חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 231 מורחב, לסועדים הידד!

תל אביב, יום שני, י"ד בניסן תשס"ז 2 באפריל 2007

ערב פסח תשס"ז, ס. נידח בן 71 לפי התאריך הכללי. החגיגות בהיכל התרבות המשופץ

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

 רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

חג פסח שמח לַכְּשׁרים ולחמֵצים

[זר ברכות אישיות לכל נמענינו, חברינו ובני-משפחתנו ששלחו לנו את מיטב איחוליהם; וגם מהסופר העל-זמני אלימלך שפירא שחי על גדת הירקון ונמאס לו לשאול כל שנה לבד את הקושיות. השנה הוא אצלנו]

עוד בגיליון: ליל הסדר האחרון של יהודה ראב בן עזר.

 אלישע פורת: דְרוֹסֶת הַבָּר שֶׁלַּכְּבִישׁ // רוני גרוס: פֶּסַח (שירים).

עם יהודה אטלס בעקבות לובנגולו מלך זולו, או שני אגומניאקים יוצאים לדרך, השני הוא פוצ'ו החושף את הסיפור.

משה דור: נֶחֱזֶה בציפור הכחולה בְּשׁוּבָהּ. / ונוספו לברכה שלושה שירים לחג.

צהריים משביעים לשלושה ב"טאבון זמאן" בעוספיה, מומלץ מאוד לימי הפסח.

יעקב זמיר: "הסתדרות טאך!"

פנינה פרנקל: לפעמים (שיר). // רון גרא: כיכר הכלבים (שיר).

יוסי גמזו: קָרְבַּן הַפֶּסַח שֶל חָדִיגָ'ה (סיפור).

בוא אלי פסוק נחמד, דרשה לשבת הגדול מאת באֵרי צימרמן [נדחה].

 אהוד בן עזר: החבר שלי בקבוק חם (שיר).

אב"ע פרימיטיבסקי: מארק רותקו במוזיאון תל אביב לאמנות (אכזבה).

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ושלושה, בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה, צהריים במלון "חובבי ציון" של גרישה ירקוני.

ליל הסדר האחרון של יהודה רַאבּ בן עזר

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948, חגג ר' יהודה רַאבּ (בן עזר) כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכסים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. אך הפעם הזאת שינה ממנהגו: הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו הכחולות-עדיין הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," – החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד – "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנם הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה [שחלפו מאז 1948] זכרו בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת הרגשתם הברורה, כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, ב"זֵיידה", וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם לעולם.

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר של שנת תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, כאשר עצם ר' יהודה ראב את עיניו בביתו – בית-רעפים מרובע בן קומה אחת, עטור ברושים ועצי-זית – נשלח מעגל-חיים של כתשעים שנה מיום היוולדו בהונגריה בשנת תרי"ח, 1858 – מעגל של שבעים ושלוש שנה בדיוק למן היום שבו יצא עם משפחתו מהונגריה בדרך לארץ-ישראל – ומעגל של כשבעים שנה מיום עלייתו על אדמת פתח-תקווה, בראשית שנת תרל"ט, שלהי שנת 1878, – והוא היחיד מכל מייסדיה הראשונים שהאריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (אף שכבר לא מיהר למקלט בשעת האזעקות מפני פצצות המטוסים המצריים שנפלו על ערינו ועל בתינו), ורק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-הנצח.

בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות, עדיין הקפיד לצעוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד!" כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר (זו מורשת הכבוד ההונגרי), – ולהוציא את נשמתו ב"אחד".

לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו, באו אנשי חברה קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו.

הראשון מאנשי המושבה שהגיע לשמע הידיעה על מותו היה ראש שומריה במשך שנים רבות, ר' אברהם שפירא, הלוא הוא שֵׁיח' איבּרהים מִיכוּ בפי השכנים הערבים, וותיקי המושבה. הוא נכנס בדלת הגבוהה, החומה, הנפתחת אל מרפסת צפונית, שהיתה מקורה בשבכת-עץ צבועה ירוק וגזורה כתחרה, הזדקף בעמידת-דום חיילית, הצדיע למת ואמר: "זהו השומר הראשון, מורי ורבי! ומי שאומר אחרת, הוא שקרן!"

הוא מעולם לא חזר על דבריו אלה.

ההלוויה יצאה למחרת, יום שישי, י"ט באייר תש"ח, 28 במאי 1948, מביתו של ר' יהודה ראב ברחוב ביל"ו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה (וטרם סתמוה וכיסוה בבטון), והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בית הקברות של המושבה מראשיתה, (הקרוי כיום סגולה), שם נכרה קברו לא רחוק ממצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה, שמתה בשנת 1891 בהיותה בת שש בלבד. (והיא דודתו של אהוד בן עזר, שנפטרה 45 שנה לפני היוולדו).

במסע ההלוויה לא שלט עצב על מותו של ר' יהודה ראב. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה של המדינה בת השבועיים, ותושביה, שנהרגו מדי יום, ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים בוודאי פיכתה התחושה: הלוואי שכל אחד מן הנופלים, צעירים ברובם, ואלה העתידים ליפול, היה זוכה להשלים מעגל חיים שבע ימים ומעשים כמו ר' יהודה ראב מפתח-תקווה – חורש בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.

בעקבות "התלם הראשון, זיכרונות 1930-1862" מאת יהודה ראב (בן עזר), נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), מבוא ג' קרסל, אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. הביא לדפוס: ראובן אשל. הפצה: מוסד ביאליק. מהדורה חדשה זו כוללת את המהדורה הראשונה של הספר, שיצא לאור בשנת תשט"ז, 1956, בהוצאת מ' ניומן והספרייה הציונית.

כל המביא בול דואר עם דיוקנו של יהודה ראב או מגלה רחוב על שמו, יקבל מיליון דולר.

אלישע פורת

דְרוֹסֶת הַבָּר שֶׁלַּכְּבִישׁ

רְשִׁימַת חַיּוֹת הַבָּר הַדְרוּסוֹת

בָּאָבִיב הַנּוֹרָא הַזֶּה, עַל

הַכְּבִישׁ שֶׁמִּסְפָּרוֹ חָמֵשׁ שְׁמוֹנֶה

אַחַת, תוֹפַחַת בִּמְהִירוּת כָּל

יוֹם: תּוֹסִיף, אוֹמְרִים לִי חֲבֵרִים,

נְמִיָּה דְרוּסָה. תּוֹסִיף גִּירִית

שֶׁנִּמְחֲצָה. תּוֹסִיף פִּרְחוֹן שַׁלְדָּג

נִמְעָךְ. נוֹצָה כְּחֻלָּה קְטָנָּה

נִרְעֶדֶת, עַל הַאַסְפַלְט הֶחָמִים.

בִּרְכִיבַת הָעֶרֶב שֶׁלִי, בַּחֲשֵׁכָה,

אֲנִי חוֹלֵף עַל פְּנֵיהֶם בִּדְמָמָה,

מְדַוֵּשׁ לְצִדָּם מְאַוֵּשׁ לִקְרָאתָם.

מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁחָלַפְתִּי אָז,

בַּקַּיִץ הַמְּקֻלָּל הַהוּא: עַל

פְּנֵי הַשּׁוֹכְבִים בַּשּׁוּרוֹת הָאֲרֻכּוֹת,

בְּצֵל הַקִּיר הַצְּפוֹנִי וְהַמּוּגָן

שֶׁל מִשְׁטֶרֶת גֶ'נִין הָעֲשֵׁנָה.

אביב תשס"ז

רוני גרוס / פֶּסַח

הַחַרְצִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

עֵצִים מְלַבְלְבִים

וּבֹהַק שֶׁל זְרִיחוֹת

מַפְצִיעַ בֵּין עָבִים.

רֵיחוֹת הָרְגָבִים

שֶׁהִרְטִיבָם מַלְקוֹשׁ,

הַמַּיִם בַּגֵּבִים

הַמְּסָרְבִים לִגְלֹשׁ.

שָׂדוֹת מִתְלַהֲבִים

בְּלַהֲבוֹת-פָּרָג

וְאָנוּ סוֹבְבִים

סְבִיב סְעוּדַת הַחַג.

שֻׁלְחָן מוּאָר נֵרוֹת,

עָטוּר בְּשִׁבּוֹלִים,

וְקַעֲרַת הַסֵּדֶר

גְּדוּשָׁה מַאֲכָלִים.

הַהַגָּדָה פְּתוּחָה

וְכָל דִּכְפִין יֵיתֵי,

כּוֹס יַיִן מַבְלִיחָה

מֵאֹדֶם הַמִּשְׁתֶּה.

הָאַבָּא מְבָרֵךְ

וְאָנוּ מַקְשִׁיבִים,

אֶל הָאֲפִיקוֹמָן

נַחְתֹּר כְּגַנָּבִים.

הַכֹּל כְּבָר מְזֻמָּן

לְבוֹא הַגִּלְעַדִי

אַךְ אָנוּ כְּבָר מִזְּמַן

עַל אִמָא נִרְדָּמִים.

* * *

כמעט בכל כלי התקשורת נעשה לראש הממשלה אהוד אולמרט רצח אופי מזעזע תוך לגלוג, בוז וגימוד דמותו לשק חבטות שהכול מותר להטיח בו, משל הוא אסקופה נדרסת.

אז חוזר ואומר שאני תומך באולמרט במאה אחוז, מברך אותו שימשיך ויצליח, לטובת כולנו, בכל משימותיו הקשות והכמעט בלתי אפשריות, ומקווה שההיסטוריה תשפוט אותו טוב יותר מאשר עושים זאת כל אלה שעטים על גווייתו בעודו חי, ואני מעדיף שלא לכנותם בִּשְׁמוֹת תכונותיהם האמיתיות.

אהוד בן עזר

סופר נידח ואזרח שתקשורת מסיתה ומוּסטת לא זיינה לו את השכל.

* * *

פוצ'ו: במסגרת קבלת הפנים החגיגית ל"חוזר בתשובה" [יהודה, שחידש נמענותו על המכתב העיתי] הנה סיפור שבו הוא מככב ככוכב ראשי ואשר חוק ההתיישנות כבר מתיר לנו לפרסמו:        

עם יהודה אטלס בעקבות לובנגולו מלך זולו

או – שני אגומניאקים יוצאים לדרך

השני הוא פוצ'ו החושף את הסיפור

מה קורה כאשר שני אגו-מניאקים יוצאים לדרך / המטרה להגיע לקונגרס סופרי הילדים בדרום אפריקה כדי להמשיך אל הישראלית היפה בפורט אליזבט / למה הזעיקו את יהודה אטלס בשדה התעופה / איך היינו יכולים לחסוך כסף בעזרת חגית רכבי, אם יהודה היה זוכר את שם המלון שלה / מה הצחיק כל כך את אטלס בבית ידידתו הישראלית. (רמז דק: לא תנחשו לעולם)

2.9.04

מחר ב-0600 אנו ממריאים ליוהנסבורג ומשם לקיפטאון לקונגרס סופרי ילדים. סך הכל 11 שעות טיסה. כשיוצא לי [פוצ'ו] לנסוע עם יהודה למפגשי סופרים-תלמידים בארץ, אנו יושבים במכונית לכל היותר שעתיים, שמהן שעה וחצי הוא ישן. עכשיו 11 שעות, נראה מי ישן יותר. קבענו שהערב ב-1800 אנחנו נוסעים למשרד אל-על ליד הרכבת, כדי שמחר לפני ההמראה לא נצטרך לעמוד בתור עם המזוודות.

שבוע קודם לכן קבענו פגישה בבית קפה בזל כדי לתכנן את המסע ולדבר על תוכניתו להישאר עוד שבוע בדרום אפריקה, כדי לבקר ידידה שלו מימי האוניברסיטה, ישראלית יפת תואר שהתחתנה עם צעיר יהודי מיוהנסבורג, התגרשה ממנו ועתה היא גרה בדד בפורט אליזבט ותשמח לארח אותנו. אני קונה את ההצעה בהתלהבות ובהזדמנות זאת מעניק לאטלס את ספרי האחרון "על הא ועל דא". הספר זכה למחמאות רבות במשפחה, אך חשוב לי לדעת מה הוא, המחמיר שבמבקרים, יגיד עליו.

עד היום לא אמר מילה, אבל כשנשב 11 שעות במטוס וכבר לא יהיה לנו על מה לדבר, אין ספק שנגיע אליו.

בינתיים אנו יושבים ברכב הנוסע לתחנת הרכבת. אטלס נמצא באופוריה שלפני הטיסה, ההתרגשות כבר אוחזת בו והוא מסתכל בבוז על הארץ שמחר נראה אותה קטנטונת מלמעלה.

"אני שונא את הארץ הזאת!" – הוא מכריז – "את העיר העלובה הזאת, את המדרכות המתנדנדות ואת הבתים המתפוררים! תביט תביט!" – הוא אומר באותה נשימה. – "תראה איזה יופי של ציצים!"

אני לא זקוק להכוונה שלו, כי גם עיניי נעוצות באותם כדוריים המקפצים בתוך חולצת הטי-שרט של העלמה החולפת מולנו במעבר החצייה. היא עוברת זקופת חזה בלי לנחש איזו התעוררות חושים היא גורמת לשני זקנים על סף ההתקרחות. מעניין מה תעורר בנו הגרושה היפה שלו בדרום אפריקה.

3.9.04

אנו מגיעים ל"בן-גוריון" שעה לפני הזמן. מסתבר שחוץ מהזיות נעורים, יש לנו עוד דבר משותף. שנינו מעדיפים להקדים ולא לחיות את הדאגות של אלה האוהבים לבוא ברגע האחרון. הוא משבח את עצמו על שהִשכלנו לתת את המזוודות אמש ולחסוך לעצמנו את כל בדיקות הביטחון המעצבנות. אנו מוסרים את הפספורטים וכרטיסי הטיסה ומוזמנים לעבור במנהרת הביטחון. אני עובר בשלום, אבל אצל שותפי פעמון האזעקה מצלצל בהיסטריה. יהודה מרוקן את כיסיו עד אחרון המטבעות, אך הפעמון שב ומצלצל. מה זה יכול להיות? השלייקעס! אטלס נזכר שלכתפיות שלו יש סוגרי ממתכת זהובה. הוא מסיר אותם ועובר במנהרה תוך החזקת המכנסים בידיו. גם הפעם הפעמון מרעיש. עכשיו העניין מתחיל להיות חשוד. איש הביטחון לוקח את אטלס הצידה, ולא עוזר לי זה שאני אומר לו: "אתה יודע מי זה?"

השרביט המחליק על גופו המלא של סופר הילדים הנערץ, לא משמיע אפילו ציוץ אחד. איש הביטחון חוזר ומעביר את הסופר בשער הפעמונים ואלה מצלצלים בעוז.

"יש לך קוצב לב?" – שואל האיש.

"מה פתאום?" – מחזיר רעי, שמתחיל לאבד את ביטחונו.

"אז אולי השתילו לך פלטינה?"

"רק זה חסר לי."

"טוב, תוריד את המכנסיים!"

למכנסיים, שנפרדו לא מכבר מהשליקעס, אין בעיה לרדת לבד, אלא שלשם כך יש צורך להסיר קודם את הנעלים. ברגע זה אורים פניו של החשוד והוא אומר:

"איך שכחתי! יש לי פלטות [מדרסים] מגנטיות!"

הסופר עובר עתה יחף בשער הפעמונים ואלה לא פוצים צליל. התעלומה נפתרה, אך מה יהיה כעת? הרי בכל שדה תעופה שנעבור, נצטרך לחכות עד ששותפי יחלוץ את נעליו...

די לצרה בשעתה. כעת יש לנו המון זמן להסתובב בין חנויות הדיוטי-פרי. מה כדאי לקנות? אולי מתנה לגרושה היפה הממתינה לנו בווילה שלה בפורט-אליזבט. אבל בעצם חבל על הכסף, הרי לכל אחד מאיתנו יש כמה ספרים שאנחנו לא יודעים איך להיפטר מהם.

מגיעים לחנות האחרונה בלי להוציא פרוטה ואז מהדהד הרמקול בכל אולמות שדה התעופה:

"מר יהודה אטלס! מר יהודה אטלס! נא לגשת למודיעין!"

נכון שאנחנו נוסעים גם בשליחות משרד החוץ, ולפני הטיסה עברנו קורס קצר של אמצעי ביטחון והנחיות איך להציג בקונגרס את תדמיתה החיובית של מדינה ישראל, אבל איזו משימה הם רוצים עוד להטיל עלינו ולמה הם לא מזכירים גם את שמי? רק שלא יתנו לנו מטלה סודית שלא נוכל לעמוד בה.

"זה לא ממשרד החוץ," אומר לי יהודה בפנים חיוורים כשאנו חשים לעבר תא המודיעין, "זאת בטח אשתי. אימא שלה חולה מאוד ובטח קרה משהו נורא. סתם רונית לא היתה מצלצלת."

עכשיו אני מחוויר. מה אעשה בדרום אפריקה בלי יהודה, הרי אפילו את שם המלון אני לא יודע, שלא לדבר על הגרושה. לא איכפת לי מה שיקרה לאימא של רונית. אני לא נותן לו לעזוב אותי. קודם שיביא אותי לאפריקה ואחר כך יעשה מה שיעשה.

חסרי נשימה אנו מגיעים למודיעין ואז הפקידה מסתכלת על שנינו. לפי החיוורון היא חושבת שאני הוא אטלס. אמנם בתמונת הפספורט שבידה, יש לי זקן, אבל אולי השפם מסתיר אותו. עוד היא חוככת בדעתה אל מי לפנות, וידידי גומר את נשימת הריצה האחרונה שלו ומכריז:

"אני יודה אטלס. מה קרה?"

"זה מה שקרה!" – אומרת הפקידה הסימפטית, ומושיטה לו את תיק הנסיעות שלו, "איבדת את כרטיס הטיסה ואת הפספורט!"

זה מה שקורה כשטסים עם מדרסי מגנט וצריך לשבת לחלוץ נעלים. מכאן להבא אני מקפיד לבדוק את כל מי שנוסע עימי, כדי לדעת אם לא מיגנט את כפות רגליו.

כשאנו מגיעים למטוס, נמוגים כל חששותיי מפני הטיסה הארוכה והמייגעת. אין לי מה לפחד. אווירון כל כך גדול ומגושם, בואינג 727 המפלצתי, אין סכויי שדבר כזה יצליח להתרומם אפילו מטר אחד מהאדמה.

שתים עשרה שעות לאחר מכן אנו נוחתים בקיפטאון, אחרי שהחלפנו מטוס ביוהנסבורג. בדרך דיברנו על כל הדברים שבעולם, אבל אפילו לא מלה אחת "על הא ועל דא", ספרי האחרון. אין דבר, אנחנו נגור עכשיו שבועיים בחדר אחד, הרגע החשוב עוד בוא יבוא.

4.9.04

אנו מתעוררים במלון הולידיי-אין והולכים לחדר האוכל. שנינו מחליטים לשמור על דיאטה, אבל לא בארוחת הבוקר הכלולה במחיר המלון.

אחרי הארוחה אנו נוסעים לאזור הנמל הנקרא "חזית המים" (Water Front). המקום דחוס בחנויות למזכרות ובתיירים הנכנסים ויוצאים מהן. בין חנות לחנות יהודה לא שוכח להזכיר לי שאנחנו כאן בשביל לראות, לא לקנות. קבוצות של ילדים כושיים כבני עשר תופשות כל פינה והם עומדים מפזזים ושרים כשלפניהם מונחת צלחת, הנשארת ריקה בדרך כלל. במרכז האזור אנו מגלים אמפיתיאטרון קטן ועד מהרה אנו יושבים מול זמרי אופרה שחורי עור, שירדו לא מכבר מן העצים, ועתה הם עומדים בחליפות מעונבות ושרים דואטים מתוך אופרות של ורדי וביזה. בין היושבים אנו מגלים קומץ חברי כנסת, ביניהם בולט מיכאל איתן, אחד הצדיקים הבודדים בהיכל. במטוס לא הבחנו בהם כי הם ישבו כמובן במחלקה הראשונה. לכאן באו בשליחות המדינה לאיזו ועידה ועתה הם בודקים כמונו את התרבות המקומית. הצפייה במופע היא בחינם, והודות לכך הם לא חייבים לראות את המופע עד תומו וגם אנחנו לא. יש עוד כמה חנויות שלא הצצנו אליהם.

בערב חוזרים למלון. יהודה עם כמה צלחות חרסינה מצויירות להפליא ואני עם מחרוזת אפריקנית של עצמות צבעוניות. אותה אתן לדיצה אשתי. היא תעביר אותה לעדנה בתי וזו תיתן אותה עוד באותו יום למיכל, נכדתי. מתנה אחת שתגרום נחת וסיפוק לשלוש נשים.

הולכים לישון מוקדם, כי מחר רוצים לקום מוקדם לראות את הגן הבוטני. לשנינו יש רקע חקלאי כקיבוצניקים לשעבר. כשנטייל בין שבילי הגן, אני מעודד את עצמי, בטח תהיה לנו הזדמנות לדבר על כל מיני ספרים שיצאו ובטח יהיה מעניין.

כשאנחנו נכנסים למיטה, יהודה נזכר שפגש בארץ את חגית רכבי, הבמאית המפורסמת של תיאטרון הילדים, והיא סיפרה לו שגם היא טסה לקיפטאון ואפילו מסרה לו את שם המלון שבו תגור. מה שצריך לעשות זה לטלפן לאותו מלון ולהציע לה לטייל איתנו מחר בגן הבוטני. יהודה מנסה להיזכר בשם המלון ולא מצליח. איזה שותף מצאתי לי, זוכר את שמות כל הסופרים שבעולם, אין ספר שהוא לא יכול לדבר עליו כמה שעות, אבל דבר פשוט כמו שם של בית מלון – יוק. חבל, חגית רכבי – חומד של בחורה.

5.9.04

בבוקר נרשמים לקונגרס ספרות הילדים של IBBY, ואחר כך לוקחים מונית אל הגן הבוטני. הנוף בדרך מרהיב, אטלס לא חדל מלהשמיע קריאות התפעלות גם בשבילי. מה שחסר לנו הם רק הציצים של תל אביב, מה לעשות, כל מדינה והיחידיות שלה. מגיעים לגן. באנו בעונה הנכונה. הפרוטאה – הצמח הלאומי של דרום אפריקה – בשיא פריחתו.

מולנו יורדת נערה חמודה למראה ואנו לא יכולים שלא לעצור אותה כדי לשאול מה היא ממליצה לראות. היא מצביעה על ראש הגבעה ואומרת ששם נמצאים הפרוטאות הכי יפות. אני רוצה לשאול אם היא לא רוצה לראות אותם עוד פעם, אבל בדיוק עכשיו שכחתי איך אומרים באנגלית "עוד פעם". רגלו השמאלית של יהודה מתחילה לכאוב, אך הוא לא מוותר על הפרוטאות ואנו מתחילים לעלות על הגבעה בשארית כוחותינו. בדרך אטלס עושה את שגיאת חייו, מסתכל על הנוף המרהיב הנפער מתחתינו ואומר:

"איזו שמש נפלאה ואיזה מזל יש לנו עם מזג האוויר המשגע!"

חמש דקות אחרי ההכרזה הזו מתקדרים השמיים וגשם זלעפות ניתך על הגן הבוטני. מה עושים, אנחנו באמצע המעלה, האם לחזור לביתנים המוגנים למטה, או להמשיך לראש הגבעה. תופשים מחסה מתחת עץ מחט גדול, מחשבים כמה עלו לנו המונית והכניסה לגן, ומחליטים שאסור לנו לבזבז כסף סתם. אנחנו נגיע לראש הגבעה ויהי מה. מתקדמים לראש הגבעה כשאנו רצים מעץ לעץ, כלומר אני רץ ואילו יהודה צולע. הרגל הכואבת, שבימים הבאים הסתבר שפיתחה "דורבן" בכף הרגל, מפריעה לו לרוץ. הוא מעדיף שלא להאריך את הדרך על ידי זיגזוג בין העצים וצועד למעלה בקו ישר, בלי להתייחס לגשם שכבר אין לו מה להרטיב יותר.

למעלה, מתחת עץ ערמון עב צמרת, אנו תופשים מחסה ולא חדלים מלהתפעל מערב רב של שיחי פרוטאה אשר פה ושם הפכו לעצים שפרחיהם הגדולים והצבעוניים מצדיקים את היותם פרח לאומי. ולא רק הפרחים מרהיבים, גם הנוף מסביב מפעים בפראותו, מצד אחד גובלים עם הגן הררי אבן שחורים שעננים לבנים עוטרים לראשם שיער שיבה. מהצד השני מונחת לפנינו העיר קיפטאון היפה שבנייניה נוצצי החלונות ושכונות הווילות עטופות הגנים מתפרשים עד הים הכחול, כל אלה מצדיקים את העפלתנו להר ואת ההון שהוצאנו ועוד נוציא על הנסיעה במונית הלוך וחזור.

כאן אנו נזכרים בחגית רכבי שלא הצלחנו להגיע אליה בגלל יהודה, ששכח את שם המלון, ואני מכפיל את הצער, כשאני מציין שאם היתה באה היינו יכולים להתחלק עימה בהוצאות על המונית. מה שמשמח עתה את ליבנו הוא השמש שחזרה לזרוח מעלינו בתוך שמיים כחולים. מה שאנו לא מבינים זה שאם השמיים כחולים – מדוע הגשם עוד ממשיך לרדת עלינו. רק כשזזנו מהעץ, כדי להתקרב לשיח פרוטאה מקסים, תפשנו שתפשנו את מחסה העץ בדיוק אחרי שהגשם פסק.

בערב טכס הפתיחה. קומץ סופרי ילדים כסופי שיער וערב רב של נשים בלונדיניות ממושקפות וקמוטות פנים, ספרניות ברובן, שבאו מכל קצוות העולם מתכנסים באולם הכנסים. בין הנשים אנו מוצאים את חגית רכבי שבאה לכנס מנהלי תיאטרוני ילדים. יהודה אטלס נופל על צווארה ואני ממתין לתורי. מביעים את צערנו על שהחמיצה את הגן הבוטני, ואותנו. אטלס רוצה לספר לה על עצי הפרוטאה המופלאים, אך השם פרוטאה לא נדבק לזיכרונו. זוכר כל מילה שלמד בגימנסיה ובאוניברסיטה, כל עיר שקיימת בעולם, כל משפט שמופיע ב"פו הדוב", אבל עם השם פרוטאה לא מצליח ליצור קשר.

לי דווקא קל לזכור את המילה הזאת, כי עשיתי סימן: פרוטאה מתחרז עם אוראה ואוראה כל מי שלמד פעם בפקולטה לחקלאות, לא יכול שלא לזכור. אטלס מתפעל מזיכרוני המופלג ואני לא מגלה לו את הסימן, כדי שיהיה תמיד זקוק לעזרתי. לפני נשיקת הפרידה מחגית, אנחנו נזכרים לשאול אותה לשם המלון, כדי שאם יבוא לנו רעיון לבילוי משותף, נדע איפה למצוא אותה. היא מקבלת את השאלה בהבנה ובלי בעיות שולפת לנו את השם: "פרוטאה הוטל". למשמע השם אורים פניו של ידידי הסופר והוא אומר בהקלה: "איזה יופי! עכשיו כל פעם שאשכח את שם העץ, אחשוב על שם המלון שלך ופתרתי את הבעיה..."

6.7.04

מתחילות ההרצאות. יש הרצאות חשובות, כלליות, הנערכות באולם הראשי, ובו בזמן הרצאות של נציגים ממדינות שונות המספרים בחדרי לימוד קטנים על הבעיות הספציפיות של ארצם. בין המשתתפים אנו מוצאים פתאום עוד זוג ישראלי. הוא אקדמאי בשנת שבתון העובד במשרד החינוך וחייב להשלים מכסת הרצאות, כדי שלא יאבד את דמי השבתון ואת הוצאות הטיסה לדרום אפריקה. אשתו נלווית אליו על תקן של שומרת ראש בהתנדבות. את שמו בדיוק שכחתי, אבל יהודה, שזוכר כל שם, יגיד לי ברגע שארצה. האקדמאי לוקח את הקונגרס ברצינות ומדווח לנו מה מעניין לשמוע ומה לא.

מכל ההרצאות מושכת אותי הפסקת הצהריים, שבה אחרי הארוחה מתכנסים כל המעוניינים בלובי הגדול, הזריזים תופסים את הכורסות שניצבות לאורך הקירות והאחרים עומדים בפינות או יושבים על הארץ, ויש לנו שעה של מספרי סיפורים. נרשמים אצל גברת אחת מקנדה שכולה חשיבות מנומסת ומי שמגיע תורו, אם מגיע, מספר סיפור שהוא בטח מספר תמיד למי שמוכן לשמוע.

יהודה אטלס, העומד לידי, שואל אותי אם כדאי לקרוא את "הילד הזה הוא אני". הספר, שזכה להצלחה עצומה בארץ, תורגם לאנגלית, אך משום מה בתפוצות – הספר לא זכה לתפוצה, ויהודה נשאר תקוע עם כמאה ספרים (שזה כאין וכאפס לעומת אלף ספרי "הבתולה מתל ברוך", שסותמים לי את חדר השינה). לכאן הוא הביא עשרה ספרים וכל פעם הוא יוצא בהפסקה עם עותק אחד כדי להראות אותו לקוראי אנגלית ולנצל את הזדמנות שמישהו מביע התפעלות, כדי לתת לו את הספר בחינם עם הקדשה. בצורה כזו הצליח להיפטר משלושה עותקים ונשארו לו עוד שבעה. אני מעודד אותו לגשת אל הגברת הקנדית, וזו מזמינה אותו לעלות לדוכן. אטלס קורא את השירים בטעם רב, והתלהבות השומעים מרקיעה שחקים ומלווה בצחוקים רבים. מיותר לספר שעוד באותו יום הוא מכר את כל שבעת העותקים שנותרו לו, ואכל את עצמו על שנתן שלושה בחינם.

8.7.04

הקונגרס הנמשך עם הרצאותיו מפילות השעמום הנוסכות בי רוח תנומה, שמוציאה ממני כל חשק לשבת ולהעלות את אותן שעות ארוכות על הנייר. אציין רק את הביקור שערך אצלנו בחור צעיר, יליד המקום, המנהל כאן בית הספר יהודי בעל השם המכובד: "תיכון הרצליה וייצמן". הוא הזמין אותנו לערוך ביקור בבית ספרו ולהיפגש לשעה עם תלמידי הכיתה הגבוהה. הפגישה מלבבת מאוד. הילדים מסתכלים עלינו, נציגי ארץ הקודש, בהערצה גמורה, ואחרי שהם מספרים לנו איזה ספרים הם קראו, יהודה מספר על ספריו ואני מנצל את ההזדמנות להזכיר לו את ספרי החדש "על הא ועל דא" על ידי זה שאני קורא להם חלק משירי הספר כשהם מדקלמים לפי הוראתי את ההברה האחרונה.

15.7.04

לא הצלחתי למלא את דפי היומן כמו שתיכננתי, אספר רק שבסוף הקונגרס עלינו על מיניבוס יחד עם קבוצה שבחרה כמונו לסיים את הקונגרס בטיול מאורגן בדרך היין בואכה עיר אחת, אשר בה קבענו מפגש עם ידידתו הגרושה של יהודה. על דרך היין לא כדאי לדבר, כי אותה ואת גשריה המופלאים צריך לראות בעיניים כדי להאמין. נספר אולי על קוריוז קטן באחת מתחנות הדרך, הכוללות על פי רוב חוות יענים המשמשים לרכיבה ולנוצות ויקבי יין אשר התיירים נמשכים אליהם בזכות טעימות החינם הניתנות לכל דורש. באחת התחנות האלה, אחרי שגמרנו את הסיור ועלינו למיניבוס, נשמעה קריאה עצור, כי אישה אחת נראתה רצה אחרינו בשארית כוחותיה. כשהנהג עצר והאישה התקרבה ראינו שזאת מוכרת היין, אשר הרבתה להלל את יינותיה והצליחה לפתות כמה חסרי אופי לקנות אי אלו בקבוקים. היא עלתה על מדרגת המיניבוס, ואחרי שגמרה לנשום הכריזה: "את העיקר שכחתי לספר לכם: לפני שבוע היתה אצלנו קבוצת תיירים וכשסיפרתי להם על נפלאות היין שלנו קפץ הכומר של הקבוצה ואמר: 'אל תנסי לקלקל אותנו כי היין הוא אויבו של האדם.' –ומה אתם חושבים עניתי לו?" שאלה האישה, וכאשר כולם שאלו "מה?" – זקפה את ראשה ואמרה: "אמרתי לו – שכחת שישו אמר אהוב את אוייבך!" וכשאמרה זאת פרצה בצחוק גדול כשכל הנוסעים מצטרפים אליה.

בהמשך הדרך, כשעצרנו בתחנות נוספות, לא היה שולחן טעימה אחד שבו המוכר לא חזר וסיפר את אותה בדיחה, כשהוא מככב בה כגיבור הראשי.

18.7.04

הידידה של יהודה, שלא אנקוב בשמה, אל"ף – בגלל שהוא פרח מזיכרוני, ובי"ת – אחרי שאירחה אותנו כל כך יפה, איך אני יכול לדבר עליה רעות? – ולדבר טובות, את מי זה מעניין?

בכל אופן גם יהודה וגם אני הרגשנו צורך להודות לה על קבלת הפנים היפה, ואיך נודה אם לא על ידי מתן ספרים. הוא את "הילד הזה הוא אני" שלא נמצא לו קונה כי זה היה עותק עברי, ואני את "על הא ועל דא" ששכב אצלי במזוודה כל הדרך מבלי שנמצא לו דורש. את הספרים הנחנו על שולחן האוכל עם ההקדשות המתאימות ואחר כך עלינו לחדרנו אשר בעליית הגג.

כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שאטלס הקדים אותי וכבר התלבש, התרחץ וירד למטה. כשירדתי כעבור זמן מה, שמעתי את קולו הצוחק. לא הבנתי מה מצחיק אותו כבר בבוקר, עד שהגעתי לקצה הפרוזדור וראיתיו קורא וצוחק. "סוף-סוף!" חשבתי, "סוף-סוף גילה את הספר שלי ועכשיו לא יכול להפסיק לקרוא!"

נשארתי עומד בקצה המסדרון עוד כמה דקות, לבל אפריע לו וברגע של הפסקה בין צחוק לצחוק, נכנסתי כדי לחגוג. "כי אחרי צחוקים כאלה," אמרתי לעצמי, "הוא לא יוכל להשמיץ את הספר."

כאשר התיישבתי לשולחן ראיתי להפתעתי שספרי "על הא ועל דא" נמצא עליו בדיוק באותה תנוחה שהשארתי אותו אמש. הרמתי את עיניי לעבר הספר שבידי אטלס ידידי, ואת מי אני רואה אם לא את "הילד הזה הוא אני"?

כעת אני לא יודע אם הילד הזה הוא אני או זה הוא ואולי שנינו ביחד.

המשך יבוא

ובו יספרו יהודה או פוצ'ו את דברי ימי הקונגרס עצמו

* * *

משה דור: נֶחֱזֶה בציפור הכחולה בְּשׁוּבָהּ

יקיריי באשר אתם שם / קבלו איחוליי בלא נדנדוד של אָשָׁם / חג שמח לאוכלי המצות ולאוכלי החמץ / ולוואי שלבכם ירון ולא יתחמץ / והשמחה תישרה בביתכם כל ימות השנה / אצל כל אחד מכם וברחבי המדינה / וזיכרו, כי זה חג האביב והחירות / ולכן יהיה על משקופכם חרוט: / שיחרור משחיתות, מֵרִשְׁעָה וּמִדְוַי / אפשר להגשים, זה לא סתם מַאֲוַי / וחירות המצפון איננה חלום / וגם השלום עוד יגיע הֲלוֹם / אם נרצה באמת ונדבק בַּתִּקְוָה / נֶחֱזֶה בציפור הכחולה בְּשׁוּבָהּ, / שלכם הקטן בְּאַלְפֵי מְנַשֶּׁה / אוהבכם משכבר הלא הוא משה.

ונוספו לברכה שלושה שירים לחג

קוראיי היקרים,

לכבוד חג האביב והחירות קיבלתי החלטה דרמטית והיא:

הבה נוותר הפעם – לא על שינה, כשם שנאמר בשיר שהיה פעם ידוע בציבור – אלא על העיסוק המשוגע והַמְשַׁגֵּעַ בפוליטיקה, חברה ודת, שמוציא אותי מן הכלים לא פחות משהוא מוציא אתכם, ונאמר שירה.

ופה יש לנו התנ"ך העברי להסתייע בו, ודווקא לרגל החג, שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" (שמות ט"ו, א'), ומי שיש לה תוף מרים ברשותה ויש את נפשה לרקוד ולפזז, גם לה יש אסמכתה: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ'). השירים והמחולות אירעו לאחר טביעת רכב פרעה ופרשיו בים סוף, אבל אין צורך להמתין להתרחשות כבירה כזאת כדי לחולל ולזמר. כל סיבה טובה למסיבה.

הרי לכם אפוא שלושה שירים שבחרתי להשיב בהם את רוחכם היגעה, ובין אם תאכלו חמץ ובין אם תאכלו מצה, לוואי ירחקו מביתכם מריבה ומצה.

אמיר גִּלְבֹּעַ

שיר בבוקר בבוקר

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המידרכת

וניחוחות לראשו מדיפים עצי איזדרכת.

הטללים רוססים והרים ריבוא קרנים – הם יולידו חופת-שמש לכלולותיו.

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים

        ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים

              להוד אלף שנים מפכות במיסתרים.

אלף שנים צעירות לפניו –

כפלג צונן.

כשיר רועים.

כענף.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן השלכת.

השיר הנפלא הזה של גלבוע (שהוצאתיו ממיבחר שיריו "קְטָף", הוצאת הקיבוץ המאוחד) שימר את כל רעננותו, את כל תום תקוותיו, את כל התרוננות הבראשית של אביב האומה ואביב האדם, את כל מה שנדמה לנו עכשיו כחלום של בריאה שאינה יודעת אכזבה מהי, את ההתמזגות הנהדרת של הפרט והקיבוץ, אפופי ניחוחות אזדרכת בעלותם על דרך שכל כולה הבטחה בטהרתה, תחת חופת הכלולות של שמש הדורות בגבורתה.

אמיר גלבוע, מגדולי שירתנו החדשה, התגורר שנים רבות, עד מותו, ברמת אביב. שם, באחד הרחובות הוותיקים של השכונה התל-אביבית שופעת הירק, גר – גם הוא עד מותו בטרם עת – חברי היקר עזריאל קאופמן, משורר יחיד-סגולה, שבאלה הימים ראה אור מיבחר שיריו בשם "שעה אחת של שמש" (הוצאת קשב לשירה). גלבוע נולד בראדזיווילוב שבאיזור ווהלין, את ילדותו ובחרותו עשה שם בהיות האיזור חלק מפולין – עכשיו הוא שייך לרוסיה – ועלה ארצה בגיל עשרים בשנת 1937. עזריאל נולד בפולין, בהיותו בן עשר נמלט עם משפחתו מפני הגרמנים לברית-המועצות ועלה ארצה בהיותו בן תשע עשרה, בדצמבר 1948.

עזריאל קאופמן

ארץ-ישראל האמיתית

העץ על-יד ביתי

הוא ארץ-ישראל האמיתית

שהיא באמצע העולם

שהיא על העלווה

שהוא עמוד התווך

ויש ניחוח לו

ויש לו פרי

מִדַּעְתּוֹ פְּלִיאָה סובבת

והמקומות המתכנסים – הצבע וְהַכְּסוּת,

וזה שֶׁחַם לי בְּרַגְלַי

על-יד העץ

בַּגשם

זה שיש בינינו הָרַכּוּת

כמו עובדי האדמה

שהיו שותים את קליפתו

רואים יֵשׁוּת

וטבורם רועד

ונשותיהם הָרוֹת להם לַשּׁרֶשׁ

גם השיר היפהפה הזה הוא שיר צמיחה, שיר של הזדהות אינטימית עם הנוף המקומי, עם העץ שמנצנץ בו זֵכֶר גן-עדן, ועם הארץ שהיא, על-פי המסורת, טבור העולם. אין כאן הרחבה "לאומית" רבת-שאון אלא דווקא הצטמצמות של דומייה, התייחדות עם הפלא שבהתחיוּת, זו של האילן וזו של האדם, שרוך מופלא זורם ביניהם.

ואחרון אחרון חביב, שי לחג מתרבות העולם העתיק, זו של יוון. אַלְקְמַן – מספר לנו המתרגם, המשורר שמעון בוזגלו, בקובץ "שַׁד לילה שחור", השירה הלירית היוונית בראשיתה (הוצאת ספרי עליית הגג / ידיעות אחרונות) – פעל בספרטה במחצית השנייה של המאה השביעית לפני הספירה והקטעים שנותרו משירתו יש בהם כדי ללמדנו על "מגעה הקל והענוג".

אַלְקְמַן

פרגמנט 20

וְעוֹנוֹת הוּא יָצַר שָׁלֹש,

קַיִץ וְחֹרֶף וּשְׁלִישִׁית הַסְּתָו

וּרְבִיעִית הָאָבִיב, עֵת פְּרִיחָה,

אַךְ אֵין כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת הַבֶּטֶן.

המשורר "הקל והענוג" הזה יודע אף יודע להשחיז את קולמוסו האירוני, אך כיוון שהבטחתי בראשית הטור להימנע הפעם מכל ארמזים פוליטיים-חברתיים-דתיים אני מתגבר על הפיתוי שיש בהשוואות בינתרבותיות ובינגיאוגרפיות.

עד כאן, קוראים נלבבים, ושיהיה לכולנו חג שמח.

* * *

צהריים משביעים לשלושה ב"טאבון זמאן" בעוספיה ב-70 שקלים + 15 שקלים תשר

ממליץ מאוד לימי הפסח הכשרים סופרנו ס. נידח

אלמלא חברנו הנגר היהודי, שנגרייתו ממוקמת בעוספיה, לא היינו מגלים בשום פנים ואופן את המסעדה "טאבון זמאן", המסתתרת בצד המזרחי של הרחוב הראשי, ממש מול המועצה המקומית – כך שאי אפשר לטעות בה, אלא שאין שום שלט בולט בפתחה.

את פני הנכנסים מקבל תנור טאבון ענק בקיר ממול, שאילו מוכנסים במרדה ארוך המאכלים לבישול והפיתות הדרוזיות לחימום (אין מכינים אותן במקום וזו בהחלט מגרעת, אבל נותנים מהן בשפע). על השולחן הכפרי הארוך מונחים מגשי ברזל שחורים עגולים בקוטר של פיתה דרוזית בינונית, ועל כל אחד מהם פזורים מטעמים אחרים כאשר העקרון הוא – מצע של פיתה דרוזית, עליו בדרך-כלל אורז מבושל עם פתיתי שקדים, ומעליו התבשיל העומד להיות מוכנס לטאבון שבו לוהטים גזרי עצים אדומים עבים:

מנסף בשר עגל עם רוטב. מנסף בשר כבש. ספיחה בטאבון עם בשר עגל או כבש. מסחין: עוף שלם (פרגית) עם אורז, עוף פרוס (פרגית) עם אורז, ירכיים עוף עם אורז ותפוחי-אדמה, עוף שלם עם מחמר, עוף פרוס עם מחמר, עוף עם בצל וסומק, עוף פרוס עם בצל וסומאק, עוף עם זעתר. כל סוגי הסמבוסקים.

בקיצור: יש עוד שמות של מאכלים (ואולי גם בילבלנו שמות פה ושם), וגם מנות אחרות כמו פיצה, צלעות כבש, קבב ביתי , מושט ודניס, מג'דרה ומרק שעועית, אבל אנחנו העדפנו להתרכז במגש האופייני לאפייה בטאבון ולקחו עוף שלם (פרגית) עם אורז בשקדים, 35 שקלים. לפני כן הזמנו חומוס גרגרים במנה גדולה לשלושה עם פעמיים חמוצים, 12 שקלים. וכן נוספו שלושה משקאות קלים בפחיות, 18 שקלים יחדיו, ושתייה חמה אחת, תה עם נענע, 5 שקלים. הקפה המר והטעים ניתן חינם בסוף הארוחה. יחד 70 שקלים, שעליהם הוספנו 15 שקלים תשר למלצרית הדרוזית התמירה, העדינה והממושקפת, שנראתה כסטודנטית יפה לספרות ולא כעובדת מסעדה, ובאמת היא לא תמיד התמצאה היטב בעבודת ההגשה.

המנה העיקרית הענקית, שסביב דומות לה ישבו גם בשולחנות הסמוכים, גם חיילים וחיילות, היתה כל כך משביעה, ששלושתנו הותרנו אפילו פולקע אחת, קצת אורז, ואת מרבית הפיתה שעליה בושל בטאבון מיגדל המזון הזה. מתוך נימוס אכלנו, ואכלו גם סביבנו – בכף, בסכין ובמזלג, אבל המסורת המזרחית אומרת שיש לקרוע באצבעות נתחי בשר ועוף ולשימם בפה יחד עם כדורי אורז מגולגלים בראשי האצבעות. בפעם הבאה ניקח נתחי בשר כבש על מצע האורז.

"טאבון זמאן", מאכלים מיוחדים בטעם של פעם. סניף עוספיה מול המועצה, 04-8399585, סניף דליה (דליית אל-כרמל), ליד השופרסל, 04-8397586. פתוח גם בשבתות ומומלץ במיוחד לימי הפסח.

 וכל היושב בפסח ואוכל בתיאבון ב"טאבון זמאן" – חייב לזכור שחיילי צה"ל עתידים מעתה להתענות כל ימי החג וחול המועד במצות ובמזון כשר לפסח, וכי גם חבילות המזון שהוריהם ישלחו להם, תופקענה מהם במשרדי הבסיסים והפלוגות עד תום ימי החג וחול המועד, וזאת משום שהכפייה הדתית בצה"ל הכניסה ידיה גם לתחום הפרט של החייל.

יעקב זמיר: "הסתדרות טאך!"

 בהמשך לשירהּ של חמדה אביב (גיליון 226) על הטך והטך שאביה עשה לזיתים בילדותה, הנה קטע על הטאך מזיכרונותיי:

פעם, בהיותי סטודנט בירושלים, התעכבתי על יד דוכן לממכר פיס ברחוב המלך ג'ורג'. המוכר היה איש מבוגר לבוש חליפה שידעה ימים טובים יותר, וניכר עליו שהיה מר נפש וסובל. שמו היה מורֶנוֹ. והיות שנהגתי לפקוד את הדוכן שלו מדי כמה שבועות, הכרנו קצת. שאלתיו מה שלומו. ואז הוא ענה לי במרירות ובכעס רב, שמטרטרים אותו על ימין ועל שמאל. מוציאים לו את הנשמה. וכל אחד מפנה אותו לשני ותכלית אין... "ומה שצריך לעשות כאן, זה כמו שעשו התורכים בזמן המלחמה, אַרְמֵנִי טָאך, ארמני טאך," – כלומר, אם רק זיהו מישהו כארמני, היכו אותו למוות. "וכאן צריך לעשות, אני אומר לך, כל הסתדרות טאך, סוכנות טאך, סוסיאלית טאך, כולם טאך..." – יש לחסל את הביורוקרטים הללו מן ההסתדרות והסוכנות והלשכה לעזרה סוציאלית, אלה אשר מתעללים באדם בלך ושוב ומחר אתן.

צחקתי וגם נשמר לי בזיכרון ה"הסתדרות טאך", ובתור סטודנטים השתמשנו במונח הזה בהשאלה לכל מיני סיטואציות בין החבר'ה, ובמשך שנים רבות צוטטו דבריו של אדון מורנו מוכר הפיס הירושלמי הממורמר.

חודשים אחדים אחר כך, שוב התעכבתי ליד הדוכן של אדון מורנו מוכר הפיס. שאלתיו לשלומו ואם ענייניו סודרו במבוכי הביורוקרטיה, ואיך הסוכנות וההסתדרות. ואני קיוויתי שיאמר עוד פעם את כל "הטאך" הזה... אלא שהפתיע אותי בתשובתו המתונה. ענה, "ברוך השם העניין סודר," וחייך אליי באופטימיות. קניתי את האופטימיות שלו יחד עם כרטיס הפיס שרכשתי, שכן גם לי היו חיים קשים.

בברכה

יעקב זמיר

נ.ב.

פרקי הסינופסיס שאתה מפרסם [האחרון בגיליון 230] הם לדעתי, וגם בעיני מביני דבר, מרתקים, ובמידה רבה מתארים את "המלחמה כפי שהיא." חושבני שהגיע הזמן שמישהו מן "החוקרים", שעושים תואר שני ושלישי במיני דברים בטלים, יזדיין באומץ לב וייקח סוף-סוף את היוזמה לידיו ויגיש הצעת מחקר על הכתובות שעל קירות בתי הכיסא הציבוריים ובעיקר אלה הצבאיים.

ובהמשך לכתובת היפה ורבת הדמיון שראית על קיר בית השימוש ברפידים, הנה במלחמת ההתשה ראיתי כתוב על חזית הצריף המרכזי במוצב בבקעת הירדן:

"חייל מילואים, ה- - - שאתה מקבל פה הוא כלום לעומת מה שאשתך מקבלת בבית!"

* * *

תודה למאות הנמענים ששלחו למעסיקי ברכות ליום הולדתו ה-71 (ובייחוד לנמענה שהביאה לו בלון הליום צבעוני "יום הולדת שממח", והוא לא הפסיק לשחק בו ולהעבירו מפינה לפינה בבניין המערכת). מאחר שיום הולדתו ה-70 עבר בקול דממה דקה, אנחנו מקווים שלקראת יום הולדתו ה-80 תתפרסם על אודותיו רשימה חגיגית ב"הד הקריות".

מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

* * *

פנינה פרנקל / לפעמים

לִפְעָמִים הַשִּׁירִים מוֹפִיעִים

לִי לְאַחַר סִדּוּר הַחֶדֶר.

בַּמְּגֵרוֹת מִתְפַּנֶּה אָז

מָקוֹם לַמִּלִּים

כְּמוֹ חֲבִילוֹת מַצּוֹת חַמּוֹת

הַתּוֹפְסוֹת אֶת מְקוֹם הֶחָמֵץ.

לִפְעָמִים הַמִּלִּים

מַגִּיעוֹת בְּאִחוּר אַךְ הֵן נִדְחָקוֹת

לִתְפֹּס מְקוֹמָן שֶׁל תְּחִינוֹת שְׁקֵטוֹת.

יָד אֲרֻכָּה חוֹמֶקֶת

מִתּוֹךְ הַמְּגֵרוֹת הַסְּדוּקוֹת

קְרֵבָה, אוֹחֶזֶת בְּעָרְפִּי

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ חוֹדְרוֹת

לְתוֹךְ כְּפָפַת פָּנַי הַקְּפוּאָה

וּמְסָרֶבֶת לְהַרְפּוֹת.

לִפְעָמִים הַשִּׁירִים מְנַקִּים בִּי

קוּרִים שֶׁל מָבוֹךְ אָפֵל

פּוֹרְסִים סְדִינִים לְבָנִים לְאֹרֶךְ הַחֶדֶר

סָפֵק נִקָּיוֹן. סָפֵק שְׁבִיל מְלָכִים.

סָפֵק תַּכְרִיכִים לְמֵת.

רון גרא / כיכר הכלבים

יֵשׁ וַאֲנִי מוֹצִיא עַצְמִי אֶל הָרְחוֹב

אֶל הַכְּלָבִים הַמְּשַׂחֲקִים בְּרִיצַת

אָמוֹק

זֶה בְּעִקְבוֹת זֶה

בְּרִחְרוּחַ יַשְׁבָנִים.

יֵשׁ וַאֲנִי מוֹצִיא עַצְמִי אֶל

שִׂיחוֹת בַּעֲלֵיהֶם

בָּרוּחַ הַשּׁוֹרְקָה,

בֵּין מִלָּה לְמִלָּה

בְּנוֹשְׂאֵי דְּיוֹמָא.

בְּאֹפֶן מִקְרִי

גַּם בְּעִנְיְנֵי נָשִׁים.

מִלִּים מְצוּפָפוֹת נֶאֱחָזוֹת

בְּשָׁמַיִם אֲפוֹרִים.

אִישׁ, אִשָּׁה מְטַיְּלִים בֵּין

הַטִּפּוֹת בַּהֲלִיכָה

מְהִירָה.

מַבָּטָם נִנְעָץ בְּבַעֲלֵי הַכְּלָבִים

הַנִּפְרָדִים מוּבָסִים

חוֹזְרִים אֶל הַמִּטָּה,

אֶל פְּלוּמַת הַשְּׂמִיכָה

אֶל הָאִשָּׁה שֶׁבִּפְנִים.

בַּחוּץ דְּמָמָה הַמְּחַפֶּשֶׂת

מִלִּים.

הַצֵּל מְכַתֵּר אוֹתִי מִבִּפְנִים.

יוסי גמזו

קָרְבַּן הַפֶּסַח שֶל חָדִיגָ'ה

"וּמֶה עָשִֹיתִי, אָבִי?

וְלָמָּה זֶה אֲנִי?

וְהֵמָּה הוֹצִיאוּ דִבָּתִי רָעָה בְּשֶל הָאַהֲבָה..."

 (מחמוּד דרוויש)

בָּראדיו, בּין שְלַל דיווּחים על טילֵי "אל-חוּסיין" וּפצצות-הלֵייזֶר, בּין הרעשות F.A.R בִּבסיסֵי ה-H2 וH3-, פּגעה בּי פּתאום ידיעה קטנטנה, לא צפוּיה, אך חדה כּשַבְּרִיָּה. כּמין ריקוֹשֶט או קליע תועה שנָּחַת אצלי, בּוּל, על הלב.

ילדה כּבת תשע, אמר הקריין – נַארְסִין אל-חָטִיבּ מִמְחוז Fairfax (בּת משפּחה שמְקוֹם-מגוּריה מצוּי כּרגע לא הרחק מ-.C.Washington D) בּרחה לה בּאמצע היום לביתה מחֲצַר בּית-סִפרה, כּנִרדפת. "ילדי הכּיתה," גימגמה מתייפּחת, "קוראים לי סוכנת בּזוּיה של סָאדאָם."

טילֵי "סקָאד", כּידוּע, ניתן ליירט (וטילי "פּאטרִיוֹט" יוכיחוּ). מה שאין ליירט לעולם, נִסתבּר לי, הן טרַאוּמוֹת-ילדוּת שאיכשהוּ גם הן מין טיל. די היה לי איפוא בּמילים מוּעטות, בּקולו של קריין לא מוּכּר לי, שמיד תִתחולל בּי ספירה לאחור, מהירה לא פּחות מִשֶּל טיל.

שבוּע אַחַר שמלאוּ לי שלוש, בּמאי 48', שמעתי את אבּא שלי מִסתודד עם אחיו הצעיר, דוֹד פָארִיד. "מלחמה," לחשוּ, "בּקרוב מלחמה." והיה לַמילה הזאת, חַארְבּ, צליל מזוויע. כּמו מעוּפוֹ הקרֵב של ה"סקָאד" כּשאתה מחוּסר כּל מיגוּן. אותו יום חזר לוּטְפִי, אחי בּן השש, מן המַאדְרָסֶה לִבנֵי-טובים של מר בָּהִיג' מוּעַלֶם. בּאמצע לימוּדיו חזר. בּשֹפה תחתונה שותתת. ילקוּטו וּבלורית-תלתליו נוטפֵי-דם. פּיו קפוּץ אך עיניו זועקות.

אימא, חיוורת תמיד גם ללא סיוּעם של אימה או של חולי, הִפצירה מיד, שאלה מה קרה, אבל לוּטפִי סירב לדבּר. לא הועילוּ לא רוך ולא תוקף, לא יד על המצח, לא יוֹד ולא פְּלַאסְטֶר. כּל אַרְסֶנַל-שידוּלֶיהָ של אימא הוּפעל בִּשקידה, אך לשווא. מבליט סנטרו הקטן, עִם גוּמת-הקשיחוּת שיָרַש עוד מאבּא, עמד הנחקר בּמִריוֹ הפָּתֵטִי, הגֵא, אגרופיו לחוּצים. מה עבר עליו שם בּחוות-האילוּף הפּרוּעה של חאוואג'ה מוּעַלֶם? מה הגיל בּו לומד הזָכָר הצעיר לתַמְרֵן בּין כּאֵב לכבוד?

אותו ערב, שלא כּדרכּם, שבוּ אבּא, פאריד וריכבּם, רק בּתשע. היה להם מישֹרד של נוֹטריוֹנים בּלב נַאבּלוּס וּמִדֵּי יום היוּ חוזרים הבּיתה כּבר בּשש. בּין סדיני הפּוֹפְּלִין והכּר התפוּח שמעתי את נַהַם ה"מוֹרִיס". היא הוּחנתה כּרגיל בּחצר, בּצִלּו של עץ ג'וּמֶז ישיש. אך שני האחים נִשארוּ בַּמכונית, כּמו מַשהים כּניסתם אל הבּית, בּלי לוודֵע את שתי נשיהם שהמתינוּ, דרוּכוֹת, על הסף. רק מאוּחר, בּקָצֶהָ של מין דוּמיה מכוּרסֶמֶת בּלחש (מנוע כּבוּי ואוזני ילדים הם מַשְתַּ"פִּים טובים לציתוּת) שמענוּ טריקה של דלתות המכונית וּמפתֵּחַ בּדלת הבּית. אימא, עִם חַאלֶד אחי הפּעוט בּין ידיה, יצאה לקראתם.

עכשיו היה פֶּסֶק-הזמן הנרגש מִתייחד, כַּצפוּי, לַדיווּחַ. קולה הדק של אימא, שחָדַר את קיר חַדרֵנוּ, הגיע אלינוּ עִם סֶדֶק-האור בּין הדלת וּבין הריצפּה. תוך דקה היה סדק-האור למַלְבֵּן מְסַמֵּא, בּתוכו ניצב אבּא. אף שעינינוּ היו עצוּמות, מְשִֹימִים פּנֵי שקוּעים בִּשנתם, היתה עוצמת- האור, המְלוּוָה בּעוצמת-פּחד, בּוקעת את סְגוֹר-עפעפּינוּ וכל הבָּבוֹת נִתכּווצוּ כּצַמְצָם.

אבּא הִבְהִין, חרישי כּגנב, לעֶבְרָהּ של מיטת בּכורו לוּטְפִי. שתי אחיותַיי ואני הִתמחֵינוּ מִזמן בּבילבּוּל האוייב. שוּם שינה אמיתית לא היתה עמוּקה כּאותה תרדמה מבוּיימת. לוּא זכרוּ הגדולים איך היוּ הם עצמם ילדים היוּ אוּלי פּחות נוחים להאמין. כּך או כּך, חֵירוּק קפיצים כּבוּש נִשמע מִמיטת לוּטפי, כּאילוּ אף היא, המיטה, מתאמצת לשתוק אך בִּכְיָהּ מִתפּרץ. שלא כּמו עִם אימא, הוּפרה שתיקתו של הילד עִם אבּא תוך רגע. בִּצליל-יבבה, בּסטאקאטוֹ שנוּק, הָעֳרָה הסיפּוּר עד תוּמוֹ. מִסתבּר שעבר, בּכיתת הבּנים, אותו רפּרטוּאר סאדיסטי שעברנוּ קודם – אני בַּגנון של פָטִימָה טוּקָאן, וחַנָא וחָדִיגָ'ה בּכיתת מאדאם זֵיְתוּנִי. חוק הכּלים השלוּבים הנוגע לכל הנוזלים, גם לרעל – מיפלס-השֹינאה מִתרומם בּו שווה בּכל גיל, בּכל מין, בּכל עם. "אימא שלךָ," דיזדזוּ לו, לַילד, "היא בִּינְת-אֶל-יָאהוּד, נֶטַע זר פֹּה!" והִזכּירוּ לו מה שצפוּי לאויבים וחבטוּ בּו "ג'יהאד! ג'יהאד!"

 "ג'יהאד!" היה שֵם-המישֹחק אותה עת, סיסמת-קרב מלהיבה, מילת-קסם. בּכל חוּצוֹת נַאבּלוּס, בּכל פאלאסטין וּבכל שכנותיה כּוּלן. מה פּלא שאבּא ודוד פאריד סגרוּ בּיום בּהיר את מישֹרדם הנוטריוני, מוּל כּניסתו הראשית של בּית-החולים "אַל-אִיתִיחָאד". תוך יומיים-שלושה הִתנדבוּ עִם ריכבּם לשוּרות הלגיון ונִשלחוּ ל"קֶמְפּ" בּזַארְקָה, שם נִתארגֵן מחנה-אימוּנים שנוּהַל בִּידי סֶגֶל אנגלי. את אימא, שהִשגיחה עצבּנית על חמישתנוּ – לוּטְפִי וחַנָא, אני וחדיג'ה וּקְטוֹן זאטוּטֵי המשפּחה, אחִינוּ חַאלֶד – שלחוּ עם אשתו וּבתו הקטנה של פאריד לקרובים בּעָמָאן. אני זוכרת את אותה חצר עטוּרת דקלים, את הקוצים שצמחוּ בּה פֶּרַע כּמו חֶרדותיה של אימא. את סבתא עַרְטוּל שבָּזְקָה קינמון על כּוסות מהבּילות, מעוררות-חֶמדָה,

של סַאחְלֶבּ. את בּעל-הבּית, עַרְטוּל הזקֵן, שמוֹלֵל מַאסְבָּחָה של עינבּר. בַּבּקרים היה ראדיו עמאן של הוד מלכוּתו, האֶמִיר עבּדאללה, מתבּל פּסוּקי קוּרְאָן בּמַארשים שוצפים, מרימֵי-מוראל. מפקד הלגיון, האנגלי גְלַאבּ פֶּחָה, נֶאֱפַּד סוּפות חול ושָאטָארָה – ראשו מלוּפּף בּכָּאפִיַּת-תשבּץ מתבּדרת, אדום ולבן– מגיח היה על סוּסוֹ הגזעי עִם אלפי פּרשים שולפי חרב, ישר מעוּמקוֹ הלוהט של המיתוֹס אל תוך חלומותינוּ, כּמין לוֹרֶנס-איש-ערב.

בִּשעות הפּנאי, בַּדרך מן הגן, מבּית-הספר, היינוּ מלקטים בִּקְצֵה מיטווח צבאי עזוּב שְלַל תרמילים מפוּייחים של רובים אנגליים וּ"בּרֶנִים" מן החול המוּטבּע בּחותם צמיגי "בֶּדְפוֹרְד", ריכבּם של גֵיסוֹת האינגליז. מי שמצא שם ניצרת רימון Mills כּמו זכה בּעינינוּ בּפַיִס; מי שחפר שם תרמיל על קְלִיעוֹ – אפילוּ נָקוּב, דְפוּק-פִּיקָה – היה ענן-קינאה סמיך נִכרך לו בְּלֵב כּוּלנוּ, כּמו הכַּאפִיָּה של גְלַאבּ פֶּחָה, כּמו עַלעוֹל של חולות חיג'אז.

אותם ימים היה לָאומץ ריח אבק-שֹריפה. כּל סממן מיליטריסטי – תַו של יוּקרה נִספּח לו. אני זוכרת תרמילים של רובה אנגלי והלב נִצבּט. זיכרונות מטמינים לנו אַמבּוּש תמידי, ממתינים רק לִשעת-הכּושר. נַאגְ'יָה, אשתו של פאריד, הִבעירה קוצים בּחצר, עִם אימא. אותה חומת-חוֹחים שסגרה על הבּית כּמין מצור. האש נִתאבּכה משילדי הקוצים שיָבשוּ וצָפדוּ בַּשמש, כּתוּמה מאוד, רעֵבה מאוד, מפצחת אותם בִּגריסה. היה זה כּמו עדר גמלים ארוּכֵּי צוואר, שֹעירֵי דבּשת, לוחך את אלפי גיבעוליו של השקט החם בּשקיקה קולנית. "שלא תִתקרבוּ!" היתרתה בּנוּ סבתא עַרטוּל, בּעלת-הבּית. ולפתה בּידה, כְּנחש מִתפּתל, צינור-מים מוּכן לכיבּוּי. היא הִקפּיצה עיניים זקֵנות, חוששות, מן האש אל הצינור שלא חדל לירוק שם מים. "אִילִי אִידוֹ פִיל מַיֶה מוּש מִיתְל," אמרה, "אִילִי אִידוֹ פִי נָאר" (שהוּא פּיתגם עתיק-יומין: לא הרֵי מי שֶיָּדוֹ בַּמים כּהרי מי שיָדו בָּאש).

אנחנוּ, הקטנים, צָפינוּ בָּאש מִמרחק בּטוּח. לא תופסים כּי תוך רגע נִלמד מִקָרוב כּי אין שוּם מרחק בּטוּח מִצידקת אותו פּיתגם. רתוּקים לְתִפארת-ההרס הזאת, לִזְדוֹנָהּ הססגוני המְמַגנֵט כִּטרַאנס היפּנוֹטי, הִנַחנוּ לו לִמְחול-שיבעת-הצעיפים הפּרא להִתעַנטֵז כּמו שוּלמית מוּל הורדוס המוּקסם. בּכל ילד טמוּן איזה נֵירוֹן קטן, פִּירוֹמָאן חבוּי, לָטֶנְטִי, גֶן סמוּי של פּרוֹמתיאוּס. כּלוּם היה זה לראשונה שנחשֹפנוּ לכל מדוּחי הלהט – לא פּתילה בַּמיטבּח או טַבּוּן בּחצר, אלא כּל הדרקון כּוּלו? עמדנוּ אפוא מאחור בּעיניים דומעות מעשן, מאֶכּסטאזה (אני – בּסנדלים שקָטְנוּ על לוּטפִי, ליד הקיר; לוּטפי עצמו – ליד סבתא עַרטוּל, לִצדדיו שני דליים של מיים; חנא וחדיג'ה, יחֵפוֹת, על הגזוזטרה; וסוּעָאד הקטנה, של פאריד ושל נאג'יה, עִם חַאלֶד הפעוט, ראשם שָעוּן לַמעקֶה).

האש, בִּשקיקת נמֵרים מפצחֵי עצמות שהֵריחוּ מֵיחַ, כּיסחה, ליחכה בַּחוחים, מתַמרת אל על רְעָלוֹת של עשן. כּלוּם היה זה אותו הצינור שזָּקַף מוּלהּ ראש כְּציפעוֹן שָֹשֹ לטֶרֶף, שהִזכּיר לי לְאור נַחֲשֵי-הדלֵקה את העַז בּנחשים כּוּלם? קראוּ לו – או כּך לפחות האמינה פָטִימָה טוּקָאן, הגננת – "לוּס", שֵם מוּזר לְנָחָש אך בּכל אגדה יש מין קסם מוּזר. הבּדוּאים בּהרי שומרון סיפּרוּ כּי מידות-ענק לו: את כּל בּיקעת עַסְכָּר, היא עֵין-סוּכָּר, איכלסוּ פּיתוּלי גחוֹנוֹ. מֵאַחַר שבּלע אנשים כִּזבוּבים נִתחכּמוּ לו והֲרָגוּהוּ. שבט שלם של גִ'ידְעָן (עזי-נפש) נִדרש לאותה משֹימה.

את שיניו, בִּלשוננוּ "נַאבּ", עקרוּ לאחר שהוּדַח האֶרֶס. כּל שֵן אדירה היתה, כּך נִשבּעוּ, כּחרבּוֹ של צלאח-אַד-דִין. לאות ניצחון, ואפשר כּקמיע, תלוּ את שיניו על השער, שער העיר שקראוּ לה לזֵכֶר ה"נַאבּ" של ה"לוּס" בּשֵם נַאבּלוּס...

"הרוּח מתחלפת," קראה נאג'יה, דאוּגה, "בִּמקום מהצד של זַארקָה, עכשיו מִלהיפך." היא כּינתה מאז צאת אבּא וּפאריד לַקֶמְפּ בּזַארקָה כּל שניראָה לה כִּצְפוֹן-מִזרחית מִבּיתנוּ "הצד של זַארקָה". כּך חילחלה עצבוּתה של אישה צעירה שנותרה ללא בּעל, היא וּבִתהּ, אל שיגרת הדיבּוּר שעיצבוּ חֲסָכֵי הלב. אנשים, גם שלא בּמוּדע, לָשִים את שֹפתם כּבצק של פּיתות. כּמו הבּצק, גם מילים מקבּלות את טביעת אצבּעות הלָש.

ואכן, בּו בָּרגע פּלש לו מִדְּרוֹם-מערב אותו פֶּרֶץ של רוּח. מה שהִפשיל לעֶברוֹ של הבּית, פּתאום, את בּלורית האש. אימא וסבתא עַרטוּל עיניהן כּבר אמרוּ כּוננוּת מִסתמרת. לוּטפִי טילטל טילטוּלי קוצר-רוּח קצוּבים את חֶלקַת הצינור. ואז, לא זוכרת מתי בּדיוּק, נתרחש והִרעִים אותו נֶפֶץ. דומֶה: האוויר מִתפּלץ מִשָבָץ מהדהד של חזה-אדירים. עד שהִספּקנוּ לצעוק – צעקה נוראה, חייתית, נואשת – היה כּבר צְעיר-הבּנים, אחי חַאלֶד, כּוּלו מפורק לגורמים. מאוּחר קצת יותר נסתבּר כּי חמק מעֵינָהּ של סוּעָאד, רק לרגע.

אף שסוּעָאד, שהִשגיחה עליו כִּביכול, פספוּסונת אף היא. אנחנוּ, אני וחדיג'ה וחנא, ניראֶה כּי הוּסחה דעתנוּ מרוב שרוּתקנוּ, בָּרגע ההוּא, לקיסמי פנטאזִיַּת האש. בּחשבּון חכמים-לאחר-מעשֹה, חשבּונם של כּל שוֹטֵי ההצתה המאוּחרת, הוּבהר כּי גם חַאלֶד הוּסחה דעתו – לא לָאֵש, לאטראקציה שונה. היתה שם, גילינו כִּכלות הזוועה, מחסנית (של פאריד או של אבּא). איך הגיעה לשם? לַרחמן היושב בַּמרומים פּיתרונים וּתשוּבות. אבּא אף פּעם הרי לא הירשה שוּם מגע עִם תחמושת או נשק, לא לַנשים שבּבּית ולא לַקטנים, וכמוהוּ פאריד. האפשר שדווקא אַבְּיַד, הכּלבלב הלבנבּן שטיפּחה סבתא ערטוּל בּחֲצֵרהּ כּמין קמיע, נִתקל בּמחסנית זו בּאותו מיטווח זָנוּחַ ואיכשהוּ נשֹא אותה אלינוּ בּשיניו? מה שאנחנוּ קוראים "השערה" הוּא תמיד רק ניחוּש, קאלאם פאדי. המיקרה העיוור, השֹטני, הבּרוּטאלי, תמיד מיטיב לראות יותר מִכּל ההשערות. גם ועדות-חקירה לאחר כּל אסון הן מישֹחק בּנידמֶה לי. שוּם לקחים לא יחזירוּ לְאֵם שַכּוּלָה את שאין לו מחיר. מה שבּרוּר הוּא שכּל העניין לא ארך אלא הרף-של-עין. עין שלא תיפקדה בַּמקום וּבַזמן הנכון כּראוּי. החיים – מיום ליום אני לומדת לֶקַח מר זה – הם תמיד מַרְבֵּי-דברים, כּמו אִימָאמֵי המיסגדים. מה שאין כּן המוות, הוּא שֹיא הקיצוּר: טלגראפי, קומפּאקטי וציני. אין הוּא צריך את רשוּת-הדיבּוּר כּי האֵלֶם שלו – סוף-פּסוּק. מה שעשֹוּ כּל קִסמֵי אותה אש לעינינוּ, אני משערת, עשֹה אור-השמש בּכל מדוּחיו לעיניו של אחִינוּ המת. מחסנית-כּדוּרים עזוּבה בּחצר לאור שמש קיצית היא מלכּודת. יש פּיתוּי מתנוצץ, שקשה לעמוד בּו, בִּבְרַק הכּדוּרים שכּמו אומר לַילד: "קח!". מי שאיננוּ זוכר את ילדו, או עצמו כּשהיה הוּא עוד ילד, מועך את חוטמו אל חלון-ראווה ותובע: "אֶת זֶה! אֶת זֶה!" – איננוּ מבין כּי תמיד, בּעיניו הֲלוּמוֹת-האֶקסטַאזָה של ילד, כּל העולם על שיפעת גילוּייו – אנשים, רעשים, מַראות – אינם אלא חנוּת-צעצוּעים, דֶלִיקָטֶסִים, ולוּנה-פּארק והוֹקוּס-פּוֹקוּס בִּנשימה אחת.

כּיוון שזָכַר האוּמלל הקטן, בּמוחו של פּעוֹט בּן שנתיים, כּי אנוּ, אֶחָיו, מלקטים בִּשקיקה תרמילים וּקליעים לאין ספור, הושיט את ידו בּין סוֹרְגֵי מעקה הגזוזטרה הנמוּכה אל החצר צפוּפת העשֹב, וּמה שהִבהיק שם, מזמין וּמדיח, זימן לו מיד את סופו. כּלוּם הִספּיק להושיט את ידו הקטנה, החופנת אטראקציה שֹטנית זו, אֵלַי, אל חדיג'ה או חנא או לוּטפִי, ממתין לִשבחים ותודה? מה שבּטוּח היה שם רק זה שההר לא הלך אל מוּחמד. האש, לעוּמת זאת, הלכה (אִם לא רצה) הַיְשֵר אל אותה מחסנית. עוד תמימוּתו של אחינוּ לופתת אותה הפתעה ממוּלכּדת, חמש אצבּעות קטנטנות לופפות חמישה כּדוּרים נוצצים, נימחָה פּוטנציאל-החיים האצוּר בּו, בַּילד, שלא יתממש כּבר, מִפְּנֵי פּוטנציאל-האובדן האצוּר בַּקליעים, שמוּמַש, וּמיד. אני זוכרת תרמילים של רובה אנגלי והלב יודע: מִכּאן, מאותה הכּספּית הרועמת, זה חי בּי מאז עד היום: האש המִתלַבָּה, מישֹחקי האחים, העשן בּעיניים, האח הקטן שסופו לשלם בּדמו על סיכלוּת הגדולים.

תוך פּחות משבוּעיים חזר ונישנה השילוּש הנורא, הפאטאלי: האש, התחמושת וּמי שנִלכּד בּרישתם הבּוערת – אבי. הוּא צֹרַף אל כּוחות הלגיון שהוּטלוּ, בּפיקוּד גְלַאבּ פֶּחָה האינגליזי, אל מוּל אותו רובע שבּו הִתבּצרוּ אֲחֵי אימא, ה"חַארְת אֶל יָאהוּד". מִמרוֹמֵי טרשיו של גַ'אבֶּל אַל זֵיתוּן, בּשצף-קצף, כּתשה הארטילריה את שֹרידי עמדותיהם. אבל משהוּ לא-ייאמן, הסותר כּביכול את חוּקֵי הכּובד, השיב מִשם אש מתוך סְטֶנִים דפוּקים וקוּפסות-שימוּרים מִתלקחות. אֵלוּ הוּטלוּ שם, גדוּשות חומר-נפץ, על תֶקֶן מפוּבּרָק של רימונים תוצרת-בּית, מעומק כּוּכים חסוּיֵי שֹקי-חול, בּטיווּח מזהיר, דייקני.

כּל מאמציו של הלגיון, אֶלמַד לדעת מקץ שנים לא מעטות מִמִּי שהיוּ שם אז, לפרוץ לִתחוּמוֹ של ה"חַארת אֶל יָאהוּד" מִתוך שער-ציון לא הועילוּ, מִכּל מקום לא עד הבּוקר ההוּא בּו נוּפּצוּ מוּל קְשִי-עורף מדהים. משהוּ גבוּלי, שבּין גבוּרה להִתאבּדוּת (שלוּלא הִשתייך לַיָאהוּד הייתי קוראת לו ודאי "פידָאיוּנִי") עיכּב שם עוד רגע, עוד רבע-שעה, את ששוּב לא ניתַּן עוד למנוע. אך עד שפּרץ הלגיון לִגבוּלם עוד גָבוּ היָאהוּד מחיר רב.

היה זה, שמעתי אומרים, בּקצֵהוּ הצְפון-מזרחי של הרובע, ליד בּית-הכּנסת "תפארת ישֹראל" (או "ניסן בֶּק"). כּוח מוּגבּר של מיטב רוֹבָאֵי גלַאבּ פֶּחָה הסתער כּשַרְקִיָה: דְרום-מערבה, לאט אך לָבֶטַח, בִּסבַךְ קירות-אבן קורסים. אבּא הִרכּין את ראשו בּעוברו בּפירצה שפָּעַר איזה כּותל. איש לא יכול היה כּלל לשער מה יקרה לו בָּרגע הבּא. אבל אז, בּעיתוּי לא צפוּי, כּשהֵרים את ראשו והֵחֵל רץ קדימה, אירעה הפּגישה שקבע הגורל בין ליבּו וכדוּר יהוּדי.

כּלוּם נוֹרָה הקליע ההוּא מן הסְטֶן של אחד מאַחֶיהָ של אימא? אַחֶיהָ, שדם היָאהוּד העיקש הוּא דמם שלהם ושלה? כּלוּם היינוּ, בָּנֶיהָ, פִּריוֹ האסוּר, המוּרעל של עץ-חוסר-הדעת? כּלוּם שְֹפָתוֹ השותתת של לוּטפי היתה רק טיפּה מִמחירו של כּל זה? שֶמִּי שצעק לו: "ג'יהאד! ג'יהאד!" – ידע מה צעק, וַּאַבּוּהוּ. שגם הטימטוּם הוּא קליע, אפילוּ יָרוּהוּ פִּיות ילדים. אני מיוּאשת מפּני שאני מזכּירה את הורַיי ויודעת: על שֹינאה משלמים בְּעולם זה בּיוקר, אבל על אהבה, כּך מִתבּרר, הרבּה יותר. "אימא שלךָ," צעקוּ לו ללוּטפִי, "היא בּינת-אֶל-יָאהוּד, בּינת-אֶל-מַאוּת!"

מי אני: בּינת-אל-יאהוּד? בּינת-אל-עַרַבּ? וּמי בּי רוצח את מי? כּלוּם לכן נִלחם אבּא שלי כּנמר, לכַפֵּר על פּשעי אהבה זו? כּלוּם לכן חוֹררוּהוּ דוֹדַיי בִּקְליעם, על חֶטאוֹ בִּגזילת אחותם? אימא שלי, שבּגדה בּהוריה בּשל אהבה מקוּללת. ששברה את ליבּם לִרסיסים כּאותם רסיסים של רימון מפוּבּרָק.

אני זוכרת אותה: אחרת, לא כּמו כּל אימא. כּאילו אורחת בְּבֵית-עצמה, או דייר-מישנֶה. מצוּיה תמיד כּאן-ולא-כּאן ונוכחת אך גם נעדרת. מי שהִמציא את השֵם "נוכחים נִפקדים" לא שיער מעולם שיש נוכחים שאפילוּ בִּשעת נוֹכחוּת נִשמתם כּמו נִפקדת, כּאילו נושמת אוויר של זרים או פּורצת לִתחוּם לא שלה. יש אנשים שהם כּמו מִתפלֵחַ כּזה, בּלי כּרטיס, לַקולנוע: על קְצֵה-המושב, כּמו עוד רגע יבוא הסדרן ויכריח לקוּם. ואימא היתה מִתפלחת כּזאת, רְהוּיָה, נוכריה, לא בּת-בּית. על קְצוֹת בּהונותיו של מאמץ לא להפריע. של איזו הִתנצלוּת לא מפורשת אך שרירה.

וזוכרת מיני מינהגים שלה, כּן. מוּזרים. כּמו של ארץ אחרת. נרות לבנים בּערבֵי יום-אַל-סַבְּת, שהִגירוּ דימעות שעווה. וּפעם אחת, יחידה בַּשנה – בַּלילות הקרים של החורף – שמונה ערבים של נרות בִּמנורה משוּנה, של שמונה פּמוטות. מאוּחר מִזה, כּשכּל עמאן עוֹטה שֹימלת אביב, כּשכּל האוויר בְּחוּצוֹת אִישְמִיסַאנִי מַסטוּל מִפּריחה עזת-בּושֹם – שבוּע שלם שאין פִּיתות בַּבּית, לא פּת טבוּלה בּסַאמְנֶה, לא רקיק בּזעתר. רק גיליונות חֲרוּרִים של בּצק שהיתה אוֹפָה על פּח, אך לא בַּחוּץ, שלא יִראוּהָ. כּמו הִשתייכוּת למיסדר חשאִי שרק היא לבדה חֲבֵרָה בּוֹ. כּמו של חיים בִּגנֵבה, בּמחתרת, בּמזוודה מוּברחת, עִם תחתית כּפוּלה, סודית. מי היוּ סבּא וסבתא שלי, מִצִּדָּהּ, מעולם לא ידעתי. רק שנים לאחר-מִכּן, כּמו פּירוּרֵי המצות שאפתה בּהסתר, ניגלוּ לי קצת פֹּה וּקצת שם רסיסים של מֵידָע שצירפתי, כּמו פַּאזֶל. אז, כּשהבנתי שסוד זֶהוּתה הוּא בּעצם גם סוד זֶהוּתי.

אמרוּ שאביה היה כּזה "מוּפתי", אך "מוּפתי" שלהם, של היָאהוּד, מִזן אחֵר. ששברה את ליבּו כּשבּרחה עם אבי והלב מת בַּמוּסְתַשְפָא (בּית-חולים) של ד"ר וַאלַאךְ. שבוּע אַחַר שנִקבּר, כּך אמרוּ, הִתדפֵּק על דלתם בַּאבָּא בַּאשִי. "דברים מוּזרים," כּך סיפּר הקבּרן, "נִתגלוּ מוּל קִברוֹ של הרב." לפנות ערב, בּבית-העלמין על ההר, בּגַ'אבֶּל-אַל-זַיְתוּן, דקה לפני סגירת השער, עצרה מוּל הפֶּתַח מונית והורידה אישה בִּשחורים, רעוּלה. כּשאמר הקבּרן: "מצטער, מאוּחר. אנחנוּ כּבר סוגרים עכשיו. תבואי מחר יא סַיִידָה" – שלפה אותה גברת בּלי אֹמֶר שטרות אחדים מארנק ממורק. זה, הבַּקשיש שנתנה לו בּלי הגה, היה קצת מוּפרז, קצת מפתיע. רק שקבּרן לעולם אין לו עודף בּכסף, כּך אמר, והוּא הדין בְּהפתעות. שאל אפוא חֶרֶש לְשֵם המנוֹח, ואץ לזַהוֹת את הקבר. היא פּסעה אחריו צייתנית, כּך סיפּר, במין הַס שהחריש את אוזניו. כּל אותה עת הִמתין לה הטקסי כּמו סוּס לרוכבו, מוּל השער. כּאילוּ הוּסכּם על הכּול עוד מִקודם, כּמו קשר-קושרים חשאִי. דקות אחדות עוד עמדה הסַיִידָה מוּל תל-העפר התחוּח. כּתפיה דקות, מרטיטות כּמו ענף בּסוּפה, כּמו מיתר קל של עוּד. על רקע לובנן של אלפי מצֵבות, וּבִפרט בִּשחוֹרם של בּגדיה, בּלט הֶריונהּ גם מִתחת אותו מעיל-חורף שבּו נִתעטפה. כּשהבין שרוֹצָה כּי יניח אותה לבדה, הִתרחק לו, דיסקרֶטית. רוח קרה רעתה בַּשמיים עדרי עננים משחירים. כּשחזרה לַמונית וראשה מִִשתוֹחֵחַ, טיפטף, כּמו דומע, הגשם. בּיום- המחר, בּעוברו מוּל הקבר, הִבחין שם בּזֵר של יסמין.

הֵרָיוֹן זה, לוחש בּי קולו של תירגוּם משפּחתי בּגוּפוֹ של הסרט, היה אחִי לוּטפִי, ששֵש, שֵש וחצי שנים לאחר מות סבו – למרות דבֵקוּתוֹ בִּפסוּקי הקוּראָן, דמיונם של פּניו לִפנֵי אבּא, שנותיו בּחוות-האילוּף של חאוואג'ה מוּעַלֶם – הוּכָּה כִּיהוּדי. חדיג'ה וחנא הקדימוּ אותו בּאותה הִתנסוּת, כַּידוּע. או שמא הידוּע לא היה כּל-כּך ידוּע וכל הזמן שתק (מִגאווה? חֶרפּה? שתיהן?) – אך בַּיום, אותו יום, בּו חזר וּשֹפתו חתוּכה, מחצר בּית-הספר, יצאוּ הדברים, כּמו אותו טפטוּף דם על חזֵהוּ, לפתע, לאור.

כּל זה הלך והחמיר עִם הַחמֵר הקרבות, לאחר מות אבינוּ. כּכל שגברוּ היאהוּד בּחזית, כּך היינוּ יותר לִמשיסה. הנַאקְבָּה, תבוּסתנוּ אז, בּ-48, הפכה חלומות ניצחון (אִינְתִיסָאר) לחֶרפּת מַפָּלָה (אִינְכִּיסָאר). כּל זה בּיקש לו מוצא, שֹק-איגרוּף, שְֹעירים לעזאזל, והם מצאוּ כּל אלה בָּנוּ. אין אכזרי מִנקמת החלש בַּחלש אף מִמנוּ עצמו.

יום אחד שָבָה חדיג'ה בּוכה וגם היא – חבוּלה ושותתת. חנא, נצמדת אליה וּשני ילקוּטים בּידה, רטטה.

"מה קרה?" שאלה אותן אימא, ועִם שאמרה זאת מיד גם הֵבִינָה. מהירוּת האימה, אותה ספַּאזמה של קֶרַח, עולה אף על זו של הקול.

חנא שתקה וחדיג'ה קינחה דימעתה בּכף-יד מאוּגרפת. כּמו בְּאגרוף זה, נותר בּה הדֶמַע בַּחוּץ והזעם בִּפְנִים.

"שאלתי אתכן מה קרה?" הֶאֱפִיל איזה צל על מִלֶּיהָ של אימא. חנא הוסיפה לשתוק אך חדיג'ה, כּמו סכר סדוּק, הִתייפּחה. אני זוכרת את הבֶּכִי ההוּא כּמו חי. בּכי של פּקק שנחלץ, של שסתום שפָּקַע, של גֵיזֶר. רק לפני כּשעה, בַּשיעוּר היומי בְּקוּראָן עם הגברת רָפִיקִי, בּיקשה המורָה שפּירשה את הנוסח "דִין אַללָה בְּסֵיף", דוּגמאות. עומדים היוּ בַּ"סּוּרָה" הקצרה 108, זו העוסקת בַּמֶה שצפוּי לאויבי הנביא – דין כָּרֵת. "אכן, הענקנו לךָ רווחה וגם שפע," אומרת ה"סוּרה", "לכן הִתפּלֵל לְאֵלְךָ ויהא שֹונאֲךָ מבוּתר וכָרוּת." מאחר שהסַיִף, כִּלשון-הרע, מבתֵּר כַּידוּע בּלי הרף; וכיוָן שמיד לאחר אותה "סוּרָה" נִדרש הנביא לַכּופרים – לא ייפּלא אִם ניצת בּו בּצֹאן-מרעיתה של הגברת רפיקי, זיק של רישעוּת חילונית בּיותר בּהֶקשֵר תיאולוגי כֹּה דק.

"חנא וחדיג'ה למשל," קראה מַריוּמָה, מי שנודעה כּמלכּת-הכּיתה וּבתו של ספסר מפוּרסם, "יש להן אימא שהיא הרי בּינת-אל-יֶאהוּד מִלידה, בּינת-אל-מַאוּת. כּל היָאהוּד הם כּופרים בּני כּופרים, אז אִם כּך זו דוּגמה מתאימה."

לרגע נִתקרשה שם בַּכּיתה שתיקה רועמת, מין אֵלֶם שקוּף ושביר כִּזכוּכית שכּל הגה עלוּל לנפּצוֹ. אפילוּ הגברת זֵיתוּני, שלא כּדרכּה כּמו שוּתקו שִֹפתותֶיהָ. מרוב הפתעה? מִגסוּת-הניסוּחַ? מִפַּחַד להגן על תלמידות חסרות-מגן? שאר הבּנות נִסתמרוּ, מְצַפּוֹת לַבּידוּר שעוד רגע יגיע. אפילוּ בּעיר כּמו עמאן אין רואים הצגות תיאטרון בּחינם. השֶקֶט, דחוּס וּקפיצי כּכדוּר על חֶלקת מיגרשהּ של חדיג'ה, הִמתין לה לזו, שתִבעט בּעיטה של עונשין או תוֹדֶה כּי נוּצחה. גם לָאֵיבָה כַּידוּע יש קוֹד מסוּגנן וּמיבנה דיאלוגי: קודם הִכנסתי לָךְ זבֶּנג בּתורי ועכשיו זה, חַבִּיבְּתִּי, תוֹרֵךְ.

חדיג'ה, חיוורת מאוד, מִתנשמת מאוד, לא בּיטלה שם גם רגע. "אימא שלנוּ איננה נושֹא לְשיעוּר בּקוּראָן," מילמלה. "אבל פֶּה מלוּכלך יֵש לרחוץ בּסַבּוֹן, כּדברי המוֹרָה להיגיֶנָה, וכוּלם מכּירים חנווני שמוכר גם סבּון (בִּמחירי ספסרוּת). אבּא שלנוּ נפל בּאֶל-קוּדְס כּגיבּור הלגיון, יא מַריוּמָה, כּשאבּא שֶלָּךְ הִצטיין כּגיבּור בּחזית של השוּק השחור..."

כּשחזרוּ, בּאיחוּר ניכּר, אל מאדאם זֵיתוּני, עשתונותיה – היתה כּבר מַריוּמָה תולשת שֹיער לַכּופרת חדת-הלשון. חנא, זריזה לא פּחות, נחלצה לעזרת אחותה המוּתקפת. תוך רגעים מוּעטים נהפכה הכּיתה לזירת היאבקוּת. עכשיו, שהשתיים בַּבּית ואימא חובשת את מצח חדיג'ה, הושיבה אותן על ספּת הסאלון ועירתה לִגרונן וָלֶרְיָאן. עד שתִפעל התרוּפה את שלה נִזכּרה בְּתֵרַאפְּיָה נוספת. קינחה בּמטפּחת דמעה מכּל עין וסחה בּסיגנון "קָאן יָא מָא קָאן" (הָיֹה הָיָה):

"הָיֹה היתה מֵעֵבֶר לפיסגות הרי החושך," (אהבנוּ לשמוע אותה מְפַנְטֶזֶת כּך, כּל דמעותינו יָבשוּ) "ילדה קטנטנה שֶאֶת שמהּ כּבר שכחתי, נִקרא נא לה כּאן בִּינְת-אַבּוּהָ. אבּא שלה, איש נכבּד, איש רב-חסד, אהב אותה יותר מהחיים שלו, בּלי גבוּל. פּעם נסעוּ בּינְת-אַבּוּהָ ואבּא שלה, אַבּוּ-בִּינְתוֹ, לנאבּלוּס, לראות את חִיזָאן-יַעֲקוּבּ, מיסגד גַ'מַע-אַל-חַאדְרָה, תפארת העיר. שם, בַּמקום שעליו מתנוסס המיסגד המוּפלא, הגבוה, ראה יַעֲקוּבּ, בָּעיניים שלו, את כְּתֹנֶת-הפּסים של יוּסוּף בּנו טבוּלה בְּדם."

כּאן היתה אימא סוטה אל מישעול מִסתעף, אל חיי אותו יוּסוּף: איך קינאוּ בּו אֶחָיו, איך ירדוּ לחייו, איך קינאה ושֹינאה הן מין זוּג. אך מיד היתה שבה אל גַ'מַע-אַל-חַאדְרָה, אל רוּם המיסגד, אל האֶבֶן, זו שבִּכתב שומרוני חקוּקים בּה עֲשֶֹרֶת דיבּרותיו של נֶבֵּי מוּסָה, אות בּאות. "אֵלֶּה, השומרונים," שמעה בּינת-אַבּוּהָ מפִּי אַבּוּ-בִּינְתוּ, "היוּ מקריבים קורבּנות על ההר הירוק הזה, גַ'אבֶּל-אַ-טוּר."

"מה זה קורבּן?" שאלה הילדה.

"זה בַּקשיש שנותנים לו לְאַללָה."

"בּקשיש בִּשביל מה?"

"בִּשביל מה שחטאנוּ לו. כּל בּנאדם יש לו חֵטְא..."     

 בּחג שאוכלים בּו אותם גיליונות של בּצק מְחוֹרָר בִּמְקום פּיתה, היוּ מקריבים על ראשו של ההר ההוּא כֶּבֶשֹ, או גדי, או טָלֶה. "אלה, השומרונים," שמעה בִּינְת-אַבּוּהָ מפּי אַבּוּ-בִּינְתוֹ, "אומרים כּי ההר מקוּדש עוד אפילוּ יותר מִמָדִינַת אֶל-קוּדְס."

 "זה נכון?" שאלה אז חדיג'ה, עיניה עדיין סמוּקות מן הבֶּכִי, "שנַאבּלוּס קדושה עוד יותר מאֶל-קוּדְס? או אֶל-קוּדְס היא הכי מִכּוּלם?"

 אימא פלטה אנחה חרישית ואמרה מִקֵץ רגע של אֵלֶם: "מה הכי? מי הכי? ה'הכי' היחיד זה של מי שנִשחט כּקורבּן."

אנחנוּ, הקטנות, לא הבינוֹנוּ מה היא סחה. אך משהוּ קריטי, אישי להביך, נצטלצל בּקולה שהִרטיט.

 "מי היתה הילדה, בּינת-אַבּוּהָ?" שאלתי, "ואבּא שלה, אַבּוּ-בִּינְתוֹ?"

 "מה זה חשוּב?" אמרה אימא, כּועסת. אבל – בּעיניים לחוֹת.

 "זה אומר שאני הקורבּן של מַריוּמָה הנַאחְסִית?" זרקה לה חדיג'ה, "למה שאימא שלי מאֶל-קוּדְס ושלה היא מִכּאן, מעמאן?"

 "אַתּ לא קורבּן של אף אחד," נשקה אותה אימא על לֶחִי, "וּמי שיפגע בָּךְ הוּא כַּאלְבּ אִיבְּן כַּאלְבּ וכֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ, תמיד." זַעַם של אֵש מְכַלָּה קוֹצֵי-פּרא חילחל בּקולה שהִגבִּיהַ, לא כּדרכּה, אל אוקטאבה שבּה מגינות לביאות על גוּרָן. "וחוּץ מִזה," הוסיפה כּמו אחת שלא נִשארת חייבת שוּם דבר לשוּם אִידְיוֹט, בּשוּם פָּנִים, "אין בּעולם עיר קדושה כּמו אֶל-קוּדְס, לא עמאן ואפילוּ לא מֶכָּה. רק שאֶת זה לא צריך להגיד. רק לשמור, כּמו מזכּרת, בַּלב..."

רק שגם זה לא חסם את הרוע, חומת-השֹינאה רק גבהה לה. כּמו החוחים שֶגָּאוּ בּחצר, כּמו עשן הדלֵקה ההיא, אז. עכשיו, שהלב מעלֶה בּי גֵירַת-זכרונות וזה שוּב ערב-פּסח, לא רק אותם גיליונות של בּצק נעשֹים חֲרוּרִים, גם הלב, תחת השמש הזאת המִזרח-תיכונית, המַכְוָה, הקופחת, לומדים ילדינוּ לִשֹנוא זה את זה עוד לפני שלמדוּ קְרוֹא וּכתוֹב כך שכּוּלנוּ חיים עוד בּבית עבדים, עבדוּתנוּ לַסטיגמות, גם כּשרואים יַעֲקוּבִּים רבּים פֹּה את כְּתֹנֶת יוסף טבוּלת דם.

בוא אלי פסוק נחמד

דרשה לשבת הגדול מאת בְּאֵרי צימרמן

הופיעה לראשונה ביום ה' 29.3.07 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג

השבת שלפני פסח מכונה במסורת היהודית "שבת הגדול", כמה וכמה הסברים, שלא יובאו כאן, ניתנו לכינוי זה. בעדות אשכנז רווח מנהג לקרוא בבית הכנסת בשבת זו חלק מן ה"הגדה", ולפיכך, ב"הגדות" רבות נוסח אשכנז תוכלו למצוא, לפני מה ש"רבן גמליאל היה אומר", את ההערה המסייעת: "עד כאן אומרים בשבת הגדול," כדי שלא תתבלבלו ותמשיכו סתם כך לרוץ. כלומר, בשבת זו יש מי שעורכים בבית הכנסת "חזרה גנראלית" לליל הסדר, כמעט כמו בחדר-האכילה בקיבוץ. ב"שבת הגדול" נהוג לדרוש דרשה גדולה בענייני החג.

דּוּמָם שָׁטָה תֵּבָה קְטָנָה

עַל הַיְּאוֹר הַזָּךְ

וּבַתֵּבָה מֹשֶׁה הַקָּטָן

יֶלֶד יָפֶה וָרָךְ.

הַס, הַגָּלִים הַשּׁוֹבָבִים,

מֹשֶׁה הַקָּטָן פֹּה שָׁט.

לֹא יִטְבַּע, חיֹה יִחְיֶה,

יֶלֶד זֶה הַקָּט.

לקראת חג הפסח שב ומתעורר בי הצורך לרוץ להציל את משה. תוך התעלמות תמוהה מבת פרעה ומאחותו מרים, אני חש אל סבכי חופו של היאור, תר אחרי התיבה הקטנה, מאתֵר, נכנס עוד ועוד אל תוך המים, ושם, בין סוף לצוף, אני רוכן אל התיבה ורואה בה את עצמי.

כל אדם חי בזיקה אל שתי תיבות: תיבת משה ותיבת נח. תיבת משה היא האישית, הפרטית; תיבת נח היא הכללית, הציבורית. תיבת נח היא העולם, על מבוליו וחיותיו; תיבת משה היא הקופסא בה מתכרבל אל שנתו הילד הקטן שהייתי. יכול אדם לאלף אלף חיות בתיבת נח, לשלוט, להשליט ולהשתלט, לרדוף להשיג ולחלק שלל, להקים רעש גדול כדי להשקיט את הבכי המתפרץ לו בתיבת משה הקטן. ואדם אחר מבלה כל זמנו בגעגוע ונענוע תיבת משה שלו, בהרגעתו ופינוקו של הילד הקטן שהיה, ושתלך תיבת נח לעזאזל.

"דומם שטה תיבה קטנה / על היאור הזך," כתב קדיש יהודה סילמן, "ובתיבה משה הקטן / ילד יפה ורך." כל כך רומנטי, כל כך נאיבי. היאור זך, הילד רך וכמובן יפה, הדממה נקייה מרעשי רקע, רק פעימות לבו של משה הקטן מרעידות אותה, ופה ושם איזה גל שזוכה בנזיפה מנומקת: "הס, הגלים השובבים, / משה הקטן פה שט. / לא יטבע, חיה יחיה / ילד זה הקט." מי שמזמזמים כעת את הלחן הנוגה של השיר ודאי מרימים את קולם יחד עימי במלים "לא יטבע, חיה יחיה," שואבים ביטחון מן הריתמוס החגיגי של ההבטחה, מתגברים על הרעד החולף בנו נוכח סכנת הטביעה. כמובן שתיבת משה האמיתית, בתורה, היתה מורכבת יותר. היאור לא היה כל כך זך, הילד לא היה כל כך רך ועניין היופי לא הובהר עד היום. אך כך גם תיבות משה של כולנו, הילד הקטן שהיינו בתוך האיש הגדול שאנחנו, העבר הנושך גם אחרי שנים כל כך ארוכות של שכחה. דומם שטה התיבה הקטנה שלי על יאור הלב, פועמת בקצבם של גלי הזיכרון:

בית-היתומים שלנו היה מונח כקופסה מכוערת בלב הגלקסיה הקיבוצית, מאיר החוצה בנורותיו דרך רשתות נקיות, הומה ילדים וילדות. הכול היה נקי. הכל היה עכור. היינו חשופים אלה אל אלה כרקמות נגועות. תמיד מישהו ראה משהו וגם כשלא ראה כאילו ראה. במקלחת ניצבו כוסות הפלסטיק במסדר, תחובות בקרש ארוך. שם, מוקף בחיידקי הפרטיים, פרח לו נרקיס חיי.מצאתי אותו בצד המדרכה הראשית, פליט נואש ממסע ארוך אל הכרם ובחזרה. ברחמים גדולים אספתיו, הבאתיו אל בית הילדים, שטפתיו בברז והצבתיו בכוס הפלסטיק הירוקה. זה היה המרב שיכולתי לעשות למענו, לפני שמיהרתי למיטה למנוחת צהריים עם הפנים אל הקיר. ואחרי הצהריים, כשבאתי לבכותו, הוא ניצב פורח בכוסי, אוגר אל גבעולו הרופס את המים הטהורים, מבליח אלי בזהרורי צהוב ולבן, מפשיר שמחה. שם, במקלחת הריקה, מתוך הכוס המאירה, הבנתי שאפשר לפרוח. זה היה רגע החירות שלי. "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון" – כך מתאר הפסוק מתהלים, המופיע בתחילת פרקי ה"הלל" ב"הגדה", את מה שאירע לי אז. מאשפות הרמתי נרקיס והוא הקים אותי מעפר.

הנה, סיפרתי, ותוך כדי סיפור, ראו זה פלא, הוא, משה הקטן, נרדם כאפרוח, הס פן תעיר, חיוך על שפתיו. וכשהוא מחייך, כשתיבתו צפה בדממה בוטחת על פני יאור החיים, אני קם ממקומי, זקוף כנרקיס פורח, ומצטרף אל שולחן ה"סדר" הציבורי של תיבת נח. וממש כשמתקרב ה"הא לחמא" אל סופו, בעודנו שרים "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין," אני הולך אל הילד הקטן שהייתי, מושה אותו מן התיבה השטה דומם ביאור הזך, מחבק אותו, נוטה אליו זרועותיי, מניף אותו על כתפיי, ושר לו שירים, וכן, אני אומר לו, הנה אנחנו הולכים להיות השתא, ממש השתא, בני חורין.

שתו רק מיץ תפוחי זהב שמוטי טרי

 סחוט ומסונן במו-ידיכם

אין משקה כמוהו בעולם

אהוד בן עזר

החבר שלי בקבוק חם

לִפְנֵי כַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה

הָיְתָה לִי בַּעֲלַת בַּיִת קְטַנָּה בִּירוּשָׁלַיִם

שְׁמָהּ בָּנִי כִּי נוֹלְדָה בַּנֵכָר

בַּנֵכָר סִיל אַלְמְנָתוֹ שֶׁל הַמּוּסִיקַאי סִידְנִי סִיל

בִּתּוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה יִצְחָק אֶפְּשְׁטֵין

כָּל לֵיל חֹרֶף הָיְתָה עוֹבֶרֶת

בַּהוֹל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין הַמִּטְבָּח לְחַדְרָהּ

בַּבַּיִת הָעֲרָבִי בֶּן הַקּוֹמָה הָאַחַת

שָׁמָּה כָּתַבְתִּי אֶת הַמַּחְצָבָה

בִּרְחוֹב עֲקִיבָא 4 בִּירוּשָׁלַיִם

וְאוֹמֶרֶת לָנּוּ הַסְּטוּדֶנְטִים

גַּבִּי גּ'וֹנִי מוֹץ וּמִיכָה

זֶה הֶחָבֵר שֶׁלִּי

קוֹרְאִים לוֹ בַּקְבּוּק חַם

כָּל לַיְלָה הוּא מְחַמֵּם לִי אֶת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם

הַקּוֹפְאוֹת

צָחַקְנוּ אָז צָחַקְנוּ

הַיּוֹם קַר לִי מְאֹד בַּכַּפּוֹת

גַּם בַּקְבּוּק חַם לֹא עוֹזֵר

אֵין מַה לַעֲשׂוֹת בָּרוּךְ

אַבָּא שֶׁל אִשְׁתִּי הָיָה אוֹמֵר

זֶה הַכֹּל מֵהַקָּלֶנְדֵּר

מארק רותקו במוזיאון תל אביב לאמנות

מאת סופרנו (שאינו עיוור צבעים) אב"ע פרימיטיבסקי

בהזמנה היה כתוב שבפתיחה ידברו חולדאי ורותקו. מי שאינו יודע שהצייר היהודי-אמריקאי ממוצא רוסי מארק רותקו נפטר ב-1970 בגיל 67, היה עלול לחשוב שהצייר עצמו יהיה נוכח. לא. דיבר בנו, כריסטופר רותקו.

מאוחר יותר, כאשר ניסינו להביע בקול את התרשמותנו מהתערוכה, היסתה אותנו מיד המיסתורית שלצידנו מחשש לתדמית מצב שפיות דעתנו בעיני הקהל המתפעל מ"הצבעים" ומ"הכתמים" של "הצייר החשוב". ובכן, בלחש: הרושם שלי הוא שרותקו הושפע מאמני המופשט הישראלי, שהושפעו ממנו, וחוזר חלילה, וככה זה גם נראה. כתמים. אף תמונה שלו, אפילו בחינם, לא הייתי לוקח לתלות על קיר ביתנו. ששש... היא מתקרבת. לא אמרנו כלום.

באולם הכניסה מצד שמאל ראינו מרחוק תמונה של חיילים מסודרים בקשת מול שפת הים. היינו בטוחים בה שאנחנו כבר מכירים מרחוק את סגנונו המביים תמונות של עדי נס, ושהיא מעשה ידיו. מתברר, לא. היא מהתערוכה של ברי פרידלנדר, שטרם ראינו, והנושא קשור לפינוי גוש קטיף. מתברר שטכניקת הצילום והפיתוח כיום מאפשרת תמונות פנוראמיות בעלות מימדים ענקיים, שבהן הכמות הופכת לאיכות חדשה, והריאליזם כה חזק ובוהק עד שהוא מקבל מימדים כמעט סוריאליסטיים, הפועלים היטב על החושים של המתבונן. מברוכּ.

במלכודת המזימה הסעודית

לאהוד בן עזר שלום וחג שמח, 

הקונטרס היוצא מתחת ידיך רדף אחריי עד ניו יורק המעטירה, והצליח לזעזע אותי בחיבור ה-[כאן באה מילה קשה] "אתה שוכב עליי". אני תמה מי היא זאת שגדודים עוברים עליה ובתוכה, במצוות אימם, וממשיכים לחרוש אישה אחר אישה בדרכם לחרוש בתי ערבים עד דק.

והגדיל להכפיש משה דור את אלה שאינם רואים במזימה הסעודית "קרן אור" אלא מלכודת בדומה לזאת שדחפה את אהוד ברק לברוח בחרפה מלבנון ללא הסכם לשלום, ואת אריק שרון לגרש רבבת יהודים מנחלתם ולהרוס את בתיהם ומשקיהם ובתי הכנסת המפוארים שלהם, שוב ללא תוחלת אפילו לרגיעה. משה דור יחד עם פעילי שלום (הערבים) רואה רצון טוב רק במחנה הג'יהאד והחמאס, ומתעלם מניסיונות הפיוס והפישור של מחנה "כלבי המיאון" מתחילת המאה ה-20, וד"ל.

בברכה לשלום ואולי הבנה במחנה "פעילי השלום",

ברוך תירוש 

* * *

הפינה של ההוא מחלם

אהוד,

היום יום החמישה 28.03.2007 אני מדליק נר נשמה, עומד דום לזכרו של גיבור יהודי יואל בן פורת יליד פולין 1932 שהגיע לארץ ישראל במסגרת השומר הצעיר, לאחר שכל משפחתו הושמדה בידי הנאצים ועוזריהם, התגייס לצה"ל בשנת 1950 והגיע לדרגת תת אלוף ופיקד על היחידה 8200 ונדרש לבית דין של מעלה ת.נ.צ.ב.ה.

אהוד,

בוודאי זכור לך השם הזה – וגם לקוראי חדשות בן עזר – פרופסור יהודה היס ובכן שכרו כפי שפורסם בעיתונות היה 58,351 ש"ח לחודש בשנת 2005, אנא פרסם זאת גם בעיתונך, שידע עם ישראל כמה חושך ואי אמירת אמת יש בארצנו האהובה.

שלום לך אהוד יקר,

בין פורים לפסח – שהם כידוע ימים שמחים – קיבלתי ברכה וזה לשונה: אנחנו פשוטי העם / שעשינו משהו למען ארצנו ולא / רק המפורסמים מ"היחידה" ההיא / שהצטלמו בערוצים ובירברו ברדיו / עד גועל על כן אין אנו מתרשמים / מהם – ורבים מאתנו לא רואים ולא / שומעים להם ולממונים עליהם [אני / לא יוצא דופן – הברכה תגיע אליך / לאחר הפסח כי אני משרת אי שם במסגרת / הצבא] כד"ר שמחה דטטראני: "ובפנים הנראין / ואינן רואין נזכה לפנים הרואים ואינן נראים" / ואתה רחוקי הקרוב לי אמנם איני שאר בשר לך / רק נין לאחיך המנוח לכן תבין בלי פירוש את / ברכתי זו לך ולכל בני ביתך. אמן כן יהי רצון. / וכאן באה חתימתו המלאה.

כל טוב לך אהוד,

שלך ישראל הר 

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק עשרים ושלושה

בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה,

צהריים במלון "חובבי ציון" של גרישה ירקוני

יעל התאהבה גם בפועל-הפרולאטר זיאמה פולונסקי, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר מועצת-העם הזמנית, וגם אביה האמיתי של אשתי הזמנית רותי. הוא הופיע יום אחד במושבה בחברת השומר עמשי, ממייסדי ארגון "השומר". יחד פסעו השניים ברחוב החול הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שהבריקה לעיניהם שדרת הברושים הגבוהה בצבע ירוק עז ורחוץ בגשם, שהוליכה למלון "חובבי-ציון". הם עברו בין שיחי תויות עדינים, ליד אקליפטוסים מצלים נודפי ריח עז, עצי זית שעליהם הבהיקו מניצנוצי טיפות הגשם הקל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ועץ פיקוס ענקי. ברחבה מול מדרגות המלון היתה גם בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, צפו על פניה.

המלון היה בית-מגורים גדול בן קומה אחת ולו גג רעפי-חרס קלויים חומים-כתומים מתוצרת מרסיי. הוא שימש מרכז לאנשים המשכילים במושבה והתארחו בו סופרים, עיתונאים, עסקנים ציונים ותיירים שביקרו בארץ. הפועלים הסתפקו במלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הוטל רבינוביץ, שנקרא על שם בעליו.

בניגוד לרוח הדתית החמורה שנשבה במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב הראשי, התנהלו במלון "חובבי-ציון" חיים חופשיים יחסית. כל מוצאי-שבת היתה נערכת נשפיה או מסיבה על כוסיות קוניאק, דגי הרינג מלוחים, תפוחי-אדמה מבושלים בקליפתם שהיה צריך לקלוף אותם, זיתים, זה היה הכיבוד, בלי עוגות וממתקים, וכמובן – תה. בחדר המרכזי על הרצפה ניצב סמובר ענק שגובהו כגובה נער בר-מצווה. הוא הכיל מאה ועשרים כוסות מים. במרכזו היתה ארובה אשר מתחתיה הניחו את הפחמים הבוערים, וכך התחממו המים במכל. בכל הארץ לא היה עוד מיחם דומה לו בתקופה ההיא, והוא היה לשם דבר.

בחצר הגדולה נערכו באביב ובקיץ הצגות תיאטרון. צעירים וצעירות טיילו בלילות יד ביד בשדרת הברושים, התנשקו, ציחקקו והתמזמזו. כאן אפילו עישנו בשבת! – לכן כונה רחוב החול בפי האיכרים "דאס טריפע געסל", הרחוב הטמא, סימטת התועבה, והשדרה המוליכה ממנו למלון – שדרת האוהבים.

השניים הקיפו את הבריכה ועלו במדרגות למרפסת שהיתה סגורה בזגוגיות שקופות וגם צבעוניות ובה סעדו עתה צהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות כיסו אדי מרק. היה חורף. עמשי, הגבוה מבין השניים, תלה את אדרתו החומה, הקרוייה עבאייה, על מיתלה-עץ עגול בעל זיזים מסולסלים, בפינת החדר, ושאל: "אפשר לאכול איתכם?"

הוא היה בחור שזוף וצנום, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי"ת ופ"א רפות, כפי שדיברו בגליל. חברו זיאמה היה נמוך ממנו, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, הוא הכשיר עצמו לעבודת-האדמה בכפר באוקראינה לפני עלותו ארצה. גם לו היתה אדרת שאותה קנה בבוקר, בשוק של יפו.

 "שולם-עליכם עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? לא היה מזיק. הגיע הזמן." קידם את פניו בקולו המאנפף-קמעה גרישה ירקוני, הפרדסן בעל-המלון, אביהם של אביתר, נחמיה ואפרת.

העיניים היו נטויות אל עמשי בסקרנות. הוא הסיר את כובעו והניח אותו על השולחן לפניו. "לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא-אם-כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איסחאק נורדאו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג'דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!"

 "אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!" אמר האיכר סנדרל גרשוני, פניו שמנמנים ושפם שחור קטן ניראה כמודבק על שפתו העליונה. "למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?"

 "אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי 'השומר', אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים." ולאחר שתיקה קצרה הוסיף עמשי: "ואם אתה אומר שאדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?"

אשת גרשוני, אישה יפה וחטובת-גו וצעירה מבעלה בשנים רבות, ניראתה עוף זר במקצת, ושונה במראיה משאר האיכרות המבוגרות, שבאו רובן-ככולן ממזרח-אירופה. שערה הצהוב שופע, חזה גבוה ופניה צחות ועגולות כשל גוייה אך לעיניה ברק שחור, ספרדי. היא התערבה בשיחה ואמרה: "לנו אין צורך בשמירה חדשה ולא באגודת בר-גיורא שלכם. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!" – ואגב כך תקעה מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.

 "נו, אל תגזימי..." אמר בעלה סנדרל, הוא סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה. קולו נשמע דק, כאילו שתה זה עתה ביצה חיה. הערצתה היתירה של אשתו לראש השומרים של המושבה שיח' איסחאק נורדאו, שסטר על לחיו, הרגיזה אותו. מה עוד שמרכלים. אנשי המושבה נגועים ברכילות.

 "עליכם שומר אלוהי ישמעאל!" נהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשתו של גרשוני.

 "ומה התועלת בכם?" התגרתה הגרשונית בעמשי, "האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או שעורה או אשכול ענבים, ותגבר השינאה בינינו לבין שכנינו?"

 "מעליש, בעלבוסטע, שתאריכו ימים בשמירתכם. אנחנו לא לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. ואצלכם, למרות גבורתו של ראש השומרים שלכם, שיח' איסחאק נורדאו, מת איכר מפצעיו אחרי שערבים היכו אותו!" ענה עמשי ותלה עיניו בירקוני, כמבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשבעל-המלון פנה אליו, לחש עמשי: "התרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!"

גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו, שלף מכיס-חזייתו שעון-כסף שהיה מוחזק בשרשרת דקה, פתח, הציץ בספרות העבריות, סגר בטריקה את המיכסה שדמות הרצל חקוקה בו – ומשך את אשתו מהמרפסת הסגורה.

 "בואי נלך שיינע-פשה," החל צולע כלפי הפתח, "הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!"

 "לא יזכו לכך!" סיננה הגרשונית בעלת החזה הגדול, שהיתה בת למשפחה מאוד מיוחדת בירושלים, "חוצפה! בעלבוסטע!" – ויצאה, אבל לאט, ודומה שהיתה שמחה להישאר עוד קצת בחברת עמשי יפה התואר. ואכן, בטרם נפרדו היא עוד רצה לבית-הכבוד שבחצר ותחתוניה לחים, והשאירה את גרשוני קצר הרוח לקרטע על האדמה הכבושה שבין מדרגות הבית לשדרת הברושים.

הפגם בהליכתו, בגלל שרגלו נסתבכה וביציו נשתפשפו בירידה בחבל מהאונייה בחוף עג'מי – גיחך אותו, כשם שמגוחכת היתה דרך גימגומו של אחיו הצעיר-ממנו יינע קוס-אוחתו. כאילו מום כפול הוטל במשפחה.

סיפרו שכאשר שני האחים עוד דיברו ביניהם, היה יינע שואל את סנדרל: "איך הולך?" – וסנדרל עונה ליינע: "כמו שאתה מדבר!"

"נזכה, עוד נזכה חוואג'ה סקנדר!" אמר אחריה ירקוני. "כמו ש'השומר' באו לרחובות, גם למושבה שלנו עוד יגיעו למרות שהם לא אוהבים את איכרינו הנחצצים! – תאכלו מהסאלאטה, אני מצטער שלא מצאתי ירקות טובים בשוק. הפלחיות הביאו היום רק מעט, ואיכרינו המפונקים, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות הם לא אוהבים, וקונים אותם אצל הערבים!"

 "הכל עבודה ערבית!" פלט בלעג עמשי.

 "בוודאי! ומי גדול לנו מחוואג'ה בארס," המשיך ירקוני, "הוא מסייה קלדם, הגביר של המושבה, שאומר: 'לא באנו לתקן את העולם ולתת עבודה לפועל העברי, ואם מצליחים אנחנו לחיות מהחקלאות למרות הכל, ובכבוד, הרי זה לא מפני שאנחנו ציוניסטים גדולים אלא מפני שאנחנו פלאנטאטורים, בעלי מטעים! – ומפני שהפועלים שלנו הם בידואים, פלחים וחורנים!' – ומה אתם חושבים? וכי לחינם זוכה קלדם לגינוי חריף מצד חבריי, החלוצים הצעירים? הוא לא נותן להם עבודה בפרדסו הגדול, והם רוקדים הורה בערב שבת כשחרוזי שירה נחמדים מלווים את הריקוד: 'הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!'"

 "ואתה, מדוע נעשית בעל מלון ולא פלאנטאטור?" פתח זיאמה לראשונה את פיו.

 "כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח," הסביר גרישה ירקוני, "ואיך לא נזמין אותו לאכול וללון? וכשראינו כך החלטנו לעשות את הבית למלון!"

גרישה ירקוני הלץ היה דווקא פרדסן מנוסה, כלומר – מנוסה בצרות, כי כרוב האיכרים ידע צרות רבות בגידול עצי ההדר.

יום אחד הלך רגלי לפרדסו בחודש תמוז וסחב בפח מעט שמן-סיכה למניע, כך קראו אז למנוע השאיבה של הבאר. השיג אותו סנדרל גרשוני הצולע, שלא מכבר נטע את פרדסו-שלו, והוא רוכב על חמור קפריסאי גדול ונאה, שזה הרולס-רויס של החמורים. היו לחמור אוכף חדש ושקיים חדשים, אבל הוא היה רזה מאוד, צלעותיו בלטו, כאילו הרעיבו אותו.

אמר גרשוני לירקוני: "רב גרישה! מדוע אתה הולך רגלי בחום ואינך קונה לך חמור לרכיבה? הנה החמור שלי, יחד עם האוכף, עלה רק שני נפוליונים!"

ענה לו גרישה ירקוני: "גוט צי דאנק, [תודה לאל], לך, רב סנדרל, טוב, מפני שהפרדס שנטעת עודנו צעיר ואינו מניב פרי. אך כשפרדסך יתחיל להניב פרי כמו הפרדס שלי – אזיי גם אתה תלך לפרדס ברגל!"

ולאחר שהתבונן בחמור, הוסיף גרישה ואמר: "אני רואה, רב סנדרל, שהחמור שלך הוא באמת בחזקת בהמה כשרה!"

 "מדוע?"

 "הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, נוסף לתעניתות הגדולות. אני חושש שגם צום הראימאדאן חל עליו."

 "אסור לפטם ולפנק חמור, כמו שכתוב: וישמן החמור ויבעט!" ענה גרשוני.

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הככרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הככרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

 "נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

ואולם בכך לא נסתיים הדבר. שלושה ימים לאחר מכן קרה אסון. בבית אחד האיכרים מת ילד במחלה.

מיד החלו האדוקים ללבות מהומה במושבה. "וכי על שום מה מתים ילדים?" דרש ר' אברום, "הווה אומר: מפני החטאים... ואין זאת, כי אם מת הילד על החטא הגדול של אותה רוסישקע ציוניסטקע, קורבע חצופה וחשופת זרוע, בתיה מיט די הוזין, שלשה את הבצק ביום שישי לפני כניסת השבת, והכניסה את הככרות לאותו תנור טריפע במיסבח הפויעלים הטמא!"

לא נחה דעתו עד שלא הצליח להפחיד את האיכרים, שמי שיתן עבודה לאותה ציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין המביאה מזל רע ואסונות, ישא בתוצאות. הבחורה המסכנה כמעט שהוכרחה לעזוב את המושבה אבל אז בא לעזרתה גרישה ירקוני וקיבל אותה לעבודה בפרדסו, וכעבור זמן-מה נשכחה הפרשה והחרם הוסר.

לימים התחתנה הציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין עם פרדסן שהתעשר ונבחר לנשיא התאחדות האיכרים. האישה הגדולה הזו היתה מדברת בכעס על מנהיגי הפועלים, שבשביתותיהם למען העבודה העברית הם הורסים את ענף הפרדסנות.

מה הקשר בין כל הכרוניקות המושבתיות האלה לבין הספרות העברית?

אין קשר.

גם לא יהיה.

האמת, אני אדם חולה. חולה כרוניקה, מחלת ה"פיצ'בקעס", כפי שדודי אלכס היה מכנה אותה – שיגעון הזוטות. מין עגבת היסטורית שאוכלת את המוח. ושלא כמו חיים ברנר, אני, במקום כל שלוש נקודות, משתמש בנקודה אחת, שלדעתי קוטעת טוב יותר את מה שאי-אפשר לבטא. כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי. ישנה אמנם סברה שהספרות הנחשבת עוסקת דווקא בדברים לא-חשובים, אבל גם כאן צריך הרבה מזל כדי שהביצים הלא-חשובות שלך תיחשבנה חשובות, ואילו הביצים הלא-חשובות של עמיתיך תמשכנה להיחשב בלתי-חשובות. אינני זוכר אם כבר סיפרתי, שבעיתון "הבוקר" של האיכרים, שאותו היינו קוראים כל בוקר על ביצה רכה וכוס קקאו מחלב עז, התפרסם המדור היומי של הזוטות: "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות". הספר שלי היה צריך להתפרסם שם, בהמשכים. חבל מאוד שאי אפשר לפרסם ספרים אל תוך העבר, אל הדמויות והקוראים של פעם, כמו שוודי אלן עשה ב"שושנת קהיר הסגולה", או כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל נקבה רצינית היא אישה אבל לא כל אישה היא נקבה רצינית. אם רוב קוראיך שייכים לדור הקודם ואינם בחיים, שלח אליהם את אלה שאינם קוראים אותך היום."

האורחים במרפסתו המזוגגת של גרישה ירקוני המשיכו להתווכח על השמירה במושבות, אז הפסיק אותם בעל-הבית ואמר:

 "שומר כמו שיח' איסחאק שלנו אין ולא יהיה. סיפרתי לכם כבר על שלג הביצים ודם האבטיחים?"

 "גם זאת מגוזמאות קופל קובלמן?" צחק מישהו.

 "לא גוזמאות, רבותיי, שלג, שלג ביצים, ומאיזה ביצים? ביצי סוסים! הבידואים של אל-עריש חכרו מיקשאות ליד המושבה והובילו אבטיחים למצרים על גבי גמלים. לילה אחד גילה שיח' איסחאק נורדאו שהם גונבים אבטיחים ממיקשה של אחד האיכרים. הוא רכב על סוסתו לתוך המיקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולו ולא הרשו לו לעבור. שיח' איסחאק הסביר להם את זכותו אך הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה. מיד הניף עליו שיח' איסחאק מגלב והראה לו מה כוחו. הוא הצליף על ימין ועל שמאל, ואחרי שברחו הבידואים עלה עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שנאספה למשלוח, ורמס אותם.

 "כאשר חזר למושבה, ראיתי את רגלי הסוסה ורגליו של שיח' איסחאק והן אדומות כאילו רחצו בדם. חששתי פן נפצע או פצע, 'חמוץ בגדים מאדום?' אמרתי לו.

 "'זהו עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!' – בישר לי המוכתם."

 "ואיפה השלג?" שאל מישהו.

 "חכו. בפעם אחרת, כאשר חזר שיח' איסחאק בעגלה רתומה לשני סוסים, פרצה פתאום לקראתו בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים. הם לבשו כותנות שהתבדרו ברוח בשעת מרוצתם, שערותיהם היו שחורות כלילה והתנופפו גם הן. והם רצו לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

 "'זה הוא, שיח' איסחאק נורדאו! דמו בראשו!'

 "שיח' איסחאק שלנו זיהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא הצליף בסוסים והיטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצו כמשתוללים. ירדו ועלו מהמורות ורק בדרך נס הוא לא הושלך מהעגלה.

 "'נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב אבן-כלב!'

 "ענן אבק עלה מאחור, ובתוכו דמויות הבידואים המרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כיוצאות מחוריהן. חורקים שיניים. מפיהם ניתז קצף. צועקים, מייללים, מקללים, רגליהם היחפות היטיבו לרוץ כאיילות, ומרוב כעס קרעו אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארו ערומים-למחצה.

 "בהתקרבם לעגלה החלו להשליך נבוטים, שהתעופפו כחיצים. אחדים מהרודפים כבר השיגו את העגלה וניסו לתפוס בסוסים כדי לעוצרם. שיח' איסחאק שלנו התרומם על מושבו, הסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הדף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא הפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים: 'דיו! דיו! ילען-דינכום! צ'ורט ווזנאיה!'

 "בידואים אחדים נפלו והתפתלו בזעקות כאב לאחר שהתנגשו ביצול ובפרסות או נדרסו בגלגלי העגלה. חבריהם התמלאו חמת רצח. הסוסים התכסו זיעה וקצף לבן ונשמו בכבדות אבל שיח' איסחאק טס על כנפי הרוח ועצר רק בשער החצר שלנו. ראיתי שהסוסים טובלים בקצף לבן מחיכוך הביצים למטה, וגם מריריות הפה, 'אהלן וסהלן, מברוכ שיח' איסחאק! א גוטען טאג! במקום להקיז בפרסות סוסתך את דם האבטיחים – גירדו ביצי סוסיך הפעם את שלגי הלבנון? – כמו שנאמר: "איתי מלבנון ביצה!"'

"שיח' איסחאק מיהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות אך בו-ברגע קרס אחד הסוסים, התקפל על ארבע רגליו ונפח את נשמתו בקול יבבה חנוקה מוות של בהמה."

אחר-הצהריים השמיים התקדרו לקראת גשם. עמשי יצא לטייל עם זיאמה פולונסקי הנמוך ורחב-הכתפיים ברחוב הראשי של המושבה, שבמרכזו בית-הכנסת הגדול. בצידי הרחוב ניטעו עצי איזדרכת, הבתים היו בני קומה אחת ולהם מרפסות שלוחות אל הרחוב.

 "ראית כיצד נעצה בי עיניים הבעלבוסטע הגרשונית הגאה?" שאל עמשי.

זיאמה גיחך.

 "צחק, צחק, ואני מבטיח לך שלא אעזוב את המושבה בטרם אמוץ משפתי שיינע-פשה היפה, צהובת השיער ועצומת השדיים, נשיקה שכמותה לא זכתה מעודה לקבל מבעלה הצולע!"

 "תשב כאן כל החורף רק כדי שתוכל אחר-כך להתפאר?"

 "אתה לא מאמין? בוא נתערב – אם אשק לה, נתחלף באדרותינו!"

המשך יבוא

שיא חדש של חיסכון בזמן ובנייר לסופר נידח

במשך כל עונת החורף לא הוזמן להופיע בשום מקום (למעט פעם אחת על אסתר ראב), וגם בשום מוסף ממוספי חג הפסח וגם לפניו לא הוזמן ולא נשאל אפילו שאלה אחת.

מהפך ברשויות אכיפת החוק בישראל

ברשויות אכיפת החוק בישראל, המשטרה, הפרקליטות, מבקר המדינה, וגופים אחרים, הולך ומסתמן מהפך מדהים במימדיו: יתחילו לטפל בעולם הפשע ויצמצמו למינימום את הקצאת הכוחות האדירים לחקירות מתוקשרות של אישי ציבור וידוענים על עבירות קלות, אמיתיות או מדומות.

בין התחומים שיזכו מעתה למירב הטיפול ביד חזקה ובזרוע נטויה, אך מטבע הדברים ללא כיסוי תקשורתי נרחב: גניבות רכב, שוד דירות, ציוד ויבול חקלאי. בריונות פושעת בכבישים. מעשי אונס אלימים ואכזריים [שמתבצעים יום-יום ולא במשרדים של אישי ציבור מתוקשרים]. מעשי רצח, גם על רקע של כבוד המשפחה. הפצת סמים. ניצול זונות והדחת נשים לזנות. בנייה בלתי חוקית. חתירה להרס מדינת ישראל במסווה של דמוקרטיה וחופש הדיבור. גביית דמי חסות. מעשי שחיתות, סחיטות והתמסחרות מצד אמצעי התקשורת ועיתונאים עצמאיים.

ידיעה של הרגע האחרון: לצמרת החוקרים בישראל תוקם סדנה לגמילה מתקשורת.

"אתם תריחו את הפרחים מלמטה!"

שלום אהוד וכמובן חג שמח,

אני ממשיך וקורא את חוויות ימי כיפור, כמי שלחם באיזור ממוצב "בודפשט" ובהמשך במבואות סואץ והתמקם בבסיס טילים כ-85 ק"מ מקהיר עד לפינוי ממזרח לתעלה, אני שותף לחלק רחב מ"החוויות" אותן פרשת. הייתי בבסיס טילים מצרי שהוסב למוצב של גדוד 128 בחטיבה 11 של פדל'ה שנהג לומר: "אתם תריחו את הפרחים מלמטה."

 כאיש צוות סיור, תנועתי הייתה גמישה במרחב האירועים וחלק מ"הרשמים" משובצים בשירים [שפירסמתי אצלך]. ביום הבחירות היינו במוצב (בסיס הטילים) שנקרא "סופיה". הופגזנו על ידי המצרים בדיוק רב לתוך המוצב, אבל הפגזים לא התפוצצו. כשנגשנו לבדוק, הכיצד? מצאנו פגזים ללא חומר נפץ, ובתוכם חומר תעמולה לקראת הבחירות ועיקרם – לא להצביע עבור בגין. כל זה תועד בצילומים שישנם בידי, וכן, שכל מחלקת הסיור שלי ניגשה להצביע כאשר מסכות אב"כ על פניהם. גם זה תועד בצילומים.

עד שקיבלנו את הנשק האמריקאי (במאוחר מאוד) היינו עם נשק מיושן להחריד ותוך זמן לא רב (לאחר שעברנו ממערב לתעלה) הצטיידנו בנשק רוסי מתקדם, כולל נשק מחלקתי ורכבים.

איליה בר זאב

לאיליה שלום,

ברצוני לחזור ולהדגיש כי אני עצמי לא השתתפתי במלחמת יום כיפור, אלא גוייסתי למילואים של קצין חינוך ראשי ונשלחתי למערב התעלה זמן קצר לאחר שהמלחמה הסתיימה. הייתי אז כבר כבן 37.

אהוד

לַשְׁמוֹקים הבריטיים

שעושים את המוות לטוני בלייר בגלל מלחמת עיראק

ד"ש מהמלחים השבויים שלכם

אתם לפחות יודעים שהם חיים

* * *

אוניברסיטת בת שלמה רבתי והדיקן פרופ' פלוץ בן שחר

החוג לספרות עברית

מודיעים על פתיחת קורס חדש בשנת הלימודים תשס"ח

בהדרכת שר המשפטים לשעבר פרופ' חיים רמון

בנושא: השפעתם של א"ב יהושע, עמוס עוז ודוד גרוסמן

על ש"י עגנון ועל הסופרים האחרים שקדמו להם

ההרשמה במזכירות האוניברסיטה ליד כביש שש

הכניסה לסטודנטיות יפות רק עם מחסום-פה יפני

שניתן לקבלו תמורת נשיקה במרפאת האוניברסיטה

ואפשר לקבל גם פרטים על מתן פרס ישראל לדמגוגיה חברתית

* * *

חיות אדם אינן מוסרות פרטים על שבויים מישראל

והעולם מלקק להן את התחת מרוב פחד וממשיך להתרפס

את הפסח יעשו אם יעשו השבויים בשבי

ב"אשמתנו" כמובן כי גם אצלנו מלקקים

בשמחת הכחשה עצמית את התחת לאויבים

במקום להבין את גודל שנאתם כלפי כל אחד מאיתנו

וכי חרף כל הדיבורים והיוזמה הסעודית

שלום לא יהיה אלא חזרה לקווי שישים ושבע שלב ראשון

זכות השיבה שלב שני ויהודים לים שלב שלישי

* * *

האם גם פרופסור יהודי-אמריקאי בעל שם עולמי עלול להתגלות כאידיוט?

"הארץ", 30.3.07, מתוך ראיון עם נועם חומסקי מאת עפרי אילני: "אף על פי שהציגה את עצמה כאנטי-ציונית, חומסקי סבור שריינהרט פעלה מתוך מסירות לחברה הישראלית. 'היא נאבקה למען הישרדות ראויה של ישראל – באותו אופן שאנדריי סחרוב נלחם כדי להגן על התקווה להישרדות ראויה של רוסיה. - - - אם הישראלים יבחרו לדחות את הדרך להישרדות ראויה, ייתכן מאוד שהם לא ישרדו בכלל. זה הרי לא לקח חדש, הוא מוכר מההיסטוריה הפוליטית של היהודים, אבל בישראל של היום יש לו משמעות מרה במיוחד.'"

קפוץ לי! – פרופ' נועם חומסקי! – קפוץ לי! – אתה מטיף לנו דרך ראויה להישרדות? – הלוואי שתשרוד אתה בחסדם של מוסלמים, אידיוט מדופלם שכמוך!

החמץ של המדינה נמכר לזונה

החמץ של המדינה נמכר לזונה אסקימוסית שקפאה בשעת משגל עם תייר אנגלי שחשב בטעות שהיא גבר ועכשיו אי אפשר להוציא את המסמכים המוקפאים מהחריצים הקפואים שלה וככה הלך כל החמץ פַייפֶן בקרח שעליו אומרים ברבנות הראשית שיימס רק באמצע הקיץ.

לתייר ולאברו הערל חם ושלום.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,397 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה

באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל