חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 217
תל אביב, יום שני, כ"ג בשבט תשס"ז, 12 בפברואר 2007
במלאת שנתיים למכתב עיתי מאת סופר נידח
גיליון מס' 1 נשלח ביום שישי, 12 בפברואר 2005
לכ-300 נמענים ראשונים, וכיום יש 1,355 נמענים
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: מתוך גיליון מס' 1, אחרי בלותם היתה להם עדנה [או – כך החלה רשימת הנמענים של "חדשות בן עזר"]. אהוד בן עזר: מאזן האימה בעזה.
יעקב זמיר: מִיטְ-אָ-פִינְגָּער, מתוך גיליון מס' 2, 19 בפברואר 2005.
משה דור: לחצות את ים האש / מסיכות של פורים / גם זו בושה.
אמנון בי-רב: הכול בגלל הטוטו, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
יוסף עוזר: שִׁירַת הַתִּקְוָה שֶׁל הַנִּצּוֹלִים בְּבֶּרְגֶּן בֶּלְזְן / קולה ומכנסיים.
משה גרנות: בין קואפילד לאיסט בנטלי, איגרת מאוסטרליה.
ליאורה בן יצחק, שני שירים: שעון חול / בוקר.
אהוד בן עזר: כל יום מקרב אותנו לשלום שלא יבוא.
ד"ר גיא בכור: מדינה שהברכה נטשה אותה, נלקח מהאתר של בכור באינטרנט.
יוסי גמזו: מִתְעַקֵּש לִהְיוֹת הַפְרַאיֶר הַיָּחִיד... // משה ברק: סרקזת היא סרכזת.
אהוד בן עזר: "מעשה בשרביט קסמים" לנירה הראל ודני קרמן.
יואל נץ: האם "הגיבור מפינסק" היה זושה ברייטברט?
י"ז: ההבדל בין פועלי נמל אשדוד לשופטי העליון.
אורי הייטנר: מבחן המנהיגות של ראלב מג'אדלה.
מתוך גיליון מס' 1, 12 בפברואר 2005
אחרי בלותם היתה להם עדנה
[או – כך החלה רשימת הנמענים של "חדשות בן עזר"]
הבעלים של הוצאת "אסטרולוג", מר אלישע בן-מרדכי, הודיע לפני כחודש למר אהוד בן עזר כי הוא עומד לגרוס 480 עותקים אחרונים של "אסתר ראב / כל הפרוזה", ועוד מאות אחדות מהרומאן האחרון של מר בן עזר "חנות הבשר שלי". הספרים אינם נמכרים. הרשתות אינן מוכנות לקבלם להפצה אפילו במחיר מבצע. מצד שני מס הכנסה מכיר כהוצאה 20% ממחירו של כל ספר מושמד, בתור עלות הייצור שלו.
מר בן עזר החליט ששום עותק לא ייגרס. מהיותו בן למשפחת פרדסנים עשירה, כמסופר עליו ברומאן "שלוש אהבות", רכש את כל כרכי הפרוזה של אסתר ראב. תרם 180 עותקים לספריות הציבוריות, באדיבותו של ויקטור בן-נעים העומד בראש מחלקת הספריות במשרד החינוך והתרבות. תרם 50 עותקים בשמו ובשם אחותו לאה שורצמן (בן עזר) למוזיאון פתח-תקווה (יד לבנים) ואלה מחולקים בבתי-הספר בעיר. את השאר איחסן אצל בני-דודים שלו (המונח המקוצר בני דודיו עלול לקבל משמעות שונה), והודיע על אפשרות לרכוש אותם ב-40 שקל העותק – זאת באמצעות משלוח אי-מיילים לכל ידידיו ומכריו, וכן באיגרת לסופרים לילדים ולנוער חברי סומליון. התוצאות היו מפתיעות. עד כה הפיץ מר בן עזר 104 עותקים מתוך 169 עותקים שהוזמנו, ונותרו לו רק עוד כ-60 עותקים פנויים. לא ירחק היום ועותקיו האחרונים של "כל הפרוזה" יהיו שווים לא 40 אלא 200 שקל האחד כי הוא לא יודפס בשנית.
באשר ל"חנות הבשר שלי", נוסף על המידע ברשימת התפוצה שלו באי-מייל – נתן מר בן עזר מודעה קטנה ב"ספרים" של "הארץ" ובה נאמר שכל הפונה אליו באי-מייל, או במכתב לתא הדואר 22135 ת"א – יקבל חינם את הרומאן. הגיעו 192 בקשות, מהן שלח עד כה ספרים ל-101 נמענים, וכל כמה ימים הוא מקבל ארגז חדש של עותקים מהמו"ל וממשיך במשלוח.
במותם עוררו שני הספרים יותר עניין מאשר בחייהם. רק מעטים ידעו על צאתם לאור ב-2001.
אהוד בן עזר: מאזן האימה בעזה
נדפס לראשונה ב-26 בינואר 2005 במדור "מכתבים למערכת הארץ"
קולות רבים מבשרים ומקווים שבזכות מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ישראל תשיג ברצועת עזה את ההסדר שהבטיח עד כה שקט בצפון הארץ מצד החיזבאללה.
אבל אולי ישראל צריכה להיות מודאגת יותר מהשגת הסדר עם אבו-מאזן מאשר מאי-השגתו. כי כל זמן שאין הסדר, צה"ל ומערכת הביטחון חופשיים להפעיל את כל האמצעים הדרושים למלחמה היום-יומית בטרור ובאספקת אמצעי-הלחימה לטרור מעזה. ואילו הסדר של אי-ירי פצמ"רים וקאסמים (אבל קרוב לוודאי המשך הפגיעות בחיילי צה"ל ובמתנחלים, שבעיני רבים דמם מותר) – ומנגד איפוק מצד ישראל תוך כדי ניסיון לבצע את ההתנתקות – יביאו לתוצאה אחת ויחידה והיא: עלייה חזקה באמצעי הלחימה של הטרור בעזה, ואז לא רק שדרות ונחל עוז יהיו בסכנה אלא גם אשדוד וסביבתה, חוות השקמים ודימונה, אם לא יותר מזה.
השקט בצפון הוא מדומה, וכך יהיה גם מאזן האימה של אבו-מאזן בדרום.
* * *
מתוך גיליון מס' 2, 19 בפברואר 2005
יעקב זמיר
מִיטְ-אָ-פִינְגֶּער
לפני זמן קצר הופיעה בעיתון "הארץ" ידיעה על ההתעללות המינית בילדים בכנסייה באוסטרליה. נאמר בה שסוף-סוף מתחילים שם לטפל באופן רציני בתלונות כלפי כמרים שונים אשר מאז חמישים שנה ועד היום התעללו מינית בילדים שבאו לחסות בצילה של הכנסייה הקדושה ולשמש בה נערי מקהלה או סתם תלמידים, שגם שימשו בקודש. כגון פרחי הכמורה אשר ילכו אחרי הכומר בעת המיסה ויפזרו הקטורת למען המאמינים.
והלא דבר זה היה קיים וידוע מקדמת דנא. אלה הילדים האומללים אשר "הוקדשו" לעבודת האל ולעבודת בנו, הוא ישוע בנו של הנגר מנצרת – שימשו תמיד מצע נוח וענוג לכמרים אשר תקנות הכנסייה מנעו מהם להתחתן, ובלית ברירה, כאשר הם מוּנְחִים על ידי יצריהם שלא ניתן לדכאם, חיפשו פורקן בבשרם של החניכים שניתנו להם למשמרת.
והנה סקנדל רודף את השני. יומיים אחר כך דווח על מה שהתרחש בכנסייה באוסטריה. שם נתגלה ארכיון גדול של סרטי וידאו בהם מצולמים כמרים כשהם חוגגים באורגיות מיניות עם הילדים. וראש הכנסייה, משנשאל על כך, ענה: "חשבתי שאלה משחקים..."
עד כמה שידיעותיי מגיעות הרי שהתופעה הזו לא פסחה על אף תרבות מאז בריאת העולם ועד ימינו אנו. כך במקדשי מצרים העתיקה, ביוון, וגם אצלנו, העברים. עיין בתנ"ך בספר שמואל א', שם מסופר על שמואל הנער ששירת בהיכל הקודש, מקום בו בניו של עלי הכהן היו בעלי הזרוע ומלאי הזימה ולא פסחו על אף אישה, שבאה להתפלל, שלא הכניסוה תחת כנפם הפרטית. ועוד מסופר שם ששמואל החניך היה ניעור משנתו מדי פעם ורץ אל עֵלִי הזקן לישועה. מן הסתם הוא ניעור בגלל משמושיהם של בנֵי עֵלי שבאו לפקוד את אחוריו באישון לילה. ועֵלִי זה מה ענה לו? "לך שכב," כלומר, קבל את הדין ואל תעשה בעיות.
ועוד הוזכרו בכתבה בעיתון "הארץ" גם בעלי דרגה בחיל הישע הכנסייתי כמי שנגועים בכך גם כן. וכאן עלו בי זיכרונות אישיים מימים עברו. בבגדאד עיר הולדתי נפוצה מאד אהבת הנערים, הפדופיליה. וכבר כתבתי על כך ברשימות קודמות של סיפורי בגדאד שלי, וכאן רק אזכיר משהו מזה. בין יתר הכללים של "התחביב" הזה, לפי אבא, היה הנוהג שרבים מן הפדופילים יבחרו להם מקצוע או מלאכה שנוגעים איכשהו לילדים ולנערים. כגון מוכרי גלידה בשכונות בתי-הספר, או משכירי אופניים לילדים, וכן ובעיקר מדריכי ספורט ושחייה – המדריך ישאף תמיד להחזיק באחוריו של הנער כדי שזה ישפר את תנוחתו במים, כביכול.
ומעשה במוֹשִי אִל-סִבָּאחְ (משה מדריך השחייה), שיום אחד שפר עליו מזלו ויצא לו להדריך קבוצת נערות. אלה היו באות למועדון השחייה אשר לשפת נהר החידקל, שחוצה את בגדאד, כשהן מלוות על ידי אימהותיהן, לשמירה ולהשגחה. האם, כמובן שהיתה נשארת על החוף כאשר הבת נכנסה למים עם חברותיה-לקבוצה, בהדרכת מוֹשִי המדריך. וכמקובל, היו קושרים למתלמד המתחיל שלושה מצוֹפים עשויים מחתיכות של כפות תמרים מרופדות בבד רך. אחרי תקופת מה, ועם התקדמות הלימוד, יוסָר מצוף ועוד מצוף לקראת העצמאות במים.
והנה, יום אחד מבשר מוֹשִי שלנו לאחת מתלמידותיו, היא דֵייזִי החמודה, שהיא מתקדמת יפה, ושסוף-סוף בעוד יומיים-שלושה יסיר ממנה את המצוף השלישי ואפשר יהיה לומר שתוכל לשחות עצמאית.
ועונה דייזי החמודה למוֹשִי: "אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?"
ועונה מושי שלנו: "לא, אני עדיין מְפחֵד חס וחלילה שתטבעי...!"
ואלסלאם עלייכום.
רמת גן, עיר הפיג'אמות
* * * ובחזרה לימינו אלה * * *
משה דור
לחצות את ים האש
זלדה, משוררת מופלאה בעיניי, שהלכה לעולמה ב-1984, היתה דתית-אורתודוכסית. הדבר לא גרע מאומה מהוקרתי אותה. לא הכרתיה אישית ולצערי לא נזדמן לי להתוודע אליה כל עוד היה הדבר אפשרי. אך כשהופיע ספר שיריה הראשון "פנאי" לפני ארבעים שנה, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", נמניתי עם הראשונים שכתבו ביקורת נלהבת על הקובץ. לאחר מכן המשכתי להביע את אהבתי לשירתה בלא שהתעלמתי מאמונתה הדתית – וכי איך אפשר היה להתעלם מאמונה זאת שהיא יסוד מוסד ביצירתה? – ואני מציין זאת לא כדי לקלס לעצמי אלא כדי להפריך טענות המקובלות על מקטרגיי מן האורתודוכסיה שכביכול איבתי אליה מעבירה אותי על דעתי ואינני מבחין בין קלה וחמורה. איזו שטות מרושעת!
בימים אלה נזדמן לי לקרוא במהדורה המורחבת של "על שירת זלדה", סיפרהּ של פרופ' חמוטל בר-יוסף, שהיא עצמה לא רק חוקרת-ספרות בעלת מוניטין אלא משוררת בזכות עצמה. מה שמחתי למצוא במחקר מאלף זה ציטטה ממה שכתבה זלדה, כנראה במכתב, הנדרשת לדברים שפירסמתי על סיפרה השני, "הכרמל האי-נראה", שראה אור ב-1971 (גם הוא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"): "הביקורת של משה דור היתה טובה יותר משציפיתי, כי היא מתעלמת בחביבות נפלאה מן החולשות שישנן כמובן בספר, ועכשיו ייתכן שתבואנה מאיזה צד שהוא גם 'המכות', אבל הוא המתיק את הדין, וקל יהיה יותר לקבל דברים קשים עכשיו." (עמ' 23). מילים אלו של המשוררת נגעו לליבי ואני רואה זכות לעצמי ש"המתקתי את הדין", כניסוחהּ, אף כי מחברת הספר מטעימה שלמיטב ידיעתה רק רשימת ביקורת אחת הופנתה נגד זלדה. "דברי השמצה" אלה נדפסו – איזו אירוניה! – שבועות ספורים לפני מותה...
ובכן, בספר של פרופ' בר-יוסף, בין שירים שונים של זלדה שהיא מביאה לצורך עיונהּ, מופיע גם השיר היפהפה "כל שושנה". לדעת חמוטל, "את השושנה בשיר זה אפשר להבין גם כסמל ליופי ולקדושה בכלל, וגם כסמל ליופי ולקדושה בנפש הזולת" (ע' 77). מובן מאליו שאינני פוסח על ההיבט המיטאפיסי בשירת זלדה, אך הייתי רוצה להשתמש בזכות הקורא לגלות בשיר מה שמדובב את נפשו שלו בהקשר זה או אחר של זמן ומקום, ולהדגיש – דווקא עכשיו! – קודם כל את התשוקה לשלום, ולא רק במישור הערטילאי, המפעימה את המשוררת. זלדה מוּדעת לקשיים העצומים המונחים על הדרך להגשמת חזון ישעיהו, ואף על פי כן היא מעוררת את קוראיה לחתור אליו ויהי מה. הרי השיר לפניכם:
כל שושנה
כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.
בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".
וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי –
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
השושנה התנ"כית היא, לסברת החוקרים, חבצלת השרון,ואילו הוורד, שעדיין יש הקוראים לו "שושנה", איננו הפרח הנזכר בשיר השירים. אך חירוּת השיר צונפת בכנפיה את כל הפרחים המלבלבים בתודעת המשורר. וכי יודעים אנו אם ומתי נחצה את ים האש ונגיע אל השלום המובטח, ומה בדיוק יהיה ציביונו של אותו שלום? ובכל זאת, אל נא נפנה את עורפנו אל כל כלי-שיט שאנו עשויים לחתור בו דרך הלהבות אל החוף שאור השושנה, אשר בה שוכנת הציפור הסַפִּירִית שמה "וכיתתו", נוֹגֵהַ עליו.
מסיכות של פורים
החלטתי לפתוח את טורי היום דווקא בדבר שיר ובדברים על אודותיו. לטעמי, זה יותר חשוב, ובעל משמעות עמוקה יותר, מכל מה שיכולתי לכתוב על הפוליטיקאים שלנו.
וזה כולל גם את רב-תחמן אולמרט, המוכיח שוב ושוב כמה קטנה עליו מישרתו. הוא שועל ערמומי, היודע לחמוק בשבילים עקלקלים וּלְזַנֵּב ענבים מכרמים לא-לו. אבל דרוש לנו לא שועל – שלבסוף יועלה זנבו באש כדרך שעשה שמשון לשועליו בימי קדם – אלא פיל. בכוונת מכוון אינני נזקק לדימוי של אריה, אף על פי שהדמיון העממי עשה אותו למלך החיות, מפני שיש לי ספק באיכות התובנה שלו וגם למדתי מהזואולוגים שהוא עָצֵל מטבעו ומעדיף שהלביאות תצודנה בשבילו. הפיל הוא בעל-חיים אדיר-כוח, אך לא רק עוצמתו הגופנית מייחדת אותו אלא גם שיכלו, זיכרונו ודאגתו הכֵּנָה למשפחתו. ב"סיפורי הג'ונגל" המפורסמים של רודיארד קיפלינג, שהרקע שלהם הוא יער-העד ההודי, הוא היחיד שהטיגריס, המטיל את חיתיתו על קרוב ורחוק, מתיירא מפניו.
לגודל הצער, אין לנו פילים גם בין שאר חברי הממשלה. אינני רוצה להעליב את המיניסטרים הנחמדים שלנו, אלה שיש להם תיקים ואלה שאין להם, ולנסות להצמיד להם מקבילות מעולם החי, אף כי אצבעותיי מגרדות מרוב תשוקה לְאַתֵּר מי ראוי להיקרא צבוע ומי תנין. מה נעשה, למשל, באותם שרים של מפלגת העבודה, אלופי "האג'נדה החברתית", המתרוצצים כאחוזי טירוף מרוב בהלה שמא יוכרחו לקחת את משרד הרווחה במקום מה שיש להם כעת? אילו מסיכות של חיות הייתם ממליצים לשימושם במסיבת פורים הממשלתית הקרובה?
ואיזו מסיכה של בהמה דקה או גסה נועיד לנציג הבכיר של היהדות התורנית המזרחית, שר התמ"ת היקר שלנו, שהכריז עתה מלחמת חורמה על הצוותים הזרים העובדים במסעדות ישראל? לכאורה, הוא מנסה ליצור תעסוקה לכוח-העבודה המקומי, אבל אנו מיטיבים לדעת מה זומם מצחצח נעליו של הרב עובדיה יוסף שליט"א: להכרית מן הארץ את המסעדות "הזרות", המתקינות ומגישות מאכלים לא-כשרים בסיגנון הודי או סיני או וייטנאמי או צרפתי או איטלקי או יווני, או סתם סטייקים שאינם גועים או פועים. "הלבן הלבן" הזה מעכיר את שלוותו, או מזונות הים וחסילוניו וצדפותיו ורכיכותיו ותמנוניו.
אגב, נבהלתי לקרוא באחד העיתונים, שדיווח על העדפותיהם של ילדים בתחום תחפושות פורים, שחובשי-הכיפות הקטנים מבכרים את תלבושתם של אנשי זק"א. אני רחוק מקלות דעת במה שנוגע לעבודה האחראית והקשה, קשה ואחראית מאוד מבחינה נפשית ולא רק הלכתית, שעושים מלקטי השרידים הנותרים אחרי פעולות טרור נוראות. אבל מה הביא תינוקות של בית-רבן לידי כך שיבחרו להזדהות דווקא עם עיסוק זה?
מי יוכל לפתור את החידה הזאת, שהשלכותיה הפסיכולוגיות צריכות לעורר דאגה בלב כל אדם בעל הבחנה?
גם זו בושה
ח"כ ראובן ריבלין, המועמד לכהונת נשיא ישראל מטעם הליכוד, אמר לנשיא התנועה הרפורמית בארה"ב, הרב אריק יפה – זה שהנשיא-הנבצר סירב להכיר בתואר הרב שלו – שהוא, ראובן ריבלין, לא יתפלל בבית-כנסת רפורמי "אבל לא יעשה בושות".
התנועה הרפורמית היא התנועה הגדולה ביותר בין יהודי ארה"ב המאורגנים בקהילות. תמיכתה העקרונית בישראל היא מן המפורסמות. מר ריבלין נראה לי כאיש חביב, אבל אם הצהרתו זו, שבה רמז אל-נכון לאיוולתו החסוּדה של מר קצב, אבל הוציא את בתי-הכנסת הרפורמיים מכלל המקומות הראויים שישא בהם, כנשיא ישראל, את תחינותיו לבורא עולם – איננה בושה, אינני יודע בושה מהי.
שמעתי ממי ששמעתי רינונים על "חוכמתו" של ח"כ ריבלין. לא רציתי לקבל רכילות זאת כאמת מסיני, אולי מפני שאני רוחש כבוד לאביו המנוח, פרופסור י"י ריבלין, מתרגם הקוראן וסיפורי אלף לילה ולילה ללשוננו. עכשיו התחלתי להסס אם צדקתי ברתיעתי.
ואם מדובר בהיסוסים, לא התלהבתי מלכתחילה ממינויו של הפרופסור דניאל פרידמן לשר המשפטים החדש – ולא משום שאין מערכת המשפט שלנו זקוקה לריענון ולאירגון-מחדש, לפחות במה שנוגע לעינויי הדין הממושכים עד אימה – אלא מפני שמי שבחר בו חשוד עליי בכוונות אפלות בכל מה שהוא עושה, והתקפותיו החריפות של המשפטן המבריק על בית המשפט העליון היה בהן יותר משמץ של פניות אישיות. זיווג כזה של מגמות הרסניות מצד מי שיש לו מה לחשוש מפני דין צדק בכל רבדיו ודרגותיו, ולא רק בבג"צ, ומצד מי שמחלחלת בו טינה עזה לאישים מסויימים הניצבים בראש הפירמידה היורידית שלנו, עשוי להוליד מפלצות שבכוחן לערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.
עכשיו, משהצהיר מחמל נפשנו ארקאדי גאידאמאק שהוא תומך במינויו של פרופ' פרידמן משום ש"יש לו חזון והוא מביא עימו משב רוח מרענן למשרד המשפטים," בעוד אשר "מערכת אכיפת החוק מושחתת ופושעת," התגברו פקפוקיי. אפילו התלהמותו של מי שהיה המישנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט-בדימוס מישאל חשין, שאיים בעיים רוחו לגדוע את היד שתונף על "ביתו", כלומר על המוסד השיפוטי הגבוה ביותר במדינתנו, לא דחפה אותי בכיוון הנגדי. התפרצותו של מר חשין נבעה מלב כואב, ופצעי אוהב נאמנים. הלוואי שגם אי אילו מן המזדעזעים לשמע הדברים הבוטים, שאומנם טוב היה אילו נשקלו במאזני איפוק וקור-רוח לפני שנפלטו, נאמנים עלי באותה מידה בכנוּת רגשותיהם.
אינני בטוח אם חזון דניאל, שהוא, מסתבר, גם חזונו של ארקאדי, הוא בדיוק ספל התה שלי, אם יורשה לי לשאול ביטוי עממי ממדינות הים. דניאל הקדמון, כזכור לכם, יצא בשלום מגוב האריות שאליו הושלך תודות להתערבותו של מי שגם הכפירים הם מעשי ידיו. ארקאדי ודאי שואב תעצומות עוז מ"משא איגור" הרוסי העתיק. אך מה יהיה עלינו, בשר ודם פשוטים, הנעים ונדים בכל רוח מצוייה?
מי יושיע אותנו?
* * *
מרים אהרוני
חידושים בשפה העברית
בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" [216] מלין משה דור על הפרסומאים של קולגייט, המבטיחים לנו "חניכיים בריאות" אם נשתמש במשחת השיניים הנ"ל.
"חניכיים בריאים, פרסומאים שכמותכם!" מתקן דור.
ובכן, מסתבר שהשפה העברית מתחדשת.
לא מכבר תיקנתי לבני אותה מילה, כמוני כמשה דור.
לראיה הבאתי לו את מילון אבן שושן, הקובע כי חניכיים הם זכר זוגי.
בני וכחן גדול. מייד נכנס לאתר האקדמיה ללשון העברית באינטרנט והראה לי כי האקדמיה קובעת: "הצורה חֲנִיכַיִם מינָהּ נקבה," וכך גם במילון ספיר, המבוסס על החלטות האקדמיה.
אני אמרתי: "הוותיק קובע!" הוא אמר: "הצעיר קובע, כי הוא כבר יודע שהוותיק שגה."
כך אירע לנו בוויכוחינו על מילים נוספות שעברו ניתוח לשינוי מין או לשינוי טעם, צורה וכל כיוצא בהם .
למשל: קובר המתים, שפעם היה קַבְּרָן ב-ב' דגושה, הוא היום – אליבא דמומחי הלשון של האקדמיה – קַבְרָן ב-ב' רפה. כיוון שכך, נוצרה בעיה של הבחנה בשמיעה בין בעל מקצוע זה לבעל מקצוע אחר, נעים יותר – כוורן, שהפך עקב כך ל"דבוראי".
ולמשל: סִבּוּב (בכביש), שנהגה פעם ב-ב' דגושה, וכך גם במילון אבן-שושן וקודמיו, הפך על-פי החלטות האקדמיה לסִיבוּב ב-ב' רפה, ועוד ועוד.
קשה לעקוב אחר חידושי האקדמיה, ועוד יותר קשה לפעמים להבינם. מכל מקום, הפרסומאים של קולגייט נתלים באילן גבוה, ולא אליהם צריכה להיות מופנית הנזיפה.
יוסי גמזו
מִתְעַקֵּש לִהְיוֹת הַפְרַאיֶר הַיָּחִיד...
הוּא לֹא יוֹדֵע אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ אַךְ קוֹרֵא לָךְ
יוֹמָם וָלַיְלָה מֵחֶשְכַת מַאֲוַיָּיו,
הוּא לֹא מוּדָע לִשְעַת בּוֹאֵךְ אַךְ מְחַכֶּה לָךְ
דָּרוּךְ כְּמוֹ אַמְבּוּש, כָּל שָעָה מִשְּעוֹת חַיָּיו.
וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ שֶיֶּחְדַּל, אַךְ הוּא שוֹמֵעַ
רַק לַפְּצָצָה הַמְּתַקְתֶּקֶת בְּלִבּוֹ
שֶבּוֹ שָנִים אַתּ חֲקוּקָה לוֹ כְּקָמֵיעַ
וּמַפְצִירָה בּוֹ מִן הַחֹשֶךְ: "בּוֹא כְּבָר, בּוֹא!"
אֵיפֹה אַתּ? אֵיפֹה אַתּ? כְּמוֹ תִקְוָה לֹא נִבְגֶדֶת
הוּא מַמְתִּין לָךְ תָּמִיד, וּכְמוֹ גוּף שֶנִּקְטַע
הוּא מַרְגִיש בְּעֻבְדַּת חֶסְרוֹנֵךְ כְּמוֹ בְּגֶדֶם
וְחוֹלֵם עַל יָפְיֵךְ כְּמוֹ נַוָּד עַל בִּקְתָּה.
כִּי עַל סַף הַבִּקְתָּה אֶת שְֹפָתַיִךְ תַּנִיחִי
עַל פִּצְעֵי עַצְבוּתוֹ שֶכָּל-כָּךְ רָעֲבָה.
יִתָּכֵן, כַּמּוּבָן, שֶהוּא dreamer וּפְּסִיכִי
אֲבָל dreamer וּפְּסִיכִי מָלֵא אַהֲבָה...
בְּתוֹך מַבּוּל נִבּוּל-הַפֶּה וְהַצִּינִיזְם
הוּא מִתְעַקֵּש לִהְיוֹת הַפְרַאיֶר הַיָּחִיד
שֶאִם כָּל אִיש יִצְחַק לוֹ: "אֵיזֶה תִמְהוֹנִי זֶה!"
יֵדַע שֶאַתּ – כְּלָל לֹא צָחַקְתּ, אֶלָּא בָּכִית.
וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ בְּמִין "כַּאסַאח" אֶלֶגַנְטִי
כְּמוֹ לְיוֹסֵף עִם פָּרָשַת הָאֲלוּמוֹת –
שֶדַּי לִהְיוֹת כְּבָר אַסְטְרוֹנָאוּט וְרוֹמַנְטִי
וְאֵין אַחַת כָּמוֹךְ, מִלְּבַד בַּחֲלוֹמוֹת.
אֵיפֹה אַתּ? אֵיפֹה אַתּ? כְּמוֹ חוֹלֶה – לְאִינְפוּזְיָה
וּכְמוֹ יֶלֶד יָתוֹם שֶאִבֵּד מִשְפָּחָה
הוּא מַמְתִּין לָךְ, כִּי גַם אִם כֻּלֵּךְ רַק אִילוּזְיָה
וְרַק פָאטָה מוֹרְגָּאנָה בְּדוּיָה וּשְכוּחָה –
אַתּ אַף פַּעַם אֶצְלוֹ לֹא בְּדוּיָה, לֹא נִשְכַּחַת,
אֶלָּא דֶלֶק מוּצָק שֶל אוּלַי יִתָּכֵן
הַמַּזְנִיק בַּחֲלַל הַנִּכּוּר וְהַפַּחַד
אֶת טִילֵי הַתְּמִימוּת שֶל הָאַף-עַל-פִּי-כֵן...
כֻּלָּם אוֹמְרִים לוֹ: "תִתְבַּגֵּר, יִהְיֶה בְּסֵדֶר,
תִּהְיֶה קְצָת פְּרַקְטִי, לֹא צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּש.
כֵּן, תִּתְפַּשֵּר וְתִתְיַשֵּר עִם כָּל הָעֵדֶר
וּכְמוֹ כֻּלָּנוּ תֵחָנֵּק בַּ'זֶּה מַה יֵּש'."
אַךְ הוּא מַמְשִיךְ לִרְדוֹף אֶת חֶסֶד נְעוּרַיִךְ
אֵי-שָם, בְּאֶרֶץ לֹא-זְרוּעָה שֶל עַצְבוּיוֹת
וְחַי כְּמוֹ מֵת אַךְ מֵת אֵלַיִךְ וְעָלַיִך
וּמְרַהֵט אֶת הַבְּדִידוּת בְּצִפִּיּוֹת.
אֵיפֹה אַתּ? אֵיפֹה אַתּ? בַּסֵּאוּב וּבָרֹעַ
וּבַקְּלַאוּסְטְרוֹפוֹבְּיָה שֶל "פַאקְט, c’est la בִּיב"
זוֹ רַק אַתּ שֶגּוֹרֶמֶת לַלֵּב לֹא לִכְרֹעַ
בִּכְנִיעָה לַשְּקָרִים וְלַסְּחִי שֶסָּבִיב.
וְזוֹ אַתּ, אֵין אַחֶרֶת, שֶכָּל יֵאוּש קַפְקָא
לֹא יוּכַל לוֹ, לַסְּנֶה שֶאֵינֶנּוּ אֻכָּל
הַבֹּעֵר בּוֹ וְלוּא רַק בִּזְכוּת אוֹתוֹ דַוְקָא
הַבָּטוּחַ כִּי אַתּ עוֹד, אֵי שָם, מְחַכָּה...
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי
שאתם סוחטים לבד בבית
ואיכלו שמוטי טרי לפחות פעמיים ביום
אמנון בי-רב
הכול בגלל הטוטו
מזיכרונותיו של עורך עיתון
שמעון מזרחי היה מזה שנים רבות השליח הקבוע של מערכת העיתון שלנו.
היה לו קטנוע ישן ורעוע. במקום כיסא אחורי לנוסע נוסף, היה מותקן עליו ארגז גדול, שעליו התנוססו שפע של מדבקות שהבהירו לכול את נטיותיו הפוליטית של בעליו. בתוך הארגז היה מניח את כל מה שהוטל עליו למסור ולקבל.
וכך, כשהוא נשען על דופן הארגז, היה מתמרן עם הקטנוע שלו בין טורי המכוניות ברחובות העיר, כדי למסור ולקבל עיתונים, לחלק ולאסוף חבילות, להעביר כתבי-יד, להביא את הדואר היומי ושאר תפקידים ושליחויות שהוטלו עליו מדי יום.
לשמעון מזרחי היה חלום: להחליף את הקטנוע החלוד והמקרטע שלו בקטנוע חדש, מבהיק, עם שני פנסים בחזיתו ומתנע חשמלי במקום הדוושה המשמשת להתנעתו.
אלא שבכל שנה היו לו שימושים חשובים הרבה יותר לחסכונותיו הדלים, וכך נדחתה הקנייה שוב ושוב. הקטנוע הישן והחורק המשיך לשרת אותו בנאמנות, אם כי בעזרת תיקונים חוזרים ונשנים.
שמעון מזרחי היה גבר גדל-ממדים. למעשה, גובהו לא עלה על מטר ושמונים סנטימטר, אבל כתפיו החסונות, בטנו המעוגלת ואחוריו הרחבים, תרמו לא מעט לרושם הראשון של מראהו החיצוני.
היה לו לבוש קבוע, ממנו כמעט שלא סטה. מכנסי ג'ינס, חולצת ג'ינס ובימים הקרים יותר גם מעיל ג'ינס. לראשו הקרח חבש תמיד כובע קסקט, שבחזיתו התנוסס סמל של חברת משקאות ידועה.
אבל הדבר הבולט והמשמעותי ביותר בהופעתו של שמעון מזרחי, היה חיוכו. היו לו עיניים חומות-בהירות שהקרינו חום וטוב-לב. פניו היו חלקים וכמעט תמיד נח עליהם חיוך לבבי. גם כשלא חייך, הבעת-פניו היתה ידידותית ונעימה.
הוא היה אדם פתוח ונוח לבריות. לא פעם היה משתף את הסובבים אותו בתולדות משפחתו הענפה, שהיתה מהראשונות שהקימו את תל-אביב הקטנה. בשעתו, כך סיפר, היו ברשות המשפחה כמה מגרשים שנמצאים היום במקומות היקרים ביותר בעיר. אבל אביו מכר אותם בפרוטות, רק כדי שיוכל לסדר את ילדיו. היום, הוא הניע את ראשו בצער גלוי, יש מי שמתעשר מהרכוש הרב שהיה יכול להיות שלו.
ברגעים של מנוחה מהתרוצצויות ברחבי העיר, היה מספר בגאווה על שישה ילדיו, על אשתו אילנה ועל ביתם הצנוע, ששכן באחת השכונות הדרומיות של תל-אביב.
על אף שמצבם הכלכלי לא היה מזהיר, משפחת מזרחי היתה מכניסת אורחים מאין כמוה. לעיתים קרובות למדי, בימי-הולדת או אירוע משפחתי כלשהו, היה שמעון מזרחי מזמין את חברי המערכת לביתו, כדי לשמוח בשמחתו ולטעום ממעשי ידיה של אשתו.
אילנה, טבחית בעלת כישורים יוצאי-דופן, היתה מכינה כיבוד מגוון, על טהרת המטבח המזרחי. את מטעמיה היתה מסדרת על מגשים גדולים, מנחושת רקועה. מיגוון הממולאים שלה, הבצקיות, הסלטים, הבשרים והממותקים – כולם היו מוגשים זה בצד זה, בסדר מתוכנן ובצבעים תואמים.
טעמיהם הנפלאים היו משכיחים משומרי המשקל שבינינו את כל הנדרים שנדרו. לשעה אחת היו מחליטים לוותר על הדיאטה וליהנות מהתבשילים המתובלים, שכל מסעדה שמכבדת את עצמה היתה מתברכת בהם.
גאוותו הגדולה ביותר של שמעון מזרחי, היו שישה ילדיו. ואמנם, היה לו במי להתגאות. כל השישה היו בריאים, מחונכים היטב, ממושמעים וחברותיים מאוד.
לפעמים, בחופשות מבית הספר, היו מביא אחד או שניים מהם למערכת, כדי שיסייעו לו באריזת חבילות ועיתונים ובהכנת דברי דואר למשלוח. והם היו מתייחסים לעבודה שהטיל עליהם ברצינות מלאה ומבצעים אותה בקפדנות.
היה לו, לשמעון מזרחי, תחביב אחד, שנהפך עם הזמן לאתגר אישי. לפעמים דומה היה, שהוא רואה בו כמעט שליחות קדושה. הוא היה חובב מושבע של כדורגל. קורא את כל מדורי הספורט, עוקב אחרי תוצאות המשחקים ומוכן לשוחח על הנושא עם כל מי שניקרה בדרכו.
אך מעורבותו בספורט לא היתה רק בתיאוריה ובדיבורים. הוא היה מכור לטוטו, והקדיש שעות רבות מזמנו הפנוי למילוי שיטתי ומתמשך של טפסי הניחושים.
תחילה היה זה שעשוע תמים, אך ככל שעברו הימים, התברר שהמשחק הבלתי מחייב נהפך להתמכרות של ממש. בכל שבוע, לקראת סופו, היה מביא מתחנת הטוטו חבילה גדולה של טפסים. אחר-כך היה יושב ליד השולחן הקטן שלו בקצה המערכת, פורש לפניו דף נייר, מצטייד בעט ובמחשב-כיס, ומתחיל לחשב את סיכוייהן של קבוצות הכדורגל לנצח, להפסיד, או לסיים בתיקו.
הוא פיתח שיטת חישוב שלא היתה מובנת לאיש. בבסיסה עמדו הישגי העבר של הנבחרות השונות. אבל בנוסף לתוצאות המשחקים בשנים האחרונות, שהיו מתוייקות אצלו בתיק מיוחד, הוא התחשב גם באיכות המגרשים בהם נערכו המשחקים, במזג האוויר, במזל, ואפילו בנתוני ההורוסקופ שפורסמו בעיתוני סוף השבוע.
מדי פעם היה מנהל שיחות מעמיקות עם אחד מכתבי הספורט, שאף הוא היה חובב משחקי מזל. השניים היו יושבים משני צידי השולחן, מעלים נימוקים של בעד ונגד ניצחון או הפסד, ואחר-כך מעלים את מסקנותיהם על הכתב.
רק לאחר שסיים את חישוביו והיה בטוח שהפעם יזכה בכל הקופה, היה שמעון מזרחי מקרב אליו את ערימת הטפסים ומתחיל למלא אותם בתשומת-לב מרובה. כל סימון של אחת, שתיים או איקס, היה בשבילו מבצע גורלי בפני עצמו. מבצע שלדבריו עשוי לקבוע לא רק את סיכויי הזכייה בפרס הגדול, אלא גם את גורלו האישי.
למי שרצה לשמוע, הוא היה מוכן להסביר בפרטי פרטים מדוע השבוע הוא ממלא גם "כפולים" או "משולשים", ומדוע טור מסויים עשוי להביא את הזכייה הגדולה הרבה יותר מאשר טור אחר.
מעולם לא ידענו מהו הסכום שהוא מקדיש מדי שבוע למילוי טפסי הטוטו שלו. אבל מדי פעם היה מספר בגאווה, שאחד הטורים שלו זכה בסכום כסף. לא גדול, אמנם, אבל מספיק כדי להוסיף עוד כמה טפסים להשקעה השבועית.
ומעולם גם לא ידענו אם אילנה רעייתו יודעת באיזו רצינות תהומית הוא מתייחס לתחביבו היקר, ואם יש לה מושג כלשהו על גודלם של הסכומים שהוא משקיע מדי שבוע בניחושי תוצאות מישחקי הכדורגל.
עד שבוקר אחד פרץ שמעון מזרחי למערכת בתרועות רמות "יש!!!", "יש!!!", כשהוא מחזיק בידו טופס מרופט מעט, אבל הסימונים בכתב ידו שהתנוססו עליו אכן בישרו על הזכייה הנכספת.
אמנם, עדיין לא היה זה הפרס הגדול, שבאותו שבוע הבטיח למשתתפים מיליונים רבים. אבל גם הפרס השני, בשווי של כמה מאות אלפי שקלים, היה הישג מכובד.
הניחוש הנכון של שמעון מזרחי נהפך לשיחת היום במערכת. מדי פעם הגיעו אנשים חדשים לראות במו עיניהם את הטופס הזוכה. הם מיששו אותו בהתפעלות, הפכו אותו מצד לצד בהשתאות וקיוו לראות יום אחד גם את עצמם כבעלי טופס יקר ערך כזה. אחרים, גם כאלה שאינם מנסים את כוחם בניחושים, הביטו על הזוכה הנרגש בקינאה גלויה.
הוא עצמו היה עסוק במשך כל היום בשיחות עם חובבי טוטו אחרים. בסבלנות היה עובר מחדר לחדר, טורח להסביר למאזיניו איך בדיוק חישב מי ינצח ומי יפסיד, ואיך מילא את הטופס הזה ברגע האחרון ממש, אחרי שקרא בעיתון שאחד השחקנים נקע את רגלו ולא ישתתף במשחק.
יותר מזה. הוא גם טרח להסביר, בכעס מסויים, שהיה יכול בקלות לגרוף את כל הקופה, אם אחד משחקני מכבי תל-אביב לא היה עובר עבירה טיפשית חמש דקות לפני סיום המשחק. עבירה זאת היקנתה לקבוצה היריבה בעיטת-עונשין מאחד-עשר מטרים. ובעיטה זאת קבעה, לרוע המזל, את תוצאת המשחק – תוצאה בדיוק הפוכה מזו ששמעון מזרחי סימן בטופס שלו.
ביום השני שלאחר הזכייה הגדולה, שככה המהומה. שמעון מזרחי חזר לעבודתו הרגילה. פה ושם עדיין סיפר פרטים נוספים על הניחוש הנכון, אבל מאחר שכולם כבר שמעו את הסיפור יותר מפעם אחת, לא היו לו מאזינים רבים מדי.
לקראת אמצע השבוע בישר לנו שהחליט לעשות מסיבה לרגל הזכייה. הפעם החליט שלא להזמין את האנשים לביתו, אלא להביא את הכיבוד למערכת, כדי שמיספר גדול ככל האפשר של חברים יוכל לשמוח בשמחתו.
הוא תלה מודעה גדולה על לוח המודעות, בה בישר שביום חמישי בשעה עשר בבוקר כולם מוזמנים לקומה הרביעית, כדי לחגוג את הזכייה בטוטו.
הפעם אילנה התעלתה על עצמה. המטעמים שהכינה היו מגוונים וטעימים מאי-פעם. גם הכמויות היו גדולות יותר ועשרות המשתתפים במסיבה המאולתרת, אחרי שסיימו לטעום מתוצרת מטבחה, טרחו לגשת אליה ולהעתיר על ראשה שבחים רבים.
אפילו מבקרת המסעדות של העיתון יצאה מגידרה. היא משכה את אילנה הצידה ואמרה לה שהמנות שהכינה היו יותר מנפלאות, וכי אם רק תרצה, היא יכולה לסדר לה עבודה בתור שפית של אחת המסעדות האנינות ביותר בעיר.
אילנה הודתה לה על המחמאות, סירבה בנימוס להצעה, אבל הבטיחה שהיא מוכנה ללמד את מבקרת המסעדות איך מכינים קובה עיראקי ממולא בבשר כבש.
אחר-כך התפזרו כולם, משאירים את הזוג מזרחי לאסוף את הכלים הריקים ואת המגשים השוממים, לארוז אותם בקופסאות קרטון, כדי להחזירם הביתה.
בכך, למעשה, חזרו הכול לסדר היום.
היחיד שעדיין לא נרגע היה, כמובן, הזוכה עצמו. כדי להחיות את ההתרגשות הכללית סביב זכייתו, הוא דאג לאירוע נוסף.
ביום ראשון, שבוע לאחר הזכייה הגדולה, נכנס שמעון מזרחי למערכת והזמין את כולם לרדת איתו למטה.
"הפתעה!" הוא ענה לשאלות שהומטרו עליו.
ירדנו, אפוא, למיגרש החניה ושם הציג בפנינו שמעון את הקטנוע החדש שקנה.
ואכן, היה זה קטנוע שהגשים את כל חלומותיו. צבעו המבהיק נצץ למרחוק. שני פנסים שהיו קבועים בחזיתו, שיוו לו מראה של כמעט-אופנוע. בחלקו האחורי של הקטנוע הותקן ארגז-פלסטיק שחור, בו היה אמור לאכסן את העיתונים והחבילות.
לאחר שסיימנו להתפעל מהרכב החדש, הוא הדגים בפנינו איך, בלחיצת כפתור קלה, אפשר להתניע את המנוע. הוא לחץ באצבע אחת והקטנוע ניעור מייד לחיים, כשהוא משמיע טירטור עמום ומונוטוני.
אף פעם לא שאלנו את שמעון מזרחי מה החליט לעשות בכספי הזכייה.
במחשבה נוספת, סכום של כמה מאות אלפי שקלים אינו יכול לשנות מקצה לקצה את אורח חייה של משפחה. די אם ירכשו לעצמם רהיטים ואבזרים שהיו חסרים בבית, יפקידו סכום מסויים כחיסכון לעתיד, אולי למען הילדים, יקציבו סכום מסויים להעלאת רמת החיים – ובכך יתם הכסף.
באחת השיחות שהיו לנו שבועות אחדים לאחר מכן, גילה לי שמעון טפח מהמהפכה הקטנה שעשו כספי הזכייה למשפחת מזרחי.
"אתה מבין," הוא אמר, "הילדים שלי אף פעם לא קיבלו דמי-כיס כמו החברים שלהם. כל מה שיכולנו לתת להם, הסתכם בכמה שקלים בשבוע. החברים שלהם היו מספרים על דמי-כיס של מאה שקלים לשבוע ואפילו יותר. לנו אף פעם לא היו סכומים כאלה."
הוא הניע בראשו.
"אז החלטתי להתיר קצת את הרצועה ולהגדיל להם את דמי הכיס. אחרי הכול, הרי עכשיו יש לנו כסף. למה שלא ירגישו כמו החברים שלהם? הודעתי להם שמהיום מתחילה החגיגה. כל אחד מקבל דמי-כיס בסך של מאה שקל לשבוע.
"ככה המשכנו שלושה שבועות, ובאמת, כולם היו נורא מרוצים. הם ביזבזו כסף בכיף, קנו לעצמם כל מיני דברים שבחיים לא היו להם. הלכו לסרטים, להצגות ילדים, אכלו בכל מיני בורגרים – ממש חגיגה.
"אבל אילנה התנגדה. היא אמרה שאם עד היום הם הסתדרו לא רע עם מה שיכולנו לתת להם, אין שום סיבה להתחיל להתפרע ולפזר כספים כמעט ללא הגבלה.
"התווכחנו על כך די הרבה ובסוף החלטנו להתפשר. לא לתת להם דמי-כיס גבוהים מאוד, אבל להגדיל את הסכומים שקיבלו עד הזכייה. סיכמנו על ארבעים שקל לשבוע.
"הילדים הקטנים היו מרוצים. בשבילם זה היה המון כסף. אבל הבת הגדולה שלנו, ניצה, התמרמרה על הקיצוץ.
"'אתם סתם קמצנים,' היא אמרה לנו עם דמעות בעיניים, כששמעה על הקיצוץ, 'שוחים בכסף ומתקמצנים על כמה שקלים. כל החברות שלי מקבלות פי שלוש ופי ארבע ממה שאתם רוצים לתת לי. ואני כבר לא מדברת על בגדים, שלהן יש הרבה יותר יפים ויקרים מאשר לי.'
"אחר-כך היא ברחה לחדר שלה ומעבר לדלת שמענו שהיא בוכה."
פניו של שמעון מזרחי לבשו ארשת של עצב.
"אתה מבין," הוא המשיך, "הילדה כבר בת שבע-עשרה. עוד שנה היא תלך לצבא. גם אני חשבתי שמגיע לה הרבה יותר. אבל אילנה המשיכה להתנגד. ובינינו, ייתכן שהיא צודקת. חינוך לחיסכון זה דבר חשוב. חוץ מזה, היא מנהלת את משק הבית והיא יודעת יותר טוב ממני להסתדר עם הכסף."
ולבסוף הוא סיכם: "ככה זה. בלי כסף לא טוב. גם עם כסף יש בעיות. אלה החיים."
מצד שני, הוא המשיך למלא את טפסי הטוטו בקנאות. בשבוע רגיל היתה לו מיכסה קבועה. אבל כאשר הפרס היה גדול יותר, גדלה יחד עימו גם ערימת הטפסים שהיתה מונחת על שולחנו. ככל שרבו המיליונים בפרס הראשון, היה משקיע בחישוביו זמן רב יותר. לאחר שהיה מתעמק שעות ארוכות בשיקולים ובתחזיות, מתלבט ומתחבט עם עצמו איזו קבוצה תנצח ואיזו תפסיד, היה ניגש למלאכת מילוי הטפסים.
כאן היה לו טקס מסורתי, שלא סטה ממנו. תחילה מילא את ה"כפולים", אחר-כך את ה"משולשים", שהיו היקרים ביותר, ולבסוף, כמנה אחרונה, היה ממלא את הטפסים הרגילים, הבודדים. כאן הובאו בחשבון לא רק שיקולים יבשים, אלא גם ניחושים פרועים ובלתי מבוססים.
"תמיד יש מזל טוב ומזל רע ועוד כל מיני מקרים בלתי צפויים," היה מסביר את שיטתו, "צריך לתת צ'אנס גם לגורל."
בוקר אחד נכנס שמעון מזרחי למערכת, כשפניו קודרים ולא מגולחים וכתפיו הרחבות שמוטות.
הוא נעמד בפתח חדרי ושאל:
"אני יכול להיכנס?"
"ודאי," עניתי, "בוא שב."
הוא נכנס בצעד איטי, סגר אחריו את הדלת והתיישב בכבדות.
"אני מוכרח לדבר עם מישהו," אמר בנימת ייאוש.
"מה עם אילנה?" שאלתי.
"רק לא עם אילנה," הוא אמר ברתיעה.
"בסדר," אמרתי," אם אתה חושב שאני יכול לעזור לך במשהו, אני מוכן לשמוע."
"אני לא יודע אם אתה יכול לעזור," הוא אמר, "בעצם, אני בטוח שאתה לא יכול לעזור. אבל אני מוכרח לדבר עם מישהו."
"אוקיי," אמרתי, "דבר."
הוא ישב בשקט. עיניו היו מושפלות. אצבעותיו היו שלובות זו בזו. כתפיו רעדו מעט, כמו בהתקף בכי. אבל הוא לא בכה.
אחר-כך הרים אלי את עיניו וניסה להזדקף מעט בכיסאו.
"תאמין לי שאני לא יודע מה לעשות," אמר בקול נכאים, "כל הזמן אני רק הולך וחושב מה לעשות, ואני לא מצליח למצוא אפילו רבע תשובה לשאלה הזאת."
"אולי תתחיל מההתחלה," הצעתי לו.
"בסדר," קולו היה סדוק ויבש, "יש לי חבר. אתה לא מכיר אותו. קוראים לו ציון שרעבי. דווקא בנאדם בסדר. גר בשכונת התקווה. הוא שליח של הבנק שאנחנו עובדים איתו. אנחנו נפגשים לפעמים. אחרי העבודה. אתה יודע, סתם. יושבים, מדברים, מחליפים חוויות מהעבודה. קצת שותים. לא משהו מיוחד. הוא אוהב נורא קוניאק. אני דווקא מעדיף בירה. לבנה."
הוא שתק שניות אחדות לפני שהמשיך.
"אז אתמול לפנות ערב, בערך בשעה שש, אחרי שהבאתי למערכת את ההובלה האחרונה, פגשתי אותו ביציאה.
"'בוא נשתה משהו,' הוא אמר לי.
"דווקא רציתי ללכת הביתה. כבר היה די מאוחר. אבל אמרתי לו: 'בסדר.'
"ישבנו בפאב הקבוע שלנו, זה שבקצה הרחוב. שתינו. דיברנו איזה חצי שעה על סתם דברים. פתאום הוא אומר לי: 'ראית את המכון בריאות החדש?'
"'איפה?' שאלתי אותו.
"'כאן. לא רחוק. בקצה הרחוב שלנו.'
"ממש התפלאתי. 'מכון בריאות ברחוב שלנו?'
"'תיכף פה,' הוא אמר לי, 'ממש לא רחוק.'
"'מעניין,' אמרתי לו.
"'וזה ממש יופי של מכון בריאות,' הוא אמר, 'מפואר, שלא רואים כזה.'
"היה לי קצת לא נעים להגיד לו שאף פעם בחיים לא הייתי במכון בריאות. לכן אמרתי רק:
'מה אתה אומר.'
"והוא אמר: 'בחיי. דבר כזה עוד לא ראיתי.'
"'יופי,' אמרתי לו.
"'רוצה לראות?' הוא שאל.
"צחקתי אליו. 'מה פתאום?'
"'למה לא? יש לך משהו יותר טוב לעשות?'
"'ללכת הביתה,' אמרתי לו.
"'הבית לא יברח לך,' הוא אמר.
"'לא יברח, אבל כבר די מאוחר.'
"'כדאי לך,' הוא אמר, 'בוא תראה איזה יופי שם.'
"'עזוב,' אמרתי לו, 'לא מעניין אותי.'
"'לא מעניין, אה?' הוא צחק עליי, 'ומה כן מעניין אותך?'
"'אני צריך לשוב הביתה,' אמרתי ברצינות.
"הוא שלח אלי מבט כזה, מזלזל, ואמר: 'ויש שם חתיכות, משהו!'
"'ואתה הולך לשם?' שאלתי.
"'כן,' הוא אמר, 'ואני מזמין גם אותך.'
"'תפסיק,' אמרתי לו, 'לא בשבילי, הדבר הזה.'
"'איך אתה יודע אם לא ניסית?' הוא שאל בצחוק.
"'פשוט,' אמרתי לו, 'אני יודע.'
"'יש לי רעיון,' הוא אמר בסוף, 'בוא תלווה אותי לשם. רק תיכנס, תסתכל ואחר-כך תלך הביתה. מה אתה אומר?'
לא היה לי מה להגיד.
"'בסדר,' אמרתי לו. 'אבל רק עד הכניסה.'
"'יופי,' הוא אמר, 'בוא נשלם ונלך.'
"שילמנו והלכנו. וזה באמת היה לא רחוק. ממש בקצה הרחוב שלנו. מקום שנראה ממש מפואר. כבר היה די חושך בחוץ ומסביב לכניסה היו מנורות אדומות, מהבהבות."
הוא השתתק.
"נכנסת?" שאלתי את שמעון מזרחי.
הוא המשיך לשתוק. עיניו מושפלות. המתנתי בשקט שימשיך לדבר. לבסוף הרים את ראשו. מבטו נראה כבוי.
"איך שהגענו," המשיך לדבר, "ציון אומר לי: 'בחייך, אם כבר הגעת עד כאן, בוא תיכנס איתי. רק תסתכל על החתיכות ותלך הביתה. ממה אתה מפחד?'
"'לא מפחד,' אמרתי, 'אבל מה יש לי לחפש שם?'
"'רק לראות איך יפה בפנים,' הוא אמר.
"'בסדר,' אמרתי לו, 'אני רק מסתכל ומייד יוצא החוצה.'
"'בכיף,' הוא אמר.
"ונכנסנו. בהתחלה כמעט לא ראיתי כלום. היה שם חצי חושך כזה. אפלולית. מנורות קטנות אדומות האירו כמה בחורות שישבו על כורסאות. רק אחרי איזה חצי דקה העיניים שלי התרגלו לאור וראיתי אותן יותר טוב. היו שם איזה חמש בחורות. צעירות נורא. חצי ערומות. עם רגליים חשופות לגמרי. כאילו שלבשו רק תחתונים וחזייה."
לפתע הופיעו דמעות בעיניו.
"ופתאום ראיתי אותה," הוא החל לבכות, "אתה לא מתאר לעצמך. פתאום ראיתי את ניצה שלי, הילדה שלי, יושבת שם עם כל הזונות האלו. הייתי בהלם. בהתחלה לא הייתי בטוח שזאת היא. היא לא ראתה אותי בכלל. עוד גבר נכנס. בטח כבר לא שמה לב. לא הייתי בטוח שמה שאני רואה זה באמת נכון. אז התקרבתי אליה כדי להיות בטוח. וכשהתקרבתי אליה, ראיתי שזאת באמת היא. שזאת הילדה שלי. חצי ערומה. בחיים שלי לא ראיתי אותה ככה. ואז – גם היא ראתה אותי. ופתאום היא קמה מהכורסה שלה והתחילה לברוח לאיזה חדר פנימי. ואני רדפתי אחריה וצעקתי 'ניצה, ניצה,' והגבר שכנראה מנהל את הבית-זונות הזה קפץ אליי ותפס אותי ורצה לזרוק אותי החוצה. אבל אני התנגדתי ודחפתי אותו מעליי. אתה מבין, רציתי לקחת את הילדה שלי הביתה. צעקתי שוב 'ניצה, ניצה.' ואז הופיע עוד גבר אחד ושניהם תפסו אותי, דפקו לי כמה בומבות בראש וזרקו אותי החוצה, לרחוב."
הוא דיבר בשטף, כשפניו מעוותים בבכי חרישי.
אחר-כך חדל לפתע לבכות והמשיך לדבר.
"לא ידעתי מה לעשות. הסתובבתי ברחוב כמו סהרורי. פשוט לא ידעתי מה לעשות. אחרי איזה שעה שהסתובבתי, חזרתי למערכת וצילצלתי לאילנה. אמרתי לה שיש משהו דחוף במערכת, איזה הוצאה מיוחדת של העיתון, ואני צריך להישאר כאן כל הלילה. שאתקשר איתה בבוקר. אני מקווה שהיא האמינה לי, כי אף פעם לא קרה לי מקרה כזה. אחר-כך יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. סתם. ברחובות. כמו משוגע. ככה הסתובבתי כל הלילה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי כל הזמן למה ניצה עשתה דבר כזה. למה הבת שלי, הילדה הטובה והמחונכת, הלכה לשבת כמו איזה זונה במכון בריאות.
"ואז, אחרי שעות של מחשבות מטורפות, פתאום תפסתי מה קרה לה. זה הכול הכסף. הכסף המחורבן הזה שהרווחתי בטוטו. עד שקיבלתי את הכסף הזה, הכול אצלנו היה בסדר. לא היה לנו הרבה, אבל היה לנו טוב. ורק כשהגיע הכסף, התחילו כל הבעיות. בהתחלה חילקנו אותו בלי לחשוב. פתאום היינו לארג'ים וכולם היו מה זה מרוצים. אחר-כך התחלנו לקצץ. גם אני לא כל-כך הבנתי למה. ועכשיו אני חושב שגם ניצה שלי לא הבינה. היא פשוט רצתה להיות כמו כל החברות שלה. היא רצתה שיהיה לה כסף כמו שיש להן. ואחרי שלא הסכמנו לתת לה כמה כסף שהיא רצתה, היא החליטה להרוויח אותו בעצמה. אתה מבין מה שקרה לנו? זה הכול בגלל הכסף המחורבן הזה. הכול בגלל הטוטו."
יוסף עוזר / שני שירים
שִׁירַת הַתִּקְוָה שֶׁל הַנִּצּוֹלִים בְּבֶּרְגֶּן בֶּלְזְן
לְאַחַר 61 שָׁנִים שָׁמַעְתִי, מִמִּשְׂרָפוֹת
כְּשֶׁכָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּבֵה הָאוֹר שֶׁלַּרְעֵבִים הָהֵם
עֲדַיִן הָיָה דּוֹלֵק וְקַר כְּנַרְקִיסֵי עֵינַיִם.
וְשִׁירַת תֵּל אָבִיב פִּתְאֹם נַפְלָה עֲלֵי כְּאֵימָה חֲשֵׁכָה
עִם הַבֶּטוֹן הַצָּעִיר שֶׁלָּהּ שֶׁהִשְׁכִּיחַ
אֶת נַרְקִיסֵי גְּאוֹן הָרוּחַ שֶׁלֹּא יָכְלוּ לָהּ
אֵירוֹפֶּאִים חוֹרְטֵי מִסְפָּרִים עַל יָדַיִם
וְהִנֵּה חוֹזֵר וּמִתְעוֹרֵר לִי גַּם מַבָּט יְרוּשָׁלַיִם:
שֶׁאָשׁוּב לִקְטֹף שִׁירֵי אַהֲבָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מֵהַשְּׁקֵדִיּוֹת, הָרַקָּפוֹת, שֶׁתֵּל אָבִיב דָּרְסָה,
דָּרְסוּ מְשׁוֹרְרֶיהָ,
שֶׁדָּרְסוּ עוֹנוֹת אֵירוֹפָּה שֶׁחָדְרוּ לְעֵת הַזָּמִיר
שֶׁדּוֹדִי הִנֵּה, הִנֵּה, יוֹרֵד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁנָּשׁוּב לְפַעְנֵחַ אֶת נְשִׁיקַת הַיְּהוּדִים לֶעָפָר,
אֶת הַנְּכוֹנוּת לָבֹא מִמִּשְׂרָפוֹת לְהִתְכּוֹפֵף לְנַשֵּׁק אַדְמַת פָּלֶשְׂתִינָא
אֶת קִפְאוֹנִי לַשֶּׁמַע שִׁירַת הַתִּקְוָה שֶׁשָּׁרוּ גּוֹסְסֵי בֶּרְגֶּן בֶּלְזְן
נִהְיֵיתִי קֶרַח: הֵם שָׁרוּ בִּגְּאוֹן בֶּכִי – בְּלִי דִּמְעָה
עִם גְּבוּרַת-רִפְיוֹן אֹשֶׁר שֶׁהָיְתָה מֻצְפֶּנֶת
מִתַּחַת כָּל רַעֲבוֹנָם, צִמְאוֹנָם, גְּסִיסָתָם
תְּהִלִּים שָׁרוּ, הַגֶּנִים שֶׁל דָּוִד מֵתוּ לָהֶם בַּיָּדַיִם
לֹא אָמְרוּ שֶׁמַע יִשְׂרָאֵל – הָאָזְנַיִם כְּאִלּוּ נֶעֶרְפוּ
רַק שִׁיר שֶׁעֲדַיִן מְגֻמְגָּם: הַתִּקְוָה
שִׁיר שֶׁעוֹד יְגַמְגֵּם בְּשׁוּרוֹת אֲחֵרוֹת מִתְלַבְּטוֹת
בַּגִּמְגּוּם שֶׁל מֹשֶׁה מוּל הַסְּנֶה שֶׁהָיוּ הֵם עַצְמָם
אִם לֹא עַכְשָׁו
כְּשֶׁהַזְּמַן בּוֹעֵר וּבוֹעֵר.
האזינו לניצולי ברגן בלזן שרים את התקווה:
http://genealogy.org.il/BergenBelsenHatikva.mp3
קוֹלָה וּמִכְנָסַיִם
בַּשָּׁבוּעַ בּוֹ חָלָה פָּרָשַׁת וַיֵרָא
כְּשֶׁגֵרְשָׁה שָׁרָה אֶת הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל
נִפְצָע הַיֶּלֶד עאלִי גָ'אוָוארִישׂ בֶּן הַ-7
מִכַּדּוּר פְּלַסְטִי
יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמֹּחַ
עאלי גָ'אוָוארִישׂ הֲפָךְ לְצֵמַח
בְּבֵית הַחוֹלִים הַיִּּשְׁרָאֵלִי גָּסָס יוֹמַיִם
מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁבָּא
לֹא הֶרְאָה לְאִמּוֹ בְּאֵר מַיִם
וּבַּשָּׁבוּעַ שֶׁחָלָה בּוֹ פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת
אֶת עאלי גָּ'אוואריש פֵּרְקוּ לַחֲלָקִים
לַיֶּלֶד בֶּן 15 חִלְּקוּ אֶת הַכָּבֵד וְהָרֵאוֹת
אִמּוֹ אָמְרָה בְּשִׁדוּר
הַיֶּלֶד קָם וּבִקֵּשׁ קוֹלָה וּמִכְנָסַיִם
אַבָּא שֶׁל גָּ'אוואריש אָמַר שֶׁיִּתְּנוּ חֲלָקִים גַּם לִיְהוּדִי
רַק אֶתְמוֹל חִלְּקוּ חַיָּל יְהוּדִי לְעֲרָבִים
וְשִׁיר מְשֻׁגָּע לִכְתֹּב
אוּלַי כָּךְ לְאַט בָּעֲדִינוּת
נַעֲשֶׂה אֶת חִלּוּפֵי הָאֶזְרָחִים
פָּלָשְׂתִינִים מֵחֲלָקִים שֶׁל יְהוּדִים
וִיְהוּדִים מֵחֲלָקִים שֶׁל פָּלֶשְׂתִינָאִים
וְשָׁרָה אִמֵּנוּ וְהָגָר אִמָּם
יִהְיוּ מַבְּסוּטוֹת בְּחֶלְקָן
וְנִשְׁתֶּה קוֹלָה וְגַּם נִלְבָּשׁ מִכְנָסַיִם
يوسف عوزر
كولا وبنطلون
ترجمة : فاروق مواسي
في الأسبوع الذي حل فيه فصل التوراة " ظهر... "
عندما طردت سارةُ هاجر وإسماعيل
جُرح الطفل علي الجواريش ابن السابعة
من طلقة بلا ستيكية .
مباشرة إلى داخل الدماغ
غدا علي الجواريش في موت سريري
في المســــتشــــفى الإسرائيلي احتُضر يومين
ملاك الموت الذي أتى
لم يُر أمه بئر ماء
وفي الأسبوع الذي حل فيه فصل " وهذه مواليد ... "
قطعوا علي الجواريش أشلاء
منحوا كبده ورئتيه لولد في الخامسة عشرة
قالت أمه في الإذاعة
صحا الولد وطلب كولا وبنطلونًا
أبو علي الجواريش قال ليعطوا أجزاء أيضًا
لليهودي ( بالأمس
وزعوا أجزاء جنديٍّ يهودي للعرب ) .
وهو متلهف لكتابة قصيدة .
ربما كذا رويدا ، وبلطف
نقوم بتبادل المواطنين
فلسطينين من أجزاء من اليهود
ويهودًا من أجزاء من فلسطينيين
وسارة أمنا وهاجر أمهم
تكونا مسرورتين كل بنصيبها
ونشرب الكولا ونلبس البنطلونات أيضًا
קולה ומכנסיים מאת יוסף עוזר
תירגם לערבית המשורר ד"ר פארוק מוואסי
מאחר שאיננו קוראים ערבית אנחנו מקווים שלא נפלו שגיאות וכפילויות בהבאת התרגום
הטמפלרים
סודות בתל-אביב
סרטם של איטה גליקסברג ואריה גור
הסרט הופק ע"י מחלקת תעודה של ערוץ 1 בסיוע עיריית תל-אביב-יפו
וישודר במסגרת "הסיפור האמיתי" ביום ראשון 18.2.07, בשעה 21:40, ערוץ 1
הקרנת בכורה חגיגית תיערך ביום רביעי 14.2.07 בשעה 18:30, בסינמטק ת"א
ההקרנה של הסרט בסינימטק מיועדת לעיתונאים מוזמנים של רשות השידור בלבד
תיעוד של מבצע ייחודי, שבו הוזזו חמישה בתים בתל-אביב למרחק של 100 מטרים, הפך למסע מרתק בזמן בעקבות סודותיהם של הטמפלרים. סיפורה של תל-אביב כפי שטרם נראה, במעמקי האדמה. ניסיון לחשוף מטמונים סודיים שהחביאו הטמפלרים בקירות ביתם הביא לגילוי מקומות קסומים בתל-אביב ולהתוודעות אל חיים שלמים שנכחדו ואינם. מי היו הטמפלרים? למה באו לכאן? כיצד חיו? מדוע גורשו? היכן הם היום?
הסרט מביא את סיפורה של כת דתית נוצרית שבנתה במאה ה-19 חמש מושבות משגשגות בארץ-ישראל, יצרה כאן קידמה טכנולוגית וחקלאית, גורשה על-ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, וכיום צאצאיה חוזרים, טיפין טיפין ובהתרגשות גדולה, לביקור שורשים.
לראשונה נחשף בסרט סיפור חיסולו בתל-אביב של מנהיג הטמפלרים גוטהילף ואגנר, באמצעות עדויות ראשונות של עד ראייה וחבר בחוליית החיסול. מה היה המניע? מי תכנן? מי נתן את ההוראה? מי ביצע? ומה היו ההשלכות?
הסרט מציג רבדים לא ידועים בחייה של הארץ, ואת סיפורם המרתק של הטמפלרים.
חומר למחשבה על התנהלותן של אידיאות.
"הטמפלרים – סודות בתל-אביב", תחקיר והפקה : איטה גליקסברג, במאי: אריה גור
עורכת: ויקה שור, צלם: עדי ששון
משה גרנות
בין קואפילד לאיסט בנטלי
איגרת מאוסטרליה
רוב היהודים האמידים במלבורן מתגוררים ברובע קואפילד, רובע מהודר ויוקרתי, שדייריו אינם מתלהבים, בלשון המעטה, לקלוט מהגרים יהודים חדשים, בוודאי לא מהגרים מישראל. לתושבי קואפילד יש טענות כלפי הישראלים מקרוב באו – חציין דומות לאלו של היהודים המערביים (בעיקר דוברי הגרמנית), כלפי "האוסט-יודן", שפלשו בסוף המאה ה-19 אל תחומם וביישו אותם בלבושם, בשפתם המשובשת ובמנהגיהם האטאוויסטיים. יהודי קואפילד של המאה העשרים ואחת סולדים מהוולגריות של הישראלים, מהקולניות שלהם, מהלבוש המרושל, משחצנותם, מהקומבינות שהם תמיד מעורבים בהן, מנימוסיהם הרעים ומרסיסי המיליטריזם הישראלי הנודף מהם אפילו שכבר יובלות לא שירתו במילואים.
אך זו רק חצייה של טרונייתם כלפי הישראלים – בעיניהם חוטאים הישראלים היורדים לייעודם ההיסטורי בכך שהם פולשים לארץ השלווה שנועדה להם בלבד: הרי ישראל נועדה לשמש מקלט ליום סגריר, "שלא נצטרך", והישראלים אמורים לשמור על מקלט זה מכל משמר, והנה, הם מועלים בתפקידם, נוטשים את ישראל, מסירים מעליהם את אבק המלחמות, ובאים לאוסטרליה כדי ליהנות משלווה גנובה.
גם שאר האוכלוסייה איננה יוצאת מכליה כדי לקלוט אל חיקה את הישראלים המבקשים להיטיב את גורלם ביבשת הרחוקה שלהם. ישראל בעיניהם היא מדינה המערערת את שלום העולם, מדינה שוות ערך מבחינת שאיפותיה הלאומיות לאלו של עיראק, פרס וסודאן. הישראלים חשודים על חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה של המדינות הנאורות, והם, בתואנה השחוקה של חוב העולם כלפי היהודים מימי מלחמת העולם השנייה, מעוררים מהומות לכל אשר יפנו. לא פעם יוצא לישראלי יורד להיקלע למסיבת קוקטייל, לשוחח בניחותא עם סובביו, כשגביע יין משובח בידו, והנה, מגיע הרגע בו בר-השיח שואל מהו מקורו של המבטא הזר שאוזניו קולטות, וכאשר נודע לו שמדובר בישראל – חיוך מאולץ מתפשט על הפנים, ובר-השיח מסובב אליו בפשטות את הגב.
סיפרה לי ציירת ישראלית צעירה, שגרה כמובן באיסט בנטלי, על קשריה עם צייר מקומי, צעיר מצודד, מוכשר, הומוסקסואל... היו ביניהם קשרי עבודה וקשרים חברתיים הדוקים – הם החליפו ביניהם ציורים, הציעו זה לזה עצות, סייעו זה לזה, וממש שרצו זה אצל זה ללא מחיצות ועכבות. יום אחד אזר הצייר המקומי עוז ושאל מהו מוצאה של הציירת, והיא ענתה שהיא מישראל.
"מהמידל איסט?!" הוא שאל מזועזע.
"כן, מה לעשות, ישראל נמצאת במזרח התיכון."
"הרי שם יש כל הזמן מלחמות..."
"כן, מה לעשות? הערבים רוצים להשמיד אותנו. אני בעצמי הייתי חיילת."
"את רוצה להגיד לי שהיית חיילת, והיה לך נשק, שהחזקת ביד נשק, כזה שיורה, כזה שהורג בני אדם?!"
"כן, מה לעשות – הקם להורגך – השכם להורגו."
השתררה שתיקה מעיקה.
למחרת עבר הצייר המקומי ברחוב ליד הציירת הישראלית, ואפילו לא הביט לעברה. הוא פשוט התעלם ממנה.
הישראלים מבודדים במלבורן, הגם שמרביתם לא יודו בכך. כיוון שרובע קואפילד סגור בפניהם, הן משום יוקר הדירות שם, והן משום הכתף הקרה שמפנים אליהם תושביו היהודים של הרובע, הם מתפשרים עם רובע איסט בנטלי – שם אפשר לשכור וילה על מחצית הדונם עם בריכת שחייה קטנה ב-1,500 דולר אוסטרליים לחודש. זה מחייב אותם לנסוע כל יום לעבודה כעשרים קילומטרים, להיות נהגי מונית לילדיהם לגן, לבית הספר, לחוגים, כי ברובע הזה רואים אוטובוס לעיתים רחוקות, ואילו מונית עולה ממון רב. הישראלים באיסט בנטלי חיים כמו בקיבוץ – מבקרים זה את זה מבלי להודיע מראש בטלפון, מתכנסים לשיר שירים עבריים, ומדברים ביניהם, כמובן, רק עברית. הכרתי משפחת יורדים, שאינם מתכוונים לחזור לארץ לעולם – אולי יחזרו לביקורים, אולי כדי לחגוג את הבת-מצווה של הילדה ליד הכותל – אבל בשום אופן לא לחזור כדי להשתקע; והנה, ההורים מסרבים לענות לילדיהם אם הם פונים אליהם באנגלית. הם יענו להם רק אם ידברו אליהם בעברית. הילדים נשלחים למורים פרטיים שמלמדים אותם את תוכנית הלימודים הנהוגה בארץ. משונה? לא בעיניהם – הם אינם רואים שום סתירה בין ההצהרה שלעולם לא יחזרו לארץ, שבה חיו על משיכת יתר, ובין העקשנות לדבוק בעברית ובכל הסממנים הישראליים. חלק לא מבוטל של הישראלים מתפרנסים מהוראת העברית לילדי היהודים, כן, אותם יהודים מרובע קואפילד.
ובאמת, מסתבר שהחיים שם הרבה יותר קלים: קודם כול, כאמור, אפשר לשכור וילת חלומות ב-1,500 דולר אוסטרליים לחודש (כ-5000 שקל), ואם שני בני הזוג עובדים, ומשתכרים משכורות של 3,500-4,000 דולר כל אחד, שהן משכורות נמוכות למדי במֵלייה הכלכלי של מלבורן, הרי שאפשר לחיות ברווחה ולשכוח מהאוברדראפט הישראלי הנצחי והכואב.
חוץ מזה, מי שזוכה לקבל אזרחות אוסטרלית – שהיא קלה להשגה הרבה יותר מזו האמריקאית – הרי שניתן ליהנות מסיוע המדינה בשכר דירה, בתשלומי מעונות הפעוטות וגני הילדים. על פי המקובל באוסטרליה, נשים אינן חותרות לקריירה מקצועית, ומצפים מהן להקדיש את זמנן ומרצן לגידול הילדים, והמדינה משפּה את האם בהתאם, ושוב זה מתורגם בסיוע כספי נדיב. הוסף לזה את היעדר המתח הביטחוני המתלווה לישיבה בישראל, את "הפטור" המוחלט משירות המילואים, זה המשבש את כל תכניותיו של זוג צעיר, והרי לכם כף מאזניים הנוטה לטובת השהייה ב"גלות הדוויה" של אוסטרליה. נכון שהישראלים הם מנודים הן מחברת הגויים והן מחברת היהודים, אך הם יכולים למלא את צורכיהם החברתיים ביניהם ובין עצמם. סוף סוף, כאמור, איסט בנטלי היא מהרבה בחינות מעין קיבוץ ישראלי.
יש געגועים, כמובן, ופעם בשנה, ואף יותר, הם טסים ארצה (20 שעות טיסה נטו!) לפגוש משפחה וחברים, לנשום את האוויר של ארץ-ישראל, להתענג על האקלים בארץ (האקלים במלבורן הוא בלתי אפשרי עבור הישראלי המצוי – יש שם קפיצות מחום של 36 מעלות לקור אימים – לעיתים באותו היום!) – אך יש גם פחד גדול לשוב ארצה: מה יעשו כאן? מי מחכה להם כאן? ממה יתפרנסו? איך יעזבו את החיים הנוחים ואת השלווה שבאוסטרליה ויקפצו אל הקלחת המבעבעת תדיר בארץ?
הישראלים היורדים באוסטרליה אינם חשים עצמם אוסטרלים, והם יודעים שלעולם לא ייקלטו במדינה הזאת, לא באוכלוסייה הכללית, ולא בקהילה היהודית, על כן הם אימצו לעצמם את דרך החשיבה של היהודים המקומיים, והתנהגותם, עליה רמזתי קודם, כאילו מכריזה: טוב לנו פה ונוח, אבל צריך להשאיר אופציות פתוחות לכל צרה שלא תבוא.
ליאורה בן יצחק / שני שירים
שעון חול
זַרְזִיפִים דַּקִּים נוֹטִים מָטָה בְּקֶצֶב אָחִיד
עַד כִּי אֵינֵךָ יָכוֹל לְהָסִיר מַבָּטֵךָ
אַךְ נִשְׁמָתִי אוֹגֶרֶת מַרְאוֹת
מַעֲצִימִים חֲוָיָה אֵינָהּ נִמְדֶדֶת בִּזְמַן
מוּלִי חִשּׁוּק חַג סְבִיב צִירוֹ בְּקֶצֶב אָחִיד
בֵּין קִירוֹתָיו נִבָּט חָלָל חָשׂוּף וְרֵיק
בְּדִּמְיוֹנִי מְמַלֵּאת מַרְאוֹת מִשְׁתַּקְּפוֹת בּוֹ
פִּסָּה וְעוֹד פִּסָּה בּוֹנָה מִרְקָם
כֹּל שֶׁלֹּא הֵעַזְתִּי לִרְאוֹת
מִלִּים כְּתוֹבוֹת נִזְרָעוֹת שׁוּרוֹת שִׁירָה
מְנַצַּחַת
עַל דַּף רֵיק
שֵׁם תָּו בּוֹדֵד מִתְרַחֵב לַמַּנְגִּינָה
הַמְּגִיחָה אֶל עוֹלָמִי
מְטַפְטֶפֶת טִפּוֹת שֶׁדָּהוּ תַּחַת מַעֲטֶה שָׁקוּף
מֵחַיָּה לֵב פּוֹתֵחַ שְׁעָרָיו
אֶל חָלָל מְרֻפָּד רִקְמַת צְבָעִים
עֵינַיִם הָרוֹאוֹת מֵעֵבֶר לַזְּמַן.
(פורסם במאזניים, גיליון מס' 4-5 2005 )
בֹּקֶר
בִּצְעַדִים מְדּוּדִים יָרַד בַּמַּדְרֵגוֹת לְמוּלִי
הִנִּיח מְעִילוֹ מְקֻפָּל עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן
לְלֹא אוֹמֵר
נִגַּשׁ לַמִּטְבָּח,
מִלֵּא כּוֹסוֹ מַיִם טְהוֹרִים
וְיָצָא לַגִּנָּה גוֹמֵעַ לְאִטּוֹ
בְּאֵין פֶּרַח מְבַשֵׂם רְצוֹנוֹתָיו.
חָזַר לַמִּטְבָּח – לְמוּלִי
הֵנִּיַח אֶת הַכּוֹס הָרֵיקָה לְיָד הַכִּיּוֹר
לְלֹא אוֹמֵר
שָׁב לַסָּלוֹן,
לָבַשׁ מְעִילוֹ,
לָקַח אֶת הָעֵט מִן הַכּוֹנָנִית,
וְשָׂם בְּכִיסוֹ.
לָקַח אֶת הַטֶּלֶפוֹן בְּיָדוֹ,
וְהֵרִים תִּיקוֹ – לָצֵאת הַחוּצָה
לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לָחוּס מִלּוֹתַי
נוֹקְבוֹת מְחִיר הִשָׂרְדוּתִי
לְפַת לֶחֶם.
(פורסם "במאזניים", גיליון מס' 4-5 2005)
אהוד בן עזר
כל יום מקרב אותנו לשלום שלא יבוא
היה זה דומני אבא אבן, ואולי שמעון פרס, שטבע את האמירה שכל יום מקרב אותנו לשלום, וזאת מתוך חשבון פשוט, שהרי יום אחד השלום יבוא, ואז כל יום שעובר – מקצר את משך הזמן מעתה ועד השלום.
באותה מידה היה אפשר לומר שכל יום מקרב אותנו להשמדתה של ישראל, שהרי אם היא ח"ו תושמד פעם, כל יום שעובר מקצר את הזמן עד לאותו מועד.
אבל גישה לא רצינית זו כלפי השלום היתה מעין מושכל ראשון לחלק ניכר מן הציבור בישראל, החל מראשי ממשלות, ממשלות ובָּרוֹנֵי תקשורת, וכלה באחרון החוקרים באקדמיה שמעצב את תוצאות מחקריו על פי דיעותיו הפוליטיות.
מוסכמה נוספת, ששותפים לה מפקדי צבא ובהם אלופים-לשעבר, היא שהזמן פועל לרעת ישראל ולכן עלינו לחתור לשלום לפני שיהיה מאוחר או מסוכן מדי, כי הערבים יתחזקו עוד יותר. לכן כדאי לנו לחתום על שלום עם סוריה בכל מחיר, גם החזרת הגולן כולו עד שפת הכנרת, וכך גם בהסרת כל ההתנחלויות (כמובן לא של הבדווים בנגב) שרק היא תבטיח את השלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב כולן, וכמובן גם את המשך השלום הקר עם מצרים וירדן.
והלא הלקח של המציאות המזרח-תיכונית הוא הפוך בתכלית: אם הזמן פועל לרעת ישראל, אסור לה בשום פנים ואופן להתפתות לוויתורים ולהסכמי שלום שלא יהיו שווים את הנייר שעליו נחתמו ברגע שהערבים ירגישו שהזמן פועל לטובתם, אולי גם בעזרת פצצת הגרעין האיראנית והקטיושות הפרימיטיביות על ישראל מכל גבולותיה, וגם מתוך תחומי הגדה.
הסכם שלום, אם בכלל ייחתם אי פעם, יחזיק מעמד רק אם הזמן יפעל לטובת ישראל, ובגדול, רק אם היא תהיה כה חזקה שיהיה ברור לפלסטינים שלא כדאי אפילו לשלוח קסאם אחד על שדרות או לפוצץ אוטובוס אחד בתל-אביב או להניח מטען צד אחד על גבול לבנון. ויהיה ברור גם לאיראנים שאין הם יכולים להחזיק ברשותם פצצה גרעינית ולאיים בה עלינו.
ומאחר שכל זה לא יקרה, לא בעשר השנים הקרובות וכנראה גם לא במאה השנים הקרובות, אז בבקשה, הפסיקו לרמות את עצמכם ואת העם ופיקחו עיניים למציאות הגיאופוליטית שבה מדינתנו נלחמת יום-יום על קיומה, ועדיין שורדת.
זה עצוב מאוד. זה כאילו העתיד הוא ללא תקווה שמשהו ישתנה אי פעם. אבל אני אומר לכם, משנת 1878 ועד היום – שרק לא יהיה המצב יותר גרוע, כי טוב יותר מבחינת סיכויי השלום הוא לעולם לא יהיה, למרות שתהיינה פה ושם הפוגות והפסקות-אש זמניות.
ד"ר גיא בכור
מדינה שהברכה נטשה אותה
נלקח מהאתר של ד"ר גיא בכור באינטרנט, תוך קיצורים אחדים
האליטות הישנות משתוללות בבית המשפט העליון, באקדמיה ובתקשורת, ויחד איתן הפכה החברה שלנו לכזו שלא נעים להמשיך ולחיות בה. זו מדינה שאנשים אינם נשפטים בה עוד על פי כישרונם אלא בעיקר על-פי מוצאם ודעתם הפוליטית. ואם זה המצב, הרי שהוא מרפה ידיים, משתק ובולם כל חיוניות ורצון טוב. מי יחזיר את הברכה שנעלמה מחיינו?
אפילו אני, שאני תמיד אופטימיסט, חייב להודות בצער רב: הברכה נטשה את מדינת ישראל. מדינה שטובעת לאבדון בים ציניות, אלימות, התנשאות וכוחניות של בניה, לא של מישהו מבחוץ.
מתמנה שר משפטים חדש, ועוד לפני שפצה את פיו כבר האליטות הישנות, שמוקד הכוח שלהן בבית המשפט העליון, באקדמיה ובתקשורת, נכנסות להיסטריה של ממש, ראו דבריו של שופט בית המשפט העליון עד לא מזמן מישאל חשין ש"יגדע את ידו" של מי שיפגע ב"בית שלו". בית המשפט העליון הוא הבית שלו. כך מתבטא שופט בבית המשפט העליון, שגם אביו היה שופט שם? ועדיין לא שכחתי את הנשיא הקודם ברק, שפסל את פרופ' רות גביזון כי "יש לה אג'נדה", כאילו לו לא היתה אג'נדה.
חשין יודע ששר משפטים עם אג'נדה אחרת יחסל את "המהפכה החוקתית" שבנה "אחיו" (בית המשפט העליון הוא "אחווה", כך ברק קרא לחבריו) השופט אהרון ברק, מבלי שאיש הסמיך אותו לעשות כן; יחסל את הפינה החמה שארגוני "זכויות האדם" או שמא נאמר זכויות הערבים בלבד, זכו בה. מדינה שבה שרים מושפלים בגלל עניינים תפלים, ומורשעים בצורה תמוהה, כאשר ברחובות נרצח אדם ליום, והאלימות משתוללת. אלימות זו נובעת, בחלקה, מן היד הרכה שהשתית אותו אהרון ברק על המערכת השיפוטית כולה. הוא קרא לזה "החוקתיות של כללי הפרוצדורה הפלילית", ולפיה יש זכויות לנאשם, למורשע, לאסיר ולעצור. רק לחברה אין זכויות ואין מי שיגן עליה מעבריינים.
אנו חיים במדינה שבה יש תחושה שאם אליטות מסוימות ירצו, הן יכולות לחסל בני אדם, להלביש עליהם תיקים תמוהים, להדליף נגדם, ולהרשיע אותם. זו תחושה מרפת ידיים, מאיימת, מכרסמת. היא מקפיאה, והיא מכבה כל רצון טוב. היא מעלה הירהורים שאולי אין פה עתיד לילדינו.
מדינה שבה נדמה שתקרת הזכוכית מעל ציבורים מסויימים ודעות פוליטיות מן הימין לא נעלמה אלא היא יורדת דווקא מטה לבלום בהם את היצירתי, החי והפורה. שאליטות ישנות משתוללות כדי למנוע את השינוי הדורי הטבעי, שצריך היה לקרות במדינה שלנו כבר לפני שנים. זו תחושה שאנשים אינם נשפטים על פי כישרונם אלא על פי מוצאם ויחוסם הפוליטי, זו תחושה שקשה מאוד להמשיך ולחיות איתה. שמי שאמור לדאוג לצדק מבצע את ההיפך. כיצד יתכן שמתנהלת חקירה כנגד שר, וכולם יודעים למי הכוונה, כבר תשע שנים?? ואפילו נכון הדבר, האם אין עוד במדינה שלנו את מידת הרחמים? החמלה האנושית? רק אדם לאדם זאב, רק כסף, ורק כוח. את החמלה החליפה שנאה יוקדת וביזוי אישי. זה כואב. אם בחברה שלנו אדם לא יתקדם על פי כישרונו, הרי זה סופה של החברה. זה מתכון בטוח לבינוניות ולדעיכה.
רבים טוענים לשחיתות מידות בשלטון. אני לא קונה את זה, וכבר כתבתי על כך. זו הדרך להשתיק מישהו, לבלום ציבורים שלמים, כאשר קיימת תחושה שאילו הטוענים לשחיתות של אחרים נגועים בכך לא פחות.
מדינה שבה התקשורת, גם כן סוג של אליטה הפתוחה לציבור מסויים בלבד, חיה מן הציני, העקום והביקורתי, שבה מילה טובה היא מילת גנאי, ומילת גנאי היא מילה טובה הראויה להבלטה. להצטרף היום לחיים ציבוריים או פוליטיים זו ממש התאבדות. מי יודע מה ילבישו עליך? איזו ביקורת תספוג? איזה רפש יטיחו בך?
זו התאבדות קולקטיבית, קוראים יקרים. חברה אינה יכולה להמשיך כך. אללי, מי יחזיר אלינו את הברכה, שהלכה מבלי שוב?
משה ברק: סרקזת היא סרכזת
לידיעת הכותב המשכיל, היתה פה נפילה. שכן המילה הזו "סרכזת" לא רק שאינה חדשה, כי גילה כמעט כגיל המדינה. היא הוצעה על ידי הבלשן יצחק אבינרי במדורו בעיתון "על המשמר" ע"ה בשנת 1950-1 – הוצעה כניגוד מקסים למילה "מרכזת" המושכת למרכז, "סרכזת" הדוחקת מהמרכז. כל זאת במקום צנטריפוגה, שאינה יכולה להשתלב בשפה העברית, במסגרת שורשיה בני שלוש וארבע האותיות. אם מ"צנטריפוגה" אפשר לכל היותר לבנות שם תואר "צנטריפוגלי" הרי מהשורש "סרכז" יש מכשיר "סרכזת" אך גם "סרכזיה", "סרכוז" ואפילו פועל "לסרכז" כשכל זה בכיוון הפוך ל"למרכז".
החיינו את הלשון העברית, במלים חדשות שלא נזקקו להן בימי התנ"ך, בהתאם לאופייה הייחודי, אף שיש חריגות. שורשי העברית עולים על אלה של השפות הלטיניות באפשרות ליצור עשרות שמות ופעלים, מה שלא ניתן עם צנטריפוגה, אינסטלציה, ויברטור וכו'. אני מודע לכך שמילים כאלה חודרות לשפה על ידי אלה שרוצים להתגדר בידיעת "שפת העולם הגדול" או האחרים המנסים לרכוש אותה...
לכל המילים הלועזיות יש למצוא חלופה עברית. מי יודע איפה היינו כיום אלמלא עשינו כך משך כל המאה העשרים. ניתן, ורק פה ושם, לאמץ מלה לועזית, כשניתן לשלב אותה כשורש עברי כמו "טלפון" – לטלפן או "אקרן" הצרפתי המתאים להקרנה וקרן. מ"האיירפליין" שלא ניתן היה להטות אותו עשינו "מטוס" ועתה יש לנו טיס, טייס, טיסן, לטוס וכו'. כך ה"הליקופטר" היה למסוק, ה"קומפיוטר" למחשב.
אין מה לעשות בעברית עם "פסטיבל" שהצעתי לו את השם המסורתי "הילולא" עם כל האפשרויות הלשוניות, כשם שהצעתי ל"קרנבל" המדבר יותר אל היצרים לקרוא לו "חילולא". אין מה להתבייש בקביעת מלים עבריות למושגים בינלאומיים. תיאטרון בשפה הצ'כית נקרא "דיוואדלו"... שימו לב עד כמה שהמילה תיאטרון מנותקת מכל מונחי הפעילות במוסד זה: הצגה, בימוי, משחק וכו'
ההצטעצעות בלעז היא כה גורפת, שאפילו חברות העוסקות רק בשוק הישראלי קוראים בשמות שאינם אומרים דבר לדובר שפת הארץ הזאת: ORANGE, YOUGURT, YOPLEY, AKTIMAIL, גולדסטאר, פיינל פור, דנונה, סנו ז'בל (מה זה בעברית?) וכו'. עד כדי כך אוזנינו אטומות לדבר פינו, שלא תמיד מבחינים כי יש סתירה בין המונח הלועזי לעברי. לחימצה שאנו קוראים "חומוס" אין כל קשר ל"חמס", ולתרכיז הקרוי "נקטר" אין כל קשר לקטורת.
יש לברך על כל מאמץ להתאמת מלים עבריות לכל חידוש לועזי. ניתן לבנות מלים על-ידי שימוש בראשי תיבות כמו "אש"ל", או מחלקי מלים כפי שעשה אבינרי בייצרו מ"סר" ו"רכז" את המילה "סרכז". כשם שלדואר האלקטרוני E-MAIL הצעתי לקרוא לפי דו"אל כשורש בן שלוש אותיות "דאל". אז נאמר "דאלתי לך מכתב" והעושה זאת יקרא: דואל – דואלים, דואלת – דואלות, דאילה וכו'. אך כל זאת יש לעשות רק כאשר אין מילה בהקשר דומה במקורותינו, כפי שאימצו את המילה "חשמל" מספר יחזקאל, ו"רכב" מספר שופטים, שהציג לנו "רכב ברזל". אם לא נתאמץ להתמיד במשימה זו, עלולה לשוננו להישמע ולהראות בדור הבא, כמו השלטים ושמות המוצרים בחוצות ערינו.
ואסור לנו לגרום לעברית להראות כמו האנגלית לשפה של צירופי הברות ממקומות כה שונים, שאינם מסתדרים עם הדקדוק העברי, עד כי צירופי אותיות זהים נקראים בדרך שונה עם פירוש שונה.
משה ברק
קיבוץ גבת
חברים על המדף
מחווה לסופרת נירה הראל
עם צאת ספרה ה-50 "מעשה בשרביט קסמים"
יתאספו חברים ושותפים לדרך, לערב שכולו אהבה לספרות ילדים
בהשתתפות: חיים באר, ד"ר מירי ברוך, יאיר גרבוז, אסף הראל,
דניאלה מיכאלי, אלונה פרנקל, פוצ'ו, מישל קישקה
ינחה: דני קרמן
יום ג', 20 בפברואר, שעה 20.30, תיאטרון חולון
אהוד בן עזר: "מעשה בשרביט קסמים"
ספרם של נירה הראל ודני קרמן "מעשה בשרביט קסמים" (הוצאת "עם עובד", 2006) הוא ספר מצוייר קלאסי שאפשר ללמוד ממנו את הז'אנר המיוחד הזה. בשעתו ביקר בארץ והרצה כאן המאייר והסופר הניו-יורקי (הישראלי-לשעבר) אורי שולביץ, שגם כתב ספר עב-כרס באנגלית Writing with Pictures ובו הגיש בצורה מקצועית ורעיונית את יסודות הז'אנר הזה ודרך הכנתו. בעברית אפשר למצוא את הרצאותיו בחלק האחרון של ספרי "סדנת הפרוזה" (הוצאת אסטרולוג). לדבריו, הרעיון המרכזי בספר המצוייר הוא שאין משמעות לציורים ללא הטקסט אך גם אין משמעות לטקסט ללא הציורים. הם משלימים זה את זה לכדי אחדות אמנותית ורעיונית אחת.
ואכן, הרעיון המבריק שעליו מושתת ספרם המצוייר של נירה הראל ודני קרמן הוא פשוט מאוד לכאורה, אך גם ממחיש בצורה מצויינת את הדרישות של הז'אנר:
לסבתא נודע בטלפון מפי נכדה שאול כי הוא חולה. כדי לשעשע אותו היא מספרת לו בטלפון סיפור על קוסמת בעלת שרביט קסמים, שעושה דרך רבת הרפתקאות כדי להגיע אל הנסיך שאו-לין העצוב ולרומם את מצב-רוחו. והנה, תוך כדי קריאת הסיפור אנחנו רואים עמוד מול עמוד את סבתא עושה דרכה "המציאותית" לשאולי תוך שהיא מדברת בנייד שלה, וזאת בצבעים של יום-יום עירוני, וממול בצבעי אגדה עזים את סיפור הקוסמת העושה דרכה אל הנסיך. לאט-לאט מבין הקורא כי מדובר פה בהליכתה של סבתא לשאולי, תוך שהיא מתרגמת כל קושי שנקרה על דרכה למימד האגדה שהיא מספרת, עד לסוף הטוב, כמובן:
"עלתה במדרגות וצלצלה בפעמון / סבתא, חכי, תפסיקי לספר, / מצלצלים בדלת. / מי שם? / אישה שאתה מכיר. תפתח לי מהר! / סבתא, את לא בבית שלך? / עכשיו אני בבית שלך. / איך הגעת? מה היה בדרך? / סיפרתי לך בטלפון הכול... בערך."
האיורים המקסימים של דני קרמן, והשפה החסכנית והקולחת של נירה הראל, מעניקים לספר המצוייר איכות גבוהה מאוד – הן לשם הקראה לילדים קטנים וקריאה שלהם בבוא העת, והן, כמובן, כספר מתנה של כל סבא וסבתא לנכדיהם הקטנים.
גילוי נאות: שני השותפים ליצירת הספר הם חברים שלי. אב"ע.
יואל נץ: האם "הגיבור מפינסק" היה זושה ברייטברט?
שלום אהוד,
איזכורו במכתב העיתי של הגיבור מפינסק [גיליון 216], שהיה לאגדה, עורר בי הבזק של זיכרון עמום ונוסטלגי.
מבין שפע סיפוריו המרתקים, ששמעתי מפי אבי יליד פינסק, ליאון נץ (ווליניץ) מנוחתו עדן, הופיעה גם דמותו של זוּשֶה (אולי זישה) ברייטברט. אך, ככל שמאמץ אני את תאי הזיכרון שבמוחי, אינני מצליח לדלות משם, בעוונותיי, ולו בדל של פרט אחד ממה שסיפר עליו.
ביקשתי מלושיה (פנינה) אחותי לנבור בזיכרונה שלה. היא טוענת שצפתה אי-אז באחת מתוכניות הטלוויזיה הישראלית על הגיבור מפינסק, ובה לכאורה ניכסו הנאצים בגרמניה את הגיבור לעצמם בשנות השלושים, העניקו לו את השם זיגמונט, והריעו לו בעת הופעותיו בקריאות "הייל היטלר", עד אשר התגלתה זהותו היהודית והיה עליו לנוס על נפשו. אבל לושיה זוכרת מן הסיפורים של אבא, שבהופעתו האחרונה על הבמה בתור האיש החזק ביותר בעולם, חדר חודו של מסמר חלוד בירכו, מסמר אשר ברייטברט תקע בידו הגלויה דרך קרש עץ, הגיבור לקה בהרעלת דם וכך הקיץ הקץ על גיבורנו. אם הסיפור הזה הוא נכון – כיצד זה מכר האיש פלאפל בפתח תקווה? חידה היא וחידה תישאר. תיק"ו. אבל אל דאגה: עוד מעט קט ויעוטו עליו מנתצי המיתוסים לתיאבון...
לפני כחמישים שנה "אנסתי" את אבי שירשום מזיכרונותיו. בדי עמל עלה בידי לתרגם מיידיש את כתב ידו הצפוף והזעיר, שהשתרע על פני למעלה משבעים דפי פוליו, כתובים מקצה הדף ועד קצהו, ובחלוף שנים רבות נוספות הוצאתי את זיכרונותיו לאור. הזיכרונות עוסקים, מטבע הדברים, בקורות חייו עתירי העלילות, אבל מה חבל שסיפורים מרתקים רבים מאוד ובהם גם הסיפור על זושה ברייטברט – לא הועלו על הכתב ונותרו עלומים. לא נותר לי אלא להתקנא בסאגה המשפחתית המפוארת שלך מימי ראשוני המתיישבים בפתח תקווה, שאתה משמש לה טרובדור – טרובדור נידח, לטעמך.
מנקודת הזינוק של סיפור זיכרונותיו של אבי כתבתי אנוכי את הרומן האוטוביוגראפי שלי. העלילות המסופרות בו מתקופת השואה ומן השנים הראשונות שלאחריה דומות להפליא לאלה שחוותה רעייתך, ואיתנו עוד מאות אלפים מבני עמנו, שניצלו מן התופת והיו לפליטי מלחמה בברית המועצות.
אתה הואלת בטובך לקרוא את הספר ובעזרת העידוד שלך עומד לראות אור בהוצאת יד ושם, חלקו הראשון. על כך חייב אני לך תודה.
בברכה,
יואל נץ
י"ז: ההבדל בין פועלי נמל אשדוד לשופטי העליון
לאהוד שלום רב,
לפני מספר שבועות שובשה העבודה בנמל אשדוד, וסופר שלפי הוראת הוועד, נעדרו אנשים מעבודתם בגלל "מחלה". והעילה לכך היתה, כפי הוסבר לציבור, שהעובדים דורשים להשתתף ולהכריע אף הם בבחירת עובדים חדשים.
ואני תמהתי – למה זה מינהלת הנמל לא מסכימה לכך? והלא בזמן האחרון, כאשר עמדו למנות שופטים לבית המשפט העליון, דרשו בתוקף שופטי העליון, ומי שעמד בראשם – שהם ורק הם יכריעו מי יתקבל להיות ביניהם, ואף נקבו בשמו זמן רב לפני שהדבר היה אקטואלי. ולדעתי זהו עיוות מאין כמוהו. גוף חיצוני הוא-הוא אשר אמור להחליט מי ימונה לשופט.
התנהגותם של שופטי העליון במקרה זה, כאילו זו אחוזתם הפרטית, יש בה יותר מאשר טעם לפגם. דבר זה יש בהחלט לשנותו. וטובה שעה אחת קודם.
בברכה,
י"ז
"האומה" – הבמה למחשבה לאומית
כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי
בעריכת: יוסי אחימאיר
ראה אור גיליון מס' 166 ובו 144 עמודים
בתוכן – בין השאר:
מארב סורי בגולן
יורם ארידור – דמוקרטיה במדרון: ממשלה ב"פאטה מורגנה"
פרופ' משה שרון – מורה-דרך לניהול מו"מ בבזאר המזרח-תיכוני
ד"ר אורי מילשטיין – טעויות הסלווקים חזרו במלחמת לבנון השניה
ד"ר אהרון יפה – יובל למבצע "קדש"
יוסי אחימאיר: שני בית"רים, שתי מלחמות
ד"ר משה הלוי – מאבקו של ז'בוטינסקי למען העלייה ושלום-בית
שלמה נקדימון – יוחנן בדר ופנחס לבון בפרשץ "עסק הביש"
ניר מן – סטירת לח"י למבצר הבריטי בלב תל-אביב
ועוד... ועוד...
מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד
להשיג: טל 03 6910334, פקס: 03 6950410
ת"ד 21769, תל-אביב, 61217
מצגות חדשות למשורר יעקב ברזילי
"שואה וזיכרון", "אהבה וארוטיקה", בעריכת שרית שץ
שירי המצגות לקוחים מתוך ספריו: "אותיות בוכות באש", "אבי לא יברך על הלחם", "עד נר ראשון של בוקר", "על חלקת בטנך הלבנה"
ניתן לפנות למשורר בטלפון 09-7729740 או בדוא"ל: yaakov-bar@013.net
סדנת כתיבה בהנחיית הסופר דודו בוסי
מסתיימת ההרשמה לסדנת כתיבה יוצרת בהנחיית הסופר דודו בוסי, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
הסדנה מקצועית ואינטימית, בת 18 שיעורים שבועיים
במהלך הסדנה ילמדו המשתתפים מהי דמות, כיצד לאפיינה ולפתחה לצד הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים שלה, וירכשו כלים מקצועיים וטכניקות להתפתחות אישית ויצירתית. המשתתפים יונחו כיצד לתרגם חוויה אישית לכתיבה ספרותית הנשענת על דימיון ואינטואיציה. בצד הכתיבה היצירתית תהיה זו סדנה שבה ייפתחו וישחררו המשתתפים מחסומים רגשיים, בן היתר דרך תנועה ומשחק תפקידים, ויקבלו משוב זה מזה
הסדנה תתקיים בתל אביב. מהלך כל שיעור: שעתיים
פרטים נוספים בטלפונים: 036208918, 0547790693
אורי הייטנר
מבחן המנהיגות של ראלב מג'אדלה
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיכנע לסחטנות ולאיומים בנוגע לעבודות הארכיאולוגיות באזור שער המוגרבים. אסור למדינה נאורה לעצור את המחקר המדעי שלה בשל איומי הפונדמנטליזם הקנאי המאיים להחזירה לחשכת ימי הביניים. בוודאי, כאשר הניסיון הזה הוא חלק מן המלחמה בארכיאולוגיה, במגמה למנוע חשיפת ההיסטוריה היהודית של ארץ-ישראל וירושלים. הפלשתינאים שמתסיסים את העולם המוסלמי כולו בהסתה שקרית, חייבים למצוא מולם עמידה בצורה של מדינת ישראל, שתמשיך בעבודות חרף כל האיומים.
מן הראוי, בניגוד למה שקרה לאחר ההחלטה החיונית והאמיצה של בנימין נתניהו לחשוף את מנהרת הכותל, לפני אחת-עשרה שנים, שהפעם לא יהיה בנדון ויכוח ציבורי ופוליטי, אלא החברה הישראלית תבטא קונסנזוס לאומי אמיתי, מקיר לקיר.
מה שמטריד במיוחד הוא הצטרפותה האוטומטית של הנהגת ערביי ישראל להסתה ולעלילה. מצב זה מעמיד אתגר מנהיגותי בפני השר החדש, השר הערבי הראשון בישראל, ראלב מג'אדלה.
האם מג'אדלה ייסחף אחרי המסיתים או יעלם וישתוק, או יגלה מנהיגות, יעמוד בפרץ, יביע תמיכה בעבודות, יגנה את העלילות, השקרים וההסתה? זה מבחנו כשר ערבי בכלל, וכמי שעתיד, כנראה, להיות שר המדע והתרבות, בפרט.
האם יגלה מג'אדלה את המנהיגות הנדרשת ממנו? האם הוא יעמוד במבחן?
עצם מינויו לשר, היה בשורה חשובה מאוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מהר מאוד עומדת ההחלטה הזו למבחן – האם היה זה כדאי. האם ידע מג'אדלה להתעלות מעל פופולאריות מיגזרית, ולפעול על פי אחריותו הממלכתית כשר בממשלת ישראל?
על כך כבר נאמר: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?" (אסתר ד', י"ד).
לקראת חג הפסח
הממשמש ובא עלינו לטובה
ניתן להשיג כמוסות דם של ילדים נוצריים
לאפיית מצות ביתית
אצל פרופ' אריאל טואף
במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת בר-אילן
הכמוסות מיועדות לאשכנזים בלבד
שרק אצלם קיימת מסורת של אפיית מצות בדם
המחקר ההיסטורי הישראלי החשוב הבא, ששם מחברו [מלומד יהודי ממוצא תורכי מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי] טרם פורסם:
מייסדיה האשכנזים של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה בארץ-ישראל
חגגו את חג הפסח הראשון במושבה בי"ד בניסן תרל"ט, 1879
באכילת מצות שנאפו בדם של ילד ערבי-נוצרי מיפו!
המחקר מבוסס על עדויות אמינות, שלא היו ידועות עד כה, מחקירות המשטרה התורכית שנערכו עם חָזוּק בתחת, ביצים קשות לוהטות תחת בית-השחי ופלקות על כפות הרגליים היחפות. הספר יפורסם תחילה בשפה התורכית
מתוך: "הבה נהרוסה", רבעון המחקר ההיסטורי הישראלי המשוגע
להתפרסמות אקדמית מהירה מאוד של חוקרים מתוסכלים ומשטינים
* * *
אל:
מדור מכתבים
"מוסף הארץ"
תגובה לכתבה "סע, קן-דרור, סע"
יהודה קן-דרור היה גיבור. הוא קיבל משימה מסוכנת וביצע אותה כפי שנדרש. השאלה אם התנדב או קיבל פקודה היא סמנטית ושולית לחלוטין. רוב מוחלט של מקבלי העיטורים למיניהם קיבלו פקודה לבצע את המשימה, אותה מילאו בגבורה. לוחמי גולני קיבלו פקודה לכבוש את החרמון ולא עשו זאת בהתנדבות. כך היה גם עם אביגדור קהלני בקרבות עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, או לוחמי הצנחנים בגבעת התחמושת. איש לא ביקש מהם להתנדב, כולם קיבלו פקודות, ולמרות זאת ברוחם היו כולם מתנדבים, וכך ביצעו את המשימה.
גם הטענה כאילו היתה זו משימת התאבדות מתבררת כחסרת שחר. העובדה היא שיהודה קן-דרור נפצע וחולץ כשהוא פצוע קשה. יכול להיות מאוד שעם אמצעי החילוץ כיום, ועם ההתקדמות בטיפול הרפואי, היה עימנו כיום. חיילי צה"ל מקבלים מדי יום משימות קשות ומסוכנות, ואיש לא רואה בהן משימות התאבדות.
המאמץ הבלתי נלאה של "הארץ" לנפץ מיתוסים בכל מחיר יעלה למדינת ישראל במחיר כבד של אובדן הרצון להילחם על חיינו כאן. יש רק לקוות שמאמר זה ייעלם בתהום הנשייה, ואילו גבורתו של קן-דרור תמשיך לשמש מופת.
אבי זעירא
קצרין
10 פברואר 2007
יש לנו קוראים שנולדו בְּחֶלֶם!
שלום לך אהוד,
קיבלתי וקראתי ושמחתי לראות עיתון חי יותר מכמה וכמה עיתונים מתים רק שהם אינם יודעים שמתים הם ורק בעליהם עושים וָלוּטה על חשבון הטיפשים הקוראים זבל.
כל הכבוד, עלה והצלח.
שלך,
ישראל ה.
[נולד בחֶלֶם]
* * *
במת ממר"י, המפגש הבא: ביום ג', 13.2.07, בשעה 19.30, ביד בן צבי, רח' אברבנאל 12 ירושלים.
עם: עאידה תומא, פרופ' עזיז חידר, נביל עודה ופרופ' דני גוטוויין.
על: החזון העתידי של ערביי ישראל הפלסטינים.
לפרטים נוספים: 052-3338004
לצפייה בקליפים חדשים מערוצי הטלוויזיה הערביים, הקישו: www.memritv.org
ממר"י - להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.il
* * *
האם שר הביטחון עמיר פרץ יודע מה הוא יודע?
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,355 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל