| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 213
תל אביב, יום שני, ט' בשבט תשס"ז, 29 בינואר 2007
עם שתי צרופות ההזמנה לתערוכת ציורי "קמשונים" על פי אסתר ראב בחניתה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: מעוללות התקשורת שיצאה מדעתה, נחום ברנע על עיתונאים.
עיתונאי קטן, מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב.
כשמירב מיכאלי מתפשטת ממש עומד לי, ואני זָכר מוטרד מינית! – מכתב מאת ד"ר משה גרנות בשולי ה"אני מאשים" של קצב.
משה דור: מה שאפשר ומה שאי אפשר / רק לא רב, רק לא רב / דרייפוס, קצב, גלנטי / הבוראים וההורסים / היכן הם כעת? / ווט איי סורפרייז!
אורי הייטנר: שְׁכב בני – הדור השלישי. // ש. שפרה: פרג או כלנית?
ליאורה בן יצחק: בַּקַּיִץ הַהוּא (שיר) // איליה בר-זאב / שני שירים: חִפַּשְֹנוּ אוֹתְךָ / יום היזכרות // יעקב ברזילי: להתעלס אחרי המבול (שיר).
שׂישׂי מאיר / שני שירים: אִישׁ מְהַלֵּךְ בַּגֶּשֶׁם / חִבּוּק אֶחָד גָּדוֹל.
צהריים קלים לשניים ב-"River נודלס בר" ב-110 שקל כולל טיפ.
דורון גיסין: סמילנסקי: "אם חקלאות כאן – מולדת כאן!"
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י"ט. קרום הבתולים והמשומד מאהבה.
תפוחי-זהב בטעם פתח-תקווה של פעם, במשק משפחת גולדשטיין בכפר מעש.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושה-עשר, קוצי צבר נמסים בריר גמלים,
ומגדל רמלה מתקרב ללוד.
מעוללות התקשורת שיצאה מדעתה
נחום ברנע על עיתונאים שתוקפים את קצב:
קצב התלונן, בין השאר, שכאשר נבחר לנשיא השוותה התקשורת את ניצחונו על פרס לרצח רבין. לא התקשורת כולה השוותה, אלא כתב אחד, גדעון לוי שמו, שהגיע אל התקשורת מהפוליטיקה של מפלגת העבודה. דבריו של לוי היו מטופשים, כפי שהודה בעצמו אחר-כך. מה שלא הפריע לו לשוב ולתקוף את קצב אתמול.
שלי יחימוביץ' היא עיתונאית-לשעבר שבגדה במקצועה. ראוי אולי להשתמש במילה פחות מנומסת כדי לתאר את המהלכים שעשתה במעבר הבזק שלה מערוץ 2 אל ספסלי סיעת העבודה בכנסת, אבל נניח לזה. יחימוביץ' הביאה אל הפוליטיקה את כל חסרונות משלח-ידה הקודם: את האגו ואת היומרה ואת הביטחון באשמתם של אנשים או בחפותם בלא משפט. לחוות דעתה של יחימוביץ' על אתיקה עיתונאית יש בערך אותו תוקף מוסרי שיש לחוות דעתו של אלחנן טננבאום על אהבת המולדת.
ישראל נתונה עכשיו בגל של חקירות. המקורות שמזינים את התקשורת מגוונים: עורכי דין של הצדדים הם מקור שופע, אם כי בדרך-כלל מוטה ומניפולטיבי. המשטרה, הפרקליטות ואישי הציבור עצמם תורמים משלהם. עם זאת, הכתבים יודעים בדרך-כלל הרבה פחות ממה שהם משדרים ומדפיסים. ספקולציות, סברות כרס, שמועות שווא – הכול לגיטימי, ובלבד שהכתב המתחרה יאכל את הלב.
נדפס במדורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, 26.1.07
אורית שוחט על ברנע: "פליטת הארס הזאת!"
חשבתם שזה יעבור לו בשקט, לנחום ברנע, שהעז לחשוף סדק קטן בחומת ההיסטריה התקשורתית השפיטתית הישראלית נגד קצב?
לא! – לשם כך יש לנו עיתונאיות לגמרי בלתי-מוטות פוליטית כמו אורית שוחט ב"הארץ", ברשימתה מאתמול "זה קרה לנחום ברנע" ("הארץ", 28.1.07), הכותבת: "אלמלא היתה פליטת הארס הזאת [של ברנע על אודות יחימוביץ'] מופצת במאות אלפי עותקים במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות', אלמלא היה הכותב נחום ברנע, האורים והתומים של מקצוע העיתונות, אילו היו הדברים נכתבים בשבוע אחר ולא בצמוד לדברי הנשיא, אפשר היה להניח להם לעבור ללא תגובה. אלא שאלה אינם ימים רגילים."
ולאחר שהיא מוכיחה אותו קשות, זאת בלשון המעטה, על שהעז לפגוע בכבודה של הח"כית העיתונאית לשעבר שלי יחימוביץ', וזאת תוך שהיא עצמה מפזרת רמזי לעג מורעלים לכל עבר, היא מסיימת את הרשימה שלה:
"עד שהעיתונאי [נחום ברנע] מגיע לעמדה כל כך מכובדת ובכירה, ממש אורים ותומים בעיני עצמו וסביבתו, עד ששום עורך כבר לא מעז לומר לו שהוא כתב השבוע מאמר שמבייש אותו ואת מקצועו."
נכון. שום עיתונאי ושום עורך בעיתון "הארץ" שלך, אורית שוחט, לא העז לצאת נגד הזניית התקשורת ולכתוב דברים אמיצים ונכוחים כפי שאכן כתב ב"ידיעות אחרונות" "האורים והתומים" של מקצוע העיתונות הישראלית, נחום ברנע. איש אמיץ. חכם. עצמאי. לא כותב על פי קול אדוניו וגם לא בעקבות נהמת ההמון המוסת.
גילוי נאות: אבא של נחום, יוסף בורשטיין, היה מורה נערץ של אימא שלי בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה. לימים, בתוקף תפקידו כראש המרכז לתרבות של ההסתדרות, הוא פעל להוריד מן הבמה את המחזה "המחצבה" שהוצג בתיאטרון "זוטא" על פי ספרי הראשון.
אהוד בן עזר
עיתונאי קטן
מילים: אריק איינשטיין
לחן: מיקי גבריאלוב
הם כותבים
בעיתונים
מה שהם רוצים
מסרסים מלכלכים
בלי שום רחמים
נכנסים אל המיטות
מציצים מהחורים
ואין מה לעשות
אין פה רחמים
מלבינים את הפנים
פוגעים במשפחה
אם היום היה תורי
אז מחר יהיה תורך
המלך הוא עירום
כולנו ילדים
שרואים לו את הטוסיק
שותקים ולא קמים
אז איך אתה ישן בלילה
עיתונאי קטן שלי
איך אתה נרדם
על מה אתה חולם בלילה
אחרי שפיכת הדם
איך אתה נרדם
בן אדם, איך אתה נרדם
הם הורגים עם המילים
משחקים בנשמה
לאן אני שואל
הלכה האהבה
שברו לו את הלב
שברו את הילדה
אז בטח שתהיה פה
תהיה פה מלחמה
אז איך אתה...
הם כותבים בעיתונים
מה שהם רוצים
מסרסים מלכלכים
בלי שום רחמים
נכנסים אל המיטות
מציצים מהחורים
ואין מה לעשות
אין פה רחמים
אז איך אתה...
כשמירב מיכאלי מתפשטת – ממש עומד לי
ואני זָכר מוטרד מינית!
לאהוד, שלום רב!
אהיה אסיר תודה אם תפרסם ב"חדשות בן עזר" את שתי ההערות שלי בשולי "האני מאשים" של הנשיא קצב:
א. מנאומו של הנשיא משתמע שהמצב אליו נקלע נובע מסירובם של "יפי הנפש" (שהם תמיד אשכנזים!) להסכין עם קידומו של אדם כמוהו (מזרחי) למשרה הרמה ביותר במדינה. מעניין שהוא לא הלין על כך שעלייתו המטאורית בדרגות השלטון מראש מועצה לחבר כנסת ושר, ולבסוף לכס הנשיא – הסתייעה בעיקר בשל השתדלותם של מנחם בגין ז"ל ובנימין נתניהו יבל"א, שהם לא נולדו, כידוע, בבגדד או בקזבלנקה. רצה הגורל שהמואשמים על ידי הנשיא ברקימת מזימה נכלולית נגדו הם עו"ד מני מזוז, מפכ"ל המשטרה קארדי ופרקליטתה של א', הלא היא עו"ד בראשי, שבוודאי אין מוצאם מוולוז'ין או וארשה. העובדות הרי לא משנות את הזכות של משה קצב להיות מקופח. הגיע הזמן שיקום איש-רוח ממוצא מזרחי ויבקש סליחה מהעדה האשכנזית המושמצת והמגודפת תדיר עד כדי מיאוס ("אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!"), ושמעלילים עליה עלילות שקרים בדומות לאלו של גרועי האנטישמים (עלילת הילדים התימנים "החטופים").
פניתי בזמנו בעניין הזה לא"ב יהושע ולסמי מיכאל – ושניהם טענו שהעניין איננו כל כך חמור שיזקיק את התערבותם (ראו פירוט ותיעוד בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של גזענות והסתה", ירון גולן 2000).
ב. מירב מיכאלי, המגישה את מהדורת המרכז של חדשות "הוט", הורידה את חולצתה בשידור חי, ונשארה בחזייה, תוך שהיא אומרת: "אני באתי במחשוף מאוד גדול. זה לא אומר שמותר לנשיא לאנוס אותי!" (את תמצית האירוע ניתן למצוא ב"ידיעות אחרונות", 25.1.2007, עמ' 7).
אמת ויציב – אונס אסור בשום תנאי, ועל כך אין ויכוח אצל שום בן תרבות. יחד עם זאת, המעשה שהיא עשתה הוא פרובוקציה מינית, שהחוק היה ראוי שיגדיר אותה כהטרדה מינית. זכר-האדם מטריד מינית על ידי מילים ונגיעות, ואילו נקבת-האדם עושה זאת על ידי חשיפת איברים, כפי שנקבת בעלי החיים "מטרידות" את הזכר בריח, בצורה ובצבע. אלא שהחוק איננו רואה במעשה מהסוג שעשתה מירב מיכאלי מעשה פלילי, וגם הגברים לא ממש יוצאים מגדרם להפוך מעשים כאלה לפליליים, כי המין בשביל הגברים הוא אושר גדול וחדווה גדולה, בניגוד לחלק גדול מן הנשים הרואות בו (מן הסתם, בצדק) אסון המשאיר עקבות לכל החיים.
מכל מקום, מאבק פמיניסטי בדרך שנקטה מירב מיכאלי יכול להפיק מסקנות הפוכות לאלו שהיא התכוונה אליהן (דיון מפורט בנושא ימצאו הקוראים בספרי "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004).
ד"ר משה גרנות
* * *
משה דור
מה שאפשר ומה שאי אפשר
על "מופע האימים" של נשיא המדינה כבר נשפכו נהרות מילים ואין לי רצון להוסיף עליהם קילוח משלי. רק זאת אומר: מר קצב פתח מחדש את תיבת פנדורה העדתית בהתעלמו מן העובדה שהוא עצמו, שהגיע לפסגת הריבוד הטקסי בישראל, נמנה עם עדות המזרח, היועץ המשפטי לממשלה גם הוא מזרחי, צמרת המשטרה מלאה מזרחיים, ואין, למעשה, שום חווק גבוה בסולם השררה, הן האזרחי והן הצבאי, להוציא את ראשות הממשלה, שמזרחי לא הגיע אליה.
מר קצב שיחרר בעזות-מצח את השדים העדתיים והם עוד יעוטו עליו ויכלוהו.
ועד אז דיינו אם נזכיר, בהקשר של המופע המחריד-באמת, את מימרתו המפורסמת של הנשיא האמריקני הגדול אברהם לינקולן: "אפשר לרמות חלק מן העם חלק מן הזמן אך אי אפשר לרמות את כל העם כל הזמן."
שחוּק? נכון, אך כל כך אמיתי.
רק לא רב, רק לא רב
זוכרים את פיזמורו של ח"נ ביאליק על הבתולה שאינה רוצה להינשא לחתן בא בימים?
"רק לא זקן, רק לא זקן," היא השורה החותמת אותו.
הרשו לי, לנוכח המועמדויות השונות לירושת קצבֵנוּ הלאומי, להשתמש בפאראפראזה על הסיום הזה: רק לא רב, רק לא רב.
וליתר דיוק: רק לא רב אורתודוכסי, רק לא רב אורתודוכסי.
ואפילו: רק לא רב אורתודוכסי עם כווני-חן חרדיים.
וזה מעבר לָרְבָב האפשרי שדבק ברב המסויים הזה מבחינה אֶתִית.
לא די בביזיון שגרם לנו מי שעודנו נשיא המדינה, גם בנבצרותו הזמנית, כאשר סירב להכיר בנשיא התנועה הרפורמית בארה"ב כברב (ולאותו שק של ביזוי הושלכו גם הקונסרוואטיבים), הזקוקים אנו עכשיו לגרוטסקה של נשיא שהוא רב ראשי לשעבר וכיוצא בזה רב אורתודוכסי מן המהדרין, שבוודאי ובוודאי יתכחש לזרמים המהווים את רוב היהודים האמריקנים "הרשומים", יסרב ללחוץ ידי נשים ויטיף ממשכן הנשיא לצאן מרעיתו מה מותר ומה אסור על-פי תפיסת עולמו הרבּנית המצומצמת?
שמא יראו לנו באיזו מדינה מתוקנת—אלא אם יסתמכו על "מדינת הוותיקן" שראשהּ הוא גם ראש הכנסיה הקתולית העולמית—משמש כהן-דת כנשיא?
האורתודוכסים של ימינו מחזיקים עצמם יורשי הפרושים של עברֵנוּ הרחוק. כלום לא התנגדו הפרושים דאז התנגדות נמרצת למלך שהוא בעת ובעונה אחת גם כהן גדול?
המועמד דנן ייטיב לעשות אם יפטור אותנו מעונש מועמדותו. די לנו במי שהרב-שוחר-הנשיאות מבקש לשבת על כיסאו, שהיה מתאבק בעפר רגליהם של רבותיו, מגלגל את עיניו החסודות כלפי שמייא ולא היה מקום חביב עליו יותר, בהגיחו ממישכן הנשיא, ממושבו בשורה הראשונה של בית הכנסת (אולי היו גם מקומות אחרים חביבים עליו במידה שווה, ואולי יותר, אך הוא עדיין נהנה מן הספק).
דרייפוס, קצב, גלנטי
ועוד בקשה שאין לי ספק, כי איש מן המתבקשים לא ישעה לה:
חידלו להשוות את משה קצב לאלפרד דרייפוס.
זו השוואה שאין לה יסוד.
כל מה שיש בטענה הנבובה הזאת היא להצביע על בורותם הבוטה ועל אווילותם המשוועת של הנדרשים לה. הם אינם יודעים, חוץ מן השֵם, מהי פרשת דרייפוס, מה מסתתר מאחוריה ומה משמעותה אז והיום, אבל פה גדול יש להם והם מעסיקים אותו במישרה מלאה.
האחרון שקפץ על ההקבלה האידיוטית הזאת הוא חבר-הכנסת יצחק גלנטי מרשימת הגימלאים ואף הגדיל: משפט דרייפוס, הכריז גלנטי, הוא קטן לעומת מה שעושים לקצב.
אדון גלנטי, לך לישון. לא מפני שאתה גימלאי – גם אני כזה – אלא מפני שאינך יודע על מה אתה מדבר, ואם חז"לינו אמרו ששינה טובה לרשעים וטובה לעולם כולו, מן הדין שהיו מרחיבים את תועלת השינה גם על הנבערים וגם על השוטים.
והמבין את הרמז, יבורך.
הבוראים וההורסים
ואולי ידבר מישהו על ליבו של שר הביטחון (מתי, מתי ישחרר הוא אותנו מנוכחותו במשרד ההוא?) שיחדל מהצהרותיו שמינויו של השר הערבי הראשון הוא מכה מוחצת ל"ישראל ביתנו" הגזענית?
כמה פעמים צריך להזכיר לאיש האטוּם הזה שהוא לא רק יושב באותה ממשלה עם הגזענים שהוא מחרף, אלא גם הסכים לצירופם לממשלה ורתם את מפלגתו לאישורו של הצירוף המכוער והבזוי, שרק אחד ויחיד משרי העבודה פרש מכהונתו כמחאה נגדו?
"כדי לברוא עולם זקוקים לכל מיני אנשים," אומר המשורר האמריקני קארל סנדבֶּרג ב"העם, כן" שלו. אבל גם כדי להרוס עולם, להחריב אמונה והגינות ותקווה, זקוקים לכל מיני אנשים. עמיר פרץ, שסבורים היינו להוותנו שהוא שייך לסוג הראשון, עושה עבודה נפלאה בשורות הסוג השני.
גם על כך תבוא אתו ההיסטוריה משפט.
אם עוד תהיה לנו היסטוריה.
היכן הם כעת?
העשירים מתעשרים. הדלים מתדלדלים. הסטטיסטיקות מתפרסמות. יותר ילדים יורדים אל מתחת לקו העוני. יותר משפחות. יותר רעבים. החולים האנוּשים, הגימלאים, מערכת החינוך לכל סוגיה ורמותיה, מערכת הבריאות, מתנודדים על עברי פי תהום.
ושכרם של הבכירים "מתוקן" בהתמדה – כלפי מעלה. ושכרם של ראשי החברות, וההטבות הניתנות להם, לובשים צביון אסטרונומי. העיניים קמות בחוריהן, הפה נפער בתדהמה: הרי זו סיפורת הפנטסיה בהתגשמותה הישראלית, עולם מקביל לעולם, ואין חיבור בין השניים, כי שום מנהרת זמן לא תוכל להתקיים ביניהם. והמנהיגים שאצוּ להעשיר לאחר שטואטאו מהשלטון, מילאו את כיסיהם, ובהסתמכם על זיכרונם הקצר של ההמונים ועל מרי נפשם שאינו שועה עוד לעבר הלא-רחוק, הם החוזרים והתובעים את אמון החלכָּאים ממעונות-הַפְּאֵר שלהם.
אני קורא ב"דם הוא רעל קדוש", קובץ שיריה של אדריין ריץ', גם היא משוררת אמריקנית דגולה (בתרגומו לעברית של גיורא לשם, הוצאת "קשב"):
"...אַחַת כּוֹתֶבֶת:
'יַתּוּשִׁים נוֹהֲרִים מִבַּעַד לַסְּדָקִים
בְּקִירוֹת בִּקְתָּה זוֹ, לְעִתִּים
קֶרוֹבוֹת הַדֶּרֶךְ אֵינָהּ עֲבִירָה בַּחֹרֶף,
אֲנִי חַיָּה כָּאן וְעַל כֵּן אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לְהַעֲמִיד פָּנִים,
אֲנִי מְנַסָּה לִדְבֹּק בְּחַיַּי, שֶאֵין בָּהֶם דָּבָר'."
והלאה:
"...בַּחֲדַר הַכִּתָּה
פָּנִים אַפְרוּרִיּוֹת בְּנוֹת שְׁמוֹנֶה. הַמּוֹרָה יוֹדַעַת מִי הַיְּלָדִים
שֶׁלֹּא שָׁבְרוּ תַּעֲנִית בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם..."
או:
"בִּזְבּוּז. בִּזְבּוּז. עֵין הַצּוֹפֶה עֲקוּרָה, יְדֵי הַבַּנַּאי גְּדוּעוֹת,
מֹחוֹ שֶׁל הַיּוֹצֵר מֻרְעָב
אֵלֶּה שֶׁיָּכְלוּ לִכְרֹךְ, לְחַבֵּר, לֶאֱרֹג מֵחָדָשׁ, לְהַצְמִיד, לְחַדֵּשׁ מְלַאי
מְחָרְפִים אֶת נַפְשָׁם בְּרֶפּוּבְּלִיקָה בַּדְלָנִית זוֹ
מְנֻדִּים מֵעַיִן וּמֵאֹזֶן, רְחוֹקִים מִלֵּב, מוּזָחִים
אֵלֶּה שֶׁנִּדְרְשׁוּ לְלַמֵּד, לְיַעֵץ, לְשַׁכְנֵעַ, לִשְׁקֹל טְעָנוֹת,
אֵלֶּה שֶׁנִּדְרָשִׁים בִּדְחִיפוּת לַעֲמַל הַחוּשִׁים
עְמַל הַמְשׁוֹרֵר, הָאַסְטְרוֹנוֹם, הַהִסְטוֹרְיוֹן,
אַדְרִיכָל שֶׁל רְחוֹבוֹת חֲדָשִׁים
עֲמַל הַנּוֹאֵם שֶׁגַּם מַאֲזִין
עֲמָל מְדֻקְדָּק וְעָדִין שֶׁל נְגִיעָה בְּלִבָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה
הַנּוֹאֶשֶׁת, הַגֶּבֶר הַנּוֹאָשׁ
– שֶׁלֹּא-יִגָּמֵר-לְעוֹלָם, עֲמַל הַתִּקּוּן שֶׁטֶּרֶם הֵחֵל – אִי-אֶפְשָׁר
לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְעֲדֵיהֶם
וְהֵיכָן הֵם כָּעֵת?"
(מתוך "אטלס של העולם הקשה")
איזה הד יש לשורות האמריקניות הללו בארצי שלי!
והיכן הם, אצלנו, "אלה שנדרשו ללמד, לייעץ, לשכנע, לשקול טענות"? היכן "הנואם שגם מאזין"?
היכן הם כעת?
ווט איי סורפרייז!
ולקינוח, דוגמית של עברית בת ימינו כפי שהיא נכתבת על-ידי הרכילאי של "ידיעות אחרונות" במדורו "העלוקה" (יום שני, 28 בח"ז):
"איתן ורטהיימר כינס בחמישי האחרון את כל הג'מעה המקורבת לממון בלוקיישן צפוני במיוחד: חוף התמרים של עכו. אריאלה, רעיית הוורטהיימר, ספרה עוד שנה למניינה. סיבה מספיק טובה לסורפרייז."
כאן נגמרה לי הפשיינס שלי אף על פי שיכולתי לצטט עוד אי אילו פרטים על איוונט זה או אחר ואפילו על מה שמשודר לייב, ממש כך.
* * *
באבל עם שאול ומירה חומסקי
על מות האח והגיס
דוד חומסקי מכפר אז"ר
חקלאי ואיש ספר כל ימיו
בנם של צבי ופרידה חומסקי מחלוצי העלייה השנייה
טקס האשכבה ייערך היום יום שני, 29.1.07, בשעה 13.15, בכפר אז"ר
הלווייה היום בשעה 14.00 בבית העלמין ירקונים, שער הגאולה
השבעה בבית משפחת חומסקי, לויטן 2, תל-אביב
אורי הייטנר
שְׁכב בני – הדור השלישי
רגע של אנכרוניזם. להלן כמה בתים משירו של עמנואל הרוסי "שכב בני":
"לילה, לילה, לילה קר / שועל חורק לו שן / סובב, סובב על המשמר / אבא אינו ישן // ביום עבד, בלילה ישמור / שם בגורן ישמור האב / הנה תגדל, תהיה גיבור / תצאו לשמירה אז יחדיו // שכב בני, שכב, אל תירא / כל המושב ער / אמא גם כן בשמירה / תגן על בנה אבנר // בוערת הגורן בתל יוסף / וגם מבית אלפא עולה עשן... / אך אתה לבכות אל תוסף / נומה, שכב וישן // לילה, לילה, לילה אש / תאכל חציר וקש / אסור, אסור להתייאש / מחר נתחיל מחדש // מחר צריך לירות המסד / בית לבנו יבנה האב / הנה תגדל, תרים היד / תצאו לבניין אז יחדיו".
איזה אנכרוניזם! מי שר היום שירים כאלה לילדיו? מי ירגיע את בנו הקט לפני השינה כשיספר לו שאבא, שעבד ביום, צריך לשמור בלילה? מי ירגיע את בנו בסיפור על הגורן הבוערת בתל יוסף?
השיר הזה, שנכתב בימי מאורעות 1936-1939 תיאר מציאות של טרם מדינה. במציאות זאת, בהעדר ריבונות, לא היה מנוס משמירה והגנה וולונטריים. אדם צריך להגן על רכושו, חקלאי חייב לשמור על שדותיו, ציודו ובעלי החיים שלו, יישוב נדרש להתארגן להגנה.
אבל היום?! היום יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו משטרה. יש לנו בתי סוהר. יש פרקליטות ובתי משפט. יש שלטון. במציאות כזאת, כידוע, אדם אינו צריך להגן על חייו, על חיי ילדיו ועל רכושו. קיים חוזה בסיסי בין האזרח למדינה. האזרח מוותר על מקצת חירויותיו ומעביר אותן למדינה. הוא משלם מכספו מסים למדינה. הוא מקצה שלוש שנים יקרות מחייו לשירות צבאי. הוא יוצא למילואים. הוא מסכן את חייו ואת בריאותו כדי לקיים את המדינה. המדינה מספקת לאדם שירותים שונים. יש ויכוח בין חסידי מדינת הרווחה ומתנגדיה באשר להיקף וצביון השירותים שעל המדינה לספק לאזרחיו. על דבר אחד אין ויכוח – הביטחון. חובתה של המדינה להבטיח את ביטחון אזרחיה. לשם כך, יש למדינה מונופול על השימוש בכוח. רק היא מוסמכת להפעיל כוח, להפעיל נשק, לשלול חירותו של אדם ואפילו את חייו.
כשיש מדינה, אימא אינה צריכה לשמור בלילה. גם לא אבא. וכיוון שיש לנו מדינה כבר שישים שנה, ברור שהשיר "שכב בני" מתאר מציאות אחרת, רחוקה מאיתנו מרחק רב. ברור שאת ילדי "הדור-השלישי-של-סלקום" אין צורך להרדים במילות "שכב בני".
האומנם? האם השיר באמת כל כך אנכרוניסטי?
כל מי שחי באזור חקלאי יודע שהשיר רלוונטי היום כמעט כפי שהיה לפני שבעים שנה. אצלנו, בגולן, המכה קטנה יותר מאשר באזורים חקלאיים אחרים, ואף על פי כן אנו סובלים מגניבות חקלאיות רבות ובעיקר גניבות בקר.
בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן, למשל, המצב קשה שבעתיים. ובנגב – המצב חמור מכול. בכל הקשור להגנה על רכושם של החקלאים בנגב, המדינה פשוט אינה קיימת, בדיוק כפי שהיא אינה קיימת בשמירה על אדמות הלאום ובמניעת הבנייה הבלתי חוקית (באזור הנגב בונים הבדואים 35 בתים בלתי חוקיים ביום!)
חקלאי הנגב חיים במציאות קשה של לית דין ולית דיין. החקלאים אינם מוגנים. אדמותיהם, רכושם, ציודם, בעלי החיים שלהם – הפקר. אין להם הגנה. ובמציאות כזו, גם חייהם בסכנה.
אי אפשר לשפוט את פרשת שי דרומי מבלי להתייחס לרקע הזה. אל לו לאזרח לקחת את החוק לידיו. אבל במציאות הקיימת בנגב, החוק אינו קיים. "ללא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו." בנגב אין מורא של מלכות. ואם אין מי שמגן על האזרח, אין לו ברירה אלא להתגונן בעצמו.
השיר "שכב בני" נשמע זר ומוזר לילדי "הדור השלישי", אך יש דור שלישי ורביעי למציאות של "ביום עבד בלילה ישמור". קרוב-משפחתי החי ביישוב חקלאי בעמק יזרעאל, ישן עם טלוויזיה במעגל סגור המשדרת מהדיר שבבעלותו ומחוברת לאזעקה. שי דרומי נתקל בשודדים בלילה, עת ישן בדיר. האם זה סביר שאדם יעבוד כל היום, ובלילה יישן בדיר כדי להגן על רכושו? האם מדינה יכולה לאפשר מציאות כזו?
אך במציאות כזו, אין לו לפרט ברירה אלא להגן על עצמו. שי דרומי יכול לישון במיטתו ולהשלים עם המציאות שבבוקר הוא יקום ולא ימצא את רכושו, את מטה לחמו. הוא החליט לישון בדיר ולהתגונן. האם ירי על השודד והריגתו הם הגנה עצמית? לא הייתי ממליץ לאיש מאיתנו פגישה לילית עם ארבעת השודדים. טוב לא יצא מפגישה כזאת. והרעלת כלבו של דרומי, עלולה בהחלט להיות רק הפרומו.
אין כל סיבה שאנו, האזרחים, נשמור בלילה על רכושנו. בלילה עלינו להרדים את ילדינו בשירי ערש נורמאליים, שירים על "עייפה בובה זהבה", על "היכל בעיר נדמו פתע ונשתתקו שוקי פרס" ועל "חושך ירד על הרחוב / רק הירח מאיר את אורו הצהוב." תפקידה של המדינה להגן עלינו. וכאשר המדינה אינה קיימת, אין לבוא בטענות למי שנאלץ להגן על חייו ורכושו, ובוודאי לא להעמידו לדין על הריגה.
בישראל 2007, 59 שנים לאחר קום המדינה, עדיין אקטואלי שירו של יחיאל מוהר "שיר ערש נגבי": "הן יחרוש בשדות המשק / למה לו אקדח וסטן? / אין חריש עמוק בלי נשק / נומה בן, נומה בן."
ש. שפרה: פרג או כלנית?
לאהוד שלום רב,
קראתי בעניין את הערותיך שמתייחסות לאסתר ראב [גיליון 212]. לתשומת ליבך: מן הראוי להבחין בין "הפרג", "הכלנית " ו"הנורית". זמן פריחת הפרג הוא בשלהי חורף ממש, חודשים אפריל-מאי, מראשית האביב ועד תומו יחד עם משטחי הבבונג, או החרצית בעברית של ימינו, שאסתר מזכירה אותם בנשימה אחת. פריחתו של הפרג קצרת ימים ועלי הכותרת שלו נושרים במהירות רבה לאחר קטיפתם. הם דקים מאוד ונתלשים בקלות מעל הגבעול בנשוב הרוח. ולכן אין כמו הפרג כדי לשמש מטאפורה לקוצר ימיו של האדם, ולמי שמדברת על יום מותה ומבקשת להיתלש כפרג.
קשה לי להניח שהפרג הוא הפרח שאותו תקעו הבריטים בדש בגדם, בגלל קוצר ימיו מרגע שנתלש. הוא נראה מסומרטט ומדובלל מרגע שאינו מחובר לצמח, אלא אם כן מדובר בכלנית שזמן פריחתה לב החורף וראשית האביב, ינואר-מרץ, או במורית, שזמן פריחתה מאוחר מן הכלנית, מרץ-מאי. עלי הכותרת של הכלנית והנורית עמידים יותר לאחר תלישתם, מעלי הפרג.
בשביל אסתר ראב לא היו הפרחים שמות מילוניים (כשם שאינם בשבילי. ירושה שקיבלתי מאבי); הם ציינו מחזור צמיחה שלם מלב החורף, לאחר שהאדמה רוותה מגשם, ועד שלהי האביב, שאחריו תבוא עונת היובש והכמישה של כל פרחי הבר, והאדמה תתכסה בקוצים ובדרדרים.
שלך,
שפרה
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
יוסי גמזו
אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים
אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים רְעֵבִים לְאַהֲבָה,
אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים.
הֵם גּוֹפְפִים אוֹתְךָ לַחֵי מַבָּט וּסְמַרְמְרֵי פַּרְוָה
כְּמוֹ מְקַוִּים, תָּמִיד כְּמוֹ מְקַוִּים
לְמַעֲנֶה, לְאֵיזֶה מַעֲנֶה שֶׁלֹּא נִשְׁאַל
כִּי אִם בְּאֵלֶם הָעֵינַיִם הַחַמּוֹת
הַמַּמְתִּינוֹת דּוּמָם בְּעֶצֶב רַךְ וְסַבְלָנוּת קָשָׁה
לֹא שֶׁתִּבְעַט, לֹא שֶׁתָּבוּז, לֹא שֶׁתַּחְמֹל,
רַק שֶׁיַּפְשִׁיר, יַפְשִׁיר בְּךָ הַהוּא, הַחֲרִישִׁי
שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בְּמִלָּה אוֹ בִּנְבִיחָה
וְהוּא כְּמוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין בֵּין הַכַּלְבִּי לָאֱנוֹשִׁי
וּבֵין חֶלְקַת עוֹרָם הָעֵר
וְכַף יַדְךָ.
הֵם מִתְנַפְּצִים, נַחְשׁוֹל שָֹעִיר, מַלְחִית סוּפוֹת לֹא מוּבָנוֹת
אֶל חַסְדְּךָ, מְרַחְרְחֵי נָסוֹג-אוֹ-גֶשֶׁת.
וְזֶה אָפֵל וְקַמָּאִי וּזְקוּף אָזְנַיִם מִנְּדָנוֹ
שֶל חֹד-הַקֶּשֶׁב.
וְזֶה תַנִּים קְדוּמִים נוֹבְחִים בָּהֶם דְּבָרִים בְּלִי מְחִילָה
סְמוּמִים לְרֵיחַ
לֵילוֹת-הַבַּר הַמִּתְיַפְּחִים אֶל אֵיזוֹ בְּדוּת-שְׁבִילֵי-חָלָב
מוּל שֵׁד-יָרֵחַ.
הֵם מְזַהִים, כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים, תּוֹךְ רֶגַע אוֹ פָּחוֹת,
בְּחוּשׁ נִסְתָּר
עַל בֶּרֶךְ מִי לְהִתְרַפֵּק, בְּמִי לַחְשֹׁד, מִמִּי לִרְחֹק
וּמַה נּוֹתַר
מִבְּדִידוּתָם וּבְדִידוּתְךָ כְּשֶׁהַגּוֹרָל אֵינוֹ מַשְׁלִיךְ
אֲפִלּוּ עֶצֶם
מִשֻּׁלְחֲנוֹת-הָאַכְזָבָה מִלְּבַד שִׁבְרֵי-בְּדָיוֹת מַשְׁלִים
אוֹ חֹפֶן-עֶצֶב.
לַטֵף, לַטֵּף אוֹתָם. הַדַּל וְהַמְּדֻבְלָל וְהַמְּרֻפָּט
הוּא גַם חַיֶּיךָ.
לֹא, אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹּא כְּמוֹ שֶׁסּוֹבְרִים, מֵחֲנֻפַּת-
הָעֶבֶד. אֵיךְ הֵם
עוֹלִים בְּךָ עַל עֲקֵבוֹת סְמוּיִים שֶׁאֵין בָּם גַּאֲוָה
וְלֹא בּוּשָׁה, וְשֶׁכָּל-כָּךְ, כָּל-כָּךְ שָׁכַחְנוּ.
אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים רְעֵבִים לְאַהֲבָה
וּמַה אֲנַחְנוּ?
חזית השלום הצודק בישראל מתאבלת מרה –
– על רצח התינוק הפלסטיני בן השנתיים יחיא אבו בקרה בחילופי האש בין כוחות הפתח לכוחות החמאס בחאן יונס, ומבקשת מלוחמי השיחרור הפלסטינים האמיצים לשמור בקירור את התינוקות שלהם שהם הורגים כדי שיהיה אפשר להוציא אותם משם בהזדמנות ראשונה של חילופי אש עם צה"ל ולהאשים בהריגתם את כוחות הביטחון הישראליים ואז, ורק אז, יזועזע רף המוסר מקצה העולם ועד קצהו, גם אצל הסופרים החשובים בישראל, ובקרב עדת יצואני ההכאה-על-חטא הישראלית אל מחוץ לארץ.
הידיעה מאת סופרנו המיוחד מר ס. נידח
אחרי מות ירון גולן [המשך]
אשר לירון גולן, הריהו עוד סיפור של החמצה. סיפור על אדם שסתר את עצמו.
בעל ידע וחכם, שהתעקש בשטויות. איש ספר אמיתי, שמצד אחד, בצורות רבות, כיבד ספרים מאוד. ומצד שני, בדרכים רבות גם כן, לא כיבד את הספרים. והדבר בא לידי ביטוי גם בבחירת הספרים, גם בדרך בה ערך אותם, גם בדרך בה התנהל עם ערמות הספרים שלו "בדרכי החיים".
אני זוכר את תמונת דירת-המחסן שהייתה לו בתכנית ל' בתל-אביב, בה היה מתהלך עם אורחיו בין ערימות הספרים. ראיתי אותו בכך לא פעם, ותמיד עלו בי אותם הרהורים. מצד אחד, חשבתי, הוא מוציא את ערימות הספרים האלה כדי להציף ולשנות את מפת-הספרות, להפוך סדרים. מצד שני, חשבתי, הוא עושה זאת כדווקא. לא קיבלתם אותי, אראה לכם, אציף אתכם בספרים וספרים ללא גבול. מצד שלישי, הוא נראה לי כמו ילד שבנה לעצמו ממלכה. כמו שפעם היינו משחקים במגרש. זה היה המגרש שלו, ובין ערימות הספרים הוא התהלך כקוסם. נעלם פה ומופיע שם. רק הוא ידע את הגבולות. אבל כשיצא מן המחסן הזה עם כמה שקיות ניילון ובהם ספרים, ואיתם יצא להתהלך בין הבריות, נעלמו החוקים האלה כולם. נוצרה איזו תימהונות עלובה קצת. תימהונות שכיסתה על היכולות הגדולות שמתחת לה. וחבל.
כי חלק מכך עשה הוא לעצמו. אבל חלק אחר, עשו לו אחרים. ועל כך חבל, שכן ללא המכשולים ששמו על דרכו, היה מוציא מתוכו דברים שלא הוציא. כך, למשל, אני מעריך כי ללא מכשולים אלה היה מצליח להתגבר על המעצורים הפנימיים שלו עצמו, ונעשה חוקר ספרות ומסאי, אולי במקום המולו"ת שלו, אולי לצידה.
יהיה זכרו ברוך.
אורציון ברתנא
אנו חוטאים לאמת כאשר מציגים את שרה לוי תנאי כיוצרת תימנייה
לאהוד העורך שלום!
אמנם באיחור, אבקש לצרף הערה זו לדברים שנכתבו על שרה לוי תנאי. אנו חוטאים לאמת כאשר אנו מציגים את שרה לוי תנאי, כיוצרת תימנייה. למעשה היא חניכת הארץ הזו, כמוני וכמוך. התחנכה בשפייה והיתה חברת קיבוץ רמת הכובש, שם הקימה גם משפחה בדרך מיזוג גלויות. יצירתה ישראלית עברית גם אם היתה בה השראה של יהדות תימן (כשם שלאחרים היתה השראה רוסית, גרמנית וכו') שאותה שילבה בשאר רכיבי תרבות הארץ הזאת.
משה ברק
צהריים קלים לשניים ב-"River נודלס בר"
ב-110 שקל כולל טיפ
מקבלים שתי קעריות סלט של חתיכות כרוב לבן כבוש קלות ברוטב צ'ילי מתוק, שאפשר ללקטן בקלות במקלות. אחר-כך מגיעות שתי קעריות מרק מיסו קטן עם האצות הירוקות-כהות וקוביות הטופו הלבנות, 21 שקל יחדיו, מצויין. המנה העיקרית היא בעצם אחת – קערת ענקית של אטריות מוקפצות שחומות "שבעת הפלאים", עם רצועות בשר ועוף, בצל אדום, בוטנים, ועוד, 39 שקל. מנה מצויינת שאפשר להמשיך וללקט בה במקלות האכילה עד ששני האוכלים בקושי מסיימים אותה. על השולחן צנצנות קטנות של רוטב סויה חום-שחור ורוטב צ'ילי חריף כתום אדמדם. 1 כוס קולה קרה עם קרח כלולה בתפריט, הקרוי "ארוחה עסקית אחת", ועוד בקבוק קולה, 11 שקל. ס"ה עם 2 שקל אבטחה – 94 שקלים, אותם השלמנו ל-110 שקלים למלצרית הנחמדה מורן, שאף הביאה לנו קערית נוספת של סלט כרוב, ומטליות לחות בסוף הארוחה. יצאנו מה זה שבעים. אין צורך להזמין יותר אף כי התפריט מפתה מאוד בשלל צירופי איטריות מוקפצות, מרקים שהם ארוחה שלמה, בשרים, דגים, מנות אחרונות, והכול בסגנון תאילנדי ועם שני טבחים תאילנדים שעומדים במרכז הדלפק הגדול ומכינים את המנות בו-במקום.
לרשת סניפים אחדים, גם בראשון-לציון. אנחנו ביקרנו במסעדה "ריבר נודלס שער העיר" שברחוב ז'בוטינסקי 7, רמת גן, בחצר המזרחית המוגבהת מעט של מגדל "משה אביב" העגול והגבוה ביותר. כאשר באים במכונית מכיוון תל-אביב ונכנסים לרחוב אבא הלל, אפשר לפנות ימינה לחניון של המגדל. טל. 03-6114033.
נהנית מהאנרגיה הבלתי נידלית של משה דור
שלום לאהוד בן עזר,
אני קוראת את עיתונך בשקיקה.
טוב, חייבת להודות על האמת, העיתון מלא וגדוש כל טוב, כך שכל פעם אני בוחרת להתמקד בחלק אחר. נהנית מהמגוון, גם אם לפעמים, כדרך הטבע, חולקת על הדעות המובעות בו, נהנית מהאנרגיה הבלתי נידלית של משה דור, אותה אני מכירה עוד מימי ילדותי, כשהיה מגיע עם משפחתו לבקר את הוריי בקיבוץ; אצלנו במשפחה, לרגל שפתו העשירה והייחודית של משה, נטבע המטבע הלשוני: "הוא ממש מדבר דורית," – ייחוס זה קיבל כמובן רק מי ששפתו היתה עשירה מהרגיל.
ואם בחוויות ילדות עסקינן, אזיי בנו-בכורו של משה הוא כבן גילי ובילדותנו המוקדמת נעשו ניסיונות עזים לשדך בינינו, משה תמיד היה אומר שחליפת הפראק של החתן הצעיר כבר מוכנה, עכשיו נישאר רק לתפור את שמלת הכלה (החצי השני של המשפט נישמע לי כמו תוספת מאוחרת שלי, אבל תודה שזה משלים את הרעיון לא רע. ברבות הימים המאמצים הנ"ל לא ממש נשאו פרי, וכל אחד מאיתנו חיפש את אהבתו בשדות אחרים, אבל חוויית הידידות העמוקה נטועה בליבי וזכורה לטוב.
עד היום, יותר משלושים שנה אחרי, עדיין שמורים איתי זוג הכפפות שהביאו משה ומשפחתו משהותם בארצות הנכר. כל אצבע בצבע אחר, דברים כאלה לא ניראו אז בארץ, ואף שבחלוף השנים התפרים נפתחו מעט, ולפחות אחת האצבעות מבצבצת לה מתוך הכפפה ישר אל תוך הקור, אני שומרת עליהן כעל בבת עיני, זכר לימים בהם הייתי ילדה צעירה, מתבוננת בשתי משפחות המחוברות בקשרים עבותים של אהבה.
ואוווווו... לא תיכננתי שכל זה יקלח ממני, אבל הנה, אתה יכול לציין לעצמך שעיתונך גורם לזיכרונות לזרום. בכל אופן, בראשית דבריי היה בכוונתי לשאול אותך הכיצד ניתן לפרסם בעיתונך. באמתחתי בעיקר שירים, מעט טקסטים שניתן לכנותם דבר-מה שבין סיפור קצר לסאטירה.
בברכה,
אשכר אלדן כהן
הערה למשה דור (גיליון 211):
המלה "אעוּץ", שבה השתמש פואד, היא תקנית לגמרי: שורש עוצ בניין קל, עתיד. מוטב לדעתי להעיר על טעויות אמיתיות שפושות בשפה. השימוש בלע"ז הוא תופעה מרגיזה עוד יותר ואינני יודעת אם אפשר למגר אותה. אני קוראת לזה "התייוונות".
שׂישׂי מאיר
ליאורה בן יצחק
בַּקַּיִץ הַהוּא
מֵעֵבֶר לְגִבְעַת צִבְעוֹנִים,אֵינָהּ עוֹד,
כַּפּוֹתַיִיךְ יְחֵפוֹת נִתְּרוּ כְּרַקְדָנִית
עַל רִגְבֵי אֲדָמָה בּוֹעֲרִים.
בְּתוֹךְ הַלְבַד,
רָקַמְתְּ "שָׂפָה שְׁקְטָה"
רַק עֵינַיִם חַדּוֹת רָאוּ תָּוִים מִסְתַּנֵּנִים
מִבַּעַד לְחָרִיץ הַדֶּלֶת.
אַף הַפַּרְדֵּס מַחוּק.
רֵיחוֹ מַזְמִינֵךְ לַחֲזֹר
אֶל עֵץ הַתּוּת הִשְׁרִישׁ בָּךְ כְּנָפַיִם
נָתַן לָךְ בַּיִת
וְהִמְתִּיק אַהֲבָה.
איליה בר-זאב / שני שירים
חִפַּשְֹנוּ אוֹתְךָ
אָבִי. רְסִיסֵי מִלְחָמוֹת הִתְבַּצְרוּ בְּצַוָּארְךָ.
עוֹר הַזְּאֵבִים שֶׁבְּךָ
בִּקְרָב מְאַסֵּף.
סְפִירַת הַצַּלָקוֹת לְאָחוֹר הֵחֵלָּה
מִלִּפְנֵי יָמִים רַבִּים.
כִּמְעַט בִּסְפָרַד הָהִיא,
בְּאֵפֶר-הַמִּקְלֶה שֶׁל אֶרֶץ יַלְדוּתְךָ,
בְּנַעֲלֵי-הַבַּרְזֶל
בְּדַּרְכֵי-אֶרֶץ הַמַּגָּף.
חוֹמוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה
סָגְרוּ עָלֶיךָ
לְלֹא רַחֵם.
חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ בְּחָרְבוֹת-יְרוּשָׁלָיִם,
בְּחַדְרֵי הַמֵּתִים.
אִישׁ לֹא-יָדַע וְהוֹפָעְתָ.
הֶתְחֵל-מַסָּע.
חָדָש.
קָצָר.
בַּיָּמִים הַבָּאִים,
פָּנִינוּ לִדְּרָכִים אֲחֵרוֹת.
אֵם, שְׁנֵי יְלָדִים –
עַד הַכִּנּוּס הַסּוֹפִי .
הר איתן 2006
יוֹם הִזָּכְרוּת
בַּחַלּוֹן יֵשׁ אוֹר כָּזֶה
וְלֹא יָדַעְתִּי לִרְאוֹת אֶת הָאֵשׁ.
צְעָדַי נִסְפָּגִים בַּשָּׁטִיחַ הָרַךְ
בְּדַרְכִּי אֶל פִּינַת הַחֶדֶר.
יְדִידִים נִצְמָדִים לְקִיר הַמִּזְרָח,
שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת וְעוֹנִים.
מִישֶׁהוּ מִַרְאֶה תְּמוּנוֹת:
אִמִּי בִּבְגָדִים לְבָנִים
מַדֵּי הַקְּרָב שֶׁל אָבִי
וּשְׁנֵי יְלָדִים מְחַפְּשִׂים
אֶת "דַּם-הַמַּכַּבִּים"
בֵּין סַלְעֵי הַשְּׁכוּנָה.
פורסם לראשונה ב"עיתון 77"
גיליון 314, ספטמבר 2006
דורון גיסין
סמילנסקי: "אם חקלאות כאן – מולדת כאן!"
בימים אלה נזדמן לידי קלסר מסמכים בלה ודהוי ובו מתגלות בין השיטין עובדות בלתי ידועות משנים ראשונות לקום המדינה. קלסר זה היה זנוח בין מסמכים אחרים בארכיון חברת יכין, שבה עובדת רעייתי לאה. מישהו מהעובדים, בתורו אחר מסמכים לרגל עבודתו, "עלה" על הקלסר הזנוח, ובהכירו את חולשתי להיסטוריה מסר לה את הקלסר מתוך ידיעה שאני אדע מה לעשות איתו.
בין המסמכים הישנים שנשמרו נתגלו קורות חיים של עובדים ותיקים של הסוכנות היהודית ושל חברת העובדים שהיו ממייסדיה של חברת יכין. רובם ככולם היו "פקידים" בדרגי הביניים שהיוו את הדרג המבצע בפועל בשנים הראשונות לייסוד החברה, ונתבקשו לאחר פרישתם לגמלאות לסכם את פעילותם בחברה מזווית ראייתם האישית.
בזיכרונותיהם מעלים האנשים תמונה של ראשיתה של חקלאות המטעים המאורגנת והממוסדת כפי שבאה לידי ביטוי בשנות המדינה הראשונות – שנות החמישים. מתברר שהנהגת המדינה התוותה אז מדיניות של ביסוס פרנסת המושבים החדשים ויישובם של העולים החדשים בכל רחבי הארץ על עיבוד פרדסים משותפים וחינוך העולים החדשים ברזי החקלאות. ניתנה הוראה לאתר אדמות נוספות לאלה המסורתיות, ולבדיקת התאמתן לנטיעה מסיבית של פרדסים. אדמות שנחשבו קודם ללא מתאימות בגלל מליחותן ומליחות המים להשקייה, התבררו כאדמות מבורכות. מינים חדשים של פרי הדר אוקלמו ונתנו פרי משובח באיכות יצוא. שיטות עיבוד נבדקו ושונו על מנת להתאימן למתיישבי המושבים חסרי הניסיון והמסורת החקלאית. מתוך המלווה הראשון שנתקבל מארצות הברית בסך של שלושים וחמישה מיליון דולר הקצה שר האוצר אליעזר קפלן סכום של קרוב לשמונה מליון דולר לרכישה של מיכון חקלאי, שרובו נרכש בארה"ב, וכך זכינו להכיר את הטרקטורים המודרניים מתוצרת "אליס-פרמר", "ג'ון-דיר" וקטרפילר.
אבל מכשול אחד גדול עמד אז בדרך להגשמת המשימה. לא היו מספיק שתילים לנטיעות בקנה מידה כה נרחב. כיבוש הקרקע התנהל בעצלתיים ושטחים שנחרשו והוכנו לנטיעה עמדו שוממים. למשימה נרתם אגרונום בשם גורשטיין שעבד אז בסוכנות היהודית. הוא העלה רעיון להקים מנבטה ומשתלה מרכזית שממנה יילקחו שתילים מורכבים בני שנתיים ואותם יטעו ישירות בשטחים המיועדים לפרדסים הבוגרים. אלא שגם בכך לא הייתה תשובה מספקת, בגלל חוסר בזרעי לימון מתוק שהם הבסיס לכנות המיועדות להרכבה. זרעי לימון מתוק בכמות כה גדולה לא נמצאו בכל ארץ ישראל. התברר שהמקום היחידי הקרוב הוא במורדות הגולן בשטחה של סוריה. גוייס אחד משומרי הפרדסים, בחור יהודי עתיר ניסיון בהילכות בני ערב, הוא גנב את הגבול לשטח סוריה ושב כעבור כמה ימים שהוא נושא בכליו שני שקים גדושים בלימונים מתוקים. שני השקים סיפקו שבע מאות אלף זרעי לימון מתוק שצורפו לשלוש מאות אלף זרעי חושחש מקומי. אלה נזרעו במנבטה אדירת מימדים באזור רעננה-כפר-סבא. לאחר הנביטה נשתלו השתילים הרכים באותו מקום וטופחו על ידי הצוות המסור. עם הגיעם לגודל המתאים, אותרו בפרדסי הסביבה ענפי רכב מחלקות נבחרות, והושלמה מלאכת ההרכבה. בסופו של התהליך, שנמשך כחמש שנים, ניטעו ברחבי הארץ למעלה ממיליון שתילים שהם הבסיס לענף ההדרים שהיה גאוות החקלאות בארץ.
התדרדרות ענף הייצוא מספר אחד של ישראל היא מעשה איוולת ומקור בכייה לדורות על קוצר ראות, נהייה אחר רווחים קלים, וגם אחד הגורמים העיקריים לחורבנה של ישראל החקלאית. אולי ראוי לסיים באמרתו של הסופר-האיכר משה סמילנסקי (אחי-סבו של ס. יזהר) שעמד שנים רבות בראש התאחדות האיכרים של ישראל: "אם חקלאות כאן – מולדת כאן!"
סופר נידח מעיר: אם איני טועה סירבו בשנות ה-50 קיבוצי "השומר הצעיר" חסידי ס.ס.ס.ר. לקבל את הטרקטורים האלה כיוון שהגיעו מאמריקה הקפיטליסטית, אבל אולי אין זו אלא אגדה.
נ.ב. הצגת "אנטיגונה"
לאודי יקירי השלום והברכה,
לקח לי זמן מה להתאושש ממראות מופע האימים ששודר בכל רשתות הטלויזרע של מדינתנו הקטנה והסימפטית. החרו והחזיקו אחריו גם שדרני ומגישי רשתות השידור שהאדירו את ה"אפטר שוק" בחינת כל המרבה בלהג הרי זה משובח. לא אלאה אותך במחשבות ודברים שהושמעו כבר בראש חוצות והפכו את העיסוק בנושא נדוש וחסר היגיון.
האמצעי שבו השתמשתי על מנת להיתנתק מארוחת גועל הנפש שהוגשה לנו, היה ללכת להצגת תיאטרון. למזלי הטוב צפיתי בהצגה נפלאה, משוחקת בכישרון רב ובעיקר מותירה את הצופה מהרהר בינו לבין עצמו בשאלה הנצחית – מה נשתנה. ההצגה היא "אנטיגונה" מאת סופוקלס, המועלית על בימת הקאמרי בשיתוף פעולה עם תיאטרון הבימה. וראה זה פלא – מבלי להשתמש בספינים ובתעלולים של מומחי תקשורת, מעלה המחזה לדיון שכלתני ותרבותי דילמות חיים שתקפות מאז כתיבתו לפני אלפי שנים – על נאמנות, מוסר, מרות שלטון, טעויות שלטוניות, גאווה, טיפשות, אי התכליתיות שבמלחמות, תוצאותיהן הטרגיות, וחוסר האפשרות להימלט מלשלם את מלוא המחיר על המעשים והטעויות. חטאים שבוצעו מתוך גבהות לב, חוסר מחשבה וחוסר ניסיון, חוזרים כבומרנג אל מבצעיהם, המשלמים את מלוא המחיר.
לרוץ ולראות ובעיקר להפנים את המסקנה הבלתי נמנעת – אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, ההיסטוריה תמיד חוזרת ובעיקר – ההתנהגות האנושית תביא בסופו של דבר את המין האנושי לכיליונו, ואולי טוב שכך.
דורון גיסין
"חדשות בן עזר" אינו עומד למכירה
מולטי-מיליונר בשם בוראט, שהוא אחד המתעשרים החדשים המפורסמים מתחומי ס.ס.ס.ר. לשעבר, ממדינת קזחסטאן, שמצא מקלט בישראל, הציע לנו חצי מיליון שקל ועשרה אחוז שותפות במפעל הענק שלו לאריזות אוויר מצטבר באזור שבין ביצי גברים לפי הטבעת – זאת על מנת שנוכל לשדרג את ציוד המיחשוב של המערכת וכן לשלוח את המכתב העיתי האי-מיילי כשהוא נתון בעטיפת ויניל שקופה, ככל כתב-עת תקופתי אחר. כמו כן תתאפשר הגשמת חלומה של המיסתורית לנסוע לסין, ותהיה אספקה שבועית של שמפנייה וקאוויאר רוסיים לישיבות המערכת.
לאחר ישיבה סוערת במיוחד על כוסות מיץ תפוחי-עץ טבעי של מושב קשת – הוחלט במערכת לדחות את ההצעה, אך לחזור ולדון בה אם יועלה הסכום למיליון שקל, ובאם האריזות של המפעל, הנמצא עדיין בעיירת ההימורים קָפּצַ'גָאי שליד אלמאטי, העיר הגדולה בקזחסטאן – תכלולנה גם אוויר נשים מאותו איזור בגוף, וזאת כי לנשים כידוע אין ביצים חיצוניות אבל שערות הערווה ובלוטות הזיעה מדיפות ריח דומה במקצת לזה של הגברים אף כי עדין יותר, כמו דגים מלוחים.
"חדשות בן עזר" אינו מוכן לשום הסדר שבמסגרתו נשים תופלינה לרעה, כך הוסבר למולטי-מיליונר הקזחי הנמלט-לישראל בוראט.
שׂישׂי מאיר / שני שירים
אִישׁ מְהַלֵּךְ בַּגֶּשֶׁם
אִישׁ מְהַלֵּךְ לְאִטּוֹ בַּגֶּשֶׁם
הוֹלֵךְ בַּשְּׁבִיל וּמִתְרַחֵק,
מִסָּבִיב אֵין זוּלָתוֹ אָדָם.
חֲתוּלִים רָצִים רְטֻבֵּי
קוֹמָה
מְמַהֲרִים לְהֵחָבֵא
רַק אוֹתוֹ הָאִישׁ הוֹלֵךְ
בְּשֶׁקֶט בַּגֶּשֶׁם,
מְעַט מַרְכִּין רֹאשׁוֹ
אַךְ אֵינוֹ מֵחִישׁ צְעָדָיו.
גֶּשֶׁם מִתְחַזֵּק
טִפּוֹת עָבוֹת נוֹחֲתוֹת
וְיוֹצְרוֹת שְׁלוּלִיּוֹת
עֵצִים כּוֹפְפִים קוֹמָתָם
הָאִישׁ הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק
בְּשֶׁקֶט, בְּלֹא לְהָחִישׁ
צְעָדָיו,
כְּמוֹ הָיָה הַגֶּשֶׁם
מַנְגִּינָה עֲרֵבָה
רַק מְעַט כּוֹפֵף אֶת
רֹאשׁוֹ.
חִבּוּק אֶחָד גָּדוֹל
חִבּוּק אֶחָד גָּדוֹל
יֵשׁ לוֹ כֹּחַ
יוֹתֵר מֵאֶלֶף מִלִּים.
חִבּוּק שֶׁבּוֹ תֹּאמַר לִי –
אֲנִי מֵבִין
אֲנִי מַרְגִּישׁ
אֶת טַעַם צַעֲרֵךְ.
אֲנִי כּוֹאֵב
אֲנִי דּוֹאֵב
אֶת מַכְאוֹבֵךְ.
שֶׁבּוֹ תֹּאמַר לִי –
אֲנִי עַכְשָׁו הַגַּב
אֲנִי עַכְשָׁו הָאָב
שֶׁלֹּא הָיָה לָךְ מֵעוֹלָם.
חִבּוּק אֶחָד גָּדוֹל
וְדַי
וְהָיִיתִי מְרִימָה רֹאשׁ
לָעוֹלָם.
יעקב ברזילי
להתעלס אחרי המבול
בַּחֲצוֹת,
שְׁעַת הַיַּנְשׁוּפִים
לְהִתְגַּנְדֵּר
בִּרְאִי הַלֵּיל,
צֶמֶד מִגְדָּלִים
גּוֹרְדֵי עָנָן
אַהֲבָה יְדַבְּרוּ
בַּכְּרַךְ הַגָּדוֹל.
אֵי-שָׁם, תַּרְנְגוֹל
מַגִּיד בָּעֲלָטָה
וּמִגְדָּלִים יְדַבְּרוּ
עַד לֹא גַּעַת
בְּצֵל כִּמְהוֹנָם לָגַעַת,
וּכְשֶׁהָאֲדָמָה תִּזְדַּעְזֵעַ
וְהָאָרֶץ תִּרְעַשׁ,
רַק אָז יִפְּלוּ מִגְדָּלִים
מִגְדָּל בְּחֵיק אַיֶּלֶת אַהֲבִים,
לְהִתְעַלֵּס בְּתֵל-חֳרָבוֹת
אַחֲרֵי הַמַּבּוּל.
נכתב בשנות ה-80, לאחר ביקור במגדלי התאומים בניו-יורק.
אָכְלו את האוכל הצה"לי הכשר לפסח ולא ניזוקו!
שלום לך אהוד,
יפה שפירסמת את הכתבה על עוזי ביננפלד ומשפחתו, שיהיו בריאים. אגב, עוזי היה קצין בשיריון.
ברצוני לספר לך חוויה אישית שהיתה לאחד מחתניי, יהודה, בעת שירותו בלבנון בפסח, בטנק אחד, עם צוות שאף אחד מהם לא היה דתי, רק הוא. היה להם בטנק קרטון מלא "חמץ" כולל כל מיני "צופרים". הצוות החליט לגנוז את הקרטון ולא נגעו בו כל הפסח. אכלו עם יהודה את האוכל הצה"לי הכשר לפסח ולא ניזוקו!
ואילו בעלי אלי שירת בזמנו בסיירת נבחרת במילואים ונאלץ לעבור לתפקיד אחר, כי חבריו שם צדו ואכלו בעלי-חיים שהסתובבו בשטח. יש עוד סיפורים לרוב. אשמח אם תפרסם מה שכתבתי.
בברכה,
יפה רוטר
לבית בן-עזר ראב, מיקנעם המושבה, דודה של עוזי ביננפלד
מי היה "הגיבור מפינסק" מפתח-תקווה?
למר אהוד בן עזר שלום רב,
ייתכן כי בעזרת עיתונך נשיג יותר מידע על "הגיבור מפינסק". בזמנו, בראשית שנות החמישים, היה במרכז פתח-תקווה קיוסק שמכר פלפל. המוכר היה נחשב כחזק במיוחד ("גיבור"), והיה ידוע כי בא מפינסק וגם שם נודע בחוזקו כי רב. כך גם סיפרה לי אימי , חיה שמואלביץ ז"ל לבית קרולינסקי, שמוצא משפחתה היה מפינסק, והיא עצמה מהעיירה ינוב שלידה. כילדים היינו ניגשים אליו כדי שידגים את כוחו, כגון כיפוף ברזלים עבים בידיו או בשיניו, פתיחת מכסי בקבוקים עיקשים ועוד. באחת מידיו היתה לו נכות קלה. כאמור, קראנו לו "הגיבור מפינסק". והיו גם סיפורים על השתתפותו וגבורתו במלחמת הפרטיזנים ביערות. אולי לאחד הקוראים יש יותר מידע על דמות מיוחדת זו?
בתודה,
מ. שמואלי
יליד פתח-תקווה
המלצה לבקר בתערוכת בתי הקפה של תל-אביב
אהוד בו עזר: מאוד-מאוד נהניתי מהתערוכה רבת ההשראה "בתי הקפה של תל-אביב, 1920-1980" במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. אני אמנם מעולם לא נמניתי על חבורות יושבי בתי-הקפה של תל-אביב, לכל היותר אני נפגש לשיחת רעים או עבודה עם אדם אחד בבית-קפה, ותמיד במקום המוצנע ביותר כדי שלא יפריעו לנו. גם דודתי אסתר ראב לא היתה מעודה מיושבי החבורות בבתי-הקפה ולכן ובצדק אין לה זכר בתערוכה. אבל התערוכה הזו הצליחה לתת במעט מוצגים מרגשים ובהרבה צילומים וקצת ציורים ושירים – תמונת אווירה מקסימה של בתי-הקפה של תל-אביב משנות העשרים ואילך, האנשים, הארכיטקטורה הפנימית והחיצונית, וכל אלה יוצרים הרגשה שהעיר היתה יותר אריסטוקראטית ומסוגננת, וגם חוף הים של אז נראה הרבה יותר מעניין מבחינת בתי-הקפה שלו. כזכור, שקיעת הטיילת והפכיתה למשך שנים רבות לאיזור של זנות ושל נערות-ליווי החלה בראשית שנות ה-50, עם זיהום מי הים ואיסור הרחצה בו, עובדה שדומני אינה באה לידי ביטוי בתערוכה. נעים גם לראות בתמונות של היושבים בבתי-הקפה שלא כולם מתו אלא אנשים רבים עדיין חיים עימנו: שלמה שבא, גבריאל מוקד, שלמה בר-שביט, אריה סיון, משה דור, ישראל ואהובה פנקס, גברי בנאי, אריק איינשטיין, ועוד לא-רבים אחרים.
התערוכה פתוחה עד 20 במאי 2007.
פרס: קרש קפיצה
שמעון ("איני מתעסק בזה") פרס הוא בן 84. אורך הקדנציה של נשיא המדינה הוא שבע שנים. אם יבחר פרס לתפקיד, הוא יסיים אותו בגיל 91. רבים שואלים את עצמם – למה לו, בגילו? מניין לו האמביציה הזאת?
כמי שעוקב שנים רבות אחרי האיש ומנסה לפענח את אישיותו, נדמה לי שמצאתי את התשובה לשאלה. פרס רואה בנשיאות המדינה קרש קפיצה לקראת התמודדות בעתיד על ראשות הממשלה.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
יעקב זמיר: עד היכן מגיע הקילֶע של אבו-גרווה?
לאהוד שלום רב,
הערה לגיליון 212. אחרי הציטטה מפאוסט של גתה כתבת ש"יש גברים עם קילע שמגיע עד הברכיים," ואני לא הבנתי אם אתה כותב זאת בתור גוזמא, כדבר דימיוני. אם כן, יש באמת כאלה. ורק לפני יומיים שלח לי מישהו ממכותביי תמונה במייל של גבר שהקילע שלו גדול כל-כך שמגיע עד כפות הרגליים והוא בקושי יכול להלך וחייבים לעזור לו להרים את זה כדי שיוכל להתנועע. חבל שכבר מחקתי המייל הזה אחרת הייתי שולח לך.
הקילֶע משמעו שתוכן הבטן (מעיים) מסתנן לו אל תוך שק האשכים בגלל חולשת הרקמות בתחתית הבטן. ואם זה לא מטופל אזיי במקרים קיצוניים באמת זה יגדל ויתרחב ויגיע עד הברכיים.
וקיים סיפור בגדאדי בנדון: לאדון יחזקאל היה קילע, אמנם לא גדול אך מורגש כשק שהתנדנד לו בין הרגליים. אשתו נהגה ללעוג לו מדי פעם ולקרוא לו בשמות גנאי "אבו-גרווה" כלומר בעל קילע.
חרה לו ליחזקאל הדבר עד ששח את העניין באוזני עזרא, שכנו למושב בבית הקפה השכונתי. עזרא הרגיעו שביכולתו לגמול את ה"כלבתה" שלו ממנהגה הנלוז.
למחרת הלך עזרא לביתו של בעל הקילע בשעה שידע שהוא לא בביתו. פתחה גורג'ייה את הדלת והיא נשאלה אם אבו-גרווה נמצא.
ענתה שלא.
"תאמרי לו בבקשה שחיפש אותו אבו גַרְוָאתֵיין (בעל שני קילע) ושהוא מחכה לו בביתו של בעל שלושה הקילע."
גורג'ייה נדהמה לשמוע שדְבר הקילע של בעלה כבר נודע ברבים, וכן אמרה לעצמה שאם יש כאלה עם שני קילע ואפילו עם שלוש, עליה להודות לאלוהים על כך שליחזקאל שלה יש רק קילע אחד.
ומאז סכרה את פיה ולא יספה ללעוג לאישהּ.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
א. בן עזר מעיר: לפני שנים רבות ראיתי, מאחור, בחוף גורדון בתל-אביב, גבר מבוגר במכנסי רחצה רחבים, שהלך והתרחק ממני בחול שעל החוף – ומבין רגליו השתלשלה שקית אשך או אשכים אחת ענקית שהגיעה עד לבין ברכיו. את פניו לא ראיתי. המראה השאיר עליי רושם עז. כמוהו לא ראיתי עד אז אלא בדפדוף יחד עם בני-דודיי באחד משלושה כרכי רפואה בגרמנית, עם תמונות צבעוניות של גברים ונשים ערומים הסובלים מכל מיני מחלות, שנמצאו בספרייה של סבי מצד אימי חנוך יששכר ליפסקי בפתח-תקווה. יהודי ציוני משכיל מלודז', שכל כך התאכזב מאיכרי המושבה ומהמעילות שגילה בתוקף תפקידו כמנהל חשבונות בוועד המושבה – עד שציווה לקבור אותו בבוא היום בבית הקברות נחלת יצחק בתל-אביב, ליד קבר אשתו שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין, אף היא מלודז'. את הספרייה כולה קנה לאחר מותו במאה לירות סוחר הספרים יהודה רובינזון (האב) מתל-אביב, ואיני יודע לאן נתגלגלו הכרכים.
סדנת כתיבה – שירה ופרוזה בהנחיית שֵׁז
נותרו מקומות אחרונים בסדנת ההמשך שתיפתח בתחילת מרץ בכוכב יאיר.
לפרטים והרשמה אנא פנו אליי בהקדם:
טל: 03-7313444, נייד: 050-7393095. shez@bezeqint.net
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י"ט. קרום הבתולים ודויד המשומד מרוב אהבה
ונחזור לעניינינו.
מניסיוני אני יודע, בחיוך, שאחד הדברים המטריפים את דימיונם של הבחורים והבחורות הוא "קרום הבתולין" האגדי. ואם יישאלו עשרים מהם, כל אחד ייתן תמונה אחרת איך הוא מצייר לו בדמיונו את הדבר.
לא פעם באה אלי בחורה מודאגת ושואלת כיצד זה קרה שקיימה יחסי מין לראשונה בחייה, ולא זבה אחר-כך דם. ואחרי בדיקתה אני מסביר לה שייתכנו ואריאציות בעניין, כל אחת בנויה אחרת, כנראה שהפתח היה די רחב לאפשר חדירה והגבר היה די עדין, כך שנוצר מצב שלא הביא לזיבת דם. כלומר, ייתכן שהבחורה תהיה בתולה ודי גמישה שאברה יאפשר חדירה של גבר בלי שזה יביא לדימום טראומטי.
מילא כאן, במקומותינו היום. אבל אני תמה מה היה התרחיש בבגדאד, אם כזה מקרה היה קורה אצל סתם בת ישראל כשרה שלא ידעה גבר קודם לכן? איך הסבירו זאת לחתן, למשפחתו, ולכל הקהל הקדוש שחיכה לראות את הסדין? לא היה מה להסביר, כי כל הסבר לא היה מתקבל, ועל ראשה של האומללה היה נוחת הבלוק, והיתה נדונה מן הסתם לכל חייה ללעג ולקלס ולעקיצות מצד הבעל או לפחות מצד אימו, אחיותיו, וכל מי שרק יכול. וזה במקרה הטוב, שהיא לא משולחת בבושת פנים לבית הוריה.
הדברים הללו אימתתי בהחלט לפני כתיבתם על ידי ששאלתי וחקרתי אנשים מוסמכים ביותר, שסיפרו לי מזיכרונותיהם מארץ בבל בזמן ההוא.
למזלם של כולם, לפחות בחברתנו אנו, כל הדבר הזה מראה סימני גסיסה, לפחות בחלקים לא מבוטלים של הציבור. הפתיחות רבתה, ובנושאים הללו מדובר היום ברוב בתי הספר, ילדים מקבלים פה ושם חינוך מיני, ונוסיף לזה את התפיסה שקונה לה אחיזה חברתית וחוקית אצלנו, שאישה יכולה להיות אֵם גם ללא נישואין רשמיים ואפילו חד-הורית.
למרות זאת אני נשאר לפעמים פעור פה בפגשי הורים שנראים סבירים ומאורגנים מן היישוב, שמגלים רתיעה, חשש ופחד, מפני שיחה עם ילדיהם על הנושאים הללו. או מקרים בהם נתקלתי שעוררו בי רוגז אישי והרתיחו אותי, אך הייתי צריך להחריש, בתוקף היותי רופא.
יום אחד הובאה לחדר המיון ילדה כבת חמש או שש, שתוך כדי משחקה בחצר גן הילדים נפלה ונחבלה קשות באזור הערווה. תחתוניה היו מלאים דם וכל האזור היה נפוח ועם חבורות. היה צורך לבדוק אותה ביסודיות כדי לשלול קיום קרעים עמוקים יותר. את זה ניתן היה לעשות רק בהרדמה כללית. היא נראתה בהתאם, סובלת מכאבים, בוכה ומבוהלת מאוד. אחרי בדיקה ראשונית אני משוחח עם ההורים ומעדכן אותם. והם, כל שרצו לדעת ושאלו חזור ושאול היה:
"דוקטור, האם קרום הבתולין נקרע או נשאר שלם?"
הרופא הצעיר שהיה איתי נדהם למשמע השאלה, ואמר לי אחר כך, שבדימיונו הוא מכניס להם שני אגרופים. אנחנו חוששים שמא יש לה קרעים במעיים או באברי אגן אחרים, ואיך נתמודד עם זה, ומה ואיך תנותח ומה יהיה איתה, ואלה ראשם בבתולין. והם היו באמת זוג ישראלים צברים, שמצפים מהם שיהיו יותר סבירים והגיוניים.
אלא שטבלת הדברים החשובים אצל כל אחד ואחד מאתנו שונה. וכבר אמר "הנסיך הקטן" שהדברים החשובים באמת, סמויים מן העין.
והוא שאמרתי קודם לכן, שאלוהים לא אהב מתחילה את הנשים והוא אִינָּה להןִ את כל הצרות במשך השנים. ואני מדבר כאן רק על הבתולין.
ובבגדאד שלי, גם העובדה שהאישה נישאה בבתוליה, לא הבטיחה לה כמובן את האושר העתידי המקווה. רוב הזוגות הטריים גרו אצל משפחת האב. המשפחה היתה מקצה לזוג הצעיר חדר נפרד, ועל פי רוב החתן היה גם סמוך על שולחן אביו, והאישה הצעירה, שמן הסתם לא עבדה מחוץ לבית, חיכתה לבן הבכור, ובינתיים היא עזרה במלאכת הבית ולמדה את הילכות המשפחה, הבישול וכל היתר. וכך היתה לחמוֹתָה ההזדמנות לקחת פיקוד ולהראות לה את יכולתה בהנהגה.
וכאן שיחק המזל. אם החמות היתה נעימה ונחמדה וחיבבה את הכלה הצעירה (אני מסופק אם זה קרה ולו פעם אחת ויחידה בהיסטוריה של האנושות), כי אז העניינים הסתדרו פחות או יותר. אלא שעל פי רוב החמות ניסתה להראות לכלה החדשה מי כאן בעלת הבית ועל פי מי יישק דבר. כי הנה סוף-סוף, הגיע זמנה שלה, של החמות התורנית הזו, לִרְדוֹת באחרות כפי שרדו בה בזמנה. ואם נוסיף לזה גם את אחיותיו הרווקות של החתן, שסיכסכו וחיככו והתקוטטו עם מי שגזלה להם את האח הכי טוב בעולם. נמצא את המצב כמו שאומרים: סמאטוכה!
ועל זה היו שירי עם מרובים שדיברו על המריבות בין הכלה לבין החמות, שכל יום היתה מתלוננת באזני בנה על אשתו שהלכה לקניות ונעדרה זמן רב מדי, ושאמרה כך ואחרת ועוד.
("בֵּין אֶל צָ'נָה וּמַאְרת אֶל עָם, מָא תִּידְרוּן אַשְצָאר, כּוּל יוֹם סַאיֶיר יוֹמֵיין ִיתְגָּאוולוּן כוּל מִשְוָואר, רָאעִי אֶל בֵּית צָאר מְכַ'אבָּאל בֵּין אוּמָה וּמַרְתוּ אִחְתָאר..." – הו אילו ידעתם מה קורה בין הכלה לבין השוויגר שלה, מזה יום ומיומיים לא חדלות ממריבותיהן כל העת, ובעל הבית משתגע במאמציו להפריד ביניהן. – המקור מתחרז).
ואם הכלה לא הרתה במהירות המקובלת, גם זה היה גורם לה עוגמת נפש מרובה, לעג, קללות ונאצות, איומים בגירושין ונידוי וכיוצא בזה.
ומעטים, יחסית, היו הגברים הצעירים התקיפים, שדרשו דיור נפרד מהיום הראשון לנישואיהם (כמו אבי ז"ל), על מנת שלא יחשפו את משפחתם שזה עתה הקימו לכל כאב הראש שהוזכר לעיל.
וכמובן שזיכרונות הילדות שלי מעוטרים היטב במיני סיפורים ומקרים ששמעתי וחזיתי במו עיניי, שכל מקורם היה המגורים המשותפים (יותר מדי) של בני אותה משפחה. וחבל שלא למדו מבעלי הכנף למשל, שברגע שהציפור הקטנה יכלה לעוף ולמצוא לה את מקורות מחייתה באופן עצמאי, היא מתעופפת לה מן הקן של הוריה והולכת לה לדור במקום משלה.
לשכנה שלנו, אשה תקיפה אמיצה, פיקחית חכמה ובעלת תושיה, היתה משפחה גדולה של כמה בנים. בעת שהייתי זאטוט, הבנים היו כולם גברים שעבדו וחיכו להינשא ולהקים משפחה משלהם. כמובן שגרו בבית ההורים.
הבן הגדול היה סוחר תרנגולות, הסתובב בכפרים המקיפים את בגדאד, קנה בהם עופות וחזר העירה למכרם לסוחרים המקומיים.
הבן השני היה עגלון, מקצוע שמעטים בין היהודים אימצו אותו כמשלוח יד. ואני זוכר שאותי זה מאד ריתק, בהיותי בן חמש שנים אז, וכל עת שראני העגלון הנחמד והחייכן הזה, הבטיח להביא לי מיני פירות אשר נמצאים גבוה-גבוה על העצים שרק הוא היה יכול להגיע אליהם בגלל היותו "עָרָאבַּנְצִ'י", עגלון של עגלת דיליג'אנס. ומקומו גבוה מהאחרים.
הבן האחר היה לנהג פרטי ועבד אצל משפחה מוסלמית עשירה. הוא תמיד הלך מסודר, ממורק ומטופח ולבוש היטב, והיה מי שרינן אחריו שלבטח הוא משמש גם נער אהבהבים למעבידו.
תמונותיהם של האחים הללו שוכנות כבוד באלבום האנטיקה שהשאיר לי אבא.
והיתה להם אחות אחת ויחידה חכמה ופיקחית כמו שטן, חדת לשון וממזרתה מאין כמותה. היא היתה גם עיוורת לגמרי. שכידוע לכל, מחלת הטראכומה הפילה הרבה חללי עיוורון בימים ההם, (וראה גם מעשי דוקטור טיכו הירושלמי ופועלו בשדה זה בירושלים). ואני זוכר את קורות זוגתו של הבן הבכור של השכנה הזו, הוא סוחר העופות, בבואה לגור בבית זה בו שלטה החמות ביד רמה מאוד, ועם הבת הגדולה העיוורת ומרת הנפש.
אף את האירוסין אני זוכר היטב. באה משפחתה של הבת הרווקה, והציגה את בתם. למעין אִינְטֶרְוויוּ. היא היתה חמודה, בעלת קומה ממוצעת עם שיער ארוך, (לימים ישחק שיער זה תפקיד), שקטה ומנומסת. מיותר לציין שהיתה צעירה מן האדון בשנים לא מעטות. הגישו תקרובת, לוּקוּם ומַלְפוּף, מאפה בצק מגולגל על שקדים, סוכר ותבלינים, וסוכריות ומיני תרגימה אחרים. ואנו הקטנים דאגנו להסתובב בין הרגליים מדי פעם על מנת לזכות במטעמים. העלמה מצאה חן בעיני החתן המיועד, סוכמו התנאים, ואחרי זמן מה נערכו החופה וחגיגת החתונה, שגם אותן אני זוכר, כי גם בה הביאו מיני מאכלים וממתקים.
החתן קיבל את חדרו בקומה השנייה של הבית, ואחרי ששבעת ימי המשתה והשמחה חלפו להם ביעף, חזרו, או יותר נכון החלו חיי הכלה הטרייה במסלולם העגום.
הצמד הנחמד, האם והבת העיוורת, החלו מתעמרים בכלה הטרייה. הטילו עליה לכבס ערימה גדולה של בגדים כל יום, לנקות את הבית וללמוד להכין תבשילים. אלא שצייתנותה הגמורה במצבה החדש לא הסירה מעל ראשה את הנגזר עליה. קללות ונאצות הומטרו על ראשה כל היום. הבת העיוורת פשוט לא הניחה לה לרגע לנשום. וכל היום היינו שומעים את הצעקות והקללות של העיוורת, ואת הבכי והתמרורים של הכלה הטרייה. ופעם זכור לנו מקרה שהכלה הטרייה הזו ישבה לכבס מול גיגית ענקית מלאה כבסים של כל בני הבית, והעיוורת ישבה לה בקרבת מקום וקיללה כדרכה. וברגע מסוים נכנסה העיוורת להתלהבות. היא קמה ממקומה, ניגשה לכלה שידיה היו בקצף הכביסה, תפסה לה בצמה הארוכה והחלה מכה בה חזור והכה, תוך כדי גידופים לרוב, והאומללה החלה לצווח ולבכות ולזעוק לעזרה.
וכך היה כל הימים. ולא פעם אחת ולא פעמיים קמה זו האומללה וברחה להוריה, ומיאנה לחזור לקן אכזרי זה שהגורל זימן לה, (וראה לעיל, שאלוהים לא אהב מתחילה את הנשים), ואז היה הבית מתמלא צעקות של הבן על שאימו ואחותו מבריחות לו את אישתו. והן, האחות והאם, היו מכנות את הכלה הצעירה בשמות גנאי לרוב. אחר כך הם היו באים לאבי ז"ל שילך וישכנע את הורי האומללה שיחזירוה לסטאטוס הקודם של העבדות ליד הגיגית.
וחוזר חלילה.
אלוהים עזר לה קצת ושלח לה פרי בטן זכר ללא דיחוי, ומצבה הוטב מעט. הזאטוט, שהיה הנכד הראשון למשפחה זו, זכה כמובן לתפנוקים, והסבא הזקן היה שר כל היום שירי הלל לנכדו האהוב, מנדנד אותו בנדנדה, ומרעיף עליו שבחים.
הסבא היה איש נחמד, שקט ונחבא אל הכלים, איני זוכר מה היה בדיוק עיסוקו. דומני שהיה סוחר זעיר שנהג לנסוע לכפרים שמסביב לבגדאד הבירה למכור ולקנות סחורות, או משהו כזה. היו לו התקפים של צמרמורות וחום. ומדי פעם שמענו על התקפי הרעדה שלו במיטתו. אמרו שהיתה לו מאלאריה, מחלה לא נדירה במזרח. וכנראה שהכינין אז עוד לא היה בנמצא על מנת לטפל בו כראוי.
מובן מאליו שלאיש כזה תהיה אישה ממזרתה כאמור לעיל, או יותר נכון להיפך, לאישה כמותה התאים שיהיה בעל כזה רך. היא, ידה היתה בכול. לא פחדה מאיש, והיתה מסוגלת ללכת לשלטונות ולתבוע כל מיני דברים, כי לאישה כזאת לא ישוו אלף עורכי-דין. שנאמר, תִיכְּסִיר טָאבּוּר עַסְכָּאר, כלומר ביכולתה אף להביס גדוד שלם של אנשי חיל. היא גם עישנה הרבה. אני זוכר עובדה זו כי בעיראק לא הסתכלו בעין יפה על מעשי עישון אצל הנשים, ורק בודדות העזו לעשות כן. ובכל משפחתה וכן בכל השכונה, לכל מי שהיתה לו צרה כלשהיא, היה פונה אליה, היא פנינה, הידועה בחוזקה, תושייתה ובעוז רוחה.
ביתה תמיד שקק חיים והיה מלא אנשים שבאו לטכס עצה, לבקש טובה או להתארח. ואימי אמרה שכנראה היה לה לפנינה זו גם מאהב. מוסלמי. הן משום שהיתה הטיפוס המתאים לכך, והן משום שכאשר היתה רבה עם בעלה ומעליבה אותו, הוא היה מחזיר לה בהשמעת שם של מישהו (חָבִיב אִיבְּן שַלָּאל), חזור והשמע, כנראה על מנת לקנטר אותה בחזרה, ולאמר שאחת כמותה, שיש לה או שהיה לה מאהב (ועוד מוסלמי... ועם שם כזה מעורר חלחלה), מוטב לה לסתום את הפה ולא להתחצף.
וגם היה אומר לה שאל לה לשכוח את שם משפחתה ואת מוצאה: מְשוּמָּאדָה.
ולמה זה כך? כי אביה של פנינה זו, כאשר היה כבר נשוי ובעל משפחה ואב לילדים הרבה, התאהב פתאום באישה מוסלמית אחת, פָאטְמָה שמה, והוא שקע בעניין עד כי לא היה יכול יותר, ואהבתו הובילה אותו לבסוף לכך שיבקש את ידה מאביה. וזה הן לא יסרב מלתת את בתו ליהודי הגון. אלא שיש לסדר "אי אילו פרטים פורמאליים קטנים" (כפי שכתב גרשם שלום בספרו "מברלין לירושלים", בו הוא סיפר איך יהודי גרמניה היו נאלצים להמיר את דתם לנצרות על מנת לקבל משרה ממשלתית).
לא כן במזרח. כאן ענייני אהבה ורגש הם השולטים בכיפת החיים. הלך אדון דוד לקאדי, הצהיר, שלָא אִלָאהְּ אִלָּלא אַלָּלאהְּ וַמוּחַמָד רָאסוּל אַלְּלָאהְּ, שאין אלוהים אלא אַלּלָאה, וּמוּחַמָּד הוא נביאו עלי אדמות. מיד אחר כך אירס לו את פאטמה לאשתו השנייה. ומאז נקרא שמו בעדה בשם "דָאוּד מְשוּמָּדָה" כלומר דוד המשומד.
עד לפני זמן מה לא ידעתי בדיוק למה זה ילך גבר יהודי וימיר את דתו. כאמור לעיל, עניין זה של המרת הדת אצל הבנות ובריחתן לאהוב מוסלמי, היה מאוד קשה לחברה היהודית בעיראק, ובגולה בכלל. ומילא הבחורה קלת הדעת. מסובבים לה את הראש והיא נוהה אחרי זר, אך מה מביא גבר לכך?
חקרתי ושאלתי חברים מבוגרים ממני, שהספיקו לראות מהחיים בבגדאד יותר מאשר כותב השורות הללו. ונאמר לי שהסיבה היחידה, ממש היחידה, להמרת דת אצל גברים יהודיים באוריינט היתה האהבה. וחברי, שאותו שאלתי אודות העניין הזה והוא שהסביר לי את הפרטים, עיטר את תשובתו בדוגמא שהוא זוכר מימי ילדותו.
המשך יבוא
תפוחי-זהב בטעם פתח-תקווה של פעם
במשק משפחת גולדשטיין, רחוב השלושה 76, כפר מעש בדרום פתח-תקווה
לאחר שבפתח-תקווה, שהיתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה ושמרה על תוארה במשך שנים רבות – לא נותר אפילו פרדס אחד שאינו במצב גוויעה או חצר אחורית של זבל תחבורתי, עירוני ותעשייתי, ומאחר שהשמוטי המגודל בפרדסי הדרום והנגב אין לו טעם – אנחנו מחפשים בנרות פרדסים, חצרות או אפילו עצים בודדים באזור שבין פתח-תקווה לכפר-סבא וקצת צפונה כדי למצוא פרי שמוטי אמיתי. אנחנו נעמוד על טיבו בעיניים עצומות, בכל מבחן.
והנה מצאנו כבר לפני שנה, בעזרת ידידינו, משפחת וישליצקי מקריית אונו (שעימם ערכנו את המסע לפולין בקיץ 2005) – את משק גולדשטיין בכפר מעש, שבעליו מתעקשים להמשיך בגידול פרי הדר על אדמתם, ואצלם אפשר לאסוף ממכלי ענק – שמוטי, קלמנטינות, תפוזים קטנים למיץ, פומלות ענקיות, לימונים, אשכוליות ועוד פרי הדר למינהו, וגם אפשר להיכנס ללול ולשלוף ביצים חמות עדיין מתחת לכלובי התרנגולות ולמלאן בתבנית קרטון.
השמוטי לא מרוחץ ולא מדונג אלא כפי שנקטף, ישר מהעץ, לעיתים עם כתמים שחורים כשל פיח. לא צריך לשים לב. רק לבחור את הגודל הממוצע ואת אלה הדומים ביותר לדמות כד קטן, שזה מקור שמו של הפרי, ולבחור את הצבע הכתום המושלם, ואת הקליפה החלקה והלא-מסוקסת – רוחצים אחר-כך היטב את פרי ההדר בבית ומקבלים מיקבץ של פירות ריחניים, והטעם – לעילא ולעילא. אפשר להתקיים רק על תפוחי-זהב כאלה וקצת לחם, בצל וזיתים, כאנשי העליות הראשונות.
בהרבה מקומות אחרים בעולם, בייחוד במדינות אירופה הקרות בחורף, על משפחה להיות ממש אמידה כדי לצרוך כמויות כאלה של פרי הדר למאכל ולמיץ טרי. ואצלנו, גם מיליון וחצי העניים (חלקם הגדול עניים-מרצון או מוגדרים עניים בגלל סטטיסטיקה מעוותת), יכולים להרשות לעצמם לאכול תפוזים כאוות נפשם.
משק גולדשטיין נמצא בקצה המערבי ביותר של כפר מעש, בצידו הצפוני של הכביש הפנימי. נכנסים רק מהכניסה הראשית של הכפר ופונים שמאלה. המחירים, ממש מצחיקים. מהרו ומלאו מכוניותיכם פרי הדר. לא תתחרטו. הטלפון של משפחת גולדשטיין 03-9326667.
שב ונכתב לאחר ביקור חוזר במשק גולדשטיין, הרשימה מובאת בשינויים קלים מאז התפרסמה לראשונה לפני כשנה בגיליון 107 מיום 16.1.06.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושה-עשר
קוצי צבר נמסים בריר גמלים,
ומגדל רמלה מתקרב ללוד
סבא אהב אותי והיה יושב במיטבח שלנו עם אמא ואיתי, אמא מכבה את הפרימוס הרועש וסבא מספר במשך שעות על החורף הקשה שבו צרר בגדיו בחבילה וחצה בשחייה, כשהוא מחזיק בזנב הסוס, את מימיו הגועשים בשיטפון של נחל המוסררה – כדי להביא מיפו למושבה המנותקת חינין ושמן קיק, דגים מיובשים וקמח, מספר על שריפות בפרדסים בלילות חשוכים, על גנבים ושודדים, על חיילים רעבים המבקשים "אקמק!" – שזה לחם בתורכית. קשה לי להאמין שכפות-ידיו הרכות והקרירות, שבהן היה מחזיק וממשש אותי בין ברכיו, הן אלה שבהן החזיק שוט והצליף בו מדי בוקר באיכרים הנירפים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה.
בליל שלישי אחד יצאו סבא ועימו יצחק נורדאו הצעיר, רכובים על סוסיהם, ומטרתם להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות שבעיירה רמלה, שהיה נערך שם כל יום רביעי בשבוע. הם נשלחו לקנות בהמות משובחות למושבה הצעירה. בידי סבא היה צרור כסף ורובה דו-קני, טעון אבקת-שרפה וברד, גולות עופרת זעירות.
לאחר שעברו את לוד פגשו בהם לפתע שישה ערבים חמושים ברובים, וחסמו את דרכם: "כספכם או נפשכם!"
חושך גמור שרר סביב. יצחק לחש לסבא: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף כדי להציל את עצמנו?"
"לא!" אמר סבא. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים. אל תחשוש. אני מכיר את אנשי לוד, הטיפשים האלה!"
אז שיגר סבא בקול רם לאוויר הלילה החשוך משפט אחד בערבית ואחריו קללה הונגרית ארוכה וגסה הקשורה בסוס ובאחוריים של בן-אדם ושאותה למד מנערי הרועים בכפר-הולדתו:
"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! לופאס שגד בה!"
נורדאו הצעיר הצטרף אליו בהתלהבות, דפק בכוח את סוסו, הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, וסבא אחריו.
הערבים, שהופתעו בראשונה מדברי הלעג ומהקללה בשפה הזרה, התחילו לרדוף אחר השניים.
לרוע-מזלו של סבא הוא נפל עם סוסו לתוך מהמורה.
עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפוס אותו. סבא ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס וברח כשהוא רץ אחר סוסו של יצחק. יצחק המשיך לדהור לעבר רמלה כשהוא בטוח שהשודדים הם היורים, וכי סבא רוכב סמוך לו.
רק בהגיע נורדאו הצעיר על סוסו לרמלה הוא עצר בדהרת מנוסתו, ומה רבה היתה חרדתו כאשר נוכח לדעת שסבא איננו על הסוס מאחוריו. הסוס הופיע לבדו כשהקצף מבעבע מפיו לבן כשלג.
מיד ביקש נורדאו שיביאו אותו בפני המושל התורכי של העיירה. הוא העיר את המושל משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר סבא, המוטל פצוע או גרוע מכך, הרוג, באחד הבורות שבצידי הדרך.
כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים על הדרך שבין רמלה ללוד – ולסבא לא היה זכר.
מה קרה? לאחר שפצע סבא את אחד השודדים, זרק עצמו אל משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך אלה לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהתרחקו והלכו, הבין שפגע בעוד באחד מהם וגרם להם לנסיגה זמנית.
סבא לא איבד זמן. מצבו היה גרוע, והיה עליו להימלט בטרם יחזרו. הוא הצליח להיחלץ מקוצי הצבר אבל עורו בער עליו כאילו נכווה באש. בשארית כוחותיו הגיע למאהל של בידואים.
הבידואים קיבלו אותו בידידות וריפאו אותו על-ידי כך שמרחו פעמים אחדות את כל גופו בריר גמלים. ידוע שהגמלים אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, כי הריר שלהם מרכך את הקוצים וממיסם.
לפנות-בוקר יצא סבא בשיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה, גופו מדיף ריח ריר-גמלים יבש, צנח מעל הדבשת היישר אל זרועותיו של יצחק נורדאו, שאותה שעה חזר נואש, בלוויית החיילים התורכיים, לאחר שחיפש עימם לשווא כל הלילה את גופת חברו.
השניים, לאחר מתנת כסף נאה למושל התורכי של רמלה ולבידואים, קנו שוורים, חמורים וגם סוסים וחזרו בערב עם כל הכבודה למושבה, והפעם איש לא העז להפריע להם.
סבא יושב כפוף-קימעה במיטבח שלנו. כפות-ידיו החומות, שעקבות השריפה והזיקנה חתומות בהן, משוכלות עתה על מקלו הניצב בין ברכיו, לא הרחק מסנטרו. הוא מספר על אנשי לוד, שנחשבו טיפשים, ואם רצית ללעוג למי מהם היית מתגרה בו ואומר: "ג'אמע א-רמלה ביתקרב!" – מגדל רמלה מתקרב!
ראשיתו של הסיפור במגדל הלבן העתיק שברמלה ובקבר הנביא צאלח הנמצא בקירבתו.
ברוב פאר היו המוני ערבים מכל הסביבה נוהרים מדי שנה לחגוג ברמלה את החג הגדול של הנביא צאלח. וככל שרבתה שמחתם של בני רמלה, כן גאתה קנאתם של אנשי לוד השכנה, שהיו באים גם הם לחגיגה. ברבות השנים הלכה ותפחה הקינאה עד אשר לא יכלו הלודאים לכבוש את כעסם.
פעם, ביום החג, פרצה מריבה ביניהם לבין בני רמלה. ההצלחה האירה פנים לרמלאים והם גירשו את הלודאים מעירם בחרפה רבה.
כאשר שבו הלודאים לעיירתם, הזעיקו אסיפה גדולה לטכס עצה כיצד להציל את כבודם שחולל.
פתח האחד ואמר: "בשם אללה ונביאו הקדוש! כל עוד יימצא המגדל ברשות אנשי רמלה, תהיה תמיד ידם על העליונה, ואנחנו לא נוכל להם."
קבע השני: "אין עצה אלא לגנוב את המגדל ולהעבירו ללוד! מבלעדיו, גם לקבר הנביא צאלח לא יהיה דורש, וסופו שיעבור גם הוא אלינו."
"אבל כיצד ייגנב מגדל?" שאלו לודאים אחרים.
ובימים ההם חי ליד מושבתנו, על מעברות הירקון, ידיד של סבא, שיח' ששמעו יצא בכל הארץ כיועץ פלא, הוא שיח' אבו-רבח. הגלגלים המשוננים הגבוהים של הטחנות, הקרויות על שמו, היו מפעילים בכוח המים את אבני הרכב שסבבו בריחיים הענקיות וטחנו לקמח דק את גרגירי החיטה. גלגלי-העץ, המחושקים בברזל, חרקו יומם וליל. כל מי שעבר את גשר שיח' אבו-רבח היה שומע אותן.
הלודאים החליטו לשלוח צירים אל שיח' אבו-רבח ולהביא לו מינחה, למען יואיל להנחות אותם בעצתו, כיצד ניתן להעביר את המגדל ללוד.
השיח' שמע את דבריהם ועל ליבו עלה להתל בלודאים הטיפשים, הסבורים שאפשר להעביר מגדל ממקומו, וכך אמר להם: "הנה לפניכם חבלי קסם. בלילה תבואו בחשאי לרמלה ותקשרו בהם את המגדל, ובכוחות משותפים תמשכו אותו אליכם!"
השיח' נתן ללודאים חבלים עשויים גומי. הלודאים טרם ראו מימיהם גומי ולא שמעו מעודם על תכונותיו כי היו משתמשים בקנדונים עשויים עור כבשים. את החבלים הללו השאיר לשיח' מהנדס איטלקי שחשב כי מצא שיטה חדשה להעביר את האנרגיה לאבני הריחיים בדרך של מתיחת חבלי גומי על גבי גלגלת המופעלת בכוח מי הנהר.
באותו לילה יצאו בחשאי בחורי לוד אל רמלה והחבלים בידיהם. הם התקרבו בחשיכה אל המגדל, קשרו אליו את החבלים והתחילו למשוך אותו אחריהם.
חבלי הגומי התמתחו בחשיכה והלודאים התקדמו צעד אחר צעד כשהם מושכים והולכים, וככל שהתקרבו ללוד, כן גברו ועלו צהלות החדווה שלהם:
"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! ביתקרב!"
שמעו אותם אנשי לוד ויצאו בשמחה לקבל את פני בחוריהם הגיבורים. הם מחפשים את המגדל, והמגדל איננו. רק חבלי הגומי התמתחו לכל אורכם, והמגדל נישאר במקומו, ברמלה, עד עצם היום הזה.
"ג'אמע א-רמלה ביתקרבּ!"
כל המעוניין לרכוש את הספר "סדנת הפרוזה"
מאת אהוד בן עזר, בהשתתפות חיים באר ואורי שולביץ
יכול להתקשר ל"אסטרולוג". הוצאת ספרים. רח' אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה. טל. 03-9190957. פקס 03-9190958, ולהזמין משלוח בדואר.
לידיעת חברי "חוג היוצרים" המתכנסים בכפר סבא
פינת אור מיוחדת בארץ-ישראל
"חדשות בן עזר", מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח, מהווה בשבילי פינת אור מיוחדת בארץ-ישראל. נפלא. תודה ושוב מיליון תודות.
מוטי בן חורין
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,337 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל