חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 228
תל אביב, יום חמישי, ג' בניסן תשס"ז 22 במרס 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: מיכל סנונית: שלושה שירים: לב 23, לב 24, לב 25.
משה דור: "זוועה, אבל יש לי שני ילדים." / שביתה / דו"ח / ועוד דו"ח / חגיגה / שבועת אמונים. // יוסף דוריאל: מי שרף את פואד?
אהוד בן גרא: מאפְיַית הכשרות פועלת לקראת הפסח כמו גביית דמי חסות והכול על חשבון החקלאים והיצרנים. // סבינה מסג: גֶּשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב (שיר).
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: האם המכתב העיתי מכיל חומר רב מדי?
רון גרא: להזדקן (שיר). // יוסי גמזו: גֶּשֶר הַשַּקְרָנִים (שיר).
יהודה אטלס: בתשובתי (תגובה). // חמדה אביב: אישה ועונתה (סיפור).
ישראל הר: פרופיל (שיר). // עמנואל בן-עזר: כוחו של גורל (לא האופרה).
רות ירדני-כץ: מנפלאות הסופריטו ב"קוביה".
אהוד בן עזר: הסינאופסיס של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973 (המשך).
ב"ז קדר: דרישת שלום מהטייס הגרמני הלמוט פילמי. // המוסף לפסח.
מיכל סנונית / שלושה שירים
לב 23
לֵב קָטָן:
נַחְשׁוֹל אַדִּיר מֵצִיף אוֹתִי מוּל מַבָּטוֹ,
כָּל-כָּך פָּתוּחַ, אֲבִיבִי, כְּחַלְחַל,
רוֹאֶה דַּרְכִּי כְּאִלּוּ כְּבָר נִפְגַּשְׁנוּ
בְּאֵי-שָׁם
וּבְאַחַת
אָבִי, יַלְדִּי וַאֲהוּבִי,
בְּתוֹך כְּחוֹל מַבָּטוֹ הַיַּלְדּוּתִי,
לִבִּי פּוֹעֵם, חוֹצֶה אֶת הָאֲוִיר
עַל מֵיתְרֵי הַקֶּצֶב, בִּמְהִירוּת הַזְּמַן.
וְהַנַּחְשׁוֹל מֵצִיף אוֹתִי,
אֵיכָה הִגַּעְתָּ לִי
עָנוֹג וְרַךְ
כְּעֵשֶׂב רַעֲנָן
מֵעֵבֶר וּמֵעַל
לְמֶרְחֲבֵי הַזְּמַן.
לב 24
לְבַד, בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת אַפְלוּלִית, חוֹתֵר אֶל רֵאשִׁיתוֹ,
כְּנֶגֶד זִרְמֵי מַיִם אַדִּירִים, לֵב פָּעוּט הַמִּתְקַּשֶּׁה לִנְשֹׁם
הַמְּבַקֵּשׁ אַחַר פִּסַּת אֲוִיר.
יֶלֶד קָטָן חוֹלֵף עַל פָּנָיו, אִמּוֹ מוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ אַחֲרֶיהָ,
נֶחְפֶּזֶת הַבַּיְתָה בְּמֶזֶג הָאֲוִיר הַסּוֹעֵר.
חַכִּי רֶגַע, אִמָּא, מְמָאֵן הַיֶּלֶד הַקָּטָן לְהֵחָפֵז, יֵשׁ פֹּה לֵב.
הוּא מֵרִים אֶת הַלֵּב הַפָּעוּט בְּיָדָיו וּמְקָרְבוֹ אֶל פִּיו.
נְשִׁימוֹתֵיהֶם מִתְעַרְבְּבוֹת, מִסְתַּחְרְרוֹת, נִילוֹשׁוֹת זוֹ בְּזוֹ.
"לֵב הַגֶּשֶׁם לֵב הָאוֹר," נוֹתֶנֶת בָּם הָאֵם סִמָּנִים.
לֵב הַגֶּשֶׁם וְלֵב הָאוֹר רוֹקְדִים עַל גַּג הָרַכֶּבֶת.
הֵידָד לַחֲלוֹמוֹת הַדֶּרֶךְ, הֵידָד לָרוּחַ הַסּוֹעֶרֶת,
הֵידָד לַלְּבָבוֹת הַנִּשָּׂאִים לַמֶּרְחַקִּים.
לב 25
לֵב מְאֹהָב
כּוֹתֵב שִׁיר לַאֲהוּבָתוֹ.
הַשִּׁיר הוֹפֵךְ לְפֶרַח
הַפֶּרַח הוֹפֵךְ לְכוֹכָב
הַכּוֹכָב נוֹשֵׁר אֶל חֵיק הָאֲהוּבָה
הַמְּמַהֶרֶת אֶל חֵיק הָאָהוּב
לְהָבִיא לוֹ אֶת כּוֹכַב
הַלֵּב הַמְּאֹהָב.
מתוך מחזור שירים בשם "שירת הלב" שיראה אור בקרוב בהוצאת כנרת זמורה-ביתן
* * *
משה דור
"זוועה, אבל יש לי שני ילדים."
זו שורה מתוך הקטע הרביעי של הפרק הראשון בין חמשת פרקיו של "אישית לוחצת", ספר שיריו האחרון של שמעון בוזגלו (הוצאת "ידיעות אחרונות", ספרי חמד) שראה אור לפני שלוש שנים. בחרתי לתת אותה ככותר הפותח של טורי דווקא בימים אלה. היא מדברת בעד עצמה.
בוזגלו ידוע בעיקר בשל תרגומיו מספרות יוון העתיקה – פילוסופיה, מחזות, שירה – אך הישגיו המרשימים בתחום זה אינם גורעים מייחודם של שיריו, הממזגים בליריקה שלהם שוועה חברתית עם הומור ושנינות.
והנה הקטע במלואו:
אָה, כֵּן, חֹסֶר נִימוּס.
שָׁכַחְתִּי לְהַצִּיג אֶת עַצְמִי.
שִׁמְעוֹן בּוּזַגְלוֹ. רֹב הַזְּמַן מְתַרְגֵּם.
זְוָעָה, אֲבָל יֵשׁ לִי שְׁנֵי יְלָדִים.
מִי יַאֲכִיל אוֹתָם, אַתָּה?
גַּם לְךָ בְּוַדַּאי יֵשׁ שְׁנֵי יְלָדִים –
אוֹ שְׁלוֹשָה, אִם אַתָּה גָּר בִּכְפַר-סָבָא.
אָז כֵּן, אֲנִי רֹב הַזְּמַן מְתַרְגֵּם.
וַחֲבֶרְתִּי הָאַחֲרוֹנָה לֹא הָיְתָה.
פַּעַם, לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,
הִקְשִׁיב קְהָלִי הֶעָצוּם
לְהַרְצָאוֹת בְּנוֹשְׂאִים אֲחֵרִים.
עַל לוּחַ גָּדוֹל מֵאָחוֹר
כָּתַבְתִּי נֻסְחָאוֹת מְעַלְּפוֹת
וְהַקָּהָל – בְּחַיַּי –
לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ.
שביתה
שביתה. לא שביתה. שביתה.
עובדים של שכר מינימום שגם את שכר המינימום אינם מקבלים.
"היום אנחנו, מחר אתם," אמר אחד מהם.
והכותרת הראשית של גדול עיתוני המדינה: "חשד: שר האוצר גנב מיליונים"
לצעוק?
לא. לשתוק.
דו"ח
פורסם הדו"ח על השכר במיגזר הציבורי לשנת 2005.
בעוד שיותר מ-50 אלף עובדים בשירות הציבורי קיבלו אז בקושי שכר מינימום, מי שעמד בראש טבלת השכר הציבורי (לפני שנתיים) קיבל שכר חודשי בסך 111 אלף ו-382 ₪ (ברוטו) ועלות שכרו, כולל העלויות למעביד, הסתכמה ב-137 אלף ו-558 ₪ לחודש. במקרה, או שלא במקרה, היה השיאן מנהל מחלקת בתי חולים בשירותי בריאות כללית.
"אפילו במיגזר הפרטי זהו שכר נדיר למדי," קובע הכתב הכלכלי בעיתון.
ממשכורות עתק נהנים מאות עובדים בבתי הזיקוק, בחברת החשמל, בבנק ישראל, בקופות החולים, בנמלים, ברשות שדות התעופה, ברשות השידור, בתעשיות הביטחוניות, באקדמיה.
עלות השכר של היועץ המשפטי של עיריית בני ברק, העיר הענייה בארץ, הגיעה ליותר מ-44 אלף ₪ לחודש. עלות שכרו החודשי של נהג בעיריית חולון היתה קרוב ל-36 אלף ₪.
זה היה לפני שנתיים.
עכשיו נחכה לדו"ח על השכר במיגזר הציבורי לשנת 2007.
ועוד דו"ח
לא רק האוויר. לא רק המים.
גם האדמה.
דו"ח חדש של המשרד להגנת הסביבה מפרסם רשימה של 300 הקרקעות המזוהמות בישראל, פועל יוצא של "תעשיית זיהום עצומה". אתרים שגזים מרעילים נפלטים מקרקעותיהם ואסור לעבוד בתחומיהם כשם שאסור לבנות עליהם בנייני מגורים מפני שסכנת חיים תרחף על העובדים ועל הדיירים.
"כשמדובר בזיהום קרקע," אומר סגן מנהל מחוז תל-אביב במשרד להגנת הסביבה, "זה משהו שבדרך כלל לא רואים בעין. אבל כשהכתמים שמסמלים שטחים מזוהמים מצטרפים אחד לשני, התמונה שנוצרת מזעזעת בעוצמתה."
זעקי, ארץ אהובה.
ורק שאלה אחת מציקה לי: איך זה אותו משרד עצמו, המשרד להגנת הסביבה, מחליט לאפשר למפעלים המזהמים במפרץ חיפה להזרים את שפכיהם "המטופלים" ישר לים במקום לנחל הקישון? כדי להגן על הנחל – וחייבים להגן עליו! – מותר לזהם את הים במקום לאלץ את המפעלים המזהמים לעמוד בדרישות לטפל בשפכיהם ולהביאם לידי רמת טיהור מסויימת?
זעק, ים אהוב.
חגיגה
אם היה לי ספק לגבי טיבו של שר המשפטים החדש, נגוז ספק זה והיה כלא היה כשהוברר שהוא תומך בהרחבת סמכויות בתי-הדין הרבניים.
ואחר כך התחוללה הגרוטסקה של המינויים החדשים לבתי הדין הללו.
מינויים שפירושם הקשחת הקו השמרני הקיצוני: מתוך 15 הדיינים החדשים, שנים עשר הם חרדים, ומתוכם רק שלושה שירתו בצבא, וכהגדרת פרופ' פרידמן הם "מכירים את החברה הישראלית." ואיזה נֶפּוֹטִיזְם! הגיס של... הבן של... האח של... וזה שיש לו קשרי משפחה אל...
החרדים חוגגים..
ואם החרדים חוגגים, אנחנו יכולים להתאבל.
שבועת אמונים
אבל יש אצלנו גם גילויים של אחדות לבבות שאינם יכולים אלא להרנין נשמות עצובות.
למשל, שתי יוזמות החקיקה החדשות הקובעות שח"כים יהיו חייבים להישבע אמונים לא רק למדינה אלא גם לדגל ולהימנון.
תומכים בהצעות החוק הללו נמצאים בישראל ביתנו (שממנה בא היוזם הנהנה מחיזוקו של יו"ר המפלגה), קדימה, הגימלאים (מי אם לא יו"ר הסיעה ח"כ הבדיחה והחידוד משה שרוני?), ש"ס, האיחוד הלאומי-מפד"ל והליכוד.
שחברי הסיעות הערביות מתנגדים – זה ברור. וגם ברור שבוגדים מושבעים כחברי מר"צ מתנגדים, ואני בטוח שההתנגדות הזאת נובעת לא רק מטעמים רעיוניים אלא גם סתם מחמת רשעות, כי הם, אוהבי הערבים האלה, פשוט אינם יכולים לסבול אחדות של פטריוטים.
"ההצעה הזאת היא זוועה," אומרת יו"ר סיעת מר"צ, ח"כ זהבה גלאון, "סמלים זה לא דבר שמקדשים אלא דבר שמכבדים, ורק במדינות פשיסטיות מבקשים מנבחרים להישבע לסמלים."
אוזניים תצילינה.
זאת אומרת, בדיקה היסטורית תאשש את דבריה של הגברת גלאון, אך אנחנו איננו חייבים ללמוד מהיסטוריה שלא שייכת לנו. ואם אנחנו רוצים להישבע אמונים לדגל ולהימנון, אנחנו נישבע. אנחנו נעשה מה שיתחשק לנו, ואם יתחשק לנו להיות פשיסטים אז נהיה פשיסטים –ושיתפקעו כל התבוסנים!
* * *
יוסף דוריאל
מי שרף את פואד?
"פואד שרוף אצלנו" – טוענים במצרים. כדאי שהשר בן-אליעזר יבדוק איך הוא – כשהיה שר ביטחון – תרם לאותה שריפה ולנזק הכבד שהיא גרמה
"הטלוויזיה הממלכתית" שלנו כאילו קיבלה על עצמה תפקיד בו מיטב המוחות שלה בודקים כל הזמן איך לא להחמיץ שום הזדמנות לגרום נזק למדינת ישראל ולתת שירות טוב יותר לאוייב. הקרנת הסרט "רוח שקד", תוך הסתתרות תחת התירוץ שאין בו הפללה ישירה של צה"ל, כשלכל בר-דעת צריך היה להיות ברור איזה מטעמים יכולים לעשות ממנו אויבי ישראל, היא דוגמה אחרונה. והחוצפה כה גדולה – שכבר תכננו הקרנה חוזרת בימים אלו. רק בעקבות הסערה שקמה – עשו לנו טובה וביטלו את השידור החוזר, אך בינתיים הנחיתו מכת מוות על השלום עם מצריים. וכמובן, שלא חיפשו בארכיון צה"ל הוכחות לרצח שבויים שלנו בידי המצרים במלחמת תש"ח.
התנהגות זו של הטלוויזיה הממלכתית אופיינית לה עוד מימי כהונתו של ראש הממשלה בגין ז"ל. בספרי – "לצאת מטירוף מערכות" הקדשתי פרק מיוחד לתיאור העזרה שנתנה הטלוויזיה שלנו למאמצו של הנשיא קרטר לשבור את מנחם בגין בקמפ דייוויד. בספר שפירסם לאחרונה ג'ימי קרטר הוא חשף את מלוא שנאתו לישראל, בנבזות ושקרנות. תיארתי איך עורך תכניות חשוב בטלוויזיה שלנו נתן לאיש הזה שרות שלא יסולא בפז (עמוד 183), וציפיתי שיתבע אותי על הוצאת דיבה. הוא בחר לשתוק, למרות שהודעתי לו, בדיוק, מה אני עומד לכתוב.
באוניית הדגל של עלילות הדם על ישראל – "רצח הילד מוחמד א-דורה" – אחרי שכל ההוכחות לביום "הרצח" היו בידי אנשי הערוץ הראשון, הם מילאו פיהם מים, והשאירו לתחקירנים בעלי שם מחו"ל לפרסם את האמת. ואכן, אחרי שכותב שורות אלו הגיש תחקיר מקצועי על האירוע לראש הממשלה אהוד ברק, פורסמה האמת בערוץ 1 של הטלוויזיה הגרמנית, בעיתונות הרצינית בארה"ב ובתחקיר מצולם של בוב סיימון בתכניתו היוקרתית "60 דקות". ומה עשתה הטלוויזיה שלנו? ביום 8.2.05 ראיין עודד שחר את אביו של מוחמד – השאהיד הקטן – כשווה-עם-שווה עם שמואל בירי, אביו של סמל דוד בירי, הי"ד – בתור "קורבנות ראשונים של אינתיפדת אל-אקצה". כלומר – זה נהרג בידי יהודים וזה – בידי ערבים. אם זה לא חילול כבודו של חלל צה"ל, אז מה זה?
במכתב מיום 4.8.01 הסברתי לשר בנימין בן-אליעזר את הסכנה לביטחון המדינה ממה שקורה בטלוויזיה הממלכתית והצעתי לו, שכשר ביטחון, ידרוש את סילוקם המיידי של קריינים ומראיינים המשרתים את תעמולת האויב. כי המלחמות המודרניות מוכרעות במישור התעמולה – יותר מאשר במישור הצבאי. השר הממונה על רשות השידור (שהוא ראש הממשלה דהיום) קיבל ממני תזכיר מנומק, עם המלצות דומות, ביום 25.5.03. כיאה לאנשים מורמים מעם, הם לא התייחסו לחומר שקיבלו, וכולנו אוכלים את התוצאות מכך. אז מי שרף את פואד במצריים?
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי. מאמרו מופץ באינטרנט ומצוטט משם.
אהוד בן גרא
מאפְיַית הכשרות פועלת לקראת הפסח כמו גביית
דמי חסות והכול על חשבון החקלאים והיצרנים:
הפרות תאכלנה מזון כשר לפני ובמהלך ימי הפסח כדי שהחלב יהיה כשר.
הקרפיונים ודגי בריכות אחרים יקבלו רק מזון כשר בשבועיים שלפני הפסח, וביממה האחרונה יורעבו, כדי שלא יישאר בהם שמץ של מזון חמץ.
הנשים המניקות תחדלנה לאכול חמץ שבוע לפני הפסח כדי שהחלב שלהן יהיה כשר.
גברים שמזיינים לשם הפרייה לא יאכלו חמץ כבר שבוע לפני הפסח כדי שהזרע שלהם יהיה כשר. מי שמזיין בתחת פטור אבל עובר על איסור אחר מן התורה.
בחורי-ישיבה שמאוננים לא יאוננו החל משבוע לפני הפסח כדי שהזרע הנפלט בפסח לא יחמיץ.
כל העופות הקפואים אינם כשרים לפסח אלא אם כן לא בא אל פיהן של התרנגולות פרור חמץ שבוע בטרם נשחטו והוקפאו באישור בד"צ מחמיר.
עופות טריים מותר לקנות רק היכן שיש אישור בד"צ מחמיר ששבוע לפני השחיטה הואכלו רק במזון כשר לפסח.
כנ"ל לגבי בשר בקר קפוא וטרי. על העגלים לצום או לאכול מספוא כשר לפסח שבוע לפני השחיטה. מוזהר בזה כי ממחסני הקירור של סיטונאי הבשר יוצאת כמות של שליש בשר טרי ושני שליש קפוא אבל עד שהבשר מגיע לאיטליזים הוא הופך לשני שליש בשר טרי ושליש בשר קפוא.
ביצים ככלל לא כשרות. ביצים טריות כשרות רק אם הטילו אותן תרנגולות שלא אכלו חמץ או שצמו בשבוע שלפני הפסח עם חותמת בד"צ מחמיר.
חרדים לא ישתמשו במים של מקורות במשך כל החג וחול המועד פן נפל בהם קורטוב של חמץ.
לאור התגברות השמועות במחנה הציונים של ורסיטט ברלין [אוניברסיטת בר-אילן] יש להקפיד לקנות או לאפות מצות שאין בהן של דם כלשהו.
גברים חרדים ינקו היטב בנוצה, עוד לפני ביעור החמץ, את פתחי הערווה של נשותיהן פן נפל בהן פירור חמץ בארוחה או בבית הכיסא. אימהות תנקינה את הבנות ורבנים את הבנים.
בע"ה חלק מהחומרות לעיל כבר קיים ואי"ה יקוימו השאר לפסח הבא. בריוני המאפְייה של הכשרות מוצאים כל שנה חומרות חדשות וקשות יותר, שכמותן לא ידעו העם היהודי ותורת ישראל בעבר וגם לא בהווה (כי אבסורדים מטומטמים כאלה אינם קיימים אצל אנשים דתיים מחוץ לישראל). רק הפארזיטיות של המאפייה הדתית בישראל מאפשרת תעתועים יקרים כאלה בשם הדת כביכול, ומי שאינו נכנע לדרישות המאפיה הזו, הרי בדומה לגבייה של דמי חסות – הוא מחוסל על ידי כך שמחרימים את תוצרתו. ולעזאזל כל בעלי העסקים הקטנים.
לא צריך פשע מאורגן, מספיקה חבורת משגיחי כשרות עם הגיבוי של הפסיקה הרבנית המשתוללת לחומרא. וכל רב, ככל שהוא פארזיט גדול יותר (כלומר, שאין לו שום אחריות לתוצאות הכלכליות של פסיקותיו ההזויות) – גם פגיעתו ההלכתית בדרך של החמרת דיני הכשרות (שהיו מתונים-יחסית בעבר) – גדולה וקיצונית יותר. שהרי הכול על חשבון עם ישראל וממשלת ישראל לתקציביה.
כללית הכי טובה למשפחה / חטיבת לוגיסטיקה ותשתיות /
המחלקה לדת ולכשרות / תרופות לשימוש בפסח תשס"ז /
רשימת התרופות אושרה על-ידי הרבנים הראשיים לישראל
אדר תשס"ז
את החוברת הכתומה הזו ובה רשימת כל התרופות הכשרות בפסח הראה לנו הרוקח החביב שלנו משה מאמסטרדם כאשר באנו לקחת את המנה החודשית של תרופות לקשישים הצעירים בנפשם.
שאלנו: "ומדוע אין כאן גם רשימת התרופות חמץ?"
"כשבא אליי אדם דתי אני נותן לו את החוברת והוא מוצא אם התרופות שנרשמו לו הן כשרות לפסח."
"ואם לא?"
"מצידי אין בעייה למכור לו אותן, אבל הוא הולך לרב ומבקש ממנו אישור להשתמש בתרופה החמץ בפסח."
אמרתי לעצמי: אם הרב נותן לו אישור, אזיי לשם מה כל העמדת הפנים הזו? כל התרופות צריכות להיות ראויות להילקח בפסח!
אבל אם הרב אינו נותן לו אישור? – ובכן, ממתי מתערב הרב בנושאים רפואיים מקצועיים? מי הוא שיקבע איזו תרופה דחופה ואיזו לא? מי הוא שיתערב בעבודתו של הרופא וימנע מזור מחולה?
אין זאת אלא שנגע הטמטום החרדי פושה בנו כל שנה יותר ויותר, כל אדוק מנסה להיות יותר אדוק – ובינתיים מתגלגלים להם כספים רבים כדי להתיר את מה שמותר-ממילא מטעמים של פיקוח נפש. לא שמענו על חומרות כאלה בשנים קודמות, אבל עכשיו אנחנו משתמשים גם בנייר טואלט כשר לפסח, כדי שהקקה לא יבוא במגע עם החמץ!
סבינה מסג
גֶּשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב
גֶּשֶׁר צַר,
גְּשָׁרִים צָרִים
וּקְצָרִים
לֹא יַפְחִידוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (אוֹתוֹ רַגְלִי עוֹבֶרֶת
תָּמִיד בַּעֲלִיָּה סְמוּיָה לָרֶגֶל),
לֹא יִגְרְמוּ לוֹ לִיסֹג לְאָחוֹר
אוֹ לְפָחוֹת לְשַׁנּוֹת אֶת הַשֵּׁם.
הוּא יַמְשִׁיךְ לְהִקָּרֵא (לַדֶּגֶל?) הַיַּרְדֵּן הַהֲרָרִי,
גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן, כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ הַמַּשְׁקֶה –
כְּשֵׁם שֶׁמַיִם מוּעָטִים
אֲפִלּוּ מַיִם לַחָץ
לֹא יַצְלִיחוּ לְכַבּוֹת אֶת הַכִּנֶּרֶת.
שפיפונה: האם המכתב העיתי מכיל חומר רב מדי?
קוראים יקרים,
מדי פעם מגיעות אלינו תלונות של קוראים על כך שהמכתב העיתי מכיל חומר רב מדי והוא ארוך מדי ולכן קשה להם לקוראו או שאין להם די זמן לכך.
על כך ברצוננו לענות. אפשר לקרוא את כל הגיליון, ורבים נוהגים כך ואפילו מתמכרים לכך, אבל אפשר גם לדפדף-לגלול ולקרוא בו, כל נמען, רק מה שמעניין אותו. ומומלצות בעיקר הגסויות וההשתוללויות הלשוניות שאותן למשל אוהב ומחפש קודם-כל בכל גיליון נמעננו י.ו.
אנחנו מוצפים בטקסטים לפרסום. רובם טקסטים טובים וגם טובים מאוד. והיכן שאינם טובים דיים, המערכת מתכתבת עם הכותבים עד שהם מגיעים לרמה המתאימה לפרסום אצלנו. ומרגע ששיר, סיפור, מאמר או תגובה נראים לנו ראויים לפרסום, אנחנו בדרך כלל רואים עצמנו מחוייבים לפרסמו אפילו הגיליון גדל בשל כך.
אנחנו נלחמים כל הזמן להוציא גיליונות קצרים יותר, ואיננו מצליחים. אנחנו לא מקצרים ולא מצנזרים, רק עורכים. ומבקשים שוב ושוב לשלוח לנו דברים קצרים יותר. אבל נותנים מקום לכל תגובה ולכל דיעה, אם רק אינן גובלות בהוצאת שם רע או בוולגאריות. במקרים רגישים, בעיקר פוליטיים, עדיפה בעיני המערכת התייחסות אירונית, שבאמצעותה אפשר לומר כמעט הכול מבלי לגלוש לטעם רע ולעלבונות.
כל העבודה על המכתב העיתי, כולל המשתתפים, המנקדות, הקלדניות טכנאי המחשוב, האחריות על ההסעדה במערכת, המעסות והמוצצות, נעשית בהתנדבות. המכתב העיתי לעולם לא יתמסחר, ובעד שום הון שבעולם לא יפרסם משהו שאינו מקובל על המערכת והוא בבחינת "מדור פרסומי".
אמנם, לעיתים אנחנו נותנים לנחתום התרבותי, בד"כ הוצאות ספרים או מארגני ערבים ספרותיים, להעיד אצלנו על עיסתם. והכול בחינם.
אנחנו מקבלים חומר לפרסום רק בקובצי וורד, בד"כ באי-מייל. אין באפשרותנו להקליד חומר מהדפסה על נייר אלא במקרים יוצאים מן הכלל של חומר היסטורי נדיר.
על החתומה: מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת, ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
רון גרא
להזדקן
מִתַּחַת לַיָּרֵח,
בַּחֶדֶר מִתְיַפֵּחַ.
עַל מִטָּה מִתְכַּסֶּה
עֶלֶם רַךְ שָׁנִים.
אַל תִּבְכֶּה יַקִּירִי,
לַשָּׁוְא עֵינֶיךָ מִתְכַּהוֹת.
גַּם אִם בְּלִבְּךָ הַטּוֹב
נוֹסַעַת מִזְחֶלֶת הַתְּהוֹם.
מִתַּחַת לַיָּרֵח,
הוּא בּוֹכֶה וּמִתְיַפֵּחַ.
מִתַּחַת לַיָּרֵח,
עִם כּוֹכְבֵי כְּאֵב,
עֶלֶם יָפֶה גּוֹנֵחַ.
אַל תִּתְיַפַּח יַקִּירִי,
אֵין יָד עוֹזֶרֶת,
אַךְ
אוּלַי עוֹד מַשֶּׁהוּ יִשְׁתַּנֶּה.
אַל תִּבְכֶּה יַקִּירִי.
חוֹלְפוֹת לָהֶן הַשָּׁנִים
מִן הַסִּמְטָה אַתָּה שׁוֹמֵעַ
כִּי מְהַתְּלִים בְּךָ הַחַיִּים.
נִטְרְפוּ כָּל הַקְּלָפִים
עֵץ הַקִּיקָיוֹן –
הָיָה חָזוֹן.
עוֹרְקֶיךָ וְגִידֶיךָ
מְבַקְּשִׁים לִישׁוֹן.
אַתָּה יוֹדֵעַ
בַּגִּנָּה כְּבָר לֹא יִפְרַח יַסְמִין.
אַךְ מִתַּחַת לַיָּרֵח,
עֲדַיִן מִתְיַפֵּחַ
עֶלֶם רַךְ שָׁנִים.
נפתחה עונת הציִיד של פוליטיקאים ישראליים
אין צורך לעבור מיטווחים וגם לא נחוץ רישיון
בניגוד לחיות, שאותן אסור לצוד בתקופת ההזדווגות
את הפוליטיקאים רצוי לצוד דווקא בשעות הזדווגותם או במעילתם כי אין כמו מעילה סגולה לתהילה
יוסי גמזו
גֶּשֶר הַשַּקְרָנִים
בְּשֶבַע טַחֲנוֹת, עַל הַיַּרְקוֹן, נִרְעַד הַקֶּרֶש
שֶבּוֹ עָבְרוּ כֻּלָּם מִן הַסִּירָה אֶל הַגָּדָה.
כָּךְ גַּם הַהוּא, הַפָּעוֹט בֶּן הָאַרְבַּע, אַךְ לֹא רַק מֵרֶטֶט הַלּוּחַ
זֶה, הַמָּתוּחַ, הַכְּלָל לֹא בָּטוּחַ,
כִּי אִם גַּם מִפַּחַד אַחֵר.
אֶת הַפַּחַד הַזֶּה, הַנִּנְעָץ בְּלִבּוֹ כְּאוֹלָר בִּקְלִפַּת אֵקָלִיפְּטוּס
עוֹשֹוֹת מִלּוֹתֶיהָ שֶל אִמָּא שֶלּוֹ הַיָּפָה בְּמִגְבַּעַת-הַקַּש.
הַפַּחַד תָּמִיד יִשָּאֵר בּוֹ מֵאָז, כְּתוֹלַעַת בַּפְּרִי, יַחְתֹּם קֶבַע,
אִמָּא שֶלּוֹ, לְעֻמַּת זֶה, פִּתְאם תִּלָּקַח כְּמִלְוֶה קְצַר-מוֹעֵד
מִסְּנִיף בַּנְק-הַדָּם שֶל הַהוּא, הַסָּדִיסְט הַגָּדוֹל שֶתָּמִיד רַק לוֹקֵחַ
מַה שֶּנָּתַן, וְלוֹקֵחַ תָּמִיד
בְּרִבִּית שֶל דִּמּוּם לֹא נִגְלָד.
עַכְשָיו מְסַפֵּר לוֹ קוֹלָהּ בְּאוֹתָהּ צָרְפָתִית שֶתָּמִיד עוֹשָֹה סְפַּזְמוֹת,
רֶטֶט כָּזֶה, מְצַמְרֵר, אָטָוִיסְטִי
בָּאוּלְקוּס דּוּאוֹדֶנוּם שֶל כִּיבֵי הַזִּכָּרוֹן
עַל גֶּשֶר שֶשּוּם שַקְרָנִים שֶפּוֹסְעִים עָלָיו לֹא יִנָּצְלוּ מִמַּפּלֶֹת
(וְהוּא, הַפַּחְדָּן הַקָּטָן, רַק הָרֶגַע
שִקֵּר לָהּ שֶלֹּא מְפַחֵד...)
שָנָה, אוּלַי פָּחוֹת מִזֶּה, אַחַר-מִכֵּן: בְּבַּלְפוּר,
בֵּית-הַחוֹלִים "הֲדַסָּה", מַחְלָקָה פְּנִימִית, קוֹמָה
שְלִישִית, הַפַּעַם גֶּרֶם-מַדְרֵגוֹת מוּצָק כָּאֶבֶן
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הַפְּסִיעוֹת רוֹטְטוֹת וְהַפַּחַד מַקְפִּיא אֶת הַדָּם.
אַבָּא אוֹמֵר לוֹ שֶאִם הִיא תִשְאַל אוֹתוֹ אֵיךְ הִיא נִרְאֵית שֶיַּגִּיד לָהּ
כָּכָה, כְּאִלּוּ שֶלֹּא הִשְתַּנָּה בָּהּ שוּמכְּלוּם: "tres joli", כְּמוֹ תָמִיד.
– "הִיא תָמִיד tres joli. אָז מַדּוּעַ לוֹמַר לָהּ כָּךְ דַּוְקָא עַכְשָיו?" הוּא תָמֵּהַ.
– "עַכְשָיו זֶה אַחֶרֶת," רוֹעֵד סַנְטֵרוֹ שֶל הָאָב כְּמוֹ הַגֶּשֶר הַהוּא.
– "אָז מָה, אַתָּה רוֹצֶה שֶאֲשַקֵּר?" שוֹאֵל הַיֶּלֶד
וְכָל גּוּפוֹ נִרְעָד פִּתְאם כְּמוֹ אָז, עַל הַיַּרְקוֹן.
– "פַּעַם תִּלְמַד," אוֹמֵר אַבָּא, שָנוּק, "שֶיֵּש שֶקֶר טָהוֹר שִבְעָתַיִם
מִכָּל אֱמֶת, mon fils. עַכְשָיו נַגֵּב אֶת הַדְּמָעוֹת."
כַּיּוֹם, מִקֵּץ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שְקָרִים, הוּא כְּבָר יוֹדֵעַ
שֶשּוּם שַקְרָנִים לֹא נוֹפְלִים מִשּוּם גֶּשֶר, לְהֶפֶךְ: גּוֹבִים עָלָיו דְּמֵי-
אַגְרָה מִכָּל הַפְרַאיֶרִים שֶמִּתְעַקְּשִים עֲדַיִן
לוֹמַר מַה שֶּכָּל-כָּךְ לֹא אָפְנָתִי, אֶת הָאֱמֶת.
אָז מַה לַּעֲשֹוֹת אִם הוּא לֹא מִתְנַחֵם מִדְּבָרָיו שֶל רֶבּ נַחְמָן מִבְּרַסְלַב
שֶכָּל הָעוֹלָם הוּא בְּעֶצֶם מִין גֶּשֶר, לֹא בֵּילִי, פָּחוֹת, צַר מְאֹד,
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא צָרִיךְ לְפַחֵד (אֵיךְ עוֹשִֹים זֹאת, רֶבּ נַחְמָן? תַּגִּיד לִי)
אִם "קֶרֶש" יוֹצֵא בְּגִימַטְרִיָּה "שֶקֶר"
וְשֶקֶר הוּא מִצְרַךְ-הַיּוֹם
וְהַמַּשְֹכִּיל בָּעֵת
הַהִיא לֹא רַק יִדֹּם אֶלָּא יִקְפֹּץ לְדֹם, יַצְדִּיעַ
לְכָל שְטִיפוֹת-הַמֹּחַ שֶל טוֹבוֹת-הַהוֹנָאָה
וְאִיש, מַמָּש שוּם אִיש, עוֹד לֹא גִלָּה מֵאָז לַיֶּלֶד,
הַיֶּלֶד שֶנִּקְבַּר בּוֹ חַי אֲבָל מַמְשִיךְ לִבְעֹט
אֱמֶת, אֱמֶת כָּזֹאת שֶמְּנַטְרֶלֶת אֶת הַפַּחַד
וְאֵיכְשֶהוּ אֶפְשָר בָּהּ
לְנַגֵּב אֶת הַדְּמָעוֹת.
יהודה אטלס
בתשובתי
מהערת העורך הנידח [גיליון 227] ניתן לקבל את הרושם המוטעה, שיהודה אטלס חזר אל העיתון הווירטואלי הידוע כשזנבו מקופל, רחמנא ליצלן, בין רגליו. ולא היא. הוא שב ברמה, מחמת שנראה לו כי התקופה בה הושם בן עזר כעונש בקרנטינה היתה מספקת, וכמו שאומרים היום המידתיות (מי האיש שהמציא מילה מפלצתית זו?!) צריכה להיות מותאמת לחומרת העבירה. הפרישה של הח"מ מכתב-העת הנידח באה על רקע שאט-נפש מהתבטאויות של הסופר הנידח שנראו לו פאשיסטיות להנביז, שלא לומר סרות טעם. הִרגוני הרוג אם אני בכלל זוכר מה היו התבטאויות אלה, הרי בזיכרון של גריאטר מתקדם עסקינן, אבל בטוחני שהיו אלה דברים שראויים לתגובה חריפה ונמרצת מצד כל ליבראל-של-בתי-קפה, כפי שכולנו בערך הננו, ואנוכי ביניהם. רגע, נזכרתי. זו היתה ההשמצה של בן עזר על נאומו של גרוסמן. כשאני נזכר בדברי הבלע הללו (של בן עזר) מתחשק לי שוב לשלחו לאי-השדים.
איך שלא יהיה, רב המשותף בין המושכים בעט, נידחים במידות שונות של מידתיות, מן המפריד ביניהם. לאחר זמן ניתן בהחלט למחול על אותו גיהוק חסר נימוס של מי שיסד עיתון רשת לתפארת, שזה לדעתי מעשה רב, שעוד ראוי ליתר שבח בגלל עקביותו והתמדתו. כעורך לשעבר אני יודע כמה זמן ומאמץ משקיע הנ"ל בעריכת-אירגון פתשגן זה, ואל ייקל הדבר בעיניכם. ועל כך, למרות דיעותיו הלוקות בפיגור-קל (אף אחד הרי לא מושלם) ולמרות שבעניין גרוסמן הוא ראוי אף למלקות, אם לא למערפת, יבוא אודי על הברכה וגם יזכה לשובו של נידח כמוני.
חוץ מזה, חשקה נפשי מדי פעם לטעום שוב מיערת הדבש המחורזת של יוסי גמזו, שאם אתה מעלים עין מעט מפעלולי-להטוטי הלשון שהוא מתנאה בהם בהגזמה כלשהי, אתה מוצא שהוא החורז הטוב ביותר שקם לעם ישראל בעת החדשה, אולי גם בישנה, והדברים שהוא אומר, על הצחנה העולה מביב ארצנו, הם דברי אוהב וכואב, דברים שכולנו אבלים עליהם, וראה גם מאמרו של יורם קניוק בעניין, שמופץ עתה ברשת לכל דיכפין. איכה ישבה בחרא המדינה שהורינו הקימו. איכה הסתאבה והשחיתה דרכיה. איכה צלחה בה דרך גנבים, רשעים, חמסנים, רוצחים, רועי זונות, בוגדי בגד ושאר טינופות. איכה נזנחו בה עני, יתום ואלמנה.
שבתי להיות מנוי על העיתון הנידח כיוון שאני חושב שהכאב הזה משותף לכל משתתפיו וקוראיו. ותודה לפוצ'ו ידידי, שגם בהיעדרי טרח מדי פעם לשים לי כיסא, כמו לאליהו הנביא.
סופר נידח מעיר: דבריו של יורם קניוק על דגניה א', שאגב, מאוד לא התפעלנו מהם, הובאו אצלנו כבר בגיליון 225 מיום 12.3.07, אבל מאז אין חדלים הקוראים לשלוח לנו אותם ממקורות אחרים, מה שמראה שלא כולם קוראים בעיון את חדשותינו.
"האומה" – הבמה למחשבה לאומית
כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי בעריכת יוסי אחימאיר
ראה אור גיליון מס' 167 ובו 136 עמודים
בתוכן – בין השאר: פצצה מתקתקת בתוך הבית
פרופ' ישראל אומן – הסכנות האורבות לישראל
יוסי אחימאיר – קורי עכביש או קיר ברזל
ד"ר יובל ארנון-אוחנה – "שלום עכשיו" וההתנחלויות
ד"ר חיים שיין – השחיתויות – סכנה קיומית
פרופ' אלן דרשוביץ – קארטר נגד ישראל
זלמן שובל – פוליטיזציה של הזכרון
פרופ' אורציון ברתנא – הספרות העברית התלושה
פרופ' משה בר-אשר – סידורי פראג במרוצת הדורות
פרופ' שלמה הרמתי – הרצל ויציאת מצרים
ביקורות ספרים: יוסף אורן, שרה אוסצקי-לזר, יוסף קיסטר, גבריאל שטרסמן,
אביתר בן-צדף, מירון איזקסון, לאה ברץ, ועוד... ועוד...
מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד
להשיג: טל' 03-6910334, פקס 03-6950419, ת"ד 21769 תל-אביב, 61217
misdar@barak.net.il info@ha-umma.com www.ha-umma.com
ישראל הר
פּרוֹפִיל
מִפִּסְגַת הַכַּרְמֶל עַד בִּירְיָה בָּא רוּחַ
וְאֵין [סֶכְּסְ אַ]פִּיל לָה בְּלִי מַכְתֵּשׁ יַה
יֶהֱרֹס לְבֵית הַבֶּגֶד: בּוֹגְדִים – קָדִימָה!
נִגְּרַס – עוֹלֶה צַעַק – עֲבוֹדָה בָּעֵינַיִם
אֲנִי אוֹמֵר – כְּמוֹ פְּרוֹפִיל קָדוֹשׁ – רָאִיתִי
בְּזַנְזִיבַּר אוֹ מַדַגַסְקַר – הוֹלַנְדִי רוֹכֵב עַל
פִּילָה נוּגָה – רוּחַ עֹצֶב בְּדֶרֵך עוֹלָם הוֹ אֵל
אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת שַׁלִּיט – תֵן מָנוֹחַ לִי וְאִישַׁן
חמדה אביב
אישה ועונתה
גשם ירד ועירפל את ראייתה של הדרה, הטיפות דקרו אותה כמו מחטים זעירות, צינת פברואר ירדה אל העולם והוא -כך נדמה, התעטף בשכבת כפור דקיקה והתכונן לתרדמת החורף שלו. אנשים שהלכו סמוך לה התכרבלו במעיליהם והידקו אותם צמוד אל גופם, והיא? היא הולכת ברחובות שעה ואולי כבר שעות ואולי כבר ימים, ואולי היא לא הולכת אלא מרחפת, מרחפת, כפתורי חולצתה העליונים פרומים, מעילה פתוח לרווחה, מפקירה גופה אל הגשם הזועף, אולי, כך חשבה, תיכבה האש השורפת הזו המלחכת אותה ללא רחם, אולי, כך חשבה, יישטפו נהרות הזיעה מגופה והיא תחוש סוף סוף בקרירות נעימה?
בחודשים האחרונים תקפו אותה זרמי חום אדירים, ששעטו בעורקיה כמו לבה בוערת, שננעצו בבשרה כמו שיפודים מלובנים, גם נשימתה כבדה עליה, והזיעה, הו הזיעה הארורה הזו, המביכה כל-כך, שזחלה מקצה ראשה ועד קצה בהונותיה, "מה קורה לי?" הרהרה בלי הרף "מה קורה לי, מה זה יכול להיות?!"
גם היום קמה ממיטתה מלילה טרוף שינה, מאז הלך אביה ממנה, הפכו לילותיה למערבולת מסוייטת. גם היום, כמו ימים רבים אחרים, גמלה בליבה ההחלטה ללכת אל רופאת הנשים. "אולי את כבר בגיל?" אמרו לה חברותיה, יש היום תכשירים שונים, כדאי לך. והיא דחתה ודחתה, כמי שדוחה גזר דין נוראי. גם מיכה, בעלה, שלא כדרכו, האיץ בה ללכת.
נכנסה לביתה והסירה במהירות את בגדיה הרטובים, הביטה במראה במיאוס מה, דמות אישה בלה, מרירה, השתקפה לעומתה. "זקנה, זקנה, את כבר זקנה!" – זעקה אל תוך תוכה. לחייה וחלקת צווארה בערו כדם והדופק ברקתה הלם בה כמו איתות עיקש הבא לבשר על זמן קצוב. ידעה שמשהו אינו כשורה ופחד גדול הזדחל לתוכה, כמו נחש פתלתל, ששולח ארס המתפשט אל כל נים ונים בגופה. היא גם זכרה את אימה פותחת חלונות בלילות החורף הקרים, פורמת את כפתורי חולצתה למרות הקור העז, וממלמלת בלי הרף: "חם, כל-כך חם לי..."
הדרה פתחה את ארון התרופות ושלפה את כמוסות הוויטמינים שנטלה לאחרונה ושנדמה היה לה שלא רק שאינם מועילים, אלא שגרמו לה לתפוח מעט. בלעה אותן במהירות. אחר-כך נקשה על דלת חדרה של גילי על מנת להעירה.
"קבעתי לך תור אצל רופאת נשים," מילמלה הדרה אל מול הדלת הנעולה, "את יודעת, דיברתי איתך על זה, אמרת שאת רוצה לבוא איתי, לא?"
"כן, כן," לחשה גילי מעברה השני של הדלת, "אני כבר באה."
והן יצאו בשתיקה מן הבית, גם באוטו התמשכה השתיקה. שתיקה מעיקה, גילי עדיין מנומנת במתיקות לצידה, והדרה מתנשמת בכבדות, מנגבת אגלי זיעתה.
"תדברי איתה, תדברי איתה," קרא להדרה קול פנימי, "תהיי איתה, תדברי איתה..!"
והן שתקו.
שלט מכוון הורה להן לעלות לקומה השנייה: "מרפאת נשים". קבוצת נשים חלקן הרות וחלקן מבוגרות יותר המתינו לתורן. גם גילי והדרה התיישבו על הספסל המרופד כחול. גילי דיפדפה בעלוני נשים וציחקקה כשהצביעה על תמונה של זוג מעורטל. סומק קל הציף את לחייה. והדרה? היא כרגיל מחתה זיעתה וסחרחורת קלילה תקפה אותה.
"מה עובר עליי?" הירהרה, "מה עובר עליי?" חשה את נשימתה נעתקת וכאילו הניחו משקולות על ריאותיה.
אחר-כך, כשישבו כבר בחדר הרופאה, ליוותה במבטה את גילי, ילדתה, "הקטנה שלה", צעירת ילדיה, שפסעה בחשש-מה אל מאחורי הפרגוד, לפני כן ליטפה בקצות אצבעותיה את לחייה ושילחה אותה: "לכי, לכי, אל תדאגי," היא אמרה לה, "הכול יהיה בסדר," ושבה להתנשם בכבדות.
גילי היתה סתורת שיער כשיצאה, ומבוכה קלה אפפה את פניה.
"את הגלולות תיקחי מדי יום," הסבירה לה הרופאה, "אחרת תהיי חשופה להריון. אימא תזכיר לך בהתחלה, כדי שלא תשכחי," אחר-כך ציחקקה והוסיפה: "אני מכירה אותך עוד כשהיית בבטן, כשאימא היתה באה לבדיקה, איך שהזמן רץ."
הדרה צחקה אף היא ונופפה בחוברת שבידה מול פניה הבוערות.
הרופאה נעצה בה מבט. "גלי חום?" שאלה, "את כבר בגיל, לא?"
הדרה הינהנה במבוכה, "אני חושבת... זה פשוט בלתי נסבל... זה כמו להבת אש שלא חדלה לבעור... תוכלי לתת לי משהו?"
"נשים, נשים," מילמלה הרופאה, ורשמה במהירות מרשם נוסף. "זה ימתן לך את הגלים, תנסי את זה."
הדרה וגילי יצאו חבוקות וירדו במהירות לבית המרקחת. סומק עלה בלחייה של גילי כשהרוקח הושיט לה את החפיסה הארוזה, עיניה זהרו וחיוך התפשט על פניה, והדרה יכלה לזהות בהן את הציפייה לבאות.
את החפיסה שהגיש הרוקח להדרה, היא תחבה עמוק-עמוק בתיקה.
עמנואל בן-עזר
כוחו של גורל (לא האופרה)
אני מודיע מראש שאני לא מאמין במושג "גורל". אולם, ישנם דברים שכאשר הם קורים, אנו נשארים פעורי פה מול המקריות המשונה. אותם המקרים הם כאלה אשר בהחלט ייתכנו ללא קשר בין האחד לשני. אולם, לפעמים ההקשרים גורמים לנו להרים גבה.
למשל, אבי אלעזר נפצע בידו מכדור רובה כאשר השתתף בהגנת פתח-תקווה בחמישי במאי 1921, כשהמושבה הותקפה על ידי פורעים ערבים. עברו שני דורות ובני, ששמו אלעזר, נפצע בידו מכדור רובה, שלא ברור מהיכן נורה, שעה שהיה בטיול בפאתי פתח-תקווה.
נכון שזה מוזר?
סבי יהודה ראב (בן-עזר) ממייסדי פתח-תקווה, נכווה קשות בפרדסו כאשר בגדיו הספוגים דלק עלו באש כתוצאה מתאונה שקרתה בעת שטיפל במנוע של הבאר. הוא ניצל כי לא איבד את העשתונות, קפץ החוצה והתגלגל בערימת עפר שהיתה ליד בית הבאר. הוא נכווה קשות אבל הצליח להחלים כעבור מיספר חודשים.
עברו שני דורות ואני, נכדו, בעת שירותי בסדנת השריון של חטיבה 8, חטיבתו של יצחק שדה, הוזעקתי יום אחד למבצע חילוץ של זחלמים אחדים באיזור ג'וליס. הזחלמים נתקעו כי מיכלי הדלק שלהם היו חלודים וגרגרי החלודה סתמו את צינורות הדלק. היינו שניים בחולייה הטכנית, כל אחד התלבש על זחלם, זחלנו מתחת למנוע בכדי לפרק ולנקות את צנרת הדלק. כך עברנו מזחלם אחד למשנהו עד שבאחד מהם, כפי הנראה שכחתי לנתק את מערכת החשמל, וצינור הדלק העשוי נחושת נגע בקוטב החיובי של המתנע. הניצוץ שקפץ בין שני החלקים הצית כהרף עין את כל מה שהיה ספוג או מרוח בדלק. הייתי שכוב על גבי מתחת לזחלם, וצינור הדלק הפתוח המשיך לטפטף דלק בוער על פלג גופי העליון, כולל פנים וידיים. מבלי לחשוב התגלגלתי על צידי החוצה מעבר לזחלם, קפצתי על רגליי ובעודי בוער כלפיד חי רצתי אל חייל שעמד לידי. הוא היה לבוש חולצת עבודה רחבה מעל למכנסיים. הרמתי את חולצתו ולפני שהוא הבין מה קרה, הצמדתי את עצמי לבטנו כאשר החולצה מכסה אותנו כאוהל. האש כבתה מיד והבחור כמעט שלא ניזוק. לי נגרמו כוויות משמעותיות בפנים ובידיים, אבל בטיפול נכון של חובש שהיה בסביבה, ובגלל הפינוי המהיר לבית-החולים הצבאי, יצאתי מכל העניין ללא צלקות. את כאבי התופת אני משתדל לשכוח, אבל עד היום זה נראה לי די מוזר שהמקרה עובר במשפחה בקפיצה של דור אחד.
אז תגידו אתם, יש דבר כזה "גורל"?
מודעה
סופרים תעשיות בע"מ מזהירים
נודע לנו על קיומו של מכתב עיתי בשם "חדשות בן עזר" המפרסם חינם לכל דיכפין סיפורים ושירים קריאים למדי מאת מחברים לא-ידועים, נידחים או מי-שהיו – שבמקרה או שלא במקרה רובם גם אינו משלם את המס הספרותי של להשתין על המדינה וללקק לפלסטינים – מה שעלול מאוד לפגוע בבלעדיות שלנו על הספרות העברית ולמוטט את הענף הספרותי המיוסד על הכלל שאפשר לרמות את בני-האדם וגם את בני המעיים.
אנחנו מתנגדים בכל תוקף הקרטל שלנו למגמה הדמוקראטית המסוכנת שאותה מקדם "חדשות בן עזר" – אשר בתחרות על הזמן הפנוי של הקורא, גורם במקרים רבים לביטול התלות בספר המודפס ובקנייתו – ותורם רבות למעבר להרגלי קריאת חינם אינטרנטיים של יצירות קצרות ולא משעממות הנבחנות על פי טיבן ולא על פי שם כותבן.
ממש שערורייה.
רות ירדני-כץ: מנפלאות הסופריטו ב"קוביה"
באזור שוק "מחנה יהודה" בירושלים ישנן היום כמה מסעדות טובות והקהל מצביע ברגליים. ביום חמישי שעבר מזג האוויר היה סוער. גשמים עזים, רעמים, ברקים, ברד ואפילו שלג ירד. מי יוצא מהבית ביום כזה? שתי חברותי הנועזות הצליחו לפתות אותי. איזור השוק היה שוקק ומלא חיים למרות וחרף מזג האוויר, השעה היתה קרוב לשמונה בערב.
הגענו למסעדה בשם "קוביה", ברחוב בית יעקב 10, שמעוצבת בפשטות, מלצרית חביבה קיבלה את פנינו. המסעדה התמלאה במהירות. ביקשנו מהמלצרית שתפנק אותנו, שהיא תחליט עבורנו מה נאכל, וכך היה.
השולחן התמלא בצלחת אחת של מרק קובה צח, עם שלושה כדורי קובה ממולאים בבשר בתוספת כמה עלי סלק. טעים ולא מכביד.
חצילים צלויים על מצע של טחינה, מנה שהשף יכול להתגאות בה. הזמנו עוד אחת. מנת חומוס שעליו פוזרו גרגרים שלמים, שמן זית ועשבי תיבול, הוגשה חמה וזה עשה את ההבדל. סלט ירקות ערבי מצויין. לא היה צריך להוסיף כלום! מנה אחת עיקרית – סופריטו. סופריטו הוא מאכל ספרדי (ס.ט) – שילוב של בשר ותפוחי אדמה בבישול ממושך עד שהבשר נמס בפה, ותפוחי האדמה הופכים להיות חומים. טעם של חמין. מנה גדולה שאי אפשר להתגבר עליה. לא התאפקתי ובעזרת פיתה עיראקית טרייה וחמה התנפלתי על הרוטב שהיה טוב מאוד.
את הארוחה ליוונו בבקבוק יין מרלו, ירדן.
שווה להתעכב במסעדה זו. המחיר לשלושה סועדים כולל בקבוק יין היה 270 שקלים. השארנו תשר 40 שקלים, כי אהבנו את השירות, האווירה והמחיר.
אהוד בן עזר
הסינאופסיס של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973
[ר' הפתיחה בגיליון הקודם, 227]
[להלן יבואו לפי סדר הימים תמציות ההקלטות שערכתי. הקסטות עצמן, עם אחד מעותקי הסינאופסיס, במכונת-כתיבה כמובן, הוחזרו למפקדת קצין חינוך כפי שיסופר להלן, ומעולם לא שבו אליי, הן או פיענוחיהן, כדי שאתקין את תוכנן לדפוס. למיטב ידיעתי שום דבר מחומר ההקלטות שלי לא פורסם אי-פעם. המיספרים שבראשי הקטעים הם של הנומרטור בטייפ הפרטי שהיה לי אז, ואשר בו שמעתי את ההקלטות, כבר בדירתי בתל-אביב, ואין למיספרים שום משמעות אחרת].
מתוך הסינאופסיס
אהוד בן עזר: רשימת הקלטות עם חיילים ומפקדים, 16-21.11.73, במערב התעלה.
קסטה א/1
1. יום שישי. 16.11.73. כהן ג'ו. אגד ארטילרי חטיבה ר"ט. סיפור היום השני של הלחימה. התקפת מיגים ברפידים.
*
שבת. 17.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
בבוקר לקח אותי רס"ן שריר לפגישה עם אברהם ברעם, מח"ט חטיבה קס"ד. שיחה בקרון המח"ט. הוא הדגיש בייחוד את העובדה שאת המלחמה עושים לא יותר מ-25 אלף איש – והם הטנקיסטים, הטייסים והצנחנים. מאלה עיקר האבידות כי הם בעיקר הנמצאים בקו הראשון, חוד החנית, ובהם עיקר האבידות – מבין המפקדים. ייקח כמה שנים להכשיר את כל הצוותים של מפקדי השיריון – מט"קים, מ"פים ומג"דים, שנפלו או נפצעו במלחמה.
ועוד דבר שאין מרבים לדבר עליו – החתך החברתי של אנשי היחידות הללו דומה לזה שבאוניברסיטאות – מעט אנשי עדות, ורובם אנשים משכבות בהן המלחמה עוברת מאב לבן – בני מפקדים, בני קיבוצים, אנשים עירוניים מן הרמה הגבוהה ביותר שיש לנו. ושכבה זו היא המשלמת את מחיר הדמים הגדול ביותר, וכאן גם קשה יותר למצוא ממלאי מקום, אין זו רק שאלת הכמות אלא גם האיכות. ועוד אמר דברים על כך שאין בעורף די הבנה למידת הצמצום והורדת רמת החיים הנידרשות כדי להמשיך במערכה.
באמצע פגישתנו הודיעו בקשר על היתקלות סיור של החטיבה בתצפית של שלושה חיילים מצריים במרומי אחת הפסגות של הר עתקה [ג'בל עתקה] אשר ממערב לנו. נכנסתי עם המח"ט לאוהל המלחמה ושמעתי כיצד הוא מנהל בקשר את המירדף אחר החולייה המצרית.
משם לקחוני בג'יפ שני סרנים מגדוד קפ"ג, ומאחר ולא התחשק להם לשוב מיד לגדוד, עשינו טיול מרתק באיזור מפרץ סואץ. נסענו דרומה, על פני מפעל הדשנים החרב של סואץ, לעבר נמל עתקה. נכנסנו אל תוך הנמל. משם יצאנו ועלינו למוצב המחצבה, לרגלי הר עתקה, ממנו יש תצפית נפלאה לעבר כל איזור המפרץ – לעבר פורט תופיק, פורט איברהים וסואץ, וצפונה לה, ודרומה. כאשר הרי סיני ניראים הרחק במזרח, מעבר למפרץ.
במוצב הזה פגש אחד הסרנים, פרידמן, את אביו של גיסו שנהרג במלחמה זו. האב, נהג באגד, בא לבוש מדים עם עוד נהג באוטובוס. האב השכול הצטרף אלינו לטיול בג'יפ. המשכנו דרומה לעבר נמל עדבייה. ביקרנו בנמל וראיתי את הספינות הנטושות והטבועות. משם המשכנו דרומה עד למוצב הדרומי ביותר של צה"ל במפרץ – במקום בו ההרים קרובים ביותר לחוף, וקל לחסום אותו, ליד הלשון. עלינו על גג הבית המשמש עמדה והתבוננתי לעבר מחנה מצרי מרוחק, אשר ניראה כבית-סוהר, חומות עם מגדלי שמירה. משם חזרנו ועברנו אצל עוד כמה יחידות. ראיתי קצין צעיר שעיניו אדומות מבכי כאשר נודע לו על מות חבר. אכלנו פה ושם. ביקרנו במוזיאון ימי שהיו בו דגים חנוטים [של ים סוף, כמובן], אלא שהחיילים שלנו פרצו ושברו את כל התצוגה, ממש ואנדאליזם. הדבר כבר צויין בכמה מקומות, בדפוס – כל מקום שגרו בו מצרים נישאר נקי, גם אם גרו בתנאי שדה. ואילו בכל מקום בו עברו או חונים ישראלים – מיד הסביבה מזדהמת והכול נהרס ונבזז. כאילו סתם מתוך שעשוע.
נכנסנו גם לתוך העיר סואץ, מצד דרום. עברנו בשדרות דוממות, בתים מוקפי גנים נאים, הכול נטוש, כניראה עוד מתקופת מלחמת ההתשה. בתי זיקוק גדולים, חרבים. אחד הדברים המפחידים ביותר בביקור הזה היה לראות מה מוכנים המצרים להפסיד ולאבד – עיר אירופאית, קומבינאט תעשייתי ענק, עשרות ומאות אלפי פליטים – ובלבד להמשיך במלחמת ההתשה, להתכונן למלחמה הבאה, ולא לחשוב אף לרגע אחד על נורמאליזאציה ושיקום. וזה מראה כי הבעייה איתם אינה איפה יעבור קו הגבול, מאחר וכל קו גבול חדש, בעומק שטחנו או בעומק שטחם, ייהפך לאיזור של אדמה חרוכה לקראת המלחמה הבאה.
בתוך העיר סואץ עלינו על המינארט של המסגד המרכזי, נטוש אף הוא מזה זמן רב [ערי התעלה נותרו ערי רפאים גם אחרי תום מלחמת ההתשה בקיץ 1970] והשקפנו גם במשקפות תצפית על פני כל העיר. ראיתי את הגבול הדרומי, מצפון לנו, העובר בתוך רחובות העיר, וחיילים מצריים מן העבר השני. וכן את הדייק ממזרח התעלה, שם שוכנת הארמיה השלישית, שטח שהיה בשעתו בידינו. וכן ראיתי את פורט איברהים, ואת הנמל של סואץ. זה היה מראה פנוראמי, מ-360 מעלות, סביב למעקה המרפסת העליונה. במערב הרי עתקה הגבוהים. ולמטה – סטקייה מאולתרת שהגיעה ברכב צבאי מכרם התימנים [בתל אביב] ועשרות צנחנים מחכים בתור לקבאב, כבד וששליק, וריחות הבשר הצלוי ממלאים את כל הסביבה.
טעמנו גם אנחנו פיתות בטחינה [יותר כבר לא נשאר] והמשכנו מערבה-צפונה בתוך העיר, לעבר המחסום בקילומטר ה-143 לערך. שם ראיתי שיירת אוטובוסים-אמבולנסים של הסהר האדום, ובראשה ג'יפ של האו"ם. ובתוך האוטובוסים ישבנו פצועים מצריים לבושים בג'לביות לבנות, מגולחים ומסופרים קצר, שערם שחור ועיניהם עצובות ויוקדות ופניהם סגופות. עברנו הלוך ושוב על פני השיירה, שהיתה בשלב יציאה מתוך האיזור המצרי של העיר [סואץ], ליד המחסום, ופנינו מערבה בכביש סואץ-קהיר. ראיתי את חייל האו"ם הניצב בקילומטר ה-141 ליד דגל האו"ם ובידו קרבין אמריקאי. עומד בהחלטה נחושה ושומר על הדגל. תנועת האו"ם על פני הכביש היא חופשית, ויש ביקורת רק במחסום של הכניסה לאיזור המצרי של העיר סואץ. לא רחוק מהדגל – אוהל מגורים של אנשי או"ם, כמו בק"מ ה-101, ופה כמו שם – חיילי או"ם פיניים, צפוניים ובהירים, בטרנינגים או חצי ערומים, מתעמלים ומשתזפים בשמש.
מכאן המשכנו מערבה ושוב דרומה והגענו אל מפקדת גדוד קפ"ג, הצופה על פני מפרץ סואץ והעיר, שם היה עליי להתחיל במלאכת הראיונות.
התארגנתי ומיד יצאתי לעבודה. לפנות ערב, מוצאי שבת, ריאיינתי צוות טנק סנטוריון משופר מגדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. מאוחר יותר שוחחתי ארוכות עם צוות נגמ"שים מאותו גדוד. שם עשה עליי רושם בחור, סגן צעיר בשם זליג, מקיבוץ גבולות. הוא דיבר, ודיבר עוד מ"כ ממוצא מזרחי, אריה, אשר סיפר סיפור מקפיא דם על טיפול בבחור מוכה הלם. על הסיפורים ששמעתי אינני חוזר כאן מאחר והקלטתי אותם, ואקבל סטנוגרמות מהם. כמו כן ערכתי סינאופסיס מפורט בן שישה עמודים מכל מה שמצוי בקסטות, ואם יקרה והקסטות או הסטינוגרמות לא יחזרו אליי, אוכל לשחזר כמה מן הסיפורים המעניינים במיוחד על פי הסינאופסיס.
מאוחר יותר, ארוחת ערב עם מפקדת הגדוד והמג"ד חגי כהן. בחור צעיר מאוד. סרן. גדוד זה פרץ בלילה האחרון למלחמה, ב-24 לאוקטובר בערב, מנקודה כלשהי ליד כביש סואץ-קהיר – מזרחה ודרומה עד מעבר לעדבייה, והוסיפו שטח עצום לצה"ל. והם גם שכמעט הביאו למלחמת העולם השלישית, למתיחות שפרצה ביום חמישי, ה-25.10, בין ארה"ב לבריה"מ.
לאחר הארוחה – שיחה על הספרות העברית. שאלו אותי והשתדלתי לענות כמידת יכולתי. מאוחר יותר, שינה. כבכל לילה, בשק השינה שלי, אל הפעם לא על מיטה אלא על מחצלת הפרושה על הארץ, באוהל המפקדה.
מתוך הסינאופסיס
עדיין קסטה א/1
75. שיחה עם צוות טנק סנטוריון-משופר, גדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. מוצאי-שבת, 17.11.73. עמוס הופמן. לויט יצחק. ירון. פישל. – 75. כיצד התגייסו. הדרך לג'ידי. 150. ראשית המלחמה. עירבוב צוותים. 205. הכניסה לקרב. 294. ההפתעה שבגילוי טילי הנ"ט, וההתגוננות נגדם, ביוזמה עצמית. 426. טיפול אישי בעצמם בתקופת הקרבות. חיים בתנאי שדה. 496. סיפור הקרב ב"כפר היוגוסלבי" ("עפרה", מול הג'ידי). כיצד הפסיקו לפחד. 526. סיפור אישי של נהג הטנק, פישל, על חילופי צוותים בימי הקרב. 587. סיפורם של ירון ועמוס על היתקעות בטנק בודד בלילה ב"חווה הסינית", וכיצד לא ידעו שהם בתוך כוחותינו. 697. היתקלות במארב בערב הפסקת האש, ה-22.11. 752. נסיעה בטעות לכיוון קהיר של כל הגדוד. הטנק מאבד דרכו. 806. משאית מצרית בתוך הטור הישראלי על כביש סואץ-קהיר, בלילה האחרון למלחמה. 825. פגיעה בזחל הטנק. 858. הרגשות אישיות של הצוות לאחר המלחמה. הרהורים על המלחמה. הרגשה בקרב. דיעה על החייל המצרי. פגישה עם רב שאמר שכל אדם שנלחם כאן הוא דתי. ניגודי דיעות בין חיילים חילוניים ודתיים. 1010. מה עושים עם המשקע הנפשי שהצטבר בקרבות? הסיוטים בלילות, בימים הראשונים לאחר המלחמה. 1036. ירון: "אצלי המלחמה שינתה כמה השקפות." 1054. הקלטה תוך כדי נסיעה עם הצוות בטנק.
1179. שיחה עם צוות פלוגת נגמ"שים, גדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. מוצאי-שבת, 17.11.73. פותח זליג, מקיבוץ גבולות. 1185. תיאור הנגמ"ש, משימותיו במלחמה בכלל, ובמלחמה האחרונה. 1200. כיצד התקבלה הידיעה על פרוץ המלחמה. הציפייה בבסיס במשך שבוע לבוא הנגמ"שים. 1240. ההצטרפות לחטיבה 164, גדוד קפ"ג, בג'ידי. הכניסה למלחמה. הידיעה על טילי-הכתף. פינוי פצועים. 1267. סיפור על התנסות בפעם הראשונה בפינוי פצועים בנגמ"ש. הפצוע, חבר שידו התרסקה. 1294. אריה: הפגישה עם הטילים. 1367. יצחק: על המלחמה. המצרים לא ידעו להילחם. משימות התאבדות של יורי טילים. סיפור על היתקלות ביחידה מצרית של יורי טילים. 1418. טיהור יעדים במלחמה, במערב התעלה.
קסטה א/2
1. (המשך צוות הנגמ"שים). טיהור יעדים במערב התעלה, לאחר כיבוש צומת צח. 99. על תפקידו של החרמ"ש. טענות של אנשי הנגמ"ש שאין מבינים את תפקידם. הבעייה של הוצאת שלושה אנשים מהנגמ"ש, חשופים, לטיהור יעדים; צוות א' וצוות ב' (לטיהור). האנשים לא מאומנים לכך אימון חי"ר, כמו הצנחנים. "מוטב פחות בונקר אחד מטוהר, ושיישארו יותר אנשים בנגמ"ש!" 238. הלקחים שהוסיפה מלחמה זו לגבי הנגמ"שים. טרם פיתחו תיאוריה לגבי הנגמ"ש. 275. מקרה מצער במ"כ שנהרג בזמן טיהור לאחר שירד מנגמ"ש. המסקנה: חוסר ניסיון חי"ר של אנשי הנגמ"ש, שחשים עצמם שיריונרים. 331. הרגשה של אנשי הנגמ"ש שהם היחידים שרואים בדיוק, מקרוב, משני מטר, מה שהם עושים. החווייה של ירי ראשון בחיילים מצריים. ההתרגלות להרג. 401. החזרה למסגרת הצבאית. החיילים של הצוות השתחררו לפני פחות משנה משירות סדיר, לכן המעבר היה קל. 462. זליג: (מפקד מחלקת הנגמ"שים) – על הכניסה למלחמה. הרגשת אנשים בקרב. 540. עודף זהירות או "שוויץ"? סיפור מקרה מפי זליג על היתקלות באש תותחים. 593. זליג, מחשבות לאחר המלחמה. 628. הבעייה להעביר את הזמן לאחר המלחמה, בתנאי שדה, כאשר משעמם ואין מה לעשות. 645. על הצורך לבטא ולספר מה שקרה. 666. בעיות של הלם בקרב. איך זה קורה? מה מתרחש? סיפורים של זליג ושל אריה המ"כ. 800. אריה: כיצד הוצא חייל מפחד ההלם על ידי הפחדה, כאשר הראו לו יד, כביכול של מצרי הרוג. 890. אריה: מקרה במפקד מצרי שהסתתר בטנק מצרי שרוף. 944. יוסי: על הקרבות בג'ידי. על תשמוע בנגמ"ש, ממזרח לתעלה. 986. התנהגות תחת אש מטוסים [עמ' 2] (קסטה א/2 המשך) ממערב לתעלה. מקרה בחילוץ טייס מצרי שנפל, ובילבול הדדי. 1122. סריקה לאחור בכבישי סואץ ביום האחרון למלחמה, בכיוון מעדבייה-סואץ, ומערבה, לכיוון קהיר. 1142. סיפור דומה, על המארב ביום האחרון למלחמה. על משאיות מצריות שנתקעו בטור הישראלי בטעות. 1157. סיפור דומה, באותו איזור.
יום ראשון. 18.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
המשך הראיונות. לפני-הצהריים – שיחה עם צוות טנק סנטוריון משופר מגדוד קפ"ג, צוות ששניים מחייליו דתיים. עשה עליי רושם בחור בשם שלום, תותחן, דתי, מישיבות-הסדר, מין שירות של"ת שמשלב נח"ל ושיריון. דיבר דברים עמוקים ומעניינים. ועוד בחור נחמד, בועז, הנהג של הטנק, חילוני.
בצהריים ריאיינתי צוות תאג"ד של הגדוד, ושמעתי את סיפור קבלת הגופות של האלוף מנדלר ורפי אונגר, שנהרגו בנגמ"ש. אגב, בשעת השיחה ביום שבת אצל המח"ט קיבלתי מתותחן הטנק שלו, עדי לוי, יומן מפורט מימי המלחמה, ושם גם מסופר על מותו של האלוף מנדלר, ועוד שמעתי סיפורים על פצועים ועל חיילים שלקו בהלם, וכן על רופא שכנראה ירה בעצמו ברגל כדי שיפנוהו, ובכלל לא עמד על הגובה. את הסיפור הזה לא הקלטתי. מקרה של חייל שירה בעצמו סופר שוב. היתה זו מלחמה אכזרית ולא כולם עמדו במתח של סכנת חיים מתמדת, בהפגזות, יום אחרי יום, במשך תקופה ארוכה.
לפנות ערב ריאיינתי צוות חוליה טכנית של בגדוד, אצלם אכלתי ארוחת-ערב. אצל כל צוות הייתי אוכל ארוחה אחרת ביום. הם סיפרו כיצד יצאו למלחמה בידיים ריקות, וכל מה שיש להם, אירגנו מהשלל ומרכב פגוע שלנו. נסעי בטנק אמפיבי מצרי B.T.R שהתקינו לשימושם. יום לפני כן נסעתי בסנטוריון. וכן יצא לי לנסוע בזחל"ם. ביקשתי הסברים על כל דבר ולמדתי הרבה. החיים בטנק ניראו קשים למדי. עם ערב שוב הלכתי לישון על המחצלת, אלא שהרגשתי שעבודתי בגדוד מתקרבת לסיומה וסידרתי בקשר שיעבירוני מחר לגדוד אחר.
מתוך הסינאופסיס
עדיין קסטה א/2
1202. שיחה עם צוות טנק סנטוריון-משופר, גדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. יום ראשון, 18.11.73. צוות שחלקו דתי. פותח שלום, תותחן מפלוגה ב' אליה שייך הצוות. הם בחורים מישיבות-הסדר, מכרם-יבנה, שעלבים וישיבת הכותל. וכך גם בפלוגות ב' וג'. שירות נח"לאי של ארבע שנים. הסבר על ההתגייסות. רוב הבחורים היו ביום כיפור בתפקידי רבנות צבאית. 1236. שלום: כיצד נקרא למלחמה. 1250. הכניסה לקרב, ביום שלישי בבוקר. בבוקר, הדיפה מרחוק. אחר-הצהריים, פקודה לרדת עם הטנקים למישור נחות, למרות הסיכון שבדבר. מתברר שהקרב אבוד. תנועה לאחור. יציאה בנס. שני טנקים שלנו נפגעו. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להתפלל. 1325. יהודה, טען-קשר מאותו צוות: אף הוא התפלל באותה שעת קרב, תוך כדי לחימה. זה לא הפריע לתפקיד. 1344. בועז, נהג הטנק: על אותה ירידה אחר-הצהריים למישור הנחות. ההרגשה שלא היה טעם להתקפה. ועם זאת לא נתקבלה עדיין פקודה לסגת. אש טילים וההתנהגות כלפיהם. הסיפור של הטילים, מנקודת מבטו של נהג-טנק. 1419. דרור, מפקד המחלקה והטנק: על ההתקפה באותו יום, ההיתפרסות בשטח הפתוח, בעיית החילוץ.
קסטה ב/1
1. (המשך סיפורו של דרור, מפקד צוות הטנק). 53. משה, מצוות אחר, מספר על הטילים ביום הראשון ללחימה. פגיעה בטנק. מכתב הביתה, כמעט בדמעות, ובקשה שיתפללו למען הפצועים. 159. המשך סיפורו של שלום על קרבות הבלימה ממזרח לאגם המר, בסביבות הג'ידי. 217. הקרב בשבת הראשונה (שלום), קרב טנקים בנגמ"שים עמוסי חי"ר מצרי, וקרב שב"ש. קדושת השבת סייעה. הושמדו 25 טנקי אוייב. 334. שלום: הצליחה, בסוף השבוע השני למלחמה. הקרב ב-22 לאוקטובר. הכניסה למארב טנקים מצרי. כיבוש עדבייה. הקרב בכביש סואץ-קהיר. הטעות באיתות. הנסיעה לתוך מצרים. הדרך חזרה, מזרחה, לכיוון הקילומטר ה-101. 692. בועז: עוד על אותו מארב. התהילים עוזרים באותה מידה כמו הרימון. 618. משה מפלוגה א', סיפור הקרב של הפלוגה בסביבות צומת ליד הקילמוטר ה-101. 692. אנשי הצוות בועז ואחרים) מספרים על התקיימות בתוך הטנק בתקופה של לחימה רצופה, אוכל, צרכים, שינה וכו'. 830. סיפורו של יהודה על אחים תאומים שנפגשו בקרב. שיחה על התוכן הרוחני והדתי של המלחמה. ביקור הרב אצל חיילי נח"ל ישיבות. 1075. ויכוח בין חיילים דתיים לחילוניים מאותה פלוגת טנקים (בעיקר הצוות) בקשר למשמעות האמונה בשעת הקרב. סיפורו של בועז, בחור חילוני ששימש כנהג של הצוות הדתי, והושפע תוך כדי המלחמה מחבריו הדתיים. 1129. קידוש בטנק בשעת הפגזת קטיושות. קידוש על אדמת מצרים בתוך הטנק, על מציות קרב. 1168. סרג'יו, על הרגשתו של אדם לא-דתי בקרב. האין זו צביעות לאדם חילוני להתחיל להאמין דווקא בקרב? 1225. התשובה של שלום לסרג'יו. המשך הוויכוח. דעתו של שלום על תהליך הגאולה. 1313. בועז, החילוני, מספר כיצד התחיל לראות עתה אחרת את ההיסטוריה של עם ישראל, ואת החמרנות הישראלית. 1332. סרג'יו: מדוע התחילה המלחמה ביום כיפור? עד שלא בלמו את הסורים לא עזר כאן גם אלוהים. סרג'יו אינו מאמין בניסים. 1355. בועז, דיעה אחרת על הנס. סרג'יו, דוגמת אנגליה במלחמת העולם השנייה. 1382. המשך דברי שלום: מה פירוש לסמוך על עצמנו? מדוע פרצה המלחמה ביום הכיפורים? השקפה דתית. תהליך הגאולה.
קסטה ב/2
1. (המשך דברי שלום) תוכנית הגאולה. 95. שלום: סיפור "אל תירה בסוסים!"
122. שיחה עם צוות תאג"ד, גדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. יום ראשון [עמ' 3] (המשך שיחה עם צוות תאג"ד) 18.11.73, צהריים. דורון: הגדוד היה מרוכז על ציר הג'ידי, והתאג"ד כשני ק"מ משדה הקרב. הסבר על הרכב של התאג"ד. פינוי פצועים. דברי שאר אנשי התאג"ד. 290. השבת השחורה. 13.10. קבלת הגופות של האלוף מנדלר ואלה שנהרגו עימו. 335. המשך תיאור השבת השחורה. פינוי פצועים. 380. אורי, ממונה על הרישום וחובש בתאג"ד, על התנהגות פצועים וחולים. 454. אביעזר, על פצוע שנפצע בבסיס הגולגולת בג'ידי. 488. אביעזר, מקרה שני, לאחר פציעת הרופא. התאג"ד פועל כמחצית השעה בלי רופא. הרופא החטיבתי מגיע ומאשר את כל פעולותיו וטיפוליו של התאג"ד. מקרה עם הליקופטר של חיל האוויר שסירב לקחת פצוע כי הפצוע לא היה טייס. זה היה פצוע קשה. 535. דורון, על משברי התאג"ד ביום השני למלחמה. החובש הגדודי נשבר. בעיות עם חובשים שלא עמדו במתח. 592. על טילי הכתף. הפצועים הראשונים מהטילים. על חוסר סיוע מחיל-האוויר. 627. עוד על התקפות חיל האוויר שלנו. 655. דורון: מקרה ראשון בפינוי הרוג. 676. שבויים מצריים והיחס אליהם בתאג"ד. 694. טיפול בפצועים והתנהגותם. טיפול בשבוי פצוע שפחד פן יפנוהו לעורף. היחס הטוב לשבויים פצועים. 810. מקרה בשבויים שאחד מהם הרג חייל שלנו. עוד על שבויים והטיפול הרפואי בהם. 846. הרגשתו של חייל עם הפגישה במצרים בראשית המלחמה. 900. המצב הנפשי של הפצועים. מדוע לא גומרים עם המצרים? מה קרה? למה אין סיוע אווירי. 965. על חובש זהיר מדי שנעלם בזחל"ם בשעת התקפת מטוסים. 1009. התנהגות בשעת הפגזה. מקרים אחדים ותגובות. 1104. מקרה בחובש שביקש העברה, וירה בעצמו. 1137. פגיעת פגז בטנק, לבישת אפודי מגן. בשבועיים הראשונים של המלחמה לא היו אפודי מגן. מקרה של פצוע שניצל בגלל שהיה לו אפוד. 1217. התנהגות מופתית של פצועים. 1241. מקרה של עזרה לזחל"ם בנסיעתו לסיני. 1247. המשך הסיפור על הטיפול באלוף אלברט מנדלר ופמלייתו ההרוגים.
1388. שיחה עם צוות חולייה טכנית, חימוש, גדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. 18.11.73. יום ראשון בערב. התארגנות החולייה.
קסטה ג/1
1. (המשך הסיפור של החולייה הטכנית). תיאור עבודת החולייה. מציאת הנגמ"ש האמפיבי המצרי, התקנתו והשימוש בו. הרכבת ציוד החולייה תוך כדי מלחמה, מן השלל, לאחר שיצאו בידיים כמעט ריקות למלחמה.
המשך יבוא
הודעה מטעם מערכת "קשת החדשה" ועל אחריותה
ידידים יקרים,
אני מבקש לספר לכם על החוברת החדשה (מס' 19) של "קשת החדשה", שהוא רבעון לספרות עיון ובקורת, שעורכו הראשי הוא חברנו אהרן אמיר (במערכת חברים, בתוך השאר, פרופ' אמנון רובינשטיין, יהושע קנז וש. שפרה), ואני נמנה על הקוראים האדוקים שלה.
ובכן, ב-200 עמודי החוברת, שהופיעה בימים אלה, כלולים לא פחות מעשרה סיפורים של סופרים ישראלים – מהם ותיקים ומפורסמים כיהושע קנז, אהרן אפלפלד, אידה צורית ואדמיאל קוסמן ואחרים חדשים ומפתיעים, כאור גראור, יעל צדוק, בלה שייר, מעין בן-הגיא ומשה אופיר – וסיפור אחד מתורגם של סופרת אמריקאית, מריסה סילבר. על אלה נוספים שיריהם של 13 משוררים.
בחלק העיוני אנו מוצאים את ד"ר מתי שטיינברג על הנוכחות המוסלמית באירופה, פרופ' אורי רובין (על מכה וירושלים), פרופ' אורי אלטר, מבקר בעל שם בינלאומי (על ספרה האחרון של ידידתנו ניצה בן-דב), פרופ' יעל פלדמן (למה אהבה רבקה את יעקב?), סלמאן מצאלחה ("כל הציפורים עפות לרומא"), ועוד ועוד.
ועדיין לא הזכרנו את הידורה של החוברת, המבוסס הפעם על סדרת תצלומיו של עדי נס: סיפורי התנ"ך!
עד סוף מרס מוצע כל השפע הזה לחברינו במחיר 50 ₪ (במקום 70 ₪) וחתימה לשנה מוצעת בהנחה של 30%: 140 ₪ (כולל משלוח) במקום 200! אני ממליץ בחום לעשות כמוני- לחתום על הרבעון לשנה, ולהצטרף לקבוצת חברים שחושבים, כמוני, שזה חשוב.
אני מבקש לקיים אירוע בביתי, שיטפל באחד הסיפורים המובאים בחוברת הנוכחית – אשמח לקבל מכם המלצות.
המעוניינים מוזמנים לפנות ישירות אל "קשת החדשה", רח' טאגור 38, תל-אביב 69203, טלפקס: 03-6425030, דוא"ל: keshetiv2@barak.net.il
ב"ז קדר: דרישת שלום מהטייס הגרמני הלמוט פילמי
לאהוד שלום,
קראתי בעניין את הסיפור על הטייס Hellmuth Felmy. [גיליון 227, מתוך הרומאן "המושבה שלי"]. הוא מכר ותיק שלי, והדפסתי את תמונתו ב"מבט ועוד מבט על ארץ ישראל". מאוחר יותר נודע לי עברו בימי הרייך השלישי, על שליחותו בעיראק ועל שנידון כפושע מלחמה על מעשיו ביוון הכבושה. מצד שני, יש המייחסים לו את הצלת אתונה מהרס, שהיטלר פקד עליו. על כך קיים ספרון שכותרתו "הצלת אתונה" – Die Rettung von Athen, שצילומו נמצא ברשותי. על כל זה, וכן הפניות למאמרם של פלמי ופאלקה, תמצא במהדורה האנגלית של ספרי, The Changing Land between the Jordan an the Sea .
אגב, בנו של פלמי העמיד לרשותי כמה תמונות מן האוסף של אביו.
כל טוב,
בני קדר
אהוד: כל מה שידוע לי על הטייס הגרמני הלמוט פילמי לקוח מרשימה שהותיר בכתביו דודי ברוך ראב בן עזר, ואם אינני טועה, הרי כל מה שהיה כתוב בה כללתי ברומאן "המושבה שלי" עם התוספות הבדויות על דודתי יעל וחברתה ארלטי. כמובן שצ'רצ'יל מעולם לא נחת במטוסו בפרדס של סבי. כל העובדות הנכונות ב"המושבה שלי" נכונות, אבל נוספו עליהן הרבה עלילות דימיוניות לגמרי המתחפשות אף הן לעובדות "אמיתיות".
מי יודע משהו על הקרבמבובמבולי?
אהוד שלום,
בצעירותנו שרנו שיר על משקה הקרבמבולי שפזמונו היה:
"ביום בכוס בליל בדלי אנו שותים קרבמבולי, קרבמבובמבולי קרבמבולי."
מי יודע משהו על פזמון זה?
בידידות,
צבי מלאכי
מרבית האנשים שהיו יכולים
אהוד שלום,
בגיליון האחרון נכתב: "מרבית האנשים שיכלו להעניק לנו כבוד או שניעלב מהם – כבר מתו." במקום המילה "יכלו", יש לכתוב: "היו יכולים" או "יכולים היו".
כל הכבוד על העיתון המעניין!
חג חירות שמח,
בברכה,
ניר זינגר
סקופ עולמי:
בגלל שחיתותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם המערבי באחוז האנאלפביתים: 41.6%! – ושנייה לה רק
ארה"ב עם 21% אנאלפאביתים!
בשאר הארצות המצב טוב יותר, או שלא סופרים
ואילו ברשות הפלסטינית רק 1% אנאלפביתים כי הילדים לומדים כל הזמן לקרוא כתבי שיטנה על ישראל
"שליש (36%) מתושביה של בירת ארה"ב וושינגטון הם אנאלפביתים, כך קובע מחקר שפירסמה הסוכנות לחינוך של וושינגטון. מדובר בנתון גבוה למדי אף בהשוואה לנתון הלאומי שלפיו 21% מתושבי ארה"ב אינם יודעים קרוא וכתוב. אחת הסיבות לכך היא מספרם הגבוה של מהגרים בבירה שאינם יודעים אנגלית."
יניב חלילי, ניו יורק, "שפה קשה", "ידיעות אחרונות", 21.3.07. [בשחור, ציטוט אמיתי].
אחת הסיבות לאנאלפביתיות בישראל היא מיספרם הגבוה של העולים מרוסיה שאינם יודעים עברית! – איזו מדינה מושחתת היא ישראל שכמו ארה"ב לא השכילה לקלוט את המהגרים! ואיפה קולו של העיתונאי יואב יצחק בנושא אחריותו של אולמרט לפיגור הישראלי בידיעת קרוא וכתוב?
התהיה בפסח שביתה בנתב"ג?
אני דואגת שמא מר סופר נידח יַטְעֶה, חס וחלילה, את כל מתנדבי קמחא דפסחא. [גיליון 227].
אל תרחם על העניים שיגדשו את נמל בן גוריון בפסח, ושלח את הסנדוויצ'ים למקום אחר, שהרי אולמרט, יקירך, דאג לכך, שיהיה קל למצוא אותם במקומות מגוריהם. וזאת, משום שלפי מה שנראה היום, תהיה שביתה בשדה התעופה, ולא יהיו שם נוסעים בפסח...
בנדלה
ס. נידח: אני מניח שמר אולמרט יקירי המושחת אחראי לשביתה אתמול, אולי מחר, ואולי גם אם תהיה בפסח בנתב"ג – וזאת כי לא ייתכן שראש ממשלה בישראל לא יצוייר כאדם מושחת כל זמן שיש לנו עיתונאים מוסריים כל-כך אשר לעולם לא יתנו את הדין על היותם חרב-להשכיר ויוצרי שערוריות סדרתיים המפרנסים את עצמם ומפטמים את התקשורת ושוטפים לציבור השבע והנהנתן את המוח בכמה רע לו בישראל המושחתת.
כמה טוב יהיה לכולנו בגיהינום המוסרי שאליו הם מדרדרים אותנו.
המוסף לפסח
הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!
דגים ממולאים, גפילטע פיש
על פי המתכון של י. המיסתורית
אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.
חמש כפות קמח מצה.
1 כפית סוכר.
2-3 ביצים.
בצל גדול אחד.
שני גזרים גדולים.
מלח.
פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).
1. העיסה
בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.
להשהות את העיסה כרבע שעה.
2. הציר
בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.
3. הבישול
מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג). מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.
4. אחרי הבישול
בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.
מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.
חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)
מדורי דורות
[הדורות: א. ראב, י. ראב (בן עזר), ב. ראב (בן עזר) ואשתו ר., מ. גיסין (בן עזר), ל. שורצמן (בן עזר)]
1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).
4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.
200 גרם אגוזי המלך.
לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.
להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.
קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.
לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.
קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים
[מכינה כיום ל. שורצמן (בן עזר)]
חומרים: 250 גרם קמח-מצה.
6 ביצים.
6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)
חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.
בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.
במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.
לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).
לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.
לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.
לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).
לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.
לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.
(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.
להקפיא במקרר בתוך צנצנת.
קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)
פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.
להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.
להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.
לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).
לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,382 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל