| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 214
תל אביב, יום חמישי, י"ג בשבט תשס"ז, 1 בפברואר 2007
עם צרופת הַכְּרזה של חג ההדר ברחובות, אפריל 1960
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: סבינה מסג: גשם על הים / מפלס עולה / המים / בקעת כינרות.
משה דור: יש תקווה / השאלה, התשובה / קידוש המוות / גם לא יונה, גם לא שפן / בלי היסטריה / אז דווקא יש חוק.
יאיר קפלן: לזיכרו של דוד חומסקי מכפר אז"ר.
דְבוֹרָה קוֹזְוִינֵר מראש פינה: שָנָה טוֹבָה, אִילָנוֹת – לט"ו בשבט.
רוני גרוס: יוֹם הֻלֶּדֶת לָאִילָן – לט"ו בשבט.
יואל נץ: אינני שותף למחול השדים.
עוד על אופי הדורשים מקצב להתפטר בלי משפט. נחום ברנע.
ועוד לעניין הפרגים: כיצד עונדים הבריטיים את פרח הפרג האדום לדש בגדם
ב-11 לנובמבר, עמנואל בן-עזר, עידית פז.
צהריים נהדרים לשניים ב"הסוכה הלבנה" ב-135 שקל כולל הטיפ.
אליהו הכהן: "לילה לילה לילה אש!"
אמנון בי-רב: סודה של המודעה הקטנה, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
יוסי גמזו: אוֹרְפֵיאוּס, נִסָּיוֹן חוֹזֵר.
יוסי לנג: על גבורת יהודה ראב בעיתון "חבצלת" משנת 1891
צבי לחמן: רישומי משוררים בהוצאת המוזיאונים בית ראובן וישיבה יוניברסיטי.
שיח' אבו זיבדה: "אין ספק שזה בולבול!" – מאת יעקב זמיר.
סבינה מסג / שירים
גֶּשֶׁם עַל הַיָּם
יוֹם רוֹדֵף יוֹם
וְהַיָּם הַקָּטָן הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא
כָּךְ שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים
אוֹ בְּבוֹא יוֹמִי
תָּמִיד אוּכַל לְהִתְנַחֵם
שֶׁלֹּא הָלַכְתִּי בִּגְּדוֹלוֹת,
שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים
יָשַׁבְתִּי לְיַד הַמַּיִם הָרַבִּים,
בִּקַּשְׁתִּי
אֶת נַפְשִׁי
עַל כְּתִיבַת הַיָּם
הַקָּטָן
הַזֶּה
וְשָׁם רָאִיתִי עַיִן בָּעַיִן
אֶת הַדָּן יוֹרֵד לַיַּרְדֵּן,
אֶת הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל טְבֶרְיָה, מַעֲגַן, הָאוֹן, עֵין גֵּב...
וְאֶת הַמִּפְלָס
עוֹלֶה
וְעוֹלֶה וְעוֹלֶה...
וּמֵצִיף אֶת חַדְרֵי הַלֵּב!
6.1.07, גינוסר
מִפְלָס עוֹלֶה
...וְהַשַּׁחַר עָלָה
הַסְּעָרָה שָׁכְכָה
שֶׁמֶשׁ-כְּמוֹ-יָרֵחַ
עַל הַיָּם
פְּנֵי-הַמַּיִם מֻסְבָּרִים
ה-3 סֶנְטִימֶטְרִים הַנּוֹסָפִים
נּוֹסָפִים בַּעֲלִיל
ה-3 מֶטֶר הַחֲסֵרִים
חֲסֵרִים בְּיֶתֶר שְׂאֵת
הַמַּיִם
אַחֲרֵי שֶׁשָּׁתִינוּ אוֹתָם,
הִשַּׁקְנוּ בָּהֶם,
הִפְנֵינוּ צִנּוֹר לַיַּרְדֵּנִים...
עַכְשָׁו – הַמַּיִם
מַרְוִים צָמָא
אַחֵר
צָמָא אַחֵר מַרְבִּיץ אוֹתָם
בַּשֶּׁמֶש
שֶׁלֹּא נִרְאֲתָה יוֹמַיִם
וְהֵם מִתְפַּרְקְדִים
מִתְגַּלְגְּלִים עַל הַגַּב –
כְּלָבִים כְּחֻלִּים
מִתְחַנְחֲנִים-מִתְחַנְּנִים
שֶׁיְּדַגְדְּגוּ לָהֶם בַּבֶּטֶן
כְּמוֹ כְּשֶׁהָיוּ גּוּרִים
*
הַפוּגָה בַּגְּשָׁמִים
מוֹצִיאָה אֶת שִׁירִי
לְטַיֵּל
עַל הַיָּם הַדָּשֵׁן
וְהוּא, כֶּלֶב חַשְׁדָן
וְנֶאֱמָן וְחַד חוּשִׁים
מְרַחְרֵחַ
אֶת הַמַּיִם
הַחֲדָשִׁים
שֶׁהִגִּיעוּ זֶה עַתָּה מִן הַשָּׁמַיִם ...
נוֹבֵחַ
כְּשֶׁמֵּרֵיחַ מַלְאָכִים!
*
הַכִּנֶּרֶת נִכֶּרֶת:
בְּמִקּוּם גֵּאוֹלוֹגִי שָׁפַל
בְּמִקּוּם תֵּאוֹלוֹגִי מוּרָם
בִּסְאוֹנָהּ הַמֻּשְׁקָט בְּאַחַת
בְּנִיסֵיהַ שֶׁעֲדַיִן מַרְעִישִׁים אֶת הָעוֹלָם
בְּמִפְלָסָהּ הַמְּנַצֵּל אֶת 90 הָאֲחוּזִים מַיִם שֶׁל הַגּוּף
וְאֶת הַכַּמּוּת הַמִּשְׁתַּנָּה שֶׁל הַמַּיִם הַמַּגִּיעִים עַד נֶפֶשׁ
לַעֲשׂוֹת מֵאִתָּנוּ
כֵּלִים שְׁלוּבִים
בּוֹרוֹת
שֶׁמְּאַבְּדִים גַּם מְאַבְּדִים
שֶׁמַּגְנִיבִים לְמַאֲגָר פְּרָטִי
אַךְ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ פִּיּוּטִי וְתָם וְשָׁר נִשְׁאָר;
תְּרוּעַת הָאֹשֶׁר שֶׁל רָחֵל...
שְׁמוֹנֶה קְרִיאוֹת הַ'אַשְׁרֵי'
מֵרֹאשׁ הָהָר
*
הַיָּם מָּלֵא עַד גְּדוֹתָיו
הַיָּם עוֹלֶה עַל אַגָּדוֹתָיו!
עֵץ הָרִמּוֹן (שֶׁלֹּא נוֹתֵן רֵיחוֹ )
מְּשֻׁפָּע נְשִׁיקוֹת מְרוּחוֹת...
הַפְּרִיחָה הַמְּשַׁגַּעַת – – הִיא הִיא
בִּטּוּחַ הַשְּׁפִיּוּת שֶׁלִּי .
*
אֵין דֶּרֶךְ לֶאֱמֹד עָצְמַת פְּרִיחָה,
אַךְ יֵשׁ כְּוִיּוֹת מְדָרְגוֹת שׁוֹנוֹת
וְיֵשׁ דְּרָגוֹת
לִרְעִידוֹת הָאֲדָמָה
פֹּה סֻלַּם רִיכְטֶר
וְסֻלַּם יַעֲקֹב
מַתְחִילִים מֵאוֹתָהּ אֶבֶן
בִּקְעַת כִּינְרוֹת
בִּקְעַת כִּינְרוֹת , לָמָּה הַשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ
מַכְפִּיל אוֹתָךְ?
מַכְפֶּלֶת מְקֻשֶּׁטֶת לַחֲצָאִית הַקְּלוֹשׁ שֶׁאַתְּ ?
מוֹטִיב חוֹזֵר לַכִּנּוֹר שֶׁאַתְּ ?
אוֹ מַאֲמָץ נוֹאָשׁ לוֹמַר אוֹתָךְ,
לוֹמַר אוֹתָךְ מַמָּשׁ!
אַתְּ שֶׁנוֹלַדְתְּ לְפָנֵינוּ תְּאוֹמוֹת:
אַחַת מִמַּיִם שְׁנִיָּה מֵחֲלוֹמוֹת.
* * *
משה דור
יש תקווה
בית משפט השלום אמר את דברו. שר המשפטים לשעבר הורשע פה אחד במעשה מגונה.
מר רמון, מן הסתם, יערער בבית המשפט המחוזי אך יודעי דת ודין מסופקים בסיכוייו להצליח באינסטנציה גבוהה יותר.
בלי להיכנס להערכת סיכוייו של המנשק-בעל-כורחה-של-המנושקת, ובלי להתעכב על דעתו הבוטה של בית המשפט ביחס לתכסיסי הסנגוריה, ובלי לנתח את עתידו הציבורי של ח"כ רמון, וכיוצא בזה עתידה של מפלגתו המתמסמסת, נרשה לעצמנו לומר ששפתיו ולשונו הפזיזות של הג'נטלמן דנן לימדו אותו, ואולי לא רק אותו, את צדקת המימרה הערבית "החיפזון הוא מן השטן, והמתינות מן הרחמן."
זאת אף זאת, פסק הדין מהווה תרומה מרשימה להגנת כבוד האישה במדינה, שלעיתים קרובות מדי הוא נרמס בה בראש חוצות, שלא לדבר על חדרי חדרים. כל הדיבורים היפים על שוויון המינים ועל כבוד האדם בדמוקרטיה שלנו אינם אלא פטפוט ריק מתוכן אם אין כופים אותם הלכה למעשה בחיי היומיום ואם אין מְמַמְסְרִים אותם במסמרות פלדה של חוקים מוּגשָמִים.
לא פעם אני פוער את פי בפלצות כשאני קורא על פסקי דין מקילים להפליא שמוציאים שופטים בישראל בפרשות משוקצות של התעללות גברים בנשים. לא ייפלא שרבות מהנפגעות חוששות להתלונן על מה שאירע להן ביודען איזה ביזיון עלול ליפול בחלקן עד שייגמרו הבירורים היורידיים ועד מה יקלו היושבים על כס המשפט בדינו של הָאַלָּם שחילל את גופן וחיבל בנפשן.
אך אתמול שוב הייתי גא במערכת המשפט של מדינת ישראל. שוב – מפני שגם הראשון באזרחי המדינה הזאת, כפי שמוכיח היועץ המשפטי לממשלה, לא יהיה בטוח במעונו הרשמי מפני ידו הארוכה של החוק אם אכן הירשה לעצמו לפגוע בגסות בצינעתן של נשים. ועכשיו הגיע תורו של מי שהיה שר המשפטים – המשפטים, לא התמ"ת ולא איכות הסביבה – להיווכח שיש דין ויש דיין בחפוז עליו יצרו.
יש ואני נוטה למרוט את שיירי שערי כשאני נותן את דעתי לאיזה שפל התדרדרה "ארץ אוכלת יושביה" זו שלנו. אך הנה פולח זיק של אור את החשיכה, צדק נַעֲשֶׂה ועינינו הרואות. יש תקווה.
השאלה, התשובה
לַשּׁוֹאֲלִים סִבַּת מוֹתֵנוּ
עֲנוּ: הוֹנוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ.
את הקופלט הזה, אולי הידוע ביותר במחרוזת "כתובות-מַצֵּבָה של המלחמה" שלו, כתב רודיארד קיפלינג, הבריטי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות (ב-1907). קיפלינג, מחבר "סיפורי הג'ונגל", "קים", סיפורי-ילדים נפלאים וסיפורי-מופת קצרים על החברה האנגלו-הודית שעל סף המאה העשרים, שהוא הכיר מקרוב, היה בשעתו גם משורר ששמו הלך לפניו. מבחינה רעיונית נחשב לנביא האימפריאליזם הבריטי, המטיף ביצירתו לשליחות הקולוניאליסטית של האדם הלבן, שליחות של תירבּוּת – ובמלים אחרות, שעבוד –התושבים הילידים של האימפריה רחבת הידיים, שבה השמש אינה שוקעת לעולם. אבל במלחמת העולם הראשונה נהרג בנו ג'ון, שקיפלינג בירך על התנדבותו לצבא המישלוח הבריטי בצרפת והשיג לו דרגת קצוּנה, ולפתע נהרס גם עולמו של האב השכול. "כתובות-מצבה של המלחמה" נכתבו בין עיי החורבות של האידיאולוגיה, שראתה ב"מַשָֹּא הַלָּבָן", שהאירופאי, ובייחוד יוצא האיים הבריטיים, מכתף בגבורה ובאורך-רוח, תעודה קדושה: אירופה היתה לגיא הריגה, גיהינום של דם ואש ותמרות עשן, שאין לו דבר וחצי דבר עם תרבות, ובתוך ההריסות מוטלות גופותיהם של קורבנות המירמה הגדולה. קיפלינג לא התחמק מחלקו באחריות המוסרית למטבֵּח. הסיפורים והשירים שהיקנו לו פופולאריות כה עצומה יצקו שמן על מדורת הלאומנות והוא שילם בעד חטא ההונאה בנפילת בנו שלו, שלא לדבר על ירידה חריפה של קרנו הספרותית. שנים רבות דחקוהו המבקרים המתקדמים לקרן זווית עד ששוב נהפכה הקערה על פיה ולקיפלינג היתה עֶדְנָה, ונמצא שהיה יוצר מורכב הרבה יותר ממה שחשבו על אודותיו, וכשרונו כמספֵּר מזהיר, ואפילו סגולותיו כפייטן, זכו להערכה מחודשת.
רודיארד קיפלינג, יליד (1865) בומביי שבהודו, מת באנגליה ב-18 בינואר 1936. בשירי "כתובות-המצבה" שלו יש הרבה תוּגה, כאב, זעם ולעג מר. עיינתי בהם באחרונה ויש את נפשי לחתום את השורות הללו בקופלט נוסף שלו, "בן יחיד":
לֹא הָרַגְתִּי אִישׁ זוּלַת אִמִּי שֶׁלִּי.
הִיא (מְבָרֶכֶת אֶת רוֹצְחָהּ) מֵתָה בִּיגוֹנָהּ עָלַי.
נ.ב.
ומי שישאל מדוע, פתאום, נזכרתי ב"כתובות המצבה" של רודיארד קיפלינג, מוטב שיתבונן סביבו, ואם גם אז יוסיף לשאול למה, התשובה היא "כובע".
קידוש המוות
ראיתי בטלוויזיה את אימו של המתאבד-המתפוצץ שהגיע לאילת מרצועת עזה ויחד עם עצמו הֵמית שלושה אנשים שכל "חטאם" היה ישראליותם ושניים מהם היו אבות לילדים רכּים. ראיתי אותה אוחזת ביד אחת את תצלום בנה ובידה השנייה תת-מקלע "קאלאצ'ניקוב". ושמעתי אותה, את האֵם השכּולה, אומרת בעיניים יבשות וקולה אינו רועד, כי היא מברכת על מעשהו של בנה ה"שאהיד" והיא מאחלת לשאר בניה שיילכו בעקבותיו.
נורא, פשוט נורא.
איזו שנאה חייבת לבעור בנפשה של אם כזאת עד שהיא מְכַלָּה כל שיור של רגש אמהי!
ואנחנו מטרת השנאה האיומה הזאת.
ואינני מתכוון לגרוע משהו מכובד העוולות שעשינו לבניה ובנותיה של האוּמה השנייה היושבת בארץ האומללה המשותפת לנו ולהם, כשאני קובע ששנאה כזאת, המקדשת את פולחן המוות וּמַאֲלִיהָה את ההֶרֶג חסר-הרחמים, חורגת מכל נורמה של התנהגות אנושית.
אינני מצפה שהאם הזאת, שהיתה מודעת לתוכנית הרצח וההתאבדות של בנה ואימצה את ידיו, האם המייחלת שבניה החיים יקריבו גם הם את חייהם בשפיכות-דמים נוספת ובלבד שיקטלו עוד "אויבים", יהיו אשר יהיו, אינני מצפה ממנה שתבחן את ההיסטוריה הארצישראלית, או הפלסטינית, כדי לגלות מי אשם יותר, ומי אשם פחות, בהחמצת כל הזדמנות לבלום את ההֲמָתָה ההדדית ולפתוח פרק חדש של תקווה ושיקום.
אבל האם הזאת הרי איננה יחידה. לא היא חימשה את בנה. לא היא הורתה לו את אשר יעשה. לא היא המנחה את שליחי-המוות האחרים. לא היא המתווה את קו הסירוּב לקבל את אמיתות-היסוד שההכרה בהן תשנה פעם אחת ולתמיד את פני האיזור הסוֹפָנִי הזה.
עיוות הנפש של האם הוא, לאסוננו, גם עיוות נפש של אחיה ואחיותיה, תשוקת קֶטֶל והתאבדות קולקטיווית, טירוף מערכות השואף להוריד את כולנו שאולה, אותם ואותנו.
אין משימה חיונית יותר מאשר הצבת סכר של שפיות בפני השיגעון המתפשט והולך. ודאי, אותו שיגעון עצמו מכסה בגופות חלליו גם אזורים אחרים במזרח התיכון, שגם בהם אמהות מעניקות את ברכת צא-ואל-תחזור לבנן המתאבד וההורג. זוועת הרבים איננה אפילו קמצוץ של נחמה. והעתיקוּת של ההתאבדות הרצחנית כשליחות קודש, ששורשיה נטועים עוד בימי "החשישיים", בוודאי שאין בה כדי לְיַפּוֹת את הזוועה. היא רק מעצימה אותה.
גם לא יונה, גם לא שפן
היועץ המשפטי לממשלה סבור שהנשיא "הנבצר זמנית" צריך לצאת ממשכן הנשיאות מפני שנוכחותו שם עלולה להשפיע על אותם עדים שהם עובדי בית הנשיא.
אין לי ספק שהיועץ צודק, כי הוא יודע את נפש נשיאו.
וראו זה פלא, הנשיא פינה (אל נכון בעצת פרקליטיו) את מעונו הרשמי כדי לשוב ולהשתכן בביתו אשר בקריית מלאכי – ואל נלך שולל לנוכח הצילומים שבהם מופיע בית יפה ומרוּוָח: טובה ביקתה ואושר בה מארמון שיגון שורר בטרקליניו – שלא לדבר על האהבה הרבה המקיפה שם את מי שהיה ראש המועצה המקומית בראשית דרכו הציבורית, אהבה שמקורביו טורחים להטעימה כהוכחה לחפותו. אם הגיע לירושלים וסר אל המישכן היה זה רק כדי "לאסוף בגדים". אוי לבני-הבליעל שהיו מוכנים לכפות על האזרח מס. 1 בישראל להתהלך בסמרטוטים!
כצפוי, דעתו של היועץ המשפטי ופינוי המעוז הנשיאותי שבא בעקבותיה מוקעים על-ידי מקורביו של הנבצר הזמני – המתואר כ"קרוב לדמעות" – כהתעללות נוספת בנשיאנו המסכן של "גורמים עויינים", אלה קושרי-הקשר האפלים הזוממים ללא חשך לשים קץ לקריירה המזהירה שלו. אך בינתיים, כך אנו מבינים בגששנו בערפל המשפטי, כבוד הנבצר הארעי מוגן מפני הטרדה מסוג העמדה למשפט, אם אכן יוגש כתב האישום, מפני שנבצרותו איננה מבטלת את נשיאותו. לא רע, מה?
אגב, אולי יבהיר לנו מישהו מוסמך (אם יש כזה) מה בדיוק עשתה, או לא עשתה, היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין: האם הסבירה או לא הסבירה לחברי ועדת הכנסת, בטרם ניגשו להצבעה על נבצרותו של הנשיא, שהוא יכול להפסיק את הנבצרות הזאת כל אימת שיעלה רצון מלפניו.
יש חברי-ועדה הטוענים בתוקף שהדבר לא הוסבר להם, אך בלשכה המשפטית של הכנסת, קרי במשרד היועצת דנן, נטען שהוא כן נמסר לח"כים על ידי יו"ר הוועדה ח"כ רוחמה אברהם. בבושת פנים אני חייב להתוודות שמשהו לא נוח לי הן באמינותה של היועצת והן באמינותה של יושבת-הראש (שעדיין לא פצתה את פיה בנקודה זאת עד לרגע שבו אני מקלד את השורות האלו), אך החשדנות החולנית שלי היא מן המפורסמות, והמפורסמות, כידוע, אינן צריכות ראייה.
ובחזרה לנשיא הנרדף עד צוואר ואפילו קורת-הגג הממלכתית נשללה ממנו בידי הזֵדים והרשעים. לא יכולתי שלא להיזכר ב"זמירות ישראל" של הלורד ביירון, שתורגמו לעברית בידי משורר ההשכלה יהודה לייב גורדון, הוא יל"ג (למי שלא שמע עליו, יש על שמו רחוב בתל-אביב!), ואם הנשיא-הנבצר היה רק "קרוב לדמעות", הנה עיניי שלי מלאו דמעה באמת ובתמים בקוראי את השורות הבאות:
מָתַי הָהּ, גֹּלֶה אַפְסֵי אָרֶץ,
תִּמְצָא מָנוֹחַ מִשּׁד וּמִפָּרֶץ?
גַּם יוֹנָה מָצְאָה קֵן, מָעוֹן כָּל גָּבֶר,
סֶלַע הַשָּׁפָן, וִיהוּדָה – רַק קָבֶר!!
השפה נמלצת – אבל הלב נשבר.
בלי היסטֶריה
הפרופסור שלמה בן-עמי, היסטוריון בעל שיעור קומה, שגרירנו הראשון בספרד ומי שהיה שר החוץ שלנו, עשה את עצמו מטרה לאחת מהתקפות ההיסטֶריה החביבות עלינו כשמחשבה לא מקובלת מוצאת את ביטוייה בפומבי. הוא נאם בפרלמנט הספרדי לרגל יום השואה הבינלאומי, ולאחר שעשה חשבון נוקב ואמיץ עם השמאל האירופי והספרדי, המוביל היום את האנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות, ולא חשש להוקיע גם את הסופר הפורטוגזי וחתן פרס נובל לספרות ז'וזה סרמאגו שכינה את ג'נין "אושוויץ", העז למתוח ביקורת אף על ישראל.
בן-עמי טען ש"ישראל שבוייה בפאראנויה של זכר השואה" וכי "הגיע הזמן שהיהודים וישראל יתחילו לעזוב את המנטאליות של הקורבן ושל הגטו, שלעיתים היא מיכשול ביחסינו עם העולם שמסביב לנו... על-ידי השוואה בין היטלר וערפאת או אפילו סדאם חוסיין או אחמדינג'אד אנו נותנים לגיטימיות להשוואה שחלק מהפלסטינים עושים בין ישראל והנאצים... אם המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון מפרשת כל מלחמה וכל איום כאיום של שואה, אנחנו במו ידינו גורמים לבאנאליזאציה של השואה... אי אפשר להישאר לעולם במנטאליות של להיות קורבן באופן אובססיווי."
דבריו של פרופ' בן-עמי ראויים בהחלט לדיון מכובד ומעמיק לא רק בגלל רפיונה של ההסברה הרשמית בחו"ל אלא הרבה יותר מזה בגלל הצורך בבירור הפסיכולוגיה הגורמת לאחיזה העיקשת בעֲמָדוֹת שהוא שולל אותן מעיקרן. התקפות ניוורוטיות על "דבריו המקוממים ובייחוד כשהם נאמרים בחו"ל" – ואותי דווקא מקוממת הרתיעה מפני אמירות ענייניות ומשמעותיות מחוץ לקיטון המשפחתי, מפני החשש הגלוּתי הקלאסי של "מה יאמרו הגויים" – מטשטשות את הנחיצות הזאת במקום להבהיר עד כמה היא חשובה לנו. היסטֶריה והיסטוריה אינן מילים נרדפות.
אז דווקא יש חוק
ובכן, מסתבר שבתל-אביב כן קיים חוק-עזר עירוני – ועוד משנת 1997 – המחייב בעלי עסקים להציג שלטים שישאו גם כתובת עברית. את זה גילה לנו "ידיעות אחרונות" מ-25 בינואר ש"ז) כשתיאר פשיטה של פקחי העירייה על חנויות ועסקים במיתחם בזל, שיש להם רק שלטים לועזיים. הבעלים קיבלו דו"חות-אזהרה מיוחדים ונדרשו לתקן את המעוות.
הידד, עיריית תל-אביב!
אני מוכן לוותר על הרחבת הכתיבה בקושייה מדוע נשכח החוק הזה מלב במשך שש שנים, וכן מפני מה לא הגיעו הפקחים לכיכר הלע"ז בה"א הידיעה, הלא היא כיכר ה"א באייר. הבה נקווה שהעירייה, שבנדיבותה נתנה לבעלי העסקים במיתחם בזל שהות עד סוף שנה אזרחית זו כדי לְעַבְרֵת את שלטיהם, לא תשקע שוב בשנת חוני המעגל ותשלח את פקחיה בהקדם לאזורים אחרים של העיר העברית הראשונה כדי לתבוע את קיום חוק-העזר.
והרי תמיד אפשר לחזור ולהקים את "גדוד מגיני השפה" כדי לרענן את זיכרון הפקידוּת.
* * *
ס. נידח מעיר: פרופ' שלמה בן-עמי היה שר החוץ והשר לביטחון פנים בממשלת ברק, בתקופת פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי ספטמבר 2000, מה שלא הפריע לו להתכחש כליל לאחריותו ולהטיל בוועדת החקירה שקמה לימים את כל האחריות על פקודיו במשטרה, שחירפו נפשם, מעטים מול רבים, להגן על כבישי ישראל ועל יישובים יהודים מפני פורעים ערבים ישראליים. מה שלא הפריע לו גם לעופף חזרה לעולם האקדמי ולהרצות על ישראל ברחבי העולם במקום לחגור שק ולשים אפר על ראשו ולבקש סליחה מפקודיו שאותם הפקיר כדי להציל את עורו. אכן, בעיניי – דבריו של המְזגְזֵג הזה חשובים כקליפת השום!
יאיר קפלן
לזיכרו של דוד חומסקי מכפר אז"ר
דברים שנאמרו כאשר הובא למנוחת עולם ביום 29.1.07 בבית עלמין ירקון
דוד איננו...
תאמרו, הלך לעולמו אדם טוב...
תאמרו, אנו מלווים היום בדרכו האחרונה אדם חכם...
תאמרו, נאסף אל אבותיו איש יקר...
או אולי תגידו, מותו של דוד אבידה גדולה לכולנו...
אך כל המילים חיוורות, שורות ההספד צנומות ואינן מסוגלות להכיל ולהקיף את שהיה ויהיה בזיכרוננו האיש היקר הזה.
אומר הרמב"ם: "האדם הטוב הוא זה שעושה את הטוב מתוך הרגל, ולא מבצע את הטוב בכל מקרה מתוך הכרעת רצון מחודשת."
דוד היה טוב מתוך הרגל... לא מסחר חליפין של מצווה אל מול שכר, של חיי מוסר אל מול תפנוקי גן עדן וגם לא מיראת ה"כוח העליון" שהאמין בו בכל מאודו אך בז לנרצעות הטקסית המלווה מאמינים שוטים.
הוגה דעות עם סכין הרכבה, פילוסוף ואיש אדמה, תלמיד חכם במלוא משמעותה של המילה, אוטודידאקט המשנן, מצטט ומנחיל: ברנר, גורדון, ליבוביץ, אריסטו, אפלטון, בן גוריון, בן אהרון, רש"י ועוד ועוד. מעיין גועש של אידיאלים: אידיאל העבודה העצמית, אידיאל השפה, ואידיאל יהדות מתקדמת, מודרנית מתלבטת ללא תשובה או פתרון אחד, רחבת אופקים, פתוחה, שאינה מסתגרת.
דוד נולד בשנת 1924 ב"מקווה ישראל" לפרידה וצבי המורה. למד בבית ספר "בורוכוב" לאחר שהמשפחה השתקעה בחווה חקלאית ובפרדס, שאותם הקימה מזרחה לרמת-גן. סיים כתלמיד מצטיין את בית הספר "כדורי", זכה שם לפרס על שקדנותו והיה לממשיכו של אביו. מקצוע ללא שם, "שתלן", אך לא רק, "מרכיב", לא רק, "מפתח זנים", לא רק. הכול! אוריינות מופלגת בכל מה שמכה שורש, בכל מה שיונק מהאדמה.
התיאבון לדעת ללא שובע וסקרנותו הנערית טלטלה אותו אל עניין ומעורבות בתחומים חברתיים ותרבותיים מגוונים. הוא פירסם מאמרים בכתבי-עת לצידם של ס. יזהר, שמעון פרס ואחרים. כתב על קולנוע, קבלה, יהדות רפורמית, דת ומדינה, אקטואליה ופוליטיקה.
הסתער ללא רתיעה על עולם המחשבים, טכנולוגיה שלאנשים בגילו היא זרה, מוזרה ומאיימת. למד תיכנות, גלש באינטרנט, התעניין והתעדכן.
בשנות חייו האחרונות סבב בינינו, חבריו, ב"פרלמנט" היומי בכפר אז"ר, מתבל את החול בקודש, את השטחי והרגעי בהגות ועמקות מאתגרת... ובבחינת טעמם של זני מנגו חדשים.
אשרינו שחיינו לצידו של אדם כמותו אשר ב"עצת רשעים לא הלך, בדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב."
עם הסתלקותו התכווץ מעט עולמנו, נעשה צר משהיה.
חבל, חבל על דאבדין...
תהא נשמתו של דוד, האיש היקר הזה, צרורה בצרור חיינו.
דְבוֹרָה קוֹזְוִינֵר
שָנָה טוֹבָה, אִילָנוֹת
אָסַפְתִי אֶת כּל הַמִּלִים הַצּוֹמְחוֹת,
עֵץ וְאִילָן, פְּרָחִים וּפְרִיחוֹת,
רָקַחְתִּי בְּמֶרֶץ תַּמְצִית נִיחוֹחוֹת,
שָזַרְתִּי בְּזֵר שֶל צְבָעִים וְרֵיחוֹת.
הֲמוֹן צִפֳּרִים מִכּל בַּד וְראש גַג
מַכְרִיזוֹת: זֶהוּ שְבָט! מְבַשְרוֹת בּוֹא הֶחָג,
אָז לִכְבוֹד תְּחִילָתָה שֶל שְנַת אִילָנוֹת,
נַתְחִיל לְסַפֵּר וְלִסְפּוֹר וְלִמְנוֹת.
עֵצִים רַבֵּי צֵל – לְהֵלֶך דְּרָכִים,
אִילָנוֹת בְּרוּכֵי פְּרִי – לְהַטְעִים בָּם אוֹרְחִים.
עֵצִים שֶל מִקְרָא, מוּכָּרִים וָתִיקִים
וְעוֹלִים חֲדָשִים וְזָנִים מְרַתְּקִים.
אֶרֶז וּברוֹש, תְּאַשּוּר וְתִדְהָר,
אַלּוֹן בַּגָּלִיל וְשֵיזָף בַּמִּדְבָּר,
עֲצֵי הַמַּטָּע וּפַרְדֵּס הֶהָדָר,
תְּאֵנָה וְרִמּוֹן, עֲרָבָה וְתָמָר.
וְכֶרֶם זֵיתִים – מְשוּבָּח בְּשַמְנוֹ
וְכֶרֶם גְפָנִים – שֶׁשִׂמְחָה בְּיֵינוֹ
וְכֶרֶם שְקֵדִים – בִּפְרִיחָה לְבָנָה
כַּלוֹבֶן הָרַך בְּשוּלֵי עֲנָנָה.
אֲבוֹקָדוֹ וּמַנְגוֹ תָּמִיד יְרוּקִים,
קִיוִי וְלִיצִ'י פֵּירוֹת מְתוּקִים,
אִזְדָּרֶכֶת סְגוּלָה מִימֵי יַלְדוּתִי,
אֵלָּה וְצַבָּר הַגּוֹבְלִים עִם בֵּיתִי.
אֵיקָלִיפְּטוּס וּפִיקוּס, חוֹרְשוֹת אֳרָנִים,
אֵשֶל, שִטָּה וַהֲדָס וְלִבְנִים,
רוֹתֶם וְלוֹטֶם, דּוּדָא וְקִדָּה
וְעוֹד אֶלֶף צְמָחִים שֶאֶת שְמָם לא אֵדַע.
חָרוּב וְשִקְמָה וֲעַצֵי צַפְצָפָה –
זאת הָאָרֶץ הַזּאת, עַד כּאְבֵ הִיא יָפָה
עַד כְּאֵב הִיא יָפָה, עֲצוּבָה אַך פּוֹרַחַת
לוּ יָבוֹא בָּה שָלוֹם וְנִשְקוֹט עִמָּה יַחַד –
ראש-פִּנָה
רוני גרוס
לט"ו בשבט
אִילָן,
כֵּיצַד חוֹגְגִים לוֹ יוֹם הֻלֶּדֶת?
עוֹמֵד אִילָן בַּשָּׂדֶה,
זֵר פְּרָחִים לְרֹאשׁוֹ
וְעוּגָה שֶׁל זֶּבֶל אוֹרְגָנִי לְרַגְּלָיו.
כָּל חֲבֵרָיו בַּחֹרֶשׁ, נְטוּעִים בִּמְקוֹמָם,
מְרִימִים לִכְבוֹדוֹ גָּבִיעַ שֶׁל טַל
וּמְרַשְׁרְשִׁים בַּעֲלֵיהֶם שִׁירֵי יוֹם-הֻלֶּדֶת.
חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם אֵיךְ מְרִימִים אִילָן כְּמִנְיַן שְׁנוֹתָיו?
אָסוּר לְהוֹשִׁיבוֹ עַל כִּסֵּא שֶׁל עֵץ!
שֶׁמָּא מִגֶּזַע חֲבֵרָיו הַטּוֹבִים הוּא.
כִּסֵּא בַּרְזֶל?
קַר וְכָבֵד.
תּוֹפְסִים בַּעֲנָפָיו הַנְּמוּכִים וּמְרִימִים:
לַעֲקֹר וְלָטַעַת, לַעֲקֹר וְלָטַעַת...
וְאֶחָד לַשָּׁנָה הַבָּאָה
(אִם יִזְכֶּה וְיִשְׂרֹד מִפִּגְעֵי הַטֶּבַע,
וּמֵחֶמְדַּת הָאָדָם, וּמִן הַבַּצֹּרֶת, וּמִן הַשְּׂרֵפוֹת).
אֵיזוֹ מַתָּנָה נוֹתְנִים לְאִילָן בְּיוֹם הֻלַּדְתוֹ?
טַבַּעַת אַחַת נוֹסֶפֶת, לַעֲנֹד סְבִיב גִּזְעוֹ.
וְהָאִילָן מַחֲזִיר לְמוֹקִירָיו:
שַׂקִּיּוֹת יוֹם-הֻלֶּדֶת וּבָהֶן פֵּרוֹתָיו,
וְאִם אִילָן סְרָק הוּא – מִצִּלּוֹ.
וְהַקִּיסוֹס – יוֹנֵק מִלְּשַׁדּוֹ.
יואל נץ: אינני שותף למחול השדים
שלום אהוד,
נשיא המדינה הנבצר ראוי גם ראוי למטר הבליסטראות הניתך לעברו וגם לכל עונש הולם שיושת עליו בבוא העת – אם וכאשר תוכח אשמתו במעלליו המבישים לכאורה.
אבל אינני שותף למחול השדים שמתחולל סביבו בעניין נאומו האומלל. גם אחרי שיתברר, קרוב לוודאי, כי לא היה תוכו כברו בשעה שהוא געש וסער ולהט מעל הבמה – עדיין שמורה לו הזכות להאמין בשקרים של עצמו, בחינת "הלוואי וכך היו פני הדברים..." ואין לקרוע אותו לגזרים בגלל הדברים שאמר. חורה לי במיוחד האשמה המוטחת בו בעניין "השד העדתי". לא כל אימת שמזכירים את המילה "אליטה" מתכוונים בהכרח ל"אשכנזים". למה הדבר דומה? הנה, הבאת ב"מכתב העיתי" [גיליון 213] את דברי נחום ברנע אשר כתב בין השאר על שלי יחימוביץ' ש"היא עיתונאית-לשעבר שבגדה במקצועה. ראוי אולי להשתמש במילה פחות מנומסת כדי לתאר את המהלכים שעשתה במעבר הבזק שלה מערוץ 2 אל ספסלי סיעת העבודה בכנסת, אבל נניח לזה."
האם בהסתמך על הציטוט הזה רשאי מישהו להטיח בפני נחום ברנע שהוא מאשים את שלי יחימוביץ' בזנות, ר"ל? קופת השרצים שתלויה לו על גבו של הנשיא היא כבדה ומגעילה די והותר גם בלאו הכי. שירדו ממנו בעניין הנאום, ושלא ידרשו ממנו כי יתנצל ויבקש סליחה.
אינני יכול שלא לתרגם מן הלשון הרוסית שתי אמרות. האחת: "אין מכים את מי שמוטל שוכב," וגם "מרביצים מכות ולא מרשים לבכות," משום שהאמרה העברית המקורית "אין האדם נתפס בשעת צערו" היא נדושה, עד כי אין היא מזיזה עוד לאיש.
ובעניין שונה לגמרי: אני מבקש להאיר פן נוסף למאמרו של אורי הייטנר באותו גיליון, העוסק ב"רגע של אנכרוניזם" ושמביא כמה בתים משיר הערש מאת עמנואל הרוסי "שכב בני". עמנואל הרוסי שאב את השראתו בשירו זה משיר הערש אשר כתב לרמונטוב בלשון הרוסית. הרוסי (עמנואל) אף השתמש באותם המוטיבים ואפילו במשקל דומה, בשעה שהתאים את הסיטואציה מארצות הדרום הרוסי אל ארץ ישראל. מובן מאליו, שאין הדבר גורע כהוא זה מערכו ומחשיבותו של השיר העברי. האֵם אצל לרמונטוב מרדימה את עוללה ושרה לו: "שוצפים מימי הטֶרֶק, משכשך הגל. הצ'צ'ני המרושע זוחל אל החוף, משחיז את סכינו. אך אביך הוא בן חיל, יודע את מלאכתו – ישן ילדי תהיה רגוע, נומה, נומה נים... הנה תגדל, תלמד גם כן חיים של מאבק; בעוז תחבוש סוס של קרבות וברובה תאחז. במשי פז אהיה רוקמת לך את אוכפך. ישן ילדי תהיה רגוע, נומה, נומה, נים..."
התרגום הוא אולי חנטרישי, אבל יתכן ועולה מן השיר ערך מוסף: את מקורו של הסכסוך הרוסי-הצ'צ'ני יש לחפש בנבכי העבר הרחוק וסופו מי יישורנו. בל אחטא באנלוגיה לסכסוכים אחרים...
לבסוף יש לי הערה קטנה להערתה של שישי מאיר להערתו של משה דור בעניין הפועל "עוץ" שבפי פואד. בערך "עוץ" אומר בין השאר אבן שושן: "הפועל משורש זה מצוי רק בציווי: עוץ! עוצה! עוצי! עוצו!]"
ועכשיו אני נבוך – למי להאמין? לשישי מאיר או לאבן שושן?...
בידידות,
יואל נץ
"כשמירב מיכאלי מתפשטת –ממש עומד לי ואני זכר מוטרד מינית!" [גיליון 213] – זו כותרת שובבה שנתן העורך ברוח ההערה של הכותב
תודה לעורך שפירסם במדוייק את שתי הערותיי בשולי "האני מאשים" של הנשיא קצב. למען הגילוי הנאות, צריך לציין שהפתיח ("כשמירב מיכאלי מתפשטת –ממש עומד לי ואני זכר מוטרד מינית!") – הוא תוספת של העורך, וכן הוא גם ציון התואר האקדמי ליד שמי. לא שאני מתבייש בו, אך במקרה דנן לא היה נחוץ. תודה מראש על היענותך,
משה גרנות
עוד על אופי הדורשים מקצב להתפטר בלי משפט
אלמלא נחפזה אורית שוחט בסכלותה להגן על שלי יחימוביץ', היתה חוסכת מיחימוביץ' את מכתבו של נחום ברנע למערכת "הארץ" מיום 29.1.07, וכך היינו יודעים פחות על מידת המוסריות של חלק מן המזדעזעים מקצב ודורשים את הדחתו המיידית בטרם ניתן לו להגן על חפותו בבית המשפט הישראלי.
זה קרה ליחימוביץ'
בתגובה על "זה קרה לנחום ברנע" מאת אורית שוחט ("הארץ", 28.1)
"ברנע לא מסביר מדוע עיתונאים, להבדיל מעקרות בית, מזכירות בכירות, רבנים, מורים וחקלאים, אינם רשאים להחליף מקצוע ולייצג את הציבור בכנסת." אורית שוחט מתפרצת לדלת פתוחה. אין לי שום טענה לעיתונאי (או לעקרת בית או לרב וכו') שמבקש לעצמו קריירה שנייה. יש דרך לגיטימית לעשות זאת, ויש דרך לא לגיטימית. הדרך שבה הלכה שלי יחימוביץ' אינה לגיטימית.
די בעובדות שפורסמו בשעתן: יחימוביץ' העיתונאית אירחה את המועמד עמיר פרץ לראיון בתוכניתה "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. זה קרה רק לפני שנה ומשהו. הראיון תואר בעיתוני הזמן ההוא כ"מחבק" וכ"מתחנף". שבוע אחר כך היא קיבלה בחשאי הצעה מפרץ להצטרף למפלגתו. בתוך שבוע התחבקו השניים במסיבת עיתונאים.
"אני עושה זאת לחלוטין בלי בושה," אמרה יחימוביץ' במסיבת העיתונאים (הציטוטים לקוחים מ"ידיעות אחרונות", 30.11.05). "בעולם האידיאלי הייתי צריכה לקחת תקופת צינון – אבל זה לא התאפשר." (מדוע זה לא התאפשר? כי יחימוביץ' רצתה להיבחר לכנסת, ומיד).
כשריאיינה את פרץ כעיתונאית היא לא דיווחה לצופיה, ששיגרה לפרץ אס-אם-אס נלהב שמברך אותו על בחירתו ליו"ר העבודה. היא גם לא סיפרה להם בעוד מועד מה שידעה לספר כשחצתה את הקווים ורצתה להיבחר במפלגתו של פרץ: שהם קשורים זה בזה שנים רבות, וש"האג'נדה של פרץ היא האג'נדה שלי."
יחימוביץ' איננה הפוליטיקאי הראשון שמתחנף לפטרוניו. היא גם לא השדרן הראשון שבז לצופיו. אבל הטפות על אתיקה עיתונאית מוטב שתניח לאחרים.
נחום ברנע
"ידיעות אחרונות"
ועוד לעניין הפרגים
כיצד עונדים הבריטים את פרח הפרג האדום לדש בגדם
ב-11 לנובמבר
בקשר לספקות שאותם ש.שפרה העלתה על האופן בו עונדים הבריטים את הפרג האדום לדש הבגד והוא אינו קמל ואינו מתפורר (גיליון 213) – כאשר נקבע יום הזיכרון לחללי המלחמה הגדולה, היה ברור שאי אפשר יהיה להשתמש בפרח האמיתי מפני שאמצע נובמבר זאת לא עונת פריחתו, ובכלל עונות השנה שונות בתכלית בפינות השונות של האימפריה. הפתרון היה, ועודנו תקף גם היום, שמשתמשים בפרח מעשה ידי אדם. בשנות השלושים והארבעים השתמשו בפלסטינה המנדטורית בפרח שעליו היו עשויים נייר קרפ אדום, ובמרכזו גזרי נייר קרפ שחור. כל זה היה כרוך ומודבק על תיל דק מברזל. אני זוכר מילדותי שלאחר יום הזיכרון היינו אוספים את הפרחים שנזרקו ומוציאים מהם את "חוט הברזל", ששימש לנו להידוק המסמר לקנה החץ שהתאים ל"רובה חיצים" בו היינו משחקים.
בדקתי עם כמה אנשים שגרו עד לאחרונה מיספר שנים באנגליה ואכן, כשבוע לפני יום הזיכרון מתחילים למכור את הפרגים האדומים, שבימינו עליהם עשויים מבד סינטטי אדום, והמרכז עשוי מחומר פלסטי שחור. ימים אחדים לפני יום הזיכרון, רוב הבריטים כבר עונדים את הפרח, כמובן כל עובדי המדינה, השדרים בטלוויזיה חברי הפרלמנט ובית הלורדים. ביום הזיכרון מניחה המלכה בטכס מפואר זר פרחים אדומים על מצבת הזיכרון לחללי כל המלחמות.
אני עדיין סבור שכאשר אסתר ראב מבכה את מותו של לוחם ומצטערת על הדם שנשפך, היא רואה בדימיונה שדה של פרחים אדומים. פרגים או כלניות זה כבר לא משנה.
עמנואל בן-עזר
*
אהוד שלום,
תודה על העיתון. אני נהנית ממנו מאוד – אם גם לא תמיד מסכימה עם כל העמדות המיוצגות בו. במיוחד אני אוהבת את הכתיבה של משה דור.
היום רציתי להעיר ל-ש.שפרה בעניין הפרגים:
כתבת: "קשה לי להניח שהפרג הוא הפרח שאותו תקעו הבריטים בדש בגדם."
ובכל זאת, פרגים. הייתי בפלנדריה, באיפר, (Ypres), מקום מוזיאון המלחמה (מרשים באופן יוצא מן הכלל!) – ובסביבתו ישנם כ-150 בתי קברות בריטיים, מטופחים להפליא, על-ידי הבריטים ("פיסת אנגליה בארץ נכר," כדברי המשורר רופרט ברוק בשירו).
באחד מהם ביקרתי, והפרגים פרחו. (אין צמחי בר אחרים שהושארו בבית הקברות, רק הפרגים) – בסביבות יוני, מאוחר יותר מאשר בארץ.
הפרחים שהבריטים ענדו עשויים משי, כך שאין חשיבות לאיכות הפיזית של הפרח החי. המנהג לא החל כמובן בשדות פלנדריה, הוא החל כזיכרון לשדות הקרב בפלנדריה, על הדם שנשפך בהם, ועל הפרגים הגדלים בהם.
בברכה,
עידית פז
מוחמד סיקסיק כבר לא יוזמן לוועדת וינוגרד
התקשורת, ועימה עדת החכמים והידענים, חוגגים על דמו של צה"ל ומשמיצים את חוסר מוכנותו לכאורה למלחמת לבנון השנייה בגלל עיסוקו במלחמה באינתיפאדה השנייה, כאילו בדברים בטלים ומיותרים עסק –
והנה בא מוחמד סיקסיק, מתאבד החמאס בן ה-21 מעזה, שהתפוצץ באילת והרג עימו שלושה ישראלים – ומוכיח להם את איוולתם.
צה"ל יצטרך עוד שנים רבות, במקביל למוכנותו למלחמה הגדולה ולמלחמת הגרילה מעבר לגבול, להמשיך לעסוק באותה אינטנסיביות במלחמה שבה הוא עוסק מאוקטובר 2000 ואילך, כלומר באינתיפאדה השנייה, זו שטרם נסתיימה וגם אינה עומדת להסתיים בשנים הקרובות, וסביר שתתקיים גם עד מלחמת לבנון הבאה ועד התקפת הטילים הגרעיניים מאיראן לעבר ישראל! – התקשורת, ההמון המוסת והחבר שלהם חסן נסראללה, שופטים את צה"ל ועולזים להתפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ. חבל שאין צדק בעולם, שעל כן, למרות שֶׁכּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ, יומם שלהם כנראה לא יבוא, והם ונסראללה יהיו המנצחים, ולעזאזל מדינת ישראל!
צהריים נהדרים לשניים ב"הסוכה הלבנה"
ב-135 שקל כולל הטיפ
לפי שנודע לנו נסגרה מסעדת "הסוכה הלבנה" ביפו בגלל עבודות בשטח הסמוך שעל חוף הים, וחבל. אהבנו לבוא לשם בקיץ, בערב, ולשבת אחרי הארוחה בגינה הגדולה בחוץ ולעשן נרגילה עם טומבק בטעם תפוחי-עץ ולשתות את הקפה השחור או התה בנענה עם הבקלאווה. אחמד המלצר, במסעדה החדשה של "הסוכה הלבנה" בנמל תל-אביב, מבטיח לנו שבקיץ יהיה אפשר "לשתות" נרגילה גם כאן, אם נשב לאכול על הרציף בחוץ.
פתחנו במיבחר סלטים גדול המוגש מיד, עם פיתות רגילות וכן פיתת זעתר ושמן זית עשוייה בצק דומה לפיצה. 10 צלוחיות הסלטים כללו זיתים דפוקים טריים עם חתיכות פלפל חריף ולימון, יוצאים מן הכלל, אמיתיים, בלי הטמטום של השום. מימרח כבד עוף עדין וטעים מאוד. טחינה. טזזיקי. שני סוגי חצילים. סלט גזר חריף. סלט טורקי. סלט כרוב אדום עם מגע קל של קימל. וירקות כבושים (כרובית וגזר בעיקר), ונוספה עליהם צלחת חומוס טעים, הכלול בסלטים ואין צורך להזמינו בנפרד.
לקחנו ארוחה עסקית אחת, 69 שקל, הכוללת את הסלטים, שתייה קלה לבחירה (דיאט קולה) ומנה עיקרית לבחירה בין פרי ים, דגים ובשרים. מאחר שלקחנו רק מנה אחת, נוסף לנו חיוב סלטים לסועד שני בסך 30 שקל. אילו הוספנו עוד 39 שקל היינו מקבלים עוד שתייה קלה ומנה עיקרית שלמה, אבל האמת, האמת, שלא היה לנו כוח לסיים ארוחה ענקית כזו, וזאת כי דג המושט המטוגן שקיבלנו ב"עסקית" האחת היה גבוה, ענק, פריך, לא רך מדי, לא שמן מדי ולא יבש מדי, דג טעים בצורה בלתי רגילה, וחלקנו אותו בינינו תוך שאנחנו עוסקים באכילתו שעה ארוכה. המושט הוגש עם תפוח אדמה גדול אפוי היטב, חצי לימון, ורצועות דקות קלויות של שלוט, דומני, שטעמן כבצל.
הסתפקנו בסבב אחד של סלטים, שהיה משביע ביותר, ואולם עקרונית יכולנו לבקש עוד ועוד מכל אחד מהעשרה. כוס מים קרים עם קרח ונענה, קיבלנו חינם. וקינחנו בקפה ותה, 16 שקל, כאשר תוספת עוגות הבקלאווה המעולות היא על חשבון הבית.
יחד יצא החשבון 115 שקל, והוספנו למלצר הנחמד והנדיב אחמד 20 שקל טיפ, יחד 135 שקל לארוחת צהריים טעימה ומשביעה מאין כמותה. מומלץ מאוד וזול מאוד.
הכתובת: "הסוכה הלבנה", יורדי הסירה 1, האנגר 4, נמל תל-אביב. שכחנו לקחת כרטיס-ביקור עם מיספר הטלפון של "הסוכה הלבנה" אבל המסעדה ענקית, אנחנו ישבנו בשולחן 63, ולא נראה לנו שיש צורך להזמין מקום מראש. מהחלון רואים את כל המעגן של נמל תל-אביב, וגם בחורות נאות ששדיהן הולכים לפניהן עוברות הלוך ושוב ומחיות את הנוף. גם בית השימוש במצב נהדר. כל השולחנות במסעדה מורכבים על מכונות תפירה זינגר ישנות. צריך להזיז את המפה כדי לגלות.
נ.ב.
אתם ודאי שמים לב שהארוחות שלנו זולות במיוחד מפני שאנחנו לא פלצנים ולא מתביישים לחלוק יחד במנה עיקרית אחת. כך גם בארוחות-בוקר בבתי-קפה כמו "לונדון" בטיילת, "באזל" ברחוב באזל, ועוד, שם כל ארוחת-בוקר מספיקה לשניים די והותר.
שמנו לב גם שיש משום מה יחס ישיר בין העלייה הסטטיסטית של העוני בישראל לבין המימדים התופחים והולכים של המנות במסעדות ישראל. ככל שמפלס העוני עולה, כך גם גודל המנות הראשונות והעיקריות. שפע שלא היה כדוגמתו מאז ומעולם בארץ-ישראל! – ולכן, ולא רק בגלל גילנו המתקדם ועודף משקלנו, נראה לנו ממש סכנת חיים, או לפחות סכנת השמנה, לאכול שתי מנות עיקריות במסעדה. בדרך-כלל הסועדים מותירים קרוב למחצית בצלחת או לוקחים ב"דוגי בג" הביתה את השיירים.
ייתכן שהתחרות בין המסעדות היא כמו בין כלי התקשורת. מגזימים כדי למשוך את הקהל ומגישים לו כמויות שהן מעבר ליכולת העיכול שלו. מכל מקום, איכות האוכל המוגש לנו במסעדות נראית לנו בדרך-כלל גבוהה יותר מאיכות החומר המוגש לנו בעיתונות ובטלוויזיה.
אליהו הכהן: "לילה לילה לילה אש!"
אהוד שלום,
אני מבקש להעיר לרשימתו של אורי הייטנר "שכב בני – הדור השלישי" ["חדשות בן עזר", 213]:
שיר הערש "שכב בני, שכב במנוחה" ("שיר ערש לאבנר") לא נכתב בימי מאורעות 1939-1936 אלא בעקבות פרעות תרפ"ט, אוגוסט 1929. מחברו, עמנואל הרוסי, העדיף לחוס על ילדי הארץ המתנמנמים על ערישותיהם ולא הזכיר שבתוך פחות משבוע ימים נרצחו אז ברחבי הארץ 140 יהודים מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה פחות ממאתיים אלף איש. במקום זאת הוא הסתפק באיזכור צנוע ביותר של המצב הביטחוני, וגם זאת רק בסוף הבית השלישי של השיר, שבו מתועדת שריפת הגורן בתל יוסף וגם הצתת השדות והמטעים בבית אלפא. אגב, בעניין זה לא היה הבדל משמעותי בין ילדי תרפ"ט לילדי תרצ"ח. אלה גם אלה התקשו להירדם לצלילי המשפט "לילה לילה לילה אש!" – במיוחד כשבמשפט זה נוסקים גם הצלילים באוקטבה שלמה ומאיימת.
השיר התפשט בארץ עוד בשנת 1929, לאחר שהושמע מעל בימת תיאטרון "המטאטא". המבקר אורי קיסרי העיד לאחר אחת ההצגות: "שיר הערש 'לבניין תצאו אז יחדיו' זוכה לתרועות רצון מצד הקהל" ("דואר היום", 4.12.1929).
"שכב בני" איננו השיר הראשון שהזכיר לילדי הארץ שאביהם הנעדר בלילות לא יצא לבילוי אלא לשמירה. עוד בימי העלייה השנייה שרו אמהות לילדיהן כשהעירו אותם בבוקר את השיר:
עם שחר עורה ילד חן
אבא יבוא מיד
עם ליל נפתל ויוכל לו
על משמרתו עמד
בברכה,
אליהו הכהן
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
אמנון בי-רב
סודה של המודעה הקטנה
מזיכרונותיו של עורך עיתון
רוני גור-אריה היה אחד מאותם עיתונאים לעת-מצוא, שהיו מסתובבים כמו לוויינים סביב המערכת.
הוא היה מופיע לפתע, מדבר עם כולם, מדווח על תוכניותיו, מחליף רשמים, מספר בדיחות ישנות וידועות, ואחר-כך נעלם כלעומת שבא. לפעמים היה מספר על הישגיו המקצועיים כעיתונאי לפני שנים לא רבות, על סקופים בלעדיים שפירסם ועל שחיתויות שחשף, אבל מעולם לא ראיתי כתבה שכתב, ושפורסמה בעיתון כלשהו.
לא פעם הציע הצעות שונות ומשונות, העלה רעיונות לכתבות מקוריות פחות או יותר, אבל לכולם היה ברור שלא יוכל לעמוד בהן. מאחר שכך, לעיתים קרובות אפילו הסכמתי שיכתוב כתבה על נושא מסויים. כל זאת, בהנחה שבתום שיחתנו הוא ייפרד לשלום ויחלפו שבועות רבים עד שאראה אותו שוב.
מחוץ למערכת, היתה לו הנאה מיוחדת במינה לספר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שהוא עיתונאי ותיק, מכיר את העורך היכרות אישית רבת-שנים, וכי יש לו את אותו כוח רב-השפעה המיוחס לאנשי הממלכה השביעית.
הופעתו החיצונית שידרה מכובדות שעוררה אמון. הוא היה גבר ממוצע-קומה, מקריח מעט אך מקפיד על תסרוקת מסודרת ומטופחת. פניו היו חלקים ונעימים למראה. כשחייך – והוא עשה זאת לעיתים קרובות מאוד – נחשפו שני טורי שיניים תואמות ולבנות.
גם לבושו הצטיין תמיד בהתאמת צבעים מושלמת. לא קרה אפילו פעם אחת שהופיע למערכת ללא עניבה לצווארו. לרגליו היו נעליים מבריקות מדי ובידו החזיק תיק עור יקר-ערך, שמעולם לא הצלחתי לראות את תוכנו. אף פעם לא שאלתי אותו לגילו, אך הוא ודאי נע אי-שם בין ארבעים לחמישים.
מאחר שהקשר בינינו היה רופף ביותר, גם לא טרחתי להתעניין במצבו המשפחתי. לא ידעתי אם הוא נשוי, גרוש או רווק. לא ידעתי אם יש לו ילדים, והוא מעולם לא טרח לספר במה הוא עוסק, ממה הוא מתפרנס, או היכן הוא גר.
רק פעם אחת, כאשר שאלתי לשלומו באחד מביקוריו הנדירים במערכת, הוא חרג ממנהגו שלא למסור פרטים אישיים על עצמו. ברגע של גילוי-לב מוזר הוא סיפר לי שלמעשה שמו אהרון, אלא שהאנשים שאוהבים אותו קוראים לו רוני וכך הוא גם מעדיף לחתום את שמו מעל הכתבות שלו.
הבטחתי לו, אפוא, שתמיד אקפיד לציין את השם רוני כאשר נפרסם את כתבותיו והוא הודה לי על כך במילים חמות.
בוקר אחד התקשר רוני גור-אריה למערכת וביקש לדבר איתי.
מאחר שבדרך-כלל היו ביקוריו במערכת לא מתואמים, איש לא המתין לו והוא לא קבע מעולם פגישה עם אחד מחברי המערכת, היה הצעד הנדיר הזה מאוד לא מובן.
קיבלתי את השיחה ושמעתי את קולו הנלהב צועק אל תוך השפופרת. מתברר שהיה לו רעיון חדש ומקורי לכתבה. הוא לא רצה לדבר על כך בטלפון, שמא מישהו יאזין ויגנוב לו את הרעיון. הוא מבקש שנקבע פגישה, בה יוכל להסביר לי בפרטי-פרטים מה הוא רוצה לעשות ואיך בדיוק הוא מתכוון להגשים את תוכניותיו.
קבענו שהוא יבוא למחרת בשעה עשר בבוקר. הוא אמר שאין לו בעייה לבוא בכל שעה שתהיה נוחה לי, כי הנושא באמת חשוב ומהפכני, ואין לו ספק שאני אתלהב מהרעיון לא פחות ממנו ואתן לו אישור לעשות את הכתבה.
למחרת בעשר בדיוק התייצב רוני גור-אריה בפתח חדרי. הדלת היתה פתוחה ואני הזמנתי אותו להיכנס.
לבושו היה מהודר במיוחד. חליפה חומה, מפוספסת, חולצה לבנה מבהיקה, עניבה תואמת, נעליים מבריקות כראי.
הזמנתי אותו לשבת. הוא קירב את הכיסא אל השולחן והתכופף אלי, תוך שהוא מדבר כמעט בלחש, כדי שאיש לא יוכל לשמוע.
"תשמע," הוא אמר בקול נמוך, "יש לי רעיון מדהים לכתבה, שתעורר הדים עצומים. תראה שאחרי הפירסום כל המדינה תדבר רק על הכתבה שלי. התפוצה של העיתון שלנו תגדל פי שניים ואולי גם יותר. יזמינו אותי לרדיו ולטלוויזיה. יראיינו אותי גם בעיתונים אחרים. זה יהיה הסקופ של השנה. משהו שעוד לא היה כמוהו."
"מה אתה אומר," ניסיתי להתפעל, "על מה בדיוק אתה רוצה לכתוב?"
"או," הוא אמר בקול מלחש, "אני אסביר לך. אבל לפני זה אני רוצה שתתחייב לא לגלות את פרטי הכתבה שלי לאף אדם. שהכול יישאר בינינו. אם פרט מסויים מהתוכנית שלי ידלוף החוצה, לכל הכתבה לא יהיה ערך וכל העבודה שלי תהיה לחינם."
מובן שהבטחתי לו סודיות מוחלטת.
"אל תשכח שאנחנו באותו צד של המתרס," אמרתי לו בנימה רצינית, "גם אני מעוניין לשמור את הסקופ שלך רק לעיתון שלנו. מובן שאתה יכול לסמוך עליי. הכול יישאר חסוי. ואתה יכול לראות זאת כהבטחה אישית."
פניו חמורי הסבר והנפחדים מהדלפה בלתי צפויה כמו הפשירו, כאילו עננה של דאגה ירדה מעל ראשו. הוא התרווח מעט בכיסאו והעלה על פניו חיוך מסתורי.
"אני שמח שאתה מבין אותי," אמר בקול מאושש, "רק שתדע, שיכולתי להציע את הרעיון הזה גם לעיתונים אחרים, שוודאי היו קופצים על הנושא בהתלהבות. אני פשוט נשאר נאמן לעיתון שלנו והחלטתי לתת לך את זכות הראשונים לשמוע את פרטי התוכנית שלי."
"כל הכבוד," עודדתי אותו, "ועכשיו, ספר לי מה בדיוק אתה רוצה לעשות."
הוא פתח את תיקו, הוציא ממנו דף אחד של נייר שנתלש מבלוק-כתיבה כלשהו, החזיק אותו בשתי ידיו כשגבו מופנה אליי, והחל לקרוא בקול שקט:
"שם הכתבה: הנשים הגדולות שמאחורי המודעות הקטנות. מאת: רוני גור-אריה."
הוא הרים אלי את עיניו.
"עד כאן – הכול בסדר," אמרתי לו בנימה עניינית, "אבל במקום לקרוא את הפרטים היבשים מהדף, אולי פשוט תספר לי במילים פשוטות את נושא הכתבה שלך. אתה ודאי יודע מה בדיוק אתה רוצה לעשות, גם בלי לקרוא את זה מהדף שבידך."
הוא קיפל בקפדנות את הדף והחזיר אותו לתיקו. אחר כך סגר ונעל את התיק בתשומת לב, הניח אותו על ברכיו, כשהוא מקפיד להחזיק אותו משני צדדיו, וכשהיה בטוח שהכול בסדר, הביט בי במבט רווי חשיבות.
"בסדר," אמר לבסוף, "הרעיון שלי הוא לעשות תחקיר מעמיק ורציני על הנשים שמפרסמות מודעות קטנות במדור היכרויות. השאלה הראשונה והחשובה ביותר שאני רוצה לברר היא – מי הן הנשים הללו? אבל יש גם שאלות אחרות, חשובות ומעניינות לא פחות. למשל: מדוע הן מפרסמות מודעות כאלו, במקום לנסות להכיר גברים במועדוני היכרויות? מי מנסח להן את המודעות הללו? איזה גברים הן מחפשות? מה הן התכונות הגבריות החשובות להן ביותר? איפה הן מעוניינות לפגוש אותם? על מה הן מדברות בפגישה הראשונה?"
הוא עשה הפסקה קצרה, כאילו שכח את כל השאלות שהכין לעצמו. אחר-כך, משלא נזכר בשאלות נוספות, החזיר אלי את מבטו ואמר: "זהו."
"רעיון יפה," אמרתי לו, "ואיפה אתה רוצה לפגוש את כל הנשים הללו?"
"איזו שאלה!" עכשיו היה על פניו חיוך מנצח, "אני רוצה לענות לכל מיני מודעות כאלו, לדבר עם הנשים שפירסמו אותן, ללכת בעצמי לפגישות איתן, לשאול אותן שאלות שונות, להכיר אותן מקרוב ולשוחח עימן בגילוי-לב."
הוא היסס לשניות אחדות ואחר-כך המשיך לדבר כשהבעה של סודיות נסוכה על פניו:
"מובן שאני לא מתכוון ללכת לפגישות הללו כפי שאני באמת. אני רוצה להסוות את המראה שלי, כך שאף אחד לא יוכל להכיר אותי. תאמין לי שכבר ניסיתי לעשות זאת. אני רק מוסיף לפנים שלי זקן ושפם, מרכיב משקפיים וחובש כובע – וכבר עומד לפניך בן-אדם אחר. מה דעתך?"
הסתכלתי אליו בספקנות.
"ייתכן," אמרתי.
"מאה אחוז," הוא קבע בביטחון, "ואין לי ספק שהחומר שאצליח לאסוף יהיה חומר-נפץ עיתונאי ממדרגה ראשונה. סקופ שעוד לא היה כמוהו."
"ייתכן," הסכמתי איתו, "מצד שני, ייתכן שכל מה שתמצא, לא יהיה אלא כמה נשים בודדות, שלא הצליחו למצוא בן זוג מתאים בכל השיטות האחרות. ועליך גם להביא בחשבון, שחלק גדול מהמודעות הללו נמסר לפירסום על-ידי משרדי שידוכים, שמנסים למכור את הלקוחות שלהם בדרך זו."
"יכול להיות," הוא לא הסכים לוותר, "אבל אני בטוח שבין הנשים שמפרסמות את המודעות הקטנות הללו, יש סיפורים אישיים מרתקים ויוצאי-דופן. יש ביניהן רווקות, גרושות, אלמנות, ולכל אחת מהן יש ודאי ניסיון בפגישות עם כל מיני גברים שכבר נענו למודעות שלהן ואולי גם נפגשו איתם. זהו עולם שלם, שאף עיתונאי עדיין לא ניסה לחדור אליו ולכתוב עליו."
"רוני," אמרתי לו בנימה זהירה ככל האפשר, "אני לא פוסל את הרעיון שלך על הסף. הוא בלי ספק מעניין ומקורי. אבל אתה חייב לדעת, שבפירסום כתבה כזאת יש בעיות לא מעטות. יש כאן חדירה גסה לרשות הפרט, יש כאן סכנת חשיפה של נשים שהיו רוצות להישאר אנונימיות, ולא נוכל לפרסם את פרטיהן האישיים ללא אישור בכתב מהן. ויש כאן עוד כמה בעיות אתיות עדינות, שיהיה קשה להתמודד איתן."
ראיתי שהוא מתכוון להגן את הרעיון שלו בכל מחיר. הוא רצה לפתוח בוויכוח, כדי לשכנע אותי להסכים להצעתו. לכן, כדי שלא להיגרר לדיונים מיותרים, אמרתי לו:
"יש לי הצעה. מדוע שלא תנסה לענות לכמה מודעות ולראות מה ומי באמת מסתתר מאחוריהן. אם תצליח לאסוף כמה סיפורים טובים ותקבל את הסכמתן של הנשים לפירסומם – זו עשויה להיות כתבה מעניינת. מה דעתך?"
על פניו נמרח חיוך רחב.
"ידעתי שתסכים," אמר בהתלהבות גלויה, "ידעתי. ותראה שהכתבה הזאת תהיה פצצה. סקופ אמיתי. אני בטוח שלא תתחרט על האמון שאתה נותן בי."
הוא קם מהכיסא במרץ ומייד התיישב בחזרה.
"וכמה תשלם לי על הכתבה הזאת?"
"אל תדאג," הרגעתי אותו, "לא נקפח אותך. מובן שכתבה כל-כך קשה ומסובכת, מחייבת פיצוי מיוחד. ואם הכתבה תתפרסם, תוכל להגיד בלב שלם שהרווחת את שכר הסופרים שלך ביושר."
הוא זרח מרוב אושר.
"תודה," אמר כשקם שוב מכיסאו, "באמת תודה. אתה יכול להיות בטוח שאני לא אאכזב אותך."
ובאומרו מילים אלו הוא הסתובב ויצא מהחדר בצעדים מהירים. הוא לא האט ממהלכו גם בחוץ, וכשהתרחק, שמעתי את הד צעדיו הגדולים גם במסדרון.
לא היה לי ספק שגורל הכתבה הזאת יהיה כגורל שאר הכתבות שרוני גור-אריה קיבל על עצמו בעבר. בעוד מספר שבועות או חודשים הוא ודאי ישוב למערכת, מהודר ומחייך, עם רעיונות חדשים ונושאים אחרים, שכרגיל – גם מהם לא ייצא מאומה.
חלפו יותר משלושה שבועות עד ששמעתי מרוני גור-אריה פעם נוספת.
הוא התקשר ושאל אם יוכל לבוא מחר בבוקר לפגישה אישית. עכשיו קולו כבר לא היה כל-כך נלהב ונרגש כמו בפעם הקודמת. לרגע אפילו נחשבתי שזיהיתי בו עצבות כלשהי. כך או אחרת, אמרתי לו להגיע למערכת בשעות לפני הצהריים והוא הבטיח לבוא בשעה עשר בדיוק.
הוא דייק גם הפעם. בדיוק בעשר הוא התייצב ליד חדרי. כשהזמנתי אותו להיכנס, הוא צעד פנימה וסגר אחריו את הדלת.
"שב, רוני," חייכתי אליו, "איך מתקדמת הכתבה שלך?"
"על זה רציתי לדבר אתך," הוא דיבר בשקט, כשהוא בורר את מילותיו בזהירות.
"אני מקווה שהכול בסדר."
"ככה ככה," הוא אמר.
"אוקיי," נשענתי לאחור בכיסאי, "ספר לי מה קורה."
הוא רכן מעט קדימה לפני שהתחיל לדבר.
"לפני שהתחלתי להכין את הכתבה, קראתי במשך כמה ימים את כל המודעות שפורסמו בכל העיתונים. רציתי לדעת באיזה סגנון כתובות המודעות, מה הנשים שמפרסמות אותן מחפשות, ואיך צריך להיות ולהיראות הגבר המבוקש ביותר. עשיתי ממש תחקיר מקדים, כדי להיות מוכן לכל אפשרות ולכל הפתעה."
"יפה," אמרתי.
"אחר-כך התחלתי לבחור את המודעות המתאימות לי ביותר. מודעות של נשים בודדות, שמחפשות להכיר גבר בערך בגילי, עם תכונות הדומות לתכונות שלי. מצאתי יותר מעשר מודעות כאלו. גזרתי אותן מהעיתונים והתחלתי להתקשר אליהן."
הוא הכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו והוציא חבילה קטנה של גזרי עיתונים, מחוברים זה לזה במהדק משרדי.
אחר-כך הניח אותם על השולחן ופרש אותם זה ליד זה.
"זו היתה המודעה הראשונה אליה התקשרתי," אמר והושיט לי את אחת המודעות.
קראתי אותה במהירות.
"בת 45, גרושה שלא באשמתה, ללא ילדים, מעוניינת להכיר גבר מתאים למטרה רצינית."
בהמשך המודעה היה מספר של תיבת-דואר בתל-אביב.
"התקשרתי אליה והתברר לי שתיבת הדואר שייכת למשרד שידוכים," הסביר לי רוני גור-אריה. "הם לקחו ממני כמה פרטים אישיים ואמרו לי להיכנס למשרד שלהם, כדי להירשם ולשלם דמי-קדימה."
הוא הרים את קולו.
"אתה מבין את הפטנט שלהם? לא רק שהם לוקחים כסף ממנה. הם רוצים שגם אני אשלם להם. לא חוצפה?"
"באמת חוצפה," הסכמתי.
"מובן שלא רציתי להתעסק איתם," הוא אמר, "והמשכתי להתקשר למודעות האחרות. עוד שלוש מודעות היו של משרדי שידוכים. שתיים אחרות היו דווקא של נשים שפירסמו את המודעה באופן פרטי. שוחחתי איתן בטלפון והן ביקשו לשמוע כל מיני פרטים עליי. מצב-משפחתי, ילדים, תחביבים, שטחי התעניינות, ועוד כל מיני. אחרי שעניתי על שאלותיהן, שאלתי גם אני כמה שאלות ואחר-כך ביקשתי לקבוע פגישה. אחת אמרה שהיא מאוד עסוקה בימים אלה ושהיתה רוצה לדבר עוד כמה פעמים בטלפון לפני פגישה אישית."
הוא מיין את המודעות על השולחן וסידר אותן בשורה.
"צילצלתי אליה עוד פעם או פעמיים, וכבר בפגישה השנייה היא התחילה לדבר על רכוש ועל כסף. שאלה אותי כמה דירות יש לי, ומה המצב בבנק ועוד כאלה. חוץ מזה היא היתה נודניקית נורא. החלטתי שהיא לא מתאימה לכתבה שלי."
הוא הזיז את אחת המודעות ימינה, כמוציא אותה מכלל חשבון.
"השנייה דווקא יותר נראתה לי," המשיך בקול מונוטוני, "היא לא דיברה על כסף, אבל גם לא נשמעה להוטה במיוחד להיפגש. היא דחתה אותי שוב ושוב, ביקשה להתקשר מחרתיים ואחר-כך בעוד שבוע. אנחנו עדיין משוחחים פעם בשבוע. קשה לדעת, אולי בסוף עוד ייצא מזה משהו."
הוא נראה מוטרד.
תחילה חשבתי שיש לו קשיים בקביעת פגישות עם נשים וכי בא להתייעץ אתי איך לפתור את הבעייה. אחר-כך, משלא ביקש עזרה, הערכתי שהוא רוצה לבטל את הכתבה ורק אינו יודע איך להציג בפני את כישלונו.
המתנתי שימשיך לדבר.
הוא משך אליו בשתי אצבעות את אחת המודעות שהיו מונחות לפניו על השולחן ועיין בה בתשומת-לב.
"בינתיים היה לי זמן ואספתי מהעיתונים מודעות חדשות," הוא הניע בראשו לעבר מודעה שהיתה מונחת לפניו, "אחת מהן מאוד נראתה לי."
הוא הרים בזהירות את המודעה מהשולחן ונתן לי לקרוא אותה.
קראתי:
"בת 40 פלוס, נאה מאוד, חיננית ומיוחדת, מעוניינת להכיר
גבר מבוסס, נאה ובעל חוש הומור, למיפגשים בלתי מחייבים."
בסוף המודעה היה מצויין מספר טלפון סלולרי באיזור תל-אביב, והיא היתה מודפסת באותיות בולטות במיוחד, בין שני קווים עבים.
הרמתי את עיני אל רוני גור-אריה ואמרתי:
"נשמע מעניין."
"גם אני חשבתי כך," הוא אמר בפנים קודרות. "מובן שהתקשרתי אליה. והיא באמת נשמעה מעניינת. ראשית, היה לה קול נעים. חופשי כזה, מתגלגל. הוא נשמע לי קצת עמום, אולי בגלל הקו שהיה משובש מעט, אבל היה ממש כיף לדבר איתה. אחרי ששוחחנו כמעט חצי שעה על כל מיני דברים, שאלתי אותה מתי נוכל להיפגש.
"היא חשבה קצת ואחר-כך אמרה: 'אולי מחר?'
"אמרתי: 'יופי.'
"היא שאלה: 'איפה?'
"ואני הצעתי בית-קפה קטן במרכז העיר.
"'מתי?' היא שאלה.
"'מה דעתך על חמש לפנות ערב?' שאלתי.
"והיא אמרה: 'אין בעייה. בארבע וחצי אני מסיימת לעבוד ותהיה לי חצי שעה כדי להגיע בזמן.'
"'אם כך, קבענו,' אמרתי.
"'איך אני אכיר אותך?' היא שאלה.
"ואני עניתי: 'יש לי שפם וזקן קטן.'
"'חמוד,' היא אמרה בצחוק, 'אני דווקא אוהבת זקנים קטנים.'"
הוא השתתק.
"נפגשתם?" שאלתי, מסוקרן.
"כן," ענה בקול כבוש.
"ו...?"
רוני גור-אריה שיחק באצבעות של שתי ידיו, כשהוא מצמיד אותן זו לזו. במשך שניות ארוכות הרהר לעצמו לפני שענה לי. לבסוף אמר:
"התכוננתי היטב לקראת הפגישה הזאת. קניתי תכשירי איפור מיוחדים וגם זקן ושפם ואפילו שפופרת דבק כדי להדביק אותם במקומם. עמדתי מול הראי כמעט שעה שלמה. בסוף הייתי ממש מרוצה מעצמי. עם משקפיים בעלי מסגרת עבה וכובע – אפילו אתה לא היית מכיר אותי."
הוא חייך חיוך מאולץ.
"הגעתי לבית הקפה כמה דקות לפני הזמן. התיישבתי ליד שולחן פינתי הפונה לרחוב, כמו שסיכמנו, וחיכיתי לה.
"הדקות עברו לאט לאט. בשעה חמש וחמישה היא עדיין לא הגיעה ואני כבר התחלתי להתעצבן. חוסר דיוק, כמו שאתה יודע, זה משהו שאני מאוד לא אוהב. אני תמיד מקפיד להגיע לפגישות שלי בזמן."
הוא משך את דבריו, כאילו לא רצה להגיע לעיקר.
שתקתי ונתתי לו לספר את סיפורו כפי שרצה.
"בחמש ועשרה חשבתי לקום וללכת. כבר האמנתי שהיא לא תגיע. איחור כזה בפגישה הראשונה, לא נראה לי סביר. אבל החלטתי שאחכה לה עד חמש ורבע. כמו שאומרים, רבע שעה אקדמאית. בכל כמה שניות הצצתי בשעון ולאחר מכן בדלת הכניסה של בית הקפה. ואז, דקה אחת לפני חמש ורבע, היא הגיעה."
קולו נשבר. הוא בלע את רוקו. בעיניו היתה לחלוחית רכה.
"היא נכנסה לבית הקפה, הביטה לכל צד ומייד גילתה אותי. בחיוך רחב היא ניגשה אליי והושיטה לי את ידה, תוך שהיא מתנצלת על האיחור."
הוא חפן את ראשו בין שתי ידיו למשך שניות ארוכות. אחר-כך הרים אותו, הביט בי בעיניים נוגות ואמר בקול נכאים:
"זאת היתה אשתי."
כאשר עזב רוני גור-אריה את חדרי, עדיין קודר, בפנים עגומות, חשבתי לעצמי שלאחר ככלות הכול – הוא לא לגמרי נכשל בתחקיר שלו.
שכן, על השאלה הראשונה והחשובה ביותר שהציב לעצמו – מי הן הנשים המפרסמות את המודעות הקטנות הללו – הוא כבר קיבל תשובה משכנעת למדי.
ועוד חשבתי, כי גם על השאלות האחרות, שאף הן לא פחות חשובות ומעניינות, הוא יוכל לקבל תשובות טובות ומוסמכות, כשישוב הביתה.
יוסי גמזו
אוֹרְפֵיאוּס, נִסָּיוֹן חוֹזֵר
אֵינֶנִּי מַבִּיט לְאָחוֹר, אֶוְרִידִיקָה. נוֹרָא מִשְׁתַּדֵּל
לִשְׁכֹּחַ אֶת הַאדֶס שֶׁלִּי, הַפְּרָטִית. תְּנִי לִי צַ'אנְס, אֶוְרִידִיקָה.
אָז מַה אִם חָשׁוּךְ וּמַפְחִיד כָּאן? אָז מָה אִם הַסְּטִיקְס מְאַדֶּה
אֶת כָּל רְעָלָיו אֶל פָּנַי? וּבִלְבַד שֶׁהַדֶּרֶךְ הִצְדִּיקָה
אֶת כָּל יִחוּלֵינוּ וְקוֹל צְעָדַיִךְ בַּחֹשֶךְ אֵינֶּנוּ חָדֵל,
יָחֵף וְרוֹחֵף, לַהֲלֹךְ בִּי נִגּוּן. אֶת לֵאוּת אִישׁוֹנַי שֶׁהִתִּיקָה
לְרֶגַע אֶת כָּל חֲשָׁדֶיהָ, פְּחָדֶיהָ, עָצְבָּהּ הַיְרֵחִי הַגָּדֵל
עוֹצֵם בִּי זִכְרוֹן פִּטְמוֹתַיְךְ עֵנָב,
הֵן חַמּוֹת, הֵן תַּמּוֹת, אֶוְרִידִיקָה.
אָז קְחִי אוֹתִי שׁוּב בְּאִישִׁית וּצְמוּדָה וְלוֹחֶצֶת. הַדָּם הָרָעֵב
חוֹלֵם בִּי אוֹתָךְ אֶשְׁכּוֹלוֹת-אֶשְׁכּוֹלוֹת. אַל תִּירְאִי, פֶּרְסֶפוֹנָה הִרְחִיקָה.
יוֹדַעַת? הַנֵּבֶל הַזֶּה מְנַגֵּן גַּם כְּשֶׁרַע וּמַבְעִית וְכוֹאֵב
וְרַק שֶׁאִתָּךְ הוּא צוֹעֵק מֵרֹב אֹשֶׁר רְעוּד מֵיתָרִים, אֶוְרִידִיקָה,
וְרַק שֶׁבִּמְקוֹם שֶׁאֲנִי אֲנַגֵּן בּוֹ זֶה הוּא מְנַגֵּן בִּי, גוֹאֶה
אֶת כָּל הָאֵגֵאִי-מָלוּחַ שֶׁבִּי
שֶׁשּׁוּם אַתּ, מִלְּבַדֵּךְ, לֹא הִדְלִיקָה.
אֲנִי אֲאַלֵּף לָךְ בְּמַנְטְרָה סוֹדִית יַרְגָּזִים, אַיָּלוֹת וְדֻבִּים,
אֲנִי אֶהֱפֹךְ לָךְ לְזֶמֶר אֶת בְּכִי יַלְדוּתִי הַשְּׁדוּדָה שֶׁהֶחְנִיקָה
אֶת כָּל חֲלִילֵי הַשִֹּמְחָה הַכְּלוּאִים. רַק לַוִּי אוֹתִי שׁוּב, מִגַּבִּי,
וְאַל תִּתְבַּדִּי לִי פִּתְאֹם כְּמוֹ תָמִיד. אֵין כְּבָר קֶבֶר פָּנוּי בְּחָזִי כָּאן.
אֵינֶנִּי מַבִּיט לְאָחוֹר, אֶוְרִידִיקָה. הַפַּעַם אֵינֶנִּי מַבִּיט.
וְרַק אַל תָּמוּתִי לִי שׁוּב כִּי הַפַּעַם
אָמוּת גָּם אֲנִי, אֶוְרִידִיקָה.
נדפּס בּ"הליקון", גליון 46
[
יוסי לנג: על גבורת יהודה ראב בעיתון "חבצלת"
משנת 1891
אהוד שלום וברכה,
נהניתי לקרוא על גבורת יהודה ראב [גיליון 213] ועלה בדעתי להציג בפני קוראיך את סיפור המעשה כפי שסופר באותם הימים, בכ"ט באדר תרנ"א (1891)) ופורסם בעיתון חבצלת:
"בין הקולוניסתים אשר בהמושבה פתח-תקווה יצטיינו תמיד צעירים אחדים בעבודתם ובגבורתם בכל עת אשר יקומו עלינו צוררים מהערבים. ויהיו למגן ולמחסה בעד יתר האיכרים בפתח-תקווה והמושבות הסמוכות.
בשבוע שעבר, דיווח חבצלת, שניים מאיכרי פתח-תקווה שהיו בדרכם לרמלה הותקפו על-ידי שישה שודדים, ולא זו בלבד שהתגברו עליהם, למען האמת רק אחד מהם התגבר עליהם ויוכל להם. בערב יום חמישי העבר נסעו מ"ה [מרדכי הויזדורף] אצלו כסף וה' י"ר [יהודה ראב] רכובים על סוסים בדרכם לרמלה. י"ר ירה בתוקפיו לאחר שנפל מסוסו. הערבים חיפשו אחריו שעה שחברו דהר לרמלה והודיע על המקרה לשלטונות. ראב נותר לבדו ובלית ברירה ירה בכדורו האחרון ופגע בתוקפיו וברח אל מאהל הבדויים ולמחרת היום שב בשלום לביתו. השניים האלה, הריע להם העיתון חבצלת, הם 'בני ירושלם' ומה מאוד ישמחו על זאת בני ירושלם כי מהם ימצאו גבורי חיל אמיצי לב" וכו'. [עובר אורח, "פתח תקוה", חבצלת, 23 (ג' אד"ש תרנ"א), עמ' 184. השוו: ספר ההגנה, א, עמ' 104].
לימים יטען יהודה ראב שהכתב הגזים קצת, סילף קצת והשמיט קצת. ואילו נכדו של ראב [אהוד בן עזר] רקח מהאירוע מרקחת חדשה ומהנה. [ראב, יהודה, התלם הראשון, עמ' 100-101].
צבי לחמן: רישומי משוררים
בהוצאת מוזיאון בית ראובן ומוזיאון ישיבה יוניברסיטי
אלבום רישומי המשוררים של צבי לחמן עשוי בהידור צנוע ומביא דיוקנאות של משוררים עבריים ולועזיים, חיים ובעיקר מתים, בעקבות תערוכה בבית ראובן.
בפתיחת האלבום כותבים האוצרים: "לפני כעשרים שנה החל צבי לחמן לרשום פני משוררים – אלה שאיתנו ואלה שכבר אינם." ולחמן עצמו מדגיש שחלק מהעבודות הן "רישום משוררים מתים שאין ביכולתי לפגוש, למעט בכתיבתם ודרך תצלומיהם. --- כמה מהעבודות הן תוצאה של מפגשים חיים, ואחרות הן ציוני-דרך בהיסטוריה של קריאה המעלה באוב את המשורר."
והנה, אנחנו בדקנו כמובן במיוחד רישום אחד של פחם על נייר, אסתר ראב, משנת 2003 (כזכור היא נפטרה ב-1981). מחקר קצר העלה כי מדובר בעיבוד תצלום ידוע שלה משנת 1971, בהיותה בת 77 שנים, בטבעון, שהתפרסם במוסף הספרותי של עיתון "מעריב" מיום 1.10.1971, בראיון שערך עימה המשורר משה דור וכותרתו היתה: "אני גיליתי את הנוף הארצישראלי". (פרטים אלה אינם מצויינים באלבום).
וכל כך למה? משום שמחוץ לתנוחת הישיבה בכורסה, אין כמעט כל קשר בין דיוקן אסתר רַאבּ שצייר לחמן על פי הצילום – לבין הצילום המדוייק מאוד ובעל הערך האמנותי בסוגו, שהתפרסם אז ב"מעריב" וגם הובא בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש".
לא נעים לומר אבל פניה של אסתר ראב ברישום של לחמן מזכירים את דיוקנו של המשורר אברהם ברוידס, ומי שזוכר את פניו יודע שאין בכך מחמאה גדולה.
הנשיא הבא ייבחר על-ידי התקשורת
לאור תחקירי וכתבות התקשורת, שהפילו בשנים האחרונות כמעט כל נשיא וראש-ממשלה, וגם פוליטיקאים ומפקדי צבא רבים, מסתמנת הצעה שגופי התקשורת עצמם ימנו מביניהם ועדה שתבחר את הנשיא הבא, כאשר המיבחן העיקרי שלו יהיה שאין להם עליו בתיקיהם שום חומר מרשיע לבד מהספד מהוגן. כחברים בוועדה מוצעים בין השאר העיתונאים המוסריים יואב יצחק, ברוך קרא ואורית שוחט. אחד המועמדים הרציניים לנשיאות הוא הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא החי על גדת הירקון הדרומית בצריף דל. גם אם היו בעברו סירכות כל שהן, הרי שהן התיישנו כבר לפני כשבעים שנה. מועמד נוסף הוא הסופר ס. נידח, אשר כפר גינט לא הצליח כל ימיו לחטוא חטא בעל ערך.
שיח' אבו זיבדה: "אין ספק שזה בולבול!"
שלום אהוד,
משום מה חושבים שהשֵיח'ים הבדואים ניחנו בסגולות חUכמה יתרות. אין ספק שכך זה בראשם של "נתיניהם". ובהמשך לעצותיו של השיח' אבו רבאח, שהבאת בגיליון 213 – לגרור את המגדל מרמלה ללוד בעזרת רצועות גומי, הנה סיפור בגדאדי קצר.
שני בדואים הלכו להם במרעה והנה ליד שלולית שנקוותה אחרי הגשם ראו דבר אשר לא חזו עיניהם מעולם. חיה מקרקרת ומנתרת מכאן לשם ומפליאה. עד אז לא ראו צפרדע מימיהם. תפסו את הדבר הזה והלכו לשיח' אבו זיבדה, שישב שעון על הכסתות באוהלו ועישן את מקטרת המים שלו.
"יא שיח', אָלָלה יִטָאוִל עוּמְרָאק, (אלוהים יאריך לך את ימיך), הנחה אותנו ונדע מה הפלא הזה?"
התבונן שיח' אבו זיבדה ארוכות בייצור, ואחרי כמה רגעים נתן צרחה: "וואאאך! אוי לי ואבוי לי שכך עלתה לבני שבטי. מה עצוב אני בראותי אתכם כאן חסרי אונים. עתה, כאשר אני בחיים, יש לכם אל מי לבוא ולשאול, אבל מה יהיה אחרי מותי, אל מי תלכו ואנה תבואו ומיהו שינחה אתכם?"
אחר הניד בראשו וענה להם לאמור: "אין ספק שזה בולבול. או שהוא צעיר מדי ועדיין לא צימחו לו נוצותיו או זקן ואלה נשרו מעליו..."
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
"הארץ" חושף לראשונה את מיספר מנויי העיתון: 59,830
(מתוך: "דה מארקר", 31.1.07)
"חדשות בן עזר" חושף מדי גיליון את מספר נמעניו: 1,342
ורבים מהם שולחים את הגיליון לחבריהם
נותר לנו להגיע לפחות לעוד 58,488 נמענים
בעזרתכם!
לחיים רמון
אתה בעיניי זכאי
והרשעתך היא אולי דוגמה לטירוף המערכות הַפּוֹשֶׁה בישראל!
שבה מסתובבים חופשיים רוצחים, אנסים, גנבים, שודדים, סוטי-מין, סוחרי-סמים, רועי-זונות, מבריחים, סדיסטים, נהגים ללא רישיון שהורגים בכבישים – שאותם אין זמן ואין אמצעים לתפוס ולשפוט, וגם כאשר הם נתפסים ונשפטים, הם מקבלים עונשים קלים-יחסית ויוצאים מהכלא לחופשות שבהן הם ממשיכים לפשוע! – אבל אתה מורשע במעשה מגונה! – ואם לך אירע כך אזיי אנשים טובים וישרים ידירו רגליהם מהפוליטיקה, ואליה ישעטו גדודים של עבריינים אמיתיים שעורם עבה ולמצבך לא יגיעו!
אהוד בן עזר
לידיעת הקוראים הכותבים שירים
אנחנו מפרסמים גם שירים שאין בהם שנאת ישראל ושנאת ארץ-ישראל
ושאפשר להבין את הכתוב בהם
מערכת "חדשות בן עזר"
אזהרה בדבר מיץ תפוזים סחוט טרי שמעלה את הטריגליצרידים בדם!
Ehud, hi,
Just a trivial but for some of us crucial point: the worst thing we can do is drink JUICE, one glass of which contains about 3-4 oranges which up our triglicerides spectacularly!
Only to eat the whole orange, with all the fiber!!!
(Sorry for the preaching; now don't get me wrong; I love freshly squeezed home-made orange-juice, and even sometimes make it, but only rarely, as the guilt-feelings afterwards aren't worth it; a 2nd best for me at least is a glass of fresh hot lemon juice, for which one needs only 1/2 a small lemon!) I too hate this dietary talk, so let's just forget it and do what you like!
All the best,
Dolores (Daniela)
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,342 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל