חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 224
תל אביב, יום חמישי, י"ח באדר תשס"ז 8 במרס 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: שלמה ניצן: בין בטון לבטון (שיר מהעיזבון).
דו"ח הביקורת על מוכנות העורף מטעם מועצת מערכת "חדשות בן עזר".
משה דור: קינת יחיד / אנא, לא להתרגש / דוקטור אהוד ומר בן עזר / חידה היא ותהי לחידה / יום הולדת שמח, אוּדי! / כיבוד למכובדים.
אורי הייטנר: סחטנות מושחתת.
יהודה גור-אריה: געוואלד! יידיש! // רבקה בסמן-בן-חיים / שני שירים.
אלי יזרעאלי: ככל שהחמורים נוערים נראה לי כי שיירתו של אולמרט תעבור.
אהוד בן עזר: האידיוטיזם המוסרי של העיתונאי והסופר רן אדליסט.
יוסי גמזו: מְגִלַּת אֶסְתֶּרִינָה.
ביקור במסעדת חיים (גריל רומני), צהריים לשלושה ב-285 שקל כולל התֶשֶר.
אלישע פורת: פגישה אחת – שני שירים, קריאה מאוחרת בשני שירים-תאומים של אבא קובנר. [האם ראה קובנר ביוכבד בת-מרים דמות את אימו שנרצחה בשואת יהודי אירופה, וגם התאהב בדמותה?]
יוסף לנג: הסיפור המלא של 2 מצבות הזיכרון לכ"ז בניסן תרפ"א בפתח-תקווה.
מעוללות עיתון "הארץ": הידד לשקרים ולפשיעה.
יוסי אחימאיר: איפה, איפה הוא, "מעריב" של פעם?
אגנה וגנר: מדוע אין חוגגים יובל 60 לסופר נידח?
שלמה ניצן
בין בטון לבטון
עַל הַגֶּשֶׁר
בֵּין בֶּטוֹן לְבֶטוֹן
מָצָא לוֹ גַּרְגֵּר זֶרַע גַּרְגֵּר אֲדָמָה
וְצָמַח: צָמַח
שִׂיחַ שָׁלֵם
מֵהַמִּרְצֶפֶת עַד לְמַעֲקֶה
יָשָׁר בְּלִי אֲדָמָה שֶׁל מַמָּש מִתַּחַת
דָהוּי אָפֹר מְטֻשְׁטָשׁ
שִׂיחַ שֶׁל יְרֹקֶת אֲבוּדָה
מוּל הֲמוּלַת הָרֵיחוֹת
וְרַעַל הָרֶכֶב הַחוֹלֵף –
וְצוֹמֵחַ לוֹ הָלְאָה
עוֹמֵד
וְצוֹמֵחַ
בּוֹדֵד זָקוּף עִקֵשׁ
וְיֶשְׁנוֹ –
כָּל כָּךְ יֶשְׁנוֹ
בּוֹדֵד וְיָחִיד בַּגֶּשֶׁר כּוּלוֹ
אָפֹר מְטֻשְׁטָשׁ
אֲפִילוּ מִתְפַּתֵּל עַד מְאֹד –
וְצוֹמֵחַ
כִּמְעַט בְּלִי אֲדָמָה מִתַּחַת
מֵהַמִּרְצֶפֶת עַד לְמַעֲקֶה
מִתּוֹךְ גַּרְגֵּר אֲדָמָה קָטָן
בְּתוֹךְ הַבֶּטוֹן הוּא צָמַח
וְיֶשְׁנוֹ
כָּל כָּךְ יֶשְׁנוֹ!
שיר שטרם פורסם עדיין, מתוך העיזבון. במלאת שנה למותו של שלמה ניצן, וצאתו לאור של הספר "שלמה ניצן, 14.12.1921-26.2.2006" במהדורה פרטית שערכה והוציאה לאור אשתו נחמה, המכנה במבואהּ את הספר בשם הצנוע "חוברת".
דו"ח הביקורת על מוכנות העורף מטעם מועצת מערכת "חדשות בן עזר" קובע:
אין, לא היתה, ולעולם לא תהיה אפשרות
למגן באופן מלא את צפון הארץ נגד התקפת טילים מתחום לבנון,
למגן נגד התקפה כפי שהיתה בקיץ האחרון, וכפי שתהיה בהיקף גדול פי כמה וכמה משעה שיופעל הארסנל האיראנו-החיזבאללי החדש!
כל מי שמבטיח או דורש מיגון מלא הוא הוזה, שקרן, עיתונאי מאחז-עיניים או פוליטיקאי ישראלי ציני וחסר-אחריות!
אזרחי ישראל אינם ולא יהיו עכברים החיים בחוריהם! הדרך היחידה להפסיק מתקפת טילים נוספת על צפון ישראל היא:
ההרתעה
כל אזור בלבנון ממנו יישלחו טילים ימצא עצמו בתוך יממה ללא תשתיות מים, חשמל, גשרים וכבישים, גרוע אפילו מימי התורכים. כל שטח חקלאי שישמש בסיס לשילוח טילים, יושמד. עם זאת תצומצם למינימום הפגיעה בבני-אדם. שימת הדגש תהיה על הרס התשתיות האזרחיות – גמול על כל פגיעה בעורף הישראלי!
ומהכירנו את אויבינו, גם אז אין שום ביטחון שלא ימשיכו לשגר טילים, אבל המחיר הנורא שישלמו על כך אולי יגרום להם לפעול קצת אחרת.
אורי הייטנר
סחטנות מושחתת
(תגובה לעקיבא אלדר "חנינה כללית תמורת שלום כולל", "הארץ" 5.3.07)
כאשר העיתונאי אמנון אברמוביץ' הפתיע בגילוי הלב בו הציג את העובדה שהתקשורת שומרת על שרון כעל אתרוג, בזכות תכנית ההתנתקות, התקבלו דבריו בהסתייגות בידי עמיתיו למקצוע. העיתונאים בישראל התנערו ממה שהצטייר כהזניה של המקצוע.
היום, כעבור כשנתיים, אבדה גם הבושה. יותר ויותר עיתונאים מדברים בגלוי על תרבות האתרוג – המאבק בשחיתות משמש ככלי לסחוט ראשי המדינה, כדי שיפעלו על פי השקפתה הפוליטית של מרבית התקשורת.
הדברים באו לידי ביטוי בוטה במאמרו של אלדר. הוא תקף את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, אותה הוא מבקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה."
וכאן מציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא מזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים," הוא מציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה."
חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול," אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר מזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, הם ירדפו אותו, ימררו את חייו וימצו כל דרך להציגו כמושחת, עד שלא יוכל עוד וייפול. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.
ואם זו אינה סחיטה – סחיטה מהי? ואם זו אינה שחיתות – שחיתות מהי? ואם זו אינה הזנייה של מקצוע העיתונות – זנות מהי?
* * *
משה דור
קינת יחיד
אֲסַפְסוּף בָּאִים-יוֹצְאִים, עֵרֶב רָב, גָּזְלוּ
אֶת אַרְצִי, זִהֲמוּ אֶת אֲוִירָהּ, טִנְּפוּ
אֶת מֵימֶיהָ, סִאֲבוּ אֶת יַמָּהּ, הִשְׁחִיתוּ
אֶת שְׂדוֹתֶיהָ, עָקְרוּ אֶת פַּרְדְּסֶיהָ, בִּעֲרוּ
אֶת צִמְחִיָּתָהּ, קָטְלוּ אֶת חַיּוֹתֶיהָ, עֲשַׁן
שִׁפּוּדֵיהֶם הִתַּמֵּר הַשָּׁמַיְמָה, רוֹצְצוּ
אֶת שְׂפָתָהּ, הִפְלִיאוּ לְהִתְעַלֵּל בָּהּ.
עַל שֶׁבֶר מְכוֹרָתִי אֲנִי בּוֹכֶה בָּדָד,
לֹא אֵבוֹשׁ, נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי,
אֵין לִי מְנַחֵם.
אנא, לא להתרגש
בישיבת הממשלה האחרונה התחוללו חילופי צעקות כאלה בין ראש הממשלה ושר הביטחון, שהראשון נאלץ להכריז על סגירת הישיבה למשך חמש דקות. "הייתי המום," סיפר שר ממשתתפי הישיבה, "הייתי חבר בממשלות אחדוֹת ואינני זוכר דבר כזה."
לאחר הסצינה הדרמטית נפתחה, כצפוי, חרושת הניחושים: ההתפרצות ההדדית היתה פרי מתח עצבים שאי אפשר עוד לשאתו – בגלל מצבם הפוליטי האומלל של שני הצועקים – או שמא אחיזת עיניים מחושבת כדי לצבור נקודות בדעת הקהל (העילה היתה הלנת השכר ברשויות המקומיות ואיומי השביתה הכללית של ההסתדרות)?
כך או כך, מוטב לא להתרגש. שתי ציטטות תופסות במקרה שלפנינו. "כל העולם בָּמָה וכל הגברים והנשים הם רק שחקנים," כתב ויליאם שייקספיר. "ההצגה היתה הצלחה גדולה, רק הקהל היה כישלון," אמר אוסקר ויילד.
ומה יש עוד להוסיף על כך?
דוקטור אהוד ומר בן עזר
לאחר הפוגה ארוכה למדי, במושגי הזמן של סופרנו הנידח, התעורר עורך המכתב העיתי להתקפת חימה חדשה על שנואי נפשו, אלה המקטרגים על קדוש ישראל רב-תחמן אהוד אולמרט. אני מתבונן, על דרך המיטאפורה, באהוד שלנו (בן עזר) – האם הזהות המוחלטת בשם הפרטי גם היא משמשת רכיב נכבד באהבת אהוד את אהוד? – ונלפת בהכירי בו את גלגול הגיבור הסטיבנסוני המפורסם: רגע אחד הוא ד"ר ג'קיל הטוב והמיטיב, ומישנהו, אוי לעיניים שכך רואות, הוא מר הייד הרשע הרצחני.
אכן, הרחיק הפעם נידחנו לכת. שפתו המתלהמת פרצה את כל גדרות הנימוסים שבן-טובים כמוהו, מיקירי פתח תקווה, אמור היה להתבצר מאחוריהן. גם אני, שהורגלתי (בעטיין של עשרות השנים שעסקתי בעיתונאות) לקיתוני השופכים שיוצקים מושכי-העט על קרובים ורחוקים, נאלמתי דום. "ייזכר לדיראון עולם שבאחת התקופות הקשות ביותר בישראל... עסקו בתקשורת ועסקו במוסדות המשפט והביקורת בישראל בביזוי, בהדלפות ובירידה לחייהם של האנשים המנהיגים את המדינה," [גיליון 223] כותב מר בן עזר, ולא נח מזעפו עד שכרך האשמה נוראה בברכת עידוד לאמור: "ככה הורידו ביגון שאולה את המת-החי אריק שרון. חזק ואמץ אהוד אולמרט, ההיסטוריה תשפוט אותך נכון יותר מאשר מבקר המדינה, המערכת המשפטית והתקשורת הישראלית – שרובם שוקדים כנראה להרוס אותך וזאת מתוך יהירות כוחנית ותאוות הרס עצמי שמתכסות במוסריות מזוייפת ומביאות נחת רוח לחסן נסראללה ולאחמדינג'אד ולכל החארות מסוגם."
במילים אחרות, מתנגדֵי רב-תחמן ורב-תיקָן אולמרט ושו"ת, מן התקשורת ו/או מן הביקורת, משרתים את צוררינו הגרועים ביותר. הווה אומר – ואל נא נתכסה במחלצות לשון – אנשים כמוני הסבורים שממשלת אולמרט היא הגרועה ביותר מבין הממשלות שהיו לנו למן קום מדינת ישראל, וכי יש להילחם בכל תוקף בשחיתות שפשתה בכל רובדי החברה, לרבות הממשל ושלוחותיו, אינם אלא בוגדים. אנחנו הורדנו שאולה את אריאל שרון, "המת-החי" (בספרות הפולקלור והזוועה מייחדים כינוי זה לערפד), שחלקו – לא רק כראש ממשלה אלא גם כראש משפחה – בהשחתת המידות בארצנו אולי מצדיק את מיקומו בסולם הערפדים הבכירים. ההיסטוריה, שתחרוץ דינו של אולמרט (על-פי בן עזר) להימנות עם קדושי עליון, תשפוט אותנו הסרחנים חסרי-המצפון והמשת"פים עם ההמָנים של זמננו להיזרק לגל האשפה עם כל מיני "חארות" אחרים ושם תהיה קבורתנו.
ובכן, אהוד מחמל נפשי, מזלנו האיר לנו פנים וההיסטוריה לא שמה אותך לא לפרקליט, לא לשופט ולא לתליין. שְׂכָרָן של עלילות אהוד השני עוד ייפרע בבוא עֵת חשבון. דומה שהמוני בית ישראל שאחרי מלחמת לבנון השנייה אינם זקוקים עוד למבקרי מדינה – ואפילו יהיו רודפי פרסומת עד דלא ידע – ולא ליועצים משפטיים ממשלתיים כדי להבין מיהו אהוד אולמרט ומיהם "האנשים המנהיגים את המדינה" המחרים-מחזיקים אחריו, על מה הוא מגונן ובמה הוא מבקש להסיח את דעת הציבור. כדי שנהיה חזקים די הצורך להחזיק מעמד בפני משׂנאינו חייבים אנו להבריא את הגוף הממלכתי והחברתי שהורעל על-ידי המושחתים ומְחַפֵּי השחיתות, של הכושלים והמכשילים, של מארגני מסעות-ההסתה נגד חושפי העוולות והכְּשָׁלִים, ולא פחות מזה חובה עלינו להיפטר מתאווי-הכבוד התת-בינוניים, שפלשו לכל חלקה טובה בחיינו ומוסיפים, בהיעדר כישרונם ובחֶדְלוֹן כישוריהם, לקרקר ולקעקע את נדבכי קיומנו בעזות-מצח שאין מָשְׁלָהּ. את העשבים השוטים הללו יש לנכֵּש מהר ככל האפשר ולשתול תחתם את מֵיטַב הפרחים בכל תחום, אזרחי וצבאי, דווקא כשהעתיד לוּט ערפל ומי יודע אילו מערכות גורליות עדיין צפויות לנו.
זאת אף זאת, בן עזר יקר, זכור נא, כי "חיים ומוות ביד הלשון" והיה זהיר בכבוד עמיתיך אפילו אין דעתם כדעתך, שכן אחרת יִשרו גם מוקיריך בזה אחר זה מעל אֲתָרְךָ כנשור קרציות מפרוות הכלב, ונידחותך תזעק כאבן מקיר ולא יהיה לה שומע. ובבקשה ממך, כרה אוזן, גם כשאתה מתהולל כפיל משולח-רסן בחנות חרסינה, לעצת החרדון הקטן המתרוצץ פה ושם בין עצי ההדר של פרדסי חוכמתך ותן את דעתך על המאמר הידוע ממסכת גטין שאביאו ברשותך אחד מיקרא ואחד תרגום: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב," לא העכבר גנב אלא החור (שבו הוא מסתיר את הגניבה) הוא הגנב. ומוסיף הפרשן: המחביא את הגניבה שגנב אחר, או הקונה אותה ממנו, הוא האחראי לגניבה. והפרשן לפרשן תורם את חלקו: חמור הרבה יותר הוא המקרה שבו פלוני לא רק מסתיר גניבה שגנב אלמוני או קונה אותה ממנו, אלא גונב בעצמו ומנסה להצניע את אשר גנב עד שתימצא לו עיסקה טובה, ולא רק משמש עבריינים אחרים.
ואולי, בין השתלחויות בבוגדי התקשורת והביקורת ומערכת המשפט, גם תמצא מילת גינוי אחת לשרי האוצר והפנים, הם ומנכ"ליהם, שאינם באים לישיבת ועדת הפנים של הכנסת המתכנסת לדיון בשיקום העורף – אותו עורף עצמו שהופקר במרוצת המלחמה ועדיין הוא מחכה לשיפוץ מיקלטיו בצפון ולמיגון בתי הספר שלו בדרום. מילה אחת של ריתוי כלפי "מנהיגי המדינה" האחראים להפקרה ולמחדלים מפי פתח-תקוואי דגוּל שכמותך – וחתולי-האשפתות התקשורתיים והביקורתיים והמשפטיים יאספו את זנבותיהם המדולדלים בין ירכיהם הכחושות וינוסו אל מעבר לנהר סמבטיון.
אבל אתה מחשה.
עד כאן שַׁבָּת הגדול.
חידה היא ותהי לחידה
בעקבות הגילויים המדהימים על השכלת אסתרינה אשת לַפִּידוֹת (אתם זוכרים אותה?) נתקפתי בסקרנות שלא תדע שובעה והלכתי אצל אתר חברי הכנסת הרשמי כדי לפשפש בלימודיהם למען ירחב לבבי וישמח. לא אשתף אתכם כעת בכל מימצאיי – וגם יש לאל ידכם לעיין באתר הזה בעצמכם – אבל עליי להודות, כי לא פעם כמעט פסק לבי מִפְּעוֹם ולאו דווקא מרוב שמחה.
הנה, למשל, חבר כנסת שזכה באחרונה בפופולאריות בזכות גבורתו במאבק עם בריונים נוראים שעמדו עליו לכלותו במיסבאה, שבה חגג – עם חבריו – יום הולדת לעוזר פרלמנטארי כלשהו, ושמא היה זה יובל הכסף או הזהב לנישואי אחד מיועציו. סלחו לי, קוראים נלבבים, בגלל גילי המופלג בוגד בי זיכרוני וגם הח"כים המופלאים של רשימת הגימלאים לא יצילוני מנקמת אֵל השיכחה. ובכן, אני מתבונן ומתבונן בחלקת אלוהים הקטנה של הח"כ הגיבור ואינני מוצא כל אות וסימן ותמרור ואבן-דרך ופנס-רחוב ופנס-כיס של השכלה כלשהי.
יוֹק, כדרך שאומרים הטורקים.
תחילה סבור הייתי שלגמתי לגימה מיותרת, כפי שאירע לגיבורנו, שעליצות החגיגה העבירה אותו על פִּיכְחוֹנוֹ, ועיני מהתלות בי, אך אז דווקא נזכרתי שאינני שותה כבר שנים רבות אף לא כאצבעון של יין ענבים. למדתי את הלקח ממה שאירע לנוח סָבָא, שלא להזכיר דוגמאות מודרניות יותר, ואני נזהר בסיפלון כבספל אדירים. חבר-הכנסת שלנו שכח, או לא רצה – ודאי בגלל צניעותו, שהרי כבר הכריז בשעתו, שבניגוד לח"כים אחרים העושים זאת בחשאי, הוא אינו בוש להיפגש עם הפליליים שבחבריו בלא הֶסְתֵּר פנים, כי הָרֵעוּת יקרה לו מכל. ומה עניין צניעות לכאן? הדעת נותנת שהחברים הללו אינם משתבחים בחינוכם המעולה וחבר-הכנסת, שמן הסתם ספרי חוכמה ודעת נושרים מחיקו, לא רצה לביישם בהפגנת-יוהרה של רוחב אופקיו.
יש, כמובן, אפשרות אחרת: בגלל מצבו הסוציאלי הקשה של חבר הכנסת דנן, בטרם הבקיע את שערי הַמִּשְׁכָּן ובוודאי לפני שנעשה יו"ר סיעת מפלגתו בכנסת, לא יכול לקנות לעצמו את ההשכלה הרצוייה לנבחר ציבור מן המניין. לאחר שהפך בסוגיה חזור והפוך הגיע לכלל החלטה לפסוח על השאלה הזאת מפני שעצם נוכחותו בפרלמנט הישראלי מדברת בעדה, ואם עלה בידו להגשים את מאווייו הכנסייתיים על-אף אבני-הנגף שהיו זרועות בשבילו הפתלתול, זו הוכחה חותכת לסגולותיו הסגוליות ששום תעודה – בוגר גן-ילדים, בוגר בית-ספר עממי, בוגר בית-ספר תיכון, בוגר תואר ראשון, תואר שני או שלישי – לא תגרע מהן ולא תוסיף עליהן . לעניות דעתי, אם ניחושי זה עלה יפה, הדבר נותן לו כבוד – לו ולכנסת ישראל – וגם פטר אותו מחבלי ההמצאה שבהם התענתה אסתרינה הנחמדה.
אם כן, שלוש פעמים כיפאק היי, כיפאק היי, כיפאק היי!
ולסיום אביא עוד מימצא אחד שגם בו התחבטתי ולא הצלחתי לפתור את החידה.
קודם הזכרתי את סיעת הגימלאים. שר הנמנה עם שורותיה מציין בביוגרפיה הָאֲתָרִית שלו, כי יש לו "בגרות מלאה". בגרות זאת – ואני מניח שהוא מתכוון לתעודת בגרות שאדם מקבל לאחר סיימו את חוק לימודיו בבית-ספר תיכון ולא לבגרות נפש, שרבים אינם מגיעים אליה גם לאחר שסיימו מַגְנוּם קוּם לָאוּדֶה את בית-הספר ללימודי השפה האטרוסקית בנכבדה שבאוניברסיטאות קאטמאנדוּ – הוענקה לו, כמצויין באתר, בשנת 1940, תשע שנים לפני עלייתו ארצה, בעיר-הולדתו פֶס אשר במרוקו. אבל ב"שנת הבגרות" היה השר-לעתיד רק בן י"ג (הוא יצא לאוויר העולם ב-1 באוקטובר 1927). אם אכן בעיר זו זוכה כל תלמיד בתעודת בגרות מלאה בהגיעו לגיל מצוות, נסתתמו טענותינו, ואם קיבל נושא הממצא את תעודת הבגרות המלאה בזכות כישרונותיו המזהירים, שאִפשרו לו להוביש את מעיינות התבונה והמדע עד הקרקעית בגיל שבו הישראלי הממוצע עדיין מקרטע בדרכו אל סף חטיבת הביניים, מן הדין שנִשְׁאַל קריאת כיפאק היי אחת מהשלוש שהענקנו לח"כ ונכתיר בה את השר.
אגב, הואיל ואיננו נוקבים בשמות מפורשים ומסתפקים בנתינת סימנים, כפי שנעשה לגבי מכות מצרים בהגדה של פסח, וזאת לשם חידוד החושים הבלשיים של קוראינו, נרמוז שהשר הזה מופקד על בריאותנו הגופנית והנפשית. כיוון שמומחים לדבר סבורים שהתייסרות ממושכת בפיתרון חידות אינה יפה לבריאות, הן של הגוף והן של הנפש, זו חובתו הממשלתית והמוסרית להיחלץ לעזרתנו בטרם נתפקע.
יום הולדת שמח, אוּדי!
שני אהודים כבר העלינו על ראש שמחתנו. הבה נוסיף עליהם את השלישי.
לאהוד ברק, השואף למנהיגות מפלגת העבודה, מלאו שישים וחמש שנה. כיוון שכך נהרו חבריו ואוהביו אל דירת העוֹני התל-אביבית שלו בשכונת הפחים הידועה בשם "מגדלי אקירוב". העיתונות שלא החמיצה את האירוע ההיסטורי טרחה להדגיש – אם מחמת הרשעות ואם מפני שנכשלה בשגיאה גסה – שרוב האורחים נמנו עם בעלי ההון היושבים ראשונה במלכות העושר הישראלית.
איך יכלו הכתלבים הזריזים הללו לבלבל בין "סלאם" טיפוסי, שגגותיו דולפים וקירותיו סדוקים, ובין מעון שמיליונרים לא היו מתביישים בו – דבר זה נשגב מבינתי.
אבל דבר אחד ברור לי: שוב ניחתה מהלומה כבדה על מעמדי החברתי הרעוע בלאו הכי.
למה?
שאלה מיותרת. אך אני אשיב עליה, בכל זאת, ולא אסתתר מאחורי תירוצים חלולים.
כי לא הוזמנתי.
ויותר לא אוסיף, כי גם לי יש כבוד עצמי.
אבל מה עָלַצְתִּי בקוראי במוסף לכלכלה של "ידיעות אחרונות" (מ-5 במארס ש"ז) את רשימת 46 מקבלי השכר השנתי הגבוה ביותר אשתקד בבורסה של ארצנו הקטנה – מספר אחת מקבל 4.91 מיליון שקל ומספר ארבעים-ושש רק מיליון. שאר 44 יקירי הבורסה מתמצעים בין ובין. אין צריך לומר ששמי לא מופיע שם. ואולי זו היתה הסיבה לכך שלא... אך הבטחתי לא להידרש עוד לנושא הכאוב.
אינני יודע אם וכמה מן הרשומים הגיעו לצריף של החבר ברק כדי לברכו ביום הולדתו. אם היו בהם כאלה שהתפקדו באחרונה למפלגת העבודה, בוודאי לא החמיצו את ההזדמנות הנאה הזאת. מי יודע, אולי חתן השמחה יגשים את תשוקתו הוותיקה להנהיג את המוני העובדים אל חברה מתוקנת יותר, שוויונית יותר, שבה יאכל כל ילד ארוחת בוקר בטרם לימודים, ואז גם יזכור מי נחלץ לסייע לו ביום פקודה.
כך או כך, יום הולדת שמח, אוּדי, עד מאה ועשרים.
נ.ב. אם שוב יש נזילה בצנרת החלודה, אל תתבייש לצלצל מהטלפון הציבורי הסמוך. אפילו בשבת.
כיבוד למכובדים
כמעט שכחתי. תשואות הידד מגיעות גם לח"כ-גימלאי משה שרוני, שיזם והעביר – ברוב רועץ ורוצץ, רק ח"כ שלי יחימוביץ' הצביעה נגד – הצעה מסחררת בנחיצותה, בצידקתה ובפשטותה: להקצות כספים בשביל כיבוד לסיעות הכנסת.
ומדוע, באמת, לא ישלם הציבור – ובכלל זה בוחריו הנזקקים של ח"כ שרוני, שהוא וחבריו לסיעת הגימלאים פרצו בסערה לבית-הנבחרים בזכות תמיכתם הנלהבת – מכיסו בעבור סיעודם הקולינארי של נציגיו? בני-העלייה הללו אינם זקוקים, ובעיקר ראויים, לחזק את ליבם בטעימה קלה בעיצומם של דיונים כבדי-ראש וכבדי-מישקל בעניינים העומדים ברומו של עולם?
כבר אמר מצביא מהולל שהצבא צועד על קיבתו. חברי הכנסת הם צבא העם. אסור להניח להם להתרושש כאשר הם מובילים אותנו מניצחון אל ניצחון. ואם מישהו יקונן בפעם-המי-יודע-כמה על עניים, חולים, פנסיונרים, קשישים וכיוצא באלה מרי-נפש (גם צעירים) שקיוו כי שרוני ועמיתיו ידאגו להיטיב אתם ועם העולה על שולחנם שלהם – שיבלום את פיו או לפחות יהרהר בתרומתה של דיאטה מעוטת-קלוריות לבריאותם של בני-תמותה שאינם חברי כנסת ישראל.
* * *
יהודה גור-אריה
געוואלד! יידיש!
אני עוקב זה שנות-דור בעניין אחר רשימותיו של משה דור בעיתונות; קורא אותן בהנאה בזכות העברית העשירה, המהוקצעת, לפעמים בהזדהות, ולעיתים – בתמיהה, במיוחד על יחסו המתנכר, המזלזל והשלילי לשפת יידיש, לחובביה ולכל מה שקשור בה.
בגיליון האחרון של המכתב העיתי [מס' 223] יצא משום-מה קצפו על אותם צעירים שמנסים לעשות נפשות לשימור השפה הזאת, שהולכת ונעלמת מאין דובר בה ונזקק לה. אך אם נרצה ואם נמאן, זו היתה שפתו של העם היהודי בתפוצות אירופה ואמריקה. [לא כאן המקום לעמוד על הסיבות להיעלמותה של השפה הזאת בימינו].
באחד הגיליונות הקודמים הוא יצא במעין גינוי למשפחה ירושלמית [לא חרדית], שבה הילדים מדברים בבית – שומו שמים! – ביידיש דווקא. [מעין תופעה של אליעזר בן-יהודה בהיפוך].
דומה שאין בפיו של משה דור כל גינוי למי שמדבר עם ילדיו בבית, באנגלית למשל, או ברוסית, או בערבית. אז מדוע יצא קצפו על דוברי היידיש דווקא?
משה דור מתגאה בכך שאינו יודע יידיש ואין זו שפת-אימו. יש להניח שהוא לא "נולד מן הים" כמו אליק, אחיו של משה אחר. אבל אם הוריו של דור לא נולדו בהרי האטלס, או בבגדד המעטירה, או בהרי כורדיסטן, יש להניח שהחליפו ביניהם לפעמים כמה משפטים בשפתם של שלום עליכם ופרץ ומאנגר. וודאי היתה זו שפתם של אבותיהם. מה הטעם להתכחש לכך או להתגאות בהתכחשות זו?
ברשימתו הנ"ל מציב משה דור מעין סדר-עדיפויות בלימוד שפות, ובבחירה שבין יידיש לערבית, הוא מעדיף את הערבית. זו דעתו, ויש לכבד אותה.
לדעתי, אמנם רצוי ללמוד ערבית, חיוני ללמוד אנגלית, אבל בעיקר – חובה ללמוד... עברית, כדי להציל את הדור הבא, "הילידים" [פעם הם נקראו "צברינו החמודים והעוקצניים"], שהעברית היא שפת-אימם – מן העילגות, הרדידות, רזון-השפה והבורות שכה בולטים בדיבורם ובכתיבתם של בני הדור הצעיר [והצעיר פחות] בימינו.
כפי שלא יעלה על הדעת לגנות את מי שעוסקים בלימוד ובשימור שרידי עברו ההיסטורי והארכיאולוגי של עם במוזיאונים ובבתי-גנזים, כן רצוי ואף חיוני לעודד את מי שמנסה לשמר את גנזי שפת היידיש הגוועת [זה 900 שנה] על אוצרותיה התרבותיים, הספרותיים העשירים לאין כמוהם. זהו אוצר אדיר השייך לעם היהודי כולו, ולא זו בלבד שהוא – העם – אינו יודע על כך, אלא אם יש מי שמנסה להאיר את עיניו, הוא זוכה לגינוי.
רבקה בסמן-בן-חיים / שני שירים
מיידיש: יהודה גור-אריה
בַּדְּמָמָה הַלֵּילִית
אֲנִי דוֹבֶרֶת יִידִישׁ
מִמַּעֲמַקִּים.
לְאוֹר הַיּוֹם קַל יוֹתֵר
לְדַבֵּר עִבְרִית.
הַשָּׁנִים
הָעוֹבְרוֹת וְחוֹלְפוֹת
שׁוֹדְדוֹת
מִשְּׁתֵּי הַשָּׂפוֹת
אֶת הֵד צַעֲדֵיהֶן.
*
הַיּוֹם מוּתָר כְּבָר לְבָרֵךְ
אֶת הַשּׁוּרוֹת אַחֶרֶת
כְּמוֹ אוֹרֵחַ
מִנְּדוּדָיו חָזַר
וְהוּא רוֹאֶה כֵּיצָד מַקְּלוֹ
כְּמוֹ שָׁקֵד פּוֹרֵחַ
וּמִנְּדוּדָיו –
שִׁיר נוֹצָר.
הַיּוֹם מוּתָר כְּבָר לְקַשֵּׁט
אוֹתִיּוֹת מְרֻבָּעוֹת
בְּשִׁירִים
תּוֹסְסִים כְּיַיִן בַּכּוֹסוֹת
בַּמִּלִּים הַבָּאוֹת
מֵעֵבֶר לָחוֹף,
נוֹשְׂאוֹת עֲקֵבוֹת
שֶׁל אֵפֶר וְאֵימָה,
וּלְהַזְמִין בִּלְבָבִיּוּת
לְהָסֵב כָּאן בְּיַחַד
לְשֻׁלְחָן הָעִבְרִית
אֶת הַמִּלָּה הַיִּידִית.
* * *
כל הכבוד אהוד / על חדשות בן עזר / בפרט על הסיפורים והשירים המתפרסמים במכתב עיתי / שלך / ההוא מחלם
*
שלום אהוד יקר,
תודה לך על זיכרונותיך מירנטון / שפתיים יישק / דרך אגב: משה דור נשמע כישראלי מומר השונא כל דבר אידיש / למרות התהדרותו / ככה הם כל המשוררים המתהדרים כילידים? הייתכן
*
למר שמואל בן ארצי / הידד לך לצאת ספרך נוברדוק / מי ייתן וירבו כמוך אתה / הרי מגזע בעל מחברים קדושים / שלמדו / המברכך ישראל הר / שהיה מצעירי התלמידים של בעל החזון אי"ש
[נוסח מתוקן]
* * *
אלי יזרעאלי: ככל שהחמורים נוערים
נראה לי כי שיירתו של אולמרט תעבור
שבוע טוב אהוד,
נראה לי שאנו באותו צד ובאותה שעה באשר לאולמרט [גיליון 223], אשר נתפס בעיניי כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו. לי נראה כי כוח עמידותו רב יותר מפוליטיקאים רגילים, ותחושתי שדווקא הוא, שניבאו לו שלא יסגור שנה, יסיים קדנציה מלאה, ולא אתפלא אם ימשיך לקדנציה נוספת. הרבה קפצונים עקרים מרעישים סביבו, אולם ככל שהחמורים נוערים, נראה לי כי שיירתו תעבור.
שיהיה לו ולנו בהצלחה,
חג שמח,
אלי יזרעאלי
אהוד בן עזר
טירוף המערכות הישראלי נמשך
האידיוטיזם המוסרי של העיתונאי והסופר רן אדליסט הצית היסטריה מצרית על "רצח" שבוייהם!
עוד מסמר בארון הקבורה של השלום הרופף בין ישראל למצרים
אם איננו טועים כתב העיתונאי והסופר רן אדליסט שני ספרים על שני ישראלים צעירים שונים זה מזה, שניהם בני קיבוצו-לשעבר גן שמואל. האחד הוא אורי אילן, שנתלה בדמשק, השני הוא המרגל הישראלי למען סוריה אודי אדיב. את ספרו על אילן איננו מכירים אך אם איננו טועים ספרו על אדיב נכתב מתוך מידה של הבנה לבוגד.
והנה, רודף שערוריות זה, המדבר בשם "חשבון הנפש" והאמת הפנימית והמוסריות הנאצלת שלנו ושופך חרטא של מילים צדקניות מִבִּיב של שנאה עצמית – קם ויצר סרט, כביכול תיעודי, "רוח שקד", ולדבריו ב"קול ישראל" (5.3) – לא בדיוק סרט על רצח שבויים ולא על שבויים מצריים אלא על קרב שניהלו לוחמים ישראליים מסיירת "שקד" ביום השביעי של מלחמת ששת הימים, ביוני 67' – מול גדוד קומנדו פלשתיני של הצבא המצרי – קרב שבו הרגו כמאתיים פלשתינים – (וזה פרק לגיטימי בהחלט במלחמה שבה הרגו ועינו המצרים שבויים רבים שלנו) – אבל אדליסט מציג את הדברים כ"שימוש יתר" בכוח וכ"חוסר מידתיות" – ומשתמע מכך שנעשה רצח שבויים על לא עוול בכפם.
איזה אידיוטיזם מוסרי! – כאילו מרגע שאין מצליחים להרוג אותנו עלינו לחוס על מי שרצה וממשיך לרצות לרצוח אותנו!
והוא עוד מיתמם בשידור ואומר שלא מעניינות אותו התגובות הנזעמות נגד השלום עם ישראל, שמתעוררות בעקבות סרטו בתקשורת וברחוב במצרים, אלא הוא דורש מהמצרים אותו "חשבון נפש" והפנמה ו"מידתיות", שעומדות כמובן לזכוּת אנשים כמוהו, ואשר הן בעיניו חשובות מכל, כדי לטהר את מחננו. ולדעתו אסור לנו להתחשב בתוצאות החיצוניות שתתרחשנה במצרים – כאשר אנו עורכים את חשבון הנפש על "חוסר המידתיות" שלנו, כמו למשל בהרס רובע החיזבאללה בביירות! (כך אמר במפורש בראיון על אודות סרטו!)– כן, גם המרצע הזה יוצא (בדבריו זבֵי המוסר ב"קול ישראל") מן השק של השנאה לישראל המפעפעת בו.
כן, התכונות של ה"מידתיות" עומדות לרשות אנשים חלקלקי-לשון, אידיוטים מוסריים, מניפולאטורים של האמת בשם הסנסציה; אנשים שמתעלמים מן האזור הפרוע והמאיים שבו אנו חיים; אנשים שלא איכפת להם להבעיר אש בשדה קוצים ובלבד שישראל המאויימת היא שתצטייר בתור הרוצח – ואילו המצרים, שאולי טרם נואשו ממלחמה נוספת עימנו (מלחמה שסרטו של אדליסט עשוי לתרום רבות לליבוייה) – המצרים, אשר כל האינטלקטואלים והאקדמיה שלהם מחרימים אותנו ושונאים אותנו – הם המסכנים בסיפור הטלוויזיוני שלו. ממש מהדורה חדשה של "השבוי" של ס. יזהר.
או של "הפרוטוקולים של זקני ציון".
הקלות הבלתי נסבלת של שידורים הגורמים נזק עצום לישראל, בין אם הם נכונים ובין שקריים – אבל תמיד מוצאים מהקשרם הכללי – שידורים בערוץ הראשון, הממלכתי, כמובן בשם חופש הדיבור והדמוקרטיה, אבל, ייאמר בגלוי – גם בשם האידיוטיזם המוסרי של העורכים – כל אלה מזכירים את הפסוק התנ"כי בפירושו הקודר-דווקא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו!"
חארות כאלה מוציאים שם רע למוסריות.
יוסי גמזו
מְגִלַּת אֶסְתֶּרִינָה
וַיְהִי בִּימֵי הַחָש-בָּרֹאש * הַחָש עַצְמוֹ תָמִיד כִּבְרוֹש * בֵּין אֲזוֹבֵי הַקִּיר שֶבְּמַלְכוּת שוּשַן, * זֶה שֶגָּרַס כִּי מֻמְחִיּוּת * בְּעִנְיְנֵי מְדִינִיּוּת * יֵש לוֹ עָלֶיהָ קוֹפִּירַיְט וְגַם קוּשָאן; * הוּא-הוּא הַשַֹּר עַב-הַבָּשָֹר * שֶאֶגוֹמַאנְיָה לֹא חָסַר * וּמוּל טֵרוֹר גּוֹאֶה וּפֶשַע מְאֻרְגָּן * בְּרֹב עַנְוָה מִנָּה עַצְמוֹ * כִּתְנַאי רִאשוֹן לְהִתְעַצְּמוֹ * לְמִי שֶסֵּדֶר כָּאן יַכְנִיס בַּבָּאלָאגָאן * כְּג'וּלִיאָנִי מְקוֹמִי שֶבְּרֹב כֹּשֶר * יַדְבִּיר פְּשִיעָה וְאַלִּימוּת וְחֹסֶר-יֹשֶר * בְּכֹחַ זְרוֹעַ נְטוּיָה וְיַד- בַּרְזֶל * גַּם בְּשוּשַן שֶלָּנוּ, בָּהּ יוֹם-יוֹם אוֹזֵל * רַף-הַיָּשְרָה בָּהּ-בְּשָעָה * שֶמִּתְגַּבֶּרֶת הַפְּשִיעָה * בְּכָל תְּחוּמֵי הַמַּמְלָכָה וְרִקְבוֹנָהּ) * וּבְכֵן, בִּימֵי אוֹתוֹ הַשַּר * שֶבְּקוֹמְבִּינוֹת לֹא בָּסַר * נוֹסָף עוֹד תִּיק לְמִפְלַגְתּוֹ הַמַּשְמִינָה. *
כָּל זֶה נִפֵּחַ כָּמוּבָן אֶת יֻקְרָתוֹ * שֶל כְּבוֹד הַיּוֹ"ר הַחָש-בָּרֹאש כִּי אֵין בִּלְתּוֹ * שֶהִִתְמַכֵּר לוֹ, לְכִסְּאוֹ, כְּאֶל חָשִיש * וְשָֹשֹ לִסְחֹט מֵרֹאש מֶמְשֶלֶת הַבַּקְשִיש * עוֹד עֶמְדַּת-כֹּחַ, עוֹד מִנּוּי, עוֹד הַכָּרָה * בִּנְחִיצוּתוֹ שֶל אִיש כָּמוֹהוּ לַשְֹּרָרָה * וְכָךְ, מִבְּלִי הַרְבֵּה לַחְקֹר וְגַם לִדְרֹש * עָלָה הַשֶּתֶן שָם לְרֹאש הַיוֹשֵב-רֹאש...
אַךְ הָאֱמֶת, שֶרַק בִּשְמָהּ הוּא כִּבְיָכוֹל * דִּבֵּר תָּמִיד, כְּגוֹן "אֵינִי עוֹמֵד לִזְחֹל * לַמֶּמְשָלָה" (בְּכָךְ צָדַק צִדּוּק נִמְרָץ * כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא זָחַל לְשָם, הוּא רָץ) * נוּ, הָאֱמֶת הָיְתָה הַרְבֵּה פָּחוֹת מַחְנֶפֶת * כִּי צֵרוּפוֹ לַגֹּעַלִיצְיָה הָרוֹפֶפֶת * הָעֲלוּלָה לְהִתְפָּרֵק יוֹם-יוֹם כְּ"לֶגוֹ" * לֹא הָעֳנַק לוֹ מֵעוֹלָם כְּ- boost לָאֶגוֹ * הַמְּנֻפָּח דַּיּוֹ גַם כָּךְ, לֹא לְשֵם זֶה * הֻקְצָה לַחָש-בָּרֹאש תַּפְקִיד בַּמַּחֲזֶה, * כִּי אִם מִשּוּם שֶצֵּרוּפוֹ לְכִבְשוֹנָהּ *שֶל הַשְֹּרָרָה נוֹעַד בְּרֹאש וְרִאשוֹנָה * פָּשוּט לִגְאוֹלמֶרְט אֶת רֹאהַ"מ מִשְּלַל הַקְּרִיזוֹת * וְאִיּוּמֵי-הַגֵּרוּשִין וְהַקַפְּרִיזוֹת * שֶל בַּת-זוּגוֹ הַהֲפַכְפֶּכֶת לְבֵית פֶּרֶץ * שֶנִּשְבְּעָה כִּי לֹא תֵשֵב בְּמֶמְשָלָה * אַחַת עִם אַרְכִי-שוֹבִינִיסְט, אַךְ אֶת הַשֶּרֶץ * חִיש טִהֲרָה מִפַּחַד פֶּן כִּסְאָהּ שֶלָּהּ * יִפֹּל קָרְבָּן, כְּגוֹל עַצְמִי וּמִפְלַגְתִּי, * לְהַצְהָרוֹת-הַבְּלוֹף עַל "לוֹבִּי חֶבְרָתִי"...
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה * הֻבְרַר לָנוּ כָּאן בְּדִיּוּק * כִּי רַק חִשְּבוֹנוֹת שֶל תּוֹעֶלֶת * גָּרְמוּ לְרֹאהַ"מ לַלִּהוּק * שֶבּוֹ, בִּפְּרַגְמָטִיּוּת נֶטוֹ, * וְלֹא רֹב-כָּבוֹד, לְמָשָל, * חֻלַּץ חָש-בָּרֹאש מִן הַגֶּטוֹ * שֶל מִי שֶאֵינוֹ בַּמִּמְשָל. * שֶכֵּן, הָאֱמֶת הַפְּרוֹזָאִית, * אִם רַק נִתְעַמֵּק בָּהּ כַּזַּיִת,* מַרְאָה בְּאוֹתוֹת וּמוֹפְתִים * כְּכָל שֶאֲנַחְנוּ שוֹפְטִים * בְּמֹחַ צָלוּל, אָנָלִיטִי * וְלֹא מְשֻחָד, תַּ'בַּרְדָּק * (לַמְרוֹת שֶבַּנּוֹף הַפּוֹלִיטִי * הַשֹּחַד הוּא שֵם הַמִּשְֹחָק) * כִּי אֵין לְקַנֵּא אַף לְרֶגַע * בְּרֹאש-מֶמְשָלָה הַחוֹרֵק * שִנָּיו מֵרֹב פְיַאסְקוֹ וָנֶגַע * שָעָה שֶהַכֹּל מִתְפָּרֵק * כְּשֶסַּךְ פַאשְלוֹתָיו מִצְטַבֵּר לְמֵאוֹת * וְדַי אִם נִתֵּן כָּאן מִבְחַר דֻּגְמָאוֹת: *
דָּבָר רִאשוֹן – הַמֶּמְשָלָה הַמְּקַרְטַעַת, * בִּמְקוֹם בִּסְטָטוּס-קְווֹ נוֹרְמָלִי וְיָצִיב, * בִּסְטָטוּס-קְפוֹץ שֶל חַאפְלַת-trance מְתַעֲתַעַת * בֵּין הַצְהָרוֹת סוֹתְרוֹת לְאִי-קְבִיעַת-תַּקְצִיב, * בֵּין פִּטּוּרֵי מַפְכָּ"ל לִטְרַאסְק סְבִיב מַחְלִיפוֹ * אוֹתוֹ מַרְבִּים פֹּה לְגַנּוֹת (כִּי יֵש, אֵפוֹא, * גַם רְעִידַת-אַדְמַת-פְּרֶסְטִיזָ'ה מִשְטַרְתִּית * בְּדֶרֶג-שִֹיא שֶל סֻלַּם דִּיכְטֶר הַמַּרְטִיט...) * דָּבָר שֵנִי - הַתּוֹפָעָה הַמַּזְהִירָה * הַמִּתְחַדֶשֶת בְּאַרְצֵנוּ לַבְּקָרִים * שֶל חֲקִירוֹת בִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת (בְּאַזְהָרָה!) * בִּכְבִיסָתָם הַלֹּא צָחָה שֶל שְלַל שָֹרִים. * דָּבָר שְלִישִי - גִּלּוּי מִלּוּי כַּמָּה כִּיסִים * בִּרְשוּת הַפְּרָט מִתּוֹךְ קֻפּוֹת רָשוּת-מִסִּים * וַחֲשָדוֹת הַנִּכְרָכִים יוֹם-יוֹם בִּשְמוֹ * שֶל הָרִאשוֹן בֵּין הַשָּוִים, רֹאהַ"מ עַצְמוֹ. * וְהַחוֹלֶרָה מִסְפָּר 4 בַּמִּנְיָן, * אַף כִּי בְּכָךְ לֹא נִתְמַצָּה כָּל הָעִנְיָן, * הִיא וַעֲדָה זוֹ שֶצִּלָּהּ עוֹד לֹא הוּרַד * מֵעַל רֹאשוֹ (וְהַמֵּבִין – יָבִינוֹגְרָד...) *
לָכֵן, עַל רֶקַע מְשוֹבֵב כָּזֶה שֶל בְּרוֹךְ * גִּלָּה רֹאהַ"מ לַחָש-בָּרֹאש שֶלָּנוּ רֹךְ * שֶבּוֹ אֻפְשַר לַנָּאש-קוֹנְטְרוֹלְנִיק הַוָּתִיק * לִסְחֹט בִּקְבֶץ' נוֹסָף שֶל טְרִיק וּשְטִיק עוֹד תִּיק * וְחָש-בָּרֹאש פָּתַח פֹּה קוּרְס שֶל סַיָּרוּת * לְאִתּוּרוֹ שֶל שַֹר חָדָש לְתַיָּרוּת. *
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְנַת הַלֶּמֶךְ אֲשֶר בְּעִדָּן לֹא עַתִּיק * הִבְטִיחַ (מִבְּלִי שֶיֵּדַע אֵיךְ יִפְרַע זֹאת) לְכָל עַסְקָנָיו שֶבַּכְּנֶסֶת * כִּי אִם יִתְמַזֵּל לוֹ לַחְלֹב מִפָּרַת-הַמִּמְשָל הַבּוּלִימִית עוֹד תִּיק * יֻתַּן אוֹתוֹ תִיק לְפָחוֹת לִתְרֵיסָר מִנּוֹשְֹאֵי כְּלֵי הַיּוֹ"ר רַב הַחֶסֶד. * אוּלָם עַל מְנַת שֶשּוּם אִיש מִנּוֹשְֹאֵי הַכֵּלִים לֹא יָחוּש כִּי עִכְּבָה * יָדוֹ שֶל הַיּוֹ"ר אֶת קִדּוּם אִיש וָאִיש מֵהֶם עַד לִמְרוֹמֵי הַצַּמֶּרֶת * לָחַש זֹאת לְחוּד בְּאָזְנֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם, כָּךְ שֶיִּחְיֶה בְּתִקְוָה * כִּי הוּא הָאֶחָד שֶיֻּחַד בִּמְיֻחָד לַחֲבֹר אֶל שָֹרֵי הַנִּבְחֶרֶת. * אֶלָּא – כָּעֵת, שֶפָּרַת-הַבָּשָן, בֶּעָטִין מְדֻשָּן עַלָא כֵּפַאק * מַקְצָה, כְּתוֹסָף, תִּיק נוֹסָף וְנִכְסָף הַמָּלֵא בְּכָל טוּב, חֵי שָֹטָן – * מִי מִתְּרֵיסַר שַמָּשָיו יְהֵא שַֹר שֶיִּזְכֶּה כָּאן בְּקֶרֶן-הַשֶּפַע * (בְּעוֹד הָאוֹצָר מִתְקַמְצֵן עַל נָכִים, עַל קְשִישִים וְחוֹלֵי הַסַּרְטָן)? * שְֹרוּלִיק חָסוֹן הוּא אַ-פַיינֶער גַרְסוֹן, אֲבָל מָה: עַצְמָאִי מִדַּי (פֶּגַע * לֹא מְבֻטָּל בִּשְבִיל יוֹ"ר חוֹבֵב יֶסְמֶנִים), הַיְנוּ: מָקוֹר לִמְבוּכָה; * יִצְחָק אַהֲרוֹנוֹבִיץ' בְּתוֹר חַ"כּ הוּא יֶלֶד טוֹבִיץ', אַךְ לֵךְ תֵּדַע כֵּיצַד יִנְהַג כְּשַֹר וּכְקוֹלֶגָה * בְּעוֹד אֶסְתֶּרִינָה – מַמָּש מַרְגָּרִינָה: רַכָּה וְנוֹחָה לִמְרִיחָה...
וְכָךְ נָפַל הַפּוּר – עַל פִּי אוֹתָם כְּלָלֵי דוֹקְטְרִינָה * נָאָה וּבּוֹלְשֶבִיקִית – לִזְכוּתָהּ שֶל אֶסְתֶּרִינָה * וּכְמוֹ שֶצָּפוּי גַּם טֻפַּח וְנֻפַּח לָהּ הָאֶגוֹ בְּאֹרַח מַרְשִים. * כִּי כְּמוֹ שֶכָּתוּב בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּרֵנוּ * עָשֹוּ לַשָֹּרָה-לֶעָתִיד גַּם אֶצְלֵנוּ * כְּשֵם שֶעָשֹוּ לְאֶסְתֵּר בִּתְקוּפַת מְרוּקֶיהָ: שִשָּה חֳדָשִים * בְּשִיר וּמִזְמוֹר וּבְשֶמֶן הַמֹּר שֶל יֻקְרַת-הַנּוֹתְנִים-אֶת-הַטּוֹן * וְשִשָּה חֳדָשִים בַּבְּשָֹמִים הַקְּרוּיִים הַבְטָחוֹת מַנְעַמֵּי הַשִּלְטוֹן, * דְּהַיְנוּ: לִשְכָּה וְעוֹזְרִים וְגַם ווֹלְווֹ וּסְטָטוּס-שָֹרִים מְדֻשָּן * (בְּעוֹד כְּמִילְיוֹן וְעוֹד שֵש מֵאוֹת אֶלֶף דַּלִּים רְעֵבִים בְּשוּשַן). * וּכְמוֹ שֶנָּהוּג בּוֹ בַּשּוּק הַפַּרְסִי הַפּוֹלִיטִי, שֶבֵּית נִבְחָרָיו, * הֲלֹא הוּא הַ"מַאגְ'לֶס" (הַכְּנֶסֶת), יִבְחַן בְּאוֹדִישְן אֶת חֶבֶר בְּחִירָיו * לִבְדֹק צִיצִיּוֹת כִּשּוּרָם וּמִדּוֹת טָהֳרָם וְדִיפְּלוֹם תָּאֳרָם * בְּטֶרֶם נִמְסַר כֵּס הַשַֹּר לְאִיּוּש עַכּוּזָם שֶל רוֹדְפֵי סְטָטוּס רָם, * זֻמְּנָה אֶסְתֶּרִינָה אַף הִיא לְאוֹתוֹ מִבְחַן-בַּד בּוֹ נִדְרָש כִּמְדֻמֶּה * לַחְשֹף מַחְלָצוֹת, לְהַגִּיש הַמְלָצוֹת וְלִשְטֹחַ דַּפֵּי רֶזוּמֶה. * וְחוּש נְבוּאִי שָם לָחַש וְאָמַר לָהּ כִּי אִם כְּבָר טִפְּסָה עַד הֲלוֹם – * הַמָּאן וְהַלִיבֶּר יָדוֹ עַל הַשִּיבֶּר וְזֶה יַעֲבֹר בְּשָלוֹם...*
וְכָךְ, בִּמְלוֹא קְווֹרוּם וּמוּל אוֹתוֹ פוֹרוּם שֶל חֶבֶר בּוֹדְקֵי צִיצִיּוֹת * עִם שֶפַע גוֹנֵי אוֹרְיֶנְטַצְיוֹת, חֶלְקָן יוֹנִיּוֹת וְחֶלְקָן נִצִּיּוֹת, * נִצְּבָה אֶסְתֶּרִינָה וְתֵכֶף הִקְרִינָה גַם עֹז גַּם הָדָר, כַּכָּתוּב, * גַּם אַטְרַקְטִיבִית וְגַם אָסֶרְטִיבִית וְגַם עֲרוּכָה בְּכָל טוּב: * מָשָל וּמְלִיצָה וְהוּמוּר וְלִיצָה וְשִפְעַת סִימָנֵי אֲמִינוּת * עַד שֶקָּרָא אִינְקְוִיזִיטוֹר אֶחָד בִּשְֹפַת יִידִיש רַכָּה: "אֵיין מִינוּט, * הַרְשִי לָנוּ, מֵידָלֶע, כִּי נֶחֶזֶה (אִם זוֹ לֹא סַכָּנָה אֶפִּידֶמִית * לַחְשֹף מִין מֵידָע מְסֻוָּג שֶכָּזֶה) בְּרִקְעֵךְ מִבְּחִינָה אָקָדֶמִית." * וְהִיא, אֶסְתֶּרִינָה (עַיֵּן בַּמַּסֶּכֶת שֶשְּמָה "מְגִלָּה", דַף י"ג) * עוֹדָהּ יְרַקְרֹקֶת, תְּמִימָה כְּתִינֹקֶת – לָכֵן, אִם לְרֶגַע נָשִֹים אֶל * לִבֵּנוּ כִּי אֵין לָהּ לֹא וֶתֶק וְלֹא נִסָּיוֹן רָב בַּבֹּץ הַפּוֹלִיטִי – * חָרְדָה, עֶקְרוֹנִית, מִתְּמִימוּת טִירוֹנִית שֶל פְּתַיָּה הָעוֹשָֹה טָעוּת קְרִיטִית, * דְּהַיְנוּ: אַחַת שֶדּוֹבֶרֶת אֱמֶת, מַה שֶּאֵין בּוֹ שוּם צַ'אנְס לְקִדּוּם * בַּסְּטָאף הַוָּתִיק שֶל כְּרִישֵי פֹּה-לִי-תִיק שֶאַף פַּעַם חוּשָם לֹא רָדוּם * וְאִיש מֵהֶם לֹא יִשְתַּטֶּה עַד כְּדֵי אֲמִירַת הָאֱמֶת (אַקְט מַחְטִיא * שֶשְֹּכָרוֹ הַיָּחִיד * הוּא סוֹפָהּ הַמַּפְחִיד * שֶל קַרְיֶרַת עַסְקָן מִפְלַגְתִּי...) *
וְנַהֲפוֹךְ הוּא, כָּמוּבָן: מִיָּד סִגְּלָה לָהּ, בִּמְכֻוָּן, * אֶת טַקְטִיקַת הַ"גּוּרוּ" מִן הַ"נָאש קוֹנְטְרוֹל" * שֶהוּא מוֹרָהּ וְגַם רַבָּהּ וּדְמוּת-מוֹפֵת, וְאַדְרַבָּא: כְּלוּם אֲמִירַת אֱמֶת כַּיּוֹם הִיא פְּלוּס אוֹ עֹל? * וּכְלוּם אֱמֶת הִיא אוֹ כָּזָב כִּי יֵש לוֹ שָם בְּבֵית-גְּנָזָיו סְפֶּצְיָלִיטֶה לְאֶתְגָּרִים סְטְרָטֶגִיִּים * אוֹ שֶמֶץ נִסָּיוֹן מַסְכִּין בִּתְחוּם הִלְכוֹת מִמְשָל תָּקִין עָלָיו מַכְרִיז הוּא בִּצְלִילִים חֲגִיגִיִּים? * וּמַה חֶטְאָהּ אִם לֹא אָמְרָה אֶת הָאֱמֶת לַאֲשוּרָהּ וּתְעוּדוֹת-אֱמֶת לֹא מִהֲרָה לִשְלֹף: * כְּלוּם הִיא הַחַ"כִּית הַיְּחִידָה אֲשֶר כִּזְבָה וְכִחֲדָה בִּדְבַר דִּיפְּלוֹמוֹת אָקָדֶמִיּוֹת שֶל בְּלוֹף? * וּכְלוּם צִ'יזְבָּטִים לֹא בָּדָה יוֹ"ר-הִסְתַּדְּרוּת- מוֹרִים-נוֹדָע עַל אוּנִיבֶרְסִיטַת-יֻקְרָה מִלַּטְבִיָה? * אוֹ שֶפַע חַארְתּוֹת לֹא מָסַר – רַק בַּיָּמִים הָאֵלֶּה – שַֹר (עַל תְּאָרִים דּוֹמִים) וְלֹא הֻגְּשָה תְבִיעָה? *
כָּךְ שֶהַצְּלִיל אֵינוֹ חָדָש בְּזוֹ הָאַרְיָה * וְהוּא "תַרְבּוּת"-מִמְשָל שְלֵמָה כַּיּוֹם מַפְגִּין: * אִם אֶסְתֶּרִינָה זוֹ בִּלְגִינָא קִיש קִיש קָרְיָא * הֲרֵי בָּאִסְתְּרָא מִשְתַּקֵּף כָּל הַלָּגִין...
* * *
להד"ם
בניגוד לשמועות המופצות בזדון
מבקר המדינה חכם
אינו רודף פרסומת
ואינו מדליפן
* * *
ביקור חוזר במסעדת חיים (גריל רומני)
צהריים לשלושה ב-285 שקל כולל התשר
מאת ס. נידחובסקי
שתי ארוחות עסקיות שכללו כל אחת – מרק צ'ורבה וצלחת קבאב רומני (3 יחידות כ"א) עם צ'יפס, 128 שקל, כולל פחית דיאט ספרייט. 1 מרק צ'ורבה נוסף, 29 שקל. 1 מנה ראשונה איקרה (עם בצל קצוץ), 21 שקל. 1 מנה ראשונה הרינג (עם זיתי קלמטה שחורים גדולים), 22 שקל. 1 כוס שפריץ בהיר וקצת מתקתק, 16 שקל. 1 כוס בירה גולדסטאר גדולה מהחבית, 19 שקל. 1 פאפאנאש לקינוח, 25 שקל. תוספות חינם: פרוסות עבות של לחם לבן טרי ובשפע, צלחת חמוצים: כרוב כבוש ומלפפונים חמוצים. קערית שום כתוש חריף עם זר פלפלים ירוקים חריפים תקועים בכוס מים. ס"ה 260 שקל + 25 שקל תשר, ס"ה 285 שקל לשלושה סועדים.
האווירה רומנית-יהודית נעימה. השירות ביתי ואימהי. המנות הראשונות טעימות מאוד. בכל קערה של מרק צ'ורבה חמוץ התחבאו שתי כופתאות בשר-קציצות מבושלות-היטב עם המרק. שווה לבוא אפילו רק בשביל המרק. הקבאב הרומני העסיסי והצלוי היטב היה מעולה. העורך מעדיף אותו על פני הקבאבים של המסעדות המזרחיות והערביות בזכות עסיסיותו המופלאה. המיסתורית והעורך הסתפקו במנה עיקרית אחת לשניהם, ואילו האורח הנילווה חיסל בעצמו מנה של שלושה קבאבים עבים. הצ'יפס עשוי פרוסות עבות שכנראה בושלו קצת קודם ורק אחר כך טוגנו בשמן והשחימו (אימא היתה מטגנת כאלה בשם "בראט קרטופלס" ולא צ'יפס), טעים מאוד. הפאפאנאש הוא בייגלה פריך שמזכיר סופגנייה חומה עשוייה היטב, פריכה, עם ציפוי שמנת מתוקה ומישרת פירות יער אדומה. שבענו, מה זה שבענו. אפילו ממליגה כבר לא ביקשנו. ואישה נחמדה אחת, שישבה בסמוך לנו עם שלושה גברים, אחד מהם בעלה ואחד שחקן תיאטרון אידיש, כולם יוצאי רומניה ואוהבי מיטבח רומני, אמרה על אחד מהגברים שהוא כבר "שיכור מהצ'ורבה!"
מסעדת חיים (גריל רומני), נס ציונה 8א' (מקודם נמצאה המסעדה ברחוב דיזנגוף), תל-אביב. 03-5165361. לא רחוק מבניין מגדלור וקירְחת קולנוע מוגרבי לשעבר. נוסד בשנת 1976.
אלישע פורת: פגישה אחת – שני שירים
קריאה מאוחרת בשני שירים-תאומים של אבא קובנר
בשנת 1971 יצא לאור ספר אלבומי מיוחד במינו. "זר שירים ליוכבד בת-מרים במלאת לה שבעים". בספר האלבומי הזה, שיצא בהוצאה משותפת של הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת ספרית פועלים, הגישו כמה עשרות משוררים מנחה, בכתב ידם, למשוררת בת-מרים. בין המשוררים, "פני השירה העברית" דאז, היה גם המשורר אבא קובנר.
על היחסים המיוחדים בין בת-מרים לקובנר, כותבת ההיסטוריונית דינה פורת, בספרה "מעבר לגשמי", פרשת חייו של אבא קובנר, בעמ' 378, כדברים האלה:
"ביתה של יוכבד בת-מרים נעשה לו (לקובנר) לבית שני. מאז נהרג בנה היחיד, במלחמת השחרור, חיתה מחוץ לחיים. כמעט שלא יצאה את ביתה, לבשה רק שחורים, דיברה אל מבקריה בגוף שלישי, עומדת זקופה כדמות תנכי"ת. כל אימת שהיה בתל אביב בא אליה, לעיתים עם אבות ישורון, להראות לה משיריו – כמה מהם הקדיש לה – ולשמוע את שיפוטה בהערכה עמוקה. למרות הפרש הגילים הגדול, שהרי כמעט יכולה היתה להיות אמו, נטוותה ביניהם ידידות מיוחדת..."
הוא הגיש לבת-מרים שיר מעניין, בשם "וכך הכרתי את פניך", כתוב בכתב ידו המרהיב. הספר האלבומי הנדיר הזה אזל מהשוק. והשיר מובא כאן:
וכך הכרתי את פניך
וְכָך הִכַּרְתִּי אֶת פָּנַיִךְ. וְצָעַקְתִּי כְּיֶלֶד.
פְּנֵי אֵם בַּחַלוֹן. אִמְרַת יָם לְסוֹף מִדְבָּר.
כָּך נִדְלָק כּוֹכָב בְּיַעַר הַטּוֹבְעִים, פַּעֲמוֹן
וְהוּא מְצַלְצֵל בְּבֹקֶר עַד: יֶלֶד –
צָעַקְתִּי, אֲנִי יֶלֶד.
וּגְלִידֵי מִלִּים עַל שְׂפָתַיִם נָעוֹת
וְשִׁיר אַחֲרוֹן קוֹפֵא עַל גְבָעוֹת שֶׁהִצְלִילוּ.
כְּמוֹ עַל קֶבֶר אִמִּי אָז שֻׁתְּקוּ עַפְעַפַּי
וְכָל שֶׁנִטָשׁ תַחַת בְּרַד הָרְגָבִים
וְכֻסָּה מִכִּעוּר וּבְאֵין פֵּשֶׁר – חַי
הוּא נִצָּב לְנֶגְדִּי. אָז הִכַּרְתִּי פָּנַיִךְ:
בְּבֵית נְתִיבוֹת אֲחוּז אִמָּהוֹת דוֹלְקוֹת
צָעַקְתִּי, יֶלֶד. יֶלֶד.
וְלֹא זָכַרְתִּי אִם לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִים
נָפַל הַדָבָר, אוֹ נֶאֱלַמְתִּי רַק אֶמֶשׁ.
וְלַבֹּקֶר מְצָאוּנִי שׁוֹכֵב בּחֵיקֵךְ
וּפוֹרְחוֹת בִּלְחָיַי רוּחַ וְשֶׁמֶש.
היחסים בין אבא קובנר ובת-מרים היו כאמור, מיוחדים במינם. אבא קובנר העריץ אותה ואת שירתה. מאז בואו לארץ, לאחר שכשלה תכנית "הנקם" הגדולה שלו ושל חבורת "הנוקמים". הוא הקדיש לבת-מרים כמה שירים. על חלקם ציין הקדשה מפורשת, ועל אחרים לא. בתוך מהדורת כל שיריו, שערך דן מירון, שיצאה לאור במוסד ביאליק במשך כמה שנים, נמצאים לפחות עוד שני שירים המוקדשים לבת-מרים. השיר "קול עירי הלבנה" למשל, שנדפס בעמ' 54, בכרך ד' של כל שיריו.
והנה כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, כינס אבא קובנר והוציא לאור את ספרו "תצפיות", בהוצאת ספרית פועלים. ובין השירים שהביא בספר נדפס גם שירו "וכך הכיר את פניך", שיר-תאום, שיר תואם, לשירו הקודם שנדפס ב"זר שירים לבת-מרים". השיר נדפס במהדורת כל שירי קובנר, בעריכת דן מירון, בעמ' 121, כרך ד', שירים ופואמות קטנות, מוסד ביאליק, ירושלים תשס'ד 2003. גם השיר הזה מובא כאן, לתועלת הקוראים:
וכך הכיר את פניך
לי' בת מרים
וְכָךְ הִכִּיר אֶת פָּנַיִךְ. הַיָּם מֵאֲחוֹרֵי עָרְפּוֹ
כְּצִלּוֹ הִתְכַּוֵּץ. לִפְנֵי הַדֶּלֶת.
רָאָה אֶת הַנֵּר שֶׁלֹא יֻפְקַע עוֹד.
וְהוּא זָכַר תַּעְתּוּעֵי כּוֹכָב בְּיַעַר הַטְבוּעִים
וְהַפַּעֲמון צִלְצֵל – יֶלֶד! שָׁמַע,
יֶלֶד.
מֵאֲחוֹרֵי שְׂפָתַיִם צָבוֹת לָעוּ בְּלוּאֵי מִלִּים,
בְּבַת אַחַת נָסוֹג אָחוֹר הַגַּל וּבַדְּמָמָה
בִּצְלִיל חוֹזֵר נָפַל אָז
רֶגֶב עַל פְּנֵי רֶגֶב.
וְכָךְ קָלַט גַּם שָׁם אֶת קוֹל מִטַּת
אִמּוֹ שׁוֹקַעַת לְאִטָּה, גֶּשֶׁם עָכוּר
אֵין פֵּשֶׁר.
...... חָנוּק מִפֶּה עַד פֶּה
בֵּית הַנְּתִיבוֹת. מְחַפֵּשׂ הוֹלֵךְ אַחַר פָּנֶיהָ.
מֻקָּף אֵימַת הַשׁוֹעֲטִים עוֹד הוּא
זוֹחֵל בֵּין הַצְּרוֹרוֹת וְהַצְרוּרִים
- יֶלֶד, זָעַק, זְהִירוּת! כָּאן
יֶלֶד.
וְכָךְ הִכִּיר אֶת פָּנַיִךְ. מִקֵּץ מִקֵּץ עַל שְׂפַת
יַמָּה שֶׁל תֵל אָבִיב נִצַּבְתְּ מִבְּלִי חֲשָׁד,
רַק מֵצַח רָם כּפָרָשָׁה פְּתוּחָה מִקְּלָף
רָעַד מוּל הַגַּלִּים, שֶׁמֶשׁ תִּיכוֹנָה קָשְׁרָה
כִּתְרֵי מַלְכוּת לְרֹאשׁ יַמָּהּ שֶׁל תֵל אָבִיב
כְּשֶׁהַפָּלִיט בְּעוֹר שִׁנָיו אָחַז כָּאן
בְּיָדֵךְ, רְאִי! אָמַר, הֵבֵאתִי צָעִיף שָׁחֹר
מִמֶּרְחַקִּים. דֶרֶך 12 גְבוּלוֹת נְשָׂאתִיו
הִנֵה הוּא עַל כְּתֵפֵךְ.
לפנינו אם כן, פגישה אחת ותיאורה בשירים. פגישה מיוחדת, שהולידה שני שירים תאומים. פגישה אפיפנית, התגלותית, מלאת השראה, פגישה שלא רק קורה פעם אחת בחיים אלא פגישה שבכוחה גם לשנות את החיים. פגישה אמיתית ומדומה גם יחד. פגישה טראומטית מאוד, לפחות מצדו של המשורר. אך גם מבטיחה ומנחמת ומבטיחה טובות. זוהי מעין "פגישה לאין קץ", שאבא קובנר הביא אליה עד כל חייו. ואפשר שגם נבנה ממנה, להמשך חייו ושירתו.
הזירה, זירת הפגישה, היא זהה בשני השירים: שפת ימה של תל אביב. בשיר הראשון תל אביב אינה נזכרת, אך נזכרת "אמרת ים לסוף מדבר." בשיר השני מורחב זיהוי המקום, שפת ימה של תל אביב, והמשורר מדייק בפרטים.
בזירה הזו אירעה פגישה מלאת השראה והזויה. המשורר הכיר באישה שפגש, "שעמדה זקופה כדמות תנכי"ת," את פני אימו שנספתה בבור הירויים בפונאר. הזיהוי הוא מיידי, מוחץ, פתאומי ומרגש עד מאוד. דמות אימו עולה לפתע מולו, בדמותה של בת-מרים, בתום מסעו הארוך מהיער ומוראותיו אל ארץ ישראל. אל תל אביב, אל המקום שמאירה בו "שמש תיכונה". שמש מזרח תיכונית קשה.
הוא הכיר בה את אימו שאיבד. זכר פולח של תעייה מאיימת, מימי הילדות הרחוקים, נזכר בשני השירים. בית הנתיבות הרחוק, הילד שאיבד בו את דרכו, הפחד והאימה, הצעקות "ילד! ילד!" – ולבסוף השיבה המנחמת אל זרועות האם. תמונה זו, בשינויים קלים, חוזרת בשני השירים. על שפת ימה של תל אביב, בסופה של תעייה מחרידה אחרת, ממושכת וקשה של הילד שבגר. שנות המלחמה, הכיבוש הנאצי והגטו, שנות היער והלחימה, שנות הבריחה והנקם, כל אלה עולים שוב אצל הילד-המשורר שמאז, ששב ומצא את אימו.
גם תמונת מותה של האם, שקובנר מעולם לא ראה, כיסוי קברה ההזוי, "ברד הרגבים" השאוב מקבורה אחרת, חוזרת בשני השירים. בהבדלים דקים אך מעניינים. והקורא בשני השירים ודאי יעמוד על כך בעצמו. מן הכתוב בשירים לא ניתן לדעת האם באמת חזה המשורר בקבורת אימו. או שהוא רק מעלה מראה בדוי, מראות שהמשוררים רואים כמותם. אפשר ולא היו דברים מעולם, הרוגי פונאר לא זכו לקבורה רגילה. אבל שחזור טקס הקבורה מעצים את פתיעת הפגישה עם האם "החלופית" שנמצאה לו לפתע.
ובעוד השיר הראשון כתוב בגוף ראשון, קרוב מאד אל חזהו של המשורר, הרי השיר השני כבר מורחק. ישנו דובר רחוק בשיר, המספר על המשורר שהכיר את פניה של בת-מרים. הדובר המרוחק מגביה את מבטו, מוסיף פרטים חדשים, ומשמיט פרטי זיכרון ישנים. הוא בוחן מחדש, בעין מרוחקת, את הפגישה המדהימה שאירעה אי מתי בסוף שנות הארבעים, על שפת ימה מוקפת הצדפים והקונכיות של העיר תל אביב. ואגב, את הצדפים והקונכיות שהיו כנראה אביזרי אמת בזירת הפגישה ההיא, דחה קובנר לשיר אחר שהקדיש לבת-מרים, "קול עירי הלבנה".
גם יער הטובעים או יער הטבועים – יער רודניקי כנראה, ממבטם של הפרטיזנים כמובן, חוזר בשני השירים. ולא נרחיב כאן על פרשות הטביעה החוזרות כמה וכמה ביצירתו של קובנר. אבא קובנר הרחיב בעניין הביצות העוינות, המים הטובעניים שארבו לפרטיזנים, והברירה הנוראה שניצבה בפניהם, לחצות את המים או למות. יער הטבועים משמש בשירים כציון לאחת מתחנות האימים שהילד האובד, בשבתו אל חיק אימו, מביא איתו אליה.
הילד שפגש לפתע את בת-דמותה של אימו, מספר לה כאן בקצרה, באיזה מקומות נוראים שהה, בעת שאבדה לו. ממש כמו אז, בילדותו הרחוקה, בבית הנתיבות, "האחוז אמהות דולקות." וגם הצעקות חוזרות. הצעקות הנואשות של הילד ושל מבקשיו. הצעקות שאינן מניחות לו מאז. בשני השירים עולות התמונות של שיירות הפליטים שראה המשורר בילדותו. הביטוי הנפלא "מקץ מקץ", הכופל וכולל בתוכו את קץ הקץ, בסוף הסופים, מקץ הסופים, או אפילו בתום כל התלאות, המופיע בשיר השני, המאוחר – מהדהד גם בשיר הראשון "ולא זכרתי אם לפני אלף שנים נפל הדבר..."
וגם תמונת הקפואים והקופאים נכללת במניין תחנות הסבל שהילד עבר. ומילותיהם האחרונות חוזרות בשני השירים. בשיר השני הוא כותב "מאחורי שפתים צבות." ובשיר הראשון "גלדי מלים על שפתים נעות." גלדי הקרח על שפתי הגוססים במילותיהם האחרונות. האם נאמרו אז דברים שהמשורר נדר להגשימם ולהזכירם בבוא העת? האם נשבע אז להעלות תמונות בלתי נשכחות אלה, של הטובעים והטבועים, של הקופאים והקפואים, של כל שדרות המתים שחצה בשנות נדודיו האיומות, באזני אימו, המתה-החייה, לכשיפגוש לאחר שנים את בת-דמותה הנכספת?
בשיר הראשון, שהובא ב"זר השירים" לבת-מרים, נוקט עדיין קובנר לשון מליצית מעט, מלאכותית מעט, דרמטית מדי, שהיא שייר ומשקע מלשון גימנסיית "תרבות" של וילנה. בשיר השני, שכונס ב"תצפיות", לשונו גמישה יותר, פתוחה יותר, קרובה יותר לעברית המדוברת של הזמן. אבל עיקר השוני בין השירים התאומים הוא בסיומם.
בשיר הראשון מרשה המשורר לעצמו להיסחף עם הזיכרונות שהולידה בו הפגישה המפתיעה עם אימו כביכול. הוא רואה את דמותה של בת-מרים, מכיר בה את פני אימו, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, ומזהה אותה לחלוטין עם המתה. ובשורות הנועזות האחרונות, שורות חריגות לגמרי, "ולבוקר מצאוני שוכב בחיקך," מובעת תשוקה גלויה להתאחד שוב עם האם המתה. או לחלופין, עם המשוררת החיה, בת-מרים "הגאיונה", כפי שכינה אותה בשיר אחר.
זכר הבוקר המפויס הרחוק, בחיקה של האם, שהפריח את לחיי הבן "בשמש ורוח", מבקש להידחק כעת, ולקרות בשנית. כאן, ממש על חוף ימה של תל אביב. ועכשיו, ממש בשלהי שנות הארבעים, מתחת לשמש התיכונה. ועם האישה דמויית-האם, שהוא הכיר את פניה באיבחת-זיכרון אפיפנית. איבחת-זיכרון שלמוסר המקובל אין בה אחיזה. איבחת-זכרון שיש בה היתר גם לתשוקות אסורות. אבל גם זכר מראה אמיתי של אימו, וגעגועיו אליה, געגועים שאין להם שיעור.
סיומו של השיר השני הוא שונה ונבדל. המשורר מרשה לעצמו להתחטא לפני בת-מרים, ממש כמו ילד. "כשהפליט בעור שיניו," הוא מעיד על עצמו. בשום מקום אחר ביצירתו לא הגדיר אבא קובנר את עצמו כפליט. אדרבא, הוא נלחם בהגדרה הזו כל חייו. הוא ראה את עצמו תמיד, כמי שאיחר לעלות, כמי שהיה מיועד מילדות להגיע ארצה. ובכל מקרה, תמיד כ"עולה", כ"חלוץ", כ"מגשים". ואף פעם לא כשארית-הפליטה, כעקור, או כפליט.
והנה כאן, בשורת שיר נדירה, ברגע נדיר של חולשה, הפליט-הילד, שכל איסוריו הותרו מול דמותה החוזרת של האם המנחמת, הוא שב ומתרכך, שב ונעשה פליט לרגע, מסכן לרגע, כילד הזקוק נואשות לאימו.
אבא קובנר, בסיום שירו השני, נותן גם ביטוי נדיר לתשוקת ההתערות שלו בארץ ישראל. דרך הוויתה של המשוררת ב-מרים, ודרך הוויתה של העיר תל אביב. הוא ידע מראשית את כוחו השירי. הוא האמין בו. הוא חיפש דרכים להתקבלות ראויה בין גדולי המשוררים העבריים. היה חשוב לו עד מאד ששירתו תזכה להתקבלות ספרותית נכונה. אין לי ספק, שהקשר ההדוק עם יוכבד בת-מרים, אחת ה"אמהות המייסדות" של השירה העברית החדשה, כפי שהגדירה דן מירון, פתח לו פתח רחב אל ההתקבלות הזו. חבריה המשוררים, מגדולי הדור, שירתה המוערכת, דמותה הייחודית, כל אלה משכו אותו אליה.
אבל גם תל אביב, העיר הלבנה, היא פתח רצוי לאירוסיו עם הארץ. בשירו "קול עירי הלבנה", המוקדש אף הוא לבת-מרים, באים הדברים לביטוי בולט. הוא ראה בתל אביב לא רק חוף מבטחים, שטוף שמש, השוכן לאמרת הים של המדבר, אלא גם את המרכז התרבותי התוסס והמאיים, שיהיה עליו לפלס לעצמו דרך אל תוכו. תל אביב מוצגת בשיר השני כמרכז ההווייה הרוחנית העברית החדשה. אותה הווייה שבמרכזה ניצבה אז השירה. ובה, בעילית שלה, הוא חייב להתקבל. שם הוא חייב להתערות. יחסו המיוחד אל תל אביב התבטא בכל שנותיו. הן ביצירתו הספרותית, והן בעבודתו רבת השנים בבית התפוצות.
ואולי סיומו של השיר השני, המאוחר, הוא המפתיע ביותר. האיחוד בין הבן האסופי לאימו המאמצת יושלם רק באיחוד שבין עולמות האבל והצער של שניהם. הצעיפים השחורים ששניהם נושאים על כתפיהם. יוכבד בת-מרים, שהשכול הפך למרכז עולמה לאחר נפילת בנה, נחום, זוזיק, הזז. כדברים המצוטטים לעיל מספרה של דינה פורת, היא התעטפה בשחורים והתהלכה בהם עד יום מותה. ואבא קובנר, הילד שנאסף אל חיקה, אם כחלופה הזויה לבנה המת, ואם כילד אובד שמצא את אימו שאבדה, מביא לה תשורה: צעיף שחור ונורא שהביא ממרחקי השואה וההשמדה. הוא מניח את צעיף השחור שהביא לה על כתפה. ובכך מושלם האיחוד ביניהם, האיחוד הנורא והמנחם כאחד. איחוד שאפשרי רק בשירים. בין המשורר אבא קובנר למשוררת יוכבד בת-מרים.
" רְאִי! אָמַר, הֵבֵאתִי צָעִיף שָׁחֹר
מִמֶּרְחַקִּים. דֶרֶך 12 גְבוּלוֹת נְשָׂאתִיו
הִנֵה הוּא עַל כְּתֵפֵךְ..."
ד"ר יוסף (יוסי) לנג
הסיפור המלא של שתי מצבות הזיכרון
ליום כ"ז בניסן תרפ"א בפתח-תקווה
בעיתון "הארץ"|, "תרבות וספרות" (מיום 3.3.07), פירסמה פרופ' יפה ברלוביץ, כהומאז' לסופר יהושע קנז, רשימה מעניינת ויפה על ספרו "אחרי החגים". בין שאר דבריה הוסיפה ברלוביץ משהו מזיכרונה שממנו הובן כאילו נתחלפה לפתח-תקווה האזכרה לחללי כ"ז בניסן באזכרה לחללי תל חי בי"א באדר. סופרכם הידוע אלימלך שפירא נזעק כהרגלו להגן על כבודה של פתח-תקווה ולהעמיד דברים על דיוקם. צדק סופרכם כשקבע שאין לדברים הללו אחיזה במציאות, אולם בלהט דבריו קבע משום-מה שלא היו בפתח-תקווה שתי אנדרטאות, כפי שכתבה ברלוביץ, אלא אחת, זו שהוצבה סמוך לבית המועצה המקומית.
טעה סופרכם וגם זיכרונו לא עמד לו בעניין זה. ויורשה לי להרחיב מעט בסוגיה זו למען המתעניינים שבין הקוראים.
האנדרטה הראשונה, שצורתה חרוט, הוקמה ב-1922 בחצר ועד המושבה, ועמדה במקומה 34 שנים. סביבה התאספו מדי שנה בכ"ז בניסן תושבי המושבה (לימים העיר) ותלמידי בתי הספר לעצרת זיכרון, וממנה צעדו בתהלוכה אל בית העלמין להתייחד עם זכר 4 חללי המאורעות שעל מצבותיהם צוין מועד מותם בכ"ז בניסן, למרות שלא כולם מתו באותו היום. בשנים הראשונות הוכרז על ביטול המלאכה והוסכם שיום הזיכרון הזה יהיה לדורות. בניסן תרפ"ה (1925) נדונו סדרי יום הזיכרון שנית והדעות נחלקו בין אלה שדרשו לקבל את הסכמת התושבים בקלפי או באספת עם לקיום יום הזיכרון והיו שתבעו לקבל את ההחלטה שיום הזיכרון יישמר כחוק לעולמים, ולא יובא יותר לדיונים.
בניסן תרצ"ו (1936) נקבע סדר האירועים ליום כ"ז בניסן כדלקמן:
א. ב-8 בבוקר מתכנסים הכול, ובהם תלמידי בתי הספר, לחצר המועצה ובה מצבת הזיכרון לנופלים.
ב. לאחר ההתכנסות צעדו הכול לבית העלמין שם נשא דברים הרב המקומי ראובן כ"ץ.
ג. בתום האזכרה יצאו לטקס ליד מצבת הזיכרון [הכוונה כנראה לסרקופג. אב"ע] לאבשלום גיסין. שם נשא דברים אברהם שפירא שעמד בראש ההגנה. [בשנים ההן היה זה כבר עבורו בעיקר תפקיד כבוד. אב"ע].
בשנת 1956 הועברה האנדרטה [שליד בניין העירייה הישן. אב"ע] לרחוב חיים עוזר מול בית העירייה החדש.
במלאות 25 שנים להגנה על פתח תקוה (1946) הוקמה אנדרטה נוספת במקום גל האבנים [כנראה הכוונה גם לסרקופג. אב"ע] שהוצב במקום בו נפל אבשלום גיסין (בסוף רחוב פינסקר) [קצת יותר צפונה, לכיוון התל. אב"ע], ושמה: "יד לגיבורים": "הצבי ישראל על במותיך חלל" ושמות 4 חללי מאורעות תרפ"א [חקוקים עליה]. האנדרטה הזו הועברה בשנת 1975 לגן העצמאות במתחם "יד לבנים", והיא ניצבת בו עד עתה.
כל הפרטים הללו שמורים בפרוטוקולי ועד המושבה בארכיון ההיסטורי של פתח-תקווה ע"ש עודד ירקוני והמעוניינים מוזמנים לבקר בו וליהנות מן השפע הצפון בו.
אהוד בן עזר מבאר:
א. בתמונה הראשונה, למעלה, הלקוחה מספר היובל (הגנוז) למלאת 50 שנה לפתח-תקווה, רואים את המצבה הראשונה במקומה הראשון ליד בית העירייה הישן שהיה בשעתו בית פקידות הברון רוטשילד (בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי-ציון, בצד הצפוני-מזרחי).
ב. בתמונה השנייה, למטה, שעל אודותיה האירה את עינינו פרופ' יפה ברלוביץ, והלקוחה מתוך ספרו של אלעזר טרופה "ראשית", למלאת שבעים שנה לפתח-תקווה, תרל"ח-תש"ח, ספר שיצא לאור ב-1948 – רואים את טקס חנוכת "יד לגיבורים" בשנת 1946 בצפון המושבה, במקום שבו נפל אבשלום גיסין, הוא המקום בו ניצב הסרקופג או "השוקת" שעליו היה אברהם שפירא עומד ונואם כל כ"ז בניסן. כאמור, מצבה גדולה זו, "יד לגיבורים", הועברה לגבעת גן העצמאות של פתח-תקווה, הצמוד לבית "יד לבנים" מצד צפון, (בית שנודע כיום רק בשם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות וארכיון פתח-תקווה). מצבת הזיכרון מרוחקת מקהל, ורואים בה בעיקר את שתי המילים הבולטות "יד לגיבורים" – מה שמטעה לחשוב שהיא חלק ממכלול הזיכרון של "יד לבנים" (שנוסד ראשון בארץ על ידי ברוך אורן ואף זכה על כך בפרס ישראל) – חלק מהמכלול לזכר אנשי פתח-תקווה שנפלו במלחמת תש"ח, ובו קיר הזיכרון לנופלים, באולם ההנצחה, המתחיל עם שנות ייסודה של המושבה ונמשך לאורך כל מלחמות ישראל בעת החדשה, שבהן נפלו בני פתח-תקווה.
ג. הסרקופג שנמצא בצפון המושבה במקום נפילת אבשלום, נלקח לפני שנים רבות ממקומו ולא נותר לו זכר במקום. הוא הועבר לבית "יד לבנים", הוזנח שם בחצר, ונלקח לבית הספר היסודי בשכונת נווה-עוז, שם הוא קבור בשדרת השיחים בכניסה מימין, בתור עציץ גדול מלא עפר ומצמֵח ירק, אלא אם בינתיים גנבו אותו גם משם.
כך, משלוש מצבות הזיכרון של פתח-תקווה – אף לא אחת נותרה על מקומה ההיסטורי, והשלישית שבהן גם נעלמה.
פרופ' יפה ברלוביץ ואני מודים מאוד ומחזקים את ידיו של ד"ר יוסי לנג, שעושה בהתנדבות ימים שלמים בארכיוני פתח-תקווה, וצובר בקיאות וידע כה רבים עד שספק אם יש מישהו כיום שיודע את תולדות פתח-תקווה כמוהו. אנחנו מברכים אותו שימשיך בעבודתו ויזכֶּה גם אותנו בפירותיה ויתקן במידת הצורך את שגיאותינו ויוסיף על ידיעותינו.
אנחנו פונים לאגף התרבות של העירייה ולראש העיר, שגם אם אינם יכולים לחדש את מסורת כ"ז בניסן בפתח-תקווה עם תהלוכת בתי-הספר, שיקיימו לפחות יום עיון למורים ולקהל הרחב באולם מוזיאון "יד לבנים", ובו תועלה מחדש מסכת הגבורה של המושבה העברית הראשונה ביום שבו עמדה ערב חורבנה הגמור ושחיטת כל תושביה בידי שכניה הערבים מצפון ומדרום.
אהוד בן עזר
משה גרנות: הערות ל"אוכספורד פורים 1998"
אהוד יקר,
קראתי בעניין רב את רשימתך "אוכספורד פורים 1998" בגיליון פורים של "חדשות בן-עזר" [223]. הרשה נא לי להעיר שלוש הערות:
א. רוב הסופרים שמפליאים לכתוב – מאכזבים כששומעים אותם בהרצאות ובשיחות. מניסיוני אני יכול לומר שס. יזהר היה רהוט מאוד בהרצאותיו, והעברית שלו הייתה מדהימה. אני מבין שהשיחה באנגלית היא שהכשילה אותו. מכל מקום, לא הייתי מהמר על טיפשות של דור הפלמ"ח שדבקה בו, כמשתמע מדבריך, ובוודאי לא מתקבל על הדעת שס. יזהר המשכיל מאוד לא הכיר את הפסוק המפורסם של גיטה ב"פאוסט".
ב. אני ראיינתי את ס' יזהר שנתיים יותר מאוחר (13.7.2000) בכפר מישר, והתפעלתי מהנמרצות שהפגין למרות זקנתו. הוא סיפר לי, בין השאר, שעיתונאי ערבי ביקר אותו בביתו ושיבח אותו על כך שהיה ער לסבלם של הערבים בסיפורו "חירבת חיזעה". ס. יזהר שאל אותו אם יש גם סופר ערבי שרגיש לסבל היהודי. העיתונאי טרק את הדלת ויצא – אין סבל יהודי!
ג. ד"ר צבי מלאכי, אותו אתה מזכיר ביומנך כישראלי הדתי שהתפלל בפורים בבית הכנסת באוכספורד, מלבד היותו חוקר בעל שם, הוא גם עורך עקשן, המוציא לאור את כתב-העת "מהות" – כנגד כל הסיכויים, ולמרות "התווית" שעל כתב-העת, הוא נותן במה ליוצרים חילוניים, ואף לאתיאיסטים גמורים.
* * *
לפעיל מוסרי
אבד קוֹרֶט של חרא
המוצא הישר יתוגמל
מהטה, לנג לנג, ברטוק ודבוז'ק – בפילהרמונית
בניצוחו של זובין מהטה פתחה התזמורת את קונצרט יום שני, 5.3, בנגינה מרשימה של הפתיחה לאופרה "אוברון" מאת קרל מריה פון ובר. לאחריה בא ה"מסמר" של הערב: הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת מאת בלה ברטוק, כשמנגן אותו הפסנתרן הסיני הצעיר (25) לנג לנג. הקונצ'רטו אדיר והביצוע מעולה, ממש אשפי. בפרק הראשון דוממים כל כלי הקשת, ורק הפסנתר ושאר כלי הנשיפה וההקשה מרביצים פתיחה מרשימה שבה נשמע לנג לנג כאילו הוא מתחרה עם עצמו בנגינתו הווירטואוזית, שאותה הוא חי בכל אברי גופו כל הזמן, וכאילו הוא דוהר על סוס ולא מנגן בפסנתר. מדהים. מדהים. מדהים.
ובאשר לתוכן, אם לוקחים בחשבון שהביצוע הראשון של הקונצ'רטו היה בינואר 1933 בפרנקפורט, עם ברטוק עצמו כסולן, וזוהי היתה הפעם האחרונה שהופיע על אדמת גרמניה, הרי שקשה להשתחרר מן הרושם הסימלי שהמוסיקה שלו מלאה בשורות איוב צבאיות של קרבות ותרועות חצוצרות מלחמה ותותחי-תופים, כאילו כאן בלב אירופה, באמצעות המוסיקה, כבר מומחשת הטרגדיה הנוראה של מלחמת העולם השנייה.
בתור הדרן נתן לנג לנג הסימפאטי קטע פסנתר רומנטי של שופן, שגילה פן נוסף בנגינתו-שלו, והוא הוסיף נעימת חג סינית ולאחריה קטע מוסיקלי בעקבות שיר פופולארי, בעוד הקהל אינו חדל להריע לו ולצעוק קריאות "בראוו!"
בחלק השני נוגנה, בניצוחו של מהטה, הסימפוניה מס' 9 במי-מינור, אופוס 95, "מן העולם החדש" של אנטונין דבוז'ק. אני לא כשיר להעיד עליה כי זוהי הסימפוניה הראשונה ששמעתי בחיי, וצלילי פרק הסיום שלה נחרתו בזיכרוני לפני כ-62 שנה בעודי ילד כבן תשע. מן הסתם שמעתיה בתוכנית "מוסיקה קלאסית כבקשתך" בימי שישי בערב ב"קול ישראל". תוכנית שאותה שמע אבי באדיקות רבה והיא היתה מזונו המוסיקלי לכל השבוע, ואני מתאר לעצמי כמה מאושר היה אילו חי בתקופה שבה יש "קול המוסיקה" המשדר את מיטב היצירות האהובות עליו 24 שעות ביממה.
באחד מסיפוריי תיארתי את עצמי רץ יחף מרגב לרגב בשדה החרוש הטרי בקלמניה (שם גרנו באותה תקופה), גבעולי הקש שנקצר מדגדגים מהרגבים ברגליי, רץ וכאילו מתעופף בקצב הזמזום של האקורדים של סיום הסימפוניה מן העולם החדש, וזאת כאמור, לפני כ-62 שנים. אז מה אני יכול לומר על הביצוע בפילהרמונית? – שהפרק האחרון נשמע לי קצר מדי, הסתיים מהר מדי, עם פחות מדי חזרות על הצלילים המוכרים. כי מה הן 40 דקות של ביצוע הסימפוניה לעומת 62 השנים שהיא נמשכת ומזדמזמת בתוכי?
חבל רק שבמהלך בקונצרט לא נשמע צלילו הצלול של חליל הכסף של יוסי ארנהיים, מה שהיה מעלה את הביצועים בעוד רמה או שתיים.
לאחר הקונצרט עשיתי במשך כחצי שעה את דרכי מהיכל התרבות לאבן גבירול וצפונה בו לעבר כיכר רבין, שם קיבלתי מדליה על כך שיחד עם הרבה קשישות וקשישים בני-גילי וצעירים ממני – שמעדו ונפלו בתוך המהמורות והסירחון והזבל של הריסות הרחוב, כולל נכה בכיסא גלגלים שנתקע שם לבלי עבור – הצלחתי אני לעבור את החרפה של העירייה, שמחרבנת עלינו מגבוה וצוחקת עלינו כשאנחנו נופלים בחוריה.
מעוללות עיתון "הארץ": הידד לגוזמאות ולפשיעה
א. כותרת דבר מערכת "הארץ" (6.3.07): "החופשה הקצרה ביותר בעולם" – איזו חופשה? חופשת לידה, כלומר, אצלנו בישראל חופשת הלידה קצרה יותר מאשר בסין, בהודו או בכל מדינות ערב, ששם נמצאת יותר ממחצית האנושות אבל ברור מהכותרת שבמדינות האלה התנאים הסוציאליים ליולדות טובים מאשר בישראל.
אך לא! – בגוף הידיעה נאמר: "חופשת הלידה בישראל היא הקצרה ביותר בעולם המערבי: 12 שבועות בלבד."
ובכן, כבר לא בעולם כולו אלא בעולם המערבי, החלק העשיר ביותר בעולם, שיש בו מדינות עשירות וגדולות מאיתנו שמעניקות לאזרחיהן תנאים סוציאליים שאנחנו יכולים רק לחלום עליהם. אבל מה למשל קורה באוקראינה, בפולין, ברוסיה? הן אינן שייכות לעולם המערבי? יש אצלן חופשת לידה ארוכה יותר? יש שם בכלל מושג כזה, חופשת לידה?
זהו. אבל למה לדקדק בעובדות אם אפשר ללכלך את ישראל בכותרת ראשית?
ב. מדור "מכתבים למערכת הארץ" צומצם באופן דראסטי מאז שהעיתון עבר למתכונתו הצרה החדשה, (שאמנם נוח יותר לקרוא בה כשיושבים על האסלה בבוקר ומחרבנים, ויש בה גם פחות רעל מפני שהיא מכילה פחות מאמרים). במתכונת החדשה כמעט שלא ניתן במדור המכתבים פתחון-פה לתגובות הקוראים, כפי שהיה בעבר. אנחנו יודעים זאת משום שמגיעות אלינו תגובות חשובות וענייניות רבות, שאין שום סיכוי שתתפרסמנה ב"הארץ" כי אינן תואמות את קו המערכת המקורנפת. תגובות שהיה חשוב מאוד שתגענה לידיעת אלה שעדיין קוראים את "הארץ".
ג. האם שופטי העליון לשעבר חכמים? הנה קטע מראיון עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר:
"אני חושב שגנבי הרכב וסוגיהם מהווים סכנה הרבה יותר קטנה לחברה מאשר עברייני הצווארון הלבן. שום מדינה לא מתמוטטת בגלל עברייני רכב, שודדים קטנים. מדינות מתמוטטות בגלל עובדי ציבור ואישי ציבור מושחתים. לכן אם יש כוחות מוגבלים למשטרה ולפרקליטות, צריך להתעסק באנשים האלה. סוחרי סמים יש בכל מקום. בנורווגיה ובשוודיה ובמדינות הכי מתקדמות והכי מתוקנות בעולם, יש גנבי רכב ויש כל מיני גנבים, כל מיני פושעים. צריך להילחם בזה. אבל הן מדינות יציבות, משגשגות, מתקדמות מאוד, משום שהשלטון שלהן הוא שלטון טוב." ("מוסף הארץ", 2.3.07).
כבוד השופט-לשעבר זמיר, השחיתות הציבורית בישראל אינה רבה יותר מאשר במתוקנות שבמדינות העולם (קח למשל לדוגמה את איטליה או את פרשת צֵ'יני, שנראה כי בעקבותיה תתמוטט ארה"ב), שלא לדבר על מרבית המדינות האחרות בעולם, ששקועות בעוני, בשוחד ובשחיתות. ואולם שום מושבניק וחקלאי בשוודיה ובנורווגיה שבדוגמה שלך לא עומד בפני מציאות יומיומית של שוד, של גניבות וגם של איום על חייו מצד תוקפים פליליים שלעיתים קרובות מאוד גם שייכים לעם שרוצה להשמיד אותו-אותנו.
סלח לי, אבל אתה מנותק מן המציאות וכנראה חיית רוב ימיך בחיקו המפונק של המימסד ולא נתקלת במאבקו של האזרח הפרטי בפשע. עניין גניבות הרכב, הציוד החקלאי, או למשל אונס בחורות יהודיות בשם המאבק הפלסטיני – הם רק חלק מן הבעיות החמורות ביותר שאזרחינו מתמודדים איתן כמעט יום-יום, שלא לדבר על הסמים וההרג בכבישים; אלה בעיות שלעומתן "השחיתויות הציבוריות" שאתה חושש בעטיין ליציבות המדינה – הן בדיחה, מה עוד שחלק מהאישומים עתיד להתפוגג בבית המשפט כי מלכתחילה הם נובעים ממניעים פוליטיים ותקשורתיים טמאים.
אנא, היֶה קצת פחות פופולארי וְרֵד מן ה"בּוֹן טוֹן" של החרבת אולמרט, כי יכול מאוד להיות שאבירי ה"בון טון" שבהם אתה תומך מסוכנים למדינה הרבה יותר מסוג "המושחתים" שמהם אתה חושש!
* * *
"אסור לקרוא עיתון עברי בשירותים"
פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף: אסור לקרוא עיתון [עברי] בשירותים.
בדרשתו השבועית אמש, פסק מנהיג ש"ס, כי אסור לקרוא עיתון בשפה העברית במקומות לא צנועים, למשל "בבית הכיסא". הרב אמר, כי למרות שמדובר בעיתונים חילוניים, מדובר באותיות שפת הקודש ולכן יש להימנע להכניסם למקום לא מכובד. הרב ציין, כי עיתון באנגלית מותר לקרוא בשירותים.
שלמה צזנה, "מעריב", 16.7.2000.
נסיעה לצורך אכזבה
שלום לסופר נידח,
אל הכותבים הקבועים בעיתונך נוספו לאחרונה שניים שחזרו אלינו מארצות הים, לאחר היעדרות של שנים. בדבריהם ניתן למצוא לפעמים נימה של אכזבה מאיתנו, על כך שלא השכלנו לשמור עבורם את ערכיה של המולדת בהיעדרם.
הם צודקים. אכן, לא עלה בידינו לשמור את מה שראוי היה שיישמר, כשם שלא השכלנו לבלום את מה שראוי היה לו להיבלם. על-כך אנו מביעים בפניהם את התנצלותנו הכנה.
אולם, כאשר אחד מהם מתמרמר (גיליון 223) על נסיעות של אישים לחו"ל "ללא צורך", על מה הוא מתמרמר? האם הוא חושש כי אישים אלה יהיו זכאים גם הם, כמוהו, להביע אכזבה מאיתנו בעתיד?
תמהני.
יואב אהרוני
יוסי אחימאיר
איפה, איפה הוא, "מעריב" של פעם?
לפני למעלה מעשרים שנה זה היה מקום עבודתי, ביתי השני. לשם, למערכת "מעריב", הובאתי על-ידי מורי ורבי בתחום העיתונות, שלום רוזנפלד, ומשם נלקחתי כעבור 15 שנה על-ידי יצחק שמיר כדי להיות יועצו של ראש הממשלה לתקשורת פוליטית. שניהם, רוזנפלד ושמיר, הם היום בני למעלה מתשעים שנה ולדאבון הלב אינם שרויים בבריאות טובה.
"מעריב" שלי היה עיתון מוביל, עיתון שעבדו בו גדולי העיתונות הכתובה, עיתון שעדיין נעשה בדפוס עופרת. עיתון – שרבים הגעגועים אליו, אל העבודה בצילם ולצידם של אישים כמו אריה דיסנצ'יק, משה ז""ק, שמואל שניצר, שמואל גלאי, נחמן בן-עמי, יהושע ביצור, נחמיה בן אברהם, יוסי ולטר, משה לרר, אורי דן – שאינם עוד עימנו, וכמובן עוד רבים וטובים שחיים עד 120 ויש בהם שעודם יוצרים, כלומר כותבים, ורועים בשדות אחרים.
מדוע אני מספר על כך? כי למרות מרחק השנים, "מעריב" עדיין קרוב לליבי, איכפת לי ממנו, חשוב לי ולעולם התקשורת שיוסיף ויתקיים כעיתון מוביל, כאיזון לעיתון המתחרה, שייתן "פאיט" טוב ל"ידיעות" הטוב ממנו. איך עושים זאת? פשוט מאוד – כפי שעשו אבות העיתון ומוביליו בעשורים הראשונים לקיומו: במסירת מידע אמין ומדוייק, בהבאת סקופים, בפירסום ידיעות בלעדיות וכמובן בעריכה מקצועית ומוקפדת.
"מעריב" כיום ניצב לא רק מול מתחרים בתקשורת המודפסת אלא גם ובעיקר בעיתונות האלקטרונית, הרדיו, הטלוויזיה וכמובן האינטרנט על שלל ערוצי החדשות שלו. דבר זה מחייב את העיתון להתעלות על עצמו – אפילו על ימיו הטובים כשהיה "הנפוץ ביותר" עם עיתונאיו רבי המוניטין דאז. האם נעשה מאמץ זה עם דור העורכים והכותבים החדש? אין ספק שהמאמץ נעשה, אך הדרך לעתים מוטעית.
הנה לפני כמה שבועות קראנו את הכותרת הראשית בת שתי המילים: "יום הדין". במה דברים אמורים? פרצה מלחמה גורלית? קרה אסון נוראי? בתקופה שלי ב"מעריב", כותרת כזו, ועוד באותיות שנקראו אז "חיים-צר 48", עשויות עץ ולא עופרת, היתה שמורה אך ורק להתרחשות יוצאת-דופן במיוחד ורבת חשיבות מאין כמוה.
מה האירוע הדרמטי שזכה הפעם ב"מעריב" לנוסח זה, בן שתי מילים בלבד ובגודל כזה בראש העמוד הראשון? – פסק הדין שהיה צפוי אותו בוקר ל...חיים רמון. כן, זה היה בלי ספק יום דין לחיים רמון, הפוליטיקאי השדוף, שבו הושם קץ לקריירה הפוליטית שלו, אבל מה לכך ולחשיבות ההיסטרית שהיקנו לידיעה הצפויה עורכי החדשות של אותו לילה?
או קחו את העמוד הראשון של גיליון "מעריב" מיום שישי (2.3.07). הביטו בתמהיל הידיעות המופיעות בו. צריך להודות כי יש בו שני סקופים: סיפור "התואר השני" של השר בוים וסיפור התלונה נגד השחקן רמי הויברגר. שניהם אכן מקומם בעמוד הראשון. "שאפו" לעיתון ולכתביו. אבל שימו לב ממה עוד היה מורכב העמוד הראשון: הקטטה של ח"כ יורם מרציאנו, מעצר בנו של השחקן יהודה ברקן, גרסת אולמרט למסמך המינויים שלו ו... חג פורים שיוצא לדרך.
אז נכון השחיתויות בצמרת הן היום באופנה – אבל כלום זה מה שמשקף את חיינו המאויימים, את הסכנות הממשיות האורבות לביטחוננו ולעתידנו? לשם השוואה ניטול את העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מאותו יום שישי. הכותרת הראשית אומרת: "החשש: סוריה מצטיידת בטילי נ"ט מתקדמים." אז נכון – זהו הסקופ הנגדי של העיתון המתחרה, ומפליא הדבר של"מעריב" לא היה מידע זה ממערכת הביטחון, אבל כלום אפשר להתעלם לחלוטין – ולא רק בעמוד הראשון – מהנושאים הקיומיים באמת? האם דבר לא התרחש בתחום זה ב-24 השעות שקדמו לבוקר יום שישי?
אכן, התקשורת בכללותה ו"מעריב" בפרט, מלעיטים אותנו לבלי סוף, בהגזמה ומעבר לכל פרופורציה עיתונאית ראוייה, בסיפורי שחיתות, רכילות, בידור וכיו"ב, תוך הרדמת קהל הקוראים והמעטת ערך הסיפור הראשי של הימים הללו והבאים – ה"צונאמי" המלחמתי ההולך ומתגבה אי שם באוקיאנוס השנאה האסלאמי-ערבי האנטי-ישראלי, ועלול להתנפץ על חופינו בעתיד הלא רחוק. כיצד אפוא אפשר להתעלם כמעט לחלוטין מהנושאים המדיניים והביטחוניים, ממה שקורה בדמשק, בעזה, בטהראן ובעולם כולו?
גם בדייקנות אין "מעריב" מצטיין הצטיינות יתרה. בגיליון יום חמישי שעבר הופיעה הידיעה הבאה בעמוד 3: "לראשונה מאז שעזב לקדימה – אולמרט ביקר במצודת זאב." וכך נאמר בגוף הידיעה: "אתמול, לראשונה מאז שהיפנה עורף לליכוד, חזר אולמרט למעוז התנועה – מצודת זאב. אולמרט נענה להזמנת מכון זאב ז'בוטינסקי, על שם המנהיג האידיאולוגי של התנועה, הממוקם במרתפי מצודת זאב בתל-אביב..."
ידיעה זו כמוה ככתיבת נח בשבע שגיאות. כאשר התפרסמה – טרם ביקר ראש הממשלה במכון ז'בוטינסקי. הביקור יצא אל הפועל רק ביום חמישי בבוקר ולא ביום רביעי. המכון ממוקם לא במרתפים אפלים כי אם בקומה א' של הבניין, ומכיל את אחד הארכיוניים הציוניים החשובים ביותר ואת המוזיאון ההיסטורי החדיש מן היפים ביותר כיום בכל רחבי המדינה. הידיעה שימשה פלטפורמה למי שהדליף אותה ואולי הטעה את הכותבת, כדי לתקוף פוליטית את אולמרט, תקיפה שלא היתה במקומה.
מי שבאמת מכיר ודבק במורשת ז'בוטינסקי, חייב להכיר בכך שז'בוטינסקי היה בראש וראשונה ציוני ממלכתי-לאומי, והמכון הנושא את שמו ועוסק בהפצת מורשתו, פועל כמוסד מורשתי-ממלכתי. גם אם ראש הממשלה היה מ"העבודה", היה זה ראוי בהחלט להזמינו לביקור. אגב, אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הראשון אשר בעת כהונתו מבקר במכון ז'בוטינסקי. קדם לו רק הנשיא יצחק בן-צבי (ממפא"י!) שביקר בעת כהונתו במכון. לא מצאתי על כך ביקורת כלשהי מחוגי תנועת החרות דאז.
העיתונאית החתומה על הידיעה לא טרחה להרים טלפון למכון ז'בוטינסקי, שם בוודאי היו מעמידים אותה על האמת ומונעים ממנה לפרסם ידיעה שגוייה ומגמתית. יתר על כן, היא היתה מקבלת למחרת מידע שהוא לא פחות חשוב מהתקפת יו"ר הליכוד העולמי על אולמרט, ובה הבשורה על השלמת הרכבתה של המועצה הציבורית לחוק ז'בוטינסקי, על דברים שנשא מנהיג "קדימה" בזכות המורשת הז'בוטינסקאית, על הצפייה שלו בשני מיצגים היסטוריים, ולבסוף דברי התפעלותו מן העותק הראשון של הספר בן 900 העמודים, שערך והוציא לאור בשבוע שעבר מכון ז'בוטינסקי: "כתבי זאב ז'בוטינסקי – ביבליוגרפיה".
אבל מה לסיפורי ז'בוטינסקי ולמעללי מרציאנו? מה ל"מעריב" ולדיוק בעובדות?
יוסי אחימאיר הוא מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל
לכבוד יום האישה גלריה נעה מודיעה על פתיחת תערוכת יחיד של
אשכר אלדן כהן
בשילוב צילומים של מיקי קרצמן
גוף וגופה
צילומים / מיצב
אירוע פתיחה חגיגי יתקיים בשבת 10/3/2007 בשעה 20.00
בגלריה קפה נעה רחוב הבנים 27 הוד השרון
שיח גלריה עם האמנית יתקיים בשבת 17/3/2007 בשעה 20.00
הרצאת מבקרת אמנות מ"קול ישראל" מירי קרימולובסקי:
הדימוי הנשי – גוף ונפש
תתקיים ביום שלישי 27/3/2007 בשעה 20.00
גלריה קפה נעה רחוב הבנים 27 הוד השרון טלפון : 09-7465516
שעות פתיחה : א'-ה': 11-22 , ו': 11-14 שבת: 19.30-22
נשמח לראותכם
מודעה מטעם ממשלת חארטה
חארטת ישראל מתנצלת בפני העם המצרי על הפקת הסרט ששודר בערוץ 1 על סיירת "שקד" ושולחת את הסרט עם התמליל שלו למצרים כדי שיעמוד למשפט בפני הוועדה לענייני העולם הערבי של הפרלמנט המצרי ובפני ועדת ההיסטוריונים של מוזיאון הניצחון המצרי על ישראל במלחמת יום כיפור (מוזיאון ענק הניצב בלב קהיר עם תצוגת שלל המעוזים שנפלו אך ללא הבלטת סיומה של המלחמה בַּתבוסה המצרית) – וכן יישלחו לאישורן של הוועדות המצריות הסרטים הישראליים הבאים העוסקים בשערורייה של אי מתן אפשרות למצרים להשמיד את הכור האטומי בדימונה ביוני 67', (כור שהיה עילה למלחמה), וכן באי מתן אפשרות לריכוזי הצבא המצרי בסיני לפלוש לנגב.
חארטת ישראל מקווה כי היושר המצרי האציל, בשיתוף פעולה עם אבירי האידיוטיזם המוסרי בישראל, יוציאו לאור את האמת על פשעי ישראל ומחדליה במלחמת יוני 67'.
מדוע אין אפשרות לחגוג יובל 60 לסופר נידח?
לסופר נידח שלום רב,
לצערי לא ידעתי כלל שרומאן שלך בשם "המושבה שלי" יצא בשעתו כספר וגם לא הצלחתי למצוא (או להזמין) עותק ממנו בחנויות הספרים. במרביתן כלל לא שמעו על אודותיו.
בלית ברירה אני מסתפקת בקריאת פרקיו המתפרסמים אצלך בהמשכים, ואף שאינני מסכימה עם הגסויות, וחושבת שלא היתה מזיקה לך עורכת נבונה שתוציא אותן מהטקסט, לא אסתיר ממך את התפעלותי, בייחוד מן הפרק התשעה-עשר המספר על מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה [גיליון 222].
לא היה, ולדעתי גם לא יהיה אי פעם רומאן עברי דומה לו, ואני מתארת לעצמי כי לקראת יובל ה-60 שלך תחגוג איתך הארץ כולו ובייחוד המושבה שלך (שם בוודאי אינם חדלים לקרוא, ללמוד וללמד את "המושבה שלי" שלך וגם את "ג'דע") – ועל שדרות הוואשינגטוניות יתנוססו דגלי חגך, וגם אוניברסיטת בת-שלמה רבתי תעניק לך תואר דוקטור לשם כבוד של המושבות הראשונות.
יש מעט מאוד סופרים עבריים, אם בכלל, שיודעים לכתוב כמוך ויש להם עולם ייחודי כשלך, ואני מאמינה שגם בדורות הבאים יאהבו לקרוא את הרומאנים ואת השירים שלך ואני כותבת לך דברים אלה בצורה אובייקטיבית לחלוטין ולא מפני שפעם היית בתוכי במזרח וגם בסוף מערב.
שלך בהתרפקות (דגדגנית) מסוייגת,
אֲגָנָה וַגְנֵר
לאגנה היקרה שלום רב,
אני שמח ללמוד מנימת מכתבך שקצת כבר התפייסת איתי ואינך מזכירה עוד את הבת שאת טוענת שאני אביה (ושדרשת שכל תמלוגיי מאקו"ם יועברו אליה), וכן שאת עדיין עודך בחיים וגם זוכרת את ההתדבקויות האקראיות שלנו.
עם זאת, למרות שמחמיא לי שאת זוכרת אותי צעיר (וּמְדָגְדֵגַן) – עליי לאכזב אותך בקשר לחגיגות יובל השישים שלי בארץ בכלל ובמושבה בפרט – כי אני כבר כבן שבעים ואחת.
כאשר מלאו לי שישים איש לא שם לב לכך.
כך גורלו של סופר נידח, שאיש בקהילייה הספרותית ובתקשורת אינו זוכר את יובלותיו או יודע מה נכתב בספריו. סופר לא חשוב, מה יש לו בחייו? – לא חשוב מה הוא כותב, כי כל מה שהוא כותב לא חשוב ולא נחשב.
על זיכרון השעות שבילינו יחד אתרפק אף אני ובהם אתנחם גם כַּחמור ההופך בשולחן.
בברכה,
ס. נידח
סוד ציוני כמוס: מעולם לא היה ביטחון מלא ולא היה
מיגון מלא ליהודים בארץ-ישראל
אבל מאז מאי 1948 אנחנו לפחות לא חיים בחסדי זרים
ולא נמצאים תחת שלטונם
ושר השיכחה גורם לנו תמיד לחשוב שבעבר היה לנו טוב
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,370 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל