| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 216
תל אביב, יום חמישי, כ' בשבט תשס"ז, 8 בפברואר 2007
עם צרופת תמונת הדוצ'ה מוסוליני מאחור, מהקסדה לאסלה, מאוסף הגלויות של ס. נידח
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִירָה הִיא רִפּוּי קְבוּצָתִי.
חיימקה שפינוזה: ברכות לחתן פרס נובּל שונא ישראל, הרולד פינטר.
משה דור: תיקון עולם / איזהו חכם? / ארקאדי בטוח / סולם עדיפויות / אתם צריכים צפרדעים בבית? / ולקינוח, קצת תיקוני עברית.
דורון גיסין: בתקופת הצדק התורכי.
גיורא לשם: יוסי קריים המנוח ובני ציפר שרק חושב להרע.
אשכר אלדן כהן, אני שומעת (שיר) // איליה בר זאב, שְׁעוֹת הַבֹּקֶר שְׂמֵחוֹת (שיר)
אורי הייטנר: כמו כנופיית רחוב..
הג'חנון הכי טוב בתל אביב: + ביצה + רסק עגבניות + חריף – אצל פרידה.
ליטמן מור: שם משפחתו של "הגיבור מפינסק" מפתח-תקווה היה ברייידבורד.
בור הסיד ובור הזבל, סיפור מאת רוני גרוס.
מארקֵס: אחת המאהבות נהגה לדקלם שירים בקול רם בעת ההתעלסות, וכן – גלויית הדוצ'ה מאחור, מאת יעקב זמיר.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק חמישה-עשר, כּוֹס חלב לילד.
קבוצת אינטלקטואלים מוסלמים אזרחי בריטניה מתגייסת נגד האנטישמיות ונגד שנאת ישראל [הנוסח האנגלי המלא של הכתבה וגילוי הדעת ב"גארדיין" מה-5.2].
יוסי גמזו
שִירָה הִיא רִפּוּי קְבוּצָתִי
1.
שִירָה הִיא רִפּוּי קְבוּצָתִי שֶל אֵלֶּה
שֶאֵין לָהֶם בְּעֶצֶם לֹא רִפּוּי וְלֹא קְבוּצָה.
זֶה מַה שֶּנִּשְאַר לְאִיש חִלּוֹנִי מִן הַתְּפִלָּה
כְּשֶלָּחַץ אֱלֹהִים עַל הַגַּז וְהוֹדִיעַ:
"לֹא לַעֲלוֹת יוֹתֵר!"
הֵם מְרִיחִים זֶה אֶת זֶה כִּכְלָבִים,
כְּמוֹ הַהוֹמוֹאִים בְּגַן-הָעַצְמָאוּת, כְּמוֹ נַרְקוֹמָנִים,
בְּלִי שוּם "עֲצוֹר, סִיסְמָה", כְּמוֹ רֵמָטִיזְם אֶת בּוֹא הַגֶּשֶם,
כְּמוֹ הַפּוֹרֵץ אֶת הַכַּסֶּפֶת
שֶיֵּש בָּהּ אוֹ אֵין
כִּסּוּי.
הֵם יוֹדְעִים שֶיֵּש קֶשֶר רוֹפֵף, אִם בִּכְלָל,
בֵּין הַבְּרַנְז'וֹת וְהַקְּלִיקוֹת הַקְּרוּיוֹת, פַלְצָנִית, "קִרְיַת סֵפֶר"
וּבֵין הָרְגָעִים הַנְּדִירִים שֶבָּהֶם
מְדַבֵּר אֱלֹהִים מִן הַסְּנֶה.
הִיא עוֹבֶרֶת דִּירוֹת כְּמוֹ אָסִיר בִּטְחוֹנִי נִמְלָט, לִפְעָמִים הִיא גָרָה
בַּמְּקוֹמוֹת הַפָּחוֹת מִתְקַבְּלִים עַל הַדַּעַת אַךְ לֹא עַל הַלֵּב (כְּמוֹ שֶפְרַנְק,
הַבּוֹדְלֶר הַיְּהוּדִי הַמֻּפְלָא כְּבָר נִבָּא שֶהָעִיר תִּכָּבֵש מִן הַגּ'וֹרָה),
עִם הַהוֹמְלֶס בַּשֶּלֶג בַּפַּרְק, עִם הַהֵם
הַנּוֹשְכִים אֶת לֵילָם מִבְּדִידוּת.
וַאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶהֵם יוֹדְעִים
לְפִי פְּעִימַת הַכְּאֵב בַּקִּישְקֶעס,
לְפִי סֻלַּם-רִיכְטֶר-הַלֵּב שֶאַף פַּעַם אֵינוֹ מְשַקֵּר, מָתַי
הִיא אִתָּם, הִיא אִתָּם בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶאִמָּא יֶשְנָה אִם אֲפִלּוּ אֵינֶנָּה,
בַּסִּינְקוֹפָּה שֶבָּהּ מְקַרְקֵף הַבָּרָק
אֶת עוֹרוֹ שֶל הַחֹשֶךְ
לְאוֹר.
2.
שִירָה, אִם הִיא שִירָה, אֵינָה מִלִּים כְּתוּבוֹת, הִיא עוֹר
מָתוּחַ, לֹא מִדַּי, עַל הָרַקָּה קְצוּבַת הַדֹּפֶק
שֶבָּהּ אֵיזֶה וָרִיד תָּכֹל, רוֹטֵט, מְפַעְנֵחַ
אֶת הַמּוֹרְס הָאִלֵּם, הָאָדֹם שֶל הַדָּם הַפּוֹעֵם אוֹתָהּ בְּלִי מִלִּים.
מַה זֶּה מִלִּים? זוֹ קִדַּת הָאַנְטֶנוֹת בִּפְנֵי הַמּוֹנְסוּן. הָאוֹקְיָנוֹס
אַף פַּעַם אֵינֶנּוּ שוֹאֵג אֶת כֻּלּוֹ לִתְנוּכֵי קוֹנְכִיּוֹת הַחוֹף.
זֶה תִרְגּוּם סִימוּלְטָנִי שֶל רַעַם אֶחָד לְהַרְבֵּה חֵרְשֻיּוֹת, מַגִּיעַ
רַק אֵיזֶה רָץ מִתְנַשֵּם וּבוֹדֵד מִגִּלְבֹּעַ, מִמּוֹת שָאוּל.
מַה שֶּנִּשְאָר הוּא הַלֹּא-נֶאֱמָר, כְּמוֹ הָרֹב הַמֻּחְמָץ שֶל הַזֶּרַע
בְּלֵיל-אַהֲבָה שֶמִּמֶּנּוּ נִדּוֹן לְחַיִּים רַק סִכּוּי יְחִידִי.
מַה צּוֹעֲקִים יְלָדֵינוּ שֶלֹּא יִוָּלְדוּ? מַה נּוֹגֶנֶת הָרוּחַ
מִחוּץ לְאָזְנִי הַקּוֹלֶטֶת כָּל-כָּךְ מְעַט מִכָּל-כָּךְ הַרְבֵּה?
אַךְ הַיָּד הָעִוֶּרֶת עוֹבֶרֶת כְּצֵל עַל כְּתַב-בְּרַיְל-הַשְּתִיקוֹת בֵּין מִלֶּיהָ
וְנוֹתֶנֶת בָּהֶן סִימָנִים כִכְוִיּוֹת: דְּצַ"ךְ, עֲדַ"ש, בְּאַחַ"ב.
כָּאן הִתְפַּחֵם אֵיזֶה לֵב, כָּאן כָּאַב אֵיזֶה יֹפִי מַמְאִיר, שָם הִגְבִּיהַ
אֵלֶם חָנוּק כָּזֶה עַל בְּהוֹנוֹת הַדְּמָמָה
וְצָעַק
בְּלִי קוֹל.
* * *
ברכות לחתן פרס נובל שונא ישראל
הרולד פינטר
עם ייסוד האגודה היהודית הפרו-פלסטינית בלונדון
לשם הוקעת זוועות הכיבוש הישראלי
שהוא כידוע אבי אבות הטומאה בפלסטין הכבושה
המשתרעת מירדן לים
והחטא הקדמון הגורם לצרות במזרח התיכון כולו
וגם מציק למוסריות של יהודֵי "מה יפית" בלונדון המוסלמית
אנחנו זוכרים לךָ כיצד אסרת על הצגת מחזותיך בישראל
למעט "מנהל הבית" שהועלה בהסכמתך בתיאטרון חיפה
מעובד להצגה שעוסקת בנישול הפלסטינים מבתיהם
ואנחנו זוכרים כיצד הלכת בראש ההפגנות בלונדון
בעד סדאם חוסיין והפלסטינים
ואנחנו מאחלים לך שתמשיך ללכת
לעזאזל –
כתב חיימקה שפינוזה
לוטש מילים עבריות
נ.ב.
אני יודע שבריאותך רעועה מאוד
ואין בכוונתי לפגוע בך אישית
אבל אולי הגיע הזמן שתבקש מאיתנו סליחה
בטרם יהיה לך מאוחר מדי
ובייחוד שכבר קיבלת את פרס נובל
ואין יותר צורך שתתחנף לגויים
* * *
משה דור
תיקון עולם
בני בכורי הגיע לביקור עם נכדיי ומצאני, לחרדתו, מתמוגג בבכי. על אף גרוני החנוק בדמעות שָׁלִישׁ מיהרתי להרגיעו. לא יכולתי להתגבר על פרץ רגשותיי, אמרתי לו, לשמע קריאתו של ראש הממשלה להוסיף לחקור כל מה שדורש חקירה, ללא מורא וללא משוא פנים, לחקור ולחקור ולתקן את העולם. שמע זאת בני, שהוא בעל לב רַגָּשׁ (כאביו), ופרץ אף הוא בבכי. ראו שני נכדיי את אביהם ואת סבם מתייפחים והחלו דמעות זולגות גם על לחייהם. וכך גרם ראש הממשלה לארבעתנו שנביע את התפעלותנו מגבורת רוחו ומיושר לבבו במיטרות ברכה של דמעות עינינו. ואם מיפלס הכינרת לא עלה אף לא במילימטר, לא בנו האשם.
כי מי אם לא מר אולמרט, התגלמות המצפון וטוהר המידות בארצנו המיוסרת, ראוי לקרוא ככה לתיקונו של עולם? אדרבא – להוציא את קודמו, השרוי בתרדמת – ניקבו בשמו של אדם אחר בישראל, ועוד במעמד רם כמעמדו, שאילו היה החיזיון הזה מתרחש בימי אליהו הנביא, היה התשבי משליך על כתפיו את אדרתו ולא על כתפי אלישע תלמידו, ועולה השמימה במרכבת אש ובסוסי אש שוקט ובוטח, כי אכן נמצא לו יורש ראוי.
אם דימיתם בנפשכם אף לרגע קט, בעקבות דברי האיוולת שאני מפרסם כאן פעמיים בשבוע על-פי הזמנתו האדיבה של הסופר הנידח, כי אינני רואה בראש ממשלתנו דמות מופת נדירה בתכונותיה הסגוליות, טעות היתה בידכם. אפילו הנידח בסופרי ישראל, שהוא עורך בעל עין בוחנת להפליא, נטעה בשווא להאמין שאינני מסכים איתו בנוגע למנהיגנו האחד בדורו. וכל כך למה? בגלל שעשועי המילים שאני מתיר לעצמי פעם בפעם כדי להפגין את עושרה של שפתנו העברייה. ובכן, הריני מצהיר בזה שאני מצדד לחלוטין ולגמרי בעמדתו האיתנה של עורכי, כי אין ולא היה כאהוד אולמרט מימות אהוד בן גֵּרָא התנ"כי ועד ימינו אלה ועד בכלל. ומעז אני לומר אף זאת, כי אילמלא היה הסופר הנידח – בכל שיפעת דמויותיו הספרותיות, הוא וד"ר שפיפונה פויזן גורלך, חיימקה שפינוזה לוטש מילים עבריות, הסופר אלימלך שפירא, אהוד האופה וכל השאר – מקדיש את מיטב שרעפיו לגידוף "ברונים-עיתונאים עבריים פרו-פלסטינאים, שהם נגד ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל" ולהיבטים שונים, מאחור ומלפנים, של תשמיש המיטה (ובגילו של נידחנו מעורר הדבר האחרון התפעלות ללא מצרים), היה מן הסתם מגלה זאת בעצמו ולא נזקק לרמזים עבים כקורת בית הבד מצידי.
בהזדמנות זאת נוסיף, כי גם המינוי האחרון שיצא ממיטבחו של ראש הממשלה, היינו בחירתו של פרופ' דניאל פרידמן לכהונת שר המשפטים, יש בו כדי לְאַשֵּׁשׁ את שיר המעלות שאני מזמר כאן למר אולמרט. רק המגמה של חקירה ודרישה נוקבת ומתמדת, מכאיבה ככל אשר תהיה, חקירה שאיננה חסה על בעלי שררה וחורצי גורלות, אזרחים ואנשי-צבא, גובי-מיסים ובנקאים, עשירים חדשים ועניים ותיקים, מנכ"לים ואמרכלים, בורסקים וסנדקים, מוהלים ומועלים, היא שהובילה את ראש הממשלה לבחירה זאת.
אף על פי כן לא נחה דעתי עד שהחלטתי לברר לאשורו את פירוש המונח "תיקון עולם" כדי שאהיה בטוח שלא גרעתי שבח כלשהו מבין אלה המפארים כנוצות טווס את מצנפתו של מר אולמרט. אי לזאת, כשעמדתי לחתום את הפיסקה הזאת, עיינתי במילון אבן שושן ונוכחתי לדעת שטוב עשיתי בהקפידי לעלעל במקור שופע כל טוב זה. תיקון עולם, כותב הלשונאי המובהק, משמע "שמירה על סידרי החיים המקובלים, מניעת סיבוכים בלתי רצויים." אך ברובד העברית המאוחר יותר, זה המשמש את ספרות ימינו, תיקון העולם פירושו "רפורמה בסידרי החיים, שיפור המישטר או הפיכתו למישטר רצוי יותר."
אהה, אמרתי לעצמי, הלא אהוד שלנו חכם כמלכנו שלמה וחוכמתו עולה בקנה אחד עם בקיאותו המופלגת בשפה הלאומית (כוונתי לעברית, לא לאמריקנית, לא לרוסית ולא ליידיש). למה איפוא התכוון המשורר? למניעת סיבוכים בלתי רצויים או לשיפור המישטר והפיכתו למישטר רצוי יותר?
לא הרהבתי עוז להכריע בשאלה זאת ביחידות. אני פונה אליכם, קוראיי הנלבבים, ומפציר בכם לחוות את דעתכם שלכם. ואני בטוח, על דעת המכתב העיתי ועל דעת עורכו הסופר הנידח, שתשובותיכם תזכינה בכבוד המגיע להן, כי הדמוקרטיה היא נר דולק לרגלי העורך וַאֲתָרוֹ ומים רבים לא יכבוהו.
איזהו חכם?
ועוד משהו על אהוד ועל הממשלה של אהוד.
מישהו צילצל אלי בבהלה: הם השתגעו? עכשיו מצאו את הזמן להתחיל בתיקונים כל כך קרוב להר הבית? הלא כל העולם המוסלמי קם על הרגליים! כל הקנאים יתאחדו כדי "להגן על קודשי האיסלאם", והמתונים לא יעזו לפתוח פה, והיריבים יעשו יד אחת על-מנת לפתוח בסיבוב חדש של שפיכות דמים שאחריתו מי ישורנה!
ניסיתי להרגיעו, אבל הוא לא רצה להירגע.
הוא גם השתמש במלים לא-יפות שאינני יכול לצטט, כי אולי יש ילדים שיקראו בטעות את המכתב העיתי – את התיאורים העסיסיים של הסופר הנידח בע"מ ודאי לא יבינו, כי המורים עוד טורחים על הסברת כתב האישום נגד הנשיא-הנבצר לתלמידיהם הרכּים, ואין להם זמן להיפנות ל"חדשות בן-עזר", אך את מה שצווח איש-שיחי בטלפון דווקא כן היו מבינים.
אבל מה שחרה לי באמת לא היתה כל כך ההתקפה הפרועה על ממשלת ישראל והעומד בראשה – והלא הוא דווקא, ככתוב בעיתונות, הבין את "הרגישות הרבה" של הנושא והכריז ש"אין לנו מה להסתיר" – כמו ההתכחשות הגמורה לתבונתם של מר אולמרט (ראש הממשלה), מר פרץ (שר הביטחון), מר דיכטר (השר לביטחון פנים), ואחרון אחרון חביב מר ליברמן (השר לאיומים אסטרטגיים).
"את זה אינני מוכן לקבל," נזפתי במתפרע הטלפוני, "הממשלה הזאת, אפילו כאשר מר ליברמן עדיין לא צורף אליה, הוכיחה פעמים אין ספור את חריפות השכל ודקות הניתוח של חבריה. הנה, למשל, היציאה למלחמת לבנון השנייה והדרך שבה התנהלה. הנה, למשל, מצבנו החברתי המשביח והולך משבוע לשבוע. הנה, למשל, ההסברה שלנו בחו"ל שהפכה את קערת שונאינו על פיה. הנה, למשל..." ופה, מעשה שטן, נעצרתי כי לא יכולתי למצוא דוגמה נוספת שתיסכור פי רשעים. אך היושב במרומים חש לעזרתי: "איזהו חכם? הרואה את הנולד," ציטטתי את חז"לינו, "בוני הגשר החדש משער האשפות שבחומת העיר העתיקה אל שער המוגרבים שבהר הבית לא נשלחו לעשות את מלאכתם בעירום ובחוסר כל – הופקדה עליהם אבטחה משטרתית כבדה!"
ובצהלת נצחון טרקתי את הטלפון ולקחתי את ספר התנ"ך המונח תמיד בהישג ידי והתחלתי לקרוא פרקי תהילים.
ארקאדי בטוח
בין סיוטי הלילה וחרדות היום המבעתים אותי עליי לציין את הדאגה הבלתי-פוסקת למצבו הכספי של ארקאדי גאידאמאק. אין לי ספק שגם קוראים רבים של המכתב העיתי שותפים לדאגתי שמא, חלילה, אין ארקאדי יקירנו בעל כיסים תפוחים כשם שהוא מציג עצמו ברבים אלא מין הברה פורחת באוויר, שנשיפת בורסה קלילה תעיפנה למחוזות האופֶל והיתה כלא היתה.
שמח אני לבשרכם שאין לדאגתנו כל יסוד. ארקאדי הוא מיגדל דויד של ממון ממשי.
הדבר הזה הובא לידיעתנו על ידי המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" מה-5 בפברואר ש"ז שבעמודו הראשון התנוססה החדשה המרגיעה: מיסמכים פנימיים של מס הכנסה מגלים לראשונה שלפני הצהרתו למס הכנסה בסוף 2003 היה שווי נכסיו של ארקאדי בחו"ל מיליארד דולאר.
מדי שנה, הוסיף המוסף והאיר את עינינו, משלם ארקאדי למדינה מס של 10 מיליון שקל לפחות על שירותי ניהול שהוא מעניק לחברות בחו"ל.
אבן נגולה מעל ליבי.
ודאי, מעניין היה לדעת גם מה שווי נכסיו של האוליגארך החביב עלינו במדינה הַדַּלָּה שהוא בחר לשבתו, היינו בארצנו ארץ ציון וירושלים, כדי שנהיה סמוכים ובטוחים שאם יתחולל משבר כלכלי כלשהו בניכר לא נצטרך אנחנו לסעוד אותו בעוניו עד שיתאושש ויוכל לרוץ לראשות הממשלה בלי להסתתר מאחורי גבו הרחב של ביבי נתניהו. הווה אומר, חזקה על ביבי, במקרה כזה – טפוּ, טפוּ, טפוּ! – שיקבע לארקאדי "ימים" על שולחנו (ושׂרה תשקוד על הכנת תבשילים שיערבו לחיכו), אך כבר נאמר בתנ"ך ש"שונא מתנות יחיה" (משלי, ט"ו, כ"ז) וארקאדי, אם חפץ חיים הוא בארץ אבותינו, ידבק בפסוק הזה ולא יסור ממנו ימינה או שמאלה.
סולם עדיפויות
ומדוע ציינתי בקטע הקודם את דלוּת מדינתנו? כלום זקוקים אנו לרענון זיכרוננו בנדון?
מפני שהוברר בימים האחרונים, כי מצב המיקלטים בצפון הוא בכי רע. במשך כששת החודשים שחלפו למן תום מלחמת לבנון השנייה לא נעשה, או כמעט לא נעשה, דבר לתיקון המצב בתחום חיוני זה והם, המיקלטים, שהלוואי שלא יזדקקו להם תושבי הצפון שנית, נשארו למעשה בלתי שמישים להגנת מי שייכנס אליהם כדי לחסות מן הטילים.
ואיך אירע כך?
איפה התקציבים שהובטחו לשיפוץ המיקלטים?
למה מחכים האחראים? שחיזבאללה תשלים את הכנותיה לסיבוב נוסף – הכנות המתנהלות, לפי דיווחי התיקשורת, בעזרת איראן וסוריה, ללא הפוגה – והגיהינום יחזור לאיזור המועד לפורענות?
והאם נבדקו המיקלטים גם בשאר אזורי המדינה?
הרי הדיווחים מדברים על טילים חדשים, שסופקו לארגון הטירור הרצחני, שהטווח שלהם מכסה את כל הארץ כולה, מקצה הצפון לקצה הדרום.
ומה אם גם המיקלטים במרכז ובדרום אינם עומדים במיבחן הבסיסי?
המישרד לאיומים אסטרטגיים של מחמל-נפשנו אביגדור ליברמן, מישרד הדרוש לנו כקוץ בישבננו, זכה במיליונים שאהוד מתקן-העולם הבטיח לו. גם שלומי-האמונים, אלה שבחיק הקואליציה ואלה שמחוצה לה, קיבלו את אשר קיבלו ביד רחבה. ואפילו בִּיבִּיֵנוּ לא יצא מקופח: ועדת הכספים של הכנסת אישרה בהצבעת רוב של ארבעה (יהדות התורה, איחוד לאומי, ש"ס) נגד שניים (מרצ והעבודה) יועץ נוסף, שלישי במיספר, לראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה בהווה. היועץ החדש יעלה למדינה 260 אלף ₪ לשנה.
בעיתון נדפס, שחור על גבי לבן, שהיועץ זה מקרוב אמור לכתוב את זיכרונותיו של מר נתניהו. אילו שאלוני הייתי אומר ששום תקציב לא יהיה גדול מדי אם יש בו כדי להבטיח שזיכרונותיו של האיש הדגוּל – שאולי, אולי יהיה גם ראש הממשלה הבא, כי מי יודע תעלולי הגורל – יועלו על הכתב. זיכרונות אלה, אומר אני, לא יסולאו בפז. אבל מה אעשה שלשכתו של בעל הזיכרונות מכחישה שהיועץ נשכר כדי לכתוב זיכרונות של מעסיקו? הלשכה טוענת שהיועץ "יסייע לראש הממשלה לשעבר לעמוד במטלותיו הציבוריות הרבות הכוללות בין השאר מסעות הסברה שבהם הוא מייצג את מדינת ישראל והודף את ההתקפות עליה." גם הסיוע הזה שווה שנממן אותו מכיסינו. ואולי, אולי – בין הדיפה והדיפה – יתפנה מר נתניהו גם להכתיב את זיכרונותיו וכולנו נצא נשכרים.
אמן כן יהי רצון.
כן, המיקלטים... שיחכו. אחרי ככלות הכול, יש סולם עדיפויות לכל ממשלה המכבדת את עצמה.
הבנת את זה, בָּרוּךְ?
אתם צריכים צפרדעים בבית?
סולם העדיפויות הזה מחייב – והגיעה השעה לומר זאת בפה מלא – גם את מגיני הטבע שלנו.
הנה כי כן, החברה להגנת הטבע, בסיומו של סקר ממושך מחולות ניצנים בדרום ועד חולות אכזיב בצפון, מעריכים אנשי החברה, כי כמחצית ממיגוון הצמחים ובעלי החיים במישור החוף, שחלקם אינם גדלים בשום מקום אחר בעולם, צפויים להיכחד בתוך שנים ספורות.
כל זה בגלל בנייה, כריית חול ונסיעות גוברות והולכות של רכבי שטח בדיונות שעוד נותרו. זו הסיבה שקיפוד החולות כנראה כבר נכחד לחלוטין וסכנת הכחדה מרחפת על נחש החולות, לטאת הכוח האפור, הירבוע, גרביל החולות, צב היבשה המצוי, צב הים הירוק, חתול הביצות ושלושה מיני צפרדעים?
אז מה, אני שואל, מישהו מכם, קוראיי האהובים, זקוק לקיפוד חולות בביתו? או לקרפדה ירוקה?
והוא הדין בשאר בעלי החיים שהוזכרו לעיל.
וחוץ מזה, יש להם, לצב הירוק או המנומר, ללטאה האפורה או הצהובה, ייקח אותם השֵׁד, זכות הצבעה לכנסת? הם חוסים בצל כנפיו של איזה ראשון לציון, אדמו"ר או מקובל בירושלים או בבני ברק או באחת מערי הדרום? הם חברים של הירשזון או איווֶט או ליצמן או אלי (ישי)?
זה מה שצריך להעסיק אותנו כעת?
בחייכם!
אתם, טרדנים שכמותכם, חייבים פעם אחת ולתמיד לתפוס שיש לממשלה הזאת אג'נדה.
כן, אג'נדה ולא סתם איזה סדר-יום שיש למוסדות פחותים ממנה.
ובאג'נדה הזאת מצויים סעיפים קצת יותר חשובים מקיפודים ונחשים וירבועים וצבים.
ובוודאי יותר מחול.
מי שמסתובב בחולות מביא חול, יחד עם הנעליים שלו, הביתה. אתם צריכים חול בבית, שהשכנים יראו כמה לא מסודר אצלכם ואיך אתם מזלזלים בניקיון?
אז בואו ונגמור עם הנידנוד הבלתי-פוסק הזה.
תרצו קיפודים, תרצו צפרדעים – סעו לתורכיה. שם בטח יש. בייחוד בשביל תיירים.
ולקינוח, קצת תיקוני עברית
הפירסומת הטלוויזיונית של משחת השיניים קולגייט מכריזה שבזכותה יהיו לנו "חניכיים בריאות". חניכיים בריאים, פירסומאים שכמותכם!
בעתון הנפוץ ביותר במדינה מצאתי שמספָּרַיים עושות את אשר הן עושות. מכל מלמדיי השכלתי, אבל מספריים זְכָרִיּים הם, אם תרצו ואם תמאנו, כתבים ועורכים נכבדים!
ובחדשות ערוץ 10 בטלוויזיה: אנא, מגישי-חדשות יקרים, חֲרָדָה בסמיכות היא חֶרְדַּת ולא חֲרָדַת!
די, עייפתי.
* * *
דורון גיסין
בתקופת הצדק התורכי
ואולי נתחיל מראשית. במאה החמישית למניינם החלה התפוררותה של האימפריה הרומית. המשמר הקיסרי, שהיה מורכב מבני שבטים גרמניים בעיקר, תימרן עצמו לעמדת הכוח העיקרית, ובתמורה לשוחד נכבד היה הממנה היחיד של הקיסרים. מאותו זמן החל הקשר הבלתי קדוש שנודע בשם "יחסי הון-שלטון".
מאחר שההיסטוריה לעולם חוזרת, ועיקר עניינה התנהגות והתנהלות אנושית, מרימה את ראשה המפלצת הזו וממלאת את סדר יומנו. או שמא נפליג אחור לאותו פילוסוף יווני ששוטט בחוצות אתונה כשנר אחוז בידו בצהרי יום בחפשו אחר אדם ישר?
יורשתה המפוקפקת של השיטה היתה האימפריה העות'מנית, שהתירה לנתיני ארצות אחרות לבוא ולהתיישב בחבל ארץ זה. ברור היה ששובם של היהודים לארץ-ישראל לא יעבור ללא תגובה עוינת של המקומיים. מאחר ופשאליק דרום סוריה היה מקנת כספו של הפאשה היושב בירושלים, אותו שילם בכסף רב לאוצרו המידלדל של השולטן ירום הודו, "השער העליון", היושב בארמונו שבאיסטנבול, היה זה אך טבעי שממוני המחוזות, הקאימקמים, ירכשו את משרתם ממנו וכך תתאזן השקעתו ואפילו יהא מרוויח ממון לאוצר ביתו הפרטי.
אל מציאות זו באו מייסדי פתח-תקווה בשנת 1878, וממון רב הושקע בהסרת מהמורות מדומות או אמיתיות עד שזכו להקים את המושבה הראשונה בארץ-ישראל המתחדשת. מר סופר נידח פירסם בעיתונו האינטרנטי פרקים מחיבורו ההולך ונשכח "המושבה שלי", ובהם סיפר את סיפורו של הקאימקם הישר ואת קורות ראיס אל בחרג'יה ובנו, ובכך הקדים את סיפורי שעמדתי בעצם כתיבתו. אך אין בליבי עליו, מאחר וחלק מסיפוריו משמשים חלק מהשראתי ואני רק מנסה לספרם בדרכי שלי, מה שקרוא במקומותינו "פארטאייטש אונד פארבסרד". לעיתים עולה הדבר בידי, או אז מועלים הדברים ורואים אור באכסנייתו הנכבדת.
על מנת להאיר פינה נוספת הרשו לי לספר איך הושב העדר הגנוב לאיכרי המושבה. באחד הלילות נגנב חלק מעדר הבקר של המושבה. עם בוקר כינס את אנשיו אברהם שפירא, הוא שיח' איברהים-מִיכוֹ, ראש השומרים, והחלו במלאכת העיקוב אחר הבקר הגנוב. העקבות הוליכו אל אחד מכפרי ההר, לא רחוק מהעיר חברון. מאחר שהיה בנחיתות מיספרית, העדיף איברהים-מיכו לשוב על עקבותיו ולדווח לאיכרי המושבה על מעשיו ומסקנותיו.
בהמלצתו ובהנהגתו יצאה משלחת מפתח-תקוה לבקש את עזרתו של הקאימקם של יפו. לאחר דברי חלקות וצרור מזומנים נכבד שהוחלקו לחיקו של הקאימקם, ציווה הקאימקם על אחד ממשרתיו הנאמנים, וכיתת חיילים בהנהגת שאוויש יצאה במסע רגלי אל אותו כפר בפאתי חברון על מנת להשיב האבידה לבעליה. עם הגיעם לכפר התנחלה כיתת החיילים בביתו של המוכתר, ראש הכפר. כמובן שזה האחרון נזרק מביתו ללא אומר ודברים ואולץ "לארח" את החיילים בביתו. מצווה היא הכנסת אורחים בעמי המזרח ואין שואלים את האורח למטרת בואו אלא ממתינים לו שירווח לו וישבע וירווה ואז יגיד למארחו מה מטרת ביקורו.
לא חלפה שעה והחיילים לכדו תרנגולות אחדות ועד מהרה נמצאו אלה מתגלגלות על השיפוד להשביע רעבונם של החיילים ומפקדם. וכך נקפו להם ימים אחדים וגם צאנו של המוכתר הלך והתמעט. ומשניתנה להם רשות החלו נוהגים כבעלי הבית ממש, וגם נשות ביתו של המוכתר החלו "ליהנות" מידיהם הארוכות של נושאי המדים.
משראה זאת המוכתר לא היה יכול עוד לעצור ברוחו, ובדחילו ורחימו שאל את השאוויש למטרת בואו – "במה התכבדתי שמפקד דגול כמוך יזכה אותי הניקלה בכבוד לארח אותו ואת חייליו?"
תשובת השאוויש לא איחרה לבוא והיתה בת מילה אחת בלבד – "גִ'יבּוֹם!" – כלומר, "הביאם!"
מאחר שהכול ידעו במה מדובר, לא חלף זמן רב ואת הכפר עזבה החבורה כשאיתם הגנב ובני הבקר שנגנבו. את מסעם סיימו בחצרו של הקאימקם ביפו שטרח והודיע לשיח' איברהים-מיכו מפתח תקווה על השבת האבידה. שוב יצאה לה משלחת מבני המושבה ושוב החליפו מטבעות ידיים, ובתום המעשה הושב הבקר הגנוב לבעליו.
אין אני בא כאן להמליץ על חזרתו של הצדק התורכי ועל הנהגתו במקומותינו, אך גם איני יכול שלא לתהות על יעילותו. למרות שלא דובר אז בראש חוצות, לא פורסם ולא קם מי שימנה עצמו כמוכיח בשער בת רבים, ידעו הכול שכך מתנהלים וכך נסגרים דברים ואפשר אולי אפילו לחיות ולהתפתח עימם יחד.
אחד מזיכרונות נערותי, מהיותר מעצבים את אישיותי המתגבשת, קשור באחד מהמחזות הקלאסיים של תקופתנו. וכך נפתח המחזה "מעגל הגיר הקווקזי", כפי שהוצג על בימת התיאטרון. עם פתיחת המסך מתגלה שער העיר ואבן המשפט לידו. עולה ומתיישב אצדק השופט, עטוי גלימה בוהקת בכתום וקרחתו מבריקה באורות הבמה. או אז נפרשות ידיו לצדדים כשכפותיו מעלה, ובקול ברור אומר את האמת הגדולה בלי כחל וסרק: "נפתח המשפט – מי נותן אני לוקח!" – ותמיד אוקיר את כישרונו הענק של השחקן חיים טופול, ולו רק בזכות סצינה זו.
ועתה מוזמנים קוראיי לחשוב מה שבא להם אך בסופו של דבר, רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.
סופר נידח מעיר: למקרא הפועל גִ'יבּוֹם נזכרתי במשפט הבלתי נשכח ממערכונם של אריק איינשטיין ואורי זוהר בגלמם את גלי העולים, מתקופה לתקופה, מן האוניות בנמל יפו:
"אִינַעַל [צ"ל יִלְעַן] דִין אִל בָּאבּוּר אִילִי גַ'אבּוֹם!" – ארורה הספינה שהביאה אותם!
גיורא לשם: יוסי קריֵים המנוח ובני ציפר שרק חושב להרע
לכבוד מר עמוס שוקן
עיתון הארץ
5.2.07
למר שוקן הנכבד שלום,
הנושא: המתים לא יגישו תביעות על הוצאת דיבה
כנראה שעורך תרבות וספרות, מר בני ציפר, שינן היטב את סעיפי החוק הפלילי והגיע למסקנה שמתים אינם יכולים להגיש תביעות על הוצאת דיבה.
למרבה הצער, מר ציפר מרבה להסתתר מאחורי הלקות הזאת בדין ומצטיין בביזיון מתים.
אין לי אלא להתיחס לכך באופן הזה לאחר שמר ציפר ביזה בטורו (19.1.07) את יוסי קריים המנוח, מייסד ועורך כתב-העת פרוזה. ובכן, יוסי קריים המנוח הקדיש לספרות העברית מכספו ואף מחייו בלא שראה בכך טובת הנאה לעצמו, לרבות משכורת.
ואני תוהה, האם יגיעו הדברים לידי כך שמדי יום שישי נפתח את תרבות וספרות בתחושת מיאוס וקבס?
עם זאת, כבר נמאס להגיב על מה שמתרחש במוסף הזה. מסתבר ש"העיתון לאנשים חושבים" מתעקש לתמוך בעורך שרק חושב להרע.
מטבע הדברים, אף אינני מצפה עוד לתגובת העיתון.
בכבוד רב,
גיורא לשם
*
אשכר אלדן כהן
אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת לִבְּךָ
גַּם כְּשֶׁאַתָּה
מַחְסִיר
פְּעִימָה
אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת נְשִׁימָתְךָ
נֶעְתֶּקֶת
מִפִּיךָ
עַד
יַעֲבֹר
הַכְּאֵב
אַהֲבָה
לִפְעָמִים
פּוֹצַעַת.
איליה בר זאב
שְׁעוֹת הַבֹּקֶר שְׂמֵחוֹת
נָכוֹן, זֶה אַךְ וְרַק אִי-תְּנוּעָה
וַעֲצֵי-זַיִת כְּרוּתֵי גַּפַּיִם
מְהַגְּרִים שָׁרָשִׁים מִתְחַדְּשִׁים
אֶל אֲדָמָה לֹא מֻכֶּרֶת.
עֵצִים מְדַבְּרִים אֶל אֲבָנִים
בְּקַרְקַע-בְּתוּלָה .
פִּרְחֵי-שִׂיחִים נָעִים בְּחִיּוּךְ מָתוֹק.
בְּרוֹשִים דַּקֵּי-גִּזְרָה מִתְנַדְנְדִים עַצְמָם,
קוֹשְרִים כְּתָרִים מִבְּלִי-דַּעַת
מְפִיקִים חָכְמָה וּבִינָה
רוֹצִים לָגַּעַת.
נָכוֹן, בְּסַךְ-הַכֹּל אִי-תְּנוּעָה.
בֵּין רְחוֹבוֹת לְנֵס-צִיּוֹנָה
עֲצֵי-זַיִת מְבַכִּים אֶת הַסְּתָו
חוֹלְמִים עַל מוֹלֶדֶת אֲבוּדָה.
שְׁעוֹת הַבֹּקֶר שְׂמֵחוֹת,
שְׁעַת בֵּין-הַעַרְבַּיִם, נוּגָה.
מקהלת הנשים נעמה
פותחת את הלב לעמותת לל"ב
בערב התרמה לעמותת לל"ב
יום ה' 22.2.07, בהיכל התרבות בכפר סבא
בעקבות ההצלחה באבו גוש בסוכות השנה
"שירת הים והדייגים"
פורה – מיסת הדייגים
דוריבל קאימי – סוויטת הדייגים (מלחין שירי העם הברזילאי הנודע)
שירים על פני המים בעיבוד מיוחד למקהלת נשים
כינור: רועי שילוח
כלי הקשה: דני בנדיקט
הזמנת כרטיסים בטלפון 09-7640811
כל ההכנסות מהקונצרט ישמשו את עמותת לל"ב (להביט לאמת בעיניים) המעניקה כלים להתמודדות עם מחלת הסרטן. עמותת לל"ב הוקמה ע"י קבוצה של מבריאי סרטן והקרובים להם במטרה לשפר את איכות החיים של המתמודדים עם מחלה קשה זו. העמותה יוזמת מובילה ומממנת פרויקטים בני ארבעה חודשים אשר במהלכם ניתנים למשתתפים כלים מגוונים להתמודדות עם הקשיים הפיסיים והנפשיים המהווים חלק בלתי נפרד ממחלת הסרטן. הראייה של הפרויקטים היא הוליסטית ומהווה טיפול משלים לטיפולים הרגילים.
אורי הייטנר
כמו כנופיית רחוב
"אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי... אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו."
את הדברים הבריוניים, האלימים, המתלהמים האלה, אמר המשנה לנשיא בית המשפט בדימוס, מישאל חשין, בראיון רדיו. דברים אלה היו שיאו של גל ההפחדה והדה-לגיטימציה לשר המשפטים הפרופ' דניאל פרידמן, מרגע היוודע דבר בחירתו.
לא פעם הבעתי סלידה מהביטוי "כנופיית שלטון החוק", אבל בימים האחרונים אני רואה בפירוש התנהגות כנופייתית של מי שאינו בוחל באמצעים כדי להגן על דרכו מפני פתיחתה לדיון ציבורי, מפני ערעור עליה, מפני הצגת דרך חלופית, ובעיקר מפני מי שעלול להשפיע בדרך חלופית.
האם בית המשפט העליון הוא של אבא של חשין? האם הוא קיבל אותו בירושה? מה פירוש "הבית" שלו? אני, לתומי, חשבתי שבית המשפט הוא ביתם של כל אזרחי ישראל. אבל חשין, בדבריו המתלהמים, חשף את תחושתו, שהיא כנראה תחושתם של אנשים נוספים – שבית המשפט הוא אחוזתם הפרטית. הגישה היהירה הזאת היא סכנה לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הם שופטים בבית המשפט העליון, זו סכנה רבתי לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הצליחו להפוך את בית המשפט של כולנו למגרש הבית שלהם, ואין הם מאפשרים בו דריסת רגל גם למשפטנים דגולים כמו רות גביזון, שגישתם שונה משלהם, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים.
לפני שנים לא רבות, הבית שלי, האמיתי, הפיסי, הקהילתי – פשוטו כמשמעו, לא כמטפורה, היה בסכנה. ממשלות ישראליות, שניסו להגיע להסכם על נסיגה מהגולן, הניפו את ידם על ביתי. הם גמרו אומר להחריב את ביתי, את יישובי, את מפעל החיים של חבריי ושלי.
בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. במסגרת תפקידי הרביתי להתראיין בכלי התקשורת. מעולם לא עלה על דעתי להשתמש בסגנון כה מתלהם, לאיים בגדיעת ידו של מי שמרים ידו על ביתי.
מה היה קורה אילו הייתי אומר דברים כאלה בראיון לרדיו? מן הסתם, בתוך דקות ספורות היה עולה לשידור הפרשן הפוליטי, סליחה – ה"משפטי", משה נגבי, והיה מציין את שנות המאסר הנקובות בחוק על עבירת הסתה, איום על אנשי ציבור וכו'.
אבל יש מי שלהם מותר. להם הכול מותר.
"למערכת המשפטית יש שתי דרכים להתמודד עם המהלומה של מינוי פרידמן: להיכנס לתוך הבונקר ולהמתין לחילופי ממשלות, או לזרז את ההליכים הפליליים נגד אולמרט, ולחתור ביתר שאת להפלתו, שתגרור גם את הליכתו של פרידמן."
ציטוט זה, ממאמר ב"הארץ", ממש מחריד. משתמע ממנו, ששיקולי מערכת אכיפת החוק בחקירתו של ראש הממשלה, אינם ענייניים ולא יתבססו על ראיות בלבד, אלא הם כלי פוליטי שנועד להביא לחילופי שלטון בישראל. אם הדברים נכונים, הרי מדובר בלא פחות מפוטש.
מדובר בסך הכול במאמר של עיתונאי. מדוע יש להתרגש מכך?
העיתונאי שכתב זאת, אינו שייך לעיתונאים הנוהגים לבקר את בית המשפט העליון ולגנות את "כנופיית שלטון החוק". אין זה מאמר של בן דרור ימיני, למשל. את המאמר כתב יוסי ורטר, במאמר בו יצא חוצץ נגד המינוי. כותרת המאמר היא "כמו טלי פחימה לראש השב"כ". איזו חוצפה ועזות מצח – להשוות את שר המשפטים לבוגדת ומשת"פית של מחבלים רוצחים.
והנה, אותו עיתונאי מנסה לחשוב כיצד ניתן להגן על "הבית" מפני מי שמרים עליו את ידו ומציע דרך מעשית כיצד לגדוע את היד. יתכן שאין שחר לדברים, אך העובדה שהשערה כזאת נשמעת סבירה, לגיטימית ומקובלת, ממש מחרידה.
מבקרי מינויו של פרידמן מביעים חשש משר "לעומתי" לבית המשפט. התנהגותם החונטאית של מתנגדי המינוי, שהתגייסו "להגן על הבית" וכל אמצעי כשר בידיהם, מעידים יותר מכול על הצורך בביקורת על בית המשפט, בוויכוח ציבורי על בית המשפט ודרכו ובאיוורור המערכת המשפטית לרוחות חדשות. דווקא מסע ההסתה והדה-לגיטימציה שנעשה בימים האחרונים לפרופ' פרידמן, מעיד על חשיבות הבחירה באדם כמותו לתפקיד שר המשפטים.
ברכות לפרופ' דניאל פרידמן
עם התמנותך לשר המשפטים
מאמרך האחרון ב"ידיעות אחרונות" [2.2]
נעם לנו מאוד
מערכת "חדשות בן עזר"
הג'חנון הכי טוב בעיר תל אביב
ג'חנון + ביצה + רסק עגבניות + חריף – 16 שקלים
פרידה
מבשלת לשבת [וגם משני עד שישי]
בן יהודה 20א' תל-אביב, 6201471, 6200470.
שעות פתיחה: ב' עד ו' 11.00 עד 19.00, שבת 8.00 עד 19.00. משלוח בתוך העיר – 5 שקלים. שכונות חיצוניות – 10 שקלים. אפשר גם לאכול במקום.
במשך שנים ארוכות בישלה פרידה במיטבח גדול ומשוכלל בקומת קרקע בבניין ברחוב שלמה המלך, בין ארלוזורוב לשדרות בן-גוריון, ושמעה יצא למרחוק. בייחוד מדי שבת לפני-הצהריים היתה הצפיפות גדולה כאשר הלהיטים הם הג'חנון (הטוב ביותר שאכלתי מימיי) והחמין (רק בשבת) – 38 שקלים למנה גדושה וגדולה אחת, שיכולה להספיק לשני סועדים, והיא כוללת נתח גדול של בשר טעים ופריך, תפוחי-אדמה, שעועית, גרגירי חומוס, גרגירי חיטה, ביצה קשה ומעיים ממולאים, והכול ברוטב חום טעים ומתובל במידה. תמורת 10 שקלים נוספים אפשר לקבל עוד מנה של "קישקע". שתי מנות מספיקות ל-4 עד 5 סועדים, מה עוד שאת הטשולנט כדאי לסיים בו-ביום כי זה לא אותו דבר אם מחממים את השיירים למחרת.
מנות מומלצות נוספות מתוך המיבחר הגדול של מאכלי עדות: מפרום (17 שקלים), חריימה (30 שקלים), כדורי בשר ברוטב (24 שקלים), קציצות מטוגנות (6 שקלים ליחידה), ממולאים בשרי/צמחוני, כרוב, פלפל, קישוא, חציל, עגבנייה (9 שקלים ליחידה), מרק שעועית עם בשר (18 שקלים), מג'דרה (13 שקלים), קוסקוס (13 שקלים), מרק לקוסקוס (16 שקלים), מרדומה (7 שקלים), הקינוח של פרידה (17 שקלים) וכמובן שתייה, סלטים ותוספות למיניהן.
מוגש כשירות לציבור הגרגרנים ללא שום טובת הנאה לכותב לבד מן הפעמים שבהם הוא קונה במיטב כספו מן המאכלים של פרידה ונהנה מהם כשם שהיא נהנית להקדיש את מרבית חייה להכנתם.
"אמונה ירון – פרקים מחיי"
בית עגנון מזמין אתכם להקרנת סרטן של היוצרות הדוקומנטאריות
יעל פרלוב ורות ולק
מתוך הסדרה התיעודית "חדר משלך: נשים כותבות"
המתמקדת בנשים שהכתיבה היא מרכז חייהן
הסרט הראשון בסדרה מביא את סיפורה של אמונה ירון, אשר הקדישה את חייה לשימור, לפרסום ולהוצאה לאור של יצירות אביה ש"י עגנון
בימוי: רות ולק, הפקה: יעל פרלוב
ישאו דברים: אמונה ירון ורות ולק
קטעי קריאה: מיכל מוזר
יום ה', כ' בשבט 8.2.07 בשעה 20:00 בבית מורשת בגין
מחיר להרצאה בודדת: 45 ₪. מחיר להרצאה בהרשמה לסדרה מלאה: 40 ₪. תלמידים, סטודנטים וחיילים: 30 ₪. מספר המקומות מוגבל, מומלץ להירשם מראש.
לפרטים והרשמה: בית עגנון, טלפון 02-6716498, פקס 02-6738285
בשעות 9.00-15.00. agnon-h@zahav.net.il
מי היה "הגיבור מפינסק" מפתח-תקווה?
למר אהוד בן עזר שלום רב,
ייתכן כי בעזרת עיתונך נשיג יותר מידע על "הגיבור מפינסק". בזמנו, בראשית שנות החמישים, היה במרכז פתח-תקווה קיוסק שמכר פלפל. המוכר היה נחשב כחזק במיוחד ("גיבור"), והיה ידוע כי בא מפינסק וגם שם נודע בחוזקו כי רב. כך גם סיפרה לי אימי , חיה שמואלביץ ז"ל לבית קרולינסקי, שמוצא משפחתה היה מפינסק, והיא עצמה מהעיירה ינוב שלידה. כילדים היינו ניגשים אליו כדי שידגים את כוחו, כגון כיפוף ברזלים עבים בידיו או בשיניו, פתיחת מכסי בקבוקים עיקשים ועוד. באחת מידיו היתה לו נכות קלה. כאמור, קראנו לו "הגיבור מפינסק". והיו גם סיפורים על השתתפותו וגבורתו במלחמת הפרטיזנים ביערות. אולי לאחד הקוראים יש יותר מידע על דמות מיוחדת זו?
בתודה,
מ. שמואלי
יליד פתח-תקווה
[נדפס לראשונה בגיליון 213]
ליטמן מור: שם משפחתו של "הגיבור מפינסק" מפתח-תקווה – היה כנראה ברייידבורד
למר אהוד בן עזר שלום,
אני מתייחס לשאלה של מר מ. שמואלי מהגיליון 213 – מי היה "הגיבור מפינסק"?
אני יליד דוד-הורודוק – עיירה נידחת באזור פוליסיה, 120 קילומטר מזרחה מעיר המחוז פינסק, על גדות הנהר הורין, עכשיו במדינת ביאלורוס.
בשנות העשרים המאוחרות של המאה הקודמת היה מופיע "הגיבור מפינסק" ושם משפחתו – לפי מיטב זיכרוני – היה מיידנבאום, גם בעיירה שלנו. בהיותי ילד נוכחתי פעם בהצגה שלו באולם מכבי האש (בעיירה לא היו ראינוע או תיאטרון). אני זוכר אותו כגברתן, גובה למעלה מבינוני, היו לו שרירים גדולים ובולטים. הוא אכן כופף ברזלים עבים בידיו ובשיניו ועוד דברים אופייניים לאתלטים.
הייתי קטן ובידי כרטיס כניסה בעמידה בשורות האחרונות של האולם, שעבורו שילמתי 5 גראשן, שאימי נתנה לי. (אז לא קיבלנו דמי כיס אלא מדי פעם כסף לקניית כוס סודה או גביע גלידה).
זכורני שהייתי מקנא ב"מיוחסים", שהיו מקבלים כרטיסי כניסה חינם, ועוד במקומות טובים! (קראו לכרטיסים האלה "קונטרא מארקע", ובתרגום חופשי – תחליף, כנגד כרטיס. (אמארקע, ביידיש, זה גם בול דואר). הצטערתי שלא יכולתי לראות יותר כי הייתי רחוק מהבמה וכנראה בגלל זה נחרת האירוע בזיכרוני.
לימים, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פגשתי במקרה באוניברסיטת בר-אילן סטודנט לתואר שני במדעי הרוח ושמו היה גם כן, לפי מיטב זיכרוני, מיידנבאום, והסתבר לנו שהוא אכן הבן של "הגיבור", וכי אבא שלו בחיים ובעל קיוסק בפתח תקווה.
הבן סיפר לי שאבא שלו היה בזמן מלחמת העולם השנייה בברית המועצות (לשעבר) והתפרנס טוב ממשלוח הידיים הגיבורות שלו ברוסיה.
הערה: אני אבדוק אם זיכרוני בגד בי ולא דייקתי בשם המשפחה, אבל הסיפור שהעליתי כולו אמת ויציב.
ולסופר נידח: סליחה שהארכתי. אני מקווה שלא תידחה אותי. לצערי לא נולדתי בפתח תקווה ואפילו לא בראשון לציון אלא בעיירה נידחת בגולה, שם גרו יהודים מאות בשנים, שם נספתה כל משפחתי, ואני תודה לאל, שרדתי וזה כבר סיפור אחר ואפילו יותר ארוך .
בתודה,
ליטמן מור (מורבצ'יק)
נ.ב.
בהמשך למכתבי תיקונצ'יק קטן: איתרתי בת עיר שלי. היא זכרה גם כן את "הגיבור מפינסק" ושמו קרוב לוודאי ברייידבורד. אמשיך לקרוא את העיתון הלא שיגרתי. מכל מלמדי השכלתי.
סופר נידח מעיר: את ליטמן מור רב-הפעלים היכרנו, אשתי ואני, במפגש של יוצאי העיירה דוד הורודוק במועדונם ברחוב פרישמן בתל-אביב, ושם גם העניק לנו את ספרו האוטוביוגראפי המעניין.
הקשר של אשתי לעיירה דוד הורודוק כך הוא: דודה שלה, אחות אביה, לאה ממשפחת טייטלבאום, היתה נשואה למורה ולמנהל אברשה אולשנסקי, שניהל את גימנסיה "תרבות" העברית בדוד הורודוק. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 ברחו הוריה עימה מווארשה לעיירה דוד הורודוק, וגרו בה עד שנת 1941, שאז המשיכו בדרכם לרוסיה האסיאטית וככה ניצלו חייהם. אברשה, לאה וכל משפחתם, שלא נמלטו מזרחה, נספו בשואה.
יוצאי העיירה הוציאו בארץ שני ספרי זיכרון איכותיים מאוד על חיי היהודים בה, כתובים בעברית מעולה שאותה למדו אצל אברשה אולשנסקי ומורים אחרים בגימנסיה "תרבות".
צאצאי המשפחות הללו עורכים מדי פעם ביקור מאורגן בעיירה, וכל זה הוא סיפור מרתק לעצמו – משותפות אקטיבית של תושבי העיירה ברצח היהודים שלהם, עוד בטרם הגיעו הגרמנים לעשות זאת, דרך ההתכחשות שלהם והזנחת מצבת הזיכרון שהוקמה במקום שבו נרצחו היהודים – (התכחשות שנבעה כנראה מרגשות אשמה וגם אנטישמיות-שבדם כלפי שרידי המשפחות שבאו לבקר במקום) –
ועד לביקור האחרון, שתועד וצולם, שבו קראו המקומיים את כיכר העיר על שם הניספים, ולא הפסיקו לרצות את הצאצאים. זאת עשו, כנראה, מתוך תחושה שעיירתם המוזנחת, שחלקים בה נראים כמו לפני יותר מיובל שנים, תוכל לפרוח כאתר תיירות אם צאצאי היהודים "שלהם", הגרים כיום בישראל ובארה"ב, יעשו את עיירתם יעד קבוע לביקורים חוזרים ונישנים.
דניאל בגוב האריות או – טירוף המערכות הישראלי נמשך
יריות הפתיחה בעלות הריח המחניק של עיתון "הארץ"
נגד שר המשפטים החדש פרופ' דניאל פרידמן
שאותו תשים כנראה מעתה התקשורת על הכוונת במטרה להרוס גם אותו
"מינויו של פרידמן לשר המשפטים דומה למינויה של טלי פחימה לראש השב"כ."
יוסי ורטר, "הארץ", 7.2.07.
"פעם הכול היה פשוט יותר: 'כי פרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר, פרידמן תמיד הטוב ביותר.' אבל תנורי הנפט מהפרסומת ההיא, שריחם המחניק עולה עכשיו באפי, עברו מעולמנו, ומינויו של הפרופ' דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים השביעי בשש השנים האחרונות הצית אתמול אש אחרת."
גדעון לוי, "הארץ", 7.2.07.
"מינויו של פרופ' דניאל פרידמן למשרת שר המשפטים הוא דוגמה למינוי מנקר עיניים – כשהעיניים הן עיניה של מערכת המשפט ושל נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש."
דבר מערכת "הארץ"", 7.2.07.
"כל מי שעיניו בראשו נוכח בימים האחרונים שהשיקולים שהנחו אותו [את ראש הממשלה אהוד אולמרט] בבחירת פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים לא היו 'מזוקקים מאווירה רעילה ומניסיונות השפעה זרים.' [ביטוי של אולמרט עצמו שהזהיר מפורשות מפני שני אלה]."
עוזי בנזימן, "הארץ", 7.2.07.
בור הסיד ובור הזבל
סיפור מאת רוני גרוס
בגיל שלוש כבר הכרתי את כל חצר המשק. מצידה המערבי הייתה החצר צמודה לדרך הראשית הנכנסת לכפר, ממנה הוליך שביל חול לביתה של בעלת הבית ולביתנו. מסביב היו פזורים הלול, הרפת, ופרדס קטן שניטע לאחרונה. זה היה רחוב של חול כבוש אשר מדי פעם בפעם היו עגלה או מכונית עוברים בו ומפרים את הדממה. מעבר לרחוב עמד גן הילדים.
התנועה לא היתה רבה, והנהגים, בני הכפר ברובם, היו נזהרים עשרת מונים. על כן הרשו לי לעמוד לצד הדרך להביט בילדי-הגן או לעקוב אחר התנועה.
"עמוד ליד הגדר, ואל תתקרב לא לבור הזבל שעל יד הרפת ולא לבור הסיד," היו ההוראות שקיבלתי. בבור הזבל נאספה צואת הפרות שברפת, כדי לשמש זבל אורגני לפרדס. בבור הסיד היו מכבים סיד גולמי במים ומוכרים אותו לסיידים.
"אם יכנס לך הסיד לעיניים אתה עלול להתעוור, חס וחלילה," הדגישו באזני חזור והדגש.
ככל שאסרו עלי להתקרב אליהם כן היו שני הבורות מושכים יותר. הייתי מקיף אותם, במרחק בטוח, מסתכל בערגה, אבל לא מעז להתקרב.
בחצר שכן צריף המקלחת: דוד גדול שהוסק בבולי עץ לקראת שבת. בימות החול התרחצו במי ברז קרים. המפונקים חיממו מים על תנור הנפט.
"אימא שימי דלי מים על התנור," ביקשתי ביום חורף אחד מאימי.
רצה הגורל ובאותו יום עברה אישה בחצר ומעדה לבור הזבל.
"הצילו!" הדהדו זעקותיה. השכנים משו אותה, כולה רועדת מקור ומפחד, תוך שהם מעקמים אפם בשל ריח הצחנה שעלה ממנה. מים חמים לא היו בכל הסביבה, כי לא נהגו להסיק את המקלחות באמצע יום העבודה.
"תודה לאל שיש לי בן חכם," הצילה אימא את המצב, לא לפני שזכרה להתנאות בבנה, והוציאה את הדלי גדוש המים החמים, ששפתה לבקשתי על התנור.
האישה האומללה יכלה לשטוף מעל עצמה את סחי הפרות, ולהחזיר לעצמה צלם אנוש. מאז נזקף המעשה לזכותי.
"מגיע לך פרס!" אמרה אמי בחום.
"אופניים!" קראתי. כבר זמן-מה רציתי אופניים בעלי שלושה גלגלים, כמו של הילד מהבית הסמוך.
ביום הולדתי הרביעי התעוררתי ואופניים עומדים על יד מיטתי.
המשך יבוא
מארקֵס: אחת המאהבות נהגה לדקלם שירים בקול רם
בעת ההתעלסות // גלויית הדוצ'ה מאחור
שלום רב לך אהוד,
מיספר הערות על עיתון 215. נהוג לומר על ידען ובר אוריין שהוא "מלא כרימון", על המכתב העיתי 215 ניתן לומר שהוא מלא כרימון.
ראשית, אומרים גם שהמילה הכי קשה לביטוי אצל בני תמותה מן השורה זו המילה "סליחה", וזו, אילו נאמרה על ידי האדון הנדון, הכול היה מתגלגל אחרת. נכון שנשיקות כאלה ואחרות כבר ניתנו בעבר ולא הזדעזעו אמות הספים, אך להשמיץ אחר-כך את הבחורה ולזמן עדים שיספרו דברים בגנותה, שהם דברי הבל לבית המשפט, זה מעשה נבלה חד וחלק.
שנית, השיר הארוטי שלך [סליחה, של חיימקה שפינוזה. – אב"ע] נחמד מאוד. בספר "אהבה בימי כולרה" כתב גרסייה מארקס שאחת המאהבות שלו נהגה לדקלם שירים בקול רם בעת ההתעלסות.
שלישית, אתה טורח בדרך-כלל כה הרבה בחיפושיך אחרי כרוניקה, שמא יעלה בידך להשיג עותק מגלוית התעמולה על הצבא האיטלקי שהזכרת בסיפורך?
[ציטוט מפרק מ"המושבה שלי" שהופיע בגיליון הקודם: כאשר נפל הדוצ'ה בניטו מוסוליני, ולבסוף ניתלה על אנקול קצבים בכיכר העיר, הפיץ הצבא הבריטי גלוייה צבעונית שבה ניראה הדיקטטור הפאשיסטי חובש קסדה, כך היה נוהג להצטלם בפוזה מלחמתית, מצד שמאל למעלה בציור נדפסו המילים: "Finito Mussolini", ואילו מצד ימין למטה: "Turn it round". ואכן, כאשר הפכת את הגלוייה נעשתה הקסדה לאסלה, צווארו של בניטו היה לחייל אוסטראלי המחזיק בידית המחוברת לשרשרת הניאגרה ואילו התחת הערום שלו הוא תווי-פניו ההפוכים של הדוצ'ה.
מהיעדר שעשועים רבים במושבה בימי המלחמה, היו אנשים הולכים ברחוב, הגלוייה בידיהם, הופכים אותה פעם ועוד פעם וממלמלים "בניטו – פיניטו!" – כאילו חזו עיניהם באחד משבעת פלאי עולם].
וכן לידיעתך, אני מיישם את עצתך המופיעה בכותרת העיתון, שאם אין לי ספר אקרא ספר ישן. והנה נפל לידי ספר של בשביס זינגר, "משוגע", ותהיתי למה זה הוצאת מעריב הוציאה אותו בתרגום מאנגלית!! כלום פסו כל יודעי היידיש בישראל, או שמא חיפשה ההוצאה המכובדת תרגום בזול ואולי אף תמורת תלושי קנייה בסופרמרקט "המעויין המוזהב", שעד שהמתרגמת תתפנה ללכת ולהמירם בסחורה ייסגר הסופּר הזה וכך תגדיל ההוצאה את רווחיה.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
אהוד בן עזר
משיב:
את גלויית התעמולה הבריטית, שזכרתי מילדותי, שבתי ומצאתי לפני שנים בחנות לגלויות
ישנות ברחוב שינקין וקניתי אותה במחיר יקר מאוד. תחילה חשבתי לשלוח אותה רק לך
באופן אישי, כי טרם איבדתי את התקווה להשתמש בה יום אחד כשער לאחד מספריי. אבל
כאמור, אל תמנע טוב מבעליו, והריהי כאן כצרופה לכל קהל נמענֵינו. (אם הם
קוראים אנחנו לא יודעים ולכן אנחנו קוראים להם נמענים).
באשר לבשביס-זינגר, אינך צודק. אמנם ספרים מוקדמים שלו, כמו "משפחת מושקט", תורגמו כאן בישראל ישר מהמקור באידיש, אולי אפילו מהפרסום בהמשכים ב"פורוורטס" האמריקאי. לימים, כשהחלו תרגומי יצירותיו לאנגלית [סול בלו תירגם את סיפורו "גימפל תם" והיה מהראשונים שהציגו את יצירתו לקהל האמריקאי] – החל בשביס-זינגר עצמו לעבוד עם מתרגמיו לאנגלית, ולערוך וגם לקצר את היצירות שלו, בייחוד את הרומאנים, במעבר מפרסום בהמשכים בעיתון באידיש לספר באנגלית. לפיכך הוא-עצמו קבע שיצירותיו תתורגמנה לכל השפות מהתרגום האנגלי בלבד ולא מהמקור באידיש, מה עוד שלעיתים יצירות פורסמו בספר אנגלי לפני שיצאו בספר באידיש.
ישראל זמיר מבית אלפא, בנו היחיד של בשביס-זינגר וסופר מרתק בזכות עצמו, קורא את המכתב העיתי ואם ימצא לנכון, יתקן ויוסיף על דבריי.
יעקב זמיר משיב: רב תודות לך אהוד על שהארת את עיניי בעניין התרגומים ליצירות בשביס זינגר. ובאשר לגלויה, תודה שטרחת ושלחת לי את תצלומה. בהיותי ילד בבגדאד בעת מלחמת העולם השנייה נהניתי יחד עם חבריי לראות את מטוסי בנות הברית, קרי האנגלים, טסים בשמי בגדאד ומפזרים עלוני תעמולה שהיו יורדים אלינו כמו פתיתי שלג מבהיקים באורה של השמש, והיינו שמחים עוד יותר ללקט מהם כמה שיותר, והיו תחרויות בכך, והיו מן "המנשרים" הללו משעשעים לא פחות מאשר הגלויה הזו, אך כמובן שאיש לא חשב לשמור מהם למזכרת.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק חמישה-עשר
כוס חלב לילד
הלימודים בבית-הספר התנהלו במשמרת שנייה. הצבא הבריטי בנה מחנות רבים בארץ-ישראל כדי לרכז חיילים וציוד שיעצרו את הגרמנים, שהתקרבו מרוסיה שבצפון-מזרח, ומן המידבר המערבי, על גבול מצרים. לא היה חסר הרבה שאנחנו, יחד עם שארית הצבא הבריטי – נהיה כמו האגוז בתנועת מלקחיים. פועלים, מכוניות-משא ומלט (שהיה אז יקר-המציאות) – הכל הושקע במאמץ הצבאי. לכן לא היה אפשר לבנות כיתות חדשות, והיה צורך ללמוד בשתי משמרות. חמש שנים לא ראיתי בית חדש ניבנה במושבה, וגם לא כיכר לחם לבן. אבל ראיתי את שדה התעופה לוד, שהיה אז קטן יותר – מלא שורות-שורות במטוסי-קרב בריטיים אפורים מסוג ספיטפייר, וחרטומיהם מזדקרים באלכסון.
כשהייתי יוצא מבית-הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ. אמא נהגה להכין לי נר תקוע בתוך קליפה שלימה של שאמוטי. היתה מוציאה מהקליפה את הפלחים, ומשאירה למעלה חלונות חתוכים, כמו סלסילה. על פנס התפוז הייתי סוכך בכף-ידי הקטנה מפני הרוח. לבסוף הצליחו הוריי למצוא עבורי באטרי, כך קראו לפנס-כיס. הייתי חוזר בשעות הערב הביתה ובידי הבאטרי המפיצה אור חלש, וגם על הפנס הזה הייתי סוכך בכף-ידי, כדי שמטוסי האוייב לא יראו משמיים את האור הבוקע ממנו.
המצב הכלכלי היה קשה. במשפחות רבות לא היתה לאב עבודה. חלק מהאבות התגייס לצבא הבריטי. היו ילדים יתומים שאבותיהם נהרגו כחיילים במלחמה. היו כאלה שאביהם נפל בשבי הגרמנים. משפחות גרו בצריפים דקים, מצופים נייר-זפת, ליד השוק הגדול. בית-השימוש בחצר, וכאשר היה צורך לרחוץ ילד או ילדה הניחו גיגית גדולה באמצע הצריף, העמידו בה את הנרחץ כשהוא ערום ושפכו עליו מים שאותם חיממו בפתיליית-נפט או על גבי פרימוס, שראשו הבוער מרעיש את הקירות הרופפים.
בגלל המצב הקשה הזה החליט ועד החינוך של המוסדות הלאומיים של היישוב העברי על מפעל "כוס חלב לילד".
בהפסקה הגדולה, לאור נורת חשמל חלשה, כאשר הגשם מכה על גג הפח של צריף הכיתה, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות חלב. הנוזל הלבן נוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים שאותם היו התורנים מביאים לכיתות.
שנאתי חלב. עד היום אני לא מסוגל לשתות חלב טרי, רק כשהוא בקפה או בתה או בצורת משקה אחר ובלבד שלא יורגש החלב עצמו.
הייתי מקרב לשפתיי את כוס האלומיניום. לשוליה היה טעם נורא של חיכוך מתכת בשיניים, טעם חמוץ ומגעיל שעד היום גורם לי עור אווז כשאני נזכר בו. כך קורה לי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן, בגבת-העין או בפיטמה.
אחר-צהריים אחד ניסיתי, ניסיתי, הכרחתי את עצמי, והיקאתי הכל על הרצפה. מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים העשויים נחושת הזדקרו כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר.
המורה אפרת התייעצה עם אימי: "מה לעשות כדי שהילד [זה אני] ישתה את החלב בלי להקיא?"
אמא ציידה אותי בכפית ובשקית-נייר קטנה שהכילה תערובת: כפית אחת אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר. אני זוכר את המורה אפרת, בעלת השיער האסוף לאחור בקוקו, עומדת בכיתה מעליי, במעבר שבין השורות, ומפצירה בי לשתות את הקקאו החיוור, ואני מביט בכוס האלומיניום המגעילה, בוחש ומערבב את אבקת הקקאו והסוכר עם החלב, אבל הטעם אינו משתפר. ריח החלב נישאר, ועימו טעם אבקת הקקאו שמסרבת להימס בו.
המורה אפרת נהגה לשבת על השולחן ולא תמיד הקפידה בהצמדת שוקיה. חברי דודו מזרחי היה לוחש לי: "הנה החור השחור שאדון מסייה קלדם מבקר כל לילה!"
ולא רק את כוס החלב היינו מוכרחים לשתות. בבית-הספר היתה משמעת קפדנית. בחדרו בקומה הראשונה ישב המנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, וכאשר היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. היינו שומעים את קולו עד לביתנו שבקצה הרחוב.
אחר-צהריים אחד צעק על המורה יהודית קורדובה, שבאה אלינו מירושלים. היא היתה יפהפיה שחורת שיער וכהת עור. לאחר שנתן לה מנה כדרכו – יצאה מעל פניו בקול בכי. ראינו אותה הולכת ומתייפחת בחצר בית-הספר, ליד האקליפטוסים עזי הריח והברזיה.
המראה השאיר עליי רושם כה עז, שהתאהבתי בה. היא היתה אהבתי הראשונה. חלמתי שאני גר איתה לבד באוהל במידבר או בסוכה על מקווה-מים, אולי בהשפעת סיפורי המקרא. השיר "גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה, כל פרח בה פורח," שלימדה אותנו, מתנגן אצלי עד היום, קשור בה ומחמם את הלב, ואני נוגע בציצים היחפים שלה.
כדי לקבל מושג על יופייה המהמם של יהודית קורדובה צריך לקחת בחשבון שאני זוכר חלום שחלמתי עליה לפני יותר מיובל שנים.
מוזר, הלילה, לאחר שכתבתי עליה, היא הופיעה אצלי בחלום, יחפה, בחולצה שקופה, בלי חזייה, בדמות מרצה צעירה לספרות באוניברסיטה, ואמרה לי:
"באיזו רשות כללת אותי בנאראטיב של המושבה? – דיר-באלאכ, [וכאן הפתיעה אותי כאשר קראה בשמי]! – דע לך שסקס שגברים כותבים נחשב היום מגעיל ודוחה בגלל השימוש באישה כאובייקט, רק סקס שאישה כותבת מתקבלת עכשיו פוליטיקלי קורקט ומגרה [רי"ש בקמץ] מפני שבתקופה שלנו בעיקר נשים כותבות וקוראות רומאנים והן אוהבות אותן מעיזות וחזקות, הגיבורות וגם הסופרות, רק לנו מותר כי הספרות היפה עוברת תהליכי פמיניזאציה ולסביסאציה אינסטרומנטאלית מואצת, עכשיו זה ידוע שגם הסופרים הגברים הקלאסיים היו נשים, הומואים, מוצצים, תקרא מחקרות חדשות! – מרבית הרומאנים רבי-המכר נכתבות כיום בידי נשים על נשים לנשים, ואתה, אתה איחרת את זמנך אפילו שבהתחלה היה נידמה לך שהקדמת אותו."
מתקבלת, מחקרות, חדשות, רבות – דיברה בלשון נקבה! – כך ממש, בחלום, ופיטמותיה הארגמניות, שהיו מקושטות בפאייטים נוצצים, רטטו.
"סליחה," כרעתי ברך, נשקתי לשוקיה, לכפות-רגליה, לאצבעות, לציפורניים, לחתימת האד הלח בהבל שטרם נמוג על הבלטה שעליה עמדה, ליקקתי, אמרתי: "סליחה. התפלשתי. התמניאקתי. אני בטעות בספרות. כבר שנים ככה. חיים שלמים. מה לעשות. טעות. נישארתי בן-כפר עלוב, משחק בקקה. מי הגיבורים שלי? איליביסקי, יוסקה-דרעק, שימל קוסוחוב, מאדאם אום אל-טאך ובנותיה. סבא וסבתא מזדיינים בעשב על גדת הירקון. זאת היסטוריה? זאת ספרות? – לא. בפירוש לא. המורה צודקת. את מי זה מעניין? אני שייך לעבר הלא-חשוב, אני פוסט-פמיניסטי, מלחין הפלצות של איכרים שדיברו ערבית ואידיש במושבות לפני מאה שנה. אני זבלן של מילים. סופר מהתחת. אני הפרא-אדם של הספרות העברית. היסטוריון של גרפצים. מצחיק רק את עצמי. חשבתי, אולי כמו חיים ברנר. אבל לא, מקסימום יקצו לי מקום של כבוד בבית-שימוש של החיבת-ציון."
רק לאחר שנים, כשבגרתי, הבנתי שאלה היו הימים הקודרים של אל-עלמיין, כאשר רומל התקדם בראש הארמיה המשוריינת שלו במידבר המערבי לעבר אלכסנדריה, ובקושי, ובמחיר קורבנות רבים, הצליח לעצור אותו הגנרל הבריטי מונטגומרי, שחייליו קראו לו בשם החיבה מונטי.
אני חשתי באוויר את פחד המבוגרים מפני הגרמנים המתקרבים. בלילות הייתי חולם שהגרמנים כובשים אותנו, אבל לא היה לי צל של מושג על כך שבזמן שבו אני התעניתי בשתיית כוסות הקקאו הקר, כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם – נהרגו באירופה עשרות מיליונים של בני-אדם במלחמה, ברעב ובמחלות, ומיליוני יהודים, ובהם מאות אלפי ילדים בני גילי, הושמדו באותם ימים במחנות הריכוז ובמשרפות של הגרמנים.
כאשר החלו המטוסים המצריים להפציץ אותנו במלחמת השחרור שב אבא וחפר את המקלט אך סבא כבר לא ירד אליו. הוא אמר שחי מספיק שנים ואין טעם שיטלטל את עצמותיו הזקנות לתוך החפירה. הוא נפטר בגיל תשעים כשהוא יושב זקוף על מיטתו בביתו, היחיד מכל מייסדי המושבה שזכה לחיות שבועות אחדים במדינת ישראל.
לסבא כבר לא היה פרדס. הוא הפסיד אותו בחוב הכבד שהצטבר בגלל השנים הרעות של מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים ניתקו את הארץ ולא היה אפשר לשלוח באוניות לאירופה את תפוחי-הזהב והאשכוליות, ובינתיים היתה מכת הארבה שאכל גם את עלי העצים.
לאחר המלחמה דרש בנק אפ"ק להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות-נייר התורכיות חסרות הערך, שסבא קיבל סיוע בזמן המלחמה. איכרים במושבה כבר העמידו למכירה פרדסים שלהם, בגלל המצוקה.
יום אחד בא שוטר לביתו של סבא לחפש אותו. סבתא אמר שסבא "נישטו!" – איננו, והשוטר עזב בידיעה שסבא לא בבית.
בן-דודי אבנר שאל את סבתא: "הלא סבא בבית! למה ענית כך לשוטר?"
סבתא היסתה אותו ואמרה: "זה הכל בגלל המויסר, ימח-שמו!"
מתברר שהשוטר בא לעצור את סבא, שהסתבך אף הוא בחובות. אחד האיכרים, רנצשף שמו, אשר בו או באביו הצליף סבא בשוטו בשנת השמיטה השנייה למושבה, שימש עתה כמלשין, והיה מוסר ללבונטין ואולי גם להופיין, מנהלי אנגלו-פלשתינה בנק בתל-אביב, מי מהאיכרים במושבה כבר יש לו קצת כסף ואפשר לשלוח שוטר כדי לעוצרו עד שישלם את חובותיו. לאחר שהסתלק השוטר נשמע סבא צועק בתוך הבית:
"אני לא אתן שיתלו מטפחת שחורה על פתח הבית שלי! חירוק-שיניים! אפשוט נבלות בשוק ובלבד שלא אצטרך לעזרת הבריות!"
אצל הבידואים היה נהוג שאם מישהו התחייב לשלם ולא עמד בהתחייבותו, היה הנושה שלו פורש אוהל על אם-הדרך, לפני הכניסה למקום מגוריו של החייב, ובראש האוהל תוקע מטפחת שחורה שמתנוססת למרחוק כדגל שחור מבשר רעות. העוברים ליד האוהל היו שואלים: "על מי מכריזים שחור?" – וכאשר היה נודע על פלוני שלא שילם חובו במועד, תיכף היו מתאספים מכריו וידידיו ופודים אותו מעת צרה.
"שתדע לך," סיים אבנר בן-דודי את סיפורו, "שבכל אחד מבני-המשפחה שלנו יש איזה עיוות מסויים. פגם נפשי. משהו לא בסדר."
מכל נחלתו נישארו לסבא בחצרו רק עצים אחדים של אשכולית, תפוח-זהב, דובדבן סיני, חרוב, דקל, ברוש, ושדרת טויות שבסתרן טוו עכבישים רשתות ענקיות של קורים לבנים.
באולרו, שבו הרכיב בפרדס מאות רכבים של שאמוטי וואלנסיה על כנות חושחש ולימון מתוק, היה קולף את התפוז מקודקודו בתנועה היקפית אחת, מפשיל אותו מקליפתו בלי לפצוע את ציפת הפרי; המעטפת השלמה עולה ויורדת כקפיץ עם תנועת האולר. את התפוז המופשל סבא פורס לעיגולים מקוטב אל קוטב, תופש כל עיגול עסיסי בקצה הלהב ומגיש אותו אל פיו או לאורח. אצבעותיו השחומות נותרות יבשות, ואם ניתזה עליהן טיפה, הוא מנגב אותה בלובן הפנימי, הרך, של הקליפה הכתומה.
והנה מגיעים שלהי הסתיו, ראשית החורף, סבא קורא לי, נותן בידי כופה, סל ערבי קלוע-נצרים ומרופד שק כדי שהפרי לא ייפגע, ומצוייד גם הוא בכופה ובמקטפה, אנחנו הולכים מהמחסן שבקצה החצר הגדולה אל עצי האשכולית שבקצה האחר, הפונה לרחוב.
כאשר אנחנו מגיעים לעץ האשכוליות, גרייפ-פרוט בלשונו של סבא, הוא מניח תחת העץ כופה מרופדת, לוקח את המקטפה ומתחיל להסיר את האשכוליות מהענפים הנמוכים, המתכופפים ארצה מכובד הפרי. אני לוקח אותן מידיו ושם בכופה.
לאחר שהוא מסיים לקטוף את האשכוליות הנמוכות, נותן לי סבא את המקטפה ושואל אם אני מוכן לטפס על העץ כדי לקטוף את הגבוהות.
אני ניגש קרוב לגזע, מביט כלפי מעלה. הייתי ילד מאוד זהיר. אינני זוכר אם ניסיתי לשים רגל במזלג הגזע, המחוספס בפטריות עובש צהבהבות. אני זוכר אותי חוזר צעדים אחדים אל סבא, שניצב מחוץ לחופת הענפים, ואומר:
"זיידע, אני לא יכול לטפס."
סבא מביט בי, ואני מתאר לעצמי שהוא חושש אותו רגע שאינני עתיד להיות גיבור גדול, וגם לא ללכת בדרכיו. סבא היה משומריה הראשונים של המושבה, חבר של דאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח, ובא לעזור למתיישבים הראשונים בשמירה. בהתחלה לא האמין אבו-יוסף שאנשי המושבה הם יהודים, כי לא ראה מימיו יהודים אשכנזיים, אירופיים. סבא עמד בניסיונות קשים, התנפלויות, שיטפונות, עבודה חקלאית מפרכת וגם ההתפוצצות בבית-המנוע של הבאר בפרדס, שגרמה לו כוויות קשות וכמעט שהרגה אותו.
"אתה באמת עוד קטן וחס ושלום אם יקרה משהו, מה אגיד לאמא שלך. אני אטפס על העץ," וחיוך שובב מתפשט על פניו, כאילו איפשרתי לו בזה משהו שאליו השתוקק מאוד קודם שהציע לי לטפס. סבא בן השמונים עולה ומתיישב במיסעף הגזע, בין הענפים. אני רואה את זקנו הלבן מתנפנף בצל העלים מעליי כשהוא שולח יד וקוטף את האשכוליות הצהובות במרומים ומעבירן אליי אחת-אחת כדי שאניח אותן בכופה. אשכוליות כרסתניות וקרירות, אשכוליות המושבה שלנו, הגדולות בארץ, קוטרן עולה על כף-היד המחזיקה בהן ושמען יצא בכל רחבי אירופה.
סבא במרומי העץ, קרעי תכלת השמיים נשקפים מבעד לירוק השחור של העלים המוצלים, הסוככים בחופת העץ למעלה, ואני הקטן למטה, על הקרקע המוצקה, נושם את ריח האשכוליות שסבא מוריד עבורי מן השמיים.
במלאת שלושים לפטירת יקירנו
השחקן יצחק שילֹה ז"ל
נעלה לקברו לאזכרה ולגילוי המצבה
ביום שלישי, כ"ה בשבט תשס"ז, 13.2.07 בשעה 16.00
ניפגש במגרש החנייה הראשי בעין הוד
לאחר מכן נתכנס בבית התרבות לצפייה בסרט מזיכרונותיו
תודה לכל מנחמינו
תמר שילֹה, משי ונועם
הפגנת ענק למען שי דרומי
חקלאים לא מפקירים, כולנו שי דרומי. בעקבות התגברות הפשיעה, ערעור הביטחון האישי ובעקבות תחושת חוסר האונים שלנו, חקלאים ואזרחים טובים של מדינת ישראל, נתכנס בירושלים כדי להזכיר מי הם הנפגעים (האמיתיים), ונתמוך בשינוי החוק להגנה עצמית.
יום שני 12.2.07, בשעה 16:00
בין בית המשפט העליון למשרד החוץ בקריית הממשלה ירושלים.
יש טובים ויש רעים! מפסיקים להיכנע לפשיעה!
יצירת קשר והרשמה לאוטובוסים בטלפונים: 054-7587462/3/5.
או בדואר אלקטרוני: yeshtov@gmail.com
עוד על ההפגנות למען שי דרומי באתר הרשמי http://www.shai-dromi.org.il
תודה,
המשפחה והחברים
לאו דווקא געפילטע פיש
כתב העת החדש "דווקא" מבקש לגלות ארץ לא נודעת: ארץ יידיש ותרבותה. "דווקא" מבקש לצלול אל העבר – אל שנות הנעורים של היידיש, שבהן ידעה פריחה עצומה – ולדלות מתוכו אוצרות נשכחים. אוצרות התרבות הללו נחוצים לנו, בהווה ובעתיד בישראל, כדי להעשיר אותנו בהם. לכן מנסה "דווקא" לחשוף מקצת מאוצרות היידיש לקוראים בעברית. הגיליון הראשון של כתב העת הוקדש למסעות, המשרטטים את גבולותיה הרחבים של ארץ יידיש. הגיליון השני עוסק בנושא הילדות, שמיטב כוחות היצירה הוקדשו לו מסוף המאה התשע-עשרה ועד מלחמת העולם השנייה. "דווקא" מנסה אפוא להעלות על נס את החיוּת והחיוניות שיש ביידיש ובתרבותה, את העושר והגיוון. יידיש יפָה לא רק לצחוק ולבכי, ולא רק לשמות מאכלים, אלא היא מכנה משותף של כל המעמדות, כל היבשות, כל הז'אנרים.
דווקא 2
למה דווקא ילדות? לפני מלחמת העולם השנייה היו כשליש מיהודי מזרח אירופה ילדים. רובם דיברו יידיש, והיא היתה להם שפת העתיד. אבל מי מהם שנותר אחרי המלחמה לא דיבר בדרך כלל יידיש עם ילדיו ונכדיו, וכך הזדקנה השפה ונעשתה יפה לנוסטלגיה. עכשיו, משגם זקני היידיש מתמעטים והולכים, הגיעה השעה לראותה בשנות נעוריה. שהרי השפה העתיקה הזאת התחדשה במאות התשע-עשרה והעשרים, ובצורתה החדשה התאימה להפליא לעולם המודרני. בבתי ספר רבים, במזרח אירופה ובעולם החדש, למדו בה ילדים חשבון וספרות, היסטוריה, התעמלות ומלאכת יד. הפעילות הזאת לוותה ביצירה ענפה ומפתיעה – בחינוך, ספרות, בקולנוע, באמנות – שמקצתה תוצג בחוברת.
"דווקא" מס. 2 מספר אפוא הן על הניסיון לברוא עולם חדש לילדים, חילוני ושוויוני, והן על העולם הישן – ה"חדר" ושירי הערש המסורתיים, למשל. אלה הם שני עולמות המייצגים תפישות שונות של הילד: האחת מכשירה את הילד לעמל החיים ולעול המצוות, והאחרת מתאימה לצרכיו המיוחדים. צחוק הגורל הוא שהניסיון לחדש נכשל בדרך כלל (אבל "דווקא" מספר גם על מקרה יוצא דופן, על חינוך ילדים חילונים ביידיש בימינו), בעוד שהעולם הישן ניצל והגיע להווה; הנה כך יכול להיכתב סיפור על היום הראשון ב"חדר", בשנת תשמ"ג. ואולם גם העולם הישן אינו כשהיה, ונראה שהושפע מהניסויים הפדגוגיים ומהחידושים שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים.
"דווקא" שמח לקחת חלק בהתחדשות ובפעילות הכללית של היידיש בישראל, והגיליון הנוכחי מספר גם על ספרים חדשים ועל התרחשויות שונות בתחום, כאן ובעולם. התגובות המעודדות שהגיעו למערכת בעקבות הגיליון הראשון, הערב שהתקיים ב"צוותא" בתל באביב – וכן ההערות, הביקורות ומאותה חותמים על המנוי – כל אלה מעידים על הצורך והעניין ביידיש בכלל ובכתב העת שלנו בפרט. אבל אנחנו זקוקים למנויים רבים יותר ולקשר הדוק יותר עם הקוראים כדי להמשיך בדרך החדשה הישנה.
וכן הלאה, און אַזוי ווייַטער!
"דווקא", בעריכת בני מר וחנה עמית. חברי המערכת: דוד אסף, חיים באר, אבנר הולצמן, אברהם נוברשטרן, בהוצאת בית שלום עליכם. להשגת החוברת נא לפנות למאגנס, הוצאת ספרים, ת"ד 39099 ירושלים 91390. טל' 02-6586659, פקס 02-5660341.
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
קבוצת אינטלקטואלים מוסלמים אזרחי בריטניה
מתגייסת נגד האנטישמיות ונגד שנאת ישראל
קבוצת אישים יהודים בבריטניה, המסתייגים ממדיניות ישראל בשטחים, הכריזו על הקמת ארגון יהודי חדש שיציג אלטרנטיווה למימסד הקהילתי הרשמי במדינה. הקבוצה "קולות יהודים עצמאיים" הכריזה על הקמת הארגון אתמול [5.2.07] במודעה בעיתונים הטיימס הבריטי ובג'ואיש כרוניקל, ובמאמר שכתב בריאן קלוג, ממייסדי הקבוצה, בעיתון גארדיאן תחת הכותרת "מי מדבר בשם היהודים?"
הגוף שספג את מרב חיצי הביקורת הוא ועד השליחים, הארגון המייצג את יהודי בריטניה מאז 1760. במאמר תקף קלוג את ועד השליחים על כך שאירגנו עצרת הזדהות עם ישראל בעיצומה של מלחמה בלבנון, וטען כי לוועד אין זכות להתיימר "לדבר בשם הקולקטיב היהודי."
על העצומה המייסדת של הארגון חתמו כמה אישים מוכרים מאוד בציבוריות הבריטית ובראשם המחזאי וחתן פרס נובל לספרות לשנת 2005 הרולד פינטר, והשחקן, הקולנוען והסופר סטיבן פריי [וכנראה גם הסופר היהודי-לונדוני מוריס פרחי]. פינטר ידוע זה שנים כבעל עמדות ביקורתיות כלפי ישראל. עקרונות היסוד של הארגון כוללים: "מאבק בגזענות ובכלל זה באנטישמיות, איסלמופוביה ושנאת ערבים."
למעט הכותרת האירונית וההערה בסוגריים, החומר הוא מתוך: "בריטניה: ארגון חדש מאגד יהודים המבקרים מדיניות ישראל בשטחים" מאת עמירם ברקת. "הארץ", 6.2.07.
Subject: article from today's Guardian
Prominent
Jews call for open debate on Israel
·
Pinter and Farhi among signatories to open letter
· Institutions accused of not representing community
Julian Borger
Monday February 5, 2007
Guardian
A group of prominent British Jews will today declare independence from the
country's Jewish establishment, arguing that it puts support for Israel above
the human rights of Palestinians.
Independent Jewish Voices will publish an open letter on the Guardian's Comment
is Free website calling for a freer debate about the Middle East within the
Jewish community. Among the more than 130 signatories are Stephen Fry, Harold
Pinter, Mike Leigh, Jenny Diski and Nicole Farhi, as well as leading academics
such as Eric Hobsbawm and Susie Orbach.
"We come together in the belief that the broad spectrum of opinion among the
Jewish population of this country is not reflected by those institutions which
claim authority to represent the Jewish community as a whole," the letter says.
Jewish leaders in Britain, it argues "put support for the policies of an
occupying power above the human rights of an occupied people" in conflict with
Jewish principles of justice and compassion.
The statement does not name the institutions it is criticising. But one
signatory, Brian Klug, an Oxford philosopher, writing an accompanying article on
Comment is Free, singles out the Board of Deputies of British Jews for calling
itself "the voice of British Jewry" while devoting "much of the time and
resources of its international division to the defence of Israel".
Mr Klug also criticises Britain's chief rabbi, Sir Jonathan Sacks, for telling a
pro-Israeli rally in London last year: "Israel, you make us proud."
"Others felt roughly the opposite emotion," Mr Klug writes.
The emergence of the group, which calls itself a "network of individuals" and
can be found at www.ijv.org.uk <http://www.ijv.org.uk/> comes at a time
of ferment over attitudes towards Israel, stoked by the war in Lebanon and the
bloodshed in the occupied territories. The question of whether radical
opposition to Israeli policies necessarily amounts to anti-Semitism is central
to the debate.
The row was brought to a head in recent weeks by the resignation of board
members of the Institute of Jewish Policy Research (IJPR) after it emerged that
its director, Antony Lerman, had voiced support for the merging of Israel with
the Palestinian territories into a single bi-national federation and a repeal of
the "law of return" giving the right of anyone of Jewish descent to Israeli
citizenship.
Stanley Kalms, the former head of the Dixons Group, stepped down as the IJPR's
honorary vice president, saying Mr Lerman's views made his position "untenable".
Writing in the Jewish Chronicle, Lord Kalms called his views "dangerous and
unacceptable" and "contrary to my concept of the role of the diaspora - to
support the State of Israel, warts and all".
The row has brought furious exchanges to the Jewish Chronicle's letter pages.
"Some of our biggest mailbags lately have been prompted by prominent Jewish
public figures voicing dissenting views of Israel, which typically provokes
angry rebukes from other members of the community," David Rowan, the editor,
said.
A parallel struggle is under way in the US where the American Jewish Committee
published an article accusing liberal Jews such as the historian Tony Judt of
fuelling anti-Semitism by questioning Israel's right to exist. The essay by
Alvin Rosenfeld said that "one of the most distressing features of the new
anti-Semitism" was "the participation of Jews alongside it".
Prof Judt told the New York Times: "The link between anti-Zionism and
anti-Semitism is newly created." He feared the two would become so conflated
that references to anti-Semitism and the Holocaust would be seen as "just a
political defence of Israeli policy".
A time to speak out
There is
a need for alternative Jewish voices to be heard - especially in the light of
the grave situation in the Middle East.
Independent Jewish Voices
February 5, 2007
We are a group of Jews in Britain from diverse backgrounds, occupations and
affiliations who have in common a strong commitment to social justice and
universal human rights. We come together in the belief that the broad spectrum
of opinion among the Jewish population of this country is not reflected by those
institutions which claim authority to represent the Jewish community as a whole.
We further believe that individuals and groups within all communities should
feel free to express their views on any issue of public concern without
incurring accusations of disloyalty.
We have therefore resolved to promote the expression of alternative Jewish
voices, particularly in respect of the grave situation in the Middle East, which
threatens the future of both Israelis and Palestinians as well as the stability
of the whole region. We are guided by the following principles:
1. Human rights are universal and indivisible and should be upheld without
exception. This is as applicable in Israel and the occupied Palestinian
territories as it is elsewhere.
2. Palestinians and Israelis alike have the right to peaceful and secure lives.
3. Peace and stability require the willingness of all parties to the conflict to
comply with international law.
4. There is no justification for any form of racism, including anti-semitism,
anti-Arab racism or Islamophobia, in any circumstance.
5. The battle against anti-semitism is vital and is undermined whenever
opposition to Israeli government policies is automatically branded as
anti-semitic.
These principles are contradicted when those who claim to speak on behalf of
Jews in Britain and other countries consistently put support for the policies of
an occupying power above the human rights of an occupied people. The Palestinian
inhabitants of the West Bank and Gaza Strip face appalling living conditions
with desperately little hope for the future. We declare our support for a
properly negotiated peace between the Israeli and Palestinian people and oppose
any attempt by the Israeli government to impose its own solutions on the
Palestinians.
It is imperative and urgent that independent Jewish voices find a coherent and
consistent way of asserting themselves on these and other issues of concern. We
hereby reclaim the tradition of Jewish support for universal freedoms, human
rights and social justice. The lessons we have learned from our own history
compel us to speak out. We therefore commit ourselves to make public our views
on a continuing basis and invite other concerned Jews to join and support us.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,354 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל