| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 227
תל אביב, יום שני, כ"ט באדר תשס"ז 19 במרס 2007
עם צרופת הזמנה לערב לספרו של אשר רייך "להפך" ב-21.3.07 בבית אריאלה, ת"א
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: דוד מלמד: אריבדרצ'י רומא (סיפור).
דורית ויסמן: מה הסיפור שלך, מנחם פרי?
משה דור: מאמץ מאוחד / נואם / כבוד ויקר לנידח שבסופרינו / יצוא מיותר / גם זו חרפה. // יוסי גמזו: אָדָם צָרִיךְ חֲלוֹם לְהֵאָחֵז בּוֹ (שיר).
יערה בן-דוד: קולאז' (שיר). // אורי הייטנר: כסף ממלכתי כשר.
מיכל סנונית: המפיקים יחוייבו בתשלום מינימום מדי שנה.
ברכות לַישראלים לַפסח מחסן נסראללה. // יעקב זמיר: דלקת ריאות.
אל תהיו שאננים: הסכנה של הרס היכל התרבות טרם חלפה!
החלו חגיגות היובל לפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אן אנריקו דה פּוֹסְטֶלָה
החקלאים והיצרנים. // עמנואל בן-עזר: מוּסטָפַה (סיפור).
אהוד בן עזר: הסינאופסיס והשיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973, מתוך היומן אחרי מלחמת יום הכיפורים.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ושניים, הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס אל לב דודתי וחברתה ארלטי.
האם עורכי עיתון "הארץ" יצאו מדעתם?
והשערורייה נמשכת: פעם נוספת דופקים את סופרי הילדים והנוער בישראל בכך שאין מעניקים לאיש מהם את פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל.
דוד מלמד
אריבדרצ'י רומא
מן הטרמינל בנמל-התעופה פיומיצ'ינו ברומא עשתה הרכבת את דרכה בתוך זמן קצר לתחנה המרכזית בעיר. הנוסעים הניחו את מזוודותיהם ותרמיליהם, התיישבו והביטו החוצה מן החלונות אל הנוף החדש. אפשר היה לראות לפי מבטיהם מי בא לכאן בפעם הראשונה ומי ותיק יותר.
רבים מנוסעי "אל על" שידעו על הרכבת לא חיפשו אוטובוסים או מוניות. הם עלו לרכבת ובחנו זה את זה. הקרון היה מלא נוסעים. אחד מהם, גבר ישראלי, בן חמישים-וחמש לערך, דליל-שיער, לבוש חליפה אפורה שתאמה את צבע שערו, מעונב ורציני, נשא עמו מזוודה קטנה, ונראה כמי שמכיר היטב את העיר. הוא התבונן בנערה ישראלית כבת עשרים-וחמש, שערה צבוע בגוונים, קוקו מתרומם מאחור, מכנסי-ג'ינס, חולצת-בטן מתריסה, רצועת-בשר שזופה, מבט בוגר, חצוף קמעה.
היא ניסתה להרים קיטבג נפוח אל המדף שמעל המושבים. הגבר קפץ ממקומו לעזור לה. היא הודתה לו בלי לחייך, קשוחה, חושנית, נראתה אגוז קשה. הוא חזר למקומו ליד החלון, היא התיישבה בצדו השני של המעבר. מוחו הגברי החל לדמיין: בחורה נוסעת לבדה, לבושה בצורה בוטה, אולי משתלם לפתוח איתה בשיחה.
הוא תיכנן את הפתיחה בזהירות.
"את פעם ראשונה ברומא?"
"כן," ענתה ביובש.
"לכמה זמן באת?" שאל בחיספוס ישראלי.
"לילה אחד ברומא, ושבוע בצפון איטליה עם חברה שמחכה לי שם," אמרה.
הוא לא התייאש מן התשובות היבשות ואפילו התעודד מן הפתיחות היחסית. "עשיתן תוכנית לטיול הזה?" – ניסה את הכיוון האבהי, החפץ לסייע.
פניה התרככו. "כן. חברה שלי תיכננה הכול. היא סטודנטית בבולוניה."
"ויש לך כאן מלון להלילה?" – הוא החל להתקדם אל היעד שהגה מוחו המתלהט.
"לא," ענתה, וקשה היה לדעת אם היא מבינה משהו מכוונותיו.
הוא הפתיע את עצמו כשאזר אומץ והמשיך להתקדם. "המלונות כאן מפוצצים בתקופה הזאת," אמר, "וגם יקרים מאוד. איך תשיגי חדר?"
"נראה," ענתה, "אמרו לי לשאול במשרד התיירות בתחנה המרכזית."
"תראי," החליט להיות נועז, לכל היותר תענה לו בחוצפה אבל לא תכה אותו – "אני לבד במלון. באתי לשבוע לעסקים שלי. חבל לי שתבזבזי הון על מלון, אם בכלל תמצאי חדר. הייתי מציע לך להיות במלון שלי, אם את רוצה. יש לי חדר גדול. אני יודע שזה נשמע חצוף, אבל אני אדם מבוגר. יש לי בנות בגילך. אין לך מה לפחד, אין לי שום כוונות רעות."
היא לא ענתה, אך הוא זיהה את התלבטותה.
"אני לא אחת שהולכת עם גבר זר לחדר במלון," ענתה, ונראתה לרגע כמו ילדה קטנה מבית טוב, אבל מנימת דיבורה הבין שהרעיון לא נפסל על הסף. "אני לא יודעת מה לעשות."
הרכבת התקרבה לתחנה המרכזית. היא ידעה שעליה להחליט. הפיתוי היה גדול. חיסכון כספי ניכר כשהכסף לא ממש ממלא את ארנקה. ואולי באמת אין חדרים פנויים. אך מצד שני לא ששה להיכנס לחדר במלון עם אדם שאינה מכירה אותו ואינה יודעת עליו דבר, למרות שהוא נראה אדם הגון.
היא ראתה את הרכבת מאיטה. עוד מעט תעצור בתחנה המרכזית. הזמן אוזל. תשובתה הייתה מהוססת: "נרד בתחנה ואחשוב רגע על העניין. אני לא יודעת עליך שום-דבר. אני אמנם נוסעת לבד ואולי נראית לך, איך להגיד, קלת-דעת, אבל אני לא כזאת."
"אני מבטיח לא לנגוע בך," אמר, "אם מזה את מפחדת. אני אדם נשוי, אבא לילדים וסבא לנכדים. אני פשוט חס עלייך. אני לא רואה איפה תמצאי מקום להלילה."
"או.קיי." אמרה בהיסוס אמיתי אך בחיוך רך לחלוטין, "קוראים לי נועה, אני מירושלים."
"נעים מאוד," הושיט לה יד, "אריה, אני מרחובות."
הרכבת עצרה, הוא הוריד את הקיטבג שלה ולקח את מזוודתו הקטנה.
"לא נעים לי שאתה סוחב," ניסתה לקחת ממנו את הקיטבג אך הוא סירב.
"זה בסדר. לא כבד לי."
הוא צעד החוצה לתחנת המוניות כמי שמכיר היטב את המקום. שניהם נראו כמו אב ובתו שבאו לטיול משפחתי. בינתיים גלשו לשיחה קלילה עליה, עליו, על ירושלמים, על רחובות, על עסקיו. כשנכנסו למונית התעקש לשלם. "נתחשבן אחר-כך," אמר וביקש קבלה מן הנהג.
המונית עצרה בפתחו של מלון מהודר. שניהם ירדו וניגשו לדלפק-הקבלה. שם בדק הפקיד את שני הדרכונים שהגישו לו, ולא שאל שאלות נוספות למרות שראה את השמות השונים בדרכונים. הוא הושיט את המפתחות ואמר באנגלית את מספר הקומה ומספר החדר.
הם נכנסו לחדר בהתרגשות מוסתרת, הביטו אל המיטה הזוגית, כל-אחד מנקודת מבטו. היא בחשש, הוא בתקווה. החדר היה מפואר, לא מסוג החדרים שהייתה רגילה להם בטיוליה בעולם.
הוא הפגין מיד רצון טוב ופנה לבדוק אם ניתן להפריד את המיטות. אך המיטה והמזרן היו יחידה אחת. "אני אישן בצד אחד עם הגב אלייך," אמר, "אל תדאגי".
היא נראתה נבוכה, פניה מתוחות. שניהם החלו במלאכת הפריקה. הוא רוקן את מזוודתו, היא הוציאה חלק מחפציה מן הקיטבג. כל-אחד תלה את בגדיו בצד אחר של הארון.
מייד כשסיים ערך שיחת-עסקים בטלפון-הנייד שלו ואחר-כך הושיט לה את המכשיר והציע שתתקשר הביתה. היא התרצתה ואמרה: "אבל אני אשלם לך," ושניהם חייכו. הוא היה מנומס, הלך לשירותים ואיפשר לה לדבר עם הוריה בלי להקשיב. כשסיימה את השיחה יצא מן השירותים והציע לצאת לאכול משהו בחוץ. הם היו כבר קרובים דיים כדי להתייעץ מה כדאי לאכול עכשיו. שניהם צידדו בארוחה חלבית. "את תשלמי," אמר ושניהם פרצו בצחוק.
בארוחה הקלה שאכלו בפיצריה סמוכה למלון סיפר לה על עסקיו ועל משפחתו וגם שיעשע אותה בשנינותו. היא התפעלה מחוש-ההומור שלו והחמיאה לו על-כך בחביבות, אך ברגעים מסויימים לא הקשיבה לדבריו. היא חשבה על המשך הערב, על הוריה, על הסיטואציה המוזרה שנקלעה לתוכה. מעולם לא יצאה למסעדה עם גבר שגילו כגיל אביה, ובלילה גם תישן איתו.
בשעה מאוחרת חזרו לחדרם במלון. שניהם היו מתוחים נוכח הסיטואציה הלא-שגרתית. איש-העסקים המבוגר תיכנן את מימוש הפנטזיה שליוותה אותו בכל נסיעותיו. הנערה חששה ממה שעלול לקרות בלילה במיטה אחת עם האיש הזר. ובכלל, איך מתארגנים לשינה במיטה אחת, איך מסתדרים במקלחת, בשירותים, בהחלפת הבגדים?
הוא הקל עליה בהתחשבות המירבית שגילה. "את תיכנסי קודם לשירותים ולמקלחת, תתלבשי, תיכנסי למיטה, אני לא אסתכל. אני אכנס אחרייך, ואחר-כך אשכב בקצה המיטה עם הגב אלייך. לא אסתכל אחורה."
היא חייכה ועשתה הכל לפי הצעתו.
"אתה יכול להתהפך חזרה," אמרה כשיצאה לבושה בפיג'מת-נוער ונכנסה למיטה, כולה סמוקה.
הוא קם, נכנס לשירותים ולמקלחת וחזר לבוש בפיג'מה שלו. בהבלטה מכוונת נשכב בקצה המיטה ובגבו אליה. היא צחקה ואמרה: "תפסיק, תשכב רגיל." הוא התהפך וצפה יחד איתה בטלוויזיה.
"אעיר אותך בשבע לארוחת-בוקר," אמר.
היא ענתה "אוקיי," ולפני שנרדמה אמרה לו, בפעם הראשונה מאז נפגשו, משפט אישי: "חבל שאתה לא נולדת יותר מאוחר ואני לא נולדתי יותר מוקדם. היינו יכולים להיות זוג מתאים."
הוא אמר: "גם אני חושב כמוך," וניסה להירדם אך ללא הצלחה. הנערה ששכבה לצידו הלהיטה את מחשבותיו והאיצה את פעימות ליבו. היא נרדמה כשהטלוויזיה פעלה והוא הושיט את ידו אל השלט שהיה מונח עליה. רק הפחד והבושה מנעו ממנו לגעת בה כאילו בטעות ולהתגלגל אל מיטתה. בקושי השתלט על הסערה שאחזה בגופו.
בסוף נרדם בשעה מאוחרת, אך ישן שעות מעטות בלבד. הוא התעורר בטרם האיר השחר בחוץ, ובעודו חצי-רדום לא התאפק. החליט להמר על כל הקופה וזחל באיטיות אל מתחת לשמיכתה, מנסה את מזלו. אם תסרב יוכל לומר שלא הרגיש, שזז מתוך שינה, ויחזור למיטתו.
אם תיענה – מה טוב.
להפתעתו לא נרתעה. עיניה נותרו עצומות כשהתעוררה והתהפכה לכיוונו. הוא שאב עידוד והחל לפרום את כפתורי חולצת-הפיג'מה שלה. לרגע נרתעה והוא חשש שתסטור לו. "אני לא אעשה שום-דבר אם לא תסכימי," אמר. ואז התקרבה אליו, הושיטה יד מיומנת אל גופו והתכרבלה בתוכו. להפתעתו לא היה צריך לטרוח. היוזמה וההתלהבות באו מצידה.
אחר-כך החמיאה לו על כושרו המעולה והוא השיב לה במיטב המלים שהכיר לעת כזאת. הם קמו, התקלחו, התלבשו וירדו לארוחת-הבוקר כמו זוג אוהבים. כשסיימו את הארוחה עלו לחדר והוא סייע לה לארוז את חפציה בקיטבג.
"אזמין לך מונית לתחנה המרכזית," אמר.
בדרך העז לדבר על העתיד. "נוכל לשמור על קשר?" שאל.
היא אמרה "בטח," והוא נתן לה כרטיס-ביקור שכלל את שם החברה שבבעלותו ואת כתובתה ומספר הטלפון שלה.
"יכול להיות שפעם הדרכים שלנו יצטלבו," אמר.
היא השיבה: "כן, יכול להיות."
בפתח המלון, כשהגיעה המונית, נשק לה והיא החזירה לו נשיקה חמה וממושכת. נהג המונית היה בטוח שמדובר באב הנפרד מבתו.
הוא חזר כעבור שבוע לארץ, אל משפחתו ואל עסקיו, ואט-אט הלך האירוע ודהה מזיכרונו.
לאחר חודשים אחדים, ביום שגרתי אחד, אמרה לו מזכירתו בטלפון הפנימי: "מישהי על הקו, רוצה לדבר איתך."
הוא נטל את השפופרת במתח רגעי, מנסה לנחש מי יכולה להיות אותה מישהי. קולה המוכר נשמע בטלפון קרוב וצונן. היא לא הייתה צריכה להציג את עצמה. "אני כאן למטה. תוכל לרדת רגע?"
המחשבה הראשונה הייתה כמו בסרטים ובספרים: הריון. רק זה חסר לו. ברכיו רעדו, גופו הצטמרר.
נועה ניצבה על המדרכה בחולצה רכוסה ובמעיל ארוך. פניה היו מתכתיות. הנערה הרכה מן המפגש הסוער ברומא היתה נוקשה והחלטית: "אני לא מתכוונת לעבור בשתיקה על האונס," אמרה.
הוא נדהם: "איזה אונס?! על מה את מדברת?"
"אל תיתמם," השיבה בנחרצות, "אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת."
הוא הביט אליה בזעם ובמשטמה והבין את המסר ששיגרו עיניה. כאיש-עסקים ותיק וממולח היתה לו תשובה עניינית בו-במקום: "אני הולך להביא פנקס צ'קים."
היא שתקה והחזירה לו מבט ציני, קפוא, מנצח, שלא הותיר מקום לספקות.
[נדפס לראשונה בחוברת "מאזניים" יוני 2006, שיצאה לאור רק לאחרונה בגלל קשיי מימון]
דורית ויסמן
מה הסיפור שלך, מנחם פרי?
מכתב למערכת "הארץ", שכמובן לא פורסם
בשאט נפש גובר והולך קראתי את ניתוחו ("הספרותי"?) של פרופ' מנחם פרי של הכרעת הדין בפרשת חיים רמון והנשיקה ("הסיפור שלא היה", "ספרים" הארץ, 7.3.07).
לאורך שלושה עמודים שלמים, גדושים בסימני דפוס ובלהטוטנות לשונית, מוביל אותנו ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ביד בוטחת, לכאורה, לפרשנותו, שאפשר לסכמה במשפט אחד: המתלוננת פלירטטה, השר – שהרי היה עליו "לחזק גם את האותות של ההיענות מצידו" – נענה, ויזם את הנשיקה "הנועזת". אכן, בחור כארז.
כאילו זו דרך הד(ג)ברים בעולם. "דומה שהשופטות אינן חיות באותו עולם שבו חי רמון ואלפי גברים אחרים בני 56," כותב פרי (שכנראה משייך עצמו לאותם "אלפי גברים אחרים בני 56"). עולם, בו, בוקר בוקר, צעירות (גם קצינות) בנות 21, מגישות עצמן – ברמז, בפלירטוט או במעשה – לבני חמישים פלוס, נושאי משרות בכירות; והללו, הגברים המכובדים, פשוט קוטפים את הפרי המותר. אני מאוד מקווה שעולם כזה איננו מתנהל מחוץ לדפים ההזויים המלאים בסימני הדפוס של מנחם פרי. ייתכן ואני תמימה, אך גם אם מתנהל עולם כזה, אין הוא מצדיק "נשיקה" חודרנית כזו.
בעיני מנחם פרי טבעי ביותר שגבר, שחשב "שבחורה מתחילה אתו באופן נועז," גבר שהבין – לכאורה שבחורה מפלרטטת אתו, יחדיר את לשונו לפיה בדקות הראשונות להיכרותם. והיכן הערכים – הספרותיים, לפחות – של חיזור, אהבה, ערב סתיו קליל, רפרוף שפתיים, נגיעה בלחי; וגם אם לא באהבה מדובר, אלא בחשקנות בלבד, היכן המגוון הרחב של נגיעות, נשיקות, לטיפות. מאות עמודים של רומנים נכתבו, עד שבכלל הגיעו, אם הגיעו, לנשיקת תאווה. אבל לפרופ' פרי נראה הסיפור שלם וטבעי אם ממש בדקות הפתיחה שלו מחדיר הגבר לשון אל תוך פיה של הבחורה, מנשק אותה נשיקה "צרפתית", ולא זו בלבד אלא שהוא מכנה זאת "חיזוק אותות", מעין לחיצת-יד איתנה של השר המבשר לבחורה כי הדרך פנויה.
באמפתיה עצומה מספר פרי את סיפורו-לכאורה של השר רמון, כפי שהובן על ידו. הנשיקה בטקסט של פרי קיבלה יישות עצמאית כמעט, מאגית, המפשיטה אותה מכל קשר לדרך החודרנית בה בוצעה, ושלא לדבר על קשר כלשהו לבחורה. היא מרחפת באוויר, מרפרפת בעדינות בחלל העיתון, קורצת מן הדפים לקורא. הנשיקה מופיעה בכותרת כיצור חי, עצמאי, שאיננו קשור כלל אל הבחורה ("הכרעת הדין בפרשת חיים רמון והנשיקה"). הנשיקה היא דבר מופשט, כמו, למשל, האף של גוגול, ולכן אנו פנויים לעסוק בה באופן קר.
הנשיקה, מאופן אזכורה המנותק מכל גוף ועניין אחר, מקבלת לגיטימציה לקיומה, מעין סגנון חיזור תיקני, על משקל סגנון אגרוף כמו דחיקה, הרמה, דחיפה. הנשיקה היא כל כך זעירה, לא מזיקה, נחמדה, ממש בא לכתוב עליה שיר.
הנשיקה מוזכרת בטקסט 17 פעמים. ספרתי. ברוב המכריע של איזכוריה היא פשוט "נשיקה" ניטראלית; רק פעם אחת היא מוזכרת באופן שלילי, ופעם אחת היא "נשיקה נועזת" ממש – צירוף מלים בעל קונוטציה חיובית מאוד לגבי גיבור הסיפור הנ(ח)שקן. הנשיקה כאובייקט מופשט סוללת את הדרך לראיית הבחורה כאובייקט מופשט, תרתי משמע, ומאפשרת לגיטימציה לפעולות המתייחסות אל הבחורה כאילו היא יעד שיש לכבשו.
אירוניה היא שמאמר כזה התפרסם ממש בערב יום האישה הבינלאומי. אך לא רק אירוניה. מאמרו של מנחם פרי מאשש את תמונת המצב של ישראל 2007, כמו של כל העולם: את המעמד השליט מרכיבים גברים, נושאי משרות בכירות – בממשלה, באקדמיה, בצבא. נשים, בנות המעמד הנמוך (כלומר, אלו שמרכיבות את ההיררכיה הנמוכה בעבודה) משרתות אותן. הנשים הללו, בנות המעמד הנמוך, חשופות להצעות מגונות ולמעשי-כפייה בעלי גוון מיני. וכשאישה כזו מוחה כנגד מה שנעשה בה – היא תוּקע על ידי אותו מעמד עליון שולט, גברי.
דורית ויסמן
אישה בת 56
* * *
משה דור
מאמץ מאוחד
שביתות המורים מוצדקות כי ההוראה, שבכל מדינה מתוקנת נמנית עם המקצועות הנחשבים ביותר, בארצנו צריך להיות בעל רצון נחוּש כדי לעסוק בה בגלל שכר החרפה המשולם לשייכים אליה.
על כך כבר נשפכו נהרות דיו ונשברו קולמוסים אין ספור ואין טעם להאריך בכתיבה על מה שחייב להיות נהיר לכל מי שלא ניטמטם לגמרי. גם המקוננים על הירידה המבעיתה באיכות ההישגים של תלמידי ישראל, הנחשפת במחקרים לאומיים ובינלאומיים, צריכים להבין שאם אין קמח אין תורה. במדינה כמו שלנו, שקיומה מן ההכרח שיהיה מושתת על איכות שתאזן את הכמות ואף תעלה עליה, רק מי שכורך מטלית לעיניו בכוונה תחילה משקיע משאבים חיוניים בתחומים לא כל כך חיוניים או לא חיוניים כל עיקר במקום להזרימם לקידום מערכת החינוך. מערכת חינוך איכותית איננה יכולה להתקיים בלי מורים איכותיים. כדי שיהיו לנו מורים איכותיים יש לשלם לפדגוגים שלנו שכר ראוי ולא פירורים שהתרנגולת התקציבית פוסחת עליהם כשהיא מנקרת באדמת הלול. עשרות מיליוני שקלים הוזרמו עתה, בגלל חישובים קואליציוניים, לחינוכים "עצמאיים" המתכחשים להיבטים השונים של חברת-האדם המודרנית ומגדלים אנשים ונשים צעירים שאינם יודעים דבר וחצי דבר על כל שחורג ממה שרבנים צרי-מוח וצרי-עין מקדשים כ"מורשת דורות". כך נתמודד עם משימות הזמן?
אבל אינני יכול להבין מדוע המטרה המשותפת איננה מסוגלת להביא לידי שיתוף פעולה בין הסתדרות המורים ובין אירגון המורים. כך אנו עדים לשביתות "איגודיות" – מורי הארגון שובתים אבל לא מורי ההסתדרות, או מורי ההסתדרות ולא מורי האירגון – המפלגות במקום לאחד ומרבות בלבול ומהומה. האומנם זהו גלגול של העיוות היהודי הגלותי המתבטא בבדיחה המפורסמת של שני היהודים שהוטלו לאי נידח ובנו שם שלושה בתי כנסת?
המשוררת רחל מוכרת בוודאי למורי הספרות משני האירגונים. שמא יהרהרו לרגע על אותו "מאמץ מאוחד עקשני וער / של אלף זרועות" בשירהּ הידוע, המאמץ שלא ייבצר ממנו "לגול את האבן מפי הבאר"?
נוֹאם
נאומו של ראש הממשלה בכינוס מפלגתו הספק קיימת, ספק נעלמת, היה בנוי למופת מבחינה ריטורית. אבל האמת שבה הודה כדי לעורר את אהדת הציבור ל"כלב המוכֶּה" ובה בעת להדגיש את מסירותו העילאית לצורכי המדינה שהגורל העמידו בראשה, מסירות הנוסקת מעל לחישובים קטנוניים של פוליטיקאים, אמת זו בעינה עומדת.
והאמת הזאת קובעת, כי רק שני אחוזים סבורים שמר אולמרט אמין ורק שלושה אחוזים חושבים שהוא ראוי לכהן כראש ממשלה.
כל מחיאות הכפיים וכל שבועות האמונים של עמיתיו (שמר אולמרט, אין לי ספק, יודע היטב את ערכן) אינן עשויות למחוק את המימצאים הסטטיסטיים הללו.
ויהיו מסקנות דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד אשר יהיו, השכל נותן – אם עוד נשאר ממנו שיוּר כלשהו במדינה המטורפת שלנו – שהן ינעצו אי אילו מסמרים נוספים בארון ולא ישלפו את מה שכבר תקוע בו.
לא תועיל גם היחלצותו של המישנה לראש הממשלה, שזינק לפתע מנבכי עמלו הקדחתני לכריית תעלות שלום רב-לאומיות, כדי להכריז שאהוד אולמרט "הוא ראש ממשלה מהטובים שהיו" וכי "המצב הכלכלי והחברתי בישראל הוא יוצא מהכלל." ההגזמה, שמעון יקר, אינה טובה לספרות איכותית, ואני משייך גם את הצהרותיך לספרות כזאת. אילו היית מסתפק בקביעה שמר אולמרט הוא "ראש ממשלה טוב" – ניחא. אתם זקוקים זה לזה, עזבתם את מפלגותיכם הוותיקות כדי להקים גוף חדש, שלפי שעה נסוג יותר מאשר מתקדם, ובגילך (עד מאה ועשרים!) עדיין לא אפסו מאווייך לטפס אל פסגת הסולם הטקסי ואם אהוד לא יעזור לך, מי יעזור לך כמוהו? אבל "מהטובים שהיו"? אתה זוכר מה היה קורה לפינוקיו כשהיה סוטה מן האמת? אולי תבדוק במראה הקרובה אם חוטמך לא התארך קמעה? זאת אף זאת, המצב הכלכלי הוא "יוצא מהכלל" – על זה עוד ייתכן להתדיין – אבל גם "המצב החברתי הוא יוצא מהכלל"? איפה אתה חי, שמעוננו? נכון שאתה שייך על-פי מענך ל"ממשלת צפון תל-אביב", כשם שהתבדח מישהו בתקשורת, אך צפון תל-אביב איננה מדינת ישראל. אולי שם, ברחוב אופנהיימר, המצב החברתי, כמו הכלכלי, הוא יוצא מהכלל, אך מה באזורים אחרים, לאו דווקא בצפון העיר העברית הראשונה? גם שם, במקום שהמונים מוגדרים כ"חיים מתחת לקו העוני", והפער הגדול ביותר בעולם המערבי בין עשירים ועניים איננו מטבע לשון אלא מציאות ממשית, תוססת, מבעבעת, רותחת? גם שם הכול "יוצא מהכלל"?
מכל מקום, אנחנו נסתפק הפעם בהגדרה שטבע הסופר האמריקני אֶמְבְּרוֹז בִּירְס, ונמצאה לנו בספרו המועיל של פרופ' אדיר כהן, והיא יפה למר אולמרט כאילו נכתבה בשבילו ורק בשבילו:
"נואם – אדם שידו בכיסך, לשונו באוזנך ואמונתו בסבלנותך."
כבוד ויקר לנידח שבסופרינו
בהזדמנות זו אנסה להרגיע את ידידי הסופר פּוּצ'ו – הלא הוא ישראל ויסלר – שבגיליון הקודם (226) ביקש ממני לחוס על הסופר הנידח ולחדול מלנגחו.
אני מכבד ומוקיר את הסופר הנידח, שעל אף בדידותו הנוראה (אם לא נביא בחשבון את בני הָמָן העוטרים לו כקוצים את השושנה במערכת המכתב העיתי ואם נתעלם מהחשד המתמיד שהנידח נהנה מחסדיה של ד"ר שפיפונה המגוּרה תמיד: תמהני כיצד אינה חֲדֵלָה להתגרות אם נידחנו טורח במסירות כזאת לכבות את אש התמיד שלה) – הוא ניצב חוצץ על מישמר אֲתָרוֹ ולוחם ככפיר למען פתח תקווה, דודתו המשוררת הילידית הראשונה והיכל התרבות כמות שהוא, וכמובן, להגנת ראש ממשלתנו הנוכחי מפני תוקפיו ומלעיזיו. הבדלי השקפותינו, עמוקים ככל שיהיו, אינם גורעים מהכבוד וההוקרה שאני רוחש כלפיו.
הסופר הנידח, אם יורשה לי לנסח זאת כך, הוא מגדלור בודד בחשכת היקוּם ואלומת האור שהוא שוקד על הטחתה בחומות האופֶל רק קושרת לראשו הילָה של קדוש מעוּנה. אני מסיר לפניו את מגבעתי המיטאפורית.
יש, פה ושם בהיסטוריה מקרים מעוררי-השתאות של אנשי-מצפון בודדים הנאבקים ללא חת על דעותיהם ומסרבים להיכנע לשאגות ההמון המשוּסה. נידחנו הוא אחד מהם, ואף על פי שאני סבור שהוא טועה טעות גמורה בתמיכתו העקשנית במר אולמרט, תמיכה הגורמת לי לא פעם להתקפי שיהוק מחמת הרוגז, אני קָד לפניו קידה עמוקה ככל שירשו לי מדווי גַבִּי וזורה טרפי וֶרֶד על שבילו הנטוש.
לצערי, אינני יכול לנהוג מנהג דומה בפייטן הדגוּל ישראל הר, שנוסף על תרומתו הייחודית לשירת עֵבֶר, הוא גם נוצר גחלת היידיש, ואף כי ככל הידוע לי הובא כתינוק ארצה מעיר הולדתו חֶלְם שבפולין, וגם לו עצמו לא ברור היכן בדיוק מצוייה העיר המופלאה הזאת, הוא מייצג לדידי את כל המיטב המיוחס לבניה בספר הבדיחה והחידוד של א"א דרויאנוב.
מדוע?
פשוט מאוד: נבצר ממני לרדת לסוף דעתו של החלמאי המופלא הזה, לפחות במה שמתפרסם בחתימתו במכתב העיתי. עד שיבוא אפוא איזה רש"י ויפענח את הצפונות, אשתדל לא להגיב על מה שהוא מואיל לְזַכּוֹתֵנוּ ב"חדשות בן עזר" כדי שלא אהיה כאחד משלושת חכמי ישראל שנפגעו בכניסתם אל הפרד"ס (הרביעי, ר' עקיבא, היה היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום, אבל הוא, עלינו לזכור, לא עיין מעודו בכתביו של מר הר).
יצוא מיותר
הסיפור המחריד על שגריר ישראל בסאן סאלוואדור, שנמצא חסר הכרה, כנראה בגלל סמים, וגם עירום וערייה – להוציא אבזרים המשמשים סאדו-מאזוכיסטים – לאחר שהושלך לרחוב מבית-בושת מקומי, אינו יכול שלא לעורר, בצד הַפַּלָּצוּת הטבעית, גם מחשבות קשות על אנשים מסויימים שמשום מה נמצאו ראויים לייצג אותנו בחו"ל.
אבל גם על מי שמינו את האנשים הנ"ל לכהונותיהם.
לא כבר קראנו בעיתונות על נהגים ומאבטחים שהופקדו בנציגויות שונות של ישראל על מַטָּלוֹת דיפלומאטיות. הנימוקים של חוסר תקציבים שבאו בעקבות הפירסום היו בלתי משכנעים אם לא נואָלים.
נראה לי שאזרחי ישראל ראויים להסבר מצד משרד החוץ כיצד אירע מה שאירע, והאם לפחות חלק מן המינויים נעשו בזמן שמרכז הליכוד דאג בהתלהבות יתרה לאיוּש מישרות ממשלתיות על-יסוד נאמנות מפלגתית, קירבת משפחה או גמילות חסדים מסוג שמור לי ואשמור לך, וכן להבהרת סידרי בחירתם של נציגי ישראל לתפקידיהם מחוץ לגבולות המדינה והאמצעים הננקטים למניעת שיגור האנשים הלא-מתאימים לתפקידים כאלה.
אשר לשגריר בסאן סאלוואדור – שמן הסתם כבר הוחזר לחיקנו – אין במה שכתבתי כדי לגרוע מזכותו של אדם להיות בעל נטיות מיניות אילו או אחרות, כל עוד אינו פוגע בקטינים ואיננו מכפיש את כבוד ארצו וכהונתו. רשאי כל אחד מאתנו, אפילו במשרד החוץ, להיות politically correct אך רוחב-האופקים הרצוי בהחלט אינו כולל גם טיפשות – תכונה זאת אנושית היא, אך לא רצוי לייצאה אל מעבר לים, או למידבר, כשסמל המדינה טבוע על מיצחה.
גם זו חרפה
הנשיא-הנבצר – כך מדווח "מעריב" – הקים עמותה בשם "משפט צדק ייעשה" כדי לגייס כספים להגנתו המשפטית ומבקש עזרה בעיקר מקהילת יהודי איראן בארה"ב.
עד כה, מוסיף העיתון, לא הוכתרו מאמצים אלה בהצלחה.
מבחינת הכסילות, והכפשת הכבוד הממלכתי, הבאות לכלל גילוי בחדשה זאת, היא מתקשרת עם הנושא שקדם לה בטורנו.
וגם הניסיון לתעֵל את גיוס הכספים לערוץ עדתי אינו מפתיע. עוד במופע האימים של הנשיא-הנבצר ניסה מר קצב את כוחו בהסתה עדתית.
אבל לאן נוליך את החרפה?
* * *
מזכירת המערכת, ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, מעירה:
1. אם איננו טועים, ח"כ משה שושני הנזכר בקטע "בלי נקודות" בטור זה בגיליון הקודם [226] אינו אלא ח"כ משה שרוני.
2. כמו כן מבקשת מערכת "חדשות בן עזר" את עזרת הציבור השׂבע לַמבצע של חלוקת סנדוויצ'ים ושתייה חמה למאות אלפי העניים הישראליים, לאו-דווקא מתחום שלטונה של "ממשלת צפון תל-אביב" אלא גם מהערים מוכות הרעב והכפן חיפה ירושלים באר שבע ראשון לציון פתח תקווה רמת גן – אשר יגדשו את שדה התעופה לוד לפני ובמשך ימי חג הפסח הבעל"ט וזאת כי אין בידיהם האמצעים לעשות את הפסח הכשר בישראל שבה קיים הפער הגדול ביותר בין עניים לעשירים בעולם המערבי ולכן הם נוסעים לחגוג בעולם המערבי ששם כידוע הפער בין עשירים לעניים קטן יותר וגם הכשרות איננה מעיקה בזלילת בֵּיְקוֹן אֶנְד אֶגְס.
יוסי גמזו
אָדָם צָרִיךְ חֲלוֹם לְהֵאָחֵז בּוֹ
אָדָם צָרִיךְ חֲלוֹם לְהֵאָחֵז בּוֹ,
קוֹלָב שֶל אוֹר לִתְלוֹת עָלָיו תִּקְוָה,
רְעַב-לֵילוֹת-בְּדִידוּת-רַבִּים שוֹחֵז בּוֹ
אֶת מַה שֶּנִּצְטַבֵּר בּוֹ וְנִקְוָה
מִמֶּלַח הָעַצְבוּת לִסְטָלַגְמִיטִים,
זְקִיפוּת גֵּאָה שֶל אֹמֶץ וְסִידָן:
מַה שֶּנִּגְרַף אֻגְרַף. הִנֵּה, הַבִּיטִי
אֵיךְ כְּבָר שָנִים הוּא חַי פֹּה עַל צֵידָה
שֶל פַּכְסָמֵי מְנוֹת-בַּרְזֶל. הַמַּיִם
מָרִים, מְאָרְרִים בְּצַפַּחְתּוֹ
אַךְ מִדְבָּרוֹ בּוֹעֵר אֵלַיִךְ, רַק אֵלַיִךְ
וְאִם יֵש חֵטְא זֶה רַק הַחֵטְא שֶלֹּא לַחְטוֹא
בַּמַּשֶּהוּ הַזֶּה שֶעוֹד עַלְעוֹל קַלִּיל פּוֹחֵז בּוֹ,
יְרַק דְּקָלִים,
אוֹאָזִיס,
צְלִיל זוֹגִים בַּחוֹל,
עִקְבָה –
אָדָם, אִם לֹא נָדַם, צָרִיךְ חֲלוֹם לְהֵאָחֵז בּוֹ,
קוֹלָב שֶל אוֹר לִתְלוֹת עָלָיו תִּקְוָה.
"חדשות בן עזר" אבל על מותה של אהובת נעורינו
מלפני יובל שנים ויותר
השחקנית בטי האטון
גיבורת הסרט "אנני אוקלי אשת לפידות"
על פי המחזמר של אירווינג ברלין
תהיה נשמתה צרורה בצרור הבלונדיניות
שעיצבו את חלומות חיינו הפרובינציאליים
ושימחו אותנו מאוד
יערה בן-דוד
קולאז'
הַבַּיִת הָיָה שָׁקוּף. חַיַּת קְרִיסְטַל. זֹאת רָאוּ לְפִי
הַלְּבֵנִים הַקְּטַנּוֹת בְּצֶבַע אֲדַמְדַּם מֵעַל גַּבֵּי לְבֵנִים
בָּאֲפַרְפַּר, וְקַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל הַצְּרִיחִים וְהַחַלּוֹנוֹת
בָּהֶם מוֹנָה לִיזָה וְסוֹפֵר מָאן דְּהוּ בַּעַל מִקְטֶרֶת
וְזוּג מִתְעַלֵּס וְרֹאשׁ בֵּין דַּפֵּי הַתְּרִיס
מֵצִיץ אֶל הַתֹּהוּ.
קֵץ כָּל בָּשָׂר כַּמֻּבְטָּח לֹא קָרָה, אֲבָל
רֵנֵסַנְס נָגַע בַּבַּרוֹק וּבַמוֹדֶרְנִי, בְּעַמּוּדֵי הַתִּיכוֹן,
בַּכּוֹתֶרֶת, בַּצְּרִיחִים. שָׁם עַל הַמַּדְרֵגוֹת
אִישׁ עַתִּיק מְחַיֵּג לְדַיָּרֵי הַדְּיוֹטָה הָעֶלְיוֹנָה
מַגָּע בִּקְצוֹת הָעֲצַבִּים.
מְדַלְּגִים הַרְבֵּה מַדְרֵגוֹת לוּלְיָנִיּוֹת
וּמַגִּיעִים לִכְלוּם שֶׁל עוֹפֶרֶת מֵעַל
סִמְטָה
שָׁם צְרִיחַ נוֹגֵעַ בַּשָּׁמַיִם
וְאֵיךְ לֹא –
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל
שׁוּב אַנִּיחַ רֻבִּי כְּכֻלִּי
בַּשְּׁקַעֲרוּרִית הַזֹּאת
שֶׁהִיא לִי כְּתַבְנִית
מִמֶּנָּה נִלְקַחְתִּי וְקַמְתִּי.
ערב השקה לספר השירים
"להפך" מאת אשר רייך
יום רביעי 21.3.07 בשעה 20.00 במרכז תרבות בבית אריאלה
שד' שאול המלך 25 תל-אביב
משתתפים: פרופ' עוזי שביט, פרופ' זיוה שמיר, נורית זרחי, אמיר אור, ישראל בר כוכב, אלכס אנסקי, רן יגיל. שירים מולחנים: יהלי תורן. מלווה בגיטרה: רועי רז. מנחה: בהט קלצ'י. מחיר הכניסה 30 שקל.
אורי הייטנר
כסף ממלכתי כשר
דבריה של שרת החינוך יולי תמיר על כך שבתקציבי משרדה תעדיף את בתי הספר הממלכתיים על פני בתי הספר של החינוך העצמאי (החרדיים), עוררו גל של ביקורת ומחאות וטענות אודות קיפוח ואפלייה.
קיימת מחלוקת אודות המציאות הנוכחית – יש המציגים אותה כמפלה את המערכת הממלכתית ויש המציגים אותה כמפלה את המערכת החרדית. לא אכנס למחלוקת זו, מאחר ואין בידי נתונים בנדון. הסוגיה עמה ברצוני להתמודד היא השאלה העקרונית – האם ערך השוויון מחייב הענקת משאבים שווים לחינוך החרדי, כמו לחינוך הממלכתי. עמדתי העקרונית, היא שיש להעדיף באופן משמעותי את החינוך הממלכתי, על פני כל מערכת חינוך שאינה ממלכתית.
מדינת ישראל הציעה לא אחת לציבור החרדי הקמת מערכת חינוך ממלכתית חרדית, בדומה למערכת החינוך הממלכתית דתית. הצעה זו נדחתה לאורך כל השנים על הסף.
מה הסיבה לכך?
מדוע הציבור החרדי מתעקש על אי הממלכתיות של מערכת החינוך שלו?
משמעות ההשתייכות למערכת החינוך הממלכתית, היא קבלת עול המדינה. מדינת ישראל אחראית לחינוך ילדיה. האחריות לחינוך אינה רק הקצאת משאבים. מרכיב חשוב לא פחות הוא אחריות על תכני הלימוד – מה ילמדו הילדים? איך הם ילמדו? מה התכנים שיקבלו? מהי ליבת הידע, בתחומים השונים, הדרושה לכל בוגר מערכת החינוך בישראל? אלו ערכים אנושיים ויהודיים על מערכת החינוך להנחיל לתלמידיה? מהי דמותו הראויה של בוגר מערכת החינוך הישראלית? כיצד להכשיר את התלמיד להיות אדם טוב ואזרח טוב; כדי להכינו להשתלבות במערכת ההשכלה הגבוהה ובמערכות הכלכליות המודרניות?
אין משמעותה של האחריות הזאת – מונוליטיות בחינוך. גם בתוך המערכת הממלכתית יש מקום לפלורליזם, כפי שקיים היום בהבדלים בין המערכת הממלכתית הכללית (החילונית), המערכת הממלכתית דתית והמערכת הממלכתית ערבית. יתר על כן, יש להורים, על פי חוק, יכולת להשפיע על תכני הלימוד בבית הספר. כמי שמאמין בקהילתיות ורואה בחינוך את עמוד השדרה של הקהילה, אני רואה חשיבות רבה במתן יכולת לכל קהילה להשפיע באופן משמעותי על תכני הלימוד ועל הערכים שבית הספר מקנה.
אולם הפלורליזם הזה, חייב לעמוד במסגרת הממלכתית, כלומר במחוייבות לעמוד בליבה הנדרשת ולא לחנך לערכים הסותרים את ערכי המדינה.
הציבור החרדי אינו מוכן להיכנס למסגרת הזאת, כיוון שאינו מוכן לקבל על עצמו את המחוייבות הנדרשת מכך. אין הוא מוכן לשום התערבות של המדינה בתכני החינוך במוסדותיו. אין הוא מוכן לקבל על עצמו את הדרישה לעמוד בליבת הידע שהוא מקנה לתלמידים. אין הוא מוכן לקבל על עצמו את החינוך לערכים של המדינה.
זו זכותו המלאה. ישראל היא מדינה חופשית, והיא יכולה לאפשר קיומם של בתי ספר פרטיים. אולם מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את החינוך הממלכתי, אל ידרוש כסף ממלכתי למימון החינוך הפרטי שהוא מעניק לילדיו. ובוודאי, אל ידרוש שמימון זה יהיה שווה לחינוך הממלכתי. מי שהחינוך הממלכתי אינו כשר בעבורו – הכסף הממלכתי כשר בעבורו?!
ומה יהיה על השיוויון? אני בעד שיוויון. אני בעד שיוויון מלא בחלוקת המשאבים של המדינה לכל מי שמקבל על עצמו את מסגרותיה. שיוויון בחלוקה, ללא שיוויון בהשתתפות, אינו שיוויון אמיתי, אלא ניצול בלתי הוגן של משאבי המדינה.
אני בספק אם שרת החינוך תהיה חזקה דיה, ותקבל גיבוי פוליטי ראוי, כדי לממש את הצהרתה. אולם יש לחזק את ידיה על עצם האומץ לומר דברים כהווייתם, ובעיקר – כדי שתצליח לעמוד בדבריה.
"אפלייה אנטישמית" כינה את דבריה של שרת החינוך אחד הח"כים החרדיים. מה משמעות דבריו?
אפלייה אנטישמית היא אפליית יהודים לרעה לעומת הסביבה הלא יהודית. משמעות האמירה הזאת, היא שהציבור החרדי הוא יהודי והוא מופלה לרעה לעומת הסביבה הלא יהודית. הסביבה הלא יהודית, היא הציבור הלומד במערכת החינוך הממלכתית, כולל זו הממלכתית דתית. מי שאינו מכיר ביהדותי (ובעצם ביהדותו של רוב הציבור היהודי בישראל) –הוא בעיניי, לוקה באנטישמיות. הפוסל – במומו פוסל.
רון וייס
החשש שישראל תוצף בפליטים הוא מופרך
אורי הייטנר, במאמרו "הסכנה הסעודית" [גיליון 226], מדווח באופן חלקי על הנאמר ביוזמה הסעודית, שזכתה להסכמתן של כל מדינות ערב בפסגה הערבית במארס 2002.
היוזמה כוללת הכרה מלאה במדינת ישראל וכינון יחסי נורמליזציה עימה בתמורה לנסיגה מלאה מהשטחים הפלסטינים. כמו כן היא קובעת כי בעיית הפליטים תיפתר על פי החלטה 194 אבל באופן מוסכם על כל הצדדים.
כלומר, הערבים מסכימים כי לישראל זכות לסרב למה שלא מקובל עליה. החשש של אורי הייטנר, שמדינת ישראל תהיה חייבת להסכים להצפתה בפליטים, הוא אפוא מופרך.
מיכל סנונית
המפיקים יחוייבו בתשלום מינימום מדי שנה
אהוד יקירי,
אולי יש בידי להאיר את עיניה של יונה טפר ושלך ושל אחרים בנושא בו מדובר [גיליון 226]. לגבי הנעשה בארץ לא אתייחס (רק כמיהתם ושפלות רוחם של סופרי הילדים לזכות באיזכור שמם ויצירתם על גבי מסך הקסם – הם שהביאו למצב זה); אבל – מניסיוני הצנוע בחו"ל ניתן לעקוף זאת כך:
אכן, אין הגבלת זמן בהעברת זכויות "גדולות" כלומר נילוות. כי ההשקעה בהפקה – אם היא רצינית – היא מאוד גדולה.
אז מה ניתן לעשות?
תשלום מינימום מצד המפיקים כעבור זמן שייקבע ממועד התשלום הראשון. הסופר, בעל הקניין הרוחני שעליו אין הוא רשאי לוותר, יקבל מדי שנה תשלום מינימום עליו יוסכם, גם אם לא יהיה שימוש במוצר שהופק. זה יוצר אינטרס של המפיק לשחרר את הזכויות אם אין בהן שימוש, וזה פוטר את הסופר מלהביט בעיניים כלות איך יצירתו או מתפוגגת או הופכת לנחלתם של אחרים.
אם זה עובד שם מדוע שלא יאמצו גישה זו גם בארץ? הרי זהו ביתנו וכאן עיקרה או בלבדיותה של פרנסתנו.
תשובות נוספות וודאי יש למומחים גדולים ממני.
ברכות,
מיכל סנונית
ברכות לישראלים לחג הפסח מחסן נסראללה
באמצעות מוקיריו ושותפיו לדיעה בישראל העביר לנו חסן נסראללה את ברכותיו לאזרחי ישראל, בעיקר לבני עדת הרוב היהודי המצטמק והולך – על כך שקיבלו ללא עוררין ואפילו בשמחה את הַכִּיזֶבּ שלו שישראל נכשלה והובסה קשות במלחמת לבנון האחרונה.
כדי להקל על הישראלים עוד יותר את אמונתם בניצחון המוחלט שנחל החיזבאללה על צה"ל – הוא מבטיח כי במלחמה הקרובה יגיעו הטילים עד לב תל אביב. והוא סמוך ובטוח שמרבית הישראלים, תשעים ושמונה אחוזים, לא איכפת להם שבתיהם ייהרסו ובלבד שהאשמה תיפול על אולמרט אּל אהבּל ועל שני האחוזים התומכים בו.
"מזלנו שהאויבים שלנו הם יהודים," אמר נסראללה, "כי בניגוד לדיעה המקובלת, ובחסדי אללה הכל-יכול – אין עם אהבּל מהם בעולם. שאחרת הגרמנים לא היו מצליחים להשמיד שליש מהם, שגם זה היה פחות מדי וצריך עדיין להשלים את המלאכה, בייחוד להשמיד את היהודים הכי אהבּלים בעולם, אלה שגרים באופן זמני בישראל ושהצלחנו לשכנע אותם שאיבדו את כוח ההרתעה שלהם עם הגֵ'יש אישראילי המחורבן שלהם."
נסראללה הוסיף ברכה מיוחדת לתקשורת הישראלית שאינה חדלה לנאץ ולהשמיץ את עובדי הרשויות המקומיות בצפון בימי המלחמה. "אנחנו אמנם יודעים את האמת, עד כמה העובדים האהבלים האלה סיכנו את נפשם כאשר התרוצצו ברחובות תחת מטחי הטילים שלנו, אבל פנינו למלחמה הבאה שבה, ככל שיתרוצצו ברחובות יותר כוחות עזר, סיוע וחילוץ ישראליים, כן יפלו יותר קורבנות מהם, האהבלים.
"ותמסרו לראש הממשלה אהוד שאני משתין עליו מגבוה והוּיֶי תַחְת צוּרְמַאייתִי, איך, איך דפקתי אתכם בַּשֶׂכל, אנתו יאהוד אל פלסטין! – וגם תשכחו מאות חיים מהשבויים שלכם!"
הפינה של ההוא מחלם
חגיגה דרומית/טקס בוצר נקר שנערך אמש בים הצפוני / דרומה מים שינון על קוריינן זכה בפרס / מועדון מגבעת הפרק חברנו ג..ג..ל...ש..מ
ומוסיף כתבנו לענייני טקסים בוסרים
הוא גם זכה בעטרת יינן בר יינן
*
במיסכנות לא נהיים ראש ממשלה / וגם לא שר לביטחון פנים / כמו זה דיכ..דיכ.. דו נוט גוט.. גיסט אין דרך לא טוב
סופכם יהיה בקרוב לא ראש ולא שר
בכבוד רב
י.צין
*
הודעת מחתרת / מדארפור / אני ג'נג'אוויד / לפיד השחר הנוקם מודיע / לא יישאר בסודאן זקן אישה או תינוק כמו גם בפאלשטינה / רק שחפת החיידק הפוגע גם בדם / ובקשרי לימפה ורקמות
אני י. צין
* * *
מצוֹת טואף בע"מ
מברכים את כל שלומי אמוני ישראל הקבליסטים
והקניבליסטים בארץ ובגולה בחג פסח כשר
ואכילת מצות פרווה איטלקיות וטעימות שלנו
נקיות מדם ילדים נוצרים ובאישור האינקוויזיציה
[אך אפשר לקנות אצלנו לַחזרת אבקת דם יבש משחיטה אשכנזית של כבשים כשרות לפסח]
* * *
יעקב זמיר
דלקת ריאות
היה לי דוד, אח לאימי, איש מעניין ומיוחד. בבגדאד הוא עסק כסוחר, ושימש סוכן לחברה חשובה. הוא הצליח בעסקיו וניהל רמת חיים גבוהה ומפונקת מאוד. היה ידוע באהבתו העצמית ובהפרזותיו בחשיבותו האישית, על-פי-רוב תוך ביטולם של האחרים, שראה בהם מתחרים, אם עסקיים ואם חברתיים. הוא הקים משפחה גדולה עם הרבה בנים ובנות יפי תואר ומוצלחים. ובהתאם לכך בחר לגור כמובן באחד הרובעים היוקרתיים של העיר. תמיד הופיע בהידור רב מכף רגל ועד ראש, והשתבח באביזריו לאמור שפריט זה נרכש בחנות המלכותית בלונדון, וזה הובא לו מפאריס, החליפה נתפרה בידי החייט המעולה ביותר ועלתה הון תועפות, וכל כיוצא בזה. מיותר לומר שהוא בעצמו היה מופיע מצוחצח ומגולח למשעי, עם מי גילוח ריחניים ויוקרתיים במיוחד.
סוף דבר שגם הוא ומשפחתו עלו לארץ ישראל הענייה והדחוקה, עם משטר הצנע הקשה וחוסר המזון וכל יתר דברי הלוקסוס בהם היה מורגל כל חייו עד אז. ואחרי הבית המפואר בו התגורר שם, בקושי נמצא לו ולמשפחתו כאן חדרון מסכן ששופץ בעמל רב. לכל זה הסכין איכשהו. אלא שדברי המזון המשובחים שנהגו לעלות על שולחנו, אלה עברו להזייותיו בלבד.
אבל לא אחד כמוהו יוותר בקלות כזו. מיד הופעלה המכונה המסועפת של הקרובים והידידים בארץ ובחו"ל, לגייס ולשלוח לו דברי מזון אלה ואחרים אם בשוק הלבן או בשוק השחור. יעלה כמה שיעלה. בניו, שחלקם חיו אז בקיבוצים שונים, דאגו לפלח לו כמידת היכולת תוצרת חקלאית שהיתה יותר זמינה שם מאשר בחנויות העיר הריקות והשוממות כחורו של עכבר כנסייה.
(מהימים ההם זכור לי מקרה שהלכתי לצרכנייה לקנות לחם ולרחרח אולי מוכרים משהו, איזה דבר מזון. והנה אני רואה תור של אנשים. כמובן שהצטרפתי. אחר כך התעניינתי מה מחלקים. ירקות. אלא שעד שהגיע תורי נשארו רק מלפפונים. לפי גילי וכרטיס המזון שהיה ברשותי שקל האיש ומסר לי חצי מלפפון. נתן לי גם פתק עליו רשם את המחיר והפנה אותי לקופה. גם שם היה תור. ואני לא התאפקתי וכרסמתי את המלפפון בזמן ההמתנה, וגם חשבתי את זה למגוחך לחזור הביתה עם סל קניות ובתוכו חצי מלפפון מסכן. הקופאי דרש את הסכום ושאל איפה הסחורה...)
ודודי זה אף נסע ללונדון להתארח אצל בתו הבכירה, שהיגרה לשם עם משפחתה עוד קודם לכן. ומשחזר, סיפר לנו אין סוף סיפורים איך פינקו אותו שם "בתפוחים ובתרנגולות" כפי טעמו המשובח והמפונק באמת.
אבי, זיכרונו לברכה, היה לו לדוד הזה נוגדָן אמיתי וקבוע. הוא נהג להטיל ספק בסיפוריו, ולומר לו שדבר זה וזה שהוא מספר לא יכול להיות שתהיה לו אחיזה במציאות, או שדבר אחר שהוא אומר נראה מוגזם ומופרך. ההוא כמובן שלא נשאר חייב לאבא, ותדיר נערכו ביניהם ויכוחים, לעיתים קולניים ומשעשעים.
בבואו אלינו לבקר את אימי, היא אחותו הקטנה, פקד שיובאו לפניו מטעמים ודברי פינוק ובישולים מיוחדים. ואימי, שהיתה מומחית לדברים הללו וגם הכירה את שיגעונותיו, עשתה הכול למלא את רצונו. כך בחו"ל ואף כאן בארץ, חרף משטר הצנע האמור.
לימים, התאוששה המשפחה, שבניה היו כבר גדולים ובוגרים, והחלה מסתדרת לאט-לאט, והיא הסתדרה יפה, ואף המצב בארץ הוטב, ואורה ושמחה היתה שוב בביתו. הם עברו לגור בגוש דן קרוב לרובע היוקרתי, קרי רמת גן. שם היו כל חבריו וקרוביו שהכירוהו מימים ימימה. דירתו היתה מרווחת ונאה ושָכנה במקום מרכזי וזמין לכל. ושוב שבו הימים הטובים כמעט כקדם.
בין היתר היה דודי זה היפוכונדר, וחלק ניכר בשיחותיו היה מוקדש בדרך כלל לחולי זה או אחר שלקה בו. מובן שטיפלו בו מיטב הרופאים שאת שמותיהם הזכיר בגאווה. וכן היה ריטוּאָלִיסט. אהב טקסיות בהכנת התרופות והעשבים שהרתיח וסינן וכל כיוצא בזה, (ונחסוך בפרטים).
ואני מאד חיבבתי את משפחתו, את ילדיו ואת אשתו, שנקראה בפינו "אשת דודי", וזאת עוד מהיותי ילד קטן, עת הייתי הולך לבקרם בביתם המפואר; והיא נהגה לכבדני בדברים טובים ובמיוחד במישמשים יבשים בטעם גן עדן, וכן במעדנים אחרים, שאותם הביא דודי מדמשק ומהר הלבנון, לשם נהג לנסוע מדי שנה לנפוש ולהתענג.
(חברים וידידים נוהגים לשאול אותי בהזדמנויות שונות אם לא בא לי לבקר בבגדאד עיר הולדתי. ובגלל הכעס שאני נושא עימי לעם העיראקי על מה שעולל לנו היהודים מאז ועד ימינו אלה, תמיד עניתי שאני מוכן ללכת רק אם תפרוץ שם מגפה גדולה ותפיל חללים הרבה והאו"ם יבקש סיוע מממשלת ישראל בציוד תרופות ורופאים, כי אז אלך אם אתבקש על-ידי ממשלתנו.
אבל ברגע זה שאני כותב על המישמש הנ"ל, שטעמו כטעם גן העדן כאמור, אני משנה את עמדתי בעניין הביקור המדובר בו לאמור: אני מוכן ללכת ולבקר בבגדאד אם אדע בביטחה שמצוא אמצא בה מן המשמש ההוא-ההוא...)
וכאשר סיימתי את לימודַי באוניברסיטה העברית ובאתי לגור באזור, התחלתי אט-אט לבקר את כל קרובַיי ומיודעַיי הגרים בסביבה. כמובן ששמחו תמיד לקראתי, וכנהוג וכמקובל הושמעו באוזניי קורותיהם של הטיפולים השונים והתרופות והעצות הרפואיות ועוד.
השנים חלפו, ויום אחד נמצא שדודי כבר בא בימים ובשנים, ובין לבין גם אושפז בבתי חולים מדי פעם, ונראה בעליל שבריאותו מתרופפת באמת, והחל מסלול של דעיכה איטית ומתמדת. כמובן שביקרתיו במחלקות השונות בהן אושפז, גם בגלל היותו דודי, וגם שהייתי חייב זאת לאימי שלא היתה כל כך ניידת כמוני וביקשה שאמלא את החובה של ביקור חולים גם במקומה. שכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שכל המקיים מצוות ביקור חולים, נוטל מן החולה שיעור אחד לשישים ממחלתו.
ולקראת הסוף היה נלווה אליי בביקורים הללו גם בני בכורי החמוד שהיה אז כבן שש. כי ביקור כזה היה מזכה אותו להיות עם אבא (שנעדר הרבה מן הבית בגלל התורנויות המרובות מאוד, עד 15 בחודש!) ולנסוע באוטו, ואולי בעוד הטבות שונות בדרך.
והנה, יום אחד, סמוך לאותה תקופה, אני עובר בדרכי הביתה מן העבודה ורואה מודעות אבל ליד ביתו של דודי. והשם שהתנוסס בה לא היה אחר מאשר שמו! הפתעה גמורה, שאיש מאיתנו לא הספיק לדעת עליה.
מכל מקום, הייתי חייב ללכת בו ביום לביקור של ניחום אבלים, לא עליכם. וכמובן שלקחתי את בני החמוד איתי.
נכנסנו לבית בשעת הערב, וחדר האורחים היה מלא באנשים. חברים וקרובים וידידים וכאלה שבאו להתפלל, המון אדם. ומטבע הדברים, כאשר הנפטר היה איש שבע ימים ושנים, הכול נראה בהתאם. עבור רוב הבאים משמש הדבר כמפגש משפחתי רגיל. ומיותר לומר, ללא שום זכר לסממני האבל האוריינטליים המסורתיים: ישיבה על הרצפה, מקוננות וכדומה. הכל יותר מאופק, שקט ו"אירופאי". להוציא את הנאגלות של ה"ברכות", שממשיכות סביב לשעון. באחת מגישים מלפפונים, בשנייה כְּעָכִים ריחניים וטריים מאפה בית, בשלישית תמרים ושוב שקדים או אגוזים, תפוחי עץ ואגסים, קפה, תה, מיץ, ועוד. ומברכים גם על ההדס ועל עשבים ריחניים נוספים, הכול לפי כללי הטקס.
והבן, כמובן שנהנה מן המטעמים ומן המשקאות התוססים ומיץ התפוזים וכל היתר, ובדרך חזרה הוא שואל אותי: "הדוד הזה שלך, ממה הוא מת, מה בדיוק קרה לו?"
ואני עונה שהוא מת מדלקת הריאות.
עוברים חודש או חודשיים וחליתי בעצמי. חום גבוה מאוד, שיעול, שכיבה במיטה וביקורי בית של מי מחבריי הרופאים, שאיבחן דלקת ריאות ויראלית קשה. והפַספוּס, שלא רגיל לראות אותי בטל מעבודה, לבוש פיג'מה ומוטל חולה על הספה, קודח מחום ומזיע בשפע – שואל אותי בדרכו לגן הילדים בבוקר, "אבא, למה אתה חולה, מה יש לך?"
"יש לי דלקת ריאות."
ואז הוא עונה, בדאגה: "תיזהר אבא, שלא תמות, אתה לא זוכר שהיה לך דוד שמת מדלקת הריאות ועשו לו חגיגה!..."
אל תהיו שאננים:
הסכנה של הרס היכל התרבות טרם חלפה!
גם אנחנו לקחנו חלק, החל מלפני שנתיים במכתב ראשון בנושא לעיתון "הארץ", ובגיליונות "חדשות בן עזר" במאבק להצלת היכל התרבות מהריסתו בידי קבוצת אינטרסנטים המתנכלים לאקוסטיקה הנפלאה שלו וזוממים לעשותו קטן יותר וקניון.
גם אנחנו שמחים בהחלטתה הנחרצת של ועדת הערר במשרד הפנים לדחות מכל וכל את תוכנית ההריסה שהוגשה במסווה של "שיפוצים".
ועם זאת איננו שקטים. הכוחות הדוחפים להרס ההיכל חזקים מאוד. אחד מיוזמי וממובילי התוכנית להריסתו, מהנדס העיר לשעבר דני קייזר, משמש היום, למרבה השערורייה, חבר דירקטוריון ההיכל! (וקשור במקרה גם לתוכניות הבנייה על מגרש בית ההארחה של הפילהרמונית מעבר לירקון) – ואנחנו מניחים שלא ינוח ולא ישקוט עד אשר בעזרת ראש העיר החזק-בגננוּת רון חולדאי יביא לביצוע תוכנית ההרס המקורית.
ובינתיים – ההיכל אכן זקוק לשיפוץ כי בכוונה הזניחו כל השנים את רצפת הפרקט שלו ואת קירות ותקרות העץ באולם ובבמה, כחלק מהמזימה להרוס אותו. אנחנו לא מומחים בשיפוץ מיבנים, אבל נראה לנו שמדובר בתיקונים ובשיפוצים שכמותם נעשים באולמות קונצרטים באירופה ובארה"ב באופן תקופתי וללא שום שינויים במיבנה ובאקוסטיקה. ורק צריך להיזהר שבשיפוצים האלה לא נמצא יום אחד את הבולדוזרים הורסים את היכל התרבות, כמזימת השואפים להחריבו!
החלו חגיגות היובל לפילוסוף ז'אן אנריקו דה פּוֹסְטֶלָה
ברחבי פריס, בעולם הספרותי של צרפת, ובגיליונות המוספים לספרות ולתרבות של העיתונים העבריים, החלו חגיגות יובל הארבעים ותשע למותו של הפילוסוף היהודי צרפתי המומר, אשר לימים שב והתגייר, ז'אן אנריקו דה פוסטלה, שהיה ידוע בקרב ידידיו הגברים בכינוי פוּסי. הפילוסוף היה המורה לעברית של העיתונאי והפילוסוף הטלוויזיוני האמיץ חושף הרוצחים ברנאר אנרי-לוי. דה פוסטלה נודע גם בהשפעתו המכרעת על הפילוסוף הקרתני משכונת טלביה שבירושלים, מרדכי [מוטקה] בובר, שגם הושפע וכתב בעקבות דה פוסטלה את ספרו הידוע "אני ואתה", וכמעט שהגיעו אז הדברים לבית המשפט בטענה של פלאגיאט – שכביכול גנב בובר מדה פוסטלה וגם מענואל מלויטס את הפילוסופיה הדיאלוגית של ה"אני ואתה".
אכן, ז'אן אנריקה דה פוסטלה היה, למרבה ההפתעה, גם מורו לבישול של הפילוסוף היהודי הצרפתי עמנואל לויטס, ויחד המציאו את חביתיות ה"לוי-פוסי" שעולות מדי שנה על שולחנה של האקדמיה הצרפתית לפילוסופיה של הבישול הדיאלוגי.
דה פוסטלה גם נפגש בשעתו עם העיתונאי הספרותי הפילוסופי יורם ברונובסקי, ויחד בילו שעות רבות בשיטוטים בסימטאות פריס. במשך חודש ימים תרגם ברונובסקי לעברית את ספרו הגדול של דה פוסטלה "ביקורת התבונה הטהורה" ואף כתב עליו מאמר מקיף, שכל המובאות בו היו מן הזיכרון. למרבה האסון נפלו כתבי-היד של התרגום והמאמר לנהר סינה באחד מטיוליהם על גשריו ונסחפו עם הזרם עד אין כל אפשרות להצילם.
בימי מלחמת העולם השנייה הסתתר דה פוסטלה, שהיה נמוך קומה, תחת שמלתה הרחבה של אם מנזר בפרברי פריס, וכך לא רק שניצל מהשמדה באושוויץ אלא גם שימש השראה לרומאן "תוף הפח" של הסופר הפילושמי הנודע גינתר גראס.
העיון המחודש במשנתו של הפילוסוף היהודי הצרפתי ז'אן אנריקו דה פּוֹסְטֶלָה חשוב מאוד להבנת התרבות העברית, ובעיקר להבנת הספרות של חשובי כותביה, שניתן להשוותם רק לדורם של טולסטוי ודוסטוייבסקי ברוסיה הצארית – וזאת בלי להמעיט בחשיבות השפעתה של הזמרת המצרית אום-כולתום על הספרות העברית החדשה. השלטון המושחת של אהוד אולמרט מוסיף נופך של אקטואליות להשפעתו האפשרית של ז'אן אנריקו דה פוסטלה על הספרות העברית ועל ההפרייה החוץ-גופית בישראל.
וידועה אמירתו של הפילוסוף היהודי הצרפתי האמיץ אלן (זיקית) פינקלקראוט: "אין אתה יכול להיות סופר יהודי חשוב בדורנו מבלי לקרוא במקור את משנתו של מורנו הדגול ז'אן אנריקו דה פוסטלה התומך בישראל חרף פשעיה!"
ונוסיף אנחנו משלנו: "אין את יכולה להיחשב אישה משכילה בתל-אביב מבלי לדבר בחברה על ז'אן אנריקו דה פּוֹסְטֶלָה לפי המאמרים האחרונים שנכתבו על אודותיו, לפחות כפי שאת מדברת באותה מידה של בקיאות על דרידה או על הכיבוש*!"
*פלסטינים, מלפפונים, וצ"ל כבישה במקום כיבוש.
עמנואל בן-עזר
מוּסטָפַה
בואו נתחיל מהסוף. מוסטפה היה מה שקוראים היום "שטִינקֶר". אז, בשנות השלושים של המאה הקודמת, קראו לזה "מודיע" או "מקור אינפורמציה".
מוסטפה היה בן אחד הכפרים ליד טול-כרם, באותה עת הוא היה כבן שלושים, בעל מבנה גוף רגיל, אולם המיוחד שבו היתה עינו הימנית שבה ראו רק את גלגל העין הלבן, ללא אישון. מוסטפה עבד אצל אבי אלעזר, שעסק בנטיעת ובניהול פרדסים עבור משקיעים יהודים מחוץ לארץ. מוסטפה היה עובד חרוץ שהשתדל למלא כל משימה שהוטלה עליו, ובמשך הזמן החל לפטפט ולספר מה הולך בכפר. לאט-לאט נוצרה ההבנה שמוסטפה יעביר אינפורמציה על המתרחש בסביבה, מי קנה נשק, מי רכש תחמושת, מה היה תוכן הדרשה של המסיתים שבאו מטעם הוועד הערבי העליון, מה הוא הלך הרוח בשיחות שבבית הקפה של הכפר וכדומה.
אבי היה חבר ההגנה וכמובן שכל אינפורמציה שהיתה בה ממשות כלשהי הועברה לַמֶּרָכֵּז מטעם שרות הידיעות (ש"י). בתמורה, מוסטפה קיבל תגמול כספי.
השטחים בהם נטעו את הפרדסים היו מדרום לשפך ואדי פאליק לים (ידוע בשמו העברי נחל פולג). כיום, השטח שבין מכון ווינגיט לגעש. אחד מפלאי המקום היתה התעלה הענקית שכרו הרומאים ברכס הכורכר, מביצות ואדי פאליק לעבר הים, בכדי לתת מוצא למים ולהקטין את שטח הביצות. אגב, התעלה קיימת עד היום ובעין בוחנת אפשר להבחין בה במבט מזרחה כאשר חולפים על פני הכניסה למכון ווינגיט. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שלוש דמויות שעומדות על שפת תהום התעלה, עלי קאסם, מנכבדי ועשירי הערבים באזור, אבי אלעזר, שניהם נעולים מגפיים עד מעל לברכיים בידיהם רובי-ציד, ואני הקטן איתם. המשימה היתה ציד אווזי בר.
כביש החוף, שבו אנו נוסעים כיום לחיפה, עדיין לא היה, ולאזור ואדי פאליק הגיעו מפתח-תקווה בנסיעה דרך רעננה, הרצליה ומשם דרך "איזור ג'" (כפר שמריהו), בדרך עפר עד לאיזור הוואדי. את הדרך הזאת היה אבי עושה כל יום במכונית שברולט דו-מושבית. עם פרוץ המאורעות, בשנת 1936, הנסיעה נעשתה מסוכנת ובאופן הדרגתי ניתק הקשר עם העובדים הערבים.
ערב אחד, אבי ואימי יצאו לבקר חברים, ואנוכי בן שבע וחצי ואחותי בת העשר נשארנו לבד בבית. בחוץ כבר היה חושך והנה אנו שומעים גרוד על תריס העץ של החלון האחורי של הבית. ניגשנו לחלון, פתחנו את התריס, והוכינו בתדהמה. במסגרת המשקוף של החלון הופיע ראשו ופלג גופו העליון של מוסטפה. הדבר המפחיד ביותר היה הלובן של עינו השׂתומה. הוא בקושי פלט "איפה אבא?" – ואנחנו כבר נמלטנו דרך הדלת הקדמית לבית השכנים.
בסופו של דבר ההורים חזרו, מוסטפה הגיח שוב מבין הצללים ונבלע חזרה יחד עם אבא בחשיכה. לאחר כמה דקות אבא התניע את המכונית ונסע.
כמה שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר חבר ב"הגנה", סיפר לי אבא שהידיעות שמוסטפה הביא היו מאוד חשובות ומאוד "חמות". מסתבר שמוסטפה הגיע אחר הצהריים לאחד הכפרים הערבים ממזרח לפתח-תקווה, ובחסות החשיכה התגנב בין הפרדסים ודרכי העפר עד שהגיע אלינו הביתה. אבי נסע מיד לגבעתיים, לביתו של יהושע איזיק (אשל), שריכז את "שרות הידיעות" באיזור, ומסר לו את המידע.
עד היום איני יודע מה היו הידיעות החמות שמוסטפה הביא באותו לילה. ממרחק הזמן זה כבר לא כל כך משנה. מה שנחרת בזיכרוני זאת התמונה של שתום העין ממוסגר במשקוף החלון. במשך הזמן ניתק הקשר עם מוסטפה והוא נעלם כליל מהנוף. מה קרה לו בימי "המרד הערבי הגדול"? האם עלו עליו חבריו וחיסלוהו? ואם לא, מה עבר עליו בתקופת מלחמת העולם השנייה? האם "זכה" לראות בהקמת מדינת ישראל? האם היה לו מספיק שכל לשמור את עברו כסוד כמוס ולסיים את חייו בחיק משפחתו?
בשטח זה לדמיון יש מקום רב לפעול.
אהוד בן עזר
הסינאופסיס והשיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973
מתוך היומן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים
8.11.73. תל אביב. י"ג בחשון תשל"ד. יום חמישי. הערב הייתי במפקדת קצין חינוך בקריה. עימי הוזמנו לפגישה דוד שחר, דב גולדשטיין, אריה אבנרי, אוהד זמורה ואחרים. הסביר את העניין רס"ן גידי. מדובר בכתיבת סיפורן של חטיבות במלחמה בצורת ספרון בן כשישים עמודים. על כל אחד מאיתנו יהיה להיפגש עם קצינים ממח"ט ועד מפקדי פלוגות, ונקבל מכשירי הקלטה, ואת הפיענוח יעשה [סגל] קצין חינוך. תוך חודש עד חודש וחצי עלינו להגיש את כתב-היד, ואז הוא יעבור צנזורה ויודפס.
העניין מצא מאוד חן בעיניי. זו פעם ראשונה שמוטל עליי במסגרת שירותי הצבאי דבר שרק אני, ועוד כמה סופרים או עיתונאים, מסוגלים לעשות. וזה יותר מעניין מכל תפקיד אחר, בו לא הייתי יכול לעזור הרבה. הסכמתי. קבעו לי את חטיבה ת"ס, שהיא בית ספר לשיריון, דומני בצאלים, ובשעת מלחמה היא הפכה לחטיבה. הבנתי שכאן מדובר בהתמודדות עם אנשים בעלי רמה, אסטרטגים. החטיבה לחמה בציר הצפוני בסיני, מול הארמיה השנייה, זו שאינה נצורה. הם אינם נמצאים ממערב לתעלה. והאמת היא שגם לא השתוקקתי להגיע לשם. זה לא נראה לי בטוח מבחינה של מלחמה, העשוייה לפרוץ כל יום ולנתקו, וגם לא מעניין אותי לראות את פשפשי מצרים וכפריה העלובים.
מחר לפני הצהריים אקבל מדים וטייפרקורדר, ומיום ראשון הקרוב אני בכוננות לנסיעה לפגישה עם המח"ט. אחרי שאגמור את סדרת הראיונות – תיעשה כל העבודה בבית, כשאני יושב על הסטנוגרמות ובונה מהן את הסיפור. האמת היא שממש שמחתי על העבודה הזאת, והייתי היחיד מכל הנוכחים שלא העלה שום בקשות לדחייה. אני פשוט מבזבז את ימיי. אין מה ואין למי לכתוב. העיתונים מתחילים לחזור על עצמם והמהלכים עתה, בינתיים, הם יותר מדיניים מצבאיים. ועם זאת ניראה שהמצב יימשך עוד שבועות רבים. על כן מוטב להיות מגוייס ולהועיל במשהו שהולם את כישרונותיי, מאשר לשבת מובטל בבית ולהתנוון. במדים לא אלך אלא אם כן יהא עליי לנסוע מחוץ לעיר בתפקיד או לגשת לקצין חינוך. נעשיתי ממש אחד מחיילי פרקר 51, וזו באמת העט בה אני כותב.
*
10.11.73. ט"ו בחשון תשל"ד. מוצאי שבת. אתמול חויילתי כדין בצו 8, קיבלתי חליפת מדים מרופטת (אימא נהנתה לכבס אותה אתמול בערב) וכן חגורה ומימייה. את הטייפ טרם קיבלתי, ואולי ירכשו טייפים חדשים מחר. מעתה תלוייה יציאתי לבית ספר לשיריון בהשגת הטייפ ובאירגון הנסיעה. מאחר ובמילא זמני פנוי, אין הסידור הזה מפריע לי – ואני מתאר לעצמי שהדבר יסודר בימים הקרובים, אולי כבר מחר-מחרתיים.
ביום שישי לפני הצהריים במפקדת קצין חינוך בקריה היכרתי את אריה חשביה. שוחחנו קצת. הוא כותב דוקטוראט על מלחמת שיריון, ואמר לי כי אחרי המלחמה הזו היה עליו לבטל ולהתחיל לכתוב מחדש פרק שלם, החשוב ביותר, על הטאקטיקה.
*
12.11.73. י"ז בחשון תשל"ד. יום שני. הערב הודיעו לי כי מחר בבוקר עליי לצאת, במטוס, לפאיד בגדה המערבית של הסואץ לאותה משימה של כתיבת קורות החטיבה של בית ספר לשיריון. יהא עליי לשהות שם בין שבוע לשבועיים. עשיתי את כל ההכנה ליציאה והתארגנתי היטב. קניתי תרמיל גב צבאי וכן מכתביית-צד צבאית. ["תיק שכל". בקיץ 2006 מסרתי אותם עם עוד חפצים אישיים שלי מהמילואים למוזיאון פתח-תקווה]. מחר בבוקר אקבל גם טייפ במפקדת קצין חינוך.
אמרתי שלום לאימא ומשה ולעוד כמה מידידותיי, גם לפ. אשר הבטיחה להעיר אותי מחר בבוקר. אני מקווה לחזור בריא ושלם, בלי כינים, ולא יותר מדי מדוכא ממה שאראה ואשמע. חשבתי אם לקחת אותי את דפי היומן, ולבסוף הרהרתי שלא. גם את עט הפארקר אינני לוקח. כשאחזור אכתוב את רשמיי. האמת היא כי בקירבי יש מידה רבה של אדישות. אינני חרד. אינני מרגיש געגועים למישהו, וחוץ מאימא אינני חושב שמישהו יתגעגע אליי במיוחד. כל כך הרבה צעירים נופלים, או נישארים נכים קשים לכל ימי חייהם, שאני יכול בהחלט לעשות את הקורבן הקטן הזה ולכתוב את מה שהוטל עליי. לקחתי עימי ארבע קסטות פרטיות. רזרבה, במידה והסיפורים יהיו מעניינים במיוחד, וגם סוללות רזרביות. בכלל, אני מצוייד כהלכה גם אם אצטרך להישאר שם שבועיים. פנס כיס חדש. לבנים. קוניאק. מערכת עישון. נייר כתיבה. עפרונות ועטים. שק שינה. מעיל רוח וכולי.
*
14.11.73. י"ט בחשון תשל"ד. יום רביעי. לבסוף לא יצאתי ביום שלישי, כלומר אתמול. כבר התרחצתי ולבשתי מדים והכול היה ארוז ולפתע טלפון מקצין חינוך שהיציאה נדחתה. החלפתי לבגדים אזרחיים ונסעתי לקריה ולקחתי את הטייפ. זהו טייפ "סוני" מדגם נייד, כשל עיתונאים. הבאתיו הביתה ולמדתי את כל תכונותיו, שהן קצת שונות מן הטייפטרנזיסטור "נשיונל" שבידי. השלמתי ואירגנתי את כל הציוד, והיום לפני-הצהריים הודיעו לי כי היציאה נקבעה למחר בבוקר. אקווה שלא תהיה דחייה נוספת.
היום לפנות-ערב היתה כאן פ. לשעה קלה. הביאה מחברת מעניינת, יומן מן המלחמה של י. י. [בנו של י. שהיה מפקד חיל הים בשעתו ושל אשתו ר., שגרה בדירת גג בבניין שבו גרה פ. והיתה מיודדת עימה], שנכתב על מחברת מצרית ובה ציורים של בחור מצרי, או תלמיד? – קראתי את הקטעים – תיאורים חזקים מאוד, ומפחידים. כתוב ביושר ובתום. [לימים כללתי אותם ברומאן "השקט הנפשי"]. הראיתי לפ. את כל הציוד שלי ואף ערכתי לפניה חזרה כללית, במדים – ומצחיק, עיניה נצצו כאשר ראתה אותי במדים, ובהתרגשות אמרה שאף פעם לא נראיתי טוב יותר והמדים הולמים לי יותר מכל בגדיי האחרים. – ללמדך כמה קצרה דעתן של נשים. כל עלילותיי וכישרונותיי ואהבתי רבת השנים אליה לא ריככו אותה – ואילו הצגה עם שני סמרטוטי חאקי, מדי עבודה משומשים – עשתה עליה רושם.
וכך גם הדודה אסתר. צלצלה והתאוננה על בריאותה. ורק כששמעה כי מחר אני נוסע – הבריאה לפתע והחלה לדאוג לי, משוכנעת שאני סובל כאבים בכתף הפגועה [מהתאונה הקשה בשירות המילואים ב-1971], שותק ומתגבר! בקיצור – נתתי לה עניין לענות בו בימים הקרובים. יש לה למי לדאוג.
מצב רוחי שקט. כמעט אדיש, לקראת הנסיעה מחר. הרבה סקרנות. לבסוף זה לא כל כך ימצא חן בעיניי שלא אמהר לחזור. מחר בבוקר ובמשך השבוע הקרוב מתחיל חילוף השבויים עם מצרים, גם מזג האוויר השתפר, ואני מקווה כי לא איקלע לתוך מלחמה חדשה. ועם זאת שתהיה בי די רצינות ואומץ לשמוע את מה שיספרו לי על המלחמה האחרונה. ובשום פנים לא להיות שותף למלאכת טשטוש כלשהי. מחר בבוקר נקבל תדריך, לפני היציאה. החלטתי כי גם אם ייאמרו שם דברים שיהיו מנוגדים להכרתי ולמצפוני – לא אוותר על העבודה, פשוט משום שחשוב קודם לשמוע ולראות את החיילים בשטח. זמן למריבות יהיה אחר כך. וגם אם הקסטות שאביא תהיינה מלאות בחומר אחר מזה שציפו ממני – ישברו הם את הראש.
*
22.11.73. תל אביב. כ"ז בחשון תשל"ד. יום חמישי. אתמול בעשר בלילה חזרתי בנסיעה באוטובוס בקו פאיד-תל-אביב. צלצלתי לפ., אחר-כך צלצלתי לאימא. התרחצתי והלכתי לישון. חזרתי עם הרעלת קיבה רצינית. הבוקר התארגנתי. ניקיתי קצת מהחפצים, ערכתי סדר בענייניי, ולמן הצהריים אני יושב ושומע את ההקלטות שהבאתי עימי, חמש קסטות, שהן קצת יותר משמונה שעות הקלטה. אני יושב ומאזין, ורושם סינאופסיס של החומר. ניתקתי את הטלפון כדי שלא יבלבלו לי את המוח מטעם קצין חינוך. ואני מקווה לגמור את עבודת ההאזנה, הרישום והעתקתו במכונת הכתיבה, עד ליום ראשון בבוקר – ואז אביא את הקסטות לקצין חינוך – כדי שימסור אותן לעריכת הסטנוגרמות.
אתאר עתה, שלב שלב, את שעבר עליי בימים האלה. אצטרך להסתפק לעיתים בראשי פרקים, כדי שישמשו לי נקודות לזכור בבוא העת.
יום חמישי. 15.11.73
בבוקר העיר אותי טלפון של פ. פיטפטנו קצת ונפרדנו לשלום. הכנתי את כל הציוד והגעתי בזמן למפקדת קצין חינוך [בקריה]. בדרך לשדה התעופה התברר שמבקשים מאיתנו משהו אחר לעשות – היסטוריה של שלבים במלחמה. בשדה התעופה בלוד היה תור עצום לרפידים. אחד-עשר אוטובוסים מלאים חיילים. ועל קיומנו איש לא ידע. חיכינו כשעתיים – אביעזר גולן, אריה אבנרי, דוד שחר ואני – וחזרנו במונית לקצין חינוך בקריה. ויכוח על הטיסה. ויכוח עם [סא"ל] נסים סלומון על מטרת נסיעתנו. [הוא נפטר לפני חודשים אחדים, בקיץ 2006]. הוא מבטיח לנו שלא נידרש לעשות דבר אשר מנוגד להכרתנו. חוזרים במכונית צבאית לשדה התעופה בלוד. צהריים. [אני זוכר גם את המשורר יעקב אורלנד, צנום, זקוף וגבוה, מסתובב בחצר מפקדת קצין חינוך או גם בשדה התעופה עם אקדח קטן תקוע בחגורת מכנסיו, אך איני זוכר באיזה שלב נשמט ולא הגיע איתנו לסיני].
צהריים. אנחנו עדיין בשדה התעופה בלוד, בטרמינל ארקיע. עשרות ומאות חיילים ולא ניראה כל סיכוי שיהיה לנו מקום במטוס לרפידים [ביר גפגפה]. הקצין אשר התלווה אלינו אינו מאמין שיצליח לסדר דבר-מה. אביעזר גולן פוגש את בנו המשמש דייל בטייסת מטוסי נוסעים של חיל האוויר, והוא מצליח להגניב אותנו אל אחד הבואינגים 707 אשר חיל האוויר שכר מן הבדק [התעשייה האווירית], שם עמדו לשיפוץ.
הקברניט הוא סם לואיס, יהודי דובר אנגלית בן 62 לבוש מדי חיל האוויר, הטייס היהודי הוותיק ביותר בעולם. [דמותו עתידה להופיע ברומאן שיכתוב דוד שחר, "סוכן הוד מלכותו", רומאן שהוא בחלקו על רקע המלחמה ומוזכר בו אותו טייס]. אנחנו מחכים שעות אחדות לתיקון הבואינג. ורק מאוחר יותר ממריאים בבואינג השני, עם אותו קברניט, ולאחר 25 דקות אנחנו נוחתים עם הערב ברפידים. דקות מקסימות של טיסה מעל הים, מעל העננים, לאחר שקיעת השמש במערב. ההרגשה כאילו יוצאים לאירופה. אלא שמיד מדרימים ומעל נחל ים, ברדוויל, נכנסים לתוך סיני.
בערב מקבל אותנו איצ'ה (יצחק) גולן, קצין חינוך ראשי של פיקוד דרום, אשר בא במקום יהודה אילן שסיים את שירותו במילואים. מוצאים איתו שפה משותפת. בזמנו נפגשתי איתו כאשר ביקשתי העברה לקצין חינוך, והוא היה אז קצין חינוך ראשי בפיקוד מרכז. הוא מבקש סיפורי גבורה! – וזה כבר השינוי השלישי בתוכנית. אני מחליט לא לשים לב ולעשות את עבודתי. שאר החברה משתדלים להתווכח על מכסות: אריה אבנרי – "אני עושה שלושה סיפורי גבורה ביום אחד!" – אניח משתדל להישלח למערב התעלה, רחוק ככל האפשר, כדי לראות מה שיותר.
מאוחר יותר בערב אני מצלצל לפ. ישן בחדר אחד עם דוד שחר ואביעזר גולן. ליל ויכוחים. שחר מעמיק ויסודי. גולן שופע סיפורים, ממש אנציקלופדיה לקורות המלחמה והיישוב. התיידדנו.
יום שישי. 16.11.73
בבוקר, מקלחת חמה, אחרונה עד שאשוב לתל-אביב. ארוחת בוקר. טלפון לאימא ומשה. בא טנדר ולוקח את אביעזר גולן ואותי. אנו נוסעים בקו רפידים-טסה ומשם דרומה עד למקום החצייה. ככל שמתקרבים למקום כן ניכרים יותר אותות הקרבות הממושכים. אלפי זבילי פגזים מפוזרים בצידי הכביש, אותות לכמות העצומה של ירי. הכביש עצמו מופגז ומלא בורות. הגבעות מלאות שרידים. במקום אחד רואים שיירת אספקה שלימה שלנו שהוכחדה לגמרי – משאיות שרופות, זחל"מים פגועים ותותח שקנהו בשמיים, תותח מתנייע. גם במקומות אחרים יש עדיין שרידים לרכב פגוע שלנו, אף כי רובו כבר פונה. כן רואים שרידים מהדוברות, חלקים מגשר הצליחה שנתקעו בדרך.
עוברים את איזור החווה הסינית, מצפון לנו. ומדרום מתגלה האגם המר הגדול והאוניות התקועות בו [מאז יוני 1967]. הקרקע מלאה סימני פגיעות של פגזים ופצצות. על הכביש תנועה רבה. מתקרבים לאיזור הצליחה. פרשת דרכי עפר מוליכה לשלושה גשרים. לשניים מהם קוראים גשר ברוך וגשר יהודה. הדרך עוברת בין שרידי שני מעוזים שלנו, האחד שמו מצמד. הדרומי ממש על השפך לאגם המר, והצפוני מרחק כשלוש מאות מטר, על גדת התעלה.
סיפורו של המעוז הצפוני הוא הסיפור שפורסם לפני כשלושה שבועות ב"מעריב" לפי ההקלטות של הטכנאי הירושלמי אבי, שהיה עם טייפ משוכלל במעוז משך כל תחילת המלחמה, ונסוג עם הכוח שלנו.
עוברים בגשר האמצעי. לצד צפון רואים את הסוללה ששופכים טרקטורים שלנו משני צידי התעלה. עוד ימים אחדים ויתחברו, בעבודתם אלה מול אלה – אזיי תחוברנה בקשר יבשתי אסיה ואפריקה לראשונה בהיסטוריה מאז כריית תעלת סואץ לפני יותר ממאה שנה. על פני הגשרים תנועה סואנת הלוך וחזור. מראה מוזר. עוד רגע – ואנחנו באפריקה. שרידי מעוז מצרי. דרכי עפר אפור טחון דק. עצים כרותים. טנקים מצריים פגועים ונטושים. חפירות. גדרות ואזורי מוקשים. הירוק אינו ירוק אלא ירוק אפור, עכור ומלא אבק. תעלת המים המתוקים מלאה מים ירוקים נרפשים, היא מתייבשת והולכת, כשרידי שלוליות ביצה באמצע הקיץ. שדות תירס עלובים, נמוכי קומה, תעלות השקייה יבשות, עצי תמרים, ושרידי מחנה צבא בריטי נטוש, מתקופת מלחמת העולם השנייה.
נוסעים מערבה עד לצומת צח, ומשם דרומה, לחוף האגם המר הגדול, עד פאיד. בדוורסוואר כמעט ואין מבחינים. עיירה נטושה. בתי חומר עלובים. שדה תעופה גדול הניראה נטוש מזמן. פאיד שוקקת חיילים, רכב, מפקדות, דואר ושדה תעופה בו נוחתים וממריאים מטוסי תובלה של הצבא, הרקולס, ומטוסי ההיראלד של ארקיע. הם מגיעים לפאיד בטיסה נמוכה מעל לאגם המר הגדול, כדי שלא יתגלו על ידי מערכות המק"ם של [סוללות] הטילים המצריים.
בפאיד יורד אביעזר גולן, העתיד לעלות צפונה [ממערב התעלה] לאוגדת שרון [לימים יכתוב על כך כתבה גדולה בעיתונו "ידיעות אחרונות"], ואילו אני ממשיך עם הנהג בטנדר הצבאי דרומה, לאוגדת [קלמן] מגן. יוצאים את פאיד וממשיכים בכביש דרומה. עוברים על פני פנרה, כספרית וג'ניפה – רצועה מתמשכת של מחנות צבא שניבנו בידי הבריטים, רובם נטושים. על כמה מן הבניינים עדיין מתנוססות אותיות – N.T.F.I ו-H.M.S. לצידי הדרך טנקים ונגמ"שים מצריים שרופים ופגועים. מבין הדקלים מציצות האוניות הקופאות על עומדן באגם המר. ממערב מתרוממת הרמה של ג'בל ג'ניפה, אף היא בידינו. בפרשת דרכים דרומה לג'ניפה הדרך מתפצלת, מזרחה לסואץ בכביש המקביל לחוף האגם והתעלה, ובקו ישר דרומה, לעבר כביש סואץ-קהיר.
אנו ממשיכים בציר השני ומדרום לנו מתגלים והולכים צוקי הרי הגרניט של ג'בל עתקה, המתנשאים לגובה רב. בנקודה כלשהי לפני כביש סואץ-קהיר, מעט צפונה מתחנת רכבת גדולה הקרוייה מחסני "של" – אנו נכנסים לתוך הגבעות ומגיעים אל מפקדת האוגדה, למחנה נפרד קטן של ארבעה אוהלים השייכים לקצין חינוך.
קצין החינוך של האוגדה הוא רס"ן שריר. בטרם בואו אני ניגש עם הטייפ אל בונקר מצרי, מאוייש בידי צוות נ"מ שלנו, ומקליט לניסיון שיחה עם בחור בשם ג'ו כהן. לפני כן אני מנסה להגיע עם נהג הטנדר לגדוד אחר כדי לראיין, אך השליש, בחור דתי, מסרב להרשות לראיין את החיילים בשבת. באותה נסיעה לפנות-ערב, מערב בכביש סואץ-קהיר, אנו מגיעים סמוך לקילומטר ה-101, והנהג ניאות לקחת אותי לראות את המקום.
מגיעים למחסום. חביות על הכביש ולידן שומר חייל או"ם עם רובה קרבין אמריקאי. במרחק כשלושים עד ארבעים מטר מערבה יש עוד מחסום חביות ועוד חייל או"ם. שם כבר הצד המצרי ויש שם כמה חיילים מצריים במדי החאקי הבהירים שלהם. בצד דרום, סמוך לכביש – אוהל השיחות, ומשני צדדיו אוהלים קטנים יותר של המשלחות עצמן. לא היו שום פגישות באותה שעה. לפתע מתניעים ארבעה שוטרים צבאיים מצריים את אופנועיהם ופונים מערבה, ואחריהם נוסעת מכונית מטה, עליה עלה כנראה מפקד מצרי. בצד המצרי מכונית אזרחית, ונהגה, איש הצלב האדום או או"ם, לבוש אזרחית, מדבר עם קצין מהצד שלנו.
החיילים שלנו אומרים: "מי שעובר לצד השני של המחסום הוא שבוי, ויכול לחזור רק דרך קהיר!" –
והנה איש הצלב האדום מבקש מן הקצין שלנו דבר-מה, הלה פונה ועובר את המשמר המצרי וניגש אל שני קצינים מצריים וקוראם אליו. הוא עומד בתווך ומחבקם על כתפיהם, ואיש הצלב האדום מצלם. תחילה אין הקצינים המצריים מבינים כנראה את המעמד, אך מיד הם נירתעים למחשבה מה תהא הפוזה בה צולמו, וכמו בחורה המשתמטת מבחור ששם עליה יד – הם מתחילים לחמוק מהקצין שלנו לצדדים, ובינתיים התמונה כבר צולמה.
בים שישי בערב – ארוחה עם צוות החינוך, חלקם מרצים. מאוחר יותר פגישה של כל הצוות עם האלוף קלמן מגן, מפקד האוגדה, בקרון שלו. עושה רושם של איש צנוע, חיובי, טוב-לב ולא אדם פוליטי. דומה קצת לידידי שרגא רבין. לדברי האלוף לא יהיו שיחרורים לפני ה-15 לינואר 74', אלא אם כן יסכימו המצרים להחליף גדות – דבר שלא מתקבל על הדעת. ואם תתחיל שוב מלחמה. הפעם אנחנו מוכנים.
[כוונתו היתה שהארמייה המצרית השלישית הנצורה מסואץ צפונה על הצד המזרחי של התעלה עד לאזור הצליחה שלנו – תחזור למצרים, וכוחות ישראל שממערב לתעלה, יחזרו למזרחה. בקרון המרוהט בנוחיות ניצבו כמה בקבוקי ויסקי ואף שאחד מאיתנו, דומני אבנר כץ, הציע שנשתה מהוויסקי, האלוף מגן לא נרמז והתעלם מההערה].
מאוחר יותר בערב – שמירה בצוותא עם אבנר כץ ויורם טהר-לב, שעובדים בְּצוות, מציירים חיילים ורושמים להם חרוזים [כשהם מבקרים אותם בעמדותיהם ממש]. סיפור מקפיא דם של אבנר כץ על עבודתו בחברה קדישא צבאית בנהריה בימי המלחמה, וכיצד גירשו אותו משם לאחר שאחד החיילים פנה אליו בשם "כ"ץ" וביקש סיגריה.
המשך יבוא
מייקל בלומברג הֶראה לקן ליווינגסטון מאיפה משתין הדג
ציטוט במכתב מידידה בלונדון:
NEW YORK MAYOR SNUBS LONDON MAYOR KEN
LIVINGSTONE BECAUSE OF THE CONTROVERSY
SURROUNDING HIS VIEWS ON JEWISH PEOPLE.
THE LEADERS OF THE WORLDS TWO GREATEST CITIES
HAVE NEVER HAD A FORMAL ENGAGEMENT AND MR.
BLOOMBERG WAS "TOO BUSY" –
To meet the mayor when he visited new York last September. Secret City Hall documents obtained by the Conservatives make clear that Mr. Livingstone's aides believe that his difficult relationship with the Jewish community was to blame. They suggest that Mayor Bloomberg's concern about how such a meeting would play with the Jewish press in America was a key factor in preventing it taking place. The New York mayor has strong support in the Jewish community which is one of New York biggest electoral constituencies.
Mr. Livingstone had attracted international condemnation after comparing a journalist to a "concentration camp guard" despite being told by the reporter that he was Jewish.
Richard Barnes, the deputy Tory leader on the London Assembly who uncovered the documents, accused Mr. Livingstone and his officials of prioritising meetings with Left wing regimes such as Cuba and Venezuela rather than building relations with cities such as New York
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים ושניים
הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס אל לב דודתי וחברתה ארלטי
כך כתבה יעל דודתי, אך האמת היא שבנעוריה היתה מאוהבת לא רק באביתר, היא העריצה כל צעיר בעל-ערך שבא למושבה מתרבות אחרת והביא עימו רוח חדשה.
דודתי וארלטי היו מאוד רומאנטיות. הלא כך התאהבו שתיהן בטייס הגרמני אברסט [דרגת קצונה] הלמוט פילמי [או פלמי], מפקד טייסת 300, שירד משמיים לפרדסים שלנו והוזמן לארוחת-צהריים אצל סבא. הלא כדי לפגוש את אהוב-ליבן החליטו השתיים ללכת ברגל לשדה-התעופה של חיל-האוויר הגרמני ברמלה. כל המושבה גוייסה אותו לילה לחפש אותן, ובראש המחפשים סבא, דודי אלכס וחוואג'ה בארס, הוא מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי.
הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית. סבא ישב בביתו על הגזוזטרה יחד עם האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה. פתאום חג מעליהם אווירון צבאי דו-כנפי, הנמיך ברעש חזק מעל בתי המושבה הנמוכים, ונבלע בגוש הפרדסים שבמערב המושבה.
מיד מיהרו למקום דודי אלכס ואבי, יחד עם שטללר, ומצאו שני קצינים גרמניים חיוורים כסיד. התברר שבגלל מחסור בבנזין הם נחתו נחיתת-אונס על המסלול הקופצני של טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה שהוליכה ליפו.
שטללר הציע להם עזרה. אלכס נישאר עם אחד הטייסים, אברסט הלמוט פילמי, כדי לשמור על האווירון, אבי נשלח לקרוא לשוטרים, ושטללר לקח בכרכרתו את הטייס השני, אברסט פלקה, ונסע איתו לרמלה כדי להביא בנזין משדה-התעופה של הטייסת הגרמנית שבדרום העיר, לא רחוק ממסילת-הברזל לירושלים.
אברסט הלמוט פילמי נישאר ליד האווירון עם דודי אלכס עד שבאו עשרה שוטרים תורכיים, שנצטוו לשמור על האווירון של בעלת-בריתם, גרמניה, בעיקר מפני ילדי המושבה, והשבט הבידואי הסמוך, שהחלו להקיף אותו בהמוניהם. זה היה אווירון דו-מושבי מסוג ראמפלר סי-וי, חמוש במקלע שפנדאו קבוע מלפנים ובמקלע פאראבלום בתא האחורי, ומצדדיו מצוייר סמל הצלב של חיל האוויר הגרמני על רקע לבן שהיה אף הוא כצלב אך רחב יותר.
דודי הביא את אברסט הלמוט פילמי לבית סבא. על חזה הטייס התנוססו אותות גבורה וצלב-ברזל, דרגות לכתפיו, צווארון מקטורנו הגבוה היה כבסיס לראש מוצק וגאה, עצמות לחיים רחבות, עיניים חודרות ושיער בלונדי בהיר מסורק כשהפסוקת, ה"שביל" – באמצע. הגרמני ניראה ממש ככוכב ראינוע.
השניים הגיעו בדיוק לשעת הצהריים. סבא הזמין את הטייס לסעודה המשפחתית. באותו יום בישלה סבתי צלי כבד עם תפוחי-אדמה, ויעל הכינה צימס של קלבסה, דלעת, עם קוגל. כל קובית כתומה היתה שקופה, כמו גלזורה. הטייס אכל בתיאבון רב והתפעל מדודתי הצעירה יעל, לא רק שידעה לדבר בשפתו אלא גם הכירה ספרות גרמנית בזכות ספרייתו של סבא, שהפליא אף הוא את הגרמני בציטוטים מהיינה, משילר ומגיתה.
על משימותיו, הפצצת הכוחות הבריטיים וצילומים מן האוויר על מצב התקדמותם, על כך לא אמר מילה. לעומת זאת סיפר בהרחבה על שני טייסים תורכיים ששנה לפני המלחמה יצאו מקושטא לקהיר במסע שמטרתו לפאר את כוחה האווירי של האימפריה העות'מנית. בדרכם עצרו בביירות ובערים אחרות ובכל מקום נערכו לכבודם חגיגות. חגיגה גדולה היתה אמורה להיערך בירושלים, מרבית אנשי העיר עם נכבדי הפאשאליק וקציניו עמדו בשדה פתוח וחיכו לנחיתת האווירון עם שני הטייסים המהוללים, ואולם אליה הם לא הגיעו אלא נפלו בדרך על גבעה ממזרח לכינרת. שנים חלפו וביום השנה האחרון לנפילת שני הטייסים התבקש פילמי לחוג ולהטיל מהאוויר זר פרחים טריים על האנדרטה שהוקמה במקום נפילתם, בשעה שנערך לכבודם טכס האזכרה הצבאי.
אחר-הצהריים, בשעה שתיים לערך, שב אברסט פלקה בטיסה בראמפלר אחר מרמלה, הוא חג בו מעל המושבה ולבסוף נחת גם הוא בדרך השקתות, ליד האווירון הראשון. בצינור גומי העבירו בנזין מאווירון לאווירון.
לאות תודה על ארוחת הצהריים הכניס אברסט הלמוט פילמי לאווירונו את דודי אלכס, ואחר-כך את דודתי יעל. לאחר שהושיב אותה במושב הטייס עצמה יעל את עיניה, שימרה את מגע ידיו במותניה כאשר הרים אותה, וכל חייה לעתיד חלפו לנגד עיניה בדמותה שהיא מרחפת, מרחפת מעל למושבה. אותו רגע החליטה לברוח כדי להינשא להלמוט היפה.
שני הקצינים הגרמנים נפרדו ממלוויהם, חבשו את כובעי-העור ומשקפי-האבק, נכנסו כל אחד לאווירונו ועמדו להמריא דרומה מעל לקהל הרב שהתאסף לחזות בפלא. הם ביקשו מדודי ומאבי לסובב ידנית את המדחף, כמו שהיו מפעילים את מנועי המכוניות בעזרת מנואלה, זו ידית התנופה למנוע. כשהחל המטוס משתעל, והמדחף צבר מהירות ונעלם באוויר, תפסו בני האיכרים והשוטרים התורכיים ודודי ואבי בכנפיים מאחור ורצו ודחפו כל אווירון כברת-דרך עד שהמריאו השניים בזה אחר זה.
היתה זו פעם ראשונה שאווירונים נחתו במושבה והמריאו ממנה. הפעם השנייה אירעה לאחר שנים ונדפס עליה טור שלם במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות" של עיתון "הבוקר": וינסטון צ'רצ'יל הצעיר נחת נחיתת-אונס בספיטפייר שלו בפרדס של דודי, ושם עמד והשתין ליד עץ תפוזים. לימים התברר שהעץ היה מוטאציה חד-פעמית של שאמוטי-דם ודודי הצליח לגדל ממנו זן שלם וייחודי הקיים עד היום אבל לא קרא לו בשם "צ'רצ'יל" או "וינסטון" – אלא דווקא "שרה" על-שם שרה אהרונסון, שבמשך כל חייו שום אישה אחרת לא התקרבה בעיניו למדרגתה.
לאחר שלושה ימים חג אברסט הלמוט פילמי פעמים אחדות באווירונו מעל בית סבא, הנמיך טוס כמעט עד הקצה של גג הרעפים, וצעק בגרמנית: "גוט מארגן [בוקר טוב!] הער יודע! גוט מארגן פראולין יולה!"
היה אפשר לשמוע את קולו לסירוגין, בין פעימות המנוע הרעשניות, ולראות את פניו בכובע העור של חיל-האוויר הגרמני, ובמשקפיים. אברסט פילמי השליך מכתב קשור לשקית חול ובו הודה לסבא על הכנסת האורחים, לסבתא על הארוחה שנתנה לו, וצירף אגד פרחי-שדה לדודתי יעל, היא פראולין יולה.
ארלטי עמדה אף היא בחצר שלנו עם חברתה יעל וראתה את הטייס הגרמני, את המכתב והפרחים שצנחו מהשמיים, ואלה הספיקו לנפשה הרגישה, הטווה חלומות-בהקיץ, להתאהב בו גם היא.
אותו לילה נעלמו השתיים. הלכו ברגל לרמלה. מצאו אותן באמצע הדרך, ישנות חבוקות מתחת לגשר הממלוכי שבנה הסולטן ביידאס. יעל איבדה נעל. ארלטי נשרטה בחזה מענף עץ דוקרני. בשובם הביתה חבט סבא באחוריה של יעל, למרות שכבר היתה נערה מבוגרת. "אני עוד אמריא מעל כולכם!" מיררה בבכי.
לאחר כשנה כבשו הבריטים את המושבה ושיחררו אותה משלטון התורכים. הם הגלו את שטללר ואת שאר איכרי וילהלמה ומשפחותיהם למצרים. סבא דאג לעיבוד הפרדסים ולשמירה על השדות של ידידו. שנה לפני כן, כאשר תחת שלטון התורכים עמדה משפחתנו בסכנת גירוש צפונה, אל מעבר לירקון, יפה סבא את כוחו של האיכר שטללר לדאוג לפרדס ולבית שלנו.
יום אחד נישרף מעל למושבה בלון מעופף בריטי, לאחר שהותקף על-ידי אווירון גרמני. אחד האיכרים (דודי טוען – סנדרל גרשוני הצולע, "אבא" של רותי) הלשין במיפקדה הבריטית שסבא קשור להתקפה האווירית בגלל ידידותו עם שטללר ועם איכרים אחרים בווילהלמה, ומפני שאירח את מפקד טייסת 300 הגרמנית שנחת בפרדס, וקיבל מכתב מהאוויר על-ידי אווירון גרמני.
החשד התעבה, מפני שתחת שלטון התורכים שימש סבא כמזכיר הוועד לתמיכה בנתינים האוסטרו-הונגרים, ותפקידו היה לחלק למשפחות את ההקצבות הקונסולריות. סבא לא בגד בנאמנותו לקיסרות ההאבסבורגית, שבצל כנפיה חסתה המשפחה שלנו כל השנים, וזאת חרף היות האוסטרים בני-ברית לתורכים ולגרמנים, אויבי הבריטים.
סבא נקרא לחקירה והוכיח שהטייס זרק את המכתב לפני זמן רב. הוא מסר את הנייר לקולונל המודיעין הבריטי ברונטון, אך לא את פרחי השדה. אלה נעלמו. לאחר שנים רבות מצאתי פרחים אלה, שהתעופפו ובאו למושבה מרמלה, כשהם מיובשים ומוסתרים בין דפי מחברתה של דודתי יעל.
בתקופת מלחמת העולם השנייה סופר בעיתונים על גנרל בכיר בלופטוואפה בשם פילמי, שבתקופת שירותו כטייס צעיר הכיר היטב את ארץ-ישראל וארצות אחרות במזרח התיכון. נכתב שם שעל שמו של פילמי נקראה פלוגה במסגרת ה-צב"פ, צור בזונדרן פרוונדונג, הפלוגה לתפקידים מיוחדים, במסגרת הלגיון הערבי שנלחם בחזית המזרחית לצד כוחותיו של היטלר. גנרל פילמי היה אמור לשוב לארץ-ישראל בתור גאולייטור, מושל צבאי, יחד עם קצינים וחייילים נאצים, ילידי-הארץ, שעזבו את מושבות הטמפלרים ערב המלחמה כדי להתגייס לצבא הגרמני. דודי אמר שזהו הלמוט פילמי, מפקד טייסת 300, שנחת באווירון הראמפלר הגרמני בפרדס שלנו.
המשך יבוא
האם עורכי עיתון "הארץ" יצאו מדעתם?
לאור חידושי העריכה והמתכונת בעיתון "הארץ", ובייחוד ב"מוסף השבועי" (שאין אפשרות להבחין בו בין חומר מערכתי לבין חומר פרסומי, ושניהם לרוב באותה רמה של כלום, וגם הגרפיקה המכוערת להפליא מטשטשת את הטקסט הדליל שהוא לרוב גם חסר חשיבות) –
נשאלת השאלה:
האם עורכי עיתון "הארץ" יצאו מדעתם? הרי הצעירים קוראי "ידיעות" לא יעברו אליהם, ואילו אנחנו, המבוגרים (שֶׁבָּנוּ ובטעמינו, שלא לומר דיעותינו, עיתון "הארץ" כבר מזמן אינו מתחשב) – אנחנו עלולים לבטל את חתימותינו על העיתון עוד קודם שנעבור מן העולם – ולו רק משום שאיננו יכולים לקרוא את האותיות הקטנות.
"הארץ" ניראה עכשיו כמו זקנה שנשתטתה ולבשה קומבינזון שקוף.
ורק שיותר קל לקרוא בו בישיבה בבוקר בבית-הכיסא כי כבר אין כמעט מה לקרוא בו וגם הפורמאט הצר מסתדר היטב בין הרגליים ולא כמו הגיליונות של העיתון הרציני שהיה פעם.
ושאלה נוספת: האם המנויים החדשים שמצטרפים ל"הארץ" אינם במקרה אלה שלפני שנה עזבו אותו כדי לקבל במשך שנה את "ידיעות אחרונות" בחצי-חינם, ועכשיו שבו ל"הארץ" כדי לקבל אותו בחצי-חינם במשך שנה (וחוזר חלילה), פריווילגיה שאינו שמורה למנויים הרגילים.
גילוי נאות: מאחר שכותב שורות אלה כבר אינו מוציא לאור את ספריו על נייר, ואינו זקוק לכתבת דיוקן מסחרית פסוידו-מוסרית בעיתון – הוא יכול להרשות לעצמו לומר את האמת.
לידיעת החברים המודאגים, כולל פוצ'ו:
יהודה אטלס חזר מרצונו החופשי לחבורת נמעני "חדשות בן עזר" ואנחנו מקווים כי גם יתרום מפרי מקלדתו למכתב העיתי.
רגע, האם יהודה לא העליב אותנו פעם? לא. אותנו אי אפשר להעליב. אמנם נידחים ודחויים אנו – אבל מרבית האנשים שיכלו להעניק לנו כבוד או שניעלב מהם – כבר מתו.
סקר חדש מטעם מחלקת החיזוי הסטטיסטי
וחקר האידיוטיזם המוסרי באוניברסיטת בת שלמה רבתי
בחסות הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר קובע:
* ברשות הפלסטינית אין שמץ של שחיתות. מצבם הקשה נובע אך ורק מן הכיבוש הישראלי.
* מדינת ישראל היא מן המושחתות ביותר בעולם. הסיבה העיקרית לכך היא הכיבוש.
* הצֶפי לעתיד הוא שהרוב היהודי בין הירדן לים ילך ויצטמצם וכתוצאה מכך יצומצם גם היקף השחיתות הישראלית.
* מרבית העיתונות והפובליציסטיקה הישראלית מקבלת כעובדות את מה שנכתב במרבית העיתונות והפובליציסטיקה הישראלית כעובדות ולא את המצב המציאותי האמיתי של ישראל וזו אחת הסיבות לכך שהרבה ישראלים חיים בעושר מוחלט, או יחסי, אבל חשים עצמם בזבל.
* * *
הקשיבו היטב למה שאומר השׂר הלא שׁר "התקווה" ראלב מג'אדלה, שעתיד להיות אחראי גם לתרבות הישראלית העברית
הוא מדבר כשר ערבי ראשון בממשלה שבה הוא מצידו מתנהג כמי שהחל לממש את החזון הפלסטיני-ישראלי של ישראל כמדינת כל אזרחיה, דמוקראטית אך לא לאומית-יהודית. בהתנהלותו הוא מבטא את חוסר התקווה המוחלט לכך שהמיעוט הערבי-פלסטיני בישראל יסכים אי-פעם להזדהות עם היותו חלק ממדינה עברית שלאומיותה יהודית. בחוצפתו הוא שם ללעג את הממלכתיות הישראלית. בראותו בהימנון ביטוי דתי הוא מגלה ברבים את בורותו. בהכרזותיו הפוליטיות מתבטאת שנאתו לישראל והיותו משרת תעמולת השקר הפלסטינית, ביחסו לממשלה, שבה הוא מכהן, את שלושת הלאווים של ועידת חרטום של אויבינו! – חצוף.
והשערורייה נמשכת: פעם נוספת דופקים את סופרי הילדים והנוער בישראל בכך שאין מעניקים לאיש מהם את פרס היצירה
איש מסופרי הילדים והנוער לא קיבל את פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת תשס"ז, וזאת למרות שחברי סומליו"ן, סופרי הילדים והנוער בישראל, פנו וחזרו ופנו ליו"ר חבר הנאמנים של הפרס ולכל חברי חבר הנאמנים, וקיבלו הבטחות מפורשות שהפעם יקחו בחשבון את ספרות הילדים והנוער העברית – הן בבחירת שופטי הפרס, שהפעם יהיה בהם לפחות אחד הבקיא בתחום, והן בהקפדה על חלקם של סופרי הילדים והנוער בקרב 15 מקבלי הפרס.
סופרי הילדים והנוער שוקלים פנייה לשרת החינוך והתרבות להקצות פרס שנתי מקביל שיכלול לפחות חמישה סופרים (פרס נוסף או לחתוך לשם כך שליש מהפרסים הקיימים) שיהיו רק סופרים מתחום ספרות הילדים והנוער העברית; ספרות שהיא המסד של למידת העברית ושל קריאת הספרים העברית, ואשר היקף השימוש בה אינו נופל מהספרות למבוגרים.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,379 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל