| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 215
תל אביב, יום שני, י"ז בשבט תשס"ז, 5 בפברואר 2007
עם צרופת האזכרה במלאת חמש שנים למותו של יצחק פטיש איש כפר מסריק
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: ערבית שפה קשה? / אוֹבְּלוֹמוֹבְשְׁצִ'ינָה/ קצב המקובל.
אהוד בן עזר: מי שמקדֵש את חוקי הג'ונגל ונוהג על פיהם – בל יתפלא אם במוקדם או במאוחר יטרפו גם אותו!
המלכה פורצת גדר ואין מוחין בידה, או – איך להישאר בסדר עם דבר והיפוכו לגבי הרשעת חיים רמון כאשר אַתְ אגי משעול.
ישראל פנחסי: הנדון: כבודו של העניין הציבורי. // אורי הייטנר: איך נפלתי.
אהוד בן עזר: כבר היו נשיקות חודרניות מעולם, והן כמחצית הסיבות לכתיבת הרומאן הנידח "המושבה שלי" שמיוסד על סיפור אמיתי. // יצרני הזבל האקדמי.
שתי ארוחות צהריים עסקיות בְּ"קָנֶלָה" בירושלים ב-214 שקל, כולל טיפ.
ש. שפרה: ברשימה המקורית לא נזכר כלל שמדובר בפרח פרג מלאכותי.
ניצחון המיטבח על הספרים בסלון, או – חוסר הטעם הישראלי חוגג.
פוצ'ו: את ההשראה לשורות על הגורן הבוערת בתל יוסף שאף עמנואל הרוסי מהאש שבערה מתחת לדוד הכביסה שלנו בחצר.
ה. חניתה הלוי: כאב (שיר). // אהבה שקטה, סיפור מאת חמדה אביב קאלש.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ'. סוחר ביצים וקומוניסטית שהתאסלמו.
היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים עבריות. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק ארבעה-עשר, "איטליאנו בְּרַאבוֹ גֶ'נְטִי, אַ-לָה-גֶרוֹ – נוֹן ווֹלֵנְטִי!"
משה דור
ערבית שפה קשה?
המישנה לראש הממשלה שמעון פרס ביקר בקטאר, אחת מאמירויות המפרץ הפרסי. אם שוקלים את העובדה שהגיע "דרך הדלת האחורית" – כשם שנחפזו להטעים אי אילו צרי-עין בתקשורת – לעומת העובדה שהגיע, ונפגש עם האמיר השליט, והצטלם איתו, ואחר כך טייל בחוצות העיר ונועד עם סטודנטים וכו' וכו', אני מעז לומר שלעניות דעתי מכרעת העובדה השנייה. זהו אחד המקרים שבהם צריך לבחון את המתרחש מנקודת מבט היסטורית. חוץ מזה, את שמעון לא מרתיעות "דלתות אחוריות". הוא הופך אותן חיש מהר לשערי-כניסה ראשיים.
אבל לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כאשר נודע לנו שמר פרס, ששוטט ברחובות לעת ערב, בירך חזור וברך את התושבים המקומיים ב"סבאח אל ח'יר", שפירושו בלשוננו "בוקר טוב", במקום ב"מסא אל ח'יר", שפירושו בעברית "ערב טוב".
אלא אם כן היתה למר פרס כוונה מפליגה בעמקותה בכך שהשתמש ב"צפרא טבא" במקום ב"ערבא טבא", היינו להרמיז את מבורכיו שהוא חותר להפצעת בוקר חדש וחיובי ביחסי ישראל-ערב, היתה זו טעות מצערת של מי שאיננו יודע ערבית. וחבל.
ואם תאמרו שקשה לצפות מאדם בגילו של שמעון פרס – אם גם הוא נמרץ ופעיל וצלול-חשיבה ובקי בכל סיתרי הפוליטיקה הפנימית והחיצונית – שיתחיל ללמוד ערבית, אין פירושו של דבר שתלמידים עבריים של בית רבן בארצנו פטורים מהצורך ללמוד את השפה הזאת, שאיננה רק לשון כמעט-אחות לעברית אלא גם בעלת מעמד ממלכתי רשמי בארצנו. זאת אף זאת, במדינת ישראל, שעל-פי מיקומה הגיאוגראפי היא חלק מהמזרח התיכון, שהערבית היא בו השפה המרכזית, שלא לדבר על המיעוט דובר-הערבית השוכן בתוכה, רק שוטים-להכעיס לא יכירו בחשיבות העליונה הנודעת לרכישתה.
את הערבית חייבים להתחיל ללמוד בבית-הספר העברי העממי ממש כשם שמתחילים להורות בשלב זה את העברית בבתי-הספר הערבים. היא חיונית לתלמיד הישראלי לא פחות מאשר האנגלית.
זהו צורך חיים. לא פחות ולא יותר.
זכור לי, כי לפני שנים הרבה נמניתי עם קומץ הורים שנאבקו על הוראת חובה של הערבית בבית הספר התיכון התל-אביבי שבו למדו בניי. הובסנו על-ידי הרוב המכריע שהעדיף את הוראת הצרפתית כשפה זרה במעמד שווה לאנגלית.
ואולי כאן צריך להוסיף שכאשר הייתי אני תלמיד בית-ספר תיכון, בימי המנדאט הבריטי, לימדו בו ערבית לא פחות משלימדו בו אנגלית. זה היה בית הספר "תיכון חדש", שבשביל המנהלת האגדית שלו, טוני הַלֶה, היא עצמה יוצאת גרמניה, חברת "בלאו וייס", שעלתה ארצה בשנות העשרים, היתה הכרת הלשון והתרבות הערבית חלק בלתי נפרד מתפיסתה החינוכית.
אינני יודע אם "תיכון חדש" של זמננו שימר לפחות משהו מן הערכים האנושיים והתרבותיים שטוני האמינה בהם. "תיכון חדש" שלי שכן ברחוב מנדלי מוכר ספרים, קרוב לשפת הים. עכשיו, אם איני טועה, הוא עומד בדרך נמיר, קרוב לפינת פנקס. חלל עצום של זמן ומקום מפריד בין השניים.
ואף על פי כן, בוקר הוא בוקר וערב הוא ערב, בעברית כמו בערבית. ובוקר טוב הוא בוקר טוב וערב טוב הוא ערב טוב. סבאח אל ח'יר, מסא אל ח'יר. שיהיה טוב לכולנו, בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. אינשאללה.
אוֹבְּלוֹמוֹבְשְׁצִ'ינָה
גל האלימות גואה. ומספר השמות הרוסיים, המבצבץ מתוך הגל הזה, השוטף את הארץ מכל עבריהָ, אינו יכול שלא להחריד גם את אלה שאינם עוסקים בחישובים סטטיסטיים. אלימות ושיכרות, שיכרות ואלימות. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? שאל הנביא העברי הקדמון שאלה רטורית.
שליש מהמהגרים מחבר המדינות מעדיפים שלא להתגייס. כארבעים אחוז רוצים לחיות במקום אחר. מ-20 עד 57 אחוז (תלוי באיזור בארץ) מהמתבגרים שותים אלכוהול פעם עד כמה פעמים בשבוע.
רבים מבני הנוער, שהגיעו לכאן מרוסיה ובנותיה, מתלוננים על חבלי קליטה קשים. יותר ממחצית מהבנות וחמישית מהבנים, שהשתתפו בסקר (שממנו שאבתי את הנתונים הללו), אמרו שאין להם חברים ילידי הארץ. 75 אחוז אמרו שהם מבלים רק במקומות "של רוסים" ו-43 אחוז בטוחים שהישראלים היו מעדיפים שיוצאי חבר המדינות כלל לא יהיו כאן.
זה רע. זה רע מאוד.
ודאי, תופעת המהגרים שמתקשים להתערות במקומות שאליהם הגיעו, מסתגרים במובלעות אתניות ותרבותיות משלהם, ומפתחים גישות תוקפניות והרסניות כלפי הסביבה המקיפה אותם, איננה מיוחדת רק לנו. תסתכלו על מדינות באירופה המערבית. על ארצות הברית.
ייתכן בהחלט שעיקר האחריות, בסופו של דבר, מוטל על הישראלים. אם רצונם להטמיע את "הרוסים" בתוכם, במובן החיובי של המונח, הם חייבים לעשות הרבה יותר ממה שהם עושים. לפחות הם צריכים לתת את דעתם על הקמת מוסדות לגמילה מאלכוהוליזם ולטיפול בהרגעת הנטייה לאלימות.
בעת ובעונה אחת, מה נאמר על פנומן כמו מאיה קאגאנסקאיה, שהגיעה הנה לפני שלושים ושתיים שנה, ואז כונתה – אני מצטט ממוסף "תל אביב" של "ידיעות אחרונות" מ-22 בדצמבר אשתקד – "הליידי הגדולה של הספרות הרוסית בישראל" והיא מצהירה ש"לא רציתי ללמוד עברית, כי אחרי שנה בארץ הבנתי שאין פה משהו שאני רוצה לקרוא, לראות, לשמוע"?
מילא ש"אני תמיד מרגישה מהגרת... זה משהו אקזיסטנציאליסטי, לא תלוי במיבנה של מקום. תמיד הרגשתי שאני אחרת" – זהו קיבעון פסיכולוגי ואם אפשר לטפל בו, או אי אפשר לשנות מאומה, לא לי לחוות דעה בנדון – אבל "לא טוב לי פה, יותר מדי מזרחי, יותר מדי שמש, פחות מדי ניואנסים. אני אוהבת ניואנסים: בספרים, במוזיקה, באמנות, ובגלל שהחברה פה היא כל כך קטנה יש ריח של פרובינציה."
ומכאן, כבר בדילוג קל, אל הפועל היוצא: "אני קוראת ספרים עבריים (בוודאי כוונתה לתרגומם לרוסית, שהרי איננה יודעת עברית. – מ"ד) בלי תענוג. היחיד שעוד איכשהו אהבתי זה דוד אבידן, כי הוא מדבר באופן יותר קולוסאלי. אבל הייתי כל כך מאושרת שעמוס עוז לא קיבל את פרס נובל. הכתיבה שלו שייכת למאה ה-19."
היא לא חושבת שהספרות הרוסית היא הכי טובה בעולם, אך בלבאנט החם יותר מדי וולגאריים. "הרוסים לא מרגישים כאן טוב. מהקבוצה שאיתה באתי לכאן בשנות השבעים לא נשאר כבר אף אחד. חלק עבר לאירופה, חלק לארצות הברית, חלק חזר לרוסיה," והלאה, כמעט כסיכום, "אם כבר, אנחנו כמעט שייכים לעולם הערבי, בטח לא למערב."
אני מעיד על עצמי שקראתי בהנאה רבה את התרגום העברי של אחדות ממסותיה הספרותיות המבריקות של מאיה קאגאנסקאיה, שעניינן סופרים רוסיים מסויימים. והחברה הישראלית העכשווית איננה חביבה עליי, בלשון המעטה. נכון, יש בה הרבה וולגאריות, אבל דווקא משום כך צריכה היתה קאגאנסקאייה להרגיש כמו בבית, ו"להיות כל כך מאושרת" שעמוס עוז לא קיבל את פרס נובל לספרות, אפילו אם לטעמה כתיבתו שייכת למאה הי"ט, זה קצת יותר מדי.
אז למה את נשארת כאן, נשאלה קאגאנסקאייה בראיון, לאחר שהטעימה כמה רע לה בפרובינציה הישראלית המאוסה. והיא השיבה: "אני עצלנית מדי."
ממש אובלומוב שנתגלגל לגדה המזרחית של הים התיכון. תמהני אם מאיה קאגאנסקאיה היתה כל כך מאושרת אילו איבאן גונצ'ארוב, יוצרו של אובלומוב, שמשמו נוצק המונח "אובלומושצ'ינה" – אותה עצלוּת רוח ורפיסות רצון שאיפיינה, לדעת הסופר, את האצוּלה הרוסית – היה מגיע באיזה גלגול מחילות לראשית המאה ה-21 ומועמדותו היתה מוגשת לפרס נובל לספרות ומעלה חֶרֶס. אחרי ככלות הכל, הרומאן ההומוריסטי הגדול הזה בא לעולם בשנת 1859 – ממש במחצית המאה התשע עשרה! – וקאגאנסקאיה שייכת לאריסטוקראטיה רוסית, אם גם של רוח ולא של יוחסין.
קצב המקובל
בשורה טובה: הנשיא-הנבצר משה קצב נעזר, לפי דיווחים בעיתונות, לא רק בפרקליטים בכירים אלא גם ברבנים מקובלים (הכוונה לא שהם מקובלים על הציבור אלא שהם עוסקים בקבלה, אף כי אין שני הדברים סותרים זה את זה) ובאחרונה הגביר את תדירות ביקוריו בחצרותיהם.
ומדוע אני חושב שזו בשורה טובה?
מפני שיש בה כדי להעיד על חריפות שכלו של מר קצב: אם הפרקליטים לא יועילו, המקובלים לא יזיקו. מה אני אומר? לא רק לא יזיקו – יועילו אף יועילו.
שהרי הנשיא-הנבצר אינו פוקד קוטלי קנים בתחום המיסתורין, אברכים שחלב אימם עוד לא יבש על שפתותיהם, אלא תרשישים, גדולי עולם, שאילו היו ר' משה קורדובירו, האר"י הקדוש, ר' חיים ויטאל או המהר"ל, יודעים על קיומם, היו מתמוגגים בדמעות אושר על שיש להם יורשים ראויים.
אגב, מקובל דגוּל אחד שמר קצב ביקר אצלו עמוס עבודה עד כדי כך שהוא מקבל קהל ארבעה ימים בשבוע ותור הממתינים לראות את פניו ולקבל את ברכתו ארוך עד מאוד. אבל כשהגיע הנשיא-הנבצר למעונו של הרב המבוקש, עשה זאת ללא התראה מוקדמת ונכנס מיד לחדרו – עוד זה היה חסר לנו, שמר קצב היה נאלץ להירשם לתור בעוד מועד, כאילו היה זה סניף של קופ"ח, ולחכות במבוֹאָה כאחד הריקים! – והמקורבים העריכו, "כי הפגישה עסקה בפרשה המביכה שבה הסתבך קצב."
עכשיו אני רגוּע. כבודם של עורכי-דין, ועוד עורכי-דין כאלה שהנשיא-הנבצר מסתייע בהם, במקומם מונח. אבל איך אפשר להשוותם אל מי שמשוטטים בספֵירות העליונות כבשבילי קריית מלאכי?
והואיל ואני מניח, שבמצב הקיים לא מדובר בקבלה עיוּנית – הזמן דוחק, דוחק מאוד! –אלא בזו המעשית, שמן הסתם תניב גם תוצאות ממשיות, לא אשתומם אם מר קצב בעצמו ינסה לרכוש איזה יֶדַע מועיל בנושא זה.
אולי כדאי – אם יורשה לי להמליץ, עתה שיש לנשיא-הנבצר יותר פנאי לטפל בענייניו שלו ולא רק לשקוד על תקנת הַכְּלָל – שיקפוץ להרצאות בקבלה מעשית מטעם "מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה" של אוניברסיטת בר-אילן. הקורס נפתח ביום א', ה-25 בפברואר ש"ז, בשעה שבע בערב (כל עשרת המפגשים ייערכו באותו יום, בין שבע לתשע בערב, ובאותו מקום: מרכז וואהל באוניברסיטה) והמחיר הוא, בסך הכול, 300 ₪. אני בטוח שפרקליטיו של מר קצב יסכימו להפריש סכום זה משכרם, כדי לא להכביד עליו יותר ממה שהוא מסוגל לשאת – לכל אדם, בין אם בשר-ודם רגיל ובין אם נשיא-נבצר, יש קנה קש העלול לשבור את גב הגמל – וחוץ מזה, אוניברסיטת בר-אילן היא מוסד אורתודוכסי להשכלה גבוהה ואין חשש שדברי מינוּת קונסרוואטיוויים או רפורמיים, שמר קצב כה סולד מהם, יחלחלו אל בין רָזֵי הקבלה ויעכירו את מי הישועה.
* * *
אהוד בן עזר
מי שמקדֵש את חוקי הג'ונגל ונוהג על פיהם –
בל יתפלא אם במוקדם או במאוחר יטרפו גם אותו!
אותם בָּרונים-עיתונאים עבריים פרו-פלסטינים, שהם נגד ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל וגם בעד הדחת קצב ללא משפט, הם לרוב גם אלה שהצטרפו פה אחד וללא היסוסים לתמיכה בהרשעת חיים רמון על נשיקה חד-פעמית בת שניות אחדות.
ועדת וינוגרד תצטרך לזמן לעדות את הקצינה המתלוננת אשר לשונו של חיים רמון חדרה לפיה מבלי שהצליחה להתנגד, וכמו כן תזומנה מפקדות קורסי הקצינות בצה"ל, וקצינות המשרתות כיום בסדיר ובקבע בתפקידים קשים ולעיתים גם קרביים – זאת כדי לברר איכה קרה שקצינה בצה"ל, בחורה "צברית" צעירה בעלת מיבנה גוף סביר וכושר גופני שאיפשר את גיוסה, בחורה שיכולה ודאי לככב בסרט או בסדרת טלוויזיה בתור חיילת צה"ל אימתנית ושגם מנוסה ב"טרקים" בדרום-אמריקה – כיצד קצינה צעירה כמוה אינה יכולה להתנגד לנשיקת-החדרה פולשנית של גבר מזדקן! – אוי ואבוי! – צה"ל כולו עומד בסכנה של אובדן כושר הרתעה אם קצינותיו הן בריות שבריריות שכאלה, שעשר שניות של נשיקה חודרנית ללא ניסיון התנגדות בוטה מצידן גורמות להן טראומה לכל החיים שדוחפת אותן גם להתראיין בעיתונים על כמה הן מאושרות שהנשקן הורשע.
יש לבדוק אם וכמה מקבלות המתלוננות בפרשת קצב ובפרשת רימון על נכונותן להתראיין לעיתונים ולרשתות הטלוויזיה, ואם לא התשלום – אז מה קובע את העדפתן למי להתראיין ומתי?
מתברר שיש חברי וחברות כנסת מסויימים שאינם יותר טובים מתרנגולות בלהקה המנקרות למוות תרנגולת מדממת. הם/הן מוכנים/מוכנות לזרוק מיד לכלבים את הקולגות שלהם/שלהן – ומשום שיש להם/להן מוח של תרנגולת, ואולי גם משקפי-פח – הם/הן אינם/אינן רואים/רואות קדימה שאולי מחר להקת הקולגות שלהם/שלהן תטרוף אותם/אותן.
יש אימרה שהפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל. חס ושלום לנו שאנחנו נחיל אותו על שופטיו ושופטותיו של חיים רמון בבית משפט השלום, אבל משום מה נראה לנו שככל ששופטים בישראל פחות בטוחים בסבירות של פסק דינם, כן הם נוטים יותר להשתמש במילים גבוהות ונמלצות המעניקות לחריצת הדין שלהם מימד של ממקורותינו הקדומים, לפחות בעיני עצמם, שהרי אם היו כותבים בפשטות: "לדעתנו חיים רמון הוא סקס-מאניאק מובהק וראוי לעונש חמור על כך!" – מיד היה צף ויוצא לאור מלוא שיעור החוכמה שהיה חסר להם כל כך בהכרעת הדין.
כאשר יגיע שלב הטיעון לעונש, אם יגיע, ישנה הצעה שבמקום שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי – יוטלו על חיים רמון שלושה ימים אזוק לכיסא מול מכשיר טלוויזיה פתוח כשהוא צופה בהופעה נון-סטופ של עדי אשכנזי.
המלכה פורצת גדר ואין מוחין בידה, או – איך להישאר בסדר עם דבר והיפוכו כאשר אַתְ גְאון התקינות הפוליטית של השירה העברית הרב-שכבתית הנקבית (פמיניסטית בלע"ז)
אגי משעול: "הטעות של רמון היא טעות שמתרחשת אלפי פעמים ביום בין נשים לגברים, באלפי מפגשים שיש בהם מן הנימה המינית. זו אחת האינטראקציות הכי בסיסיות ואי אפשר להוציא אותן אל מחוץ לחוק. משחקי הגישוש בין גברים לנשים קיימים משחר האנושות. במקרה הזה מדובר בניסוי שהסתיים בטעייה. עצוב לי בשבילו, כי אני רואה את הצילום, וכיצד היא מחבקת את מותניו, ואני רואה גם בזה אלמנט של הטרדה."
כלומר, היא הטרידה אותו?
משעול: "אני רואה בצילום חיילת מתרפקת על גבר, מחבקת את מותניו, מניחה את ראש על חזהו. כדאי לזכור, זה הגוף שלו ויש לו זכות על גופו."
הוא לא נראה מוטרד, לפחות בצילום.
משעול: "אולי הוא מוטרד ולא מראה את זה. מדובר בחווייה רב-שכבתית."
אם כך, טעה בית-המשפט שהכריע כך?
משעול: "לא. יש לי הרגשה שצדקו, אך זה חסר פרופורציה; לא מדובר בהטרדה סדרתית כמו אישי ציבור אחרים שעמדו לדין וכמו משה קצב. עשה טעות, ניסה וטעה. לא קרא נכון את הסימנים. אבל צדק בית המשפט בהכרעתו."
["ידיעות אחרונות", 2.2.07]
במה עוסקין ובמה אין עוסקין בבתי המשפט שלנו
כבוד היועץ המשפטי
מר מני מזוז
ירושלים
הנדון: כבודו של העניין הציבורי
כאזרח מן השורה שהיה מספר פעמים בקשר עם האגף של היועץ המשפטי במשרד המשפטים, אני רואה זו כזכות וחובה להביע בזאת את אכזבתי הרבה מתפקודכם. איני בא לבקר חלילה את בית המשפט. מקרהו של חיים רמון עוד יילמד שנים רבות. ובית המשפט שקיבל את התלונה מילא את חובתו כפי שמצא לנכון. אני מכבד ומוקיר את המוסד הזה, וכך אמשיך. אבל כבודו של העניין הציבורי נרמס ביד גסה. ואני עומד על דעתי זו. ובדעתי גם להוכיח טענתי זו.
אדם בן למעלה מ-50 לא אמור לנשק נערונת בת 20. זה מקובל בחברתנו, ואין ויכוח בדבר. אבל חיים רמון נשפט על כך, כיוון שהיה שר. היכן בדיוק היה כאן מבחן בוזגלו הידוע. או שמא כל "נשקן" יובא מעתה לבית המשפט. ולאן יובא, למערכת עמוסה לעייפה שכבר שנים אינה מסוגלת לגמור משפט. גם ללא התוספת הזו. מכיוון שאני מכיר את תפקוד המערכת מחובתי כאזרח להביע בזאת את מחאתי. וברצוני גם להסביר כאן מדוע זה קשה לי להשלים עם הקיים.
קשה לי כי היא מזייפת, נכון שאוי לנו בלעדיה, אבל היכן העקביות. והרי לכם מספר דוגמאות מידיעתי האישית. והכול ניתן לבירור ובדיקה:
בשנת 2000 פניתי ליועץ המשפטי מר רובינשטיין בתלונה על השתלחויות חריפות של הרב עובדיה יוסף. היועץ השיב לי, הוא הסכים לכל מילה שכתבתי, ואף ענה לי שנפתחה חקירה; במכתב מפורט 2000-0004-8602 מה-30/05/00. לציבור לא היה כנראה עניין בדבר. כי מדובר ב"סתם" השתלחויות הגובלות בהסתה המסכנת חיים. אך מה הן לעומת נשיקה.
מילא המקרה הזה. ב-01/08/02 בבג"ץ 77/02, האשים השופט חשין את הרב הראשי לחדרה דוד וורנר, בהאשמות חמורות, שעיקרן שיבוש מהלכי חקירה, סחיטה לכאורה באיומים, ובהתחכמות כדי להפר הליכי משפט. האשמות כבדות משקל, (אולי לא כמו נשיקה, אבל חמורות!!!). אני אישית, כחבר מן המניין במועצה הדתית בחדרה, הגשתי על כך תלונה למשטרה. וחבר הכנסת לשעבר העו"ד חן רשף גם פנה בנדון ב-16/10/02 לפרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל. אבל לציבור, כאמור, "לא היה" כנראה עניין בדבר.
הצץ נא בבקשה בתיק מספר 364/05 אצלכם. המשטרה ממליצה להעמיד לדין מורה שכביכול גנבה מתלמידיה, שומו שמיים! – כבר לפני למעלה משנה. אבל זו לא נשיקה פוטוגנית. ולציבור כאמור "אין בזאת עניין."
אני לא בן יחיד, וגם אין ברצוני להמר שיש עוד מאות דוגמאות שכאלו. למרות ביטחוני המוחלט שבהימור הזה לבטח אזכה.
תקוותי שהבנת כבוד היועץ את מצוקתי, וכאמור איני בן יחיד.
בברכה ובכל הכבוד,
ישראל פנחסי
חדרה
אורי הייטנר
איך נפלתי
הרשעתו של חיים רמון הפתיעה אותי מאוד. הייתי משוכנע, שרמון זכאי, שייצא זכאי במשפט, אם לא מחוסר אשמה הרי שמחמת הספק. האפשרות שיורשע נראתה לי קלושה ביותר. פסק הדין פקח את עיניי וגרם לי לראות הדברים באור אחר, מפוכח יותר.
איך זה קרה לי? איך נפלתי לאמונה, שהתבררה כמופרכת, בצדקתו של רמון?
האמנתי לגירסה של רמון, לפיה נסחף לנוכח פיתוייה של הקצינה. הגירסה הזאת אינה מעמידה אותו באור חיובי. שר בישראל, אדם בוגר ואחראי, הנוהג בכזאת קלות ראש ובכזאת קלות דעת, מעורר ספקות של ממש באשר לשיקול דעתו ותפיסת המציאות שלו. שר בישראל, ששעה שהממשלה בה הוא חבר דנה ביציאה למלחמה, מתמזמז עם נערה שצעירה ממנו ביותר מ-25 שנה, אינו מפגין אחריות לה ניתן לצפות מאדם במעמדו. אולם מדובר בסוגיה מוסרית וציבורית, שאין מקומה בבית המשפט, אלא במגרש הציבורי והפוליטי. אני רואה במשפטיזציה ובפליליזציה של השיח הציבורי בישראל רעה חולה ומשחיתה, הגורמת, בין השאר, לאווירה בה כל מה שלא הוכח כפלילי הוא ראוי, וכל מי שלא הורשע בפלילים הוא צדיק, גם אם נהג בדרכים פסולות מבחינה אתית.
כך ראיתי גם את המקרה הזה. נטיתי, כמו רבים אחרים, כמו רוב מוחלט של הציבור הישראלי, לקבל את גרסתו של רמון. מעשה מגונה? כפייה? החדרת הלשון לפיה ללא הסכמה? נשמע לי מופרך.
אך כל מי שנחשף לראיות – המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי והשופטים הגיעו למסקנות הפוכות.
איך זה קרה, שכך טעיתי?
סיבה אחת לכך, נעוצה בהתנהגותו של רמון בראשית הפרשה. העובדה שהתפטר מיד, עוד בטרם הוגש כתב אישום, והודיע מראש שיוותר על שימוע וכל רצונו שהחקירה תהיה זריזה ככל האפשר, ביטאה ביטחון אמיתי של רמון בצדקתו, ועוררה אמון. בניגוד לאישי ציבור אחרים, השומרים על זכות השתיקה (הרצוג), הנאחזים בקרנות המזבח של תפקידיהם (קצב) וכו', הוא הצטייר בעיניי כמי שמכבד את מערכת המשפט, ומאחר ונקלע לסיטואציה המביכה, הוא יסייע לה להגיע במהרה לחקר האמת, והאמת ניצבת לצידו.
אולם הסיבה העיקרית לטעותי, היא שטיפת המוח של התקשורת, שהתגייסה כמעט כאיש אחד למען רמון. איני צרכן תקשורת ממוצע. אני קורא עיתונים ביקורתי מאוד, ובדרך כלל אני חסין למדיי מפני השפעתה. אם כך אני נפלתי, קל וחומר קוראים פחות ביקורתיים ממני. כנראה שהפעם שטיפת המוח היתה מתוחכמת ויעילה במיוחד.
היתה זו שעתה המכוערת של התקשורת, המחוייבת בחשבון נפש אמיתי.
הפרשה הזו היא מיתת נשיקה לקריירה הפוליטית של רמון, תרתי משמע.
כבר היו נשיקות חודרניות מעולם
והן כמחצית הסיבות לכתיבת הרומאן הנידח "המושבה שלי" שמיוסד על סיפור אמיתי
בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה [בעלה], החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין את פרלה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –
שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.
לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.
לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.
[מתוך: אהוד בן עזר, "המושבה שלי", הוצאת "אסטרולוג", 2000. פרק חמישי: פרלה המנשקת: "יֶחצֶה ווֹלנו מילוש!" – אני רוצה אהבה חופשית!]
עו"ד כנרת בראשי: "אבל אני מוכרחה להקיא."
"אלמנט ההקאה שב וחוזר בשיחה שלנו. היא [עו"ד כנרת בראשי] אומרת שהיא מוכרחה לפגוש פסיכולוג, לשבת מולו ולשפוך הכול: 'אני מוכרחה להוציא מעצמי קצת, כדי לפנות מקום לכל מה שעוד יגיע בחודשים הקרובים. אני יודעת שעוד יגיעו דברים מטורפים והזויים יותר. זה לא שאני קורסת, לא עכשיו, אבל אני מוכרחה להקיא.'"
"עניין התקציב הוא נושא רגיש עבור השתיים. הפרשה גזלה מ[עו"ד כנרת] בראשי את מרב זמנה והיא כמעט לא עוסקת בתיקים אחרים. המינוס בבנק הלך ותפח בחודשים אלה ומנגד, היא מעולם לא דיברה עם א' [המתלוננת הראשונה] על שכר או תגמול עבור עבודתה."
"החשיפה בתקשורת הפכה אותה [את עו"ד כנרת בראשי] לסלבריטי. היא אפילו נטשה את הספּר הקבוע שלה ועברה לעשות גוונים באלפי שקלים אצל ספר הצמרת מיקי בוגנים."
מתוך: "סמסטר א'", ראיון-כתבה עם עו"ד כנרת בראשי, מאת רוני זינגר-חרותי, "מוסף הארץ", 2.2.07.
שאלה ללא תשובה
התקשורת הישראלית כבר יודעת את כל כשלי מלחמת לבנון השנייה. המשטרה כבר חקרה את כל נאפופי קצב ורמון עד לפרט האחרון, דבר לא נסתר ממנה.
אז איך זה שעד היום הם לא גילו מי הדליף לתקשורת את הוראת ביצוע הפעולות בניירות הערך בחשבונו בבנק לאומי, שנתן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ בבוקר יום פרוץ מלחמת לבנון השנייה? ומי היה מעוניין בהדלפה?
אין זאת אלא שמי שסומן בישראל כשעיר לעזאזל ראוי שלא למצוא בו אפילו צד זכות אחד פן תתקלקל התדמית המרושעת שיצרה לו התקשורת בתחרותה שלוחת-הרסן להפיץ בנושאים רבים גם סברות-כרס ושמועות כזב.
הסכלות שבהמצאת המילה החדשה: סַרְקָזוֹת
אינני יודע מי ממציא חדשות לבקרים מילים עבריות חדשות, שחלקן קצת מטומטמות – וזאת במקום מילים לועזיות בינלאומיות הנהוגות בצורתן, ממקור יווני או לטיני בדרך כלל, במרבית לשונות העולם ובייחוד באנגלית שהיא שפת העולם ושפת הקשר הישראלי עם העולם (למעט אולי הצרפתים הקנאים לצורות השמות המיוחדות בשפתם).
קניית שפה זרה ושימוש נכון בה אינן דבר קל, וטוב שיש מילים ששומרות על צורתן, כמו טלפון, טלוויזיה, רדיו, אינקדס, קונדום, ויבראטור, קפה, אפיפיור, פדרסט, פילוסופיה, פירושקי, פזבנק, בנק, טרקטור, ועוד, ועוד, ועוד, כאשר אנחנו דוברים שפות לועזיות, ובייחוד אנגלית, לפחות אין צורך לתרגם מילים אלה אלא לכל היותר לתת להן את הצורה שנהוגה בשפה הזרה.
אבל התופעה הטבעית והחיובית הזו אינה מוצאת חן בעיני הסכלים הממונים על מדיניות הלשון שלנו, וכך הם מפריחים לחלל השידור פלוצים וֵרבאליים מיותרים דוגמת סרקזות, שבקרוב כבר תופעה לבדן, מבלי לציין שמדובר בצנטריפוגות המשמשות בתהליך ייצור האוראניום, ואשר שנים ארוכות אנחנו וכל העולם השתמשנו בשמותיהן ללא חשש. ובעוד שנה שנתיים כבר נצטרך לשבור את הראש כדי לדעת, בשיחה עם מי שאינו דובר עברית, שסרקזות הן צנטריפוגות, ובמאמרים רבים הן כבר תופענה כשתי ישויות שונות.
בהסתייגות: ייתכן שחכמי הלשון מצאו שכבר בתלמוד מופיעה המילה סרקזה, ששימשה כבר אז בתור צנטריפוגה להפקת האורניום במלכות מדי, פרס וגם בבל.
יצרני הזבל האקדמי
"כל אחד שיושב באקדמיה מייצר הרבה מחקר, אבל גם הרבה זבל – מחקרים המתפרסמים בכתבי עת מהדרגה השלישית, ואיש אינו קורא אותם. הזבל הזה ממומן על ידי ממשלת ישראל." עומר מואב, פרופסור לכלכלה מהאוניברסיטה העברית, אמר את הדברים בכנס אקדמי שנערך לפני חודש.
השיאים שקובעת האקדמיה הישראלית בייצור מאמרים מדעיים יכולים להיות מוסברים בחריצות החוקרים ובנכונותם להסתפק במועט. עם זאת הם יכולים גם להיות בבואה של מערכת הקידום המקובלת באקדמיה – מערכת המודדת כמות ולא איכות, ולכן מעודדת ייצור של הרבה מאוד מחקרים בעלי ערך מדעי מועט. מחקר בינוני, בקיצור.
בבריטניה, שנאצלה לשנס מותניה לנוכח התחרות העזה מול אוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות – השיפוט של ההצלחה האקדמית הוא הפוך. בבריטניה כל חוקר מתבקש להציג את ארבעת המחקרים הטובים ביותר שהפיק במשך שבע שנים. כלומר, הבריטים אינם שופטים כלל את מיספר המחקרים. מבחינתם, חוקר יכול לפרסם רק מאמרים בודדים – אבל אם אותם מחקרים היו בעלי השפעה מדעית מרחיקת לכת, הוא יוכר כחוקר מצטיין הראוי לקידום.
[מתוך מאמרה של מירב ארלוזורוב "הבלוף של מצויינות המחקר בישראל" במדורה "בתוך הכסף" במוסף היומי "דה מארקר" בעיתון "הארץ" מיום 1.2.07].
כתבנו ס. נידח מעיר: כפי שנודע לנו, באוניברסיטת בת שלמה רבתי, שבראשה עומד הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר, יש מדד קבוע להתקדמות אקדמית במדעי הרוח והחברה – מיספר המחקרים המדעיים שפירסם המלומד בכתבי-עת לועזיים שהם גם אנטי-ישראליים. ומי שאינו מצליח להשחיל לשם את מחקריו, זוקפים לזכותו כתיבה פובליציסטית וחתימה על עצומות בעיתונים מתוך הזדהות פרו-פלסטינית כחלק מהקידום האקדמי, בתנאי שיקפיד על כך שגם תלמידיו יחזיקו בדיעותיו אחרת אין להם עתיד באוניברסיטה. השמצת היישוב העברי בארץ-ישראל במלחמתו על חייו בשנת 1948 היא קורס חובה באוניברסיטה, שפטורים הימנו רק סטודנטים וסטודנטיות ערביים ואיראניים.
נביא בעירו: שתי ארוחות צהריים עסקיות בְּ"קָנֶלָה" בירושלים ב-214 שקל, כולל טיפ
לאחר שביקרנו בתערוכת "נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1914-1923" במוזיאון ישראל בירושלים, חשנו צורך להתנער קמעה מן הנושאים הנוצריים הלא-מוצלחים שמצויים בחלק מתמונותיו הגלותיות, שרובן ככולן חסרות עדיין סגנון ייחודי, והלכנו למסעדה כשרה למהדרין במרכז ירושלים, ברחוב שלומציון המלכה, כמעט מול בניין ג'נרלי.
1 עסקית ביפבורגר 75 שקל, כוללת גם מרק. מאחר שבחרנו במרק חָרִירָה מרוקאי שאינו נכלל בעסקית כמרק היום (דלעת, סמיך), נוספו עוד 10 שקלים לחשבון העסקית.
1 עסקית חזה עוף בחלב קוקוס 75 שקל, כולל מנה ראשונה של פרוסות בשר קר (רוסטביף) נא למחצה עם רוטב חרדל ומיונית ותיבולים.
1 דיאט קולה 12 שקל. 1 סורבה (שלושה כדורים) 22 שקל, ס"ה 194 שקל + 20 שקל טיפ = 214 שקל.
לחם טרי כפרי מצויין עם מיונית הבית צהובה (בגלל הכשרות אין מגישים חמאה) מוגשים על חשבון הבית. וכן כוסות מים קרים עם קרח ולימון.
מרק החרירה היה מצויין. עשוי עדשים, גרגרי חומוס, שום, ירקות ושורש למרק והרבה לימון. גם הביפבורגר היה טעים מאוד ונדיב, צלוי היטב ואיכותי, אם כי מצאנו שלוש חתיכות סחוס בלתי אכילות בקציצה. הוא תובל ברוטב כהה עם רצועות של פטריות, ובצד הוגשה גבעה קטנה של מחית תפודים נימוחה בפה, ואגודה נכבדה של עלי רוקט טריים.
גם מנת חזה העוף הצלוי, המכוסה ברוטב פיקנטי עשוי על בסיס של חלב קוקוס, עם מחית תפודים ועלי רוקט, היתה טעימה מאוד, כדבר המיסתורית שנלווינו אליה ליום ירושלים.
אופייה של המסעדה והרכב תפריטה הביאו לכך שלקחנו שתי מנות עיקריות ולא מנה אחת, כהרגלנו, ואם לשפוט על פי גודלן, צדקנו. הצלחות נותרו ריקות ומנוגבות.
היה לשולחן גם זוג חברים טובים שלנו, אבל על מנותיהם אנחנו לא מדווחים, גם לא על אנשים חשובים מתחום הידוענים והבידור שנראו מבלים בארוחה שעה ארוכה, ומכונית פאר חיכתה לאחד מהם ביציאה. המלצר יריב היה יעיל מאוד ואדיב. הארוחה נמשכה כשעתיים באווירה שקטה, נינוחה, תרבותית וקצת דתית (מדובר בקהל, בעיקר כיפות שחורות).
הכתובת: מסעדת קנלה, שלומציון המלכה 8, ירושלים. טל. 02-6222293. כשר.
ומה בקשר לתערוכה במוזיאון ישראל, שממנה באנו למסעדה?
אפשר לתמצת אותה במשפט אחד, או שניים:
"איזה מזל היה לראובן שעלה לארץ-ישראל בשנת 1923 (לאחר שלמד בנעוריו שנה אחת, 1913, ב"בצלאל" שבירושלים, תקופה שלא הותירה כנראה עקבות בולטים ביצירתו המוקדמת) והתחיל לצייר בה, בארץ-ישראל – כמו ראובן. רוצו לראות את התערוכה הארצישראלית שלו במוזיאון תל-אביב!"
ש. שפרה: ברשימה המקורית לא נזכר כלל
שמדובר בפרח פרג מלאכותי
לאהוד שלום רב,
כמה מילים בעניין הפרגים [גיליון 214 והקודמים לו]. ברשימה המקורית לא נזכר כלל שמדובר בפרח מלאכותי, ואינני מאמינה שאסתר ראב התכוונה לפרח מעין זה. המנהג לתקוע פרח מלאכותי תומך בדבריי – קשה לראות את הפרג כפרח חי בדש הבגד. ואשר לזיהוי של הפרח האדום – אצל אסתר ראב פרגים או כלניות זה משנה מאוד, כי הם פורחים בעונות שונות של השנה, והתפאורה בשדה משתנה עם פריחת כל אחד מהם.
שלך,
שפרה
ניצחון המיטבח על הספרים בסלון
או – חוסר הטעם הישראלי חוגג
מאת ס. נידח
בשכבות אוכלוסייה מסויימות נהוג לבנות שני מיטבחים. האחד מפואר, חדיש, מרוהט ומאובזר – בפינת הסלון, השני – בחוץ או בקצה הדירה, במקום נידח. הראשון נועד לקישוט ולתצוגה בלבד, גם של צלחות וכוסות. בשני מבשלים ושם גם ריחות הטיגון, הבישול והאפייה. התופעה נפוצה בערים כבאר-שבע, למשל, שיש בהן שכבת ביניים לא ענייה שאינה מוכנה לוותר על המיטבח העממי הפשוט, גם אם מאובזר היטב, מחד – ומאידך על ההתהדרות במיטבח הכי חדיש שארונותיו ממש משתלבים עם ריהוט הסלון ומערכת הטלוויזיה, והוא משמש חלון ראווה יקר להישגיה הכלכליים והתרבותיים של המשפחה.
אבל המדהים הוא שגם בערים גדולות כמו תל-אביב, בדירות חדשות ויקרות מאוד, אתה נתקל יותר ויותר באווילות הישראלית הזו, שנוחה מאוד לקבלנים – שבמקום לבנות מיטבח נפרד שריחותיו אינם מגיעים לסלון, הופך המיטבח עצמו לפינה מהודרת בסלון, וחסר רק שגם בית השימוש יוצב בפינה מנגד, שהרי אם ה"עשירים" הכי מודרניים מבשלים בסלון, למה שגם לא יחרבנו בו?
שהרי זה כבר לא שונה בהרבה מריח הטיגון עם האדים הרוויים רסיסי שמן שעולה מפינת המיטבח ודבק בתמונות השמן שעל קירות הסלון...
שהרי ל"עשירים" המתוחכמים שלנו, בדירותיהם המודרניות, אין אפילו מיטבח נוסף לבישול, כמו שיש ל"עממיים" [בכוונה אנחנו נמענים מהגדרות "גזעניות"], ולכן "העשירים" באמת, הטמבלים, ממש מבשלים בסלון –
אבל איפיון נוסף אחד יש לשני המיגזרים הללו, שבדרך-כלל רחוקים אלה מאלה מבחינת הריבוד החברתי והכלכלי –
לא תמצא אצלם ארונות ספרים בסלון, כפי שהיה פעם בכל בית בישראל, חילוני כדתי, אנשים אשר התנאו קודם כל בארון הספרים המשפחתי, שגם לימד רבות על אופי המשפחה לדורותיה וגם היה אוצר תרבותי לכל דור חדש שגדל בה.
היום ספרים בסלון – יוק.
וכבר שמעתי בסתר וידויים נרגשים אחדים של בעלים, שבחידוש-ושיפוץ (רֵמוֹנְט) או במעבר מדירה לדירה דווקא רצו לשמר את ארון הספרים בסלון, אך כבדה עליהן יד נשותיהם – "לא שׂמים היום ספרים בסלון!" – והספרים נתרמו, נזרקו או במקרה הטוב מצויים באחד החדרים הפנימיים, ליד המחשב, יחד עם הצעצועים של הילדים או של הנכדים.
אין קישוט תרבותי יפה יותר לסלון, לבד מתמונות בעלות ערך – מאשר ארון ספרים, שהוא הפריט הדינאמי ביותר, החי ביותר, והמעניין ביותר, גם לאורחים. ספות, כורסאות, שולחנות, שטיחים ושידות, מיוחדים, יקרים, יפים ונדירים ככל שיהיו, תמיד יישארו אילמים לעומת תמונות ספרים.
ולסכלים הידד!
פוצ'ו: את ההשראה לשורות על הגורן הבוערת בתל יוסף
שאף המשורר מהאש שבערה מתחת לדוד הכביסה שלנו בחצר
צדק אליהו הכהן (כרגיל) [גיליון 214]. השיר "שכב בני" אכן נכתב בשנת 1929, השנה שבה נולד אבנר, בנו הבכור של המשורר. אני יודע זאת ממקור ראשון, כי באותה שנה היו עמנואל הרוסי, מחבר השיר, ואשתו, דיירי מישנה בדירה בת שני החדרים של הוריי ברחוב שלום-עליכם בתל-אביב.
כשהבן נולד לא היה להם כסף לקנות לו עריסה, ואז אימי השאילה ליולדת את הפיילה שלה [הגיגית שבה היו משרים את הכביסה ומכבסים אותה], אחרי שהניחה בה מזרן הממולא בנסורת שהיא אספה מהנגרייה של אבי.
את שיר הערש המפורסם כתב המשורר באחד הערבים כשחיכה, עם התינוק על ברכיו, עד שהנשים תגמורנה לכבס ויפנו לפעוט את הפיילה. אותם ימים היו מרתיחים את הכביסה בדוד גדול שהיה עומד על חצובה מעל אש בחצר. יש להניח שאת ההשראה לבית שבו מסופר על הגורן הבוערת בתל יוסף, שאף המשורר מהמדורה שבערה מתחת הדוד.
פרטים נוספים אפשר אולי לשמוע מפי התינוק בעצמו, איש התעשייה האווירית לשעבר, והיום פנסיונר בהרצליה.
ה. חניתה הלוי
כאב
הָיִיתִי בְּאוֹשְׁוִיץ.
הָיִיתִי בְּבִּירְקְנָאוּ.
הָיִיתִי בְּמַיידַּנֶק
אַתֶּם יוֹדְעִים
גַּם שָׁם זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ
שָׁם בְּפּוֹלִין.
לֹא נָגַעְנוּ בְּגַרְגִּירֵי הַחוֹל.
הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁבְּכָל גַּרְגִּיר עָפָר
שׁוֹכֵב יְהוּדִי.
כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה,
דָּבָר לֹא מִשְׁתַּנֶּה
הַכֹּל שׁוֹנֶה.
אֵין לְאָן לְהַגִּיעַ
אֵין מַה לְמַמֵּשׁ
הַכֹּל כָּאן
הָעֵצִים כּוֹאֲבִים מִבְּלִי לִסְבֹּל.
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם בּוֹכוֹת מִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ.
הָרוּחוֹת שׁוֹרְקוֹת וּמִתְיַסְּרוֹת, סְתָם בּוֹרְחוֹת מֵעַצְמָן,
כֻּלָּם מְיַבְּבִים וּמִסְתּוֹבְבִים סְחוֹר סְחוֹר.
הַנְּשָׁמוֹת מְשׁוֹטְטוֹת וְזוֹעֲקוֹת.
הַאִם מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ?
כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בַּכְּאֵב
אֲנִי מַרְגִּישָׁה חַיָּה
לָמָּה?
כִּי אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהִכָּנֵס לְנַעֲלֵיהֶם
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לָלֶכֶת הָלְאָה
לַחַיִּים.
אהבה שקטה
סיפור מאת חמדה אביב קאלש
בצהריים, חדלו דמעותיה של פניה לזלוג. עיניה היו עקרות. היא שילחה מבטה הלאה, הלאה מעל הראשים המחרישים והמריאה עימו אל השמים התכולים, עב אחד קטנטן, לבנבן חמק לו והתגנב אל בין איוושות העלים כמו בא לצפות במחזה קסום. פרחים ורודים ולבנים נשרו מעצי השקד ונחתו על ראשה בעדינות כהינומת-אבל.
עכשיו שקט, היא לא שומעת יותר דבר, גם לא את החבטות העקביות של העפר הכבד שנחת על רובקה שלה שכבר לא ידבר ולא יכאב.
היא נשענה בשתי ידיה על המקל הכסוף, קצות אצבעותיה מלבינות ממאמץ. מישהו הניח יד רגועה, מיוזעת על כתפיה, לא, לא מעניין מיהו, העיקר שיניח לה ויסיר כבר את ידו, ממנה.
"נו רובקה," מילמלה אל מול העב הקטן, "עכשיו תנוח לך, שה שה, עכשיו כבר לא אבלבל לך את המוח ולא ארגיז אותך ולא אדבר שוטיות, כמו שאתה אומר, אולי תפגוש סוף סוף למעלה את הניה, היא מחכה לך שנים, נו עכשיו יהיה לך אולי טוב, כן, היא ידעה לעשות לך טוב. עכשיו תנוח לך, תנוח."
אחר-כך משכה את רגלה על פני האספלט הלוהט, והמקל הכסוף נקש טק-טק והעב הלבנבן ליווה אותה במעופו – לא! – הוא לא יניח למחזה הזה לחמוק ממנו.
עיניה עקבו עתה אחר מצעדן של נעליה החומות והיד הרגועה המיוזעת הכבידה עליה עוד יותר .
סמוך לרגלה השמאלית הבחינה לפתע במקל כסוף אחר, לא, הוא לא של רובקה שלה, המקל הזה, רובקה כבר מת, גם קצב הנקישה שונה, והנעליים האלו השחורות, שהשרוכים בהן פרומים ובלויים, גם הם אינן של רובקה שלה, אז של מי הן, למען השם?
לאט זחל מבטה, עיניה התרוממו ובחנו את המכנסיים האפורים והחולצה התכולה עם הפסים, ואת היד הזו המיוזעת, שיצאה מן השרוול, והפנים האלו עם הזקן, של מי הם? של מי הם? – הירהרה והמקלות הכסופים המשיכו לנקוש טק טק טק מפלסים דרכם אל הבית הקטן של פניה.
מישהו פתח את הדלת, פניה התיישבה בכבדות על הספה, והראשים החרישיים שמבטה נדד מעליהם התיישבו אף הם, והיד הרגועה המיוזעת הכבידה עדיין על כתפיה.
"פניהל'ה," נשמע לפתע קול רועד, "אני איתך עכשיו, תהיי חזקה, תהיי חזקה."
לאט עלה מבטה אל השפתיים הלוחשות ואל העיניים והמצח, במיוחד אל העיניים, היא בחנה אותן היטב, אחר-כך נשלחה ידה בהיסוס מה אל חלקת הלחי הקמוטה, שזקן לבנבן עיטר אותה.
"מישקה," לחשה, "זה אתה, מישקה, עבר זמן, מה?" – היא נרתעה קמעה לאחור ואחזה במקלה כמו באה לגונן – על מה?
"מישקה, איך ידעת? מי סיפר לך? מי סיפר לך? רובקה מת, אתה יודע? אתה יודע?"
"כן," לחש, "אני יודע, אני יודע, הכול אני יודע, פניה. גם הניה מתה, את יודעת?"
"כן, אני יודעת, הניה מתה."
"מי סיפר לך?" שאל.
"הכול אני יודעת, מישקה, הכול."
ידו הרגועה, המיוזעת, כבר לא הכבידה יותר, המקלות הכסופים נחו זה על זה ברגיעה, המקל הכסוף שלו טיפס מדי פעם אל עבר המעלה החלקלק של מקלה שכמו ציפה לו, ככה בעדינות, לאט-לאט, אחר-כך שב וגלש מטה אל השטיח המרופט, ככה בעדינות, בשקט, ובוהק לבן קרן מהמקלות הכסופים, הרגועים, וליטף את פניה של פניה ואת פניו של מישקה, ככה בעדינות, בשקט, לאט-לאט.
שׂישׂי מאיר
ט"ו בשבט
לזכר אימי
חֶלְקַת אֲדָמָה,
פְּרָחִים, קַקְטוּסִים,
קְצַת נַעְנַע וַאֲפִילוּ
עֵץ רִמּוֹן.
בָּעֶרֶב, אַחֲרֵי תְּלָאוֹת הַיּוֹם
אַתְּ מַשְקָה אֶת הַצִּמְחִיָּה
הַקְּטַנָּה, בְּצִנּוֹר
הַמְּחֻבָּר לְבֶרֶז חָלוּד
בֶּחָצֵר.
רוּח נְעִימָה נוֹשֶבֶת
הָאֲדָמָה נַעֲשֵית רְטֻבָּה
וְרַכָּה
וְגַם נַפְשֵך מִתְרַכֶּכֶת
קִמְעָה.
כָּכָה שָנִים.
וּבְיוֹם חַגָּם שֶל כָּל הַצְּמָחִים
הַפְּרָחִים וְהָעֵצִים
גַּם אַתְּ שְתוּלָה בְּחֶלְקָה
מִשֶּלָךְ, וֵאלֹהִים הוּא שֶמַּשְקֶה
אֶת הָעֵצִים הַפְּרָחִים וְהַצְמָחִים
מִסָּבִיב.
וּמִתּוך הַחֶלְקָה שֶלָך אַתְּ צוֹפָה
בָּעוֹלָם הַמּוּפְלָא מִסְּבִיבֵך,
עֲדַיִּן מִתְפַּעֶלֶת
וּבִדְמָמָה מְבָרֶכָת אֶת הַבּוֹרֵא.
שִׂישִׂי מאיר
תשובה ליואל נץ [גיליון 214]
גם אני בדקתי במילון של אבן שושן כדי לוודא דבריי לפני שהערתי את הערתי למשה דור בעניין התבטאותו של פואד שאמר: "אעוץ לך."
במילון הנ"ל, בעמוד 966, הוא מביא את הדברים הבאים לגבי השורש עוץ:
עוץ – צורת משנה של יעץ
פָּעַל: עָץ – יָעַץ, נתן עצה. כאן הוא נותן שתי דוגמאות מן המקרא בציווי, דוגמה בהווה (מתוך פיוטים, סידור 679): עָץ בתרמית, ודוגמה בעבר (בעשר, יוצר ב', פסח) "למען ספר שמך עַצתָ."
ולבסוף מסכם (לָעוץ, עַצתי, יָעוץ, רוֹוֵח בעיקר בציווי עוץ! עוצו!)
לסיכום, זה רווח בעיקר בציווי (וכידוע, הציווי גזור מן העתיד) ואם פואד בחר להשתמש בשורש זה בעתיד, זה ממש תקני, גם אם אינו רווח בציבור. לכן הערתי למשה דור שעדיף להתרכז בטעויות האמת, שלצערנו אינן חסרות.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק כ'. סוחר ביצים וקומוניסטית שהתאסלמו מאהבה
עד לפני זמן מה לא ידעתי בדיוק למה זה ילך גבר יהודי וימיר את דתו. כאמור לעיל, עניין זה של המרת הדת אצל הבנות ובריחתן לאהוב מוסלמי, היה מאוד קשה לחברה היהודית בעיראק, ובגולה בכלל. ומילא הבחורה קלת הדעת. מסובבים לה את הראש והיא נוהה אחרי זר, אך מה מביא גבר לכך?
חקרתי ושאלתי חברים מבוגרים ממני, שהספיקו לראות מהחיים בבגדאד יותר מאשר כותב השורות הללו. ונאמר לי שהסיבה היחידה, ממש היחידה, להמרת דת אצל גברים יהודיים באוריינט היתה האהבה. וחברי, שאותו שאלתי אודות העניין הזה והוא שהסביר לי את הפרטים, עיטר את תשובתו בדוגמא שהוא זוכר מימי ילדותו.
הוא הכיר צעיר יהודי אחד ששימש סוחר ביצים, יִלִּלם בֵּייצְ'. הלה נהג לצאת מביתו בבגדאד הבירה ולחזר בכפרים הסובבים את בגדאד, שם מצויים המשקים של החקלאים המוסלמים. וכך קנה ואסף הביצים בארגזים עשויים עץ ומרופדים בתבן, (אז לא היה קלקר), ולאחר מכן היה חוזר ומביאם לשוקי העיר.
יום אחד, בעברו ליד איזה משק, נגלתה לו פָאוּזִיָּיה. בחורה תמירה עם עיניים גדולות שחורות ויפות, חיוך מטריף ושיניים צחורות. הלכה לה יחפה, בשמלת בד ארוכה ושחורה כדרך הכפריות, ואף אצעדות כסף לרגליה. ויש שיר מפורסם ביותר בעיראקית, בו אומר המאוהב המשולהב (הח'רמאן בלע"ז) לחשוקת לבו, שכל מבוקשו הוא למִצער שהיא תרים מעט את שמלתה הארוכה ולו רק כדי שהוא יראה את האצעדה.
סלים הוכה בברק!
ומאז אותו הרגע לא עצם סלים את עיניו, ליבו המה ולא באה מנוחה לנפשו. דמותה של פאוזייה מילאה את כל ישותו והזיותיו, והוא הסתובב כסהרורי. הרבה פעמים מצאוהו בוהה בחלל אחוז שרעפים ומחשבות, כמעט ולא דיבר איתם בכלל, ובקושי בא אוכל אל פיו.
וזה כפי שאנו רואים בסרטים המצריים של יום שישי אחר הצהריים.
חרדו בני משפחתו של סלים לבנם, והציעו כל מיני תרופות, ידעונים, מכשפים, חוזים בכוכבים ואפילו רופאים שיוכלו למצוא מזור לנפשו המיוסרת.
הוא לא אבה לשמוע להם. אך אמר, שהוא, ורק הוא, יודע את הסיבה וגם את הפתרון למצב.
והוא החליט לעשות מעשה.
הוא נסע לכפר וביקש את ידה מאביה. "אַהְלָן וַסַהְלָן! עָלָא עֵינִי וּעָלָא רָאסִי. תהיה לי יקר מעיני ומן ראשי. ברוך הבא, ואיפה נמצא בחור יותר הגון ממך?" – אלא שכמובן ישנו "העניין הפורמלי הקטן ההוא," ללכת לקאדי וכדומה. לסלים לא היתה ברירה. אם הוא רוצה לקבל את פאוזייה עליו ללכת לקאדי. והוא הלך, ותוך זמן קצר העניין סודר, ובחורנו הנחמד, סוחר הביצים, התאסלם לטובת פאוזייה, ויהיה לה לאיש כדתו וכדינו של מוחמד.
סלים לא היה יכול לחזור הביתה להוריו. והם ידעו על כל המעשה מפה לאוזן. כמובן שבכו והתאבלו. אך את הנעשה אין להשיב. ותיכרת הנפש ההיא מישראל. לעת עתה. אגב, לפי המנהגים ודיניהם של היהודים, השתמדותו של סלים לא תופסת מבחינתם, והוא נשאר לגביהם יהודי כאשר יצא מבטן אימו.
הוא התגורר בעיירה ליד הכפר של פאוזייה, המשיך בעיסוקיו כסוחר ביצים, ורק החליף את האזור שאליו היה משווק בבגדאד, והיה פוקד את עירו רק מדי פעם, כדי שלא יטרידוהו מכריו בשאלות.
שנים מספר חי סלים עם פאוזייה שלו, אך פרי בטן לא נולד להם.
ומה שהתחולל בנפשו כל השנים לא ידע איש.
יום אחד הלך סלים בסמטאות בגדאד, ובמקרה זה היה יום שבת קודש ליהודים. השעה היתה שעת צהריים וכמעט אצל כולם מוגש החמין כארוחה באותו היום. הכוונה ל "טִבִיט", הוא החמין הבגדאדי.
ריחו של החמין וניחוחו עלו באפו של סלים, וראשו היה עליו סחרחר. הוא נזכר באביו ובאימו ובמשפחתו, בביתם עוטה החג ביום השבת, בקידוש, ובנעימות ובזמירות שהיו שרים אחרי כן, ובאווירה החמימה והלבבית שהיתה שוררת שם. דמעות זלגו מעיניו ובקושי הוא כבש את התייפחותו.
ואז, ברגעים האלה ממש גמלה החלטה בליבו. הוא יתגרש מפאוזיה ויחזור הביתה למשפחתו.
קם ועשה מעשה. ילדים הן לא הביאה לו, ולא היה צורך לברר שמא הסיבה מצויה בו, בגבר. אם כן יכול היה גם על פי דין מוחמד לגרשה או לקחת אישה אחרת על פניה. וכך הוא סיכם עם אביה על סכום כסף, מעין פיצויים, והעניין נגמר בשלום, וסלים עשה סיבוב פרסה וחזר לכור מחצבתו.
בחיטוטיי בנבכי העבר הבנתי שהיתה עוד סיבה ליהודים להמיר דתם בעיראק ובגלויות אחרות. ואיך יכולתי לשכוח זאת: האידיאלים!
זה לא היה כך במשך כל הדורות אלא צמח בדורות האחרונים. הקומוניזם החל לתפוס מאחזים בקרב הנוער העיראקי. אמנם, קומוניסט שנתפס, הושם בבית הסוהר להרבה מאוד שנים. המנהיגים הועלו לגרדום בלי רחם. ואני זוכר היטב אות אותו בוקר בשנת 1949, עת בלכתי לבית הספר עברתי ליד הכיכר המרכזית ברחוב הראשי, ופתאום אני רואה ארבעה עמודי תלייה ועל כל אחד מהם תלוייה גופה אשר לרגליה נקשר שלט מקרטון ועליו כתוב לאמור: "כך ייעשה לבוגדים הקומוניסטים הארורים." ההוצאה להורג בוצעה בשעה שלוש לפנות בוקר כדי שלא יהיה מי שיתפרע ויפר את הסדר בממלכה.
רעיונותיו של הקומוניזם נתפסו כמובן כשוויון מלא בין העמים, רוצה לומר שאין זה משנה אם הקומוניסט הוא יהודי או מוסלמי או אחר.
באמת?
על הנייר ובתור סיסמאות להרצאה מלהיבה, זה הלך לא רע, אבל במציאות, כאשר מוסדות התנועה הקומוניסטית בחרו נציגים וחילקו תפקידים ומינויים, נשמעה ברמה הנימה של האפלייה. יהודי הוא יהודי הוא יהודי הוא יהודי... כך לפחות היה הדבר בחלק מהסניפים של המפלגה הזו בבגדאד.
אלא שאת זה לא תפסו בני עמנו. לא בעיראק ולא במקומות אחרים בעולם. ולאו דווקא בעניין הקומוניסטים. וקורות יהודי אירופה, ובעיקר גרמניה אוסטריה צרפת ועוד, יעידו על כך.
וכך נודע לי סיפורה של אבלין.
היא היתה בת שש עשרה. יפהפייה מקסימה ותלמידה חרוצה ובת נהדרת להוריה. הם חיו בעיירה, לא הרחק מעיר הבירה בגדאד, ואביה עסק כמובן במסחר. היה להם עושר באדמות, במשרתים ובכל שפעת הארץ. איכשהו היא נתפסה לקומוניזם, והפכה להיות קומוניסטית שרופה יותר מסטאלין ויותר מראש התנועה עצמו. הבולשת עלתה על עקבותיה והיא ברחה ונדדה ממקום למקום. התחברה לקומוניסט ערבי מוסלמי, הוא ראש התא בו היתה חברה, וממנו אף הרתה. סוף שנתפסה על ידי המשטרה, נאסרה עונתה והושמה בצינוק. ניסו להוציא מפיה מיהם יתר חברי התא ומי המנהיג. לשווא.
היא נדונה לכמה שנות כלא עם עבודת פרך. מאחורי הסורגים התאסלמה וגם ילדה את תינוקה. לימים שוחררה בחנינה הכללית, בעת ההפיכה הסוציאליסטית בעיראק בשנת 1958.
מהפכה מתיזה ראשיהם של מנהיגיה לפי התור. וכאשר הותז ראשו של המנהיג העיראקי קָאסִים, (שימיו היו מעין ימי זוהר ורווחה ליהודים), ובא במקומו עָארִיף, אבלין שוב נרדפה, והיא אז אם לילד שנולד בכלא העיראקי הידוע לשמצה. וזה כביכול בעת שהמשטר הוא סוציאליסטי, נצר לקומוניזם במזרח התיכון. שנאמר יהודי הוא יהודי הוא יהודי.
סוף שהוברחה לאיטליה ומשם הגיעה לארץ החלומות שלה, הלא היא רוסיה. כרבים אחרים, היא חשבה שיעריכו אותה הרוסים ויפרשו לה את השטיח האדום. אך דרכה לא היתה שונה מדרכם של חולמי חלומות אחרים דוגמתה. אולי קצת יותר טובה, כי סטאלין כבר לא היה בחיים, שכן בתקופתו היתה זוכה גם לכדור בראש.
ובזמן התחייה, בעידנו של גורבאצוב, היא נאלצה, בגלל סיבות אישיות, לעזוב לשטוקהולם, שם קיבלה מקלט מדיני. בנה, שגדל והפך לגבר צעיר, סיים את לימודי הפיסיקה שלו ועבד כפיסיקאי מצטיין במכון יוקרתי בשוודיה.
שבֵעת תלאות, מעצרים, בתי סוהר ואכזבות, וכואבת מהצלקות הרבות שהחיים חרתו בה, נזכרה איכשהו במשפחתה, בקרוביה ובשארי בשרה, אלה אשר ראתה איתם את ילדותה המאושרת והענוגה בעיראק. אני מתאר לי שבמקרה זה, לא ריח התביט של יום השבת בסמטאות שטוקהולם – הוא שגירה את נחיריה והחזיר אותה לימי ילדותה הרחוקים, כי אם חשבון נפש מעיק ומייסר. כאינטליגנטית אמיתית, היא שמעה וקראה הרבה על ישראל. והיא ידעה שכל משפחתה נמצאת כאן בארץ הקודש. כך החלה לברר ולגשש איך וכיצד תיתכן פגישה כלשהיא עם מי מהם, מן הנותרים בחיים.
ובנה הפיסיקאי, שידע כעת את קורות אימו הורתו, את שורשיו ומוצאו, קם ונסע לביקור בארץ.
כמובן שהיתה התפעמות גדולה והתרגשות שלא תתואר במשפחתה, שאותה נטשה לפני עשרות שנים, ונראה היה שהאם תבוא אף היא לביקור ואולי ליותר מזה.
הגורל רצה אחרת.
היא הוכרעה על ידי מחלה קשה שדרשה טיפולים מכאיבים וממושכים, דבר שמנע ממנה נדודים ומסעות, ומתה בנכר. בצוואתה ביקשה מבנה להשתדל להעביר את עצמותיה להיטמן בישראל.
המשך יבוא
היתה לי חבֵרה ספרותית עם חור שחור בתחת
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים עבריות
פעם לפני הרבה שנים היתה לי חבֵרה ספרותית
לא קבועה
קצת מבוגרת ממני
עם חור שחור בתחת וצמָא גדול לזיונים
שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כְּחוֹנָה בנווה מידבר
וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים
אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד
על גבּי על גבּה מה שבא ליד
מגורֶה מכל פתחֶיהָ
וממה שהיא מרשה
אבל יפָה היא לא היתה
וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד
כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות
אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור
מתרוממים באוויר
את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה
אולי יום אחד היא תתחיל לספֵּר
לתלמידים שיבואו לבקר
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק ארבעה-עשר
"אִיטָלְיַאנוֹ בְּרָאבוֹ גֶ'נְטִי, אַ-לָה-גֶרוֹ – נוֹן ווֹלֶנְטִי!"
כל ימיי הערצתי את סבא.
כשהיה כבר מעל שמונים, עדיין היה כוחו בידיו. הוא בנה לי אווירון-עץ לרכוב עליו ולטוס מחצר לחצר ולחלום שאני מפציץ ערים גרמניות ועוזר לפארטיזאנים הנלחמים בצורר הנאצי.
אבא חפר מקלט באדמת החמרה שצבעה היה חאקי-אפור. הוא קירה אותו בקרשים ובפחים ועל גגו ערם אדמה, וכשבא האביב צמח שם עשב ירוק והנצו פרחים.
בלילות, כאשר נשמעה אזעקה מפני המטוסים האיטלקיים המפציצים את תל-אביב, היה סבא יורד איתנו למקלט הקר והחשוך. אבא נהג לעמוד בחוץ, צופה לכיוון מערב, אל השמיים המכוכבים, לשמוע את קולות הנפץ הבאים מתל-אביב ולראות את הנוגה האדום של השריפות על קו האופק השחור. חצרנו היתה במקום גבוה. הסביבה טרם היתה בנוייה בצפיפות, וכך היה אפשר לראות למרחקים.
אני הייתי יושב על ספסל הקרשים, מכורבל בשמיכה, שיניי נוקשות, באפי עולה הריח הטחוב של אדמת החמרה הנוגעת בגבי, כמו בקבר, והייתי מעודד את עצמי בזמזומים, שאת מילותיהם למדתי מבן-דודי המבוגר-ממני אבנר, בנו של דודי אלכס:
"ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המיקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד. / במיקלט יושבים השניים / היא צועקת: הוי גוועלד! / הוא נותן לה בשיניים / רק חבל שרק אחת!"
וגם: "חת-שתיים, שלוש, ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / בא רכוב על המקל / בא לארץ ישראל. / חת-שתיים, שלוש ארבע, / מגרמניה היטלר בא. / חיפשו ולא מצאו / השדים אותו לקחו."
מכיוון מרכז המושבה התקרב קול דהרה כבד על מלבני-הבטון של הכביש, שהיו מחוברים בפסי אספלט שיצרו גבנוניות שחורות לרוחב הכביש. מייגו'ר נורדי [מבטאים: נור-די] הענק עלה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, ששימש אצלו כסייס וכמשרת אישי. בימי המלחמה עבד אבא בצבא הבריטי כמשגיח על גידול שעורה ושיבולת-שועל לסוסי הצבא, בשדות ליד הירקון, בקמפ ראס-אל-עין. שם גר באוהל צבאי מייג'ור נורדי הבורי, שהיה בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה.
נורדי ירד מהסוס, ליטף את ראשי ונתן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה וגם אריות מלכותיים. הוא הצדיע בחביבות לסבא, שעימו התיידד, וקודם שהמשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אהבו שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על גידולי הפלחה – ציווה נורדי על השבוי לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.
מייג'ור נורדי היה מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו מילא את הבית, וקולו הרועם הזיז להבות בפמוטים.
סבא היה יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, מקדש על היין ומברך על המזון, ואנחנו עונים אחריו אמן. בגביעי כסף היינו שותים יין אדום מתוק שיוצר ב"יקבי הירקון", ושאותו היה ממלא בצינורית גומי מהחבית לבקבוק – שמרל כרמי הממצמץ, הבעלים של היקב וחנות היין, תחת אותו שם, ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול. היינו טועמים את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבא קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב.
אמנם כבר לא היה קמח לבן בארץ אבל אצלנו נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא היתה אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.
בדרך-כלל לא היה נורדי נישאר לשבת זמן רב. הייתי שומע את אבא אומר לאמא: "הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת... למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר."
עכשיו, במרומי הסוס, חשתי עצמי כשיח' איסחאק נורדאו ראש-השומרים של המושבה הדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, השחורה, כשהוא לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף ראיתי לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. עברנו על פני מכונית הסקודה של ראש הוועד, שהיתה מורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין.
"איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נון וולנטי!" קראתי ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער. "בניטו – פיניטו!"
השבוי היפנה אלי מבט משתאה על ידיעת האיטלקית שלי אך נעלב מתוכנה. הוא ניראה בן-כפר שמנמן וטוב-לב, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות למען הדוצ'ה במידבר המערבי.
שמעתי מדודי אלכס שכך אומרים עליהם: "האיטלקי אדם אמיץ, אך לא רוצה להילחם."
הוא חשב שאני בכוונה מעליב אותו. עצר והניח לסוס לעבור על פניו ואז דקר במשהו את אחוריו, הסוס פרץ בדהרה ואני בקושי החזקתי את עצמי על האוכף המקפץ, כשאני ממשיך לצעוק בכל כוחי: "בניטו – פיניטו!"
כאשר נפל הדוצ'ה בניטו מוסוליני, ולבסוף ניתלה על אנקול קצבים בכיכר העיר, הפיץ הצבא הבריטי גלוייה צבעונית שבה ניראה הדיקטטור הפאשיסטי חובש קסדה, כך היה נוהג להצטלם בפוזה מלחמתית, מצד שמאל למעלה בציור נדפסו המילים: "Finito Mussolini", ואילו מצד ימין למטה: "Turn it round". ואכן, כאשר הפכת את הגלוייה נעשתה הקסדה לאסלה, צווארו של בניטו היה לחייל אוסטראלי המחזיק בידית המחוברת לשרשרת הניאגרה ואילו התחת הערום שלו הוא תווי-פניו ההפוכים של הדוצ'ה.
מהיעדר שעשועים רבים במושבה בימי המלחמה, היו אנשים הולכים ברחוב, הגלוייה בידיהם, הופכים אותה פעם ועוד פעם וממלמלים "בניטו – פיניטו!" – כאילו חזו עיניהם באחד משבעת פלאי עולם.
הופלתי מהסוס. מרבד העשב הטרי, שצמח פרא בצד הדרך ירוק ובשרני, קלט אותי ברכות אימהית וכך צנחתי בלא פגע.
בעודי שוכב אפרקדן ראיתי את השבוי האיטלקי עומד מעליי והשמיים הכחולים מאחוריו כרקע של תמונה נהדרת, שאחר שנים שבתי וגיליתי הכחול שלה בתמונות של רפאל. שם עמד בבגדי חאקי אפורים ללא דרגות וסמלים, ריפה את חגורת מכנסיו והפשילם עד למטה ממבושיו. צינורו הענק, מעל שק הביצים השעיר, השחור, היטלטל גבוה כראש לטאה גדולה בעלת עין אחת, עיוורת, חובשת עורלה כמו קסקט מקומט. פעם ראשונה בחיי ראיתי זין של איש מבוגר. פתאום הרגשתי קילוח חם שוטף אותי. הוא פשוט עמד והשתין עלי כמשקה את הגינה ב"קישקה" [צינור השקאה], וכל אותה עת צחק בקול צלול כשהוא משתעשע בזרנוקו הערל, הכהה, ומנער ומנער אותו מצד אל צד כדי להרטיב אותי כולי.
כשסיים אמר רק מילה אחת: "פיניטו!" ולקח את הסוס והסתלק.
מעודי לא חשתי מושפל כל-כך, לא לפני ולא אחרי, אבל כל מה שעלה בדעתי באותם רגעים מזוהמים לא היה אלא המישפט הטיפשי שנהגנו לדקלם כאשר השתנו בחבורה: "נערוס, נערוס, פן טיפטרוס על הארוס תישארוס!" – רק שהפעם זה היה עליי.
עד היום אני לא מבין איך העז להתנהג אליי כך. כיצד היה בטוח שלא אלשין ולא אספר מילה ממה שעולל לי. בלשון ציורית הייתי אומר שזה היה חלקי הקטן והמוזר בזוועות מלחמת העולם השנייה אף כי בלילות הייתי חולם שחיילי אס.אס. מחפשים אחריי בחצר ביתנו ושולפים אותי מבין השיחים כדי להרוג אותי. צלבי הקרס על שרווליהם ניראו בחלומי כנחשים השחורים, הקטנים, שהיו זוחלים ובוקעים מלובן הביצים, ושאותם שהיינו מגלים לעיתים בגוללנו ממקומה אבן כבדה שכיסתה על מאורתם.
מטוסים של בנות-הברית היו ממריאים אז כשהם גוררים אחריהם בכבלים דאונים כבדים שנשאו חיילים וציוד לאזורי הקרבות. הדאונים היו משתחררים בדרך או סמוך למקום הנחיתה, ונוחתים בכוחות עצמם.
מה, דאונים הנושאים באוויר חיילים ונשק, ממריאים כשהם קשורים לכבל מטוס ומשייטים אחר-כך בשמיים בכוחות עצמם?
לא מצאתי עדות לכך, גם לא מי שזוכר או שראה אותם מוטסים ודואים. אם לא תועד הדבר באחד מספרי ההיסטוריה הצבאית, או צולם, לא ידע איש בעתיד אם הדאונים באמת היו או שהם תמונת ילדות דימיונית שנכנסה במקרה לכרוניקה שלי. היום לא מטיסים ציוד ואנשים בטכניקות אוויריות מסוכנות כאלה. הזיכרון אוהב לתעתע בנו. אנחנו נוטים לשכוח את הכתוב ברוב הספרים שקראנו. רק מעטים מעיזים לחזור ולקרוא פעמים אחדות בחייהם מיספר מועט של ספרים בעלי-ערך ובלתי-נשכחים. מקריאת ספר שלם נחרת לעיתים בזיכרון רק פרט אחד, שולי. המורה שלי גרשם שלום היה אומר שבדרך-כלל אנחנו זוכרים מספר שקראנו רק את השטויות או את הטעויות, ושוכחים את הדברים החשובים, שדווקא אחריהם אנחנו מחפשים בו.
בעוד שנה או חמישים שנה יזכרו מהכרוניקה שלי אולי רק את תמונת הדאונים הכבדים הדואים כשהם קשורים למטוסים, או את קירקור הקיבה של אבא באולם "בית האיכר", או את מראה השבוי האיטלקי שהשתין עליי, ואולי השתינה תזכיר קרקור קיבה ודאונים, ולהיפך, ככה שאם אין כאן עלילה במובן המקובל של המילה, לא חשוב ולא נורא.
המשך יבוא
הודעה לקוראים שגם כותבים ושולחים אלינו את דבריהם
מאת מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מערכת מתקשה לעיתים לעמוד בכמויות אי-מיילים שמגיעות מדי יום, שעה ודקה, ואף שאנו אנחנו משתדלים לענות מיד, יש אי-מיילים שאינם נענים או שממילא יודפסו ולכן אין צורך לענותם.
בקשתנו, אם נשלח חומר, חלפו כשבועיים-שלושה ללא הדפסה וללא מענה, אנא שילחו תזכורת או את כל החומר בשנית.
ב-12 בפברואר תימלאנה שנתיים למכתב עיתי וכבר בתחילת עבודה, כשאני מסדרת תיקים בארון, ניסה עורך נידח לתפוס בי מאחור מחכך פיפי שלו בְּרֵקְטוּם שלי ובאותו שְׁווּנְג גם מסובב אותי עם פתיחת פּוּלְקֵעס שלי על שולחן מערכת, שזה דפוס התנהגות מקובל במשרדים כאשר מדובר בהטרדה זקסואלית בין בוס למזכירה בלי שהיא חופצה בכך או שמגרָה אותו זאתה שוונצית מתכוונת לסחרר לו ראש שלו.
אַלְזוֹ, אני מיד העפתי לו סטירת-לחי מצלצלת כי טרם שמעתי שבוס יתלונן במשטרה על מזכירה שסטרה לו על לחיו בנסיבות כאלה, כי אפילו שוטרים וחוקרים ויועץ יורידיסטי של מדינה ישראל מבינים מיד מה באמת קרה. אמרתי לעצמי: "אלזו, שפיפונה – או שאחרי הסטירה תמשיכי לעבוד אצלו בלי שיעז להגיע שְׁוַנְץ שלו בְּרֵקטום שלך, או שיפטר אותך מיד ואז מה הפסדת? – שהרי ממילא תצטרכי לברוח ממנו עם רק עורך לבושך אם עורך ימשיך לשפשף לך רקטום מאחור גם לתפוס טיטי שלך מִלפנים ולמעֵך!"
וכך היה. מאז אותה תקרית זֶקסואלית חד-פעמית אנחנו עובדים כבר שנתיים בהרמוניה מלאה ועורך נזהר לא לגעת בי אפילו במקרה. לפעמים, אחרי שאנחנו יושבים שעות ארוכות במערכת אני רואה עיניים שלו תופסות פזילה על טיטי שלי (יש לי חזה גדול ודֶקוֹלְטֶה נדיב ופטמות עבות כמו פְרֵינְקִינֶה חולבת) – והוא הולך לבית-שימוש, אני חושבת שׁם מאונן עליי כי אחר-כך שׂם אפטר-שיב. אבל זה כידוע קורה בכל משרדים בהם יושב בוס ישראלי עם שוונץ אקטיבי עם מזכירה עם רקטום פרובוקטיבי ושדיים שמגרים מאוד לסחוט אותם.
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
סדנאות של ליאורה בן יצחק
בתחילת מרץ תיפתחנה סדנאות חדשות ל"כתיבה יוצרת רב-תחומית" לנוער ולמבוגרים, בהנחיית המשוררת ליאורה בן יצחק.
פרטים ניתן לקבל בטלפונים: 09-7460603, 054-4793656.
הסופרת זוהר אביב פעלה להשבתו של יצחק נוי לשדר ברדיו
לעמוס גורן,
אין לי שום אינטרס משלי, אבל שמעתי שרבים נהנים מאוד משידוריו של יצחק נוי ואני תמהה על הפסקת עבודתו,
בכבוד רב,
זוהר אביב
סופרת ילדים ונוער
י"ג שבט תשס"ז, 01 פברואר 2007
הנדון: ד"ר יצחק נוי
שלום רב,
אני מאשר קבלת פנייתך בעניין ד"ר יצחק נוי.
בדקתי ומצאתי כי יצחק נוי הוא שדר איכותי ופופולארי גם יחד – דבר נדיר בימינו. לפיכך המלצתי להנהלת רשות השידור להחזירו לשידור לאלתר ובמתכונת מלאה.
אני מקווה שיצחק נוי ישוב מחופשתו בימים הקרובים וקולו ישוב ויישמע ב"קול ישראל".
לסיום, תודה על שנטלת מזמנך לפנות אלינו ובכך סייעת לנו לעדכן את עצמנו ולהשתפר.
בכבוד רב,
עמוס גורן
ס. נידח מעיר: ואכן, בשבת האחרונה, 3.2., בין שבע לשמונה בבוקר, כבר זכינו לחזור ולשמוע את תוכניתו של יצחק נוי "מדע עולמי". אין כמוהו.
ד"ר (להיסטוריה) יצחק נוי הוא גם סופר מחונן לילדים ולנוער, חבר סומליו"ן, ובשעתו הגיש את התוכנית היומית בצהריים לילדים ולנוער ב"קול ישראל", שהיתה אחת התוכניות היומיות החיות המעולות ביותר ששודרו אי פעם אצלנו ברדיו, ודורות של ילדים וילדות עבריים הקשיבו לו וגדלו עליה, מה שגם הקל על הוריהם להאכיל אותם צהריים בשובם מבית-הספר או מגן הילדים.
פיענוח שגוי לשיר עלום של לאה גולדברג ב"תרבות וספרות"
בגיליון האחרון של "תרבות וספרות" (2.2.07) התפרסם שיר לא נודע ולא מנוקד של לאה גולדברג, "עיוורון לילה, חיוורון פנים", שיר פרידה מחבר בתחנת רכבת בברלין ב-28 בפברואר 1932, שפוענח ונוקד בידי עלית קרפ, שגם הביאה את צילום המקור. מתוך ניסיוני בפיענוח כתבי-היד של אסתר ראב אני מציע שינוי בפיענוח הבית השלישי והאחרון בשיר. במקום: "הַצּוֹחֵק עַתָּה וְחִיֵּךְ נוּגוֹת / לֹא בְּתוֹך הַקָּרוֹן / וְלֹא יָדַע הַאֱמֶת אוֹ כָּזָב / דְבַר חִבָּה אַחֲרוֹן." צ"ל: "הצוחק עתה יְחַיֵּך נוגות / לא בתוך הקרון / ולא יֵדַע האמת או כזב / דְבַר חִבָּה אחרון."
אהוד בן עזר
אזכרה לגדי מרגלית ז"ל
בטין ואהרן אמיר מבקשים להודיע לכל הקרובים להם כי בגלל מזג האוויר חלו שינויים בתוכניות האזכרה לגדי מרגלית ז"ל.
ביום שלישי, 6.2.07, בשעה 15.00, תהיה התכנסות בקיבוץ עינת.
בשעה 15:30, גילוי המצבה.
ביום רביעי, 7.2.07, יתקיים במרכז הטניס ברמת-השרון אירוע לזכרו של גדי מרגלית ז"ל. ההתכנסות בשעה 16.00, ובשעה 16:30 ייערך הפנינג דרילים לכל ילדי המרכז. לאחר מכן רק לקבוצה של גדי (17:00) ובהמשך אף ישתתפו בטורניר המסורתי בכירי שחקני ישראל (17:30), שצפויים להיות בארץ לקראת מפגש הדייוויס מול לוקסמבורג.
הערב יינעל תחת הכותרת "חברים מספרים על גדי" (18:00), אז יוזמנו מכריו להעלות זיכרונות ולספר אנקדוטות, חוויות ומעללים מחייו של מרגלית.
כדאי לציין שרצוי לבוא בלבוש חם כי אולי האנשים לא יודעים שצריך לשבת ולצפות במשחקים במגרשים פתוחים, כשהם חשופים למזג אויר קריר.
משרד המדע, התרבות והספורט, מינהל התרבות, ומרכז ההדרכה לספריות בישראל
מודיעים על תשלומים לסופרים לשנת 2006
המחלקה לספריות שבמשרד המדע, התרבות והספורט מפעילה באמצעות הזכיין "מרכז ההדרכה לספריות בישראל" את הסדר התשלומים לסופרים על פי מיספר השאילות לספריהם בספריות הציבוריות [במידגם].
זכאים: אזרחי מדינת ישראל הגרים בה דרך קבע, הכותבים פרוזה, שירה, מחזות, מסה ספרותית, ביוגראפיות וספרות ילדים ונוער. [לגבי מחזות מדובר רק במחזה שהודפס בספר אך לא הועלה על במה], והם כותבים ספרות מקורית בעברית או שספריהם תורגמו לעברית או לערבית.
נוהל הפנייה: הסופרים המעוניינים לקבל את התשלומים או את פירוט תנאי ההסדר יפנו בכתב עד י' באדר תשס"ז, 28 בפברואר 2007, אל מרכז ההדרכה לספריות הציבוריות בישראל, רח' ברוך הירש 22, בני ברק, 51108. טל' 03-6180151, שלוחה 112.
נא לציין: שם פרטי ושם משפחה, כתובת ומיספר טלפון, מיספר תעודת זהות, שמות הספרים וחלוקתם לפי הסיווג הספרותי: פרוזה, שירה, מחזות (שלא הוצגו על במה), מסה ספרותית, ביוגראפיה, תיעוד השואה וספרות ילדים ונוער.
[מדובר בספרים של ממש ולא בכל אמצעי ביצוע, הדפסה והפצה אחר, כגון חוברות וקובצי מחשב באינטרנט או בהדפסות ביתיות].
סופרים שכבר פנו השנה ונרשמו במרכז ההדרכה לספריות בישראל אינם צריכים לפנות שנית, [אלא אם כן יצאו ספרים חדשים שלהם מאז פנייתם האחרונה].
בכל שאלה ניתן לפנות לרקפת עמיר לטלפן 03-6180151, שלוחה 112, ויש גם כתובת אי-מייל: rakefeta@icl.org.il
מוגש מטעם "חדשות בן עזר" כשירות חינם לציבור הסופרים
עם זאת, אנו מוחים בכל תוקף על הכנסת הקטגוריה של "תיעוד השואה" משום שהתחום הזה רווי בתקציבים ובמענקים [ועדת התביעות] ללא השוואה עם כל תחום אחר, בעוד אשר שום מחקרים היסטוריים מדעיים, כולל של ארץ ישראל ושל תולדות היישוב או של השפה העברית או של תולדות הפרות ההולנדיות בארץ-ישראל – אינם זוכים, ובצדק, להיכלל בהסדר התשלומים לסופרים משום שאין הם בגדר "פרוזה עברית".
אנחנו מזהירים שהפירצה של "תיעוד השואה" תהרוס את המעט שנותר מהסדר התשלומים לסופרים ממש, וכי כל מי שיוציא עתה ספר בהיסטוריה או גם כל תחום אחר שהוא יכול לנקוט בצעדים משפטיים כדי להיות זכאי לחלוק עם הסופרים העבריים בישראל את השקלים הבודדים, המתמעטים והולכים, הנזרקים לעברם מדי שנה בהסדר הזה!
ברגע האחרון
מה אומרת פרשת התפטרותו של עו"ד דוד ליבאי מחלקו בהגנתו המשפטית של משה קצב?
היא אומרת שגדלו כנראה מאוד סיכוייו של קצב להיות מורשע בדין ולשבת שנים אחדות בכלא.
בין אם הוא צודק בנאומו ובין אם הוא טועה, בין אם הוא אשם ובין אם הוא זכאי, אין כנראה לקצב סיכוי רב לצאת זכאי בסדרת משפטיו. הוא יהיה כנראה הנשיא הראשון בישראל שייגזר עליו עונש מאסר בפועל, וילבש מדי אסיר. ובדרכו לכלא אף לא ילוו אותו אלפי אוהדים נלהבים כמו אלה שליוו את האסיר אריה דרעי, בליוויית כיסוי נרחב מצד כל כלי התקשורת ביבשה ובאוויר.
אילו קרה הדבר בארה"ב היו התובעות אותו מוכרות את סיפוריהן להפקת סרט לוהט על מעלליו.
לערבים יש פתגם: "מַסְכִּין – אַלְלָה יַחְרָבּ בֵּיתוֹ."
אכן, מסכן האיש.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,347 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל