| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 220
תל אביב, יום חמישי, ד' באדר תשס"ז 22 בפברואר 2007
עם צרופת ההודעה להצגה "בגדי המלך" בקיבוץ גבת בידי תלמידי ביה"ס הרדוף
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: ד"ר צבי מלאכי: "ודם חללים ישתה".
משה דור: 30 שנה ומה הלאה? / ליקוי מאורות / שוב פגיעה / סליחה, ארקדי.
משה בר-יוסף: שטויות במיץ תפוזים – או על הזיכרון הלקוי של צאצאי הטמפלרים בעניין תפוזי יפו.
עמנואל בן-עזר: לעניין הדיוק של התוכנית על הטמפלרים.
יעקב זמיר: שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים
רון וייס, דודו אמיתי: אולי בכל זאת גם קיים סבל פלסטיני "אוטנטי"?
יוסי גמזו: רון
אהוד בן עזר: "אני, אישית, מבקש מכם סליחה, שוטרי ישראל, שהגנתם עליי בפרוץ האינתיפאדה השנייה וחטפתם על כך את כל החרא בפרצוף!"
יוסף עוזר: שלושה שירים // מירה בן-עזר: ריבת תפוזים
פנינה פרנקל: "1000 מילים" (סיפור)
עמנואל בן-עזר: על קליטת עלייה והאליטות שנולדו עם כפית של כסף בפה
נעמן כהן: תגובה ל"גזענות זו גזענות זו גזענות!"
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שמונה-עשר, דודי ההולל אלכס היה אומר:
"אנגלית היא שפת המציצה של לורה."
תערוכה: ה"גפילטע פיש" כמשל או ה"יידישע מאמע" על תקן של היטלר.
ליטמן מור: האם היהודים הקימו את הגטאות מרצונם?
יריד הספרים הבינעירוני בירושלים, מאת סופרנו המיוחד ס. נידח
"ודם חללים ישתה"
מאת ד"ר צבי מלאכי
[אוניברסיטת תל אביב, בדימוס]
אריאל טואף עשה מעשה נבלה, והתמיהה אינה על מחלת נפש האוחזת חוקר אקדמאי יהודי זה או אחר – כבר ראינו מנפצי יהדות ושונאי יהדות וישראל מקבלים שכר פרופסורים באוניברסיטאות בארץ, וחותרים נגד המדינה ונגד היהדות בעולם במימונו של עם ישראל. התמיהה היא על האוניברסיטאות שאינן מוקיעות את ה"היסטוריונים החדשים", או את מנתצי התנ"ך הפסוידו-ארכיאולוגים, או את "אנשי המדע" הפועלים בעולם להחרמת מדעני ישראל, והכל במימון האוניברסיטאות, הממומנות מכספינו. ובאמת אין זו תמיהה כי הצביעות והשקר והזיוף הן תופעות מצויות באוניברסיטאות הישראליות, המתנהגות כמו גילדות מימי הביניים ומחפות תמיד על פרופסוריהם, בשם החופש האקדמי – פרה קדושה הניזונה ומתפרנסת בהיכלי השן. אוניברסיטת בר אילן, בהיותה אוניברסיטה "דתית" כאילו, חייבת שבעתיים להסתגל לקו המקובל ב"עולם האקדמי", ואין פלא שלא הסתייגה – למיטב ידיעתי, מ"גילוייו" המדעיים-כביכול של פרופ' טואף, אלא ניצבה מאחוריו, נגד האמת ולטובת משמיצי העם היהודי מעלילי עלילות הדם המטורפות.
טואף יכול היה לעשות לעצמו מלאכה קלה יותר אילו הזדקק גם לספרות הוויכוח של הנוצרים כנגד היהדות. אחד הפסוקים המקובלים בספרות זו הוא הנאמר על-ידי בלעם על ישראל "ודם חללים ישתה" – מכאן ראיה מהתורה, טענו חכמי הנוצרים, שהיהודים שותים דם ילדי הנוצרים...
עלילת הדם בטרנטו – עיר קטנה בצפון איטליה באזור המיושב ע"י גרמנים[!] מדורות, לא צמחה שם בגלל ישיבת יהודים אשכנזים שם. העלילה התחילה ב-1470 ברגנסבורג בגרמניה, ובגרמניה היה מקובל להאשים את היהודים ברצח ריטואלי או בחילול לחם הקודש (על-ידי תקיעת סכין בלחם, ואז התחולל נס ויצא דם מהלחם...)
פרוטוקול המשפט, בו הואשמו מנהיגי היהודים מרגנסבורג בעלילת דם, מצוי בידינו, ודברים עליו פירסמתי בשעתו. הגבר היהודי המעורער בנפשו – גם מחמת העינויים הקשים שעונה – שהיה עד בעלילה ברגנסבורג, נשאל אם ראה כדבר הזה גם במקום אחר. והוא, שביקר קודם בטרנטו, נאנס לומר כי גם בטרנטו רצחו היהודים ילד נוצרי לצורך המצות, והזכיר את שמות היהודים שהכיר בעיר זו.
בישוף רגנסבורג, שנסע אחרי זמן לבקר ברומא, עבר בטרנטו וסיפר שם את הסיפור. וכך נוצרה עלילת הדם החדשה. הילד סימונינו הנרצח הוכרז כקדוש מחולל נסים, הוקמה לו כנסייה שאליה נהרו עולי רגל, לרווחתם הכלכלית של תושבי טרנטו. בכנסייה היתה קפלה שבה הוצגו שרידי גופו ה"קדוש" של הילד בתיבת זכוכית שקופה, וסיפור העלילה – עם ציורי היהודים המוציאים בסכיניהם את דם הילד – צוייר בתמונות מרהיבות על הקירות וסביב כיפת הקאפלה. מתנות ה"נעזרים" מקרב עולי הרגל, בדמות לוחיות כסף וכדומה, קישטו את קירות הכנסייה, ושמו של הקדוש גדל בארץ.
כל המסמכים והפרוטוקולים של חקירות הכנסייה בנדון מאז ואילך נדפסו במספר כרכים עבים – המצויים בידי – וכל קורא איטלקית יכול להתרשם ולהבין שמה שעשה טואף הוא עלילת שקר ומעשה נבלה. שכן הכנסייה עצמה הכריעה כי המעשה הוא עלילה.
בשנות השישים של המאה העשרים, בהשפעת גדולי יהודי איטליה, הכריז האפיפיור כי העלילה היא שקר וכזב, והכרזת סימונינו כקדוש של הכנסייה בוטלה, לצערם של מאמיניו ושל תושבי טרנטו. גוף ה"קדוש" הקטן נקבר במקום סתר כדי שלא ייווצר מקום קדוש חדש, והקאפלה שלו נאטמה ואינה נגישה לקהל. אך היא קיימת כפי שהיתה, וארון הזכוכית הריק ניצב בה עדיין ואנוכי ראיתיו. עכשיו, שטואף החזיר את עטרת עלילת הדם לקדמותה, יוכלו כמרי טרנטו להחזיר את הקדושה לסימונינו, להחזירו למקומו הראוי, ולחדש את העלייה לרגל לכבודו. והנס שחולל להם פרופ' טואף יוסיף לחולל נסים רבים למאמינים.
* * *
משה דור
שלושים שנה – ומה הלאה?
הבה נפתח, שוב, בספרות. בספרות ולא בפוליטיקה, אף כי גם לספרות יש פוליטיקה משלה ופעמים הרבה יש בה סחי ומאוס, בפוליטיקה הזאת, לא פחות מאשר בפוליטיקה הפוליטית.
החודש מלאו שלושים שנה להיווסדו של כתב-העת "עתון 77". מייסדו ועורכו, יעקב בסר, לא זכה להגיע ליובל הזה. הוא מת בסוף השנה שעברה. הסרטן הכריע אותו.
הגיליון האחרון של כתב-העת, שהלוגו שלו קובע שהוא "הירחון לספרות" – בה"א הידיעה – אך נדרש גם לנושאי "חברה. ביקורת. תיאטרון. אמנות", הופיע בינואר השנה. הוא מוקדש, בצדק, לעורכו המנוח, וחולק לו את הכבוד האחרון בדמות הערכות של סופרים שונים את השירים שבחרו אלה מעיזבונו הפיוטי, המקיף חמישה עשר ספרי שירה שראו אור דפוס.
גם אני הוזמנתי להשתתף בגיליון הזה. כיוון שספרייתי איננה איתי נצרכתי לשאול מחבר את מיבחר שיריו של יעקב שיצא באחרונה כדי לבחור מתוכו מה שבחרתי. פיזור דעתי גרם, וכאשר התיישבתי עכשיו אל המחשב, "גיליתי" שאת המיבחר כבר החזרתי לבעליו ואין לי מהיכן לבחור שיר נוסף על מה שמצאתי בחיפוש הראשון. אני "שואל" איפוא את השיר שבחר ידידי המשורר נעים עריידי ל"גיליון בסר" ומביאו כאן כנתינתו (אין לו כותר):
בְּחַדְרֵי הַּמגורים
הטיח גולש
חרישית
וְהַיּוֹשֵׁב בְּסָמוּךְ
שׁוֹמֵעַ
אֶנְקַת הַקִּירוֹת
יוֹתֵר מִכֵּן
שׁוֹקֵט הֶעָלֶה בְּגָלְשׁוֹ
מֵרְקַב
הַיֶּרֶק
אֲבַל הָאִלֶּמֶת מִכֹּל
הִיא בְּכָל זֹאת הַשַּׂעֲרָה
בְּנָשְׁרָהּ מֵרֹאשׁ אָדָם
שיר יפה ועצוב של אדם בודד. גם משוררים כיעקב, השרויים במלחמת-תמיד חברתית ומדינית, ויצירתם משקפת את מעורבותם המפליגה בחיי הכלל – כמעט תמיד מעמדה אופוזיציונית – יודעים בדידות שלעתים היא כמעט קשה משאת.
יעקב חווה סבל רב בחייו, שעמדו בסימן המנוסה מפני זוועת השואה הגורפת את פולין אל ברית המועצות, העלייה ארצה, המאבק על רכישת שפה חדשה וכתיבה בה, ועל נופי אדם ומולדת חדשים להתערות בהם, קריאת-התגר המתמדת על העוולות הפוליטיות, הסוציאליות והאנושיות שסירב להיכנע להן. לא ייפלא ששירתו היא שירה מיוסרת הן במימד הפרטי והן במימד הקולקטיבי.
כשאני משקיף על נחלתו האמנותית אני מוצא, לטעמי, שירים טובים, ולא פעם טובים מאוד, ושירים לא-טובים, ולא פעם מרגיזים בכישלונותיהם האסתטיים. הוא, כמובן, יישפט על מיטבו, לא על מירעו. גם כתב-העת שערך ופירסם בעקשנות חריגה וראוייה להערצה, על אף קשיים כלכליים מתעצמים והולכים, במשך כשלושים שנה הכיל – שוב, לטעמי – את המשובח ואת הגרוע בפרופורציות שבמרוצת הזמן עוררו יותר ויותר את התנגדותי. אולי היתה זו עייפות החומר, ואולי גילוי של מדיניות-עריכה שעודדה כישרונות צעירים, וזה טוב, אך לא הציבה מיתרסים גבוהים די הצורך בפני נעדרי-כישרון ותיקים, וזה רע.
ומה הלאה?
אני מאחל לאנשי "עתון 77", העומסים עכשיו את נטל עריכתו של כתב-העת, שלא יִתַּמּוּ לגווע בצוק העיתים, מטבע-לשון מליצית אך כל כך נכונה בימינו. אני מאחל להם שידבקו בעקשנות השְׂרִידָה של יעקב, שהיתה בה הרגשת שליחות מן המדרגה הראשונה, ובצד המעורבות החברתית והפוליטית של כתב-העת ינסו כמיטב כוחם לקיים אמת-בוחן אמנותית שֶׁתְּשַׁמֵּר את האיכות ולא רק תשתבח בכמות.
אני מאחל להם שנים רבות נוספות של עבודה פוריה, נאמנה, טובה, שתגלה – כדבר השיר שנותר על שולחנו של המייסד-העורך הראשון – "איים של אושר / בים האדישות."
ליקוי מאורות
אין לי כינוי טוב יותר למה שמתרחש אצלנו.
אומרים לנו שהשר לביטחון הפנים הביא איתו ללשכתו מוניטין טובים מימיו כראש השב"כ – ובהזדמנות זו, ברכות מקרב לב לשב"כ העכשווי על לכידת השאהיד-בכוח וסיכול הפיצוץ הנורא שחשב להמיט על תל-אביב, ועל שאר הסיכולים שאנו חבים לאנשיו תודה עליהם בלי שאף הגיעו לאוזנינו, פרי עֲמָלָם המסור והמסוכן – ספק אם המוניטין הללו מסוגלים להחזיק מעמד לנוכח מה שחולל במנותו את מי שמינה לראשות משטרת ישראל.
בתוך מי-האפסיים הדלוחים של שחיתות וחוסר-יעילות שאנו מבוססים בהם בארץ אבותינו משווע הציבור לזריחה מחודשת של ערכי-מוסר בסיסיים ושל מי שמסוגלים לגלם באישיותם את הערכים הללו. גילויי ועדת זיילר על הרקב ששולח במשטרת ישראל היכו בתדהמה גם את מי שהשיל מעליו את עור התמימות לפני זמן רב. במקום להבין את הפסיכולוגיה הציבורית ולהיענות לה, הוכיח אבי דיכטר באיזו מידה הוא קורבן של ליקוי המאורות הישראלי, ובאקט של קהיון חשיבה שלף מתוך מגבעת-הקוסמים הדהה שלו את מועמדו למפכ"לות המשטרה, יעקב גֵנות.
אם אין זו יריקה בפרצופו של הציבור אינני יודע יריקה מהי.
ואין כאן אפילו בדל של ניסיון להתכחש לאומץ-ליבו של מר גנות בשירותו הביטחוני, שבו איבד אחת מעיניו. אילו היתה הכהונה המוצעת לו תלוייה כל כולה בגבורה פיסית, הייתי – על דרך הדימוי – מוביל בתהלוכת ניצחון את ראש שירות בתי-הסוהר למשרד המפכ"ל וזורה עלי ורדים על נתיבו. אבל אין ורד שלא ייבש כשקופחת עליו שמש הזיכרון ההיסטורי. האור האכזרי שלה בוהק אחורה, שלוש עשרה שנים אחורה. לא לאיש הזה התפללנו.
מילון אבן שושן מגדיר את הערך "נקי כפיים" לאמור: מי שאינו לוקח שוחד או אינו מקבל טובת הנאה מאחרים בעד שירותים הנעשים על ידיו בתוקף תפקידו.
הה, כמה אנו מייחלים לעובדי-ציבור שאין רבב על בגדם ולא היה עליו רבב כזה מעולם. עם מי שיש לנו כיום, מלמעלה ומלמטה, אנו זקוקים לחומרי ניקוי חריפים במיוחד ולמכבסות המתכשרות בטיהורי זוהמה מן הגרועים שבהם. ממשלת התיקים – לא המיניסטריאליים – שלנו כבר תדאג לספק לענף הזה הזמנות למכביר.
ומה אם בפרשת המינוי הזה יש לא רק טמטום חושים לגבי תגובת הקהל אלא גם ערמומיות זַמְמָנִית משולבת של ה"ה אולמרט ודיכטר, כשם שאי אילו נפשות מרושעות טוענות?
אין מה לעשות. כבר יבש מקור הדמעות.
שוב פגיעה
זוכרים אתם כמה נפגעתי כאשר לא הוזמנתי למסיבת חנוכה של ארקאדי יקירנו?
עדיין לא הגלידו הפצעים ההם והנה שוב פגיעה חמורה באֶגוֹ הַמָּךְ שלי.
לא הוזמנתי גם לוויעוד החגיגי של אוהבי עופר גלזר – בעלה של שרי אריסון שלא צריך לפרט את חין מעלותיה – שנועד לחזק את ידיו ואת רגליו, ולא רק לציין את יום הולדתו, לקראת כניסתו לבית-הסוהר כדי לרצות את עונשו על ההטרדה המינית שהטריד שתי נשים על לא עוול בכפן.
בינתיים נכנס מר גלזר ל"מעשיהו" אבל אני לא הגבתי עד עכשיו בכוונת מכוון, כי קיוויתי בכל נפשי ומאודי שאקבל התנצלות כלשהי על אי-הזמנתי ורק אשמת הדואר היא זו שלא קיבלתי.
כאב לי כפל כפליים מפני שקראתי בעיון את רשימת המשתתפים בחגיגת-הפרידה. מה יש לומר, טוּבֵי הנוער ומאורות הישוב – אילי-הון ובעלי-חזון ופטריוטים דגולים, ואזכיר רק את דליה רבין, בתו של ראש הממשלה הרצוּח ובִתָּהּ היא נכדתו – אבל אני, אני נעדרתי משם.
ומה עוד, התקשורת בישרה לנו שהרוב המכריע של המתנות שהוגשו לחתן המסיבה היו ספרים, כנראה כדי שלא ישעמם לו בתקופת פרישתו (הבהחלט-לא-ארוכה) – מידידיו ושוחרי טובתו, ואולי גם כדי להדגיש את הצד הרוחני המעודן (אף כי הנעלם מעין הבריות הממוצעות) של מר גלזר. ואני שואל, האם איזה ספר שלי, או לפחות ספר מתורגם על ידי, היה בין הספרים הללו? ואני גם אשיב על שאלתי: לא, באל"ף רבתי!
אם מעליבים אצלנו, אז מעליבים. אין פשרות. אין התחשבות. בסכין שלופה, ועוד קהה, כדי שהייסורים יהיו גדולים יותר.
עד מה אני מיטיב להבין כעת לנפשו הרצוצה של עורכי הסופר הנידח!
סליחה, ארקאדי
כיוון שהזכרתי את ארקאדי – לצערי, בגלל התחייבות מוקדמת שעניינה כיצד לסייע לעם ישראל במצוקתו, אינני יכול להמתין עד שתתכנס מסיבת העיתונאים שבה יודיע גאידאמקֵנוּ על הקמת מפלגתו, ומשום כך אני דוחה את איחוליי למכתב העיתי הבא.
סליחה, ארקאדי. וכיוון שאינני יודע רוסית ואתה לא יודע עברית אבל שולט באנגלית, פְּלִיז פוֹרְגִיב מִי אֶנְד גִיב מַיי בֶּסְט רִיגַרְדְז טוּ בִּיבִּי.
* * *
משה בר-יוסף
שטויות במיץ תפוזים –
או על הזיכרון הלקוי של צאצאי הטמפלרים בעניין תפוזי יפו
ד"ר אפרים גוטליב, שהיה תלמידו המובהק של פרופ' גרשום שלום ז"ל, היה מורי לבוטניקה בעת שלמדתי לפני כחמישים שנה במקווה ישראל. באחד הימים הזדמנתי לאוטובוס שהסיעו מתל-אביב, שם לימד באותם ימים גם ספרות, וצעדתי בעקבותיו בדרך הוושינגטוניות שהובילה מכביש ירושלים. ואיני זוכר במה עסקנו ומה שאלתיו, אך זכורני אמירה ששמעתי ממנו אז והמלווה אותי כל השנים: "כל אדם רואה מבעד לחלון דברים הקרובים לליבו."
וכך גם מכל העניינים ההנדסיים ההיסטוריים הדתיים והפוליטיים שנכרכו בסיפור שיקום בתי הטמפלרים, שהוקרן בערוץ הראשון ב-18 לפברואר, נשארה לי רק בעייה קטנה והיא הזיכרון המפוקפק של טמפלר גולה בעניין מיציותם של תפוזי יפו. למי שלא צפה בתוכנית הזו ולאחרים, שהעניין הזה פחות הפריע, אומר רק כי האיש זכר בערגה כי תפוזי יפו היו כה עסיסיים שהמיץ נטף מהם, ובבקרו לאחר שנים באירופה התאכזב לגלות כי התפוזים שישראל ממשיכה לשווק שם תחת המותג הזה השתנו מבלי הכר ואינם עסיסיים עוד.
כמי שהתחיל לעסוק בענף ההדרים כעשר שנים לאחר שאחרון הטמפלרים הפסיק בכך, נראה לי כי האיש החליף את תפוזי יפו, ששמם בה בעיקר בזכות תפוז השמוטי שלפי המקובל אותר לראשונה בפרדס איוב ביפו – בזני תפוזים אחרים שאינם ייחודיים לארץ הזו והגיעו לכאן ממחוזות אחרים דוגמת הוושינגטון הטבורי והוולנסיה, שקילופם בדרך כלל קשה יותר משל השמוטי ולכן בעת קילופם הם נוטים להזיל מיץ ולכלכך את הידיים.
ייחודו של פרי היפו הטיפוסי הוא השמוטי שהוא קל קילוף ונוח לפילוח, חסר זרעים ובעל טעם ערב במיוחד. וממילא באם צאצא הטמפלר התכבד בתפוז כזה בשווקי אירופה, תפוז היפו שהוא קילף התנהג בדיוק כמצופה ממנו.
לפני כעשור, זמן קצר לאחר פירוק המועצה הישנה לשיווק פרי ההדר, התקיים בבית מלון בתל-אביב כנס בתחום השיווק, אליו הוזמן מומחה שיווק דרום-אפריקאי שהתמחה בשוק האירופי.והאיש סקר אחד לאחד את הסגולות המצופות בשווקי אירופה מפרי תפוז שקהל הצרכנים שם יאהב וישמח לקנות. והנה, כל תכונה ותכונה שנראתה לו הכרחית, נמצאה בפירות השמוטי הקלאסיים, הנמכרים קרוב למאה וחמישים שנה בשווקי אנגליה וצפון אירופה. וסביר לכן כי דווקא בגלל גילו המופלג, קהל צרכניו מעבר לים מעט עייף ממנו, כי גם בפירות – האופנה, ולא רק הטעם ואיכויות רבות אחרות, משמשים מנוף להצלחת השיווק.
אך נחזור לסרט התיעודי על הטמפלרים שהוקרן בערוץ הראשון. אינצידנט התפוזים ודאי לא אובחן על ידי הרוב המכריע של הצופים, ולכן הקהל הרב שצפה בסרט למד להבין ממנו כי אפילו התפוזים של הימים ההם היו טובים יותר – ואין לך טעות גדולה מכך.
הבעייה היא שאחרי שהבנו כי נכללו בחיזיון הזה שטויות במיץ תפוזים (אגב ביטוי נפוץ ומעניין יהיה לברר את מקורו הספרותי), מי לידינו יתקע כי המצב אמין יותר בעניינים אחרים שהוצגו בסרט התיעודי הזה?
ולכן טוב יעשו כותבי ועורכי תוכניות דוקומנטאריות באם להבא יטרחו ויראו את הסרטים התיעודיים לפאנל של מומחים בתחומים השונים בהם עוסקים הסרטים האלה. רק כך יש סיכוי כי המצלמה לא רק תצלם אלא גם תהווה תעודה נאמנה לחומר המוקרן ולא לחזיונות השווא והזיכרון הלקוי של המרואיינים.
אהוד בן עזר מעיר: גם אני זכיתי ללמוד אצל ד"ר אפריים גוטליב הצנוע והידען, וגם ללמוד עימו יחד אצל פרופ' גרשם שלום בחוג לקבלה ולפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, וזאת בימים שמלומדים גאונים כפרופ' משה אידל טרם העזו לערער על מפעלו ההיסטורי המונומנטלי של גרשם שלום, מפעל היסטוריוסופי שימשיך להתקיים שנים רבות לאחר שישכחו את אידל.
וגם אני זוכר משפט אחד שאמר לנו גוטליב בתרגיל קריאה בספר הזוהר: "בתורת הסוד אין סודות כלל. לכל סוד יש פיענוח ורק צריך ללמוד ולדעת אותו. הסודות האמיתיים מצויים בפילוסופיה כי שם אנחנו מגיעים לגבולות הדעת האנושית ואיננו יודעים מה מעבר לה."
ומאחר שלמדתי אז במקביל פילוסופיה כללית אצל נתן רוטנשטרייך, יעקב פליישמן, פפיטה האזרחי ויהושע בר-הלל, הבנתי עד כמה צודק גוטליב בקביעתו. ההבנה הזו עזרה לי להיזהר מכתיבה סימבולית שבה החלו כותבים אז גאוני הספרות העברית בנסותם לחקות את רומאן הפרשנות שבין קורצוויל לעגנון, ומצד שני דווקא הפילוסופיה עזרה לי לכתוב בצורה פשוטה וריאליסטית ביותר את הרומאן הראשון שלי, "המחצבה", לפני כארבעים ושש שנים.
ועכשיו לעניין השמוטי. לא צריך להרחיק לאנגליה כדי לדעת שמרבית פרי השמוטי של היום אין לו הטעם של השמוטי שהיה בשווקים עד לפני כארבעים-חמישים שנה וזאת מהסיבה הפשוטה, שמרבית הפרדסים שהיו בית גידולו הטבעי והטוב ביותר, מחדרה עד גדרה ומיפו עד פתח-תקווה – אינם עוד; אלא אם כן אתם מוצאים פה ושם מוהיקנים אחרונים, כמשק גולדשטיין בכפר מעש, שעדיין מתעקשים לגדל שמוטי בפרדס על אדמת פתח-תקווה, ובאמת טעמו נפלא ואני חוזר וממליץ לקנות אצלם כל עוד לא הסתיימה העונה.
ואולם רוב הפרדסים נדדו דרומה, לאדמה מלוחה יותר, מושקים במי קולחין או גם מושקים פחות בקיץ בגלל יוקר המים, ולכן איבד פרי השמוטי שלהם את טעמו והוא לעיתם קרובות יבש מאוד, בייחוד באזור העליון, הקרוב לעוקץ. התמעטות השמוטי נובעת גם מכך שזני הדר אחרים תפסו את מקומו ולעיתים את אדמותיו הטובות.
אולי יום אחד יקברו את מתי גוש דן במרחבי נגב, ואילו את הפרדסים יחזירו לאדמות גוש דן הטובות לחקלאות אבל הולכות ומתמלאות לא רק בניינים אלא גם בתי קברות, שבמאה ועשרים השנים הקרובות אמורים להכיל בדרך הטבע מיליוני מצבות.
עמנואל בן-עזר
לעניין הדיוק של התוכנית על הטמפלרים
לאודי שלום,
קראתי את דבריך לאחר שידור התוכנית על הטמפלרים [גיליון 219] ואני חושב שבוזבז נושא חשוב ומעניין. כרגיל השטחיות שולטת בכיפה ונתנו דגש מופרז על מבצע הזזת הבתים כי זה מצטלם טוב ולא צריך לערוך מחקר יסודי.
יש להם בתוכנית כמה טעויות גסות. מראים תמונה של מיבנה האמור להיות בית הבאר, ולידו ארובה מסיבית וגבוהה, ובתוך המבנה מראים לנו גוף של מנוע, כשהחוקר מסביר שזה מנוע בנזין כמו דיזל.
יש כאן לדעתי ערבוב מטעה. לפי גודל הארובה והעשן השחור שיוצא ממנה, זה נראה כמו מנוע קיטור מוסק בפחם או עץ. זה בהחלט לא צינור פליטה של מנוע "שריפה פנימית" כמו שאנו זוכרים, זה שבקצהו העליון קשרו מיכל אטום מצד אחד, בדרך כלל פגזריק ממלחמת העולם הראשונה, שייתן את ה-"טו-טו-טו" כאות שהמנוע עובד.
גוף המנוע שרואים בסרט הוא של מנוע נפט. לא בנזין ולא דיזל.
אם זוהי רמת הדיוק אז ייתכן שגם בפרטים שאיני מבין בהם יש טעויות גסות.
בזמנו היה לי קשר עם הגברת שהפיקה את התוכנית והצעתי לה לראיין אותך כי יש בידך חומר רב בנושא הטמפלרים.
עמנואל בן-עזר
אודי: ולמה שהגברת תראיין אותי? האם סופר חשוב אנוכי שיוסיף מוניטין לתוכניתה בהגידו שם כמה וכמה שטויות היסטוריות מבלי שיידע דבר בנושא שעליו הוא מדבר?
יעקב זמיר: שֶׁכֹּל המסתכל שם אין לו בושת פנים
שלום רב לך אהוד,
סיפורי עלילותיו של דודך אלכס מסופרים יפה ולאורך זמן. ובגיליון 219 כתבת עליו "שלמד את סודות הפריון אצל אהרונסון, ושהיה נושק לשרה אהרנסון לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר."
ובגלל שארון הספרים היהודי הולך ונעלם מתודעתם של בני עמנו, תרשה לי להזכיר את "השולחן ערוך" של ר' יוסף קארו, שם מצויין בפירוש (סימן ק"נ סעיף א') "שאסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על 'והצנע לכת' ומעביר הבושה מעל פניו. שכל המתבייש אינו חוטא, שכתוב ובעבור תהיה יראתו על פניכם – זו הבושה – לבלתי תחטאו. ועוד שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו. וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה."
אם נדון רק על פי עלילה זו של דודך ר' אלכס, הרי שבעבור זה לא נתנו לו להיכנס לגן עדן. אללה ירחמו.
ועוד בעניין הטמפלרים. נראה שהסופר הנידח שכח שהוא חי בארץ שחרתה מזמן על דגלה את המילה "חפיף", שהיא המייצגת את אופן העשייה בהרבה שטחים. ועושי הסרט כל כך היו עסוקים עם עצמם ועם גירוד שכבת הסיד מן הקירות בבתים של שכונת שרונה, ששכחו אפילו להסתכל באינטרנט. שאילו עשו כן היו מזכירים את ספרך ואף מראיינים אותך.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
רון וייס, דודו אמיתי
אולי בכל זאת גם קיים סבל פלסטיני "אוטנטי"?
ס. נידח שלום,
לא ראוי להתייחס לניסור עצי זית על-ידי מתנחלים כיפתיים כאל בדיחה. צה"ל והמשטרה חייבים לפעול בחומרה נגד המתנחלים המחבלים בכרמים, בדיוק כשם שהם חייבים לפעול נגד פלסטינאים שגונבים ומחבלים ברכוש. עד כה צה"ל והמשטרה לא מילאו את תפקידם.
הפלסטינאים לא מנצלים כל הזדמנות כדי לקרב עצמם אל גדרות היישובים כדי לסכנם, כפי שכתבת. [גיליון 219]. ההיפך הוא הנכון. המתנחלים הקימו מאחזים בלתי חוקיים וקירבו את עצמם אל שדות הפלסטינאים.
בברכה,
רון וייס
אהוד שלום,
אולי בכל זאת גם קיים סבל פלסטיני "אוטנטי"?
דודו אמיתי
גבעת עדה
לרון ולדודו שלום,
ודאי שקיים סבל פלסטיני. מצבם הכללי גרוע לאין שיעור משלנו, שאצלנו מרבית המתלוננים ורואי השחורות המשמשים פה ל"סובלים" שלנו – חיים בלוקסוס שלא היה כמותו בישראל בתקופות קודמות, חוץ מנושא אחד שהסבל והסכנות בו לא השתנו אלא הוא הולך ומחמיר והוא המצב הביטחוני.
אילו המנהיגים של הפלסטינים, ואילו הרחוב הנסחף אחריהם היו בני-אדם ולא חיות-אדם שואפות טרור ורצח, הרי יכלו לנתב את עמם, עם שני מיליארד הדולר שקיבלו עד ספטמבר 2000 (וביזבזו אותם בשחיתותם) – יכלו לנתב את עמם להיות סינגפור או הונג-קונג או הריביירה של המזרח התיכון, בשיתוף איתנו ועם המצרים בסיני.
כן. זה הסבל הפלסטיני ה"אותנטי". וככל ש"תרחמו" עליהם יותר כן תשחקו לידיהם כי הם מעוניינים בקורבנות ובסבל שלהם כדי לערער את צדקת קיומנו כאן בעיני העולם כולו ובעיני זן מסויים של ישראלים החיים כאן כנראה על מנת למחות על קיומנו או למחות את קיומנו.
ס. נידח
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
סומליו"ן
משתתפים באבלה הכבד של חברתם הסופרת והמשוררת
אילנה אבן-טוב (ישראלי)
במות עליה בעלה פרופ' משה ישראלי
השבעה בבית המשפחה, רחוב האג 59, חיפה. טל. 04-8247579.
יוסי גמזו
רון
לזכרו הטהור, האהוב ועז-הרוח של סמ"ר רון לביא ז"ל, בן קצרין,
במלאות 5 שנים לנפילתו בטנק המרכבה בגיזרת נצרים
עם שני רעיו האמיצים, אשר זגוּרי ומשה פּלד, זכרם לברכה
רוֹן הָיָה יֶלֶד מֻפְלָא אַךְ גַּם פֶּרַח נָדִיר בֵּין פִּרְחֵי הַגּוֹלָן,
רוֹן הָיָה מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת הַיָּפָה וְכָל-כָּךְ מְיֻסֶּרֶת,
רוֹן הָיָה מַה שֶּאַלְפֵי אִמָּהוֹת רַק כְּמֵהוֹת לוֹ בְּחֹם יִחוּלָן
אֲבָל רַק מְעָטוֹת מֵהֶן לֹא רַק כְּמֵהוֹת
אֶלָּא גַם מִתְבָּרְכוֹת בּוֹ בְּלִי הֶרֶף.
רוֹן הָיָה לֵב שֶלְּרֶגַע אֶחָד לֹא חָדַל מִלִּרְעוֹב וְלִצְמוֹא
לְחָכְמַת הַסְּפָרִים, לִתְרוּעוֹת כַּדּוּרֶגֶל, לְכָל שֶמֵּיתָר רַק הִרְעִיד לוֹ,
רוֹן הָיָה מִי שֶחָשַב עַל רֵעָיו עוֹד לִפְנֵי שֶחָשַב עַל עַצְמוֹ
וְעַל כֵּן גַּם כָּל-כָּךְ אֲהֵבוּהוּ רֵעָיו
אַךְ פָּשוּט הִתְבַּיְּשוּ לְהַגִּיד לוֹ.
רוֹן, אַתָּה חָקוּק עָמֹק בִּבְשַֹר הַזִּכָּרוֹן
כְּמוֹ שְמוֹת הָאוֹהֲבִים בִּבְשַֹר גִּזְעוֹ שֶל עֵץ שָחוֹחַ.
אֲנַחְנוּ אֲנָשִים קְצָת מְשֻנִּים כָּאֵלֶּה, רוֹן:
לֹא שוֹכֲחִים לִזְכּוֹר
וְלֹא זוֹכְרִים לִשְכּוֹחַ.
*
רוֹן הָיָה מִי שֶהֵבִיא כָּל שָנָה תְעוּדָה שֶכֻּלָּה "מְצֻיָּן"
וְהִצְנִיעַ אוֹתָהּ מֵהוֹרָיו פֶּן יַרְאוּהָ, מְלֵאֵי גַּאֲוָה, לְכָל עַיִן,
רוֹן הָיָה טוּב שֶאֵינֶנּוּ מָצוּי וּצְנִיעוּת שֶאֵינָה מְצוּיָה
וְאוּלַי מִשּוּם כָּךְ הִתְקַנֵּא בָּנוּ מִי שֶלָּקַח אוֹתוֹ שָם, לַשָּמַיִם.
וּמִשָּם, מֵעֻצְבַּת הַשִּרְיוֹן הַשְּמֵימִית בָּהּ חָגִים מַלְאֲכֵי אֵל עֶלְיוֹן,
הוּא מַבִּיט בָּנוּ כָּכָה בְּלִי קוֹל, בְּלִי מִלָּה אַךְ גַּם בְּלִי הֲפוּגָה, יוֹם וָלַיְלָה,
לְוַדֵּא אִם אֲנַחְנוּ אָכֵן רְאוּיִים לְזִכְרָם שֶל אָפְיוֹ וְיָפְיוֹ
וּלְמַה שֶּלִּבְסוֹף גַּם נָתַן לָהּ לָאָרֶץ הַזֹּאת
שֶאַף פַּעַם לֹּא דַי לָהּ.
*
רוֹן הָיָה יֶלֶד מֻפְלָא אַךְ גַּם פֶּרַח נָדִיר בֵּין פִּרְחֵי הַגּוֹלָן,
רוֹן הָיָה מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת הַיָּפָה וְכָל-כָּךְ מְיֻסֶּרֶת,
רוֹן הָיָה רוֹן, הָיָה שִיר, הָיָה זֶמֶר שֶשּוּם מַקְהֵלָה אוֹ סוֹלָן
לֹא יַצְלִיחוּ אַף פַּעַם לָשִיר אֶת כֻּלּוֹ
כְּמוֹ תְפִלָּה שֶאֵינֶנָּה נִגְמֶרֶת.
וְעַל כֵּן הָרוּחוֹת בַּגּוֹלָן מַמְשִיכוֹת לְהָפִיחַ אֶת שְמוֹ הַצָּלוּל
וּמַפָּל בֶּהָרִים בְּמֵימָיו הַקָּרִים עוֹד שוֹתֵת אֶת זִכְרוֹ כְּמִין פֶּצַע
שֶצּוֹבֵט אֶת הַלֵּב בִּצְבָתוֹת שֶל כְּאֵב וְהַכֹּל בּוֹ צָרוּר וְכָלוּל:
אַהֲבָה שֶל כֻּלָּם
וּזְכִירָה עַד עוֹלָם
וַהֲמוֹן גַּעֲגוּעַ לָנֶצַח.
רוֹן, אַתָּה חָקוּק עָמֹק בִּבְשַֹר הַזִּכָּרוֹן
כְּמוֹ שְמוֹת הָאוֹהֲבִים בִּבְשַֹר גִּזְעוֹ שֶל עֵץ שָחוֹחַ.
אֲנַחְנוּ אֲנָשִים קְצָת מְשֻנִּים כָּאֵלֶּה, רוֹן:
לֹא שוֹכֲחִים לִזְכּוֹר
וְלֹא זוֹכְרִים לִשְכּוֹחַ.
(שיר זה הוּלחן ע"י המלחין יוסי ואלד, בּוּצע בפי הזַּמָּר עוּזי פוּקס וּמוּשמע בּכל יום-שנה, כּולל היום, ד' אדר התשס"ז, בּחלקה הצבאית של בּית-העלמין בּנתניה).
אהוד בן עזר:
"אני, אישית, מבקש מכם סליחה, שוטרי ישראל, שהגנתם עליי בפרוץ האינתיפאדה השנייה
וחטפתם על כך את כל החרא בפרצוף!"
אין אנו באים להגן על שחיתויות שנתגלו במשטרה אבל עלה בדעתנו להזכיר שני דברים:
א. על אזרחי ישראל להיות אסירי תודה יום-יום ושעה-שעה לאלפי השוטרים הנקרעים במשימות שיטור סיזיפיות כאשר אירוע רודף אירוע, והאירועים הביטחוניים כגון המהומות בהר הבית ושאר המשימות הביטחוניות גורמים להם לעיתים קרובות מאוד למלא את תפקידיהם בלי שבת ובלי חג, מנותקים ממשפחותיהם ומסכנים את נפשם כחיילים קרביים בהגנה על החוק במדינת ישראל. למעשה השוטרים האלה הם מעין צה"ל ב' בתוך גבולות הקו הירוק, והלוואי שהיינו חיים במציאות ביטחונית כזו שהיתה מאפשרת לשוטרים להישאר רק בתחום משימותיה (המוזנחות) של "המשטרה הכחולה" הממונה על תפיסת הגנבים, עברייני התנועה, הסמים, האנסים וכל כיוצא באלו.
ב. ההיסטריה של התקשורת לאחר הזעזועים והמינויים החדשים במשטרה, היסטריה שגם חוגים משפטיים לשעבר תורמים לה את חלקם המלבֶּה אש, כל אלה אינם חדלים להזכיר לנו שוב ושוב כי השחיתות והשקרים במשטרה נחשפו כבר במסקנות ועדת אור לבדיקת פרוץ האינתיפאדה בספטמבר-אוקטובר 2000.
ובכן, חלק מטירוף המערכות שקיים בחברה הישראלית הוא מסקנות אותה ועדת אור, שבמקום להעניק צל"ש לשוטרים שעמדו בודדים מול גלי פורעים ערבים ישראליים, שאילמלא עצרו אותם השוטרים בירי ובאמצעים אחרים – היו מגיעים להרוס גם עד גבול חדרה וללב יישובים ואזורי תעשייה בגליל – הפכו אותם, את השוטרים, בסיוע שר משטרה שהתנהג כמוג לב, פרופ' שלמה בן-עמי שהתכחש לפקודיו – הפכו את השוטרים לאשמים באינתיפאדה; וזאת כדי לרצות את ערביי ישראל ולהעמיד פנים שהאינתיפאדה השנייה פרצה לא משום ההתנגדות הפלסטינית המאוחדת ורוויית השינאה משני צידי הקו הירוק למדינת ישראל – אלא משום ה"קיפוח" של ערביי ישראל.
האם שוטרים שיקרו? ובכן, כאשר השופטים אזרחי מולדתך, חברי ועדת אור, מייצגים בעצם את עמדת האוייב שלך ושואפים להפיל עליך, שסיכנת את חייך – את אשמת אלה שעמדו להרוג אותך, אז למה לא לשקר? למה לא לנסות להציל את נפשך כאשר ועדה פוליטית מגמתית זורקת אותך, השוטר הבודד המגן על עמו, השוטר המגן עלינו – לכלבים!
אני, אישית, מבקש מכם סליחה, שוטרי ישראל, שהגנתם עליי בפרוץ האינתיפאדה השנייה וחטפתם על כך את כל החרא בפרצוף!
יוסף עוזר / שלושה שירים
בַּבּוּנְקֶר בְּקוּנֵיטְרָה ב-1973, וכבר 2007
עֲשָׂרָה נִשְׁאַרְנוּ בְּקוּנֵיטְרָה בַּבִּנְיָן שֶׁנִּקְרָא בֵּית הַסֵּפֶר
שָׁכַבְנוּ מַאֲרָבִים, נִצְמַדְנוּ לָאֲדָמָה הָרָעָה
שֶׁתִּהְיֶה מוּכָנָה בְּהַפְתָּעָה לְעַכֵּל אֶת בְּשָׂרֵנוּ
בְּעוֹד הַמַּנְהִיגִים עִכְּלוּ בָּשָׂר:
לְגוֹלְדָה הָיָה מִטְבָּח בְּלִי סַכִּינִים אוֹ מַזְלְגוֹת
מֹשֶׁה דַּיָּן יְהַרְהֵר בִּסְעוּדָתוֹ עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי
כְּשֶׁחַרְסֵי הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן
בֵּין שִׁנָּיו – בְּגִנָּתוֹ.
בְּנֵי עֶשְׂרִים דָּהַרְנוּ קַלֵּי דַּעַת עַל קוֹמַנְדְקָרִים .
אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים כְּמוֹ מַנְהִיגֵינוּ: כְּבָר נְעוּלוֹת מַטְּרוֹת הַמָּוֶת עַל מִצְחֵנוּ.
עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר קִפַּלְנוּ בַּלֵּב סִיסְמָא מְאֻשֶּׁרֶת: שִׂמְחַת חָג.
הַפֶּתֶק שָׁמוּר אֶצְלִי עֲדַיִן,
לָבָן כְּמוֹ בִּגְדֵּי כֹּהֵן בַּמִּקְדָּשׁ
שֶׁלֹּא הָיָה עוֹלֶה אָז עַל הַדַּעַת כַּמָּה קָרְבָּנוֹת עוֹלִים לוֹ
עֲשָׂרָה בַּבּוּנְקֶר, הַסּוּרִים סָבִיב וּבְיָדֵנוּ רִמּוֹנִים לְהִתְאַבֵּד.
לְמַעְלָה תֵּל אַבּוּ-נִידָה שֶׁהֵסֵבוּ אֶת שְׁמוֹ לְהַר-טַל
בְּצִירֵי חֲדִירָה, מְפַסְּקִים רַגְלַיִם,
מְלַטְּפִים אֶת הַמָּאג, אֶת הרַרְנַ"ט
מִתְבּוֹנְנִים בְּמַּגְבִּיר אוֹר כּוֹכָבִים אֶל שְׁמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם.
בְּשָּׁעָה אַחַת וַחֲמִשִּׁים
בְּ"שִׂמְחַת חָג", כְּבָר תִּכְבֶּה הַצִּיּוֹנוּת
וְהָאוֹרְגַזְמָה שֶׁל הָאֲדָמָה הַמְּעַכֶּלֶת
וּבוֹרֵאת אֶת הַבְּרֵרָה בֵּין –
לְבֵין –
וַאֲנִי הִתְכַּסֵּיתִי טַלִּית.
ינואר 2007
פתיחה של שלש אצבעות
אִשָּׁה יוֹלֶדֶת
וְגַם אֲנִי כְּשֶׁסּוֹגֵר עַל הָעֵט
בְּשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת
יֵשׁ לִי פְּתִיחָה
וְנוֹלַד לִי
כשאמא היתה עושה ספונג'ה
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת אַל תַּעַבְרוּ
שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲקֵבוֹת
עוֹד מְעַט הִיא הוֹלֶכֶת לְאַל חֲזֹר
שָׁם הַכֹּל שָׁטוּף וְנָקִי
וּכְמוֹ הַיְּרָקוֹת שֶׁל דָּתִיִּים: בְּלִי תּוֹלָעִים
וְשָׁם אִמָּא תֶּאֱסֹף אֶת כָּל הָעֲקֵבוֹת שֶׁלָּנוּ
שֶׁהִרְגִּיזוּ אוֹתָהּ
וַאֲנִי אֶתְהַלֵּךְ עַל צַעֲקוֹתֶיהָ כָּל חַיַּי
מירה בן-עזר
ריבת תפוזים
חומרים:
1 ק"ג תפוזים מקולפים, רצוי שמוטי
1 ק"ג סוכר
1/2 לימון פרוס לפרוסות דקות
1 כף שמן
מיץ מחצי לימון
ההכנה:
לחתוך את התפוזים לרבעים, להוציא את החרצנים (לשמור את החרצנים בנפרד).
לטחון את התפוזים במעבד מזון, לרסק.
בסיר גדול לשים את רסק התפוזים + 1 ק"ג סוכר לבחוש + פרוסות לימון לבחוש עד קבלת עיסה חלקה.
את החרצנים להכניס לשקית בד קטנה. ולהכניס לסיר.
לבשל את העיסה על אש חזקה, להוסיף כף שמן (זה מונע קצף).
לבחוש מידי פעם, להמשיך לבשל על חום בינוני עד שיש סימני קרישה.
לקראת סיום להוסיף מיץ מחצי לימון.
לשפוך את הריבה החמה לצנצנות זכוכית ולסגור את המכסה.
בתאבון!
עדות ממקור ראשון: בחיים לא טעמנו ריבת תפוזים כל כך טעימה כריבת השמוטי של מירה, שאמנם גדלה במושבת הכרמים זיכרון (נולדה לבית ברונשטיין) אבל התחתנה עם פרדסני פתח-תקווה. ובהזדמנות זו ברכותינו לה ולדוד בן-עזר בעלה על הולדת נינתם הראשונה, אלה בן-עזר, ביסוד המעלה. אילו זכתה אימה של מירה, שגרה כל ימיה בזיכרון, לחיות עוד חודשים אחדים, היתה לה חימשית.
.
פנינה פרנקל
"1000 מילים"
סיפור
"פולה! פוליצקה!!! הביתה – שיעורים!!!" אני שומעת את אימי קוראת לי בעד לחלון המטבח.
"רגע, אני, עוד מעט," אני עונה. עומדת לפני משבצות הקלאס המצויירות בגיר על ה"בלטות" הגדולות בשביל הכניסה. לאור החיוור של פנס הרחוב אני מתבוננת במזל, חברתי החדשה מכיתה ג', שמקפצת בזריזות ובקלות על רגל אחת ומזיזה במיומנות את האבן השטוחה, ממשבצת למשבצת.
הנה היא כבר במשבצת האחרונה, עושה סיבוב בקפיצה אחת, אוחזת באבן ומקפצת בחיוך של ניצחון חזרה לנקודת ההתחלה. הנה עכשיו היא כבר ב"חמישי", ושרלוט חברתי, היושבת על האדמה לצד השביל, כבר עברה את המשבצת של "השישי" ורק אני תקועה ב"שני". בכל פעם שאני מגיעה לקפיצת הסיבוב, אני מוצאת עצמי דורכת על אחד הקווים וחברותי זועקות בשמחה "פסולה! פסולה!"
אימא שלי עם השיעורים, למה היא צועקת שם? מה היא רוצה ? היא לא רואה כמה המצב שלי קשה? מתי מזל כבר תמעד, הנה היא מגלגלת בזריזות את האבן השטוחה מנסה לכוון למשבצת השישית, אבל זו נתקעת במשבצת השלישית.
"תורי!" אני קופצת בשמחה, תופסת את האבן ובריכוז רב מנסה לשלוח אותה למשבצת השנייה, לא מדי חזק ולא מדי חלש. הנה, הצלחתי, האבן נוחתת במרכז אני מנתרת קלות אל המשבצת הראשונה, עוברת לשנייה ומייצבת בזהירות את רגלי האחת, כשהאבן לצידה של הנעל. למרות הקיץ החם אני נועלת נעליים חומות גבוהות עם שרוכים. אימי חתכה בהם את החלק הקדמי כדי לאפשר לאצבעות, שצמחו מאז השנה שעברה, לבלוט בחופשיות החוצה. מזל נועלת סנדלים של אחותה הגדולה, הם אומנם גדולים עליה אבל כיוון שהם סגורים לפנים היא יכולה לדחוף את האבן בביטחון עם החלק הקדמי. הצלחתי לקפוץ, לדחוף ולהעביר את האבן ממשבצת למשבצת, עוד אחת ועכשיו קפיצת הסיבוב, כל גופי מתוח לביצוע המשימה, הופ, והצלחתי! חברותיי ממהרות לבדוק האם דרכתי על קו כלשהו, אבל רגליי ניצבות הפעם ללא תזוזה – כל רגל במרכזה של המשבצת המתאימה.
האבן בידי ואני ממשיכה בשמחה לדלג על רגל אחת לקראת הסיום, כששוב נשמע קולה של אימי, ספק פקודה ספק תחינה:
"פולָה פולה'לֶה קים שוֹיִין אַ הַיים, מן דַארף מַאכֵען דִי שיעורים, עֵס ווֵארט שפֵעיִיט!"*
גופי מתכווץ כולו. שוב היא מביכה אותי עם היידיש שלה. רק זה חסר לי עכשיו, שגם חברותיי החדשות תדענה שאני מדברת עם אימא שלי ביידיש. אני עושה עצמי לא שומעת ולא עונה, כאילו לא התכוונה אליי, מתבוננת במזל ובשרלוט, בודקת את הבעת פניהן, אולי הן לא שמו לב. כמה מאמצים אני משקיעה כדי שלא תחשוף אותי עם היידיש שלה: לכל ההזמנות לבית הספר אני מסבירה שהיא חולה, או בעבודה, או סתם שכחה לבוא. באוטובוס אני מתיישבת רחוק ממנה כדי שלא תפנה אלי ביידיש בפני ציבור של אנשים, אולי מישהו שם יזהה אותי, ובירידה אני מדברת אליה בקול רם בעברית כאילו כך נהוג אצלנו תמיד.
המשחק שלנו נקטע ומסתיים לקולה המצלצל של מדאם סוזַאן:
"שרלוט!! וֵוֶיאֵן אַ לַה מֵזון, וִיט!!!"**
שרלוט מתרוממת ברטט קל, אוספת במהירות את אבן הקלאס האישית שלה, ובלי לומר שלום ממהרת הביתה. גם מזל פונה ללכת. באכזבה קלה ואני עולה בשביל לדלת הבית, עוברת את המפתן. בפנים הכול מואר באור אחר.
אני נכנסת ישירות למטבח. ליד הקיר שולחן קטן עטוף שעוונית משובצת, צנצנת זכוכית שקופה במרכז עם קוביות סוכר לתה. בפינת השולחן – הספר, המחברת והעיפרון המחודד כמו ממתינים לי בנזיפה. אני מתיישבת ליד השולחן. אימי מניחה בזריזות על הכיסא את השמלה שתפרה, בלי לומר מילה, דוקרת את המחט בכרית בד קטנה, מסירה מעל האצבע את אצבעון המתכת קטוע הראש, מתיישבת לצידי מרכיבה את משקפיה ורוכנת מעל לספר.
על הכריכה השם "1000 מילים". היא פותחת בעמוד החמישי, מצביעה על המילה הראשונה בשורה ובקול מושאל, כמו אינו שלה, היא קוראת לאט-לאט, מדגישה כל הברה ומשתהה בניסיון לחבר ביניהן: "ח-נן עו-לֶה ח-דש, גם ח-נה עו-לֶה..." (סגול).
אני אוחזת בעדינות בידה מכוונת חזרה את האצבע המובילה שהתקדמה בשורה, ומתקנת אותה: "עולָה!" (פתח).
היא חוזרת אחרי וממשיכה: "עולָה ח-ד-שה."
"יופי," אני פולטת, ולרגע קט מציצה באימי מהצד, בוחנת בחיוך את עיניה הנוצצות בגאווה.
* בואי הביתה צריך לעשות את השעורים, נעשה מאוחר.
* שרלוט, וויאן, הביתה, מהר.
נגה מרון
לידידיי הכותבים
(וגם לאלה שעדיין אינם מעזים לכתוב)
זה עתה קראתי ספר שאני חייבת לספר לכם עליו: "ציפור ציפור" מאת אן למוט, בהוצאת כתר. ספר כֵּיפי שנקרא בנשימה אחת, מדריך שנון ומלא אמפטיה והומור למלאכת הכתיבה.
איך מתחילים? איך בונים עלילה? איך יוצרים דמויות אמינות, מה עושים עם הקינאה בסופרים מצליחים יותר, איך מתגברים על מעצור בכתיבה. ולמי מאHתנו לא נדמה שרק הוא לבדו מתלבט, כשהוא רוצה להוציא החוצה את הקול הפנימי שלו. להעלות על הכתב, להשאיר למשפחה, או להנציח להיסטוריה את חוויות חייו.
ספר מעשי מאוד, שגם אלה מכם שאינם כותבים יתחשק להם להתחיל מיד לכתוב.
אגב, "ציפור-ציפור" הוא המקבילה האנגלית למה שאצלנו קוראים "פרה-פרה".
ולמען גילוי נאות – אין לי שום עסקים עם הוצאת כתר, והם אינם יודעים שאני ממליצה על הספר הזה, שבמקרה גיליתי אותו ונשביתי בקיסמו. רציתי לספר על כך רק לכם, חבריי הכותבים, שמא תפסידו חלילה. ואלה מכם שמקיימים סדנאות לכתיבה, תמצאו בו רעיונות נפלאים לעבודתכם.
עמנואל בן-עזר
על קליטת עלייה, ילדי מעברה והאליטות שנולדו עם כפית של כסף בפה
שמענו לאחרונה את המונחים האלה בנאומו חוצב הלהבות של האזרח מספר אחד. אז יש לי כמה דברים לומר בנדון. ראשית עליי לציין שרוב ידיעותיי בנושא הן מכלי ראשון וממגע ישיר עם הנוגעים בדבר. לשם הגילוי הנאות, נולדתי כאן בפתח-תקווה (1929), אבי נולד בפתח-תקוה (1899) כשמשפחתי נתקבצה לכאן החל מסבו של סבי בתקופה שבין 1863 לבין 1875.
כרקע עלינו לזכור שהחל מתחילת המאה ה-19, השלטון העות'מני ששלט בארץ איפשר ביתר קלות את עלייתם של יחידים וקבוצות. למרות השחיתות ששררה בממשל התורכי, התאפשר ליהודים לחיות חיים קהילתיים כמעט ללא הפרעה. נוחות מיוחדת היתה לאותם אנשים שנשארו נתינים של ארצות מוצאם, בפרט אם אלה היו המדינות הגדולות כגון אוסטריה, גרמניה, צרפת, אנגליה איטליה ורוסיה. בהתאם להסכם הקפיטולציות, לקונסולים היו זכויות מיוחדות שאיפשרו להם להגן על נתיניהם מפני גחמות ותעלולי המושלים המקומיים. כתוצאה מכך יחידים וקבוצות הגיעו לארץ כשרובם התערו ביישוב הקיים וחלקם הקטן נפלטו וחזרו לגולה. המיבנה של הקהילות היהודיות היה מבוסס על מעגלים. כלומר, קודם המשפחה והעדה, אחר כך עיר או פלך המוצא, אחר כך מדינת המוצא. המעגלים החיצוניים נגעו בקצוות זה בזה אולם לא התערבבו אחד בשני. כל קבוצה התנהלה כמשק סגור, פרנסי העדה שלחו שליחים לארץ המוצא לאסוף תרומות ונדבות והכסף חולק ע"י ידי הפרנסים לאנשי העדה.
המבנה הזה התחיל להשתנות בתקופה שבין 1870 ל 1878 כאשר התקבצו בירושלים "עולים חדשים", כשמונה במספר, מרביתם מהונגריה, שהתחברו עם שניים מ"הישוב הישן" במטרה להקים ישוב יהודי חקלאי שיחיה מיגיע כפיו ולא מנדבות ה"חלוקה", כשהחזון במסגרת רחבה יותר היה ש"עם ישראל ישוב לארצו ויעבד את אדמתו". כך נקנו האדמות ונוסדה פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה של "העלייה הראשונה". חשוב לציין שהגל הראשון של העולים באו מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה.
כמעט באותו זמן, הקימו אנשים נועזים מצפת ישוב חקלאי בשם גיא אוני אשר לימים הפך להיות ראש פינה. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1882, הוקמה ראשון לציון ובעקבותיהן הוקמו מושבות נוספות, מושבים, קיבוצים וקבוצות. גם עיר "לבנה" חדשה הוקמה בחולות, והיישוב היהודי החי והמתפרנס מעבודת האדמה וממגוון השירותים שמסביבה הלך וגדל. זאת היתה למעשה הנחת אבן הפינה לבניית היסודות. זה לקח 70 שנה, מ-1878 ועד 1948 לבנות יסוד כל כך רחב ואיתן שאיפשר למנהיגי היישוב במאי 1948 להכריז על הקמת מדינת ישראל.
על חריש התלם הראשון בפתח-תקווה בשנת 1878, כתב דוד בן-גוריון ב-1958 – "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מיסוד פתח-תקווה ואילך."
הבאתי כאן את התמצית של קיצור תולדות ההתיישבות היהודית החדשה במולדת כדי להמחיש שהיישוב גדל רובד על רובד, וכי תהליכי קליטה נמשכו ונמשכים עד עצם היום הזה.
בתוך תהליך כזה נוצרים מתחים שמקורם מעצם התהליך. קליטת פריט או פריטים חדשים לתוך חבורה או חברה קיימת מעוררת מתחים משני הצדדים. התופעה הזו קיימת בטבע בקבוצות החיות בלהקות ולא רק אצל בני אדם. ידועה ומוכרת התופעה של "תרנגולת חדשה בלול" שבנות הלהקה אינן מקבלות אותה, מתנכלות לה ולעיתים מנקרות אותה עד מוות.
בתהליך קליטת העלייה מסתמנות שתי תופעות.
אצל "הוותיקים" מתעוררת ההרגשה שהנה באים "החדשים", מנסים לשנות סדרי בראשית, יש להם טענות ואינם מעריכים את כל ההשקעה והסבל שעבר עלינו ומקבלים הכול מן המוכן.
אצל "החדשים" קיימת ההרגשה שאלה שבאו לפניהם לקחו כבר את כל הטוב שהיה, ו"לנו כבר לא נשאר דבר, ועוד מביטים עלינו מלמעלה למטה."
התהליך הזה חזר על עצמו שוב ושוב בכל קבוצת או גל עלייה. הטיבו זוג הלצים אורי זוהר ואריק אינשטיין להמחיש זאת בקטע "לול" בו הם מדגימים את המתח בין הקבוצות וכיצד כל פעם שבאה עלייה, ה"וותיקים" מלאי טענות על החדשים – ("אינעל דין אל בָּאבּוּר אל ז'אבום", כלומר תקולל האונייה שהביאה אותם). וגם להיפך...
אני זוכר שבשנות השלושים עלתה לארץ קרובה רחוקה של אימי וכמובן השתכנה בביתנו. התהליך היה בדרך כלל כזה שקודם דאגו למצוא לה עבודה. לאחר מכן היא עברה לגור בשכירות עם עוד כמה עולות. במשך הזמן נמצא גם חתן ואז עבר הזוג לגור בחדר שכור והנה כך התחילה וקמה משפחה חדשה בארץ. באחת השיחות אמרה העולה לאימי: "לכם היה קל, באתם לכאן ובניתם את הבתים במקומות הכי יפים, בין העצים הכי גדולים."
פתח-תקווה היתה אז כבר בת למעלה משישים, ואכן היו כבר עצים גבוהים וענפים בין הבתים.
כל תהליך הקליטה של עולים חדשים היה התפתחותי. בתחילה, בסוף המאה ה-19, באו עולים ביוזמתם, על חשבונם, עם או בלי צרור מזומנים, והשתדלו להיאחז בארץ בכוחות עצמם. זה לא היה קל, בתחילה לא היה גוף, מוסד או תנועה שתתמוך במתיישבים. כאשר נגמר הכסף הם פשוט רעבו. לא היתה מדינה, לא היתה "סוכנות", לא היתה קרן קיימת ועדיין לא נמצא "ברון" שיתמוך במתיישבים. בגל הבא כבר התחילה להתקבל עזרה מסוימת מ"חובבי-ציון" ובהמשך נכנס לתמונה גם הברון רוטשילד. ככל שהיישוב היהודי, המגשים את התחייה הלאומית, גדל, כך גם התמסדה תמיכת המוסדות בעולים.
עכשיו, אם אנו מקשיבים לנאומו של האזרח מיספר אחד, אנו מתחילים להבין מאין באה המרירות. אבל אסור להיגרר אחרי הלך מחשבות כזה. נכון שהנערים במעברות זכו לרמת חינוך נמוכה, הדיור היה צפוף ודי עלוב, הסיכוי לקידום היה קטן בהשוואה לאוכלוסייה הוותיקה, היחס מצד חלק מבעלי התפקידים שטיפלו בעולים היה לקוי (לומר זאת בלשון המעטה), אבל צריך לראות את התמונה בכללותה.
יישוב יהודי קטן שמנה כשש מאות אלף נפש, זה עתה הכריז על עצמו כ"מדינה", יישוב שכ-10% מסך כל תושביו נפלו בקרבות, לקח על עצמו משימה אדירה לקלוט את גלי העלייה שבאו זה אחר זה. אז בוודאי שנעשו טעויות, רובן מחוסר ניסיון ולא מתוך רוע. חלק מהטעויות היה השיטה שלפיה החזיקו את העולים במחנות מעבר, "מעברות", כל מפלגה ניסתה לשייך לעצמה מה שיותר נאמנים תוך פזילה לבחירות המתקרבות. (זוכרים את סאלח שבתי).
כאשר כל זה קרה, הייתי כבר מעל גיל 18 ואני חושב שאני כשר לעדות. לדוגמה, כאשר מחנה הצבא הבריטי בראש העין נכבש על-ידי צה"ל (הגדוד שהוקם מאנשי הח"יש של ההגנה בפתח-תקווה), הוחלט לאכלסו בעולים חדשים, בעיקר מעולי תימן. השיטה היתה שכל מחסורם יבוא מהמוסדות (המפלגות), יוציאו אותם חלקית לעבודות דחק אבל אסור להם לצאת מהמחנה ולחפש עבודה באופן עצמאי. באותה עת החקלאים שבסביבה שיוועו לידיים עובדות, חלק ניכר מכוח העבודה היה עדיין בצבא, הפרי הבשיל בשדה ולא היה מי שיקטוף אותו. נא לא לשכוח שזו היתה תקופת ה"צנע" של דב יוסף, ומזון, ביגוד, הנעלה וכדומה נקנו לפי הקצבה (תלושים ונקודות), והחסר היה גדול. במשך הזמן גילו תושבי המעברה, שהיו אנשי עבודה חרוצים, שהגדר סביב המחנה לא לגמרי סגורה ואפשר וכדאי למצוא עבודה מחוץ למחנה. בסופו של דבר, שני הצדדים יצאו נשכרים. את כמות המרירות ורגש הקיפוח שהצטבר אצל העולים כלפי המוסדות, שעה שהם נאלצו להתגנב כל בוקר דרך הפיתחה בגדר בכדי לעבוד ולפרנס את משפחתם בכבוד, לא ניתן למדוד.
למרות זאת, היו במעברות צעירים שהבינו שאפשר וכדאי להיחלץ מהמצב, ותוך מאמצים הצליחו לרכוש מקצוע והשכלה וטיפסו מעלה בסולם החברתי. היו גם כאלה שהעדיפו "לשבת על הברזלים", ולבכות על מר גורלם תוך האשמת כל העולם (חוץ מלהביט בראי) והצליחו ליצור שכבה של ממורמרים שחיפשו ומצאו סיבות למצבם.
כיום, למעלה משישים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשגלי העלייה הגדולים כבר מאחורינו, אם אנו מביטים על הנהגת המדינה, בכל השטחים – רוב רובם של ממלאי התפקידים הבכירים הם יוצאי המעברות וצאצאיהם, בוגרי מרכזי הקליטה ושאר האזרחים הנהדרים שפעם קראו להם "ישראל השנייה".
אז תהרגו אותי אם אני מבין למי הוא מתכוון כשהוא צועק "האליטות שנולדו עם כפית של כסף בפה."
* * *
לחדשות בן עזר
מרֻתק רתֹק אני לצג המחשב ועיני יוצאות מחוריהן
כל הכבוד!
ממני קוראך מכתבעתי הנאמן
עלה והצלח
*
עוד שיר למכתב עתי
לגַנִי דוֹרִין דוֹרוֹן
להמצייר גני שעלה בשער קליט / ברחובות ערוץ נהר אביבי שוכן / במנוחה וגילה ונחלה [הגיע מקזא / עבר דרך המשי חנה בויטריזיא] / כל הכבוד! שלשלת הידד לך – / ברכת לבביות מיצגך בסינימטק / ירושלים ראיתי [לא כל הגדול] / עם הקטנים אני ישראל הר החוֹלָם / מתל קאסילה הביבי הנאמן לשירת / הגלגוזים.
תודה לך אהוד מישראל הר
*
סמיכה תוצרת אבי קומונת דיכטריאדה מעטוף ניילון / סגורה / ואזהרה! בלי אחריות לא לפתוח! / רק לאחר השימוש ולאחר בג"צ // פארק ע"ש עוד צומח מנציחים את אריקינו / ניחוח חרא מעיב על האוררה ועל זריח / החמה מים הוד וכוש מיר אי תוחס // ברכות לבביות / למר ישראל פלס שעלה לרכבת ישראל / והכניס לה חוקן כזה באישור פסק דין ויצא / לא רסוס ולא דרוסבארצי ישראל // לו אמרתי: / לאביהו הסמיך – מינוי לא סביר! / וכן עמיתכה החדש מר דליינו השמח!
תודה מישראל צין שבארץ סין
* * *
לאהוד שלום,
אנא העבר את האינפורמציה לעדינה בראל: לפני כמה שנים פגשתי בצפת, בבית ידידים, את ברל זרובבל ואשתו תמר, [הוא] בנו של זרובבל (זה עם הזקן). ברל היה שנים רבות איש משרד החוץ וקונסול בכמה ארצות ובשנים האחרונות גרו בצפת.
התעניינתי אתמול אצל חברתי הנ"ל, וסיפרה לי שברל כבר נפטר לפני ארבע שנים. אשתו, תמר, נפטרה עוד לפניו. יש להם בן יחיד החי באמריקה, ואני לא יודעת פרטים עליו או על אחותו מאיה, שמעולם לא הזכיר או לא יצא פשוט לדבר על משפחולוגיה יותר מסועפת.
אנסה למצוא פרטים נוספים שאולי יוכלו לעזור.
בברכה,
דבורה קוזוינר
סרקזות מיסתוריות מסריחות לנו את זמן השידור
שלום לך ידידי הצעיר אהוד,
היתה לי דלקת אוזניים ולא שמעתי רדיו שלושה שבועות ורציתי לשאול אותך מה זה הסרקזות המסריחות האלה שכל הזמן מזכירין אותן ברדיו? האם זה קשור לפורים?
הזקן העל-זמני שאתה מטפל בו,
אלימלך שפירא
גר על גדת הירקון הדרומית.
לאלימלך מחמל ליבי,
עד לפני שלושה שבועות וחצי עדיין הוסיפו צנטרפוגה אחרי כל סרקזה.
עכשיו חושבים שכל עם ישראל כבר יודע את פשר המילה העברית הוותיקה והפופולארית הזו, המשודרת שוב ושוב בקול ישראל, ולכן אין צורך להוסיף לה את שמה הלועזי, המיותר.
ממני בן-טיפוחיך,
אהוד
גם כן גר על גדת הירקון הדרומית אך לא בצריף ובלי עז לבנה לחלוב עטיניה כבימים עברו, שבעטיים אצלו הידיים נצרכות פעמיים-שלוש ביום למשש שדיים.
שתי תגובות לטור של משה דור
על הגזענות הישראלית
שלום אהוד,
הערה למכתב העיתי 219 שלך: "גזענות היא גזענות היא גזענות". יישוב עברי שלא רוצה לקבל לשורותיו זוג מסכנין, לא בהכרח נוהג לא ביושר. (וכידוע, כולכם נוהגים ביושר עילאי טהור). ההקבלה בין שכונה אמריקאית זו או אחרת שלא רצתה לקבל לקהלה כושים או יהודים אינה מתאימה למצבנו כאן. מבין היהודים והשחורים בארה"ב לא יצאו מרגלים וגם לא כאלה שראו מחבל שעומד לפוצץ אוטובוס והזהירם למלט את נפשם והחשו וגרמו לפגיעות בנפש; והיהודים בסביבת אותה שכונה גם לא רקדו על הגגות כאשר אותה שכונה קיבלה סקאדים, ולא התפללו לניצחון האויבים. גם לא יצאו אותם יהודים ושחורים בהפגנות ענק עם אבנים ובליסטראות להשליכם על אנשי הביטחון ששמרו על הסדר. אותם יהודים ושחורים גם לא הצהירו קבל עם ועדה שהם מעוניינים בחיסול הישות המדינית בה הם חיים. (שמעתם מישהו מחבריהם של אנשי סכנין אלה, שהסתייג מדבריו של ראיד סלאח מאום אל-פחם, הקורא לאינתיפאדה ומסביר את זה בכך שהיהודים חוגגים את חג הפסח בשכרות בבתי הקברות המוסלמיים?) – כל הדברים האלה ורבים אחרים, ולא נפרט את כולם, לא בדיוק מעוררים במי מבני היישוב אליו רוצים להצטרף בני דודינו מסכנין, סימפטיה – וזה בלשון המעטה.
את היושר העילאי הטהור והנקי כותב הרשימה מחפש?
ימצא אותו במדינה שלווה שלא נלחמת על קיומה יום-יום ודקה-דקה ולא מאכלסת מאות אלפים אשר לא מוכנים לשרת אף לא בשירות לאומי לטובת המדינה אשר יודעת היטב לשלם להם דמי ביטוח לאומי ועוד שירותים רבים אחרים.
בינתיים זה לא המצב כאן.
בברכה,
י"ז
נעמן כהן: תגובה ל"גזענות זו גזענות זו גזענות!"
קל מדי להיות "צדיק" (במלעיל) מרחוק כמשה דור [גיליון 219]. אבל מה לעשות, המציאות קצת מורכבת יותר. קצת קשה יותר לגור ביישוב יהודי קטן שאט-אט משנה את הרכבו הדמוגראפי, והנה לאחר זמן יש דרישה לבית-ספר ערבי, בחג העצמאות מונף דגל אש"ף ונחוג יום הנכבה, מוקם מסגד, והשייך סאלח בא להפגין למען הקמת חליפות. בניגוד למצב בארה"ב, כאן בארץ המצב קצת מורכב יותר מפני שיהודים באמריקה אינם אוחזים באידיאולוגיה של חיסולה...
יחד עם זאת, אכן אסור לאסור כניסת ערבים ליישוב יהודי מטעמי גזענות. כדי לפתור את הבעייה, יש לדרוש מכל ערבי הרוצה להצטרף ליישוב יהודי (כרקפת למשל) לחתום על ההצהרה הבאה:
אנחנו אחמד זבידאת ופאתינה אבריק, הרוצים להצטרף לישוב רקפת והשואפים ליחסי שכנות טובה עם שכנינו היהודים מצהירים בזאת:
כי אנו רואים בפסוקים הבאים בקוראן גזענות שאנו מגנים ודוחים אותה על הסף. כי גזענות היא גזענות היא גזענות!
1. היהודים (והנוצרים) הם קופים וחזירים שקיללם אללה. סורה 5 פסוק 60.
2. היהודים הם קופים מאוסים שעונשם הוא להיות מפוזרים על פני כל הארץ עד תחיית המתים, ויש ללחוץ עליהם ולענותם. סורה 7 פסוק 163.
3. היהודים יאבדו צורת אנוש. "נימחק להם את צורת הפרצוף ונסובבם לאחור." סורה 4 פסוק 47.
4. כל רכוש היהודים – אדמות, בתים, נשים – שייך למוחמד ולערבים. סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק.
5. אסור להתיידד עם היהודים והנוצרים. סורה 5 פסוק 56.
6. "והיו שפלים". סורה 9 פסוק 29. הפסוק הזה שימש בסיס לחוקי "בני החסות" הגזעניים. על היהודים, הנוצרים, והשומרונים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי. עליהם לשלם מס גולגולת, "ג'יזיה". נאסר עליהם לרכב על סוס או גמל. הם חייבים ללבוש לבוש בצבע מסוים, יהודים – צהוב, שומרונים – אדום, ונוצרים – כחול. וחלים עליהם שאר חוקי ההשפלה. (הדרוזים הם בני מוות ואינם זכאים לתנאי ההשפלה של "בני החסות").
אנחנו אחמד זבידאת ופאתינה אבריק מצהירים בזאת כי אנו רואים את דברי מוחמד באמנת החמאס, שלפיה יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, כגזענות שאנחנו דוחים אותה על הסף. כי גזענות היא גזענות היא גזענות:
אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) (סעיף 7)
פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988
בשם אללה הרחמן והרחום,
"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא [6], רחמי אללה עליו, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.
במידה ויחתמו על הצהרה זו יש בהחלט לקבלם ליישוב.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שמונה-עשר
דודי ההולל אלכס היה אומר:
"אנגלית היא שפת המציצה של לורה."
אלכס ואבא סיכמו דברים עם עלי ושבו למושבה. עתה היה עליהם לשכנע את עזרא קובלמן שיסכים להתחפש, ולא במשחקי-פורים, לבת-זוגו של עלי בן עוואד.
עזרא השתקן לא ירש מאביו המפורסם את כוח הדברא, אולי בגלל התקופה שבה נמסר בילדותו לבית היתומים של דוקטור הרצברג בירושלים. עזרא היה נשוי ללורה, הגבוהה ממנו בראש. כשהייתי כבן חצי שנה או יותר סבלה אמא ממחלת עור והרופא אמר לה שעליה לנסוע למלון קליה אשר לחוף ים המלח כדי להתרפא. בכאב-לב ובחששות רבים היא עזבה אותי בידיה של לורה. לורה היתה אז עדיין רווקה ועבדה כסוכנת-הבית של סבא. אחרי שסבא התאלמן ונישאר לבד, היא עברה לגור אצלו ולדאוג לו.
"היית ילד נחמד, עגול וחייכן," סיפרה לי לורה הזקנה לאחר שנים, כשבאתי להקליט מפיה עדות על מה שקרה לעזרא בעלה ביום שבו צעד ברחוב חובבי-ציון, מחופש לאישה, אך דווקא על כך סירבה לדבר. "בידיך הקטנות החזקת את הבקבוק-לחלב. לאמא שלך ולי היה צבע-פנים דומה וכך גם התסרוקת, שיער אסוף בקוקו לאחור. אתה כניראה לא הרגשת בהבדל כאשר אימך נסעה. סבא שלך מאוד אהב אותך כי גרתם בחצר אחת ואותך הוא ראה לעיתים קרובות יותר מאשר את שאר הנכדים שלו, שלא גדלו לידו. כל יום רצה לראות אותך, אפילו פעמיים ביום, וכל חוכמה שלך, כל חיוך, היו בשבילו אושר. יום אחד אמא שלך חזרה מקליה ובאה לקחת אותך – ואתה לא רצית לעבור מהזרועות שלי לזרועותיה. היא כל-כך הופתעה ופשוט לא ידעה איך להגיב. לא הבנו מדוע אתה מתנהג כך, האם כעסת עליה בגלל שעזבה אותך? או שכבר התרגלת אליי ולא רצית שינוי נוסף? – אמרתי לאמא שלך, 'חכי קצת, תתני לו איזה פרי, והוא יבוא אלייך.' ובאמת כך היה. רק ראית את הפרי, קפצת אליה ושכחת אותי."
לורה התחתנה עם עזרא קובלמן ונולד להם שאול. יום אחד קמה ועזבה את עזרא ואת שאול הקטן והלכה להתגייס ל-אי.טי.אס., חיל הנשים של הצבא הבריטי, להילחם בצורר הנאצי, כך כינו אז במילה אחת את היטלר והצבא הגרמני, שכבש כבר יותר ממחצית אירופה.
במשך חודשים אחדים היינו רואים אותה באה מדי פעם לבקר את משפחתה במושבה, זקופה במדי חאקי: חצאית וחולצה מעומלנות היטב, חגורת-עור חומה ונעליים חצאיות חומות עם גרבי חאקי גבוהות, ואפילו שרוך-הדרכה על הכתף ודרגה של לאנס-קורפורל, טר"ש. אבל כאשר קיבלה את דרגת הקורפורל היא נעלמה.
איכרה אחת אמרה שלורה-"דארלינג" (את הכינוי הוסיפו ליהודיה שנחשדה בקשירת יחסים רומאנטיים עם אנגלי) משרתת בקהיר במפקדת הכוחות הבריטיים כמזכירה צבאית של גנרל ארצ'יבלד ווייוול. דרגתה סרג'נט-מייג'ור, רב-סמל, וצמח לה שפם. לורה באה מבית דובר-אנגלית, ידעה היטב את השפה ונהגה ללמד שיעורים פרטיים. אחדות מהאיכרות חשו עצמן מאוד פשוטות לעומתה ולכן קינאו בה.
איכרה שנייה סיפרה שקורפורל לורה קובלמן נמצאת בסך הכל במחנה טירה, ליד חיפה, שם היא אחראית על קבוצה של חיילות ארצישראליות שממיינות מסמרים, ברגים וחלפים אחרים של מכונות וכלי-רכב במחסנים הגדולים של הצבא הבריטי, והן גם משמנות ואורזות אותם. סתם פועלות, לא ממש תפקיד של חיילות.
איכרה שלישית אמרה שלורה התגייסה כי לעזרא לא היתה עבודה והמצב בביתם היה קשה.
רביעית אמרה שלא נאה ללכת רכיל בנהגת הצבאית בת-מושבתנו קובלמן, שהיא אישה אמיצה שנענתה לקריאת המוסדות הלאומים של היישוב העברי – והתגייסה למאמץ המלחמתי בצורר הנאצי.
איכרה חמישית גילתה שהאמת היא כי עזרא האיטי והנמנמן נמאס על לורה והיא קיוותה למצוא גברים מעניינים יותר בקרב קציני הצבא הבריטי. ובכלל, היא אוהבת לדבר אנגלית יותר מאשר עברית, וכשהיא מדברת עברית המיבטא שלה זר ומצחיק, וצריך גם לראות איך היא ניראית – בעלת פנים קשות וגרמיות, ממש כמו אישה בריטית.
איכרה שישית נשבעה ששמעה את עזרא מגרש את לורה בצעקות: "ביישת אותנו בפני כל הפקקטע-מושבה הזאת! בגללך גם הילד סובל! ילען-אבוכי דארלינג! את דארלינג? את? – את אן אלטע שמאטע! את פאסקוצווע! את כבר לא אשתי! ואם את באמת שארמוטה אז יאללה! מארש! החוצה! לכי תשכבי לך עם כל השמעקעס של הצבא הבריטי! תפתחי שערייך דארלינג לחיילים של מאליכ אינגליזי פילטיזי המסריחים בראסו [משחת צחצוח מתכת], פאטס, גאטס [חותלות, קרסוליות], עורלה וגרעפצעס של בירה בסאראפנד ובראסלעין [ראש-העין] ותחת כל עץ רענן וגבעה רמה!"
דודי ההולל אלכס היה אומר: "אנגלית היא שפת המציצה של לורה."
הבריטים ששלטו בארץ כשלושה עשורים והפכו אותה ממחוז תורכי נידח לארץ כמעט מערבית – נחשבו לגברים חזקים ונוקשים, וכך גם נשותיהם. רבים מהם היו גבוהי-קומה, בייחוד אלה שהתגייסו ובאו מאוסטרליה ומדרום-אפריקה. הבריטים שלטו על חלקים עצומים מכדור-הארץ. מפת העולם, שעל פיה למדנו גיאוגרפיה, היתה צבועה בחלקים גדולים בצבע הוורוד-אדמדם של הקיסרות הבריטית: קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו, דרום-אפריקה ויותר ממחצית יבשת אפריקה השחורה, וכן פלשתינה, מצרים, סודן, עיראק, עבר-הירדן, ועוד הרבה כתמים קטנים רבים כהונג-קונג, מלטה, גיברלטר. כמות הצבע שציינה את אנגליה עצמה היתה זעירה לעומת האימפריה הענקית.
אותה תקופה רחשנו הרבה כבוד לאי הבריטי האמיץ, שמצד אחד פקידיו וחייליו פרושים על פני חצי-העולם ושולטים בו בקלות ובתחושה של עליונות, ומצד שני הוא עומד במלחמה, חופשי-עדיין וכמעט יחיד ובודד במערכה – מול גרמניה הנאצית שהולכת ומשתלטת על כל יבשת אירופה.
רק כיום, בעידן הפוסט פוסט-מודרני בחקר ההיסטוריה, מתחילים להעריך את התרומה העצומה של הקולוניאליזם הבריטי לכל מושבותיה-לשעבר של האימפריה, שבה השמש לא שקעה לעולם.
בטרם פינו את מיבצר טיגרט החום-בהיר, שבו שכנה המישטרה שלנו, עמד הקצין צ'ארלס ווד ונאם בבית-הקפה "ציפור הירקון הכחולה" במסיבת סיום המאנדאט, שהשתתפו בה אחרוני הבריטים, חשובי האיכרים, וגם בנות איכרים אחדות שבאו להריח בפעם האחרונה את קירבתם של הגברים הבהירים, שהרעידו את ישבניהן על מגרש הטניס הצמוד לקפה.
"נפלה בידינו הזכות לשרת בפלסטיין," אמר ווד גבה-הקומה, "נפלה בידינו הזכות לשרת במשך תקופה מאוד היסטורית שלא תחזור לעולם. עכשיו יש לכם בית לאומי, מדינה, תשמרו עליה, תעשו כל מה שנחוץ כדי לשמור עליה. היו קשוחים, היו חסרי רחמים, וכמו האנגלים – היו אנוכיים. תיפסו כל פיסת קרקע שתוכלו, ותהפכו אותה לישראל. ואם מישהו יבעט לכם בתחת, הוא יהיה יהודי, לא זר!"
את שאול גידל אביו עזרא בחדר שכור. ביתם הגדול הושכר לשתי משפחות עשירות מתל אביב, שבחרו לעבור בתקופת המלחמה העולמית למושבה בגלל ההתקפות האוויריות שערכו המפציצים האיטלקיים על העיר.
שאול היה בא לבית-הספר מצוייד בילקוט גדול, בגדיו נקיים ומגוהצים אבל פניו עצובים ואני הייתי שואל את עצמי אם בגלל שאנגלית היא "שפת המציצה" של אימו – שלא הבנתי מה זה – אז הוא ילד עצוב, או מפני שהתלמידים מהכיתה הגבוהה צועקים אחריו: "הי שאול-ג'וני! כמה אחים ג'ונים כבר יש לך מהפאקים [הזיונים] של הרויאל נייווי [חיל-הים המלכותי הבריטי] והרויאל אייר-פורס [חיל-האוויר המלכותי הבריטי] והרויאל ארי בטיז אמכ הדארלינג? [והזין המלכותי בתחת של אמא הנחמדה שלך?]"
היה לשאול האוסף הכי גדול של חיילי עופרת וסמלי חילות הצבא הבריטי, ששלחה לו אימו, וכולנו קינאנו בו על כך. אימי הפצירה בי תמיד להזמין אותו אלינו והיתה פורשת עליו את חסותה כאילו היה יתום, מפנקת אותו במאכליה ובינתיים משתדלת להציל מפיו משהו על אודות אימו.
מפי עזרא אביו לא היה אפשר לשמוע דבר. מאז נעלמה לורה גברה שתיקתו. את כל לילותיו בילה ברכיבה על סוסתו הערבית האצילה ובשמירה על שדות המושבה, ובימים היה ישן.
המלחמה הסתיימה. הגברים והנשים המגוייסים החלו לחזור למושבה, חוץ מאלה שנהרגו במלחמה, כמו אבא של חברנו יהושע מזון, ואילו מלורה-"דארלינג" אין קול ואין עונה.
עזרא ושאול שבו לגור בבית הגדול. הבריטים אסרו על עליית יהודים, פליטי השואה, מאירופה. הטילו מדי פעם עוצר על המושבה וחיפשו נשק, ואנחנו התחלנו לשנוא אותם. ומלורה – אין אות, כאילו הקיסרות הבריטית השוקעת בלעה גם אותה. וכרגיל נפוצו אצלנו שמועות: שלורה-"דארלינג" גרה בלונדון עם גנרל אנגלי. שנהרגה. שפגשה בחיפה ערבי עשיר ממשפחת חיאט והם עקרו לביירות. שהיא אצל קרובי משפחה באוסטרליה. שהיא משרתת בבולשת הבריטית.
ויום אחד, אחרי שנים, היא הופיעה. לבושה בגדים רגילים. ניראתה נמוכה יותר ושקטה. כאילו קרה לה משהו. היא שבה לגור עם עזרא ושאול כאילו לא אירע דבר. במשך השנים התרחבה המשפחה ולורה ילדה עוד שני בנים צעירים. מאחר שהבית היה קרוב לבית-הספר העממי "רוטשילד", פתחה קיוסק בשם "מעיינות הירקון", כשמו של בית החרושת לגזוז של המושבה, וליד הקיוסק שלה היינו מצטופפים בהפסקות ואחרי הלימודים.
מחוץ לדברי המתיקה, המשקאות, האסקימו והגלידה, ניצבו למכירה בקיוסק גם חוברות בעלות שערים מצויירים ובהן מסופרות הרפתקאות ומלחמות מרחבי העולם, וכן חוברות טרזן וחוברות של הבלש העברי. לורה היתה משרה ומבשלת גרגירי חומוס, שנהגו לקרוא להם נהיד, בוזקת עליהם מלח ופלפל שחור בקערת אמאיל גדולה, וממלאה מנות למכירה בגביעי נייר עשויים מדפים ישנים של שבועונים מצויירים לועזיים, גביעים שהיו נרטבים ומתפרקים ביד.
לורה גם עבתה ועטפה את שערה בשביס, הקפידה על שמירת השבת, וצליל העברית שלה החל להיות דומה לאידיש יותר מאשר לאנגלית. בשנה הגשומה שבה עלתה הביצה על גדותיה, ובקיץ רבץ ענן של יתושים על המושבה ורבו המחלות, לורה הכריזה: "אותי היתושים אינם עוקצים, ואגיד לכם מדוע – מפני שאני אומרת כל יום פרק תהילים!"
כאשר היינו רוכשים בגרושים האחרונים שלנו את חוברות ההרפתקאות, וגם מחליפים אותן ביניהם בעיניים נוצצות ובדיבורים בקול רם, היתה לורה מנידה בראשה כשהיא ניצבת מאחורי הדלפק וברז הסודה, ואומרת:
"אני לא מבינה אתכם, ילדים. מה יש לכם לחפש הרפקאות? תאמינו לי, המושבה שלנו היא המקום הכי טוב בעולם ואין שום צורך אפילו לחלום על יציאה ממנה!"
עד שיום אחד פתח דובה השמן את פיו מול קיוסק "מעיינות הירקון" וגימגם: "תש-תקי גברת לורה, את בכלל אישה שמ-נה ומופ-לצת מהנהיד שלך כמו שמ-ספרים על מא-דאם אום-אל-פח!"
דובה היה נער מגודל וקצר-ראייה. אחוריו רחבים מאוד ופניו משולשים וחסרי סנטר. אצבעות ידיו היו קצרות וגם עבות, וכאשר כעס על ילד היה משתעל עליו בתהודה עזה וכמעט מפיל אותו.
אנחנו לעגנו לו בגלל צורתו ומפני שדיבר כאילו תפוחי-אדמה חמים ממלאים את פיו.
לפעמים הייתי רואה אותו ניצב כעמוד ענק בחצר בית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק משוקת הברזים (טרם השתמשו אז במילה ברזיה), וסופג מכות מהילדים שנטפלו אליו רק מפני שהוא שמן. אף פעם לא בכה. רק השתעל. מעולם לא ראיתי אותו מחזיר מכה למענים אותו, גם כאשר היו עומדים סביבו במעגל ושרים:
"דובה השמן / בבטן יש לו בן / איך קוראים לבן? / דובה השמן!"
בוקר אחד רכבתי על אופניי החדשים בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק מהקיוסק של לורה.
פתאום ראיתי את דובה צועד לקראתי בכבדות, כדרכו, נושם ומתנשף והזיעה ניגרת מנקודת הסנטר שבקצה המשולש הגדול של פניו הכהים.
יכולתי לסטות מעליו הצידה אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה, כאשר התקדמתי מולו, היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שבמקרה אין אף אחד בסביבה – אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.
אני הייתי ילד חלש, ותקפה אותי תשוקה מוזרה, ממש דיגדגה אותי בקצות אצבעותיי – תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר.
הפניתי את ה"כידון" לעבר דובה ועליתי עליו בתנופה, אך הוא תפס והחזיק את ה"כידון" בידיו העבות, ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר-אדם, יותר נכון – הר-נער, באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות, ניענע וזיעזע את אופניי כשהוא משתעל עליי בכוונה מהמפוח הפנימי שלו – ופניו הממושקפים מתנפחים בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי וכלל לא נותן את גוו למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר לו כיצד תמיד הוא המפסיד.
"אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי? " אמר לי, "אתה לא תעשה לי את זה..."
והדף אותי עם אופניי ארצה כשהוא בועט בגלגל הקדמי ושובר בו "שפיצים" אחדים.
אחר-כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים הקטנות שעל שביל העפר, אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו כמו שני שקים, ורגליו פשוקות.
קמתי וניגבתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יישרתי את ה"כידון", שלפתי את ה"שפיצים" השבורים מתוך חישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית-הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב-הנפילה, אבל היית מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו דובה השמן, שכל התלמידים מרשים לעצמם להתעלל בו – מכה אותי?
דובה, אני יודע שכבר מאוחר לבקש ממך סליחה ולהגיד לך שאני יודע שהתנהגתי אליך בצורה די מכוערת לאחר שהתפתיתי לחשוב שמותר לכל אחד להתעלל בך – כי אתה כבר לא יכול לקרוא את דבריי. לפני שנים אחדות חלית והלכת לעולמך. אבל לפעמים אני חושב, מדוע אני צריך לבקש ממך סליחה? הלא אתה הוא שהרבצת לי והשתעלת עליי ושברת את אופניי. בוודאי הרגשת אותו יום מצויין, סוף-סוף גם אתה מחזיר מכות וכבר לא עומד וסופג אותן בלי תגובה. אולי דווקא אני, בטיפשותי וברוע-הלב הרגעי שהשתלט עליי, גרמתי לך להשתנות? והלא במשך שנים אחר-כך הייתי שומע את קולך המיוחד ברדיו כל יום שבת אחר-הצהריים, בשידורים ממגרשי הכדורגל, כאשר דווקא אתה, השמן וקצר-הראייה, נעשית לאחד מכתבי הספורט הידועים בארץ!
יריד הספרים הבינעירוני בירושלים
מאת סופרנו המיוחד ס. נידח
חצי שעה מתל-אביב למוצא וחצי שעה ממוצא לתחנה מרכזית בירושלים בקו 480, יורד למבוך סימטאות וחצי מנהרה ללא כל שילוט מכוון, קבצנים, סירחון נורא של שתן, חשיכה, כתובות-קיר, יהודים עבדקנים מושכים מכל צד לשנורר ממני או שאקנה ספר, סוף-סוף אני נפלט החוצה ומגיע לבנייני האומה, ליריד הספרים הבינלאומי בירושלים. אם זה יריד בינלאומי אז אני קוגלאגר. כבר הייתי בירידים שהשתרעו על פני קומות אחדות והיו בהם נציגים של הוצאות ספרים מן העולם והם ישבו בדוכניהם והיה אפשר לדבר איתם והם השתדלו למצוא מו"לים לספריהם בעברית, והיה בקודמים גם דוכן של המכון לתרגום, והיתה הרגשה באמת קצת בינלאומית, וגם מיבחרי ספרים מעניינים של הוצאות ספרים גדולות מן העולם. מה שפגשתי כאן היתה מהדורה מוקטנת של שבוע הספר הישראלי, כאשר עיקר הספרים מוצגים בעברית, חלקם למכירה בו-במקום (שזה בהחלט רעיון לא רע ליריד עירוני). אחר כך עברתי לחלק ה"בינלאומי" ופגשתי שוב ושוב, אולי לקראת פורים, את רשת ההפצה של סטימצקי במסכות שונות, כל פעם תחת שם של הוצאת ספרים זרה אחרת, כמובן ללא שום קשר להוצאה ולנציגים שלה. רק עובדות מקומיות חייכניות. עברתי עוד חלק "בינלאומי", שאינו סטימצקי, ומה מצאתי שם? מוסדות תרבות של שפות וארצות שונות מציגים ספרים בספרדית, בגרמנית, ברוסית, באוקראינית, בהונגרית, בפולנית. מעניין מאוד. אין לזה כמעט שום קשר למו"לות מסחרית וליריד ספרים מקצועי. אבל כנראה אנחנו לא אשמים בכך. פשוט, העולם לא כל כך רוצה לבוא אלינו. גם לאשק קולקובסקי לא הגיע. חיפשתי בדוכן הגרמני הקטן, שכולו תחת חסות אחת, את "אנשי סדום" של הבוס שלי א. בן עזר, שיצא לאור בגרמנית (חלק גדול מהתצוגות בכל מקום היו של ספרים עבריים שתורגמו לשפות הזרות); הזבן היחיד של כל הספרות הגרמנית לא שמע מעודו על הספר. לעומת זאת ראיתי שם ספרים חשובים בגרמנית של הסופר סיד קשוע ושל הסופרת עמירה הס ("עזה"). אתם כבר יכולים לתאר לעצמם מה היא כותבת לגרמנים על עזה. כאשר חזרתי לתחנה המרכזית בדרך-החתחתים (בין התחנה המרכזית החדשה לבין בנייני האומה חופרים את טרמינל הרכבת המהירה לירושלים, הכול באותה כניסה פקוקה), וירדתי השפלתה, עדיין התמשך מולי משמאל אותו פקק-תנועה מהכניסה לירושלים ועד מוצא, וספרתי בו שלושה אוטובוסים מקו 480, ומאחר שהם יוצאים כל עשרים דקות לערך ממסוף ארלוזורוב, הבנתי שכל השלושה שיצאו בשעה האחרונה נמצאים עתה יחד בדרך בין מוצא לירושלים. בדרך היו עוד כמה אוטובוסים 480 שדהרו במהירות לקראת אותו פקק. אבל אני חדלתי לספור כי נרדמתי בעודי שומע מאחוריי במושב בחורונת אומרת בנייד לחברתה: "כבר שלושה ימים שאני לא מפסיקה כל פעם לחלום, אולי זה מפני שאין לי זמן לחשוב!"
גילוי נאות: בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרי חמד, והמכון לתרגום ספרות עברית, (ובעריכת מיבחר ומבוא בידי זיסי סתוי), יצאה לאור, והושקה ביריד – אנתולוגיה אנגלית של 50 סיפורים מישראל. אחד מהם הוא "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה" בתירגומה של חיה אמיר. שמחתי לקבל בביקורי ביריד עותק אחד חינם עבור הבוס שלי.
אגב, במיבחר יש שלושה יוסל בירשטיין אבל אין אף פנחס שדה, שמאי גולן, גדעון תלפז, דן בן-אמוץ, יעקב בוצ'ן, יצחק קרונזון, שמעון בלס, דן צלקה, יהואש ביבר, דוד שחר, דוד מלמד ודליה רביקוביץ, שכולם כתבו סיפורים קצרים יוצאים מן הכלל שגם מאפיינים את תקופתם.
נשים משוררות אהבה
לציון יום האישה הבינלאומי בצוותא
ערב שכולו אהבה, זוגיות, תשוקה, געגועים, אהבת נשים, אהבה מאוחרת ונשים בעיניהם של גברים. משיריהן של מיטב המשוררות: לאה גולדברג, רחל, דליה רביקוביץ, אגי משעול, יונה וולך, מיכל סנונית, רחל חלפי, לאה אילון, חמוטל בר-יוסף, חוה פנחס כהן ועוד. משתתפים: ירדנה ארזי, שרית וינו-אלעד, רמי ברוך, עדי כהן, ג'יטה מונטה, מירה עוואד
תופים וכלי הקשה: עמיר דור, קונטראבס: יוראי אורון. עריכה ובימוי: דני הורוביץ, מוסיקה וניהול מוסיקלי: אורי לשמן
יום שלישי 13.3 בשעה 20.30. מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 60 ₪
הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל. 03-6950156
ה"גפילטע פיש" כמשל
או – ה"יידישע מאמע" על תקן של היטלר
שלושה הקטעים הראשונים מתוך כתבה של דנה גילרמן ב"הארץ", "גלריה", 20.2.07
"שטיח הרצפה בצורת היטלר, שמוצג בתערוכה 'ווזווז" של בועז ארד..."
"גם הסרט המצמרר 'גפילטע פיש' פועל במנעד שבין המצחיק למחריד... בעבודה זו מסבירה אימו של האמן כיצד להכין את המאכל המסורתי... הסרט... עוסק בחווייה של דור ילדים שצפו באימם הורגת דג ששחה קודם לכן באמבטיה הביתית."
בועז ארד: "הרגע של השואה הוא הרגע של המפץ הגדול, שבו נוצרה הישראליות האשכנזית. זה הרגע שבו נוצרה התפישה של האשכנזי – בעל הידע המיותר שלא עזר לו בשעת הצורך – לעומת המזרחי עם חוכמת הרחוב."
סלוניקי. סלוניקי. סלוניקי.
וכמעט גם רוב יהדות צפון אפריקה, וה"פרהוד" בהשראת הנאצים בבגדד.
טיפש, בּוּר ועם הארץ.
ואיך החמצת את הסיטואציה האמנותית המתבקשת והכי אינית עכשיו: אימא מרטשת קרפיון מלא דם – אימא שואבת דם ילד נוצרי לאפיית המצות לפסח!
והלא פסח ממש מתקרב. עוד יכול אתה לעדכן את תערוכת "ווזווז" ההיטלראית שלך, ובוודאי תזכה לחשיפה נוספת על עמוד שלם ב"הארץ", עיתון שאנשים בעלי דיעות שונות משלך, דיעות שבהחלט אינן הזויות – לא כל כך זוכים לחשיפה על דפיו.
בועז ארד, הקריירה שלך כאמן וכאינטלקטואל ואפילו כהיסטוריון חשוב בישראל של שנת 2007 – היא בדרך הנכונה. כי הרי אם תהיה סתם צייר טוב מבינוני ומעלה (כי גאונים לא נותרו כאן, רק בספרות העברית) – איש לא ישים לב אליך.
אגב, הפעם האחרונה ששמו קרפיון חי באמבטיה היתה לפני יותר מחמישים שנה. וחבל באמת שאימא שלך לא רוצצה כך את ראשו של היטלר, אבל אתה יכול לתקן זאת אם תקרא לקרפיון – "היטלר".
ליטמן מור
האם היהודים הקימו את הגטאות מרצונם?
בתקשורת שמענו וקראנו לאחרונה שנציג פולין בפרלמנט האירופי, מאצ'י גרטיך, פירסם חוברת בת 32 עמודים בשם "מלחמת תרבויות באירופה" ונאמר בה כי היהודים הקימו את הגטאות שלהם מרצונם "כיוון שרצו להתנתק מהקהילות האחרות" הלא יהודיות. (מאצ'י גרטיך הוא הבן של סגן ראש ממשלת פולין עכשיו).
אני אישית הושלכתי במהלך חיי פעמיים לגטו בניגוד לרצוני, פעם לפי הוראה אדמיניסטרטיבית של השלטונות ופעם לפי חוק:
בשנת 1937, בהיותי סטודנט לכימיה באוניברסיטה בווילנה (פולין דאז) פירסם הרקטור של האוניברסיטה הודעה רשמית המחייבת את הסטודנטים היהודים לשבת על שלושת הספסלים הראשונים בצד שמאל. באולמי ההרצאות. כך הושמנו על כורחנו בגטו שנקרא בפינו ובתקשורת "גטו הספסלים". המודעה הרשמית הזו הודבקה במקום בולט על הדלתות בכל הפקולטות.
במשך שנה נאבקנו, הסטודנטים היהודים והמוסדות הציבוריים היהודיים, נגד דרישות הסטודנטים הפולנים להושיב אותנו בגטו מצד שמאל, אבל בגלל האנטישמיות הגואה אז בפולין, לצערי, לא הצלחנו.
"גטו הספסלים" היווה תקדים להפרדה של הדוכנים של יהודים בשווקים מהדוכנים של הנוצרים, ובעקבות זה התגבר החרם הכלכלי של הפולנים על היהודים. (ב-2003 נסעתי עם אשתי ובנותיי במסגרת "סיור שורשים", ביקרנו בבניין הפקולטה לכימיה, שם למדתי, וצילמנו את הדלת שעליה הודבקה בזמנו המודעה הידועה לשמצה).
ב-6 בספטמבר 1941 הובלתי על ידי שוטרים ליטאים וגרמנים נאצים, ללא הודעה מוקדמת, לגטו וילנה – ירושלים דליטא – על פי חוק שגזרו השלטונות הגרמנים הנאציים. בדרך לגטו נזכרתי ב"גטו הספסלים" שהרקטור של האוניברסיטה חייב אותי ושכמותי בהודעה הרשמית ב-1937. בשבילי הגטו התחיל כבר אז, כאשר חייתי במדינה שהתיימרה להיות דמוקרטית ובה אמור הייתי לחיות כאזרח שווה זכויות, הפגיעה שם היתה יותר כואבת, לא פיסית אבל בוודאי נפשית.
גטו מוגדר כרובע מיוחד שהוקצה על-י חוק ליהודים בימי הביניים בערים נוצריות באירופה. ראיתי את הגטו הזה ברומא, הושלכתי לגטו בווילנה, גטו שרחובותיו הצרים קיימים מאז המאה ה-17, ומשם הובילו הנאצים את היהודים להשמדה לגיא ההריגה פונאר, כשבעה קילומטר ממנו, בשנים 1941-1943.
הגטאות הוקמו על פי חוק רק בערים נוצריות, בכדי להפריד בין שתי האוכלוסיות. אמנם היו שכונות עם רוב יהודי בערים, שלא היה גטו, אבל ההתרכזות נבעה מהרצון להגנה עצמית מפני פרעות וצמצום האלימות נגד היהודים.
אני מעלה על הכתב מהזיכרון עובדות ואירועים אותם חוויתי או הייתי עד להתרחשותם. ויש בהם קשר לאקטואליה. עם זאת, לדעתי התקשורת, והמוסדות הממלכתיים והציבוריים – חייבים להישמע לא בקול רפה. הם צריכים להתריע ולמחות נגד תופעות אנטישמיות מכל סוג שהוא. "לעולם לא עוד" היא לא אמירה סתם, הנשמעת מהפה לחוץ, זוהי זעקה שיש למלאה תוכן והיא צריכה להישמע כל הזמן.
אני תמה, למשל, שלא שמענו תגובה מאת "המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב".
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,359 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל