חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 229
תל אביב, יום שני, ז' בניסן תשס"ז 26 במרס 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: א.ש. נחשון: תגובה לגבי תמיכתך בראש הממשלה.
אהוד בן עזר: הכצעקתה? // אליהו הכהן: קרבמבולי (מחקר היסטורי).
משה דור: על הסף (שיר) / על דרך הקיצור / יאנוס הישראלי / תרופה יחידה / קושייה לנביאים-בכוח.
ליאורה בן יצחק: ילדי האדמה / סבתא ברטה (שירים).
פרופ' אודי ראב: מטע עץ הפיפי נחנך בערד.
איליה בר-זאב: חֲלוֹם יָעוּף (שיר). // יוסי גמזו: הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים (שיר).
אהוד בן גרא: צילומי התנ"ך של עדי נס בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין.
רות ירדני כץ: אם יש דבר שנקרא גורל. מעשייה ערבית.
המן האגגי: על הסרט הדוקומנטארי המעולה "תמוז" שיצר ניר טויב.
זלילת צהריים גדולה בשלושה במסעדת שמוליק כהן ב-360 שקל + 40 תשר.
יוסי אחימאיר: ז'בוטינסקי והשר הערבי הראשון.
יעקב זמיר: בעקבות הסיפור "אישה ועונתה" של חמדה אביב.
אהוד בן עזר: הסינאופסיס של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973 [המשך מגיליון 228].
"כַּלְבֵּי דָּמִים", בְּלוּט הוּנט – HUND BLUT, שיר מאת מאיר ריבקין.
קניידאלאך מאת אפרת שטרן.
א.ש. נחשון
תגובה לגבי תמיכתך בראש הממשלה
לסופר אהוד בן עזר שלום רב,
אעריך באם תפרסם את תגובתי למרות היותה סותרת לחלוטין את דעתך כפי שביטאת בגיליון 223.
ממשלות ישראל לוקות בחוסר אחריות בזלזלן בתיכנון אסטרטגי ארוך טווח ואת החשיבה של המועצה לביטחון לאומי זרקו לפח הזבל. ולכן אך טבעי שגם לא התייחסו כלל להצעה היצירתית, פרי יוזמת פרופסור מהאקדמיה,לגבי החלפת שטחים עם מצרים ועם הפלשתינים לפיה כל אחד זוכה. פתרון שנקרא בשפת העסקים WIN-WIN.
אני מדגיש זאת כי שרון התייצב בפני בוחריו עם תוכנית מסוימת תוך זלזול במתחרהו ממפלגה מתחרה אשר העלה רעיון קטנטן של נסיגה... ומיד לאחר הבחירות, בהן זכה לפי תוכניתו, הפך כיוון לחלוטין ואימץ הצעת המתחרה תוך הקצנה רבה הרבה יותר, ותוך אחד התירוצים כי "מה שרואים מכאן לא רואים משם." כלומר, עלינו להטיל יהבנו וגורלנו בידי המנהיג, שהוא היודע יותר טוב מכולנו מה שטוב לנו. כלומר אנו בוחרים באיש ובערכיו ולא בתוכניתו הארעית, כי איתה הוא יכול לזגזג כרצונו ועלינו לתמוך בו ובה. וזאת למרות שניתן היה, לדוגמא, לנסות ולבצע את אותה נסיגה תוך שילובה בהצעת המסגרת היצירתית אותה פירטתי קודם לכן.
המסקנה אותה הוביל שרון ויד ימינו אולמרט היא כי הם עושים את הדבר הנכון ביותר לעשותו ובזמן הנכון, וזאת למרות התראות והתרעות, כולל של גורמים מקצועיים, כי המהלך יהיה רע ביותר לישראל. העובדות הוכיחו כי המתנגדים צדקו לחלוטין ואפילו המעיטו בסכנות שנוצרו. עכשיו המצב יותר קשה, לפחות בעזה... והרי הם-הם גם עזרו להיווצרותו...
במשך הזמן ניתן ללמוד כי שרון ומשפחתו היו בעלי אינטרסים וערכים שאין להתפאר בהם עד כדי כך שהיו מועמדים לחקירה משטרתית ואחד הבנים אפילו נידון למאסר. האם אנו בטוחים שכל מהלכי הממשלה היו נקיים מהשפעות זרות של אינטרסים אלו? ברגע שאנו תומכים במנהיג וצמודים לכל החלטותיו, עלינו להיות בטוחים כי מדיניותו נקייה מכל לחץ והוא עושה את הטוב ביותר, לאחר שהקדיש את מירב זמנו לחשיבה אסטרטגית עניינית וארוכת טווח.
כאשר סלו של אולמרט מתמלא בשרצים כה רבים, האם אנו בטוחים שהוא פעל או פועל בתום לב? האם הוא מקדיש את כול כולו בתפקידו הקריטי או עושה לביתו בהגדלת נכסיו וקשריו תוך קומבינות ומינויים של לא ראויים, אשר מצידם לא תורמים ומונעים את היותר טוב שיבוצע על ידי הטוב מהם?
הבחינה הראשונה של מנהיג היא בהיותו אדם ערכי ישר דרך ששום אינטרס אישי לא מנחה אותו בהחלטותיו ורק אחרי כן לוודא כי תכונותיו כמנהיג שיודע לחזות תהליכים עתידיים ו/או להשפיע עליהם הינה מהותית.
האם בהכירנו את אולמרט, את פעולותיו ויוזמותיו, יחד עם הקומבינות שנחשד בהן – הוא המנהיג שיוביל אותנו נכון בתקופה כה קריטית? אני מטיל ספק בכך! תמיד נהיה במצב קריטי שלא יאפשר שינוי, אבל אולי מוטב שנעשה את השינוי מוקדם ככל האפשר כדי שמצבנו לא ימשיך להידרדר?
אקווה שמכתבי זה ימצא מקום בעיתונך המעניין.
א.ש. נחשון
פתח-תקווה
מסיבות אישיות אבקש כי שמי האמיתי ישמר במערכת ולא יפורסם.
לסופר אהוד בן עזר שלום רב,
הופתעתי כי לא פירסמת את פנייתי המצ"ב. הנחתי כי תפרסם גם אם זה סותר את עמדותיך. אני חוזר על בקשתי וזאת כי אתמול בבוקר, בעת שאבא של אשתי, בן ה-96, שגר איתנו, קרא בעיתון את הכותרת עם החשדות לגבי שר האוצר (ידידו האישי של אולמרט...) הוא פרץ בצעקה או יותר נכון זעקה שהבהילה אותנו.
"האם כולם מושחתים? לאן נגיע?"
זעקתו המריצה אותי לנסות לשכנע אותך כי חשיבות עליונה והתנאי הבסיסי והיסודי לכל מנהיג הינו ערכים ומוסר בסיסיים עם אמינות ויושרה. אין לוותר בכך כי זה גם האות והסימן להתנהגות כל העם וגם קובע את גורלנו. איני יודע באם שיכנעתי אותך, אבל מעניינת תהיה תגובתך באם (חס וחלילה!) יוגשו כתבי אישום כנגד ראש הממשלה!
החתום לעיל
א.ש. נחשון
אהוד בן עזר: הכצעקתה?
ל-א.ש. נחשון שלום רב,
או שלא קיבלתי בשעתה את תגובתך או שהלכה אצלי לאיבוד בים האי-מיילים המציף את המערכת. אבל כפי שאתה רואה, מלכתחילה לא היתה שום מניעה לפרסם אותה במלואה.
אני איתן בתמיכתי בראש הממשלה שלי (כנראה כבר לא שלנו) אהוד אולמרט. הנה, ככל שמתפרסמות עדויות מוועדת וינוגרד – מסתבר שלכל אישיות בישראל יש תוכנית משלה ב"חוכמה שלאחר מעשה" לגבי מה ואיך היה צריך לעשות, אז במה נופלת עשייתו של אולמרט, עם כל המחיר ששולם עבורה, והיה משולם עבור כל תוכנית אחרת – מכל אחת מסברות-הכרס האחרות, שכל אחת גם שונה לגמרי ממקבילתה?
אני עדיין סבור, כמו שכתב לאחרונה השופט אמנון סטרשנוב ב"הארץ", כי השחיתות הגדולה ביותר היא שהתקשרות ההיסטרית, האינטרסנטית ואכולת השנאה לישראל בחלקה הניכר, היא המושלת כיום בסדר היום הציבורי, ולא הממשלה הנבחרת.
אני משוכנע שחוץ מקדיש לוז ז"ל ויבדל"א לובה אליאב – אין בכל 120 חברי הכנסת אפילו אחד, שאם תתמקד התקשורת, ובעקבותיה המשטרה והפרקליטות בחקירות על עברו – לא יצליחו להרוס אותו. ורְאה נעמי בולמנטל, שהולכת לשמונה חודשי מאסר בפועל כמו פושעת רגילה, בעוד אשר אין ולא יהיה פוליטיקאי הנמצא במערכת בחירות אישית שלא יעשה דברים דומים למה שהיא "פשעה"! ליבי, ליבי לה שהיא משלמת את מחיר הצביעות הציבורית! –
וגם את מחיר הדמוקרטיה, שהתופעות הללו הן בשר-מבשרה! כן, אין דמוקרטיה בלי קשרי-קשרים שכאלה אלא בדימיונם של אידיוטים מוסריים, שמתיימרים לטהר את ארצנו ממ"ט שערי טומאה שבהן היא שקועה כביכול. מי בכם אשר לא חטא (למס הכנסה, למשל) יקום ויידה בנעמי את האבן הראשונה!
ליבי, ליבי לה!
אני חושב שעל המדינה עובר טירוף מערכות שלא היה כמותו, ומזלנו שהצלחנו לשרוד את מלחמות ישראל עד כה מבלי שערפנו את ראשי כל המעורבים בהנהגתן המדינית והצבאית; למעט מלחמת יום כיפור, שגם היא בסופו של דבר היתה באשמת אויבינו ולא באשמתנו וכיום היא כמעט נשכחה מבלי שהסתיימה הערכתה המלאה. ואין, אין לנו שום חוזה עם הקב"ה שלעולם לא יפתיעונו וכי נצליח לנצח במאה אחוז בכל מלחמותינו.
תאר לך איך יחגגו על ברק, על ביבי – אם יכהנו הם כראשי ממשלה!
אגב, אני מתפלא על טיפשותם של האנגלים שהחליפו ראש ממשלה רודף שלום כנוויל צ'מברליין בראש ממשלה שהרקורד שלו היה מלא כישלונות קודמים כווינסטון צ'רצ'יל! שהרי ברור כי יותר טוב ראש ממשלה מוסרי וטיפש מאשר ראש ממשלה מנהיג ומוכשר ובעל עבר לא מחמיא במיוחד.
בברכת חג שמח, והסר דאגה מליבך, כלבי הציד של התקשורת מזיינים לכם את השכל ועד שכל עשרות הפרשיות שנפתחו יגיעו לסיומן בבתי המשפט בכל הערכאות – תחלופנה בין ארבע לשמונה שנים. האמן לי, ברובן לא תהיינה אפילו הרשעות.
והאם שמת לב שלמרבית הציבור יש מוח של ציפור וזיכרון של שיכור? כבר שכחו את פרשיות אברהם עופר ואשר ידלין ואהרן אבו-חצירא ואריה דרעי וחשבון הדולרים של לאה רבין וצרות רבות אחרות, בתופים ובמעילות, שליוונו לאורך הדורות? זה החל, אם לא איכפת לך, מהסכומים שהשד"רים למען ארץ-ישראל היו משלשלים לכיסם מן התרומות שהשיגו בגולה, ונמשך עם כל חלוקת תרומות, הקצבות וכסף ציבורי, מימי פקידות הברון דרך "מספיק ודי בשלטון מפא"י" ועד ימינו אלה. מה, ש"ס לא שודדים? אברכי הישיבות לא מנצלים?
אם תרצה, הארץ מלאה שחיתות כמים לים מכסים, ואם תרצה, הרוב חיים כאן מדי שנה ברמת חיים גבוהה משל קודמתה. אבל הצביעות חוגגת ודמעות התנין נשפכות כמים. האיראנים וחיזבאללה עלולים לטעות ולחשוב שאנחנו באמת חלשים, ולעשות עוד טעות גורלית שתעלה להם ביוקר רב מאוד וזאת מפני שהאמינו לתקשורת הישראלית שהנה-הנה אנחנו מתפוררים. וכבר היו דברים מעולם. המצרים חשבו כך כי לא הבינו את הדמוקרטיה ואת שלטון חופש הדיבור וההשמצה בישראל. כן, אני אופטימי, חוץ מאשר בנושא האיום הגרעיני והדמוגרפיה.
אליהו הכהן
קרבמבולי
אני נענה לפנייתו של ד"ר צבי מלאכי השואל על השיר "קרבמבולי" ("חדשות בן עזר", גיליון 228), ומביא פרטים אחדים מתוך סיפור השיר.
השיר "קרבמבולי" החל להיות מושר בארץ בשנת תרע"ב (1912), לקראת סוף תקופת העלייה השנייה. מכלל העדויות עולה כי אחד הנערים שהגיעו לארץ מרוסיה באותה עת כדי ללמוד בגימנסיה "הרצליה", הביא איתו את המילים והלחן. חבריו לכיתה היו הראשונים לשמוע את השיר מפיו, ואחר כך התפשט השיר בקרב יתר תושבי שכונת "אחוזת בית". חבורות חבורות היו עומדים ליד הקיוסקים של קיסילוב ושל רובננקו, משני עברי הצומת הראשונה של תל אביב, רחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד, ופוצחים בשיר:
קרבמבולי, ירושת אבותינו,
משקה הוא את נפשנו חמדה.
תמיד הוא משמח את ליבנו,
בעת שתאחזנו תוגה.
פזמון:
ביום – בכוס, בליל – בדלי,
אנו שותים קרבמבולי,
קרבמ-במ-במבולי, קרבמבולי
השיר נשמע כזמריר (ג'ינגל) פרסומת למשקה בשם "קרבמבולי", מבלי שמזמריו טעמו אי פעם את טעם המשקה שעליו שרו שיר הלל. איש לא יכול היה לקנות אז משקה בשם זה בארץ. גם הגיית שם המשקה השתבשה בפיהם. בתחילה קראו לו "קרמבולי", אחר כך שרו "קרבמבולי". כפי שיסתבר בהמשך, שתי הגרסאות לא היו מדוייקות.
המילים "ירושת אבותינו" המופיעות בשיר הזה, עשויות לעורר את הרושם שאולי מדובר כאן במשקה של חז"ל שהתגלגל לפזמון הומוריסטי ששרו יהודים בגולה עם כוס משקה ביד. האם אכן לפנינו שיר שיכורים יהודי?
הרי מן הזמר היהודי השתמע לא אחת, ששכרות היא נחלת גויים בלבד, למעט ימי הפורים, שבהם מצווה לשתות עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי. "שיכור איז אַ גוי" – נכתב בשיר עם ידוע ביידיש, שביאליק תרגמו לעברית בשם "יעקב ועשיו" וכלל אותו ב"שירים ופזמונות עם" שלו. עם זאת, עובדה היא שהפולקלור היהודי בגולה לא חסר שירי שיכורים, וגם הזמר העברי בארץ לא פיגר בעקבותיו. אלכסנדר פן התפרסם ב"שיר השיכור" שלו("הדרך נראית לי כל כך רחוקה"), ואחריו מילא נתן אלתרמן ב"שיר השיכור" שלו ("קצת משקה רבותי זה לא מזיק, אבל כמה ששותים זה לא מספיק"), ולא שכחנו את ג'ו עמאר שהתוודה בשיר: "כולם אומרים שאני שיכור".
השיר "קרבמבולי" איננו מן השירים שהושרו ביידיש בהילולות פורים בישיבת פוניבייז'. מקורו, מסתבר, אינו במשכנות היהודים ברוסיה אלא במסבאות גרמניה. זהו שיר גרמני מן המאה התשע עשרה בשם "KRAMBAMBULI", המופיע בשירון הסטודנטים הגרמני הנודע "KOMMERSBUCH DEUTSCHES ALLGEMEINES", שמאז שנת 1858 ראה אור בלמעלה ממאה מהדורות. השיר כולל אחד עשר בתים, והוא מספר בשבחו של המשקה "קְרַמְבַּמְבּוּלִי", שהוא אבי כל שמחה וששון. את השיר הזה, בלחן גרמני עממי, שרו בלי סוף שתיינים וסובאים במרתפי בירה בברלין ובמינכן, תוך הקשת כוסות הבירה על השולחנות בקצב השיר.
במאמר מוסגר ראוי להזכיר, כי בהמולת הסביאה נשפכו נחלי בירה על השולחנות והרטיבו את דפי השירונים. נמלכו בדעתם עורכי השירונים והחליטו לכרכם בכריכה קשה כדי שישרדו. גם זה לא עזר. הם נרטבו גם כשנכרכו. ואז הבריק הרעיון ונמצא הפתרון: אל כריכות הבד של השירונים הצמידו מלפנים ומאחור מסמרי ברזל עם ראש מעוגל גדול, ארבעה בכל צד, כדוגמת המסמרים שנהגו פעם לנעוץ בסוליות הנעליים כדי למנוע את שחיקת הסוליות. וראה זה פלא - מאז, כשהניחו את השירונים על השולחן, הגביהו המסמרים את הכריכות והבירה זרמה לה בשטף מתחתם ולא נרטבו. בספרייתי שמור שירון "ממוסמר" כזה, ומדי פעם אני נשאל לפשר המסמרים על הכריכה.
השיר העברי "קרבמבולי", הזכור לד"ר צבי מלאכי מימי צעירותו, נכתב בעקבות הבית הראשון של השיר הגרמני הנזכר, והפזמון הוא כמעט תרגום המקור הגרמני. אם תבקש להעמיק יותר בעניין, אוסיף שגם לשיר הסטודנטים הגרמני "קרמבמבולי" היה מקור קודם. בשנת 1745 ייחד כריסטוף פרידריך ויטקינד, תחת השם הבדוי "KOROMANDEL CRESCENTIUS" שיר בן 102 בתים למשקה ה"קרמבמבולי", שהוא מין ליקר מפלך דנציג, והוא שימש השראה לשיר הסטודנטים הגרמני.
הלחן של "קרמבמבולי" הוא משנת 1750 לערך.
בזאת לא תם גלגולו של השיר בארץ. לאחר שהושר בפי תלמידי המחזורים הראשונים של הגימנסיה "הרצליה", התפשט השיר ברחבי הארץ. כעבור כשני עשורים, לאחר שכנראה אבדה התקווה לשווק קנקני "קרמבמבולי" בארצנו, ארץ ציון וירושלים, דעך כוכבו של השיר והוא כמעט נשכח. או אז צץ לפתע טקסט עברי חדש לאותו לחן גרמני, הפעם ללא כל קשר למשקה כלשהו, וכבש את לב הנוער. מפה לאוזן, לא מתוך שירונים מודפסים, החלו לשיר בארץ מאז שנות השלושים של המאה העשרים, את שיר הלכת החדש שירש את מנגינתו של שיר ה"קרבמבולי". בטיולים, במסעות, בצריפי תנועות הנוער, וגם במשחקי "אסומניה אבודניה", שרו את השיר שפתח במילים:
טוב לו לאדם ההולך על שתיים,
אך טוב יותר לאיש רוכב.
יושב הוא לבטח על הכתפיים,
והחמור אותו סוחב.
פזמון:
אני רוכב, אתה רוכב,
אתה רכוב והוא מורכב,
כולנו פה אחד שטוב לרכב.
* * *
משה דור
על הסף
לידידיי מעבר לים שנפשם יוצאת לציון ממרחקים
רַבֵּנוּ הַלֵּוִי, יְהוּדָה דְּגוּל פַּיְטָנֵנוּ,
מְחַבֵּר הַנּוֹדָעִים וְהַנִּשְׂגָּבִים שֶׁבֵּין
שִׁירֵי צִיּוֹן, וְגַם פִילוֹסוֹף וְתֵיאוֹלוֹג
וְרוֹפֵא חוֹלִים, נִתְפַּנָּה רַק בְּאַחֲרִית
יָמָיו לְהַגְשִׁים אֶת חֲלוֹמוֹ וְלָשִׂים אֶת
פָּנָיו צִיּוֹנָהּ. כִּמְעַט שִׁבְעִים שָׁנָה
שָׁהָה לִבּוֹ בַּמִּזְרָח וְגוּפוֹ בְּסוֹף מַעֲרָב
בְּטֶרֶם יָצָא לְחוֹנֵן אֶת חָרְבוֹתֶיהָ שֶׁל
קִרְיַת מֶלֶךְ רָב – טוּדֶלָה, קוֹרדוֹבָה,
גְּרַנַדָה, לוּסֵנָה, טוֹלֵדוֹ הָיוּ לוֹ לְבַיִת
וּבַעֲפָרָן טָמַן אֶת זִרְעֵי שִׁירָתוֹ. גַּם
פְּלִישַׁת הָאַלְמוֹרָבִידִים, קַנָּאֵי הָאִיסְלָם
מִצְּפוֹן אַפְרִיקָה, לֹא טִלְטֵלָתְהוּ דֵּי
הַצֹּרֶךְ לִנְטֹשׁ אֶת סְפָרַד הַבְּרוּכָה שֶׁבָּהּ
נָבְעוּ מַעְינוֹתָיו: שִׁירֵי חֵשֶׁק וְיַיִן וְשֶׁבַח
וּפִיּוּטִים וְהָגוּת וֶאֱמוּנָה וְהִתְרוֹמְמוּת
הַנֶּפֶשׁ וּמַה שֶׁבֵּין אָדָם לְאָדָם וּבֵין
אָדָם לְקוֹנוֹ, וְגַעֲגוּעִים, וְגַעֲגוּעִים...
סוֹפוֹ שֶׁהִגִּיעַ אֶל הַסַּף, לְמִצְרַיִם, וְשָׁם
הִפְצִירוּ בּוֹ אוֹהֲבָיו וּמַעֲרִיצָיו לִנְטוֹת
אֶת אָהֳלוֹ לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֶרֶץ שְׁוַת עֶרֶךְ
הִיא לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה וְטַעֲמֵיהֶם וְנִמּוּקֵיהֶם
אִתָּם. עוֹדוֹ מִתְמַהְמֵהַּ עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר
הַגָּדוֹל נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו. לֹא פָּרָשׁ
יִשְׁמְעֵאלִי צוֹרֵר וְצַר עַיִן רְמָסוֹ לַמָּוֶת
בְּפַרְסוֹת סוּסוֹ לְעֵת קוֹנֵן הַמְּשׁוֹרֵר הַמֻּפְלָא
בְּדִמְעוֹת שָׁלִישׁ עַל אַבְנֵי הַכֹּתֶל שְׂרִיד
תִּפְאַרְתֵּנוּ. הוּא נִתְבַּקֵּש לִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה
בְּחָלְיוֹ הָאָנוּשׁ אֲשֶׁר חָלָה עַל אַדְמַת נֵכָר.
בַּגּוֹלָה רָאָה לָרִאשׁוֹנָה אוֹר עוֹלָם וּבַגּוֹלָה
עָצַם אֶת עֵינָיו לָאַחֲרוֹנָה בְּעוֹד צִיּוֹן בְּחֶבֶל
אֱדוֹם וְהוּא בְּכֶבֶל עֲרָב.
תְּמֵהַנִי אֵלּוּ שִׁירוֹת שַׂגִּיאוֹת הָיוּ מִתְמַלְּטוֹת
מִתַּחַת לְקוּלְמוֹסוֹ אִלּוּ דִּלֵּג עַל מְשׂוּכוֹת
הַזְּמַן וּכְאוֹרֵחַ הַמַּגְבִּית הַיְּהוּדִית הַמְּאֻחֶדֶת
הָיָה מַמְרִיא מֵאִיבֶּרְיָה מִזְרָחָהּ וּבְדַרְכּוֹ
נוֹחֵת לַחֲנָיַת בֵּינַיִם – לֹא נְחוּצָה אֲבָל טִבְעִית
לְסַקְרָנוּתוֹ הַמַּפְלִיגָה שֶׁל יוֹצֵר נַעֲלֶה – בְּגֹשֶׁן
וּמִתְאַכְסֵן, נֹאמַר, בְּ"הִילְטוֹן" שֶׁל קָהִיר
בְּטֶרֶם תֹּאחֲזֵנוּ, אֲבוֹי, קַדַּחַת אַכְזָרִית שֶׁיַּד
כָּל עֲמִיתָיו תִּקְצַר לְהַגִּיהַּ לָהּ מָזוֹר.
אֲבָל אֵלֶּה הִרְהוּרֵי הֲבַאי שֶׁטּוֹב טוֹב לְהִתְעַלֵּם
מֵהֶם בְּבוּז. הָבָה נַחֲזֹר אֶל הַמְּקוֹרוֹת:
רַבֵּנוּ הַלֵּוִי, יְהוּדָה דְּגוּל פַּיְטָנֵנוּ, מְחַבֵּר
הַנּוֹדָעִים וְהַנִּשְׂגָּבִים שֶׁבֵּין שִׁירֵי צִיּוֹן...
על דרך הקיצור
אם אין ברצונכם לקרוא בעיתונים את הדיווחים מחשיכי העיניים על ההתדרדרות החברתית והמוסרית של החברה הישראלית, יש לאל ידכם לפתוח את התנ"ך ולקבל הכל בתמצית נפלאה.
ישעיהו א', כ"א-כ"ג: איכה היתה לזונה קרייה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים / כספך היה לסיגים סבאך מהול במים / שרייך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם.
עמוס ב', ו-ח: על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים / השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו... / ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם.
מיכה ב', א'; ג', א-ג; ג', ט-י"א: הוי חושבי אוון ופועלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה כי יש לאל ידם / וחמדו שדות וגזלו ובתים ונשאו ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו... שונאי טוב ואוהבי רעה גוזלי עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם / ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו ואת עצמותיהם פיצחו ופרשו כאשר בסיר וכבשר בתוך קלחת... ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו / בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה / ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו.
אין חדש תחת השמש.
יאנוס הישראלי
אתמול (יום ראשון) פורסמה ב"ידיעות אחרונות" קריקטורה שבה נראה שמעון פרס מהלך בין שני מטחי גשם עז שחשרת עננים שחורים מרחפת מעליהם: המטרות יורדים אבל הוא איננו נרטב, כמוהו כבני ישראל החוצים את ים סוף בחרבה, כשמשני עבריהם ניצבים נדי המים הכבירים.
ואכן, זהו שמעון שלנו בכל תפארתו. לחברי ועדת וינוגרד הוא אומר שהתנגד לכניסה למלחמת לבנון השנייה, אבל לא יכול לעשות מאומה כדי למנוע את השגגה. אך כאשר "מקורבי אולמרט" נזעקים לנוכח "דקירה בגב" זו וטוענים להד"ם ונהפוך הוא, מרעיף המישנה לראש הממשלה זרזיפי שבח לבעל-הבית המופתי וגם מוסיף גניחה מעומק הלב, כי לא רצה לערער את ההסכמה הכללית בימי הרת עולם, שכן הלויאליות היא ערך נעלה בעיניו, או משהו בנוסח זה.
וחייב אני לומר, כי הפליא יוסי שריד להעריך את אישיותו של פרס בדבריו הקצרים והבוטים ב"הארץ" של יום שישי האחרון: זה נוהגו של שמעון כל השנים, גם תמך וגם התנגד, גם הסכים וגם סירב, ותמיד תמיד הוא יכול לאשש מה שמיוחס לו ולסתור אותו בנשימה אחת.
לאל הרומי יאנוס היו שתי פנים המביטים לכיוונים מנוגדים. לפעמים הוא מופיע כבעליהם של ארבע פנים. כמה פנים יש לשמעון פרס?
תרופה יחידה
לנוכח מעללי החיידק הקטלני והחסין בפני אנטיביוטיקה שנתגלה באחרונה – או כבר היה קיים מימים ימימה – על רקע הדחיסות וההזנחה ההיגיינית ומיעוט כוח-האדם הדרוש לשיפור המצב התברואתי בבתי החולים, מציע שר הבריאות להקים גוף ממלכתי שינהל את המאבק נגד חיידקים מן הסוג הזה.
טוב ויפה?
טוב ויפה.
אבל מה לעשות כאשר לפני כשבועיים מדווח "ידיעות אחרונות", כי "התרופה היחידה שחיידק הקלבסיאלה אינו עמיד נגדה ועשוייה להציל את חייהם של מאות חולים, אינה מאושרת לשיווק בישראל בגלל בעיות ביורוקרטיות במשרד הבריאות... רופא בכיר מאשים: התרופה אינה נגישה, תהליך קבלתה הוא ארוך ומסורבל ובחלק מהמקרים הרופאים פשוט מוותרים מראש על השימוש בה."
והעיתון מפרט: התרופה "טיגציקלין" אושרה לשיווק על-ידי מינהל המזון והתרופות האמריקאי כבר במאי 2005, וחודש לאחר מכן נרשמה גם ברשות המקבילה באירופה. בישראל הוגשה התרופה לרישום במשרד הבריאות באוגוסט 2005, אולם הליכי הרישום שלה עדיין נמשכים בעצלתיים במשרד הבריאות.
אמנם משרד הבריאות הגיב שיינתן ללא דיחוי אישור מיוחד לכל בקשה לשימוש בתרופה שתופנה למשרד, אך מדוע לא ייעשה מיד מה שמחייב השכל הישר, היינו להעניק אישור גורף לתרופה שתיפטור את בתי החולים מן הצורך להגיש בקשות אינדיווידואליות, תחסוך זמן יקר ("ללא דיחוי" הוא מונח יחסי במציאות המינהלית של ימינו ומקומותינו) ותציל חיים בעוד מועד?
הה, צעד כזה תובע קיום מראש של מיצרך נדיר לא פחות, הלא הוא השכל הישר. אתם מסוגלים לתאר לעצמכם אילו הליכים יהיו כרוכים באיתורו של זה?
קושייה לנביאים-בכוח
במאוחר ראיתי מודעה על ערב לכבוד השקת ספר בשם "הינבא בן אדם" (הוצאת ראובן מס) שנושא דיוניו היה "על האפשרות לחידוש הנבואה בימינו."
הערב נערך, על פי אותה מודעה, ב-19 במארס בירושלים.
לצערי, לא היה באפשרותי, בכל מקרה, להיות נוכח בוויעוד המרתק הזה ואינני יודע על שום מכר ממכריי שהגיע אליו, אך מאז ראיתי את המודעה אין השאלה, שעמדה במרכז הערב, מרפה ממני: האם תיתכן הנבואה בימינו?
במסכת בבא בתרא מצאנו שתי קביעות בנדון. האחת: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. השנייה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות.
מי שמצדד בגירסה הראשונה, חייו טובים, שהרי הארץ מלאה חכמים כמים לים מכסים, וחכמי החכמים מאכלסים את ממשלתנו, ומרוב הצפיפות השוררת בה מרפק חכם נוגע בחברו, ואם אינם מתנבאים הרי זה משום ענוותם המופלגת, ובשום פנים לא מפני מה שאמר אחד העם, כי "תשועת ישראל תבוא על-ידי נביאים ולא על-ידי דיפלומטים."
קשה יותר מצבו של מי שאוחז בגירסה השנייה, שהרי מי יודה שהוא שוטה כדי לזכות בכתר נבואה, ואילו מועמדים אפשריים אחרים ייפסלו לאלתר מפני שכבר אינם עוללים.
אם יורשה לי, אצהיר בזה שהייתי מוותר על כל השאלות הקשות שיכולתי להציג לנביאים-בכוח ומסתפק בקושיה צנועה אחת: האם ייבחר שמעון פרס לנשיא ישראל בטרם יחגוג את יום הולדתו המאה?
ואולי הוצגה הקושיה הזאת באותו ערב שהחמצתי, וגם מצאה את תירוצהּ, אך אלי לא הגיע שום מידע על כך.
* * *
פרופ' אודי ראב
מטע עץ הפיפי נחנך בערד
[חבר המערכת פרופ' אודי ראב היה עסוק בשנה האחרונה במחקריו החשובים ולא התפנה לכתוב ב"חדשות בן עזר". אנחנו מברכים אותו על שובו לכתוב]
על חורבות מטע האגבות מצפון לכביש הנכנס לארד, לא רחוק מחורשת רן, נחנך השבוע מטע עץ הפיפי. כידוע, מאז נתפרסם מחקרו החשוב של פרופ' טואף, העומד עדיין בראש החוג להיסטוריה של אוניברסיטת בר-אילן, שבה ועלתה חשיבותן העצומה של עורלות תינוקות של יהודים לשם שימושן באבקה הנוצרת מהייבוש שלהן ושל דמן, לשם ייצור תרופות שמקרבות את הקץ של המחלה.
דא עקא, שמיספר העורלות אינו רב, אך רבים המוכנים לקנותן כדי להבטיח את שלום יקיריהם ואת החלמתם ממחלות קשות, וכך נוצר סחר בלתי-חוקי בהיקף גדול באבקת העורלות, כאשר עורלות של תינוקות יהודיים בני 8 ימים נחשבות מועילות יותר מעורלות של נערים מוסלמיים ומדגדגנים של נערות מוסלמיות עד גיל 13.
נוצר אפוא צורך דחוף לגדל עורלות מעורלות מבלי להיות תלוי בהיצע המוגבל. וכאן הפליאו עשות חוקרי המחלקה הבוטנית באוניברסיטת בת שלמה רבתי בחסותו של נשיאה פרופ' פלוץ בן שחר עמוס הפרסים, השוקל גם לפנות לפוליטיקה בעקבות הצלחתו הפנומנאלית של פרופ' אבישי ברוורמן שנחשב חכם מאוד כל עוד כיהן כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
המדענים הבת-שלֹמוֹיִים [השלומוֹבּוֹייקֵס] הצליחו להרבות את העורלות על-ידי זריעתן והנבטתן בתרבית סודית, ולאחר שהיכו שורשים, מצאו דרך לשתול אותן במטע פתוח, שכאמור נקבע מקומו על חורבות מטע האגבות מצפון לכביש הנכנס לארד, לא רחוק מחורשת רן שנהרג במלחמת יום כיפור, כי הוכח שהאוויר היבש של ערד טוב גם נגד המונדיבושקעס (הכינים של הערווה) שאוהבות לשים להן למשכן את עץ הפיפי המצמח את העורלות והכינים פוגמות גם בעורלות עצמן. צורתו של העץ היא כאגד של שמוקים מזדקר במרחב, ויש רק לקטום את העורלות הצומחות מחדש על גבי פיפים חדשים כמו עלי קקטוס. האוצרים של סטף ורטהיימר מתכוונים להביא זמנית את המטע בתור גן פסלים על המדשאה של גן התעשיות בעומר.
הלוגו של המוצר החדש יהיה: "עורלה מן הטבע היא רפואה של קבע!"
ליאורה בן יצחק / שני שירים
מתוך ספרה "כרית סביונים"
ילדי האדמה
לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לְהִתְנַתֵק מֵהָאֲדָמָה הַזֹּאת
נְשִׁימָתָה כְּבֵדָה
כִּנְשִׁימָתִי הַנֶּעְתֶּקֶת.
הַגְּפָנִים שֶׁשָּׁתַלְתָּ בַּקַּיִץ
יַלְדֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת
מְדֻשְׁנֵי עֹנֶג פְּרִי אַהֲבָתֵךָ
מְתִיקוּתָם הִשְׁחִירָה עֲטֶרֶת זָהָב מַחְשַׁבְתִּי
גַּם אֲנִי יַלְדַּת הָאֲדָמָה הַזֹּאת
צְרוּבָה עַד הַשֹּׁרֶשׁ.
עַתָּה אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת
קַשׁוּבָה לָרוּחַ
בְּצַּמֶּרֶת הַגְּפָנִים רוֹגֵשׁ הָעוֹלָם
וְשָׁרְשֵׁיהֶם הַמִּשְׂתָּרְגִים יוֹנְקִים אַהֲבָתֵךָ
בָּאֲחֻזַּת קֶבֶר.
סבתא ברטה
מְכוֹנַת הַתְּפִירָה שֶׁל סַבְתָּא בֶּרְטָה
לֹא תּוֹפֶרֶת עוֹד
חוּטֵי בַּרְזֶל שְׁחוֹרִים
בִּמְנוֹת מוֹרְפְיוּם קְצוּבוֹת
מְשַׁכְּכוֹת כְּאֵבִים
שֶׁהַזְּמַן תָּפַר בְּגוּפָה
מְבַקֶּשֶׁת הַתָּרָה לָעוֹלָם אַחֵר.
איליה בר-זאב
חֲלוֹם יָעוּף
אסוציאציות לבראשית ט'
עִם עֶרֶב נִרְאֲתָה,
בַּחֲלוֹם יָעוּף רְאִיתִיהָ –
בַּשַׁחַר חַמְקָה
אֶל הַקֶּשֶׁת
בִּקְצֵה הָרָקִיעַ
וְהָיָה בְּעַנְנִי
עָנָן
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת
בְּסוֹף הָהָר
וְהָיוּ הַמַּיִם, לְשַׁחֵת
כָּל בָּשָׂר
וּבָכִיתִי
וְהָיָה אִם תִּצְעַק –
אֶת קַשְׁתִּי אֶתֵּן,
לְאוֹת
אהוד בן גרא: סיפורי התנ"ך
על תערוכת צילומיו של עדי נס בביתן הלנה רובינשטיין
עדי נס כבר עשה לעצמו שם בינלאומי בצילומיו הקודמים, אשר המפורסם בהם הוא דומני "הסעודה האחרונה", המורכב משולחן קרשים ארוך אליו מסובים מצידו האחד חיילי צה"ל בהרכב המזכיר את "הסעודה האחרונה" של ישו ותלמידיו. עכשיו עדי נס הוא כבר כמו העמוס עוז, הגרוסמן וה-א.ב. יהושע של הצילום האמנותי הישראלי, והנסיקה שלו ודאי מדירה שינה מעיניהם של חלק ניכר מחבריו למקצוע, כי באמת קשה לפרגן, וקל וגם משמח יותר בברנז'ה להעביר ביקורת קטלנית.
אך מה לעשות ותערוכת הצילומים "סיפורי התנ"ך" של עדי נס, המוצגת כעת בביתן הלנה רובינשטיין, רח' תרס"ט 6, ליד היכל התרבות, בתל אביב – היא תערוכה מרתקת ונשארת בזיכרון, וראוי מאוד ללכת לראותה.
אותי לא עניינו כלל "סיפורי התנ"ך" משום שהם נראו לי הוספת כותרת חיצונית מחייבת לצילומים, שערכם האמנותי צריך להימדד ולהיקבע מתוך עצמם ולא בהתייחסות של כוונות היוצר לנושא חיצוני כלשהו, אפילו הנושא המוצהר היה סיבתם. אכן, נראה שאצל עדי נס אין "סתם" צילומים אלא כל צילום הוא תיעוד של סצינה מבויימת היטב, כאילו הפיק סרט בנושא. מורגשת חיבתו הרבה לאנשים זקנים, מקומטים, עניים, מסכנים, העמדתם בתנוחות הציור הקלאסי והפקת מיטב האפקטים מקמטי העור בגופם ושאר סממנים של ניוון והזנחה גופניים.
אחד הצילומים המרשימים, כולם בעלי מימדים ענקיים, הוא של איש קשיש עטור רעמת שיער וזקן לבנים שמתבדרים לכל עבר והוא שוכב יחף בחצי-הסבה על ספסל ציבורי, וכפוֹת רגליו החשופות והמוזנחות, שבמקום ציפורניים הן מגדלות פטריות שחורות, נוגעות כמעט ברצפה. חלק ניכר מדמויותיו של עדי נס מצולם יחף. התמונה הזו מעלה על הדעת קבצן או נביא זקן, משהו קמאי מאוד, פרוע ורב-כוח.
והנה מסתובב לו בקהל הדוגמן עצמו, שאותו ביים עדי נס בצילום, והוא לא אחר מאשר המשורר פיצי (יורם בן מאיר), הידוע בכך שהוא הולך כל ימות השנה, גם בחורף, במכנסיים קצרים ובסנדלים. אמנם, בצילום הלבישו אותו מכנסיים ארוכים, כי כנראה צילום בקצרים לא היה משיג את הרושם המתאים. הצילום, שיוכל לשמר את דיוקנו לדורות, מראה אותו כרבינדראנאת טאגור לקבצנים. זהו צילום בלתי רגיל שאינך יכול להסב ממנו את עיניך. לא טרחתי לבדוק איזו כותרת "תנ"כית" נתן לצילום עדי נס, וגם לא הושפעתי כלל מהיכרותי עם יורם. התרכזתי באמנות עצמה תוך שאני משתדל לאטום אוזניי (היה זה מעמד הפתיחה של התערוכה) מהפטפוט התל-אביבי, שהיה נשי בעיקרו, ושעסק באופן אובססיבי וקצת מטומטם בהקבלה שבין צילום לסצינה התנ"כית "שלו", כאילו היא עיקר ערכו האמנותי של הצילום.
יוסי גמזו
הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים
לצפירה יונתן ולכל אלה היודעים כי כל עוד אהוּבינוּ פּועמים בּזיכרוננוּ –
הם חיים, חיים מאוד
הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים כָּל עוֹד הֶעֶדְרָם נוֹכֵחַ בָּנוּ
כְּמוֹ הָאֵבֶר הַכָּרוּת בִּכְאֵב הַגֶּדֶם הַזּוֹכֵר,
כְּמוֹ שֵֹעָר וְצִפָּרְנַיִם שֶאֵינָם פּוֹסְקִים מִצְּמֹחַ
גַּם אַחַר שֶנִּשְתַּתֵּק לָנֶצַח מֶטְרוֹנוֹם הַלֵּב.
הֵם נִמְשָכִים בָּנוּ בְּלִי הֲפוּגָה כְּמוֹ זִרְמוֹ הָעִקֵּש שֶל הַנַּחַל
שֶשִּפְכוֹ עוֹד מֵינִיק הַרְדּוּפִים וּקְנֵי סוּף גַּם אַחַר שֶחָרַב מְקוֹרוֹ.
כְּמוֹ טִירָה מְאֻכְלֶסֶת רוּחוֹת-רְפָאִים הַגּוֹדְשוֹת אֶת חֶשְכַת פְּרוֹזְדוֹרֶיהָ
אֵין עוֹד הוֹוֶה שֶאֵינוֹ מְהֻדְהָד תִּשְדּוֹרוֹת שֶל עָבָר לֹא נִקְבָּר.
אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בּוֹגֵר וְקַר וְרַצְיוֹנָלִי
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, בָּעֱנוּת וּבַפַּחַד, בְּלֵב הַיֵּאוּש אוֹ הַיָּם
פּוֹרֶצֶת בּוֹ פֶּתַע תְחִיַּת הַמֵּתִים וְהַיֶּלֶד שֶבּוֹ צוֹעֵק אִמָּא
גַם אִם שָנִים כְּבָר מוּגֶפֶת אִמּוֹ בִּשְתִיקַת תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר.
אִשָּה יְכוֹלָה לְהָקִיץ בַּלֵּילוֹת וְלִשְמעַ דְפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת
וּבְנָהּ הֶהָרוּג, בְּמַדִּים וַחֲגוֹר, מִתְדַּפֵּק עַל פִּתְחֵי חֲלוֹמָהּ
וְהִיא מְדַשְדֶּשֶת פְּרוּעָה וִיחֵפָה וּפוֹתַחַת לוֹ, כְּמוֹ מְהֻפְּנֶטֶת,
לֵב וְעֵינַיִם וָדֶלֶת אַךְ כָּל שֶמַּמְתִּין לָהּ הוּא חֹשֶךְ שַכּוּל.
לָמָּה אִם כֵּן מִשְתַּטֶּה הָאָדָם וְקוֹרֵא לָהּ, לָאֵם שֶאֵינֶנָּה?
לָמָּה הִיא קָמָה לִפְתֹּחַ לוֹ דֶלֶת, אִמּוֹ שֶל הַבֵּן הֶהָרוּג?
לָמָּה הַלֵּב, כְּמַבְרִיחַ-גְּבוּלוֹת, לֹא חָדֵל מִלִּגְנֹב בְּמַפְתִּיעַ
אֶת גְּבוּל הָאוּלַי וְהָאִלּוּ שֶכָּל סְבִיבָתוֹ מְמֻקֶּשֶת גְּוִיּוֹת?
מִשּוּם שֶהַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם בְּתוֹכֵנוּ
כְּמוֹ הַחַיִּים עַצְמָם, כְּמוֹ מִשְבְּרֵי הַזִּכָּרוֹן
הַשָּבִים כִּמְטֻטֶּלֶת מִיַּם הַכְּבָרלֹא הָאָפֵל אֶל חוֹפֵי הַעֲדַיִן
שֶבָּם עוֹד נִלְחָש, מֵאָזְנֵי הַצְּדָפִים לְאָזְנֵינוּ, קוֹלָם הֶעָמֹק.
מַה הֵם אוֹמְרִים לָנוּ, מַהוּ הַמֶּסֶר הַחַי, הַקָּצוּף, הַמָּלוּחַ
שֶבּוֹ הֵם חוֹזְרִים וּמַכִּים בְּגַלֵּי גַּעְגּוּעַ חַמִּים אֶת הַלֵּב?
אֲנַחְנוּ קַיָּמִים מְאֹד, אֲנַחְנוּ שֶלֹּא מַתְנוּ
כִּי אִם מְמֻחְזָרִים בָּכֶם כָּל רֶגַע, כָּל שָעָה.
וְאַתֶּם חֲדוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ שֶהָרַעַש אוֹצֵר בִּסְדָקָיו אֶת הַשֶּקֶט,
כְּמוֹ שֶהַיֹּפִי נָגוּעַ בִּכְאֵב וְהָאֹשֶר מֻרְעָל בַּבִּינָה.
כָּךְ בְּרֵיקוּת הַכִּסֵּא הַמּוּצָב לַשֻּלְחָן בְּלִי יוֹשְבוֹ הַקָּבוּעַ
וְכָךְ בִּבְגָדָיו הַתְּלוּיִים בָּאָרוֹן כְּשֶגּוּפוֹ בָּאָרוֹן הָאַחֵר.
וְכָךְ בִּכְפוֹר לֵילָם שֶל הָאוֹהֵב, שֶל הָאוֹהֶבֶת,
שָם, בְּחֶצְיָהּ הַשּוֹמֵם וְהָרֵיק שֶל מִטַּת הַבְּדִידוּת הַכְּפוּלָה,
שָם, בְּסִיאַנְס מְיֻסָּר זֶה שֶשְּמוֹ זִכָּרוֹן שֶאֵינֶנּוּ גוֹוֵעַ
אֶלָּא, לְהֶפֶךְ, מוֹסִיף וּמַצְמִיחַ גְּרוּרוֹת שֶל סַרְטָן לֹא נִרְפָּא.
הַמֵּת נָמֵק מִכְּלוֹת הַגּוּף, הַחַי – מִכְּלוֹת הַנֶּפֶש,
אֵין אִינְקְוִיזִיצְיָה סָדִיסְטִית יוֹתֵר מֵעֶרְגַּת הַחוֹלֵם בַּלֵּילוֹת
אֶל מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּפֶצַע פָּעוּר וּפוֹרְמִים בּוֹ יוֹם-יוֹם כָּל צַלֶּקֶת
שֶל רִיק אַשְלָיוֹת-נִחוּמִים וּכְזָבָם שֶל סַמֵּי-הַרְדָמַת-שִכְחָה.
אֵין עוֹד רֵיקוּת שֶהִיא יֵ ש כְּמוֹ הָאֵין הַזֶּה, אֵין עוֹד מַמָּש כְּמוֹ הַחֹסֶר
הַחַד, הַסַּכִּינִי, הַלֹּא-נִגְלָד שֶל הַפְּרֵדָה
מֵאֵלֶּה שֶגַּם בְּמוֹתָם לְעוֹלָם לֹא מֵתִים בָּנוּ אֶלָּא בְּרֶגַע
מוֹתֵנוּ שֶלָּנוּ, שֶבּוֹ, בּוֹ בִּלְבַד, גַּם סוֹפָם תַּרְדֵמָה וְדוּמָה.
הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא שוּם כְּלוּם, רַק הַכְּסִילִים סְבוּרִים עוֹד
שֶיֵּש לוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה לְמַה שֶּאֵין לוֹ כְּלָל.
הֵם חַיִּים הַמֵּתִים, הֵם חַיִּים בָּנוּ כְּמוֹ הַקִּיסוֹס הַלֹּופֵת אֶת הַגֶּזַע,
כְּמוֹ צֵל הָרוֹדֵף אֶת הַגּוּף גַּם בַּלַּיְלָה, חָשוּךְ מִן הַחֹשֶךְ עַצְמוֹ,
בְּלִי חֲנִינָה, בְּחִיּוּת מַמְאִירָה שֶל חָסָךְ, שֶל מַכְאוֹב וְשֶל יֹפִי,
יֹפִי שֶכָּל חֲלוּפוֹת הָעַכְשָיו וְהַכָּאן לֹא יַצְלִיחוּ לִמְחוֹק.
וְעַל כֵּן מְכַתֵּף הָאָדָם עַל לִבּוֹ כְּמִשְקֹלֶת כִּבְדַת גַּעְגּוּעַ
אֶת מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּנֵצַח בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף, כְּחוֹתַם DNA.
לֹא הַמֵּתִים, נָכוֹן, יְהַלְּלוּ אֶת יָּה, רַק אָנוּ
אַךְ הֵם, חֲנוּקֵי הַשְּתִיקָה, צוֹעֲקִים מִגְּרוֹנֵנוּ אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת.
רַק הָרוּחוֹת שוֹכֲחוֹת וּמוֹחוֹת אֶת קִמְטֵי עַצְבוּתָן שֶל הַדְּיוּנוֹת,
אָדָם הוּא חַיָּה שֶזּוֹכֶרֶת, זוֹכֶרֶת שֶשֹּרֶש טָמוּן בֶּעָפָר.
רות ירדני כץ
לעמנואל בן-עזר, לשאלתך [גיליון 228]
אם יש דבר שנקרא גורל
"אנחנו מאמינים שגורלו של אדם נחרץ מראש." כך אמר לי נהג מונית ערבי, וסיפר לי אגדה.
למלך ערבי היה בן אחד שאותו אהב מכול, ולו הקדיש את מרב תשומת ליבו, אהבתו ודאגתו. כשמלאו לבן חמש שנים, הזמין המלך את כל חכמי המדינה וביקש מהם לגלות לו את עתיד בנו. כל חכם לפי תורו אמר מה שאמר, וכשהגיע תורו של החכם פייסל, פנה למלך בזו הלשון:
"מלכי היקר, אנא שמור על בנך מכל משמר מפני שנחש אורב לו."
המלך המזועזע מיד ציווה לבנות לבנו ארמון זכוכית כדי שהאור יחדור מכל צדדיו ושיכלול בית ספר, מגרש ספורט, חדר משחקים, בריכה וחדרי שינה לחבריו שיתארחו אצלו. לצורך בניית הארמון בחר את מיטב האדריכלים, מהנדסים ובנאים. המבנה הגמור היה מדהים ביופיו ומצוייד היטב.
הנסיך הקטן הועבר לארמון ואביו אסר עליו לצאת ממנו.
והנה עונת הבציר הגיעה. הענבים באותו בציר היו גדולים, יפים ומתוקים במיוחד, ואחד הכורמים הביא למלך מנחה, כמה אשכולות מכרמו.
המלך התפעל מיופיים ומטעמם, ובעצמו לקח אשכול אחד גדול ויפה שהונח על מגש של כסף, והביאו לבנו. הנער הושיט את ידו לקטוף ענב מהאשכול, ובאותה שנייה זינק נחש קטן וארסי והכיש אותו.
הנסיך האהוב מת.
המן האגגי: על הסרט הדוקומנטארי "תמוז"
שיצר ניר טויב
במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינימטק תל-אביב נערכה ביום חמישי האחרון הקרנת הבכורה לסרטו של ניר טויב, "תמוז", סיפור הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1982 בידי שמונה טייסי חיל האוויר הישראלי, שאחד מהם היה אילן רמון. הסרט הופק בשיתוף מחלקת התעודה של הטלוויזיה הישראלית, וודאי גם ישודר בה יותר מפעם אחת.
בשעתו ראינו בהפצצת הכור החלטה פוליטית-מפלגתית של ראש הממשלה מנחם בגין ערב מערכת בחירות שבה התייצב מולו בראש מפלגת העבודה, או המערך בשעתו, שמעון פרס, שגם התנגד אז נחרצות להפצצת הכור. שותפים היו לו להתנגדות גם שר הביטחון לשעבר עזר וייצמן, ממוליכי תהליך השלום עם מצרים, וסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל בימי מלחמת השחרור.
הנאומים הדמגוגיים של בגין בעצרת בכיכר (דומני מנורה בירושלים) בפני ההמונים המשולהבים שגרף אחריו – לא נראים אחרת גם כיום, ואין ספק שהיו גם חלק מתעמולת הבחירות שלו לפי מיטב כישרונו להלהיב.
ואולם, זה כבר שנים רבות שהפצצת הכור העיראקי נעשית מובנת ומוצדקת יותר ויותר, ואינה נזקפת לחובתו של בגין מבחינה היסטורית כי אם מאוד-מאוד לזכותו. כך גם בסרטו של טויב. היה בהחלטה על ההפצצה מפגש בין מנהיג שלקח השואה חי בו ומדרבן אותו אך יש בו גם הפאתוס והתאווה לשלהב את חסידיו בעיצומה של מ ערכת בחירות – לבין הצורך האסטרטגי הראשון-במעלה להסיר את האיום הגרעיני ההולך ותופח לכדי איום על עצם קיומה של ישראל, ממש כבימינו אלה.
כל הגוונים ובני-הגוונים הללו מומחשים דרך עדויותיהם המצולמות-היטב של שמונת הטייסים הללו, מלח הארץ; דרך שיחות עם מפקדי חיל האוויר אז והיום, עם פוליטיקאים ומומחים, וגם עם אילן רמון ז"ל, ואריק שרון, ורפול (הכנת הסרט נמשכה כשנתיים). והתוצאה היא סרט מרתק שמציג בצורה נהדרת את אופיים ואישיותם של הטייסים, יושר, צניעות ודבקות במטרה, וגם את מכלול השיקולים וההכנות שעמדו ברקע הפעולה המסוכנת והמוצלחת הזו.
מומלץ מאוד לראות את "תמוז" כאשר יוצג בטלוויזיה, ועולות ממנו הרבה לא מעט מסקנות אקטואליות, למשל, אילו המבצע, שכל הקרדיט עליו ניתן למנהיגותו של מנחם בגין – היה נשפט אז בקריטריונים של העיתונות המוסרית החוקרת והיועצים המשפטיים של תקופתנו, היתה מוקמת ועדת חקירה שמסקנותיה היו להדיח את בגין ואת הרמטכ"ל רפול על הוראותיהם לבצע פעולות מסוכנות וחסרות אחריות מחוץ לגבולות ישראל וזאת תוך הפרת החוק הבינלאומי ואולי גם ללא סמכות ובלא רשות חוקית.
חדש בהוצאת גוונים
נגה באפלה
סיפרה: רבקה כהנא* כתבה: בת-עמי מלניק
הספר "נגה באפלה" נכתב לזכרה של חסידת אומות העולם יֶט דֶה-יוֹנג מאמסטרדם, מצילתה של רבקה כהנא. רבקה הגיעה אליה בהיותה בת שישה שבועות ונשארה אצלה במשך שנתיים וחצי, עד תום המלחמה.
יט הבודדה, שבעלה נאסר על ידי הנאצים ונשלח למחנה ריכוז, מתאהבת בסופר ששכר יחד עם אשתו חדר בדירתה. וכך בעיצומה של המלחמה, כאשר התינוקת היהודייה עושה את צעדיה הראשונים, והשכן מלמטה אינו אלא קצין נאצי, מתרחש הסיפור. בחוץ מלחמה ובפנים סערת רגשות.
כיצד שרדו הוריה של רבקה? איך יצאו ממחנה וסטרבורק כאשר רוב יהודי הולנד נשלחו משם למחנות השמדה? מה יקרה לאהבתה החשאית של יט? איך תשיג אוכל לתינוקת כשרעב מאיים על תושבי אמסטרדם? על כל אלה ועוד בספר "נגה באפלה".
עלילת הספר דרמטית והיא מוגשת בכתיבה עניינית וישירה, ומלווה במכתבים ותמונות. כל אלה מעניקים להתרחשויות הרות הגורל המתוארות בספר מאפיין ייחודי, קליל יחסית, בלתי אופייני לסיפורי שואה, בסגנון המתאים גם לדור האינטרנט ולתלמידים. ספק אם יש עוד מקרה שבו פעולת ההצלה מתועדת באופן מפורט ועקבי כל כך על ידי המצילה כפי שיש בספר הזה. מבנה הספר משאיר כר נרחב לפרשנות ולתובנות שבין הקורא לבין עצמו. אמנם לעלילה יש סוף ברור אך חלקים נרחבים בין תחילת העלילה לסופה, אשר אינם מתוארים בספר, מושכים את הקורא להשלימם בכוחות עצמו.
"בוקר יום ראשון קר אחד, לאחר החג, באמצע אפריל 1943, כשהרחובות ריקים מאדם, מורידים בני הזוג וייסברג את הטלאי הצהוב מבגדיהם... לפי חוץ הם נראים כזוג הולנדי צעיר המטייל עם תינוקם, אבל ליבם הולם בחוזקה, הפחדים והעצב מציפים אותם. האם זו הפעם האחרונה שיראו את התינוקת שלהם?! – הפגישה מתקיימת ברחוב. אֶלְס דוחפת את עגלת התינוק ובֶּנוֹ צועד לידה. יֶט מתקרבת, היא זרה לחלוטין... יא שמה יד אחת על ידית העגלה, אֶלְס מורידה יד אחת, לאחר מכן מניחה יֶט יד שנייה, ואֶלְס מורידה את ידה. יֶט עם העגלה ממשיכה קדימה... אֶלְס ובֶּנוֹ פונים ימינה לעבר רחוב צדדי... הוא כורך את זרועו סביב כתפיה והם גוררים את עצמם חזרה אל דירתם הריקה."
* רבקה כהנא הקימה וניהלה את הספרייה האזורית מטה בנימין.
הטכסט נמסר לפרסום באדיבות המו"ל ועל אחריותו. כל ההודעות ב"חדשות בן עזר" הן חינם, אבל כלילתן היא לפי שיקול המערכת.
זלילת צהריים גדולה בשלושה
במסעדת שמוליק כהן ב-360 שקל + 40 תשר
באנו בשלושה לארוחת צהריים במסעדה הכשרה של משפחת שמוליק כהן ז"ל ברחוב הרצל 140 בתל אביב, חבר סופר דתי, המיסתורית, ואני טועמכם השמן, ונקלענו לשולחן שמזכיר את "שור אבוס וארוחת הירק" של ביאליק. כבר על הפתיחה הובא קנקן גדול של לימונדה טעימה ובהמשך עוד אחד. לחם לבן טרי. חפיסות קרקר דק של אוסם ודפדפי קימל עגולים דקיקים. כל אלה גם כדי לטבול אותם בשפע של מנות ראשונות: סלט חצילים במיונית מעולה, חומוס, סלט תפוחי-אדמה במיונית, מלפפונים בחומץ, חזרת חריפה, סלט כרוב בהיר וסלט כרוב אדום, פלפלים מתוקים מוחמצים, עגבניות שרי עם פרוסות בצל, ועל כל אלה – צנצנת חרס גדולה ושטוחה מלאה שמאלץ בהיר וטעים שהחזיר אותנו למסעדת השמאלץ [שמאֵץ] בקראקוב שעליה כתבתנו בהרחבה ביומן "פולין ללא יהודים" מלפני כשנה וחצי, אשר פורסם בהמשכים בגיליונות "חדשות בן עזר". כדי שלא להשמין מרחנו את השמאלץ על הקרקרים ודפדפי הקימל הדקיקים.
ואז הגיעו שלוש צלחות המרק הצח. שתיים עם שני קניידאלאך ושני קרפאלאך בכל צלחת ובאחת מרק צח עם אטריות בלבד ותוספת שקדי מרק חופשי מקופסה כיד המלך. המרק אמנם לא היה לגמרי ביתי והורגש בו טעמה של האבקה, וגם הקניידאלאך היו קצת גרגריים מדי, ואולם כפתיחה לחגיגה היה בכך די.
ואז הגיעו המנות העיקריות. פעמיים גולש בשר ופעם שניצל עגל, שניהם על מצע של מחית תפוחי-אדמה ברוטב, ובצד התוספות למנה העיקרית, קִראו ואל תשכחו: קערית ארוכה של צימס, קערית ארוכה של טשולנט חם וטרי, קערית עם חתיכות מעיים ממולאים היטב, קערית עם גריבנס (שוויסקים) חמים, וכמובן כתוספת כל החמוצים מן המנות הראשונות. אמנם, הגולש לא היה סמיך ואדום כבטעם ההונגרי, וגם השניצל לא היה באיכות הגבוהה ביותר, אבל היו אלה פרטים קטנים בחגיגה הגדולה.
ואז הגיעו הקינוחים. שלוש חתיכות קוגל אטריות עם צימוקים מתוק ואפוי היטב. קערית קומפוט שזיפים שחורים יבשים עם טעם ייני עז לחלק הנוזלי, שלוש קעריות של מוס שוקולד-וניל טעים ביותר, קערית בוטנים, פקאנים וקאשיו קלויים בציפוי סוכרי חום ופריכים מאוד, וקפה אחד לסופר הדתי, המתכנה גם בַּשם: הנידח מן הנידח.
זהו. מעולם לא ראינו שולחן מתמלא בכל כך הרבה תוספות ומגדנות על חשבון הבית וברוחב לב בלתי רגיל שכזה. וכאשר קיבלנו את החשבון, 360 שקל, שאלנו אם מדובר היה בשלוש ארוחות עסקיות, ומתברר שלא כי לקחנו גם מרק, אלא היו אלה שלוש "ארוחות הבית" במחיר 120 שקל האחת כולל הכול. ואתם, בבואכם לשם, זיכרו לבקש "ארוחת בית" ותיהנו מהתפריט העשיר ומהמחיר המיוחד. עוד הוספנו 40 שקל תשר למלצרית החמודה (שהיא נכדתו של שמוליק כהן ז"ל, שעל שמו נקרא המקום רב התהילה ועתיר ההיסטוריה הקולינארית והבוהמית של תל אביב), כלומר, 133 שקל לסועד.
בס"ד, מסעדת שמוליק כהן, תפריט מזרח-אירופאי. כשר בהשגחת הרבנות תל אביב. המוצרים גלאט כשר. פתוח צהריים וערב. טל. 03-6810222. רח' הרצל 140, תל אביב (פינת קיבוץ גלויות). פתוח ביום א' 12.00-16.00. בימים ב'-ה' מ-12.00, צהריים וערב רצוף. בערב יושבים עד אחרון הסועדים. ביום ו' פתוח מ-10.00 עד 16.00. ביום ו' בחורף המסעדה נסגרת שעה לפני כניסת השבת. רצוי להזמין מקומות מראש. ניתן לערוך אירועים עד 40 איש.
אוי. קשה לקום מהכיסא.
עיתונאים תעשיות בע"מ מודיעים:
מאחר שראש הממשלה אהוד אולמרט הוא כבר אצלנו בבחינת מי שהיה, וועדת וינוגרד רק תעניק לו את מכת החסד, ומאחר שכבר מיצינו והפקנו את מירב הרווחים מחשיפת השחיתויות שלו וחיסלנוהו, אנחנו פונים אל הקהל הרחב ומבקשים שישלחו לנו, גם באופן אנונימי, טיפים באשר לשחיתויות ולמעידות של מי שמסתמנים כיורשיו, וגם של מי מכהנים בתפקידי מפתח בצמרת השלטונית. בייחוד אנחנו מעוניינים בעדויות של בחורות שהזדיינו עם. בקבלת בקבוקי ויסקי. כרטיסי משחקים לכדורגל. העסקת עובדות זרות. עשיית טובות לאנשים. קשרים עם עולם הפשע והישיבות, אוננות בפרהסיה. עולם תחתון במרכז הליכוד לפני הקמת קדימה. סאדו-מאזו. מחלות סמויות. שתייה מופרזת. תיקון שעונים מבלי להיות עוסק מורשה. עבירה על חוקי מימון בחירות. קשיים במשפחה. מופרעויות וכדומה.
אנחנו נדפוק עד העצם כל ראש ממשלה חדש גם אם הגיע לתפקידו בדרכים דמוקראטיות לחלוטין והוא כביכול מבטא את רצון הציבור ביום הבחירות. אנחנו מתפרנסים מנבירה בנבלות ובפגרים, ועד שלא הרגנו באופן ציבורי ומוסרי אישיות פוליטית, אין לנו ממה להתפרנס ובמה לפרנס את המולך של התקשורת, שאם לא נסתום את לועו יבלע גם אותנו.
יעקב זמיר: בעקבות הסיפור "אשה ועונתה"
של חמדה אביב, שהופיע בגיליון 228
שלום אהוד,
באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת עת שירתתי בשירות חובה בחיל התותחנים (והמנהל הייקי שלי יותר מאוחר אמר לי שעברתי לחיל התחתונים), בין היתר היינו צריכים לגבּוֹת עם תותחינו את כל מי שעמד לחרוש לזרוע או לקצור בעמק החולה ליד מורדות הרי הסורים. זה חייב ישיבה בגשם ובבוץ באזור הנ"ל במשך הרבה ימים, עד שבני ישראל שישבו על הגבול בקיבוצים ובמושבים שם יסיימו את מלאכתם. הדבר ארך לפעמים שבועות, שכן אגב כך רבות הפעמים שהסורים היו יורים ומקבלים חזרה וחוזר חלילה.
מובן שלא היה מה לדבר ביחידה על חופשת שבת מהגדוד הקרבי. וכך קיבלנו את הדין ונצמדנו לאוהלינו ולתותחינו ללא פשרות.
אלא שסעדיה צוברי, היחידי שכבר היה נשוי בגלל התחייבויות המשפחות של הזכר והנקבה כבר בעת היוולדם, לא קיבל עליו את הדין. הוא הלך למפקד פעם ופעמיים ואמר במפורש שהוא חייב לקבל חופשות. שכן הוא איש שמקיים מצוות קלה כחמורה ועליו לקיים את מצוות "עונתה לא תגרע". וזה דבר שאביו מולידו הזהירו לבל יחסיר ממנו ולו כזית. וסעדיה הסביר שזה לא ידלדל את כוחותינו והקדוש ברוך הוא ירפה בגלל כך את ידי הסורים ויכניס בליבם לחדול מהצקותיהם...
ולא הועילו שום סירובים. סעדיה צוברי נדנד ונדנד וקיבל את חופשתו וקיים בכך את "עונתה" של רומיה בת השש עשרה שהמתינו לו בראש העין.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן , עיר הפיז'אמות
נ.ב.
אם אני זוכר נכון הרי שבאחד מספריו החמודים של הסופר הצ'כי מילן קונדרה, הוא סיפר איך העיתונאים בכל זאת התחכמו לשלטון הקומוניסטי שדרס אותם וניגחם. בין היתר סיפר שבאחד העיתונים היה מדור בו הזכירו מה הממשלה הבטיחה שיתקיים במשך השנה שחלפה. כמובן שקדחת, ולא התקיים מאומה. והקוראים הבינו את הרמז. תאר לך שהיה מדור כזה כאן. ציטוטים מהעיתונות ההרסנית שלנו כמו עיתון "הארץ" מלפני הנסיגה מעזה ומחבל קטיף. כמה יהיה טוב כמה נזכה לחיי נועם שקט ושלווה, כמה רווחה תנחת עלינו. והלא כולם יודעים מה קרה אחר כך. וכדאי גם להביא לקט קטן ממה שפורסם במחצית השנייה של שנת 1999 על מה שיקרה בבאג 2000 – לא יהיו מים בברזים, מטוסים לא יטוסו, רכבות תיעצרנה, וחורבן העולם ממש – ומאומה מזה לא קרה. וזה מלמד כמה הפרשנים העמלים יום ולילה וממטירים דברים ותחזיות... כמה כל זה להפרשות ייחשבו, ותו לא.
יוסי אחימאיר
ז'בוטינסקי והשר הערבי הראשון
לא פעם אני נשאל על-ידי מי שבקיא קמעא בתורת ז'בוטינסקי, איך זה שדוקא הוא, המנהיג הציוני-רוויזיוניסטי, כתב בספרו האחרון "חזית המלחמה של עם ישראל", כי במדינה היהודית שתקום "אם ראש הממשלה יהיה יהודי – סגנו יהיה ערבי, ולהיפך."
זהו אכן משפט, שמרבים לצטטו בימינו אלה, אם בחוגי השמאל – כדי להקניט את "תלמידי ז'בוטינסקי", חסידי ארץ-ישראל השלמה, ואם בחוגי הימין המוקצן – כדי להביע הסתייגות מז'בוטינסקי ה"מתון", החילוני. זהו משפט שהוזכר בימים אלה פה ושם על-ידי "יודעי דבר", עם כניסתו לתפקיד של השר הערבי הראשון בממשלות ישראל מאז ומתמיד – ראלב מג'אלדה, איש "העבודה".
צריך באמת לשאול, האם ז'בוטינסקי – שהלך לעולמו שמונה שנים לפני הקמת המדינה – באמת ובתמים ראה בחזונו אפשרות של ממשלה במדינת היהודים, שהעומד בראשה ערבי? ואולי משפט זה באותו ספר שמסכם את משנתו בבהירות ובשיטתיות, שנכתב באחרית ימיו, נועד לשמש רק המחשה, אבסורדית אולי, לדבר הגדול שהאמין בו המחבר – לאמור, שוויון מלא בין אוכלוסיית הרוב היהודית לבין אוכלוסיית המיעוט הערבית?
בעניין אחד אין כל מחלוקת: ז'בוטינסקי ראה בחזונו מדינה יהודית, דהיינו מדינה שהרוב המוחלט של אזרחיה הם בני העם היהודי. הם יהוו רוב באותה מדינה שתשתרע על שתי גדות הירדן ותקנה זכויות מלאות לאותם ערבים שירצו לחיות בה, להתערות בקרבה, להיות נאמנים לה ללא עוררין, לקבל עליהם את כל החובות שהנגזרות מן האזרחות, את כל סמליה – דגלה, הימנונה וטקסיה, וליהנות מן הזכויות המוקנות לכלל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין.
ואולם לפני הכול ז'בוטינסקי האמין כי הגשמת הציונות משמעה עלייה יהודית המונית לארץ-ישראל, שתיצור את הרוב הדרוש הזה בטריטוריה, שבה זכויות הלאום היהודי עולות על זכויות בני כל עם אחר. גם אם באופן זמני עדיין אין רוב כזה – כך היה זה בתקופתו – אין זה פוסל את הזכות ואת המאמץ הלאומי לממשו.
איננו מקפחים בכך את האוכלוסייה הילידית, הערבית, שהרי – כך טען – לערבים ולמוסלמים טריטוריות עצומות, חמש-שש מדינות עצמאיות (כיום – לפחות עשרים מדינות!). מי מבין ערביי ארץ-ישראל, שירצה לעבור למדינה ערבית, יוכל לעשות זאת, ומי שירצה להישאר במקומו, במדינת היהודים, לא ייכפה עליו גירוש. ז'בוטינסקי התנגד לחלוטין ל"טראנספר".
הנה כי כן, גם אם ראש הממשלה (באופן תיאורטי) – ערבי יהיה (וסגנו יהודי), עדיין במדינת היהודים מדובר. "חזון ראש ממשלה ערבי" בישראל יוכל להתגשם רק אם אותו מנהיג ערבי-ישראלי יגלה נאמנות ללא עוררין למדינתו היהודית, ינהיגה מול כל החולמים ומנסים להחריבה (מדינות ערב? אירגוני הטרור?) וישרת באופן מוחלט את טובת כלל עמו הישראלי.
נהנים משני העולמות
מכלל תורתו הענפה של זאב ז'בוטינסקי התגשם העיקר – קמה מדינת ישראל, קמו ממשלת ישראל וכנסת ישראל, קם קיר הברזל בדמותם של צה"ל, המשטרה ושאר זרועות הביטחון. מדינת ישראל קולטת עלייה יהודית, ומספר היהודים בה כבר עולה על ששה מיליונים. אבל זוהי מדינה שמשתרעת רק על גדת הירדן המערבית – בחלק מן השטח באמצעות שלטון צבאי –מדינה שכעשרים אחוז מאוכלוסיה אינם יהודים.
השוויון שעליו חלם ז'בוטינסקי עדיין לא התגשם לחלוטין. האשמה מוטלת בחלקה על הרוב היהודי ובחלקה על המיעוט הערבי, שברובו הסכין עם חייו במדינת ישראל ולו רק מסיבה תועלתית: רמת החיים של האזרח הערבי הישראלי עולה בהרבה על רמת החיים של הערבים החיים ברוב המדינות "שלהם".
דא עקא, שמנהיגי הערבים בישראל – שליחיהם בכנסת, ראשי מועצות מקומיות, ראשי אירגונים חברתיים-פוליטיים, "ועדת המעקב" ואחרים – מנסים ליהנות משני העולמות. מצד אחד – הם לא יוותרו על זהותם הישראלית וכל טובות ההנאה שהן נחלתם מעצם עובדת חייהם במדינה לא-ערבית זו; מצד שני – הם ברובם יזדהו עם אחיהם הפלשתיניים וידברו ללא חשש נגד השלטון הישראלי.
עיקר טענתם נסבה על אפלייתם לרעה, כביכול. בכך יכולים ראשי המיגזר הערבי להאשים קודם כל את עצמם. בזבזנות ושחיתות, אי שימוש נכון בתקציבים הניתנים להם ללא כל קיפוח, מחד גיסא, וניצול הדמוקרטיה – חזיון נדיר במזרח התיכון – להטלת האשמות-שווא, להסתה כלל-ערבית נגד ישראל, ובכך להקנות לעצמם "תעודת ביטוח" בעיני שליטי ערב, מאידך גיסא.
בן-גוריון לא חשש
מדינת ישראל הוכרזה על-ידי דוד בן-גוריון, בלי להתחשב ב"שד הדמוגרפי" שבו מהלכים עלינו אימים. מנהיג היישוב היהודי ב-1948, מנהיגם של 600 אלף יהודים בארץ-ישראל, לא חשש מפני "מה יגידו", "איך אפשר" וכו'. ואמנם, זמן קצר לאחר שמדינת ישראל היתה לעובדה קיימת, החלו לנהור אליה מאות אלפים מיהודי ערב, וברבות השנים הגיעו גלי עליות נוספים – הבולט בהם מקרב יהדות בריה"מ לשעבר – וככה הגענו כאמור לשישה מיליונים ויותר ערב יום העצמאות הנ"ט הקרב והולך.
העלייה – זה הביטוי העילאי להגשמה ציונית, חלומם של הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון –רחוקה מלהגיע למיצוייה המלא. ולכן, כל המאיימים עלינו בדמוגרפיה מסולפת-ביודעין סופם להתבדות. כל הטוענים, שלו רק משום שהרוב היהודי בארץ-ישראל אינו מובטח צריך להתכנס בגבולות ששים-ושבע, נעדרים חזון ציוני, ומעודדים בעקיפין את האוייב הערבי להמשיך ולפעול למען עקירתה המוחלטת של הריבונות היהודית מן המולדת ההיסטורית.
חזונו רב ההיקף של ז'בוטינסקי התגשם ברובו הגדול. אילו היה חי עימנו היום הזה, היה מאושר לראות ישות מדינית יהודית ארץ-ישראל, דמוקרטית, מפותחת – הגם שלא היה חוסך שבטו מאופן ניהולה, מהנהגתה, מרפיסות רוחה הלאומית. הוא היה זועק על כי רק קילוח דק של עלייה מגיע, ועל כי היהודים אינם משכילים לשמור על אחדות פנימית ועל השגי המלחמה מלפני ארבעים שנה, שבה הושלם שחרור חבלי מולדת שלא נכבשו במלחמת הקוממיות.
ז'בוטינסקי לבטח היה אומר בליבו, כי החזון של ראש ממשלה ערבי או סגן ראש ממשלה ערבי במדינת היהודית טרם הגיע זמנו. עדיין אין הערבים, ובמיוחד מנהיגיהם, מגלים נאמנות מספקת, די רצון להתערות אמיתית וליציאה מן המסגרות העדתיות, כדי לחשוב, לשקול, שמישהו מקרבם ימלא בבוא העת את התפקיד הרם, שהוא, ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הלא-מתפשרת, לא שלל את הִתכנותו.
הוא כן היה רואה, זו הפעם הראשונה, ששים-ושש שנה לאחר שכתב את "חזית המלחמה של עם ישראל", שר ערבי מכהן בממשלת ישראל. על כך היה לדעתי מברך. רואה בכך את ראשית ההזדהות של חלקים באוכלוסייה הערבית עם מדינת ישראל. אבל לבטח היה שם ליבו, שהשר ראלב מג'אדלה, ש"עשה היסטוריה" כחבר ערבי ראשון בממשלת ישראל, אינו שר את ההמנון של מדינתו היהודית, וגם מתבטא כמו איש שמאל קיצוני, אפילו לא איש של תנועת העבודה ההיסטורית – זו שבשמה הקודם, מפא"י, הזכירה את שתי המלים המפורשות "ארץ-ישראל", ר"ל. השר מג'אדלה מטיף ממרום כס שׂרותו הטרייה להכרה בממשלת האחדות ה"חמאסית" שקמה זה עתה ברשות הפלשתינית, לנסיגה ישראלית לקווי 67', לחלוקת ירושלים, ו"לשאר ירקות" מבית היוצר של השמאל היהודי התבוסתני.
מבחינה זו, ז'בוטינסקי כלל וכלל לא היה יכול להיות מאושר. הוא אפילו היה תמה ויותר מתמה על הצירוף הקואליציוני הנוכחי, שמעולם לא היה מוזר ממנו בהיסטוריה הקצרה-יחסית של מדינת ישראל: אולמרט-ליברמן-פרס-מג'אדלה... זו ממשלה, זו? – היה אולי שואל בדאגה ז'בוטינסקי, כפי ששואל היום כל מי שעיניו בראשו וראשו על כתפיו.
דבורה גוטמכר
לעניין השיר קרמבולי [גיליון 228]
השיר מופיע בספר "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" של נתיבה בן יהודה, עמוד 33: קָרַמְבּוּלִ, מילים: לא ידוע, לחן: לא ידוע.
ביום בכוס,
בַּלֵיל בדלי,
כולם שותים:
קרמבולי !
קָרַם בָּם בַּמְבּוּלִי –
קרמבולי !
קרמבולי – ירושת אבותינו
משקה הוא את נפשנו חמדה, (חמדה!)
תמיד הוא יְשַמַּח את לבנו
בעת שֶתּאחֲזֶנוּ – תוּגָה, (תוגה!)
ועד חג האביב
שיאירו לנו הימים (והלילות...)
דבוישה
ודברי רנה ש.
והרי תרומתי בבוקר זה למחקר הקרבמבולי בתקווה שיעודד נוספים לזכור את ששכחתי אני. אני בטוחה שידידנו אליהו הכהן יודע כל, ישלים את החסר ועוד... ואולי גם אהוביה מלכין, ידען גדול בזכות עצמו, ישלים ויוסיף משלו. נשלח לזכר ערבֵי תנועות הנוער (הכחולות?) בימים ההם ולטובתן בימים האלו.
רנה
קרבמבולי ירושת אבותינו
משקה לנפשנו... [כאן באה מילה המתחרזת עם אר או עם פתח]
תמיד הוא משמח את ליבנו
ו[אחריו הכול מותר?...]
ביום בכוס בליל בדלי
שותים אנו קרבמבולי
ק-ר-ב-א-במ בולי
קרבמבולי!!
כרטיס ביקור
מחווה למשורר יואב חייק לרגל הופעת ספר של מבחר שיריו
יום שלישי ח' בניסן תשס"ז, 27 במרץ 2007 שעה 20:00
בבית לייוויק רחוב דב הוז 30 תל אביב
מנחה: המשוררת וחוקרת הספרות נילי כרמל יונתן
משוחחים: פרופ' אורציון ברתנא, רן יגיל, פרופ' חנה יעוז קסט
שירה ונגינה: הזמר והיוצר יעקב נווה, הזמרת והמלחינה יסמין אבן
השמעת שיר מוקלט של המשורר (מקלטת) : לחן וביצוע: הילת בן קנז
קריאה בתוספת דברים: השחקן ויקטור עטר והמשוררים משה בן שאול,
יאירה גנוסר, דליס, מרגלית מתתיהו, עירית קופפרברג.
הפקה: בית לייוויק, ב. הסופר. מחיר כרטיס כניסה 20 ש"ח.
תודות מעורך "מידסטרים"
עורך ה"מידסטרים ד"ר ליאו הבר, מבקש להודות לכל היוצרים ששלחו אליו מיצירתם. לדבריו, הוא קיבל כמה דברים מאוד יפים, ובוודאי ישתדל להביאם ב"מידסטרים". בהזדמנות חגיגית זו, הוא גם מאחל חג פסח כשר ושמח לכל מכותביו.
אלישע פורת
אהוד בן עזר
הסינאופסיס של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973
[המשך מגיליון 228]
יום שני. 19.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
בבוקר – שיחה עם קובי, קמ"ן גדוד קפ"ג, אשר הסביר לי את מהלכי הגדוד במלחמה וגם צייר לי סקיצה על מפה שבידי. אחר-כך שיחה עם חגי המג"ד, שחזר על תיאור הקרבות והלקחים. משם נסעתי לגדוד קפ"ג שנמצא בנקודה כלשהי צפונה לכביש סואץ-קהיר, קרוב לגבול המערבי שלנו עם הכוחות המצריים. ריאיינתי שם צוות טכני של אחת הפלוגות וצוות טנק סנטוריון-משופר. עשה עליי רושם בחור בשם יוסי פורת מחיפה, שדיבר ברגש. 7 מתוך 15 חבריו לחברָה בחיפה נהרגו במלחמה. השארתי את כתובתי לכמה חיילים אשר הראו נטייה לכתוב.
אחר-הצהריים התארגן הגדוד לתזוזה וכבר לא היה זמן רב לראיונות. נסענו לחניון לילה בנקודה מערבית, כשהטנקים מסתדרים במלבן ובמרכזו שיירת הרכב הרך. ממש מצב של כוננות למלחמה. היו אלה ימים של מתיחות בשיחות בק"מ ה-101, ודומני כי מתיחות זו נמשכת עד היום. ישבתי באוטובוס-שלל מצרי ואכלתי ארוחת-ערב מאולתרת עם חיילי החולייה הטכנית והקלטתי אותם ללא ידיעתם, ונישארו כמה שיחות של הווי מיוחד במינו, מפחיד ומצחיק. רק אחר-כך סיפרתי להם שהקלטתי.
מאוחר יותר בלילה ריאיינתי את צוות טנק המג"ד של קפ"ג, אמנון אשכול מקיבוץ עין המפרץ, אשר בתוך המלחמה נעשה סמח"ט קס"ד. צוות זה, בפיקודו של אמנון, עצר ליד הג'ידי 30 טנקים ט/62 של המצרים. השמיד לבד שבעה מהם, כאשר שלושה טנקים שלנו, שהשתתפו עימם בקרב – נפגעו. כל הסיפור הוקלט מפיהם וכן למחרת מפי אמנון עצמו.
מאוחר יותר הקלטתי מפקד פלוגת טנקים, מייקל, וכן חייל דתי אשר ביקש לומר דברי ביקורות ושפך ליבו. היתה שעה מאוחרת בלילה. החניון אפל כולו. חיפשתי לי מקום לישון ומצאתי אוהל גדול עשוי רשתות הסוואה, ליד זחל"ם, ורשת הסוואה גדולה פרושה על הארץ. הנחתי את שק השינה שלי ליד הבחורים הישנים, נכנסתי בבגדיי ומיד נרדמתי. ישנתי טוב. לא סבלתי מן הקור ולא מאדמת אפריקה. היו לי גם חלומות. פעמיים חלמתי על פ.
מתוך הסינאופסיס
קסטה ג/1 [המשך]
328. שיחה עם קובי, קמ"ן גדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. 19.11.73. בבוקר. סיפור מהלכי הקרבות והתזוזות של הגדוד עם ציון תאריכים. שלב הבלימה. 763. שלב הצליחה. המעבר למערב התעלה. הפסקת אש ראשונה ושנייה.
1075. שיחה עם חגי, מג"ד גדוד קפ"ג, חטיבה קס"ד. 19.11.73. בבוקר. סקירה על התארגנות הגדוד למלחמה. שלבי המלחמה העיקריים ונקודות הדגשה מבחינת אופי הלחימה ולקחים עיקריים. היערכות, כניסה לקרב, קרבות הבלימה עד ה-18 לחודש אוקטובר. 1380. סיום קרב הבלימה. 1400. שלב הצליחה והקמת ראש הגשר.
קסטה ג/2
1. (המשך דברי חגי, מג"ד 183) הרחבת ראש הגשר מערבה ודרומה לכיוון כביש סואץ-קהיר. תיאורי הקרבות לפי תאריכיהם. 300. המצב לפי קווי ה-22 לאוקטובר. הכיס המצרי בתוך כוחותינו, בין סביבת הקילומטר ה-101 לבין כוחותינו שמול העיר סואץ. 350. הפעולות אחרי ה-22 לאוקטובר. כיבוש עתקה ועדבייה. המשך הטיהור מערבה על כביש סואץ-קהיר. 536. סיכום של ההתקדמות בגדה המערבית וסיכום פעולות הגדוד. 606. על ההרכב האנושי של הגדוד. סקירת הצוותים השונים.
[עמ' 4] (המשך קסטה ג/2). 675. שיחה עם חוליה טכנית מגדוד ק"ד, חטיבה קס"ד, פלוגה ו'. 19.11.73. בצהריים. אברהם: תיאור הקרבות בג'ידי. טיפול בטנקים. סיפור של חילוץ. הפגזה אחרי שיחת המח"ט. 790. איציק: על ההפגזה בריכוז-יום של הגדוד, חלק מהחטיבה, עליה סופר קודם. 827. אברהם, גם הוא מאותה חולייה טכנית, על הטיפול בצוותות הטנקים ובטנקים. 844. סיפור יציאה לחלץ טנק, למרות שידעו שהוא פגוע לגמרי, ולדעתם סיכנו אותם בחינם. 895. התארגנות החולייה הטכנית בציודה תוך כדי מלחמה.
924. שיחה עם צוות טנק סנטוריון-משופר, גדוד ק"ד, חטיבה קס"ד. 19.11.73. צהריים. יוסי, מט"ק, תותחן ורס"פ בדרך-כלל. הפחד מראייה בפעם הראשונה של חבר פצוע. 955. יעקב, טען-קשר באותו צוות. 973. יוסי, על ההרוג הראשון בפלוגה. מה קורה כשמפקד נופל. 1017. על ההפגזה בציר פוררת, מול הג'ידי, לקחים. 1063. התקפת ט62, כאשר הזעיקו את אמנון המג"ד. אי דיוק היריות הארטילריה שלנו. 1084. יוסי, בקשר לדיסקיות. על פינוי פצועים. טענות בקשר למערכת ההסברה של צה"ל. חינכו אותנו שהכול יהיה קל מאוד והמצרים יברחו. 1283. יעקב. עוד בקשר לפצועים. מעשה גבורה של המ"פ גוטמן מגדוד קפ"ג בחילוץ פצועים. הלקח: צריך להכניס לך בדם את פינוי הפצועים. אם מישהו נפגע בצוות, אסור להיכנס לבהלה אלא לפנות, להמשיך לנוע עם הטנק. 1285. מקרה חילוץ כאשר רק הנהג נשאר שלם והוא הוציא את הטנק שלם מהשטח. שמו אריה בלייברג, נהג מ"פ בפלוגה ו', גדוד ק"ד. 1301. עוד על המקרה של גוטמן. דוד בלאט, המ"פ, נהרג. גוטמן זחל לבד עד לטנק, נכנס, וידא שהמ"פ הרוג, נכנס לתא הנהג, הניע את הטנק לאחור וחילצו.
1310. שיחה אישית לעומק עם יוסי פורת, המט"ק והתותחן, מגדוד ק"ד. חייו. הרקע. שבעה מתוך חמישה-עשר חבריו בחיפה נהרגו במלחמה זו, אחד נעדר ואחד שבוי. במלחמה היה תותחן. 1367. יוסי קורא מכתב שקיבל זה עתה משלמה חברו, אף הוא חייל.
קסטה ד/1
1. (המשך המכתב ליוסי).
56. שיחה חופשית של חיילים, רובם מצוות טכני, גדוד ק"ד, בלילה 19.11.73, בשעת ארוחת-ערב באוטובוס-שלל מצרי, בתוך חניון-לילה של הגדוד, שהחל לדלג. לחיילים סופר רק אחר-כך ששיחתם הוקלטה.
286. סיפור חילוץ של משאית ריאו, בתעוז ליד הג'ידי, מפי חובש של אותה חולייה טכנית, ומפי חבלן, בגדוד ק"ד. הוקלט באותה שיחה. 384. אהרון, אף הוא מהחולייה הטכנית, מספר על הפגזה אחת.
448. סיפור הקרב של טנק המג"ד אמנון. מסופר מפי שני אנשי הצוות מגדוד ק"ד, בערב ה-19.11.73. בסביבות הג'ידי עמד טנק אחד מול 30 טנקים ט62, מול הארמיה השלישית. 680. היציאה, מאוחר יותר, לחלץ נפגעים מן הטנקים שלנו שנפגעו באותו קרב. 738. מוטי, טען-קשר, מספר גם הוא את הקרב שעשו עם אמנון בטנק. 913. אותו צוות מספר על המשך המלחמה, היתקלויות וליווי שיירות בטנק המג"ד (שנעשה מאוחר יותר סמח"ט קס"ד). הנסיעה לילה שלם משבטה לביר-גפגפה. 1034. אותו צוות: על הצליחה. הפגזה. ההבדל בין טנקיסטים לאלה שרצים בחוץ. איזור החיץ החקלאי.
קסטה ד/2
1. (המשך דברי צוות טנק המג"ד אמנון).
[עמ' 5] (המשך קסטה ד/2)
16. שיחה עם מייקל, מ"פ פלוגה ז', גדוד ק"ד, חטיבה קס"ד. לילה, 19.11.73. על ראשית המלחמה ביום שני בערב, בג'ידי. 78. תנועה לכיוון המיתלה, וקרב. 187. קרב בכביש הרוחב השני, שנבלם על ידי הטילים של המצרים. 247. קרבות הבלימה. ירי בעמדות מלווה בהפגזות. 287. 14.10, יום ראשון. הדיפת ההתקפה הגדולה של המצרים. תיאור הקרבות. המשך ימי לחימה לאחר מכן בגדה המזרחית, מול הארמיה השלישית, עד סוף המלחמה.
494. שיחה חופשית עם חייל שיריון מגדוד ק"ד, פלוגה ז', נחמיה, שביקש להביע את דעתו. לילה. 19.11.73. הוא טוען על הכוננות שלא קויימה במעוזים. על דילול המעוזים. חוסר אירגון ובילבול בין היחידות בפרוץ המלחמה. טיפול בשבויים. חוסר טיפול הולם בפלוגה שלו לאחר הפסקת האש, בגלל היותה מסופחת ליחידות אחרות.
יום שלישי. 20.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
לפנות-בוקר העיר אותי רעש עצום של הטנקים שהחלו זזים ומתפרשים. לישון כבר לא יכולתי. גם לא להתגלח. עד מהרה התחלנו לזוז. עצרנו אחרי כמה קילומטרים בחניון זמני, רק הרכב הרך, ללא הטנקים. עליתי על קרון מגורים שנקרא בשם "מועדון לחייל" של פלוגת הסיור של הגדוד. חבר'ה נחמדים בעלי חוש הומור יוצא מהכלל ומוראל גבוה. הם מצאו משאית מצרית, טיולית, ובכונה לא תיקנוה כדי שלא תילקח מהם. היא נגררת על ידי זחל"ם. יש בה שולחן מכוסה מפה לבנה, ספסלים. גז לבישול וארונות מלאים כל טוב. לארוחת הבוקר קיבלתי כוס ג'ילֶה עם צימוקים ומיץ שזיפים. הם מכינים את הג'לי בלילה והוא קופא בקור. הזחל"ם מלא מקלעים ומכונות-ירייה. שלל מרכב נטוש שלנו. וכמו כן יש להם מכונת-ירייה ארבע-קנית נגד מטוסים מתוצרת סינית, ניגררת על גלגלים, עם כיסא ליורה, ועוד משאית מלאה ציוד. יש להם גם "שבויים" [חיילים ישראליים מיחידות אחרות] – המצָבה שלהם כוללת 12 איש ויש להם 18, וכך הם מסתדרים לצאת לחופשות יותר מאחרים. דבר דומה קרה בהרבה יחידות – תוך כדי המלחמה עברו צוותים מיחידה ליחידה, וכך יש בכל יחידה חיילים השייכים ליחידות אחרות, והמפקדים אינם מוכנים לוותר עליהם. מבין הסיפורים של אנשי הסיירת, המוצלח ביותר הוא הסיפור על ששת השבויים המצריים שאי אפשר היה להיפטר מהם.
לקראת צהריים המשכנו לזוז. נסעתי בזחל"ם הסיירת. הגענו קצת מזרחה, למיתחם נטוש של תותחים מצריים שהיו פזורים בשטח. היו שם לועי פצצות שלנו, כל מכתש ברדיוס של כעשרה מטר ובעומק שלושה. ממש מפחיד. ורסיסים בכל השטח, מהם רימונים קטנים אשר הזהירו כי מי שנוגע בהם – מתפוצץ [כנראה פצצות מיצרר]. החיילים הראו לי על גבעה קרובה חייל מצרי הרוג ששכב פרקדן על גבו, רובה סער חלוד על בטנו, לבוש מדים. ממרחק מטרים אחדים ימינה ניראו גומות בקו ישר, פגיעות מקלע 03 של המטוס, והכדור הבא פגע במרכז מצחו של החייל, וכך היה לו רק חצי ראש. כל החלק מאמצע המצח, והקרקפת, היה חסר. פניו היו שחורים לגמרי, והיה משהו מבעית בשכיבתו ובמבטו.
משם המשכנו לנסוע לחניון אחר, מערבה. בלב איזור בונקרים של המצרים. גופות שלהם היו עדיין פזורות בשטח והדיפו ריח רע כשהתקרבת אליהם. הם היו מכוסים שטחית בתלוליות עפר.
בצהריים הרגשתי לפתע רע. קיבלתי הרעלת קיבה. עד אז החזקתי מעמד בצורה מצויינת. טיפסתי על טנקים. ישנתי על הארץ. לא חסר לי דבר בציוד והייתי עצמאי לגמרי בכל מקום אליו הגעתי. אך הרעלת הקיבה החלישה אותי. ועליה לא יכולתי לשלוט. שכבתי כל אחרי הצהריים בקרון המג"ד ונימנמתי. גם לא היה כבר את מי לראיין בחניון. הרגשתי בחילה נוראה. רק חשבתי על כל סוגי האוכל שהגחתי אל קרביי בתנאי השדה בכל המקומות בהם אכלתי – ומיד נעשה לי רע.
בערב חזר זחל"ם המג"ד מהשטח והלכתי לקחת טיפות טינקטורה אופי. היה לילה. חושך גמור. אני מתקרב עם פנס כיס. בתוך הזחל"ם המכוסה נמצאים שני חיילים, המסדרים ציוד ואלונקות.
"אפשר לדבר עם הרופא?" אני שואל.
"מי רוצה אותו?" אני שומע קול קצת מוכר מבפנים. משום מה אני עונה – "אהוד בן עזר."
בכל מקום הצגתי עצמי בשמי, כסופר הבא מטעם קצין חינוך, ולא פעם פגשתי אנשים שקראו את ספריי או את הטור ב"הארץ" ["ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" בימיו הטובים]. והנה אני שומע:
"אתה לא במקרה האח של לאה בן עזר?"
ומיד זיהיתי את הקול. "אתה לא שרגא?"
– ומי מופיע מתוך הזחל"ם אם לא שרגא, בדלת מאחור, ראש בלונדי פרוע ברעמה גדולה, מדים רחבים. הוא היה חובש בצריפין, יחד עם לאל'ה, בתקופת שירותה בצבא. היה רקדן בלט. לימים התחתן וגם ילדה נולדה לו. הוא שמח עליי. שאל על לאל'ה וסיפרתי לו. מזג לי את הטיפות המרות, ופיטפטנו שעה קלה. סיפר שהיה חובש בגדוד במשך כל המלחמה, והצטנע. אבל מתוך סיפורי החיילים הבנתי שצוות זה עשה עבודה נפלאה. למחרת בבוקר עוד ראיתי אותו, מרחוק, שופך עפר על גוויות של חיילים מצריים שהעלו צחנה בשדה. כל הכבוד לו. [למרבה הצער הוא נפטר לפני שנים אחדות. אב"ע].
ישנתי רע מאוד בלילה, בקרון המג"ד. הרגשתי חולשה והתאפקתי לא להקיא. גזרתי על עצמי צום. רק כוס טה שעשה לי הנהג של הקרון.
מתוך הסינאופסיס
[עמ' 5] (המשך קסטה ד/2)
599. שיחה עם מחלקת הסיור של גדוד ק"ד, חטיבה קס"ד. בוקר, 20.11.73. מ"פ הסיור, אלי, על הגיוס. היציאה של המחלקה כמעט בלא ציוד ורכב. תפקידי המחלקה. כיצד אורגנו כל הכלים שבידם מהשלל וממקורות אחרים של כלים שלנו שננטשו. תפקידי המחלקה בקישור בין הדרג הלוחם ושיירת האספקה. הובלת השיירות. 693. תחילת הקרבות. לא השתתפו בקרבות, וביוזמתם עסקו בפינוי נפגעים. הפגזות. 834. לאחר חציית התעלה. מחסום מוקשים. אי ידיעת הנעשה במשך כל המלחמה. 879. סיפור התעייה עם הנגמ"ש המצרי שהיה בידי המחלקה. 1031. אלי: חילוץ פצועים. הסיפור על השבויים המצריים שאי אפשר היה להיפטר מהם מפני שאף אחד לא רצה לקבל אותם.
קסטה ה/1
1. (המשך הסיפור של מחלקת הסיור מגדוד ק"ד על השבויים).
יום רביעי. 21.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
קמתי בבוקר בהרגשת בחילה, אשר לא עזבה אותי גם כמה ימים לאחר שחזרתי, אפילו עכשיו בעת כתיבת השורות הללו, (אשר נמשכה, הכתיבה, כמה ימים. עתה כבר יום שני, ה-26.11). אמנון [אשכול] המג"ד הופיע לאחר שישן בלילה עם הטנקים במערב. ישבנו כמחצית השעה בקרון. ואחר-כך בחוץ, שעה שאכל ארוחת-בוקר, ושוחחנו. אמנון הוא דוגמא למפקד הטוב. איש מילואים, קיבוצניק, שאינו חושש לומר כל העולה על דעתו. יודע לתת דוגמא אישית. איש עבודה. מבוגר, למעלה מארבעים. החיילים מעריצים אותו ואין כלל שאלה של משמעת בגדוד. הכול נעשה כמו מאליו, ברוח צוות מצויינת. בגדוד של חגי היה המוראל של המפקדים קצת שפוף. רק בצוותות רוח טובה. והורגשו בעיות משמעת, והזנחה. ואילו כאן הכול היה על הצד היותר טוב. את השיחה עם אמנון הקלטתי, גם תיאור הקרב בו השתתף. גם ביקורתו ולקחיו, וחזרתי עליהם בפירוט בסינאופסיס. זו היתה האחרונה בסדרת השיחות שהקלטתי. חמש קסטות. יותר משמונה שעות הקלטה.
אבל היו דברים שאמר לי בעל-פה וביקש שלא אקליט אלא אזכור אותם. אני מצטער שלא הסכים להקליטם. אני משתדל לזכור את הנקודות שהעלה:
פינוי פצועים. מקרים בהם לא פונו פצועים. וזה דבר שאינו מקובל בצה"ל.
פינוי הרוגים. היו מקרים בהם נשארו הרוגים זמן רב בשטח, אם לא הצליחו לפנותם בתור פצועים, מאחר ורק לחברה קדישא צבאית מותר לפנות הרוגים, ואנשיה לא התגברו על המיספר הרב של ההרוגים. והדבר הביא לתופעות קשות ופגע במוראל של החיילים.
על חלק מהדברים חזר, והם הוקלטו קודם – בעייה של פער האמינות, ההרגשה של החייל בשדה שאינו יודע בשעת הקרב מה נעשה בגזרות אחרות.
בעייה של פיצול יחידות. בעייה של איבוד הציוד האישי בשעת המעבר מטנק לטנק. בעיות של אנשים שקיבלו הלם ולא רצו לחזור לקרב.
בעיות של פינוי פצועים – כאשר זוהי יחידה אורגאנית וכל אחד מכיר את השאר – יוצאים לחלץ פצועים גם בלי להמתין לפקודה. כאשר אין מכירים, מחכים לפקודה.
בעיות של חוסר בציוד לחימה מראשית המלחמה.
פיקוד: כאשר יש החלפות תכופות בפיקוד, ויחידות זרות מצטרפות – אין אותה הרגשה של אמון והיכרות בקול הפוקד עליך בקשר.
הקושי של אנשי מילואים להתקיים זמן רב בתנאי שדה שאינם מורגלים להם.
וכן – החייל רואה את המלחמה מבעד לדסקיות שלו.
מתוך הסינאופסיס
קסטה ה/1
53. שיחה עם אמנון, מג"ד ק"ד, חטיבה קס"ד. בוקר. 21.11.73. תיאור מהלכי הגדוד, ואחר כך חלקו של הגדוד ככוח סמח"ט בפיקודו של אמנון, שנתמנה סמח"ט. 250. ההתארגנות של הגדוד. בעיות של פיצול כוחות, פיצול יתר, של כוחות החטיבה. עייפות האנשים עוד בטרם הגיעם לקרב מפני הנסיעה הארוכה על זחלים. חוסר תחמושת. הטנקים במצב תחזוקה גרוע. בעיות של איתור אנשים. בעיות של חטיבה חדשה-יחסית אשר אנשיה אינם מכירים היטב אלה את אלה. 435. האופייני לחטיבה, צוות צעיר מאוד. בעיות מיוחדות הנובעות מכך. 470. במלחמה הזאת אין גיבורים. מסקנות מהמלחמה. 525. על ההיתקלות של טנק המג"ד ב-30 [טנקים מצריים] ט62. עוד לקחים מן המלחמה. 626. לגבי המינהלות. מניסיונו כסמח"ט. אירגון ציודים. "אנחנו בנינו עצמנו מכלום." 698. עוד על ההיתקלות של טנק המג"ד עם ה-ט62. תיאור הקרב מפי אמנון, שהיה מפקד הטנק, והלקחים שהפיק מהקרב, בו הושמדו שבעה ט62 מתוך 30. על הרגשתו האישית בקרב, שנערך ב-14.10 או ב-15.10. 877. המעבר בגשרים בקבוצות קטנות ללא נפגעים. הפעולות במערב התעלה. 960. לקחים מהמלחמה: האנשים שלנו חונכו לדעת. פה אנשים הוצאו מהעולם שהיו רגילים לו, ומראשית המלחמה ועד סופה, אנשים, גם מפקדים, לא ידעו מה הולך, מה עושה צה"ל, מה עושה עם ישראל, מה עושה העורף. 975. בעיות של התקיימות בטנקים, של אנשים, במשך כשלושה שבועות, ללא מקלחת, מנוחה, גילוח, וללא אינפורמציה. בשלב מסויים יש הרגשה של הינתקות מכל מה שקורה. ובייחוד שזה קורה לאנשי מילואים שכבר אינם רגילים לתנאים כאלה. זה מוריד את המוראל. אילו היתה אינפורמציה, אולי החייל היה מרגיש קצת יותר טוב. חוסר האינפורמציה, והדיווחים ברדיו, עירערו את תחושת הביטחון. "כששמענו ברדיו מה קורה אצלנו, התחילו האנשים לחשוב: אולי גם בגזרות אחרות זה לא מה שדובר צה"ל מודיע." משבר האמינות. 1025. על אבידות ללא צורך. מותו של אלברט [מנדלר], אשר ללא צורך נכנס בנגמ"ש למקום בו עמדו טנקים בקרב וירו. 1037. חייל אוהב לדעת מה רוצים ממנו ולא רוצה להרגיש שזורקים אותו לכלבים. כאן, לא מנעו מהם את ההרגשה. אמנם לא יצרו אותה, אך גם לא מנעו. התוצאה, שהיו מקרים שחיילים וצוותים לא רצו לחזור לקרב.
[עמ' 6] קסטה ה/2
(המשך דברי אמנון, מג"ד 104). מקרים אלה לא היו אופייניים. האנשים לחמו כאריות. 25. בעיות של ניתוק אנשים מציודם האישי, הפרטי. השפעה נפשית לא קלה. 94. הבעייה של גדוד שחלקו דתי בקשר למנות הקרב. התוספות, שחלקן גבינות, אינן מתחברות עם מנות הקרב. היו יחידות שהשתמשו באוכל מצויין שמצאו במנות של מחסני הצבא המצרי. הדתיים לא יכלו להשתמש בזה. כל זה לא פגע בלחימה, אך ההרגשה שאלמלא זה, היה יותר נוח בהרבה. 127. מסקנות: להביא אינפורמציה מהימנה עד לחייל ביחידה הקידמית ביותר, כדי שלא תהיה לו הרגשה של יתמות בשטח. לא לפרק יחידות אורגניות. 185. סוף.
*
לקראת צהריים [21.11.73] נפרדתי מהגדוד וחזרתי לקצין החינוך האוגדתי. לא מצאתי טעם להישאר. היה מצב כוננות ואי אפשר היה להמשיך בהקלטות. את עיקר החומר לסיבוב ראשון אספתי. וחוץ מזה חשתי חולשה ובחילה, זה 24 שעות שלא אכלתי דבר. סידרו לי כרטיס טיסה מפאיד והעלו אותי צפונה לפאיד. באתי לפאיד. הטרמינל הזמני בשדה התעופה היה מלא חיילים, ומטוסים לא באו מאז הצהריים. לא רציתי להסתכן בציפייה למטוס, שעה שלי היה כרטיס למטוס האחרון. עליתי ברבע לארבע על אוטובוס, ולאחר נסיעה של כשש שעות הגעתי בסביבות עשר בלילה לתל-אביב. עד שהתחממו המים לרחצה צלצלתי לפ. והיא לא התחשבה בעייפותי והחזיקה אותי שעה ארוכה בטלפון. אחר-כך צלצלתי לאימא. ניתקתי את הטלפון. התרחצתי ונירדמתי. ועוד לפני כן פרקתי וסידרתי את כל ציודי.
עוד דבר נחרת בי מן הנסיעה. ביום שישי בבוקר, בבית השימוש ברפידים, מצאתי כתוב, בין ציורי זימה וכתובות של ניבול פה:
"אדם חלם בלילה שהוא מת
הוא קם בבוקר וראה שזה נכון."
המשך יבוא ובו יסופר מה עלה בגורלן של הקסטות
"כַּלְבֵי דָּמִים"
בְּלוּט הוּנט – Blut Hund
מאת מאיר ריבקין
כִּבְכָל הַמִּלְחָמוֹת, בְּשוֹךְ הַקְּרָב,
הַקְּרָב
שֶׁזֶּה יָמִים לִחֵךְ אֶת הַגְּבָעוֹת
וַחֲרָכָן,
שֶׁכָּתַשׁ אֶת הַחוֹלוֹת בְּמַכְתְּשִׁים עַד דַּק,
אָפוֹר לָבָן,
שֶׁאָטַם אָזְנֵי הָאֲבָנִים, אֲלֵיהֶן הָיְתָה זַעֲקָתָם,
אַחֲרוֹן בִּכְיָם.
שֶׁעִוֵּת אֶת צוּרַת כְּלֵי הַמִּלְחָמוֹת,
וְעִמָּם לְלֹא הַכֵּר גֵּוֵי הַנְּעָרִים
וְזֶהוּתָם,
בְּשוֹךְ הַקְּרָב הַזֶּה, כְּמוֹ לְאַחַר כָּל הַמִּלְחָמוֹת,
הֵם סָבְבוּ בִּלְהָקוֹת וּבִצְמָדִים,
כְּלָבִים, עֶדְרֵי כְּלָבִים,
תָּהוּ, קִפְּצוּ בּוֹהִים, מֵהֶם שְׁמוּטֵי זָנָב,
חֶלְקָם עַזֵּי פָּנִים.
כְּלָבִים,
כְּלָבִים הָמוֹן,
כְּלָבִים לְלֹא כִּוּוּן, לְלֹא יִעוּד,
לְלֹא פַּטְרוֹן.
שֶׁלֹּא נוֹבְחִים מֵאָז רָאוּ הַכֹּל,
מֵאָז כִּסָּה הַחוֹל
וְגַם חָשַׂף בְּרוּחַ הַמִּדְבָּר
גּוּפוֹת הַלּוֹחֲמִים.
מֵאָז הִדִּיפוּ הַגְּבָעוֹת
רֵיחוֹת שִׁכְרוֹן דָּמִים,
נָבְרוּ עַצְמוֹת אֱנוֹשׁ וְאֵבָרִים.
כַּלְבֵי רוֹעִים, הָפְכוּ "כַּלְבֵי דָּמִים"!
ימים ראשונים של הפסקת האש מעבר לתעלה, 1973
ימים ספורים אחרי הפסקת האש הזדמנתי אל מעבר לתעלה במסגרת סיור של מפקדת גדוד צפוני שהתעתד לרדת להחלפת יחידה מותשת. על הרקע המראות נכתב השיר הזה בזמנו.
מאיר ריבקין
שלום אהוד, אני ישראל הר
מצדיע לאליפז בלואה אבי של החייל נדב הי"ד שנהרג במלחמת לבנון השנייה ולחבריו על החלטתו לשבות ליד משכן הכנסת עד התפטרותו של ראש הממשלה!
פטור לגימלאים מאגרת הטלוויזיה
טילפנתי ל-6662* ונאמר לי שגימלאים אכן פטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה. על מנת לקבל את הפטור יש לשלוח מכתב ולבקש לבטל את הוראת הקבע, או להפסיק לשלם את האגרה. הכתובת לפניות: רשות השידור, מחלקת הגבייה, המסגר 9 ת"א. פקס 03-6371144.
[ההודעה הזו רצה באינטרנט ואין אנו אחראים לאמיתותה, אבל שווה לנסות].
יצוא תפוחי-הזהב מנמל יפו מתקדם במלוא הקצב
רציתי לבשר לקוראים כי מאגודת "פרדס" ביפו הודיעו לי שייצוא תפוחי-הזהב מהנמל אל ספינות הקיטור המחכות בים מתקדם יפה מאוד ואין שום ריקבון בפרי. שולחים גם גרייפרוט. עם תום עונת השמוטי יתחילו במשלוח הוולנסיה. אומרים שענף ההדרים עתיד להיות הבסיס הכלכלי האיתן ביותר של היישוב העברי. גם הגשמים ירדו כסדרם. איזו ארץ נפלאה יש לנו. יבול השמוטי המוצלח יעזור לידידי הצעיר הסופר אהוד בן עזר להמשיך לפרסם את חדשותיו.
מאת סופרנו העל-זמני אלימלך שפירא, חי בצריף דל על גדת הירקון הדרומית
מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מבקשת לא להפריע לְעורך בימים ג' לפניהַצְ אוּנד לא לבלבל אותו מוח כי מר זָמֶ"ך נידח לומד זפרדית במכון זֶרוונטז. מר נידח מקווה אם יכתוב פואמה בִּזפרדית יכבוש לב גבריאלה זפניק מטלנובלה ויוה לה הקדיש זִפרו "חנות הבשר שלי". מיינע עורך אוהב מאוד בשר אונד וַייזֶה שדיים של פראו זפרדיה לא כמו פרנקינע ווּלגרית מאיזרעאל אלא ריינה דל מונדו אֶזפניול.
בוטלה למעשה ועדת וינוגרד בעקבות עתירתו של אלוף (מיל.) מנחם מנדל מקוצק לעליון
בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בשבתו כבית דין גבוה לצדק (בג"צ), נענה לעתירתו של אלוף (מיל.) מנחם מנדל מקוצק, שהיה אחראי על הביצים של הגברים בישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה, ופסל על הסף את כל מסקנות ועדת וינוגרד על אותה מלחמה – וזאת מהסיבה המשפטית הפשוטה והברורה:
בהוראת בית המשפט העליון, בעקבות עתירתה של ח"כ הפטריוטית זהבה גל-און, פירסמה ועדת וינוגרד פרוטוקולים של עדויות שניתנו בפניה – בטרם פירסמה את מסקנותיה הסופיות ובטרם ניתנה למוזהרים אפשרות להגיב ומבלי שהעדים, כולל העותר, יוזהרו שתפורסמנה עדויותיהם.
בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, קיבל את עתירתו של אלוף (מיל.) מנחם מנדל מקוצק ופסל על הסף את כל עבודתה ומסקנותיה העתידיות של ועדת וינוגרד וקבע כי אין ולא יהיה להן שום משקל משפטי או ציבורי מחייב – וזאת בגלל הפרסום המוקדם והבלתי אחראי בעליל של העדויות שניתנו בפניה.
בהכנת הידיעה השתתף סופרנו ס. נידח
במסגרת התערוכה-מיצב של אשכר אלדן כהן
בשילוב צילומים של מיקי קרצמן
גוף וגופה
תתקיים הרצאת מבקרת האמנות מקול ישראל מירי קרימולובסקי
הדימוי הנשי גוף ונפש
ביום שלישי, 27.3.07, בשעה 20.00
נשמח לראותכם, גלריה נעה
רחוב הבנים 27 הוד השרון 09-7465516
א-ה: 10-22, ו: 10-14, שבת 19.30-22
אנחנו
ממליצים מאוד לבקר באתר הבית האישי של גיא
בכור
www.gplanet.co.il
קניידאלאך
מאת אפרת שטרן
[רץ באינטרנט, ומשם מצוטט]
עָרַכְתִּי אֶת שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר
לִשְׁלֹשִים וּשְׁנַיִם אִישׁ,
בִּשַּׁלְתִּי סִיר עִם קְנֵיידָאלָאךְ
וְגַם גֶעפִילְטֶע פִישׁ.
אֲבָל - - -
בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר כְּבָר צִלְצֵל גִּיסִי מִבִּנְיָמִינָה,
אָמַר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אִם תִּהְיֶה שָׁם דּוֹדָה מִינָה;
בְּשֶׁבַע מִינָה הִתְקַשְּׁרָה שֶׁלֹּא לִבְנוֹת עָלֶיהָ –
כִּי אֵין לָהּ עֲצַבִּים לַזִּיּוּפִים שֶׁל סַבְתָּא לֵאָה;
מִיכָאֵל מִיָּקְנְעָם בִּשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה צִלְצֵל –
אָמַר שֶׁלֹּא יָבוֹא אֵלַי לִפְנֵי שֶׁאֶתְנַצֵּל;
בְּאַרְבַּע חֲמוֹתִי הוֹדִיעָה שֶׁנִּשְׁכַּח מִמֶּנָּה –
כִּי הַבִּשּׁוּל שֶׁלִּי תָּמִיד גּוֹרֵם לָהּ לְמִיגְרֶנָה;
וּבַת אָחִי אָמְרָה שֶׁהִיא תַּגִּיעַ הַשָּׁנָה –
בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יְנַדְנְדוּ לָהּ שׁוּב עַל חֲתֻנָּה!!
- - - - - - - - - -
נִיתַקְתִּי אֶת הַטֶּלֶפוֹן,
יָרַדְתִּי לַמַּרְתֵּף
וְהִצַּעְתִּי לַתַּאיְלַנְדִית
בַּסֵּדֶר לִ'שְׁתַּתֵּף.
עָלִינוּ יָד בְּיָד
בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל הַסָּלוֹן,
וְשָׁם בַּקְבּוּק שֶׁל ווֹדְקָה
שָׁפַכְנוּ לַגָּרוֹן;
סִפַּרְתִּי לָהּ עַל קִינְג פַּרְעֹה
וְכָךְ, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ,
חִסַּלְנוּ אֶת הַצִּימֶעס
וְהַגֶּעפִילְטֶע פִישׁ;
מָרָק עִם קְנֵיידָאלָאךְ
בִּשְׁלוּק אֶחָד שָׁתִינוּ,
וְשַׁרְנוּ "דַּי-דַּיֵּנוּ"
וְגַם "עֲבָדִים הָיִינוּ";
גַּם צְלִי בָּקָר הִשְׁמַדְנוּ
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה,
וְאָז בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת
זִמַּרְנוּ אֶת הַ"חַד גַּדְיָא";
וּבַחֲצוֹת הִסְתַּרְתִּי לָהּ אֶת הָאֲפִיקוֹמָן,
וּכְשֶׁמָּצְאָה – רָקַדְנוּ יַחַד סְטֶפְּס עַל הַשֻּׁלְחָן!
וְאַף שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִתְנוֹדֶדֶת כְּלוּלָב –
יָדַעְתִּי בְּלִבִּי שֶׁבְּכָל פֶּסַח מֵעַכְשָׁו
לֹא אֲנַסֶּה כְּלָל לְהָבִיא אֵלַי שֵׁנִית אֶת דּוֹדָה מִינָה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְגֹּש כָּאן אֶת גִּיסִי מִבִּנְיָמִינָה,
וְלֹא אֶת בֶּן-דּוֹדִי – כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שׁוּם סְצֶנָה,
וְלֹא אֶת חֲמוֹתִי – שֶׁלֹּא תַּחְטֹף לִי כָּאן מִיגְרֶנָה,
וְרַק אֵרֵד אֶל הַמַּרְתֵּף
וְאֶת הַשִּׁיקְסֶע שׁוּב אַזְמִין
לָחוֹג אִתִּי כָּאן סֵדֶר
כָּשֵׁר לִמְהַדְּרִין!!!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,384 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל