חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 223

תל אביב, יום ראשון, י"ד באדר תשס"ז 4 במרס 2007

גיליון מיוחד לפורים

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אוכספורד פורים, 1998, מתוך היומן.

משה דור: פילנטרופיה צרופה / אסתרינה חוזה בכוכבים / אחת משלוש / ימי התעוררות / מזל טוב! / תודה לך, עלוקתי / מטעמים טכניים.

רוני גרוס: פּוּרִים (שיר). // פנינה פרנקל: "כשפורים מתקרב" (סיפור).

יוסי גמזו: פּוּרִים שְפִּיל. // אלימלך שפירא: השלמה היסטורית לכ"ז בניסן.

ייזכר לדיראון עולם

שבאחת התקופות הקשות ביותר לישראל

מול האיום הגרעיני האיראני להשמידה

ומול צבירת הנשק המאסיבית של אירגוני הטרור לקראת סיבוב נוסף

של מלחמה ושיתוק העורף האזרחי הישראלי במתקפות טילים –

עסקו בתקשורת ועסקו במוסדות המשפט והביקורת בישראל

בביזוי, בהדלפות ובירידה לחייהם של האנשים

המנהיגים את המדינה

ככה הורידו ביגון שאולה את המת-החי אריק שרון

חזק ואמץ אהוד אולמרט

ההיסטוריה תשפוט אותך נכון יותר מאשר מבקר המדינה, המערכת המשפטית

והתקשורת הישראלית – שרובם שוקדים כנראה להרוס אותך

וזאת מתוך יהירות כוחנית ותאוות הרס עצמי שמתכסות במוסריות מזוייפת

ומביאות נחת רוח רבה לחסן נסראללה ולאחמדינג'אד ולכל החארות מסוגם

אהוד בן עזר

אוכספורד פורים, 1998

מתוך היומן

11.3.98. יום רביעי. ה-23 בירנטון. תענית אסתר. בחוץ רוח קרה וגשם דק ואין אפשרות לצאת לצעוד. אני קם מוקדם, מכין לעצמי ארוחת-בוקר ויושב לעבוד על הרומאן. עדיין משלב בו קטעי פולקלור פתח-תקוואי מעזבונו הספרותי של אבא, אבל בשלב מסויים אסיים עבודה זאת ואתחיל להלחים ולפתח מבפנים. יכולתי לעשות זאת גם בתל-אביב, וזאת התפנקות לשבת כאן ולכתוב, אבל יחד עם האפשרויות של המחשב הנייד, אני מרגיש כמו ילד שעזבו אותו לשחק כאוות-נפשו באחוזה המזכירה לו את אחוזת ילדותו, בקלמניה.

ב-11.00 אני הולך לשתות קפה בקומון-רום ולקרוא עיתונים מהארץ. הידיעות הפוליטיות ניראות לא-מעניינות וחוזרות על עצמן. המציאות הממשית היחידה היא שחיילים ממשיכים להיהרג, וגם נפל מטוס בטיסת אימונים נמוכה ליד שכם.

גיטה פוגשת אותי ומציעה שאסע איתה ועם תמרה שכנתה להרצאה של ס. יזהר בסנט קרוס קולג', ואחר כך נלך לבית-הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. תחילה אני מסרב לחלק השני, שהרי מעודי אינני הולך לבית-כנסת, והפעם האחרונה שהייתי בבית-כנסת היתה בבוקר השבת שבמוצאיה נרצח רבין. אך במשך היום אני מחליט שזו יכולה להיות התנסות מעניינת וחד-פעמית, ואם כבר הגעתי למקום חדש, בבואך לרומא, התנהג כרומאי – מוטב לספוג ולהתרשם מדברים רבים ככל האפשר, כולל הקיום היהודי בגולת הזהב של אנגליה.

השמש יוצאת, ולמרות הקור אני עושה סיבוב לחילוץ עצמות ולעישון מקטרת בסימטאות הכפר ירנטון. בבוקר בישלתי מרק ירקות עם שלוש קוביות OXO שמחזירות אותי אל נעוריי, כאשר אלה היו תמציות המרק היחידות שהיכרנו, מרק בשר, בקופסאות-פח אדומות שבהן הייתי מאחסן את הבולים שלי. בצהריים אני מרכיב ארוחה מהמרק וכן מקופסת הקורנביף שפתחתי אתמול, בצירוף קופסת גרגירי תירס וסלט חי. אני משתדל לאכול הרבה ירקות.

תנומה תופסת אותי במיטה בקיטון למעלה, ואני מתעורר לצלצול טלפון, איני יודע ממי. מתלבש, ומאוחר יותר מצטרף לגיטה ולתמרה בנסיעה לסנט קרוס קולג'. אנחנו עולים לאולם לא גדול הנקרא בשם הודס רום, ובו צלב גדול, משובץ אבני-חן, הניצב מעל לקמין, מאחורי מקומו של המרצה, ועל האיצטבאות ספרים עבים וישנים.

יוצא לי לשבת ליד דייוויד פטרסון [פרופ' פטרסון הוא המייסד של המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוקספורד, שרובו ממוקם באחוזה עתיקה בכפר ירנטון הסמוך לאוקספורד]. ואנחנו מדברים עברית. הוא מספר לי בדיחה על זוג ישראלים שישבו בתחתית בלונדון לפני שנים רבות, בטרם "נכבשה" העיר בידי תיירים ישראלים. לפתע הם רואים אישה שמנה מאוד עומדת מעליהם. אומר הבחור לבחורה: "בואי ניתן לפרה השמנה הזאת לשבת!" אומרת האישה: "הפרה השמנה יכולה לעמוד."

נכנס יזהר, זקוף כתמיד ובבלורית-שיבה, עם אשתו נעמי. לגבי שמונים ושלוש שנותיו הוא ניראה מצויין. משהו ממראה הבחור הצעיר עדיין נותר בו. אני מציג את עצמי, כי הוא כמובן לא זוכר איך אני ניראה. הוא גם לא מבין בדיוק מה אני עושה כאן וניראה שלא שמע כלל על מילגת הסופר העברי בירנטון, כי הוא נשמע מופתע. ההזמנה והאירוח שלו לא נעשו בידי המרכז בירנטון אלא על-ידי גלנדה אברמסון, האחראית על לימודי העברית באוכספורד, במסגרת מה שהם מכנים כאן המכון למדעי המזרח.

יזהר אומר ששמע שהוצאתי את הביוגראפיה של אסתר, אך טרם ראה את הספר. אני אומר לו שגם הוא מוזכר בספר. הוא מאשר שאת "כל הפרוזה" שלה, ששלחתי לו בשעתו, קיבל. אני לא מבטיח לו את "ימים של לענה ודבש" כי אין ביכולתי לשלוח לכולם.

נושא הרצאתו הוא "שירה ואוטופיה, 50 שנה של כתיבה ישראלית". היות שההרצאה מתורגמת לאנגלית, קוראת אותה גברת בשם חנה טננבאום, זאת לאחר שגלנדה אברמסון פותחת את המיפגש, ומדגישה בדבריה שאינה יודעת איך בדיוק לקרוא לו, סמ"ך יזהר או יזהר סמילנסקי. יזהר אמור רק לענות לשאלות לאחר שתיקרא הרצאתו האנגלית.

כבר מתחילת ההקראה אני מרגיש שזו הולכת להיות סמטוכה גדולה, אם כי הקוראת וכן התרגום האנגלי, מצויינים. ההרצאה פותחת בציטוט מתוך "לא שרתי לך ארצי" של רחל ומסבירה אותו כך: לרחל ולדורה היתה אוטופיה, היה חזון, הם רצו יותר, הם רצו לשנות, הם רצו להתגבר על השממה ולבנות את הארץ. לטעת עץ בתוך השממה, זה החיוב לעומת השלילה, שהיא השממה שהיתה כאן. הם הזדהו עם הקולקטיב. ומה שמובן מכך, ואמנם לא נאמר בהרצאה – שהנוף הארצישראלי היה מעין אוייב, אשר בעלי החזון, שהם האנשים החיוביים, מסרו את נפשם כדי לשנות אותו. לבנות ולטעת עליו וככה למחוק את השממה, זו הפעולה החיובית של דור האוטופיסטים.

אסתר ראב אינה נזכרת כלל, גם לא נזכרת הקינה של יזהר עצמו על חורבן נופי המושבה והטבע הארצישראלי שלו, קינה שהיא ההיפך הגמור מן הרעיון המעוות שהוא מפתח כאן.

ההרצאה מזכירה בשניים-שלושה משפטים את אלתרמן, נאמר שגם לו היה חזון, ואחר כך עובדת בקו ישר למשוררים שאין להם אוטופיה ואין להם חזון או שיש להם חזון קטן, אגואיסטי, אינדיווידואלי: נתן זך, מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, דליה רביקוביץ, ואגי משעול, ומוזכרים גם דן פגיס, חיים גורי, ט. כרמי, אבל הכל באותה נימה בכיינית ונוסטאלגית – פעם היה דור שהיתה לו אוטופיה, שרצה לשנת את המציאות, והיום יש דור של משוררים שלא חשוב להם שום דבר מחוץ לעצמם, ואין להם חזון.

ולתוך המישמש הזה מופיעה פתאום קינה נוספת, הנה גם האוטופיה של הקומוניזם נכשלה. איפה הדור של האנשים בעלי הערך, שהיתה להם אוטופיה ושרצו לשנות על פיה את המציאות כדי שלאדם ולחברה יהיה טוב יותר?

מסתבר שבעיני יזהר, האוטופיה של הציונות (שכמובן לא היתה רק אוטופיה אלא צורך נואש, שלמרבה המזל התמשש והצליח) והאוטופיה של הקומוניזם – הן שוות ערך מבחינה היסטורית ויש להצטער באותה מידה על קריסת שתיהן רק משום שהיו האוטופיות של האנשים החיוביים וההירואיים ההם, שרצו יותר. זה שהציונות התגשמה והצליחה ברוב מטרותיה, כולל נורמאליזאציה, וזה שהקומוניזם נכשל והסתאב ואולי חזונו היה שגוי מיסודו – כל זה יוק, איננו בהרצאה. אלא שוב ושוב בכי על האכזריות בעולם, על השואה והירושימה והזוועות הניראות כל יום בטלוויזיה – בנשימה אחת, כאילו הנאצים והאמריקאים אשמים באותה מידה. כיום הכול שחור, הכל ייאוש ואובדן-דרך, אין כלום, רק לדתיים יש אוטופיה אבל היא טובה רק למי שמאמין באלוהים, כולל אלה שיש להם בישראל מגמות משיחיות, ואילו לאדם חילוני כמונו אין במה להאמין והוא נותר בריקנות שלו, שאותה מרגישים המשוררים האגואיסטים האלה, שחושבים רק על עצמם ועל ההנאות הקטנות שלהם, יושבים ומתבוננים ברחוב, בבני האדם, ואינם שואפים לכלום. כך זך. כך דליה רביקוביץ החולמת בשירהּ לנסוע לניו-זילנד ולהירגע שם בירוק, עם הכבשים. זה הדור שאין לו חזון. לכך הידרדרה המציאות הישראלית, והמשוררים מרגישים זאת ראשונה.

אף לא מילה אחת על שירי האהבה, על הליריקה, על שירת הנוף, כלום. הכל בסגנון קוהלת. איתי תמות חוכמה. ולצעירים השליליים האלה אין חזון. אין אוטופיה.

וכל זה עוד כלום לעומת מה שקורה כאשר מגיע תור השאלות. מרגע שהוא פותח סוף-סוף את פיו, ובאנגלית, מיד נשמע משהו שלא היה אפשר לזהות אצלו בדברו בעברית הנמלצת שלו – מופיע החברמן הפשטני, השחצן והלא-חכם של דור הפלמ"ח, שכמו יצא מילקוט הכזבים, זה שמסביר את העולם במושגים של מסחה, אבל נידמה לי שיגאל אלון היה משכיל ממנו, אף כי מדהים לשמוע את האנגלית הצברית של אלון מתנגנת מבעד לאקצנט הצברי האנגלי של יזהר.

אני לא יודע אם האנגלית הישראלית שלנו היא שעושה אותנו כאלה טיפשים ופשטנים. ודאי גם אני נשמע כך. אבל כל תשובה של יזהר נשמעת יותר מטומטמת מקודמתה, כל הגיג יותר נלעג. כל מה שאמיתי בדבריו, אינו מקורי. וכל מה שמקורי בדבריו, אינו אמיתי. דבר דומה קורה אגב גם אצל עמוס עוז, אבל באנגלית יוצאת מן הכלל. ואני כאן אני שומע ואיני יודע לאן להפנות את מבטיי מרוב בושה.

אבל כניראה שאני היחיד, כי השאר, רובם צעירים, לא כל כך מבינים את העניין. הם כניראה חושבים שבאמת היתה פעם בישראל תקופה שכולה רק הירואית ואנשים טובים שרצו לשנות את העולם רק חיפשו הזדמנות למסור את נפשם לשם כך, ובכלל – כל מי שנהרג והורג למען האוטופיה שלו הוא אדם חיובי ונפלא, ואילו עכשיו יש דור של גמדים אגואיסטים כמו נתן זך, דליה רביקוביץ ודומיהם.

הקינה שלו על הדור הנוכחי הזכירה לי את הצביעות והשקר שהיו בקינה שלו על "דור האספרסו" בראשית שנות השישים – עוול עשו, שתו אספרסו ולא קפה מפינג'אן סביב המדורה עם הצ'יזבאטים ספוגי התרבות והרוחניות ברמה של ילקוט הכזבים ועם ההומור האכזרי של לעג לציונות ולזקנים ולעברית שלהם, ועם גניבת התרנגולות בקיבוצים, ועם הגרפצים – עד שבאה מלחמת יוני 67', שרבים מ"דור האספרסו" נהרגו בה, וגם לחמו בגבורה – ואז, סטופ, גם הדור הזה קיבל ריהאביליטציה, ונשכחה אווילותו של ממציא הכינוי המעליב, שהרי כל מה שהוא אומר הוא מפי הגבורה ותמצית המוסריות, ולא ייתכן שהוא טועה – ועכשיו הוא מחפש דורות חדשים לקונן עליהם.

אביא כמה פנינים מדבריו: "שום אוטופיה לא הצליחה. הנה פרויד, בתחילת המאה, הבטיח לנו שבאמצעות הפסיכואנאליזה האדם יתגבר על הצער ויהיה מאושר תמיד. איפה זה קרה? הפסיכואנאליזה לא הצליחה לרפא אפילו אדם אחד במשך כל השנים!"

 "התקווה היחידה היא שהאדם יזכה באיזה יופי אישי ויאמר שהוא רוצה שהרגע הזה לא יחלוף," כשאני שומע זאת מפיו אני לוחש בעברית לפטרסון, מייסד המרכז בירנטון, שזה בדיוק מה שמפיסטו אמר לפאוסט, ובתרגום של יעקב כהן: לומר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך!"

בסוף השאלות של האחרים מבקש פטרסון את רשות הדיבור, מצטט משהו מהמשורר פֶּרסי שלי על היופי, וכן מצטט בגרמנית את המשפט שהבאתי מפאוסט ומסביר אותו. יזהר לא ניראה כמבין את המשמעות, שמתאימה בעצם לדבריו, כי השלמת פאוסט עם יופיו ותענוגיו של הרגע עתידה להיות ההיפך לרוחו השואפת תמיד ליותר. כניראה שבפלמ"ח לא לימדו את פאוסט. זאת לימדה רק טוני הלה, ב"תיכון חדש". אבל התשובה של יזהר, בביטחון צברי של פלמ"חניק יודע-כל, שמצפצף על כל העולם: "כן, אבל איפה שלי (המשורר האנגלי) היום?"

תשובה דומה הוא משיב קודם לבחור שמזכיר את ברנר: "איפה ברנר היום?" והוא מנסה להסביר את ה"אף-על-פי-כן" של ברנר לא כתקווה שלאחר ייאוש וכביקורת אכזרית על הכל, כולל המפעל הציוני, השוגה באוטופיות (כי גם את ברנר הוא לא מבין) – אלא כאוטופיה חיובית, כמין תאומה של האוטופיה הקומוניסטית, (שאותה שנא וממנה סלד ברנר במיוחד).

בעיניי דבריו של יזהר הם מעין בגידה, בגידה של בן-איכרים, בן-הארץ, בן הנוף הארצישראלי, שמתנכר לעצמו ולנופיו, ולמשוררים ולסופרים שהביעו אותו, לא פעם הרבה יותר טוב ממנו – והוא מזדהה עם אוטופיות זרות לנו (חסר היה רק שלפי אותו הגיון יקונן גם על כשלון האוטופיה הנאצית של הגזע העליון), – אדם שמבין בצורה מעוותת אפילו את תנועת העבודה, שכל-כולה היתה פראגמאטיות ולא אוטופית. אדם שמדבר כאילו לשורשיו אין כל שורש בארץ, בהיסטוריה, בתרבות ובספרות שלה. אדם מזדקן שלא מפרגן לשום דבר שאינו דומה לתמונה הנוסטאלגית והמזוייפת-ברובה, שהוא מצייר לגבי העבר, אדם השקוע בפשיטת רגל רוחנית וסבור שרק לדתיים יש אוטופיה מסויימת, אבל, באותה טמבליות פלמ"חניקית הוא מסביר: "רק מי שמאמין באלוהים יכול לקחת חלק בסוג הזה של אוטופיה."

כלומר, לחילונים אין אלוהים, אבל לכל הדתיים יש. שם כולם חיוביים מפני שהם אוטופיסטים, כולל ודאי גם רוצחו של רבין, בעוד אשר לרבין, שאותו כמובן לא הזכיר – לרבין לא היו אוטופיות, אלא אלה הן, לדבריו, רק שיחות שלום בין שני העמים, במסגרת הבשורה החדשה שלו בדבר הצורך לקבל טוב יותר את עצמך ואת זולתך. בנקודה זו הוא מפתח קאריקאטורה רגשנית של "אני ואתה" של בובר, ומביא אותה כרעיון עמוק שלו, מבלי לדעת שכל זה כבר נהגה ונאמר בצורה הרבה יותר מוצלחת.

ויש לו עוד תבנית מטומטמת הבנוייה על שלושה דורות: דור ראשון של מייסדים עם אוטופיה. דור שני של בנים שאמנם מתמרדים אבל ממשיכים וגם נעקדים כי חונכו על ערכים ואוטופיה. ודור שלישי שכבר לא איכפת לו כלום. זהו. ככה ההיסטוריה, יעני.

מילא, אם הייאוש היה קשור למצבה הפיסי והחברתי של ישראל: האיום האיראני והעיראקי, גם הסורי, השתלטות הדתיים, הטמטום של האוחזים בהגה השלטון – כל אלה בעיות ממשיות שעלולות לסכן את עצם קיומה של המדינה או להמאיס אותה על חלק מאזרחיה. אך לא. על פוליטיקה סירב לדבר. רק על הייאוש התהומי הנובע מכך שכל האוטופיות הכזיבו ופסו מן העולם, כולל הפסיכואנאליזה והקומוניזם...

אני לא שואל מאומה. אסתר ראב אינה קיימת בהרצאתו על 50 שנות השירה העברית האחרונות. היא, שקרובה לנופיו יותר מכל המשוררים שאותם הזכיר, אז מה יש לי להעיר בכלל? אנחנו לא משדרים על אותו גל. אני לא שותף לפסימיות התהומית שלו. לטמבליות הזו, הסבורה שאם הציונות לא נתנה מענה מיטאפיסי לסוד קיומו של האדם, לבדידותו האכסיסטנציאלית, לכל השאלות הגדולות שהפילוסופיה והספרות עוסקות בהן, כגון החיים מול החידלון – אזי היא איבדה את חזונה ונכשלה כשם שהקומוניזם והפסיכואנאליזה נכשלו. יכול היה לטעון באותה מידה שהאי הבריטי נכשל מכיוון שרוב האנגלים שחיים בו אין להם אוטופיה ורצון לשנות ולהתחדש אלא הם שמחים לשמר את הקיים ולחיות בסביבה שהיא אגב הרבה יותר תרבותית ונוחה מאשר ישראל היתה שרויה בשכמותה מעודה, אפילו בימי החלוציות הזוהרים שלה, ששאפו לתיקון האדם, ושעל דימויים המזוייף הוא מתרפק שוב ושוב.

 (אגב, גם אותי, הסופר העברי היחיד חוץ ממנו, באולם הזה, הוא אינו מזכיר במילה. אני מניח שלא קרא שום דבר משלי. לאחר יומיים אני קורא כאן בעיתון על המהומות בגדה ויש לי הרגשה שבשעה שהוא דיבר על הדתיים בעלי האוטופיה, רצו המשוגעים הללו בדגלים ובתחפושות-פורים ברחובות חברון, ואמרו שלא מעניין אותם שום דבר שקורה לפלשתינאים. הם ודאי העלו גם את זכרו של האוטופיסט הדתי ד"ר ברוך גולדשטיין, שביצע את מעשי הרצח המתועבים שלו בפורים).

לאחר ההרצאה אנחנו הולכים ברגל, גיטה המבוגרת והחיונית, תמרה הצעירה והשתקנית, בחברת עוד כמה צעירים, בעיקר צעירות, הנמצאים בירנטון, ומגיעים לבית-הכנסת. אני שם כיפה שחורה על ראשי, היא נמצאת אצלי תמיד בארנק-הצד הקטן של הנסיעות, בעיקר ללוויות. בית-הכנסת הוא מיבנה מודרני. עזרת הנשים יותר גדולה מתחום הגברים כי שם יושבים גם הילדים עם האימהות. הקהל מאוד צעיר ואני יושב בשורה ראשונה, בצד – המקומות חופשיים, מוקף נערים יהודים אנגליים, לבושים ספורטיבית, בנעלי ספורט וטי-שירטס. אחד מחזיק בקבוק ויסקי קטן עטוף בעיתון. אני שואל אותו אם הוויסקי כשר והוא עונה לי: "כן. זה ויסקי שמיוצר בתאילנד. שם נמצאים כל כך הרבה ישראלים שהוא מוכרח להיות כשר. יש עליו חותמת כשרות של סניף חב"ד בתאילנד!"

בקיצור, חברֶה נהדרים, עם חוש הומור וחיוניות בעיניים. לא ניראים דתיים במיוחד ולא מעוררים אנטאגוניזם כמו נוער הכיפות הסרוגות בארץ, שרובו שטוף בחזון הלאומני המשיחי. למרות שבית-הכנסת אורתודוכסי, האווירה חופשית מאוד ומזכירה קהילה ריפורמית כמו בית דניאל בתל-אביב. אין רב או חזן קבוע. את המגילה קורא בחור צעיר, יונתן וֶבֶּר, המשמש גם מורה להיסטוריה יהודית בירנטון. הוא דומה באופן מדהים ליאיר גיסי. אותו זקן. אותן תנועות וחיתוך דיבור, אותה קומה ואותו רזון יחסי.

לבושו: נעליים חצאיות שחורות מצוחצחות היטב. ז'קט בצבע אדום-בריק נוצץ עם דוגמאות בחום-זהב, כשלטי-אבירים, וחגורת בד שחורה שאינה רכוסה אלא משתלשלת כשני זנבות לצד ירכיו. (למחרת מסבירה לי אשתו, קוני, שהלבוש היה "סמוקינג ז'קט" של אביו, מעין חלוק-בית שגברים היו נוהגים ללבוש אותו לארוחה לא-פורמאלית בביתם. אין לכך קשר עם עישון, אף כי העישון היה ממש נפוץ. בתור ילדה היא זוכרת שאחרי הארוחה מחלקים לגברים סיגרים ולנשים מניפות, וזאת בתוך חדרים סגורים). על הז'קט הצבעוני – טלית ענקית, וממעל, על מחלפותיו הארוכות וזקנו העבות – כובע נפוליון שחור גדול, משולש קצוות. וכן משקפיים עגולים בסגנון סבתא.

לידו ניצב גבר עב-זקן, הניראה ככרוז במכירה פומבית או כשחקן המבוגר, שמת באמצע המסיבה ב"ארבע חתונות ולווייה אחת"; לראשו כובע צילינדר ענק בצבע אדום. לפני קריאת המגילה הוא עורך חזרה עם הקהל, בעיקר הילדים, ומסביר באנגלית שכל פעם שיושמע השם "הומן" צריך להרעיש בכל האמצעים, עד אשר הוא ירים את "גָמָלִי" (בעברית), בובת גמל בינונית בצבע חום, וזה האות להפסיק בבת אחת את הרעש. הוא עושה שתי חזרות, והקריאה מתחילה, לאחר שקדמה לה סדרת הברכות הרגילות.

לאט-לאט מתברר לי שמעודי לא שמעתי קריאה מיוחדת כזו של המגילה. עברית שכספירית. בהברה ספרדית צלולה ומדוייקת, עם טעמי המקרא שדומני שהם מיוחדים למגילת אסתר, וזאת בקריאה מתוך מגילת הקלף עצמה, ללא ניקוד, ומבלי לעשות אפילו שגיאה אחת בהגיית כל השמות הפרסיים המסובכים והמשונים שבמגילה, שלא לדבר על צורות מיוחדות-לעיתים של העברית. אני מחזיק בידי, ככל השאר, מהדורה דו-לשונית של המגילה, שהוצאה בארה"ב ויש בה לא מעט שגיאות דפוס, לפחות בעברית.

לנוכח קריאתו הרהוטה אני סבור תחילה שהוא מחביא מגילה מנוקדת קטנה בתוך מגילת הקלף, אך לא. הוא יודע את כל הטעמים והניקוד בעל-פה. אמנם הקריאה בתורה היא תמיד מתוך מגילה, ללא ניקוד וטעמים, שאותם צריך לדעת בעל-פה, אך בהברה אשכזית אין שומעים את יופייה של השפה אלא מעין מיש-מש שצלילו כאידיש, וכאשר שומעים את העברית הספרדית של גאוני ש"ס, מתברר שיש להם בעיות בהבנת הנקרא.

האווירה הולכת ומתחממת ככל שמוזכר יותר שמו של המן. הציבור נכנס ממש לאכסטזה של הרעשה בכל הכלים האפשריים – רעשנים, קופסאות, טפיחות ידיים, שריקות וקולות. התפרצות אדירה של שחרור אנרגיות, שכלל לא ניראית מתאימה לאופי האנגלי העצור, שגם היהודים חיים כאן במסגרתו.

אחד המרעישים ביותר הוא דב-בער קארלר, המורה לאידיש שמוצאו מרוסיה, גבר ענק, מוקף זקן עבות ומחלפות שיער. מחזיק בידו רעשן וממלא אחר המנהג בדבקות. הוא משמש מורה לאידיש כאן, ויכול היה לשחק בתור טוביה ב"כנר על הגג" באופן יותר משכנע מחיים טופול.

הערב נעשה מעניין יותר ויותר מעוד כמה בחינות. מתברר שיונתן ובר הוא אחד הקריינים המעולים ביותר של המגילה והוא עושה זאת כבר קרוב לעשרים שנה. הוא אינו רב ולא חזן. הקהילה מתנהלת כאן ללא רב, ובהתנדבות. הוא עצמו מתפלל בשבת בבוקר עם מתפללים בנוסח אשכנז. כל הזרמים והנוסחים חיים כאן בשלום תחת קורת גג אחת, וכל יהודי אורח מתקבל בסבר פנים יפות ומיד מרגיש את עצמו חלק מן הקהילה והשמחה. ממש משונה לי שלפתע כל הפנים האנגליות, שאינן שונות בהרבה מהממוצע האירופי של רחוב באוכספורד – הן של יהודים.

הקריאה של יונתן ובר היא ממש מונודרמה, ערב תיאטרון אנגלי משובח, בעברית. סיפור המגילה, שיש בו איכויות ספרותיות ודראמטיות רבות, אפילו סקס וחשדות, וכידוע שֵׁם אלוהים אינו נזכר בו אפילו פעם אחת – הסיפור כאילו מתרחש עכשיו, בקריאתו של יונתן ובר. כל פעם שהוא מסיים פרק, הוא עושה הפסקה קצרה, כמו לאחר ניגון פרק בקונצרט, ואז קורא הגבאי בעל ה"גמלי" והמטה בקול של דראמאטי עבה, ובאנגלית חגיגית: "צ'פטר טו!" או "צ'פטר טרי!" – "צ'פטר פור!" – והקריאה מתחדשת, וכאשר האווירה מתחממת, מקדים יונתן ושר קטע תרועה קצר, כמו של חצוצרה: "טה לה לה לה, טה לה לה לה..."

הקהל רובו מבין לפחות את העברית של המגילה, זה ניכר לפי תפילותיהם לפני ואחרי, ולפי תגובותיהם ל"מדרש פורים" מפי יונתן ובר, שבא בסוף, לאחר קריאת המגילה, ויש בו חידודי לשון בעברית שדורשים ידיעה טובה מאוד בשפה, ומובנים מיד על-ידי רוב השומעים.

וישנו גם הנמשל, או הסמל. יושבת קהילה יהודית של כמאתיים איש, המון ילדים וילדות קטנים, רובם מחופשים וצבועים, יושבת בלב הממלכה הבריטית, וחוגגת בקולי-קולות את מפלתם של ושתי ושל המן וכיצד היהודים התגברו בסופו-של-דבר על הגויים ואפילו הרגו בהם, ברשות המלך אחשוורוש (שניראה לי משום מה דומה לנסיך צ'ארלס), במשך יומיים.

בישראל לא חשבתי מעודי על המימד הזה – שקריאת המגילה בגולה היתה מעין משחק של נקמה בגויים, שיחרור לחצים, כמו "שפוך חמתך" בליל סדר פסח. אם הייתי גוי אנגלי והייתי נוכח בערב הזה ומבין את תוכנו הייתי אומר לעצמי שהיהודים הם בכל זאת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – זאת חרף המרחק והשוני בין המלכה ושתי למלכה אליזבט.

הקריאה המחודשת במגילה מגלה לי עוד דבר. זה שנים מתקנים מחדשי העברית וקובעים שאין לומר הראשון לחודש אלא האחד בחודש, ולא האחד עשר לחודש אלא האחד עשר בחודש, והנה במגילה כתוב "הארבעה עשר לאדר"! – כלומר שהלמ"ד הוא בסדר גמור, ורק אידיוטים התנפלו עליו להשמיטו.

בתום קריאת המגילה, שלא שיעממה אף רגע, ולאחר שהקהל הוציא את כל המרץ שלו בהרעשות המן, נושא יונתן ובר "מדרש פורים" בנוסח "ברוך מוכר פרי הגפן", מדרש שכל-כולו שיר-הלל למצוות ההשתכרות בפורים, והוא מוזג לעצמו כוסית ויסקי ושותה בברכה שאינה קשורה בפרי הגפן. מאוחר יותר מסבירים לי שהוויסקי נחשב כשר משום שאינו עשוי מפרי הגפן ולכן אין חשש ליין נסך. אני לא בקיא גדול, אבל נידמה לי שבארץ אדם דתי לא מרשה לעצמו לשתות ויסקי, שכידוע מיוצר רק על ידי נוכרים. אין ויסקי "כשר". אולי לכן הדת היהודית ניראית כאן יותר נחמדה, ולא משעבדת.

בתום הקריאה והברכות מתאספים הכול באולם הסמוך להרמת כוסית ולאכילת אוזני המן. אני חש צורך לגשת ליונתן ובר ולשבח אותו על קריאתו הנפלאה. מציג עצמי בשמי ואומר שאני סופר עברי הנמצא כעת בירנטון. בו-במקום הוא מזמין אותי לבוא לביתו מחר בערב למסיבת פורים ולקידוש. מתברר שגיטה, בעלת המכונית, שהיא אמנם תלמידה כאן, אבל מבוגרת מכל הסטודנטים, יש לה כבר בנים גדולים, במנצ'סטר, ורוב משפחתה, אחים ואחיות, חיים בישראל – מתברר שגם היא מוזמנת, ואוכל לנסוע איתה.

אנחנו מתאספים, כל הירנטונים, גם ננסי אן מופיעה, ונמצא גם ירז'י ארוך השיער, בעלה של אנה ורשיק הצנומה ושחורת השיער, אישה עדינה החוקרת את האידיש באסטוניה. גם לו יש מכונית ואנחנו חוזרים לירנטון בשתי מכוניות.

ולם נפרדים והולכים איש לדירתו או לחדרו. השעה כבר עשר בלילה. אני חוטף משהו לאכול, מחליף נעליים, ויוצא לאורנג'רי, זה הבית שהיה פעם חממה, ועתה גר בו אליוט הורביץ, מרצה להיסטוריה יהודית, דתי, מאוניברסיטת באר-שבע ובר-אילן, אמריקאי במקורו. יש לו בן בצבא, בקורס מט"קים, והוא נוסע לעיתים קרובות לישראל, בעיקר לחופשות של הבן. בהפסקת הקפה, לפני-הצהריים, הוא הזמין אותי לבוא אליו הערב למסיבה.

פתאום מתברר שכולם הוזמנו, אבל איש לא אמר לרעהו, מחשש שמישהו לא הוזמן. גיטה אומרת שהיא ותמרה רצו מאוד לקחת אותי איתם אך לא ידעו אם הוזמנתי. נמצא גם מייקל גלצ'ינסקי הנחמד, ממיסיסיפי, העוסק בספרות נשים יהודיות בתקופה הוויקטוריאנית, ואומר שהוא מכיר גם שירים של אסתר ראב מתרגומים שקרא בעבר. אנחנו מחליפים רשמים מההרצאה של יזהר. כפי שחששתי, הם הבינו את הרצאתו לגמרי בצורה אחרת, כוללנית, מבלי לדעת את המצב בישראל, ואת ההיסטוריה שלה. הבינו משהו בנוסח – איפה ארי בן-כנען מאקסודוס – ואיפה הנוער והמשוררים הריקניים בישראל כיום, שהם אמנם כמו בכל חברה מערבית אחרת.

נמצאת גם ננסי אן המוזרה-במקצת, החוקרת את תולדות השואה בווינה. מתברר שהיא מכירה את דורון רבינוביץ', בנה של שושנה רבינוביץ', שאיתה ועם בעלה בילינו, יהודית ואני, ערב בגרינציג. שושנה כתבה ספר מרגש מאוד על קורותיה וקורות אימה בשואה. לדברי ננסי, דורון הוא האישיות בה"א הידיעה בקרב היהודים בווינה כיום, עבר מכתיבת היסטוריה לכתיבת רומאנים, וזוכה להצלחה. היא עצמה זכתה למעט-מאוד שיתוף פעולה מצד הקהילה, כאילו אינם רוצים לחקור את העבר.

אני מספר להם על הערב בגרינציג, כיצד חבורת נגנים אוסטרים עמדה ושרה לנו את לילי מרלין, ואני סיפרתי לשושנה את גלגולי השיר הגרמני, שהפך בפי מרלין דיטריך לשיר חיילים של בנות-הברית, ותורגם על ידי שלונסקי לעברית, והיינו שרים אותו: "רוח סתיו נושבת, פנס רחוב רועד, מהר אל הרכבת, כל הגדוד צועד..." וכשאני שר אותו עתה, היא משלימה את השורות בגרמנית.

נמצאים [באורנג'רי] גם גיטה ותמרה, ואלן קראון, אם איני טועה בשמו, עם אשתו. פרופיסור אמריקאי, לא-יהודי, שנהנה להקשיב כל הזמן. נמצא גם זוג אמריקאי צעיר, הוא ניראה קצת נשי, והיא בובולינה קטנה, מחופשת לכבוד פורים. יחד עם סוניה מבודאפשט אפו אוזני המן במו-ידיהן. סוניה אומרת לי שהזוג הזה, הנמצא כאן במסגרת שנת הלימודים היהודיים, בכלל לא מעוניין בנושאי היהדות אלא מתמחה בספרות אנגלית, אך נוח להם להתגורר כאן, במסגרת התוכנית.

אני יושב ליד סוניה [קומארוצ'י], ורוב הערב אנחנו מדברים. היא אחד האנשים הכי רציניים כאן. יודעת היטב אנגלית, אידיש וגם עברית, זאת נוסף על שפת-האם ההונגרית. בקיאה בהיסטוריה. רחבת אופקים. ודאי תהיה פעם פרופיסור למדעי היהדות בבודאפשט. אני מספר לה על קורות משפחת ראב, ועל השיר "קרא התרנגול" [שמנגינתו גרמה להחלטתם הסופית לעלות לארץ ב-1875], ומתברר שגם היא מכירה אותו, ואת השורה העברית המושרת בו: "הריסות מקדשנו תימלאנה, וציון תיבנה."

שותים יין וויסקי. אליוט דתי אבל לא מהמחמירים. הוא אומר שעל השולחן יש בקבוק יין אחד לא כשר ואחד פחות כשר. כך אנחנו יושבים, חבורה שרובה יהודים, מכל העולם, ומדברים עד אחרי חצות. האנגלית האמריקאית היא המושלת בכיפה, ולא תמיד קל לי להבין את הנאמר ובייחוד לא את החוכמות. אליוט מספר שאחד הסטודנטים כתב על מישהו שנולד בכרתים, שנולד בטורקיה. מדוע? הסטודנט זכר במעומעם שמדובר במקום שהרבה תיירים מישראל נוסעים אליו.

ככה מסתיים יום פורים הראשון באוכספורד, ואני עוד יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לכתוב את עיקר הרשמים מהרצאת יזהר.

*

12.3.98. יום חמישי. ה-25 בירנטון. פורים. יום בהיר יחסית בחוץ אלא שהתחזיות מדברות על סופשבוע גשום וכניראה שלא אוכל לערוך טיולים רגליים רבים. רציתי ללכת לקינלינגטון [העיירה הסמוכה] כדי להחליף תקליטור מקולקל של כרמינה בורנה.

לפני הצהריים אני עובד על תיאור הפגישה עם יזהר אתמול, וכן על הדפסת פרק בעברית ובאנגלית המתאר את פורים בפתח-תקוה ב-1886, כדי להביא הערב מתנה ליונתן ובר, אליו אני מוזמן למסיבה יחד עם גיטה, בעלת המכונית.

ב-12.30 אני נוסע לאוכספורד, לפגישה עם ד"ר גלנדה אברמסון. היא מזמינה אותי לארוחת-צהריים בסנט קרוס קולג', שבו היתה ההרצאה אתמול. שולחנות ארוכים, כמו בסרטים על קולג'ים אנגליים, אבל כל הריהוט מודרני. התפריט: מרק עגבניות טעים מאוד ועוף בנוסח קייב, מעין שניצל מקופל עם שום וחמאה בפנים, תפוח-אדמה אפוי ואפונה ירוקה ירוקה. האוכל טעים. לכל אורך שורת השולחנות והכסאות יושבים מרצים מבוגרים וסטודנטים צעירים, פנים מכל העולם, בייחוד מן המזרח הרחוק, אוכלים ומדברים.

את הקפה אני שותה עם גלנדה במועדון, ושם אנחנו משלימים את השיחה, שבעיקרה נסבה על ההתרשמות מיזהר אתמול. גם היא קצת מאוכזבת, ונדהמה מהפסימיות שלו. היא מציעה שבשליש הבא ארצה הרצאה שתהיה מעין תשובה ליזהר. אני אומר שהדבר מקובל עליי אבל מוטב שתחליט לאחר שתיראה את החומר שהבאתי לה על אסתר ראב, אולי נוכל לשלב זאת עם שירת הנוף הארצישראלי של אסתר ראב.

אני מוציא קודם את מהדורת המחשב של שירי אסתר באנגלית, בתרגום הרולד שימל. ורק בסוף את הכרך של "ימים של לענה ודבש". כצפוי, זה עושה עליה רושם רב והיא מציפה אותי בשאלות ענייניות. היא לא ידעה שאסתר ראב היתה דודתי, ובעצם יש לי הרגשה שמכל כתיבתי היא מכירה רק את "במולדת הגעגועים המנוגדים" ואת המאמר "פורצים ונצורים" שכתבתי ב"קשת" לפני עשרות שנים. נידמה לי שהיא גם כמעט לא מכירה את שירת אסתר ראב, וספק אם כרך "כל השירים" שהוצאתי נמצא אצלה בספרייה. אני מצרף לחומר דף ביבליוגרפיה על אסתר ראב. כותב לה, בעט הפארקר שהבאתי איתי, הקדשה על הספר, והיא אומרת שבנפרד תזמין עותק לספרייה.

אני מוכרח לומר כי לחינם היו חששותיי מהפגישה איתה. נוצר בינינו קשר אמיץ וידידותי. היא אפילו מזמינה אותנו אליה ל"סדר" פסח, אם זה יסתדר לנו. מספרת שיש לה נכד קטן ואני מבטיח להביא לו את חוסני ["חוסני דה דרימר" באנגלית]. טוב שהבאתי מספיק עותקים. בכלל, אני רואה שאת הספרים שהבאתי אצטרך לחלק כאן בין ירנטון לבינה ספריית החוג שלה, ויש לי רושם שאצלה יהיה להם יותר שימוש, כי כאן במרכז לא ניראה לי שיזכו להבלטה או לשימוש כלשהו. לא עוסקים כאן בספרות עברית חדשה.

אני אומר לגלנדה שהדבר היחיד שמפריע לי כאן לכתוב היא הכתיבה, כי מרוב רשמים חדשים אני מוצא את עצמי יושב כל היום וכותב עליהם במקום לעבוד על ספר חדש. זה סוג של בריחה שתמיד קורצת יותר מהעבודה עצמה.

אני מלווה אותה חזרה לסיינט ג'ילס 45, המשרד של ירנטון ושל המרכז ללימודי המזרח, שם יש לה שיעור. אני עורך עוד כמה קניות. קופץ גם לקו-אופ אבל בגלל לחץ הזמן אני אף פעם לא מצליח לקנות כל מה שצריך.

כשאני הולך ברחוב הראשי של אוקספורד, שמשנה את שמו פעמים אחדות אבל בקטע הזה הוא נקרא בשם קורנמארקט סטריט, אני מהרהר פתאום שהחיים השלווים כאן מתאימים לי הרבה יותר מאשר החיים הדחוסים בתל-אביב. יכולתי לבלות כאן שנים. אני לא משעמם את עצמי אף רגע. יכולתי להרצות קצת על ספרות עברית. להכיר כל יום אנשים מעניינים חדשים, מכל התחומים. גלנדה עורכת לי הכרה חטופה עם מרצה פלשתינאי מרמאללה שעושה עבודה על הקולנוע המצרי. אין לחץ. אין תיסכול, לפחות לא לי. לא חם מדי ולא קר מדי. הראש עובד. לא צפוף מדי. למרות השקט – כל הזמן קורים דברים חדשים ובאים רשמים חדשים. איפה אקו"ם? איפה המוספים הספרותיים? האנגלית שלי משתפרת מיום ליום. אפילו כשאני לבד בבית, בלי טלוויזיה, בלי רדיו, אני מדבר אל עצמי במחשבותיי גם באנגלית. בחנות ספרים ישנים ליד סיינט ג'ייל 45 קניתי ב-80 פני, חמישה שקלים, מלון כיס אנגלי-אנגלי של קולינס ובו אוצר מילים רב עם ביאורים. ואני מתכונן לחרוש אותו בכל שעה פנוייה.

אך האמת שאני לא נמצא ממש באוכספורד אלא בתוך בועה יהודית באוכספורד. אולי לכן הכל ניראה יותר נוח, ולא מנוכר.

אני מספיק למיניבוס של רבע לשלוש, ומפטפט עם אלן, הנהג, לאורך כל הדרך. מהכנת ארוחה לצהריים אני פטור.

בעשרים לחמש, גשם מטפטף בחוץ, וכבר מתחיל להחשיך, אני יוצא עם גיטה ופאוול למסיבת פורים אצל יונתן וקוני ובר. פאוול, בחור צעיר וקירח, סטודנט מפולניה הלומד כאן במסגרת שנת הלימודים היהודיים בירנטון. נידמה לי שאינו יהודי. [לימים מתברר שגדל במשפחה יהודית פולנית שהתכחשה ליהדותה ורק בגיל מבוגר נודע לו הדבר והתמסר ללימודי היהדות]. הוא יושב ליד גיטה ומנחה אותה. משפחת ובר גרה מחוץ לאוכספורד, בשכונה או עיירה לימין הדרך ללונדון, מרחק של כרבע שעה נסיעה.

אנחנו מגיעים לבית מלא חדרים לא-גדולים, למעלה חדרי-השינה. יונתן בלבוש של אתמול, ה"סמוקינג ז'אקט" האדום וכובע נפוליאון שחור, בלי הטלית. אשתו, קוני, בעלת פנים יפות וגוף גדול בשמלת קטיפה ענקית ואדומה, ושפע תלתלי שיער אדמוני-כהה שנופלים לצידי פניה. [מתברר שזו היתה פאה לתחפושת]. שני נערים קטנים ושמנמנים, בז'קטים כהים, חולצות לבנות ופפיונים שחורים, מקבלים את פנינו במיתקפה של נימוס אקטיבי. לוקחים את המעילים, את המטריות, מגישים מסיכות, שואלים שוב ושוב מה עוד יכולים לעשות בשבילנו. בהמשך הערב הם מטיילים עם המגשים העמוסים נתחי מתיאס טעימים, מגישים צלחות, מבקשים אותך לרוקן את קסמי ההרינג שצברת בצלחתך, לתוך צלחת שעל המגש שלהם. מנקים ומפנים כל הזמן צלחות משומשות. מתברר שהם בנים למשפחה שכנה. אחיהם הגדול, גם הוא שמנמן ולא-גבוה, מדבר קצת עברית, עומד ליד שולחן המשקאות, אף הוא בפפיון ובחולצה לבנה. מתברר שיונתן פתח מראש כחמישה בקבוקי יין אדום של יקבי הגולן, ולמרבה הצער אין להם שותים רבים. מצד שני מוציאים מהמקרר בקבוקי מיץ תפוחים מקומי, שמיוצר כאן בכפר, ולדברי הבחור, יונתן קונה כל פעם את מחצית הבקבוקים המיוצרים בשנה. טעמו של המיץ באמת נהדר. למרות שאלה תפוחי-עץ מלפני שנה לפחות, ניראה שזה עתה נסחטו.

יונתן נוטל ידיו בכלי גדול ומברך על אוזן המן ענקית, ואחר כך בוצע אותה ומחלק לאורחים. אני מסתובב ומדבר עם אנשים. מתברר שאחד מהם, שאתמול משך את תשומת ליבי בבית-הכנסת, בסוף השורה שבה ישבתי, וניראה לי משום מה מוכר, וישראלי, הוא ד"ר צבי מלאכי, שבשעתו הביא ארצה את ג'ורג' סטיינר ואני זוכר את אותה פגישה, באוניברסיטת תל-אביב. מיד אנחנו קושרים שיחה. אני מספר לו על הרצאת יזהר אתמול. הוא כלל לא ידע על אודותיה. הוא גר באוכספורד עצמה [לא בירנטון], בשנת שבתון. לדבריו היה בשעתו בירנטון, אבל אם אפשר לגור באוכספורד עצמה, זה עדיף, מבחינת התחבורה.

הוא מנחש את תוכן דבריו של יזהר מבלי ששמע את הרצאתו. לדבריו, עיקר המחקר במדעי היהדות כיום מתנהל בארה"ב, ובאנגלית, ולא בישראל ובעברית, וכבר כתב על כך פרופ' יוסף דן. האנגלית הופכת לשפת המחקר של מדעי היהדות, ואת הישראלים זה פחות ופחות מעניין, גם בגלל קשיי ההתבטאות באנגלית.

צבי מלאכי הוא דתי. וכשאני אומר שכאן מאוד נעים כי האנשים לא כופים את דיעותיהם ולא מתייחסים ברצינות תהומית להלכה וגם אינם שטופים בדיעות לאומניות, וגם ההברה הספרדית מאוד נעימה לאוזניי – הוא אומר לי שאינני מכיר את הציבור הדתי, וכי לנו, לחילונים, יש מושג מעוות על הדתיים, פרי מאה שנות חינוך ציוני מעוות. הוא רוצה קודם כל שהילדים הדתיים יקבלו אותם כספים לחינוכם כמו ילדי החילונים, משום שידוע שהחינוך הדתי מופלה לרעה לעומת החינוך הממלכתי, והוא גם אינו מוכן שהשבת תיפרץ בירושלים, ואם יוכל יילחם ככל שאפשר על שמירת השבת בכל הארץ, כי לא ייתכן שהשבת תאבד את אופייה במדינה יהודית.

לאחר נתחי המתיאס והמשקאות, מוזגים לי וודקה פולנית לאחר שסיפרתי על הוודקה במוסקבה, מגיע תור המנות החמות. כל פרט מחושב כאן, ומאחר שבמגילה כתוב "מאה ועשרים מדינה, מהודו ועד כוש", התפריט הוא על טהרת המיטבח ההודי הכשר. כל מיני סוגים של אוכל מבושל ושל סלטים בטעם די חריף, הודי, ואפילו הקפה בסוף מוכן מראש עם הל. הכל מאוד מיוחד ובהרבה תשומת לב. גם הבית מקושט כולו בפסוקים מהמגילה ובשירים כגון "שושנת יעקב צהלה ושמחה". הבית מרוהט בסגנון מאוד עתיק. אסלת בית השימוש היא מחרסינה עתיקה שיש בה ציורי חבצלות כחולות מבפנים, והכל ספון בעץ כהה, גם המושב. הבית מלא שידות ואיצטבאות, ספרים וחפצים, אפילו לקלטות יש תאים מסודרים בשידה עשוייה עץ עתיק, כאילו בנו שידות לפי מידתן עוד בטרם הומצא הגרמופון. יהודית היתה משתגעת מהעתיקות האלה.

קשה לי לזכור את כל הגברים והנשים שעימן יצא לי לדבר. קרוב-משפחה של יונתן, לרר שמו, אוסף בולים ויש לו אפילו את בול פתח-תקוה הנדיר ביותר. הוא מבטיח לקחת אותי לירידים שבהם ישנן גלויות ישנות של ארץ-ישראל. בשעתו למד בירושלים ויש לו קשר די אמיץ לישראל. מסתובב גם בראד הממושקף, הספרן הראשי של ירנטון, הנהנה לדבר אידיש ודובר גם עברית, זאת נוסף על האנגלית ועוד כמה שפות שהוא יודע.

לאחר הארוחה מתחילה התוכנית האמנותית, ברוח פורים. יונתן עצמו נושא נאום היתולי. אחד הבחורים הצעירים נושא דרשה, הכול באנגלית, ובה הוא מפענח בגימטריות עבריות ובתרגומים לאנגלית את המגילה ועושה השוואות לפוליטיקאים אנגלים מקומיים בסגנון ה"בבה בובה". המקומיים צוחקים מאוד אבל אני לא כל כך מבין את ההקשרים כי אינני מכיר את הנפשות הפועלות בפוליטיקה האנגלית ואת המוצא או את הקשר היהודי של אחדים מהם.

אחריו מופיע פרופיסור פול פנטון ((Paul Fenton, שאותו ואת אשתו אביבה ושלושת בנותיהם פגשנו בימים הראשונים בירנטון. הוא מלמד באוניברסיטת שטראסבורג ובסורבון, כמובן נושאים יהודיים. כעת הם גרים באוכספורד.

תחילה הוא נושא דרשה הומוריסטית, באנגלית מצויינת, ואחר כך, בעזרת שני הכליזמרים המלווים כל הזמן את הערב, אחד בכינור ואחד בקלידים, הוא פותח בפרקי חזנות, בשירים ובניגונים באידיש, ולבסוף שר סדר שלם של ברכות לפורים מתוך חוברת קטנה. הוא אדם לא גבוה, עדין מאוד, לובש כובע מרובע וגלימה של פרופיסור, זו תחפושתו היום, והוא בעל קול בלתי-רגיל. טנור צלול, בעל עוצמה רגשית וחוש למסורת עתיקה, בטוח בעצמו, יודע את כל המילים. תענוג מוסיקלי לשמוע אותו.

הוא שר באידיש את השיר שהפזמון החוזר בו הוא פינקלשטיין, רוזנשטיין ווסרשטיין. כל פעם שהוא מזכיר את וסרשטיין, כולם פורצים בצחוק כי זה השם של הנשיא של ירנטון, ברנרד וסרשטיין, שמתברר שנסע לפורים לסאות-המפטון ולכן גם לא היה בהרצאה של יזהר.

אני חש באוויר רצון לשמור על חיוניות יהודית בנוסח קהילתי מודרני, עם קריצה, נוסח שמשלב גם את מסורת השטטל. לא לתת לחיים היהודיים לגווע, אחרי השואה, ובחברה שהיא לא-יהודית בתכלית.

האנגלית היא השפה המקשרת, ויהודים מגלויות שונות מנהלים בה טקסים דתיים משותפים אשר לנו, לישראלים החילונים, ניראים זרים ולא מעוררים חשק להשתלב בהם, למרות שהאנשים האלה קרובים לנו יותר משהם או אנחנו קרובים לחוגים החרדיים בישראל או אפילו לרוב החוגים הדתיים. כי כאן יהדות אקטיבית, דתית, היא בחירה מרצון ומבוססת קודם כל על התנדבות ועל התחושה שחשוב לתרום לחיי הקהילה, שהם במידה רבה גם הסביבה החברתית שלך. לעומת זאת, בישראל, להיות יהודי דתי זה נעשה כבר למין מקצוע, על חשבון הציבור, ואילו הסביבה החברתית והמשפחתית שלנו, החילונים, אין לה שום צורך במסגרת הדתית.

הערב, שהתחיל בשש, נמשך עד אחרי תשע. הבת הקטנה של פאול פנטון עומדת לידי ואני מלטף את תלתליה הכהים ומדבר עם אימה. איזו ילדה נחמדה. ממש משובב את הנפש לראות אותה. כל השאר מבוגרים, או נוער.

הדרך חזרה עובדת מהר על שלושתנו, במכונית של גיטה, שנוהגת היטב. יורד גשם דק, ואנחנו נפרדים איש לביתו או לחדרו. אני מאוד עייף וגם קצת שתוי, כי ריחמתי על יין הגולן האדום, ובטני מלאה מהאוכל ההודי היהודי. אני הולך מוקדם לישון. אין כבר טעם לטלפן לישראל, כי שם כבר חצות הלילה.

* * *

משה דור

פילנטרופיה צרופה

לרגל החג החלטתי לא להיכנס בעבי הקורה של פעילותו הפילנטרופית של ראש ממשלתנו בימים ששימש שר התמ"ת.

אבל אינני פטור בלי להעיר שאני סמוך ובטוח, כי אם עשה מר אולמרט מה שמיוחס לו במיסמך שחשף כתבו החרוץ של ערוץ עשר הטלוויזיוני, עשה זאת בגלל נדיבות לבו וחמלתו האנושית הצרופה. כל המייחס מניעים אחרים חוטא בלזות שפתיים ובהוצאת דיבה ולבו אינו אלא לב אבן.

בעניין זה, כמו בכל העניינים הנוגעים למר אולמרט, אני מסכים הסכמה גמורה עם עורכי הסופר הנידח, הניצב כחומה בצורה מאחורי מנהיגנו הלאומי. זאת אף זאת, אני מסמיך את עצמי להצהיר כאן, כי כל השמועות על סדק כלשהו שביצבץ בכותל התייצבותו הנ"ל של הסופר הנידח בגלל ההתפתחויות האחרונות הן שקר וכזב. נהפוך הוא, הסופר הנידח רק מתחזק והולך בתמיכתו הבלתי-מעורערת בראש הממשלה והוא יכפיל אף ישלש את התמיכה הזאת בייחוד עתה, שאיננו צריך עוד להקדיש חלק ממנה למי שהיה הרמטכ"ל של צבא ישראל ופרש מכהונתו בגלל הסתה מרושעת של יסודות חתרניים. הסופר הנידח – כך רשאי אני להכריז ללא חת – הוא במובן מסויים התגלמות מיטאפיסית של אותו ילד הולנדי אגדי שאילמלא תחב את אצבעו בחור שֶׁנִּבְעָה בסכר היה הים שוטף את ארצו השטוחה. אף על פי כן, אינני מציע לקהל מעריציו של הסופר דנן לפנות אליו בהולנדית, כי הוא לא ישיב באותה שפה בגלל נאמנותו ללשון העברית, לפתח תקווה אֵם המושבות ולזכר דודתו המשוררת הילידית הראשונה.

אסתרינה חוזה בכוכבים

זיכרון הציבור הוא, כידוע, קצר. פרשת ח"כ אסתרינה טרטמן כבר מאחורינו. עוד מעט קט לא יזכור איש את מי שהיתה מועמדת מטעם "ישראל ביתנו" לכהן כשרת התיירות. הביוגרפיה שלה באתר הכנסת כבר תוקנה, התארים האקאדמיים שניכסה לעצמה כבר נמחקו, וגם הבדיות האחרות שהמציא דמיונה היוצר תחלופנה עם הרוח. הוא הדין בהופעתה המרטיטה במסיבת העיתונאים שבה הודיעה על פרישתה ממועמדותה. אשר למה ששמאלנים ובוגדים מכנים "שיקוציה הגזעניים" – למי זה איכפת בארצנו? לשותפיה הקואליציוניים ממפלגת העבודה המצפונית, שהסתדרו על הצד היותר טוב עם ליברמן ושו"ת? אפילו השר הערבי הראשון בדברי ימי המדינה לא צייץ שבאמת ובתמים לא יוכל לשבת בממשלה כזאת, כי זה עניין של כבוד, והמישרה לא תענה על הכל.

אך כיוון שהיום פורים אינני יכול שלא לתמוה מדוע לא נדרש מישהו לשרידי הביוגרפיה של אסתרינה שלא נמצאו – עד כה – מצוצים מן האצבע, ועטה לכבוד נכדת הרב והגדול את גלימת החוזה בכוכבים ואת מצנפתו המעוטרת בציורי מזלות. אני רואה בכך קוצר ראות מצער, שהרי מהם למדנו, כי רס"ן (מיל.) אסתרינה, הצנחנית המהוללת והַנָּכָה המְפוּצָה, עוסקת במיסטיקה, "פותחת בקלפים", נותנת עינה באסטרולוגיה (הרמב"ם ליגלג על האיצטגנינים ליגלוג אכזרי, אך בוודאי לא התכוון לאסתרינה, ואילו ווֹלטֵר, שאומנם לא היה מבני ברית, אמר ש"אמונה תפלה היא לדת מה שאסטרולוגיה לאסטרונומיה, בת טיפשה לאם פיקחית מאוד", גם הוא לא הכיר אישית את אסתרינה שלנו) ובגיל 14 כבר ערכה סיאנס. קווים אלה לאישיותה שבו במיוחד את ליבי. אני בטוח, כי גם לאחר שיסתיימו חגיגות פורים צפויים לאסתרינה עוד סיאנסים רבים ועל יסוד לקחי העבר אני מרשה לעצמי לנחש, כי מי שלא רצה אותה תמול-שלשום כשרת התיירות עוד יקבל אותה בעזרת השם ביום מן הימים, או בלילה מן הלילות, כראש הממשלה.

אחת משלוש

אביגדור ליברמן – כן, המנהיג הלא-מעורער של "ישראל ביתנו", הפטרון של אסתרינה (ומי שבשובו ארצה קיבל בתוגה עמוקה, אך בהבנה אנושית נוגעת ללב, את החלטתה להסיר את מועמדותה המיניסטריאלית כדי לקחת פסק זמן ולהתמסר לטיפול בילדיה) והשר לאיומים אסטרטגיים – חזר ממוסקבה. מה הוא עשה שם? ריענן את הרוסית שלו? נפגש בחשאי עם פוטין בשליחותו של גאידאמאק? פתח חשבון סודי בבנק בקמצ'טקה?

בחרו אחת משלוש האפשרויות.

אלי ישי – כן, המנהיג של ש"ס מטעם הרב עובדיה נ"י שליט"א, שר התמ"ת והלוחם ללא חת בעד ערכי היהדות האמיתית בתעשייה ובמיסחר – חזר ממכסיקו, זמן לא רב לאחר שביקר בהודו. מה הוא עשה שם? נפגש עם שבט אינדיאני נידח שטוען, כי הוא מצאצאי עשרת השבטים ומבקש לעלות ארצה? בדק את שמירת הכשרות בהכנת הטאקוס והטורטיות שמוגשים במסעדות של מכסיקו סיטי? חיפש סומבררו הגון בשביל תחפושת פורים?

בחרו אחת משלוש האפשרויות.

דליה איציק, יו"ר הכנסת ומ"מ הנשיא-הנבצר, שוהה ברגע שנכתבות שורות אלו בוושינגטון הבירה. מה היא עושה שם? מחליפה מתכונים מזרח-תיכוניים עם "קונדי" רייס? רוכשת פטיש אלקטרוני משוכלל לניהול ישיבות הכנסת? לומדת תכסיסים-לשימוש-לעתיד-לבוא ממועמדים לנשיאות?

בחרו אחת משלוש האפשרויות.

ימי התעוררות

למי שלא ידע: היה אצלנו באחרונה "יום ההתעוררות ליידיש" במיסגרת "היום הבינלאומי לשפות אֵם" בחסות אונסק"ו. אי אילו צעירים שוטטו ברחובות תל אביב וחילקו חומר מתאים לעידוד הלימוד של השפה הנ"ל.

אינני יודע יידיש והיא איננה "שפת האם" שלי וגם אין לי כל כוונה ללמוד אותה, אף כי מוקיר אני את היצירה המפוארת שנכתבה בה בטרם שואה, ואף לאחר מכן. משום כך לא עורר בי "יום ההתעוררות ליידיש" שום ריגשה מיוחדת. הייתי מעדיף שייערך "יום התעוררות לעברית", כי בנסיבות הקיימות מדאיג אותי לבלי השוואה מצבה של שפתנו הלאומית וגם הסברתי את הטעמים לכך חזור והסבר במכתב העיתי. עד כדי כך חרדתי מגעת, שלא פעם אני מהרהר בכל הרצינות אם אין צורך להקים מחדש את "גדוד מגיני השפה" – ודאי, בהתאם לתנאים ולנסיבות הקיימים.

אני מבין שיוזמת "יום ההתעוררות ליידיש" באה מ"המרכז הישראלי לתרבות יידיש" שבראשו עומד דניאל גלאי, יליד ארגנטינה, ועוזר על ידו בנו אסף, סטודנט לספרות יידיש באוניברסיטת בר-אילן ומקים "התנועה לזהות אשכנזית".

אין לי מושג מהי "התנועה לזהות אשכנזית" ומה מריץ אותה, אבל משהו לוחש לי שהיא נולדה כתגובה לפעילות הנמרצת של כל מיני תנועות וכתבי-עת לזהות מזרחית. דווקא נזדמן לי להציץ בכתבי-העת הללו. אם אומר שרוויתי נחת בהציצי אחטא בהגזמה בוטה. ואם הכיוון האשכנזי ישאב השראה מהכיוון המזרחי, צר יהיה לי מאוד.

אך אם ישאלוני מה חשוב יותר, לדעתי, בשביל בני-נוער בארצנו, בשנת 2007 למניין הכללי, ללמוד יידיש או ללמוד ערבית, אשיב: ערבית, בלי ספק.

ולהשומע ינעם.

מזל טוב!

לפני ימים אחדים נערכו בירושלים במז"ט ובשע"ט נישואיו של האברך אהרון נוח אלתר, נכדו הבכור של האדמו"ר מגור, להבתולה רחל ווסרצוג. כ-50 אלף איש השתתפו במעמד הגדול וגרמו פקקי תנועה אדירים בבירה. בתיקשורת דווח שלכבוד האירוע לבשו החסידים את בגדיהם החגיגיים – כובעי פרווה הקרויים "ספודיק" וחליפות משי בוהקות – ואילו נזדמנו לשם (ואולי עשו זאת) האב והבן למשפחת גלאי מ"המרכז לתרבות יידיש" היו אל נכון מתבשמים בניחוחות השטעטעל. אם ריח הזיעה שזלגה, מן הסתם, ביום החורף החמים מתחת לריבואות כובעי הפרווה וחליפות המשי השחורות, שייך אף הוא לתרבות היידיש, היתה הנאתם של שוחריה מושלמת.

אני, כמובן, לא הוזמנתי לשמחת הנישואין – מהלומה אנוּשה נוספת לאלו הנוחתות בלי חשך על האֶגו הרצוּץ שלי – אבל אני מוחל למתעלמים ממני. גם לא אעסוק בחישובים קטנוניים כמה מבין הנוכחים לא שירתו בצבא משום ש"תורתם אומנותם" (החתן הטרי בוודאי נמנה עימם) או מה מידת התועלת שמפיקה מהם כלכלת המדינה. "כדי לברוא עולם זקוקים לכל מיני אנשים", כתב המשורר האמריקני החביב עלי קארל סנדבֶּרג.

מזל טוב, מזל טוב!

תודה לך, עלוקתי

ב"ידיעות אחרונות", גדול עתוני ישראל, יש מדור רכילות בשם "העלוקה". פעם בפעם אני מעיין בו מטעמים חינוכיים: כדי ללמוד ענווה.

כי אף על פי שאני קרוי על שם מי שלא היה אדם עָנָו ממנו ברחבי תבל, גם אני זקוק לכיבוש היצר הרע שקורין לו יוהרה, המתעורר בי לעתים כשאני מתבונן על סביבותיי ורואה את הכסילות והבורות שהן כמים לים מכסים.

ומדוע "העלוקה" טובה לשימוש פדגוגי זה?

משום שכאשר אני מעיין ב"העלוקה" ומתגבר על מחסומי השפה – מין עברית מְאוּמְרֶקֶת שכזאת – אני נוכח לדעת שאינני יודע איש מן ה"סלבריטאים" שהמדור מוקדש להם ולעלילותיהם, לא שמעתי עליהם (אבל הם גם לא שמעו עליי, כפי שאומר בני הבכור) ואין לי כל מושג על מה ולמה הם אורחי העמוד המכובד הזה. ההכרה הזאת בנבערותי מצמקת פלאים את שחצנותי.

אסתפק בדוגמה אחת ויחידה. באחת "העלוקות" קראתי לאמור: "הילה נחשון לקחה את יונתן כהן לאכול משהו אצל ג'קו ברמת החייל. היא הזמינה שרימפס ברוטב קארי והוא הלך על צלחת פירות ים."

הילה נחשון? יונתן כהן?

מיהם?

וג'קו ברמת החייל?

רגלי לא דרכה שם מעודי.

בקיצור, בקוראי את עלילותיהם של גיבורי "העלוקה" אני חש בעליל שהנני אפס אפסים, מי אפסיים של פיגור מבעית, חדל אישים שאיננו מכיר את מאורות החברה הישראלית בת זמננו, את האל"ף בי"ת של ההווייה המודרנית.

ואני טומן את ראשי בכרי וגועה בבכי מר.

תודה לָךְ, עלוקתי.

מטעמים טכניים

המוני הקוראים של המכתב העיתי, שנחרדו עד עומק נשמתם לנוכח אי הופעת הטור של הח"מ בהמכתב העיתי של יום חמישי שעבר, מתבקשים להירגע. הכותב לא נחטף על-ידי צוררים, לא נפל למישכב, לא מעל בכספי האֲתָר (שממילא אינם קיימים) ונמלט לחו"ל, ולא הציע הצעות מגונות למזכירת המערכת ד"ר שפיפונה המקסימה.

הוא דווקא כתב מה שכתב ושיגר מה ששיגר, אך החומר לא הגיע לתעודתו בעוד מועד. הטעמים: טכניים. יותר מזה איננו יכול לומר, כי איננו מבין לא את הטעמים ולא את הטכניקה.

חֲזַק חֲזַק ונתחזֵק.

* * *

רוני גרוס

פּוּרִים

א

מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר

וְחָג פּוּרִים בַּפֶּתַח,

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

נִמְצָא פִּתְאוֹם בְּמֶתַח

וּפְעִילִים כֻּלָּם –

עוֹלָם כְּמֶרְקָחָה,

כָּל צֶמַח וְיִצּוּר

חָפֵץ בְּמַסֵּכָה.

ב

רִאשׁוֹן נִכְנַס סַבְיוֹן,

צָנוּעַ, צְהַבְהַב,

וּמְבַקֵּשׁ בְּשֶׁקֶט

פֵּאָה נָכְרִית שֶׁל סָב.

חַרְגּוֹל קָטָן קוֹפֵץ

וּמְגַלְגֵּל עֵינָיו,

רוֹצֶה הוּא עַל הָעֵץ,

לְהֵרָאוֹת עָנָף.

ג

וְאַחֲרָיו נִכְנֶסֶת

גֵּאָה וְגַנְדְּרָנִית

יְפֵיפִיָּה תּוֹסֶסֶת

הֲלֹא הִיא דְּבוֹרָנִית,

דּוֹרֶשֶׁת בְּמֻּפְגָּן,

כִּי זֶה חָשׁוּב נוֹרָא,

לִמְצוא לָהּ בַּמַּחְסָן

תַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל דְּבוֹרָה.

ד

צְמָחִים עוֹטִים תַּחְפֹּשֶׂת

כָּל חַי עוֹרוֹ עוֹטֵף,

פְּרָחִים נוֹדְפִים מִבּושֶׂם,

נִטְרַף נִרְאֶה טוֹרֵף.

רַבָּה הַמְּהוּמָה

מִי מִי הוּא וּמַה מַּה,

רַק כָּךְ לִחְיוֹת יָכֹל

קָטָן עִם הַגָּדוֹל.

"חדשות בן עזר" וחברים מברכים את

הסופר יליד פתח-תקווה

יהושע קנז

במלאת לו 70 שנה שלשום

ומאחלים לו עוד שנים רבות של כתיבה פורייה

פנינה פרנקל

"כשפורים מתקרב"

מידי שנה, כשהתקרב חג הפורים הורגשה תכונה נסתרת בין האימהות בשכונת הבלוקים בה גרתי בילדותי. כלטאות המסתתרות במהלך החורף הקר בין נקיקים וסלעים ומתחילות להתעורר לקראת הקיץ, כך ניתן היה לזהות את ההתעוררות שלהן לחיים חדשים. מתהלכות היו בחיפושים ובניסיונות לבלוש ולברר מה קורה אצל האחרים. עוסקות היו בהכנות לקרב, שנתן משמעות חדשה וחשיבות מיוחדת לחייהן.

 גם אימי ויתרה לעצמה בימים כאלה והתפנתה מעיסוקי היום יום האפורים שלה – מהקניות, הבישול, הכביסה והניקיון שעסקה בהם תמיד. לקראת פורים היתה מתחילה לחלום, לבחון צבעים ולמשש בבדים, כדי להחליט על התחפושת של השנה. בשלבים הראשונים סקרה את התחפושות שכבר נראו בשנה שעברה, כדי שלא להתבזות ולחזור, חס וחלילה, על תחפושת מוכרת בשכונה. אחר כך בא שלב של בחירת הדמויות שהתבססו תמיד על זיכרונות "משם", מ"הבית". המחויבות האימהית כלפי היתה תמיד הסיבה הלגיטימית למאמץ ולהשקעה העצומה שלה ולא פעם חזרה באוזניי: "תזכרי, מה שאני עושה בשבילך!"

אבל ההחלטות שלה באו ממקום אחר.

כך מצאתי עצמי בגיל חמש יוצאת לשכונה בדמות של צוענייה מפולין. אימי הסתובבה לצידי, עוקבת אחריי ובודקת את תנועותיי, האם הן תואמות תנועות שהדגימה ואימנה אותי לקראת הופעתי ברבים, ואני מנסה להניע גופי בתנועות ריקוד, שולחת מבטים מפתים ומקשקשת לפי המקצבים בתוף. לא מבינה למה עליי ללבוש לראשי את הסרטים הצבעוניים ואת המטבעות המוזהבות המכאיבות לי בשיער. מה לי ולחצאית הפרחונית, לסינר הרקום, ולמה אני מאופרת בשפתיים מרוחות באודם ורוד ועיניים וגבות מודגשות בשחור.

בשנה אחרת תפרה לי אימא תלבושת מפוארת ונוצצת של "סיסי", מלכת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בקושי יכולתי לנוע תחת כובד הבד וכמות החרוזים והכתרים שלצווארי ולראשי. ניסיתי לחקות את ההליכה המלכותית שהדגימה אימי, כשהיא צועדת לצידי זקופה וחשובה, כמו מלכה אמתית, ועיניה נוצצות משמחה ומגאווה. השכנות, שהיו קהל היעד האמיתי שלה, חלקן העריצו את "הדימיון המוחלט" של התחפושת שאימי תפרה, לבגדים של אותה מלכה, ואחרות הביעו הסתייגויות וביקורת על אי אילו "אי דיוקים" בבחירת הצבעים והגזרה של השמלה, כאילו היו שם והכירו אישית את הדמות ולא יכלו לסבול חוסר הקפדה חמורה כל כך בהצגתה.

כשהייתי בכיתה ג' החליטה אימא: "השנה צריך להתחפש לרקדנית ספרדייה." היא ציירה לעצמה את הדמות בדימיונה על פי ציור שעל מניפה שהביאה איתה כשעלינו לארץ מצרפת. כשבועיים לפני פורים נסענו שתינו באוטובוס לרחוב נחלת בנימין בתל אביב, כשבכיסה החסכונות שיועדו לקניית שולחן למטבח במקום ארגז ששימש אותנו. כמו שתי נסיכות הסתובבנו בין חנויות הבדים הגדולות. כיוון שלא דיברה עברית, הייתי אני איש הקשר שלה בכל החנויות. כמו תופרת מנוסה הוריתי באצבע, או בעזרת סרגל שניתן בידי, אלו בדים אני מבקשת להוריד בשבילנו מעל האצטבות.

"תוריד בבקשה את הבד הכחול שמעל לירוק בשורה השנייה למעלה! לא, זה שמעליו, יותר נמוך!" כך פקדתי על בעל החנות בכבודו ובעצמו, שעלה על הסולם ושלף עבורנו בזהירות את הגליל המתאים. ירד מהסולם ופנה לפתוח לפנינו את הבד בתנועת גלגול מרשימה לאורך השולחן. הזבנים לא פסקו לחייך אלינו ולהחמיא לי:

"ילדה כל כך קטנה והיא יודעת בדיוק אלו בדים מתאימים לאימא שלה!"

ואני, משחקת בהנאה את המפקדת כשהאדונים החשובים ששים למלא את פקודותיה, מחייכים אליה ומשתדלים להשביע את רצונה. בכל חנות פרשו והציגו בפנינו עשרות דוגמאות של בד. אך לאחר מישוש, מתיחה והתבוננות הניעה אימא ראשה בשלילה. לא, לא לזה התכוונה כאשר ראתה בעיניה את אותה רקדנית הספרדייה.

לאחר שעות של שוטטות והתלבטות מצאנו לבסוף בד "טָפט" אדום-סגול, שגווניו השתנו עם כל שינוי בכיוון האור. למרות מחירו היקר החליטה אימי לקנותו.

"טוב, אני עושה לך הנחה של חמישה אחוז, בשביל הילדה היפה שלך," הצהיר בעל החנות כשראה את הבעת פניה לשמע המחיר. כשאימי נתנה את אות ההסכמה, מיהר לסגור את העסקה. בזריזות מתח את הבד על גבי מקל העץ באורך של מטר אחד ששימש למדידה, חזר וקיפל את הבד סביבו כדי למדוד מטר נוסף, אלא שתוך כדי כך הזיז כנראה, מעט את ידו והרוויח מספר סנטימטרים, שאת חסרונם גילתה אימי כשחזרה למדוד את הבד בבית. בתנופת מספרים אחת גזר את הבד, ארז בחבילת נייר חומה, קיבל את הכסף, ובין רגע נעלם החיוך המזמין והמעודד שעל פניו והוא הפנה אלינו גבו כאילו לא הכיר אותנו כלל.

כדי לדייק בגזרה הקדימה אימי ותפרה דגם של השמלה מסדין לבן שגזרה. לאחר מיספר מדידות ותיקונים, עברה לגזור ביד רועדת את הבד האדום, על פי החלקים של שמלת הסדין. די מהר גילתה שבשל המרקם החלק של הבד, מכונת התפירה שלה נעצרה במקום אחד והעבירה בו פקעות של חוטים מבלי שתוכל להתקדם. לא עזרו ניסיונות חוזרים להתחיל בתפירה בפינות שונות. המכונה החליקה על הבד ולא התקדמה.

מחוסר בררה, חיברה את כל החלקים ידנית בחוט לבן ופנתה לבלומה, השכנה, לאפשר לה לתפור את השמלה במכונה שלה. בלומה שמחה על ההזדמנות לקבל מידע על התחפושת והזמינה את אימי לתפור במכונת ה"זינגר" החדשה, אך קודם לכן ביקשה: "נו, נראה את השמלה, באיזו תחפושת תפתיעי אותנו השנה? איזה צבע בחרת הפעם?"

וכשאימי הוציאה מתוך השקית את שמלת הרקדנית, נזהרה בלומה שלא לגלות בפנינו את התלהבותה. היא התבוננה ומששה בכל צד את השמלה מלווה עצמה בקולות של "יו! יה! נפלא! יוצא מהכלל!" שנפלטו מפיה ללא שליטה.

אימי התיישבה להשחיל את המחט בחוטים תואמים שהביאה מהבית, פתחה במקצוענות, בגרירה, את המכסה שמתחת למחט, הוציאה את סליל המתכת הפנימי, ליפפה גם בו חוטים בצבע התואם, סיימה להשחיל כל חוט במקום הנכון והחלה בתפירה. לשמחתה הרבה המכונה החדישה השתלטה על הבד החלק ותפרה יפה תפר אחר תפר. כשסיימה אימי את התפירה, חשה כבר בחרטה מסוימת. ליבה ניבא לה רעות, ההתלהבות היתרה של בלומה, הבחינה המדוקדקת של החלקים והחיבורים עוררו את חשדנותה. היא השתדלה להזדרז, הסירה מהמכונה את החוטים, דחפה את השמלה לשקית, הודתה לבלומה על אדיבותה, לא הסכימה להישאר לכוס תה ומהרה הביתה.

 בבית נותרה לה עוד עבודה רבה. היא הוסיפה כפתורים ולולאות וקישוטי תחרה שהסירה ושמרה משמלות ישנות. הגיע רגע המדידה האחרונה – נתבקשתי לעלות על הארגז שהחליף את שולחן המטבח, שמא יתלכלכו שולי התחרה ברצפה. אימי העבירה בזהירות את השמלה מעל לראשי, היא יישרה את השרוולים הצמודים, הידקה את החגורה, פרשה סביבי את השוליים הרחבים והושיטה לי בזהירות את המניפה הספרדית. השמלה לחצה לי מעט בחזה, אבל אני הייתי עסוקה ב"סיבובים", צוהלת ושמחה מה"קלוש" הרחב שנפתח סביבי, כמו מטרייה הנעה בגלים שעולים ויורדים לכיוון שאליו אני מסתובבת. לא עזרו לאימי ההסברים והניסיונות שלה ללמד אותי ריקוד ספרדי, כשהיא מניפה את המניפה מעלה, מטה ולצדדים ומקישה ברגליה בקצב מהיר. אפילו ההקפדה על זקיפות קומה לא בוצעה על ידי כראוי. "ראש נטוי למעלה!" – "בטן בפנים!" – פקדה עליי אימי, "חזה, כן, חזה בחוץ!" כך דרשה ממני בדרמתיות כשהיא מדגימה תנועות מרומזות מאד.

שלושה ימים לפני פורים זה קרה, גברת אלמן מהמכולת, שהיתה לה חיבה אל אימי בשל קשרי משפחה רחוקים ובן-דוד זקן שהכירה לפני המלחמה, ביקשה ממנה בסודיות ללכת אחריה לחדרון האחורי האפל של החנות. בחדרון הזה החזיקה במסתור את מצרכי המזון שקיבלה לחלק לקונים במחיר מוזל עבור תלושים, אך היא העדיפה למכור אותם במחיר מופרז לאלה שיכלו להרשות לעצמם. בין בקבוקי השמן, שקיות הקפה וחפיסות השוקולד, היא לחשה לאימי:

"אני מוכרחה לספר לך, בלומה העתיקה את השמלה! אחרי שתפרת אצלה, היא מיהרה לקנות בד אדום ותפרה לשרה'לה שלה שמלה דומה. אתמול היא סיפרה לי על כך כשקנתה ממני חוטים אדומים לתפירה!"

תחילה לא הבינה אימי במה מדובר, אך לאחר מיספר שניות החווירה. גברת אלמן מיהרה להגיש לה כוס של מים ולהושיבה על שרפרף הקש שעמד בפינה. כפופה ופגועה הגיעה אימא הביתה מהמכולת. היא מיהרה לקפל את השמלה ולהסתיר אותה בחלק העליון של ארון הבגדים מאחורי שקית של בגדי הקיץ. ברור היה, בשום פנים ואופן, היא לא תיתן לי ללבוש את השמלה, כשעותק שלה מתהלך על גופה של הבת של בלומה.

במשך יומיים לא יצאה אימא מהמיטה, אבא הפציר בה והיא בקושי לקחה דבר אל פיה. לבסוף הודיע: "מספיק עם זה! הפעם אני אחראי לתחפושת הפורים!"

מכיוון שלא היו אצלו מדידות והכנות מוקדמות, הכול היה אפוף מסתורין. ביום הפורים בבוקר, אימא המשיכה עדיין להתאבל על שמלת הרקדנית הספרדיה ונישארה במיטה מכוסה בשמיכת הנוצות הכבדה, כאילו היא לא קיימת. אבא העיר אותי בחיוך. על הכיסא שליד המיטה היו מונחים המכנסיים אדומים שלבשתי בחורף, חולצה ירוקה שלבשתי בשנה שעברה כשהייתי צוענייה והמגפיים שלי. לאחר שלבשתי את כל אלה, הסביר לי אבא בחשיבות:

"הפעם את תהיי 'שודד-ים'!"

רטט של הפתעה ושימחה עבר בי מיד. הוא אסף את שערותיי הארוכות בגומייה וסיכה גדולה, עטף את ראשי במטפחת משובצת וקשר אותה לצד האוזן. עין אחת שלי כיסה ברטייה שחורה, שנאחזה על ראשי עם רצועת עור שחורה קשורה באלכסון, על פני צייר שפם שחור ופאות ארוכות מכל צד ולבסוף נתן בידי חרב מבריקה, דמויית מתכת, וחגורה עם נדן לשמור את החרב בתוכה. הוא לא הדגים בפני את התנועות - הן היו בי תמיד. מאותו הרגע הרגשתי כאילו התחפושת הזאת מקלפת מעליי את הדמות המדומה שלבשתי כל ימיי ומחזירה אליי את דמותי האמיתית. תחילה התבונן בי אבא בחיוך ובהנאה, אך הסתגלותי המהירה מדי הטילה צל קל על פניו. אימא הציצה מתוך השמיכה וחזרה להיחבא בתוכה בזעקה של "אוי, גוואלד!"

אף אחד, ממש אף אחד – לא הצליח לזהות ולנחש מי אני, מתחת לתחפושת. גם כשהסרתי מעלי את הרטייה וקראתי בשמי התבוננו בי בחשדנות, כשהם לא מבינים מה קורה כאן? לאן נעלמה הילדה הכפופה, המבולבלת, המכווצת תמיד, כמו מחפשת את הסינר של אימא שיגן עליה בפני העולם? לא הבינו מי זו שנכנסה בסערה לכיתה, מניפה את החרב ועולה, למרות זעקות המורה, על כל השולחנות. תנועותיי, הליכתי, עמידתי, נתנו לילד השובב שבי למצוא לו מקום בעולם. שותפה הייתי במשחקי הבנים, מדברת בשפתם כאילו ידעתי אותה תמיד. חברותיי הילדות, עם הלחיים הוורודות, הפכו זרות לי מאוד.

שלושה ימים של חג אמיתי היו לי באותו פורים של כיתה ג'. חג הפורים נסתיים, אבל אצלי הוא רק התחיל. כי למרות העובדה שנאלצתי לחזור לדמות הילדה המבולבלת – שמרתי בתוכי על "שודד-הים" שלי. לאחר שהיכרתי אותו, ידעתי שיבוא יום בו אחזור אליו ולא אצטרך עוד להתחפש.

יוסי גמזו

פּוּרִים שְפִּיל

"הדראמות הכי עסיסיות בַּתיאטרון הן אלה שאותן אין הקהל רואה אף פּעם

מִשוּם שהן אינן מתרחשות על הבּמה כּי אם מאחורי הקלעים..."

(סיוֹמ'קה רֶקְוִיזִיטְנִיק, פּועל-בּמה ותיק, בּספר-זכרונות שלא פּוּרסם עוד)

 מִכּל תלבּושות ליצניו, לוּלייניו וקוסמיו של ה- Circo Gonzalesהיה סַאמִי גולדמן לָבוּש בּשעה זו פּחות מאדם הראשון. לו, לאדם, כּשגֹרַש מגן-עדן, היתה לפחות גַרְדֶרוֹבָּה ("גַאטְקֶעס" תפוּרים מֵעֲלֵי-תאנה), אך לסַאמִי – אפילוּ לא פַייג. אמנם, כּאחד שגדל בּחיקהּ של אמו וּבחיק "מַאמֶע לוֹשְן", ידע מן הסתם כּי גם "פַייג" תאנה הוּא, לכל הפּחות בִּלשונן. אך כּרגע רחוק היה הן מחיקהּ של ה"מַאמֶע" והן מן ה"לוֹשְן". ודווקא כּעת, בּבורחו מן הבּעל – אפילוּ מחיק זוּגתו.

 רץ לו איפוא עלם-חן יהוּדי בּאחד מלילות ארגנטינה, נָס על נפשו מחמת דוֹן גוֹנְזַאלֶס, חשֹוּף וּמעוּרטל כּמו האמת העירוּמה. לוּלֵא ששכח אותו בּעל קַרְנָן להטעין אקדחו בּתחמושת, היה כּבר אותו פִּיסְטוֹלֶטוֹ הופך לקוֹטְלֶטוֹ את נער-הפּז. אלא מאי, מרוּבּים רחמי הבּורא יתבּרך ואפילוּ בַּחושך: בּעוד הקַּרְנָן אץ לנקום בַּחרמן וקָנֵהוּ שָלוּף בּידו, הֵלִיט שַֹר-של-לילה, הוּא-הוּא המלאך חַשְכִיאֵל, את עֶרְיַת בַּחוּרנוּ, עד כּי גם הוּא, הקוסם דוֹן גוֹנְזַאלֶס, נואש מִללכּוד את טרפּוֹ.

 כּל זה אירע לא הרחק מחניון הקירקס, בּשוּלֵי עיר-הפֶּלֶךְ, היא סַאנְטָה רוֹזָה אשר על גבוּלהּ של הפַּאמְפָּה, ערבת המישור. לכל אדם, אומרים, דולק כּוכב אי-שם למעלה, גם לכוכב-תיאטרון לעתיד, לעתיד שאיננוּ רחוק. אך סַאמִי רחוק היה אז מִלִּצְפּוֹת זאת שעה שנִמלט כּאַיָּל זה (אף שאַיָּל כּידוּע אינו פילאנטרופּי כּסַאמִי דנן: הוּא מצמיח קרניים רק לו לעצמו, מה שאין כּן צדיק כּרֶבּ סַאמִי. זה, הנדיב הידוּע, הִצמיח אותן על ראשו של ה"בּוֹס"...)

 בַּשנים שתבואנה ידרוך כּוכבו לאורן של בּמה ושל רַאמְפָּה, אך הפעם דרך לו אורהּ של הפַּאמְפָּה, אותם מרחבים ללא גבוּל. סַהַר עגול וּבשל כִּשֹכיות-חמדותיה של אנה-מָארִיָה, אשת חיקו של אדון-הקירקס דוֹן גוֹנְזַאלֶס, יאיר את דרכּו. בּפתאום נִתגלה לעיניו מאהל של בּוקרים ארגנטיניים, "גַאוּצ'וֹס": אלה רוכבי הסוּסים הלוכדים בִּמחי "לַאסוֹ" כּל פּר מִשתולל. מאחר ששִיכְשֵךְ שם "אָרוֹיוֹ" שָלֵיו (שבּארץ-הקודש שמו "וַאדִי") לא ייפּלא כּי טבלוּ שם ה"גַאוּצ'וֹס" טבילת-נֶהֱנִין בּמימיו. סַאמִי, עירום כִּביום היוולדו (פְּלוּס הבדל אחד קטן, זה שהגיל מוסיף לו בּוֹנוּס עִם כּל שנה נוספת רק למען תְּפוּצֶינָה אותן אַנָה-מָארִיּוֹת שנישֹאוּ לְאימפּוטנט) קָרַב אל גדתו של הפּלג, מקום בּו רָעוּ בּלי עוּלוֹ של שוּם בּעל – מה שהִזכּיר לו את אנה-מארִיָּה – סוּסֵי חבוּרת הבּוקרים. שם, בּאותן יעילוּת וּזריזוּת שֶבָּהֶן שימֵּש ערב בּערב מין אסיסטנט המגיש אבזרי "הוֹקוּס-פּוֹקוּס" לַ"בּוֹס" בַּקירקס, עָט על בּגדיו של אחד הבּוקרים שהיוּ מוּטלים על העשֹב, הוסיף לכך זוּג מגפיים, סוֹמְבְּרֶרוֹ, אקדח ואשפּת-כּדוּרים. ותיכף, חמוּש בִּשללוֹ המרהיב, לא בּיזבּז גם שנייה מיוּתרת: לבש וחבש ונעל וגאל את עצמו מגזירת ה"סטריפּטיז". כּך, בּלי היסוּס, גם צירף לכך סוּס וּבֵרַך את בּוראו רב החסד, שכֵּן רִיבּוֹנֵנוּ מלבּיש עירוּמים ודואג, כּמו בַּבּאנק, לכיסוּי...

 כּמה שעות רכב (לִרְכּוֹב למד עוד שם, בַּ-circo) הרחק מן הוַאדִי ההוּא ועמוק אל הלילה הזר, החשוּך? זאת לא ידע וגם אילוּ ידע לא היה מְמַתֵּן את הטֶמְפּוֹ: מי שנוסף לִגניבת לב הבּעל גנב גם נִכְסָם של בּוקרים, אוי לו אִם לא יֵחָפֵז וינוּס על נפשו כּל עוד רוּחַ בּו, presto, עד שימצא לו מיפלט וּמיסתוֹר מידו השלוּחה של החוק. אך פּתע, כּפָאטָה מוֹרגָאנָה, ניגלוּ לו אי-שם, על פּניו של האופק, אורות לפּידים מבליחים מֵרחוק ועִמם גם קולות בּני-אֱנוֹש. מה מִסתבּר? מסתבּר כּי כְּפָרֵי האיזור חוגגים איזו "פְיֶסְטָה" בּה הם צופים, ראשונה בּחיי יושביהם, בּמוֹפע-תיאטרון. סיעת שֹחקנים בּחסוּת הסֶניוֹרָה אֶוִיטָה פֶּרוֹן הנודעת עמסה על שיכמהּ את בּיצוּע "אוֹתֶלוֹ" בּפני דַלָּתוֹ של העם. בּמה מאוּלתרת בּעומק בּיקעה, שגבעות מקיפוֹת להּ כּגורן, ריתקה אל הצֶוֶת הנע על קרשֶיהָ את כּל כַּפְרִיֵּי הסביבה. אור החשמל שהֵפִיק גנראטור נייד שהֵזִין את הראמפּה הִגִּיהַ את פּני שֹחקני הטראגדיה בּזוהר טִקְסִי וּמבעית, ואילוּ אורו של הסהר בִּלבד כּמו גילף בּמַפְסֶלֶת של בֹּהַק את פּני הצופים היושבים על הארץ צפוּפים בּמורְדות הגבעות. הם בּאוּ לכאן מִבּיקתות החימר והקש, מִפּוּאֶבְּלוֹת העוני, מי בּסוֹמְבְּרֶרוֹ וּמי בִּרְדִיד-צמר-כּבשים על עורפּו או עורפּהּ. סַאמִי נותר מאחור על סוּסוֹ והִשקִיף מִגובהו על הדראמה, איש לא ראהוּ ואיש לא זִיהָהוּ בַּחושך ההוּא הלֵילִי. שעה שישב שם על פּני בּהמתו הגנוּבה וצפה בָּאטראקציה, היה כּבר מופע זה קָרֵב אל קיצו אך עדיין ציפּתה הפתעה. לא, הוּא ודאי לא יכול היה כּלל לנחש את טיבו של ההֶלֶם, שתוך כּדַקָּה-דַקָּתַיִם ניחַת עליו שָם ועל כּל הקהל. אך חוּץ מאותו סֶניוֹר שייקספּיר עצמו, מְחַבְּרָהּ של אותה הטרגדיה, הוּברר לו כּי גם הגורל מחבֵּר לו טרגדיות מרות מִשֶּלּוֹ. עוד השֹחקן, מְגַלְּמוֹ של אותלו, לופת את צוואר דֶסְדֶמוֹנָה, קם מִשוּרות הצופים איש כּפרי אחד, קת אקדחו בּידו. "תוריד תַ'יָּד מן הסֶניוֹרָה, היא חַפָּה מִפּשע!" הִרעים בּקול על הארטיסט ואקדחו שלוּף.

מֵאחר שלמד האַקְטְיוֹר הנכבּד, בִּמרוּצת חינוּכו הדראמאטי, כּי אין להתיר לה לשוּם פּרובוקאציה לקטוע את חוּט-המִשֹחק – הִמשיך לשַֹחֵק את אותלו על אף האקדח והאיש האוחז בּו, בּעוד כּפּותיו על צוואר דסדמונה הודקות את הידוּק הקינאה.

"תוריד תַ'ידיים אמרתי לךָ!" שוּב חזר הכּפרי והִתריע.

אותלו, אמוּן על ה"קוֹד" הדראמאטי, הוסיף שם לחנוק את אשתו.

"אִם 'תָּה לֹא משחרר אותה עד שאֶסְפּוֹר עד שלוש," שב האיש והיתרה בּו, "אשחיל בּךָ, הוֹמְבְּרֶה, כּדוּר-הרגעה," וכוֹנֵן למוּלוֹ את נִשקוֹ.

שוּב התעלם השֹחקן מִדבריו בִּגבוּרה ראוּיה לכל שֶבַח, בִּמְקוֹם לבאֵר מה בּין אַקְט תיאטראלי לְפַאקְט קרימינאלי צפוּי. רק שפִּתאום, כּשֶיָּרָה האקדח אל ליבּהּ של טרגדיה כּפוּלה זו, היה כּבר אותלו מוּטל על קרשי הבּמה לא כּאַקט אך כְּפַאקְט. אותו רגע קלט היוֹרֶה הנלהב מה עולל לְשֹחקן חף מִפּשע. הוּא כּיוון את נִשקוֹ אל מִצחו של עצמו וקיפּד בּאחת את חייו. קמה מיד מהוּמה וּקריאות "דוקטור! דוקטור!" פּילחוּ את החושך. אך עד שהגיע הדוקטור נותר רק לקבּור שָם את שתי הגוויות.

 בּיום-המחר נערכה הקבוּרה, בִּרְשוּתוֹ האישית של הכּומר, לא בּבית-העלמין של הכּפר הסמוּך אלא דווקא לצד הבּמה. קְהַל אלפים מִכּפרֵי הסביבה וּפמליית הגברת אֶוִיטָה, שמעוּ איך קוראת רעיית הנשֹיא את דברי הפּייטן האנגלי. "כָּל הָעוֹלָם בָּמָה," אמרה, "וְכָל הַפֶּרְסוֹנַס אַרְטִיסְטַס. כָּל אִיש מְשַֹחֵק אֶת הָרוֹלָה שֶלּוֹ וְכָל הוֹמְבְּרֶה מַחְלִיף תַּפְקִידִים." על קִברם המשוּתף של הנרצח והרוצח כּבר הוּצבה אנדרטת-שַיִש שנחרט בּהּ אֶפִּיטָף.

 "כָּאן קְבוּרִים זֶה עִם זֶה כְּאַחִים לְגוֹרָל," נֶאֱמַר בּאותה אֶפּיגראמה, "תַחַת אֶבֶן אַחַת וְרָקִיעַ אֶחָד, בְּחֶשְכַת עֲפָרָם הַשָּלֵיו / הַשַֹּחְקָן הַמֻּשְלָם, הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם, שֶלָּקַח אֶת הַלֵּב אֶל הַדְּרָאמָה / וְאִתּוֹ הַצּוֹפֶה הַגָּדוֹל לֹא פָּחוֹת, שֶלָּקַח אֶת הַדְּרָאמָה לַלֵּב."

*

 מאז אותו לילה נִגמַל סַאמִי גולדמן מִכּל מיקסמיו של ה-circo. מה ששָבָה מעתה את ליבּוֹ היה קסם אורות הבּמה. מאי נפקא מינה אשתו של גוֹנְזַאלֶס ולוּא גם מין נפקא נאה היא אִם כּל אִינְוֶנטַר חֶמדוֹתיה הפיסי אינו שוֹוֶה דראמה אחת. אִם מִשֹחק ה"נִדמֶה לי" הזה הקרוּי תיאטרון כֹּה מסעיר את הנפש – שזה, הארטיסט ששֹיחק את אוֹתֶלוֹ, סופו שלא רק חי אותו כּי אִם גם מת עליו – אין זאת כּי אִם איזה סַם מְמַכֵּר, איזה סוד נעלם, איזו מַאגְיָה, טבוּעים בּו כּאבן שואבת, כּסוּג של כּישוּף, בַּמיקצוע הזה.

 הוּא חזר לַבּירה ונִרשם לְ"אוֹדִישְן" בַּ"יידישֶער טֶעאַטֶער" שבּלב בּוּאֶנוֹס אַיירֶס, שֹיחק כּסטאטיסט בּ"אחים אשכּנזי", בּ"עַמְךָ", בּ"הגולם" וּב"טוביה החולב". כּשהגיעה לָעיר לסיבּוּב-הופעות להקה מִפּלשֹתינה שדיבּרה בִּלשון-הקודש, הפך לבן-חסדו של הכּוכב הכּריזמאטי שֶחש בַּפּוטנציאל שבָּאַקְטְיוֹרְצִ'יק הצעיר.

שמו של האיש שגילה את הגוֹלד שבְּגוֹלדמן היה א. פרַדקין, הוּא פּרש מ"הבּימה" שעה שבּיקרה בּמַנְהֶטֶן, בִּשנות השלושים. כּדוּגמת פַּאוּל מוּנִי (הוּא מוּנִיצְ'קֶה וַייספרוֹינד) וּבּוּלוֹף (הוּא יוס'לה בּוֹלְקִין) שינה אז גם פרַדקין את שמו ל-Fred Kean, על מִשקלEdmund Kean האנגלי. זה, מְגַלְּמָהּ המוּפלא של גָלֶרְיַת דמוּיות הגאון השייקספּירי, שימש לו לפרַדקין דוּגמה וּמופת אף כּי חי בַּמאות הקודמות. מעולם לא ראהוּ אמנם על בּמה אך שמע את שִמעוֹ מִמַאקס רַיינהַארדט כּמו ששמע מִוַכְטַאנְגוֹב אודות סְטַנִיסְלַבְסְקִי, רבּוֹ הדגוּל.

אותם ימים היתה לפרַדקין גם עֶדנָה בּיידיש, בַּ-Second Avenue, אבל עדנה קצרה מאוד. "אִם אין לה לַיידִישקַייט דור של הֶמְשֵכדִיקַייט, זה המוליד יורשי-עֶצֶר, אין לה עתיד," כּך אמר כְּרוֹאֶה את הכּתובת מוּתוֵית על הקיר. לימים נסתבּר כּי צָדַק עד כּאֵב, היידיש בְּמַנְהֶטֶן פּשטה יד ולא רק רגל. שב איפוא פרַדקין, זנבו בּין רגליו, לָעִברית ולָעיר תל-אביב. כּאן, בּמפתיע, הפך לאהוּב הנשים וּמסמר הבּוֹהֶמָה. "אמן פּוֹרֶה מאוד," רטנוּ כּל אלה שקינאוּ בּו, "מַפְרֶה כּל קרקע-לא-בּתוּלה בּפרַדקינים קטנים." לא מעט ילדים שישבוּ בָּאוּלם בּלִוְיַת אִמּותיהם החסוּדות וִיפות-הטוהר בּהצגה יומית לא הֶעֱלוּ כּלל על הדעת כּי הם יורשי-היֵּצֶר ואיש זר זה – מולידם.

 את סַאמִי הביא בּשוּבוֹ מאותו הסיבּוּב על בּימות ארגנטינה על תֶקֶן של אב רוּחני שאימץ לו מין בּן-טיפּוּחים, "ווּנְדֶער-קִינְד". כּאילו הוּא עצמו יושב על סטַאטוּס של לִי סְטְרַאסְבֶּרְג וסַאמִי הוּא הבְּרַאנְדוֹ שבּקע מִבֵּיצָתוֹ. הוּא הינחָהוּ בּדיקציה, בּזֶ'סטיקוּלאציה, שינן לו אּת איבּסן וצ'כוב, ליטש את העברית שלו, תירגל איתו אֶטיוּדים, לימד אותו פּיתוּחַ-קול, עשֹה ממנוּ מֶענטש.

בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ "אַחֲרַי המבּוּל" היא סיסמת כּל תופס-עמדת-כּוח ואיש לא מכשיר לו יורש-לעתיד כּי מוּבטח לו לחיות לְעולם, בּלט רוחב-לב זה כּאַקט של טירוּף או כּטרַאנס-הִתאבּדוּת מאזוכיסטי. "כּל מנהיגינוּ," אמרוּ לו רֵעיו והִזכּירוּ כּל קְנאקֶער מזקין, "דבוּקים בּמאה עַכּוּז דֶבֶק-מגע אל כּיסאם בּין קרנות המִזבּח – ואילוּ אתה מחמם בּחיקךָ ציפעוני שיבלע אותךָ חי".

ממש אותה עת, בּתקוּפת נישֹוּאיו לאשתו השנייה, חַיְּ'קָה זוֹנדהַיים (רזה, מחוּדדת וּמי שפּירקה לו אט-אט וּבִמסירוּת את נישֹוּאיו הראשונים) ניהל דוֹן ז'וּאָן זה רוֹמַאנְצִ'יק רֶזֶרְבִי עִם מי שחיכּּתה לו בַּ- pipe-line(עוּבדה כֹּה בּאנאלית שכּלל לא הִפרִיעה לעוד שלושה רומאנים סימוּלטאניים, בַּצד). שְמָהּ של עֶגְלָה תורנית זו בָּעֵדֶר של פרַדקין היה צִיפִּי סוֹסְקִין, בּוגרת "בּית צבי" וּפצצה מתקתקת של אֶגוֹ ואמבּיציה נטוּלֵי כּל עַכָּבוֹת. היא היתה מרוּפּדת היטב בּאותם איזורים פָּרָתִיִּים בּגיזרתהּ העגלגלת, שפרַדקין, שֶקָּץ בּשִדְפוֹן רזונהּ האַסְקֶטִי-דוקרני של זוּגתו הנוכחית, שָֹמַח להושיט לה יד-עֵזֶר בִּמְקוֹם אגוּדת-שומרי-מישקל (משמע: הושיט לה שתי ידיים) בּכך שהִדגים לה דרכי הַרְזָיָה ושיטות שֹריפת קָלוֹרְיוֹת מענגות הרבּה יותר. בּחדר נִסתר בּמלון תל-אביבי (שֶבּוֹ, בּרוב דיסקרֶטיוּת, היה קליינט קבוּע) היה מלטש איתה צרור מיזַנסצֶנוֹת לכל הצגה בּה כּיכבה. סַאמִי שימש לו אַלִיבִּי תמידי בּשוּבו אל בּיתו עִם אור-שחר. "נשארתי בַּgreen room- עִם גולדמן, לשתות קצת," היה מחרתֵּת לה, סחוּט.

אלא שחַיְּ'קָה, למרות גימגוּמיו, לא קנתה את הלוֹקְש הקבוּע. יותר מדי הֵבינה איך פּועלת הקוֹמבּינה שֶבָּהּ הִדיחה היא את זוּגתו הראשונה. אותה תקוּפה הציג התיאטרון להיט ידוּע, "בּיקוּר הגברת הזקֵנה" של פרידריך דירנמאט. חַיְּ'קָה גילמה את הגברת, וּפרדקין את מי שיָרַד לחייה שעה שהיתה עוד בּת-כּפר ענייה שהגיעה לעיר הגדולה. בִּסְצֵינָה מסוּיימת אמוּרה היתה לסטור לו לַערס הזה, בּכוח, כַּכּתוּב בַּמחזה. כּל סטוּדנט-דראמה שנה ראשונה כּבר לומד איך עושֹים זאת "כּאילוּ": איך מַפְלִיקִים פֹּה סטירה וירטוּאלית ואיך יוצרים אֶפֶקְט מבּלי לגרום לשוּם דֶפֶקְט. אך חַיְּ'קָה שֹכרה לה מישֹרד-חקירות וּממש שעתיים בּטרם עלה המסך על אותה הפּרמיירה קיבּלה מִמישֹרד זה, כּשַי, צרור תצלוּמים של מיטה חטוּפה בּכיכּוּב בּעלהּ הלוֹיָאלִי וּמי שליטשה עמו שְלַל מיזַנסצנות, הסוֹסְקִינִית ההיא מאגוּדת-שומרי-מישגל.

 עלתה איפוא חַיְּ'קָה ישר לַבּמה כּמין גברת זקֵנה, דירנמאטית, נושֹאת ארנקהּ בִּשֹמֹאלהּ וּמקלהּ בִּימינהּ וסודהּ בּליבּהּ. שעה שהגיע הרגע לסטור לו לפרַדקין נותר זה רגוּע: הן כּל חזרה שנָכַח בּהּ עד הֵנָּה עברה תודה לאל בּ"פְלִיק" פיקטיבי, מדוּמֶה. זה שאותה זוּגיוּת שהוּא חי בּהּ עם חַיְּ'קָה אף היא מדוּמָה היא וזה שתפקיד בּעלהּ הלוֹיָאלִי פיקטיבי אף הוּא, כַּזכוּר – כּלל לא הטריד אותו, כּל החיים הם הרי פּוּרים שְפִּיל, כַּידוּע, ואִם בּחייו של שֹחקן מדוּבּר זו קומדיה-דֶל-אַרְטֶה ממש. עוד הוּא פּולט את תחמושת הרֶפּליקוֹת כּמו מרגמה משוּמֶנֶת, עוד הוּא מוּכן להגיש לאשתו את לֶחְיוֹ כּהמלצת אותו נוצרי, בּן הנַגָּר – תקעה בּו חַיְּ'קָה "שוֹס" ששוּם קאסאם ושוּם קטיוּשה לא ישתווּ לו בּהֶלֶם ולא בּטיבהּ של אותה הפתעה. אִם נֹאמר "סטירת-לחי", "מַכָּה", "חֲבָטָה", או אפילוּ "סְנִיקָה" ו"כּוּרְמִיזָא" - לא נתאר אלא אפס קצֵהוּ של מה שספג שם החְנְיוֹק. רק בַּשֹפה ששֹיחֵק בּהּ בּימיAvenue Second שלו, עם מוריס שווַארץ ויוס'ל בּוּלוֹף, יש "שְמִיר" ויש "פְלַאסְק" ויש "פְלִיק" ויש "פְרַאסְק" ויש "פַּאטְש" ויש "קְלַאפּ" ויש "זֶעץ". פרַדקין צנח מתעלף על קרשי הבּמה לחֶרְדַת כּל הצֶּוֶת. איש בַּקהל לא הבין מה קורה כּאן זוּלת שמישֹחקו היה אותנטי להפליא...

כּשנשֹא בַּפְּרֶמְיֶרָה של "יוּליוּס קיסר" את הסְפִּיץ' הנודע של אנטוֹניוּס, תיאר בִּשֹפתו של רֶבּ ויליאם מִסטראַטפוֹרד מיבצע אקרובּאטי דומה. "מַה נְּפִילָה הָיְתָה זוֹ, הָה, בְּנֵי רוֹמִי," סח בּפאתוֹס, ולא נותרה שם עין יבֵשה בּין הצופים.

כּבר עמד מנהל-הבּמה להזעיק טלפונית את ד"ר שפּירא, אוּלם פרַדקין, שכּתם כּחלחל של "פּנס" אֶלֶגַנְטִי קישט את עינו – (מה ששיווה לו הוד-קדוּמים של מין בּילעם שְתוּם-עין) פּקח שם עין תורנית, כּמו זאת של בֶּן-בְּעוֹר שאתונו גרמה לו כַּזכוּר לקְבֶץ' בָּרגל (בּעוד שֶחַיְּ'קָה אף הִגדִילה לעשֹות מִזֶּה והעניקה לו לפרַדקין מין נוֹק-אַאוּט טכני) וּבִפליאה גמוּרה שאל בּלחש:

"זֹאת – על מה?"

חַיְּ'קָה, אף היא שֹחקנית משוּפשפת, החזירה לו רֶפְּלִיקַת-קוֹנטרא: "על מה? על דברים בְּעַלְמָא עִם אותה העַלְמָה," וחזרה והָלְמָה…

כּשניסה אותו נֶעבֶּעך לפקוח שנית את עינו הפּחות מְצ'וּקְמֶקֶת שלפה לו הַיְשֵר מעוּמקי ארנקהּ את אותם תצלוּמים מַפלילים. פרַדקין מילמל: "מצטער, מְעִידָה…"

"מְעִידָה הַמְּעִידָה על טיב השְוַאנְץ," זרקה לו חַיְּ'קָה. אך עד שעיכּל כּבר ירד המסך על אותה מערכה וּבו-זמנית – על נישֹוּאיו.

שנתיים לאחר-מִכּן עלה המסך על "הַמְלֶט". פרַדקין, נשֹוּי זה שנה בַּשלישית והפּעם לסוֹסקין הנַ"ל (מי שתפחה בּשל כּך מרוב נחת על אף כּל שֹריפות הקָלוֹרְיוֹת) לא רק בִּיֵּם את השלַאגֶר הקלאסי כּי אִם גם גילם בּו תפקיד. הוּא שֹיחק את רוּחוֹ של המלך המת, אך למרות מיעוּט-אורכּו של התפקיד האֶפִּיזוֹדי גנב בּקולו השַלְיַאפִּינִי-חם את ליבּו של קהל הצופים. איש מִצוֹפיו לא שיער כּי שעה שגילתה רוּח-מת זו להַמְלֶט את סוד מזימת המלכּה-האֵם גֶרְטְרוּד עם קלוֹדיוּס, אחיו של המת – נִגלָה גם לפרַדקין כּי גרטרוּד, היא צִיפּ, מלטשת אף היא מיזַנסצֶנוֹת (עם הַמְלֶט, הוּא בּן-טיפּוּחיו סַאמִי גולדמן) וּמצמיחה לו לא רק קֶרֶן אלא גם ריבּית. כּך נִתממשה אסירוּת-תודתו של אותו ציפעוני שהפרַאיֶר שב וסיפּק לו מיקלט בּחיקוֹ החם עד שלמד להַכִּיש. כּך נִתבּרר כּי מִלבד מחזות שאוֹרָן של הראמפּות מַגִּיהַ יש מֶלוֹדרָאמוֹת נאות לא פּחות גם בְּצֵל אחורֵי הקלעים.

*

כּל זה גרם לו לפרַדקין לִשכּב (אך הפּעם – לגמרי בּ"סוֹלוֹ") חודש ימים בּמיטת בּית-מרפּא גֶרִיאַטְרִי אי-שם בַּשרון. הוּא, שהוּרגל להפגין בּיצוּעיו בִּתנוּחה זו תמיד רק בְּ"דוּאוֹ", אוי לַבּוּשה שנידון לה לפתע: לִרבּוץ בּה, אך רק עִם עצמו. כּמי שנחשב עד אתמול ללא שמץ עירעוּר לְקיסר הבּוֹהֶמָה, אכל לו עכשיו את הלב על אותם אֵידֵי מַארְס שלא חש בּהם כּלל גם כּשהיתרוּ בּו רֵעָיו כּאותו העיוור בּו זילזל יוּליוּס צֵזָאר, זה שלמרות עיוורונו הפטאלי היטיב שם לראות מִכּוּלם.

כּשקרא בָּעיתון על כּלוּלות זוּגתו עִם הבּרוּטוּס שלו, סַאמִי גולדמן, מי שלמרות שגידל ורוֹמֵם וטיפּח אותו זה שנים, פָּשַע בוֹ כִּדבר הנביא בּן-אמוֹץ וחָרַש כִּדבר שמשון בּעֶגְלָתוֹ המִתבַּרדֶקֶת, נתקף בּדיפּרֶסיָה קשה ונזקק לטיפּוּל פּסיכיאטרי דחוּף. כּל זה ניחת על ראשו כּמין רעם-פּתאום והפך בּו לפתע פּוֹאֶזְיָה לפּרוֹזָה וקוניאק ל"פְּרוֹזַאק" וּטרֶענֶערֶער (חרמן-אמן) לטְראַנְטֶע (שבר-כּלי). כּשראוּ מטפּליו כּי אינו מתאושש נוֹעֲצוּ בּקוֹלֶגָה ניוּ-יורקי. זה, שאביו זַ"ל היה חובב יידיש בּשנות השלושים, שלח שַי. זה היה תקליט stand-up ישן וחורק אך מצחיק עד דמעות בִּשֹפת יידיש. "אִם זה לא יצחיק אותו," סח אותו shrink, "אז אינני יודע מה כֵּן."

הוּא צדק אבל רק בּחֶציו של ה-case: זה לגמרי לא הִצחִיק אך הדמעות זלגוּ בּשפע. פרַדקין זיהה בּאותו קומדיאנט את עצמו שכּוּנָּה אז Fred Kean. הוּא נזכּר בַּמצחיקן הצרפתי הווירטוּאוֹזִי זָ'אן גַסְפָּאר דֶבְּיוּרוֹ הפנטאסטי. זה, מנציחו המוּפלא של פְּיֶרוֹ, הבִּיש-גדא הנִצחי של הבּמה הצרפתית, סבל דיכּאון וּפנה תחת כְּסוּת שֵם בּדוּי אל רופא פּאריסאי: "תן לי תרוּפה לַמרה השחורה שלי, דוקטור, אני מִתמוטט." -"אִם תלך לְתיאטרון Funambules," אמר הדוקטור, "תִתפּקע שם מִצחוק מִקוֹמֶדיַאנְט אחד, מזהיר. אין פּרצוּפוֹ, בּשעה שאינו מְאוּפָּר, מיוּדע וּמוּכּר לי, אך יש בּכוחו להצהיל גם אבני מצֵבות בְּפֶּר לָשֶז', בּית-הקברות העירוני."

"מה שמו?" שאל נִרגש הפָּצִיאֶנְט הדֶפְּרֶסִיבִי (אף כּי הדוקטור לא פּירש נכון את ריגשתו).

"דֶבְּיוּרוֹ, זָ'אן גַסְפָּאר דֶבְּיוּרוֹ," סח הדוקטור, "פּצצה של הוּמוֹר וקוֹמֶדְיָה. אתה, מוֹן אָמִי, רק תעיף בּו שָם עין וּכבר תִתרַפֵּא מהכֹּל..."

*

 בּוקר אחד צץ לו דַנְקוֹ דגן, אמרגן התיאטרון המסחרי, בּבית-מרפּא זה. חמוּש בּחיוּכים וזֵר ענק של גלאדִיוֹלוֹת, ערך בּיקוּר חולים מרהיב לפרַדקין התשוּש. פרַדקין, כּמי שמיטיב להכּיר את טיבם של יחסי-אנוש בּבְּרַאנְזַ'ת ה-show business, לרגע לא חשד בּו בּאורחו הפילנטרוֹפִּי כּי אין בּו בַּבּיקוּר הזה גם אינטרס סמוּי. ואכן, לאחר שדָּלַל, כַּצפוּי, מעיין ה"מה שלומךָ?" וּשאר הבּוּלשיט הסְּמוֹל-טוֹקִי, נִגלוּ קלפיו של דַנקוֹ זה וּכְבוֹד האימפּרסאריוֹ שפך ליבּו גלוּיות בּאוזני פרַדקין החשדן. מִדבריו נִסתבּר כּי הבֵּיבִּי שלו, הצלחת המַּחֲזֶמֶר שאותו יִבֵּא מִבּרודווי – "כַּנָּר על הגג", המכניס לו מיליונים – צפוּי לחיסוּל פּתאומי. למה ואיך? הכּוכב הראשי, הלא הוּא סַאמִי גולדמן שהוּשאל לו מ"הבּימה" (שרק לפני שנים ספוּרות היה סטאטיסט וּכלוּמניק ורק תודות לפרַדקין לא נשאר כּך עד היום) נִראֶה כּי השֶּתֶן עלה לו לָראש והראש נִסתחרר כּרוּלֶטָה: כּל הוספה בַּמשֹכּורת, כּל בּוֹנוּס, אינם משֹבּיעים את החְנְיוֹק. כֵּיוָן שנִדמֶה לו כּי אין לו תחליף, עורך הוּא על כּיסיו של דַנקוֹ אַמבּוּש מִדֵי ערב. אך נִתמלא האוּלם בּקהל שקנה כּרטיסים בּמֵאות, יושב לו הסְטָאר בּחדר-האיפּוּר, עטוּי בּתִלבּושתו המפוּרסמת של רֶבּ טֶבְיֶה, בּכובע-הקַסְקֶט וּבִזקָנוֹ המיתולוגי, ואף שכּבר נשמע צילצוּל שלישי – איננוּ זז. אץ מנהל-הבּמה המוּדאג ורוטן: "הקהל מִתעצבּן כּבר. אנא, מר גולדמן, עֲלֵה לַבּמה כּי אחרת יהיה פֹּה פּוגרום." גולדמן איננוּ מואיל אף למוּש מכּיסאו, כּמו הרבּה חברי כּנסת, כּאילוּ הוציא עליו שטר של קוּשאן או מוּנָּה פֹּה לשֹר-בּיטחון. כּשהֵחֵלָה לבקוע, מִצד האוּלם, מקהלת קריאות-הזעם "אֶת ה-כֶּ-סֶף! אֶת ה-כֶּ-סֶף!" פּרץ לחֲדַר-האיפּוּר כּטוֹרנַאדוֹ גם דַנקוֹ עצמו וצָוַח: "מה מתרחש כּאן לכל הרוּחות? תעלֶה על הבּמה אבל מיד, מר פּרימאדונה!"

"לא מתחשק לי," ענה האוֹרַקְל, מרבּיץ חיוּך של "קְפוֹץ לי" וקופא תחתיו כִּספינקס.

דַנקוֹ דגן, אמרגן-הצמרת, כּבר חש איך קופצים לו הפְיוּזִים, אף כּי הִכּיר שיגעונות של ארטיסטים, הפּעם איבּד סבלנוּת. "אוּלי תסבּיר לי מהי הסיבּה לכך?" הפציר בּו, "לפני שיפרקוּ לי שם את כּל המושבים." קול הקהל בָּאוּלם שוּב הידהד בּאוזניו, אך כּעת בּקְרֶשֶנְדּוֹ, כּמו בּאוזני יהוֹשֻע (בִּ"שמות" ל"ב) "קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה".

"סיבּה?" זרק לו סַאמִי כּמין עצם לפני כּלב, "פּשוּט מאוד לא בּא לי, אין לי מוּזָה, אין לי mood."

"יש כּאן קוֹנֵי כּרטיסים שרוצים גם תמוּרה לכספּם!!!" רתח דַנקוֹ.

לא, אין לי mood," היה גולדמן משיב, "אבל שטר של אלף דולר ישַפֵּר לי אותו פִיקְס..."

888בּלֵית בּרירה, בּלחץ הקהל המִתפּרע, נכנע לו איפוא דַנקוֹ לַסחטן הנכלוּלי. סַאמִי שילשל לכיסו את השטר ועלה לַבּמה זְחוּחַ-דעת. דַנקוֹ חרק בּשיניו והרגיש איך האוּלקוּס שלו מגבּיר גאז. אלא, כֵּיוָן שכִּדבר הפּיתגם "עִִם האֹכֶל גם גָדֵל התיאבון," חזר העסק. ערב בּערב גדלוּ שם מחיר הסחיטה וחֲמַת הנִסחט. עד שהִבשילה תרוּפת-הפּלאים בּמוחו הקודח של דַנקוֹ: פרַדקין הוּסַע בִּתנאֵי קונספּיראציה מִבֵּית המרפּא אל העיר. הוּא אוּשפַּז בּמשֹכּורת מלֵאה וּשמֵנה בּביתו של הד"ר שפּירא (בּין בֵּית תיאטרון-הצמרת של דַנקוֹ וּבֵית-העלמין הישן). מִדֵּי לילה בּלילה, סמוּך לַשעות הקטנות היה טַאקסִי מגיע. פרַדקין וד"ר שפּירא היוּ נִכנסים בִּגניבה לתוכו. נהג-המונית הפיקטיבי היה לא אחֵר מאשר פְרוֹי'קֶה גרינשפַּן, בּמאי הצלחת ה"כַּנָּר על הגג" שהִדבּיק לו שֹפם, לכיסוּי. כּמו בְּמיבצע של שליחי ה"מוסד" בִּתחוּמי טֶריטוֹריָה עויינת היה אותו טאקסי עושֹה מסלוּלו בּדרכי-עקלתון כּמו לבלבּל את האויב. איש לא היה מעלֶה אף על קְצֵה דעתו בּשעה זו של לילה מה מִתבּשל כּאן ואיזו קוֹמבּינה קורמת כּאן עור ואיפּוּר.

פרַדקין, כּאילוּ הוּזרק לו הוֹרמוֹן-נעוּרים או תידלוּק של וִיאַגְרָה, שוּב נִתלקחה אדמימוּת בִּלחייו וענן הדיפּרֶסיָה נמוֹג. גרינשפּן היה מנווט את הטאקסי דיסקרֶטית אל בּית הטֶעאַטֶער, דַנקוֹ היה מחכֶּה בִּכניסה אחורית וּמוביל לַבּמה. זו, הבּמה הריקה מאדם אבל לא מריגשה מחשמלת, היתה משמשת להם כּזירת-חזרות בּלי צופים וּבלי קַאסְט. גרינשפּן היה מתמרֵן טֵייפּ-רֶקוֹרדֶר שכּל השירים מוּקלטים בּו. דַנקוֹ שימש כּלחשן למיקרה שבּו פרַדקין ישכּח את הטֶקסט. את רֶפּליקוֹת הצֶּוֶת, למָעֵט אותן של טֶבְיֶה, פּולט היה גרינשפּן מִתוך האוּלם כּמין "מֶדְיוּם" נִסתר, קול מֵאוֹב. חייט מִשֵייח' מוּנֶס, שאיש לו גילה לו לְמִי או לְמַה הוּא טורח, שקד על תפירת תלבּושתו של רֶבּ טֶבְיֶה מִבּלי שיִרְאֶה את לוֹבְשָהּ. כּל שניתַּן לו היה צרור מידות שמָדַד אותן דַנקוֹ על פרַדקין וּדמֵי-לא-יחרץ, בּנוסף על שְֹכָרוֹ, אִם חלילה ישאל שאלות. ערב פּוּרים, בְּלֵילָהּ של ה"גַאלָה" לִכבוד נדבנֵי "קרן שְנוֹרְמַן" (הם בּאוּ בְּ-charter ישר מִניוּ-יוֹרק לנתבּ"ג וּמִשם –לָאוּלם) הוּצגה הצגת ה-100 בּחסוּת הנשֹיא ורֹאהַ"מ והכּנסת. על גג הבּניין זהרוּ שתי הדָלֶ"תִים (דנקוֹ דגן) בְּנֵיאוֹן. גולדמן, אמן השַנטָאז', כּבר הבין כּי הערב צפוּיה לו בּוֹנַאנְזָה: מי שהמלך חָפֵץ בִּיקָרוֹ יהא זה שיִּרְכַּב על הסוּס. המלך היה השֹחקן הראשי והסוּס )אִם לא חמוֹר) האמרגן הזה, הפרַאיֶר. שוֹט הזֵרוּז, הסחיטה והלעג היה הפּסוּק המוּכָּר: "לא מִתחשֵק לי לצאת לַבּמה, מר דגן, אין לי mood, אין לי מוּזָה." קריאות הקהל הנִזעם בָּאוּלם היוּ אש מסייעת, תמיד. זה עבד עד היום ועבד כּמו שעון, זה מוּכרח לעבוד גם הפּעם. גולדמן הסוּפֶּר-סְטָאר אין לו תחליף ודגן נֶעבֶּעךְ אין לו בּרירה...

 אך שוֹמוּ שמיים, שלא כַּצפוּי זה פּתאום לא הִרתיע את דַנקוֹ. ואִם גם בּכך עוד לא די הוּא פּשוּט לא הושיט לו לגולדמן שוּם שטר.

"אַל תצא לַבּמה," נִתקמרוּ שִֹפתותיו בְּחיוּך מיסתורי אך רגוּע.

"מה פּירוּש 'אַל תצא'?" שאל סַאמִי, מוּפתע, "הרי כּל הקהל מחכֶּה!"

"יחכֶּה," הימהם דַנקוֹ, "אִם אין לךָ mood להופיע הערב – תנוּחַ."

"מה זה 'תנוּחַ'? וּמה תסַפֵּר לַנשֹיא, לְרֹאהַ"מ, לכולם?"

"לא צריך לסַפֵּר להם כּלוּם, הם יִראוּ הצגה מעוּלָה," חִיֵּךְ דַנקוֹ.

-"איך?" נִתקף גולדמן בְּשוֹק, "בִּלעדַי? הרי אין לי תחליף. זה אַבְּסוּרְד!"

"נִמצא כּבר תחליף," נשף דַנקוֹ בְּ-cool סטוֹאיקָנִי בִּקְצֵה המיקטרת, "גם תיאטרון-האַבְּסוּרְד עוד נחשב תיאטרון. לֵךְ תנוּח, בִּיג סְטָאר..."

"איך תִמצא לי מחליף? תִתקשר לעולם-האמת? אל רִיבּוֹיְנֶע של עוֹיְלֶם? 'שְלַח לי דחוּף את רֶבּ טֶבְיֶה' תֹאמר לו? 'נשֹיא-המדינה מחכֶּה'?"

"בּדיוּק," אמר דַנקוֹ, "חַכֵּה ותִראֶה" וחִייג אל הד"ר שפּירא, זה הממתין לו בַּבּית עִם פרַדקין כּמו sprinter לאות-הזינוּק. "ריבּונו של עולם," אמר דַנקוֹ בַּטלפון, "אין אימפּרֶסַאריוֹ כּמוךָ. אתה מעלה וּמוריד הפקות על בּימת עולמנוּ יום-יום. שְלַח לי בּרוב חסדךָ איזה טֶבְיֶה הגוּן שאינו רודף-בּצע ולא כְּפוּי-טובה מסוּחרַר-הצלחה שהשֶתֶן עלה לו לָרֹאש." הוּא הִצמיד את שפופרת הטלפון (פּוּנְקְט!) אל אוזנו הרוטטת של גולדמן. גולדמן, תְקוּף-הֶלֶם, הקשיב ושמע קול מוּכּר אבל לא-מזוּהֶה. אפילו בּאוזנו של אַתֵאִיסְט כּסַאמִי גולדמן צילצל הקול כּמין חִיוּג ישיר מִשְמֵי-עליון.

"אוֹקֵי, מר דגן," נִתפּצח הבָּאס השַלְיַאפִּינִי כּמו מִתוך רעם, כּקול אלוהים העונֶה לאִיוֹב מֵחַשְרַת סערה מיקראית, "כֵּיוָן שאינני סובל פוֹיְלֶע-שְטִיק ויָקָר לי גם היום מוֹתַר אדם מן הבּוֹהֶמָה, אֶשלַח לךָ תיכף, בְּדואר אקספּרס, את הטֶבְיֶה הטוב מִכּוּלם."

"אני לא מאמין," צרח סַאמִי נִרעש, "תֵּן לי cash ונִגמור עִם זה, דַנקוֹ!"

"הרי אין לךָ כֵּף להופיע הערב," כּך דַנקוֹ.

"לא, יש לי כּבר, יש!"

"צר לי," כּך דַנקוֹ, "כּעת לִי אין כֵּף לשַלֵם לךָ, סַאמִי. נִגמר לי."

"מה כּבר נִגמר?" שאל גולדמן, הִיסְטֶרִי.

"ה-mood," פִּימְפֵּם לו דַנקוֹ בַּמיקטרת, "לא ה-cash…"

"מה שתגיד – אֶעֱשֶֹה," יִבֵּב גולדמן כּמין S.O.S של טובע.

" לא יעזור כּבר. איחרתָּ," כּך דַנקוֹ, "רק מה, תסתכּל בַּחלון."

גולדמן, כּמו זוֹמְבִּי, קָרַב לַחלון בּלי לקלוט מה קורה לו, ולָמָּה. לרגע חשש פּן יוּעַף בּידי דַנקוֹ מִשָּם לחצר שתחתיו. כּך נוֹרוּ לוּליינֵי הטְּרַאפֶּץ מִלועו של תותח שָם, בּ-Circo Gonzales. כּך הוּעַף הוּא עצמו ממיטה חטוּפה זו של אנה-מארִיָה, עֵירוֹם.

"מה אתה רוֹאֶה?" זרק לו דַנקוֹ, קר, סַרְקַאסְטִי.

"את הבּית של ד"ר שפּירא," סח סאַמִי.

"וּמה קצת מֵעֵבֶר לזה?"

"בּית-הקברות הישן," גימגם גולדמן, מרטיט כּמו מנה של קְרִיש-גֶ'לִי.

"אוֹקֵיי, אז עכשיו: מי קָבוּר שם, מר גולדמן?" שָב דַנקוֹ לשאול, כְּמוֹרֶה.

"גדולי האתמול," פּלט סַאמִי כּמי שנִבחן בּעל-פּה בּהיסטוריה, "מר גְרוֹס וּמר בּוֹס והד"ר בִּיג-שוֹס, כּל הקנַאקֶערים של פּעם, האָחָ"מ, הP-.I."V

"יופי! אז מה משוּתף לכוּלם אִם מוּתר לי לשאול?" חקר דַנקוֹ.

"לא זוכר, המוֹרֶה."

"שכּוּלם האמינוּ שאין להם, מותק, תחליף..."

 ז'אק אוֹחָיוֹן, מנהל-הבּמה, שירבּב ראש ולָחַש: "מתחילים כּבר!" מִצד האוּלם נִשתתקוּ הצווחות והוּרגש: ממתינים לַפּתיחה. סַאמִי מיהר לכיווּן הבּמה אבל דַנקוֹ חסם לו כּל דרך.

"אתה נִשאָר כּאן, אדוני," סח בּתוקף, לופת את זרועו כְּבִצְבָת. בּו-בָּרגע הגיח מִבֵּין הקלעים, מְאוּפָּר למישעי, בּתלבּושת, טֶבְיֶה נוסף, בְּזָקָן וקַסְקֶט, והִרעִים בּקול בָּאס: "ערב טוב!"

זה היה חיזיון ההולם לא "כַּנָּר על הגג" אלא "שני קוּנִי-לֶמְל". כּמו תאומים, כּמו מַרְאֶה מוּל מַרְאָה, כּמו כּפילוּת בּעיניו של שיכּור: טֶבְיֶה מוּל טֶבְיֶה, זָקָן מוּל זָקָן וקַסְקֶט מוּל קַסְקֶט, דוּפּלִיקַאטִים. את הדראמות הכי מפתיעות, כּאמוּר, לעולם לא יִרְאֶה הקהל. גולדמן, נִפתל בּאגרוף-הבּרזל של דגן כּתולעת על קֶרֶס, ראה בּעיניים כָּלוֹת את כְּפִילוֹ מנתר כּמו צעיר לַבּמה. פרַדקין, בּמֶטָמוֹרפוֹזָה פנטאסטית, הפך כּאן מִפֵּיגֶר לשְלֵיגֶר, מִתֶּקֶן אַלטֶער קַאקֶער שיצא מִכּלל שימוּש כּבר, לְזֶה של מטאטא חדש, נכון לכל עימוּת. מי שנחשב עד אתמול בּעיני כּל רופאיו לסוּס מֵת גֶרִיאַטְרִי, למי שרגלו האחת כּבר בַּקֶבֶר בּעוד השניה בּ-stand-by – פִּתאום קל כַּצבי הוּא ועז כַּאֲרִי וכוּלוֹ רוּח-קרב ואמבּיציה, דולג על הרים, ּמקפּץ על גבעות, כּמו הוּשקָה בּשיקוּי-עלוּמים.

"אני!" זעק סַאמִי שְנוּק-קול כּאומר: "זה אני מְשַֹחֵק פֹּה את טֶבְיֶה!"

"אתה," צחק דַנקוֹ נינוח, "אתה מְפוּטָר, אדוני הסחטן."

בַּצַּד היה ד"ר שפּירא ערוּך עִם כֵּלָיו בּחֶביוֹן הקוּלִיסוֹת (מה שקרוּי בּעברית-של-שבּת "הקלעים") בּעוּמקי הבּמה. ארוך כַּנחש שנִלפַּת, שָד וָשֶבֶר, סְבִיב לובן חֲזֵה קליאופּטרה, נִכרך סטתוֹסקוֹפּ מפוּתל ושחור על חֶלקַת חלוּקוֹ הלבן. הוּא הכין את עצמו למיקרה שה"סְטָאר" הזקֵן יתמוטט מוּל הרַאמְפּוֹת, אִם מחוּלשת אותו גוּף אַלְטֶע זַאכְן ואִם מחֶדוַת-הִתרגשוּת. אך נֹכַח עיניו המוּמוֹת-האטראקציה, עיני סקֶפּטִיקָן מֶדיציני, ריקדה לה תחיית-המתים וזימרה לה את "לוּא הייתי רוטשילד" כּמו אַקְטְיוֹרְצִ'יק בּן עשֹרים...

 דְּבַר פּיטוּרי השֹחקן-הסחטן היה "סְקוּפּ" שבִּדחילוּ וּרכילוּ דשה בּו כּל התיקשורת, כּתוּבה וּמוּקלטת, בּטוֹן "מה נִשמָץ?" – שני הצהוּבּוֹנים, שבּעֶטְיָם של קרב-הרֵיטִינְג וּקרב-הַאֲזָנוֹת-הסֵתֶר בּין בּעליהם עדיין היוּ צהוּבִּים זה לזה, נִשתווּ בּפִתאום בּמפתיע על צֹהַב אחיד בּו הִרקִיעה צַהֶבֶת ה"שוּנְד" לשֹיאים חדשים. שניהם נִזדרזוּ להפיץ בּחוּצוֹת הערים הוצאה מיוּחדת אליה נִלווּ תצלוּמֵי פָּאפָּארָאצִים בּגודל close up, "פְּלֵיבּוֹי" סטַייל. "פרַדקין דפק הופעה מהממת," בּישְֹרה בִּשניהם בִּשניהם הכּותרת (בּצבע, על פּני ארבּעה טוּרי רוחב) "וגולדמן חטף גוֹל עצמי."

בּכל פּינה בָּעיר, בַּקַניוֹנים, בָּאוטובּוּסים, סיפּרוּ איך החִיתְיאָר תקע שם פֶּנְדֶל לָצעיר. איגוּד הגימלאים ונִבחריו בַּקואליציה דרשוּ להעניק לפרַדקין אות "יקיר הדור". חברת תרוּפות-הפּלא supernatural הִנפִּיקה הוֹרמוֹן מְחַדֵּש-נעוּרים בּשֵם "פרַדking", תכשיר הבּולם הִזדקנוּת. בְּעַם בּוֹ כּל אזרח נוהג יום-יום, כּבעל-בּית, להיכּנס חופשי למיכנסיו של הזוּלת ויֵצֶר-המציצנוּת חוגג כּל בּוקר חַ'אפְלָה על כּל סקנדאל וּמלקק שֹפתיו בּהנאה, הפך עונשו המר של סַאמִי גולדמן אות וסמל לְמַה שצפוּי לו למי שעיניים גדולות לו יותר מרֹאשוֹ. בְּאֶרֶץ האוכלת יום ולילה את יושביה (שהם עצמם אוכלים בִּטרַאנס בּוּלִימִי זה את זה) אין עוד שֹימחה אמיתית וּספּונטאנית, עזה ושווה לכל נפש, כּמו זו החוֹצָה גבוּלות-גיל-מין-וסֶקטוֹר והקרוּיה (מִשְלֵי י"ז, ה') שֹימחה לאֵיד. כּל בּעלי הטוּרים מוּשחזֵי הקוּלמוֹס מיהרוּ להודיע כּי סוֹסקין זנחה את אישהּ הצעיר לטובת בּעלהּ הראשון. זאת היתה, כּמו תמיד, אינפורמאציה חלקית וּמאוד-מאוד לא מדוּייקת: סוֹסקין רצתה אבל פרַדקין נִשמר לנפשו לא לשֹאת אותה שוּב. "בּשביל טיפּת חלב בּכוס קפה," אמר בּנחת, "אין לי שוּם צורך לרכּוש בּעלוּת לא על 'תנוּבה', לא על 'שטרַאוּס', וגם לא לקנות פּרה." סוֹסקין, שלא אהבה את אותן השוואות מחמיאות עִם הרֶפֶת (אף כּי עדיין היתה גיזרתהּ מרוּפּדת בּאי אלה איזורים פָּרָתִיִּים) שמרה על דִמְמַת-אלחוּט כּי לא היתה על סְטַאטוּס אִשתו כּי אִם על תֶקֶן של מוּעמדוּת בלבד.

 אך פרדקין עצמו נעשֹה כּאן פּתאום אישיוּת ציבּוּרית מבוּקשת. בּכֶנֶס הֶרְצְלִיָּה וכנס קיסריה הוּזמן לשֹאת נאוּם-פּתיחה על פּער-הדורות. אפילוּ ראש-הממשלה חטף מִמנוּ שְטוֹזוֹת ולא פּחות הרמטכּ"ל ושֹר-הבּיטחון. הוּא אמר: "רבּותי, גם זקֵנים בּני דורי לא חוּסנוּ מעונשו של היֵצֶר. גם אנוּ נִדחפנוּ, חֵרפנוּ, נאפנוּ, רדפנוּ יוּקרה ושִלטון. אך בּכל זה ראינוּ דֶפֶקט, side effect, והיתה לנוּ בּוּשה אִם הִתגלָּה אצלנוּ שֶרֶץ – מה שכּיום, בּדורכם, דור הקְפוֹץ לי, פּשוּט נעלם מן הנוף. אנחנוּ נִזהרנוּ, בָּנַי, כּמו מאֵש, מִנגע השחיתוּת שאצלכם הפך לנוֹרמה. אנחנוּ ראינוּ בַּקְרַאנְק ששמו עוני חֶרפּה על המצפּוּן (כּי עוד היה לנוּ מצפּוּן). אצלנוּ, אִם שוּב לא זכוּ בְּאֵמוּן, הלכוּ לִשְֹדֵה-בּוקר, לא נִדבּקוּ לַפּוֹפּוֹ-זִיצ-יה. אצלנוּ, אִם הִבטיחוּ הבטחות בּיום-הקלפי, הִבדִילוּ בּין הַבְטוֹחֶס לְאוֹיף תוֹחֶס, קוּרְץ אוּן שַארף."

 כּל האוּלם, כּמו בַּסְצֵינָה של "הַמְלֶט", הבין שזה to be or not to be, לא מַאגְנָה חַארְטָה. כּאן, בּפוּרים, שהוּא חג התחפּושֹת, קורע איש הפּוּרים-שְפִּיל את כּל המסֵכוֹת.

הוּא סיים את דבריו ונפלה שם שתיקה, כּזאת ששוּם אח"מ אף לא הֵעֵז למחוא כּפּיים. "שוֹין," הִפטיר פרַדקין, "סיימתי, אך איך אמר בְּרֶנֶר בִּזמנו: כּל החשבּון עוד לא נִגמר..."

דודו אמיתי: סבל פלסטיני אותנטי

תנוח גם דעתך אהוד. ההתנשאות [גיליון 221] כולה שלך ולא שלי. התנשאות של מי שממרומי השקפתו הכוללת על הסכסוך מסרב לראות את הפרטים הנמעכים למטה תחת המנוולים משני הצדדים (פורים בחברון כבר הזכרנו? ואת משלוח המנות של ד"ר גולדשטיין?) – לא אטרח איתך במילים הרבה, כבר הכברנו די. מבחינתי סבל הוא סבל הוא סבל ושום סיפורי "צוותא" למינם, המבקשים כדרכם של המכלילים לדחוף את כל "האחרים" לקדירה נוחה אחת,לא יועילו. העולם איננו מחולק רק בין אוהדי החיזבאללה ותומכי "קדימה" – יש גם כמה גווני ביניים באמצע.

יום טוב,

דודו, גבעת עדה

יעקב זמיר: סיפור מדהים ביופיו

שלום רב לך אהוד,

קראתי בהנאה מירבית את הפרק התשעה-עשר של "המושבה שלי" [גיליון 222, "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה"]. סיפור מדהים ביופיו. הפרטים הרבים, השתלשלות העניינים, והתיאורים האותנטיים – כולם מקסימים. אין מילים בפי לשבח ולהלל את המסופר, את העלילה את השפה ואת הכול. לרגעים השוויתי את תיאוריך לאלה של המספר מיספר אחת של המאה האחרונה – גארסייה מארקס.

אלא שעליך לזכור, וחבל שזה כך, שאין זה היום חומר קריאה "תיקני". לא נראה לי שאיש מתעניין בכגון זה, ועלעול בדוכני הספרים בחנויות יאשר את דבריי. אפילו יצירת מופת לא תמיד הופכת לרב מכר.

בברכה וכה לחי,

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

נ.ב.

תודה ש"נידנדת" לקוראיך ללכת לתערוכה של ראובן רובין במוזיאון תל-אביב לאמנות, שעליה אין צורך להכביר מילים. חן חן. אם אני זוכר נכון התרעמת פעם במכתב למערכת עיתון "הארץ" על כך שמרשים לתינוקות ולילדים קטנים וצרחניים להיכנס לתערוכות ולהפריע. היום [3.3, יום סגירת התערוכה] כאשר ביקרנו שם קרה כמובן כנ"ל ואין מושיע.

ולא רק זה, פעם היו מציידים באוזניות את אלה שרוצים הסברים. עתה מציידים אותם בטרנזיסטורים שמצייצים למבקר באוזניו משמאל ומימין ומאחור. בראותי זאת נזכרתי שבימיה של אינדירה גאנדי, שרצתה להשליט סדר בקונטיננט שלה ולהקטין את הילודה, הוצעה תוכנית עיקור לגברים. וכדי לפתותם לבוא לתחנות בהן קשרו להם את חבל הזרע לעקרם, הודיעו שכל מי שבא יקבל רדיו טרנזיסטור. כמובן שבאו רבים, ואז, בלכתך ברחוב בהודו ראית המוני אדם עם רדיו טרנזיסטור צמוד לאוזן וכך ידעת מניין באו זה עתה.

הפילוסוף יאמר – וכי מה יש להתלונן כאן, והרי גם כאשר אתה הולך בשוק הפשפשים ביפו ומסתכל על דברי חמדה וכדומה, גם שם לא בדיוק שקט, למה אם כן תדרוש את הבלתי אפשרי ממוזיאון תל-אביב?

ואגב כך חשבתי שחבל שהמוזיאון לא פותח בתוכנית להקטנת גירעונותיו, למשל – על ידי כך שיציב באולם הכניסה מכשיר לקליית פופקורן, ואז כל אחד ייכנס עם דלי קרטון בעל תכולה של חצי קוב, שעלותו תהיה עשרים וחמישה שקלים, וגם הריח יגרה את התיאבון והצריכה תגבר עוד ועוד. ובא לציון גואל.

* * *

לאהוד היקר שלום וברכה,

רצינו להודות לך. בזכות התזכורת שלך ב"חדשות בן-עזר" לא פיספסנו את התערוכה המרהיבה של ראובן רובין במוזיאון תל-אביב. הגענו לתערוכה ביום האחרון שלה, ונהנינו מאוד מארץ ישראל של פעם (וגם של היום – עצי הזית...)

כל טוב ולהתראות,

עדינה ומשה בר-אל

נורית גוברין: לאחוז בשולי ההיסטוריה

לאהוד שלום,

נהניתי משירו של צבי ירון: "לילידי שנות השלושים" [גיליון 221] שתיאר יפה ומדוייק את דורו-דורי-דורנו.

אנא הפנה את תשומת ליבו לרשימתי באותו נושא: "לאחוז בשולי ההיסטוריה. דור שנות ה- 30 ומשהו – קטלוג חוויות" שפורסם ב"עלה והגשם – ספר התנועה המאוחדת", בעריכת מיכה לבנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ח/1998, עמ' 269-280.

בברכה,

נורית גוברין

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

משלים את דבריה של פרופ' יפה ברלוביץ

ברשימתה "ארבעים שנה אחרי החגים"

לכבוד יובל ה-70 של יהושע קנז

("תרבות וספרות", "הארץ", 2.3.07)

הציטוט: "פתח תקווה לא ידעה לקשט את רחובותיה בפסלים, במונומנטים או בכיכרות. רק שתי מצבות זיכרון נזדקרו בה. האחת: חרוט אבן, שהוצג על סיפו של בית קולוניאלי בן שתי קומות מתקופת הברון, ובו ישבה מועצת המושבה; והשנייה: מצבה מפוארת ומאוחרת יותר, שנבנתה בצפון שממנו נפתחה הרעה. בשתי מצבות אלה היו חקוקים שמות ארבעת הנופלים, ובכל י"א באדר, שצויין בו ברחבי הארץ יום הזיכרון לחללי תל חי, ציינו בפתח תקווה את יום ההתקפה. מאות תלמידי בתי הספר בעיר היו מתקבצים סביב המצבות, ואברהם שפירא המיתולוגי זעק את נקמתו."

ההשלמה: לא שתי מצבות היו אלה אלא מצבת-זיכרון אחת, שבה היו חקוקים שמות ארבעת הנופלים בכ"ז ניסן תרפ"א, 5 במאי 1921, בהגנה על המושבה. מיקומה היה בגן קטן צמוד לכותל הדרומי של בית ועד המושבה, לימים העירייה, (בקומה למטה היתה ספריית ספיר), והיו מעטרים אותה בזרי פרחים ביום הזיכרון ועורכים שם טקסים; הבית הגדול בן הקומותיים [מה פתאום "קולוניאלי"? קרוב לוודאי שניבנה בסגנון הבנאים הטמפלרים מאירופה] שימש בראשיתו כבית הפקידות של הברון. לאחר שנהרס, והעירייה עברה למשכנה החדש ברחוב חיים עוזר (מגרשי שפיגל), הועברה מצבת-הזיכרון לרחוב הדו-מסלולי בחזית הכניסה לעירייה. למיטב ידיעתי זו אינה מצבת אבן אלא היא בנוייה מלבנים ומלט.

בצפון המושבה, במקום שאליו היו באים בתהלוכה מדי שנה תלמידי בתי הספר לשמוע את נאומו של אברהם שפירא, לא נבנתה מעולם מצבה ולא נחרתו שמות, אלא נמצא שם על צד הדרך סרקופג עתיק, פתוח, שלידו נהרג אבשלום גיסין, אחד מארבעת הנופלים. על סרקופג האבן היה עומד שפירא ונואם. האזכרה לא היתה קשורה מעודה לי"א באדר ולתל חי, אלא נערכה בכ"ז בניסן שהוא יום ההתנפלות על המושבה. אלא שאחרי קום המדינה הוכרז התאריך הזה כיום השואה, ומאז נעלם הטקס הפתח-תקוואי, ואין אנשי פתח-תקווה יודעים עליו דבר כיום; כי מהי עמידת הגבורה של הפתח-תקוואים לעומת אסון השואה? – ועל כן גזלו מהם את יום הזיכרון המקומי שלהם, ושמעתי כי רק ב"חדשות בן עזר" מציינים אותו.

הסרקופג שבצפון המושבה נלקח לפני שנים רבות ממקומו ולא נותר לו זכר במקום. הוא הועבר לבית "יד לבנים", הוזנח שם בחצר, ונלקח לבית הספר היסודי בשכונת נווה-עוז, שם הוא קבור בשדרת השיחים בכניסה מימין, בתור עציץ גדול מלא עפר ומצמֵח ירק, אלא אם בינתיים גנבו אותו גם משם.

אברהם שפירא לא היה זועק לנקמה אלא מתאר בשפתו העסיסית את יום הקרב המר וסופד לחבריו ההרוגים. ידידי הצעיר מהמושבה (בגלל ההצטננות שכחתי את שמו) פירסם ספר בשם "ג'דע" ובו מתוארים יום הקרב וכל מעשיו של אברהם שפירא, כולל נאומו השנתי באזכרה.

ההשלמה הזו אינה נשלחת כמכתב למערכת "תרבות וספרות" מאחר ואי אפשר לסמוך עליהם שיביאו אותה כלשונה או יביאוה בכלל.

בית הסופר ע"ש חיים הזז בירושלים מארח את המשוררים

יערה בן-דוד ושמעון שלוש

עם צאת ספריהם "ליטוף באור מלא" ו"אור הדברים היפים"

בהשתתפות: ציפורה לוריא, עזה צבי

מוסיקה: יונתן ניב (צ'לו)

 הערב ייערך ביום חמישי 8.3.07 בשעה 20.30

בבית העם, רח' בצלאל 11 ירושלים.

הכניסה חופשית

יש אדם אומר שירו בשקט

מופע משירי אברהם חלפי

בתאריכים 18-19במרץ בשעה 20.30 בצוותא

לא רבים מהצופים שראו את אברהם חלפי בהצגותיו בתיאטרון הקאמרי ידעו שהשחקן קטן הקומה ובעל המבט העצוב הוא גם משורר נפלא, מוערך ואהוב.

לקהל הרחב התגלה חלפי המשורר בעיקר לאחר מותו, ובמיוחד דרך שיריו המולחנים כ"צער לך וצער לי", "השיר על התוכי יוסי", "עטור מצחך" ועוד שירים יפהפיים. שיריו מבטאים את מזגו כאדם וכאמן: נלהב ואירוני, תמים וספקן, מוסרי וסלחן. נושאי שיריו הם אהבה, בדידות וקיום אנושי.

במופע יבוצעו שיריו המולחנים והאהובים, וכן הלחנות חדשות בידי יוצרים צעירים, ויוקרנו קטעי וידאו נדירים.

משתתפים : רחל חלפי, דרור קרן, אורה זיטנר, חברי הפרלמנט: איה כורם, יונתן גוטפלד, אוהד לוי, יעל נחשון, איתי פרל.

עריכה אורה זיטנר

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 75 ₪

כרטיסים בקופת צוותא, תל אביב, טל. 6950156

 ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון

1. מצורף המסמך (4 עמ'): על סוגיית מעמדו של חזבאללה בלבנון

תפיסת משאית הנשק של חזבאללה ב-8 בפברואר2007 בפאתי בירות החזירה את הדיון הציבורי בסוגית הנשק של חזבאללה, ועימה את שאלת מעמדו בלבנון, וזאת לראשונה מאז סיום המלחמה

לקריאת המסמך, הקישו: http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2115&language=Hebrew

2. במת ממר"י, המפגש הבא: ביום ג', 13.3.07, בשעה 19.30, ביד בן צבי, רח' אברבנאל 12, י-ם.

עם: ד"ר סופיאן אבו זאידה ותא"ל (מיל) שלום הררי על: הסכסוך הישראלי פלסטיני לאחר הסכם מכה. לפרטים נוספים – 052-3338004

לצפייה בקליפים חדשים מערוצי הטלוויזיה הערביים, הקישו: www.memritv.org

 ממר"י – להכיר את השכנים כדי לעשות שלום

ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.il

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,367 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה

באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל