| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 221
תל אביב, יום שני, ח' באדר תשס"ז 26 בפברואר 2007
ביום שישי הקרוב, 2.3.07, ישודר כנראה המשך השיחה של אריאל הירשפלד על אסתר ראב בתוכנית "סיפורדיו" ברשת ב' בשעה 21.05.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: צבי ירון: לילידי שנות השלושים. // יורם קניוק: ריסה דום.
משה דור: גשם מים רבים (איתן איתן: הגשם עומד) / קדימה, בּוּזִ'י! קדימה, אסתרינה! קדימה, יוּלי! / משקפת אטומה / לחיים, ארקאדי, לחיים!
פרופ' מריוס אונגריש: אחרי מות, דברים לזכרו של פרופ' משה ישראלי.
י"ז: לא נותן קצוץ בשביל חופש אקדמי כזה.
סרקזת, סרכזת, צנטריפוגה וקוֹנְפַיְטֵר, תשובה למשה ברק.
מרדכי בן-חורין: זה לא מצחיק, זו טרגדיה.
אילן אביבי: סִיזִיפוּס (שיר). // אורי הייטנר: דוארים אחורה.
נשנוש צהריים לשניים ב-"38 SHINE", פרישמן פינת שלמה המלך.
דודו אמיתי: אהוד, עדיף שתתחום עצמך לסיפורי זיכרונות ומושבות.
תחזקנה ידיה, שיר ליולי תמיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
יוסי גמזו: שיר המעילות. // תזכורת תזמורת: שרה צ'אנג ומאהלר.
נגה מרון: יישר כוח לד"ר ירון זליכה – חזק ואמץ!
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ג ואחרון. העפיפונים.
נספח: התערוכה "ספרים ואותיות" בגלריה אנגל, תל אביב, מאת בעל הגלריה גבריאל אנגל.
צבי ירון
לילידי שנות השלושים
הנה מבט לאחור ומילות הידד
לדור הזה שבכל זאת שרד,
אם כי לפי הכללים המקובלים היום,
זה פלא שבכלל הגיע עד הלום.
ראשית להיוולד – כיצד היה זה בכלל ייתכן
אם אימותינו בהריונן לא פסקו לעשן?
אכלו סרדינים מקופסא ולא נבדקו לסכרת
לא עשו אולטרהסאונד ולא סקירת מערכת.
כשגדלנו קצת, מים שתינו מצינור בגינה
או מברז דולף שהיה חבוי בפינה
ולא מים מינרלים שעליהם קראנו רק
בספרים של מופסאן או של בלזאק.
ואם בקבוק "תסס" לידינו התגלגל
אסור מפה לפה כי בריאותך תתקלקל,
אך חלקנו בו שלושה ילדים או ארבעה
ובאמת שום אסון לא קרה.
בידיים מלוכלכות אכלנו פרוסות לחם עבות
מרוחות בריבה או גבינה בשכבות מאוד דקות
ואם היו עליהן קוליפורמים לא ראינו אותם
ולא את תולעי המעיים שהיו שם מן הסתם.
אך כל אלה אותנו חיסנו כנראה
כי הסולפה בקושי הומצאה אז, ודרך אגב
ד"ר פלמינג על הפניצילין עדיין לא חשב.
מגלגיליות וארגזים בנינו עגלות,
ובלי לדעת פיסיקה את חוקי הכובד ניסינו לגלות
ורק כשנחבטנו לתוך קיר כואבים והמומים
גילינו ששכחנו להתקין גם בלמים.
על אופניים רכבנו ללא קסדות ואיש לא הבטיח
כי נצא מזה בשלום,
אך שראש ייבקע בגלל זה כאבטיח
לא עלה בדעתנו אפילו בחלום.
ההורים לא הסיעו אותנו לבית הספר או לחבר,
ברגל הלכנו בכל מזג אוויר ואז גם התברר
כי לעיתים תפסנו טרמפ בחוצפה וללא היסוס
מאחורי איזו עגלה רתומה לסוס,
שממנה לפעמים קפצנו בחיפזון
כדי לברוח משוטו של העגלון.
נפלנו מעצים, נשרטנו ונחתכנו,
גם עצם לא פעם שברנו
אך אלה לא היו מעולם סיבה אמיתית
לפרנס עורכי דין בתביעה משפטית.
ואם לא נבחרנו לקבוצת הכדור רגל או הכדור סל
בלענו את העלבון, השתדלנו יותר, זה לא היה קל
ואם נענשנו והעמידו אותנו בפינה בצד,
הורינו ללא כל פקפוק עוד תמכו במימסד
ואת העונש החמירו, ועל דעתם לא עלה
למחות נגד המורה או לפנות למנהל בשאלה.
לא שיחקנו בחדרים ממוזגים אלא בחוץ,
נעלמנו לכל היום אך איש לא היה לחוץ,
לא עקבו אחרינו בסלולרי מהדור האחרון
כי חוץ מאשר בבית מרקחת – למי היה טלפון?
לא היתה לנו טלוויזיה עם מאה ערוצים
בכל זאת היו לנו אלף סיבות להיות מרוצים.
במקום זה היו לנו חברים ממש ולא בצ'ט
כאלה שאתם אפשר לרוץ ולהתרוצץ,
ולא היה צורך לקבוע שבוע מראש
אם רצית את מישהו לפגוש,
אלא פשוט דפקת בדלת ברחוב השכן
אם זו לא היתה ממילא פתוחה – על פי רוב כן.
הבה ניזכר בשנים ההן ונחלוק החווייה והמזל
שזכינו לגדול כילדים לפני שהפור נפל
כשפסיכולוגים, מוסדות, ממשלות ושרים
על חיי הילדים החלו מפקחים ומשגיחים
עד שמרוב חוקים, פיקוח והשגחה
מחיי הילדים נעלמו החופש והשמחה.
ההורים מסיעים אותך לכל מקום.
ומה נשאר כבר מכל הילדות והתום
כאשר שום מראה תועבה ממך לא נחסך
ואם תרצה, הכול גלוי לך על המסך,
ובמקום בושה וסומק, ושיחות על פושקין ונפש
מתחילים בשירותי המועדונים ישר עם כל הרפש.
חווינו חופש, חברות תמה, ניצחונות גם כישלונות,
ועם אלה למדנו איך גם לסבול ולהמשיך לחיות
ועל כל מעשינו, הגרועים וגם הטובים באמת
לקחת אחריות מבלי להשתמט.
הדור שלנו יצר בלי הרף ולא רק שרד
הוציא מקרבו יזמים, מהנדסים, חוקרים ויוצרים
ומשפחות חדשות, דורות חדשים וצעירים.
ואם עדיין יש לכם קצת זמן ורגעי פנאי אחדים
ספרו את הסיפורים האלה לסבתא, ואם לא – אז לנכדים.
צבי ירון, כפר סבא
20 בדצמבר 2005
כיתוב נלווה לשיר: ב-20 בדצמבר 2005 נערך מפגש של תלמידי ביה"ס פיק"א במחזור שסיים בשנת 1946. המפגש התקיים בבית דיזנגוף בתל אביב, ואורגן ע"י רותי סימון (רכס), שולמית שמחון (מילברג) ואלחנן אבידור (קוסובסקי).
החרוזים דלעיל נכתבו לכבוד המאורע ולכבודו של הדור שבא לעולם בשנות השלושים של המאה שעברה.
[המערכת מתנצלת על האיחור בהבאת השיר]
יורם קניוק: ריסה דום (Domb)
מתה ריסה דום. היא היתה פלא בתוככי הספרות העברית, שהיתה לה מולדת שנייה ובה בעת היא חיתה חיים שלמים ומלאים באנגליה. בלונדון וקיימברידג' היתה לה משפחה אנגלית. בקיתון בו עסקה בספרות העברית הביאה איתה שפה שלא תמיד נשארה כזאת כאן; ספרות, שבשבילה נהייתה העבר שלה, כשהוא קפוא בתוך ספרים. הלוא כאשר היהודים החלו לעזוב את הארץ בתקופת הרומאים הם סחבו אתם ספר אחד, התלמוד. בתלמוד הם הכניסו את ארץ ישראל לתוך ספר. אנשים בצפון פולין או רוסיה ישבו קפואים בסוכה וחשבו שהם נמצאים בחום של ירושלים. הם בירכו על פירות שלא גדלו במקומות בהם חיו. ארץ-ישראל נסעה לכל מקום שיהודים נסעו וככה הצליחו לחיות גם בארצות מגוריהם וגם בירושלים. ריסה בנתה מהספרות העברית קתדרלה של עומק ותבונה אבל אני מסופק אם ילדיה האנגליים היו מסוגלים לרדת לעומק הדיון שריסה עשתה עם הנהי והשמחה של ארץ הולדתה. הספרות העברית החדשה קדמה לציונות והחישה אותה, אצל ריסה הקרע נהיה מין כר אכזר ונעים שנוח לחיות בו. היא לא הוסיפה את הציונות לשפתה אבל חיתה בשלום בשתי מולדותיה וקיימה את המצוות ואהבה את שתיהן.
פגשתי אותה מאוחר בחיי והיא השפיעה עליי טובה ואירגנה את הכנס על ספריי באוניברסיטת קיימברידג' יחד עם יגאל שוורץ. היא אהבה את "היהודי האחרון" וזה עודד אותי, היא העניקה לי לעת זיקנה נעורים חדשים. היה בה נועם עמוק. היה בה טוב של רק לה. היתה בה חוכמה נכונה והיא השקיעה כל כך הרבה בספרות אותה, במקום מגוריה, לא היו רבים שהכירו. זה לא עיכב אותה. היא חתרה לחבר את עצמה משני צידיה, האנגליה שלה והספרות העברית מארץ צחיחה של פלאפל וסברס שהיו לפני שמקדולנדס השתלט על שתי המדינות. שמחתי להכיר אותה. אהבתי לדבר איתה. לקרוא אותה. אישה חכמה טובת לב ויפה, פתאום קמה ומתה, לספרות העברית היא אבידה, יהי זיכרה ברוך.
הערת המערכת: ד"ר ריסה דומב [מבטאים באנגלית דום] עמדה בראש לימודי הספרות העברית באוניברסיטת קמברידג' במשך שנים רבות, שבמהלכן הקימה קתדרה ללימודים אלה ועמדה בראשה גם מתוך מחשבה-תחילה שכך יימשכו לימודי הספרות העברית לאחר פרישתה.
* * *
משה דור
גשם מים רבים
לא נעים, אבל נפתח דווקא בנושא הגזענות.
ראשית, שני האדונים שתקפו אותי במכתב העיתי האחרון. יקיריי, על מה אתם נזעקים? כלום התכחשתי לשנאה הדתית והגזענית כלפינו הקיימת באיסלאם? שנאה זו יוקדת עוד מימי מלחמות מוחמד נגד השבטים היהודים בחצי האי ערב. מה זה נוגע לגילויי האפלייה הגזענית נגד הזוג הערבי – אנשים צעירים ומשכילים והגונים, גם על-פי החקירות והדרישות שנערכו להם, בוודאי לא פחות מבני דודם המתגוררים באין מפריע ברקפת? האם שלילה מבטלת שלילה? כל הציטטות מן הקוראן, שאינני כופר בהן, וממורשתם של חכמי-דת שפירשוהו ויצקו שמן על המדורה, וגם להן אינני מתכחש, לא יוכלו לטשטש את העובדה שבתנ"ך העברי שלנו מצויים סיפורים מצמררים על "טיהורים אתניים" וציוויים להשמיד ללא רחם – בלי להציב מיגבלות זמן – ישויות גזעיות מסויימות שהתנכלו לנו בשחר ההיסטוריה שלנו. האם זה מחייב אותנו גם כיום?
מסובכת מאוד היא מציאות חיינו בארץ הזאת, שהגורל הושיב בה – נכון, הרבה-הרבה שנים אחרי שהגענו אליה – אומה אחרת, הקרובה אלינו להפליא בשורשיה הגזעיים ובלשונה (ואולי, אם נקבל את משנת ישראל בלקינד, דויד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, רבים מתוכה הם צאצאי עמנו שנתאסלמו בעקבות הפלישה הערבית למזרח התיכון לפני כאלף וארבע מאות שנה) אך עויינת אותנו בגלל המריבה על אותה כיברת אדמה. איו צורך להוסיף על התסבוכת. דומה שכבר נוכחנו, או לפחות רובנו – והשפויים בקרב יריבינו נוכחו בכך אף הם – לדעת שהפיתרון למשבר הכרוני איננו בחרב אלא בהסכמה הדדית. אנחנו חייבים להיות חזקים, אנחנו חייבים לשמור על יתרון האיכות על הכמות. כדי להשיג את המטרות הללו יש דרכים מעשיות יותר מציטוט "סוּרוֹת" מן הקוראן או פסוקים מן התנ"ך. הגזענות – מכאן ומשם – איננה נמנית אתן.
אני רוצה לסיים את הקטע הזה בשיר קצר של איתן איתן, לוחם-קומנדו ומשורר נפלא שנפטר לפני 16 שנה, וכבר כתבתי עליו בטור זה. קיראו, חושו, הרהרו:
הגשם עומד
הַגֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת
עַל הֶהָרִים הַעֲמֻקִּים
עַל הַעֲמָקִִים הַגְּבוֹהִים
הַגֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת אַחֶרֶת וְהָפוּךְ
עַל מְנַצְחִים מוּבָסִים
עַל מוּבָסִים מְנֻצָּחִים
הַגֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת עַל עוֹלָם מִתְהַפֵּךְ,
גֶּשֶׁם מַיִם רַבִּים
גֶּשֶׁם אֲדָמָה מְקַבֶּלֶת
הנה, לכך אנחנו זקוקים: לגשם הַמַּפְרֶה, לאדמה המקבלת.
קדימה, בּוּזִ'י! קדימה, אסתרינה! קדימה, יוּלי!
אז יש לנו, סוף סוף, שר רווחה.
איש אציל נפש, שהסכים לוותר על משרד התיירות, שהיה כה יקר לליבו, כדי לקבל לידיו את המשרד שקודם לכן נרתעו מפניו כל עמיתיו "החברתיים" כמפני אש.
האמת היא, שיצחק הרצוג, הלא הוא "בּוּזִ'י" חביבנו, לא שש אף הוא על החילופים, אך בפגישה חשאית עם רב-תחמננו הלאומי נשרו הקשקשים מעל עיניו, ואם נכון שגם קיבל תקציב ממשי, אולי יוכל למלא במשהו חיובי את החלל הריק שזמן כה רב לא נמצא לו גואל במדינת הילדים הרעבים, העומדת בראש סולם הפערים בין עושר ועוני בעולם המערבי. וחוץ מזה, כיוון שגם הדביקו לשר הרווחה הטרי תארים נוספים – למשל, קשרים עם התפוצות – תהיה לו גם סיבה טובה לצאת פעם בפעם לחו"ל ולא ייאלץ להתייפח על ימי הזוהר מרחיבי-האופקים שהיו לו במשרד התיירות.
ואם, בכל זאת, יתקפו אותו געגועים, לא יהיה עליו אלא להעיף מבט במי שעל-פי השמועות עומדת להתיישב על הכיסא התיירותי: ח"כ אסתרינה טרטמן מ"ישראל ביתנו".
אין לי ספק שהיא כבר תדאג, בשורה של הכרזות נאורות ומעודדות-תיור-וטיול, להצדיק את בחירתה לטיפול בירושת "בוז'י".
וכמובן, לתפארת מדינת ישראל ולתועלת כל אזרחיה.
בהזדמנות זו, כשאנחנו נדרשים לנושא התיירות, לא ייתכן שלא להידרש לפאראפראזה הבאה של הפסוק התנ"כי הידוע, "כי בתחבולות תעשה לך טיסות".
כוונתי ללהטוט של חברת "אל על" (הפרטית) שהפכה כהרף עין את הטיסה שלה לטיסה שאינה שלה, היינו אותה טיסה עצמה שהמריאה ביום שישי האחרון מטורונטו שבקנדה לנמל ב"ג בישראל והיתה, אבוי, מחללת את השבת בגלל תקלה טכנית, שעיכבה אותה בלונדון, אילו אכן נחתה בארץ. זאת אומרת, הטיסה כן נחתה באה"ק אך לא היתה זו טיסת "אל על" (הפרטית) אלא של "סאן דור" (הפרטית), החברה-הבת של "אל על" (הפרטית) שמבצעת טיסות שכר גם בשבתות. הבנתם? לא הבנתם? ל"אל על" (הפרטית) יש הסכם עם החרדים שהרב הראשי צריך לאשר טיסות "בעייתיות", אבל כיוון שכבוד מעלת תורתו לא היה מעניק לטיסה הנ"ל את סיווג פיקוח-הנפש הדרוש, שינו את סימון הטיסה כדי למנוע משבר עם החוגים החרדיים. גם עכשיו לא הבנתם? לא חשוב.
בינתיים יש לנו משברון רליגיוזי נוסף, לא בתחום התעופה אלא בתחום ההשכלה הגבוהה. שרת החינוך יולי תמיר ניהלה מו"מ עם נציגי הסטודנטים כדי למנוע השבתת האוניברסיטאות בגלל הסכסוך על שכר הלימוד. המו"מ התחיל ביום ששי בצהריים והתארך – אוי לאוזניים שכך שומעות! – לאחר כניסת השבת. אז הח"כים הדתיים זועמים על שרת החינוך מחללת השבת ובש"ס החרדית כבר הועלו דרישות לפטר את הגברת תמיר או לפרוש מהממשלה – מה זה משנה אם השביתה נמנעה? החרדים לומדים במוסדות להשכלה גבוהה? ומה זה משנה אם שרת החינוך אמיצת-הלב טוענת שהישיבה התקיימה בביתה ולא בלשכתה ועובדי המשרד לא השתתפו בה? אנחנו רוצים גם לדעת מה הגישה לאורחיה – שהרי בוודאי כיבדה אותם במשהו לבל ייחר גרונם ותיבש לשונם – ואם התקרובת עלתה בקנה אחד עם דיני תורתנו הקדושה. שאם לא כן...
משקפת אטומה
אני מתנצל: פתחתי בגזענות ואני נאלץ לחזור אליה.
אבל הפעם קורבן הגזענות הוא, לדברי גדעון לוי ב"הארץ", שר הביטחון.
אודה ולא אבוש, עליי כבר נמאסו הקינות על השר האומלל שיורדים לחייו אך ורק בגלל מוצאו, לא חלילה בגלל הקנאה בכישרונותיו האסטרטגיים המופלגים, העושים אותו לנפוליאון של דורנו באזורנו. הפעם נדרש מר לוי לצילומי הטלוויזיה שבה נראה השר פרץ בגבול הצפון כשהוא מצמיד לעיניו מישקפת שעדשותיה מכוסות. האפשרות שרוח עליון ירדה על שר הביטחון – והרי פעם בפעם גם הוא, ולא רק נשיאנו הנבצר, מתראה עם רבנים ומקובלים שאולי לימדוהו פרק בחוכמת הנסתר – ומבטו הנוקב חדר מבעד לכיסויים וחשף לבעליו מה שגלוי רק ליושב מרומים, האפשרות הזאת לא נקרתה למר לוי כל עיקר. הוא אינו מרפה מן ההאשמה שאילו היה השר המשקיף אשכנזי, לא היה איש מתבדח על חשבונו – אשכנזים, כידוע, אינם נקראים לסדר אם הם מתבוננים בהרים ובגיאיות במשקפות אטומות, רק המזרחיים הופכים לאלתר למטרה שחיצי לעג ובוז ננעצים בה.
האמת ניתנה להיאמר, שגם אני ראיתי את החיזיון הניפלֶה הזה על הצג, אך במקום שאגעה בצחוק פרוע, נתלחלחו עיניי, כיוון שתפסתי את הסימליות העמוקה שבמעמד הזה. שר הביטחון ייצג, מבחינתי, את הנהגתנו, יהיו שורשיה אשר יהיו, המסתכלת על הנעשה סביבה כשמטלית כרוכה לעיניה, ומשום כך נתדכדכה רוחי שהיתה מדוכדכת בלאו הכי, ולא ידעתי את נפשי מרוב צער ומבוכה.
עד שצץ בדעתי אותו סיפור מן המיתולוגיה היוונית על תיריסיאס, שחֵלֶף עיוורונו העניקו לו האֵלים את מתנת הנבואה ופתחו את שערי העתיד לרווחה בפני עיניו הסוּמות. ואם יחשוד בי מר לוי, או לוויים מסוגו, שאני מתקלס בשר הביטחון מטעמי מוצא, אזכיר לקוראיי בפעם-המי-יודע-כמה, שהמסורת המשפחתית שלי מזכָּה אותי בשושלת יוחסין שאבי אביה הוא דויד מלכנו, והלא כל בר-בי-רב יודע מי היה דויד המלך – אדמוני, אדמוני, אבל מזרחי לעילא ולעילא.
לחיים, ארקאדי, לחיים!
ואחרון אחרון חביב, ארקאדי גאידאמאק. לא, לא שכחתיך, מוֹי דוֹרוֹגוֹי. הופעתך במסיבת העיתונאים שבה הכרזת על הקמת "התנועה לצדק חברתי" – תנועה, לא מפלגה! – באה כשמן בעצמותיי. עכשיו אני יודע שיש מוצא מן הסבך, שביל מן הבִּיצָה, נתיב מן המדמנה, משעול מן החול הטובעני.
וזה שאתה מודיע לנו את אשר אתה מודיע באנגלית במבטא רוסי דשן רק מוסיף להדרת הכבוד האופפת אותך. אני מעדיף את האנגלית שלך, מוסקוואית או סנקט פטרבורגית ככל שתהיה, על הגמגום המצוּרְפָת הכביכול-עברי של אותו עלוב-נפש נשכָּח, פלאטו-שרון, זה של "מה עשית בשביל מדינה". לדידי אתה יכול להמשיך לדבר בכל לשון שתירָצֶה לך– הרי אתה שקוע, בין מיליארד ומיליארד, בהצלתנו ואין לך שהות לשכור מורה פרטי לשפה שמשום מה ניתן לה מעמד לאומי – ובלבד שלהמוני בית ישראל תהיה דמות מופת לנהות אחריה בדרך לגאולה.
וזה שאתה ממליץ על בִּיבִּי, אדם רגיש לצדק חברתי, כמועמד הראוי לראשות הממשלה במקום להצביע על עצמך, איזו ענווה, איזו צניעות! מפסגת התנועה שלך, כמשה העומד על הר נבו, תסקור בעיני נץ את הארץ המובטחת לאורכה ולרוחבה, אך בניגוד לאבי הנביאים חָצֹה חצית את הירדן ואתה מתהלך, או נוסע, בה כאוות נפשך, בלי ייסורי התעייה במידבר: באת, ראית, ניצחת.
בימים עֲבָרוּ, ארקאדי מחמלי, הייתי מרים כוסית וודקה של ברכה כדי לאחל לך ולנו כל טוב, אך הואיל ובשנות שֵׂיבָתִי מתנזר אני מן החריף-החריף ההוא, יהי נא בעיניך, כמאמר "הגששים", כאילו עשיתי זאת.
נה זדארובייה, ארקאדי, לחיים!
* * *
פרופ' מריוס אונגריש
אחרי מות, דברים לזכרו של פרופ' משה ישראלי
משה למד הנדסה אוירונוטית בטכניון. כבר בתור סטודנט הוא הצטיין בלימודיו, והחל לשתף פעולה עם חברי סגל בולטים בפקולטה, ביניהם פרופ' ארנס ופרופ' כוגן. הוא סיים את לימודי המ"א בהצטיינות ראויה לשבח. בסיום לימודי המ"א הוא פנה ללימודי דוקטורט במכון M.I.T היוקרתי בבוסטון. פרופ' גרינספן הנחה אותו בנושא חדיש: פתרונות נומריים (באמצעות מחשב) של זרימות מסובכות.
באותה תקופה, שנות השישים של המאה הקודמת, המחשבים היו עדיין בגדר "מפלצות" – גדולים, מסורבלים, קשים לטיפול, ולא צפויים מבחינת הביצועים. משה התגבר באלגנטיות על כל האתגרים.
בסיום הדוקטורט הוצעו למשה משרות יוקרתיות בארה"ב, ביניהן בפקולטה למטראולוגיה בהרווארד, אך הוא בחר לחזור לארץ, לטכניון. הוא הצטרף תחילה למחלקה למתמטיקה שימושית, ואחר-כך לפקולטה למדעי המחשב, שהיתה עדיין בראשית דרכה.
במשך השנים משה שקד על פיתוח תחומי המחקר האהובים עליו: שילוב של פתרונות אנליטיים ונומריים בחקירת בעיות קשות בעלות רקע מעשי. הוא התעניין בתחומים רבים: זרימות באטמוספירה ובאוקיאנוסים, גלים בתוך האוזן, זרימה בכלי דם, רכיבים אלקטרוניים, הפקת חשמל ומימן באמצעות אנרגיית השמש. הוא הנחה מסטרנטים ודוקטורנטים רבים ויעץ בפרוייקטים תעשייתיים. בהנחייתו, גילה משה סובלנות והתמדה יוצאי דופן. לסטודנטים שלו היתה תמיד דלת פתוחה, הן לצורכי המחקר, והן בעניינים אישיים, כמו: דאגה למלגות והשגת משרה. הוא זכה לראות כמה מתלמידיו מגיעים לדרגות בכירות באקדמיה ובתעשייה בארץ ובחו"ל.
משה הצטיין גם בטיפוח קשרים אישיים אמיצים, במיוחד עם אנשי אקדמיה בכירים בארץ ובחו"ל (באוניברסיטאות יוקרתיות כמוM.I.T , פרינסטון וייל. באמצעות קשריו המדעיים, עבודת ההנחייה שלו, והשתתפותו בוועדות רבות, הוא תרם באופן משמעותי למחקר בטכניון.
חבריו קיבלו בצער עמוק את הידיעה המרה על מותו הפתאומי, טרם עת. ההלוויה נערכה ביום שני, 19.2.07. המספידים תיארו אדם חם ומיוחד, שופע הומור ושנינות.
פרופ' משה ישראלי היה נשוי למשוררת והסופרת אילנה אבן טוב-ישראלי. אב לשלושה בנים: יגיל, איש-מחשבים וצלם, ויובל, מוסיקאי. הוא שכל את בנו, סגן רונן ישראלי, שסיים את לימודיו במתמטיקה בטכניון בהצטיינות, והוא רק בן עשרים במותו.
משה יחסר מאוד לכל אלה שהכירו אותו. יהי זכרו ברוך.
פרופ' מריוס אונגריש, מדעי-המחשב, הטכניון, חיפה.
י"ז: לא נותן קצוץ בשביל חופש אקדמי כזה
א. לתגובתה של אוניברסיטת בר אילן, שבגלל שקיים חופש אקדמי היא לא תנקוט צעדי-נגד על מה שהפרופסור שלה, אדון טואף, פירסם (שיש יסוד לטענות הנוצרים שיהודים השתמשו בדם ילדים נוצריים באפיית מצות לפסח באירופה הארורה) – יורשה לי להשתמש בשפתו של הסופר הנידח ולומר כאן שאני לא נותן קצוץ בשביל חופש אקדמי כזה. כי חופש, אם אין לו גבולות וסייגים, סופו שמביא הרס וחורבן, שהרי היטלר ימח שמו וזיכרו עלה לשלטון על מגשי הכסף של הדמוקרטיה שניתנו לו ברפובליקת ויימאר.
מאידך, בעידן התקשורת והתאווה לפרסום, רק על ידי זריקת פצצת סירחון כזו יכולנו לדעת שקיים אדון כזה בשם טואף, המבייש בפרסומיו את משפחתו, את שורשיו, את עמו ואת היכל השן ממנו הוא מקבל משכרת ותארי כבוד.
ב. תגובה לרשימתו של עמנואל בן-עזר "שלא מבין איך שמי שנושא משרה רמה מאוד מתלונן על קיפוח" [גיליון 220] – הבדיחה ישנה אמנם אך כאן מקומה. השפן ישב בצל עץ ביער ושייף את ציפורניו . לכל מי שעבר ושאל אותו מה מעשיו ענה שהוא משייף את ציפורניו ויילך לדפוק את הלביאה. הגיעה השמועה לאריה שטס אליו במהירות ושאל אותו "מה מעשיך שפן?" – וזה ענה: "אני משייף את הציפורניים שלי ומדבר שטויות."
ואולי הדברים הרבה יותר פשוטים מכדי לכתוב עליהם תלי תלים של מלים? הנ"ל [קצב] פשוט דיבר שטויות, וזהו.
ג. האמת שבא לי לתרגם את הסיפור שלך על לורה [גיליון 220] ובעיקר את הציטטה שאנגלית היא שפת המציצה, ולשלוח את התרגום לעיתון ה"טיימס" הלונדוני, שמן הסתם יישב על שולחנה של הוד מלכותה בבקרו של יום... וזו, אחרי שתזדעזע, תדאג לכך שאהוד בן עזר לא יורשה להיכנס יותר לתחומה של האימפריה זיכרונה לברכה, יען כי הוציא את דיבתה רעה. שכן מן המפורסמות הוא שהאנגליוֹת לא מוצצות (ובוודאי לא עד שבאו הפאקיסטנים לאיים הבריטיים)!
סרקזת, סרכזת, צנטריפוגה וקוֹנְפַיְטֵר
לאהוד בן עזר שלום!
אני מופתע ומצטער על שלא הפנית את מר אלימלך שפירא [גיליון 220] לרשימתי המפורטת על הסרכזת (באות כ"ף), והוא חזר על דברי הבלע, מבלי לדעת שהיתה פה הברקה לשונית עברית יפהפייה. העיתון איננו קיר, או כותל דמעות, ומי שכותב בו, אמור לקרוא את מה שכתבו האחרים.
משה ברק
למשה ברק שלום,
אני חושש שלא עמדת על העוקץ שבהבאת דברי שפירא. לא על הסרכזת בכ"ף, שבינתיים נדמה לי שאין משתמשים בה כך, הוא שואל – אלא על כך שמאחר שהיה חולה שבועות אחדים, הוא אינו יודע כלל מה זו המילה הזו, וזאת כי "קול ישראל", לאחר כשבועיים בהם הצמידו צנטריפוגה לסרכזת (או לסרקזת), חדלו מכך מתוך הנחה שכבר כולם יודעים מהו המונח החדש. וזה האידיוטיזם הלשוני בהתגלמותו. דוחפים בכוח חידוש, מיותר לגמרי לדעתי, וכמעט מיד משתמשים רק בו מבלי שהמאזין הממוצע יקשר בינו לבין המונח הנוהג בעולם כולו.
בברכה,
אהוד בן עזר
נ.ב.
השם העברי לקונפייטר הוא קוֹנְפִיזָה.
מרדכי בן-חורין
זה לא מצחיק, זו טרגדיה
עמיר פרץ, בתוקף האחריות שנטל כשר הביטחון שלנו, צופה ועוקב, יחד עם הרמטכ"ל, על התרגיל הגדול של צה"ל – כשהמשקפת שלו חסומה. הוא לא רואה בה דבר, אבל הוא גם לא מסיר את הכיסוי! הוא רק מסתכל בהבעת חשיבות ורצינות בצלמים...
אתם, העיתונאים, צוחקים ולועגים לו. אני, לעומתכם, מפוחד ומזועזע.
בעבר, עמיר פרץ במעשיו כמגן האיגודים הגדולים והעשירים, פגע קשות במדינה. טוב שלא בחר באוצר. הוא היה הורס את הכלכלה, כפי שגרם כל-כך הרבה נזק, סבל וקורבנות בהכרזת מלחמה ובאיומים נוסח: "נאסאראללה לא ישכח את עמיר פרץ!"
מישהו אחר, לא הוא – כשהיה ראש עירייה, הוצגו לו גיליונות רבים עם תוכניות מתאר לעירו. בהפסקת התה היו אמורים להסיר את התוכניות מהקיר ולתלות אחרות במקומן. טירחה רבה.
אמרו: "הוא מסתכל ממרחק כל-כך גדול מהקיר. נשאיר את אלה ונציגן כאילו הן האחרות. הוא לא יבחין בכך."
וכך היה.
האנשים האלה מרוכזים בעצמם ומה שמעניין אותם זו רק הפוזה.
את התשלום בדם ובדמים לא הם שילמו, משלמים וישלמו רק אנחנו.
אסון. להקיא.
אני מפוחד ומזועזע.
למזלנו, אנחנו עם נפלא ועולים על העלובים האלה: גם מתגייסים מאה אחוז למלחמה, וגם הכלכלה פורחת.
אנחנו חייבים לבחור בראויים לנו ולא בכאלה.
תזכרו זאת ביום הבחירות.
מרדכי בן-חורין
ירושלים, משגב לדך 14
אילן אביבי
סִיזִיפוּס
זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁהָאֵלִים
הֵם שֶׁגָּזְרוּ עָלַי
אֶבֶן-מַסָּע.
לֹא הֵם שֶׁהֶעֱמִיסוּ
אֶת הַמַּשָּׂא.
אֲנִי הוּא שֶׁחוֹזֵר.
מְנַסֶּה כְּמוֹ מְהַמֵּר
לִנְעֹץ אֶת הַסֶּלַע
בַּזְּמַן.
אֲנִי שֶׁרוֹצֶה
מִמְקוֹמִי בַּתַּחְתִּית
לִרְאוֹתוֹ
בֹּוהֵק וּמִתְרוֹנֵן
בַּפִּסְגָּה.
דודו אמיתי:
אהוד, עדיף שתתחום עצמך לסיפורי זיכרונות ומושבות
אהוד שלום,
קשה לי קצת להאמין שמדעתן כמוך תצא תגובה כל כך שטחית וכוללנית כאילו התדמית שאתה מנסה בכל הכוח לצייר לעצמך (ראה ערך "מילים גסות") כבר השתלטה עליך לגמרי (או רוחו של ד"ר זוארץ ז"ל מדפי "מעציב").
מה קרה לך? מה הקשר בין שחיתות המנהיגות ובין הגירוש הנשנה של רועי דרום הר-חברון המסכנים ממערותיהם העלובות למשל? אם אבו-מאזן גנב אז לישראל צור (שחלק ממנהיגיו מתחרים באבו מאזן בניקיון כפיהם) – מותר להתעלל באחמד ובסמירה? איזו מן לוגיקה זו? על איזה נבלות (בשתי צורות הניקוד האפשריות) אתה רוצה להגן פה?
אני יודע, וחושדני שגם אתה, שהמציאות קצת יותר מורכבת ואיננה צבועה רק בשחור ולבן. מי שלא מודע לכך עדיף אולי שיתחום עצמו לסיפורי זיכרונות ומושבות – היכן שהזמנים נוחים יותר לעיצוב ולעיכול.
דודו אמיתי
גבעת עדה
תשובה: תנוח דעתך, דודו אמיתי, גם סיפורי הזיכרונות והמושבות אינם נוחים יותר לעיצוב ולעיכול, גם הם רוויים דם והתעללויות לא פחות מן ההווה; אלא שאז היה מדובר בעיקר במה שערבים מעוללים ליהודים, כפי שעדיין קורה לצערנו גם היום – ואז מרבית היישוב העברי היתה מאוחדת בדאגתה ליישוב העברי ולא עשתה הצגות של מוסריות תלושת-הקשר בדאגתה לערבים המסכנים; לאלה שרבים מהם באו אז מכל חלקי המזרח התיכון לפלשתינה כדי להתפרנס אצל היישוב העברי, וכך הפכו כביכול לפלסטינים מדורי דורות.
לפני שנים רבות היתה לנו פגישת סופרים ב"צוותא" עם סופרים מהגדה, והם פרשו בפנינו מסכת של קשיים ו"התעללויות" תחת המימשל הצבאי הישראלי.
כאשר אמרנו להם: "מדוע לא סיפרתם לנו על כך עד כה? אנחנו נטפל בזה, נתריע!" – אחד מהם ענה: "אל תטרחו. הבעייה היא קודם כל פוליטית. אנחנו מתנגדים לעצם קיומכם כאן, ולכן מה שתעשו עבורנו לא ישנה את דעתנו!"
כן, המציאות קצת יותר מורכבת, אלא שלצערי אינך רוצה להבין אותה, ואינני יודע אם גם אצלך זה מתוך היתממות, או תמימות, שאחרת לא היית כותב לי במין התנשאות שכזו.
וכפי שכבר עניתי לך, ככל שאתם מזדהים יותר עם ה"סבל הפלסטיני", מפגינים יותר, רצים לגדר, נשים בשחור, יש גבול, עדאלה, ודומיהם – כותבים ומפיצים את "עוולות" ישראל וצבאה ומצוטטים בתקשורת ובעולם – כך אתם משחקים יותר לידי הטרור הפלסטיני, החמאסי, ובעקיפין גם החיזבאללי והאיראני, שמבחינתם, ככל שיהיה רע יותר לבני-דתם, לאנשיהם, ולפלסטינים – כן יהיה טוב יותר למאבק הפלסטיני ולדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.
אהוד
אורי הייטנר
דוארים אחורה
משמעותה של הפרטה היא תחרות. בתחרות, המתחרים מתמודדים על בחירתו של הצרכן, ולכן הם ישפרו את איכות המוצר או השירות ויוזילו אותו. הצרכן ייהנה מהתחרות. זהו מיתוס ההפרטה. המיתוס הזה אינו מופרך. במקרים רבים הוא נכון ואמיתי. אבל לא תמיד. איני חסיד של אידיאולוגיית הפרטה ולא של אידיאולוגיית הלאמה. איני רואה בזהות הבעלות סוגיה ערכית ואידיאולוגית. אני מאמין באידיאולוגיה של צדק חברתי וסולידאריות. האדם והחברה הם המרכז. התיאוריות הכלכליות השונות נבחנות על פי תרומתן לאדם ולחברה. גם סוגיית הבעלות נבחנת על פי אמת מידה זו. במקום בו ההפרטה יוצרת תחרות, המשבחת את המוצר או השירות ומוזילה אותם והצרכן נשכר ממנה – ההפרטה ברוכה. במקום בו הצרכן נפגע כתוצאה מן ההפרטה – ההפרטה מזיקה, ולכן מיותרת. חסידי ההפרטה טוענים שאין זה מתפקידה של המדינה לעשות עסקים, אין היא מוכשרת בכך והיא עושה זאת בצורה גרועה ובלתי יעילה. גם אני סבור שאין זה מתפקידה של המדינה לנהל עסקים, אך מתפקידה של המדינה להבטיח שאזרחיה יקבלו את השירותים הנחוצים להם וברמה נאותה. היא יכולה לעשות זאת בעצמה או להיעזר בגורמים פרטיים. מן הראוי שטובת האזרח ואיכות השירות שהוא מקבל, הם שיקבעו מתי נכון להפריט שירות ומתי לא.
יש שירותים שאסור להפריטם – השירותים החברתיים, שירותי הרווחה והחינוך. ראש הממשלה אהוד אולמרט ראוי לשבחים על שסיכל את רעיון העוועים של הפרטת תחנות טיפת חלב – צעד שעלול היה להביא לנזק חמור לבריאות הציבור בכלל ובריאות הילד בפרט. רעיון עוועים נוסף שסוכל, היה ניסיון האוצר להפריט את החברה למתנ"סים. עם זאת, עדיין עומד על הפרק הרעיון החמור של הפרטת בתי הסוהר בישראל. יש לקוות שגם רעיון זה יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.
בחודשים האחרונים עוברת רשות הדואר תהליך מדורג של הפרטה. חלק מהשינוי שנעשה, התבטא בהעברת חלק משירותיה לביצוע באמצעות קבלנים פרטיים. צעדי ה"ייעול" הביאו לפיטורי עובדים רבים, ועוד אלפי עובדים עלולים לאבד את פרנסתם בהמשך התהליך. האם הפיכת אלפי עובדים למובטלים ואמלול אלפי משפחות בישראל היא מחיר ראוי למען ייעול השירות לאזרח? אני בספק רב. אך האם זה המצב? האם באמת האזרח ייצא נשכר מה"ייעול" הזה?
ייתכן שאזרחים במרכז הארץ, באזורים עתירי האוכלוסייה, ייהנו מהשינוי. ייתכן שבאזורים אלה, תיווצר תחרות שתשפר את השירות. הרי איש אינו מטיל ספק ביתרונות הגלומים בתחרות. הבעייה היא, שבאזורים שאינם עתירי אוכלוסייה, השירות היקר אינו משתלם.
מאחר שבשוק חופשי, לא השירות המצויין הוא העיקר אלא הרווח של בעל העסק, אין לעסק מחוייבות לשירות מצויין שאין הוא מרוויח ממנו. אנו, החיים בפריפריה, לא נהנה מהתחרות שתיווצר עם הפרטת שירותי הדואר. להיפך, אנו נהיה קורבנותיה.
רשות הדואר עומדת לבטל את הדואר הנע. מה משמעותו של הדואר הנע? כל אזרח בעיר מקבל את הדואר שלו בתיבת הדואר שבביתו, או בתא דואר שבסניף הדואר הקרוב, דקות הליכה ספורות מביתו.
ביישובים הקטנים של המגזר הכפרי, אין סניפי דואר. השיטה הנהוגה במגזר הכפרי היא שיטת הדואר הנע. הדואר מגיע לסניף מרכזי בעיר הקרובה, מועמס על רכב הדואר הנע, שנוסע בין היישובים באזור ומחלק את הדואר למזכירויות היישובים. חבר הקיבוץ או המושב מקבל את הדואר בתיבת הדואר בביתו או במקום מרכזי ביישוב. כחבר קיבוץ, מדי חוזרי הביתה מן העבודה אני מוצא את הדואר היומי ואת העיתון היומי בתא הדואר שבחדר האוכל בקיבוצי.
אין ספק שהשירות הזה אינו רווחי ואין לו הצדקה כלכלית. לכן, כחלק מן השינויים הנובעים מהפרטת הרשות, השירות הזה עומד להסתיים. במקרה כזה, חברי היישובים הכפריים לא יוכלו ליהנות מרמת שירות סבירה, אלא יאלצו לנסוע, בעיצומו של יום העבודה, לסניף הדואר בעיר הסמוכה.
אם התייעלות פרושה חיסכון – צעד זה מוצדק. הוא אכן יחסוך בהוצאות החברה. אם התייעלות היא גם שירות יעיל ומענה יעיל למקבל השירות, הרי שבמקרה זה מדובר בפגיעה מהותית ומשמעותית בשירות.
הדואר הוא שירות חיוני, שחובתה של המדינה להבטיח שאזרחיה ייהנו ממנו בצורה נאותה, גם כשאין לכך הצדקה כלכלית. אם הדרך להבטיח את תקינות השירות היא ביצועו בידי המדינה – עליה לעשות כן. אם היא מעבירה את השירות לידיים פרטיות, עליה להבטיח שהשירות לא ייפגע, ועליה לשמור בידיה אמצעי אכיפה בנדון. עד היום, במשך עשרות שנים, עובדי רשות הדואר הפעילו במסירות רבה את קווי הדואר הנע ליישובים המרוחקים בגליל ובנגב, בבקעת הירדן, בגולן, ביהודה ובשומרון. הם עשו זאת גם תוך סיכון חייהם וביטחונם, כתוצאה מנסיעה בכבישי יהודה ושומרון בתקופות האינתיפאדה ופיגועי הירי, ובכבישי הגליל בימי קטיושות. כעת, אותם עובדים עלולים להיזרק לרחוב. אנו, שנהנינו משירותם המסור, לא נקבל עוד את השירות הראוי.
סגירת הדואר הנע, היא פגיעה קשה בנו, אזרחי המגזר הכפרי, דווקא שעה שהממשלה מעלה על ראש שמחתה, לפחות מבחינה הצהרתית, את פיתוח הגליל והנגב. באיזה פיתוח מדובר, אם שירות בסיסי כל כך עומד להיפגע באופן קשה כל כך?
בשוק החופשי, תפקידו של העסק הוא הגדלת רווחי הבעלים. כל המערכת מכווננת למטרה זו. אולם לעסק בעלי עניין נוספים על הבעלים – המנהלים, העובדים, הספקים, הלקוחות והקהילה הסובבת. בחברה הוגנת וסולידארית, צמיחת העסק נועדה להיטיב עם כל בעלי העניין.
אם שירות חיוני כרשות הדואר ינהג כמו עסק בחברת גו'נגל, שהשיקול היחיד החשוב לו הוא מקסימום רווח לבעלים, הדבר לא יביא להתייעלות, אלא יפגע פגיעה קשה בשירות. תפקידה של המדינה לא לאפשר פגיעה כזו.
"חדשות בן עזר" ומשפחות בן-עזר ראב לשלוחותיהן
מברכות את התינוקת הרכה מיסוד המעלה
איה בן עזר
בת נועה ויניב בן-עזר
בן נאוה ובועז בן-עזר
בן מירה ודוד בן-עזר
בן דורה ואלעזר בן-עזר ראב ז"ל
בן משה-שמואל בן-עזר ראב ז"ל
בן אלעזר-לאזאר ראב ז"ל
בן שלמה ראב ז"ל
מנוחתם באדמת ארץ-ישראל
אלימלך שפירא
הטמבלים של התוכנית על הטמפלרים
אף שאני גר בצריף דל על גדת הירקון לקחני ניני הקשיש לראות בטלוויזיה שבחדרו בבית האבות "גומל ציצים" בהרצליה-פיתוח את התוכנית על הטמפלרים, שכמובן היכרתי רבים מהם ולא אלאה אתכם בזאת כאן אלא חייב אני לזעוק על השמטה נוראה אחת שעשו מפיקי התוכנית.
שני אנשים היו בישראל, העיתונאי חביב כנען (קרומהולץ) ואחריו התייר האנונימי (א. טרמפאי ב"מעריב") ולימים החוקר בה"א הידיעה של תולדות הטמפלרים בישראל, פרופ' אלכס כרמל, ואיש מהם אינו נזכר בתוכנית הזו.
וכידוע מקור השם טמבל הוא ההיגוי הערבי טמבל של המילה טמפל, ונבע מכך שהערבים צחקו לתכונות מסויימות של הטמפלרים ממש כשם אצלנו צחקו ל"ייקים". וזו אולי התכונה הבולטת שעברה למפיקי התוכנית על "הטמפלרים", שנעשו קצת "טמבלים".
* * *
ברכת הגומל לידיד משורר ואוהב שירה ומשוררים / איתמר יעוז קסט / ולעזר כנגדו הפרופסור חנה יעוז / מי ייתן וירבו כמותכם / מישראל הר / בתודה
לחדשות בן עזר / ברגע האחרון / לידיעת השר אבי דיכטר / נמצא האיש המתאים לתפקיד המפכ"ל: / השכיב מרע א' שרון / ז' באדר / ההוא החולם
השוטר סומך / אין לנו ולך לסמוך / לא אבי דיכטר / אלא על אבינו / שבשמיים / ישראל בטח בהשם
* * *
עוד זיכרון ממופעי הכוח הגופני היהודי
לאהוד שלום,
אני זוכר בילדותי גיבור מהעיירה של אבי, נובגרודק, בשם דב גאפרט, שהיה מכופף ברזלים ועושה עוד מיני מופעי כוח; המופע שלו הזכור לי היה ב-1951 או 1952 בשכונת שפירא בתל-אביב.
דב גאפרט עבד בחברת החשמל.
בברכה,
אבינעם ברקוביץ
נשנוש צהריים לשניים ב-"38 SHINE"
פרישמן פינת שלמה המלך
כוסות מים עם פלחי תפוז מוגשות חינם כשרק התיישבת, עוד בטרם הזמנת. ארוחת הצהריים הקלה, לאנץ', לשניים, כללה מרק גולש טעים בקערה גדולה עם שתי פרוסות נדיבות של לחם כפרי עם קערונת חמאה ירוקה מתובלת. מנה פאייה עם פרי ים, גם כן בקערה גדולה וגדושה. פארפה חלווה עם שתי כפיות, מעולה. סך הכול 106 שקלים ועוד 15 שקל טיפ שהם יחד 121 שקל. את הפתק עם פירוט המחירים שכחנו לקחת, אבל נדמה לנו שהפאייה עלתה 48 שקלים, והמרק והפארפה בשיעורים דומים היו יתרת הסכום. יצאנו שבעים.
בשניים דברים מתייחד הקפה-מסעדה "שיין", האחד, כשמו – זורח. מרפסתו המערבית-דרומית, המשיקה למדרכה, מתחילה לקבל שמש משעות לפני-הצהריים, וממש תענוג לשבת בה בימי חורף נאים, מה עוד שהבעלים לא סגרו אותה בכלובי זכוכית ואלומיניום, וזאת כי מי שרוצה לשבת במקום סגור יותר יכול להיכנס למרפסת הצפונית, הסגורה דרך-קבע, ופונה לרחוב פרישמן.
והדבר השני: כמות הבחורות הנאות למטר מרובע היושבות ב"שיין 38" היא מן הגבוהות ביותר בתל-אביב, (כדאי להצטייד במשקפיים עם עדשות נקיות), אבל לא זורקים החוצה את הזקנים, והשירות אדיב להפליא.
"שיין 38", שלמה המלך 38, פינת פרישמן, תל-אביב, 03-5276186.
תחזקנה ידיה
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
תחזקנה ידיה של שרת החינוך
פרופסור יולי תמיר
שאינה מסיימת את יום עבודתה
דווקא עם כניסת השבת
ואינה נכנעת לצביעות של החרדים
שגם בונים בבית שמש קניון
שהכניסה בו לחילונים אסורה
וַישמן ישורון החרדי
וַיבעט לנו בפרצוף
כאשר בנֵינו ולא הקב"ה מגינים עליו
בשרתם בצבא ובמילואים
ואילו הקב"ה רק דואג לספק לחרדים
את פרנסתם מן המיסים שלנו
ואם ח"ו הם יִפרו וירבו
ויהיו הרוב ואנחנו המיעוט
לא תהיה מדינה והם יחיו בחסד הערבים
אם יחיו
כי מעולם לא היתה יראת שמיים כוזבת
כְּזוֹ שאנו עדים לה בחדרי החרדים בישראל
יוסי גמזו
שִיר הַמְּעִילוֹת
אִגּוּד הַגַּנָּבִים הַמִּתְקָרְאִים "מִקְצוֹעִיִּים" * פּוֹנֶה בַּזֹּאת בְּקוֹל קוֹרֵא נֶחְרָץ וּפְּרִינְצִיפְּיוֹנִי * לְכָל הַקּוֹנְקוּרֶנְטִים בִּתְחוּמִים בִּצּוּעִיִּים * כְּגוֹן גְּנֵבַת כַּסְפֵּי צִבּוּר אוֹ מְעִילַת מִילְיוֹנִים * אִם בְּרָשוּת-הַמַּס אוֹ בְּמִשְֹרַד-הַבִּטָּחוֹן * וְאִם בַּהִמּוּרִים עַל מִשְֹחֲקֵי הַכַּדּוּרֶגֶל, * כָּל הָעוֹשִֹים כָּאן עֲבוֹדָה פַּרְטַאצִ'ית, אִם לִבְחֹן * בְּעַיִן מִקְצוֹעִית שֶל סְפֶּצְיָאלִיסְטִים מִן הַסֶּגֶל * שֶל אַשָּפֵי-גְּנֵבוֹת עִם מֻמְחִיּוּת וְנִסָּיוֹן * אֶת בִּצּוּעֵי-הַשְּלוֹךְ שֶל חוֹבְבִים וְאָמָאטוּרִים * הַמִּתְאַמְּצִים לִהְיוֹת בִּן-לַיְלָה עֲשִֹירוֹן עֶלְיוֹן * וּמִסְתַּבְּכִים בְּכָל מִינֵי בּוּשוֹת וְאָוַנְטוּרִים * שֶשּוּם גַּנָּב כָּמוֹנוּ, עִם בְּקִיאוּת פְּרוֹפֶסְיוֹנָלִית * אַף פַּעַם לֹא חִרְפֵן וְלֹא נִתְפַּס בָּהֶם עַל חַם * (מַה שֶּקָּשֶה לוֹמַר עַל פַּרְשִיּוֹת וְעַל סְקַנְדָּאלִים * שֶל גַּנָּבִים חוֹבְבָנִים כְּמוֹ אֵלֶּה מֵאָחָ"מ * הַנִּלְכָּדים פֹּה כָּל שֵנִי וַחֲמִישִי בָּרֶשֶת * שֶל מִשְטַרְתֵּנוּ הַזְּקוּקָה לְבּוּסְטֶר תִּקְשָרְתִּי * שֶיְּפַצֶּה אוֹתָהּ עַל הַפָדִיחָה הַנּוֹאֶשֶת * שֶלֹּא מִזְּמַן קִרְקֵס לָהּ הָאַנָּס הַסִּדְרָתִי).* אִלְחַסְלוּ, כָּאן, בַּזֹּאת וּבַצּוּרָה הֲכִי מֻצְהֶרֶת * אֲנַחְנוּ, נְצִיגָיו שֶל הַגַּנָּב הַמִּקְצוֹעִי,* פּוֹנִים גְּלוּיוֹת אֶל כָּל הַגַּנָּבִים שֶבַּצַּמֶּרֶת * שֶאֵין לָהֶם שוּם הַכְשָרָה אוֹ וֶתֶק בִּצּוּעִי * וּמוֹדִיעִים בְּרוּרוֹת שֶלֹּא נִסְבֹּל שוּם אִינְטֶרְבֶנְצְיָה * מִצַּד חוֹבְבָנִים הַמְּסַכְּנִים אֶת יֻקְרָתוֹ * שֶל אִגּוּדֵנוּ זֶה, שֶלֹּא יַרְשֶה כָּאן קוֹנְקוּרֶנְצְיָה * לְרָמָתוֹ הַמִּקְצוֹעִית וְטֹהַר שְמוֹ הַטּוֹב * מִידֵי שַרְלָטָנִים, חוֹבְבָנִים וְדִילֶטַנְטִים * שֶלֹּא לָמְדוּ פְּרוֹפֶסְיוֹנָלִית אֵיךְ עוֹרְכִים גְּנֵבוֹת * וּכְלָל לֹא יִפָּלֵא אִם הֵם יוֹשְבִים כְּבָר עַל הַקַּאנְטִים * (וְעוֹד יֵשְבוּ בַּקָּלַבּוּש כַּמָּה שָנִים טוֹבוֹת). * וְזֶה אֵינוֹ אִיּוּם, זוֹ הִתְחַיְּבוּת עִם הַמְחָאָה * נוּ, וְכָעֵת נִפְתַּח אֶת אֲסֵפַת-הַמְּחָאָה:
עֶרֶב טוֹב, רַבּוֹתַי, כָּאן זֶה בֶּרָ'לֶה מַאיֶר,
רַב-גַּנָּב מְדֻפְּלָם וּמַזְכִּיר-הָאִרְגּוּן,
יְהוּדִי מַה שֶּיֵּש לוֹ מֻשָֹּג מַה זֶּה פְּלַאיֶר
וְסֻלְיוֹת-עֲבוֹדָה עִם קְרֶפּ-גֻּמִּי שֶל טַאיֶר,
סְפֶּצְיָלִיסְט שֶשּוּם נַחְס לֹא יֹאמַר עָלָיו פְרַאיֶר,
בְּקִצּוּר, עֲרֻבָּה לְבִצּוּעַ הָגוּן...
לִימִינִי מוֹישֶה גַנֶּב וּמֶנְדְל גַּזְלַנְצִ'יק
מִמַּחְלֶקֶת יַחְסֵי (וְנִכְסֵי) הַצִּבּוּר
וּמִשְֹּמֹאל - יַאשְקָה שְוִינְדְלֶר, שְמִיל ז'וּלִיק וּצְוַאנְצִיק
וְ...אֶסְחֹב בִּרְשוּתְכֶם אֶת רְשוּת-הַדִּבּוּר:
הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן יַחַד, עָמִית וְקוֹלֶגָה,
לְהַתְרִיעַ עַל כָּךְ שֶכְּבוֹדֵנוּ הוּמַךְ
וְכַיּוֹם הַשְּחִיתוּת בְּאַרְצֵנוּ הִיא נֶגַע
הַגּוֹרֵם אַבְטָלָה לַגַּנָּב הַמֻּסְמָךְ.
כִּי עֻבְדָּה: בַּעֲנַף הַפְּלִילִים וְהַמַּעַל
הַגַּנָּב הַוָּתִיק, הַמְּיֻבָּל, הַמְּגֻיָּד
כְּבָר פּוֹשֵט אֶת הָרֶגֶל, פּוֹשֵט אֶת הַנַּעַל
וְחוֹשֵשְנִי מְאֹד שֶיִּפְשֹט אֶת הַיָּד.
מַה לּוֹמַר? מִקְצוֹעֵנוּ הָפַךְ לְמִין נֶכֶס
צִבּוּרִי, שֶכְּבָר כָּל אִיש-צִבּוּר, אִם קָשִיש
אוֹ צָעִיר כָּאן גּוֹנֵב אוֹ מַבְרִיחַ בַּמֶּכֶס
אוֹ מוֹכֵר מִכְרָזִים וְלוֹקֵחַ בַּקְשִיש.
וְאֵינִי מְדַבֵּר פֹּה עַל סְתָם גְּנֵבַת-דַּעַת
שֶל רֹאהַ"מ שֶהִבְטִיחַ (יֶשְנָן הַקְלָטוֹת!)
מַכַּת-מָוֶת לְכַת "חִיזְבַּאללָה" הַנִּפְשַעַת
וְשִיבַת חֲטוּפֵינוּ הַבַּיְתָה בִּנְטוֹת
כַּף מֹאזְנֵי הַקְּרָבוֹת בִּלְבָנוֹן לְצִדֵּנוּ
בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אַךְ כָּל הַחוֹזֶה
בָּעֻבְדּוֹת מְגַלֶּה כִּי שְנֵי אֵלֶּה, בֵּינֵינוּ,
לֹא קֻיְּמוּ עַד לְעֶצֶם יוֹמֵנוּ הַזֶּה.
אוֹ אוֹתָהּ גְנֵבַת-דַּעַת שֶל כְּבוֹד הַשַֹּר פֶּרֶץ
שֶהִבְטִיחַ לִהְיוֹת "גֶּנֶרָל חֶבְרָתִי"
שֶבְּנֶגַע הָעֹנִי יִלְחַם כָּאן בְּמֶרֶץ
וְסוֹפוֹ שֶנִּלְחַם עַל כִּסֵּא וְעַל תִּיק
שֶיּוֹם-יוֹם הוּא מוֹכִיחַ עַד מַה לֹּא תוֹאֵם
תַּאֲבוֹן-הַפְּרֶסְטִיזָ'ה שֶלּוֹ אֶת שְנֵיהֶם
כִּי אִם יֵש בִּטָּחוֹן בְּכָשְרוֹ שֶהֻכְרַז
זֶהוּ רַק בִּטְחוֹנוֹ הָעַצְמִי הַמֻּפְרָז
וְלַמְרוֹת אוֹתוֹ בְּלוֹף "חֶבְרָתִי-פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי"
נִמְצָא שְלִיש מִילָדֵינוּ בְּצֵל קַו-הָעֹנִי
גַּם כַּיּוֹם וְשוּם טִיחַ קוֹסְמֶטִי נִפְסָד
שֶל שָרֵי "מַה יָּפִית" לוֹקְקֵי הַמִּמְסָד
לֹא יוֹעִיל לְטַיֵּחַ שוּם פְיַאסְקוֹ, חָבֵר,
כִּי לָעָם יֵש עֵינַיִם וְאֵין הוּא עִוֵּר.
וּבִכְדֵי שֶשּוּם אִי-הֲבָנָה אוֹ שְגָגָה
לֹא תִפֹּל כָּאן הֲרֵינִי מַצְהִיר בָּזֶה כִּי
גַם אֵינִי מִתְכַּוֵּן לִגְנֵבַת-הַצָּגָה
בָּהּ הַשְּנַיִם הַנָּ"ל זֶה אֶת זֶה מְזַכִּים
כְּמִין זוּג מוּקְיוֹנִים בַּקִּרְקָס בּוֹ מַצְפִּין
כָּל אֶחָד מֵהֶם עַד לַשְּלִיפָה הַבָּאָה
אֶת הַסְּקוּפּ, אוֹ הַטְּרִיק, אוֹ הַשְּטִיק, אוֹ הַסְּפִּין
בּוֹ יַקְדִים אֶת הַצִּ'ילְבָּה שֶלּוֹ בִּתְרוּעָה
מְתֻקְשֶרֶת הֵיטֵב עַל מִנּוּי רָמַטְכָּ"ל
אוֹ מִנּוּי שַֹר עַרְבִי אוֹ מִדַּת הַמִּשְקָל
שֶל תְּבוּנָה מְדִינִית בָּעִתּוּי שֶל בְּנִיַּת
גֶּשֶר-שַעַר-הַמֻּגְרַבִּים דַּוְקָא בִּשְעַת
חִפּוּשֵֹי אַבּוּ-מַאזֶן, הַנִיָּה וְשוּת'
(שֶכָּל צַד עַל "רֵעֵהוּ" שָֹנוּא וְחָשוּד)
אַחַר טְרִיק מְלַכֵּד, שֶאֲפִלּוּ בְּמֶכָּה
לא אֻלְּצוּ בִּשְבִילוֹ לַעֲמֹד עַל הַמֶּקַח
וְהוּא קְלָף דֶּמָגוֹגִי שִקְרִי אַךְ גַּם פְרָאזָה
שִמּוּשִית לְהַפְלִיא, שֶתַּסִּיחַ מֵעַזָּה
וּרְצִיחוֹת בִּרְיוֹנֶיהָ אֶת דַּעַת כֻּלָּם:
הָאִחוּד הָאֵרוֹפִּי, עוֹלַם הָאִסְלָם
וּנְשִֹיא רוּסְיָה (רַאס-פּוּטִין), זֶה סֵמֶל-הַתֹּם
הַמַּגְשִים לְאִירָן אֶת חֲלוֹם הָאָטוֹם –
בְּקִצּוּר: טְרִיק יָשָן מִיַּלְקוּט-הַכְּזָבִים
וְאוֹצְרוֹת חַארְטָה-בַּארְטָה שֶל לוֹקְשִים עַרְבִים
עוֹד מִימֵי חַאג' אַמִין הַמְּאֹד לֹא-אָמִין
שֶנִּסָּה בְּאוֹתוֹת וּמוּפְתִים מִכָּל מִין
לְהָפִיץ אֶת הַצִּ'יזֶבּ כִּי בֵּין הַיָּאהוּד
חִלּוּלָהּ שֶל אֶל-אַקְסָה הוּא תְנַאי וְיִעוּד
(כְּהָפִיץ אַנְטִישֵמִים נוֹצְרִים בַּתְּפוּצוֹת
אֶת הַלּוֹקְש שֶהָיִינוּ אוֹפִים שָם מַצּוֹת
מִדַּם יֶלֶד עָרֵל), כָּךְ שֶיֵּש, בְּמֶחְטָף,
לְחָמָס וּלְפַתְח מְכַנֶּה מְשֻתָּף
שֶל נֻסְחַת-הַקְּסָמִים שֶעָלֶיהָ פִּתְאֹם
הֵם כֻּלָּם מַסְכִּימִים (אַף כִּי יֵש בֵּינָם תְּהוֹם)
וְשָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה סְבִיב הַבְּלוֹף הַצָּרוּף
בּוֹ אֲנַחְנוּ, תָמִיד זֶה כָּךְ, שַֹק-הָאִגְרוּף
כִּי אֵין דֶּבֶק-מַגָּע מְלַכֵּד וְגוֹאֵל
בַּהִיסְטוֹרְיָה כֻּלָּהּ, כְּשִֹנְאַת-יִשְֹרָאֵל.
לֹא, אֵינִי מִתְכַּוֵּן, עֲמִיתַי לַמִּקְצוֹעַ,
לְסוּג-הַגְּנֵבוֹת הַסְּפֶּצִיפִי הַזֶּה
אֶלָּא רַק לַסִּכּוּן הֶעָלוּל עוֹד לִפְצֹעַ
אֶת כְּבוֹד הָאִגּוּד כְּסַכִּין בֶּחָזֶה
בְּשָעָה שֶיּוֹם-יוֹם עַל דִּגְלֵנוּ חָרוּט
שֶאָסוּר לְהָנִיחַ לְשוּם תַּחֲרוּת
שֶל מִשְֹרַד-בִּטָּחוֹן אוֹ בְּכִירֵי רָשוּת-מַס
אוֹ כּוֹכְבֵי כַּדּוּרֶגֶל לִגְזֹר גְּזַר-חָמָס
עַל סֶלַע קִיּוּמוֹ
שֶל הַגַּנָּב הַמְּאֻרְגָּן
שֶקִּיּוּמוֹ אַף פַּעַם לֹא טֻפַּח וְלֹא פֻרְגַּן
וְזוֹהִי הַסִּבָּה שֶעִם צִמְצוּם הַכְנָסָתֵנוּ
מוֹחִים אָנוּ בְּתֹקֶף עַל גְּנֵבַת פַּרְנָסָתֵנוּ.
לָכֵן, מִבְּעוֹד יוֹם, טֶרֶם חַס וְשָלוֹם
נֵאָלֵץ פִּתּוֹת-עֹנִי לִבְצֹעַ,
תֻשְמַע הַקְּרִיאָה: קוֹנְקוּרֶנְצְיָה לִבְלֹם
וְיָשוּב כָּל אֶזְרָח לַמִּקְצוֹע
שֶבּוֹ הוּא בָּקִי וּמֻכְשָר בִּמְיֻחָד,
אַךְ לְמַעַן אָשֵם –
רַק מִקְצוֹעַ אֶחָד...
תזכורת תזמורת: שרה צ'אנג ומאהלר
22.2.07. יום חמישי. 20.30 קונצרט בפילהרמונית בהיכל התרבות המוקף חפירות מכל צד אך טרם נהרס. שרה צ'אנג מנגנת את הקונצרטו לכינור של סיבליוס, בניצוחו של זובין מהטה. הבחורה הצנומה הזו, בשמלה בהירה גדולה, שכל אבריה מתדובבים בשפת גוף אחת בנגינה ובשפת גוף אחרת בקטעים שאינה מנגנת, היא פלא, פלא, פלא! כנרת צעירה וגאונית. כישרון בלתי רגיל, בשל מאוד, כמעט גברי, וירטואוזי. היה תענוג בלתי רגיל לשמוע אותה. את מבטיה נשאה כל הזמן למנצחה, מהטה, שהיה יכול להיות אביה, ודומה היה שהיא מנגנת בכינור עבורו בלבד. מתקרבת ומתרחקת ממנו בצעדי ריקוד קלים. הקונצ'רטו של סיבליוס הוא יצירה מופלאה ולא קלה לביצוע, אבל הביצוע של צ'אג היה נהדר; עד כי, כמו ב"פאוסט" אתה מבקש "להגיד לרגע החולף התמהמה נא, יפית כל כך!" – בזכותה זה היה אחד הקונצרטים הטובים של העונה. והיא כל כך התעייפה מכך שנתנה את כל-כולה הנגינה, שלא נעתרה להדרן חרף מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל.
הסימפוניה השביעית של מאהלר נמשכת שעה ועשרים דקות. היא פחות מלודית מן הסימפוניה הראשונה, הפופולארית (ישנה הקלטה נהדרת בניצוחו של מהטה), וצריך ריכוז כדי ליהנות ממנה, מה עוד שיש חלקים שקטים ואיטיים. דו-שיח של כלי עם כלי. אבל הביצוע היה נהדר וסוחף, בניצוחו של מהטה, שהפעם נעזר בפרטיטורה. התזמורת היתה בהרכב מלא שבמלא. הטובה ושאר החצוצרות היו במיטבן. איזה כוח נשיפה, איזו אסירות תודה למאהלר שדומה כי אף פעם אינו שוכח את החצוצרנים, המקופחים בדרך-כלל. חלילו של יוסי ארנהיים התבלט בצלילו הצלול ברגעים היותר שקטים, ועימו שאר החלילים למיניהם. שלא להזכיר את שני העוגבים עם העוגבריות, את הפעמונים, מערכת התופים, הצ'לו והקונטרה-באסים, שהפעם ניצבו לשמאלו של המנצח, אולי כדי להוות משקל-כנגד לטובה הענקית מצד ימין, בעומק התזמורת. גדולתו של מאהלר בקעה מכל צליל. היה תענוג לשמוע.
לידיעת אוהבי שירתה של אסתר ראב
שלום אהוד,
ביום שישי האחרון, 23.2.07, במסגרת התוכנית "סיפורדיו" ברשת ב' של "קול ישראל", בשעה 21.05, שודר חלקה הראשון של שיחתו של אריאל הירשפלד על אסתר ראב. הוא דיבר על השירים "על מערומיך חוגג יום לבן", "אני תחת האטד", "לאב", "על הכרמל", "נוף התמרים", "כפרג נישא ברוח", "אלם ברוש"" (שיר לזכרו של שומר שנהרג במאורעות 36'), וכן "פרחי אביב והבן המת". היה זה שידור מעניין במיוחד.
ביום שישי הקרוב, 2.3.07, ישודר המשך השיחה של אריאל הירשפלד על אסתר ראב באותה מסגרת התוכנית "סיפורדיו" ברשת ב' בשעה 21.05.
כמו כן מצאתי שבאתר של משרד החינוך / מינהל החינוך הדתי, מדור שירה עברית מודרנית – מובא המכתב העיתי מס. 173 [הגיליון שהוקדש למלאת 25 שנה למותה של אסתר ראב] בשלמותו.
בברכה,
ניצה וולפנזון
אהוד: למרבה הצער איש לא הודיע לנו על שידור השיחה הראשונה, וכפי שביררנו גם לא היתה על כך שום הודעה בלוח השידורים שמפרסם "קול ישראל" בעיתונים – וכך גם לא יכולנו להודיע על השידור לקוראינו וגם לא הצלחנו לשמוע אותו. ננסה להקליט את התוכנית בשידור החוזר (שגם את מועדו טרם מצאנו בעיתונים) כדי לשומרה ולקטלגה בארכיון אסתר ראב שכולו נמצא עדיין ברשותנו.
נגה מרון
יְשר כוח לד"ר ירון זליכה – חזק ואמץ!
כמים קרים על נפש עייפה היה לי הראיון עם החשב הכללי ד"ר ירון זליכה ב"מוסף הארץ" השבוע (23.2.07). מעולם לא פגשתי את האיש אבל לפתע זרח אלי זיק של תקווה כשזכיתי להכיר פקיד נחוש ששם לו למטרה להיאבק בשחיתות. אדם שבתוקף תפקידו גם מסוגל לעצור את הסחף, ולהחזיר את ישראל להיות מדינה ששווה לחיות בה ולהילחם למענה. בראיון התגלה אדם שאינו נרתע מלחצם של מי שמנסים להיפטר ממנו כדי שיוכלו להמשיך באין מפריע בתופעת ההון המקושר לשילטון, ולבזבז את כספי הקופה הציבורית בהענקת הטבות בשיטת ה"שמור לי ואשמור לך".
מתנגדיו אומרים שאי אפשר לעבוד איתו כי הוא רב עם כולם, אך על מריבות כאלה צריך רק לברך. מי ייתן ויהיו רבים כמוהו שיעזו למחות ולעצור רשלנות פושעת ושחיתות כאשר הם עדים לה במשרדי הממשלה. אני אינני מכירה הרבה אנשים שמוכנים, כמוהו, לשלם את המחיר האישי ולהמשיך באומץ על אפם ועל חמתם של המתנכלים לו. הוא יודע שאורבים לו והוא הולך עם שומר ראש ואינו מוותר, למרות שיש לו כל הכישורים להיפטר מעול תפקידו הקשה ולעשות לביתו.
אסור לתת להם לסלק את הילד הזה, ששם את אצבעו בסכר. הילד שהוא גבר אמיתי, אשר למען השליחות הבוערת בעצמותיו הפר את הבטחתו לאשתו, שדרשה ממנו להתרחק מהקלחת הציבורית המבאישה. אני רק מקווה שגם בסיום ארבע השנים שלו בתפקיד, באוקטובר השנה, לא יברח איש כמוהו.
תיקון טעות לגבי דוד שחר באנתולוגיה האנגלית
הסופר דוד שחר אכן נכלל באנתולוגיה האנגלית של חמישים סיפורים ישראליים [גיליון 220], והסיבה שלא מצאנו את שמו היא שהוא אינו נכלל בקבוצת הסופרים הראשונה של השנים 1948-1960, שאליהם הוא שייך מבחינת גילו וכתיבתו, אלא בקבוצת הסופרים מן השנים 1960-1990 – שאליה הוא כלל לא שייך מבחינת גילו וכתיבתו, ולא עלה בדעתנו לחפשו שם.
מערכת "חדשות בן עזר"
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק כ"ג ואחרון. העפיפונים
אי אפשר לספר על בגדאד של ילדותי מבלי להזכיר את העפיפונים.
לא היה משחק ספורט חביב עלינו הילדים כהעפת עפיפונים בשמי העיר בימי הקיץ. משחקי רחוב כגון ג'ולים או קוביות, מקלות, או גלגול גלגל וזריקת קלע ועוד, היו אסורים עלינו בתכלית. הם נחשבו כשייכים לילדי רחוב סוררים ולא לילדים מתורבתים ממשפחות טובות. מותר היה לנו לשחק כל משחק בתוך הבית עם החברים הכשרים, שאושרו על ידי ההורים. היה בזה משהו מן הצדק. יש לשמור על הילדים מפני השפעתם המזיקה של מיני גורמים לא רצויים או פחות מחונכים. שלא לדבר על העיסוק בהפרחת יונים שעוד חז"ל ציינו לשמצה.
ובל נשכח שבעיראק היו קיימים מעמדות וכל אחד ידע וחייב היה לדעת את מקומו. ודבר זה כפי שהזכרתי בעבר, השתבש לו מיד עם עלותנו לארץ הקודש, והיווה מכאוב גדול לאנשים שהיה להם מעמד מכובד שם וכולם החוו להם קידה. אלה מצאו את עצמם נשלטים על ידי אספסוף שתפס כאן כוח וקיבל עידוד מן הגורמים הפוליטיים. כפי שתיאר זאת היטב סמי מיכאל בספרו "שווים ושווים יותר".
אלא שהעפת עפיפונים הותרה בלי שום מיגבלות.
מיד עם תחילת הקיץ, ועם העברת המיטות לשינה על הגג הבגדאדי המפורסם, התחילה גם עונת העפיפונים. וכל ילד אהב את זה. חלקם הלכו לחנות וקנו להם מן המוכן, הביאו הביתה ועלו להעיפו. המהדרין נהגו לעשותו בעצמם, וכך יכלו לקבוע את גדלו, צבעו, איכותו וסוגו.
אני וחברַי ואחַי היינו בין העושים. קונים גיליונות נייר משי דק וצבעוני, חותכים צורה רבועה לפי הגודל הרצוי. אחר, מכינים את מקלות השדרה מכפות התמר, מדביקים, מחברים ומוסיפים זנב מרכזי ואחרים לצדדים לייצוב ולאיזון, וגם קישוטים לנוי ולהדר. והנה הוא מוכן לשימוש. והכול תוצרת בית. כולל הדבק שבעזרתו חוברו חלקיו השונים. את זה נהגנו לעשות מחלקי הירק "בָּאמְיָה", שהם ריריים ודביקים, ואם מייבשים אותם וטוחנים מקבלים אבקת דבק עדין וטוב למטרה זו.
גם צורות שונות היו לעפיפונים. הרוב כאמור היו רבועים אך היו גם מוארכים עם קצה עליון מעוגל, או אף משושים ומרובי זנבות לייצוב ולנוי.
ובערבי הקיץ, הרוח המידברית שבאה מן המזרח עזרה לנו להעיף את עפיפונינו מעלה מעלה. יד הדימיון לא ישבה בטל, והיו שהוסיפו קישוטים שונים ואף מבנה קשתי קטן ששרק מנגינה נעימה בעת שהיה למעלה באוויר, ("סְנָאטִיר"). המצטיינים דאגו לכך שהחוטים יהיו חזקים במיוחד וכך יכלו לתלות מין שקית נייר בצורת סל עם פתחים צדדיים, ובתוכו שמו נר דולק. וזה נשאר תלוי בלילה והאיר כמו כוכב מזמר.
השובבים המיליטנטיים נהגו למרוח את חוטי עפיפוניהם באבקת זכוכית טחונה, להעיף את העפיפון ולכוון כך שמסלולו יצטלב עם אחר (דבר שבדרך כלל נחשב לכישלון של מי שנוהג בעפיפון), וכאשר החוטים ייפגשו, ועם תנועת הניסור – לגרום לכך שהחוט של "הקורבן" ייקרע והעפיפון יתנתק וילך לו הרחק-הרחק, למגינת ליבו של בעליו, שלא היה יכול להושיע.
ומסורת יש לכבד! ונהוג היה מימים ימימה שכל הסיפור של העפיפונים מסתיים בערב תשעה באב. אז היתה ממש החגיגה הגדולה, ושמי העיר היו מתמלאים במאות עפיפונים. ידיהם של אלה שמכרו את הצעצוע היו מלאות עבודה. ולקראת סוף היום הוזילו את המחירים כדי לגמור עם הסחורה, שכן למחרת היום איש לא קנה ולא התעסק יותר עם עפיפון כלשהו. והשמיים היו נקיים לגמרי! וזה בדיוק כפי שעשו הבדואים שמכרו סכך לסוכה. גם הם נפטרו מכפות התמרים בכל מחיר בשעות המאוחרות של ערב החג. כי מי יקנה את זה למחרת?
כמובן שכל זה היה נחלת הילדים בדרך כלל. אלא שאני זוכר שני אחים מבוגרים שגרו בקצה שכונתנו, והיו ידועים בתור שובבים מוסמכים, וזה בלשון המעטה, והם בניו של מיודע אחד שלנו, אדם בעל אישיות ססגונית מאד שעליו יסופר בנפרד, הוא צִיוֹן אֶל קָאצוּץ.
אחד האחים היה חייל נצחי: ראשית, לא היו לו דמי הכופר, הוא ה"בָּדָלִי עַאסְכַּר" בלשון תורכיה, על מנת להשתחרר מהשירות הצבאי העיראקי, כך שהיה עליו לשרת שנתיים תמימות. ושנית, הוא לא אהב כל כך את הצבא, ומדי פעם גם נפקד ונטל לעצמו חופשה. ועל זה הוא נדון לעונש מחבוש כלשהו. ובנוסף, האריכו לו את השירות בשנתיים נוספות! כלומר הוא לא ראה את הקצה של המנהרה השחורה אליה הוא נקלע. וכאשר היה בא לחופשה הביתה הוא נהג להסתובב כבעל בית בשכונה, וכמעט שלא היה אפשר היה לעשות לו כלום. שכן, לפי החוק העיראקי, לשוטר רגיל אין סמכות לעצור חייל, וזה יכול להיעשות אך ורק על ידי שוטר צבאי. ולך תמצא שוטר כזה בשעת הצורך.
ופעם אחת ראיתי שהאחים הללו בנו להם עפיפון ענק, שניירותיו עבים וחזקים, ואליו קשרו... חבל כביסה, לא פחות ולא יותר. כמו כן הם חיברו אליו קופסת קרטון בתוכה שמו שני גורי חתולים, והרחק מיספר מטרים למטה, לכיוון האדמה, קשרו פנס כמתואר לעיל. הם העיפו את הפטנט הזה ללא קושי והשאירוהו בשמיים כל הלילה, כשיללת החתולים ממלאת את החלל.
תם ולא נשלם, השבח לאל בורא עולם.
ואל סלאם עלייכום ואלוהים יהא בעזרנו.
יעקב זמיר, רמת גן
15 במרץ 1996 – 31 באוקטובר 1998
ובינתיים, כל יום-יומיים, נרצח ישראלי בפעולת טרור
ובעניין אחר: ס. נידח מונה לשר המדע, התרבות והספורט, עד שנתגלה כי בילדותו עשה מעשה סדום בילדה קטנה במושבה ונקרע לה התחת!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,364 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
נספח
התערוכה "ספרים ואותיות"
בגלריה אנגל, תל אביב
מאת בעל הגלריה גבריאל אנגל
אותיות הרשומות על גבי דפי הספר הן כציורים על נייר. כל שפה, כל כיוון זרימה יוצר קומפוזיציה דמיונית, אשר מעוררת באמן את הדחף ליצור יצירות בין דפי הספר, על כריכת הספר ועם ספר. התערוכה הנוכחית מציעה הצצה אל עולמה של אמנות ייחודית זו שאמנים רבים בני זמננו, בניהם ישראלים ויהודים, יצרו יצירות שמקדשות את האות ואת הספר.
מאנה כץ הוא אמן שיצר יצירות רבות בנושאים יהודיים, המתארות את הווי החיים החל מחתונות, לידות ובריתות, דרך תיעוד חיי היום-יום בקהילות, שנחקקו היטב בזיכרונו כנער בשטייטל הרוסי. ציורו "בחור ישיבה עם ספר", לכאורה יצירה יומיומית, אולם באמנות המודרנית החילונית אין, וכנראה גם לא יחזור עוד, תיעוד של הנער היחף הלבוש ציצית, שידו האחת מחזיקה את בטנו הנראית כסובלת מרעב, ולעומתה ידו השנייה אוחזת בספר כאוצר רב, המספק לו את השובע הרוחני הממלא את עולמו.
בציורו של נחום גוטמן, "נווה-צדק", השכונה הראשונה של תל-אביב, מתוארת חנות קטנה שבפתחה ישובה מקבצת נדבות. מאחוריה פוסעים שני אברכים המתוארים באופן חלקי. אחת הדמויות נושאת בידיה ספר, אך פניה של הדמות מוסתרות מאחורי העמוד. הדמות הצועדת בראש, אוחזת בידיה מקל הליכה. ההקבלה בין שתי הדמויות מעלה את הסברה כי הספר הוא כמו מקל תומך, כאילו אומר האמן: "אנשי ספר אנו, והספר הוא מקור התמיכה בקיומנו."
אריה ארוך, בציור "משה רבנו מסרייבו", מתאר את משה עומד ובידיו לוחות הברית. פרטי דיוקנו אינם ברורים, אך הילת אור מציפה את דמותו ולרגליו מצויר שטייטל שחור המודגש באדום כדם. יצירה זו, צייר ארוך כמחווה ל"הגדת סרייבו" המפוארת. ההגדה מעוטרת בציורים רנסנסיים עם עלי כסף וזהב, והשפיעה עמוקות על יצירתו של ארוך. פרופ' מרדכי עומר מפרש עבודה זו בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שנערכה לארוך במוזיאון תל אביב וטוען כי ארוך מציג משמעות חדשה, שהיא פרשנותו של אמן ישראלי בדור שלאחר השואה. משה מתואר כדמות אלוהית שאינו יורד אל העם אלא אל ההרס, מין חורבות המעוטרות בדם או מין מערות קבורה. בידו מחזיק משה את ספר התורה כסמל לקשר בין העם היהודי, שעולמו חרב עליו בכל תקופת הרדיפות והשואה ופונה לאלוהיו, כאצבע מאשימה.
"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" יצירתו של מרדכי ארדון המוצגת אף היא בתערוכה, מתארת את ראשית תהליך הבריאה לפי היהדות, כשליד ציטוט הפסוק המתחיל באות ב' והמודגשת בצבע אדום, מצויר מעין תרשים זרימה של ששת ימי הבריאה. כל יום מצויר בתוך עיגול נפרד בו מופיע סמל המתאר את היום, כשהרקע מצויר כקלף ספר תורה. ארדון הוא אמן סימבוליסטי, אשר מרבה להשתמש בעבודותיו באות הכתובה ובסמלים יהודיים וקבליסטיים. כאן הוא יוצר יחס מאוזן בין האות הכתובה לסמלים המיוחסים למשפט הבריאה כאל סמל ויטרובי של הבריאה.
את דרכו כאמן בוגר החל קסטל בפריז, בה נחשף לאמנים דוגמת סוטין, מודיליאני ורואו, הושפע מהם וצייר בסגנון הפוסט-אימפרסיוניסטי. כאשר חזר ארצה, חיפש את דרכו כאמן ארץ-ישראלי ויהודי, עד שמצא דרכו אל האות הכתובה כמקור השראה. בהמשך, התרכז קסטל במילה עצמה בתקופה המכונה "הללויה". כאשר התגלו המגילות הגנוזות, הן השפיעו על יצירתו השפעה עמוקה. עבודותיו עם האות העברית הקדומה על מצע הבזלת מזכירות במראן את זה של המגילות. העבודה "מגילה ודמויות", המוצגת בתערוכה, נוצרה אף היא מבזלת ומושפעת בברור מהמגילות שנחשפו במערות סמוך לים-המלח. קסטל קרע בבזלת, שהיא בסיס האדמה הגלילית שעליה גדל בצפת ובטבריה וחיבר את החומר עם האות העברית הקדומה המצוירת בת אלפי השנים.
"הזייגרמאכר" (שלום מצפת) ולאה הירושלמית הם שני אמנים נאיביים בני דורות שונים: האחד חי את חייו בצפת כמתקן שעונים (זייגרמאכר), והשנייה חיה כיום ברמת הגולן. השניים, כל אחד בסגנונו, יוצרים סצנות על פי הכתובים היהודיים. הם מציגים את הפרשנות האישית שלהם למקורות הטקסט, תוך מיזוג של הציור עם האות העברית, במטרה להגיע לשלמות הציורית התמימה. "מרדכי ובני המן" של הזייגרמאכר הוא תיאור של סצנה מתוך מגילת אסתר. היצירה בנויה כמין סטריפ קולנועי או כעין ציור קומיקס. לאה הירושלמית, מציגה את עבודתה "הגדה ירושלמית", הגדה לפסח המכילה 68 הדפסי משי. כל דף של ההגדה עצמאי ומציע פרספקטיבה אישית לסיפור הפסח. כוונתה להעביר למתבוננים בני זמננו, כמו גם לדורות הבאים, סיפור מופלא המלווה בעושר ציורי, בשירים מאוירים ובתפילות.
"סוניה עם ספרים" מאת יאן ראוכוורגר הוא ציור גדול מידות, המתאר דמות נשענת על ערימת ספרי אמנות. ידה הימנית צמודה לירכה ואילו השמאלית נשענת על ערימת הספרים. כותריהם של שני ספרים בלבד מוצגים בברור: "KOUROI" ו-"COROT". מתחתם מתואר ציור ספק מופשט ספק קונסטרוקטיביסטי. התיאור כולו עובד על משחק המילים שבין שני הכותרים: ספר הקורוי, עוסק בדגם פיסול יווני קלאסי נפוץ מן המאה השביעית והשמינית לפנה"ס, ששימש כדגם לפסלי מנחה לאלה אתנה; ואילו קורו, מתייחס לצייר הצרפתי בן המאה ה-19, שצייר ברוח העקרונות הניאו-קלאסיים, שביטאו את השאיפה לחזור אל האמנות הקלאסית של יוון ורומא. יאן ראוכוורגר מצייר את סוניה כקורוי שמנחתה היא ספרי האמנות, והן כדמויותיו של קורו אשר הרבה לעסוק בדמות האישה. הציור המודרני מתחת לערימת הספרים קושר את אמנויות העבר עם היצירה העכשווית של יאן. ייתכן כי חיבור זה מייצג שאיפה לבטא את רצף הדורות והרצון לחקר העבר באמצעות הציור העכשווי.
שני ספרי אמן בתחריט מוצגים בתערוכה. האחד, ספר תחריטים וההגיגים "פנים" מאת עופר ללוש (באדיבות הסדנא להדפס בכברי), ספר זה מתמקד בנושא הדיוקן בו מרבה ללוש לעסוק ומוסיף פן נוסף לנושא הדיוקן העצמי המצויר באמצעות המילה. רשימותיו והגיגיו מוצבים בספר אל מול דיוקנו העצמי ומעצימים את האפקט באמצעות המימד הנוסף – המילה הכתובה. גלית ראוכוורגר, מציגה אלבום תחריטים המשלבים את התחריט עם משפטים שרשמה. גלית היא צלמת ואמנית תחריט המצלמת את החיים סביב בתי יפו ונופיה, כמו גרפיטי שהוא חלק מהחיים העירוניים. היא חורטת סצנות בשילוב כתב, כגרפיטי פרטי המחבר בין היצירה ובין "לוח המודעות" האישי.
מאיר פיצ'חדזה, מציב בתערוכה את הפסל "מגדל הספרים" - מגדל של ספרים אדומים שבראשו לימון צהוב, שנדמה שהוא זה שעוצר את המגדל הזה מנפילתו. פיצ'חדזה, שהגיע ארצה בילדותו נושא ביצירותיו את מקל הנדודים, כשהמוטיב המרכזי בזיכרונו הוא המזוודה והספרים. אלה, מהווים כעין בית ותרבות שהגיעו עם האמן לארצו החדשה. מעל לפסל מוצבת תמונה תלת-ממדית, המתארת שלושה ספרים, חלקם פתוחים וחלקם סגורים, המזמינים לקרוא בתרבות מולדתו של האמן שבה לספר מקום רב חשיבות ומשמעות.
שי זכאי ודב אור-נר מציגים את "מוח הצמה וזיכרון הברזל", זהו ספר עשוי בעבודת נפחות המשולבת צילום. כל דף מאפשר "לקרוא" את העבודה משני הצדדים. בספר מתוארת הצמה ההולכת ומתפתחת מצד אחד של הספר ועד לאמצעו, ואילו המוח מתפתח מן הצד השני. השניים נפגשים ויוצרים את מוח הצמה בעמודי האמצע. שי זכאי ודב אור-נר פועלים כאמנים סביבתיים, החוקרים את סביבת חיינו דרך האמנות. זכאי מתרכזת בפן הנשי-סביבתי וחוקרת את סמל הצמה הנשית כבסיס צמיחתה של האם הגדולה, שממנה צמח כל חי. הצד השני של המחקר, הינו שלב התפתחות המוח והשילוב בניהם הוא יסוד הלוגיקה והבריאה שממנה צומחת האנושות.
יואב בן-דב מציב את "מגילת הרימונים", יצירה רחבת מימדים כשמעליה תלויה יצירה דו-ממדית "ענן". יואב הוא אמן רב-תחומי שגדל בין הרי הכרמל ועוסק בתבניות נוף ארץ-ישראליות. המילה הכתובה משלימה את עבודתו, כי לדידו, לא ניתן להשלים את הווייתנו בארצנו בלעדיה. "מגילת הרימונים" מתוארת כספר תורה פתוח לכל אורכו, כאשר במקום כתב הסת"ם המעוטר, משתמש בן-דב בציורי הרימונים כקליגרפיה. הרימון המעוטר בכתרים מעביר את חוויית הקצב, אשר בו משתמש סופר הסת"ם בכדי שהקורא יוכל ליצור את המקצב והלחן של קריאת התורה. מעל למגילה הענן הגדול מתואר כשכינה השורה מעל מוצפת באור תכלת – שמיים. בתוך הענן רשום כתב קשה לפיענוח, מעין כתב סת"ם אשר כל אחד מאיתנו יכול לפרשו כראות עיניו. הנזילות של הציור והכתב עושות את הציור לציור רוחני – לירי, אשר ציירים רבים מדור המייסדים נהגו להשתמש בו, כשתיארו בציוריהם את הערים הרוחניות בארץ ישראל: ירושלים, צפת או טבריה, כדוגמת ציוריהם של מרדכי לבנון ויוסף זריצקי.
חגי ארגוב מציג בתערוכה את הטריפטיכון "ואן גוך". אלה הם שלושה ציורי שמן על נייר של ספר אמנות ישן אודות האמן וינסנט ואן גוך. הספר, אשר היה ברשות סבתו של ארגוב, היה ספר האמנות הראשון שהכיר. לאחר מות סבתו הוא מצא שוב את הספר והחליט להשתמש בו, לקח את שלושת הדפים הראשונים והחל לצייר עליהם דמויות: אייקונים של הגבר הישראלי –שחקנים ואוהדי כדורגל, הנהג הישראלי, וכו'. דמויות אלה שמעסיקות את ארגוב ביצירותיו, מעבירות מסר אודות התרבות על רבדיה השונים, כפי שעשה לפנים גם ואן גוך.
באופן יוצא דופן הובאו הפעם תמונות צבעוניות וזאת משום שסריקתן נעשתה ברזולוציה נמוכה מאוד.