חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 222
תל אביב, יום חמישי, י"א באדר תשס"ז 1 במרס 2007
תענית אסתר / 87 שנים לי"א אדר בתל חי
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: שיר אופטימי על המתים החיים, מאת חיימקה שפינוזה.
ישראל הר: בֶּן חוֹרִין (שיר).
ד"ר גיא בכור: ישראל, מתוך אתר המאמרים והאקטואליה של ד"ר גיא בכור.
צהריים לשניים בשבת בצומת יד מרדכי ב-90 שקלים.
שמאי גולן: בעניין אוסטרליה ויהודי אוסטרליה.
ליטמן מור: הנושא נדחה מחוסר עניין לציבור.
אמנון בי-רב: הסיפור המוזר של חיותה צרפתי, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
אהוד בן עזר, המושבה שלי, פרק תשעה-עשר, מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה. הצגת החמור החרמן בקהיר.
שיר אופטימי על המתים החיים
מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
המתים עודם חיים
רק שהם פשוט לא מדברים אלינו יותר
גם לא מטלפנים
אולי עסוקים מאוד
אולי כועסים
אולי לא אוהבים לכתוב מכתבים
גם לא אי מיילים
זה שאין לנו קשר עימם
לא אומר שהם לא קיימים
עם רוב האנשים בעולם אין לנו קשר
רק בטלוויזיה רואים אותם לפעמים
ובכל זאת הם קיימים
מאות על מאות מיליונים
מצד שני הרבה אנשים חיים שאנחנו מכירים
חשובים בעינינו כמתים
אנחנו מגלים שהיו חיים רק כשהם מתים
במודעות האבל בעיתונים
אלה שלא ביקרו אותנו הרבה זמן
גם אנחנו אותם לא הרבה מבקרים כשהם חיים
מצד שני אנחנו יכולים לדבר איתם במחשבותינו
לראותם בחלומותינו
בין אם הם חיים ובין אם הם מתים
לפעמים הרבה יותר טוב כך מאשר כשהם חיים
כדאי מאוד לראות מה שפחות אנשים
שאז לא כל כך חבל אם הם חיים או מתים
ישראל הר
בֶּן חוֹרִין
לַעֲבוֹדָה דָּנִיּאֵל, בֶּן פַּז
בֶּן מַשְׂכִּיל טוֹב מַרְאֶה
חָכָם – לֹא עֵת אֶכוֹל
מִפַּתְבַּג הַמַלְכָּה –
עַכְשָיו לַמְּלָאכָה יֶלֶד טוֹב,
– שִׁיר מַהוּא?
– קְשִׁישָׁא, וְלָמָּה תַּקְשֶׁה?
וְכִי לֹא תֵּדַע מַזֶּשִׁיר, עָלַי
אַתָּה לֹא עוֹבֵד עֶבֶד טָמֵא
– מְלֹא פֶּה אִישׁ טִיפֵּשְׁפַּז
כל מי שטרם היה בתערוכת ראובן
במוזיאון תל אביב לאמנות
ואינו שונא ראובן כרוני מתוך התנשאות אמנותית
שירוץ לראות את התערוכה הנסגרת ב-3.3
זוהי אחת התערוכות היפות והחשובות ביותר שהוצגו בשנים האחרונות בארץ
מתוך אתר המאמרים והאקטואליה של ד"ר גיא בכור Gplanet
ד"ר גיא בכור: ישראל
המצב הזה שבו המנהיגות הפוליטית שלנו מבוזית בציבור, עלובה ודהוייה, מביא לתוצאה הרת אסון. מי בכלל ירצה להיות מנהיג בישראל? כך קורה אצלנו שמי שרוצה – לא מתאים, ומי שמתאים – לא רוצה. ומי שנבחר – אינו מנהיג, ומי שמנהיג – אינו נבחר. כך התפוררו אימפריות בהיסטוריה.
ישנה אקסיומה שהמנהיגים כיום הרבה פחות טובים מאלו שהיו בעבר. יכול להיות, אך אני מבקש להתעמת עם התיזה הזו אחת ולתמיד.
בן גוריון? מנחם בגין? יצחק רבין? לוי אשכול?
הם חיו בתקופה אחרת עם זמנים אחרים לגמרי. הם לא היו צריכים להישרד כל בוקר מחדש, ממהדורת חדשות אחת לרעותה.
לְמה אני מתכוון?
היה להם רוב מוצק בכנסת, לכולם, של עשרות חברי כנסת; העיתונות היתה אז ברובה המכריע צייתנית וצופנת סוד; החברה היתה פטריוטית ומגוייסת; מי דיבר אז על חברה אזרחית? בג"ץ שמר על תפקידו הקלאסי כרשות שופטת, לא כשחקן ראשי כיום; והמנהיגים היו רחוקים מן העם. מן זכה לראות אותם בכלל? הטלוויזיה היתה בחיתוליה, אלה היו בעיקר ימי הרדיו, ואין כמו הרדיו להרים מנהיג למעלה ולמנף אותו לדרגת מנהיג כריזמטי. הרי לא רואים אותו מחטט באף. במונחים של היום רוב השמות הגדולים שהזכרתי היו נתפסים כמוזרים, במקרה הטוב.
שיטת הבחירות והמציאות הפוליטית-חברתית, שנכפתה הר כגיגית על בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט, של רסיסי מפלגות ושל חברה מסוכסכת עם עצמה, לא תאפשר לחכם ולכריזמטי ביותר להצליח. האם בן גוריון היה מצליח היום להקים מדינה? הרי היתה קמה ועדת חקירה לאחר מלחמת השחרור – איך זה שנהרגו אלפי חיילים שלנו! ופשלות לטרון, וכיבוש כפרים [ערביים], ועוד ועוד. מהומת אלוהים במונחים של היום. כך שצריך לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה.
לטענתי, רוב המנהיגים של היום הרבה יותר מוכשרים ומתוחכמים מאלו של פעם, שכן לא רק שהם מנהלים מדינה בקשיים הולכים וגוברים, אלא שהם צריכים להישרד כל יום מחדש, לתכנן קואליציות, לחצות משברים יומִיים וכל זאת כדי שבכלל תהיה ממשלה, נתון שהיה מובן מאליו פעם.
המצב הזה, שבו המנהיגות שלנו מבוזית בציבור, עלובה ודהוייה, מביא לתוצאה הרת אסון. מי בכלל ירצה להיות מנהיג בישראל? שמתם לב כיצד השר לביטחון פנים דיכטר הודה, שבעצם, אף אחד לא רצה את תפקיד המפכ"ל [של משטרת ישראל]? כך קורה אצלנו שמי שרוצה – לא מתאים, ומי שמתאים – לא רוצה. זו הרי נבואה שמגשימה את עצמה שהמנהיגות שלנו גרועה.
התופעה הולכת ומחריפה, שכן יש לנו מנהיגות נבחרת שאינה מצליחה להנהיג, ויש לנו מנהיגות בלתי נבחרת, שמנהיגה, וכוונתי בעיקר לתקשורת האלקטרונית. כמו בזמן המלחמה, יושבים הפרשנים המלומדים באולפן המוגן היטב, ובאצבעם מחליטים מי ניצח, מי תיפקד ומי לא. מי יישאר ומי יעוף. ישחקו הנערים לפני "פרשנינו".
עד כמה שזה נשמע אבסורד, ובכן, הם באמת קובעים היום במדינת ישראל מי יתפטר ומי יישאר, מי יוקרב ומי יקריב. כך קורה שהם אינם משקפים מציאות אלא ממש יוצרים אותה. אין פלא שאנשים טובים שנקלעו לפוליטיקה מואסים בה, כמו דני נווה, ואחרים לא מתקרבים אליה.
הפוליטיקאים, מבחינת הפרשנים, הם בשר טרי, שמדברים עליו, מהללים אותו עד שקוברים אותו, ועוברים להשתעשע עם הקורבן הבא. זה הרי ריטואל קבוע.
אז בשביל מה צריך להצטרף לפוליטיקה? אין פה שכר ראוי (כן, בניגוד להתלהמות הטוקבקיסטים באתרים שונים, המשכורת דלה במונחי השוק הפרטי), אין כבוד, אין ביטחון כלכלי ואין עתיד ברור. מיד אתה נתון לביזוי, שיסוי, והגחכה בסגנון "ארץ נהדרת". אם מישהו הוא פוליטיקאי – אז מותר להגיד עליו הכול, כאילו כללי לשון הרע אינם חלים כאן. הפרשנים הרי קבועים, הם לעולם לא מתחלפים ואיש לא בחר בהם בכלל, ומולם כסרט נע מתחלפים הפוליטיקאים התורנים, כמהים בעליבותם מכמירת הלב למעט לגיטימציה, הכרה וזוהר. הם הרי צריכים את הפרשנים, בעלי התהילה, הזוהר והכסף; אלה המולידים אותם וקוברים אותם.
כל מה שנותר למנהיגינו לדקלם היא אותה אימרה שהגלדיאטורים היו מברכים בה את הקיסר הרומי היושב בטריבונה, עם היכנסם לקרב חייהם:
"הֶייה שלום, קיסר, ההולכים למות מברכים אותך!"
הם, ויחד איתם גם מדינת ישראל.
כתובת האתר המומלץ: http://www.gplanet.co.il
צהריים לשניים בשבת בצומת יד מרדכי
ב-90 שקלים
שתי ארוחות בשירות עצמי. פרוסת לחם שחור טרי או לחמנייה. 1 בקבוק קולה למון דיאט קטן. 1 פחית דיאט ספרייט קטנה. 1 מנה גדושה שניצלוני עוף עם צ'יפס וראשי כרוב מבושלים, חוץ מהצ'יפס היבש* – השניצל והכרובונים טעימים מאוד. 1 מנה גדושה של שניצלוני עוף עם תפוחי אדמה וראשי כרוב מבושלים, לטעמם תשאלו את המיסתורית. צלחת סלטים לבחירתך, כולל סלט גזר מרוסק עם פלחי אננס, מעולה, ויכול לשמש גם כמנה אחרונה. 1 מרק שעועית טעים. אפשר לבחור במקומו מרק צח עם שקדי מרק או אטריות. המנות העיקריות מוגשות בנדיבות בצלחות ענקיות. מתחשבים בְּמטיילים בעלי תיאבון בריא ורעבים מאוד.
הכול יחד 95 שקלים.
בדוכני ההגשה יש מבחר מנות ראשונות, גם ג'חנון; יש מבחר מנות עיקריות, גם חמין ודגים ובשרים; יש מבחר גדול של תוספות, גם אורז; יש מבחר סלטים חיים, ירקות, כרוב, שומר, חצילים מטוגנים, ועוד; יש מנות חומוס מוכנות עטופות בנייר שקוף ושמורות בקירור. עומדים קצת בתור אבל האווירה עממית-ישראלית מאוד. עשרות סועדים, משפחות תזזיות, קולניות, ילדים רעבים. הרבה ילדים רעבים. המון ילדים רעבים. קשת המעמד הבינוני הישראלי הממוצע המטייל. איש אינו מתייחס לכך שהמסעדה נמצאת בטווח טילי הקסאם המשופרים. כולם זוללים ומדברים.
פעם, כשהישראלים היו עשירים, הם היו יוצאים לטייל בטנדר עם סנדוויצ'ים ותרמוס. היום, כשהישראלים הם עניים ורעבים, הם נוסעים במכונית פרטית ואוכלים במסעדות השירות העצמי שבצמתי הדרכים ובצידיהן, כי במסעדות יוקרתיות יותר באיזור, דוגמת "מיט מיט" שבכניסה לאשקלון, התורים כל כך גדולים שאין סיכוי לקבל ארוחת צהריים עד צאת השבת.
* מסיבות היסטריות שקשרן לבריאות מפוקפק – הולך ונעלם במסעדות השימוש בשמן טיגון עמוק לצ'יפס (למרות שהוא בריא יותר ממיונית, למשל – בגלל החום החזק הקוטל את החיידקים ויוצר צ'יפס יבש ופריך) – וכך אנחנו מקבלים מקלוני צ'יפס מוכן תעשייתי, שלא טוגנו כלל אלא יובשו במיקרוגל או בחימום חזק יבש ממין אחר, והטעם בהתאם. אני בספק אם כלבים היו אוכלים "צ'יפס" שכזה. אבל בני-אדם – אוכלים.
שמאי גולן: בעניין אוסטרליה ויהודי אוסטרליה
בהמשך לדבריו של ד"ר משה גרנות על יהודי אוסטרליה, ועל יחסם העויין כלפי הישראלים שבאו להתגורר במלבורן (גיליון 217), ובהמשך לתגובתו של אהוד זמיר (גיליון 218), ברצוני להעיר על יחסם של האוסטרלים כלפי היהודים באחת התקופות הקשות ביותר ליהודי אירופה, וכיצד התכחשו להם בעת צרה.
היה זה בעת רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה (1933-1938), אחרי עלייתו של היטלר לשלטון, ובעקבות חקיקת "חוקי נירנברג" הגזעניים ו"סיפוחה" של אוסטריה לגרמניה (ה"אנשלוס"). באותם ימים, בעקבות ריבוי הפליטים היהודים שנמלטו או ביקשו להימלט מגרמניה ומאוסטריה וחיפשו ארצות מקלט, יזם נשיא ארה"ב פרנקלין דלנו רוזוולט ועידה בינלאומית של הארצות החופשיות, לטכס עצה כיצד לסייע לפליטים היהודים האומללים.
ואמנם, בקיץ 1938, בעיירה הצרפתית אוויניון התכנסה הוועידה. השתתפו בה נציגים מלמעלה מארבעים(!) מדינות, ברמות ייצוג שונות: 3 שרים, 3 שגרירים, 13 צירים, 13 דיפלומטים בכירים, ואחרים. השגריר האמריקאי הדגיש בדבריו, כי נשיאו יזם את הוועידה "מתוך מניעים אנושיים", כלומר, ביקש סיוע הומניטארי על ידי פתיחת שערי הארצות לקליטתם של הפליטים. ואילו השגריר הצרפתי פנה במיוחד אל נציגי הארצות בעלות השטחים הנרחבים הבלתי מיושבים, כגון קנדה ואוסטרליה, וביקש מהם לקלוט את הפליטים.
הנציג האוסטרלי, שהיה בארצו שר המסחר והמכס, תירץ את סגירת שערי ארצו בפני היהודים בתירוץ שצביעותו בלטה לעיני כל. הוא אמר בערך כך: אוסטרליה ידועה כארץ שאין בה אנטישמיות, אך אם יגיעו אליה הפליטים היהודים תתהווה בה אנטישמיות... ואין הם, האוסטרלים, מעוניינים בכך. ובלשונו הדיפלומטית הוא אמר, שאכן אוסטרליה היא ארץ הגירה, ואמנם ההגירה אף הביאה לשגשוג כלכלי בארצו, אך היתה זו הגירה של בריטים. והוסיף: עד עתה לא התעוררה אצלנו באוסטרליה שום בעיה גזעית , וגם איננו רוצים ליצור בעיה כזו."
אינני חושב שליהודי אוסטרליה הוותיקים ינעם לשמוע דברים אלו מן העבר הקרוב, אך מוטב להם לזכור שבעיני הלא-יהודי, כל יהודי הוא אותו יהודי.
הדברים שלעיל הבאתי אף באנתולוגיה שערכתי: "השואה – פרקי עדות וספרות", ( הוצאת יד ושם וספריית הפועלים, 1976, שם עמ' 29-38 ). וזאת על פי ספרו של האנס האבה "השליחות". לקראת סוף הוועידה הסתבר שכמעט שום מדינה לא היתה נכונה לקלוט פליטים יהודים, כל מדינה בתירוץ, כמובן, משלה. ואכן, בעקבות אזלת ידה של הוועידה הבין היטלר שהוא רשאי לעשות ביהודים כרצונו. על כן עוד באותו סתיו 1938 ציווה על עריכת פרעות "ליל הבדולח", הידוע לשימצה, שהיה מעין מבוא לשואה, שהתחילה בפועל בשנת 1939 .
על כן אשוב אל האמת הידועה שלנו, הציונית, כפי שביטא אותה ד"ר משה גרנות, אמת שאני מזדהה עמה בכל ליבי, דווקא בימים אלה של רדיפה אחרי דרכונים ואזרחות של המדינות, שהקיאו אותנו וניצלנו מהן בעור שינינו: "בשום מקום בעולם אינני מרגיש בבית כמו בארץ המיוגעת שלנו." (גיליון 219).
* * *
למר שלמה בן ארצי / הידד לצאת הספר נוברדוק / מי ייתן וירבו כמוך / אתה מגזע בעל מחברי קדושים / המברכך ישראל הר / שהיה מצעירי התלמידים של בעל החזון אי"ש
* * *
ליטמן מור: הנושא נדחה מחוסר עניין לציבור
לאהוד הסופר הנידח שלום רב,
אני מודה לך שהדפסת את מכתבי בעניין "גטו הספסלים" בגיליון 220. ומעניין לעניין: קראתי את המאמר המעניין שלך בגיליון מס. 219 בשם: "ברכת פרידה לרמטכ"ל היוצא רב-אלוף (במילואים) דן חלוץ" והתרשמתי במיוחד מהסיפא של המאמר ואני מצטט:
"דברינו אלה מגיעים רק ל-1,360 נמענים ואינם מתפרסמים בעיתונים רבי-התפוצה אבל הם נאגרים בארכיונים חשובים, ובעוד עשרות שנים יהיו מי שילמדו מהם על הלכי הרוח בתקופה שלנו, בייחוד אלה שלא באו לביטוי בתקשורת הישראלית האינטרסנטית-ברובה, זו שהשתן עלה לה לראש."
ונזכרתי במכתב ששלחתי למערכת "הארץ" ב-15 לינואר 2006. להלן תמצית המכתב:
בעיתון "הארץ" מה-13 לינואר 2006 פורסמה כתבה מאת חגי חיטרון על כנס שהתקיים בתל אביב שבו השתתפו גם פרופסורים ממוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ וכי נציג פולין הודיע בו כי בפולין מוקם עכשיו מוזיאון להיסטוריה יהודית המיועד להציג "אלף שנות עבר יהודי בפולין".
כתבתי במכתבי שבהיותי סטודנט באוניברסיטה הפולנית בווילנה, פורסמה ב-1937 הודעה רשמית של הרקטור של האוניברסיטה – שעל הסטודנטים היהודים לשבת על שלושת הספסלים הראשונים של אולמי ההרצאות. מודעה זו הודבקה על הדלתות הבולטות בכל הפקולטות. הצעתי שהמוזיאון המוקם יציג בין המוצגים גם את המודעה הזו. עותק ממנה ודאי נמצא באחת האוניברסיטאות שבפולין כיום.
המכתב לא פורסם. לא אני נדחיתי (אני הרי לא סופר) אלא הנושא נדחה מחוסר עניין לציבור.
תודה שאתה מצאת בנושא עניין לציבור.
אתה אימצת לעצמך את השם "סופר נידח" למרות שידעת בוודאי את האימרה: "קנאת סופרים תרבה חוכמה."
ברשותך אוסיף: "קנאת סופרים נידחים תרבה חוכמה בריבוע."
בכבוד רב,
ליטמן מור
אמנון בי-רב
הסיפור המוזר של חיותה צרפתי
מזיכרונותיו של עורך עיתון
חיותה צרפתי הגיעה אליי בעקבות שיחת טלפון שקיבלתי מדיקן החוג לעיתונאות באוניברסיטה. לא היכרתי אותו. מעולם לא נפגשנו. אבל כל זה לא מנע ממנו להתקשר אליי בוקר אחד ולהציג את עצמו בביטחון עצמי של אחד המכיר בערכו.
"כאן פרופסור ראובן רוזנברג," הוא אמר בקול צלול ובמקצב רהוט, "אני בטוח שכבר שמעת את שמי. יש לי קשר קרוב מאוד עם רבים מעורכי העיתונים בארץ. אני עומד בראש החוג לעיתונאות באוניברסיטה וגם מופיע הרבה מאוד ברדיו ובטלוויזיה."
הוא המתין שניות אחדות לקבלת האישור, אך מאחר שלא הפגנתי את הגישה הפאמיליארית הצפויה, ורק שאלתי בנימוס במה אני יכול לעזור, הוא השמיע ציחקוק קצר והחל לפרט באריכות את הסיבה שבעטיה הוא מתקשר אליי.
"ובכן," המשיך לדבר בשטף, "רציתי להפנות את תשומת-לבך לאחת הסטודנטיות המוכשרות והבולטות ביותר שהיו לי בכל הקריירה שלי כפרופסור באוניברסיטה שלנו. היא מסיימת השנה את הפקולטה ללימודי עיתונאות בהצטיינות יתרה. יש לה כישרון מיוחד לכתיבה עיתונאית, חושים מחודדים והתמצאות יוצאת מן הכלל בשורה ארוכה ומגוונת של נושאים."
"יפה," אמרתי ללא התלהבות.
לא נראה היה שהוא נרתע מתגובתי הצוננת. שכן, הוא המשיך לדבר בשטף, מסביר בטון סמכותי מה בדיוק הוא מתכוון לעשות.
"אני רוצה לשלוח אותה אליך, כדי שתוכל לשלב אותה במערכת שלכם. אני בטוח שתוכל להפיק ממנה תועלת עצומה בכל תפקיד שתטיל עליה."
"אני חושש שהתקן שלנו מלא," עניתי לו בספקנות, "בשלב זה אין לנו צורך בעיתונאים נוספים."
"תמיד אפשר למצוא מקום לאדם נוסף," הוא אמר בידענות, "ואם אתה חושש לתקציב שלך, אתה יכול להיות שקט. בשלב ראשון היא מוכנה לעבוד ללא שכר כלל. אחרי תקופה מסויימת, כאשר גם אתה, כמוני, תדע להעריך את כישרונותיה וכישוריה, אין לי שום ספק שתמצאו שפה משותפת גם בכל הנוגע לשכר סופרים."
החלטתי שיהיה זה חסר טעם להתווכח איתו.
"בסדר," ניסיתי לסיים את השיחה, "תאמר לה להתקשר איתי. אפגש איתה ואחליט בהתאם."
"היא יכולה להיות אצלך תוך פחות מחצי שעה," הוא הודיע נחרצות, מה שגרם לי לחשוב שהיא יושבת לידו ומאזינה לשיחה, "אומר לה להזמין מונית ולקפוץ אליך. אני בטוח שלא תתנגד לשוחח איתה."
הרמתי ידיים.
"בסדר," אמרתי לו, "שלח אותה אלי."
חיותה צרפתי הגיעה למערכת תוך פחות מחצי שעה.
בתור בחורה צעירה – היא היתה יצירה מושלמת.
הדבר הראשון שמיקד אליה את כל המבטים, היו פניה. היא היתה יפהפייה אמיתית.
עיניה התכולות בהירות, מעוטרות בריסים ארוכים ובאיפור כחלחל, הקרינו רכות, טוב-לב ותחושה של היכרות מוקדמת וידידות מובנת מאליה. אפה היה סולד מעט ושפתיה האדומות, החושניות, נפערו בחיוך טבעי וחביב. שערה השחור והשופע כמו זרם מראשה כאשד סוער ונח על כתפיה בטבעיות שוודאי תוכננה בקפידה על-ידי ספר אמן.
היא היתה גבוהה וגופה החטוב היה נתון בשמלה שחורה, הדוקה וקצרה, שחשפה את ירכיה כמעט עד מחציתן. מחשוף לא גדול מדי, אך מספיק כדי למשוך אליו את העין ולהמחיש את המוסתר מתחתיו, היווה סיום מרנין ומשובב להופעתה החיצונית.
לרגע הבינותי את להיטותו של פרופסור ראובן רוזנברג לסייע לה בקידום הקריירה העיתונאית שלה. גבר, אפילו הוא דיקן של פקולטה באוניברסיטה, צריך להיות אטום לחלוטין, כדי שיוכל להתעלם מסטודנטית כזאת.
היא נכנסה לחדרי, הציגה את עצמה בקול נעים ותרבותי, התיישבה על כיסא כשהיא מניחה רגל על רגל וחושפת בכך עוד טפח צנוע מירכיה, וחייכה אלי בנעימות.
"אני מניחה שפרופסור רוזנברג סיפר לך עליי," היא אמרה בלי להתחנחן, "בעוד חודשיים אני מסיימת את הפקולטה לעיתונאות והייתי מעוניינת מאוד להשתלב בעבודה מעשית בעיתון."
היא השתתקה והמתינה לתגובתי.
"כבר כתבת משהו?" שאלתי, מנסה לפתח עימה שיחה מקצועית, "אני מתכוון, משהו שכבר פורסם בעיתון כלשהו, כתבה, מאמר או סיפור?"
נראה היה שציפתה לשאלה, שכן מייד הוציאה מתיקה צרור של דפים והושיטה אותם אליי בחיוך מבין.
"יש כאן שלוש כתבות שכתבתי. הבאתי אותן כדי שתוכל לשפוט את כתיבתי. מובן שהן לא פורסמו, כי כתבתי אותן במסגרת לימודי העיתונאות, אבל אני מניחה שהן יכולות לשקף במידה מסויימת את כישרון הכתיבה שלי. היא שתקה שניות אחדות ומייד הוסיפה:
"מובן שאהיה מוכנה לעשות גם כתבת-מיבחן, על פי בקשתך והנחיותיך."
עיינתי בשקט בדפים המודפסים שהושיטה לי.
במבט ראשון, כתיבתה נראתה מקצועית ברמה גבוהה למדיי. משפטים קצרים, סדורים, בהירים, ללא התחכמות וללא שגיאות סגנון. פתיחה מעניינת, הצגת נושא ברורה ועניינית, וגם ראיון תמציתי וממצה עם נשוא הכתבה.
הרמתי אליה את עיניי, ואני מעריך שזיהתה בהן ללא קושי את שביעות רצוני מרשימותיה.
היא חייכה, ממתינה לתגובתי.
"נראה בסדר," אמרתי לה, "הבעייה היא, שיש לנו מספיק עיתונאים ויהיה קצת קשה למצוא מקום לכתבת נוספת."
חיוכה התרחב.
"אני מבינה," אמרה בקול שקט, "מובן שלא התכוונתי לתפוס את מקומו של עיתונאי כלשהו. אבל אני מניחה שכמו בכל מקום-עבודה, גם כאן יש מקום לתחרות והטובים יותר תופסים את המקום הראוי להם."
הנעתי בראשי להסכמה.
"לכן הבאתי אתי רשימת נושאים לכתבות," היא משכה מתיקה דף מקופל, פרשה אותו באצבעותיה הארוכות והמטופחות והושיטה אותו לעברי, "אם תמצא כאן נושא שיעניין אותך, אני מצפה שתטיל עליי לכתוב עליו."
עיינתי בדף שנתנה לי. היו שם חמישה נושאים לחמש כתבות, שכל אחד מהם היה ראוי בהחלט לפירסום בעיתון. אם אחד הכתבים היה מציע לי את הנושאים הללו, הייתי מאשר אותם מייד, כמעט ללא מחשבה נוספת.
יותר מזאת: הצגת הנושאים היתה עניינית מאוד, מקצועית, עם כל הפרטים הדרושים, השמות והתכנים, כמעט ללא מילה אחת מיותרת.
סיימתי לקרוא והנחתי את הדף על השולחן.
"כל אחד מהנושאים ברשימה שלך מתאים בהחלט לכתבת-מיבחן," אמרתי לה והצבעתי על הנושא הראשון ברשימה שהגישה לי, "אני מציע שתכתבי כתבה על נושא זה. אם תעשי עבודה טובה, נפרסם את הכתבה באחד הגיליונות הקרובים."
"תודה," היא אמרה בקול רך ושקט.
"ומובן שכל כתבה שתפורסם, תזכה אותך בשכר הסופרים המקובל אצלנו," הוספתי.
"בשלב זה אני לא דואגת לכסף," הוא אמרה בנימה עניינית, "כל מה שאני רוצה זה להיות עיתונאית מקצועית. ואני מוכנה להשקיע זמן ומאמץ, אפילו כסף, כדי להגשים את המטרה שהצבתי לעצמי ולהשתלב במערכת של עיתון."
אחר-כך שוחחנו מעט על הכתבה שהיא מתעתדת לכתוב. סיפרתי לה במילים קצרות על קוראי העיתון, על הסיגנון המועדף עלי ועל אלו נקודות חשוב שתתעכב במיוחד.
היא הקשיבה בתשומת-לב, שאלה מספר שאלות מתבקשות והאזינה בעניין לתשובות, תוך שהיא מניעה את ראשה לאות כי היא מבינה ומסכימה עם הדברים שאני אומר.
לבסוף קמה ממקומה, לחצה שוב את ידי בחיוך קטן ששיקע בלחייה שתי גומות-חן מקסימות, ויצאה מחדרי כשהיא טופפת על הרצפה בנעלי העקב שלה.
אחרי שנעלמה במסדרון, חשבתי לעצמי שייתכן מאוד שמצאתי כתבת חדשה, שאולי תכניס רוח רעננה בעיתון.
ועוד חשבתי, שאני מתחיל להבין ולהעריך את פרופסור ראובן רוזנברג, שהצליח להוציא מהפקולטה שלו עיתונאית כל-כך יפה, נחמדה ומבטיחה.
חלפו עשרה ימים עד שראיתי שוב את חיותה צרפתי.
לפני כן היא התקשרה ושאלה אם יהיה לי נוח שתגיש את הכתבה שלה בשעות הצהריים. הבטחתי לה שאהיה במערכת והיא אמרה שתשתדל להגיע עד שעה אחת.
והיא אכן הגיעה בדיוק בשעה שקבעה.
גם הפעם עקבו אחריה כל העיניים. עכשיו היא לבשה חליפה לבנה מחוייטת, שהלמה במידה מפתיעה את שערה השחור ואת עורה השחום. היא חייכה לכל עבר בחביבות טבעית ונכנסה ללא היסוס לחדרי.
לאחר שהתיישבה מולי והניחה רגל על רגל, כצפוי, הושיטה לעברי צרור דפים מודפסים, כרוכים באוגדן שקוף.
"כתבתי בדיוק אלף וחמש מאות מילים, כמו שביקשת," אמרה בחיוך לא רחב מדי, "אני מקווה שהכתבה תמצא-חן בעיניך. תוכל לקרוא אותה עכשיו?"
"כרגע אעבור עליה בריפרוף," אמרתי, "מובן שמאוחר יותר אקרא אותה בעיון."
קראתי במהירות את הכתבה. היא היתה כמעט מושלמת. אפשר היה להדפיס אותה כפי שהיא, כמעט ללא שינויי-עריכה. בעמוד נוסף שצורף לכתבה, היא הוסיפה את שמות המרואיינים, את כתובותיהם המדוייקות ומספרי הטלפון שלהם.
"יפה," אמרתי כשסיימתי לקרוא, "עשית עבודה טובה. אני מקווה שנוכל להדפיס את הכתבה באחד השבועות הקרובים."
"אני נורא שמחה," ניכר היה בה שהיא מדברת בכנות, "השקעתי באיסוף החומר ובכתיבה המון מאמץ וזמן. היה חשוב לי שהכתבה הראשונה שלי תהיה טובה ככל האפשר."
היא שתקה שניות אחדות ואחר-כך שאלה:
"ועכשיו תוכל לאשר לי לעשות כתבה נוספת, על אחד הנושאים האחרים שהצעתי לך?"
לא היתה לי כל סיבה לסרב לה.
"בינתיים אולי תתחילי לאסוף חומר על הנושא השני," אמרתי לה, "אחרי שתתפרסם הכתבה הראשונה, תוכלי לגשת במרץ להכנת הכתבה השנייה."
החיוך הזוהר עם גומות החן קדם להבעת התודה שלה.
שכן, חיותה צרפתי ידעה, ממש כמוני, שבכך הצטרפה כמעט רשמית לצוות הכתבים הקבועים של העיתון.
ואחרי שיצאה מהמערכת, היא ודאי מיהרה להתקשר לפרופסור ראובן רוזנברג, כדי לבשר גם לו את הבשורה הטובה.
בחודשים הבאים לא נעדר שמה של חיותה צרפתי מרשימת המשתתפים בעיתון אפילו פעם אחת.
משום מה לא הופתעתי כשהיא התגלתה ככתבת חרוצה, מסורה, מהימנה ורהוטה. הכתבות שהציעה, ולאחר מכן אף כתבה, היו תמיד מדוייקות מאוד, אמינות ומעניינות.
גם הקוראים זיהו את כישרונה של הכתבת החדשה. הם החלו לשלוח תגובות נלהבות כמעט לאחר כל פירסום כתבה שלה. היא הירבתה לעסוק בנושאים מעוררי-מחלוקת. ולכן, בעקבות הכתבות, התפתחו במדור "מכתבים למערכת" ויכוחים סוערים ומתמשכים בין הקוראים, תופעה שהוסיפה חשיבות רבה לכתבותיה ועניין מוגבר בנושאים החדשים בהם עסקה.
לא חלפו ימים רבים ושמה החל להתפרסם גם מחוץ לעמודי העיתון. מוסדות שונים החלו להזמין אותה להרצאות על הנושאים שעליהם כתבה. לא פעם הוזמנה גם לרדיו ולטלוויזיה, כדי להביע את דעתה בנושאים שונים שבאו לידי ביטוי בכתבותיה.
אי-אפשר היה להתעלם מהעובדה, שדמותה המצודדת היתה גורם לא מבוטל בהופעותיה בטלוויזיה. פניה היפים, הופעתה הנלבבת ולבושה המוקפד תמיד, מילאו את המסך והיוו אירוע בפני עצמו, מה גם שדבריה היו תמיד שקולים ונבונים.
פה ושם החלו להבחין בה גם ציידי דוגמניות וצלמי אופנה.
היא קיבלה מספר הצעות להופיע בצילומי אופנה ובתצוגות שונות, אך תמיד השיבה בשלילה לכל הפונים אליה.
"כל מה שאני רוצה, זה להיות עיתונאית רצינית," ענתה לי כאשר שאלתי אותה מדוע היא דוחה את ההצעות המפתות הללו, "ממש לא מעניין אותי להיות קולב מהלך על המסלול, מול עשרות זוגות עיניים שמנסות להציץ אל מה שמסתתר מתחת לבגדים."
במשך הזמן הבחינו בהופעותיה המוצלחות בטלוויזיה גם עורכי מדורי הרכילות, והללו החלו לחטט באצבעותיהם הגסות בצנעת הפרט שלה. אלא שחיותה צרפתי היתה פיקחית מהם והצליחה להסתיר היטב את חייה הפרטיים.
היא נמנעה מללכת למסיבות חברתיות שהוזמנה אליהן, לא התחככה עם מפורסמים ומפורסמות שחיפשו את קירבתה, ולא שיתפה פעולה עם יזמים שונים שהתפרנסו מיפים ויפות שנהנו משירותיהם.
היא נשארה צנועה ונחבאת אל הכלים, ממש כפי שהיתה לפני שזכתה, בצדק, לפירסום באמצעי התקשורת האלקטרוניים.
לעומת זאת, היא היתה פעילה מאוד בהכנת העיתון. תמיד הופיעה בדיוק לכל ישיבות המערכת, הביעה את דעתה בנושאים שעלו על הפרק, העלתה רעיונות חדשים, הציעה נושאים מבריקים לכתבות, וכמובן – המשיכה לכתוב באותו מרץ ובאותה התלהבות כפי שעשתה בתחילת דרכה כעיתונאית.
בוקר אחד, כשהגעתי למערכת, מצאתי על שולחני פתק לבן ועליו היה כתוב:
"חיותה צרפתי מבקשת שתתקשר איתה. דחוף!"
בתחתית הפתק היה מספר הטלפון שלה.
חייגתי למספר המצורף והיא ענתה עוד בטרם הסתיים הצילצול הראשון.
"תוכל להיפגש אתי בהקדם, מחוץ למערכת?" ביקשה בקול מתחנן.
לא שאלתי מדוע.
"בעוד שעה יהיה בסדר?"
"כן," היא אמרה מייד ונקבה בשמו של בית-קפה ידוע במרכז העיר.
"תוכל להגיע לשם?" שאלה.
"כן," עניתי.
"אני אחכה לך," אמרה וניתקה.
מצאתי אותה יושבת באחת הפינות המוצנעות של בית הקפה. היא היתה יפה ומטופחת כתמיד. אבל משהו בעיניה ובמבטה העיד על חוסר השקט ועל המבוכה הגדולה שבה היתה נתונה.
"תודה שבאת," אמרה כשהתיישבתי מולה.
"זה בסדר," ניסיתי להרגיע אותה.
"לא ידעתי למי לפנות," היא לחשה ובעיניה הופיעו דמעות קטנות.
"אני כתובת די טובה," חייכתי אליה, אבל מייד ראיתי שהיא מחכה שאתייחס אליה ברצינות רבה יותר. "אשתדל לעזור לך ככל שאוכל," הוספתי.
"זה יהיה סיפור די ארוך," היא אמרה ונשענה בשתי ידיה על השולחן, "בעצם, יהיה נכון יותר להגיד: וידוי די ארוך."
"יש לי המון זמן," אמרתי.
המלצרית שניגשה אלינו איפשרה לנו פסק זמן קצר. הזמנו שתי כוסות קפה הפוך וקרואסונים.
היא הציתה סיגריה דקיקה, נשפה בקלות על הגפרור ושאפה בצימאון את העשן אל תוך ריאותיה.
"לא ידעתי שאת מעשנת," אמרתי.
"אתה לא יודע עליי המון דברים."
היא ניסתה לחייך, אך פניה התעוותו בהבעה עגומה.
אחר-כך הוסיפה בקול נמוך:
"כשתצא מכאן, אני לא כל-כך בטוחה שתרצה בכלל להכיר אותי."
"אני בטוח שאת מגזימה."
"נחכה ונראה," לקולה היה צליל מתכתי מוזר.
הקפה שהוגש לשולחן קטע שוב את שיחתנו. כשהמלצרית התרחקה, שלחה אלי חיותה צרפתי מבט חודר ואמרה בשקט:
"אני חושבת שעכשיו עליי להסביר לך מדוע ביקשתי שתבוא לכאן."
"אני מקשיב," החזרתי לה מבט מעודד.
והיא החלה לדבר.
"מאז שהייתי ילדה רציתי להיות עיתונאית. בכיתה ד' כבר ביקשתי מהמורה לערוך את עיתון הכיתה. הוצאתי שני עיתונים בשנה הראשונה, ובכיתה ה' שלושה עיתונים. כשהייתי בכיתה ו' ההורים שלי התגרשו ושלחו אותי לקיבוץ. לקח לי המון זמן להיקלט בחברה החדשה, אבל גם שם המשכתי לכתוב לעיתון בית הספר. בין השאר, כתבתי יומן אישי, בו סיפרתי על כל מה שעובר עלי."
היא לגמה מעט מהקפה שלה והציתה סיגריה נוספת.
"כשהייתי בת חמש-עשרה, אמא שלי כבר הספיקה להתבסס מעט והחזירה אותי הביתה. התחלתי ללמוד בתיכון בדרום תל-אביב. קצת מאוחר יותר התברר לי שרמת הלימודים שם היתה די נמוכה. כשניגשתי לבחינות הבגרות, נכשלתי בכל המקצועות הריאליים. גם במקצועות ההומאניים היו לי ציונים די בינוניים.
"אחרי הצבא החלטתי ללמוד עיתונאות. לא סיימתי את מיבחני הבגרות, אז החלטתי לפנות ישירות לדיקן הפקולטה, להראות לו את מה שכתבתי עד היום ולבקש אותו לקבל אותי ללימודים גם ללא תעודת בגרות.
"כך נפגשתי עם פרופסור ראובן רוזנברג, שוחחתי איתו וכנראה שמצאתי חן בעיניו. עובדה שהוא הסכים לקבל אותי. סיכמנו שאני אשלים את מיבחני הבגרות שלי במשך השנתיים הקרובות, תוך כדי לימודי העיתונאות.
"הייתי מאושרת. הלימודים היו מרתקים. ורובי – אני מתכוונת: פרופסור ראובן רוזנברג –גילה כלפי המון התחשבות. הוא אמר לי שאני יכולה לפנות אליו עם כל בעייה שתתעורר. יום אחד באמת פניתי אליו עם קושי מסויים שנתקלתי בו והוא פתר את הבעיה מייד. יותר מזאת: הוא גם הציע לי שאבוא אליו לשיעורים פרטיים – חינם, כמובן – כדי שאוכל להשלים את החסר במקצועות שבהם הייתי חלשה.
"תחילה נפגשנו בלישכה שלו באוניברסיטה, אבל מאוחר יותר הוא הזמין אותי אליו הביתה בשעות לפני הצהריים. אשתו היתה בעבודה, ילדיו כבר בוגרים, וכך הבית היה שקט והוא יכול היה להתפנות אלי ללא הפרעות."
ניסיתי לנחש את ההמשך, אבל חיותה צרפתי המשיכה לדבר באותו קול נמוך ומדוד.
"הוא היה נפלא. לא האמנתי שזה קורה לי. בשבועות הראשונים הוא באמת סייע לי במקצועות שבהם התקשיתי, אבל אחר-כך הוא עבר גם לנושאים אחרים. הוא לימד אותי מה זה עיתונות, מה נדרש מעיתונאי, איך בוחרים נושא, איך מראיינים, איך כותבים. בכל מיני נושאים, שבמסגרת הלימודים באוניברסיטה מלמדים אותם בצורה תיאורטית, יבשה, הוא נתן לי קורס מעשי, מעמיק ויסודי. אחר-כך הוא עבר ללמד אותי מקצועות שלא היה לי כל מושג בהם. כלכלה, פוליטיקה, בעיות חברה – כל מיני נושאים שהיוו מעין השלמה חיונית להשכלה הכללית שלי.
"היו לנו ימים קבועים. שלוש פעמים בשבוע, בימים ראשון, שלישי וחמישי, משעה עשר עד שתים-עשרה לפני הצהריים. הייתי מגיעה אליו בשמחה, עם המון מרץ והתלהבות. הרגשתי שאני נהפכת מבחורה פשוטה, שכל מה שהביאה עימה היה המיטען העלוב שמספקים לנו בבית הספר, לאדם משכיל, תרבותי ומבין."
היא חייכה כאילו לעצמה.
"אתה יודע, לפעמים השוויתי את עצמי ללייזה דוליטל, שהחלה את דרכה כלכלוכית מהרחוב ותוך זמן לא רב נהפכה להיות גברת מחונכת, אשת חברה יפה ומצליחה."
אחר-כך הרצינה שוב.
"ואני הערצתי אותו. הוא אדם כל-כך חכם, כל-כך משכיל, כל-כך מתמצא בכל נושא, כל-כך סבלני ומסור, שלא יכולתי שלא להעריץ אותו. כמעט לסגוד לו. אני ממש לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
"במשך הזמן, לאט לאט, נהפכו היחסים בינינו קרובים מאוד. פה ושם נגיעה. נשיקה על הלחי כאשר הגעתי וליטוף של חיבה כאשר עמדתי ללכת. זה היה נורא תמים. נורא לא מסוכן. כל-כך מובן מאליו, שאפילו לרגע לא חשבתי שהיחסים בינינו עלולים להתפתח למשהו יותר מזה.
"היום אני יודעת שהייתי צריכה להיזהר יותר. לשמור על מרחק ביטחון סביר. אבל ברוב תמימותי לא עשיתי את זה. הוא היה מספיק חכם כדי לא להלחיץ אותי. לא להרתיע אותי. לא לפגוע בי.
"בשלב מסויים, ההערצה שלי אליו נהפכה לקצת יותר מזה. אני בעצמי לא יודעת איך להגדיר זאת. היתה בי תחושה חזקה של תלות גמורה בו ובכוחו לקדם אותי. ראיתי אותו בתור כל-יכול, וגם כאדם שבזכות כל מעלותיו, והודות לכל מה שהשקיע בי, איני יכולה שלא לאהוב אותו.
"ובאמת אהבתי אותו. אולי לא כאישה, אלא יותר כתלמידה, כמעט אמרתי כמו בת, אבל באמת אהבתי אותו. ייתכן שהאהבה הזאת קסמה לו, הטעתה אותו, הכשילה אותו. אני באמת לא יודעת. אבל יום אחד, כשהגעתי אליו לפגישה הקבועה שלנו, הוא נשק לי על הלחי ואחר-כך המשיך ונשק לי גם על פי."
היא שלחה אלי מבט מהסס לפני שהמשיכה.
"תחילה לא ידעתי איך להגיב. כמעט ללא מחשבה – לא התנגדתי. יותר מזה: אפילו שיתפתי פעולה. ואז זה קרה. אחרי כמה דקות כבר היינו במיטה.
"בפגישות שלנו לאחר אותו יום המשכנו כרגיל. רק שלסדר היום שלנו נוסף תוכן חדש, שהלהיב אותו וקירב בינינו, אך לא פגע בנכונותו ללמד אותי, לסייע לי, להפוך אותי למה שבאמת רציתי להיות – עיתונאית רצינית, עם כל מה שכרוך בכך.
"לקראת סוף הלימודים בפקולטה לעיתונאות, הוא אמר לי שלדעתו אני מוכנה להשתלב במערכת של עיתון כעיתונאית מן המניין. הוא גם הבטיח לדאוג לי למקום עבודה. ישבתי על ידו, בביתו, כשהוא התקשר אליך ושמעתי את השיחה ביניכם.
"אבל יותר מזה: הוא גם הכין לי רשימה של נושאים לכתבות, שאציע לך כבר בפגישתנו הראשונה. וגם זה לא הכול. אחרי שכתבתי את הכתבות הראשונות שלי, הבאתי אותן אליו. הוא ערך אותן, שיכתב, שינה, גרע והוסיף, עד שהכתבות הניחו את דעתו. ורק אז הירשה לי להגיש לך אותן."
במשפטים האחרונים שאמרה הבחנתי בנימה של התנצלות.
היא השתתקה ואני שאלתי:
"זה כל הסיפור?"
"לא," קולה נשמע לי עצוב, "בשביל זה לא הייתי מבקשת ממך לבוא עד כאן."
שתקתי, והיא המשיכה לדבר.
"בינתיים סיימתי את הלימודים באוניברסיטה. הציונים שלי היו מעולים. אני מקווה שגם בזכות ההישגים שלי. אבל המשכתי להיפגש איתו. לפחות פעמיים בשבוע. הייתי מראה לו את הכתבות שלי לפני שהבאתי אותן למערכת ושומעת את הערותיו. בזמן האחרון כמעט שלא היו לו תיקונים. מובן שגם היחסים בינינו נמשכו. עד ש..."
קולה נשבר.
"לפני שבוע אשתו חזרה הביתה בשעה אחת-עשרה בבוקר ותפסה אותנו במיטה."
בעיניה היו דמעות.
"זה היה נורא. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. רק בסרטים רואים מעמדים כל-כך מביכים. גם הוא נראה לי מבולבל ואומלל.
"אבל אשתו לא חשבה פעמיים. היא גירשה אותי מהבית כמו שהייתי. אחר-כך זרקה את הבגדים שלי לחדר המדרגות. מזל שאף אחד לא היה שם באותו זמן. התלבשתי מהר וברחתי לדירה השכורה שלי.
"פחות משעה לאחר מכן גם הוא הגיע אליי. עם שתי מזוודות מלאות. היא זרקה גם אותו והודיעה לו שיותר לא יעז להראות את הפרצוף שלו אצלם בבית, ושאם הוא רוצה למסור לה משהו, שיעשה את זה באמצעות עורך הדין שלהם."
היא השתתקה לשניות ארוכות ואני אמרתי:
"לא נעים."
היא הפכה בין אצבעותיה את חפיסת הסיגריות שלה ואחר-כך שלפה אחת מהן והציתה אותה בתנועות עצבניות.
"ביומיים הראשונים שנינו הסתובבנו כמו סהרורים. כמעט שלא דיברנו בינינו. כל אחד היה עסוק בעצמו. אחרי כמה ימים הוא אמר לי: 'אולי כך באמת יהיה טוב יותר. עכשיו לא ניאלץ להתחבא כמו גנבים. ואחרי שאתגרש מאשתי, נוכל להינשא, לחיות יחד, בלי להסתיר את אהבתנו.'"
היא שאפה מהסיגריה שלה ופלטה בנשיפה חזקה ענן של עשן לבן.
"ופתאום, בדיוק באותו רגע, התברר לי שאני לא רוצה אותו. שאני לא אוהבת אותו. שאני צעירה בת עשרים ושלוש והוא אדם מבוגר, בן יותר משישים. שאני רוצה חופש ובכלל לא בא לי להתחתן. ודאי שלא איתו. ושאני מוכרחה לעשות משהו, לפני שהחיים שלי נהרסים בגלל צירוף מקרים שלא היתה לי שליטה עליו."
"ומה עשית?" שאלתי כשראיתי שהיא ממתינה שאומר משהו.
היא הרימה אלי את עיניה וחשבתי שאני מבחין בהן ניצוץ נסתר של סיפוק.
"אמרתי לו שישכח מזה," אמרה בהחלטיות, "הבהרתי לו שבשלב זה אני לא מתכוונת להתחתן. לא איתו ולא עם אף אחד אחר. ושהכי טוב יהיה אם ייקח את כל הבגדים שלו, יארוז אותם בשתי המזוודות ויעבור לגור במלון, עד שימצא לעצמו דירה."
הבטתי בה בהפתעה.
"וזה בדיוק מה שהיה," המשיכה, "הוא לא אמר כלום. אני בטוחה שנפגע ונעלב, אבל לא שמעתי ממנו אפילו תלונה אחת קטנה. מייד אחרי שסיימתי לדבר הוא ארז בשקט את שתי המזוודות והכניס אותן לאוטו שלו, שחנה לפני הבית. וכשראיתי את המכונית מתרחקת במורד הרחוב, הרגשתי בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, שאני חופשייה ועצמאית. שבפעם הראשונה בחיי העזתי להחליט בעצמי החלטה חשובה וגורלית, בלי להתייעץ עם האדם שהפך אותי למה שאני היום."
היא הציצה בשעונה.
"מצטערת שעיכבתי אותך כל-כך הרבה זמן," אמרה, "אבל הייתי מוכרחה לשתף מישהו בסיפור הזה. וחשבתי שאתה האדם המתאים ביותר."
בדרך חזרה למערכת חשבתי על פרופסור ראובן רוזנברג.
אחרי הכול, אמרתי לעצמי, אני חייב להודות לו על ששלח אליי את חיותה צרפתי.
* * *
מערכת "חדשות בן עזר": אמנון, אנחנו ישבנו במערכת וקילפנו ואכלנו תפוזי שמוטי טריים ומצצנו תפוזי ולנסיה מוקדמים ושתינו מיץ תפוזים טרי שסחטנו במו ידינו וקראנו יחד את הסיפור שלך ומרוב מתח דווקא חשבנו על שלושה סיומים אחרים, אמנם קצת באנאליים:
האחד, שחיותה צרפתי היא חיים צרפתי עדין הגיזרה, שהתחפש לאישה כדי להצליח באוניברסיטה ובמקצוע העיתונאות גם יחד, ועכשיו אירע לו משהו – שנחשף, בעקבות הזרג שלו, שאותו אפילו פרופ' ראובן רוזברג לא גילה.
הסיום השני: שפרופ' ראובן רוזנברג השאיר את המכונית עם המזוודות בחניון של מגדל שלום, עלה לגג וקפץ למטה, ומשום כך חיותה צרפתי אינה מוצאת מנוחה לנפשה.
והסיום השלישי: מתחיל כמו השני רק שפרופ' ראובן רוזנברג טרם החליט אם להתאבד, לכן חיותה מודאגת, ואין יודעים ממה היא יותר מודאגת – שיתאבד או שלא.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק תשעה-עשר
מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה.
הצגת החמור החרמן בקהיר
את הסיפור על מאדאם אום-אל-טאך ועל הקאראחאן, או הבורדלו, שניהלה במנשייה – ידע אצלנו במושבה כמעט כל ילד. גירסה אחת שלו נדפסה בספר היובל, וגירסה אחרת ב"הירקון שבלב" לאלימלך שפירא, ועליה בעיקר אני מסתמך כאן. לימים אמרה לי ציונה רבאו, מוותיקות תל-אביב, אשתו של פרופיסור ארווין רבאו ומחברת הספר "בתל-אביב על החולות" – שהיא זוכרת היטב את הגברת היהודיה בעלת בית הזונות ורק את שמה האמיתי שכחה, על כל פנים, לא חווה-דובה.
הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו.
בין המגורשים שבאו למושבה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולותינו, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות ופקידיה של "ממשלת התרכ" וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.
אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, בעל הטנדה, כבר לא היה אז בחיים. שנים רבות היה מוביל בטנדה נוסעים מיפו לירושלים. בדרך היו עושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב-אל-ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסניה, שבעליה, שלמלה באבילוואדר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג'אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנישאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג'אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר הערבים שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה לנוסעים ברירה אלא לשלם.
ולפני הכניסה בשער יפו, הוא באב אל-חאליל, היה ר' ינקל מאכיל כל נוסע בחתיכת בצל מר עם כוס מי באר של יפו, שהיו כלולים בחמת-עור המשתלשלת מדופנה של הטנדה.
"זוהי סגולה להיכנס לירושלים," היה מסביר, "אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת כי מי ירושלים הם מי גשמים מבורות ולא מי מעיין ובאר. תשתו, תשתו, א-מחייה!"
הנוסעים, המותשים מרוב עייפות וגם מאכילת הבצל המר, היו מתעלפים לפעמים בהיכנסם סוף-סוף אל סימטאות העיר ההומות אנשים, נשים, חמורים, בקר וצאן יחדיו. קולות בני האדם התערבבו בנעירות החמורים ובשאון העדרים, והבאים היו מכתתים רגליהם ומטפסים מסימטה לסימטה.
ר' ינקל היה יהודי קצר-קומה, צנום, שחור וקצוץ זקן, פיקח וזריז, וכוחו בראשו החזק והקשה. סיפרו עליו שהיה מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו. סגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים, בפונדקי-הדרכים, עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על-ידי כך שהיה מכה בהם בראשו.
ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה באב-אל-ואד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק: "אודר גיי, אודר פייגר! – או שתלך או שתתפגר!"
לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל-האכסנייה, שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, הלום ראש ולא מיין, האיץ לשווא ר' ינקל בסוסים במעלה באב-אל-ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן.
הוא ירד אליהם, וב"אודר גיי אודר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור – גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.
מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה העולמית. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדה על קביו לצריף בית-הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו. והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם גם מתחושת שיחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן.
תחילה האם דשנת האברים, ואחריה הבנות, חווקה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודובה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והמודירים ואת האפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים. הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר, והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה.
ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור, המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים לבוא עליהן מאחוריהן חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הללו, המנוולים, לבוא עליהם גם כדרכן.
ור' ינקל עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית-הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדות – ודובה, טובת הלב, שהייתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על-ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות.
בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה, "אם-ירצ'השם" – התרגז השבר-כלי והתחיל מקלל אותה חרפות מן התורה ומחאן מנעולי גם יחד.
"שמאטע!" צרח לה, "בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשארמוטה אום-אל-שרמוטיין – – – פאסקוצטווע... סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת בצע... אימן של סייחות השטן... גיהינום בוער בך באחורייך ומלפנייך... טפו, טפו, טפו... אם-ירצ'השם את אומרת? – שתישרפי באישו..."
כששמעה כל זאת גברת אום-אל-טאך עמדה והיפנתה אליו את גבה והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך את דעתה עליו ועל דבריו.
חשכו עיניו של שבור-הגב והוא ניסה להטיל קבו ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רצוץ לאחורי אשתו.
קברו אותו עוד באותו לילה בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:
"פ"נ ר' ינקל הירש
עגלון ישר דרך
ומה נוראה היתה נפילתו
בתחיית המתים ידהיר סוסיו
ואליהו הנביא ילוו."
לאחר שמת ר' ינקל התפראו אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז'נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבת בית-שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי של ג'מאל-פאשא, ורוקדת על הרצפה הנקייה.
ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר-כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום-אל-טאך, תרבוש אדום לראשה במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף, ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסוביץ שלנו בראשם, כדי לפדות כך וכך פירארים, עריקים, בני-מושבתם, מחובת העסכריה, היא השירות בצבא התורכי, או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לשוכרה, היא הפקעתם-למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.
לילות כאב ופחד היו מנת חלקן כאשר האורח שלהן היה חסן בק בצרי אל-ג'אבי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי-הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט-הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת-שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן, ועל הכוח-גברא של הקיסרות העות'מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן, ורק הקטנה, דובה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשע אותה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום, המוזח על פדחתו, ואומר שהיא מזכירה לו את בתו. ואולם לפתע הוא שוב מתעורר כארי, מתנפל על האם ותוקע את פניה בכרי הפוך הכרסתניים שעל מיטת אלמנותה.
ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא בכבודו ובעצמו. הוא המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ בשנה הראשונה למלחמה ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזור כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות-לנחיתה על גבי גמלים. חנטור, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר-ההמתנה של הגנרל-פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה וברחת-לוקום, עד שמתעייף רום-מעלתו ונרדם.
ומאז, כשהיה שוהה בעיר או בסביבתה, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה וידעה מעט צרפתית, ומספר לה על ימי מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוואר-פאשא וטלעאת-פאשא, וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה החדשים של הקיסרות העות'מנית. ומתפאר בפניה, נתון למצבי-רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יישב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת-זעם, במילים תורכיות שאת פשרן היא אינה משערת – – –
וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו, נווה-צדק, נווה-שלום ואחוזת-בית?
אילו היו הימים כתיקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בן בליסטראות של דברי-בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה שבווארשה או בקצווי אמריקה הדרומית, בבתי-הבושת של היהודים בבואנוס-איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוייה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות-דופן במשלח-ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.
והיו יהודים לא-מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה עם השאווישים והזאבטים והביים והבקים והקאימקאמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמודירים והמוצאטריפים והפאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר-ההגנה, והן תעברנה את רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן את גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן-בק באידרות הדג שמבשלת אום-אל-טאך ומאכילות אותו בנותיה בהיותו הלום-יין – יבואו ליהודים ריווח והצלה מגזירותיו האכזריות.
אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז, לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצאת מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד למושבה שלנו, וכאן נמסר להן, בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוק, ליאסין בק עצמו ולפקידי "ממשלת התרכ" שנעשו בו מבקרים קבועים, ואפילו הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החורג', השקיים העשויים צמר גמלים ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור הצבאי על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –
עומדת גברת אום-אל-טאך הירש אם-ירצ'השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה מאות פליטים מיפו ומתל-אביב, ובחדר השני יושב הגנרל-פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר-כך דובה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימה, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בקצות הבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי ומשתדלת להסתיר את קנאתה באחותה. לבסוף משלח הגנרל-פאשא את שתי הבנות מן החדר ומסיים סעודתו באם עצמה. הוא פורע מטפחתה מעל ראשה ותוחב את פניה אל תוך כרי הפוך שעימן יצאה לגלות מיפו, והוא נישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו-ספינתו בימי היותו המיניסטר של צי-המלחמה התורכי שנכלא באגן ים-השיש ללא יכולת לפעולה. וארבעה-חמישה בני-הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, וכשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג'מאל-פאשא הגדול – הם חומקים בשקט, כצלליות, אל החדר המואר רק באור עששית שמן-זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגנרל-פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בדגית השחורה, אחד בבהירה, ושניים-שלושה מטפסים על מאדאם אם-ירצ'השם השרועה עדיין על בטנה – כדי לתקוע במרומיה את התורן.
והמושבה היתה כל אותם קיץ וסתיו למרקחה. לא היתה בה מעודה שערוריה כזו. צעירים אחדים, מחברי "הקלוב הלאומי הראדיקאלי", שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים, פטרוניהן, על הנהגת המושבה.
כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף ויתרו על כבודם וניכנסו ערב אחד לביתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה, וביארו לו את מטרת ביקורם.
רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין "הצעירים" ל"זקנים". בראש "הצעירים" עמד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. במרכז המושבה, בסביבת בית-הכנסת הגדול ברחוב חובבי-ציון, לא היה אפילו "בית כבוד" אחד. למתפללים לא היה נוח ללכת הביתה ולחזור והם השתינו מסביב לבית-הכנסת. בזמן התפילה שיחקו ילדי-המושבה בחצר בית-הכנסת, חפרו אדמה מושתנת, עשו מהעפר דמויות וצורות שונות, וכמובן שנידבקו במחלות. שלשולי הקיץ וטיפוס-הבטן נפוצו מאוד. הרופא קרא תיגר על שמרנותו ואוזלת-ידו של ועד המושבה, ויצא למאבק תברואי כדי להביא לעקירת המגיפות. הוא תבע לחולל מהפכה: להרוס את בתי-השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית-הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, אלה שמדמנות-רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל שמצטברות ליד השוק הגדול – ולכל אלה הוועד התנגד. מחלת הטיפוס הפילה חללים דרך קבע, והתירוץ של ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ"זקנים" והצר את צעדי הרופא, היה:
"מן השמיים בא העונש... אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה!"
כאשר ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן החל בפעולת תיקון בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים ועיני הילדים מלאו טראכומה, וכאשר קבע הרצאות על עיקרי ההגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, בראשות ר' מורדכה, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים.
כאשר הקים חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר או לדבר איתן, וכאשר העביר לבנות שיעורים בריפוי עיניים כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית לעיניים חולות – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מתחום עיסוקו, הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?
וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהם ובנותיהם והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, והסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת הפנים שנערכה לחכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותמניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.
והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:
"טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי, איתכם אנוכי."
תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עתה בפניהם, אלא אחד משלהם-ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.
ואכן, סיפרו על ר' מורדכה שיום אחד ביפו, בואכה מנשייה מול הים, עבר על פני קהוות אל-עוג'ה, הוא קפה הירקון של הערבים, שבחצרו ניצב תוכי ירוק צווחן שהיה מנבל את פיו באיטלקית ומפורסם מג'מוסין עד ג'בלייה.
שמע ר' מורדכה את זימרת נערות-החשק מדמשק בוקעת משם כפי שזימררה לו (בזכות המשלחת של אגודת "פרדס") אותה זונה רומנייה לחה בבית-המלון בבוקארשט כדי לפתותו – ומיד כבדו עליו רגליו. השייטנות הללו, בנות לילית בת השטן, כישפוהו בקולותיהן, שכידוע בוקעים מערוותן, שהריהן הולכות הפוכות וחורצות לשון לחה ושרות מאותו פרצוף נקבה שבשיפוליים, והן באות ערומות אל גברים בחלומות הלילה ומנשקות ומזדווגות עימם, ומזרעם, הקרוי קרי לילה – יולדות בנים טמאים שאין להם גוף ואשר כל קיומם הוא במלכות השטן, הסטרא-אחרא.
למזלו של ר' מורדכה בא מולו ראש הוועד של אחוזת-בית, מאיר דיזנגוף, ועצר בעדו, ושניהם השתדלו להיראות כלהוטים לשוחח בעמידה כאילו במיקרה הם ניצבים דווקא שם. וכשרצה לבסוף דיזנגוף לזוז בחולות לכיוון רחוב הרצל, אמר לו ר' מורדכה שלנו:
"חכה מר דיזנגוף, אל תמהר, דער פפוגע זינגט אזוי שיין..." [התוכי שר כל כך יפה...]
ומדוע אמר: התוכי שר כל-כך יפה, ולא השיקסעס מדמשק? – שכביכול קול של זכר הם שומעים, אפילו של ציפור, ולא קול של אישה שהוא כערווה ואסור מן התורה.
למוחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' וולף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום-יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.
עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשניראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום-אל-טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה.
"אם-ירצ'השם לאן? ובפקודת מי?" – שאלה. לכפר-סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.
מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין-בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לתוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתומות מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרנגולות.
שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת.
סוף-סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שאינה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים. האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה ופרשה מעליה את שמשייתה, מחזיקה בידה הפנוייה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד הם יצאו בדרכים צדדיות אל צפונה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר-סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנרל ג'מאל-פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר-סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש-כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.
וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שיח' אבו-רבח, נפרדו מהם בלא ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.
עמדה מאדאם אום-אל-טאך על מעברות הירקון ששופע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שיח' אבו-רבח שאבני-הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וריק – – – עמדה וכה אמרה:
"ילען אבי-אבות-אבותיכם אנשי סדום בערוות אם-אם אמכם צדיקי מלאבס מעמורה – – – אם-ירצ'השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הוויברס והקינדרלאך והפרצאלאך המסריחים והמטונפים שלכם, קיבינימאט – – – "
ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל-פאשא ובני-פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני-הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שיח' אבו-רבח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשיה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום-אל-טאך כפר-סבתה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת אנשי המושבה נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.
בכפר-סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האקליפטוסים הריחני, שנטעו חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה קלדם מהמושבה שלנו – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חוואג'ה שימל ארקייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה-צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול-כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר-סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם-עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר.
תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תול-כרם, ג'אוד-פאשא, אך עד מהרה נחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה כשהן קודחות ומשתעלות נורא, וביד הרוקח סלור לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים, שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על המושבה שלנו, העוברת פעם לידי האנגלים ושוב לידי התורכים. והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין-בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר-סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו-החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את המושבה שלנו, הוא מאיים בפאלאקות ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.
ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קיסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, וניראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת-שקים עבה, וניראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.
וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר-סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודובה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה-הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת-ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטילטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועי הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מספרים שמחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.
שינסה מאדאם אום-אל-טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר-סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית-הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי כאשר באו יקיריהם וקרוביהם לחפש את מקום מנוחתם האחרונה, לא מצאו דבר.
הקומנדאנט התורכי, ששמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו היו נוקשות לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם-ירצ'השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות. וגם הרוקח סלור, שליבו נכמר בקרבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר-המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.
שכבו השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצטמררות בקור, והשוט מונח ביניהן. "מי יחיה ומי ימות," מילמלה דובה לאחותה, ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוססי, ומלא פצעים. "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים?" זימררה חווקה, זימררה דובה, "מי בקיצו ומי לא בקיצו," – "מי במים ומי באש," המשיכו ומילמלו זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי ישלו ומי יתייסר. מי ייעשר ומי ייעני. מי יישפל ומי ירום – – – "
ובירום נפלו שתיהן בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.
האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים-ולא-נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב ונצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו-ידיה בעפר ומהדקת היטב את התלולית עליהן, ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון-קופי:
"פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות
בחייהן ובמותן לא נפרדות
אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן
ובגן-עדן תהיה מנוחתן."
ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים-מרע, את הדירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלה, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה. פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה-מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר-סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות-ערב הגיעה לתל-אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה "הרצליה", משמרת חיילים אוסטראלים רכובים על סוסים כבדי-בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל-אביבי חוגג ונטול-דאגה ("ביס דייגע" בלשונה, כשסיפרה לי) מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קדבורי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.
מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נישארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצריימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן בשכונת מנשייה, לשפת-הים. שם התחילה לבשל ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח, ללא אימת ספינות המלחמה הצרפתיות והאנגליות ששמו מצור על העיר כשהיתה בידי התורכים. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה. תחילה חדרה-בלבד שימש בית-ועד לחובבי תבשיליה ובשרה, אך עד מהרה קנתה לה שם ושכרה בית שלם במנשייה מול הים ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות שהתורכים עינו את אימותיהן ורצחו את אבותיהן לנגד עיניהן ועתה היו כרוכות אחר החיילים הבריטיים המנצחים ונשפכות אליהן בהערצה ובבכי בשעת מעשה, והיתה תורכיה שהתמחתה בבישול דגים ובהתמכרות לגברים עוד לפני המלחמה והיתה צועקת מילים תורכיות כדי לעורר את תאוות החיילים הבריטיים ונכנעת להם כל פעם מחדש כשהיו משלימים שניים-שניים תנועת איגוף בקרביה, והיתה יווניה יפהפיה ובהירה מסלוניקי שידעה למצוץ, והיו עוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נובית שחורה ונימולה, שהיתה מרשה לחיילים לצקת בירה צבאית זהובה לתוך ערוותה החלקה ולשתות משפתיה.
רק ליהודיות לא נתנה מאדאם לעבוד אצלה בקאראחאן, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד כי לאחר שרכשו מקצוע במלחמה התאוו להמשיך בו. ראשה עטוף במטפחת, היתה מאדאם מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ'השם. ולנערות היהודיות, שאותן דחתה, היא היתה שבה ומסבירה, "למה לכן כל זאת? אם-ירצ'השם תמצאנה במהרה חתן, והניחו מלאכה זו לנוכריות. וכי תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים השיכורים מעביר אתכן על דעתכן?"
היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות דלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה אחד מהחיילים יוצא מחדרה של נערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק שעליו כתבה בעיפרון קופי מלוחלח את מיספרה הקבוע של הנערה, כדי שאם יידבק החייל במחלה ידעו איזו מהנערות לקחת לבדיקה. לא פעם היה נכנס שיכור צבאי ומתגאה בחבילת המיספרים שנאספה בכף-ידו מן הפעמים הקודמות. לימים גילה הבלשן פרופ' ארנון דן כי הביטוי "עשיתי מיספר", שבו השתמש במשך שנים הנוער העברי כדי לציין דפיקה – מקורו בפתקים הממוספרים שחולקו לחיילים הבריטיים בבתי הזונות בקאהיר ובמנשייה.
בפתח בית-הזונות, כמו בפתחי הבתים הדומים לו בשכונת מנשייה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם היה להזהיר את החיילים הבריטיים שהמקום הוא "מחוץ לתחום", אך זה היה ללא הועיל. איש לא העיז לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, שגיהקו ריח בירה והתגאו בזרגיהם הכמהים לפורקן ואף חשפו אותם לא פעם.
אחד השומרים על הקאראחאן של מאדאם אם-ירצ'השם, לאנס-קורפוראל לוי שקולניק, היה יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא את כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו, נחום גוטמן, היה מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות, הבית, חוף הים והדגים. הרובים היו מוזחים. ומדי פעם היו השניים מנסים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושמעו ממנה על בעלה העשיר ועל שתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.
היא גם היתה מתלוננת בפני פרייווט גוטמן ולאנס-קורפוראל שקולניק על מערכת העיכול שלה. "זה ידוע שקטניות גורמות לגאזים אבל אני, כל מה שאני אוכלת מנפח אותי! אני אומרת לכם, זו קללה. ממש קללה."
שקולניק טוב-הלב היה מרחם עליה וטופח טפיחה אדירה – אחת על גבה ואחת על עכוזיה, ומיד היה האוויר המורעל משתחרר.
למשמרת איתם היה מוצב גם לאנס-קורפוראל זיאמה פולונסקי, חובב-הנשים, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר במועצת-העם הזמנית. זיאמה אהב לספר על עלילותיו בארגון "השומר", עוד בטרם התגייס לגדוד העברי. ואכן, שנים אחדות לאחר-מכן, כאשר שקולניק פירק את "השומר", לא נפגמה ידידותם של השניים, אשר חושלה בשמירה על הקאראחאן של מאדאם אום-אל-טאך במנשייה ועוד קודם לכן במחנה הגדוד העברי בתל אל-כביר שבמצרים.
יום אחד ירדו מהמחנה לחופשה בקהיר שקולניק, גוטמן ופולונסקי ועימם בחבורה עוד חיילים עבריים. הם היו סקרנים לספוג את האווירה ברובע בתי-הזונות של קהיר, שהיה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, ומרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הזונות, וקבוצות של חיילים בריטיים שתויים-למחצה הסתובבו ביניהן. בפינה אחרת עמד בתור טור של חיילים, כמו לפני מיסבאה, כדי להיכנס לבית-זונות. מתגודדים בסימטה עם בקבוקי-בירה, שותים לאט-לאט, מתחכמים ומחכים שעות ארוכות ל"מיספר".
החבורה מהגדוד העברי בחרה מרפסת רחבה בבניין הוורוד והמהודר ביותר, והבחורים במדי החאקי התיישבו סביב שני שולחנות. הם ראו לפניהם הרבה בחורות שמנות ומגודלות, רובן מצריות, לבושות חלוקים ורודים שהגיעו עד למעלה מברכיהן. לעיתים הציצו משם ערוותיהן הגלוחות, ומיד נעלמו בסתר הירכיים העבות. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות של חרוזים צבעוניים על צוואריהן.
המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכסת מאוד, יצאה אליהם ושאלה בערבית:
"קודם, מה רוצים לשתות?"
הם שלחו מבט תוהה איש לרעהו, ושקולניק מילמל:
"גזוז!"
היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אליהם עם מגש גדול ועליו בקבוקי גזוז אחדים וסיפון גדול של מי-סודה, והעמידה אותם על השולחן. חיילי הגדוד המשיכו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות שבהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני.
עבר זמן. בקבוקי הגזוז התרוקנו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבם והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. הבחורים המשיכו להתרכז בבקבוקי הגזוז, ולא זזו. אז יצאה המאדאם, השופעת נתחי בשר גדולים, ושאלה:
"ובעדיין?" כלומר – ואחר-כך? – "שכחתם בשביל מה באתם?"
גוטמן, שהיה הצעיר בחבורה וגם ידע לדבר ערבית, ענה: "לא. באנו להביט מהמרפסת."
המאדאם נעלבה, ואולי גם הרגישה שאינם יודעים כיצד לקום ולהיחלץ מאפס-המעשה אשר תקף אותם. היא תפסה בידיה סיפון מלא-למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:
"איזה מין גברים אתם? בשביל מה באתם לכאן? לזיין או לשתות גזוז?"
והיא הסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עליהם בזה אחר זה סילון של מי-סודה מבעבעים.
מיד התנערו הבחורים במבוכה וקמו ומיהרו לרדת במדרגות לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותיהם, וכך עמדה עוד זמן-מה על המרפסת כשהיא נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות.
"על הכסף חבל לכם? ארורה האישה שתניח לכם לעלות עליה חינם!"
"לאחר שנרטבנו, אתם ויתרתם וברחתם," מגלה זיאמה לחבריו בהעלותם יחד את זכרונותיהם הטריים-עדיין, "אבל אני – לא. מתוך סקרנות הצטרפתי לקבוצה של חיילים אוסטראליים שגיהקו בירה, שילמנו כסף ומצאנו את עצמנו בחדר לא גדול, אולי אורווה, אולי קאבארט, ושם ראיתי את הדבר המוזר והמדהים ביותר בחיי –
"קודם כל זוג אחוריים לבנים של אישה מגודלת ושמנה, אחר-כך – האישה עצמה, כניראה מקומית, נטועה על ארבעתיה – ומעליה עומד חמור. היא רבצה תחתיו על ערימת כרים גבוהה. מעורטלת כולה, רק ראשה עטוף במאנדיל, מטפחת צבעונית. לא היתה שערה אחת לגופה, אף לא בערוותה. הכל לבן. מרוט. שדיה ובטנה הענקיים היטלטלו תחתיה קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. קולות שיקשוק וטפיחה לחה נשמעו. פניה הבריקו מזיעה, מבטה היה אטום כאילו סיממוה, והיא הניחה לחמור השחור להרביע אותה!
"חשבתי שבעוד רגע תצא אש מן השמיים ותאכל אותם! הרי זה תבל! ממש תבל! תועבת מצרים! אבל דבר לא קרה. החמור החרמן אפילו לא נער. היו לו עיניים עצובות כאלה. אחר-כך המשכתי עם החיילים למקום אחר. נכנסנו לחדר גדול שממנו יצאו פתחים לכל החדרים סביב. ליד כל דלת ישבה אישה, רחבה כפסנתר ושחורת שיער, קרצה לעברנו והצביעה באגודליה אל שיפולי בטנה. לקחתי את רגליי וברחתי משם. ועכשיו אנחנו כאן!"
ואכן, בריח הכבד של הבושם העולה מנערותיה השמנות והדגדגניות, בהבל גופן של המסתובבות בבית – ובאדי החומץ והבצלים העולים מן המיטבח שבו רועשים הפרימוסים תחת תבשילי הדגים ובוערים חזק יותר משבוערות הנערות באש הערווה תחת מבקריהן – היה מתעורר לפעמים גם בה, באלמנה השכולה, הפירכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה, העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה מאדאם אום-אל-טאך בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר אינו מבחין בין תורכיה לארמנית, בין יווניה לנובית ובין ילדה לזקנה, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור. הגוי הערל צוהל וגועה והמיטה צווחת וקפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי המפורקד שלה לירושלים.
חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשייה. הם חזרו ללונדון, למנצ'סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלקן חלו, חלקן עזבו ובאות אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונירגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים. גברת הירש מסרה את המקום ליווניה אחת, מצולקת חזה, שניראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים ולטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות שהיו נהוגות בארץ אחרי הכיבוש הבריטי, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקבעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.
בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ'השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה – למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. "חווה-דובצ'ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצפט שלך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח." – "את מספרת לי? את ג'מאל-פאשא האכלתי בהם!" – "חה, חה – – – "
צוחקות.
כל היום עגנה חווה-דובצ'ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ'ה הזקנה לא חששה. "עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ'השם," היא אומרת. פקחי מס-הכנסה צחקו. "כיצד, סבתא? תקראי לג'מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?" – "לטלפן? כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ'השם, אתם עוד תיראו – " והיא הרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה עם שר האוצר לוי אשכול, שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשייה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, שכדי למלא את המיכסה החודשית מוכנים לפשוט את העור אפילו מסבתא שלהם – ונענתה מיד.
באותה תקופה שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפי חווה-דובה הירש זכרונות על סופרים ואנשי העלייה השנייה. באתי לבקר אצלה בחנותה ברחוב נחלת-בנימין, שטרם היה למידרחוב. פגשתי אישה רחבת-גוף שבאמת ניראתה כמאדאם בדימוס, ושעדיין צובעת את שערה שחור כעורב. שאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי, היתה:
"אתה נשוי?"
"לא."
"איך זה שעוד לא התחתנת? איך אתה מחזיק מעמד? לא, לא, אל תמציא לי תירוצים. אני מכירה היטב את המשפחה שלך. יש לכם דם חם! אבל כדאי לך למהר," ליגלגה, "שמעתי שאצלכם זה גם ניכבה מוקדם! הביצים מתקררות, כמו באצולה..."
גימגמתי משהו כדי לצאת מהמבוכה אבל היא לא הירפתה ממני.
"אתה רואה על הקיר שוט? שוט! זה שוט של ינקל הירש, בעלי, עליו-השלום, שתדע לך שבכל ארץ-ישראל היה רק עוד שוט אחד יפה כל-כך אצל יהודי, וזה לסבא שלך, שבו הצליף על האיכרים העצלים שלכם בשנת השמיטה השנייה למושבה! קיבלו אותם מהטמפלרים. אלה היו עגלונים! – שרונה! ואלהלה! וילהלמה! אם רק לא היו שותים כל-כך הרבה בירה! – כן, אני זוכרת היטב גם את הדוד שלך, אלכס, עם פרחי היסמין בכיס הז'אקט," נצצו עיניה מבעד לאיפור הכבד, והשערות בנחיריה רטטו במין התנשמות כבדה, כסוסה זקנה, כל רגע פחדתי שתפליץ, "אוהו, זה היה קאוואלייר! איך הקסים נשים! – איך שלף פרח יסמין לבן והגיש לכל בחורה שפגש כאילו הוא מבשם אותה בריחו... אצבעותיו השחומות נדפו ריח יסמין... אלא שאצלכם במשפחה הגברים נדבקים לאהבה ראשונה ולא משתחררים ממנה כל השנים..."
היא ידעה כניראה איזה סוד מתקופת נעוריו של דודי, עוד בטרם שידכו לו את אשתו. נזכרתי ברותי שלי והצטמררתי. הלא גם אני תקוע.
"...אני ראיתי בו סמל של הסאברע, הדור החדש. פעם העלה אותי על הסוסה שלו ודהרנו ממנשייה דרך בתי פיינגולד עד כיכר מגן-דוד לאורך רחוב אלנבי. אתה לעולם לא תבין מה הרגשתי אז, בתור אישה! כאשר הפרסות על הכביש מתחתיי מרעידות אותי," ואכן, יושבת בכיסא ורוקעת ברגליה להמחשת הפרסות היא סינכרנה פלוצים קטנים בתקווה שלא אשמע, "ותדע לך שדודך העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה."
ניסיתי לדובב את הגברת חווה-דובה מה היא זוכרת על נחום גוטמן, על ברנר ועגנון, על לוי אשכול וזיאמה פולונסקי ואולי גם על הרב קוק, כולם הרי חיו ביפו ובנווה-צדק בתקופתה, אבל לאחר שהזכרתי את פולונסקי היא כמו נעקצה, ובתגובה נדבקה רק במשפחה שלי:
"סבא שלך, כבר הוא היה אפיקורס! תמיד אמרו עליכם שאתם ה... [וכאן אמרה את שם המשפחה הקודם שלנו] מתנהגים כאילו רק המשפחה שלכם קיימת במושבה. כאילו רק אצלכם גדלו בני-אדם, אצולים. כאילו ההיסטוריה היא רק מה שאתם עשיתם. רק אתם המושבה, אתם המייפלאוארס, וכל היתר היו וילדע-חייעס [חיות פרא] מחארת-אל-אודז'ה [שכונת הירקון], והיו גרועים מהעראבערס. רק אתם טהורי הגזע, אצולים, ואם הייתם יכולים הייתם מתחתנים רק עם עצמכם! אולי יש מי שחושב שאני פסולה לעדות אחרי שעזבתי את המושבה מפני שלא יכולתי לסבול את חוסר הצניעות של הג'חשים שלכם, שהציקו לבנות שלי זכרונן-לברכה לילה-לילה ורצו לעשות בהן מה שעשו פקידי הברון לאחיות שלהם בנות-האיכרים שפיטפטו צרפתית וחלמו על פריס והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע! אבל שתדע לך שהיו אצלכם במושבה גם איכרים אחרים, דתיים, שהלכו לבית-כנסת, שחיו חיים פשוטים כמו בשטעטל, בלי חוכמות, אבל אף אחד לא כותב עליהם ולא עושה מהם גיבורים כי מהמשפחות שלהם לא יצאו עיתונאים כמוך ודון-ז'ואנים כמו הדוד שלך!"
אותה שעה קמה אישה מבוגרת מפינת החנות, מבין המדפים שעליהם היו סדורים קופסאות של כפתורים, סרטים וחוטי-תפירה. כניראה סיימה את קניותיה בטרם נכנסתי אבל בחרה לשבת בצד ולהקשיב. היא אמרה בעברית ייקית: "אוף וידרזייען חווה-דובצ'ה. שמעתי מספיק. אני יודעת מי הוא [הגברת התכוונה אליי או לדודי ההולל אלכס], את לא פזולה לעדות אבל גם את לא צודק לגמרי. לא היה צדיקים שמה בסדום משפחות ותיקות. זה היה מושבה גרובאנים. אנשים קוואץ'! זה היה אנשים רעים ונצלנים. אנשים גסים. מכים בחורות [הפעם הסתכלה במפורש אליי]. זה חשבו הכל מגיע להם בגלל הפרדסים. לקרוע פועלות עניות. עולות חדשות. היה כמה משפחות באמת טובות, כמו שלו, בני-אדם יופים, אבל הוא כבר לא. הוא רכלן. הוא מזייפן, כרוני. זה צריך היה להוציא חוק שאסור לאנשים חולים כמו הוא למזייף על המשפחות. תיזהרי ממנו."
האישה האלגאנטית הצביעה לעברי ויצאה לרחוב בצעד אצילי שהיה מעין ניגוד לעברית הצולעת וגם נועזת שלה.
חווה-דובצ'ה אמרה לי: "זאת היא גברת לוצי שושנסקי העשירה, אמא של היינץ-משה-עם-המטפחת מבית-החרושת הידוע למגמגמיים סליחה לגרביים, שהמושבה שלכם היכו אותה בסנדות וסובלת מהתחת עד היום. הגברת היא הגננת מהשיר על השטודנט הצעיאה מהעיר ברלינה. זה כבר לא סוד שהמשורר דוקטור טשרניחובסקי הושיב אותה על הברכיים כשבאה אליו למרפאה עם הממזר הקטן שלה היינץ-משה..."
אני חשתי קור בעצמותיי כאשר התברר לי שזוהי לוצי, ושהיא יודעת היטב מדוע היא מכנה אותי "מכה נשים" (רותי האהובה שלי, שאני חולם לילה-לילה לנשקה על עיניה, על פיה, לחדור אליו בלשוני ולמוץ אותה, ודאי סיפרה עליי להיינץ-משה שלה בתקופה שחיו יחד בלונדון), אבל חווה-דובצ'ה תפסה דברת והמשיכה לטרטר לי כמכונת-ירייה שעה ארוכה דברים חדשים ומפתיעים שאותם מימיי לא שיערתי ואשר מבלעדיהם מי יודע אם הייתי יכול להשלים את הכרוניקה האיכרית הזו, אם כי לא הכל סיפרה, כפי שעתיד הייתי להיווכח בהתפרצותה של שיינע-פשה החולה ביום חתונתי.
כניראה מצאתי חן בעיניה. התיידדנו. ואולם על גוטמן, ברנר ועגנון, ועל אשכול, הרב קוק ופולונסקי, היא סירבה בעקשנות לומר מילה, ככה שכתבה ספרותית מפיה כבר לא יצאה לי, וחבל, כי הייתי יכול לתאר בה גם כיצד הבטן שלה קירקרה כל הזמן וכיצד לבד מאותן הפלצות-ברקיעה סינכרוניות שהשמיעה בפרסותיה, היא התאפקה בגבורה.
בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ"ק, ושאותו היא מנתה עדיין בלא"י, קנתה לה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה ממני לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:
"פ"נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך
אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים
אתה העובר על קברה אל תשכח
את הצער שגרמו לה אנשי המושבה – – – "
וכאשר הורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה היא מתה בפעם האחרונה.
* * *
אגודת ידידות ישראל-פולין
Towarzystwo Przyjazni Izrael-Polska
אנו שמחים להזמינכם לערב ספרותי עם חברתנו מרים עקביא
לרגל הופעת ספריה החדשים, בלונדון, במוסקבה, בקרקוב, בתל-אביב ובירושלים
הערב יתקיים ביום ג', ה-6 במרץ 2007, בשעה 19.00, ב"בית מורשת" שבחסות עמותת "עלה", ברח' סמטת הרקפות 9, נווה עמל, הרצליה, טל: 09-9584771
תוכנית הערב: מפגש רעים וכיבוד קל משעה 18.00
מנחה הערב: הסופר שמאי גולן
תשוחח עם מרים: הסופרת דורית אורגד
קריאה מתוך יצירותיה של מרים
הכניסה חופשית. הנכם מוזמנים
ההזמנה מכוונת לכלל קוראי "חדשות בן עזר" ולחברי סומליו"ן בפרט
* * *
לכל באי קבלות השבת שלנו, שלום רב
קבלת השבת הקרובה שלנו היא ביום שישי ה-2 במרץ
אנו מזמנים הפעם אל הבמה בצוותא נשים מעניינות, העוסקות בתחומים שונים, מגוונים ויצירתיים, וזאת לכבוד יום האישה הבינלאומי. נתחיל מפרשת השבוע ונעבור לעוד נושאים המרחיבים את הדעת ואת הנפש.
מחכים לכולכם בצוותא
אורה זיטנר, דליה יאירי והאורחות שלנו
צוות צוותא
קפה ועוגה
ובינתיים כל יום-יומיים נהרג יהודי ישראלי בפעולת טרור מזויינת
ולעיתים קרובות נאנסת נערה יהודייה ישראלית
בפעולת טרור מזיינת
והקאסמים...
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,364 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל