חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 226
תל אביב, יום חמישי, כ"ה באדר תשס"ז 15 במרס 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: סבינה מסג: צִיּוֹנוּת 2007.
יוסי גמזו: רוֹמַאנְסָה קְטַנָּה לְמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת.
משה דור: מקורבים / שלילה לצמיתות / יש עובדים – ויש עובדים / בלי נקודות / בודקי מזוזות. // אורי הייטנר: הסכנה הסעודית.
ס. נידח: לסופרים נידחים חסר הַ"וֶלְט שְׁמֶרְץ".
יעקב זמיר: על חלומות ופשרם. // חמדה אביב: "תאכלי שלא יתקרר" (שיר).
משה גרנות: נשים מחפשות משמעות, על ספרה של דורית זילברמן, "תמצאי לי אהבה". // נרקיס מלך הביצה, סיפור מאת רוני גרוס.
דורון גיסין: אם יש גן עדן, שאלה ללא תשובה. / יושר ויושרה אינם אותו דבר.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ואחד, דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר. // יונה טפר: המילכוד של הסופרים בהפקות לטלוויזיה.
הבמאי בריאן דה פאלמה על מקורות המימון הערביים של התועמלן האנטי-ישראלי ג'ימי קארטר (אנגלית).
השופט קוזו אוקמוטו בקריאה מחתרתית: "הספרות העברית החדשה כלל אינה קיימת!"
סבינה מסג
צִיּוֹנוּת 2007
"הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי," לֹא
לוֹמַר וְלָמוּת
עִם דְּמוּתָהּ הַנָּאוָה
עַל מָסַךְ הַדִּמְיוֹן הָרוֹטֵט
אֶלָּא לוֹמַר לָה בַּפָּנִים
כָּאן וְתָמִיד וְכָעֵת "הֲרֵי אַתְּ"
וְלִרְאוֹתָהּ מוּל הָעֵינַיִם
כָּל יוֹם חֹל!
בַּעֲלִיל!
לֹא רַק צְלִיל
לֹא קוֹלַב מִשְׁאָלוֹת
לֹא נְבוֹ
וְלָבוֹא בָּהּ
אֵלֶיהָ
כָּל אֵימַת שֶׁאוֹבֶה
עִם לֵב פָּתוּחַ
אֶל בְּנֵי הַמִּעוּטִים הַמִּתְרַבִּים
הַמְּמַלְּאִים אֶת חוֹפֶיהָ
עִם אֹזֶן כְּרוּיָה לְפַעֲמוֹנֵי 'הָאֹשֶׁר',
'הַשֻּׁלְחָן'
'הַלֶּחֶם'
'הַדָּגִים'
וְלִשְׂחוֹת בָּהּ "חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ"
בֵּין שַׂקִּיּוֹת הַנַּיְלוֹן, הַחִתּוּלִים, וּשְׁאַר הַלִּכְלוּכִים
וְלֹא לְלַכְלֵךְ עָלֶיהָ
בַּחַיִּים!
שלום אהוד,
יש שירים שכתבתי ולא רציתי לפרסם שמא יפלילו אותי, אבל כשאני קוראת את דבריך, נשבר לי! ואני מעזה. מצורף השיר "ציונות".
בברכה,
סבינה מסג
יוסי גמזו
רוֹמַאנְסָה קְטַנָּה לְמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת
הַגֶּשֶם תּוֹפֵף בַּחַלּוֹן כְּמוֹ כַּף-יָד עַל דַּרְבּוּקָה
וְאֵש הַבְּרָקִים זִגְזְגָה כְּמוֹ רִקּוּד לַפִּידִים
וְכָל אַרְטִילֶרְיוֹת הָרַעַם שֶפַּעַם הִרְבּוּ כָּאן
לִרְגוֹם אֶת הַשֶּקֶט בְּחַאפְלָה שְלֵמָה שֶל הֵדִים –
חָזְרוּ אַחַר קַיִץ חֲרוּךְ מִלְחָמָה וּבַצֹּרֶת
כְּאִלּוּ בַּגַ"ץ הַשָּמַיִם הִכְרִיז חֲנִינָה
עַל שְֹדוֹת הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה שֶבִּקְּשוּ רַק לִקְצוֹר אֶת
הַבְּלוֹנְד שֶל זְהַב הַדָּגָן שֶלָּהֶם בְּרִנָּה.
כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּיַּרְדֵּן מִסְתַּבֵּר לִי בְּעֹנֶג
שֶמִּפְלַס-הַכִּנֶּרֶת עוֹלֶה מִשִּכְבָה לְשִכְבָה.
כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּכִנְּרוֹת שְתֵּי עֵינַיִךְ, יַלְדוֹנֶת,
אָז מִיָּד מִתְרוֹמֵם בִּי, כְּמוֹ טַאיֶר עַל גֶ'ק, בְּחֶדְוָה
עוֹד מִפְלָס, שֶאַף הוּא חִיּוּנִי לֹא פָּחוֹת לַמַתְכֹּנֶת
שֶל אִזּוּן פְּסִיכוֹ-פִיזִי בִּסְטַיְלtake it easy :
מִפְלַס-הַתִּקְוָה...
*
הַמַּיִם בַּבַּאנְיָס קוֹצְפִים וְכַנָּ"ל בַּחַצְבָּנִי,
הַמַּיִם שוֹצְפִים כְּמוֹ סוּפַת-אוֹפְּטִימִיזְם בַּדָּן.
אֲפִלּוּ בַּרְנָש תֵּל-אֲבִיבִי כָּמוֹנִי, אוּרְבָּנִי,
פִּתְאם יֵש בַּלֵּב שֶלּוֹ מִין שְמוּרַת-טֶבַע, אוֹ גַן.
וְשָם, בַּשְּמוּרָה הַמּוּגֶנֶת הַזֹּאת מִכָּל פַּחַד,
בְּלֵב אוֹתוֹ גַן אֲבִיבִי שֶלְּפֶתַע נֵעוֹר,
אֵין דִיכִּי וּבַּאסָה, רַק שֶמֶש גְּדוֹלָה שֶזּוֹרַחַת
עַל מַיִם חַיִּים הָרוֹקְדִים לָנוּ סַאלְסָה שֶל אוֹר.
כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּיַּרְדֵּן הַשּוֹקֵק לְעֵינֵינוּ
מִתְעוֹרֵר בִּי חֲשָד שֶהַמַּיִם מִכָּל נְאוּמֵי
אֲחָ"מֵינוּ (שֶאִיש לֹא חוֹשֵד בָּם שֶהֵם חֲכָמֵינוּ),
כָּל אוֹתָם שֶהוֹלְכִים כָּאן תָּמִיד עִם הַזֶּרֶם, מִימֵי
הָעַסְקָן הַכְּדַאינִיק מִזַּן הָעַל-תְּנַאי'נִיק, בֵּינֵינוּ,
מִשְתַּפְּכִים וְקוֹלְחִים פֹּה
מִכָּל הַשְּפָכִים פֹּה
בַּשְּפְּרִיץ הַהוֹמֶה...
*
בְּכָל נַחֲלֵי-הָאַכְזָב שֶשָּתְקוּ אֶת קֹהֶלֶת
צוֹחֵק עַכְשָיו וַאדִי פָּרוּעַ אֶת שִיר הַשִּירִים
וְגַם מְבֻגָּר שֶכָּמוֹנִי חוֹזֵר לִהְיוֹת יֶלֶד
מוּל סֹמֶק לֶחְיֵךְ וּפִרְיָם שֶל עֲצֵי הַנְּשִירִים.
וְשוּב דַּיָּגִים מַעֲלִים בְּפָנָאן אֶת הָרֶשֶת
בֵּין כּוּרְסִי לִטְבֶרְיָה מַמָּש כְּמוֹ שֶאַתּ מַעֲלָה
בְּרֶשֶת יָפְיֵךְ אֶת הַדָּג שֶל נַפְשִי הַנִּרְגֶּשֶת
יָשָר לַמַּחֲבַת הַלּוֹהֶטֶת שֶל תְּכֵלֶת צְלוּלָה.
כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּיַּרְדֵּן הַגַּבְרִי הַגּוֹעֵש פֹּה
וְשוֹפֵךְ אֶת לִבּוֹ לַכִּנֶּרֶת בְּקוּבִּים שְכוּרִים
שֶל תַּזְרִים הַשְקָאוֹת שֶכָּל מֶשֶק-הַמַּיִם רוֹחֵש לוֹ
מַה זֶּה אֶלֶף תּוֹדוֹת (מִגָּדוֹת אֶל גָּדוֹת, חֲבֵרִים),
אֲנִי חָש כִּי אָכֵן לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ אִם יֵש פֹּה
עוֹד בָּאָרֶץ הַזֹּאת טִיפּ-טִפָּה שֶל רוֹמַנְטִיקָה גַם לַגְּבָרִים...
* * *
משה דור
מקורבים
בארצנו, ארץ ציון וירושלים, שהיא גם – למי ששכח – אור לגויים, התפתחה להפליא תרבות הקרוייה "מקורבים". כל מי שמכבד את עצמו – את עצמו, לאו דווקא את זולתו – יש לו "מקורבים", והם משמשים לו, לפעמים, לחשן החבוי בתחתית הבמה ולפעמים, כרוז חמוש בצופר, שקולו הולך מקצה העולם ועד קצהו. כשהמכובד, מוקף פמליית מקורביו, סבור שאין מקום לתגובה במו פיו, מקורביו עושים זאת במקומו כדי לקיים את המימרה "צדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים." וכי יש לכם ספק שהאישיות הדגולה נמנית עם צדיקי הדור?
ההודעה של ועדת וינוגרד, שדו"ח הביניים שלה אכן יכלול מסקנות אישיות – בניגוד לכל השמועות שהופצו בשקידה על ידי המקורבים למיניהם – תלוייה עתה כחרב מתהפכת על ראש שלושת הבכירים, שאומנם אחד מהם כבר פרש מתפקידו (ואף על פי כן, ההיבט הציבורי והמוסרי לא כפוף לחוק ההתיישנות). אך מקורביו של ראש הממשלה כבר הזדרזו ללחוש ולצפור, כי "הוא לא יתפטר." בתאילנד חגגו עכשיו את "חג הפיל". אפשר, במקרה הצורך, לשאול משלטונות בנגקוק אי אלו פילים והם יירתמו למשימה ויגררו גם את העקשן שבשׂורדים מלשכתו אל מחוץ לקריית הממשלה. ועוד לפני ההודעה הווינוגרדית שמענו מסביבת שר הביטחון – העושה עכשיו בוושינגטון (למה?) – שהוא מעניק לעצמו את הציון "טוב מאוד" על עשייתו הביטחונית. אנחנו הכסילים חושבים מה שאנחנו חושבים על מה שיקרה בסוף אפריל, כאשר ייצא דו"ח הביניים לאור, אבל המקורבים מיטיבים לדעת מאתנו.
אז נחכה ונראה.
שלילה לצמיתות
ההשתוללות הנוראה בכבישים לא צמחה אתמול וגם לא שלשום. היא רק קיבלה סיוע מאסיווי מהשינויים הסוציולוגיים-תרבותיים שהתחוללו בשנים האחרונות. הוודקה לא היתה בלתי-מוכרת במחוזותינו גם לפני ההגירה ההמונית מחבר העמים. זו העניקה לה מעמד של "משקה לאומי". התרחבות השימוש בסמים מקבלת מימדים מבעיתים. סמים אינם חידוש באזורנו. הפשע המאורגן דואג להפצתם המאורגנת. מה שמתחולל בכבישי ישראל הוא אולי ביטוי למישאלת מוות קולקטיווית – תנובתה מאפילה על אבידותינו במלחמה – אך זה נושא שפסיכיאטרים ופסיכולוגים מקצועיים חייבים לתת עליו את דעתם.
בינתיים צריך לעשות דברים פשוטים. נהג עבריין שנמצא שיכור או מסומם – יש לשלול את רישיונו לצמיתות. וזה חוץ מהכבדת העונשים הקבועים בחוק. אם חוקי הענישה של נהגים מן הסוג השתוי או המסומם, או זה וזה גם יחד, קלים מדי, יש להחמירם, ואפילו בצורה דרקונית. מי שמרחם על אוחזי-הגה שבדמם אחוז האלכוהול עובר את המינימום המותר – או על "מסניפים" לסוגיהם – מתאכזר לחפים מפשע שחייהם נהיו הפקר.
אבל שלילת רישיון לצמיתות צריכה להיפסק גם למי שנוהג בהפקרות מסוכנת אפילו הוא נזיר מיין. חצה נהג באור אדום – יאבד את זכותו לנהוג. והוא הדין בעבירות דומות.
כל זה מחוץ לנקיטת מדיניות תעבורה המביאה בחשבון את הצרכים הקיימים ואת ההתפתחויות הצפויות. ואם מי שמופקד על משרד התחבורה אינו מסוגל לעמוד במשימות המתחייבות מכהונתו, יש להחליפו. פשוט מאוד.
ובהזדמנות זאת: תופעת האונס מתפשטת והולכת אף היא ואכזריותם של האנסים, יהיה מוצאם אשר יהיה, גם היא בקו העלייה. גם בעניין זה הכרח לפעול בתקיפות וללא רחמים למי שמורשע בדין, ואם העונשים הקיימים אינם מרתיעים די הצורך, חובה להחמירם פי שבעה ופי שבעים ושבעה. אנס הוא מי שרוצח את הנפש ולא רק מחלל את הגוף, ואם רק סירוּס ישים קץ לפשע הנתעב הזה, אזי יש להשתמש בו. את דמעות התנין על "ילדות קשה" ו"קיפוח מתמשך" ו"אפלייה חברתית ו/או לאומית" נשאיר לפרקליטי ההגנה.
יש עובדים – ויש עובדים
גם אנשים בעלי מצפון חברתי רגיש, שהמילים "עבודה" ו"עובדים" מזכירות להם את ימי נעוריהם, כשהיו צועדים בהפגנות ה-1 במאי, מנופפים ברמה את הדגל האדום ושרים ברגש על אחוות פועלים בינלאומית, יודעים שיש עובדים – ויש עובדים.
יש עובדים המוגדרים כמצויים מתחת לקו העוני, או מתנודדים על שוליו, המוני המונים של עובדים כאלה שאינם בטוחים במזונות יומיומם, וילדיהם הולכים לבתי ספרם בלי פת שחרית, או ששכרם המיצער מוּלָן חודשים על חודשים ואפילו שנים. ויש עובדים ששכרם הממוצע – ר' נמל אשדוד – הוא כ-24 אלף שקל ברוטו לחודש, שלא לדבר על עובדי חברת החשמל, או על עמיתיהם בבנק ישראל, וכל שאר "החזקים" אוחזי המדינה בגרונה. ואם רצונכם להשתעשע בסיפורי דמיון משולח רסן, תוכלו לצרף אל מחנה העובדים גם את החבר אביגדור קפלן, מנכ"ל כלל ביטוח, שמשכורתו השנתית מגיעה ל-24 מיליון שקל והוא מכריז ללא חת: "אני עובד קשה ואני לא מתבייש בשכר שלי."
אני, כידוע לכל מכריי ומוקיריי, כופר בעיקר ומוּעד לרשת גיהינום, ובמכלול חטאיי אינני מבער חמץ בחג הפסח, ובימים הטובים, כאשר מאפיית אבולעפיה ביפו לא הגיפה את שעריה לכבוד חג המצות של בני-הדוד, נמניתי עם מיטב לקוחותיה. אך ליבי ליבי למי שמשפחתו תשב אל שולחן הסֵדֶר, שעליו רק חבילת מצות מפני שאין ביכולתה לרכוש מוצרי חג אחרים. ביסמארק, "קנצלר הברזל" של גרמניה, הוא שאמר, כי "מי שאיננו סוציאליסט בגיל 18 אין לו לב, ומי שעודנו סוציאליסט בגיל 40 אין לו מוח." אני מודה ולא אֵבוֹש, שעל-פי ההגדרה הביסמארקית אני שייך – ואת גיל הארבעים עזבתי מזמן-מזמן מאחוריי – לחסרי המוח, ובכל זאת אינני מסוגל להיות אדיש לנוכח ההתדרדרות החברתית שלנו.
לחסידי הקפיטאליזם הפראי לא איכפת מה קורה במרחק קילומטרים לא-רבים מן הפנטהאוסים שלהם. אך גם מי שמצדד במדינת רווחה איננו צריך להיכשל בהכללות מטופשות. יש עובדים – ויש עובדים, ואין דין אחד לכולם, ואי אפשר שיהיה.
בלי נקודות
נבחרי הציבור שלנו אוהבים לנסוע אל מחוץ לגבולות ארצנו. הנסיעות הללו, אם על חשבון הכלל ואם על חשבון מי שמזמינם להשתתף באירועים מעבר לים, נתפסות כחלק מן התפקיד או כפיצוי נאות למי שהחליט להפקיר את בריאותו הרופפת כדי לשרת נאמנה את העם או חלק ממנו.
הנה כי כן, כאשר התיאטרון הקאמרי יוצא וושינגטונה כדי להציג שם את "המלט" – ואני מציין בשמחה את השבחים שהרעיפו מבקרי-התיאטרון האמריקנים על ההצגה ומבצעיה – מודיעים לנו, כי גם ראש עיריית תל אביב, מר חולדאי, היה אחד החוגגים את ההצלחה האמנותית הזאת בוושינגטון הבירה, לא בעיר שאינה הולכת לישון על החוף המזרחי של הים התיכון.
אם ראש העירייה שילם מכיסו בעבור המסע והשהות בבירת ארה"ב, הריני עפר ואפר לרגליו ומכתירו כצדיק בדורו, אך אם לאו...
ייאמר לזכותה של ועדת האתיקה של הכנסת שהתאזרה עוז ולאחר שנזפה ללא חת בח"כ מרציאנו לוחם-הבּארים (העבודה) ובח"כ משה שושני (גימלאים), בעל חוש ההומור המפוקפק, אסרה על חברי-הכנסת ליהנות מנקודות הנוסע המתמיד הרבות שהם צוברים בשל נסיעותיהם לחו"ל. הנקודות הללו יכלו להקנות להם טיסות חינם או לאפשר להם לשדרג את עצמם למחלקה הראשונה. הוועדה החליטה שזו טובת הנאה שאיננה מתיישבת עם אמות המוסר שעל פיו צריך ח"כ לנהוג.
כל הכבוד לח"כ יואל חסון (קדימה) שהציג את שאלת הניקוד לוועדת האתיקה. כל הכבוד לוועדה שפסקה מה שפסקה.
בודקי מזוזות
מה עושה רב (אורתודוכסי) שחופז עליו יצרו?
לאחר שהיה בודק, וחוזר ובודק, במקורות – היה לובש שחורים (על מנת שלא יכירוהו) והולך למקום יישוב אחר (שבו אין מי שיודע מיהו) ועושה את אשר הוא עושה בצינעה ובלבד שלא יחלל שם שמיים ברבים.
ר' לובשי השחורים בחוף תל ברוך.
מדווח "ידיעות אחרונות": הרב מיכאל סבג, תושב רכסים, מואשם בכך שהגיע לביתה של נערה בת שבע עשרה וחצי בנצרת עילית וביקש להיכנס אליו בתואנה שברצונו לבדוק את המזוזות. הנערה, שהיתה לבדה בבית, פתחה לו את הדלת ו...
וכך כתוב בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בנצרת: "הרב הוציא קלף מאחד מבתי המזוזה בבית וביקש מהנערה להתקרב אליו כדי לקרוא את הקלף... הוא ביקש ממנה לעיין בקלף, חיבקה בכוח והצמידה לגופו... לאחר זמן קצר אחז את הנערה בשתי ידיו וחיבק את גופה תוך שהוא מצמיד את אזור חלציו אליה."
הנערה המבוהלת התלוננה במשטרה, הרב המצמיד נעצר ובחקירתו הודה בתקיפה מינית נוספת.
לדברי הנערה, "כשהוא נקש בדלת ראיתי גבר דתי עם כיפה וזקן שנראה רב ואמין. כשהוא אמר לי שהגיע לבדוק את המזוזות בדירה חשבתי שהנה הגיע צדיק אמיתי שמתנדב לעשות מצוות. אחרי כמה דקות גיליתי שמדובר באדם מזעזע."
אני מניח שהרב סבג היה לבוש שחורים (שהרי אלה מדי השרד של רבנינו), ואת זממו ניסה לבצע לא ברכסים אלא בנצרת עילית, ויש אף לומר שהצמיד וחיבק וכו' לא בכר-דשא פתוח לכל עין אלא בדירה שנמצאה בה רק הנערה המתגוררת בה. וחוץ מזה, כל עוד לא הורשע בדין, הוא נחשב זכאי.
אבל, נערה יקרה מנצרת עילית, את הלקח תזכרי בוודאי כל ימי חייך: אפילו כשאת רואה "גבר דתי עם כיפה וזקן" הנתפס לך כ"רב ואמין" ו"צדיק אמיתי שמתנדב לעשות מצוות" הוא יכול בהחלט להיות "אדם מזעזע".
עורכי הסופר הנידח, המתמחה בהוויות-חיים שהיצר מפעפע בהם כארס של עכנאי, יסכים איתי שהזהירות מחייבת דווקא כשנתקלים ב"צדיקים אמיתיים המתנדבים לעשות מצוות."
ומלבד זאת, יקירתי עולת-הימים, את קביעת המזוזה על משקוף הדלת אומנם ציווה לנו גדול נביאינו משה בן עמרם, אך הוא לא הכיר את בודקי המזוזות של ימינו, שנראים כצדיקים ועושי מצוות שלא על מנת לקבל פרס, אך באמת הם "אנשים מזעזעים" שאש זרה יוקדת באזור חלציהם, וכל המוסיף גורע.
* * *
דְבַר הַפּוּצ'וֹ
למשה דור ידידי,
למה אתה עושה את זה? יש לנו סופר נידח אחד (רק אחד? – לא חשוב) אז למה אתה מדכא אותו? מה איכפת לך שהוא היחיד בארץ התומך בראש הממשלה ומחזק את ידו? שהוא, בניגוד לכולם – לא חשש לצאת חוצץ נגד נאום גרוסמן ולא נרתע מאיומי אטלס! – שהוא היחיד המעלה על נס את נשות פתח תקווה המתכופפות ועושה ואומר מה שהוא חושב בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אז אנא, חדל, כי הסוף יהיה שאם תמשיך להשפיל אותו, הוא עוד יפסיק להזכיר לנו את המשוררת הראשונה שלנו אסתר ראב ואנא נבוא אז?
פוצ'ו
אל תיגע בביבי!
בעקבות גיליוננו האחרון [225], שבו הבענו תמיכה נמרצת בראש הממשלה אהוד אולמרט, הגיעו אלינו טלפונית תגובות נזעמות שמעולם לא שיערנו אותן: "תפסיק לעסוק בפוליטיקה! אתה לא מבין בה! תפסיק לתמוך באולמרט המושחת! רואים שאתה שונא את ביבי, ואוי לך אם תפגע בביבי!"
מעניין.
המיסתורית כבר חוששת שיניחו לנו פצצה בבית. הלא לאחדים מחברי מרכז הליכוד יש קשרים טובים עם עולם המוּסר, שפעיליו גם יקבעו מי יהיו שריו של נתניהו בבחירות הבאות.
בשעתו הגנתי בפומבי, בעיתונות, על רבין, וזאת חודשים אחדים לפני הירצחו, כשהיה מותקף לא רק מימין אלא גם בזדוניות רבה משמאל (כך יצחק לאור, שאחר כך הספיד את רבין בשיר באותו עיתון), וקיבלתי על כך מכתבי איום אנונימיים.
אני מאוד מקווה שעדיין מותר לאזרח ישראלי, אפילו הוא סופר נידח, לתמוך מעל דפי מכתבו העיתי בראש ממשלתו וגם לחשוב שהנ"ל הוא קצת יותר בסדר מאחמדנינג'ד ומנסראללה ולהבדיל גם מנתניהו.
אגב, מערכת "חדשות בן עזר" היא וירטואלית לחלוטין ומגוּבּה היטב ואין שום אפשרות פיזית לפוצץ אותה.
מקסימום אפשר לשלוח למערכת, בתואנה של עיתונאית, בחורה רזה אך כבדת חזה וַשת (עם פטמות בולטות) – פצצה! – כדי להפיל באמצעותה תיק פלילי על העורך הקלדן בעל האצבעות הארוכות.
גם אפשר לקבל אצלנו ידנית את הכתובת המדוייקת של "קירח לעזאזל, יושלך אהוד" – אגודת שופכי דמו של אולמרט – כדי שיהיה אפשר ללקק להם את התחת אחד-אחד.
אנשי ריב ולמה תוספת המדון?
אהוד,
בקוראי את דיוני הדעתנים שבין כותבי המכתב העיתי התחוור לי הביטוי "אנשי ריב ומדון", והרי גינוי מספיק היה ב"אנשי ריב", ולמה תוספת המדון?
כל טוב,
משה ב"י
והעיקר ד'ש לאולמרט ופרץ, הם באמת לא אשמים, האשמה במי שהצביע עבורם.
* * *
פינת ההוא מִחֶלֶם
שלום לך אהוד יקר,
תדע שהפרק האחרון מהמושבה שלך "שלוש לוויות בגלל פרד אחד" [גיליון 225] הוא כמעט מאסטרפיס והוא מאוד מאוד נעים היה לעיניי הטרוטות בעוונותיי הרבים
שלך ישראל ההוא מחלם הר
[לישראל,
יכול מאוד להיות ש"המושבה שלי" הוא "כמעט מאסטרפיס" – אך אלה המנהלים את הספרות העברית ואת הוצאות הספרים ואת רשתות החנויות לספרים בישראל ואת האקדמיה אינם סבורים כך. כתב-היד של הרומאן נדחה בשעתו על ידי כל ההוצאות הספרים החשובות, אלה שסופריהן חוגגים בשנים אלה מלאת להם שבעים שנה. "המושבה שלי" נשכח ואיננו, ואם איני טועה הספר גם נגרס או ייגרס בקרוב. לכן אני לא חושב ש"המושבה שלי", או כותבו, שייכים לספרות העברית הקאנונית אלא לספרות של תרבות אחרת וסמוייה מן העין שיש בה אולי רק שני סופרים והם אלימלך שפירא וכותב שורות אלה, (ואולי יש בה עוד סופרים נידחים ואפילו נידחים מן הנידחים, ואולי הם אפילו הרוב, אבל הם לא הספרות העברית הנחשבת כיום חשובה ומסחרית ואשר רק קולה נשמע).
אהוד]
*
"לפי שעה – " כותב מתוך שרוולו, בעברית – משמע לעת עתה, לזמן מה, אולם בהקשר השירי [בשירו של אשר רייך, בטורו של משה דור, גיליון 225] לובש השם משמעות אירונית מרה, אף כי אין בה כדי לבטל את הקביעה ההיסטורית ש – אין לנו מקום אחר –
ודרך אגב עיקר שכחתי זהו שם אחד הספרים של חברי הצייר יוסל ברגנר
ומה אם אני ישראל הר מחלם
אולי אתה שכחת שאני סיפרתי לך שיש בפולין 3 ערים בשם חלם ובמאה ה-15 באמת היו בה חכמים כמו השל"ה הקדוש וכל האגדות והסיפורים שאולי מצחיקים אנשים כמוך משה דור אין להם שום אחיזה במציאות ההיסטורית והם פיקציה של ילידים כנעניים
שלך אהוד ומשה דור
ההוא מחלם
* * *
סקופ עולמי: מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד
לא תכלולנה מסקנות אישיות לגברי אחריותם של חסאן נסראללה ואחמדנינג'אד
– להחלטה לצאת למלחמת לבנון השנייה, כמו גם לחימושם המואץ של דרום-לבנון ורצועת עזה לקראת מלחמת לבנון השלישית והאינתיפאדה השלישית.
בהודעה שפירסמו יחצ"ניה נאמר שהוועדה אמנם יודעת כי כוונתם של השניים ושל רבים אחרים כמותם היא להביא להשמדתה של מדינת ישראל בשלבים, תחילה ברצף של מלחמות התשה קשות שיהפכו את החיים בישראל לבלתי-נסבלים, ובהדרגה להסלים את התקפות הגרילה והטרור בחסות המטרייה הגרעינית של איראן עד להתמוטטות הסופית של המדינה היהודית.
אבל לדברי יחצ"ניה לדעת הוועדה האחריות למהלכים אלה אינה על התוקפים, שהרי הם מנהלים באמונה וביעילות את השלבים בדרך להשגת מטרתם – אלא האחריות היא על ראש הממשלה ומערכת הביטחון הישראליים, שהכריזו מלחמה מתגלגלת בשלבים דווקא באותה שעת כושר בלתי חוזרת שבה ארה"ב והעולם הניחו להם לפעול בחופשיות-יחסית נגד ארסנל הנשק האדיר שהוצב מולם במטרה להפעילו למקרה שישראל תפציץ את הכורים הגרעיניים באיראן.
לשאלה מה היה עליהם לעשות אם לא לצאת למלחמה – אין לוועדה תשובה, ולדברי יחצ"ניה הוקמה רק כדי להוציא מסקנות לגבי המלחמה ולא לגבי האי-מלחמה או הקונפייטר.
מסקנות הוועדה תתבענה גם שבעתיד תתנהלנה כל מלחמות ישראל ללא נפגעים וללא חללים ועם תיכנון מדוייק מראש, בתנאי שהוא יצליח – אחרת גם הוא ייחקר ויימצאו האשמים.
ס. נידח
מן השפויים האחרונים.
אורי הייטנר
הסכנה הסעודית
בין וינוגרד ללינדנשטראוס, בין רמון לקצב, בין מרציאנו לטרטמן, בין זיילר לגנות, כמעט לא הבחנו במהפך מדיני ודיפלומטי רב משמעות – הנכונות הישראלית המשתמעת, לקבל את היוזמה הסעודית כבסיס למו"מ במזה"ת.
ייתכן שהגישה הזו, שהחלה בהדלפות לעיתונות ונמשכת באמירות פומביות של אולמרט וציפי לבני, היא טקטית בלבד, ונועדה להרחיק מישראל את דימוי הסרבן, באמצעות זריקת הכדור למגרש של הערבים. אולם גם אם זו הכוונה, עצם הקבלה העקרונית של היוזמה הסעודית, גורמת לישראל נזק כבד.
"יש בתכנית מרכיבים חיוביים," אמר אולמרט באנדרסטייטמנט דיפלומטי. איזה מרכיבים חיוביים יש בה? מן הסתם, אפשר לראות בחיוב את התמורה שמציעה לנו היוזמה הסעודית – שלום כולל ויחסי נורמליזציה בין ישראל לשכנותיה. השאלה היא, עם איזו ישראל מעוניינים יוזמי התכנית לחיות בשלום?
התוכנית מדברת על שלום כולל במזה"ת, תמורת נסיגה מלאה לקווי 67' ופתרון צודק לבעיית הפליטים, המתבסס על החלטת האו"ם 194.
משמעות ההצעה היא נסיגה מוחלטת של ישראל לגבולות הבלתי הגיוניים של ערב מלחמת ששת ימים, והצפת כבשת הרש שתוותר ממדינת ישראל בהמוני פלשתינאים, במסגרת מימוש "זכות השיבה". המשמעות היא חלוקתה של ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות – מדינה פלשתינאית נקייה לחלוטין מיהודים מן הקו הירוק מזרחה, ומדינה דו-לאומית, שתהפוך בהדרגה למדינה פלשתינאית נוספת, מן הקו הירוק מערבה.
מי שדוגל בזכות השיבה, אינו מכיר בזכותה של ישראל – מדינת העם היהודי, להתקיים. מי שדוגל בזכות השיבה, שולל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, זכות המוקנית לכל עם בעולם, ואת זכותו לריבונות לאומית. היוזמה הזאת מסוכנת מאין כמותה. יש לדחות אותה על הסף, כפי שדחה אותה על הסף ראש הממשלה שרון, כשהוגשה לראשונה לפני חמש שנים.
כאמור, גם אם מדובר בצעד טקטי של ראש הממשלה, זהו צעד מיותר ומסוכן. אך אין זה מן הנמנע שמדובר בצעד אסטרטגי של ממש. ראש הממשלה אומר בפה מלא, בפתח ישיבת הממשלה, שיש בתוכנית אלמנטים חיוביים. מקדימה אותו שרת החוץ ציפי לבני, המבהירה את התנגדותה של ישראל לסעיפי היוזמה הנוגעים לפליטים, ואת ציפייתה שהם יתוקנו בוועידת ריאד.
המשתמע מדברים אלה, הוא רמז שאם יסירו או ימתנו הסעודים את הסעיפים הנוגעים לזכות השיבה, הסוגיה הטריטוריאלית לא תהווה מכשול. בכך, ממשיך אולמרט את התהליך שהתחיל בו מקורבו אהוד ברק בוועידת קמפ-דיוויד – נטישת רעיון הפשרה הטריטוריאלית וכניעה לתכתיב הערבי; דרישה לנסיגה מוחלטת.
נסיגה ישראלית מלאה מן השטחים, משמעותה – מתן פרס לערבים שתקפו אותנו והפסידו במלחמה, ובכך עידודם להלחם בנו גם בעתיד. נסיגה כזאת, משמעותה – ויתור רחב היקף על שטחי מולדת, כולל אזורים ריקים מערבים שאין בהם כל איום דמוגראפי על ישראל, התנקשות בריבונותה של מדינת ישראל בוויתור על אזורים ריבוניים של המדינה כירושלים והגולן, עקירת מאות אלפי אזרחים ישראלים ויישוביהם, חלוקתה של ירושלים, בירת ישראל, וגימוד ישראל לגבולות בלתי אפשריים להגנה ובכך הפקרת ביטחון המדינה. ומי שמאמין שאחרי נסיגה כזו ינטשו הערבים את תביעת "זכות השיבה" והסכסוך בינינו לבינם יסתיים, אינו אלא משלה את עצמו.
האימוץ הקרב והולך של היוזמה הסעודית בידי הממשלה, חמור ומסוכן מאין כמותו. העובדה שמדיניות הרפתקנית וקיצונית זו מוצעת בידי ראש ממשלה שאמור לעמוד בראשות מפלגת מרכז ולייצג את המרכז השפוי במדינה, הופכת את הסכנה לחמורה שבעתיים. והעובדה שגם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, המוביל בביטחה בסקרים, אינו שולל עוד על הסף את היוזמה, מחמירה את המצב אלף מונים.
זוהי סכנה לאומית חמורה ביותר.
* * *
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, חברי סומליו"ן
ומערכת "חדשות בן עזר"
משתתפים באבלה הכבד של חברתם
הסופרת ד"ר דורית אורגד
על מות אחותה
רינה הרושובסקי-מוזס
* * *
ס. נידח: לסופרים נידחים חסר הַ"וֶלְט שְׁמֶרְץ"
ידוע לנו שסופרים אמורים לדבר על צער העולם (מה שנקרא בגרמנית "וֶלְט שְׁמֶרְץ", ולא לבלבל עם שמאלץ או שְׁמָאֵץ בפולנית), על אי-צדק חברתי, על עוני, על כיבוש, על מדוכאים, לקונן על מצב האדם והעולם, אך גם לתבל את משאם הקשה במילתא דבדיחותא, ולדבר גם על אהבה, וספרות, והחיים היפים שהיו פעם, ובכלל, לפמפם את לב קוראיהם בסנטימנטאליות אינטלקטואלית עם ציטוטים, וככה יש לקוראים הרגשה שהסופר "מביע" את רחשי ליבם, ובייחוד כאשר הוא מעביר ביקורת לא מרושעת במיוחד כמעט על כל מה שאפשר לאיית.
צר לנו. אנחנו לא כאלה. אנחנו, הסופרים הנידחים, מדברים וכותבים רק על דברים ממשיים, תלויֵי הֵקשר, אפילו יהיה זה מצבם של השוטרים או נשנוש במסעדה תל-אביבית. אין לנו שום יכולת הפשטה. אנחנו לא יכולים לחבר אפילו שלוש מילים יחד אם הן לא מספרות משהו ולא אומרות משהו חדש שטרם נלעס לעייפה. לכן אף קורא לא יכול להזדהות איתנו בלב שלם. לכל היותר הוא משתעשע או סקרן לקרוא אותנו. אבל אנחנו לא מציידים אותו בשום מזון רוחני. כי אנחנו מגלמים בעיניו, לעומת סופרים אחרים – את פשיטת הרגל של הרוחניות. אנחנו ארציים. גשמיים. גסים. מה לעשות, אנחנו בני איכרים, למרות שמעולם לא החזקנו מחרשה ביד. מה לעשות? – בעינינו, נאד שמתואר היטב בסיפור חשוב יותר מכתיבה מגוייסת לאידיאה העוסקת בתיקון מצב האדם והעולם.
ואנחנו לא מוכנים, כמצוות סופרים חשובים – שכל דבר נכון שאנחנו אומרים לא יהיה מקורי וכל דבר מקורי שאנחנו אומרים לא יהיה נכון.
יעקב זמיר
על חלומות ופשרם
בין מה שאני רואה לבין מה שאני אומר
בין מה שאני אומר לבין מה שאני שותק
בין מה שאני שותק לבין מה שאני חולם
בין מה שאני חולם לבין מה שאני שוכח –
שירה
(המשורר המקסיקני אוקטביו פז, חתן פרס נובל לספרות 1990)
אני אין בפי שירי הלל על החלומות. ההיפך, יש לי לבוא איתם חשבון נוקב:
ידוע שהרפואה מתקדמת בצעדי ענק. גם בשטח ההרדמה. בהיותי רופא צעיר השתמשנו, לצורך ביצוע פעולות כירורגיות קצרות, באֵתֵר כחומר הרדמה, של יולדות, למשל. שמים מסכה על הפנים, עליה מטפטפים את הנוזל ומבקשים מן המורדמת לספור: אחת שתיים שלוש שבע שלוש עשרה עשרים ואחת ונחירה... מבצעים את הפעולה הכירורגית מהר מסירים את המסכה והגברת מתעוררת תוך שניות ספורות. אז היא מתחילה לספר לנו מה היא חלמה. וכאן בא סיפור ארוך בעשרים ושניים פרקים שאם היו מתרחשים במציאות זה היה נמשך הרבה שעות. מכאן אנו למדים שהחלום, כמה שנדמה לנו שהוא מתמשך, הרי שכולו קורה בשניות ספורות.
כולנו יודעים שרבי אמנים כמו רמברנדט ואחרים נעזרו בעוזרים רבים שהיו עושים בחלקי מלאכה מסוימים וכך מאפשרים לבוס להתרכז בעיקר היצירה. אם כך בשר ודם, לא כל שכן הקדוש ברוך הוא. נאמר לנו שברא את העולם בשישה ימים. וידוע לי ממקורות מוסמכים שחלקים מן העבודה הוא מסר לקבלני משנה. הדברים אמורים בעיקר בבניית גוף האדם שהוא הכי מסובך מכל מה שנברא. וכפי שאנו יודעים הקבלנים האלה תדיר יעשו את מלאכתם מה שנקרא "חפיף" וראה בוני גשר המכבייה ועוד.
וכך יצא שחלקים מגוף האדם נבנו לא לפי התכנית המקורית, ואף ברישול מה. ורבות הדוגמאות לכך, אך נתרכז במערכת השתן. זו תמיד בעייתית. דלקות, דליפות, בריחה, הרטבה, צניחה, ועוד. וזה היה בעיקר אצל בנותיה של חוה. הן ראו כך, הלכו והקימו גוש פמיניסטי רועש ורצו להתלונן אצל הכול יכול. "למה רק אצלנו? למה לזכרים אין הבעיות האלה? זה לא פייר ולא צודק, רוצות שגם הם יסבלו!"
מרוב מהומה הבטיח בורא עולם שיביא הליקויים גם על המין הזכרי. הבטיח וקיים. פרוסטאטה, תכיפות, טפטוף, כתמים במכנסיים, קטטר, קימה בלילות, ובימים וחיפוש מתמיד אחרי קיר או בניין שנמצא בהקמה לעשות המעשה. יען כי עוד באז הימים, ממש כבימינו, לא היו משתנות מצויות בארץ הקודש. בכפר סבא יש בית שימוש ציבורי? לא. אבל גם ברעננה אין וגם לא ברמת גן או בגבעתיים ועוד. בתל אביב היו כמה אבל העירייה הסבה אותם לקיוסקים כי מהם אפשר לגבות ארנונה.
מילא שבמשך היום רצים הגברים מדי פעם להתרוקן, אבל בלילה זה מחייב קימה מן המיטה, והליכה של סהרורי, לדדות, לבית המים, ולקוות שהכול יגיע למקום הנכון ולא מסביב. וכך אנו מוצאים את עצמנו כמוכי מחלת הירח במשך הלילות, וסהרוריים לא פחות בבקרים בגלל השינה המקוטעת.
וכאן אני מלא כעס על מלאך השינה שבחר לעשות מלאכתו בעקיפין ודרך חלומות מרגיזים. הוא לא מאפשר לישֵן לחוש בצרכיו ישירות, לקום פשוט משנתו ולעשות את שצריך. אלא הוא מוסרו למלאך החלומות. וזה האחרון, יימח שמו, מביא אותנו להיות גיבורי עלילה מותחת שעיקר תכליתנו בה היא מציאת בית שימוש זמין לצרכינו. ודוגמאות כאלה לרוב בזיכרוני.
הנה, ממש בלילה האחרון, חלמתי שאני מסב בחגיגת חתונה באיזה מקום, במקרה זה קיבוץ בו אני מכיר את רוב חבריו משנים רבות. ובאמצע החגיגה אני מרגיש שאני חייב להתרוקן ובדחיפות. בחלומי אני קם מן השולחן וניגש להיכן שאני מקווה שיש מקום כזה, ומוצא הדלת נעולה. הולך לבניין הסמוך אלא ששם הכול פרוץ לכל רוח ואי אפשר לעשות המעשה. והלחץ בי גובר, ואני תר אחר פינה כלשהי, מוסתרת מעין אדם, בה אוכל לבצע את זממי.
אך גם בחורבה שמצאתי אחר חיפושים מייגעים התגודדו חברי קיבוץ לרוב, חלקם מחברַיי הוותיקים. והם כאילו מנחשים את כוונתי ונוזפים בי על מחשבתי זו. אני בוש בכל המצב אך לא נשאר חייב ומטיח בהם על שהם לא מתחשבים בצרכיו של המוזמן אליהם ונועלים את הדלתות של כל ה"מוסדות" הללו. ותוך כדי הויכוח המרגיז הזה אני ניעור מחלומי ורץ לשירותים.
ובעת ההתרוקנות אני חושב לעצמי, ריבונו של עולם, כלום לא יכול היה מלאך השינה הזה לפעול ישירות, לבוא וללחוש: "קום יעקב, התנער ממיטתך, חושָה והתרוקֵנָה, אחרת תמצא תכף את עצמך שרוי בשלולית חמה ונעימה!" [ואכן יעקב, מזלך שהתעוררת מחלומך יבש, שהרי יש מקרים שדווקא החלום הזה מתממש! – ס.נ.]
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
[הוקרא בחוג היוצרים בכפר סבא]
נ.ב.
נתבשרנו שלשום שעיתונאי בכיר מעיתון נפוץ יקבל את פרס ישראל. והוא הצהיר שישראל הינה גן עדן לעיתונאים.
בוודאי שהיא גן עדן בו יכולים העיתונאים לעשות ולכתוב את כל מה שליבם חפץ. בלי מצפון, בלי ביקורת, בלי חשבון, ועם שיתוף פעולה עם האוייב. וראה מעלליהם במלחמת לבנון לפני מיספר חודשים, עת שימשו קציני תצפית קדמיים לטילים של האוייב ודאגו לספר לו בדיוק ובאיזו נקודת ציון נפלו פגזיו כדי שייטיב אחר כך לשלח אותם במדוייק. וממש רקדו על הדם של החללים. בגן העדן הזה אין צנזורה ואין מורא מאיש, בגלל חולשתם של מנהיגינו, אלה שאותם הם מגנים השכם והערב. ועדת עורכים, מה זה?
ולא רק זאת, הם, העיתונאים, משתלחים כאוות נפשם בכל הקדוש לעם הזה היושב כאן ומשלם מחיר יקר ביותר בחיי בניו. כל יום כתבה משמיצה אחרת על דברים שהיו או לא היו. ובלבד שיהיו כותרות. ועוד יש להם טענות על שמגבילים אותם ודורשים מחבריהם הזרים למלא שאלון בשדה התעופה. כי הם רוצים שהכול יהיה פרוץ כדי שישרתו את עצמם ואגב כך גם את האוייב באין מפריע.
גן עדן אמרתם? אפילו בגן העדן אין דבר כזה!
חמדה אביב
"תאכלי שלא יתקרר"
כָּרַכְתִּי עַל צַוָּאר
נִיחוֹחוֹת בֵּיתִי
וּבָאתִי אֶל בֵּית הָעוֹלָם –
שָׁם אָבִי – וְהַיּוֹם אֵינוֹ "יוֹמוֹ".
עֲדוּיָה זִרְעֵי זִכָּרוֹן תּוֹעֶה
אֲנִי פּוֹתַחַת שַׁעַר יַלְדּוּתִי הֶחָלוּד
וְנוֹשֶׁמֶת פְּרִיחַת הֲדָרִים
שֶׁהֵנִיחַ אָבִי בָּאֲגַרְטַל הַנְּחֹשֶׁת,
רָקוּעַ בְּסִמְטְאוֹת הָרֹבַע שֶׁלּוֹ
וּבַנַּרְגִּילָה שֶׁנּוֹתְרָה
נֵר עָשֵׁן – שָׁם,
בְּבֵית הָאֶבֶן שֶׁל סָבִי.
וּבְחַדְרִי – שִׁדַּת דַּמֶּשֶׂק ,
יָדְעָה מִזְרָח וּמַעֲרָב
עֲטוּרָה צְדָפִים צְדָפִים
בִּנְתִיב יַלְדּוּתִי –
הַהוֹלֵךְ וְכָלֵה כְּמוֹ אָבִי
וּכְמוֹ בְּשַׂר הַכֶּבֶשׂ וְהַשְּׁעוּעִית
עַל הַפְּתִילִיָּה שֶׁל אִמָּא
הַמִּתְבַּשְּׁלִים לְאִטָּם
כָּל הַלַּיְלָה
כָּל הַלַּיְלָה
כְּמוֹ סִפּוּר בְּלִי סוֹף.
וְהַזֵּיתִים עִם הַלִּימוֹן
שֶׁדָּפַק אָבִי עִם פַּטִּישׁ הָעֵץ
טַךְ טַךְ עַל הַשַּׁיִשׁ
טַךְ טַךְ
יְרוּשָׁלַיִם
טַךְ טַךְ
דַּמֶּשֶׂק
טַךְ! אַתָּה כָּאן,
טַךְ! אַתָּה שָׁם
אַתָּה?! מָה אַתָּה?!
וּבְלֵיל שַׁבָּת – בְּבֵיתִי
נִתְחֵי עוֹף בְּנֹסַח סֶצ'וּאָן
וַאֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ
עוֹד פַּעַם
רַק הַפַּעַם הַזּוֹ!
אֶת קוֹלְךָ הַמִּתְפּוֹגֵג – יָא אַבָּא
קוֹרֵא לִי מֵהַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה:
"יָא בִּינְתִי!
תֹּאכְלִי אֶת הַקּוּבֶּה!
יָא בִּינְתִי,
תֹּאכְלִי שֶׁלֹּא תִּתְקָרֵר"
הוועדה המייעצת של "חדשות בן עזר" לפסח
ממליצה לחיילי צה"ל במחנות ובמוצבים להתחיל לאגור מזון לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה.
זיכרו: כל חבילות המזון שתישלחנה אליכם תעוכבנה במשרדי הפלוגות עד אחרי חג הפסח כדי שמזונכם האישי לא יחמיץ את מחנות צה"ל הכשרים! – ואתם תכרסמו רק מצות ומזון כשר אחר.
ברגע האחרון
מסתמנת אפשרות שהחמץ של צה"ל יימכר לחייל דרוזי, בידואי או עולה מרוסיה שאינו יהודי ואינו נימול – וכך יהיה לשאר חיילי צה"ל הנימולים היתר להחזיק בפסח החמץ בכליהם!
המלצה להגבלת אורכו של הכתוב במכתב העיתי
שלום לך אהוד,
תודה על עיתונך המחזיר אותי לנעוריי – לפתח תקווה.
הרשה לי לייעץ, מניסיוני במערכת השנתון "שיח שכולים" (בהוצאת "יד לבנים") לגבי פרסום דבריהם של הכותבים בעיתונך. אני ממליצה – פרסום לסירוגין, ז.א. אחת לשני עיתונים ולא בכל עיתון. כמו-כן – הגבלת אורכו של הכתוב לפי שיקולך, מבלי להירתע ממי שעלול להיעלב...
בהערכה רבה,
צפירה יונתן
פ.ס.תודתי ליוסי גמזו הזוכר את נתן יונתן.
אהוד: אני מקווה שהכותבים ישמעו לעצתך, כי יש עוד קוראים שמתאוננים על האריכות!
משה גרנות
נשים מחפשות משמעות
על ספרה של דורית זילברמן, "תמצאי לי אהבה", ידיעות אחרונות, 2006, 239 עמ'
את המשאלה "תמצאי לי אהבה" פורשת גיבורת הספר, דרי (סמדר חפץ), בת ה 38, בפני המנטור שלה, הסופרת יונה נסים (ע' 96), וזו שיודעת לכוון את חייה של תלמידתה בכל תחום אפשרי – היא מתגלה כחסרת אונים דווקא בעניין הזה ב"מציאת אהבה".
יונה נסים, שהרומן החדש שלה "דרוש שותף שלישי זורם" מצליח לכבוש אפילו את ליבה של בת, היא בתה של הגיבורה, נוטעת בדרי את התחושה שהספרות מקדימה את החיים, ולא רק שאיננה חיקוי שלהם, אלא שהיא מנבאה את התרחשויותיהם, ואף מחוללת אותם. יונה נסים, למשל, מנבאה ששמיל, גרושה של דרי ימות (ע' 33, 81); כל מה שיונה כותבת בספרה הנ"ל, אמנם מתקיים, כולל מות הגיבורים (ע' 91, 93, 102). אחת הגיבורות של יונה היא קלרה, ואמנם בהמשך הופכת דרי לסופרת הצללים של ניצולת שואה בשם קלרה הר-נוי (ע' 120). יונה, שמנהלת סדנאות כתיבה, יודעת מה באמת מתרחש בחייהם של המשתתפים בסדנה (ע' 154 ואילך). הדברים נאמרים במפורש: ספרות יכולה לברוא מציאות (ע' 194-195, 235).
ליונה נסים יש השפעה גם למרחוק – דרי, שמשתתפת גם כן בסדנאות הנ"ל, כותבת סיפור על טנגו עם איש זר על הגג, ואותה סצינה ממש מוקרנת בסרט בסינמטק (ע' 207 ואילך). דרי מגיעה באקראי לאותו סינמטק, נאבקת שירשו לה להיכנס, למרות שמדובר בהקרנה למוזמנים בלבד, וכשהיא צופה בסרט, מסתבר לה שהסרט הוא עליה, ויוצר הסרט איננו אלא ולדק, המוביל הרוסי שסייע לה אחרי שגנבים רוקנו לה את כל הבית (ע' 220 ואילך).
לדרי יש מנטור ספרותי נוסף מעולם האמת – וירג'יניה וולף, סופרת שהייתה מועדפת על אביה (ע' 44, 49 ואילך), ואשר מנתבת את דרי אל העושר הרוחני של האנדרוגניות, ומשם אל ההתנסות הלסבית עם יונה נסים (ע' 145 ואילך), ודרך התרגום של "גלים", שדרי לוקחת על עצמה – אל שאיפות אובדניות – חיקוי המתבקש למי שווירג'יניה וולף היא מורת דרכה (ע' 49 ואילך, 85 ואילך, 95 ואילך). דרי אפילו מתלוננת בנוסח וירג'יניה וולף, כי למרות שהיא גרה בווילה – אין לה "חדר משלה" (ע' 45).
יונה נסים "הנביאה" ו"המכשפה" היא מנטור הרבה יותר "בונה": היא מסמנת לדרי תחנות שהיא חייבת לעבור: עליה לזנוח את עבודת העריכה, ממנה היא התפרנסה עד כה, מלאכה שאיננה גורמת לסיפוק, ואיננה מביאה כבוד – לעבור לתרגום. אחר כך עליה לשמש כסופרת צללים, ולבסוף לעבור ליצירת ספרות ממש (ע' 39, 44, 85 ואילך, 95 ואילך, 115, 152, 198). אלא מאי? כאשר דרי מצליחה להגיע לעצמאות יצירתית – נבואותיה של יונה נסים חדלות להתגשם, ודרי זוכה לאהבה גדולה (עם ולדק המוביל ויוצר הסרט על חייה של דרי – ע' 233 ואילך).
שתי הגיבורות בספר מחפשות משמעות לחייהן. יונה נסים עושה רושם שכביכול מצאה, והיא חשה עצמה ראויה להדריך אחרים – ודווקא משום כך היא נכשלת בסוף הרומן (היא "מוצאת" את המיטלטלים הגנובים של דרי בעקבות "הארה" ספרותית, וזה מתברר כפיאסקו ענק – ע' 233 ואילך), ודווקא דרי, השוקעת בתהומות של דיכאון, והממשיכה לחפש לאורך כל הרומן, זוכה לשתי מתנות: אהבה ויצירה. אולי סמלית היא העובדה, בהקשר הזה, שלדרי יש שני כלבים ששמותיהם עוז ויהושע (כשמם של שני הסופרים המובילים בספרות העברית העכשווית), ואילו ליונה נסים יש כלב אחד בעל שלוש רגליים, ששמו – בר-בי-קיו.
לטעמי, יש בספר מעין חתירה ל"תחליף דת". האדם החילוני, החופשי, איננו מוצא משמעות לחיים, ועל פניו, כל המתרחש הוא בעיניו אקראי. קשה לעכל ודאות כזאת, כי האדם עצמו הוא "יצור מתכנן במהות" – איך זה, אם כן, שגורלי עלי אדמות הוא פרי של מקרה? הדת אמנם מבטיחה הבטחות בתחום הזה, אך האדם "המדעי" (לא בעל הידע המדעי, אלא בעל האמונה במדענים!) איננו מוצא להן סימוכין. יש מי שלמד לחיות עם תחושת חוסר המשמעות, ויש מי שמבקש לברוא אותה, כפי שעושה דרי, גיבורת הרומן הזה. החזרה אל הדת, שיונה ודרי מנסות בשעת משבר, איננה מסתמנת כאופציה (ע' 102 ואילך).
ברומן משובצים מספר סיפורים מדהימים (ע' 154-198) המושמעים בסדנה של יונה נסים (דורית זילברמן עצמה עוסקת, בין עיסוקיה הרבים, בהדרכה בסדנאות לכתיבה יוצרת). הגם שסיפורים אלה ממש מרתקים (רובם – לא כולם; ראו לדוגמה בע' 230) – לא תמיד מצאתי בהם את החוט המקשר לעיקר העלילה של הרומן.
למרות השאיפה המיסטית ממש של הרומן לחפש ("מתחת לאדמה!") משמעות באירועים, הרומן הוא ביסודו ריאליסטי. הדמויות הן בשר ודם, ולא סמלים, אין אירועים אבסורדיים, והחלומות שמשובצים בספר אינם גולשים לכדי כתיבה סוריאליסטית. לכן נראה לי מוזר שפה ושם יש אי תשומת לב למה שהריאליה הייתה "תובעת" מהסופרת – לדוגמה: שמיל, גרושה של דרי, מתאבד, כפי שיונה נסים ניבאה (ע' 33, 81), ואין שום סימן לאבל באף אחד מעמודי הספר. מילא שדרי אינה מתאבלת, כי היא הרי לא אהבה אותו, ומותו אולי גרם לה אפילו להקלה, אבל הבת (ששמה בת!), שמראה רגישות גם כלפי החיים וגם כלפי הספרות – איך זה שהיא מתעלמת לחלוטין ממותו הטראגי של אביה? אין שום איזכור בנושא הזה, כאילו דרכו של העולם היא שאבות מתאבדים, ואיש איננו לוקח ללב.
הדמויות בספר מעוצבות היטב – הן בשר ודם, ולא סמלים, כאמור, לכן המסרים שבו עזים במיוחד, ולטעמי אלה הם: "חובה" לחפש משמעות לאירועים, ו"המלצה" לתהות אחר הקשר העמוק שבין ספרות לחיים. אי הסכמתי עם שני המסרים גם יחד איננה מפחיתה מהערכתי העמוקה להישג הספרותי.
נרקיס מלך הביצה
סיפור מאת רוני גרוס
הטיולים היו חלק מחיי. מכל פינה, מכל שדה, הציצו אלפי פרחי בר, מבשרים, כל אחד בתורו, את תקופות השנה. היכרתי כמעט כל עץ וכל פרח בסביבות הכפר. יוצאים היינו אל מחוץ לכפר, קוטפים כלניות ונוריות באביב, פרגים וחרציות לעת קיץ, רקפות, חבצלות, צבעונים או כל פרח שגבעולו ארוך דיו לשימו באגרטל. אותה עת מותר היה לקטוף פרחי שדה לקישוט. החרוצים בינינו היו חופרים באדמה, מוציאים את הבצלים ומביאים לשתול בחצר הבית. כך נתמלאו גם החצרות בשלל צבעים וריחות. מכולם היה אהוב עלי פרח הנרקיס. לא לשווא קיבל את התואר "מלך הבִיצה". צומח היה באדמה הבוצית שבשדות הכפר, גאה בכתרו הזוהר ושולח את ריחו החריף למרחוק כאומר: "את מראי תראו, את ריחי תריחו, ואלי לא תגיעו."
"אנחנו יורדים לשדות לראות את הנרקיסים," קראו לי חבריי, "רוצה לבוא?"
"בטח," עניתי, שש לכל הרפתקה.
פניתי לנעול את מגפי הגומי השחורים. אדמת השדות הכבדה הפכה לעיסת בוץ הנדבק לסוליות והופך אותן למשקולות כבדות המקשות על ההליכה. לו הייתי צועד בנעליים, היה הבוץ חודר אל רגליי, מרטיב את הגרביים ומזהם את הרגליים.
"נו בוא כבר, עוד מעט חושך."
"חכו לי אני כבר בא."
ירדנו אל הפרדסים בקבוצה גדולה. הדרך, שהייתה סלולה בעוברה בין בתי הכפר, הפכה לשביל מכוסה מים ובוץ. הריח המוכר של האדמה הרטובה, ריח האהוב על כל חקלאי, שימח את נחירינו. מה טוב לרוץ במגפיים בתוך השלוליות ולהתיז על החברים המופתעים.
"אי!" צעקו כשסילון מים ניתז עליהם ממגפיי.
"אי!" השבתי צעקה, כשמגפי חברי היזו את מי השלולית על פני, "שלא תעזו!"
כך, בצחוק ובדילוגים עברה עלינו הדרך.
האדמה הכבדה נצצה לעברנו מעבר לפרדסים. קרני השמש החורפית נפלו על הרגבים הלחים וניתזו מהשלוליות ישר אל עינינו.
"נרקיסים!" נשמעה הקריאה. חלקת הנרקיסים היתה בשלולית הגדולה לפנינו. ראינו את שטיח-הקרם, תערובת עלי-הכותרת הלבנים והכתרים הצהובים. הגשם הפך את האדמה למשטח חלקלק שעליו פסענו לאט, נזהרים שלא למעוד.
"אי!" קרא מישהו. עיניו היו נעוצות בשפעת הפרחים והוא, מפני שלא שת את לבו על מה דורכות רגליו, מעד ונפל.
ובינתיים, בבית, שוב חיפשו אותי.
"הילד נעלם כמו בלעה אותו האדמה!" התלוננה אימא באזני אבא, אותו הזעיקה ממקום עבודתו בצרכניה. "רגע אחד עוד היה פה, ואחר כך כבר לא ראיתי אותו."
"אל תדאגי, נמצא אותו," ניחם אותה אבי. דאגתה של אימי נגעה אל ליבו.
קראו בשמי, שאלו אצל החברים, רצו אל הבתים השכנים... והילד איננו. מישהו נזכר שילדים אחדים בני גילי קראו לו לראות את פריחת הנרקיסים בביצה.
מיד שמו ההורים פעמיהם אל הביצה הגדולה שנקוותה בשדות המושב מדי חורף.
נלהב מן המראה עברתי מפרח אל פרח, מריח את ריחו המשכר ומוסיף לזר שקטפתי לקשט בו את הבית. האדמה הכבדה מנעה ממי-הגשמים לחלחל במהירות, ועל קרקעית הביצה נקווה בוץ סמיך, שרגליי בוססו בו עתה.
לפתע הרגשתי כי הרגליים אינן נשמעות לי. ניסיתי להרים את הרגל ולפסוע, אולם המגף ששקע בבוץ, מיאן לצאת. ניסיתי שוב ושוב, אולם הבוץ והמגף היו עקשנים ממני.
הבטתי סביב מחפש אחר עזרה. כל-כך הייתי שקוע בפרחים שלא הרגשתי כיצד התרחקו חבריי לשדות אחרים. מרחוק ראיתי אותם קוטפים את פרחי הנרקיס. קראתי לעזרה, אולם הם היו רחוקים מדי וקולי חלש מדי. הפחד החל לחלחל בקירבי. למרות החורף הקר הרגשתי פלגי זיעה גולשים על עמוד השדרה שלי. לא אמרתי להורים שאני יורד אל הנרקיסים, והחברים ודאי לא ישגיחו כי נשארתי מאחור. עוד מעט יתחיל להחשיך. מי יודע כמה זמן יעבור עד שאצא מהבוץ? ואולי לא אוכל לצאת עד שהאביב ייבש את הבוץ? ומה אוכל עד אז? ואיך אילחם בקור ובאימה?
השמש שקעה מעבר לגבעה עליה שכן הכפר. עדיין היה אור, אולם ידעתי כי לא לזמן רב. החזקתי בכוח את זר הנרקיסים שקטפתי, כאילו היה הוא מקור ההצלה היחיד שלי. הנרקיסים חיים כל ימיהם בביצה ושורדים שם.
דמויות קטנות נראו יורדות מהגבעה ומתקרבות במהירות אל הביצה.
"הנה הוא," שמעתי את אבי קורא בתערובת של כעס ואנחת רווחה.
"בוא הנה!" קראה אימי.
"לא יכול," בכיתי, "אני תקוע."
יד גדולה תפסה בי ומשכה אותי מהמלכודת.
"המגף!" קראתי, מצר על מגפי שנשאר תקוע במי המדמנה.
"אל תדאג, אני אוציא אותו!" הניף אותי אבי על כתפיו, שלה את המגף התקוע בבוץ ונעל אותו לרגלי.
מיותר היה לגעור בי או להציל ממני הבטחה שלא אחזור על תעלוליי. גם הוריי וגם אני ידענו כי סאת צרותיהם עוד לא תמה.
המשך יבוא
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי
והחוג לחקר השבטים הנבטים האציליים בנגב
מכריזים על שלושה ימי עיון בנגב
בנושא: המורשת המפוארת של הגבר הנבטי
ביחסו לאישה הנבטית בנגב
בין הנושאים שיידונו בימי העיון:
כיצד כולאים את האישה הנבטית בבית ואין מאפשרים לה ללמוד. כיצד הופכים אותה למכונת לידות שהופכות את קצבאות הביטוח הלאומי לבנקט לבעלים. כיצד שורפים מפעלים עצמאיים של נשים נבטיות. כיצד בעלים נבטיים אונסים את נשותיהם. כיצד בעלים נבטיים מכים את נשותיהם מבלי להותיר בהן עקבות. כיצד בעלים נבטיים מתגרשים ומתחתנים כדי לקיים מצוות ריבוי נשים. כיצד קונים בזול כלות בעזה. כיצד גברים נבטיים נהרגים והורגים בתאונות דרכים פראיות ובכך משחררים את אלמנותיהן אך גם מותירים אותן ללא אמצעי קיום.
לא תהיינה סדנאות!
ההרשמה בחדרי המיון של בית החולים לנשים נבטיות מוכות בנגב.
דינה קטן בן-ציון על מיוֹ הוֹמֶן
לאהוד שלום רב,
כולנו חיים בעולמות שונים ולא פעם גם משונים, שהפגישות ביניהם קצרות, אקראיות, לעיתים מופלאות, זאת ברגעי השקט שבתוכנו, בעוד הרעש והאיום הסובב אותנו גדלים והולכים.
אני קוראת את "הארץ" על מוספיו, את עיתונך האלקטרוני, עיתוני ספרות, ספרות עיונית וספרות יפה – ספרים שרואים אור כאן, וספרים בשפה שממנה אני מתרגמת זה שנים, ולעיתים מעיינת גם בביטאון ושמו "גשר", היוצא בסרבית פעם בחודשיים מטעם התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר בישראל, והיות שהעורכת שלו היא סופרת, מתרגמת ועיתונאית – אנה שומלו – מובאים בו מאמרים שונים על נושאים הקשורים בספרות ותרבות.
הייתי רוצה לשתף את קוראי "חדשות בן עזר" בכמה משפטים ובהם הרהורים של עולה ותיק, מיו הומן, מהנדס לבניית אניות שעלה לישראל ב-1979, ששניים מסיפוריו היפים מאוד ראו אור בקובץ "בארץ אהבתי – יצירות יוצאי יוגוסלביה-לשעבר בישראל"(תל אביב, 2005 – וגם זה מפעל ספרותי-תרבותי ראוי לשבח, אבל נידח, אם להשתמש בטרמינולוגיה של הסופר הנידח!)
בברכה,
דינה קטן בן-ציון
מהרהורי מיוֹ הוֹמֶן
כדי להבין אדם, צריך להכיר אותו. כדי להכיר אותו, צריך להבין אותו. כדי להכיר ולהבין אדם, צריך למצוא אותו.
פעם לאנשים היה זמן גם לחברים. כיום אין זמן אפילו לאויבים.
לא חשוב כמה כוחות סוס יש לרכב. חשוב שהאוחז בהגה לא יהיה חמור.
האור היה כה עז, עד שעיניי חשכו.
הייתי מתאבד, אך פשוט אין לי זמן לזה. אני כל הזמן עסוק.
פורסם ב"גשר" 1/2007, תחת הכותרת: "הרהורי מיו הומן".
דורון גיסין
אם יש גן עדן – שאלה שתשובה אין לה
לפני יומיים הפכתי את הדף האחרון בספר "אם יש גן עדן" מאת רון לשם (בהוצאת זמורה-ביתן). איני יודע איך אחרים קוראים, אצלי הכתוב הופך ויזואלי והתמונות עומדות נגד עיניי כמעין תסריט או מחזה. אל תוך התמונות נצרבים גם ריחות וקולות וכך אני חווה את הקריאה במירב חושיי. תחושת המחנק שחשתי תוך כדי הקריאה היתה אמיתית. זהו ספר מטלטל ועוכר שלווה ברמה גבוהה. לא אכנס כאן לניתוח התובנות והמסקנות המתבקשות, באשר כל קורא ומחשבותיו עימו. לדעתי הלא מלומדה חייב ספר זה להיות חלק ממטענו של כל קצין בצה"ל, ושוכן קבע על שולחנם של מעצבי וקובעי מדיניות, ולחייבם לקרוא בו חזור וקרוא בטרם שולחים ולו חייל אחד אל שדה הקרב.
קשה בקריאה אך מתגמל את מי שיקרא. ספר חובה לאנשים חושבים.
יושר ויושרה אינם אותו דבר
רבים הם האנשים הישרים, אך אין הרבה בעלי יושרה שגם הפכו את תכונתם זו לדרך חיים. אחד מאלה היה סבי אב-אימי, ברוך. לאחר חזרתו מגלות כפויה בהר הלבנון בזמן מלחמת העולם הראשונה, בגלל מעורבותו העקיפה בעסקי הריגול של משפחת אהרונסון, חיפש סבי ברוך פרנסה לו ולמשפחתו.
בהמלצתו של יצחק רוקח מונה סבא ברוך לאחראי על הקמת האחוזה החקלאית קלמניה עבור משפחת גרידינגר מאנגליה, שהונה בא לה משווק ביצים. סבא הוזמן ללונדון לראיון בו פרס את משנתו ותנאיו, מה שלא נשא חן בעיני מראיינו [משה גרידינגר] והפגישה נסתיימה בלא כלום.
רק משנתקבלו תנאיו קיבל עליו סבא את הקמת החווה. שני תנאים עיקריים התנה סבא האחד: אין עוררין על סמכותו בכל מה שנוגע למבנה החקלאי של החווה [ותיכנונה]. השני היה שאין הוא מתעסק בענייני כספים, וכל ההתחשבנות והתשלומים יבוצעו על ידי נאמן על המשפחה.
במהלך ביצוע מערכת המים של החווה הוזמן ציוד רב מאחד הסוחרים בתל אביב, כאשר חזר סבא בסוף השבוע לביתו בפתח-תקווה, הופתע לראות ערימה מכוסה ליד עץ התות הגדול שבחצר. לשאלתו נענה" "אני לא יודעת – שלחו מתל-אביב."
מתחת לכיסוי נתגלה ריהוט סלוני ואבזרי אינסטלציה משובחים. הסוחר התל-אביבי הסביר לסבא שזהו הקומיסיון הנהוג במקרה של הזמנה בסדר גודל כזה.
ללא היסוס הוזמנה משאית וכל הכבודה נשלחה חזרה. מובן שאת מחיר ההחזרה שילם סבא מכיסו.
לקראת סיום עבודתו בהקמתה ובניהולה של קלמניה, פנה סבא ברוך אל מעסיקו והגיש את התפטרותו מהתפקיד באומרו: "אינך זקוק יותר למומחה מרמתי, די לך באדם שימשיך וינהל בצורה שוטפת את העבודה בחווה ואין צורך לשלם שכר כה גבוה לי, כי איני מביא לעניין תועלת המצדיקה שכר ברמה כזו."
הוא שאמרנו – יושרה אינה יושר ומעטים להוותנו מיישמים את התכונה הזו הלכה למעשה. לו היו מנהיגי העת הזו בעלי יושרה בנוסף להיותם אנשים ישרים יתכן שהיה מצבנו אחר.
א. בן עזר מעיר: דודי ברוך בן עזר רַאבּ היה מנהל תחנת הניסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית אך לא היה מעורב בעסקי הריגול של קבוצת ניל"י אלא התנגד להם, וכאשר נעלם אבשלום פיינברג חברו, ובא יוסף לישנסקי על מקומו, חזה את סופם המר ועזב את עבודתו החקלאית בתחנה, ומאוחר יותר נאלץ לברוח מפתח-תקווה ומצא מחסה דווקא בתוך צייד של הזואולוג אהרוני בהרי הלבנון, כדי להקים מוזיאון זואולוגי לג'מאל פשה. סיפורו כלול בחלקו בביוגראפיה הנשכחת של אחותו המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש".
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[עוד פרק מרומאן נידח שאינו שייך לספרות העברית]
פרק עשרים ואחד
דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר
שנים רבות לאחר מכן, כבר לאחר מותה, מצאתי בארגז של דודתי יעל, בין הג'וקים (הקוקורצ'ות, כפי שנהגה לכנותם), המכתבים הנירגשים לאביתר, שלא נשלחו, הפתקים שקיבלה מחברתה ארלטי קלדם, הפארטיטורות הישנות של האופרות האיטלקיות וארנקי-העור המתפוררים – את הסיפור שכתבה על מות אחותה בת-שבע.
יעל כתבה אותו אחרת מכפי שסופר במשפחתנו, בעיקר מפי דודי אלכס. המריבה הגדולה בינה לבין דודי פרצה לאחר שטען שנשים אינן יכולות להיות סופרות, את שירת מרים ושירת דבורה כתבו גברים בתקופת עזרא הסופר, ואם יעל חושבת שהיא תהיה יום אחד סופרת אז כדאי לה קודם ללמוד להשתין בקשת ולקבל זכות בחירה לוועד המושבה! –
"נשים צריכות לבשל, ללדת ולהתפלל בעזרת הנשים ואם הן חופשיות – אז שתלכנה לשיר בחוג הדראמאטי של בשסמן!"
יעל לא נישארה חייבת: "איך אתה לא מתבייש להכניס אותנו בסירה אחת עם עזרא הסופר? אתה עוד תיראה יום אחד שהספרות כולה תיעשה למקצוע של נשים – הן תכתובנה את הרומאנים, והגיבורות שלהן תהיינה נשים, וכל הקוראים יהיו נשים, שתקראנה רק רומאנים שכתבו נשים, על נשים, ותלמדנה בבתי-הספר רק יצירות שכתבו נשים, על נשים, ותכתובנה רצנזיות וספרים רק על נשים, שכתבו על נשים, ואתם הגברים תמשיכו להשתין בקשת ולנער את הזרג ולהתעסק בפוליטיקה של ועד המושבה!"
היא לא שינתה את שם אחותה אבל הכניסה בסיפור את אביתר ירקוני, אהובה-שלה, שנהרג לא מבעיטת פרד אלא נשחט בהתקפה הגדולה של הערבים על המושבה, וכך כתבה:
לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסיי בעלי גוון חום-צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל, וקרירות נעימה תזלוף מחלל הרעפים ותישמר בקירות אבני-הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים, ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם את אימת החשיכה בזימרה חד-גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונותיהם של גברים.
בני-הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות וגם בחביון הברושים המחודדים ודקלי הוואשינגטוניות.
רק עוד שעה אחת אשהה כאן הלילה. לילי האחרון!
מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית-הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעה חבטת-יד חזקה בדוכן-התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידות הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.
ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר-רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.
קולות האסון וזעקות אימו ואחיו זליג ואחיותיו בקעו את שדרות הברושים ועצי האקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מורדכה-באר'ל, הקרוי כך בקהל מפני שהוא עיקש כפרד, בע'ל בערבית. הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חושחש – ובפיו זעקת תחינה – הפרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא-הוא ר' מורדכה-באר'ל שקולו רודף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.
אביתר לא היסס רגע. אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת איכרים היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה, וגם לא לקחו חרת ערבי שיעשה את העבודה כדי להערים על אלוהים. ואף לבית-הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ-ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, החרדים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.
אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הפרד, הפרד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורסת ואל אין-פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב-דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה הסוררת באפסר –
שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –
עוד באותו ערב מת אביתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הפלטשר, חובש-המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.
ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני!
אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: "בת-שבע, נפשי חופצה אותך. בחיאתכ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באקאציות בחצות היום. א."
ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח, וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש. למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר-כך בפני חבריו.
אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה היה כריח כל שאר מצעי-ביתנו הספוגים עשן יום הכביסה המורתחת בדוד נחושת מפוייח בחצר, והמוקד מתחתיו שולח עשנו לעבר הכבסים המתייבשים על החבל. ואני, מה לי ניחוח נקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ-הפחמים הגבוה, שחור-הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?
מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה "מלאך-המוות שווסטער", אחותו של מלאך-המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך אני ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת-רגל, ברחתי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר-כבשים היכרתי. אבי נוהג להתעטף בהן, בחורף, כדי להחם את גופו. אביתר לא ידע. ובמושבה סופר כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.
בבייקה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי-הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים על גבי מחצלות, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי-הזהב וחפן את פקועי-שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל את שמלתי ולפתוח כפתור בתחתונים מכאן וכפתור בתחתונים מכאן, ולפתע חשתי שאצלו, הדבר ההוא, מזדקר ממנו –
"הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, הוא טומאה," אומרת אמא, "כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית-סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי-חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך. להרוס אותך ואת שמך הטוב. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר ההוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת – ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי-אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן!"
הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, ג'ובראן, החוזר מדי יום לפנות-ערב עם הפרות וכל אחת פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת אל הרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת-הערב ולגבינה. פגשתי את ג'ובראן ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי: "מעלימתי, גבירתי, בידכ, את רוצה שאראה לך משהו יפה?" – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבו-ליג'ה ואל-עוג'ה, הוא הירקון, אך לא –
מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר ההוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר-מה שקוף וריחו מתקתק-מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידיי פעמים רבות בקוביית סבון-הכביסה השכמי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק-דוחה –
ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ג'ובראן ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, עיוור ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, גם על כפתורי התחתונים (כי גומי טרם היה אז, ובכפתורים היתה דבורה התופרת תופרת לנו אותם מבד ערבי פשוט על מכונת-התפירה "זינגר", כשהיא עוברת מבית לבית בימים שנקבעו מראש ונקראו בשם "יום התופרת") – ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דיפיניל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי-זהב ג'אפאס באנגלית (אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה), והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע להתחתן איתי כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד ניבנה בית-אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו וגם גן-ירק קטן ופרות אחדות וסוסים ונחיה מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –
וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה: "מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי-זהב?" ואני עניתי כי מדביקות אנו, חברותיי ואני, פנסי-רוח מן הנייר הדק הזה –
עוד באותו לילה ניכרו בי אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בביטני –
גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי-בסתר על ערימת תפוחי-הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי-הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו-העירוב של המושבה בטיולנו, היה קולו של ר' מורדכה-באר'ל נישא אחרינו – מעבר בתי המושבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים-קמעה, הנושמים בלילות הטל, ממש כלילה הזה –
"פריצס! פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!
אל תרחיקו מתחום השבת!"
וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרה מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכה אל הפלטשר, חובש-המושבה, למען יזרה אבקת יודופורם צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –
בני-הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן צפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ובדקלי הוואשינגטוניות –
עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ-קנה הנקרא "אבו-חמסה" ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך צפונה אל דהרת אל-עדש היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפריים מכחילים-מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "
ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדס הצעיר של ר' מורדכה-באר'ל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לפרד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הזהבהבים –
כדור אחד בראשו של הפרד המועד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכה-באר'ל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –
לחיצה, ירייה, רתיעה –
אשבור את השקט –
לחיצה, ירייה, רתיעה –
כמכת-היד החזקה על דוכן התפילה –
ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות שיח' אבו-רבח לבין הכפר הערבי פרוכיה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן פעם אחרונה אל שמיך, אלוהיי שבמרומים, כן, אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות של עצי האקליפטוסים, שדרות סג'אראת אל-יהוד, עץ היהודים, שניטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –
ואטיל עצמי אל המים הירקרקים, שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –
במחילות הרקב תפרח אהבתנו
תפרח ותשגה עד מאוד –
בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –
שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –
חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –
המשך יבוא
יונה טפר
המילכוד של הסופרים בהפקות לטלוויזיה
לאהוד שלום רב!
לפני ימים ספורים קיבלתי פנייה מחברת ברוש הפקות איכות בע"מ/ערוץ הופ לאפשר להם לכלול את אחד מספרי בהפקה שהם עושים לקראת האביב. ולאחר שנתתי את הסכמתי בע"פ קיבלתי את החוזה. אני מביאה בפניך את עיקרי החוזה הדרקוני, כדי ליידע את שאר חברי סומליון בעזות המצח של 'ברוש הפקות' ו'הופ' המניחים ששלוש דקות של קריאת קטעים מתוך יצירה מעניקה להם את הזכויות ליצירה בעולם הזה ואולי גם בעולם הבא ללא שום תגמול ליוצר מחבר היצירה.
הנה קובץ משפטים (פנינים) מתוך החוזה:
אני מאשר/ת בזאת כי כל הזכויות (לרבות זכויות הקניין הרוחני) בתוכניות במסגרתן יופיעו הסיפור/ים מתוך הספר'ים ובכל חלק מהן יהיו שייכות במלואן ובצורה בלעדית לברוש הפקות איכות בע"מ, ו/או לערוץ הופ בע"מ שיהיו רשאים, בין היתר, להביא לשידורן, לעריכתן, למיסחורן ולהפצתן בארץ ובחו"ל, בין אם באמצעותם או בכל אמצעים אחרים, בכל מדיה (לרבות האינטרנט), ובמיספר בלתי מוגבל של שידורים, וכי אני וכל יוצר שהשתתף בכתיבת הספר, עריכתו ו/או הוצאתו לאור לא נהיה זכאים לכל תמורה שהיא בגין הפעולות כאמור.
ובהמשך – אני מתחייב/ת לשפות את החברה בכל דרישה ו/או תביעה ו/או תשלום בגין שימוש בסיפור מתוך הספר... וגומר. ועוד – לא תהיה לי כל דרישה/טענה/תביעה כלפי החברה או מי מטעמה בנוגע לתשלום תמלוגים מכל מין וסוג לרבות תמלוגים בגין שידור ושידורים חוזרים של התוכניות, למעט חובת הדיווח ע"י החברה לגוף המשדר, ככל שהיא תידרש לכך על ידו, לגבי מועדי השידור והשידורים החוזרים של התוכניות, ככל שאלו שודרו ע"י החברה.
בהמשך יש גם סעיף המוסיף שגם אם הינך חבר באחד האירגונים הבאים: אקו"ם, הפדרציה לתקליטים, אשכולות, הפי"ל, עיל"ם, תל"י וכ"ו – אין ולא תהיה ליוצר/או להוצאה לאור ו/או מי מטעמם כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה הן כלפי הגוף המשדר והן כלפי החברה בכל הנוגע לקבלת תגמולים כלשהם, לרבות, אך לא רק, בגין שידור התוכניות נשוא הסכם זה ו/או שידור מרכיביהן ו/או כל שימוש אחר בהם.
לעומת זאת בסעיף 7 מזכה אותנו ברוש הפקות איכות בע"מ בתשורה מרגשת כשהיא מסיימת את החוזה במשפט זה – "ברוש הפקות איכות בע"מ תיתן קרדיט נאות לסופר, מאייר ולהוצאה בסיום התוכנית, כמקובל בחברה ועל פי שיקול דעתה הבלעדי."
כל מה שנותר ליוצר לעשות זה לחתום ולהעביר את הקניין הרוחני שלו – משמע היצירה – לידי ברוש הפקות איכות, ולהסתפק בהבטחה שעל פי שיקול דעתה הבלעדי יתנו לו קרדיט – כן או לא.
לאחר שקראתי את החוזה ונדהמתי, הבטחתי לנציגת החברה שפנתה אליי שאביא את החוזה שלהם לידיעת כל היוצרים. אולי אם כולנו נמאן לחתום על החוזה המשפיל הזה, תיאלץ החברה לשנות את החוזה ולהכיר בעובדה שהיצירה שייכת בראש ובראשונה ליוצר.
אהוד, אם גם לך הדברים נראים פוגעים בסופרים ובמשוררים, בהוצאות הספרים ובאירגונים שתפקידם להגן על היוצרים, אודה לך אם תפרסם את הדברים למען כל חברי סומליון.
בתודה,
יונה טפר
אהוד בן עזר: לדעתי, עד כה, מי שהוא חבר אקו"ם לא היה יכול לחתום על חוזה כזה משום שהוא מקנה בו זכויות ביצירתו שכבר היקנה אותן לאקו"ם, אבל –
א. ממש בימים אלה, מה-1.1.07, הפסיקה אקו"ם את הטיפול ביצירות הדרמטיות של חבריה, וזאת בגלל הוראת הממונה על ההגבלים העסקיים, וגם מתוך ההנחה שחלק ניכר מההתקשרויות בתחום הזה נעשות בין היוצר למפיק ישירות. אקו"ם כבר אינה מייצגת תסריטאים (הם מאוגדים מעכשיו בתל"י ומקבלים בנפרד תמלוגים מערוצי טלוויזיה על השימוש ביצירותיהם), ואקו"ם גם אינה עוסקת בחלוקת תמלוגים על השימוש ביצירות ספרותיות כבסיס לסרטים. חברי אקו"ם קיבלו מכתב הסבר מפורט על כך.
ב. המפיקים, מצידם, אינם יכולים לשווק את הסרטים או הסדרות שהם יוצרים – אם אין בידיהם כל הזכויות, ולא יכול לבוא שום סופר, תסריטאי או במאי, שהשתתף בעשיית הסרט או הסדרה, ולדרוש מערוץ טלוויזיה או בית קולנוע תשלום נוסף עבור השימוש בחלקו היצירתי בסרט. רק למוסיקה יכול להיות קיום עצמאי גם מחוץ לחבילת ההפקה של סרט או סידרה.
ג. יש לי רושם שאין ברירה אלא לתת לחברות ההפקה את כל הזכויות (זכויות גדולות, כמו שמעבירים זכויות הדפסה למו"ל) – כי יצירותינו, עבור חברות ההפקה – הן רק מעין חומר גלם ליצירה חדשה, קולנועית; וכך גם נהוג בחוזים בתעשיית הסרטים בעולם. השאלה היא רק כמה המפיקים משלמים עבור רישיון גורף כזה – מיליון דולר או אלף שקלים? והאם כדאי לנו, לסופרים הישראליים, הפרסום שבשימוש ביצירותינו גם אם התשלום נמוך?
ד. אנחנו, הסופרים, גם לא יכולים להצטרף לתל"י, האיגוד החדש של התסריטאים בישראל, כי הם הודיעו במפורש שהם לא רוצים אותנו. והסיבה ברורה, הם לא רוצים להתחלק עם הסופרים ב"עוגת" התשלומים שהם מקבלים מערוצי הטלוויזיה כדי לחלקם לחבריהם.
ה. כך שאנחנו, הסופרים, בזכות הממונה על ההגבלים העסקיים, יצאנו קרחים מכאן ומכאן – מאקו"ם כבר לא נקבל תמלוגים כבעבר עבור שידור יצירותינו הדרמטיות, כי הממונה על ההגבלים העסקיים, בחוכמתו כי רבה, אינו מרשה זאת – ואילו איגוד התסריטאים סוגר בפנינו את הדלת. ונשאלת השאלה אם אין כאן מקום להגשת בג"ץ נגד כל המעורבים בהדרת הסופרים מזכויותיהם לתמלוגים.
ו. בעיבוד ספרים שלנו לסרטים או לסדרות, התשלום הראשון לסופר מחברת ההפקה עבור מסירת זכויותיו ביצירה הוא בדרך כלל היחיד, וזאת גם אם יש בחוזה סעיף על תמלוגים לסופר מהסרט לאחר שתכוסינה הוצאות הפקתו – והסיבה היא כי רוב הסרטים הישראליים לא מכסים אפילו את הוצאות הפקתם.
השופט קוזו אוקמוטו בקריאה מחתרתית: "הספרות העברית החדשה כלל אינה קיימת!"
במאמר מעמיק ומבריק שפירסם השופט קוזו אוקמוטו במוסף בתי המשפט של העיתון "אל-ארד" היוצא לאור בפלסטין, הוא מוכיח כי בחינה משפטית-גרידא של הטקסטים של הספרות העברית החדשה, תוך שימוש במתודות המחקר האופנתיות של קריאה מחתרתית [שהיא בלשון המדוברת "דבר והיפוכו" או "הכול הולך" או "אתה הבנת את זה, ברוך?"] – מוכיחה שהספרות הזו כלל אינה קיימת אלא אלה הן רק כריכות המחזיקות קבצים מִסֶפר הטלפונים, והן נמכרות כל פעם תחת אריזה שונה ובשמות שונים, כאשר מנגנון שיווקי מעולה, מלווה בקמפיין אגרסיבי של יחסי ציבור, מצליח להפוך לרב-מכר כל כרך חדש של חומר מספר הטלפונים ולגרום לכך ששום ביקורת לא תעז לומר עליו את האמת – אחרת הקריאה המחתרתית תוכיח שגם המבקרים אינם ממש מבקרים אלא שפנפנות בעלות עכוז רגיש.
"חדשות בן עזר" מברך את הסופר, המבקר והמסאי
משה גרנות
על זכייתו בפרס היצירה המוגשת בעילום שם
על ספרו "שחזורים"
וזאת במסגרת פרסי אקו"ם לספרות לשנת תשס"ז
שלוש אמירות מפי הסופר שלמה שבא
[הציטוט מהזיכרון, ס. נידח]
א. עשיתי חשבון ומצאתי שאת מרבית חיי ביליתי בבתי קפה בתל אביב.
ב. כשמציעים לי במתנה ספר, אני מוכן לקבל אותו רק בתוספת של x שקלים [הסכום משתנה בהתאם לשנה ולעליית המחירים] שהם עלות המקום שהכרך יתפוס אצלי על מדף חדש.
ג. כשיוצא לאור ספר חדש שהכול מדברים בו וכותבים עליו, אני מניח אותו בצד לעשר שנים. אם אחרי עשר שנים יש מישהו שזוכר את הספר ומדבר עליו בעניין, אני קורא אותו.
הזמנה לסיור בחווה החקלאית בפתח-תקווה
החווה החקלאית – ריאה ירוקה בלב העיר
יום רביעי, חוה"מ פסח, 4.4.07 – סיור מודרך בחווה החקלאית מטעם החברה להגנת הטבע, עמותת "פתח תקוה זה אני" ומינהל התרבות.
המסלול: ניפגש בכניסה לחווה החקלאית, נשוטט בין הערוגות השונות, החממות, ונשמע את סיפורו המופלא של מקום זה וסביבתו, מראשיתו ועד ימינו.
המפגש: בשעה 11:00 בכניסה לחווה ברחוב קפלן 34 פתח-תקווה.
נוני ירון
אחראית אוספים מיוחדים
ארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני
Brian De Palma, Movie Director says:
"There are only two motives that audiences really buy: sex and money. That wise advice has stayed with me and served me well throughout my screenwriting career.
Which brings us to former President Jimmy Carter. Everyone is running around trying to figure why he's spending so much time bashing Israel. In a world filled with so much horror -- the endless and brutal civil wars in Liberia, and Sierra Leone, the daily and quite casual slaughters in Somalia, Zimbabwe, Congo, Chad, Haiti, and the genocide in Sudan -- let's face it, the list of failed states and murderous African and Islamic dictators is endless, so, why pick on Israel?
Well, to clear up the confusion, just cruise on over to the website of the Carter Center and take a look at the list of donors who have contributed more than a million dollars. What a shock, what a rogues gallery: Prince Alaweed bin Talal, the Sultanate of Oman, Sultan Quobos bin Said al Said, The Kingdom of Saudi Arabia, Bakir M binLadin for the Saudi Bin Ladin Group, the Saudi Fund for Development, and the Government of the United Arab Emirates.
These are the very same people and states who have been financing jihad all over the globe and fomenting some of the most vicious anti-Jewish hatred the world has ever seen. As Jimmy Carter makes the rounds of the various mainstream media news shows I'm waiting for one honest reporter to ask the former President this simple question:
"Mr. President, are you a paid agent of Arab jihadist governments?"
Yeah, that'll happen.
בקשר לחדשות הטובות לגבי שימור היכל התרבות, מוקדם מדי לשמוח. הכוחות המהרסים ימשיכו לנסות לקעקע את ההיכל במסגרת רוח העיוועים הכלל ישראלית.
האם עורכי עיתון "הארץ" יצאו מדעתם?
לאור חידושי העריכה והמתכונת בעיתון "הארץ", ובייחוד ב"מוסף השבועי", (שאין אפשרות להבחין בו בין חומר מערכתי לבין חומר פרסומי, והרוב באותה רמה של כלום), נשאלת השאלה – האם עורכי עיתון "הארץ" יצאו מדעתם? הרי הצעירים קוראי "ידיעות" לא יעברו אליו, ואילו אנחנו המבוגרים (שבנו ובטעמינו, שלא לומר דיעותינו, "הארץ" כבר מזמן אינו מתחשב) – עלולים לבטל את חתימותינו עוד קודם שנעבור מן העולם – ולו רק משום שאיננו יכולים לקרוא את האותיות הקטנות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,373 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל