חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 225
תל אביב, יום שני, כ"ב באדר תשס"ז 12 במרס 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: עמוס כרמל: חוק השבות: אל תשלח ידך.
איליה בר זאב: שׁוֹט סָמוּי (שיר).
משה דור: אשר רייך, לפי שעה / כורה הַבּוֹר / עצת ידיד / נס במעלית /
עדוּת מן השכונה / הבהרות. // יורם קניוק: פרידה מדגניה א' [ציטוט].
אהוד בן עזר: "דגניה א' היא לא האימא שלי!" [תגובה].
חוניו המעגל: "באדולינה" אגדה למפגרים.
מרדכי בן-חורין: השוטרים, המחוקקים, והשופטים אשמים.
יוסי גמזו: לֹא רַק הַחוֹל, במלאות שנה לפטירתו של המשורר נתן יונתן.
בעילום שם: זונות ומטרידים בפתח-תקווה של פעם.
חדשות ממצרים: סדרת טלוויזיה על רצח השבויים בעזרת הסרט "רוח שקד" של ערוץ 1. // חמדה אביב: דז'ה וו (סיפור).
משה גרנות: אין פר על הגב, אבל... על ספרו של מאיר שלו, "יונה ונער".
ישראל פנחסי: אף אחד עוד לא נשאר למעלה.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים, שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד.
הַקּוּטֵרִים, הפתאים והמאמינים לעיוותי התקשורת
אתם עוד תתגעגעו לאהוד אולמרט
אם בעזרת יללותיכם יחזור בִּיבִּי לשלטון
בראש 12 ח"כים נבחרי מרכז הליכוד
מרכז שיחזור בגדול לנהל את ענייני המדינה
וגם תתגעגעו לחלוץ כשיפרוץ העימות עם איראן
עמוס כרמל
חוק השבות: אל תשלח ידך
לבטל את חוק השבות קרא אתמול [6.3] ידידי ירון לונדון בעמוד זה [של "ידיעות אחרונות"]. הוא ציין במפורש כי שלושה אירגונים של ערביי ישראל העלו תביעה זו לאחרונה והסביר שראוי להסכים לה "לא כדי לרצות את הערבים, אלא מפני שהיא תועיל ליהודים." האומנם?
ביטול חוק השבות לא יספיק לרצות את שלושת הארגונים האמורים, אבל אין ספק שיהיה לרצונם – ועצם העובדה הזאת שוללת את האפשרות שיועיל "ליהודים". לא מפני שיחסי יהודים-ערבים בישראל הם בהכרח משחק-סכום-אפס, אלא בגלל הסעיף הראשון בחוק השבות ובגלל הדברים שאמר דוד בן-גוריון בעת אישור החוק בכנסת ב-5 ביולי 1950.
"כל יהודי זכאי לעלות ארצה," נקבע בראש החוק, ובן-גוריון דאג להבהיר: "אין בחוק זה משום הקניית זכויות מטעם המדינה אלא משום מתן לבוש חוקי לרעיון הציוני הבסיסי ולזכות המהותית של כל יהודי, מתוקף היותו יהודי, לבוא בשערי הארץ ולקבוע בה את מושבו כאזרח. זכות זו קדמה למדינה."
בן-גוריון אמר את הדברים האלה חמש שנים לאחר תום השואה, שנגזרה על יהודים, מתוקף היותם יהודים (ובהתאם לפירוש מרחיב מאוד של "מיהו יהודי").
הוא אמר את הדברים האלה על רקע הצורך הדוחק שחש להגדיל במהירות את האוכלוסייה היהודית בישראל. הוא דיבר בידיעה ברורה שיהודים בארצות רווחה לא יזדרזו לנצל את החוק. ובלי קשר לכל אלה, בן-גוריון הצהיר אז כי חוק השבות מבטא את טעם הקיום הראשוני של המדינה הזאת, כאן, כבית לאומי לעם היהודי.
הטעם הזה אינו נראה, כמובן, למנסחי "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", שכותבים במסמך שלהם כי "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב." הטעם הזה פסול בוודאי בעיניהם של כמה כותבים ישראלים משולחים (למשל, בני ציפר שהקביל לפני ארבעה ימים ב"הארץ" את "אחרי אושוויץ" ל"אחרי קום המדינה הישראלית"). אבל מי שחושב שהרעיון הבסיסי של בן-גוריון בעינו עומד, אינו יכול לתמוך בביטול חוק השבות ובמשמעות הסמלית שיש לצעד כזה. הנזק הכרוך בכך "ליהודים" גדול מכל תועלת מוצעת. מה גם שאין יתרון "מעשי" אחד לביטול חוק השבות שאי-אפשר להשיגו בלי הביטול.
חוק השבות, בליבתו, מקנה לכל יהודי שמגיע לארץ את הזכות ל"אשרת עולה" ול"תעודת עולה". אין בו מילה אחת על דרכון או על זכות בחירה והיבחרות לכנסת או על סל קליטה. אין בו גם שום התייחסות – וממילא גם שום מגבלה – בנוגע להגירתם לישראל של לא-יהודים או לזכויותיהם האזרחיות של מהגרים מסוג זה. כל העניינים האלה מוסדרים, לטוב או לרע, בחוקים אחרים – מחוק האזרחות ועד חוקי הבחירות למיניהם. רבים מהחוקים הללו מזמינים תיקונים רציניים ופתוחים לתיקונים כאלה, שמתמהמהים לבוא. אבל אין תיקון אחד שנמנע בגלל הכתוב בחוק השבות, ומה שחשוב יותר בגלל עצם קיומו. הנה עוד סיבה – שולית בחשיבותה – לא לגעת בחוק הציוני הזה.
המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום 7.3, בתגובה למאמר של ירון לונדון "לבטל את חוק השבות" שהופיע יום לפני כן.
אל תגידו לא ידענו
כל יום מגיע נעים מכפרו, עוריף, מדרום מערב לשכם, למחסום חוורה, כדי למכור כעכים לפרנסתו. החיילים במחסום מרחיקים אותו, כדי שלא יפריע. לעיתים משליכים את הכעכים לארץ.
לנעים ולמשפחתו היו בעבר כ-370 דונם אדמה ליד ההתנחלות יצהר. את האדמה גזלה ישראל בכוח אחרי שהמשפחה סירבה למכרה. כך עשו לעוד תושבים (624 דונם אדמות פרטיות של פלסטינים כלולים בשטח יצהר ועוד 338 דונם אדמות סקר). כאשר ניסה לבוא לשטח ולמסוק זיתים, עצרו אותו, ושפטו אותו ל-11 חודשי מאסר. על בעלי קרקע אחרים, שהלכו למסוק בשטח הגזול, ירו. באין ברירה, הולך נעים למחסום למכור כעכים...
לבירורים ולשאלות: amosg@shefayim.org.il
בברכה,
דודו אמיתי
גבעת עדה
איליה בר זאב
שׁוֹט סָמוּי
מִשְׂחֲקֵי הַדֶּשֶׁא, מֵרוּצֵי הַתּוֹפֶסֶת
עִם נְכָדִים, בְּזִיגְזָג בִּלְתִּי מוּבָן –
קֶסֶם הַנְּעוּרִים.
הַנְּשִׁימָה נֶעֱתֶּקֶת לְרֶגַע,
שָׂרוּעַ עַל גַּב אוֹ בֶּטֶן –
סוּס עֵץ פְּשׂוּק גַּפַּיִם.
יַלְדֵי-שַׁעָשׁוּעִים פּוֹרְצִים בִּדְהָרוֹת,
מַצְלִיפִים בְּשׁוֹט סָמוּי
לְלֹא רֶסֶן וּמוֹשְׁכוֹת:
דִּיוֹ
דִּיוֹ
משה דור
אשר רייך / לפי שעה
לְפִי שָׁעָה, בְּכָל מָקוֹם
הַדֶּרֶךְ הוֹלֶכֶת וּמִשְׂתָּרֶכֶת
מִשָּׁעָה לְשָׁעָה וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם
בְּלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת,
מֵאָז שֶׁהִגַּעְנוּ לִמְקוֹמֵנוּ
אוֹיֵב מִיָּמִין וּמִשְׂמֹאל נוֹהֵר
וְרַק הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֵינוּ
כִּי אֵין לָנוּ מָקוֹם אַחֵר.
השיר של אשר רייך, שמצאתיו מתאים לפתוח בו את הטור, נמצא בסיפרו "פני הארץ" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סידרת ריתמוס). אסופת השירים ראתה אור לפני שמונה שנים ו"לפי שעה" נכתב, מן הסתם, עוד לפני כן, אך המסר הקיוּמי של השיר עודנו תָּקֵף: השעה של רייך היא שעתנו שלנו, הנמשכת כבר דורות על דורות והשלכותיה אינן נפוגות ברוחות הזמן. "לפי שעה" בעברית משמע לעת עתה, לזמן זה, אולם בהֶקְשֵׁר השירי לובש השם משמעות אירונית מרה, אף כי אין בה כדי לבטל את הקביעה ההיסטורית ש"אין לנו מקום אחר". זהו רק הצד השני של אותה מטבע.
רייך הוא משורר ותיק. השנה ימלאו לו שבעים. אבל שירים העומדים במיבחן הָעֵת אינם מתחשבים בגיל הכרונולוגי של מחבריהם. אילו הבינו זאת אי אילו מרחיבי פה וצולעי עט בין מהומתני השירה שלנו היה הדבר מיטיב אתם, ובוודאי עם קוראיהם (אם יש להם כאלה זולתם וזולת חבריהם הקרובים).
כורה הַבּוֹר
אנוס על-פי הַסְפִּין, במאמץ נואש לסכּור את פי מקטרגיו, טווה ראש ממשלתנו סיפור חדש: שלושה חודשים לפני מלחמת לבנון השנייה כבר תיכנן מכה רבתי לחזבאללה.
ומיד ניצוד במלכודת שיצר במו ידיו. גם אם נתעלם מהפיכת קערת הטיעונים הישראליים הרשמיים על פיה, אם אומנם כך אירע, הכיצד נכנס הצבא למערכה שלא היה מוכן לה כל עיקר? האם לא שעה מר אולמרט למי שהזהירוהו מפני צעד כזה? או שמא לא הבין כלל מה הוא עושה ומה עלולים להיות הן מחירו והן סופו של הימור כה בלתי מחושב? והרי גם בלי ועדת וינוגרד, שאֵימַת מסקנותיה הממשמשות ובאות מעבירה את ראש הממשלה על שרידי דעתו, נעשה עתה עוד יותר קשה לקבל את הפקדת הביטחון בידי מי שאיננו מתמצא כלל בנושא זה, תשעים יום לפני פרוץ המלחמה, אלא כתרגיל ציני הרה אסון.
והוא שנאמר במיזמור ז' של תהילים: בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעַל.
עצת ידיד
יורשה נא לי להניח, כי הסופר הנידח איננו מאמין בסקרי דעת קהל. אחרת היה תולש את שער ראשו וזורה אפר על פדחתו, קורע את בגדיו ולובש שק.
אבל גם בלי לקבל את תוצאות הסקרים – והן תוצאות מתמידות עד כדי לשכנע את גדולי הספקנים – בחינת זאת ראה וקדש, לא ייתכן להפנות אליהן עורף, כדרך שעושה נידחנו, כאילו היה חזיון שָׁרָב. גם היותר עקשנים בקרב משפחת ראב בן עזר יודעים קרוא וכתוב ולפיכך חזקה על הנידח בסופרי ישראל שפיענח על נקלה את המודפס בעיתונים. וכיוון שלא נודע לי ששמיעתו כבדה ועיניו כהות אני בטוח שגם שמע וגם ראה בטלוויזיה תוצאות זהות לאלו שפורסמו בעיתונות.
הבה נרענן את זיכרונו: רק שני אחוזים סבורים שאהוד אולמרט אמין. 98 אחוזים אינם נותנים בו אמון. 76 אחוז מחזיקים בדעה שראש הממשלה נכשל בתפקידו. רק שלושה אחוז חושבים שהוא ראוי לכהן בתפקידו.
אם זה מנחם את הנידח שרק אחוז אחד רואים בשר הביטחון מועמד ראוי לראשות הממשלה – שייתנחם.
אפילו נניח שעורך המיכתב העיתי ומייסדו השליך בשאט נפש את מאמרו של תום פרידמן, מחשובי העיתונאים בעולם, ב"ניו יורק טיימס", החשוב בעיתוני ארה"ב – מאמר שזכה בדרך הטבע לתשומת לב רבה בארצנו – מן ההכרח שמשהו, בכל זאת, חילחל לתודעתו. פרידמן – על פי הגדרת נידחנו, הוא אל נכון אוהד מושבע של החזבאללה ועושה דברו של אחמדיניג'אד – הרחיב את הכתיבה על הסלידה העזה שממשלת אולמרט המתפוררת, משוסעת הסתירות והמפוקפקת מבחינת האיכות המוסרית של נכבדי שריה, מעוררת באזרחי ישראל. לצערי, מר פרידמן לא שוחח עם מר בן עזר. אילו עשה כן היה, אולי, משנה את דעתו.
אינני רוצה לזרות מלח על פיצעי האוהב של סופרנו ולציין שבסקר בינלאומי מקיף "זכתה" ישראל – זו שרב-תחמן אולמרט ושו"ת עומדים בראשה – במקום הראשון כמדינה הכי מזיקה והכי בלתי אהודה בעולם. אילו שעה לעצתי, עצת ידיד, היה חוזר לצור מחצבתו, בוחר לו עץ תומר נאה ומתיישב בצילו כדבורה הנביאה ובמקום להגיח פעם בפעם עם דברי ביזוי למתנגדיו של מר אולמרט והללויות אכסטאטיות להנהגתו היה מייחד את עטו לזיכרונות מדברי ימי אם המושבות.
ובתולדות פתח תקווה ננוחם כולנו.
נ.ב.
שהסופר הנידח הוא בקי מופלג בדברי ימי פתח תקווה – בכך אין לי ספק. אך בהוויות היסטוריות אחרות אין כוחו כה גדול, לצערי. אחרת לא היה כותב שאורי אילן "נתלה בסוריה". ככל שזכור לי, הגיבור הצעיר התאבד בכלאו מפני שחשש שלא יוכל לעמוד בעינוייו, ובפתק לרגלו רשם: "לא בגדתי, התאבדתי."
נס במעלית
נס גדול היה כאן. מעלית ניתקה ממקומה וצנחה מגובה של שלוש קומות ב"מיגדל התיכון" שברחוב הארבעה בתל אביב וכל נוסעיה לא נפגעו, אף כי נאלצו לשהות בה 45 דקות עד שחולצו.
אילו נמצאו באותה מעלית סתם בשר ודם, ייתכן שהאירוע המצמרר היה עובר ללא תהודה מיוחדת. אבל באותה מעלית אומללה שהו שר התמ"ת אליהו (אלי) ישי, ארבעה ח"כים של סיעת ש"ס, שבעה עוזרים והמאבטח של השר.
מיבצע החילוץ שנמשך שלושת רבעי שעה?
הנה דברי השר הַנּוֹשָׁע: "אוי ואבוי אם אנשים כמונו, שר וח"כים, מחולצים ממעלית שנופלת רק אחרי זמן כה ארוך. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אצל אנשים אחרים." אני דווקא כן רוצה וכן יכול.
ההצלה נתארכה כל כך בגלל ויכוחי סרק בין האחראים מהרשויות השונות איזה גורמים צריך להזעיק לחילוץ. אבל האירוניה שבכל המצב הזה טמונה בעובדה שמשרד התמ"ת אמור לפקח על בטיחות המעליות באה"ק. מה שקרה מדבר בעד עצמו.
גם חילוני מושבע כמוני יודע בחביון לבו שאנשי ש"ס, שנלכדו במעלית הנופלת, ניצלו אך ורק בגלל התערבות ריבונו של עולם, שקשריו האישיים עם מורנו ורבנו, מנהיגה הנערץ והכל-יכול של המפלגה החרדית המזרחית, הרה"ג עובדיה יוסף נ"י שליט"א, הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה.
הצרה עם טיפוסים קלוקלים שכמותי היא שאיננו נותנים פומבי למה שבהיר ונהיר לנו בסתר המדרגה. אחרת היינו כבר מזמן עולים לרגל לחצרו של מר"ן, מתוודים בריש גלי על חטאינו, חוזרים בתשובה ומצביעים בעד הרשימה הנאותה בבחירות הקרובות ובכל בחירות שיבואו אחריהן.
אגב, באתר חברי הכנסת מצאתי, שמבין י"ב חברי הכנסת של ש"ס רק רבע לא שירתו בצה"ל. ברשימת "יהדות התורה" האשכנזית, המונה שישה ח"כים, שירתו – על פי עדותם – רק שליש. אחד מהם, הרב רביץ, היה לדבריו גם איש לח"י. כיוון שבקום המדינה היה הרב-הח"כ רק בן י"ד, קשה לשער שהספיק להילחם בבריטים בפועל ממש, אך אין ספק שהיה עושה זאת אילו ניתן לו.
עדוּת מן השכונה
בשנת תרע"ד (1913), כשבארץ סער "פולמוס הלשונות" – האם יש להורות את המקצועות הטכניים והמדעיים בגרמנית, כדרישת חברת "עזרה" לגבי בית הספר הריאלי שהוקם בחיפה, בגלל דלותה של העברית בשטח זה, או לדבוק בעברית ויהי מה, כתביעת המורים ונאמני השפה – פירסם ועד "שכונת תל אביב", שהזדהה עם מצדדי העברית, על רקע פגיעה באדם שתמך בעמדת "עזרה", כרוז שמתוכו אני מצטט כאן. העיקרים הרעיוניים של הכרוז הזה עומדים ברעננותם עד עצם היום הזה – יתרה מכך, חשיבותם מתעצמת דווקא בימים אלה.
"ועד תל אביב מוכרח להזהיר את הגדולים ואת הקטנים של שכונתנו שלא ייתן בשום אופן לשלול את החופש האישי של שום איש בשכונתנו יהיה אפילו מן היותר מתנגדים לשאיפותינו.
"ועד תל אביב שהראה את יחסו המוחשי למלחמה בעד שפתנו לא ייתן בכל זאת לשום איש ללכלך את השם הטוב של השכונה ע"י מעשים של שלילת החופש האישי שהוא צריך להיות אחד הקניינים היותר קדושים של ציבור תרבותי מכיר את עצמו.
"בכל תוקף קורא ועד תל אביב לכל דרי השכונה, בלי הבדל גיל ומעמד לשמור על היסוד העיקרי של חיי הציבור: חופש אישי גמור" [ההדגשה במקור].
תל אביב היתה קיימת אז ארבע שנים בסך הכול. בעוד שנתיים תחגוג את יובל המאה לייסודה.
אם תוצג אי פעם תערוכת מיסמכים המשקפים את תולדות העיר העברית הראשונה, מקומו של הכרוז הזה יכירנו שם.
הבהרות
הבהרה לידידי יהודה גור אריה (גיליון 224): אם הוא זוקף עליי את המטבע שטבע משה שמיר המנוח, הצדק אתו – גם אני "נולדתי מן הים," כלומר ראיתי אור עולם בתל אביב הקטנה והלבנה, והים התיכון הוא חלק בלתי נפרד מתבנית נוף מולדתי. זאת אף זאת, נכון שאני מחזיק בדעה שלימוד הערבית בבתי הספר שלנו יש לו חשיבות עליונה מכל מיני טעמים שכבר פירטתי בעבר. אשר לשאר הנחותיו וטענותיו, כולן מוטעות.
בביתנו לא דיברו ההורים יידיש בינם ובין עצמם, כי לא ידעו את השפה. באותו קטע של טורי שבו נדרשתי ליידיש, הבעתי בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים את הכבוד שאני הוגה לספרות שנוצרה בה, אף כי קורא אני ספרות זאת בתרגום לעברית. מעולם לא כתבתי, בשום מקום ובשום זמן, שנוח לי שידברו בבית ישראלי אנגלית או רוסית ובלבד שלא ידברו יידיש, ומעולם לא הטפתי נגד לימודי יידיש במסגרת אקדמית. חרדתי למצבה של העברית איננה צריכה לעידוד כלשהו מצד יהודה גור אריה: אני לוחם את מלחמת שפתנו הלאומית בכל כוחי ובכל מאודי.
אגב, תרגומיו לשיריה היפים של רבקה בסמן-בן-חיים טובים מאוד בעיניי.
אשר ליואב אהרוני: נמאסו לי העקיצות של אדונים מסויימים החולקים על דעותיי ומנסים להעמידני כיורד שחזר ארצה לאחר שנות אֶלֶף ומקונן על השינויים לרעה שחלו במדינה. מר אהרוני איננו יודע מה הוא כותב ועצתי לו, שיילך בעקבות שאול התנ"כי וייחבא אל הכלים במקום שיוציא את הבליו לרשות הרבים. שם, רחוק מעין הבריות, ייטב לו וייטב לעם ישראל כולו.
כן, עיקר שכחתי – עמיתי ורֵעי המשורר ישראל הר, שמיום שרכש מחשב ירדה עליו שכינה והוא מקלד ללא הרף כל מה שצץ בתודעתו או בתת-תודעתו ומפיץ את קילודיו, בין אם יש בהם דעת ובין אם יש בהם חוסר-דעת, ברחבי הדוא"ל – הקדיש לי בגיליון הקודם כמה מילות גנאי בעניין היידיש. אני סולח לו לא רק מפני שליבי רחום וחנון אלא גם משום שאין אדם נתפס על בולמוסו, ואם הוא גם יליד חלם, על אחת כמה וכמה.
יורם קניוק
פרידה מדגניה א' [ציטוט]
ביום שהחבורה המפוארת של רני רהב באה להיפרד מעופר גלזר, פורסם שאֵם הקיבוצים והקבוצות, דגניה א', מתפרקת, ונכדתו של יצחק רבין, שלחם בימי חייו את המלחמה על חלומה של דגניה, באה להתחבק עם השלטון וההון.
לפני שנים באתי להלוויה של עטרה שטורמן בעין חרוד מאוחד. נציגי האומה לא באו.
הם לא באו להיפרד ממי שהיתה המלכה האביונה של ארץ ישראל כשעוד היתה יפה.
עטרה שכלה ארבעה גברים ממשפחתה במלחמות ישראל והיתה כאבן הבזלת שמוצבת על קברה. היא היתה מאחרוני מאמיני דת היחפנים, דת העמק והאהבה, דת המלחמה והנקם, דת החמלה והכאב.
מגרש החנייה של עין חרוד מאוחד היה ריק, ובעיתון כתבו שמשה דיין וגולדה מאיר ואחרים הלכו לפרמיירה של להקת בידור. הם לא באו לעמק להיפרד מעטרה שתמיד דיברו בשמה, והניחו לזקנים מהקיבוצים לבכות את לכתה של מלכת היופי האסור של הסיפור הציוני.
היום, כשמפריטים את דגניה א', שהיא האימא של כולנו, אפילו של רני רהב, נראה שמה שחשתי אז ב-1972 בעין חרוד – מתממש. החלום של גבריה של עטרה, שהיו נועזים ויפי הנפש, הסתיים. היום יש לנו רני רהב. האגדה נקברה. הסתיים הסיפור שבגללו הלכנו מדינה להקים.
מה שנשאר זה כסף ושלטון זול ותוקפני, מדינת מאפיה, שהכל בה נקנה בכסף וכולם רוכשים ומוכרים, מנהלי בנקים המרוויחים למעלה מ-50 אלף שקל ליום... כל הפושעים היושבים עם שופטיהם, כל הקצינים והחשודים, וכולם בביתו של אדם שהצליח להביא את יצחק רבין לפתיחת גלידריה ולכנס אלפי בני אדם כדי להתנשק עם עצמם.
הם הדורכים על חלומם של חנקין ורחל, וטרומפלדור וא.ד. גורדון, הרוקדים לצלילי ישראל החדשה, החולה, השונאת את מי שהיתה ויורקת על עברה. הם השמנים והשבעים... שידעו עם מי להתחכך ממי לבוא להיפרד – עם משפחת אצולה מנייר בביתו של אותו גאון דל, שהצליח להביא את כולם לגעת בעצמם, כמו משפחת גילוי עריות...
מי שיש לו מיליונים יכול לקנות מה שהוא רוצה בארץ שבה הבידור הכי מובהק של מדורת השבט הוא תכנית על התעשרות מהירה. איכה נפלה בדד ארץ רבתי. ההון נהיה המולך.
היום שבו הקיבוץ הראשון מופרט הוא היום שמקפלים את הדגל, מפרקים את קצה החלום הארץ-ישראלי וסוגרים את הדבר הכי יפה שהיה כאן – התנועה הקיבוצית.
קוברים את דגניה בשמפניה וקוויאר.
אל קנא החליט לייסר אותנו, לנעול את מצפוננו, לתת ליקירים החיים על חשבוננו את אות הכבוד... אל שדי נדם. אולי יש עוד אל ולאל יש מקום שמישהו יסלח לנו? אני מסופק. גם רבנים באו לבר המצווה של רני רהב...
איך יכולנו אנו, צאצאי העלייה השנייה והשלישית והרביעית, לתת ידינו לחלם הזאת, שבה כל דאלים גבר, שבה אין עוד כבוד ואין יופי ואין בושה ואין חמלה ואין תבונה. אולי באמת אבדה כל תקווה.
כמו מי שלא בא אז להיפרד מעטרה ובגד ב"עמק הוא חלום" והעמק ראה אותם לא באים ועזב אותם וכעבור מספר חודשים המיט עלינו את מלחמת יום הכיפורים.
ומה יביא עתה? אינני יודע. מה שראינו במלחמת לבנון השנייה זה את ה"בקרוב".
ועד אז אצולת הפלסטיק העשירה שלנו יושבת עם עצמה ומחסלת חלום יפה שבא לבכות אבל מפלס הדמעות יבש. אפילו הוא אינו מה שהיה.
כתבתו של קניוק נתפרסמה ביומן עין חרוד מאוחד בסופ"ש האחרון, ומצוטטת כאן לאחר שאחד הקוראים שלח לנו אותה באי-מייל.
אהוד בן עזר בעקבות שני הכותבים האחרונים:
"דגניה א' היא לא האימא שלי!"
דגניה א' שנוסדה ב-1910, "האימא של כולנו," כפי שכותב ידידי יורם קניוק, היא לא האימא שלי. האימא שלי היא פתח-תקווה שנוסדה ב-1878; אבל יורם קניוק, בקינתו, אפילו לא מזכיר את העלייה הראשונה, כי אולי גם אצלו יש חשבונות והעדפות, וכנראה רק הקיבוץ ותנועת העבודה קיימים בעבר הארצישראלי.
אגב, בתקופת העלייה השנייה נוסדה תל-אביב (1909), שהיא עדיין העיר העברית הגדולה בעולם ואחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של תקופת העלייה השנייה, של ארץ-ישראל ושל ישראל, העיר שהיתה ערש מדינת ישראל ערב הקמתה, ושאביו של יורם קניוק רשם בה פרק מפואר בתולדות המוזיאון. האם תל אביב מתפוררת, מושחתת? כולה מופעי יחצ"נות?
צר לי, אבל אני לא שם קצוץ על הקינה של קניוק. מדינת ישראל פורחת. נבנית מעבר לכל חלום ציוני בעבר. אמנם קיומה עומד בסכנה מבחינה ביטחונית ודמוגראפית, אבל כנגד סכנה זו שום ממשלה של גאונים מוסריים ללא רבב לא היתה מוצאת עצת פלאים. אנחנו במלחמה. ואתֶם מעלים על המוקד את המנהיגים ואת מפקדי הצבא שלנו במקום לתמוך בהם כשהם עוסקים יום ולילה, וגם מקריבים את שמם הטוב ואת בריאותם – כדי להגן על ישראל מפני אויביה האמיתיים, אלה שמחוצה לה ומקצתם גם בתוכה פנימה, אלה שאינם מכירים בקיומה.
אנחנו לא מדינה מושחתת. מתי תבינו זאת? התקשורת הפוליטית מזיינת לכם את השכל עד אשר אתם לא רואים את המציאות שבה אתם חיים. התקשורת הפוליטית מזיינת גם לעולם החיצוני את השכל, ושמה כמובן שמחים למִשבתנו. אבל ישראל היא עדיין אחת המדינות המוסריות והדמוקרטיות ביותר בעולם, עִם חופש ביטוי כמעט אבסולוטי, ועם הרבה ביטחון סוציאלי עד כדי כך שלעיתים כדאי יותר להיות מובטל מאשר לעבוד –
ונכון, יש בה גם הרבה בעיות, והרבה חארות, ופושעים, לאו-דווקא בצמרת, דווקא בכבישים. אבל עדיין מרבית העולם יכולה ללמוד מאיתנו, לחיוב ולא לשלילה.
ונכון. קיומנו עדיין לא מובטח כאן. אויבינו רוצים להשמיד אותנו, ואין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו. אבל אני לא מאמין שפשתה בנו שחיתות כזו, שהממונים על ביטחוננו הם מנוולים שמועלים בתפקידם ומפקירים אותנו, בשגגה או בזדון, ושעל כן נתפורר ונושמד או נוגלה בידי סנחריב או נבוכדנצר של ימינו.
אבל אתם, אתם תמשיכו להאמין לתקשורת הפוליטית ולתום פרידמן. כי גם שם, בניו-יורק, כמו באירופה, יש מי שרואים בשמחה-לאיד את ישראל "המושחתת" [ה"נאצית"], זו שאתם גם קוראים עליה בוקר-בוקר בכותרות העיתונים ורואים בטלוויזיה – אבל כמעט לא בשום מקום אחר; כי ה"חדשות" הפוליטיות הללו הן בקושי אחוז אחד ממה שקורה יום-יום ושעה-שעה במדינת ישראל ולמדינת ישראל – ודווקא לחיוב.
אבל הכי קל למצוא כמעט בכל מה שמתרחש כאן סמל לשחיתות ולהתפוררות, ולדווח מיד – (אלא אם מדובר בחברות מסחריות ומעניקות חסות, שאז התקשורת נזהרת מלפגוע בכבודן אלא אם לדעתה אינן משקיעות די בפרסום, כפי שקרה לרשת "טיב טעם") – וליצור בתקשורת רושם כאילו החיים בעבר היו גן עדן. והצעירים בימינו כבר מקבלים את השטות הזו כמוסכמה.
כן, ובאשר לשר הביטחון הנלעג והחלול – אתם האמנתם לשטויות החברתיות והיוניות שלו ושל שלי יחימוביץ ובחרתם בו ולא ב"קדימה" – ולכן בגללכם אולמרט לא זכה ביותר מנדטים ונאלץ למנות אותו, את פרץ, לשר הביטחון! – אז קצת ענווה מצידכם לא תזיק. תביטו בראי.
הייתי שמח לחזור על דבריי אלה יום יום ברדיו ובטלוויזיה, אבל לא יתנו לי. שם יש מקום רק לתוקעי הסכינים בראש הממשלה ולא לתומכים בו בעבודתו הקשה.
[ולמשה דור, צדקת. בזיכרוני ההיסטורי שוכנים יחד נעמן בלקינד, יוסף לישנסקי ולימים אלי כהן, שנתלו בכיכר המארג' בדמשק, וצירפתי אליהם בטעות את אורי אילן, שאמנם אלמלא התאבד, היה גם הוא נתלה שם].
חוניו המעגל
"באדולינה" – אגדה למפגרים
גבי ניצן: "באדולינה", איורים איילת זורר. ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל-אביב, 1999, 155 עמ'.
תוך כדי טיול כמעט שבועי ביום שישי לפני-הצהריים בשוק העתיקות-הלא-כל-עתיקות בכיכר דיזנגוף מצאתי בודד באחד הדוכנים הצדדים, בחלק המזרחי דווקא, ספר צהבהב קטן כרוך היטב בכריכת קרטון קישחת, "באדולינה" של גבי ניצן, עם איורים צבעוניים מקסימים של איילת זורר בראש כל פרק, והכול מודפס על נייר משובח עם כתמי חום-צהוב קלים; בקיצור, חומד של ספר מבחינת עיצובו המוקפד והיפה.
הדוכנאי רצה עבורו עשרה שקלים בלבד, אלא שלא היה לו עודף אפילו מחמישים, ורק בדרך חזרה, לאחר שקנינו שלוש צלחות עמוקות מחרסינה אנגלית, מעוטרות בעדינות, וקופסת פורצלן דקה בצורת ביצה מעוטרת, היתה לי מטבע פנוייה של עשרה שקלים [עשר שקל בלשון העם] לרכוש את הספר.
הייתי סקרן לדעת מה משך הרבה קוראים, בעיקר צעירים, להפוך לרב-מכר בזמנו את הספר הזה, עד כדי הערצה עיוורת.
דיוק? אין כאן. "לעס גבעול יבש, אחרי שפינה ממנו תולעת משי אדומה." (עמ' 27). תולעת משי צבעה לבן עם קווים שחורים, והיא נמצאת על עלי תות ירוקים ולא על גבעולים יבשים.
עומק הגותי? כן, כאן אני חושב שפיענחתי את הטריק של האגדה למבוגרים ונוער הזו, שהיא גם מעין אפיגונים על "הנסיך הקטן", רק שאין בה שמץ של מקוריות ורעננות, והיא משעממת.
גיבור הספר הוא "מלך" באדולינה, המסייר בישראל יחד עם אשתו "המלכה" בחברת העיתונאי-המספר הישראלי. וזה סוג החוכמה או העומק ההגותי ש"המלך" באדולינה משחרר לנו:
"אתם כאן החלטתם להאמין בפוליטיקה, וזה, בין השאר, מנציח את גורלכם בתור קורבנות בחיים שלהם, ולא מלכים."
זה הרעיון המרכזי החוזר שוב ושוב בספר המפוטפט הזה, המתיימר להבין משהו בהיסטוריה: אל תקבלו את המציאות כפי שהיא וכך תהיו קורבנותיה אלא בראו לכם מציאות משלכם ובה תהיו מלכים, ואז כל המציאות סביבכם תשתנה וכל הקשיים ייעלמו וכל הבעיות גם של העם והמדינה והאנושות – תיפתרנה.
ובינתיים אנחנו פוגשים את הנשיא קלינטון בירושלים, אוכלים עם ה"מלך" אצל ארז מ"לחם ארז", וגם מתוודעים לפתגם העמוק החקוק על שער ארמון המלך בממלכת באדולינה, שהיתה או רק חלמתי חלום:
"מוטב להיות בריא ושמח על פני חולה ומסכן."
לא הבנתי איך אפשר להיות בריא ושמח על הפנים של חולה ומסכן, עד שנזכרתי בסצינה הבלתי-נשכחת מהסרט הבלתי-נשכח "בוראט" של התסריטאי-הבמאי-השחקן היהודי המחונן סשה ברון כהן, כאשר על פני סשה, גיבור הסרט, השרוע על גבו, יושב אמרגנו-בסרט, השחקן קן דוויטיאן השמן והנמוך, ושניהם ערומים כביום היוולדם והם נתונים בעיצומו של מאבק אלים, שסיבתו חוברת צבעונית הנושאת את דיוקנה של אהובת ליבו של בוראט, פמלה אנדרסון, שקן דוויטיאן, ששכחתי את שמו בסרט, נתפס במיטתו במלון משתמש בה לצורך שפשוף עצמי.
אם לא קראתם את "באדולינה" עד כה וחשבתם שהפסדתם משהו, אז לא הפסדתם כלום. זה עוד אחד מנפלאות הבלוף של מה שמוצג כספרות עברית מצליחה (אצל קהל קצת מטומטם).
פינת ההוא מִחֶלֶם
בית מצולות הנפש של ישראל הר
מבכה ואבל על הגברת אצילה מיה קוך
שנפטרה בדממה והלכה לעולם שכולו גן עדן.
תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים
*
נקלע עיתון לרגלי וראיתי / מסה שפרסם פרופסור על / שתיקת עמיתיו האקדמאיים / באוניברסיטאות והוא עצמו / מאחת האוניברסיטאות של / מדינת ישראל אני מצטט / בדיוק: "כמו שאמר מי שאמר / לדעת יותר ויותר על פחות / ופחות עד שיודעים הכול על / שום דבר." / סוף ציטוט. אני / תמה הרי הרמח"ל שבילדותי / עיינתי ומאז לא חזרתי לעיין / בספרו "מסילת ישרים" כתב / תכלית הידיעה שלא נדע אם / כן מדוע איש מדע עברי נכבד כותב / אמר מי שאמר
*
חמתי עלייך אחותי קלבסיאליה / למה את נטפלת לחולים, קשישים מגיל 75 / למה את [לא?] מדביקה את הפוץ המתקרא ה"תכשיט מאופיר ותרשיש" / רצוי יהיה לי מאוד שתיעני לי והדביקי אותו ואת חבריו ועמיתיו לדיעה
תודה אוּחתי
שלך
אנטיוירוס
*
לטוביה ריבנר / לאיתמר יעוז-קסט / כל הברכות לכם לרגל הזכייה בפרס ראש הממשלה / ואריכות ימים
המברך
ישראל הר
* * *
רן אדליסט הוא מעין-שמר
רן אדליסט [גיליון 224] הוא מעין-שמר – לא מגן-שמואל, שני קיבוצים ש"החיבה ההדדית" ביניהם הייתה סוד גלוי בתנועה במשך עשרות שנים (כנראה עקב התפלגות הקבוצה המייסדת עוד בשנות ה-20).
דודו אמיתי
אימו של אבא קובנר לא נרצחה בפונאר
תודה על המאמר המרתק [גיליון 224] של אלישע פורת על אבא קובנר ויוכבד בת מרים.
טעות אחת נפלה במאמר – אימו של קובנר לא נרצחה בפונאר אלא שרדה בגטו וילנה עד ימיו האחרונים. קובנר נפרד ממנה עת עזב את הגטו, ממש לפני נפילתו הסופית, ועבר לפקד על הפרטיזנים ביער.
אורי הייטנר
תפוזי כרתים כתפוזי ילדותי
אהוד חביבי,
אפרופו תפוזים, אני בוש ונכלם להתוודות, שלפני כשנתיים ביליתי עם בני בכרתים, ומה הבאנו משם? לא תאמין! עשרה קילוגרמים של תפוזים, שהזכירו לי בטעמם את תפוזי ילדותי, ולבני את תפוזי יריחו הנהדרים.
וכאמור הבאנו תבן לעפריים...
שלך
דוד ב"ק
לדוד היקר,
איך נתנו לכם להכניס ארצה פירות טריים? הרי עלולים הייתם להביא בהם מזיק שיחסל את כל ענף ההדרים בישראל?
אני בכוונה לא מביא את שמך המלא כדי שלא תעמוד, חס-וחלילה, בפני תביעה משפטית.
שלך,
אהוד
* * *
קורא את דבריך ואת עיתונך בנועם.
ישר כוח,
יחזקאל נפשי
* * *
מרדכי בן-חורין
השוטרים, המחוקקים, והשופטים אשמים
בתאונות השבוע שעבר, שבאחת נהרג זוג הורים, וילדיהם מרוסקים, ובשנייה – חמישה עובדים תמימים ועוד אח תאום של נהג פושע וכנראה שיכור או מסומם – מאשימים רק את הנהגים.
אין ספק שהנהגים אשמים וכמוהם כל הנהגים שיגרמו לתאונות מחר, מחרתיים, השבוע, החודש, השנה ובעתיד, ומבלי שהשערורייה הטראגית הזו תיפסק!
לשוטרים, למחוקקים, ולשופטים, יש אחריות עקיפה ומצטברת במותם.
אילו כל השוטרים, המחוקקים, והשופטים, המקבלים מאיתנו את שכרם לשם ניהול ראוי של אורח חיינו במדינה, היו פועלים בנחישות ונחרצות, לעשות הכול על מנת שנהג הנוהג כפושע ורוצח, שיכור, מסומם או שונא העם בציון – ישנה לחלוטין את התנהגותו בכבישים, היו הרבה אנשים עדיין חיים איתנו, והרבה אחרים עדיין יהיו עימנו גם בעתיד.
אוזלת היד של המשטרה, החקיקה התלושה מהמציאות הנוראה, והענישה הרכרוכית, הינן התורמות הישירות לנעשה בדרכים.
ב-22.11.96, בהיותי בצומת באור ירוק, נכנסה בי מכונית שהנהג, לדברי השוטר החוקר, נהג במהירות של 140 קמ'ש! אך לאחר כ... שנה, הודיעו לי מהמשטרה כי: "אין עניין לציבור" בתאונה, ולכן לא מגישים תביעה.
אמרתי וכתבתי למשטרה כי קביעתם זו היא פסק-דין מוות לנהגים אחרים בצמתים. וההרוגים בשבוע שעבר הם לצערי ההוכחה לדבריי.
מרדכי בן-חורין
יוסי גמזו
לֹא רַק הַחוֹל
במלאות שנה לפטירתו של המשורר נתן יונתן ז"ל
לֹא רַק הַחוֹל יִזְכֹּר, רֵעַי, גַּם יֵין הַזֶּמֶר
שֶלֹּא הִדְלִיחוּ אֶת צְלִילוּת גַּעֲגוּעָיו
כָּל חֶנְוָנֵי הָרֵיטִינְג כָּאן, כָּל עוֹד פּוֹזֶמֶת
הָרוּחַ חֶרֶש, בְּאָזְנֵי כָּל נְגוּעָיו
שֶל אוֹתוֹ שִיר-הָאַהֲבָה שֶהוּא נִגֵּן לָהּ
עַל מֵיתָרָיו דַּקֵּי הָעֶצֶב, רְדוּפָיו
שֶל הַחֲלוֹף, שֶהוּא הַנֵּצַח הָעוֹגֵן לָהּ
לְאֶרֶץ זוֹ בֵּין דְּכִי חוֹפָיו וְהַרְדּוּפָיו.
לֹא רַק הַיָּם יִזְכֹּר. כְּשֶכָּל הַצִּינִיקָנִים
כְּבָר יְכֻסּוּ כָּלִיל בִּדְיוּנוֹת הָאִלְּמוּת
הוּא יִזָּכֵר כְּאַחֲרוֹן הַמּוֹהִיקָנִים
שֶלֹּא הִנִּיחוּ לָרוֹמַנְטִיקָה לָמוּת,
שֶבְּעִדָּן שֶל גַּסּוּת-לֵב וְנִיהִילִיזְמִים,
שֶל פּוֹסְט-תַּרְבּוּת, פּוֹסְט-הֲגִינוּת וּפּוֹסְט-זֶהוּת
הָיָה לוֹ אֹמֶץ לְקַדֵּש אָנַכְרוֹנִיזְמִים
כְּמוֹ אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת, יֹפִי וְרֵעוּת.
לֹא רַק אָנִיטוֹת וְחוּאָנִים יִזְכְּרוּהוּ,
לֹא רַק פְּרָחָיו שֶל נֵר-הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,
לֹא רַק זוּגוֹת הָאוֹהֲבִים שֶשּוֹרְרוּהוּ
עִם הַסְּחָפִים וְהַשְּחָפִים וְהַצְּדָפִים
וְלֹא רַק הִיא, יַלְדָּה, אֵש מְדוּרוֹת-הַיַּחַד
שֶלֹּא כָּבְתָה עוֹד בְּלִבֵּנוּ הַהוֹזֶה.
הִנֵּה מַדּוּעַ עַד הַיּוֹם אַתְּ מִתְיַפַּחַת:
"אֵיפֹה יֶשְנָם עוֹד אֲנָשִים כָּאִיש הַזֶּה?"
זונות ומטרידים בפתח-תקווה של פעם
[לפני כשישים-שבעים שנה]
שלום רב לך אהוד בן עזר,
רְאה מה מעוללים הסיפורים שלך על פתח-תקווה אם המושבות. פותחים את מגירות הזיכרון ודולים משם את כל הצימוקים. שלחתי למישהי ילידת מלבס, שהיא יפה ומיוחדת מאוד על באמת, את הסיפור שלך, פרק 19 מתוך "המושבה שלי", שפירסמת בגיליון 222, ולהלן תגובתה. תזכור שהיא מיוחדת.
בברכה,
י"ז
היי,
בפתח-תקווה היו כנראה הרבה קורבעס. אני מתחילה להיזכר בילדותי ומגלה להפתעתי שהיו רבות. למשל, אימא של עזיזה היתה נעלמת מדי פעם מהבית, וכולם טענו שהיתה הולכת לגור עם ערבים בכפר שלהם. היו לאימהּ גם שתי אחיות רווקות' שלאחת מהן היתה בת קטנה ללא נישואין. השכנים היו מציצים בחלונות לראות את מעשיהן כאשר היו מגיעים גברים, וגם התלוננו במשטרה שפתחו שם בית זונות.
גם היתה "בלונדינית" ברחוב הראשי ליד השוק בפתח-תקווה, חיה ללא בעל, היתה עומדת במרפסת ביתה ומזמינה גברים אליה הביתה, ופעם אבי ז"ל חזר מהעבודה והיא קראה לו לעלות... הוריי היו ברוגז תקופה ארוכה לאחר-מכן, ואימא שלי לא דיברה עם אבא שלי, ושכנה שלנו מרים, שעוד אספר לך עליה, אמרה בתגובה:
"מה פתאום סיפר לה? לא היה צריך לספר דבר כזה!"
והיתה גם ארנה הרומנייה עם פה ג'ורה, לבעלה היתה רק יד אחת, ונהגה לארח בביתה גברים וגם ערבים. ומה היה מעבר לקפה??????
והיה גם מנדלה שפירא, הבן של אברהם שפירא, שהיה מפגר והיה מסתובב ברחובות ומטריד את כולם.
והיה אביתר האילם, שרכב על אופניים עם כידון מקוצר ומפחיד את הילדים.
והיה חליו הסנדלר המשוגע, שישב בקרן הרחוב כל היום בחוסר מעש, כי לא היו מביאים לו נעלים לתיקון, ורק הילדים הטרידו אותו, והיה מגרש אותם עם המקל. הוא נהג להרכיב שני זוגות משקפיים, את משקפי השמש על משקפי הראייה, וזה הצחיק את כולם; ואשתו היתה מביאה לו ארוחות כדי שלא יעזוב את הפינה, והיתה מסתובבת ברחוב עם שמשייה להגן על עצמה מהשמש. הילדים ברחוב לגלגו עליה וקראו לה בשם גנאי: "אשת חליו! אשת חליו!" – והיא עונה להם בכעס: "אני גברת אוסישקין..." – כי גרה ברחוב אוסישקין.
בינתיים ביי.
ס. נידח: אנחנו מחכים להמשך הזיכרונות בעילום שם, ומבקשים לומר שבין "המושבה שלי" לבין פתח-תקווה – הבדל בכל זאת יש. וההוכחה: לרוב הפתח-תקוואיות שהתכופפו מדי פעם במרוצת חייהן, לא אירע שום דבר רע, ובייחוד לא לזקנות ולרזות.
חדשות ממצרים: סדרת טלוויזיה על רצח השבויים בעזרת הסרט "רוח שקד" של ערוץ 1
משרד התעמולה המצרי בשיתוף הטלוויזיה הממלכתית עומדים להתחיל בצילומי הסידרה "היהודים שרצחו את חיילינו" ובה ישולבו קטעים מסרט הטלוויזיה הישראלי של ערוץ 1 "רוח שקד", שהועבר למצרים באדיבותה של שרת החוץ ציפי ליבני וכנראה על דעת ממשלת ישראל, וכן יסתמכו על "הפרוטוקולים של זקני ציון", שכבר שימשו את המצרים לסידרה אנטי ישראלית אנטישמית קודמת.
הבעייה של מפיקי הסידרה היא שמראה שבויים מצריים נשחטים על ידי שיסוף גרונם בידי החיילים הישראליים צמאי הדם ולבושי הקפוטות והשטריימלים, כפי שמראים במדוייק את היהודים הקריקטורות של ה"שטירמר" הנאצי – יש בה מלכוד מאחר שהיא מציגה את הצבא המצרי כצבא שבמקום להילחם עד טיפת דמם האחרונה של חייליו הפשוטים, בחרו מאות ואלפים מלוחמיו ומקציניו לנטוש את המערכה, לברוח וליפול בשבי.
אי לכך יעומעם כל הנושא של אלפי השבויים המצריים שנפלו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, ושכידוע לא הוחזרו למצרים לאחר שערכו טיולים ברחבי ישראל ובקיבוצים – אלא נשחטו אחד-אחד בגרונם – ובסידרה יראו רק את מלחמת הגבורה של מוצב מצרי ובו מאתיים חיילים מגדוד הקומנדו הפלסטיני של הצבא המצרי הנלחמים בחיילים היהודים לובשי הקפוטות וחובשי השטריימלים, עד שהישראלים מפעילים נגדם נשק רדיואקטיבי ומצליחים לשחוט אותם אחד-אחד על ידי שיסוף גרונם.
אחד מגיבורי הסידרה יהיה המצרי שניסה בשעתו לשחוט את הסופר הזקן חתן פרס נובל נגיב מחפוז. לא תוזכרנה הרציחות ההדדיות של השבויים במלחמת מצרים בתימן.
ערוצי טלוויזיה רבים במדינות הערביות, המוסלמיות, והמוסלמיות-למחצה באירופה כבר הביעו רצונם להקרין את הסידרה מיד עם גמר הפקתה.
ברגע האחרון
נמסר כי הפקת הסידרה על רצח השבויים תעוכב ואולי גם תבוטל עקב איומים מצד חברי קונגרס אמריקאים לפגוע בסיוע השנתי למצרים, שבזכותו גם נשמר עדיין השלום עם ישראל
בעלי טורים בישראל מתגייסים למערכה על חופש הביטוי במצרים ונגד תכתיבי המעצמה המיליטריסטית והניאו-קולוניאליסטית ארה"ב, וסיסמתם: חופש היצירה במצרים הוא אחד מאושיות הדמוקרטיה במזרח-התיכון, ולא ייכון שלום בלעדיו.
דְזָ'ה ווּ
סיפור מאת חמדה אביב
אפילו אימא שלי קלטה בחושיה את מה שאני חשתי עוד אז כשהייתי קטנה, התחושה הזו שאני שייכת לכאן, אבל לא! אחרת איך אסביר את העובדה שכל שנה בפורים חיפשה אותי אימי לצוענייה, איך?
איך כל שנה היתה מוציאה מן הארון העליון בטקסיות שכזו את החצאית השחורה בעלת השוליים הרחבים, שהיו מעוטרים בפסים אדומים וצהובים, ואת חולצת המלמלה האדומה עם השרוולים הרחבים ואת המחרוזות הצבעוניות והמניפה והקסטנייטות? איך?
היא היתה מניחה הכול על המיטה שלי ומחליקה בידיה על רכות הבדים, אחר-כך היתה קוראת לי: "בואי בואי צוענייה שלי! בואי ניראה אם גדלת משנה שעברה, מי צוענייה של אימא?"
ואני, שראיתי את הבגדים מונחים על מיטתי הייתי אוספת אותם אל חיקי ומאמצת אותם בגעגוע כמי שפגשה מכרים ותיקים. זה היה הסוד הכמוס בין שתינו, בכל שנה, בתאריך המיועד, היא כמו שיחררה אותי אל יעד אחר שאליו הייתי שייכת, כמו אימא מאמצת שעוזרת לבנה למצוא את האם ביולוגית.
כשהילדים רצו להקניט אותי הם קראו לי: "צוענייה אחת". שערי הכהה המתולתל, עיניי הירוקות, שיוו לי מראה לא שיגרתי, מוזר משהו, אבל הם לא ידעו כמה הייתי מאושרת מהכינוי הזה שהדביקו לי.
פעם הלכתי לידעונית מתקשרת והיא פתחה לי קלפים וקראה בכף ידי, לרגע התכווץ מצחה והיא צחקה: "תגידי לי," היא אמרה, "מה את עושה פה בכלל?"
"מה פירוש?" שאלתי, "הרי באתי לשמוע ממך."
"לא! לא! " ענתה, " אני שואלת איך התגלגלת הנה, את מאמינה בגילגולים?"
"מה?" שאלתי, והיא שתקה לרגע ומילמלה:
"אני רואה אותך צוענייה רקדנית. באיזה כפר נידח בספרד."
חייכתי במבוכה והלב דפק בפראות כמו קסטנייטות, "רקדנית? אני? " מילמלתי.
"תלוי אם את מאמינה," אמרה.
והיא לא ידעה, ואני לא העזתי לספר לה, איך הייתי חולמת אותי לילה-לילה רוקדת ורוקדת, שערי הארוך עד קרסוליים מתבדר ברוח, לבושה שמלה אדומה רבת שכבות ומרשרשת, רוקעת ברגליי בחוזקה תך תך, תך תך תך, והצמידים...
לכן, כשבעלי הפתיע אותי בנסיעה לספרד, משאת נפשי, לא היתה מאושרת ממני.
"סוף כל סוף תראי את הצוענים שלך. אולי נשאיר אותך שם, מה את אומרת, גיפסי?" גיחך. – כך הוא קורא לי, "גיפסי!" – כך בעצם קוראים לי עכשיו כולם, "גיפסי".
ירדנו מאוטובוס התיירים והתחלנו ללכת באחת הסימטאות בעיירת צוענים בספרד, המדריך הסביר וסיפר אבל אני נדדתי לסיפור אחר לגמרי, אני האזנתי לסיפור בתי האבן הישנים שסיפרו לי את סיפורם ואני האזנתי להם, נידמה שרק לי הם מספרים, ונידמה שאת הסיפור שלהם אני יודעת כל כך טוב.
חוסר שקט תקף אותי, עצרתי בצד הדרך ועצמתי לרגע את עיניי, הבזקי תמונות דהויות החלו לרצד מולי, כמו בסרט מקוטע באו התמונות והלכו, באו והלכו, כמו חלום שאתה רוצה לאחוז בו והוא נשמט ממך, ראיתי נשים, בעיקר נשים, תלתלים שחורים, שמלות צבעוניות, צמידים, הרבה צמידים ומחרוזות, לרגע ניראו בבירור וכבר הן נעלמות.
"מה קרה ג'יפסי?" שאל בעלי.
"שום דבר," עניתי, "תמשיך ללכת. מיד אגיע."
והוא הלך.
התיישבתי על אחת המדרגות, ביטני מתהפכת, אגלי זיעה במורד הגב, רעד בלתי נשלט. "מה קורה?" לחשתי, "מה קורה לי?"
האזנתי שוב לקולות שעלו מתוך האבנים: "את משלנו," הם לחשו, "את משלנו, היית פה, את שייכת לפה.את הלכת פה פעם, את גיפסי, את ג'יפסי, ג'יפסי!"
קמתי בבעתה והתחלתי ללכת מהר, מהר, כאילו מישהו מושך אותי בחבלים נסתרים ואני בעקבותיו, הכול כל כך מוכר, הכול כל כך מפחיד, מוזר. גערתי בעצמי: "תתעשתי בבקשה, זו רק ההתרגשות או החולשה הזו שלך לצוענים..."
בצד הדרך ישבו צועניות ידעוניות וקראו בקלפים, מחפשות סימן. אחת מהן קראה לי: "קאם, קאם," ואני ברחתי ממנה בבעתה והגעתי אל הכיכר, שם היה אמור להתקיים מופע פלמנקו.
הגעתי לרחבת הריקודים. קהל הצופים שאג "הולה הולה," ומחה כף אל כף אל כף. ניגשתי לבעלי, שהיה מהופנט כולו ומחא כפיים עם כולם.
"נו, ג'יפסי?" הוא שאל, "מה את אומרת על הפלמנקו הזה? הן מחשמלות, הרקדניות האלו. לא? אש! אש בוערת להם מהעיניים, כמו שלך," הוא הביט בי רגע והמשיך במחיאת הכף – תך תך תך תך תך תך...
עצרתי את נשימתי, כל כך הרבה זמן ייחלתי לרגע הזה, הרקדניות הצועניות, בנות המקום, רקעו ברגליהן, הניפו שולי שמלותיהן לכל עבר כשהן חושפות אגב כך את רגליהן השזופות, המוצקות, שׂער ראשן השחור כפחם הסתלסל על פניהן כרעמת סוסי פרא בדהרתם, עיניהן רושפות אש, גופן מתוח כמיתר של קשת רגע לפני שהחץ נורה.
"הולה!" שאג הקהל, "הולה! הולה!"
לפתע צדה את עיני, במבטה החודר, אחת הרקדניות, ואותתה לי לבוא.
אני? סימנתי באצבעי על חזי? אני?
"סי, סי," קראה ופילסה לה דרך אליי, אחזה בזרועי ומשכה אותי אל רחבת הריקודים תוך שהיא עוטפת את מותניי בחצאית וולן סגלגלה, שמשולי אימרתה ביצבצה תחרה שחורה; הגישה לי קסטנייטות ומשכה אותי לעבר שורת הרוקדות, וכבר אני רוקעת ברגליי למקצב פלמנקו, כאילו כך כל חיי זה מה שאני עושה. הרגשתי איך הגו נמתח באחת, כאילו מעצמו, איך הסנטר מזדקר ואחר-כך נצמד לכתף, איך המצח קיבל הבעה קשוחה ושפתיי קמוצות כמו לפני נשיקה, ידיי נעו מעל ראשי כמו נחשים מתפתלים, והצמידים שעל ידיי הצטלצלו כפעמונים. הקשתי בקסטנייטות – "תק תק תק, תק תק תק," הרמתי את שולי החצאית וסילסלתי בה, מעלה ומטה מעלה ומטה –
"ככה!" הן צעקו מולי, "הולה, הולה, ככה! את עושה את זה טוב, אהה, את אחת משלנו!" – קראה אחת מהן. את זה לפחות הבנתי מלימודי הספרדית שלי. "דם של צוענים זורם בך, יו אר חִיטָנָה, יו אר חיטנה, [צוענייה בספרדית] אהה!"
לאט לאט הן יצרו מעגל סביבי ורקעו ברגליהן בקצב אחיד – "תך תך, את משלנו, תך תך, את משלנו, תך תך חיטנה, חיטנה!"
ואני, מי אני? ג'יפסי! ג'יפסי! חיטנה! – רוקעת כמותן כאילו תמיד, כאילו כל חיי ואף לפני רקעתי כך...
מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להזמינכם
לערב חגיגי לציון הופעת הספר:
שופרות של מרד
התוקעים לחרות ישראל בתקופת המנדט הבריטי
מאת זאב גולן
בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל
המשתתפים:
הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי של תל-אביב-יפו; ח"כ פרופ' אריה אלדד, האיחוד הלאומי; מר אפרים אבן, יו"ר ברית חיילי האצ"ל; מר יעקב סיקא-אהרוני, ספרא וסייפא; מר זאב גולן, מחבר הספר; מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון
יום א', כ"ח באדר תשס"ז, 18.3.07, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
הספר החדש יימכר לבאי הערב במחיר הנחה מיוחד
וידוי של משוגע ל"פנטום האופרה"
יש לי בבית שני תקליטורים עוקבים של "פנטום האופרה" בביצוע מייקל קראופורד, שרה ברייטמן וסטיב ברטון, המלחין: אנדריו לויד וֶבֶּר, ואני שומע אותם שעות וימים ולא רָווה. לראשונה ראיתי את ההפקה בסן פרנציסקו, ושנים לאחר מכן בלונדון. היצירה הזו היא באוזניי אחד משיאי המוסיקה של המאה שעברה, ומשתווה לאופרות של מוצרט בתקופתן.
ס. נידח
משה גרנות
אין פר על הגב, אבל...
על ספרו של מאיר שלו, "יונה ונער"
עם עובד, 2006, 365 עמ'
פרים על גבותיהם של הגיבורים, או תרנגולי הודו אלרגיים לסוציאליזם – לא ימצא הקורא ב"יונה ונער", אבל עובדה זאת איננה אומרת שהאבסורד נטש את מאיר שלו לחלוטין – בבסיס הרומן עומד מעשה הזוי לחלוטין, הגיבורים מדברים עם מתים, ואלה עונים ברהיטות – הם מדברים עם יונים, וגם אלה עונות, ודווקא דברים מאלפים ביותר (ראו לדוגמה ע' 287-288, 290, 351-353); ועיקר העיקרים: הסיפור כולו בנוי מווידוייו הכמוסים של יאיר מנדלסון, מדריך תיירים בן 49, שהורתו ולידתו עטויים סוד, כנרמז לעיל, והנה, בפרק האחרון ששמו "היכן הם היום", מודיע לנו המספר שיאיר, המציג עצמו בפני הקורא בגוף ראשון (מספר עֵד), יאיר זה נהרג בתאונה שנתיים לאחר שהגשים את חלומו לבנות בית על פי ציוויה של אימו המנוחה. הסופר כלל לא טורח לרמוז לנו איך הצליח לחדור אל תוך מחשבותיו הכמוסות ביותר של הגיבור המת , זה שהתוודה בגוף ראשון לאורך כל הספר.
הגיבור המתוודה הוא, כאמור, יאיר מנדלסון, "מנהל מחלקת ההסעות" מטעם אישתו העשירה ליאורה חשוכת הילדים. יאיר ממשיך, למעשה, גם אחרי נישואיו לשמש מדריך תיירים, אבל שודרג לאח"מים מטעם משרד החוץ. אביו הוא דוקטור, ואחר כך פרופסור יעקב מנדלסון, רופא ילדים מהולל, ואימו, רעיה, הנושאת עמה סוד שהרומן מרמז עליו מתחילתו אך מתגלה רק לקראת סופו (ראו ע' 293), נוטשת את בעלה, ועוברת לגור בנפרד. ליאיר יש אח בשם בנימין, הדומה במידותיו, בצבעיו וביופיו לשאר המשפחה, בניגוד ליאיר עצמו, החושד מילדות שהוא ילד מאומץ, חשד שמתברר בהמשך שאיננו רחוק מאוד מן האמת. יאיר יועד על ידי אביו ללמוד רפואה, אך שומע בקולה של אימו, ונעשה, כאמור, מדריך תיירים (במסגרת עבודתו גם הכיר את התיירת העשירה ליאורה), ודווקא בנימין בעל הנטיות הפליליות, מושא קנאתו של יאיר, דווקא הוא למד רפואה ומגיע, כמו אביו , לדרגת פרופסור. הוא זוכה להיות אב לשני בנים תאומים, שגם הם לומדים רפואה, ובשלב מסוים יורד בנימין מן הארץ.
אימו של יאיר, הגוססת מסרטן, נותנת לו בסוד מבנה השני האהוב, סכום כסף גדול לקנות ולשפץ בית ישן, במקום שיש כבר זיכרונות, ושהעצים שם במיטב שנותיהם. את הצוואה הזאת של אימו מגשים יאיר בדייקנות בעזרתה של תרצה פריד (תירלה), חברת ילדות. אביה, משולם פריד, איש עסקים בעל נכסים וקבלן, מעתיר חיבה וכסף על משפחתו של פרופסור מנדלסון מאז שזה ריפא את בנו גרשון, הבן אשר נהרג מאוחר יותר בשירותו הצבאי.
תרצה, המשמשת מנהלת וקבלנית בעסקיו של אביה ("משולם פריד ובתו") משפצת את הבית, ותוך כדי בנייה ושיפוץ ניעורה בין השניים אהבה ישנה שמועידה התעלסות ב"חנוכה" של כל שלב משלבי גימור הבית. משולם פריד עושה כל מאמץ מצדו שיאיר יעזוב את אישתו (תרצה כבר נפטרה מיוסי בעלה "האידיוט"), יתחתנו ויעניקו לו נכד שימלא את החלל שהשאיר גרשון בנו שנהרג.
עד כאן העלילה "החיצונית" בקווים כלליים, אך לרומן יש גם עלילה "פנימית", היא עלילתו של "התינוק" ו"הילדה", נער ונערה שנדבקו בחיידק היונאות, אשר מפגיש אותם בהשגחתו של הווטרינר דוקטור לאופר. המפגש הזה קובע את גורלם ואת גורל הדור הבא.
יאיר מדריך קבוצת תיירים, אורחי משרד החוץ, במנזר סן-סימון, ומאחד מהם, יליד הארץ שירד לארצות הברית, נודע לו על יונאי שכונה "התינוק" ואשר נהרג בפתח מחסן שמחוץ למנזר. תוך שהוא גסס מפציעתו הקשה הספיק לשחרר טרם מותו יונת דואר. מסתבר שעניינו של יאיר בסיפורו של "התינוק" איננו נובע מסקרנות של מדריך תיירים גרידא, אלא משום שאירועיו של אותו "תינוק" כרוכים באורח לידתו של יאיר עצמו. שוב, אני מנוע מלגלות את הסוד של יאיר, הנחשף לקראת סוף הספר, כדי לא לקלקל את ההנאה מגילוי עצמי של התעלומה על ידי הקורא, אך זאת אציין: מסתבר שליאיר נודע כבר בהיותו בן שש-עשרה מפיה של אימו על גורלו של "התינוק" ועל לידתו המופלאה של יאיר עצמו (ראו ע' 320), אך לאורך רוב הסיפור אין אפילו רמז שיאיר שומר בזיכרונו את האוצר הזה. זאת ועוד, אותו סוד הכרוך במותו של "התינוק" במחסן שליד מנזר סן-סימון, ואשר אני נמנע באדיקות להרחיב עליו את הדיבור, נראה בעיניי הזוי לחלוטין – לא לחינם המציא הסופר "סניפים" לקרב ההרואי המתועד ההוא, ולא העז להזכיר את גיבוריו האמיתיים: דוד אלעזר "דדו", רפאל איתן "רפול", אברהם וייסר ואחרים (ראו ע' 254-260, 275-282).
מאיר שלו הוא אמן התיאור של נופי הארץ, הפאונה והפלורה שלה לפרטיה ולדקדוקיה – על כך קיבל הערכה ופרסים בארץ ובעולם; אלא שלא תמיד ברור לקורא הפרוטרוט שהוא נוקט, ואני מעז לומר שפרוטרוט זה אפילו מייגע. התיאורים הרבים מספור של תורת היונאות והצפרות מתישים ממש (ראו דוגמאות בע' 82, 86, 104, 140-147, 197-198, 211, 232-235, 328-330). לזה מצטרף תיאור מפורט של כל שלב ושלב של בנייתו מחדש של הבית הישן שרכש יאיר, וזה כולל, כמובן את המשא ומתן לרכישתו על התפתלויותיו, מניין ותיאור הפועלים, חומרי הבניין, ומניין נלקחו חומרים אלה, הכלים בכינוייהם אצל הבנאים, וגם בשמותיהם התקניים, אופן התקנת הריצוף הטיוח, הגג, החשמל, המים, הגז והטלפון – מדריך מפורט למשפצים העתידיים (ראו דוגמאות בע' 220-224, 336-341, 354). הסופר מדמה את הבנייה מחדש של הבית לבריאה (ראו ע' 323), אך אני מייחל לפרשן שיסביר לי מדוע הגודש הזה הכרחי, והאם הוא לא התגנדרות גרידא בידע, כפי שסופר זה נוהג בכל הרומנים שלו.
וכן, מסתבר שבלי קצת פמיניזם אי אפשר: דוקטור לאופר הווטרינר מדבר בגוף ראשון רבות כמו מירב מיכאלי גיבורת התרבות הפמיניסטית מהטלוויזיה (ראו לדוגמה ע' 90-91). כל הגיבורות הראשיות יוזמות סקס עם בני זוגם – כך ליאורה עם יאיר לקול קרקורם של העגורים (ע' 108-110), כך "הילדה" עם "התינוק" המסויג בשם מוסר דור תש"ח (ע' 175, 201-203, 245-249), וכך תרצה עם יאיר תוך כדי שלבי בניית הבית (ע' 298-300, 310-312). בכל הספר משובצות אמרות המצביעות על נחיתות הגבר לעומת האישה: אישה ראוי שתיראה טוב, גבר אם הוא יפה מהקוף – דיו (ע' 134 , 311-312), נשים מסוגלות לחיות זמן רב ללא גבר (ע' 213), הקבלן של יאיר הוא, כאמור, אישה (ע' 158 ואילך, 197), היא פעלתנית ויוזמת, והוא סביל על גבול המוגבלות; ושורת המחץ: בני אדם דומים לעצי חרוב – נקבת החרוב מניבה פרי, ואילו הזכר רק מסריח (ע' 194).
ייתכן שיש קוראים שנהנים מ"השנינות" הזאת, אני לא ממש "משתגע" על כתיבה על פי פרוספקט, על פי פרוגרמה.
"יונה ונער" הוא רומן מושקע מאוד, כמו כל הרומנים שכתב מאיר שלו עד כה, ובוודאי שאין לו מתחרים ביכולת הלשונית שלו. הוא מצליח לצייר במילים את מה שגדולי הסופרים בעולם נכשלו בו – את ההתעלסות. זכור לנו כישלונו של ארנסט המינגוויי בנדון בספרו "למי צלצלו הפעמונים", לעומתו ולעומת רבים אחרים, תיאוריו של מאיר שלו הם מלאכת מחשבת. הרי טעימה:
"חשתי את חרמש ירכה, נע ויורד עד ששב והונח על בטני. העגורים כבר התרחקו. משק כנפיהם כבר נאלם, אבל קרקוריהם הרכים לא חדלו, צולחים זמנים ומרחק. האישה שחזתה לי אימי התקמרה, התפשקה, התקערה, השיבה אותי אל תוך בשרה." (ע' 360).
ישראל פנחסי
אף אחד עוד לא נשאר למעלה
מרסל טוביאס קצין הצנחנים המיתולוגי של ביה"ס לצניחה בתל נוף, נהג בזמנו "להרגיע" את חניכי הקורסים השונים בשיחות הפתיחה, באימרה שעשתה לה אז כנפיים: " אל תדאגו כל כך, חבריה, אף אחד עוד לא נשאר למעלה." הוא עצמו נספה בתאונת צניחה שנים לאחר מכן, בנפאל. ובחכמה שלאחר מעשה גם חשוב לציין את העובדה שאמנם גם הוא לא נשאר למעלה.
נזכרתי בכך משום-מה שעה שניסיתי לשווא וללא כל הצלחה להרגיע את עצמי. כמו כולכם בוודאי, כבר מזמן אני בהרגשה של ריחוף בגבהים דלי החמצן. כולנו חגורים למושב ובוהים באימה, כיצד, עוד לפני הנחיתה הרכה, מנסים בלי הרף לחסל את הקברניט, ואת טייס-המישנה, לא... זו אינה חטיפה, חלילה, הכלי מאובטח כהלכה. אלו הם נוסעים משלנו, שחברו לכמה אנשי צוות עצבניים וחסרי סבלנות, שבחרו דווקא בחלקה הקריטי של הטיסה כדי לגמור חשבון ולעשות קצת סדר.
נכון, הקברניט וטייס-המישנה אינם טלית שכולה תכלת, אבל היכן היו כל הצדיקים חורשי הטוב האלה היו לפני ההמראה? ולמה דווקא עכשיו? ומי, לעזאזל – ינחית אותנו?
אבל למה ומדוע עליי לדאוג, בעצם, הרי אף אחד עדיין עוד לא נשאר שם למעלה... והכול זמני, והכול משתנה. כולנו שווים, ולכולנו הזכות לבקר, לבנות או להרוס. וכנראה שאפילו לטייסים בשעת הנחיתה אין כאן חסינות. גם כאשר כולנו איתם באוויר, ואין גם לאיש מהטסים שמץ של מושג בתורת הנחיתה. כי לצדק אין זמן, הוא חייב להיעשות,. ולאיש אין חסינות, גם אם אנחנו למעלה ומדובר בטייסים.
למיטב זיכרוני, אולמרט הגיע לשלטון באופן מקרי, התיכנון המקורי היה שרון. כל השחיתויות הקשות, להזכירכם, של שרון – התגלו כשהפך לפתע את עורו, והחליט להתנתק מהפלסטינים. כל זמן שהקים התנחלויות הוא היה "אריק מלך ישראל". ופתאום, באבחה פתאומית, הפך למושחת באדם.
וקרה מה שקרה, היו כאן בחירות דמוקרטיות ואולמרט נבחר. רק לשנייה כדאי לזכור, שאם לא הוא, אזיי היינו מקבלים את פרץ, כיוון שנתניהו בבחירות האחרונות היה מחוק. מלבד זאת כבר היה לנו אותו פעם, למיטב זיכרוני. וראו זה פלא, גם לאולמרט היו תוכניות להתנתק. ופתאום בלי אזהרה מוקדמת, הגיעו כל השחיתויות. אחת אחרי השנייה. נכונות או לא נכונות. היכן היו כולם בשנים שהוא כיהן כראש העיר ירושלים? אבל אז הוא היה בליכוד, וחבר המרכז.
ולא משנה כלל. מה שמפחיד אותי, וחייב להפחיד את כולנו – זה העיתוי. כי מי שידע ושתק שנים, מושחת לא פחות. ואנחנו, לשוב ולהזכירכם, עדיין למעלה.
המפכ"ל של המשטרה כשל? בסדר, אז צריך להחליפו, נכון או לא? מי צריך להחליף, השר הממונה. ויש מיספר מועמדים טובים. אבל אלה לא רק טובים, הם גם חכמים. ובכלל לא פראיירים. אז הם מסרבים לו בנימוס. כי צרות לא חייבים לחפש, הן באות גם לבד. והשר בוחר אז כברירת מחדל את המפקד, המצליח לכל הדעות, של שירות בתי הסוהר, את גנות. השר אפילו לא גמר להודיע זאת לציבור, ובשידור חי קם לו איש תקשורת זריז, שפחד לאבד את הסקופ, והכריז שהמינוי לא טוב. למה? כיוון שלפני שלוש עשרה שנים אמרו עליו, על גנות, משהו בבית הדין הגבוה לצדק. אבל הוא הרי גם יצא אז זכאי?! לא חשוב, גם הוא נפסל. ומה הלאה, המועמד הבא יתברר עוד לכולנו, שיחק כשהיה בגן הילדים עם אחת הבנות ברופא, ודחף לה אצבע. וסוטה מין לידיעתכם, לא בא בחשבון אפילו. וחוזר חלילה.
המלחמה האחרונה התרחשה חודשיים לאחר הבחירות, החליט מי שהחליט שהובסנו בה, וזה לא בדיוק נכון. כי אם היתה תקשורת אלקטרונית משוכללת ורבת פרשנים כפי שיש לנו היום גם במלחמת השחרור על עשרת אלפי קורבנותיה – לא היינו כאן היום, עובדה!!! וכך גם במלחמת סיני, ואפילו במלחמת ששת הימים. לפרשֵׁן זה קל מאוד, ואין אפילו אחריות. אבל להילחם, ולנצח, באופן חלק וללא טעויות? – זה קצת יותר קשה, (לתשומת ליבו של עמנואל רוזן, לדוגמא).
הרמטכ"ל, שנתן את מיטב שנותיו למדינה, והצליח עד לתפקידו האחרון מעל ומעבר, שילם את המחיר, המחיר של היכולת הטכנולוגית האדירה של התקשורת. זוכרים את פרשת המניות שמכר? מה קרה? הוא גנב אותן? אז מה אם בזמן המלחמה הוא גם אכל והלך לשירותים, או חלילה גם חטף תנומה?
ועכשיו מבקר המדינה, תמיד ידעתי שמבקר תיאטרון הוא שחקן או במאי מתוסכל, המבקר הנוכחי, איני יודע מהו בדיוק אבל לבטח משהו מתוסכל. אז אותו המבקר החליט, מדוע לא? לגנוב את ההצגה. ושוב, צודק או לא – מפריע לי העיתוי. אנחנו, להזכירכם, בנחיתה, ואתה המבקר – איתנו, וכמובן שאיתנו גם תגיע למטה.
אם שמתם לכך לב או לא, כל מה שרציתי הפעם זה לנחות. רק לנחות בשלום. ואז לנתח בנחת את המצב, ואת מה שהשתבש. וגם אז לא לסלק אף אחד, לפני שאנו בטוחים שיש לנו תחליף. רק לרדת למטה בשלום, לא יותר. מה עוד אפשר לבקש.
אהוד בן עזר מעיר: הרושם שלי ושל רבים אחרים הוא שהיות וחלקים חשובים בתקשורת הפוליטית ובמעצבי דעת הקהל נשלטים בידי אידיוטים מוסריים או סתם תאבי פרסומת ובצע – שרון דווקא זכה לעדנה בתקשורת הפוליטית בכל תקופת ההתנתקות, וחדלו לעסוק ב"שחיתויות" שלו [הוא הסתבך דווקא כאשר ניסה להחזיר סכום עודף שבו השתמש למערכת בחירות שלו בניגוד לחוק מימון הבחירות הבלתי אפשרי, שאכן גם שונה מאז, בעוד שפוליטיקאים בכירים אחרים שנתבעו על כך צפצפו ולא החזירו].
וכך גם אולמרט – זכה בחסדי התקשורת הפוליטית כל זמן שדיבר על התנתקות נוספת בגדה, וגם מציעים לו עכשיו חנינה תקשורתית-פוליטית אם יחזור לנסיגות מהגדה וגם יחזיר את רמת הגולן. כי את הטון הביקורתי לא נותנים חברי מרכז הליכוד, כבודם במקומם מונח, אלא האידיוטים המוסריים שמוכנים, כדבריך, להרוג את הטייסים באמצע הטיסה – וזאת בשם מה שנראה להם כַּצדק המוחלט.
לחבריי ידידיי ועמיתיי שלום רב,
אחרי עמל רב הבאתי לקו הגמר את הסרט על נשות הכותל המתעד במשך שלוש שנים את מאבקן על זכותן של נשים להשמיע את קולן.
אני מזמינה אתכם להקרנת הבכורה של סרטי
קול באישה תפילה
מאבקן של נשות הכותל לשוויון ולחופש פולחן בישראל
סרטה של יעל קציר // 60 דקות
הסרט יוקרן בהקרנה חגיגית במסגרת פסטיבל דוק אביב ב-23 למרץ, יום שישי, בשעה 10:00 בבוקר, בסינמטק תל אביב, רחוב שפרינצק 2, באולם מספר 1
דברי פתיחה: שולמית אלוני
הזמנות לא תשלחנה בדואר, ומייל זה הוא ההזמנה הרשמית. אבקש לאשר השתתפות בטלפון או בדוא"ל. רק מי שיאשר השתתפות ומספר משתתפים, יהיה ברשימותינו ויקבל כרטיס לפני ההקרנה בפתח הסינמטק. אנא אשרו השתתפותכם בהקדם כי מספר המקומות מוגבל. להשארת הודעה אישור בטלפון: 03-6421648
או דואר אלקטרוני: katziry@hotmail.com
* * *
"חדשות בן עזר" מברך את הסופר, המבקר והמסאי
משה גרנות
על זכייתו בפרס היצירה המוגשת בעילום שם
על ספרו "שחורים"
וזאת במסגרת פרסי אקו"ם לספרות לשנת תשס"ז
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[עוד פרק מרומאן נידח שאינו שייך לספרות העברית]
פרק עשרים
שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד
ומדוע שתק מנחם-מוניש גולדשטיק הזקן, הדוד של רותי, במשך השבועות הארוכים שבהם החזיק יוסקה בנו בעל פני התורכי את האם המתה במקרר, עוד בטרם תקף אותו השיתוק?
כי הוא שנא אותה והיא אותו.
כל השנים היא לא הניחה לו להתקרב אליה, בגלל הריח הדוחה שנדף ממנו – אלא לילה אחד שבזכותו כניראה התעברה ונולד להם יוסף.
את יוכבד, התרכל'ה-שיקסע, הביאה איתה מוכנה.
מנחם-מוניש אהב בחייו רק פעם אחת. אהב בנעוריו את דודתי בת-שבע אהבה נוראה שהיתה חסרת סיכוי גם אלמלא נהרגה מבעיטת הפרד המשוגע של אחיו הגדול, האיכר סנדרל גרשוני הצולע. מנחם-מוניש היה בא פעמיים בשבוע לרוקן את צריפון המחראה בחצר סבא רק משום שידע כי בין החומרים שהוא דולה משם מצויות גם הפרשותיה של בת-שבע האהובה והמעודנת.
אני יודע שאני נשמע כמו היסטוריון של קקה אבל הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.
עצוב היה סיפור מותה של דודתי בת-שבע.
השמיים מעל למושבה בראשיתו של אותו חורף רחוק היו כחולים-עכורים, ללא עב-ענן. האוויר היה מלא אבק. על הקיר, באורצל המסדרון בבית סבא, התנוסס ברומטר עגול, נוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום. מהמיטבח נדף ריח חמוץ של מי-גבינה בקדרות-החרס הרבות. בידיים שלובות מאחור עבר סבא על פני הברומטר בפעם המי-יודע-כמה והעיף לעברו מבט של רוגז וציפייה כאובה, כאילו בכוח המכשיר לחולל את הנס ולהביא גשם.
מעקה-המרפסת של סבא היה עשוי לוחות-עץ ירוקים, גזורים בדוגמת תחרה מסתלסלת. על עמודי-העץ של הגדר, ממול הבית, היו מונחות לייבוש קדרות-חרס הפוכות אשר הבריקו בשמש כראשים חומים-צהובים של דחלילים. סבתא תמכה ידיה במעקה מכאן ומכאן, וצעקה לעבר חאמד הנמצא למטה בחצר:
"שנאסרה שלך תבוא מחר! מחר היום של הכביסה הגדולה!"
"אינשאללה, יא-מעלימתי." תלה בה חאמד עיניים נאמנות. "כל יום, יום אחרי יום של הכביסה הגדולה אצל סית אבול-באר'ל, נאסרה באה אלייך."
"אל תזכיר לי אותה. אם השמיים יבשים השנה, זה בגלל בני-אדם כמוה וכמו בעלה סקנדר אבול-באר'ל."
"הכל מאלוהים." נשא חאמד כלפי מעלה. "אם ירצה, יוריד גשם, ואם לא, גם אז לא נמות כולנו ברעב, כי רחמיו גדולים ואנו בוטחים בו."
ובאותה שעה קרא אליו האיכר סנדרל גרשוני את החרת, הפועל הערבי שעבד בחצרו, שנמצאה במעלה הרחוב, ואמר לו: "עבדאללה, הפרד הזה לא רק טיפש, הוא גם נעשה מסוכן. אני לא יודע מה קרה לו. אולי היובש באוויר עושה אותו משוגע. אתמול הפך עגלה מלאה סנדות, קרשים, והיום בעט בפיילה, גיגית, שהיתה מלאה כביסה, והפך גם אותה."
"זה הכל מאלוהים, חוואג'ה סקנדר," אמר עבדאללה השחור. "לא נתן לפרד שכל כמו לבני-אדם."
"יש גם בני-אדם משוגעים. אבל את הפרד אני רוצה למכור."
"בסדר. אני אשאל בכפר."
"לא טוב בכפר. מכירים את הפרד."
"אני אקח אותו בשבוע הבא לשוק בלוד ואמצא איזה טיפש שיקנה אותו."
"אימא," התפרצה הביתה בשמחה דודתי בת-שבע העדינה ובישרה, "בבית-הספר יציגו את ההצגה דון יצחק של סנטו סימו ואני..."
"מי זה דון יצחק שה סנטו סימו?"
"אימא! דון יצחק אברבנאל, השר היהודי, שהתגרש מספרד, ואני אהיה שרה בת דון יצחק, וסנטו סימו זה שם המחבר של המחזה..."
"את? את תשחקי במחזה?"
"כן. וכל החברות שלי תהיינה בתהלוכה של המגורשים..."
"נערים ונערות תשחקו יחד?"
"אנחנו נראה גבורה של בנות ישראל! והמורה גרינבלט-גבעוני הוא דון יצחק, אבי!"
"את תמימה, שבע'לה. הלא תהיה שערוריה כאן כמו לפני כמה שנים, כאשר רצו להציג בפסח את המחזה 'זרובבל' ברחובות ובאו חיילים תורכים מיפו ואסרו את ההצגה וגירשו את המציגים בבושה ובמכות. וחברת מחזיקי חומות המושבה כאן שמחו מאוד, ואחד החברים שלהם ברחובות היה ראש המלשינים והמפריעים שם, והם שלחו לו אגרת תודה וברכה, וגם חיזקו את ידיו של הרב מיפו שיצא בהודעה גלויה נגד ההצגה. ואת חושבת שראש-הוועד וחברת 'מגיני המושבה' ישתקו?"
"הם יבינו, אימא, אחינו המגורשים זה סיפור עצוב, על גאולת העם, ואם לא היה גירוש ספרד, אימא – מאיפה היו באים כל הפרענקים? ואת צריכה מהר לתפור לי שמלה, לבנה."
"מחר, שֶׁבע'לֶה, הכביסה הגדולה. אכבס שני סדינים ונעשה היטב בקרוכמל, עמילן, שיהיו חלקים, ומהם תלבשי גלימה להצגה."
מחלונות בית ועד-המושבה בקעו ונשמעו אותו ערב קולות רמים.
"לא תהיה הצגה בבית-הספר רוטשילד!" צעק ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני המושבה", שארבעה הדברים החביבים עליו ביותר היו מציצה בברית מילה, בדיקת הערוב בערב שבת, קריאה בקול גדול לסגירת החנויות בשוק ביום שישי לפני החשיכה ולהדלקת נרות, והזעקת האיכרים: "קום צו די לוויע!" – בואו ללווייה – – ועתה הפיק הנאה משונה מהתרגזותו: "משומדים! אפיקורוסים! שמעתי שרוצים לבנות היכל למלך נוצרי ולשים צלם על הבמה!"
"מה עולה על דעתך, רב אברום?" ניסה סבא להרגיע אותו. "אצלנו אין ולא יהיה צלב. אפילו הדרכים והרחובות אינם חוצים זה את זה."
"ומה על השערוריה שזכרים ונקבות ישחקו יחד? זאת פריצות! נבלה! רב אברום צודק!" נכנס פנימה האיכר גרשוני הצולע ומיד חיזק את דברי ר' אברום.
"אתה טועה, חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל," פנה סבא לגרשוני, כשהוא מדגיש בזלזול את כינויו בערבית – אדון סנדרל אבי-הפרד, "וגם אתה, רב אברום – אינכם מבינים את בני-הנעורים. מנשבות רוחות חדשות. העולם משתנה. מרכבות נוסעות בלי סוסים, בני-אדם מעופפים ושטים באוויר! מיפו לירושלים הולכת רכבת קיטור."
"מה שהיה הוא שיהיה!" פסק ר' אברום. "ולא דרכי הפתאים המניפים דגל ציוני, מפטפטים צרפתית, חולמים על בר-כוזיבא, על פריס, אינם מדקדקים במצוות – לא בחמורה ולא בקלה. המורים – אלה עוכרי ישראל, התלמידים – כחומץ לשיניים! ובגללם, בגלל המעשים האלה, נעצרים השמיים, והארץ צמאה וחרבה!"
לפני-הצהריים ישבה נאסרה הגדולה והחסונה בחצר של סבא, חובטת מעלה-מטה, בתנועה איטית, את הכבסים הרווים מי-סבון אל לוח הפח הגלי, שבסיסו בגיגית וראשו בחיקה השופע והגלוי-למחצה. לצידה, תחת עץ-הזית, רבץ תינוקה עיסא כשהוא עטוף פקעת בד צבעוני.
לפתע התעורר הפעוט כמתוך חלום, או אולי זבוב הציק לו, והשמיע קול פעייה קלה. נאסרה לקחה פיסת-בד, הרטיבה ונתנה לו למצוץ. הוא המשיך לצפצף כמתלונן ופלט את הבד. נאסרה בצעה פיתה יבשה, הרטיבה במעט מים ושמה בפי תינוקה. הבכי התגבר. אזי היא חלצה שד חום, רפוי ומצולק שריטות ישנות, שבהן העור קצת יותר בהיר, תחבה את הפיטמה השחורה בפי בנה, והניקה אותו מחלבה השופע.
טורקוומדו, לבוש פלרינה אדומה, יצא מעל פני פרדינאנד ואיזבלה, שעדיין לא נמצאו להם פלרינות מלכותיות להצגה. לתמונה הבאה, שעליה עמדו לחזור עתה, עלתה סוף-סוף בת-שבע קצרת-הרוח על במת בית-הספר העממי "רוטשילד".
"שרה, גשי אלי, אל אביך דון יצחק ואמרי לו, לי – " הדריך אותה המורה חניאל גרינבלט-גבעוני הצעיר, הבמאי, שגם שיחק את תפקיד דון יצחק אברבנאל.
בת-שבע רעדה כשנגע בה המורה היפה גרינבלט-גבעוני, ורעידתה לא פסקה כי לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתות-העץ הגבוהות של בית-הספר העממי "רוטשילד", המגינות עליו כשערי מיבצר.
"פריצות! תועבה! משחקי-גויים!" התפרץ פנימה ר' אברום בראש בני חבורתו, לבוש קפטן שחור שכנפותיו נפרשות לצדדים במרוצתו, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות, וזקנו המאפיר רוטט בכעס. הוא גירש את המשתתפים לכל רוח וסטר למורה הצעיר חניאל גרינבלט-גבעוני על לחיו. בני-חבורתו הפכו את התפאורה – שטרם נשלמה הכנתה, וקרעו את הכובעים הצבעוניים, העשויים קרטון.
עב קטנה עלתה מצד מערב, מכיוון הים. בת-שבע רצה בבכי מבית-הספר לבית סבא. בבית לא היה איש, רק בחצר – נאסרה הגדולה והחסונה רכונה עדיין על גיגית הכביסה. דוד נחושת כרסתני, שחור כולו מפיח, ניצב על שלוש אבנים מפוחמות. מתחתיו הזדחלו ועלו תמרות עשן דק. לשונותיו ליחכו את שולי הסדינים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל שהיו מתוחים בחצר, והעניקו לכביסה ריח עשן חריף, טרי. על פני הדוד ביעבעו מי-סבון רותחים, וביניהם ביצבצו איי כבסים לבנים, פינות של ציפות שהאוויר נכלא בהן והן מזדקרות כקרחוני-בד נפוחים ומפעפעות בועות-קצף כמתוך שדיים חיוורים רבים.
התינוק ישן תחת עץ הזית, לצידה של נאסרה.
בדרך העפר, הטחון-דק, חזר חאמד מהמירעה עם הפרות של המשפחה. העדר געה, זורר, העלה אבק מחניק, בלול בריח גללים יבשים.
"מה קרה לך? מדוע את בוכה?" שאלה נאסרה את בת-שבע דודתי.
בת-שבע ניגבה בשרוולה את דמעותיה. "שום-דבר. אני כבר לא אציג. לחינם את מכבסת את הסדינים לתלבושת שלי."
"למה את מדברת כך, בנת-שבע? אני עוד אכבס לך את הסדינים לחתונה, אינשאללה."
"אני לא אתחתן, לעולם. גם המורה גרינבלט-גבעוני אינו מחזיר לי אהבה."
"ששש... אוסקותי, שתקי, למה תפתחי פה לשטן? אצלכם הנשים מלכות. האבות לא מוכרים אותן. אצלכם אישה מביאה מוהר לחתן, ולא קונים אותה כמו בהמה בשוק!"
"יאללה אישה, תשתקי כבר!" גער בה חאמד, ששמע את דבריה בהיכנסו לחצר. הפרות עשו דרכן לרפת, כל אחת למקומה הקבוע. והוא צעד לעבר אשתו, בקול מאיים אך בחצי-חיוך: "לא שכרו אותך לספר סיפורים אלא לכבס בגדים לחוואג'את! לאדונים!"
אחר-כך נכנס לרפת, שהיתה עשויה לבני חומר אדמדם מעורב בקש, ישב על שרפרף וחלב פרה כשהדלי בין ברכיו. אצבעותיו הזריזות משכו פיטמה אחר פיטמה. אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעו צלילים בקצב, בזה אחר זה חדר סילון לבן ודק אל החלב שכבר נמצא בדלי והתמזג עימו בשכבת קצף ריחנית התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. חאמד הקפיד לחלוב באופן שווה את ארבעה העטינים הוורודים, בעלי הכתמים האפורים, ועבר לפרה אחרת.
רכוב על סוסתו שצבעה היה אדמדם-חום נכנס סבא לחצר, ירד מעליה ועלה בכניסה הראשית. מיד ניגש למסדרון, להתבונן בברומטר העגול, הנוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום.
"אללה אכבר!" מילמל כאשר לנגד עיניו התרחש לפתע הנס: "סוף-סוף הברומטר יורד!"
בחוץ התעוררה הסוסה לצהול בדבקות בלתי-רגילה ולא מצליחה להפסיק את קריאתה, כמו בבת-אחת נבקע האוויר, צנחו השמיים, ונפער בהם פתח רחב המוליך את כל משאלותיה הסוסתיות כלפי מעלה.
אותה שעה הפרד, בחצר גרשוני, פער פה בשרני-ורוד, בעל שיניים בולטות, ענקיות, שצבען צהוב-ירקרק, השמיע צהלת ייחום עקרה, נשך את ידו של עבדאללה השחור, השתחרר ודהר החוצה, דרך השער הפתוח, אל רחוב העפר שאינו סלול, בין גדרות של עצי השיטה.
עבדאללה הנשוך מיהר לרחוב ורדף אחר הפרד החום-שחור בצעקות: "הויסה! הויסה!" – אך לא הצליח להשיג אותו ולעוצרו, וזרועו זבה דם.
בתנופת-שיגעון התרומם ראש הפרד מעל גדר חצרו של סבא, גופו הגדול, הנוצץ-זיעה, עף באוויר, פרסותיו ניפצו לשברים את קדרות-החלב העשויות חרס, התלויות לייבוש על עמודי הגדר – וכשהוא נוחת בחצר דהר לעבר הכביסה, מפיל את בת-שבע, דורס אותה, ממשיך לחוג במהירות במעגל כשהוא שובר כל מה שפרסותיו הולמות ופוגעות בו, הופך את דוד הכביסה ועובר מרחק כף-יד פרושה אחת מנאסרה ומתינוקה.
לקול צעקותיה הנוראות של נאסרה, שהגנה בגופה על בנה, נזעק חאמד מהרפת ורץ לעבר הפרד המשתולל כדי לעוצרו. הפרד השלים עוד מעגל ובקע לפתע מבין הסדינים הפרושים לייבוש – בעט בחזהו של חאמד, הפילו ארצה ונעלם לעבר הגינה שבקדמת הבית, רודף עתה אחר הסוסה האדומה-חומה, הנמלטת, כדי לעלות עליה מאחור.
ביום קר, בשמיים נמוכים, בעננים כבדים, בקדרות שלפני הגשם, השחירה מרוב אדם דרך-העפר בינות לפרדסים, זו הדרך המוליכה אל גבעת בית-הקברות של המושבה. כמעט לא נישאר איש בביתו אותו יום, יום קבורתה של דודתי בת-שבע, שהפרד המשוגע של גרשוני פגע בחזה והרגה. סבא התייפח ואמר עליה קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."
"שבע'לה! שבע'לה! לאן הלכת שבע'לה... סדינים רציתי לתפור לך... תכריכים תפרתי..." – זעקה סבתי, נופלת על תלולית הקבר, מתעלפת. והנה ברק בשמיים הנמוכים, ורעם מתגלגל אחריו מעל הפרדסים הגבוהים, ואחיה ואחיותיה של בת-שבע, ובני-משפחתנו מצד סבא ומצד סבתא נפלו אלה בזרועות אלה ומיררו בבכי, והמורה הצעיר והיפה חניאל גרינבלט-גבעוני צנח גם הוא, מתעלף, ובבת-אחת התחיל לרדת המטר הסוחף, ואלה מבני-המושבה שחששו או שקיוו לו, והצטיידו לקראת ההלווייה במטריות, פרשו אותן עתה מעל לראשיהם, והיתר הצטופפו סביבם. זרזיפים חומים ששטפו את האבק שבאוויר טיפטפו משולי המטריות השחורות על פני המלווים והתערבבו בדמעותיהם, והקור והרטיבות חדרו לרגלי האנשים, והם עמדו והחליפו רגל ברגל בבוץ שנוצר עד מהרה, בוססים ומקפצים, והחזן שר: "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה... במעלות קדושים וטהורים... בזוהר רקיע... בגן-עדן תהיה מנוחתה..."
רק מקצת בני-חברתם של מחזיקי חומות המושבה, וכן חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, שיינע-פשה אשתו הצעירה, אחיו יינע-מייער קוס-אוחתו והשולוקטה אל-פחל שלו – אלה לא העיזו להראות את פניהם בלווייה, אבל גיסם ההמום מנחם-מוניש צפה בה מרחוק כשהוא נחבא בצל הפרדס של נורדאו, הסמוך לבית-הקברות.
והפרד – זה נעלם בשדות יחד עם הסוסה האדומה, וזמן רב חלף עד שמצאו אותם.
בגשם שוטף, בברקים וברעמים שקורעים את השמיים, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בבית-חומר דל – התפתל בייסורים קשים חאמד, שצלעותיו התרסקו מבעיטת הפרד של אבו-באר'ל, עד שמת.
אחר מיטתו הלכו הדרווישים, אחר גופתו פסעו בעלי-המום, העיוורים והפיסחים של הכפר, המוחזקים "קדושים", וכל אלה לא פסקו מלהכריז בקול ובמקהלה: "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה! –אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומוחמד הוא שליחו!"
הנשים, ונאסרה הגדולה והחסונה בראשן, הלכו בריחוק מקום, מקוננות ומייללות ומשלבות לתוך היללה משבחי חאמד המת.
השכיבו את חאמד על צידו הימני, ראשו למערב ופניו לדרום, לצד מכה. הגברים התיישבו בעיגול סביב הקבר, חזרו על הפסוקים הקדושים, והאימאם שינן למת את התשובות שעליו להשיב בעומדו בפני בית-הדין של מעלה.
עם סתימת הגולל הסתלקו הגברים, ואילו הנשים הוסיפו לילל. הן הקיפו את נאסרה, רקדו סביבה ריקודי-אבל, פרעו שערותיהן וטפחו בידיהן על ראשן ועל לוח-ליבן שעה ארוכה, עד ערוב היום.
לבוש קפטן שחור, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות וזקנו המאפיר רוטט בכעס, עמד ר' אברום על הבמה בבית-הכנסת הגדול, ודרש בפני קהלו בקול עז וחזק, היורד לעיתים למדרגת בכי:
"מוריי ורבויסיי, השערות! השערות החשופות וכל דבר ערווה ופריצות שעלה ברחובותינו ונפוץ על במותינו... חילול הקודש, חילול שם שמיים בפרהסיה! שערות נשותינו ההולכות בגילוי-ראש, המה, המה עשו כל התועבות האלה, המה עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן! והשוכן במרומים קינא בשערות הנשים ושלח את הבהמה המשוגעה מחצרו של רב סנדרל לעשות הרג ולאבד נפש מישראל!
"מוריי ורבויסיי, וחושבים אתם כי רק השערות וגילוי הראש הנפוצים במושבה הסבו בהרג? לא! כי גרוע מהמה התריאטרה, הפריצות, והתועבה, ומשחקי הגויים שעל הבמה. ומה היא הבמה? היא בהמה. שאין באותיות הבמה אלא אותה בהמה שהרגה את הילדה שאין בה מה, אין עדיין... שהיא, הילדה, לא חטאה אלא התבהמה, שהחטיאוה בחורים ובתולות היוצאים יחד במחול, ומתלקטים אליהם כל צרוע וכל זב, כקטן כגדול, והזקן כנער נעשה פתאום, ונשים וגברים יחדיו משתתפים בחיזיון ומתנהגים כבהמות עלי במות, והילדה התמה, אשר לא ידעה ולא הבינה, השחיתוה מוריה על לא עוול בכפה, ונתגלגל לה גורל הבמה שנשאוה אליה משחיתיה בגורל הבהמה שהרגה אותה... והבהמה, בבמה, והבמה, בבהמה... בבמה... בבמה... בבמה... שמע..."
ניתז לפתע קצף מעל זקנו של ר' אברום, עיניו היוקדות בקנאות התגלגלו בחוריהן והוא נפל על במת בית-הכנסת באמצע דרשתו, ומת גם הוא.
המשך יבוא
סרט וידאו קצר לשיר של אלישע פורת
וכתובת חשובה באינטרנט למשוררים עבריים שמתורגמים לאנגלית
שלום אהוד,
כאן להנאתך סרטון קצר, באנגלית לצערי, שהכינו ידידים מארה"ב לשיריי. שירי "מה שאני רואה", קינה אפוקליפטית משלהי מלחמת יום הכיפורים, נדפס בספרי הראשון "חושניה, המסגד", ספרית פועלים, תל אביב 1975. המוסיקה: אורון יהלום, זמר צעיר, נגן גיטרה ומלחין, בן קיבוץ בית אלפא. מנהיג להקה. אם ייראה, לך אשמח אם תפיץ בין נמעניך במכתב העיתי.
אלישע פורת
http://www.poetrymagazine.com/
מודעה בלא תשלום
סופרים תעשיות בע"מ
הגענו להישג שלא היה כמותו בעולם
כל סופר חשוב שלנו מוציא כל שנה-שנתיים ספר עברי שהוא גם גאוני וגם רב-מכר למן השבוע הראשון וגם רוב הביקורות עליו טובות עוד לפני שיצא לאור וגם התקשורת נותנת לו כיסוי ענק חינם והוא גם פוליטיקלי קורקט גם אם הטקסט בספריו דליל להפליא, משעמם ובלתי-אמין.
לא קרה כדבר הזה בכל תולדות התרבות האנושית והספרות העולמית, אף לא אצל דוסטוייבסקי, רק בישראל. אולי בגלל הימים הרבים של שמש בשנה. אולי בגלל שרגילים שהמורה היה מעודד כתיבת חיבור חדש כל חודש כל שנה.
הוועד למען תאונות דרכים בישראל קובע:
ראש הממשלה המושחת אהוד אולמרט
אשם בכל מקרי המוות שאירעו בכבישי ישראל!
למעשה אריק שרון המושחת אמור היה להיות אחראי למצב אבל הוא כבר לא במצב
מסקנות ראשונות מוועדת "חדשות בן עזר"
לחקר מלחמת לבנון השנייה
א. אילו הוכנסו כוחות קרקע ישראליים מוקדם יותר ובכמות רבה יותר היתה כמות האבידות שלנו גדולה פי כמה וכמה, וירי טילי החיזבאללה בצפון היה נמשך.
ב. אילו התרכזה הלחימה בהמשך ההפצצות הכבדות של חיל האוויר הישראלי ובעוצמה גדולה פי כמה וכמה, היתה המלחמה מסתיימת כמעט באותן תוצאות אך עם פחות חיילים הרוגים מצידנו בשטח לבנון.
ג. גם אם לא היינו משתלטים על רצועה קרקעית בדרום לבנון, כדי לאפשר כניסת כוחות או"ם וצבא לבנון לאחר הפסקת האש, היו התוצאות דומות, כי ממילא חיזבאללה כבר שב ונמצא כיום בפועל במרבית השטח של דרום-לבנון.
ד. שיעור הנזק בנפש וברכוש בעורף האזרחי היה קטן מהצפוי במלחמה הבאה.
ה. צה"ל לא היה יכול להפסיק את שיגור הטילים על ישראל אלא במחיר השמדת מרביתה של דרום לבנון כי מדובר במלחמת גרילה אזרחית-צבאית נגד כל נקודה אזרחית בישראל שאליה הטילים עשויים להגיע. המלחמה הזו טרם הסתיימה.
ממר"י
המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון
1. מצורף המסמך (באנגלית, 10 עמ'): ארגון אל קאעדה בצפון אפריקה האסלאמי: תופעה טרוריסטית מתפתחת.
לקריאת המסמך, הקישו: http://memri.org/bin/latestnews.cgi?ID=IA33207
2. במת ממר"י, המפגש הבא: ביום ג', 13.3.07, בשעה 19.30, יד בן צבי, אברבנאל 12, י-ם.
עם: ד"ר סופיאן אבו זאידה ותא"ל (מיל) שלום הררי.
על: הסכסוך הישראלי פלסטיני לאחר הסכם מכה.
לפרטים נוספים - 052-3338004
לצפייה בקליפים חדשים מערוצי הטלוויזיה הערביים, הקישו: www.memritv.org
ממר"י - להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.
"חיים של אחרים" הוא באמת סרט מצויין ומומלץ.
אל תחמיצו שעתיים ורבע החולפות ביעף!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,372 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל