| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 218
תל אביב, יום חמישי, כ"ז בשבט תשס"ז 15 בפברואר 2007
עם צרופת "ערב לורקה" המתקיים הערב, יום חמישי, במכון סרוונטס בתל-אביב
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: איסקה / מדמיאוס / זאב המעגל / ללא מוצא / תחי האקדמיה. // ישראל הר: תבין שהין (שיר).
דְבוֹרָה קוֹזְוִינֵר: הַשְּבָט הַזֶּה (שיר). // עמנואל בן-עזר: ראינוע בפתח-תקווה.
מהפכה במערכת הלימודים של ילדי ישראל: יִלְמדו את יצירותיהם של חיימקה שפינוזה, אלימלך שפירא ואהוד בן עזר ויתרכזו בקורות העלייה הראשונה.
שיעורים בתודעה יהודית, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
חליפת מכתבים פלד-שוקן בעניין תעלולי ציפר במוסף "תרבות וספרות".
מוטי בן-חורין: על אויבינו.
אהוד זמיר: תשובה מאוסטרליה למשה גרנות.
משה ברק: עוד על ברייטברד וגם על שמעון רודי ו"האתלט".
יוסי אחימאיר: מערב ירושלים והכותל המערבי.
ראובן אדיבי: לופוליאנסקי – זרזיר? עורב?
יעקב ברזילי: בטנך, כיכר הומה (שיר).
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"א. לידת בנות ונישואי ילדות.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שישה-עשר, סבא מתפוצץ בבית-המנוע בפרדס. // פּוּתח שעון עֶצר לַזָּיִן, מאת סופרנו המיוחד ס. נידח.
משה דור
אִיסְקָה
יצחק אורן נפטר השבוע בירושלים בשנתו השמונים ותשע. אילמלא ראיתי מודעת אבל צנועה בעיתון לא הייתי יודע על מותו של סופר ייחודי זה. זמן כה רב לא ראיתיו. נסיבות החיים הפרידו בינינו, לא מחלוקת אישית – מעולם לא התפלמסנו על נושאים פוליטיים – ולא התנגחויות ספרותיות. דווקא בתחום זה האחרון היה המשותף רב מן המפריד.
אִיסְקָה – כך קראנו לו. יצחק נאדל – כי זה היה שמו המקורי – נולד בסיביר, בשנה הראשונה שלאחר מהפכת אוקטובר. הוריו יצאו מרוסיה בעוד מועד, השתקעו בחַרְבִּין שבמנצ'וריה, שאז היתה שייכת לסין, ומשם עלה איסקה ארצה בהיותו בן שמונה עשרה, למד באוניברסיטה העברית ספרות, פילוסופיה והיסטוריה, הצטרף לארגון הצבאי הלאומי, סלל דרכים בשביל הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, שירת בצה"ל במלחמת השיחרור וערך את הבטאון "המגן" ולימים היה לעורך כתבי מבקר המדינה. בין השאר גם ערך את המהדורה הרוסית של "אנציקלופדיה יודאיקה".
יצחק אורן כתב סיפורים ורומנים מופלאים, סהרוריים, מקוריים מאוד, שראו אור וזכו לשבחים ממבקרים של ממש, אבל המוני קוראים לא נמצאו להם. איסקה קיבל זאת בלא מרירות, כי היה אדם חכם ובעל חוש הומור נדיר, ולא היה מוכן לְהַזְנוֹת את כתיבתו. הוא גם היה מתרגם מצויין מרוסית, הריק לעברית את "שמשון" של ז'בוטינסקי (התרגום הראשון של רומן מיקראי-פוליטי מצויין זה נעשה בידי ברוך קרופניק-קרוא המנוח) ואת "אובלומוב" של גונצ'ארוב ואת סיפורי-הפולקלור האוקראיניים הפאנטאסטיים של גוגול. התוודעתי אליו באמצעות חבר משותף, שהיה ידיד-נפש של שנינו, אליהו סלונים, שגם הוא כבר אינו בין החיים מזה שנים רבות. אילו היה תחת ידי אחד משני קובצי הראיונות שלי עם סופרים, הייתי מצטט מן הריאיון שעשיתי עם איסקה, ובו, כך אני מקווה, משתקפות לא רק סגולותיו כיוצר אלא גם אישיותו הנלבבת. חוששני שגם שיחה זאת, שפורסמה בעיתון נפוץ ורק אחר כך כונסה בספר, לא הועילה להוציא לו מוניטין מעבר לחוג מוקיריו האנינים. בחברת-ההמונים סרת-הטעם של ימינו, המתנועעת לקצב התזמורת של יחצנים מקצועיים, לא היה סיכוי לאמנות הסיפור של יצחק אורן. הוא לא ידע "להפעיל קשרים". ההפסד הוא כולו שלנו.
מַדְמִיאוּס
נניח שאיזה מדען היה ממציא מכשיר למדידת המיאוס שמעוררים פוליטיקאים. הבה נקרא למכשיר זה מַדְמִיאוּס.
אתם מתארים לעצמכם אילו תוצאות היינו מקבלים אילו הפעלנו את המכשיר הנ"ל לשם בדיקת, נאמר, ראש הממשלה ושר הביטחון?
או של כמה וכמה מעמיתיהם בצמרת השלטון הישראלי?
לא קשה לשער.
אבל יודעים אתם, אפילו התוצאות הקרובות-לוודאי של אותה בדיקה דימיונית, שייתכן בהחלט שהיו מנפצות את המכשיר שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ אטמוספרי כזה של גועל-נפש, לא היו מזיזות אפילו שערה בפדחתו של מר אולמרט או בשפמו של מר פרץ.
או בשערותיהם של הקוליגות.
אז מה, אם נשתמש בעברית יפה, יועילו חכמים בתקנתם?
שום כלום.
אני מרים את ידיי.
קוראים יקרים, הגידו אתם מה לעשות.
זאב הַמְּעַגֵּל
אילן חלימי בן ה-23 נרצח לפני כשנה בפאריס על-ידי מהגרים מוסלמים ששנאת היהודים העבירה אותם על דעתם.
בימים אלה קיבלה משפחתו של קורבן הפשע הנתעב את הצעת הסוכנות היהודית וגופתו הועברה לקבורה בישראל. משפחת חלימי באה עם הארון ארצה והשתתפה בטקס הקבורה מחדש, שבו נכחו נכבדים אלה ואחרים, ונישאו דברים מתאימים אלה ואחרים.
לאחר מכן חזרה המשפחה לפאריס.
אבל לא לפני שיו"ר הסוכנות היהודית זאב בילסקי הכריז ש"קבורת אילן בישראל היא סגירת מעגל ציוני."
אני מבין שלמר בילסקי, שהוא כנראה בעל מוח פורה, יש תוכניות לפתח את נושא הקבורה בישראל. וככה נחזה בעוד סגירות של מעגלים ציוניים.
על צד האמת, זו חולייה בשלשלת היסטורית. בעבר הרחוק היו יהודים באים להיקבר בארץ ישראל. להיקבר – לא לחיות.
עכשיו, אם יעלה בידי יו"ר הסוכנות היהודית "לדחוף" את תוכניתו, אולי יצמח מזה עיסוק כלכלי מכניס מבחינתה של מדינת היהודים. לטוס לישראל עם הארון יהיה צורך? יהיה. לקנות חלקות קבורה, לפני הטיסה, יהיה צורך? יהיה. לכרות קברים יהיה צורך? יהיה. להזמין מצבות יהיה צורך? יהיה. להציב אותן במקום הדרוש יהיה צורך? יהיה. וגינון יהיה דרוש? יהיה. רגע, כמעט שכחתי, כיוון שאנחנו מדינה תיאוקרטית, לכלי-קודש יהיה צורך לנצח על ההלוויות ועל הקבורות? יהיה. ולשלם להם יהיה צורך? יהיה. ולעשות פרסומת לקבורה-שאיננה-מחייבת-אלא-קבורה-ולא-חס וחלילה-עלייה יהיה צורך? יהיה. ולהעסיק פירסומאים ומעצבים וכותבים של חוברות-הסברה מאירות-עיניים יהיה צורך? יהיה.
הידד, זאב הַמְּעַגֵּל, יישר כוח!
ללא מוצא
"ידיעות אחרונות" מגלה: באור עקיבא יש רחוב על שמו של מאיר כהנא, אותו רב ורב-קנאי ומנהיג תנועת "כך" הימנית-הקיצונית, שהיה חבר-כנסת מטעמה והטיף לגירוש הערבים מהארץ, וכשרצה שוב להשתתף בבחירות לכנסת נפסלה רשימתו בנימוק של הסתה לגזענות, אך הוא המשיך להטיף לרעיונותיו – ותלמידיו עושים כך גם בארץ קודשנו – וסופו שנרצח לפני 17 שנה בארה"ב, שממנה הגיע אלינו מלכתחילה – על ידי מתנקש ערבי.
כשנשאל שמחה יוסיפוב, ראש עיריית אור עקיבא, בעניין זה, השיב לאמור: ראשית, ההחלטה לקרוא רחוב על שמו של כהנא נתקבלה לפני 15 שנה, כשעדיין היה הוא, ראש העירייה הנוכחי, רק סגן. שנית, הרחוב אינו אלא סימטה ללא מוצא. שלישית, במשך ארבע השנים שהוא, יוסיפוב, מכהן כראש העירייה לא ביקש איש לשנות את שם הרחוב. רביעית, מי שיש לו בעייה – שיתלונן.
ארבעה נימוקים שכל אחד מהם לא יסולא בפז. בעיניי מוצא חן בעיקר מספר שתיים: ובאמת, מה רוצים מראש העירייה אם זה לא רחוב או שדרה כי אם רק סימטה ללא מוצא? אני רואה בכך סימליות מרתקת.
חסרים אצלנו אישים ותנועות שנתקעו בנתיבים ללא מוצא – לא סתם סימטאות, בּוּלְוָארִים! – ואין פרץ ואין צווחה, והכול נמשך כרגיל?
וחוץ מזה, מי שיש לו בעייה – שיתלונן.
תחי האקדמיה!
תודה למרים אהרוני, שבמכתב העיתי האחרון העירה לי, כי האקדמיה ללשון העברית הכשירה את הנקביוּת של החניכיים. לא ידעתי. למרים נודע הדבר בזכות בנהּ, שהיא העירה לו בתום-לב על אותה שגגה שאני ייחסתי לפירסומת הטלוויזיונית של משחת השיניים "קולגייט", והוא לא חס על טירחתו והוכיח לה שהאקדמיה, היא ולא אחרת, ניקבה את מה שקודם לכן היה מוחזק כזכר בלבד. אז תודה גם לצעיר לבית אהרוני.
האקדמיה, כך למדתי בהזדמנות זו ממרים אהרוני, גם אישרה לשימושנו התקין את "סיבוב" בבי"ת רפה במקום "סבּוּב" ואת "קברן" בבי"ת רפה במקום "קַבְּרָן".
למה?
ככה.
מה שמריץ את האקדמיה להלום בנו בחידושיה נעלה מהשגתי אבל זו אקדמיה ללשון העברית ואני סתם כתבן (ואולי כַּתְבָּן?) ומשום כך, כדי לא לשים את עצמי ללעג ולקלס, החלטתי לחדול מתיקוני לשון. אין לי ביטחון כלשהו שמה שאני מעיר על אודותיו לא זכה, בלי ידיעתי, בגושפנקה של האקדמיה. מכאן ואילך מוגנים מפניי כל הקריינים וכל הפרשנים וכל הנואמים וכל מי שנתפסו (בפ"א דגושה, או בפ"א רפה, השימוש החביב על הנתפסים) לי כרוצחי שפתנו הלאומית.
קטונתי.
* * *
משה ידידי היקר,
כל פעם שמשדרים ב"קול ישראל" את המדור "רגע של עברית" אני סוגר את הרדיו לדקות אחדות ופותח בחדשות. למה? כי כמעט כל תיקון שלהם רק מכניס בלבול – מעתה נמצאת בשימוש לא רק הצורה הנפוצה, "השגוייה" – אלא גם הצורה "הנכונה", ותמהני אם אפילו פרומיל אחד מהאוכלוסייה שלנו יבדיל מעתה בין השתיים – "הנכונה" ו"השגוייה", וכל השאר ישתמשו בשתי הצורות כי לא יזכרו איזו מהן היא העברית "הנכונה". לכן הכי טוב לא להקשיב.
אב"ע
ישראל הר
תָּבִין שָׁהִין
זָקֵן בַּמִשְּׁפָט לֹא תָּקוּם;
חַיִּים בָּעֶלְיוֹן לֹא יִצְּלָח; לְחֵן בֶּן
בְּרִית חָדוּד נִיחוֹחַ תַּנְחוּם; נֵרְגַּז
גֻּרַשׁ מִחוֹק שִׂמְחָה דִּינֶרְגוֹט; פְּגוֹשׁ
אֶת לִּיהוֹנִּיג; לְהוֹ טְחוֹל זָהָב; תָּבִין
שָׁהִין – תָּאִיר לֹא עִמָּנוּ הִיא; אֵין
מַצָּב אֵין בָּרוּר מִזֶּה אֵין דֶּרֶךְ אַחֵר
אֵין דַּלְתוֹת סֵתֶר בַּקִיר אֵין דֶּלֶת מִילוּט
כְּמוֹ בְּיָמֵיךָ מִקֶּדֶם – – – – – – – –
דְבוֹרָה קוֹזְוִינֵר
הַשְּבָט הַזֶּה
הַשְּבָט הַזֶּה, מְחַזֵּר נִלְהָב,
מְחֵזֵּר עַל אֶרֶץ אַהֲבָתִי.
עוֹגֵב עֲלֶיהָ בִּלְהִיטוּת חוֹרְפִּית, בִּסְעַרוֹת
רוּחַ וּלְעִתִּים, בְּרַכּוּת וְעֶדְנָה חֲמִימָה.
מְשַכֵּר אוֹתָה בְּגִשְמֵי שַמְפַּנְיָה שְמֵימִית
מְפַנֵּק בְּשִיקוּי מְטָרוֹת
(וַעֲדָיִין לא לְסָבְאָה וְטֶרֶם לְשָבְעָה)
וּבִלְשוֹנוֹ הָרְטוּבָּה מִסְתַּעֵר עַל
חִמּוּקֵי פִּסְגוֹתֶיהָ, חוֹדֵר לְעוֹמְקֵי עֲמָקֶיהָ,
מַצְפִּין לְהַעֲנִיק לָה פַּרְוַת שְלָגִים חֶרְמוֹנִית,
מְלַטֵּף תַּלְתַּלֵי חוֹרְשוֹת בֶּהָרִים,
מֵעִיר וּמְעוֹרֵר, בְּחֶמְדָּה, פְּקָעוֹת רְדוּמוֹת
עַד שֶתֶּחְפַּצְנָה, מֵצִיף קֶנְיוֹנֵי עֲרָבָה וּמִדְבָּר
וְעוֹטֵף אֶת כּוּלָּה, עַד דְרוֹמָה הָרָחוק.
וְאֶרֶץ אַהֲבָתִי, מִתְחַנְחֶנֶת, מִתְיַפְיֶפֶת,
מִתְפַּנֶקֶת, נַעֲנֵית לוֹ בְּהִתְמַסְּרוּת מְלֵאָה
בַּעֲלִיל, מתְמַרַחַת עָלָיו בְּלֹא כְּפִיָּה מְגוּנָּה,
פּוֹעֶרֶת עַצְמָה לִקְלוֹט חִיבּוּקָיו וְנִישוּקָיו,
עַד כְּלוֹת, וְאַף שֶמֶץ תְּלוּנָה,
מַגִּישָה לוֹ מִנְחַת אַהֲבָה – רֵאשִית אֲבִיבָהּ,
מַנְעִימָה סֶרֶנַדַת מְעוּף הַדְּבוֹרִים, קוֹנְצֶרְט
זִמְזוּמֵי חֳרָקִים וְסִימְפוֹנְיַת לַהֲקוֹת
עוֹפוֹת חוֹלְפוּת וְחוֹרְפוֹת,
מִתְיַפָּה בְּגוֹבְּלֶן מְסַחְרֵר שֶל
תִּפְרַחַת-שְטִיחֵי-צִבְעוֹנִין, עִם פִּתּוּי
קַרְנַבַל נִיחוֹחות בָּאֲוִיר
וְשִמְחַת טַעֲמֵי-פְּרי-הֶחָג.
הַשְּבָט הַזֶהּ, הֲפַכְפָּך קַדְמוֹנִי,
נֶעֱלָם אֶל מֶרְחַק אֳפָקָיו. עוֹזֵב
וּמוֹתִיר אֶת אָרָץ אַהֲבָתִי, לְלַבְלֵב,
לִפְרוֹחַ, לְהַזְהִיב, לְהַבְשִיל
וְלִלְהוֹט עִם שְרַב הַקַּיִץ.
בַּשָנָה הַבָּאָה יַחֲזוֹר בְּעִתּוֹ,
מִתְחַטֵּא וּמְפַיֵּס, לְהַזְכִּיר
וְלִבְרוֹא מֵחָדָש אַהֲבַת אֶשְתָּקַד.
ראש פנה, שבט תשס"ז, 2007
עמנואל בן-עזר
ראינוע בפתח-תקווה
שלושה אירועים שהמקשר ביניהם הוא אולם הראינוע
הקדמה
איני יודע מתי החלו להקרין סרטים במושבה. אני מעריך שזה היה בתחילת שנות העשרים. כמובן שזה היה ראינוע, כלומר סרטים אילמים בשחור-לבן, מדי פעם הופיעה מסגרת על המסך ובה הוסבר במילים כתובות מה אומרים – פחות או יותר – השחקנים. זה לא עזר הרבה כי רוב הצופים לא שלטו באנגלית, שזו היתה השפה של רוב הסרטים. בנוסף העמידו מתחת למסך, קרוב לבמה, פסנתר שהמנגן או המנגנת יתאימו מוסיקה למתרחש, לפי הבנתם. את אחת המנגנות הכרתי היטב, זו היתה המורה שלי לפסנתר, שרה אביבי. (הקריירה שלי כנגן פסנתר נגמרה מהר מאוד כשבאתי להורים ואמרתי שאני לא מוכן ללמוד אצל מורה שאינה יפה).
שם אולם הראינוע היה, כמובן ברוח התקופה, "הרצליה". הוא היה ברחוב פינסקר, כמאה מטר מצפון לנקודה בה החל החריש הראשון. האולם היה בחצרו של בית מגורים, אולי בעבר עמדה שם הרפת. לאולם היה גג עשוי מפח גלי, ובחורף המוסיקה העיקרית היתה הגשם.
קאובויים
על אחד האירועים הקשורים לראינוע "הרצליה" שמעתי מפי אבי. בראינוע הוצג סרט "קאובויים" ב-30 מערכות, ובאחת מהן קושר הגיבור את האינדיאני הרע בידיו בחבל ארוך הקשור לאוכף הסוס וגורר אותו על פני האדמה. עד כאן קטע הסרט. למחרת, בעת החריש, התפתח ויכוח בין החבר'ה בשדה, האם האינדיאני יכול לשרוד או שהאינדיאני ימות. בחום הוויכוח הוחלט לנסות. אחד הפועלים התנדב להיות האינדיאני, ובן האיכר, לו שייך השדה, התנדב להיות הקאובוי.
כל התרגיל הופסק די מהר כי הבחור הנגרר קיבל כמה חבטות טובות. האירוע נוצל על ידי כמה מפעילי הסתדרות העובדים וקיבל פירסום רחב תחת הכותרת: "בני האיכרים גוררים את הפועלים כשהם קשורים בידיהם לסוסים."
חגיגת חג החנוכה
כשהייתי בכיתה ג' הכינו בבית הספר "גימנסיה אחד העם" תוכנית חגיגית לכבוד חנוכה, כמובן באולם הראינוע. בחלקי נפל להציג את שירו של ביאליק "השעון והעצל". תפרו לי פיג'מת פלנל חדשה, למדתי בעל פה את השיר, והבימוי היה כזה שאני שכבתי במיטה, המסך עלה ואני עשיתי כמה תנועות של התמתחות ופצחתי בדיקלום השיר:
"הו מה נעים והו מה טוב
לשכב ככה עד אין סוף.
לעצום עיניים ואף לחלום
חלומות נעימים כל היום..."
אני כותב את מילות השיר מהזיכרון ומקווה שאיני טועה. אחרי הכל עברו מאז כשבעים שנה.
כשהשיר מגיע לקטע:
"אך השעון יימח שמו
צילצל פתאום..."
אחת מבנות הכיתה, שעמדה בפינת הבמה תקועה בתוך קרטון מאורך דמוי אורלוגין, נתנה את הקטע, בקולה הצווחני:
"הו סריקוּ-טריקוּ-ריקוּ-רוּק
אביך כבר יצא לשוק..."
אותה נערה, רחל הג'ינג'ית, זכרה היטב את הפסוקים ששיננה, עד כדי כך שהרבה זמן לאחר מכן, בכיתה, המורה קראה לה לדקלם שיר מסוים שנלמד באותו שבוע.
רחל המסכנה, שנרדמה בעת השיעור, הזדקפה, ופצחה פיה:
"הו סריקו-טריקו-ריקו-רוק..."
הפליטים
ראינוע הרצליה זכור לי גם בנסיבות פחות עליזות. בתחילת שנות הארבעים, כאשר "ילדי טהרן" הובאו ארצה, קבוצה אחת הובאה לפתח-תקווה ושוכנה זמנית באולם קולנוע "הרצליה". "ילדי טהרן" היה הכינוי שנתנו לקבוצות ילדים פליטים שברחו בעת הכיבוש הנאצי מזרחה והגיעו לרוסיה האסיאתית. משם הם נאספו למחנה-מעבר בטהרן ולבסוף הובאו ארצה.
אנו, ילדי בית הספר, הובאנו עם זרי פרחים ביד לקבל את פני הבאים. כאשר החלו הילדים והילדות לרדת מהמכוניות, הם היו כל כך שונים – שממש הוכינו בתדהמה. ברור שלבושם היה שונה, פריטי הבגדים לא התאימו זה לזה, היה גם נדמה שישנן רק שתי מידות: קטן מדי וגדול מדי. אבל לא זה היה העיקר, שפת הגוף ומבטי העיניים היו שונים, משהו שלא ראינו עד אותו יום. באותו זמן הבנו שהם שונים, אבל רק הרבה זמן לאחר מכן, לאחר שמימדי האסון שפקד את יהדות הגולה נגלו לנו, התחלתי להבין את פשר המראה של הילדים והילדות באפור, ראש קצת מורכן, עצב בעיניים, צועדים בסך לעבר האולם הריק של הראינוע.
אגודת ידידות ישראל-פולין
אנו שמחים להזמינכם לערב ספרותי עם חברתנו מרים עקביא, לרגל הופעת ספריה החדשים, בלונדון, במוסקבה, בקרקוב, בתל-אביב ובירושלים.
הערב יתקיים ביום ג', ה-6 במרץ 2007, בשעה 19.00, ב"בית מורשת" שבחסות עמותת "עלה", ברח' סמטת הרקפות 9, נווה עמל, הרצליה
תכנית הערב: כיבוד קל וברכות (כבר משעה 18.30)
מנחה הערב: הסופר שמאי גולן
תשוחח עם מרים: הסופרת דורית אורגד
קריאה מתוך יצירותיה של מרים
הכניסה חופשית. הנכם מוזמנים.
מהפכה במערכת הלימודים של ילדי ישראל
יִלְמדו את יצירותיהם של חיימקה שפינוזה, אלימלך שפירא ואהוד בן עזר ויתרכזו בקורות העלייה הראשונה
מיליארדר אמריקאי עלום-שם שמוצא משפחתו מאם המושבות, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל, יתרום סכום ענק על מנת שילמדו את שיריו של המשורר חיימקה שפינוזה ואת "50 שירי מתבגרים" של אהוד בן עזר ואת הרומאן הדוקומנטארי "הירקון שבלב" של אלימלך שפירא כבר מהכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי בישראל, וזאת לצד תוכניות ההעשרה הדתיות-חרדיות על חגי ישראל, מורשת היהדות, הצניעות וצמצום-הדעת, שמנסה המיליארדר הישראלי הדתי העשיר [עשיר – העשרה] לב לבייב לכפות על החינוך הממלכתי-הכללי.
כמו כן ילמדו את "המושבה שלי", "שלוש אהבות" ו"חנות הבשר שלי" של בן עזר, ספרים שכולם קשורים בעבותות בל תיפרדנה בתולדות המושבה הראשונה ומשלבים היסטוריה בדוייה-למחצה עם פרקי ספרות עברית נידחת ששזורים בה ערבית, אידיש וארמית, וגם ילמדו את הרומאן הארצישראלי החשוב "הבלנית נכוותה", ספרו השני של אלימלך שפירא.
כמו כן ילמדו חזור ולמוד מכיתה א' ועד י"ב את תולדות העליות הראשונות לארץ-ישראל החל מייסוד פתח-תקווה בשנת 1878 ועד ייסוד מדינת ישראל בשנת 1948, תוכנית שמשולבים בה היסטוריה, ספרות, שירי-זמר, ידיעת-הארץ וגם קורות השתתפותו של החלק הפרודוקטיבי של היישוב הישן בבניין הארץ.
המיליארדר עלום-השם, שמשפחתו מהמושבה, ישלים לכל תלמיד, גם במיגזר הבידואי והחרדי, מחשב אישי משוכלל. ואכן, חברות הייבוא של המחשבים האישיים לישראל כבר נכנסו לכוננות ספיגה והחלו בפעולות מנע מחשש שעשרות אלפי מחשבים חדשים יד-שנייה יציפו את השוק ויורידו את המחירים כאילו היה מדובר בסחורה גנובה.
מתברר אפוא שסופרים ומשוררים בעלי יוזמה, שיש להם מיטיבים (ספונסרים) רבי עוצמה, יכולים להילמד אף הם (ותולדות משפחותיהם והשוונצים שלהם) במערכת החינוך הישראלית תמורת תרומה מתאימה. דברים כאלה כבר מתרחשים בתוכניות הטלוויזיה, בשידורי הרדיו ובערוצי תקשורת אחרים, כאשר הכסף מקדם יוצרים בינוניים ומטה לעמדות חשיפה תקשורתית שגדולים מהם לא זכו להן מעולם.
אנו מזכירים לקוראינו שכל החפץ בכך יכול לקבל בקובץ וורד אחד את "50 שירי מתבגרים" וכן את קובץ כל השירים העבריים של חיימקה שפינוזה, ולהתרשם מערכם החינוכי הרב שכלל אינו בטל בשישים.
שיעורים בתודעה יהודית
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
נגעתי לה בַּכַּרְכָּשְׁתָא
נגעתי לה בַּקִישְׁקֵעס
נגעתי לה בָּחלְחוֹלֶת
נגעתי לה בַּפּוּפִּיק
נגעתי לה בַּפִּיסְקָלֶה
נגעתי לה בַּפִּישִׁיק
נגעתי לה בַּגֶּרְגָלֶה
נגעתי לה בַּהֶלְזָלֶה
נגעתי לה בַּשְׁוִיסָקִים
נגעתי לה בּמַּנוּשׁ
נגעתי לה בַּפּוּלְקַלָאךְ
נגעתי לה בַּקְּנֵיְדַלָאךְ
נגעתי לה בַּצִּיצְקָלַאך
נגעתי לה בַּתּוּסִיקְלָאךְ
נגעתי לה בִּתְהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא
נגעתי לה בַּאוּשְׁקִי בּוּשְׁקִי
נגעתי לה בַּקְּלִיט*
נגעתי לה בַּבְּלוֹנְד
נגעתי לה בַּפּוּשְׁקִי
ופתאום אמרה לי שהיא ערלית
אִיחְס עֲלֵיכִּי
הלוך הלכו לאיבוד השיעורים שהכנתי
בתודעה יהודית
* בדגדגן
חליפת מכתבים פלד-שוקן בעניין תעלולי ציפר במוסף "תרבות וספרות" שבעריכתו
מערכת "חדשות בן עזר" אינה שותפה למכתבו של עודד פלד מבחינת סיגנונו. ואולם הוא מביע את הזעם המצטבר בקהיליית הסופרים והמשוררים בעלי-הערך בישראל לנוכח הפיכתם של חלקים רבים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", שהיה פעם מן הבמות הספרותיות המכובדות והחשובות ביותר, לביבי שופכין מילוליים. לא היינו מביאים אותו כאן אלמלא נוספה לו תשובתו האירונית של מר עמוס שוקן, שנראית לנו כמכשירה את פירסום חליפת המכתבים ברבים, וגם מדברת בעד עצמה מבחינת תוכנה המתחמק מתשובה עניינית.
10.2.07
להֶר שוקן מלחמה ולא שלום,
אמת ויציב – איש מאיתנו אינו מושלם ולא טלית שכולה תכלת. אז אפשר בהחלט לומר אי-אלו דברים מתונים בהספד לאדם שהלך לעולמו [כמו, הוא לא היה איש קל, לא איש רֵעים להתרועע, וכו']. אך מכאן ועד ל"הספד" תועבה ליעקב בסר ז"ל ורצח אופי ליוסי קריים ז"ל רחוקה הדרך. כבודו יכול להרשות לעצמו להשתעשע בחליפת מיילים איתי על מהותם וטיבם של הספדים, על כתיבה לגופו של עניין ולא לגופו של כותב, למרות שבמקרה זה חד הם, ועל קידוש ה"עניין" במדור על חשבון כל דבר אחר – "עניין" שבמדור הנ"ל איננו אלא ריקוד על הדם, כמיטב המסורת העיתונאית הרעה.
להבדיל מכבודו, כותב שורות אלה עובד קשה לפרנסת משפחתו ואין לו פנאי לשעשועי הספדים. אז מה, חשבת לתומך שבסתימת פיות ובאי פרסום תגובתי במדור של עבדך-ציפר-כי-ימלוך יסתיים הסיפור? אתה, הֶר שוקן, שנולדת עם כפית זהב בפיך, תלמד אותי, בן למשפחת פרולטרים ניצולי שואה, מהו "מות קדושים"? אביך המנוח וסבך המנוח, הזכורים לטוב, היו מתהפכים בוודאי בקבר אילו שמעו את דבריך ודברי עבדך-ציפר-כי-ימלוך. חז"ל היו אומרים לאדם המשמיע דברי נאצה ובלע כאלה: "עפר לְפִיךָ, שטן."
לכבוד ולעונג הוא לי לצטט את דברי השופט חשין, המשנה-לשעבר לנשיא בית-המשפט העליון: "מי שינסה לשלוח ידו אל בית-המשפט העליון, אגדע את ידו." אז ראה זאת כאזהרה לכל דבר: "מי שישלח שוב את ידו אל יוצר מת לחלל את כבודו ולרצוח את אופיו – אגדע את ידו!"
אתה יכול לפרש זאת פשוטו כמשמעו, או על דרך המטאפורה. לא אנוח ולא אשקוט עד שיטוהר המדור הקרוי "תרבות וספרות" מן השרץ העומד בראשו. וזכור היטב, אינני לבד במערכה הזו. בשלב הבא, אם לא תהיה ברירה, תיאלץ לפרסם בעיתונך, מודעה של מיטב היוצרים בארץ, סופרים, משוררים, אמנים, אנשי אקדמיה ורוח, הקוראת להפסקת המנוי על העיתון [שמספר מנוייו הולך ומתדלדל ממילא].
בחורבן "הארץ" ובבניין הארץ ננוחם.
עודד פלד
לוחם בצבא הספרות העברית
11.2.07
מר פלד הנכבד,
אני חושב שאני פטור מלהשיב לך כי אינך מתכתב איתי, אלא עם כל המכותבים הנכבדים שצירפת. רק אציין שתי עובדות: ראשית, אם אבי המנוח מתהפך בקברו אין לו להלין אלא על עצמו. הוא מינה את בני ציפר לתפקידו, ולא אני. שנית, מיספר מנויי העיתון לא "הולך ומתדלדל ממילא" כפי שכתבת, אגב הוצאת דיבה שקרית על "הארץ" בקרב כל מכותביך, אלא הוא גדל בשנתיים האחרונות ב-15%.
אבל כמו שאמרת, "איש מאיתנו אינו מושלם ולא טלית שכולה תכלת," לכן מה ההיגיון לצאת למלחמה ב"הארץ" ולקרוא להפסקת המנוי עליו? שישראל תיוותר עם העיתונים האחרים?
שלך בברכה,
עמוס שוקן
11.2.07
למר שוקן הנכבד,
כמוני כמוך – גם אני רואה עצמי פטור מלהשיב לך. אשר להגדלת מנויי "הארץ" – יישר כוחך. לא ידעתי. מודה בטעות. אך עניין אחד אינו נהיר לי ואולי נכשלתי בהבנת הנקרא. אם אביך, זיכרונו לברכה, מינה את בני ציפר לתפקידו [לפני שמונה-עשרה שנה, אם אינני טועה], מדוע חייב מינוי זה להימשך לנצח? האם זה נקבע בצוואתו? מעבר לכל ענייני החשבונאות והאי-אתיקה למיניהם – האם אין מקום לרענון סוף-סוף?
בברכה,
עודד פלד
מוטי בן-חורין: על אויבינו
להסתה הצורחת כי מסגד אל-אקצה בסכנת הריסה עקב עבודות הגישור לשער המוגרבים, תגובתי שונה מהמקובל: אני מאושר לנוכח הטיעון המטומטם הזה.
למה?
כי זו עוד תרומה של המנהיגים המוסלמים לקיבוע הפיגור הערבי לדורי דורות.
הערבים המוסלמים, לצער המין האנושי, היו הגורם העיקרי לכך שהישגי התרבויות העתיקות: מצרים, בבל ופרס, נמחקו והוכחדו בכיבושים של פראי המדבר האלה. גם את מיליוני העבדים האפריקאים, הערבים לכדו ושלחו כמטען, כחיות, לאמריקה!
עכשיו, רובם, מאמינים בתאוות הדם של אלוהיהם ורוכשים נשק להשמדה המונית.
הרכרוכיות והאטימות של העולם המפותח גם תאפשר להם להשתמש בנשק הזה ולהכחיד את החיים על פני כדור הארץ.
כאדם, אני מפוחד, עצוב, מיואש ומרותק. כיהודי ישראלי אני שמח שאויביי מפגרים.
מרדכי בן-חורין
ירושלים, משגב לדך 14
10.02.07
אהוד זמיר
תשובה מהצנטרום של הפיילה, בין קופילד לאיסט בנטלי
לאהוד [בן עזר] שלום,
משה גרנות לא חשב שמישהו ממלבורן ייקרא את הגיגיו בנדון... מצאתי לנכון להעמיד כמה דברים על דיוקם ואשמח אם תפרסם.
תודה,
אהוד זמיר
למשה גרנות,
תשובה ישר מהצנטרום של הפיילה, בין קופילד לאיסט בנטלי.
משה היקר,
בתור ישראלי שחי כאן, בדיוק באמצע בין קופילד לאיסט בנטלי שבמלבורן, כבר ארבע שנים בדיוק, קראתי בעניין את גילוי הדעת שלך בנושא הישראלים במלבורן. מעניין? לא אגיד שלא, אבל מדוייק? נגיד. (אתה לא תגיד נגיד, אני אגיד נגיד, וכו' וכו' כמאמר הגשש).
אז ככה: נכון שהיהודים לא תמיד מתלהבים מהסגנון הישראלי, אבל לאו דווקא בגלל "ניחוח מיליטריסטי שנודף מהם למרות שכבר יובלות לא שירתו במילואים," (רובם אגב שירתו במילואים הרבה יותר ממך לאחרונה, ולוא רק בגלל גילם הצעיר והעובדה שהיגרו לפה לאחרונה). היהודים ברובם מבוססים הרבה יותר מהישראלים, שזה מקרוב באו, וזה כשלעצמו יוצר פער, שלא לדבר על הפער התרבותי הבלתי נמנע. ישראלים בכל העולם, לא רק כאן, לא ממש מתחברים בעוצמה לקהילות היהודיות, וגם עולים חדשים לארץ מארצות אנגלו-סקסיות לא בדיוק הופכים בדרך-כלל לסחבקים של כולם בארץ אחרי יומיים, כלומר טול קורה מבין עיניך...
החיים במלבורן נעימים, שקטים, שפויים, ובניגוד למצטייר ממכתבך הקודר, לא כרוכים בהתמודדות עם אנטי-ישראליות על ימין ועל שמאל. למרות שיש במלבורן זרמים פוליטיים שמאלניים לא מבוטלים, עדיין הרוב באוסטרליה בוחר שוב ושוב בממשלה שהעמדה שלה מאוד פרו-ישראלית והגיונית וחפה מאנטי-ישראליות. במלחמה האחרונה בלבנון התבטאו ראש ממשלת אוסטרליה ושר החוץ באופן ברור ונחרץ כנגד החיזבאללה והשימוש הציני שלו באוכלוסייה האזרחית, והצדיקו את מלחמתה של ישראל ככורח הישרדותי. אמרתי לעצמי, כששמעתי אותם, שחבל שלישראל עצמה אין דוברים טובים כל כך. עיון קצר בעיתונות הישראלית לאנשים חושבים, חזקה עליו שיעלה הרבה יותר דוגמאות לאנטי-ישראליות ולהשקפות שמאלניות עיוורות, מעיון בעיתון אוסטראלי.
בארבע השנים שחייתי פה שוחחתי עם אוסטרלים רבים שידעו שאני ישראלי, ומעולם לא הפנו אליי "כתף קרה" בגלל העובדה הזו. לכל היותר התפתח לעיתים נדירות ויכוח פוליטי כנה ועל בסיס רציונאלי, לרוב תרבותי וידידותי יותר מוויכוח פוליטי ממוצע בארץ, עם ורידי צוואר בולטים ונתזי רוק מעופפים.
הציירת הצעירה שהזכרת נוטה קצת לחפש אנטי-ישראליות בכוח, גם כשאינה קיימת, ונראה לי שהמקרה שציטטת היה אחד מאלה (היא מוסרת לך ד"ש, אגב!), כך שלא הכול כזה שחור. הרבה ישראלים דווקא כן מוצאים את עצמם כאן, ומשתלבים היטב בחברה, ולא שותפים לדעתך ש"הישראלים היורדים באוסטרליה אינם חשים עצמם אוסטרלים, והם יודעים שלעולם לא ייקלטו במדינה הזאת, לא באוכלוסייה הכללית, ולא בקהילה היהודית." זה קצת יומרני לקבוע קביעות נחרצות שכאלה על סמך ביקור של תייר שפגש שתי משפחות ובנה עליהן תילי תילים של פרשנויות. לי אישית נראה שדווקא חבריי, הציירת הצעירה ומשפחתה החמודה(!) נקלטים פה לא רע, סבא משה!!
הידיעה ב"ג'ואיש כרוניקל" בלונדון
על פטירתה של ד"ר ריסה דומב
DOMB. DR. Risa. Our wonderful Risa passed away peacefully on January 2007, taken from us after an illness with extraordinary courage and dignity. Her energy and enthusiasm were infectious and being in her presence was like being carried along on a wave of warmth, wisdom, generosity and kindness. She thought always of others before herself and her capacity to love defined all our lives. She is mourned by Richard, her beloved husband of 47 years, who shared with her an extraordinary life based on mutual devotion, respect and love of family. She is sadly missed by her children, Alon, Gail, Eytan and Tamar; her daughters in law Jane, Leah and Dina, son in law Sanjay and grandchildren Arielle, Guy, Aiden, Jed, Alexander, Rachel, Ben, Dylan and Lila as well as by her beloved sister Nilly. We are so grateful for everything that she gave to us; she will forever be in our hearts.
מכון ז'בוטינסקי בישראל, מייסד ומנהל ראשון ד"ר יוסף פעמוני ז"ל
ספינת מעפילים נבנתה ו"שטה"
במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב
נחנך המיצג על עליית "אף על פי" שיזמה התנועה הרוויזיוניסטית בשנות השלושים. בלב תל-אביב נשלמה בימים אלה הקמתה של ספינה, שאפשר להיכנס אליה ולחוש כאילו נמצאים על סיפון אונייה אמיתית. ולא עוד אלא שבחלל הספינה מוקרן סרט חדש, שהפקתו נשלמה בימים אלה, על ההעפלה בשנות השלושים של המאה העשרים. החיזיון הימי-האטרקטיבי הזה נמצא בתוך מוזיאון ז'בוטינסקי, שחונך בשני טקסים את התערוכה והמיצג: "הספורט הלאומי – עליית אף-על-פי". הטקס הראשון היה במעמד השר לקליטת העלייה זאב בוים. בטקס השני השתתפו ובירכו יו"ר הסוכנות זאב בילסקי ומנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט מר איתן ברושי.
המיצג החדש הוא תערוכה וסרט על תנועת ההעפלה הרוויזיוניסטית ערב מלחמת העולם השנייה. זהו סיפורה הדרמטי של עלייה ב', שבמסגרתה הגיעו ארצה החל ב-1934 כ-30 אניות, מהן כמה רעועות לחלוטין, שהביאו לארץ ישראל כ-20 אלף מעפילים. הם נענו לקריאתו של ז'בוטינסקי, אשר קרא למבצע ההצלה הזה "הספורט הלאומי". רבבות המעפילים ניצלו מן הגורל המר בידי הנאצים ורבים מהם הצטרפו לאצ"ל ולמאבקו בבריטים.
כאמור, המבקר במיצג נכנס לחלל, המדמה סיפון ספינת מעפילים באווירה של שנות השלושים, ונוטל חלק במסע התלאות של הספינה מנמל באירופה אל ארץ-ישראל. הסרט מוקרן על גבי מסך ענקי שמעניק תחושה כי הסיפור מתרחש מעבר לסיפון האנייה שעליו יושבים או עומדים הצופים. תוך כדי הקרנה, שנמשכת כ-18 דקות, מותזים על הצופים רסיסי מים, מופעלים ערפל ואפקטים של תאורה ותנועה, המעצימים את החווייה. את המיצג הפיקו במשותף האדריכלית ענת הרמן-וינציגסטר וסטודיו "דיסק-אין". המיצג החדש "אף על פי", הוא ללא ספק אטרקציה חדשה ויוצאת-דופן בתל-אביב.
המעוניינים מתבקשים לתאם מראש את ביקורם עם הנהלת המוזיאון, בראשות שלמה קטן, בטלפונים: 03-5286523,03-6210642.
לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, טל 03-6210620, 054-6611882.
חשוב מאוד חשוב מאוד מאוד!
לידיעת הכותבים ל"חדשות בן עזר"!
לאהוד בן עזר, שלום,
תודה על עיתונך.
אתה מחזק בי מחדש את הקשר הטוב לפתח תקווה, בה חייתי שנים רבות בנעוריי.
חשבתי לנכון להציע לך ולמערכת – להגביל את דברי הכותבים ולהביא אותם בסוד הקיצור... מקווה שאיני פוגעת באיש.
בהערכה וידידות,
צפירה יונתן (שהלבן)
קיבוץ שריד
משה ברק
עוד על ברייטברד וגם על שמעון רודי ו"האתלט"
לחדשות אהוד בן עזר שלום!
גם אני שמעתי את שמעו של ברייטברד, ככוחן יהודי שהופיע בעולם, בהופעה ששיאה היה נעיצת מסמר במכת כף יד. גם אני שמעתי על הפעם האחרונה כאשר המסמר חדר לתוך ידו בהופעה בווינה והתפתחה דלקת ממנה הוא מת.
לא שמעתי על ביקורו של כוחן זה בארץ ישראל בימי המנדט.
אני יודע על שנים אחרים:
הראשון הוא שמעון רודי, הנזכר ב"שיר השכונה", שהתגורר בפרברי תל אביב. בהופעה באולם "בית המכבי" בחיפה, ראיתי במו עיניי, כיצד כחמישה אנשים עלו על מוט ברזל, שהתכופף מכובד משקלם. אחר כך יישרו אותו 3 אנשים מכל צד על אפו של שמעון רודי. כמו כן אני זוכר שהוא שכב על גבו, כשעל בטנו הניחו לוח עץ רבוע של 1.5 X 1.5 מטר. על לוח זה הניחו ערימה של דֶבֶּש (שברי סלע גדולים), ואחד הצופים, שהיה לו ניסיון בעבודה בפטיש כבד של 5 קילוגרם, היכה בפטיש וניפץ את הסלעים, כשכל משקלם על גופו של שמעון רודי.
השני היה "אטלט". כך קרא לו אבי. איש לא גבוה במיוחד עם ראש מרשים בעטרת תלתלים. אבי גדליהו עבד איתו בסלילת כביש רופין מהדר הכרמל להר, על-ידי סולל בונה. כוחן זה הפעיל פטיש אוויר שאותו נשא בקלי קלות. מפה לאוזן סיפרו שהוא מופיע בהופעות בהן הוא מכופף ברזלים וכדומה. על כל פנים, ראינו שהוא צורך מזון רב ביותר, שכן אימי רחל קיימה ביתן הסעדה לפועלים בחורש, על צלע ההר לצד הכביש. הוא נהג תמיד להזמין שני עופות, ושאר מנות כפולות, שלקח אותן בהקפה... הכביש נגמר, פועליו התפזרו, אך עוד שנים רבות התגלגלה בביתנו מחברת חשבונות ביתן ההסעדה, בה הופיע דף אחד שבראשו השם "ATLET", כאחד עם חשבון הוצאות שמן שמעולם לא שולם...
שמענו כי האיש עבר לחולון, ומופיע מדי פעם במיצגי כוח גופני. יתכן שבחולון יודעים יותר על האיש.
החוויה המרגשת ביותר היתה, כאשר ראינו את "אטלט" כאחד הגיבורים במובן הפשוט של המילה בסרט "קוו ואדיס", עם תלתליו המרשימים.
אם מדובר על כוחן שהיה בפתח תקווה בשנות השלושים, ובהיעדר עדות על הופעת ברייטברט בארץ, נותרנו רק עם שניים אלה. מכיוון ששניהם עברו במרכז הארץ, ייתכן שניתן לבחון באם אחד משניהם הוא "הגיבור מפינסק".
משה ברק
נ"ב
אני משתמש במונח "כוחן" כי המילה "גיבור" מציינת בעברית, מלבד כוח, גם אומץ –המופעלים לטובת הכלל.
יוסי אחימאיר
מערב ירושלים והכותל המערבי
לרגעים לא האמנתי לעצמי. עומד לו האיש שהשחית את הליכוד, שפעל בשם אביו הכל-יכול ובחסותו גם צבר את כוחו, כוח להשחית, נותן ראיון נדיר לטלוויזיה – ואני מסכים לכל מלה שיוצאת מפיו.
מאז הועמד לדין ופרש מהחיים הפוליטיים, כמעט אין רואים ולא שומעים את הח"כ לשעבר עמרי שרון. והנה במפתיע הוא חוזר ל"פריים" והפעם כ"מר שמירת הסביבה", מנהיג את המאבק נגד הבנייה במערב ירושלים. עמרי ניצח על ההתנגדות לתכנית ספדייה. הוא וחבריו אכן הצליחו להעביר מעל פני הארץ את רוע הגזרה. נכסי הטבע היפים ממערב לבירה, יערות, נחלים, עתיקות ושבילים – ניצלו ממלתעות הדחפורים.
כל חובב טבע ואוהב הארץ חייב להודות על כך לעמרי ולחבריו למאבק. בלעדיהם עוד שכיות חמדה טבעיות וארכיאולוגיות היו נהפכות באופן בלתי-הפיך. חלק נכבד מהנוף המצטמצם והולך של המולדת, הרי יהודה המשתפלים לעבר השפלה מערבה, היה מושמד, פשוטו כמשמעו. עם כל ההבנה והכורח לבנות בתים, להקים יישובים – וכמובן לא לעקור אותם ואת יושביהם אחרי עשרות שנים – למען קליטת עלייה יהודית, גם שמירת הטבע והסביבה של נופי ארץ-ישראל צריכה להיות בעדיפות עליונה. בוודאי בהרי יהודה המצומצמים בשטחם והייחודים בנופם.
לפני שפוגעים בשכיית חמדה נופית באשר היא, מן הראוי לבדוק כמה וכמה חלופות לבנייה, ולו גם במחיר כלכלי גבוה. נראה שעוד ייקח לנו הרבה זמן ללמוד לא להתעלל בטבע, בנופי הבראשית של ארץ-ישראל, לא להתייחס אליהם כאל נדל"ן בלבד. אבל עד שזה יקרה, כבר ניכרים אותות ההרס על פני שטחים נרחבים בארץ הקטנה והדחוסה הזו.
עמרי שרון וחבריו עוררו את חובבי הטבע הרדומים, ניהלו מאבק יפה, נקי ומשכנע – וניצחו בו. עימם ניצחו היערות והשבילים, האבנים והפרחים, שימשיכו לפרוח ולהסב הנאה למטיילים ולנופשים.
גם ד"ר אילת מזר יוצאת נגד בנייה בומבסטית, חסרת ערך, לדעתה, שתפגע בנוף קדומים היסטורי. ד"ר מזר היא ארכיאולוגית, המתמחה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. זכור לנו המאבק הגדול שניהלה יחד עם חבריה וכמה אנשי רוח נגד החפירה האסלאמית מתחת לאורוות שלמה בהר הבית. בגסותם כי רבה, המוסלמים הוציאו משם הררי עפר כדי להקים מסגד חדש מתחת לפני הר הבית – ורשויות השלטון בישראל לא נקפו אצבע. היא ועמיתיה הארכיאולוגיים לא הצליחו לסכל את העבודות, שהמחישו לעולם כולו, מי הריבון האמיתי בהר הבית, שכזכור "שוחרר" על-ידי חיילי ישראל במלחמת ששת הימים.
מאבקה של אילת מזר לא היה פוליטי, אלא מאבק טהור על שמירת שכבות האדמה האוצרות בחובן תקופות היסטוריות רבות משמעות, בעיקר כמובן מתקופת בית ראשון ושני. גם עמדתה הנוכחית איננה פוליטית. הגשר שמקימים בשער המוגרבים הוא כנראה מיזם פלצני, מגלומני, שאין בו צורך במימדים שתוכנן. אפשר היה להסתפק בגשר צנוע יותר, שלא יבליט עצמו יותר מדי ולא יגמד את הכותל המערבי.
אבל מה לעשות ובירושלים הכול פוליטי, בירושלים הכל רגשי – במיוחד כאשר מדובר באתריה המוסלמים. ראו איך באו ונזעקו ראשי האסלאם ובאילו מילים הם משתלחים בישראל, תוך איומים ב"אינתיפאדה" שלישית. לא האמת העובדתית מעניינת אותם ואת הח"כים הערביים. בשבילם חפירות ההצלה הן אמתלה מחודשת להפגנות, להסתה לאלימות. הבה גם נודה בצער, כי הפגנותיהם מלמדות על דבר נוסף, שצריך להדאיג אותנו: למוסלמים איכפת מהר הבית ומירושלים יותר מאשר ליהודים.
העם היושב בציון אדיש ברובו למתרחש בהר הבית ובסביבות קודש הקודשים שלו, הכותל המערבי. אצלנו, לבד מכמה ארכיאולוגים, כמעט איש לא יקום להפגין כנגד ההשתלטות המוסלמית זה מכבר על ההר, קביעת העובדות והפגנות הנוכחות ההמוניות של המוסלמים בתפילות יום ו'.
הגיע הזמן שהיחס שלנו לעיר דוד, להר הבית, לסביבותיו – ישתנה מן הקצה אל הקצה. הגיע הזמן שגם יהודים יראו בנוכחותם, ברגליהם, שהאתרים הללו קדושים להם, יקרים לליבם, ויהדפו מן השטח – כמובן, באמצעות זרועות הביטחון ורשויות החוק שלהם – את ראאד סלאח וחבר מרעיו שונאי יהודים ושונאי ישראל.
ולכן, במקרה הנוכחי אין ליבנו עם ד"ר איילת מזר, שצודקת מבחינה ויזואלית-תכליתית, אבל טועה מבחינה לאומית. כאן המאבק הוא עקרוני, בלתי נמנע. אבוי יהיה לנו אם יופסקו העבודות ליד שער המוגרבים בלחץ בינלאומי כזה או אחר, שמזמינים ראשי האסלאם הפאנאטי מסוגם של השייח סלאח, איש אום-אל-פחם. אבוי לנו אם ניכנע לאלימות הפיזית והמילולית שהם רוצים לכפות עלינו.
זה המקום, זה הזמן, לשוב ולהוכיח מה שנקבע כבר בשנת 1967 בהכרזתו של האלוף מוטה גור ז"ל: "הר הבית בידינו!" אכן, אחרי ארבעים שנה הר הבית צריך לחזור לידינו, לשליטתנו המוחלטת, לא רק משום שהוא קדוש קודם כל ומעל לכל לעם היהודי, אלא משום שרק סמכותנו הבלעדית בו תבטיח במקום הנפיץ הזה חופש פולחן למוסלמים, לנוצרים, וכן – גם ליהודים.
ליטמן מור: אני יודע שאני לא יודע
לאהוד שלום רב,
בגיליון מספר 217 מופיעה השאלה הבאה (ככל הנראה רטורית): "האם שר הביטחון עמיר פרץ יודע מה הוא יודע?"
שאלות מסוג זה והערות הביניים חשובות מאוד. ההערות מסבירות לפעמים יותר מהמאמרים הארוכים "המוכתבים " בדרך כלל על ידי מערכות העיתונים. יש וההערות מסוג הנ"ל עוברות מדור לדור והופכות עם הזמן בחזקת: "קול העם כקול שדי". לדוגמא: האמרה בלטינית: Scio non scire"" מתייחסת לאדם חכם, שפירושה בעברית: "אני יודע שאני לא יודע." ובמקרה שלפנינו השאלה שיכולה או צריכה להישאל היא:
האם שר הביטחון עמיר פרץ יודע מה הוא לא יודע?
בברכה,
ליטמן מור
ראובן אדיבי
לופוליאנסקי – זרזיר? עורב?
ראש העיר החרדי הוציא את הערמון הלוהט מהאש עבור מי? האם עבור שיח' עכראמה או עבור התנועה האיסלאמית? על כך נאמר: לא חינם הלך זרזיר אצל עורב אלא משום שהוא בן מינו. ואולי מכין לו לופו את הקידום לתפקיד מיניסטר לענייני היהודים אצל הנייה? אצל החרדים מכל הסוגים אינך יכול לצפות דבר מראש. נזכור את הברית בין עמרם בלוי לעראפאת.
ואולי מדובר בנצר לרבי יוחנן בן זכאי שכרת ברית עם טיטוס הרשע לאמור: "תן לי את יבנה וחכמיה, וקח לך את ירושלים ועשה ממנה עפר ואפר..."?
או שמא עשה לו לופו הסכם חשאי עם ה-"נץ" אולמרט לקטוף בעבורו את התפוח הלוהט מעץ הדעת? אתה תהיה גיבור בממשלה על התנועה האיסלאמית ועל פרץ המסכן – ואני אדאג שעניין שער המוגרבים ייקבר בוועדות התיכנון והבנייה עד לביאת המשיח? (ביאת משיח – על מי יבוא? זהירות!)
הכול אפשרי. וצפו לכך שלופו יהיה שר כלשהו: שר לענייני ירושלים בממשלת "קדימה" הבאה או שר לענייני יהודים בממשלת הנייה-משעל, שתבוא עלינו לכשתקום מדינת כל אזרחיה מן הים ועד הירדן.
לפחות שיסדירו לנו הדתיים משני הצדדים שלוש ערי מקלט: יבנה, בני ברק וצפת – נצטופף שם כולנו בבתי קומות ונתפלל עד בוא המשיח.
ס. נידח: שאלה לעיתונאי המוסרי העצמאי יואב יצחק
האם כבר הוחל בבדיקת עברו של שר המשפטים החדש, שמא ניתן לגלות אצלו עבירות, כגון עבירות מס הכנסה (הרצאות בחוץ-לארץ ותמלוגים מספרים בחו"ל שלא דווח עליהם), שבגינן ניתן להגיש תלונה נגדו ליועץ המשפטי או למְרכֵּז החקירות החף מרבב של מבקר המדינה?
וכי מי אם לא ניצב-בדימוס בורובסקי ייטיב לחקור שמא מאמרו החריף של פרופ' דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות", שבו מתח ביקורת על שופטיו של חיים רמון, היה מלכתחילה פעילות שתדלנית למען יזכה הוא עצמו במשרת שר המשפטים?
פרופ' אמנון רובינשטיין טען פעם בגלוי מעל דפי עיתון "הארץ" כי חלק ניכר ממערכת השכר של הפרופיסורים באוניברסיטאות מיוסדת על שקרים ועל הצהרות כזב, והוא מבקש בזה להעמיד אותו לדין על כך. איש לא העמיד. אבל אולי עכשיו אפשר ליישם חטאים ועבירות אלה בהגשת תביעה נגד פרופ' דניאל פרידמן?
רון וייס: על אנשים הגונים לתמוך במערכת המשפט
אהוד בן עזר שלום,
ד"ר גיא בכור הצטרף לחרדים ולאנשי הימין התוקפים בחדווה את בית המשפט העליון. לפוליטיקאים מושחתים ומשחיתים יש בעייה. הם יודעים שאת שופטי בית המשפט העליון אי אפשר לשחד ואי אפשר לקנות. אין זה מקרה שכל המסובכים בחקירות בעניין השחיתות ברשות המיסים הם אנשי ליכוד/קדימה או המקורבים והקשורים להם. אהוד אולמרט החליט לפתוח במלחמתו השנייה, הפעם מלחמה נגד בית המשפט העליון, שהוא המגן על זכויות היסוד של כל אזרחי המדינה ומגן עליהם מפני שרירות שלטונית. מינויו לשר המשפטים של פרופ' דניאל פרידמן – מומחה למשפט אזרחי שתקף בחריפות את מערכת המשפט והשתלח בבוטות בשופטי בית המשפט העליון, זו התרסה וקריאת תגר נגד מערכת המשפט. פרופ' פרידמן התבטא בעבר שעל הכנסת לפעול לצמצום סמכויות בג"ץ וכן שצריך להפסיק את השליטה הבלעדית של השופטים במינוי שופטים ולשקול הקמת בית משפט לחוקה. אלה התבטאויות תמוהות. בוועדה למינוי שופטים יש רק שלושה שופטים מתוך תשעת חברי הוועדה. עובדה זו אילצה את אהרון ברק להגיע להסכמות ופשרות עם הפוליטיקאים ונציגי לשכת עורכי הדין בוועדה. שליטה בלעדית של השופטים, ודאי אין כאן. שופטי העליון מכירים טוב מכולם את המועמדים לשפיטה, מעצם העובדה שערעורים על פסקי דין נידונים בפניהם. לכן יש היגיון להגדיל את מספרם בוועדה על חשבון הפוליטיקאים. הדרישה לשקול הקמת בית משפט לחוקה היא מוזרה. יש מיספר חוקי יסוד, אך עדיין אין לנו חוקה שלמה ומשוריינת. הדבר דומה לרתימת העגלה לפני הסוסים. הכנסת היא שהסמיכה את בית המשפט העליון לפסול חוקים המנוגדים לחוקי היסוד, לכן אין לבוא בטענות נגד שופטי העליון שפעלו על פי סמכותם ופסלו מיספר מיזערי של חוקים.
אני מצפה מאנשים הגונים לתמוך במערכת המשפט ולפעול לחיזוקה.
רון וייס
רמת-גן
מי יכול לשלוח לנו פרטים על הסופרת
מאיה זרובבל-ארם (מאי זרובבלס)?
לאהוד היקר שלום וברכה,
כידוע לך אני עוסקת בספרות ילדים ביידיש ובעברית. רציתי לשאול את קוראי "חדשות בן-עזר" אם מישהו מהם מכיר את מאיה זרובבל-ארם (ביידיש: מאי זרובבלס), או מישהו מבני משפחתה. היא ילידת 1927 ועלתה לארץ בהיותה בת 7. מאיה היא בתו של יעקב זרובבל, איש "פועלי-ציון שמאל". היא כתבה ביידיש ובעברית לילדים והיתה גם מורה.
כל טוב ותודה,
עדינה בר-אל
* * *
הערה למשה דור על הגברת המופלאה עזה צבי
האם משה דור הוא גם פרופסור? כי במאמרו האחרון [גיליון 217] הוא נוהג כפרופסור גמור. למה הוא שותף להכחשת הגברת המופלאה עזה צבי, שהיתה האדם הראשון בירושלים שטיפחה את המשוררת זלדה. כלום איני צודק?
עלה והצלח. חזק ואמץ ידידי אהוד.
ערן צין
תל אביב
מכתבו של מר י.ח. המר
שלום לך מר בן עזר,
התואיל לפרסם במכתב עיתי שלך:
כזאת מצאתי כתוב בספר צמחי הארץ:
אם משרה בצל מצרי יבש בשמן מליחים
הלנדי תגלה שטעם הבצל מתוק כצפיחת
בדבש ככתוב בכל כתבי הקודש הקדומים של
כל הדתות מזאתם למדים שאין חדש תחת
הלבנה והחמה שהיא מקור החכמה מאין תימצא
דרכה לי על היבלת הימינית
לא אני פשוט אֶ
אמרה – ודרכה לי על היבלת הימינית ברגל
גסה קמה ומדברת מדברת עם חבורת פוזלים: אֶ מָא איך
תל אביב 2007
י. בן לאה ירושלמי החולם
שם עט בדוי אך קיים וחי
* * *
יעקב ברזילי
בטנך, כיכר הומה
מְעֻרְטֶלֶת שְׂרוּעָה עַל מִשְׁכָּבֵךְ,
זוֹלֶפֶת רֵיחַ מַיִם עַל הַמַּצָּעִים,
כְּמוֹ כַּלָּה שֶׁרוֹחֶצֶת בַּנָּהָר
בְּלֵיל כְּלוּלוֹתֶיהָ.
עֵינַיִךְ חַלּוֹן רַאֲוָה
לְגַעְגּוּעַ זוֹחֵל עַד מְבוּשַׁי.
בִּטְנֵךְ, כִּכָּר הוֹמָה
לִתְנוּעָה דוּ-כִּוּוּנִית שֶׁל תַּאֲווֹת.
וַאֲנִי תוֹהֶה
אִם לְהַצְפִּין לְגִבְעַת הַמַּרְצִיפָּנִים
לִשְׂבֹּעַ מָתוֹק,
אוֹ לְהַדְרִים עַד מוֹרְדוֹת הַכֶּרֶם,
לְהִסְתַּבֵּךְ בִּסְבַךְ זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן
שׁוֹפַעַת הֶעָסִיס.
אֶפְשָׁר שֶׁאָנוּעַ בִּשְׁנֵי הַכִּוּוּנִים
בּוֹ-זְמַנִּית.
הולחן בידי המלחין יוסף ברדנשוילי
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק כ"א. לידת בנות ונישואי ילדות
ונחזור לבתולין המקודשים.
אומר הנביא עמוס: "וכי ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ושב הבית וסמך את ידו על הקיר ונשכו הנחש."
אם בתוליה של האישה נמצאו בסדר, והצליחה לעבור את תקופת "החניכות" אצל בית חמותה בלי תקלות מרובות, עדיין צריכה היא למזל גדול על מנת להביא פרי בטן, מהר ובלי דיחויים. ועדיף כמובן שזה יהיה בן זכר. והיה והריון לא נתרחש במהירות הסבירה, כי אז אוי לה ואבוי לה לבת ישראל. כולם מתחילים לרנן אחריה, כולן שואלות אותה שאלות, והחמות ואחיותיו של בעלה וגם יתר קרובותיו לא יחמיצו הזדמנות כלשהי בה אפשר ללעוג לה או לעקוץ אותה ולהעליבה.
על יכולתו של הבעל להפרות כמובן שלא דובר. מספיק שעומד לו והוא מקיים יחסי מין. ומה עם איכותו של הזרע? הגבר הוא תמיד "בסדר", ואם יש "אשם" הלא הוא על ראשה של האישה העלובה.
ואימה של הנידונה, מנידה ראש ואף היא נתקפת שאלות ותשובות ואי נעימוּת לרוב, והיא מתחילה לחפש מזור. מכשפות וידעניות, קמיעות וצמחים, לחשים ותרופות, תפילות ותרומות לעניים, צום ותענית – והכול כדי שאלוהים יעזור לבתה בת הארבע-עשרה או השש-עשרה להרות מהר וללדת. לפעמים פנו גם פה ושם גם לרופאים.
ואם הרתה וילדה, עדיף לה כאמור ללדת בן זכר, שיוכלו לשמוח בו ולא להתעצב ולומר: "וָלָאד מִגְ'נוּן, וָלָא בְּנֵיתִּי חָאתְּוּן!" כלומר עדיף להביא לעולם בן מפגר, ובלבד שלא בת. שבת היא צרה כאמור לעיל. ככתוב בספרים לרוב מכל הארצות המינים הסוגים והעדות.
כדאי לציין כאן שעניין זה האחרון, שמי שלא מצליחה להרות מהר, וכדומה, הוא עניין שקיים בכל העדות ללא הבדל מין דת וגזע, וזאת ידעתי בפרקטיקה שלי כרופא. שהאשכנזיות, אף הנאורות שבהן, יסבלו מהקרובות והמכרות, ממש כמוהן כבנות עדות המזרח. וסיפורים באמתחתי בעניין זה לרוב.
ואגב, אצל הבדווים, למשל, אישה אשר לא הביאה לעולם בן זכר, ורק נקבות לה, נחשבת לעקרה. וזכורה לי בדווית שהיתה מביאה לנו הביתה לֶבֶּן בקופסת עץ מן המאהל שלה אשר ליד בגדאד בבוקרי הקיץ, וחוזרת מיספר שעות לאחר מכן לקחת את הקופסא. קרה תדיר שהיתה צריכה להשתהות קמעא בביתנו עד שהמיכל ירוקן ויימסר לה. בזמן ההמתנה נהגה לשיר כל מיני שירים לאחי הקטן, שהיה אז זוחל בבית. השירים, שבחלקם זכורים לי עד היום, היו שירי הודיה לאלוהים על שנתן לה לאישה בן זכר, ולא שם אותה עקרה, והיא ללעג ולקלס בפי כל האחרות העלובות שבמאהל. (את מילות השיר ופירוטיו עיין ברשימה אחרת של סיפורי בגדאד).
כל כך הרבה סיפורים עגומים שמעתי, ובהמשך, בפרקטיקה שלי כרופא מיילד גם ראיתי, בכל הקשור לעניין זה שאישה מביאה בת נקבה לעולם, ולא בן זכר כמצופה ממנה. החל מסיפורי ילדוּת ששמעתים מפי סבתי ואימי אודות נשים שכל כך התעמרו בהן הבעל ומשפחתו על שלא הביאו בן זכר פעם ופעמיים, עד שכאשר ילדה את הבת הנוספת, ניסתה אף להמיתה על ידי עזיבתה ללא מזון וללא השגחה זמן מה על עליית הגג, בחום המדברי, או בקור הנורא של החורף שם, עד יציאת נשמתה של הבריה הזעירה והעלובה. (ומה שמסופר ברומאן "ויקטוריה" של סמי מיכאל בעניין הזה, הכול אמת).
מפי אימי שמעתי את הסיפורים בנדון, מקושטים בצורה אגדית עם "הֶפִּי אנד", כדי שלא אזיל דמעה ואתרגש. כגון מעשה במיילדת שהוציאה ילוד לעולם והכריזה עליו כעל בת, הצהרה שגררה אחריה פסק דין כאמור לעיל, כלומר לקחו את הילוד עטוף בחיתול ושמוהו מתחת לאיזו גיגית נחושת (טַשְתּ) ועזבוהו שם לגורלו/ גורלה.
והנה נכמרו רחמיה של מישהי מן הנוכחות באירוע הלידה על הברייה המצייצת מתחת לגיגית, ומתוך סקרנות הרימה הגיגית ובדקה בדיקת רביזיה. וכמה שהפתעתה היתה גדולה למצוא שהמיילדת טעתה, ולמעשה היצור היה בן זכר! יצור מבורך, ולא בת מקוללה. ומיד צרחות גיל ושמחה והמולה גדולה ופרסים למגלה את האוצר.
גם אם נניח שסיפורים אלה היו מבוססים על מקרים בודדים לגמרי, מכל מקום חייב היה להיות להם בסיס עובדתי כלשהו. לא הכול מצוץ מן האצבע. אמנם "פרעה לא גזר אלא על הזכרים," כמצויין בהגדה של פסח, אך בוואריאציה מתקדמת יותר, התהפך הגלגל והגזרה נפלה על ראש הבנות.
זה הפן הקיצוני. אבל גם בשטח האפור היו דברים פחות חמורים: כעס על היולדת מצד הבעל ומשפחתו, נידוייה, סירוב לעשות חגיגה כלשהי לכבוד הלידה, לפעמים מכות לאישה על ידי הבעל לכלות בה את כעסו ותסכוליו, קינטורים אין קץ מצד משפחתו, ועוד.
כאמור לעיל גם אני הספקתי לראות תגובות כאלה כאן בארץ ישראל אצל בני עדות שונות. כגון, שבעל מסרב לבוא לבקר את אשתו בבית החולים אחרי לידת בת, וגם אוסר עליה לחזור לביתה, "שתלך לעזאזל או להוריה" – ונחמץ הלב לראות יולדת, אם לילדות ובעלת משפחה, יושבת במחלקת היולדות ומקוננת על מר גורלה. בדרך כלל, ידי הצוות הרפואי קצרו מהושיע במקרים כאלה, ואך לעתים רחוקות הצליח הצוות לשכנע את הבעל שזה אמנם עניין גנטי שהוא בעצמו לקח בו את החלק הקובע. לא שהבעל קיבל את זה, אבל לפחות הסכים לקחת את האישה והבת הביתה.
ומהחוויות האישיות הקרובות: למכר אחד שלי, שנחשב לאיש מתקדם ו"נאור", נולדה בת ראשונה, במקרה במחלקה בה עבדתי אז, ואני רופא צעיר בראשית דרכי הרפואית. ביקרתי את האישה מדי פעם לשאול לשלומה. באחת הפעמים קרה שנזדמנתי בעת ביקור המשפחות שבאו על מנת לברכה, כביכול... והנה להפתעתי הגמורה, מצאתים עומדים סביב מיטת היולדת רכוני ראש ודמומים, כשעל פניהם נסוכה עצבות קודרת, משל כאילו עמדו ליד מיטת שכיב מרע חס וחלילה, ולא ליד יולדת צעירה שכל שצריכה היא לקבל הם מבטי שמחה ועידוד ותמיכה. (על פני הבעל העצבות ניכרה בצורה יותר מודגשת).
והזכרתי קודם את הבנות אשר השיאון הוריהן לגבר ביותן בגיל שמונה עד עשר, פחות או יותר. ונשאלת השאלה, והלא בעֵדה היו גם רבנים ומנהיגים רוחניים אחרים, שאמורים היו להיות יותר חכמים ונבונים. כיצד ואם כן נתנו יד לדבר זה, שהוא מנוגד לכל הגיון ולכל כלל.
ובכן, ראשית, לא קל לעקור מנהגים שמושרשים מזה דורות רבים, ושנית, היו רבנים שבהחלט התנגדו לדברים הללו והוציאו המלצותיהם נגד. לא תמיד זה עזר, אך עם הזמן הדבר השתנה לטובה. ואני שוב מדגיש שתופעה זו היתה קיימת בכל קהילות ישראל בגולה ולאו דווקא באוריינט המהולל.
בילדותי ובנעוריי הספקתי לראות כמה מן המקרים, בחלקם בעת התרחשותם, ובחלקם האחר ראיתי את התוצאות העגומות שהביאה התופעה בחלוף הימים.
גם במשפחתנו הקרובה וגם במשפחות של חברים קרובים שלי, היו זוגות עם הבדלי גיל גדולים מאוד, אפילו של עשרות שנים. נערה בת 15 שנישאה למישהו בן 40 או אף יותר מבוגר. הוא מבוסס כלכלית, והיא מבית עני, כגון יתומה ובת למשפחה מרובת ילדים. ומנין תבוא לה הנדוניה. והנה צץ האדון, שעד כה היה עסוק בעשיית כסף או בעשיית חיים, נסיעות בילויים וכל כיוצא בזה, וסוף סוף החליט להתיישב. והוא מוכן "לקבל אותה חינם" מבלי שתביא לו כספים מבית הוריה, ואולי אף מצהיר ומוכן לתמוך גם במשפחתה. לכאורה כולם יוצאים נשכרים, כמובן על חשבונה של בת זו. משוואה פשוטה וקלה: החיים הצעירים והנעורים תמורת התמיכה הכלכלית.
ומי מדבר על אהבה?
מה זה בכלל? קודם מתחתנים וזה יבוא אחר כך. ומה יבוא אחר כך, והלא היא אפילו לא יודעת על קיומו של דבר כזה בעולם. בת 14, שלא הספיקה אפילו לקרוא רומנים, וזה במקרה שידעה קרוא וכתוב.
כגון מקרה של מכר טוב שלי, שאיתו למדתי בבית הספר שנים רבות. כאשר הכרתיו, אביו היה איש מבוגר מאוד, ואנו אז כבני שלוש-עשרה בערך. אימו היתה לא יותר מאשר בת עשרים ושמונה. האב עבד והיו לו הכנסות יפות, והוא גם תמך באם של אשתו שהיתה בעצמה אלמנה וללא מקורות מחיה מסודרים.
אימו של חברי הביאה לעולם כמה ילדים. זמן לא רב אחר כך קפצה הזיקנה על האדון, חדלה יכולתו לעבוד ולהביא פרנסה, ומיד אחר כך הופיע המחסור.
האישה, שלא הספיקה להכשיר עצמה עד גיל הנישואין למקצוע כלשהו, נאלצה ללכת לעבוד במיני עבודות פשוטות מאוד, שהעיקר בהן היה הסכום הזעום שהן הכניסו לה.
האם, שעל בשרה למדה את התסריט של חוסר השכלה וחוסר רכישת מקצוע, דאגה מאוד שילדיה ילמדו וירכשו לעצמם השכלה ולא יהיו תלויים באחרים. וגם כמובן לגבי הבן שהיה במקרה חרוץ ומוכשר ושאף להתקדם. הוא עשה מאמצים עילאיים, עבד ולמד ועשה ימים כלילות וממש בציפורניו הצליח והגיע למקצוע אקדמאי מכובד ומכניס מאוד. והילדות אף הן למדו ועבדו ועזרו לקיים המשפחה.
והאב כבר אז היה יושב בית, איש בא בימים הרבה, אדם נעים הליכות שבנעוריו אף רכש השכלה על תיכונית, התמצא בדברים והיה איש שיחה נעים.
אך מסתבר שמעגלים קשה לשבור.
יום אחד אני מתבשר שהאחות הגדולה עומדת להינשא. והיא אז כבת שש-עשרה או שבע-עשרה, ועדיין לא סיימה את השכלתה התיכונית. ואני דש על זה עם חברי הטוב ושואלו, אגב כך, מה פתאום הדבר הזה, כך, באמצע הלימודים.
והא אומר ש"נפלה הזדמנות..." ואימו מאוד שמחה שזה כך, ושיש כאן שידוך טוב. היא נקרתה להתארח אצל משפחת קרובים שלה, ומכָּרם שהתארח אף הוא שם, שם עליה את עינו, ובו במקום "פגע בו הברק."
"הוא איש נחמד ומבוסס מאוד מבחינה כלכלית, חבר באחד הקואופרטיבים." אלא ש... הוא מבוגר ממנה בשמונה-עשרה שנים, כלומר כפול ממנה בגיל.
וביני לביני אני תוהה ולא מצליח להבין את ההיגיון של האם כאן: והלא היא בעצמה נפלה קרבן לנסיבות מעין אלה, נישאה בגיל צעיר מאד למישהו מבוגר ממנה בהרבה, ומזה לא רוותה נחת לאורך השנים. כיצד זה ימלאנה ליבה לעודד את בתה שלה ללכת באותה הדרך?
ומי אמר שעל כל השאלות ניתן לקבל תשובות?
והוא שאמרתי, שמעגלים קשה לשבור.
לעיתים היו חייה של זו שנישאה בגיל צעיר מאד לאיש בוגר ואדון, מרים וקשים. נכון ש"שָדַיִיךְ נָכוֹנוּ וּשְעָרֵךְ צִימֵּחַ" ככתוב בספר הנביא יחזקאל, אך לא בהכרח זה מלווה בבגרות גופנית מלאה שתאפשר לילדה הזו גם להתעבר. וכבר זמן קצר אחרי החתונה מתחילים הקרובים והמיודעים לשאול ולנדנד – מה עם ההיריון ומה עם הילדים. ומתחילה אימה של הכלה להתרוצץ מידעונית אחת לשנייה וממְרַפְּאָה לרופא וחוזר חלילה. וכפי שהזכרתי לעיל זה יכול להיות מלווה בדברי לעג וקילוסין על זו ה"העקרה", והסיבה הלא היא בסך הכול הגיל הצעיר.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שישה-עשר
סבא מתפוצץ בבית-המנוע בפרדס
בשנות המלחמה היה המצב של בית סבא בכל רע כי לתפוזים ולאשכוליות לא היה ערך רב אבל היה הכרח להמשיך לעבד את הפרדס, אחרת יתייבש. גם קיוו שסוף-סוף תיפסק המלחמה ויהיה אפשר לחדש את הייצוא לאירופה.
בפרדס עבדו גם פועלים יהודים ובהם פועלת כמעט קבועה שנקראה בשם בתיה מיט די הוֹזין. הדיעות במושבה היו חלוקות אם את בתוליו איבד דודי אלכס אצלה או אצל נאסרה הכובסת אשת חאמד, הפועל הקבוע של סבא, אללה ירחמו. מכל מקום, שלא כאלכסנדר הגדול, שבדרכו למצרים עבר לא רחוק מהמקום שעליו עומדת כיום המושבה שלנו (שעל אדמתה פסעו גם צ'רצ'יל ונפוליון) אהב דודי נשים בלבד.
בתיה היתה כוח-עבודה בלתי רגיל, בריאת בשר, ולא בחלה גם בכתישת פחמי-העץ. בעת המלחמה, עד שכבשו האנגלים את הארץ והביאו פחי-בנזין, הניע סבא את המוטור של משאבת הבאר בפחמים. הסיקו בהם תנור מיוחד שיצר גז להנעת המוטור. עד שנוצר הגז נגזל זמן רב ועקב העיכובים הללו איחרו במיספר ההשקיות והיה הכרח לעבוד מחושך עד חושך ובלילות ירח הישקו את הפרדס לאור הירח – ושמה היתה בתיה מיט די הוזין מתפשקת וכפות-ידיה שחורות מפחם.
בצעירותי, בעודני סטודנט רעב בירושלים, פגשתי את גברת בתיה בצריף הנשיא יצחק בן צבי בטקס קבלת "אות הצאצא האציל" לשרידי העלייה הראשונה והשנייה. היא עמדה בחברת הגברת רחל ינאית בן צבי ושאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי בפה מלא פירורי ביסקוויט, היתה:
"אתה נשוי?"
"לא."
"אוי וֵי," קוננה עליי גברת בתיה, "אוך-אוך יא מסכין, איך זה שעוד לא התחתנת? הלא אני מכירה קצת את המשפחה שלך. יש לכם דם חם!"
התערבה הגברת רחל ינאית, שעבדה בשעתה כפועלת בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, והעירה ביובש: "לי לא היה שום רומאן עם הדוד שלך! יותר מדי היה עסוק בלילות ברכיבה על סוסים עם שרה אברהם..."
אז אמרה גברת בתיה מיט די הוזין, כפות-ידיה חזקות ומטופחות, והציפורניים המלאכותיות אדומות כדם: "לא אליו התכוונתי. מה את חושבת לך, הנשיאה רחל? לאבא של אלכס לא היו יצרים? סבתא שלו," צחקה לעברי, "לא סלחה לסבו כששב בוקר אחד מן ההשקאה בפרדס וכל המצח שלו פסים שחורים! עם מטאטא רדפה אחריי, עם הנֶצֶ'ה, הנצ'ה..." [שזה מטאטא-חצר שהיה עשוי סירה קוצנית יבשה] ופתאום הפך צחוקה פראי והרעיד את הצריף.
עד היום, כשאני מקלף אשכולית צהובה או תפוח-זהב שאמוטי, אני מריח את סבא. הלא משהו מזרעו יש גם בי.
לאחר כיבושה של המושבה בידי האנגלים נשמו האיכרים לרווחה אולם עקב הימצאה בחזית עבר על המושבה סבל רב. לאחר נסיגתם התבצרו התורכים מצפון לירקון ומשם הפגיזו את המושבה בכוונה לפגוע גם בתושביה. את הפרדסים, שרובם נמצא באיזור החזית, הפרדסנים נאלצו לפעמים להזניח.
אחדים מהפועלים הערבים הקבועים ניצלו את ימי היעדרם של האיכרים בגלל ההפגזות ובאו ליהנות מהרכוש ומהיבול.
יום אחד פגש סבא בפרדס שלושה חיילים אנגליים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים בתרמיליהם. הוא פנה אליהם באידיש-אנגלית:
"מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!"
ענה לו אחד מהם, שהתברר שהוא יהודי מוויטצ'פל: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!" – אני לא גנב, אני נלחם למענך!
בפעם אחרת הגיע סבא עם בן-דודי אבנר, שהיה עדיין נער, בכרכרה לפרדס כדי לחדש את ההשקאה. הם הופתעו לראות את עיסא אל-חאמד, הפועל הנאמן של סבא, עומד ומוכר תפוזים מהפרדס לחבורה של עשרים רוכלים ערבים מהכפר הסמוך פג'ה. כשסבא התקרב לא נבהלו ואפילו החלו לשיר כמקנטרים אותו, בשמחה-לאיד:
"אינתי יאהודי
לאבס בורנטה!
עלינא א-שיטא
עליכום ע'טטא!"
אתה יהודי / מגבעת לובש! / עלינו הגשם / אצלכם יבש!
סבא המיתולוגי ירד מהכרכרה, תפס ידית של טורייה, התנפל על הרוכלים, החרים אצלם את השקים המלאים פרי – אך גם את כספם, ששלל מעיסא אל-חאמד, לא החזיר להם כי יותר משהיה איכפת לסבא על הנזק שבגניבת הפרי חרה לו מאוד על העלבון שגרם לו עיסא (שייתכן שהיה נכדו), וכדי ללמד אותם לקח, שרכוש עברי אינו הפקר, נהג ברוכלים כפי שהגיע להם והבריחם, ואילו עיסא ספג ממנו מנה של חבטות נאמנות בידית הטורייה.
"פתאום ריפרפו שם ציפורים, המון ציפורים, הן אמרו: סבא שלך משתגע!" אלה דברי אבנר.
כאשר סבא נכנס לבית-המנוע ניגשו הרוכלים אל בן-דודי והתחננו בפניו שיתן להם לפחות חלק מהפרי, שעבורו הרי שילמו במיטב כספם.
אבנר היפנה אותם לסבא.
"חייפין מינהו!" ענו. מפחדים ממנו.
וזאת כאשר בכל הסביבה לא ניראה איש לבד מסבא ואבנר.
ההתפוצצות בבית-המנוע בפרדס התרחשה בתקופה שהמושבה הפכה לחזית, דווקא לאחר שנכבשה בידי הבריטים. תותחי התורכים, שנמצאו צפונה לירקון, המשיכו להפגיז אותה מדי יום ופגעו בתושביה. רסיסים וראשים חרוטיים של שרפנלים נטמנו אז עמוק באדמה, עתידים לשמש כלי-משחק מסוכנים בידינו בשנים הבאות.
המימשל הצבאי גזר על משפחות האיכרים להגר ליפו, המרוחקת מההפגזות. אך לא כגירוש יהודי יפו ותל-אביב תחת שלטונו העריץ של אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל – התנהלה ההעברה של איכרי המושבה ליפו. הצבא העמיד לרשותם עשרות גמלים צבאיים על גמליהם המצריים לשם העברת החפצים, ואוטומובילים של הצלב האדום להעברת הנשים והילדים. סבא שכר בשכונה נווה-שלום בית מגורים ומחסן לשכן את הפרות והסוסה.
כדי לאפשר לאיכרים להשקות את הפרדסים, שלא יבלו, העניק המימשל הצבאי רשיון לאיכרים ולבניהם לנסוע יום-יום לעבוד במושבה ולחזור מדי ערב. בסלמה, ליד יפו, הוקם מחנה צבאי מיוחד לכל הגברים שהיו אמורים לעבוד בפרדסים, בכרמים ובשדות. נתנו להם חמורים לרכיבה ופועלים מצריים לעבודה, כיוון שלא ניתנה רשות לפועלים אחרים להיכנס לתחום החזית. המצרים גם טיפלו בחמורים שהסיעו את העובדים. הצבא השאיל לאיכרים סוסים מהארטילריה הבריטית, לעבודת החריש. גם דלק למנועי הפרדסים המציא להם בתנאים נוחים ביותר. לכמה מזקני האיכרים אף מסר הצבא רשיון לנסוע בכרכרותיהם ורשות ללון לפעמים בביתם שבמושבה.
סבא היה בא לפרדס בכרכרה מיפו או מביתו במושבה, זה הבית שזנבו של כוכב השביט נגע בגגו, כדי לפקח על המוטור המניע את המשאבה בבאר. נכדו אבנר, בנו של אלכס (שברח ללבנון ולדמשק ונתקע בגלות כפר-סבא), היה מגיע כל בוקר על חמור לבן מהמחנה בסלמה למושבה. עבודתו בפרדס היתה להטות את זרם המים מהתעלות אל גומות העצים, כשהוא מגביה או פותח בטורייה את דפנות העפר.
בוקר אחד הגיעו סבא ואבנר לפרדס. סבא שימן את המוטור והכינו להנעה, ואבנר ירד לתוך הבאר כדי לשמן את המשאבה ולהרכיב עליה את רצועת-העור הצרה, ששימשה לתמסורת הבאה מלמעלה אל המשאבה.
סבא נהג להסיר לעיתים את רצועת-העור העליונה, שהיתה ארוכה ורחבה, ובאמצעותה הפעיל המנוע את הגלגלים שמעל לבאר. בודק ותופר בה תפרים במרצע ובחוטי-עור. מפרק את המנוע לברגיו ולצינורותיו, משפשף בנייר-זכוכית, מטפל בבנזין, ממרט ומצחצח בסמרטוטים. לאחר שכל חלקי המנוע היו כתיקונם, היה מרכיבם שוב. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.
סבא קרב לפח-הבנזין, האיזמל נתקע בפח, והפטיש דופק אחריו, עד שעמד הבנזין הפתוח כבריכה קטנה. משם דלה לתוך פחית המחוברת למנוע, כמו שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח.
באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של סבא ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא לא ראה דבר מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. היא החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. סבא זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הוא קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב בגומה שסביב לעץ התפוזים והחל חופן אדמה מפוררת ומכסה בה את עצמו.
ואבנר – בעודו עסוק בעבודתו למטה, הוארה לפתע אפלת הבאר מעליו בלהבה גדולה. כאשר קפץ החוצה חשכו עיניו בראותו את סבא מתגלגל בגומת העפר ליד בית המנוע ובגדיו חרוכים עליו. פח הבנזין התפוצץ עליו וכל-כולו נאחז באש אך הוא לא איבד את עשתונותיו. כלפיד חי רץ והתגלגל על גל העפר, כך ניצל מלהישרף חיים – אך גנח עתה מרוב כאבים.
"אבנר," מילמל באנחה, "סע עימי למושבה כי ניכוויתי קשה."
אבנר העלה אותו על הכרכרה ונסע עימו למושבה, שבה נמצא עתה רק הצבא הבריטי. למזלם הופיע ברחוב החייל היהודי מווייטצ'פל, שדיבר גם אידיש, והתנדב לנסוע איתם לבית-החולים הצבאי שהוקם במושבה, שם הגישו לסבא עזרה ראשונה וזריקה להשקטת כאביו.
לאחר שסבא התאושש קצת וכאביו רפו, הוא ביקש מאבנר שיסע לפרדס כדי להיווכח מה נעשה שם. כאשר הגיע לבית המנוע מצא אבנר את האש כבוייה כניראה מאליה. לא נגרם נזק למוטור. אפילו במעילו של סבא, שהיה תלוי על הקיר בבית המנוע, לא נאחזה האש. אבנר אסף את כל המיטלטלין ואת הרצועות, כדי שלא תיגנבנה, וחזר לבשר לסבא כי הכל בסדר.
כשהגיע לבית-החולים הצבאי נוכח שסבא הועבר לחדר-חולים שהוסב למגורים, גדוש חיילים הודיים של הצבא הבריטי, והאלונקות משמשות להם כמיטות.
קשה היה לאבנר להשלים עם המצב ולהשאיר את סבא על האלונקה ביניהם, אבל חרף הפצרותיו הרבות לא הסכימו הבריטים להעביר את סבא ליפו באמבולנס צבאי או ברכב אחר.
בינתיים ירד הערב, ואבנר נישאר ללון בלי רשות בבית סבא.
למוחרת שלחו את אבנר למפקד המשטרה הצבאית, כדי לקבל אמבולנס צבאי עבור סבא. אך לרוע המזל לא נמצא המפקד במושבה, ואילו הרופא הצבאי דרש מאבנר להעביר מיד את סבא לבית-חולים אזרחי ביפו, אחרת מצבו יורע.
באין ברירה מילא אבנר שני שקים גדולים ורחבים בחציר, הוריד את הכיסא מהכרכרה, סידר בה משכב נוח כעין עריבה, ופרש שמיכות, סדין וכר, לרווחת פצוע. לאחר שסבא קיבל זריקת ארגעה, השכיבו אותו בכרכרה. מבחינת נוחיות הוא ניראה עתה הרבה יותר רגוע מאשר בעת שוכבו על האלונקה בבית-החולים הצבאי. אולם לעצמו לא מצא אבנר מקום נוח לשבת אלא על דופן הכרכרה, ורגליו נשענות על היצולים.
כך עזבו השניים את בית-החולים הצבאי.
הכרכרה עברה ברחוב היוצא ליפו, הכביש היה צר מאוד, שתי תעלות כרויות משני עבריו, הם נסעו ומולם בא מחנה כבד של חיילים הודיים עם תותחים, כל תותח רתום לשני זוגות סוסים אבירים, ורעש של שירה הודית, בפי החיילים, ממלא את חלל המושבה הריקה.
אבנר, שחשש פן תיבהל הסוסה מהחיילים, רצה לקפוץ מהכרכרה ולהחזיק ברסנה עד שהמחנה הכבד יעבור, אך סבא מנע זאת ממנו והציע לו שבידו האחת יעצור את הסוסה ויפנה את ראשה לעבר השני של הכביש, וביד השנייה ירמוז לחיילים שיעברו בשקט.
"הן אנשים אינם כל-כך פראים," אמר סבא, "ייווכחו שאתה מוביל חולה, ויתחשבו בנו."
כך הצליח אבנר, בידו האחת ובשפתו האילמת, להשפיע על החיילים שיעברו בנחת. אולם בעל הרכב של התותח האחרון חמד לו לצון והצליף בשוטו על הסוסה של סבא.
הסוסה נבהלה ובבת-אחת עקרה רגליה ובפראות בלתי-רגילה דהרה והשמיטה את המושכות מידי אבנר. הוא החליק ונפל מתחת לכרכרה, רגלו האחת נאחזה ביצול וכל-כולו נסחב על הכביש בין אופני הכרכרה והסוסה, כשהמושכות עוד מתפתלות בין רגלי הסוסה, והיא דוהרת ובועטת בו שוב ושוב ואף ביתר שאת.
אבנר נסחב על הכביש עד שהיצול השני נשבר גם הוא, והסוסה ברחה כשהיא רתומה לשברי היצולים.
הוא שכב נטול-חושים מתחת הכרכרה, עד שעבר שם הפרדסן גרישה ירקוני, בעל מלון "חובבי ציון", שלא רחוק מביתו נעצרה הכרכרה. בעזרת קצינים בריטיים שהתגוררו אצלו חולץ אבנר, אבל היה בתחושה שכל אבריו רסוקים. למרבה הפלא יצא ממערבולת זו שלם בגופו ואף אבר לא נפגע בו פרט לשריטות עד זוב דם רב. כל בגדיו נקרעו לגזרים עקב היגררותו על הכביש.
וכשהתאושש קצת וראה שסבא אינו על הכרכרה, שאל לתומו את גרישה ירקוני, "להיכן העברתם את סבי?"
חשב ירקוני שהנער עודנו מטושטש ומבולבל, ניסה להסותו ואמר לו: "לפני שעה קלה ראיתי את סבך. היכנס נא ותיראה איך אתה ניראה! תתרחץ והסר ממך את בגדיך המרופטים!"
אך כשנוכח שהנער עומד על דעתו, ומספר לו מתוך התרגשות וחרדה את אשר קרה לסב, ניאות לו והלך עימו לחפש את סבא, ומצאו אותו מוטל בתעלת הכביש על פקעת חוטי תיל דוקרים. התברר שבידו הבריאה, חרף כוויותיו הנוראות, ניסה להסתער ולזנוק על הסוסה כדי לעוצרה, אך לא הצליח ונפל.
לאחר שחילצו את סבא גם משם – לא היתה להם ברירה, ובאמבולנס צבאי העבירו אותו ליפו, והפעם גרישה ירקוני עצמו נסע עימו.
רק לאחר שנרגע הסכים אבנר להיכנס לחדר-הרחצה, כי היה ניראה כשד-משחת. פניו מזוהמים בדם ובגדיו קרועים לגזרים.
קצין אנגלי אחד הראה לו יחס הוגן ומסר לידיו מגבת, מעיל צבאי ומכנסיים, ולאחר שהתרחץ והחליף בגדים, הגישו לו משקה חם.
אבנר נרגע והלך לחפש את הסוסה, שאותה מצא רגועה וקשורה לעץ שקד. ולאחר שהצליח, בעזרת החייל מוויטצ'פל שהתנדב לעזור לו, להביא את הכרכרה לחצר, החליף את הבגדים הצבאיים לבגדים אזרחיים. עלה על הסוסה כשהריתמה עדיין עליה, ורכב מיד ליפו כדי להיוודע מה שלום סבא.
כפי הניראה זילזל אבנר בנס הראשון שקרה לו אותו יום, ונגזר עליו לעמוד בניסיון של נס שני. כאשר עבר על פני המושבה הגרמנית שרונה נסעה מולו רכבת צבאית קטנה, וכאשר הקטר הבחין שקפץ מהסוסה והוא מתאמץ להרגיעה – הרעיש להכעיס בצפירות חזקות, ונוסף לכך הפיץ אדי-קיטור מבהילים. הסוסה נרתעה, קפצה וזרקה את אבנר על הפסים, כשהקרון האחרון עובר ביעף וכמעט חובט בו ומוחץ אותו.
אז נשם אבנר לרווחה והתפלל: "ברוך הגומל חסדים לכל חי!" ובדרך החולות רכב לבית סבא בנווה שלום ומצא אותו עטוף כולו בתחבושות, והרופא של המושבה, ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, עומד עליו ומטפל בו.
סבא שמח לראות את נכדו בריא ושלם.
אבנר לא סיפר על הנס השני שקרה לו.
ארבעה חודשים שכב סבא בייסורים קשים עד שהחלים מכוויותיו.
כבר למוחרת חזר אבנר למושבה, ולאחר ימים אחדים, בדרכו לפרדס, בכרכרה, שמע קול קורא בשמו:
"יא חאוואג'ה אִיבְּנֵר!" [בבי"ת דגושה]
הוא הופתע לראות את עיסא אל-חאמד כי חשב שנישאר אינוואליד או כבר מת מהחבטות שספג מידית הטורייה של סבא בפרדס לעיני עשרים הרוכלים הערביים מהכפר פג'ה.
"בעדאכ טייב?" – העודך בחיים? – שאל אבנר את עיסא, שייתכן שהיה אחיו-למחצה.
ענה לו עיסא: "איסא סידאכ זאלאן אלעייא? גולו אאנא בידי אבוס אידו איל באראט'שק, מיטעל אבויי דראבני!" – האם סבך עודנו כועס עליי? אמור לו שרוצה אנוכי לנשק את ידו הברוכה, כאילו אבי היכני!
המשך יבוא
הערה על גיליון 216
שלום רב לך אהוד,
פרק חמישה עשר של הרומאן "המושבה שלי", שהתפרסם במכתב העיתי 216, הוא יפה מאוד וקולע, וכן התיאור של המורה יהודית קורדובה[*], והשיחה איתה בחלום שלך. כל הקטע הזה, שכתבת, הינו בעיניי יצירת מופת מגובשת מוצקה מהוקצעת וממש לתפארת. הייתי קורא לה MASTERPIECE. גם תיאורה הארוטי של הנ"ל, מקסים. אצלי עברת כאן את כל המבחנים בציון עשר. הידד לך!!
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
* יהודית קורדובה. יהודית טְרִיגוֹדָה היפה ושחורת השיער, מירושלים, קרובה של מנהל בית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, דוד חַיוּן, שלימדה פרק-זמן בבית-הספר פיק"א. בהיותו תלמיד כיתה אל"ף או בי"ת בבית-הספר [בשנת 1943-4 לערך, בשעות אחר-הצהריים], ראה אותה אהוד בן עזר [בן 7-8 לערך] יוצאת בבכי ממשרדו של המנהל חיון. המראה הותיר בו רושם עז לכל ימי חייו.
הערך "יהודית קורדובה" הוא מתוך החוברת העתידית-הגנוזה שבה מצוי פיענוח שמותיהם האמיתיים של כל גיבורי ספריו הנידחים והבלתי-שייכים לספרות העברית של אהוד בן עזר, כאשר לעיתים קרובות דמויות אמיתיות אחדות יצרו דמות בדוייה אחת, בתוספת הבידיון, כמובן; שער החוברת, שתחולק בבוא היום לבאי מוזיאון ה"סופרים" בני המושבה, כך הוא:
ב"ה
עיריית המושבה ק"ק פתח-תקווה
האוּלְפֵּנָא להיסטוריה לוקאלית
בשיתוף:
הקרן להשכלת בּוּרים ועמי-ארצות
אגודת הבָּלניוֹת של בית-המרחץ
היָד לַבָּנים ששכחו ונשכחו
כת צאצאי גנרל גָ'מאל פַּאשָׁא היהודים
האוניברסיטה לְרִאשוּנוּת ק"ק פתח-תקווה בעלייה הראשונה
חברותא גבּאֵי בית-הכנסת הגדול
ומכללת מְלֶבֶּס לְרוּסים וַדוֹסים
מגישים:
מוזיאון ה"סופרים" בני המושבה
חדר "המושבה שלי"
תצוגת הקבע
במלאת מאה שנה להולדתו של א. בן עזר
הכניסה בכיסוי ראש ובתלבושת צנועה חובה!
תלמידים ונוער רק בהשגחת מדריך או ראש-מתיבתא
ק"ק פתח-תקווה תשצ"ו, 2036
פּוּתח שעון עֶצר לַזָּיִן
מאת סופרנו המיוחד ס. נידח
בעקבות פסיקת בית המשפט הישראלי כי לאונס ייחשב אפילו גבר שנתבקש על-ידי בת-זוגו להזדיינות-בהסכמה לשלוף באמצע המשגל את אברו, ולא עשה כן אלא המשיך עד גמירא – פיתחה המחלקה לאלקטרוניקה עדינה באוניברסיטת בת שלמה רבתי מכשיר רגיש וייחודי ושמו "שעון עצר לזין".
השעון אינו אלא צמיד פלסטי דק ושקוף ברובו, עם שבב אלקטרוני זעיר, המולבש על בסיס הזין (ובאותה הזדמנות אף עוזר לו לאגור כוח) ומרגע שהזין עומד הוא משדר כל חמש שניות לערך צפצוף עדין שמשמעותו – ממשיכים להזדיין, אין התנגדות. הצפצוף נשמע גם בכפתורון אלקטרוני קטן, המודבק קלות לאזור השפם העליון של הנחדרת ומזהה כתקניים קולות חמדה וצעקות אביונה שלה כגון: "אי-מא! אי-מא!" – "עוד, עוד..." – "תכניס לי גם אצבע בתוסיק!" – "אוי, אוי, אוי..." – "אני לא מאמינה..." – "אל תפסיק, אני גומרת..."
ואולם ברגע שהנחדרת אומרת מילים כמו: "די! תפסיק! תצא בחוצה! אני לא רוצה להמשיך! אני אתלונן עליך במשטרה!" – מיד הצמיד הפלסטי בבסיס הזין של הגבר משדר צפצוף אזעקה ממושך אחד, הטבעת מתכווצת על האבר וגורמת לתחושת כאב רגעית המרתיעה בעווית את האורגניזם של החודר ומכריחה את אברו להישלף החוצה.
לַערכה של "שעון עצר לזין" מצורפת גם כּוֹסית לפליטה. סטודנטיות וסטודנטים של האוניברסיטה ישמחו להדגים את פעולת שעון העצר חינם. יש גם סטודנטיות יפות, פתוחות ותובעניות, לא במובן המשפטי או הנשיאותי, ובכל מקרה יש כיסוי ביטוח צד שלישי.
לבשה מכנסיים – יורשע, לבשה חצאית – יזוכֶּה!
אם לבשה מכנסיים ובא עליה מאחור לאחר שהפשיל אותם כלפי מטה כך שלא יכלה לברוח – הרי שאנס אותה! אבל אם, כפי שמסרה בגירסה האנגלית, לבשה חצאית והוא הפשיל אותה כלפי מעלה ובא עליה מלפנים על שולחן הכתיבה שלו – זכאי! לא היה אונס! – שהרי מן המפורסמות הוא שאישה שחצאיתה מופשלת כלפי מעלה רצה מהר יותר מגבר שמכנסיו מופשלים כלפי מטה. מה עוד שאם כדבריה נכנסה לחדרו בחצאית וטיפסה בסולם מאחוריו להחזיר ספר למדף גבוה, יכול היה לראות ערוותה מתנדנדת מעליו ולפרשה כהזמנה למזמוטין.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,358 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל