חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 230
תל אביב, יום חמישי, י' בניסן תשס"ז 29 במרס 2007
היום ומחר ס. נידח בן 71 לפי התאריך העברי. החגיגות בהיכל התרבות המשופץ
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אשכר אלדן כהן: אתה שוכב עלַי (שיר).
ראנדל ג'ארל: יהודים בחיפה, תרגום השיר: גיורא לשם.
משה דור: הזדמנות / תעלומה / חייטים / סולם אמינות / הכבוד של טומי.
משה גרנות: במכולת הזמן, על ספר שיריו של אנדרי פישהוף "כמעט".
יוסי גמזו: מִשִּירֵי הַגֶּבַעטְרוֹן.
אמנון בי-רב: כוחה של רכילות, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
האמת על חייו עד מאה ועשרים של שמוליק כהן. התנצלות.
"הגדה של פסח" ו"בצאת ישראל ממצרים" עם ציוריו היפים של נחום גוטמן.
אהוד בן עזר: הסינאופסיס של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973, [המשך מגיליון 229, סוף הסיפור].
איליה בר זאב: מֻצָּב "בּוּדַּפֶּסְט" (2) / בתעלה של מים מתוקים (שני שירים).
מ. דן: מיהי המשוררת הסאטירית אפרת שטרן [גיליון 229]
אגנה וגנר: "התכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ," [מכתב].
אשכר אלדן כהן
אתה שוכב עלַי
אַתָּה שׁוֹכֵב עָלַי
וּמְנַסֶּה לְהַחְדִּיר
אֶבְרְךָ
לְתוֹכִי
כְּשֶׁאַתָּה
חוֹלֵם
עַל
גַּעְגּוּעַ עָנֹג
וְתָמִים
אֲנִי
חָשָׁה
בְּתוֹכִי
גְּדוּדֵי גְּבָרִים
שֶׁכְּבָר עָבְרוּ
שָׁם
שׁוּב רוֹמְסִים
אֶת
כְּבוֹדִי
הָאֻמְלָל
אֲנִי
מְכַוֶּצֶת
אֶת
שְׁרִירַי הַפְּנִימִיִים
סָפֵק בִּשְׁבִיל
לְעַנֵּג אוֹתְךָ
כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה
עוֹשָׂה כָּל
אִשָּׁה טוֹבָה בְּמַצָּבִי
סָפֵק בִּשְׁבִיל
לְהַרְחִיק אוֹתְךָ
מִתּוֹכִי
סָפֵק בִּשְׁבִיל
לַחֲנֹק אוֹתְךָ
בְּתוֹכִי
סָפֵק
כִּי זֶה פָּשׁוּט
מַה שֶׁאֲנִי
יוֹדַעַת
שֶׁלִּמְּדוּנִי
גְּדוּדֵי חֲבֵרֶיךָ
שֶׁעָבְרוּ בִּי
בְּדַרְכָּם הָלְאָה
לְכִבּוּשֵׁיהֶם
הַבָּאִים
עוֹשִׂים מִצְוַת
אִמָּם מְלֻמָּדָה
וְחוֹרְשִׁים
אִשָּׁה
אַחֲרֵי
אִשָּׁה
אַחֲרֵי
אִשָּׁה
אַחַר כָּךְ
יוֹצְאִים לַקְּרָב
וְחוֹרְשִׁים תְּלָמִים
בְּבָתֵי הָעֲרָבִים
שֶׁעוֹד לֹא
נִכְתְּשׁוּ עַד דַּק
וְחוֹזְרִים
הַבַּיְתָה
עֲטוּרֵי
תְּהִלָּה
לַחֲרֹשׁ
שֵׁנִית
אֶת
הַנִּיר
וְלִזְרֹעַ
אֶת
אִשְׁתָּם.
ראנדל ג'ארל
יהודים בחיפה
התרגום מוקדש ליוסף הראל )המבורגר), מפעילי עלייה ב'
שהיה מפקד "אקסודוס" ואוניות מעפילים אחרות.
שָׂשָׂה בַּחֲלֻדָּתָהּ, סְפִינַת הַמַּשָּׂא
גּוֹלֶשֶׁת אֶל רְצִיף הַנָּמָל הֶחָשׂוּף.
מִצֵּל הַמַּעֲשֵׁנָה (גֶּפֶן הַפַּקֻּעוֹת
שֶׁלְּיָדָהּ הַנָּבִיא, בְּלֹא אֹמֶן, נִצַּב לִרְאוֹת
אֶת אוֹיְבָיו מִיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר,
יְצִירֵי אֶרֶץ זוֹ) אֲנִי בּוֹחֵן מִקָּרוֹב
אֶת הַמֵּאוֹת שֶׁלְּיַד הַמַּעֲקֶה
הַנִּבְלָעִים בְּבֹהַק הַיָּם הַכָּחֹל
לוֹטְשִׁים עֵינַיִם עַד מַבָּט כֵּהֶה
בְּאֶרֶץ הַהַבְטָחָה; רוֹאִים בִּדְמָמָה
אֶת מְכוֹנוֹת-הַיְּרִיָּה שֶׁעַל שַׂקֵּי הַחוֹל,
אֶת הַחַיָּלִים סְמוּקֵי הַבִּרְכַּיִם הַמְמַצְמְצִים בַּחַמָּה.
בִּמְטַחֲוֵי מְכוֹנַת-יְרִיָּה
בְּנֵי-אָדָם שֶׁפְּנֵיהֶם כְּפָנֵינוּ; הַבֹּהַק וְלַהַט
הַיּוֹם מְטִילִים בָּנוּ עִרְבּוּבְיָה –
עַד כִּי אֲנַחְנוּ חָשִׁים בְּהֵעָתְקָן,
בַּעֲקִירָתָן שֶׁל הַמַּצֵּבוֹת הַמְחוּקוֹת מִן הַדַּעַת:
כָּל בְּנֵי-הָאָדָם רוֹצִים בְּמוֹתֵנוּ. כָּאן
בְּשׁוּלֵי בּוֹרוֹת הַקֶּבֶר שֶׁל אֵירוֹפָּה
אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים: אָכֵן, אֵינֶנּוּ מֵתִים;
שֶׁהַתִּקְוָה, כָּךְ נִדְמֶה לָנוּ, לֹא פָּג תָּקְפָּהּ –
שֶׁאֲפִלּוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים
מוּתֶרֶת לִבְנֵי-אָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת,
לִיהוּדִים עֲלֵי אֲדָמוֹת... אַךְ בְּקַפְרִיסִין, הָאֲדָמוֹת הָאֲדֻמּוֹת,
הַצְּרִיפִים, רֶטֶט הַתַּיִל הַמְלַפֵּף
אוֹתָנוּ, קְרוֹבִים לָנוּ וּמֻכָּרִים
כְּמָוֶת. כָּל הַלַּיְלָה, לַהֲבוֹת הָאִשִּׁים
מְפִיצוֹת אֶת גִּצֵּיהֶן עַד הַכּוֹכָבִים הַצְּהֻבִּים בָּרֹם;
מִצְּרִיחַ הַפְּלָדָה הַמֻּגְבַּהּ הָאוֹר חוֹלֵף
עָלֵינוּ. "מִשֶּׁלָּנוּ," אֲנַחְנוּ לוֹחֲשִׁים.
מִשֶּׁלָּנוּ; וְהַמַּצֵּבוֹת גּוֹלְשׁוֹת הַבַּיְתָה.
אֵין תִּקְוָה; "בְכָל הָעוֹלָם
כֻּלּוֹ אֵין חָכְמָה אַחֶרֶת, נְאוֹתָה
מֵחָכְמָתֵנוּ: הֵבַנּוּ אֶת הָעוֹלָם,"
אֲנַחְנוּ סְבוּרִים; אַךְ מְקַוִּים, אֲנַחְנוּ לוֹאֲטִים
בְּחָקְרֵנוּ בַּחֲרָדָה סָפֵק אֶחָד, "אָכֵן, אֵינֶנּוּ מֵתִים."
מאנגלית: גיורא לשם
רנדל ג'ארל נולד ב-1914 בנשוויל, טנסי, והוא בן-דורם וחברם של המשוררים האמריקנים רוברט לואל, דלמור שוורץ, ג'ון ברימן ואליזבת בישופּ. הוא שירת במלחמת העולם השנייה בחיל-האוויר האמריקני. לימד ספרות באוניברסיטות שונות בארצות-הברית, והשפעתו כמשורר וכמבקר על השירה האמריקנית בת-זמננו חשובה ביותר. הוא פירסם שבעה ספרי שירה, שני ספרי מסה, רומן וספרי ילדים רבים. היה חבר המכון הלאומי לאומנויות ולספרות יפה ויועץ השירה של ספריית הקונגרס.
השיר יהודים בחיפה נכלל בספר שיריו הראשון, שירים נבחרים, שראה אור ב-1955. גיליתי את השיר במקרה לפני חודשים אחדים בקובץ כל השירים שקיבלתי במתנה מחבר משורר. תוכן השיר הפתיע אותי ומאורעות השנתיים האחרונות היו תמריץ נוסף לתרגומו. [ג'ארל נדרס למוות ב-1965 על ידי אוטובוס. הערת מ"ד].
גיורא לשם
* * *
משה דור
הזדמנות
בקצה המינהרה נדלק אור. קטן, מהוסס, רוטט. אבל שוב אין חשיכה גמורה.
אולי, אולי אנחנו עדים לראשיתו של מהלך חיובי ואפילו היסטורי לעבר השלום.
ולא ייפלא, כי מה שמתרחש בסעודיה מקפיץ את כלבי המיאון, משני העברים, והם כבר נובחים בגרון מלא.
בוודאי, הזהירות מחייבת. וצלילות הדעת מחייבת. והיֶדַע מחייב. והביטחון מחייב. והחישובים המקומיים והאזוריים והגלובאליים והגאלאקטיים מחייבים. אך קודם כל מחייב הרצון הטוב.
תנו לו הזדמנות.
תעלומה
הבזק אור מיסתורי נראָה בשמי הדרום.
"ההבזק היה רציני, וזה היה דבר שלא ראיתי בכל הקריירה של,י" סיפר אחד הטייסים, שהיו בדרכם לאילת וממנה, ודיווחו לבקרה על שובל האור אפוף-התעלומה.
ובכן, למיטב ידיעתי לא היה זה עב"ם. זה היה זנב הניצוצות שהותירה הצהרתו המפעימה של שר הביטחון ויו"ר מפלגת העבודה, שפניו מועדות למשרד האוצר, אם וכאשר ייבחר מחדש ליו"ר המפלגה. "כל פתק לעמיר פרץ," הכריז עמיר פרץ, "זו תרומה להשיג את תיק האוצר."
לזה קוראים: חזרה אל המקורות.
מתי יבין המגלומן הכושל הזה שמוטב לו לקחת פסק זמן מכל עיסוק ממלכתי?
שינוח ושיניח. זכרונו של הציבור קצר. יחלפו שנים אחדות ואולי ישכחו מה שעולל "שר הביטחון החברתי" ביוהרתו חסרת-הכיסוי ושוב יוכל לנסות את מזלו באיזו אג'נדה שתגנוב את דעתם של התמימים והטיפשים.
חייטים
התיקשורת מספרת, כי התובע הכללי של מדינת ניו יורק שוקל לפתוח בחקירה פלילית נגד עמותות "מצעד החיים" האמריקאיות ונגד העומדים בראש העמותות. את העמותות הקים אברהם הירשזון, כיום שר האוצר של מדינת ישראל.
עוד זה חסר לנו.
גם שם, מעבר לים, "תופרים לו תיק"?
ליבי אומר לי שבעתיד הלא-רחוק ייכתב סיפור מתח, שיהיה רב-מכר, על אגודה בינלאומית חשאית של חייטים, שחבריה עושים מחט אחת כדי לערער את מעמדם של חברי-ממשלה בישי-מזל שבגלל קוצר-ראייה לא הבחינו בין הכיס הציבורי ובין הכיס הפרטי.
ואם עסקינן בענייני חייטות, והואיל וחג הפסח קרב ובא, הבה אצטט את אשר אמר אחינו ישוע, זה מן הסעודה האחרונה: "נקל לגמל לעבור דרך קוּף המחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלוהים."
סולם אמינות
א-פרופו אמריקה: יודעני שאני שם את נפשי בכפי, אך אם יבקשוני לומר למי אני מאמין יותר, לכבוד ראש הממשלה ולכבוד שר הביטחון, שטענו מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, כי בזכות המיבצע הקרקעי שנפתח ערב הפסקת האש – ובו נהרגו 33 חיילים – השיגה ישראל הסכם הרבה יותר נוח ממה שהסתמן באו"ם, או למי שהיה שגריר ארה"ב באו"ם ג'ון בולטון, והיה מאדריכלי ההסכם, המכחיש זאת מכל וכל, אם יבקשוני זאת אשליך את יהבי על מר בולטון.
למה?
לא מפני שהשגריר-לשעבר בולטון הוא ספל התה שלי, אבל אם עדיין קיים אצלנו סולם של אמינות, הרי – בהשוותי, לגבי הנושא המסויים, את השלושה זה לזה – יושב אצלי ג'ון בולטון בראש הסולם ואילו אהוד אולמרט ועמיר פרץ נדחקים לתפוס מקום ישיבה על החווק התחתון.
וא-פרופו פרץ: האם לא הבטיח שר הביטחון להודיענו תוך עשרים וארבע שעות את תוצאות הבירור בעניין "בית המריבה" בחברון, שמתנחליו שלומי-האמונים שילמו בעבורו, לדבריהם, 700 אלף דולר ואילו בעליו הפלסטיני מתעקש, כי לא היו דברים מעולם?
הה, יחסיותו של הזמן.
הכבוד של טומי
יוסף (טומי) לפיד, מי שהיה שר המשפטים ומנהיג "שינוי" ז"ל, הוזמן, כמו נכבדים אחרים, לפגישה עם מזכ"ל או"ם בבית הנשיא. המאבטחים לא הניחו לו להחנות את מכוניתו בתחום המשכן. יצא חמודנו טומי מהמכונית ונטש אותה כאות מחאה כשהיא חוסמת את שער הכניסה הראשי.
תלמיד חכם המוחל על כבודו, אמרו חז"ל, אין כבודו מחול.
בידוע לכל בר-בי-רב, טומי הוא תלמיד חכם.
וגם יש לו כבוד – עוד איזה כבוד!
אני, כמובן, לא הוזמנתי להיפגש עם ידידי משכבר הימים באן קי מון – עוד סטירת לחי חברתית! – וגם אין לי מכונית, אבל נניח שהיו מזמינים אותי והמאבטחים לא היו מניחים לי להיכנס לשטח המשכן, אני מניח שהייתי מוחה דמעה ומחנה את מכוניתי במקום אחר.
כשאר בני ישראל שאינם שרי משפטים לשעבר ומנהיגי מפלגות שגם הן כבר לשעבר.
אבל, על משקל הג'ינגל ההוא, "כי טומי הוא טומי / מה יש לְדַבֵּר / טומי תמיד הוא הטוב ביותר."
חג שמח!
* * *
משה גרנות
במכולת הזמן
על ספר שיריו של אנדרי פישהוף "כמעט"
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 64 עמ', 2002
במאמר מלא כאב וכעס, משווה ירון לונדון בין הנטייה ההולכת וגוברת בהוויה הישראלית להשתמש ב-HEBRISH בכל תחום מתחומי חיינו, ובין המאמצים מעוררי ההערצה של משורר כמו אנדרי פישהוף, אשר ביגיעה שלא תתואר סיגל לעצמו את מכמניה של השפה העברית, ולאחר שנים מעטות לבואו ארצה הוא מצליח לשורר בשפה רהוטה ומכמירת לב גם יחד. לונדון כמעט מרחם על אנדרי פישהוף, שבתוך כל בליל המילים הלועזיות ששוטפות את שפתנו – מצא הוא (פישהוף) לנכון לייסר את עצמו לשווא בשפה הקשה שלנו, במקום ללמוד "מעין אנגלית, שפת העילגים ההופכת לשפתם של אזרחי המושבה האמריקנית במזרח התיכון" (ירון לונדון, "שפת העילגים של הקולוניה", ידיעות אחרונות 14.3.02).
ללא ספק, הכעס של לונדון מוצדק, וכבר נשפכו נהרות של דיו מעטיהם של שומרי השפה ואוהביה על הכניעה המבישה הזאת שנכנע דובר העברית, מרצון, להשפעת הזיבורית של תרבות המערב. הישראלי המצוי דובר אנגלית עילגת, אך נוח לו לבלות בקניון (בסגול!) ובדראג סטור, קונה בסי פוד מארקט, קורא גלובס ורמת אביב מול… אבל בעיניי, די באנדרי פישהוף אחד כדי להעלות חיוך של שביעות רצון גם על שפתיהם של הספקנים והמאוכזבים שבמגיני השפה.
אנדרי פישהוף הגיע לארץ ב-1976, וכבר ב-1991 פירסם את ספר שיריו הראשון בעברית – "כאב לבן" (עקד), אחריו פירסם עוד שלושה: "ריקוד המילים" (עקד 1993), "שיבת הזמן" (הקיבוץ המאוחד 1997), והספר שהרשימה הקצרה הזאת מבקשת להתרכז בו – "כמעט" (הקיבוץ המאוחד 2002). אנדרי פישהוף עשה, לטעמי, את הבלתי יאומן, שכן הוא היה משורר ידוע ברומניה, ארץ הולדתו. בארץ הספיק לפרסם שני ספרי שירה מוערכים מאוד, ברומנית – "דיאלוג דמיוני" ו"שכחת העצמי", וכל זאת, כשכבר השתרש בארץ, וכאמור, כבר כתב בעברית מפעימת לב ביופייה. קובץ השירים ברומנית "נגיעת הצל" פורסם ברומניה (טארגו-מורש 2000).
יש אנשים שנולדו "עם זה", כלומר, עם יכולת להטמיע מילים ולשונות, וכזה הוא פישהוף, שכבר בצעירותו תירגם את מיטב הספרות הרומנית להונגרית, ולהיפך. יכולותיו אלו באו לידי ביטוי גם בארץ – הוא מתרגם שירים של משוררים ישראלים כותבי רומנית לעברית, ואלה מתפרסמים בבמות שונות. אנתולוגיה של שירה זאת בתרגומו, בשם "חורף ירוק", יצאה לאור ע"י התאחדות אגודת הסופרים בישראל (1995).
ידוע לי על כ-60 סופרים ומשוררים כותבי רומנית, אשר הגיעו ארצה שנים רבות לפני אנדרי פישהוף, והם אינם יכולים להתנתק מהשפה שבה דיברו וכתבו בשחר חייהם. הם מתכנסים בבית השגרירות הרומנית, או בבית הסופר בתל אביב, קוראים זה לזה שירים וסיפורים בשפה שדיברו פעם בארץ כרבע מהאוכלוסייה, והיא הולכת עתה ונעלמת מההווי הישראלי. מעטים פרצו את מחסום השפה העברית, והבולט ביניהם הוא סנדו דוד, אך מפעלו של אנדרי פישהוף הרבה יותר מרשים, כי דוד הגיע לארץ בצעירותו-ממש, ואילו אנדרי פישהוף הגיע לכאן כשהיה כבר בן 36, גיל שמתקשה להטמיע עולמה של שפה חדשה.
עד כה פרשתי מעט רקע על שירתו של פישהוף, ועתה אתרכז בקובץ האחרון – "כמעט". נראה לי שבקובץ הזה, כמו בקודמו "שיבת הזמן", מתרכז פישהוף בנושאים שאנשים מן היישוב משתדלים להשכיח, משתדלים להשתמט מעימות חזיתי עימם: הזמן העושה בחיי האדם שמות, המוות המחכה לקורבנותיו הוודאיים, הבדידות, הזיכרון הכואב של האהבה. פישהוף מעדיף אימאז'ים וקונסיטים (שירי משל), בהם הוא יכול במעט מילים לחשוף את עומקן של מחשבות. הרי דוגמה:
דפי שירים
דפי השירים מפוזרים ביני ובינך
כשביל בלתי גמור
בין השער ובין הבית.
כמו רוחות רפאים קנאיות
הם מתחפשים
לדממות חונקות דממות אחרות.
מזמן לזמן אני אוסף אותם
בין כריכות של ספר
ומתאהב בנגיעתם בעיניי,
כמו שוטרים האוספים זונות
שבלעדיהן אין חיים,
ומשחררים אותן
מבלי לגעת.
כמעט, ע' 26
המשורר מדמה את השירים לשביל שלא נסלל עד תומו, לרוחות רפאים קנאיות, לדממות החונקות דממות אחרות, אבל הדימוי האחרון, המתפתח לכדי אימאז' שלם, מעביר את הקורא אל הוויה "לילית" – השירים המקובצים בספר דומים לזונות, הנאספות אל הניידת המשטרתית, שהשוטרים מתאהבים בהן, כמו המשורר, בראייה בלבד, ולא בנגיעה. התחושה הזאת שיש בכתיבת שירים משהו "לא הגון", ויחד עם זאת, משהו "לא סופי", משהו שאיננו נוגע באמת בחיים (כשם שהשוטרים אינם נוגעים בזונות "שבלעדיהן אין חיים"), היא תחושה המאפיינת משוררי אמת, שלעולם אינם מרוצים ממה שהם מצליחים ליצור במילים הבוגדניות. טשרניחובסקי לימדנו בשירו "הפסל", כי האמן לעולם איננו מרוצה מיצירתו העכשווית, ולעולם יאמין כי יצירתו הבאה תיגע בקצה מחשבותיו; ואלתרמן, שהיה הרבה יותר פסימי, לא האמין גם בכך, וראה ב"מלאכת השירים" מעין צחוק, שאיננו ממש נוגע בחווייה, אלא רק סובב סביבה בעיגול, וכל מה שאפשר להפיק ממנה הוא מייאש למדיי: "לשווא לשווא עמלנו לחבר לה / רוב מחשבות טובות וחרוזים רעים" ("בת המוזג").
בשיר אחר של פישהוף, הבנוי כקונסיט, מתואר "האני השר" לפאקיר השוכב על מצע של שקרים הדומים למסמרים, ההולכים ומצטופפים ומקילים על ייסורי המצפון:
על מיטת המסמרים
אני שוכב על מיטת מסמרים
של השקרים הקטנים
שלא הספקתי להצדיק:
מעין פאקיר מתחיל מנוכר מעקרונות.
בלי דעת מצטופפים המסמרים המתרבים והולכים
והופכים למשכב יציב ואהוב.
הגב מתיישר על חוד השקרים הקטנים
כולי ריס של אופק, המתרחק מדי יום
בעוד פיסת צל.
כמעט, ע' 41
המסמרים כאן, כמו הזונות בשיר הקודם, מבטאים, לדעתי, את חוסר הנחת של הכותב מיכולת המילים לבטא חוויה אמיתית, עמוקה. "השקרים הקטנים" הופכים להיות משהו חיצוני, אך גם אינטימי מאוד כמו "משכב יציב ואהוב", שלאחר שמתרגלים אליו – לא יכולים בלעדיו. מי שחי בעולמם של יוצרים, איננו יכול שלא להסכים עם "הדיאגנוזה" המופלאה הזאת.
האכזבה המרה מיכולת ההבעה שבה ניחן המשורר, כל משורר, נובעת אצל פישהוף מיחס של יראה אל "השיר בה"א הידיעה", האידיאה הגדולה שמאחורי המילה המופלאה הזאת. את רחשי היראה האלה ניתן למצוא בשיר הארס-פואטי "שתי אמירות על שיר":
השיר אינו תמרור המוצב בצד הדרך, אזהרה מפני סכנה.
ולא חולפים על פניו עם רדיו פתוח לחדשות
והוא לא נותר מאחור מאובק, עקום בצבע אחיד,
כי לקרוא שיר פירושו לעצור מלכת,
להתיישב אל מול עצמך ולגעת בדממה שבין המילים.
כמעט, ע' 18 (ראו גם ע' 15)
רבים משיריו של פישהוף עוסקים במה שנהוג לכנות "מצבו של האדם", כמו השיר מכמיר הלב "שיר אהבה של מזדקן" (כמעט, ע' 24), בו ימצא הקורא את האימאז' הנפלא – "סביב צווארי חגור אוויר דחוס של היסוסיי", או כמו השיר הסרקסטי "מוצ"ש בקניון" (שם, ע' 36); נראה לי כי השיר המביע בצורה הקולעת ביותר את כאב ההוויה האנושית הוא השיר הקצר, המתחפש ל"עצה טובה", ש"האני השר" מייעץ לאהובתו:
לא תוקפים כלבים
אמרתי לך: לא תוקפים כלבים
ולא בורחים מהם.
נשמה מבוהלת משאירה ריח
כמו עקבות של פושע.
לכי בדרכך כאילו הכלבים המאיימים
אינם שם,
כי אין עונש גדול יותר מהיעדר תשומת לב.
כמעט, ע' 28
הרושם הראשוני, כאמור, הוא שהכותב מייעץ עצה חכמה וטובה לאישה שהוא חרד לשלומה, מעין מה שמייעץ ספר משלי – "מחזיק באוזני כלב עובר – מתעבר על ריב לא לו," אך השורה האחרונה הופכת את הקערה על פיה, והקורא מנסה בעקבותיה לשער מי הם באמת הכלבים, ומי באמת מצוי בעונש של היעדר תשומת לב.
אחד המוטיבים החשובים בשירת ספרד של ימי הביניים הוא מאבק "האני השר" עם הזמן המתאכזר לאדם, ובסופו של דבר מזקין אותו וממית אותו. המוטיב הזה תופס חלק נכבד משירתו של פישהוף. הוא אף כינה את קובץ השירים הקודם שלו בשם "שׂיבת הזמן", ורוב שיריו שם מתרכזים סביב נושא זה, כפי שניתן להתרשם אפילו משמות השירים: "פיתולי הזמן", "זמן נבגד", "הזמן העקום", "שיבת הזמן" ועוד. הוא כותב שם על "המסך של האין עוד", על "הזעקה החירשת" של הזמן החולף, על חריזת "עובדות על חוט מתהדק סביב צוואת המוות", ובעיקר על הפרידות שהזמן מייעד לחיים, החל מהפרידה הראשונה מגוף האם, שהיא "תחילתו של מוות אינסופי". היקום הקטן של "האני השר" הוא כמו בועת סבון "בין שתי כפות ידיו של האינסוף".
המוטיב הזה חוזר גם בשירים של הקובץ שלפנינו, ושוב בצורה המועדפת על פישהוף – הקונסיט:
אין כל חטא
נדמה שכל בוקר אני מתייצב במכולת הזמן
וקונה את מנת החלום.
התשלום נרשם לזמן כלשהו
כי אין מרק בחינם.
פעם עמדה לפניי בתור אישה
שביקשה להחזיר חלום מקולקל
או נדמה לה שהוא כזה, כי הסב לה אושר.
קניתי אותו במחיר יקר מנשוא.
כה קצר היה האושר
שנמוג עוד טרם למדתי על קיומו
ואני מוסיף להתייצב כל בוקר במכולת,
כי אין כל חטא באושר קצר
שהושב מידיה של אישה מופתעת.
כמעט, ע' 40
קשה לתאר קונטרסט יותר גדול מחלומות של גבר ואישה בהשוואה לעמידה בתור במכולת, ודווקא משום כך, השיר נוגע בלב לבה של ההוויה האנושית, הנזקקת למנת אושר במרווח הקטן של הזמן, כמו למזון הנקנה בהקפה. החלומות אינם נמכרים במרכול גדול, בקניון מפואר, אלא "במכולת הזמן", והאושר איננו מנת חלקם של אוהבים, אלא חוויות ממוחזרות ומוחזרות ל"זבן" הזמן.
מי שמבקש למצוא אופטימיות אצל פישהוף, עלול להתאכזב, אך מי שמבקש למצוא היגדים מופלאים המתארים נכוחה את הלכי הנפש – וכל זאת בשפה יפיפייה ובפרוסודיה חכמה – ימצא גם ימצא בשירתו.
יוסי גמזו
מִשִּירֵי הַגֶּבַעטְרוֹן
עם הבּשֹורה המשֹמחת על הענקת פּרס ישֹראל
אִלּוּ כָּל הָאוֹהֲבִים
תָּלוּ בַּכּוֹכָבִים
בְּלַיְלָה זֶה אֶת מַבָּטָם, –
אִלּוּ כָּל הַלִּגְיוֹנוֹת
הִשְלִיכוּ פִּגְיוֹנוֹת
לְמַרְגְּלוֹת אַהֲבָתָם, –
אֵיךְ הָיוּ נוֹשְרִים אֵלֵינוּ
חֲלוֹמוֹת בְּשֵלִים,
אֵיךְ הָיוּ רוֹגְעִים גַּלֵּינוּ,
יַלְדָּתִי שֶלִּי.
אִלּוּ כָּל הָאוֹהֲבִים
תָּלוּ בַּכּוֹכָבִים
בְּלַיְלָה זֶה אֶת מַבָּטָם, –
קָמוּ לְעֵינֵינוּ
מִמְּצוּלוֹת שִירֵינוּ
כָּל הָאַגָּדוֹת כֻּלָּן...
*
אִלּוּ כָּל הָאִמָּהוֹת
הֵמֵסוּ בִּדְמָעוֹת
אֶת סוֹלְלוֹת הַתּוֹתָחִים, –
אִלּוּ כָּל הַחֲפִירוֹת
פְּצוּעוֹת וַאֲפֹרוֹת
לֹא הֶעֱלוּ אֶלָּא פְּרָחִים, –
אֵיךְ הָיָה חוֹלֵף הָרוּחַ
קַל בַּמִּשְעוֹלִים,
אֵיךְ הָיָה יוֹמִי זָרוּחַ,
יַלְדָּתִי שֶלִּי.
אִלּוּ כָּל הָאִמָּהוֹת
הֵמֵסוּ בִּדְמָעוֹת
אֶת סוֹלְלוֹת הַתּוֹתָחִים, –
קָמוּ לְעֵינֵינוּ
מִמְּצוּלוֹת שִירֵינוּ
כָּל הָאַגָּדוֹת כֻּלָּן...
*
אִלּוּ כָּל הַבִּעוּתִים
נָפְלוּ מִתְמוֹטְטִים
עַל סַף לִבֵּנוּ הַזּוֹכֵר, –
אִלּוּ זֶמֶר שְֹדוֹת הַקְּרָב
הִנִּיחַ אַחֲרָיו
אֶת מְקוֹמוֹ לְשִיר אַחֵר, –
אֵיךְ הָיָה חוֹפֵז הָאוֹר
עַל כָּל הַמִּכְשוֹלִים,
אֵיךְ הָיָה לִבִּי נֵעוֹר
אֶל יַלְדָּתִי שֶלִּי.
אִלּוּ כָּל הַבִּעוּתִים
נָפְלוּ מִתְמוֹטְטִים
עַל סַף לִבֵּנוּ הַזּוֹכֵר, –
קָמוּ לְעֵינֵינוּ
מִמְּצוּלוֹת שִירֵינוּ
כָּל הָאַגָּדוֹת כֻּלָּן...
לשיר זה, מראשוני השירים של הגבעטרון, חוּבּרוּ שני לחנים. האחד – בּידי שמעון ישֹראלי,
והשני – בּידי נחוּם היימן.
אמנון בי-רב
כוחה של רכילות
מזיכרונותיו של עורך עיתון
אליעזר גרוסמן היה בחור צעיר, באמצע שנות העשרים שלו. איש לא ידע את שמו המלא. הכול הכירו אותו כסתם אלי.
כלפי חוץ, היה עוד אחד מאותם עיתונאים צעירים המסתובבים במערכת ומנסים למצוא לעצמם שטח פרטי, בו יוכלו להתבלט. הוא היה ממוצע קומה, בעל שיער שטני, מתולתל מעט, ועיניים חומות כהות. הוא לבש תמיד מכנסי ג'ינס וחולצות מפוספסות בצבעים קצת צעקניים מדי.
הדבר הבולט שייחד אותו, היה החיוך התמידי שנח על פניו. חיוך שאמר שהכול בסדר, שהוא מרוצה מחייו, שאין לו טענות כלפי אף אחד ואפשר לפנות אליו בכל רגע. מי שהתבונן בו שנייה אחת נוספת, היה יכול לגלות בחיוכו גם תמימות ילדותית מעט, והרבה מאוד טוב-לב.
אלי גרוסמן החל את דרכו בעיתונות ככותב ועורך את מדור הרכילות הצבעוני של מוסף סוף השבוע המצורף לגיליון השבת. ומאחר שמעולם לא חתם בשולי המדור את שמו המלא, נודע שמו ברבים כ'אלי גימל'. מכתבים שהופנו אליו נשאו את השם הזה ואיש לא התפלא שהם גם הגיעו לתעודתם.
הוא התייחס לעבודתו ברצינות תהומית ובחשיבות גדולה, כראוי לאחד המדורים הנקראים ביותר בעיתון.
כדי לאסוף את הקטעים הקטנים מהם היה מורכב מדורו השבועי, הוא טרח ללכת לכל המסיבות המדוברות, לכל האירועים הנחשבים, לכל הצגות הבכורה אליהן הוזמנו המכובדים הידועים ביותר, ולעיתים קרובות גם לאירועים חשובים פחות, בפינות נידחות של העיר הגדולה, בתנאי שהוזמן אליהם גם שר, או חבר-כנסת, והכול כדי להשיג עוד קטע משעשע ובלעדי למדור שלו.
בנוסף לכל אלה, הוא שמר על קשר טלפוני ואישי מתמשך עם שורה ארוכה של יחצנים ויחצניות, חשובים יותר וחשובים פחות, והללו העבירו לו בקביעות סיפורים קטנים על המפורסמים והמפורסמות שבשירותם עבדו.
אחד העקרונות שהינחו את אלי בהכנת מדורו, היה הגינות מלאה כלפי גיבורי הקטעים הקטנים שליקט ממקורות שונים.
הוא היה מתקשר לפוליטיקאים, לשחקנים, לזמרים, לספורטאים, לדוגמניות ולאנשי חברה, מספר להם על השמועה ששמע ומבקש את תגובתם.
וכך, בצד המעשה שסיפר, היה מביא גם את תגובת נשוא הסיפור הרכילותי. לפעמים עם הכחשה, לפעמים עם תיקון, לפעמים עם הבהרה, ולעיתים קרובות גם עם מחמאה על האתיקה המקצועית הראויה לציון.
לא פעם התבקש על-ידי אחד מגיבורי מדורו שלא לפרסם סיפור מסויים. במקרה כזה היה יכול להיכנס עם המבקש לוויכוח ממושך, כדי לשכנע אותו בחשיבות שהוא מייחס לגילוי האמת, גם אם אינה נעימה, או אינה מוסיפה כבוד.
רק כאשר סיפור הרכילות היה בבחינת חדירה מובהקת לצנעת הפרט, ואלי היה משתכנע מעל לכל ספק שפרסום הסיפור עלול לפגוע בשלום הבית, בנפש הילדים, או בכבוד המשפחה, היה מבטיח לאיש-שיחו לגנוז את הסיפור ולהימנע מגילוי פרטיו, אפילו ברמז או בעילום-שם.
וגם נכונות זו, לשמור על סודות מחייהם הפרטיים של המפורסמים למיניהם, הוסיפה למדורו לא רק אמינות, אלא גם נכונות של רבים לשתף עימו פעולה ולמסור לו עוד ועוד סיפורים לוהטים ובלעדיים.
"האוזן של אלי," כך נקרא מדורו הפופולארי. הוא היה ממוקם בסוף החוברת, אבל רבים בחרו לפתוח את השבועון דווקא בעמודים אלה, כדי להתעדכן בסיפורי הרכילות החמים והעסיסיים ביותר.
לזכותו ניתן לומר, כי בעבודת נמלים ממושכת ועקבית, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, הצליח אלי לרכוש לעצמו מוניטין כרכילאי-צמרת מפורסם לא פחות מגיבורי מדורו.
ולא פחות מכך, הוא הצליח לספק בקביעות נושאי-שיחה מסקרנים ופיקנטיים למיפגשים חברתיים של קוראי העיתון.
שלטונו הבלתי מעורער של אלי גימל בעולם הרכילות התוסס והמדובר היה יכול להימשך עוד שנים רבות, לולא קם לו לפתע מדור מקביל באחד העיתונים המתחרים.
תחילה היה זה מדור צנוע, שהשתרע על שני טורים בלבד. לעומת שני העמודים השבועיים שהוקדשו ל"אוזן של אלי", התחרות הפתאומית לא נראתה מסוכנת.
אבל משבוע לשבוע גדל המדור המתחרה. הוא הוסיף סיפורים בלעדיים, חדר לתחומים נוספים, פירסם גילויים חדשים, עד שכבש אף הוא שני עמודים גדולים, מעוטרים בתמונות צבעוניות. חלקן, בניגוד לתמונות שפורסמו במדורו של אלי גימל, הציגו את הדוגמניות המבוקשות ביותר בתנוחות אקרובטיות מקוריות, בכיסוי גוף שלעיתים קרובות היה הרבה פחות ממינימלי.
ולא עוד, אלא שהמדור המתחרה הצליח לפרסם בהבלטה, מתחת לכותרות מגרות ומתגרות, סיפורים מפולפלים לא פחות – ולמען האמת, לפעמים אף הרבה יותר – על המפורסמים הפופולאריים ביותר במדינה.
התעלומה הגדולה ביותר היתה זהותו של עורך המדור המתחרה. שכן, מתחת לכותרת הלא כל-כך מקורית, שהתנוססה בראש המדור החדש "שמעתי ש..." – לא היתה חתימה כלשהי.
תחילה ניסה אלי לגלות, בשורה מגוונת של אמצעים ואנשי קשר, מי מסתתר מאחורי התחרות הבלתי צפויה שקמה לו לפתע, אך מאמציו הוכתרו בכישלון חרוץ. איש לא ידע להגיד לו את השם המבוקש.
אפילו אנשי יחסי הציבור של שחקנים וזמרים, שעמדו בקשר טלפוני ישיר עורך המדור, לא ידעו את שמו. אחדים מהם סיפרו לאלי גימל, כי מסרו את האינפורמציה שלהם לאישה, שנשמעה להם "ידידותית ונחמדה". אחרים טענו שהדובר בשם "שמעתי ש..." היה גבר, שגילה בקיאות רבה בשמות האנשים שזכו להתפרסם במדור.
אלי הגיע למסקנה ההגיונית, כי הסיפורים למדור החדש מגיעים מעיתונאים רבים, בעוד העורך אינו אלא אדם טכני, המרכז את הסיפורים, משכתב אותם בלשון קלילה ואחידה ומוסר אותם לדפוס.
מסקנה זו הרגיעה אותו במקצת. שכן, ידוע שמדור קבוע המסתמך על חסדיהם ורצונם הטוב של כותבים רבים, אינו יכול להאריך ימים. מה גם שהיעדרו של עורך-מתחרה, כוכב-תקשורת בזכות עצמו, מצמצם במידה ניכרת את האיום על שלטונו הבלעדי של אלי גימל בעולם הרכילות.
כדי לעמוד בתחרות הבלתי צפויה, החליט אלי להזרים דם חדש למדורו, רק שלא לפגר אחרי הישגיו של המדור האחר, שמנסה לכרסם במעמדו הבלתי מעורער.
בשלב ראשון התקשר לכל העוסקים ביחסי-ציבור והבטיח להם יחס מיוחד ומיקום מועדף, אם יעבירו אליו ראשון ובלעדי את הסיפורים שהם רוצים למכור לאמצעי התקשורת. במקביל, ביקש שיתנו לו עורך-גראפי צעיר ונמרץ, על-מנת לתכנן למדורו עיצוב חדש, מהפכני ומקורי.
אבל ההחלטה החשובה ביותר, אותה קיבל לאחר לבטים והיסוסים רבים, היתה להוריד במקצת את הרף הגבוה של האתיקה המקצועית שהציב לעצמו כעיתונאי. לא עוד בקשת תגובה מכל אדם שסיפור אישי עליו עומד להתפרסם במדור. לא עוד התחשבות בכל מחיר בדעתם ובבקשותיהם של גיבורי הסיפורים שלו. והחשוב מכל – לא עוד פסילה טוטאלית של סיפורים רגישים הנוגעים בצינעת הפרט.
"במלחמה כמו במלחמה," אמר אלי גימל לעצמו כאשר ניגש לכתוב את המדור הבא שלו, "אמנם, ייתכן מאוד שיהיו אנשים שישלמו את המחיר, אבל אני אזקוף לזכותי את הניצחון."
השבועות הבאים היו סוערים במיוחד. המאבק בין שני מדורי הרכילות היה חריף ותובעני. הסיפורים שהובאו בהם היו מעניינים, ולא פחות מזה – חושפניים.
המציצנות חגגה בראש חוצות וחדרה אל חדרי-חדרים, שבעבר הכל-כך קרוב היו מוגנים מעין הציבור.
מחיצות של הגינות, שעד לפני ימים לא רבים היוו מחסום בפני פירסום סיפורים שהוצנעו על-ידי בעליהם – הוסרו ללא מחשבה מעמיקה מדי.
הרסן שכבל את ידיהם של עורכי המדורים – הוסר במחי אחד. פתאום הכול היה מותר וגלוי ופתוח וחשוף.
מפורסמים מכל הסוגים – זמרים, שחקנים, סופרים, פוליטיקאים – גילו שחייהם הפרטיים נהפכו להיות לנחלת הכלל. גירושין, בגידות, ילדים מחוץ לנישואין, רומנים שהחלו והסתיימו – כל אלה נהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממנת הבידור השבועית שהוגשה לקוראים, במסווה של אינפורמציה עניינית ולגיטימית.
התחרות בין שני המדורים הייתה קשה וחסרת מעצורים. כאשר חסרו סיפורים פיקנטיים חדשים, החלו עורכי המדורים לנבור בארכיון, כדי להעלות משם על מזבח המירוץ אחר הבכורה סיפורים ישנים, שעדיין היה בהם עניין כלשהו.
כצפוי, החלו להגיע למערכת מכתבים נזעמים של מפורסמים שנפגעו מחשיפת חייהם הפרטיים. אחדים מהם אפילו איימו בתביעות משפטיות. אבל ניסיון העבר הוכיח, כי איומים אלה נאמרים בדרך כלל רק בשעת ריתחה, בעקבות הפירסום, ולאחר שבוע-שבועיים נעלמים כלא היו.
בשיחת הבהרה שיזם עורך השבועון עם אלי גרוסמן, קבע אלי גימל כי כל מה שפורסם במדורו, היה אמת.
"אולי לא כל האמת," טען להגנתו, "מפני שבסך הכול אני די מרחם על האנשים האלה, שאינם יודעים לשים גבולות לתעלוליהם, ולכן איני מפרסם פרטים שבאמת היו מסוגלים לפגוע קשה בהם ובמשפחותיהם."
לאחר מחשבה נוספת הוסיף בנחרצות:
"אבל כל מה שמתפרסם במדור שלי הוא אמת. נראה מישהו מכל אלה שכתבתי עליהם, מנסה לתבוע אותי על שקר, עלילה או השמצה חסרת-בסיס," סינגר בלהט על מדורו, "אני מוכן להתחייב, שכל הסיפורים שפירסמתי הם נכונים ואמיתיים מתחילתם ועד סופם."
כאשר ניסה עורך השבועון להעלות את נושא הפלישה הגסה לצינעת הפרט, שאין בה כל עניין לציבור, התרתח אלי גימל.
"איזה פלישה ואיזה צינעה," עיניו ברקו וקולו עלה באוקטבה שלמה, "כל המפורסמים האלה חייבים להבין, שגם חייהם הפרטיים הם חלק מהעניין הציבורי. הם פונים אלינו כדי שנכתוב על השירים שלהם, על ההצגות שלהם, על הספרים שלהם. הם מנסים לפתות אותנו בהזמנות ובמתנות ובכיבודים שונים, הכול כדי שנפרסם את מעשיהם והישגיהם בעיתון. לכן הם צריכים גם להבין, שמעמדם מחייב אותם לנהוג בהתאם לכללי ההתנהגות המקובלים בחברה. אם מישהו לא רוצה שיכתבו עליו שהוא בוגד באשתו – שלא יבגוד. אבל אם הוא מעז להיראות בציבור מחובק עם מישהי שאיננה אשתו – שלא יתפלא שאחר-כך כותבים על זה בעיתונים."
שלושה חודשים לאחר שהחל הקרב הגדול בין מדורי הרכילות, נכנס אלי גרוסמן לחדרי. הוא נראה שפוף. עיניו היו עצומות למחצה. פניו קודרים.
"שב," אמרתי לו, "מה אני יכול לעזור לך?"
הוא התיישב על קצה הכיסא והניח על שולחני גזיר עיתון.
"קרא," אמר בקיצור.
היה זה קטע שפורסם במדור הרכילות של העיתון המתחרה.
קראתי.
"ידידנו מן המדור העייף 'האוזן של אלי', הלא הוא אלי גימל הידוע לשימצה, שבתעודת הזהות שלו קוראים לו גם אליעזר גרוסמן, נראה השבוע בסביבה מקורית ובלתי צפויה. במקום לבקר במסיבה כלשהי כדי לאסוף חומר חדש לטורי הרכילות העלובים שלו, ניצפה אדון גימל במצב מביך, במרכזו של מועדון פרטי המיועד להומוסקסואלים בלבד. ולא עוד, אלא שכתבנו החרוץ גילה את אליעזר גימל הנ"ל כשהוא מתמזמז במרץ עם גבר שמנמן וקרח. מקורות יודעי-דבר ומוסמכים מוסרים לנו, כי נטיותיו המיניות החריגות של מר גימל היו ידועות לרבים מזה זמן רב, אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מעז להציג אותן בגלוי לעיני הציבור הרחב. מאחר שכך, אנחנו אומרים שלוש פעמים 'מברוק' לאדון אלי-אליעזר-גימל-גרוסמן. ולא נשאר לנו אלא לסיים בברכת 'ברוך מוציא הומואים מן הארון'."
הנחתי את גזיר העיתון על השולחן והרמתי אליו את מבטי.
בעיניו היו דמעות.
"לא נעים," אמרתי לו.
הוא קינח את אפו.
"אני לא יודע מה לעשות," הוא דיבר בקול נכאים, "במשך כל השנים ניסיתי להסתיר את זה. הוריי אנשים זקנים, חולים, ובנוסף לכך – דתיים. הם אפילו לא מעלים בדעתם שהבן שלהם, שבעיניהם הוא המוכשר והמוצלח ביותר מכל ילדיהם, עיתונאי מכובד בעיתון כל-כך גדול וחשוב, הוא בסך הכול הומוסקסואל. אבא שלי עבר לא מזמן התקף-לב. רק לפני שבועיים חזר מבית החולים. אם הוא יקרא את הקטע המגעיל הזה, אני לא בטוח שיצליח להחזיק מעמד."
עיניו נעו מצד לצד בחרדה גלויה.
"הוריך ודאי לא קוראים בעיתון מדורים מסוג זה," ניסיתי להרגיע אותו.
"הם אולי לא," קולו רעד מעט, "אבל יש לי גם אחים ואחיות. והם לא רק קוראים את הזבל הזה. הם גם מתייחסים לכל מילה שכתובה בעיתון כאילו היא לא פחות ולא יותר האמת בהתגלמותה. ואחרי שהם יקראו את הקטע האינפנטילי הזה, אני בטוח שלפחות אחד מהם ירוץ להוריי וייתן להם לקרוא את זה."
"מדוע שלא תבקש מהם כבר עכשיו להסתיר את זה מהוריך?"
הוא גיחך בכאב.
"לבקש? מהם? הם הרי יחגגו על זה ויעשו לי דווקא. 'הנה,' הם יגידו להורים שלי, 'תראו מה בסוף יצא מהבן הכי מוצלח שלכם. לא משכיל, לא עיתונאי, לא שום דבר. בסך הכול איזה הומו דפוק, שמתמזמז עם גברים באיזה מועדון של הומוסקסואלים. הנה, תקראו בעצמכם, הכול כתוב בעיתון.'"
קולו גווע.
"מדוע, בעצם, באת אליי?" שאלתי.
הוא הביט בי בחשש.
"אני רוצה להפסיק לערוך את המדור הזה," הוא דיבר לאט, כאילו אינו בטוח שזה באמת מה שהוא רוצה להגיד.
"בגלל הקטע הזה?"
"גם בגללו," קולו התחזק, "אבל זה היה רק הקש ששבר אותי. בשבועות האחרונים אני עושה דברים שאינני שלם איתם. אני מפרסם קטעים שהם לא רכילות תמימה, כמו שהתרגלתי לכתוב בשנים האחרונות, אלא רוע-לב במובן הגרוע ביותר של המילה. חיטוט אכזרי בתוך הפצעים הכואבים ביותר של בני האדם. בהתחלה לא כל-כך הבנתי מה אני עושה. התחרות בין העיתונים סינוורה אותי. רציתי לנצח ולא נתתי לעצמי דין וחשבון לאן כל זה מוביל אותי."
הוא נראה שבור.
נראה היה שכל מילה היוצאת מפיו גורמת לו ייסורים.
אחר-כך השפיל את עיניו והמשיך לדבר.
"ופתאום בא הקטע הלעגני הזה ופקח לי את העיניים. כאילו שמישהו חבט לי על הראש בפטיש של חמישה קילו. פתאום הרגשתי בעצמי, את כל מה שעשיתי לאחרים במשך שבועות וחודשים רצופים. המילים הללו," הוא הצביע על גזיר העיתון שעדיין היה מונח על השולחן, "כל אחת מהן היא כמו סכין שנתקעת בבשר החי, וחותכת, וחותכת, וחותכת. זהו מסוג הכאבים שאתה לא יודע איך להתמודד איתם. זה לא רק כאב פיזי. זה גם עלבון. זה גם השפלה. זה גם ביזיון. זוהי חדירה לנקודה החסויה ביותר של הפרטיות. פלישה לעולם האינטימי שלי, שתמיד חשבתי שרק אני חי בתוכו. ופתאום אני מוצא את עצמי נאלץ להתמודד עם החשיפה הזאת. עם הרגל הגסה וחסרת הרגישות שדורכת בתוך הנשמה שלי."
הוא השתתק וכיסה את פניו בשתי ידיו. שניות ארוכות לא אמר מאומה.
אחר-כך הזדקף במקומו ושילב את אצבעות ידיו זו בזו.
"ומכל הסיבות האלו, ותאמין לי שיש גם סיבות אחרות, אני לא חושב שאוכל להמשיך לכתוב את המדור הזה," עכשיו היה קולו יציב יותר, כאילו הצליח לגבור על היסוסיו ולהגיע להחלטה סופית, "אני מקווה שאתה מבין אותי."
הוא לא המתין לתשובה.
כשסיים לדבר, קם ממקומו, הניע בראשו ויצא מהחדר.
למחרת אחר הצהריים מצאו את גופתו של אליעזר גרוסמן ליד פסי הרכבת, כמה מאות מטרים מהתחנה הישנה של עתלית. לא הרחק משם נמצאה גם מכוניתו, חונה בפינה המרוחקת של החניון.
חקירת המשטרה העלתה, שהוא זרק את עצמו מתחת לגלגלי אחד הקרונות, כאשר הרכבת יצאה מן התחנה. נהג הקטר אפילו לא הרגיש בכך והמשיך בדרכו.
הוא לא השאיר אחריו מכתב שיסביר את פשר מעשהו.
אולי חשב שעשרות מדורי הרכילות שכתב, יהיו התשובה הטובה ביותר לשאלות שיתעוררו לאחר מותו.
הקרקס ששמו: "עמיר פרץ שר הביטחון"
יחליף בקרוב את שמו ל"עמיר פרץ שר האוצר"
אבירי הצדק החברתי ושלי יחימוביץ
שנסו מותניכם והתכוננו לאכזבת חייכם הבאה!
ואחרי האוצר – תחנתו הבאה של עמיר פרץ
תהיה משרת מנתח לב בכיר באחד מבתי החולים הידועים בארץ
כי לשם כך נדרשים פחות כישורים מאשר לתפקיד שר הביטחון
הפינה של ההוא מחלם
שימו לב / אנחנו נעשה את העבודה / אתם / צריכים רק להתקשר למספר / אין / כורח לשלם מראש מקבלים / המחאות וצי'קים דחויים / הרי / לכם דוגמא – חיים נאמן אשר / ציבה את גופתו למדא מתאבל / מרה על ידידיו חבִּיבִּי ביל"ו / כי אינו הוא איש הדר צדיק חציל / נפש אוהב אדמ נחתום לאשת / חיקו בקרניים נאמן ולקב בנו / דודי יעל נאמנה נכדו וניניהו // אני מקווה שאכן שלמם לבכם / רק לא לשכוח את המזומנים!
ישראל הר
שלום אהוד,
השגיאות הן בכוונה. הלוואי ויכולתי גם לנקד כמו שמצאתי את ההודעה הזאת. התיבה נֹח בשבעים ושבעה ועוד שגיאות ניקוד.
שלך,
ישראל הר
כל הכבוד לאליהו הכהן
כל הכבוד ההערכה והיקר לאליהו הכהן,
אכן, יודע כל [גיליון 229]
סיפור מרתק!!
תודה,
חג שמח למספר הזוכר השומר מקורות עלומים, לעיתון שמצא מקום להעלותו ממסתריו ולחשפו בפני כולנו ולד"ר מלאכי השואל הסקרן.
חג שמח,
רנה ש.
האמת על חייו עד מאה ועשרים של שמוליק כהן
אהוד,
ומה קרה לוודקה המשופרת [גיליון 229] שהם עושים ומגישים אותה קפואה עוד לפני שמתחילים את החגיגה. מקוה שלא "פיספסתם". אין מה לדבר, מסעדה שמשאירה טעם טוב.
רות כץ-ירדני
רות,
אכן, שכחנו לציין, בתוך השולחן העשיר והגדוש במסעדת שמוליק כהן, את הגשת כוסיות הוודקה הקפואה והטעימה, שגם הן כלולות במחיר.
אהוד
שלום לך אהוד,
אני נהנה לקרא את "חדשות בן עזר" אך ברצוני לתקן טעות לא נעימה שהתפרסמה בביקורת על מסעדת "שמוליק כהן" [גיליון 229], שם אני נהנה בחברת מרעי כל יום שישי. ולעניין – שמוליק כהן חי ונושם ביננו – עד מאה ועשרים ובבריאות.
אנא תקן את הטעות המצערת.
אילן
אילן,
אפשר לדעת מהי הטעות?
כל מה שדיווחתי על הארוחה הוא אמת לאמיתה, רק שכחתי את הוודקה הקפואה וזאת אתקן.
אהוד
אהוד,
הטעות המצערת היא שכתבת ששמוליק כהן ז"ל וציינת זאת פעמיים. לידיעתך שמוליק כהן האיש חי – ונושם עמנו ונקווה שבבריאות עד מאה ועשרים, וחבל ששלחת אותו למנוחת עדן בטעות ובטרם עת.
אילן
אילן,
אני מתנצל מקרב לב על הטעות, שרק עכשיו הבנתי אותה ממכתבך. במשך כל ארוחתנו במקום ניתן לנו להבין ששמוליק כהן כבר איננו ובני משפחתו הם שממשיכים אחריו את המסורת במסעדה בעלת ההיסטוריה. כה חזק היה הרושם שהוא איננו, עד שגם ממכתבך הראשון התרשמתי שאתה מדבר על רוחו ומסורתו שעדיין נמצאים אתכם, ולא עלה על דעתי שהמידע או הרושם שקיבלנו במסעדה יש לו משמעות אחרת. האמן לי, זו היתה טעות בתום לב שנוצרה גם מהשיחה עם נכדתו הנחמדה שהגישה לנו את שפע המנות, והיא לא ציינה בפנינו שהוא עדיין חי אלא הבנו כאילו היא ואימה ממשיכים את דרכו. כך ממש התרשמו גם שותפיי לסעודה. ממש אי הבנה מצערת. ואני מתנצל בפני כל המשפחה על הטעות ושתהיה לו זו סגולה לאריכות ימים.
אהוד
"הגדה של פסח" ו"בצאת ישראל ממצרים"
עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
לפני 27 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה ונמכר עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בשכונת נווה צדק בתל אביב לקוחים מ"מבין חולות וכחול שמיים".
הצלחת הספר הביאה את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שגוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, אך בלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושני הספרים נדפסו עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של גוטמן במהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, ובייחוד לקראת הפסח, בדוכן הספרים במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך), ושעדיין נמכר מדי שנה במאות עותקים כי הוא ספר מתנה.
וכן את "הילדה מן הים" של א. בן עזר, סיפור אהבה חד-צדדית על ילד וילדה על שפת הים, כאשר הילד מנסה גם לשדך את אימו לאבי הילדה. הספר יצא לאחרונה במהדורה שנייה בהוצאת הקיבוץ המאוחד (טל. 03-5785810, הירקון 23 בני-ברק) עם ציוריה היפהפיים של גיל-לי אלון קוריאל, אך אינו מופץ בחנויות.
אהוד בן עזר
הסינאופסיס של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, נובמבר 1973
[המשך מגיליון 229, סוף הסיפור]
26.11.73. א' כסלו תשל"ד. יום שני. ערב. סיימתי סוף-סוף את כתיבת קורות נסיעתי ביומן. עתה בקצרה על הימים מאז חזרתי.
מיום חמישי עד אתמול אחר-הצהריים הייתי עסוק בעיקר בשמיעת ההקלטות. ערכתי לי תמצית מפורטת שלהן [הסינאופסיס], עם מיספרים, והעתקתי במכונת-הכתיבה. מחר אני מקווה למסור את החומר לרס"ן גידי בענף הסברה, כדי שיעשו סטנוגרמות מהחומר, ולהתייעץ איתו על המשך העבודה.
ביומיים הראשונים לאחר שחזרתי הסתגרתי רוב הזמן, ניתקתי את הטלפון. שמיעת ההקלטות היתה דבר לא קל. רק עתה הרגשתי באיזו התרגשות וכאב דיברו האנשים. ועם זאת יש לי הרגשה שאת רוב החומר לא יסכימו לפרסם מטעם הצבא. זה מדכא וביקורתי מדי. אי אפשר לעשות מזה סיפורי גבורה סטראוטיפיים. אין דבר. אני את שלי עשיתי, ואם החומר לא נראה להם – שיעשו מה שהם רוצים.
אתמול בערב הלכתי עם אירן להצגת "טיפולים אחרונים" של א.ב. יהושע בתיאטרון הקאמרי. תחילת המחזה מבטיחה, ומשחקו של יוסי ידין מפתיע לטובה. אבל אחר-כך לא מתרחש שום דבר עמוק ומשמעותי, וההצגה מתמשכת ומשעממת. החלטנו ללכת ביום רביעי לאסיפה פוליטית. היום גם צירפתי חתימתי לעצומה של פרופסורים וחברי קיבוצים, סופרים ועיתונאים, בדבר פתיחת רשימות המועמדים ואפשרות להגיש רשימות חדשות לבחירות.
*
29.11.73. ד' כסלו תשל"ד. יום חמישי. עבר שבוע מאז חזרתי. ממפקדת קצין חינוך טרם טרחו להתקשר אליי כדי לקבוע לי פגישה לשם הדבר הפשוט של מסירת הקסטות לפיענוח. כמה פעמים צלצלתי אליהם ותמיד הם עסוקים. המדובר ברס"ן בשם גידי. החלטתי שלא לפי כבודי הוא לרוץ אחריהם.
אתמול התפרסמה בעיתון מודעה של ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים. מצאתי לחובתי המצפונית והאזרחית להביא לידיעתם את ההקלטות שבידי. כתבתי מכתב וצירפתי את תמצית תוכן הקסטות [הסינאופסיס], ובמכתב ציינתי כי לדעתי על הוועדה לשמוע את דבריו של סא"ל אמנון אשכול, מג"ד ק"ד. לא סיפרתי לאיש על המכתב הזה ועל החלטתי, רק היום, ל-פ. שביקרה כאן, סיפרתי והראיתי את המכתב. תחילה נבהלה קצת, אחר-כך, כאשר אמרתי לה שהדבר ממילא עשוי – גם הצדיקה אותי. אם הופעתו של אדם אמיץ ושקול כאמנון אשכול בפני הוועדה תבוא ביוזמת פנייתי – יהא זה שכרי מעבודתי, כי אינני מאמין שקצין החינוך והצנזורה ירשו לספר את דבריו בדפוס. אני שלם במאה אחוז עם צעדי זה, ואין לי שום חששות.
אתמול לפנות ערב הלכתי עם אירן, נילי פרידלנדר ומוישה נתן להפגנה מול בית ארלוזורוב, אולם תיאטרון אוהל לשעבר. הציעו לי לדבר ברמקול. לא הייתי מוכן לכך נפשית, וסירבתי. אחד-אחד באו מנהיגי המערך. גולדה, דיין וגלילי נתקבלו בשריקות בוז. רק אלון זכה למחיאות כפיים. נזכרתי בהפגנה ב"שבת ההדחה" [בפרשת לבון], שאמנם לא השתתפתי בה, אך תיארתי אותה [מתוך חומר עיתונאי] ב"לא לגיבורים המלחמה".
מבחינת התוצאות נחלה ההפגנה כישלון. רשימות המועמדים לא תיפתחנה מחדש, והבחירות אכן תתקיימנה במועד. אך דומני שהתלכד כאן גוף רציני, והשפעתו עוד תורגש. במוצאי שבת מתקיים כנס, ואני מתכונן להשתתף בו. ההפגנה עברה בשקט. לא היו מכות ולא התפרצויות. הא נסתיימה לאחר כחצי שעה. כוחות המשטרה המוגברים שהוכנו בסביבה לא היו צריכים להיכנס לפעולה. לפי דבריו הידועים של אלמוגי על האינטלקטואלים – לא היה שם יותר מחצי מעברה.
דצמבר 1973
2.12.73. ז' בכסלו תשל"ד. יום ראשון. לפנות-ערב הלכתי לבדי לכנס חוג רעיוני בתוך המערך יחד עם החוג הירושלמי, שהתקיים באולם בני ברית בתל-אביב. דיברו א.ב. יהושע, מתי פלד, ירמיהו יובל, צבי לוז, יצחק בן-אהרון, לובה אליאב ועמוס טברסקי. הכנס היה מעניין, חיובי, ברוח תנועות הנוער לפני עשרים וחמש עשרה שנה. התחלתי להרהר אם לא היה כדאי ללכת בדרכו של בולי ולהיכנס למפלגת העבודה, כדי שאוכל לומר את הדברים "מבפנים". מצד שני, החוג הירושלמי אף הם אינם חברי מפלגה. אישית אני אצביע, בכל מקרה, עבור אורי אבנרי. אבל לא איכפת לי כי מבחינה ציבורית יישמע קולי בין אלה שמאיימים לא להצביע עבור המערך כל זמן שלא תשונה הנהגתו.
רשמתי את שמי וכתובתי בין התומכים באותה התארגנות של אתמול. וכן מסרתי את כתובתי לירמיהו יובל, גם אמרתי לו בפירוש עד כמה אני מעריך את אומץ ליבו האזרחי בפרשת משבר האמון באמצעי הקומוניקציה שלנו בתקופת המלחמה. הוא ביקש שאכתוב כמה שיותר על נושאים אלה, כי המאבק נמשך.
*
5.12.73. י' בכסלו תשל"ד. יום רביעי. היום בצהריים הייתי במפקדת קצין חינוך [ראשי, בקריה]. מסרתי את הסינאופסיס ואת היומן הערוך והמתוקתק של עדי לוי, אך לא את הקסטות. מתברר כי יש קשיים. פיקוד דרום דורש את כל הקסטות ואינו [מרשה] להוציא חומר ללא אישורו. הוזכרה גם ועדת החקירה. ייתכן, אף כי אינני מאמין – שזה הד לפנייתי לוועדת החקירה. בכל מקרה אינני מצטער. כי מה שחוששים לגנזו היה ממילא נגנז ואילו עתה נעשה למסמך. סיכמנו כי שני הקצינים הזוטרים, גבי ואחיקם, ינסו להשפיע על רס"ן גידי שלא נוציא מתחת ידינו את הקסטות בטרם נמסור אותן לפיענוח ויישאר בידינו העתק. וכך, בינתיים, אין לי מה לעשות בעבודתי. וטוב שלא עשיתי מעבר לשלב הראשון, כי ממילא לא היה יוצא שום דבר. זהירותי היתירה השתלמה. קצת קשה לי עתה להיפרד מהקסטות אשר כה התרגלתי לשומען. היום קניתי במאה לירות מלווה מלחמה מרצון, מתוך הסכום שקיבלתי משכורת מהצבא.
היום התפרסמו ב"הארץ" שני גילויי דעת עליהם אני חתום. האחד להדחת דיין והשני לפתיחת רשימות המועמדים [לבחירות לכנסת]. גילוי הדעת השני עושה רושם בכך שחתומים עליו כאלף איש. הפגנה רצינית. היום מתקיימת ישיבת מרכז המערך, אך ברור כי דבר לא יזוז שם.
ליתר ביטחון – את הקסטות עיקרתי, כדי שלא יוכלו למחוק אותן, ורשמתי עליהן את שמי.
[לימים סיפר לי דן אלמגור, שהוצב כאיש מילואים בפיקוד מרש"ל, מרחב שלמה, היא שארם א-שיח', כי הוא ביקש להזמין אותי לבוא להרצות אצלם ונאמר לו ממפקדת קצין חינוך ראשי שדיין אסר עליהם לזמן לשירות מילואים מרצים שחתמו על כרוזים פוליטיים ונגד דיין, וזאת עד לאחר הבחירות].
*
6.12.73. י"א בכסלו תשל"ד. יום חמישי. אחרי הצהריים נסעתי למפקדת קצין חינוך והשארתי את הקסטות ואת המאמר "תושייה ובאלאגאן" אצל סגן צעיר וסימפטי בשם גבי קטלן. הוא אוסף את כל החומר של האנשים שהשתתפו במצבע, ואחרי שיאזינו לו יחליטו מה למסור לפיענוח וכיצד להמשיך בעבודה. ובכל מקרה לא ימסרו לפיקוד דרום את הקסטות בטרם יעתיקו את תוכנן בכתב. בינתיים כמעט ברור שבמשך שבועיים-שלושה אין לי מה לעשות. סוכם שאשתחרר רשמית ביום ראשון, אך יותר לי להמשיך להחזיק את הציוד אצלי, כולל הטייפ.
*
8.12.73. שבת. י"א בכסלו תשל"ד. שבת. היום לפני-הצהריים צלצל יגאל לביב. אינני מכיר אותו אישית. הוא שאל בקשר לגניזת הסיפורים על החיילים. אינני יודע כיצד נודע לו הדבר. אמרתי כי אם הוא שואל אותי בתור עיתונאי – אסור לי לומר לו דבר, אך אם הוא שואל כאדם, מה עוד חייל שלחם בסיני [יגאל לביב עצמו] – הרי שהעניין הוקפא בינתיים, דומני יותר מתוך באלאגן ורצונות המושכים בחוטים לעבר אחר, ולא בהכוונתה של יד נעלמה. ייתכן ולא הייתי צריך כלל לדבר. מצד שני – אם לאריק שרון מותר. ובאיזו רשות יגנזו עתה את דבריהם האמיתיים של החיילים?
*
12.12.73. י"ז בכסלו תשל"ד. יום רביעי. ביום ראשון בבוקר הייתי במפקדת קצין חינוך. שוחחתי עם יצחק (איצ'ה) גולן, קצין חינוך של פיקוד דרום, ונאמר לי כי הקסטות נמסרו כבר לפיקוד דרום, וסגן הרמטכ"ל, האלוף טל, שהוא עתה מפקד פיקוד דרום, רוצה לשמוע בעצמו את החומר. איצ'ה הבטיח לטלפן אליי ולומר לי מה חדש, אך טרם שמעתי ממנו. באותו יום גם השתחררתי באופן פורמאלי ומאז לא היה לי קשר עם אנשי קצין חינוך.
היום הופיעה כתבה קצרה בגיליון החדש של [השבועון] "העולם הזה", כנראה מעשה ידיו של יגאל לביב, ובה מחיקה של צנזורה, ונאמר כי הקסטות הושמדו, אך לפי אי-דיוקים אחרים שבכתבה דומני שזוהי הגזמה. אך אולי אני תמים, והתרחשו דברים אשר אינני יודע עליהם.
מוועדת החקירה ליום הכיפורים [ועדת אגרנט] קיבלתי מכתב אישור סתמי, בחתימת השופט ברטוב.
הרגשתי צורך לכתוב על כל העניין לשר הביטחון משה דיין, בצירוף תצלום של הסינאופסיס שערכתי מן הקסטות. אני חש צורך להגן על הקסטות מהעלמה וגניזה. אם מישהו השמיד בינתיים את הקסטות – הוא ייכנס לצרה גדולה. בעיניי כל ניסיון לטשטש את הדברים הכנים והמזעזעים שסיפרו החיילים – הוא בבחינת פשע לאומי. חבל שלא עשיתי לעצמי סטנוגרמות מן הקסטות במשך השבועיים שהיו בידי. לפחות היה נשאר לי העתק.
אתמול כתבתי מאמר פוליטי די חריף בשם – "מחאה ימינה ושמאלה" ושלחתיו ל"הארץ", ועיקרו – רק לא להצביע עבור המערך, כדי להביא לסילוקם של גולדה, דיין וגלילי. ובכל זאת החלטתי להפריד בין האיש, נגדו כתבתי במאמר, לבין השר, אשר אליו פניתי במכתב בתור בתור אחראי למה שמתחולל במשרדו ובצבא. לא רציתי לכתוב על כך לרמטכ"ל [דוד אלעזר], מאחר והוא נראה בעיניי אדם שחצן וחסר משקל. כך התרשמתי ממנו בהרצאה שנשא לפני כשנתיים ביום עיון של ענף ההסברה [של קצין חינוך ראשי] בפתח תקווה.
מעניין איזו התפתחות יביא בעקבותיו המכתב לדיין. לא איכפת לי שאנשי קצין חינוך יכעסו על כך – הם פוחדים לקחת אחריות על עצמם, לכן לא יזיק להם ניעור מגבוה. ובאשר לפירסום ב"העולם הזה" – ניראה כי את האינפורמציה לא שאבו ממני, והשיחה איתי באה רק לאשר להם מה ששמעו ממקור אחר. מוזר שהצנזורה התירה להם לפרסם שקר כמו – שקראו לנו לחזור מיד לאחר ארבעה ימים, לקחו מאיתנו את הטייפים והשמידו את הקסטות!
היו לי בשבת ובראשית השבוע שני חלומות זוועה בקשר למלחמה האחרונה. בשניהם נמצאתי באיזור דומה למערב התעלה, בסביבות פאיד. באחד מן החלומות ראיתי טנק דו-תותחי (אין דבר כזה במציאות) מצרי, ולא רחוק ממנו, במזרח, על גבעה, אוהל שלנו. ואני עם זאב קליין [חברי המנוח ד"ר זאב קינן-קליין] ועוד כמה חיילים, בני גילי (היינו יחד בבסיס טירונים) מקבלים הודעה שעוד שעה תתחיל המלחמה. ואין לנו כדורים לרובים. ואנחנו לובשים את החגור ומאריכים בהכנות כאילו לדחות את הרגע הנורא, ועם זאת מפחדים – מה יעצור את המצרים לפתוח במלחמה בטרם סיימנו את הכנותינו?
בחלום השני אני נמצא בדרך עפר המובילה למחנה שלנו בסביבות פאיד. אבק הדרך אפור, דקלים ועשבייה סבוכה, אפורה. אנחנו מגיעים למקום [כל] שהוא ופתאום מופיעים מטוסים מצריים. הם זורקים שתי פצצות הנופלות קרוב אלינו. אני מחכה כל רגע להתפוצצות הנוראה שתבשר את קיצי – אך הפצצות משום מה אינן מתפוצצות. ואחר-כך ממשיכים להסיע אותי במכונית בדרכי העפר האפורות של איזור החיץ החקלאי.
זה עתה הודיעו בראדיו על הדחת הרמטכ"ל המצרי שאזאלי ומינוי גמאסי במקומו. מצד אחד, נעים להרגיש שגם אצלם חשים במפלה ומתחילים להאשים ולהסיק מסקנות. מצד שני – הלוואי גם אצלנו היו מסיקים מסקנות ומחליפים את הרמטכ"ל ועוד כמה אישים.
*
26.12.73. א' בטבת תשל"ד. יום רביעי. התחלתי לכתוב רומאן בשם "כדבש הזורם בעורקיה". פרקו הראשון הוא צירוף של שלושה חלומות שלי, שניים שכבר רשמתי, ואת השלישי חלמתי ביום שני בלילה.
בחלומי אני לבד, מטפס במעלה הגבעה של רחוב ביל"ו בפתח תקווה. לפני כן הייתי במגרש מיסדרים ענק, בצל חורשת איקליפטוס, ועל המגרש צעדו במיסדר סיום שלושה או יותר מחזורים של קורסי קצינים. במחזורים הראשונים נותרו מתי מעט בודדים, ואנשים סביבי אמרו שמרבית בוגרי מחזורים אלה נפלו במלחמה האחרונה. פתאום הופיעו גבוה בשמיים שני מטוסים לבנים ככסף והטילו פצצות. תחילה חשבו שהם שלנו, ורק הפצצות גילו את זהותם. מהם נמלטתי לצלע הגבעה. מחשש הפצצתם. נכנסתי למנהרה בנוייה בצלע גבעה ובאתי לחדר משושה קירות ובו מיספר פתחים. וגברים ונשים זרים לי מסתובבים בבגדים אזרחיים. הם מציעים לי בחביבות להיכנס לאחד הפתחים. לפניי נכנס מישהו בפתח משולש בקיר המיטבח הניראה כלועו של תנור מישרפה, ומעלית. דלת האבן נסגרת, המעלית זזה וטוחנת אותו. אני מבין כי לא למלט הם מבקשים אלא לרצוח אותי. ותחפושתם, כקהל של יום-יום, מטעה. אני נסוג והם מתקרבים אליי ועיניהם מבריקות.
"בכוח השם!" אני צועק ומניף ידי לקראתם, והם נסוגים מפניי וכמו נמוגים לתוך הקירות – "בכוח השם! בכוח השם! בכוח השם!..." וכשאני מתעורר שטוף זיעת פחדים, אני שומע בחלל החדר החשוך הד לצעקתי האחרונה שנמשכה ממעמקי החלום. [הרומאן לא הושלם].
*
21.1.74. כ"ז בטבת תשל"ד. יום שני. ידיעה שהופיעה היום בעיתון "הארץ":
דיין הורה לצמצם את פעילות העיתונות סביב צה"ל
יש להעביר לאישור שמו של כל עיתונאי המבקש ראיון עם איש צבא
מאת סופר "הארץ"
בהתאם להנחיות שהוציא מזכירו הצבאי של שר הביטחון, תת-אלוף ישעיהו רביב, יש להעביר לאישור את שמו של כל עיתונאי המבקש לקבל ראיון של איש צבא, או העוסק באיסוף חומר היסטורי במסגרת שירותו במילואים. בלי אישור כזה לא יוענק הראיון ואין לגייס עיתונאי לתפקידי סיקור ואיסוף חומר היסטורי.
ההוראה שיצאה על פי הנחיית מר דיין אומרת בין השאר, כי יש לצמצם עד למינימום את פעילות העיתונות מסביב לצה"ל. כל ראיון של איש צבא, מטוראי ועד אלוף, חייב לקבל אישור מוקדם של שר הביטחון עצמו. רק הרמטכ"ל רשאי להעניק ראיונות בלי אישור שר הביטחון.
בעבר היה נהוג, כי אישורים לראיונות עד דרגת אל"מ נותן דובר צה"ל או ראש אגף המודיעין. ואילו ראיון עם אלוף – מאשר הרמטכ"ל.
ההוראה מחמירה גם ביחס לפעולות הסברה של כתבי-עת פנימיים בצה"ל. הוטל איסור להוציא כל עלוני הסברה פנימיים בצה"ל עד להודעה חדשה. עלונים אלה מוצאים על-ידי קצין חינוך ראשי או קציני חינוך יחידתיים. כדי למנוע מגע עקיף של העיתונות עם צה"ל, הוצאה הוראה המפסיקה למעשה את שירותם של עיתונאים בתפקידים שונים אצל קצין חינוך ראשי או ענף היסטוריה. בעבר נעזרו בעשרות עיתונאים בתפקידים אלה לשם כתיבת סקירות או איסוף חומר לארכיונים. עתה מותר להעסיק עיתונאים בתפקידים אלה אך ורק לאחר אישור מלשכת שר הביטחון.
*
עד כאן הידיעה. יש לכך ודאי קשר להשתחררותו אתמול משירות מילואים בצה"ל של האלוף שרון, כלומר – מעתה לא עוד באלאגן. ועם זאת לא קשה לי להבחין, בהוראות הנוגעות לפעולות קצין חינוך, את עקבות מכתבי לדיין מיום ה-12.12.73, בו העליתי בפניו את עניין הקסטות הגנוזות.
להוראה זו שתי פנים.
הצד המחמיר הוא מאוד מקיאווליסטי – במקום לנקוט עמדה אמיצה ולהסיק לקחים – למנוע כל אפשרות של ביקורת מבחוץ בתוך המערכת, ולהשתיק כל מגע עקיף. אפילו אין העיתונאים חשודים על חוסר נאמנות למדינה, או פירסום דברים בניגוד לצנזורה. והתקווה היחידה היא כי האנשים שעליהם עברו הדברים, יכתבו על כך, כאשר ישתחררו.
יש לי הרגשה כי הקסטות שלי הגיעו לוועדת החקירה, וכי משום כך כל הבהלה למנוע גביית עדויות ופעילות עיתונאית ספרותית היסטוריונית. אני נזכר כי סגן גבי הממושקף, מענף הסברה, אמר לי אחרי הכנס של יום החמישי, ה-10.1.74, [של אנשי המילואים של קצין חינוך], כי הקסטות שלי מצויות במקום כה חשוב וגבוה – שהוא בעצמו אינו רשאי לספר לי.
ואיש מהם לא מתאר [לעצמו] שחלק גדול מן התסבוכת נוצר על ידי שתי פניותיי – לוועדת החקירה [ועדת אגרנט] במכתב מיום ה-28.11.73, ולדיין במכתב הנזכר.
יוצא אפוא שה"הלשנה" שלי (שאני רואה אותה באותו מובן מצפוני נעלה כשיחת הטלפון של אינקנטי וולודין, בפרק הראשון של "במדור הראשון", בתור אקט של פעולה חופשית מוסרית, אף כי, אני, ללא הסתכנות, לעומתו) – גרמה לשרשרת תגובות אשר אולי עצרו את כל הפעולה של קצין חינוך, וטירפדו את כוונתו. אף כי סביר להניח שגם אלמלא השתתפותי הפעילה בשני מכתבים אלה – לא היה יוצא דבר מן הפרוייקט, והחומר היה נגנז. עצם העובדה שנתנו לנו לפעול צמחה מאי-סדר מסויים, ומהבאלאגן אשר בימים הראשונים לאחר המלחמה, ובכל מקרה לא היו נותנים לדברים שאספנו – דוד שחר, אביעזר גולן, אריה אבנרי, יעקב אורלנד, אריה חשביה, ואחרים – להתפרסם במלואם.
וכאן אני מגיע לצד הזכות בהחלטתו של דיין. למרות שוודאי לא התכוון לה. מוטב להפסיק את הוצאת כל הביטאונים והפירסומים למיניהם [של קצין חינוך ראשי], מאשר לעסוק בשיפור, שיפוץ וטישטוש פני ההיסטוריה הצבאית של השנה הנוכחית בישראל.
מה שנראה בהוראת דיין כפחות באלאגן, ומאמץ להשליט סדר – מריח יותר כניסיון לחפות על באלאגן ומחדלים, ולמנוע כל אפשרות של ביקורת והיזון חוזר.
בכל מקרה לא נראה לי שאמשיך אי פעם בעבודה על חטיבה קס"ד, שם נעשו הקלטותיי. חשבתי לכתוב ל"הארץ" מאמר בשם "כת סתגלנים ועם סגולה", אך אני חושש מפני הקיצוצים והשינויים במאמריי הפובליציסטיים והברירה היא בין שתיקה לבין סילוף דבריך ושימת דברים בפיך שלא התכוונת לאמרם כך.
סוף
[היומן עצמו כולל מאותה תקופה עוד הרבה קטעים אישיים יותר שאינם קשורים בסיפור ההקלטות במערב התעלה וטרם הגיע הזמן לפרסמם, אם בכלל].
איליה בר זאב / שני שירים
מֻצָּב "בּוּדַּפֶּסְט" (2)
סוכות, 15/10/73 לפנות ערב
לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ
וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת
מַסּוֹק אֶל-מוּל הַמַּיִם
אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד
מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת,
תַּחְבּשֶׁת-אִישִׁית
פְּתוּחָה
חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.
יָד.
מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –
אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.
מַבָּט אַחֲרוֹן
אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם
שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵרוֹם
אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת
כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד
חַיָּל הָלוּם
כָּל שֶׁנָּדָם –
וַחֲשֵׁכָה
שֶׁכְּבָר אֵינָה זוֹחֶלֶת .
[השיר מוצב "בודפשט" (1) כבר פורסם בגיליון 174]
בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים
סוֹבֵב סֹבֵב הָרוּחַ
בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים.
כְּלָבִים תּוֹעִים קִפְּלוּ זָנָב,
בַּדְרָכִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת
חוֹלוֹת עָצְרוּ מִנְדּוֹד
חֶרֶב נְטוּשָׁה
וְצִפֳּרִים טוֹרְפוֹת.
הָיִיתָ גּוּף, אוֹהֵב-אָהוּב,
רְדוּף חַיִּים,
עַכְשָׁיו פְּזוּר עֲצָמוֹת,
עֵינַיִם
וּפָנִים.
סֹבֵב הָרוּחַ –
מְחוֹל-עִוְעִים בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר.
רַק צֶוֶת-גִּ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ –
בְּדֶרֶך הַכֻּרְכָּר.
קבלת שבת תל אביבית בצוותא
יום שישי, 20 באפריל בשעה 12.30
פרשת השבוע היא "תזריע – מצורע" והנושאים מתוכה, שאליהם יתייחס ד"ר אבי בקר, מנחה קבלת השבת, (לשעבר – מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי ) יהיו הציווי של ברית המילה והאתיקה של המוסר האוניברסלי הקשורה ב"נצור לשונך מרע". האורחים שלנו הם: תמי רווה, בתו של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, על זיכרונותיה מבית אבא בצל המשפט. אל"מ חיים ארז, מילדי טהרן (כ-1000 ילדים שאיבדו את הוריהם במהלך מלחמת העולם ה-2 והגיעו לארץ דרך פרס) שיספר את ספורו האישי, וצבי ינאי, שיתראיין על ספרו רב המכר: "שלך, סנדרו". צבי סלטון יקרא מהשירה העברית בנושא השואה. אורה זיטנר תשיר פיוטים, שירי שבת ושירים ביידיש.
מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 35 ₪ לכרטיס כולל קפה ועוגה בכניסה
הזמנת כרטיסים בקופת צוותא ת"א, טל. 6950156
במסגרת התוכנית הכלכלית החדשה להרס החקלאות הישראלית יופסק כל ייצור הירקות והפירות בישראל ויוחלף בייבוא זול של ירקות ופירות טריים מסין. החקלאים הישראליים שוב לא יצטרכו להתדיין עם השלטונות על זכויותיהם ומעמדם, לריב על מכסות מים ועל העסקת פועלים תאילנדים אלא הם ייהפכו ליבואני ירקות ופירות טריים מסין.
מיהי המשוררת הסאטירית אפרת שטרן [גיליון 229]
מ. דן: להלן פרטים נוספים, למיטב ידיעתי, אודות המשוררת הסאטירית אפרת שטרן [גיליון 229]. היא מתגוררת באזור המרכז, ומזה שנים אחדות מפרסמת משיריה באתר האינטרנט "אופקים חדשים" http://ofakim.org.il וכן במוסף השבועי של התנועה הקיבוצית – "הדף הירוק" (מקבוצת "זמן מעריב"). בין שיריה הידועים, ש"הסתובבו/מסתובבים" באינטרנט, "אישה ושמה בושה", "ג'קוזי" , "בלדה לאינטרנט".
מצורף שיר פרי עטה, שעשוי למצוא-חן בעינייך, כפי שצוטט בשעתו ע"י העיתונאי נתן זהבי באתר "שפיץ". סגנון השיווק האגרסיבי והסנסציוני של שבוע הספר לא כל כך מצא חן בעיני המשוררת אפרת שטרן, שלכבוד האירוע והפרסומים סביבו כתבה את השיר הסאטירי הבא:
שבוע הספר
אבא שלי, בכל בוקר לובש
חצאית בגון שוקולדה,
וכשאימא יוצאת לחולות תל-ברוך
הוא עושה לי בגוף אינתיפאדה.
אחי הבכור מגיל שבע שיכור
ואחי הצעיר הוא אסיר,
אחותי נהרגה מנשיכת סוס יאור
ובתי נחטפה בקהיר.
יש לי ילד מפגר,
יש לי סבא סכיזופרני,
החתול שלי עיוור
והבעל – אנדרוגני.
יש לי אפילפסיה, אנורקסיה וסקלרוזיס,
צלוליטיס וברונכיטיס וגם אוסטאופרוזיס.
אבל אל תשכחי
לציין במאמר
שביריד הספר
שנפתח כאן בכיכר
יופיע גם ספרי:
"אופנה לחתונה",
אשר יצא לאור
ממש לאחרונה.
ומי שיזדרז לרכוש שני עותקים ומעלה,
אני אראה לו מה עשו לי בפטמה,
אינשאללה.
"התכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ," [מכתב]
לאהוד שלום,
רציתי לברך אותך ליום הולדתך השבעים ואחת אבל אתה חרא של בן אדם. לא די שהתכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ, ואינך שואל כלל על גורלה, אלא גם רימית את כולנו בכך שאמרת שכל האמצעים כשרים כדי שתוכל להקדיש את עצמך לכתיבה ולכן מותר לך לדפוק אותנו מלפנים ומאחור ולהכניס אותנו להריון בלי כל התחייבות מצידך – ומה יצא ממך לבסוף? חרא של סופר. מרבית הסופרים בני הדור שלך הצליחו וגם לא מפסיקים לתרגם גם את הספרים הכי משעממים שלהם – ואתה, אפילו בעברית אף ספר שלך לא נמצא בחנויות הספרים, ולא עזרה לך כל הפורנוגראפיה שהכנסת ביצירותיך. ולא שהיית פעם משהו מיוחד אבל בשנים האחרונות נשכחת כליל. וגם לא נשארו לך הרבה שנים לתקן את המעוות, עד מאה ועשרים.
אם בתך האומללה,
אֲגָנָה וַגְנֵר
שלמי תודה לח"כ זהבה גל-און
ולבית המשבּט העליון של דאוולת אל אישראיל
שלמי תודה מקרב לב לח"כ זהבה גל-און, שבאמצעות הבג"צ שלכם הכריחה את ועדת וינוגרד שלכם, שחוקרת את המבּלה שלכם, לפרסם את העדויות של המנהיגים הכושלים והמבולבלים שלכם בזמן אמת כדי שאנחנו נוכל להתכונן טוב יותר לאמבוש השני שאנחנו כבר מכינים לכם יחד בכוחות משותפים ובעזרת אללה בדרום-לבנון, ותהיינה הפתעות. יעני, מזמן לא שמעו אותנו בנתב"ג ובתל אבִּיבּ, ומה, על הטילי יריחו שלכם לא נשלח קטיושות? – בינתיים קצת קשה לנו להבין את העדות של שמעון בֶּרֶז האווואנטאג'י, אבל עד שנסיים לקרוא עדות שלו בטח כבר תתבּרסמנה כל שאר העדויות של המנהיגים והמפקדים הבּחדנים שלכם. יא אהבלים! לא מסבּיק לכם שאתם משתמשים בדם של ילדים נוצריים לַבֶּסח שלכם, שזה עכשיו כל העולם יודע ומתבּרסם בְּבּוּמְבִּי מאוניברסיטה אל אזהר שלכם, יעני דתית, בר-אילן?
חסן נסראללה אחמדנינג'אד
ביירות טהראן
חשוב מאוד לסופרים בכלל
ולסופרים לילדים ולנוער בפרט
פרסי שר המדע, התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית לשנת תשס"ז הוכרזו ופורטו במודעה במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" מיום 27.3.03. הפרסים הם: פרס למשוררים בתחילת דרכם, פרס לספרי ביכורים, פרס מפעלי ספרות לעידוד הוצאה לאור של ספרי מופת, פרס לעריכה ספרותית, פרס היצירה למתרגמים, פרס למתרגם משפה מיוחדת, והכי חשוב:
פרס לסופרים לילדים ולנוער
לאות הוקרה על פועלם ותרומתם לספרות הנכתבת לילדים ולנוער
הפרס מיועד לשני סופרים, אחד הכותב לילדים ולגיל הרך, ואחד הכותב לנוער. סכום הפרס הכולל הוא 30,000 שקל הוא יחולק בחלקים שווים בין הזוכים. (כל האמור כאן גם בלשון נקבה. הפרס הכפול הזה נוסד ביוזמתה של הסופרת נירה הראל).
המדור לספרות של המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות קורא לסופרים להגיש מועמדות בהתאם לתנאי הזכאות המפורטים בתקנון. לקבלת שאלוני מועמדות ותקנוני כל הפרסים יש לפנות לת.ד. 3103 ת"א 61031 או לתיבה קולית מספר 03-5299181 או לדוא"ל: zohardin@netvision.net.il בציון שם הפונה שם הפרס אליו מבקש הפונה להגיש מועמדות, כתובת למשלוח תקנון ושאלון, מיספר טלפון, פקס ודוא"ל. הפרטים ניתנים להורדה גם מאתר האינטרנט של משרד המדע, התרבות והספרות, מינהל התרבות, בכתובת: www.most.gov.il
חברות וחברים, הגישו, הגישו, הגישו, ואת הגאולה תחישו,
אהוד
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,384 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל