חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 232
תל אביב, יום חמישי, י"ז בניסן תשס"ז 5 באפריל 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּאֲבִי אָבִיב...
משה דור: תפוחים (שיר) / יותר מהאמריקנים / יותר מכל מדינות המערב / הגיע, הגיע / אל תַּעַן.
אורי הייטנר: ממעיטים מהשמחה. // רון גרא: אבי (שיר).
פרופ' עוז אלמוג: עידן הרהב, יש משהו מעציב בתופעה של יח"צן תימהוני שהופך לגיבור תרבותנו. // יוסף עוזר: מנחה (תפילה).
אסי דגני: הגדת פסח ה"אמיתית" של גוטמן מ-1930.
בברוהאוז, בבית שלוּש, צהריים לשניים ב-132 שקל כולל התשר.
רקפת זוהר: שירה, עמק / די דיינו (שני סיפורים).
יעקב זמיר: ופיזור הממזרים בכל עיירה... // פנינה פרנקל: כשעץ התפוז פורח.
דוד מלמד: כך הולכים ההולכים. // ישראל הר: הפינה של ההוא מחלם.
אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים וארבעה, אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני.
מצב העניים והרעבים הנמלטים בפסח לחו"ל החמיר ב-10% לעומת אשתקד.
כלבי צה"ל, ועל אחת כמה וכמה חיילי צה"ל שמחזיקים בפסח במחאה פרוסת לחם בכיס – נמכרו על-ידי הרבנות הצבאית לאל"מ (מיל') לביב נסאר-אלדין.
אוֹפְגֵפְרִישְׁטֵע מָצֵה – מצת טריוּת מחודשת.
יוסי גמזו
בַּאֲבִי אָבִיב...
אביב בַּפּזמון
כְּשֶבַּשָּמַיִם הַכְּחֻלִּים צוֹחֶקֶת קֶשֶת
אוֹ כְּשֶכַּפְתּוֹר רִאשוֹן נִפְתַּח בַּצַּוְּארוֹנִים
וּכְשֶבַּגַּן הַצִּבּוּרִי אַחַר הַגֶּשֶם
כָּל עֵץ פִּתְאֹם יָרֹק כָּל-כָּךְ בָּעִנְיָנִים –
אָז הָאָבִיב נִכְנָס לָעִיר, לִידִיעַתְךָ,
וְאִם שָכַחְתָּ – שֶיִּהְיֶה בָּרוּר לְךָ
שֶבַּשְּוָקִים כְּבָר מַסְמִיקָה לָהּ הַוָּלֶנְסְיָה
וְשֶהַחֹרֶף הַזָּקֵן יָצָא לְפֶּנְסְיָה.
כִּי מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר וּמִסָּבִיב
הָעִיר הַזֹּאת הִיא הוֹכָחָה שֶיֵּש אָבִיב
כִּי הַנּוֹפִים אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים
כְּמִקְדָמָה פּוֹרַחַת עַל חֶשְבּוֹן הַקַּיִץ
וְהַפֵּרוֹת אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמַבְשִילִים
וּמוֹצִיאִים לְךָ פָּשוּט אֶת הָעֵינַיִם
(וְזֶה הַכֹּל בְּאַשְמָתוֹ שֶל הָאָבִיב
שֶיִּכָּנֵס הָרוּחַ בַּאֲבִי אָבִיו...)
*
אַתָּה יוֹצֵא מִחוּץ לָעִיר וְכָכָה סְתָם פֹּה
תוֹפֵס שַלְוָה וּמִתְפָּעֵל: נוּ, מַה תַּגִּיד?
כִּי כָּל שָֹדֶה עוֹרֵךְ תְּצוּגַת-אָפְנָה חִנָּם פֹּה
וְכָל פַּרְדֵּס הוּא פַּרְפוּמֶרְיָה עֲנָקִית.
וְצִפֳּרִים שֶשָּכֲחוּ לִקְפֹּא מִקֹּר
נוֹתְנוֹת קוֹנְצֶרְט עִבְרִי יָשָר מִן הַמַּקּוֹר,
וְזֶה לְגַמְרֵי לֹא חָדָש אַךְ טוֹב לָדַעַת
שֶאַרְצְךָ שֶלְּךָ קְטַנָּה אַךְ מְשַגַּעַת.
כִּי מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר וּמִסָּבִיב
גַּם אַרְצְךָ הִיא הוֹכָחָה שֶיֵּש אָבִיב
כִּי הַנּוֹפִים אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים
כְּמִקְדָמָה פּוֹרַחַת עַל חֶשְבּוֹן הַקַּיִץ
וְהַפֵּרוֹת אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמַבְשִילִים
וּמוֹצִיאִים לְךָ פָּשוּט אֶת הָעֵינַיִם
(וְזֶה הַכֹּל בְּאַשְמָתוֹ שֶל הָאָבִיב
שֶיִּכָּנֵס הָרוּחַ בַּאֲבִי אָבִיו...)
*
מֵרֹב שָנִים אִיש לֹא נִהְיָה צָעִיר עֲדַיִן
אַךְ כָּל שָנָה, מִמַּאי עַד יוּנִי לְפָחוֹת,
הַלֵּב פִּתְאֹם הוּא בֶּן עֶשְֹרִים, עֶשְֹרִים וּשְתַּיִם
וְהוּא אָלֶרְגִי לִפְרָחִים וַחֲתִיכוֹת.
כִּי כְּשֶעוֹבֶרֶת חֲתִיכָה בָּרְחוֹב – סוֹפְסוֹף
זוֹ פְּרוֹבוֹקַצְיָה מְהַלֶּכֶת עִם מַחְשֹוֹף
וּכְשֶעוֹבֶרֶת הִיא מִתַּחַת לִתְרִיסֵינוּ
אֲנַחְנוּ כְּלָל לֹא אַחְרָאִים לְמַעֲשֵֹינוּ.
כִּי מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר וּמִסָּבִיב
כָּל חֲתִיכָה הִיא הוֹכָחָה שֶיֵּש אָבִיב
כִּי הַנּוֹפִים אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים
כְּמִקְדָמָה פּוֹרַחַת עַל חֶשְבּוֹן הַקַּיִץ
וְהַפֵּרוֹת אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמַבְשִילִים
וּמוֹצִיאִים לְךָ פָּשוּט אֶת הָעֵינַיִם
(וְזֶה הַכֹּל בְּאַשְמָתוֹ שֶל הָאָבִיב
שֶיִּכָּנֵס הָרוּחַ בַּאֲבִי אָבִיו...)
הוּלחן ע"י משה וילנסקי ז"ל וּמוּשָר, מִדֵּי אביב בּאביב, בּפי "הגששים"
* * *
משה דור
תפוחים
חוֹשֵׁב עָלַיִךְ וְעוֹרֵג
לְתַפּוּחִים:
תַּפּוּחֵי עֵץ, תַּפּוּחֵי זָהָב,
תַּפּוּחֵי הַגַּן הַנָּעוּל,
חֲקַל תַּפּוּחִים בָּאָרֶץ הָאֲבוּדָה,
וְיוֹתֵר מִכָּל אֵלֶּה תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
מְטֻגָּנִים, פְּרִיכִים, נִמּוֹחִים בַּפֶּה
וַאֲסוּרִים עַל-פִּי מִצְוַת הַדִּיאֵטָה
שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְקַיְּמָהּ.
יותר מהאמריקנים
אודה ולא אבוש: חככתי בדעתי אם לא לקחת לעצמי חופשת יום אחד בשבוע החג ולפטור מכתיבת הטור את עצמי ואת אלה מבין קוראיי החורקים בשיניהם כל אימת שהם נתקלים בשורותיי. עודני מתנודד על עברי פי החלטה, נפל מבטי על אחד מאותם סקרי דעת קהל הנערכים אצלנו לאין קץ וראיתי, לשמחתי ולרווחתי, כי אנחנו אפילו דתיים יותר מהאמריקנים באמונה שיש אלוהים – אכן, דתיים יותר מכל אומה אחרת בעולם המערבי.
אומנם ההכרה העמוקה הזאת בקיומו של כוח עליון המנחה אותנו באשר נלך או נמעד איננה מונעת את רוב המגדירים עצמם כמאמינים לנסוע בשבת, לאכול במסעדות שאינן נזהרות בדיני כשרות וליהנות מכל מיני עיסוקים ודברים שהיו מכרכמים את פני השלוּמים האמיתיים, ואף על פי כן, ההודאה בנוכחותו הכל-יכולה של ריבון עולם, החורגת מגבולות דינים והנחיות ממוסדות ונכנסת לתחומה של השקפה פילוסופית, היא, מנקודת ראותי, אות ומופת לעליונותנו המוסרית. רק כופרים-בעיקר עיקשים ומרי נפש כמוני יוסיפו לדבוק בהווייה שלילית וחסוכת הארה שמיימית, אבל אנחנו מיעוט בטל בשישים ומוטב לפוליטיקאים "החילוניים" להתעלם מאתנו כשהם מוכרים את זכויות היסוד, המקובעות במגילת האו"ם, בעבור נזידי שררה מבחילים יותר או פחות.
אגב, באותו סקר נמצא, כי מחצית מהחרדים מייחסים ערך דתי לשירות הצבאי. השאלה הטבעית המתעוררת למיקרא הגילוי הזה היא, מדוע אין החרדים הללו מתגייסים לצה"ל. התשובה, המצוייה בסקר הנ"ל, היא שההנהגה הרבנית של הציבור החרדי לסיעותיו ולפלגותיו ולחצרותיו היא המעכבת בעדם מלמלא את חובתם הלאומית. מעניין, לא כן? ודאי, אין זה משנה לגבי התוצאה הממשית – החרדים משתמטים בהיתר ממצוות ההגנה על ארצם – אבל יש בכך כדי לשפוך אור בלהות על מוסריותם של כלי-הקודש החרדיים, ובעצם גם על זו של אותם "חילונים" המְגַבִּים אותם. וזה הרי ידוע לכולנו, "וחוץ מזה, מרקיז, אין כל חדש".
יותר מכל מדינות המערב
דו"ח העוני של בנק ישראל לשנת 2005, שפורסם בימים אלה, קובע שכל אדם רביעי בישראל הוא עני וישראל היא המדינה המערבית בעלת שיעור העוני הגבוה ביותר. גם תחולת העוני של ילדים עלתה והגיעה לשיעור גבוה מאוד מבחינה בינלאומית. 60 אחוז מהעניים שלנו שייכים לשני מיגזרים: חרדים וערבים.
העוני בקרב המיעוט הערבי שונה, לתפיסתי, תכלית השינוי מזה של החרדים. ככל שידיעתי מגעת, הערבים רוצים לעבוד. עוניו של המיעוט הערבי הוא אפוא נושא לבירור באיזו מידה האחריות לכך מוטלת על מדיניות ממלכתית של הזנחה וקיפוח. אבל החרדים מעדיפים "לשכון באוהלה של תורה" במקום לעבוד לפרנסתם, וסומכים על תמיכתה הכלכלית של המדינה כדי להצילם מחרפת רעב. במילים אחרות, החרדים מתקיימים כטפילים מוּרְשִׁים על חשבון משלמי המיסים שאינם חרדים, אינם תורמים לכלכלת המדינה אלא יונקים ממנה. אני מסרב אפוא לדאוג להם מן הסיבה הפשוטה שהם אינם דואגים למי שאיננו נמנה איתם. אם אני דואג, ואפילו חרד, למצבן של מה שמוגדר כשכבות חלשות באוכלוסיה, דאגתי וחרדתי נוגעות לאותם עניים באוכלוסיה הישראלית, יהודים וערבים, המוכנים לעבוד כדי לשפר את תנאי חייהם, אך המציאות טופחת על פניהם. עכשיו, משיש לנו סוף סוף שר רווחה, יש גם כתובת זמינה יותר לתביעות חברתיות צודקות. מר הרצוג, יואיל כבודו להפשיל את שרווליו.
הגיע, הגיע
מי שאינו יודע שמלך המשיח כבר הגיע, מתעלם במזיד מפרצופו של האדמו"ר החב"די המנוח, המתנוסס בקרנות רחובות ועל לוחות מודעות. ולמי שבכל זאת לא הבחין בבשורה המשמחת הזאת, המלווה אותנו כבר שנים אחדות, אם נרצה ואם נמאן, זומנה גם מודעת ענק בעיתוני ערב החג שכותרתה "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד / מכתב כללי לחג הפסח / מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח."
מן המכתב הפומבי הזה, הנדרש לדברים נפלאים מהשגת בשר ודם פשוטים שכמותי, שהז"ל הבלתי-מזולזל שיגר לצאן מרעיתו בי"א ניסן ה'תש"נ מברוקלין אשר בניו יורק הכרך הגדול –ואצלנו פורסמה בי"ד ניסן ה'תשס"ז—רצוני לצטט רק את השורות הבאות:
"ובחודש ניסן זה ממש נראה את קיום הבטחת הקב"ה...שמשיח צדקנו בא וגואל את כאו"א מישראל ואת כל בני ישראל מן הגלות. וכל אחד ואחת מברכים ומודים לה': 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן', את ה'שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו'. וכל זה – תיכף ומיד ממש."
מבינים אתם?
תיכף ומיד ממש.
כאמור, ההצהרה הזאת ראתה אור במקורה בערב פסח ה'תש"נ וחזרה ונדפסה בערב פסח ה'תשס"ז. בין פירסום לפירסום חלפו, אם לא טעיתי בחישוביי, י"ז שנים.
שמלך המשיח בא – כל הפוסטרים מכריזים על כך חזור והכרז. שאנחנו "מישראל וכל בני ישראל מן הגלות" נגאלנו? לא הייתי חותם על כך.
אבל עיריית תל-אביב איננה ספקנית כמוני. את הסדר הציבורי, שערכה על חשבונה לאלף נזקקים בבית מלון – ועל כך היא ראוייה לברכה – הפקידה, כמובן וכראוי, בידי אנשי חב"ד.
מה שבטוח, בטוח.
אל תַּעַן
כבר חשבתי לחתום את הטור והנה נזכרתי ביקיר קרתא ושמו ברוך תירוש, שאפילו בהיותו פוסח ב"ניו יורק המעטירה", כדבריו, לא פסח עליי הקטן והריץ דברי כיבושים לעורכי הסופר הנידח, זה "התומך באהוד אולמרט במאה אחוזים" – לא 99 אחוז אלא מאה! – ובזאת מאשש את צדקת הקביעה שאכן הגיעו ימות המשיח, ואני מצטט מהם [מדברי תירוש] לאמור:
"והגדיל להכפיש משה דור את אלה שאינם רואים במזימה הסעודית 'קרן אור'... משה דור יחד עם פעילי שלום (הערבים – ההסבר במקור) רואה רצון טוב רק במחנה הג'יהאד והחמאס ומתעלם מניסיונות הפיוס והפישור של מחנה 'כלבי המיאון' מתחילת המאה ה-20 וד"ל."
בהזדמנות חגיגית זאת כרך אותי מר תירוש בחבילת פשע אחת עם ה"ה אהוד ברק ואריאל שרון ובכך הסב נחת רוח עצומה לאֶגוֹ האומלל שלי, שבעת האחרונה נוחתות עליו השפלות חוזרות ונישנות.
אשר ל"הכפשותיי" – נחושה החלטתי לא להגן על עצמי מפני האיש החביב מ"ניו יורק המעטירה" מפני שבמקרה שלו אני מאמץ את הפסוק "אל תען כסיל כאיוולתו" (משלי כ"ו, ד') ולא את הפסוק הנוגד "עֲנֵה כסיל כאיוולתו" (משלי כ"ו, ה').
במקרה שלו – לא במיקרים אחרים, שגם בהם אפסוק לגופם אך אני עשוי להגיע למסקנות שונות לגמרי.
* * *
אורי הייטנר
ממעיטים מהשמחה
ברשימתה ושירה "ולא תשפוך חמתך" ("הקיבוץ" 30.3.07) מביעה אורה ערמוני מורת רוח מ"שפוך חמתך", מקריאת עשר המכות וטפטוף היין. נקודת האור היחידה שהיא מוצאת במנהג טפטוף היין, הוא שהילדים נהנים מזה. לכן, היא מציעה לשמר את מנהג טפטוף המים, אך לצקת בו תוכן אחר, ולא התוכן המקורי של "גועל הנפש, השנאה, החושך והדם."
אכן, רבים מאיתנו אמביוולנטיים כלפי "שפוך חמתך על הגויים" – הקללה כלפי הגויים. מדוע אני מדבר על "אמביוולנטיים", ולא על שלילה מוחלטת? אורה מציינת את העובדה שטקסט זה הוצא מן ההגדה הקיבוצית. אולם כדאי לזכור – בראשית, הוצא הטקסט מן ההגדה הקיבוצית. אחרי השואה הוא הוחזר אליה. לאחר שנים הוא הוצא ממנה שוב. אי אפשר להתעלם מן ההיסטוריה היהודית שמתוכה נבע טקסט זה, וגם לא מן המציאות האקטואלית שגורמת לנו לחזור אליו מפעם לפעם. האם בסדר פסח לפני חמש שנים, שעה שנעשה הטבח במלון פארק בנתניה – שיאו של גל הפיגועים הנורא, הטקסט הזה היה רחוק כל כך מההרגשה הטבעית שלנו?
אין אני קורא בסדר פסח את "שפוך חמתך". אולם את מנהג טפטוף טיפות היין אני מקיים. האם הטפטוף הזה הוא בהכרח ביטוי לשנאה ולחושך? אני מתחבר לפירושו של דון יצחק אברבנל למנהג הזה. על פי אברבנל, המנהג הזה מבטא את הדילמה שבין שמחה על הניצחון על האוייב, לבין הצער האנושי על המחיר הכבד ששילם האוייב. מאחר ששתיית היין היא ביטוי לשמחה, בהוצאת יין מן הכוס וטפטופה, אנו ממעיטים מן השמחה, מתוך אמפתיה כלפי האוייב שסבל כתוצאה מהגאולה שלנו. דווקא המנהג הזה מבטא את "בנפול אויבך אל תשמח" ואת "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?"
נכון, יש פירושים הפוכים בתכלית. אך אנו בני חורין לעשות לנו רב ולבחור לנו את הפירוש הראוי המאפשר לנו לחיות בשלום עם המנהג הזה, עם סמל זה מסמלי סדר פסח.
אני מניח שיש מי שינודו לרעיון הזה ויגנו אותו כ"צדקנות". אנו רגילים לגישה הצינית והמבטלת כלפי ה"יורים ובוכים". יש השוללים אותה מתוך לעג לבכי. יש המגנים אותה מתוך שלילת הירי. אבל ה"יורים ובוכים" הוא ביטוי להבנה שהצבא והמלחמה הם רע הכרחי – בלעדיהם אין לנו תקומה בעולם הנוכחי, אך יש לזכור שהכורח הזה הוא רע; שמלחמה היא רע, שצבא הוא רע, שירי הוא רע. הוא הדין בביטוי "טוהר הנשק", המגונה בידי הרואים סתירה בין טוהר לנשק, אם מתוך תפיסה פצפיסטית לפיה הנשק תמיד טמא, ואם מתוך גישה מיליטריסטית על פיה "הנשק צריך להיות נקי, לא טהור" כמשפט המיוחס לרפול.
קשה להשלים עם עונש נורא כמו מכת בכורות. ניתן למצוא את הדרך לשמוח על יציאתנו ממצרים, מבית עבדים, מחושך לאור, משעבוד לגאולה, להכיר בכך שהדרך לגאולה חייבה פגיעה קשה באויב – מבלי לשמוח על נפלו, ומתוך אמפתיה לסבלו. דווקא טפטוף היין מאפשר זאת.
אהוד: אני לא הייתי משמיט דבר מההגדה המודפסת, למעט ההשמטות בעל-פה, הנובעות מהעייפות שנופלת לאחר הארוחה וגורמת לנו במשפחתנו לדלג הישר אל "חסל סדר פסח כהלכתו" ולחתום בשירים הנפלאים שבסוף ההגדה.
השמטת מכות מצרים מההגדה היא מה שהאידיוטיזם המוסרי בישראל היה ודאי מטיף לו כיום, וזאת במגמה להשכיח שמכת בכורות החלה בגזרות פרעה על בכורי בני ישראל, ולהציג את המכה לא כעונש וכנקמה לתוקפן ולשונא ישראל, אלא כשרירות לב קולוניאליסטית של "כובשים" שיש להתנצל עליה.
אני בטוח שכל גוי שמוזמן לליל הסדר, ומכיר את סיפור יציאת מצרים, ואינו נימנה על שונאינו – אין בו שמץ של ספק בצדקתו של סיפור ההגדה, שאחרת יש גם להעלים שהקב"ה הטביע את חיל פרעה בים, שזהו מעשה אכזר לא פחות ממכות מצרים, ובאמת פלא שהתקשורת המצרית, רודפת השלום והאמת, טרם דרשה מאיתנו לחקור גם את הטבעת חיל פרעה בים, במסגרת רצח השבויים המצריים.
* * *
אהוד שלום,
הסיפור על ליל הסדר של ר' יהודה ראב [גיליון 231] ריגש אותי במיוחד, שהרי דודתי חנה לבית הויזדורף היתה חברתה הקרובה של אסתר ראב, ובילדותי הצעירה שמעתי סיפורים. ישר כוח. אני מצרף שיר שאולי יימצא ראוי. מה שאני זוכר מהסיפורים: כישרונה, יופייה, אהבת האדמה והארץ. יש לי שתי בנות דוד, הבנות של דודה חנה, בנות 85 לערך, והן זוכרות רק את החברות של אימן עם אסתר ראב. אם דודה חנה היתה בחיים היא היתה בת למעלה ממאה.
בברכת חג שמח,
רון גרא
אָבִי
מאת רון גרא
אָבִי תָּמִיד רָצָה לַעֲבוֹר דִּירָה,
חָלַם, חִפֵּשׂ, הִשְׁלָה.
עֵת עֵץ הָאָבוֹקָדוֹ רִשְׁרֵשׁ,
הַמַּנְגּוֹ הִבְהֵב וְהַשֶּׁסֶק הִבְשִׁיל,
רִיסֵי עֵינֵינוּ עָבְרוּ
בְּצֵל הַחִפּוּשׂ הַתְּמִידִי.
חָצֵר גְּדוֹלָה
בּוּגֶנְוִילְיָה יָפָה,
אַבְקוֹת פְּרָחִים בְּתוֹךְ
עֲצֵי רִמּוֹנִים וְאַגָּסִים
בִּקֵּשׁ לְהַחֲלִיף
בְּבִנְיַן צַעֲצוּעִים בּוֹ כָּל
הַזְּמַן עוֹלִים וְיוֹרְדִים.
אֲנַחְנוּ –
נָסַעְנוּ עִמּוֹ בְּמִזְחֶלֶת הַחֲלוֹם –
תַּרְשִׁישָהּ,
בְּתִקְוָה לְמַזָּל מִתְפַּתֵּחַ
לְאוֹר חָדָשׁ.
אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים
כְּשֶׁזָּקַן,
קָנָה דִּירָה בְּבַיִת מְשֻׁתָּף.
בְּלִי צִפְצוּפִים לְחוּשִׁים
שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים.
אֲנִי כְּבָר לֹא שָׁם.
אֵין אוֹר בַּחַלּוֹנוֹת
רַק יָמִים מְתוּחִים
בְּעוֹרְקִים גַּלְמוּדִים.
אֲנִי כְּבָר שְׁנָתַיִם מְחַפֵּשׂ
דִּירָה,
בּוֹכֶה גַּעֲגוּעִים לְקוֹלוֹת שֶׁל
צִפֳּרִים,
לְרֵיחוֹת שֶׁל אֲדָמָה.
כְּמוֹ יֶלֶד –
הַמְּחַפֵּשׂ וְאוֹחֵז בְּאֵיזוֹ
קְלִפַּת שָׁמַיִם.
רוֹצֶה בְּהַמְרָאָה
וּמְחַפֵּשׂ דִּירָה.
שְׁנֵינוּ הֶחֱלַפְנוּ כִּוּוּן
הַנְּסִיעָה.
אַחַר כָּךְ,
מְגֻלַּח רֹאשׁ,
נוֹפֵל בִּנְחִיתָה
עַל אֲדָמָה כְּבֵדָה.
כַּמָּה דּוֹמִים בָּנִים לָאָבוֹת.
עידן הרהב
יש משהו מעציב בתופעה של יח"צן תימהוני שהופך לגיבור תרבותנו. המסיבות של רני רהב הן שיקוף של מצב האומה
מאת פרופ' עוז אלמוג
כל אירוע חברתי הוא נ"צ במפת התרבות, וכמעט לכל מגע אנושי יש משמעויות סמליות. אבל ישנם רגעים סמליים, שרוח הזמן והתרבות נושבת מהם כמו ממפוח ענק. אלה לא בהכרח אירועים דרמטיים ורבי משתתפים, כמו מלחמה, בחירות או משבר כלכלי. לעתים מדובר באירוע מזערי, לכאורה חסר חשיבות, שעובר אצל רוב האנשים בלא יותר מהרמת גבה או משיכת כתף. רק כאשר אתה עוצר לרגע ומנסה להבין מה באמת קרה כאן – אתה נוכח שמדובר ביותר מסתם אירוע.
כאשר צפיתי בכתבת הטלוויזיה שסיקרה את מסיבת בר-המצווה של בנו של רני רהב, המוניטור הסוציולוגי שלי זעק "הקלט ושמור". לא הייתי אחד מ-5,000 המוזמנים למסיבה הראוותנית והרהבתנית, ואין לי מושג מה בדיוק התרחש שם. אבל את דמותו התקשורתית של רהב רובנו מכירים היטב, ועל מצעד הידוענים חסר התקדים (במספר האנשים ובמגוון עיסוקיהם), שבאו לחגוג עם המגה-יח"צן, למדתי מהידיעות והתמונות שהופצו בעיתונות ובמדיה האלקטרונית (עצם הסיקור הנרחב של האירוע הוא חלק בלתי נפרד מהאירוע עצמו). די לי אפוא במידע הזה כדי לקבוע בצער, שנוספה עוד עדות רבת משקל לעידן הדקדנס הישראלי. זהו עידן חומרני, נובו-רישי של "שׁוּפוּנִי יַא נַאס" (שואו אוף), עידן של בוז לענווה, להסתפקות במועט ולעומק רוחני. רני רהב הוא אולי ה"גטסבי הגדול" של האליטה הישראלית השבעה ומדושנת העונג, והמסיבות שהוא מפיק הן שיקוף מדויק של מצבנו הלאומי.
כיצד קרה שאדם שלא פיתח שום טכנולוגיה, שלא פרסם דבר הגות ומדע, לא יצר כל יצירת אמנות ובעצם לא אמר שום דבר חשוב – נעשה כה מרכזי ומשפיע? כיצד קרה שאדם שכל תפקידו מסתכם ביחסי ציבור (מושג חדש למדי בתרבות הישראלית) הפך אצלנו למגה-סלב –איש שפוליטיקאים, שופטים, אמנים, אנשי תעשייה ואפילו עבריינים רמי-דרג מחפשים את קרבתו? התשובה לשאלה המטרידה הזאת מחייבת מחקר מעמיק. בינתיים אפשר להעלות מספר סיבות אפשריות:
א. בעידן שבו אדם לאדם זאב והידיד הופך מהר לאוייב, מתחזק הצורך בפרגון, לויאליות וחיבה אנושית. רהב מעתיר על לקוחותיו מחמאות, מעסה להם את האגו כמו מסז'יסט בספא ומצהיר נאמנות אין קץ. לקוחותיו נעשים אסירי תודה ומפתחים תלות בו, כמו אישה במעצב השיער או מטופל בפסיכולוג.
ב. אנשים בעמדות השפעה חשופים יותר לתקשורת. החשיפה הזאת נעימה לרובם, אבל גם מעוררת חרדות. שכן, התקשורת היא זיקית המחליפה צבעים ומצבי רוח: היום מאדירה את הגיבור התורן ומחר מגנה ומבזה אותו ללא רחמים. לכן הם זקוקים למעין סנגור תקשורתי – אדם שיפיץ בסדירות מידע חיובי עליהם, יספוג את אש הביקורת וייצא להגנתם בשצף קצף ביום פקודה. רהב אכן הפך עצמו לכליא ברק תקשורתי של לקוחותיו (ראו למשל שרי אריסון), ובשעה שהם מסתגרים מפני המצלמות והמיקרופונים – הוא יוצא למתקפת הנגד חמוש באסרטיביות ילדותית, בנוכחות רחבת מסך ובמשקפי יאפי אופנתיים.
טכניקת הייצוג של רהב מעניינת ומשקפת גם כן את רוח הזמן. הוא לא מלמד סנגוריה על הקליינטים שלו באמצעות טיעונים אפולוגטיים, ואין בו תחכום או ערמומיות נסתרת. להיפך, שפתו דלה במלים ועשירה בקלישאות, והוא מזכיר לי את הגנן שכמעט הפך לנשיא בספרו הקלאסי של יז'י קושינסקי "להיות שם". הטקטיקה היא שילוב בין בוטות להתחנחנות. הפנים העגלגלות, שיער הפוני והסמֵך השורקת משווים לו חזות של בן טיפש-עשרה ויוצרים תחושה של "ילד כאפות", שמסביר ברצינות תהומית למורה המתפלצת שהיא טעתה, לקול תרועה וצחוקים של תלמידי הכיתה.
הצלחתו של רני רהב דומה במובן זה להצלחתה של פנינה רוזנבלום. שניהם הוכיחו שבימינו, פתטיות היא נכס תקשורתי וכלכלי. כל מה שנדרש מה"פאתט" זה עור של פיל (התעלם מ"ירידות" והמשך לקחת את עצמך ברצינות), סבלנות ונחישות. אם זורקים אותך מהדלת – חזור מהחלון ובסוף תישאר בסלון
ג. את ההסבר לנהירה ההמונית של עכברי העיר לחגיגת הבר-מצווה של החלילן מגני התערוכה, אפשר לתלות לאו דווקא בתפקיד המארח – אלא בתפקידה של הבמה שהוא מספק. רהב, כמו גם עשירים ויח"צנים אחרים, מפיק אירוע של "אם אתה לא שם אתה לא קיים". מדובר במסיבת אינטרסים המאפשרת למוזמנים למצֵב ולקבע את מעמדם ב"אצולת הסלבס", לקשור קשרים וכמובן לקמבן קימבונים רבי תועלת.
אבל מעבר לכל אלה, יש משהו יותר עמוק ומעציב בתופעה הזאת של יח"צן תימהוני, שנעשה לגיבור תרבותנו. דומה שהיא מבטאת את העובדה, שהתדמית דוחקת את התוכן והמהות. הקנקן נעשה חשוב יותר מתכולתו, לא רק בעולם התקשורת והפרסומות – אלא גם בשטחים רבים אחרים: אריזות שונות של אותם מוצרי מזון יוצרות אשליה של גיוון קולינארי; עיבודים מוזיקליים מסונתזים מסתירים פלגיאטים אמנותיים ויצירות חלולות; חליפות מחויטות, חיוכים וצקצוקי לשון מחפים-לכאורה על שירות לקוחות לקוי; ונאומים עמוסי מליצות מסתירים כשלים מערכתיים. חברה הסוגדת ליח"צניה היא חברה שבה עטיפות הצלופן מכסות על ריקנות ושטחיות.
הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה והיסטוריה של החברה הישראלית
אם אתה מתווכח עם אידיוט,
דע שגם הוא עושה אותו הדבר
אהוד,
כתבת נכוחה על היוזמה הסעודית [גיליון 231]. איך תסביר את התנהגותו של אולמרט, מושא תמיכתך, המדרדר אותנו במדרון החלקלק למלכודת הזאת?
אורי הייטנר
אורי,
הוא נאלץ לשלם את המס, שכאילו יש תהליך של שלום, למרות שהוא יודע שהכול סתם דיבורים, אבל אסור לו להגיד זאת. אז כדי שלא להיות האיש הרע בסיפור, הוא מברך על היוזמה, וזאת מפני שהוא יודע ששום דבר לא ייצא ממנה. וכך נהגו גם רבים מקודמיו בתפקיד. כי הערבים תמיד יעמידו תנאים שאנחנו לא נוכל לקבל ויפוצצו כל הסדר.
גם אני תמיד מדבר עם ערבים על שלום, והם מאמינים לי כמו שאני מאמין להם, וגם הם מדברים איתי על שלום... וחוזר חלילה.
חג שמח,
אהוד
אהוד,
זה מזכיר לי משפט ששמעתי לאחרונה: אם אתה מתווכח עם אידיוט, דע שגם הוא עושה אותו הדבר.
אורי הייטנר
מי כתב את "דוּמם שטה"?
תודה על הגיליון האחרון.
אני סקרנית לדעת מי כתב את "דומם שטה" ומתי וכיצד התקבל השיר בפי כל הגננות?
תודה,
רבקה יניב
אהוד: לפי ששמעתי בתוכניות הטלוויזיה המקסימות של אליהו הכהן מלפני שנים רבות, המשודרות לאחרונה בשעות הקטנות של הלילה, המילים של נתן יונתן הותאמו למנגינה של שיר רוסי. אינני יודע אם השיר הוא דווקא של "גננות". שרו אותו בהתרפקות רבה בתנועות הנוער ודווקא בתור שיר של אהבה שקטה ונוגה.
יוסף עוזר
מנחה
תְּפִלָּה לֹא עָלַי, לֹא עַל חֶסְרוֹנִי, גַּם לֹא תְּפִלָּה אֵלֶיךָ, לֹא מִפַּחַד חַלְחָלָה שֶׁמָּא אֶתְאַיֵּן, לֹא, תְּפִלַּת נֶפֶשׁ פּוֹשֵׁט הַיָּד: הַשְׁפַּע עָלַי מָזוֹן, הָעֲנֶק לִי שְׁנֵי קִילוֹ בָּשָׂר, מַגֵּר לִי חַיְדָּקִים וְחַיְעָבִים וְלֹא כִּי תְּגַלֶּה כְּבָר פָּרָה אֲדֻּמָּה שְׁבִיעִית אוֹ שִׁירָה עֲשִׂירִית אֶלָּא תְּפִלָּה עָלֶיךָ, שֶׁפָּנֶיךָ יֵרָאוּ שֶׁתּוּכַל לְהָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה – שֶׁתְנַחֵשׁ שֶׁמִשּׁוּם כָּךְ, אוּלַי הִשְׁאַרְנוּ רִבּוֹאוֹת שֶׁל מִשְׁקָפָיִם, עֲרֵמוֹת, כִּי לֹא הָיָה עוֹד מַה לִרְאוֹת, כִּי לֹא צָרִיךְ אַתָּה לִבְחוֹר מִשָּׁם מִתּוֹךְ הַעֲרֵימָה, כִּי לֹא יָנוּם וְלֹא יָשֵׁן, לֹא יַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת וְנַעֲלַיִם רִבּוֹאוֹת נֵלֵךְ פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה עִם נַעֲלֵי סְפּוֹרְט לֹא בִּשְׁבִיל לָרוּץ, בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת, עֲיֵפִים כְּבָר מְרִיצוֹת בְּרִיחוֹת אָנָּא אֵלֶיךָ, קַח מִנְעַל, עָלֶה לָרֶגֶל לָמָה לֹא אֵלֵינוּ, כָּאן, עַכְשָׁו! הִמְצֵאנוּ וִידְאוֹ שֶׁתִּרְאֶה, אַתָּה, אֵיךְ שֶּׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת מַה שֶׁהָיָה וְנֶעְלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב – מַיִם רַבִּים שֶׁל דִּמְעוֹתֵינוּ, בְּאַהֲבָה שֶׁלְּךָ אֵלֵינוּ, בּוֹז לֹא תָּבוּז לָנוּ, עַל שִׁכְחָה אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ וְאֵין אַתָּה שׁוֹכֵח שִׁכְחַתְךָ הִנֵּה סִימָנֵי שְׂמאֹלְךָ תַּחַת רֹאשֵׁנוּ (בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֵיפֹה שֶׁכּוֹאֵב) תִּגַּע, פֹּה, יְמִינְךָ הִשְׁאִירָה סִימָנִים אַרְכְאוֹלוֹגִּיִים שֶׁל חִבּוּק בַּמָּקוֹם הַזֶּה הָרֵיק שֶׁבּוֹ אֲנִי נוֹגֵעַ מְחַפֵּשׂ אֶת מַגַּעֲךָ, אֶת הֶסְתֵּר פָּנֶיךָ, אַיֶּכָּה רַק תִּגַּע, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים שֶׁהִלְבַּשְׁתָּ בְּאַהֲבָתְךָ שָׁכְנֵי דַּרְגָּשִׁים, אֲנִי (השם)… יוסף… בֶּן... ברטה... (שם האם) אוֹמֵר לְךָ חֲזֹר, חֲזֹר כָּל כָּךְ מִזְּמַן הָרְאֵתָּה כְּבָר בַּהָר אֶת אֲחוֹרֵיךָ וְעַכְשָׁו מִלְּפָנִים אֵלֵינוּ תַּחֲזֹר, אֶת קוֹל הַטָּרוֹף טוֹרָף אֲנִי מַשְׁמִיעַ, אֶת מַגְבִּירֵי הַקּוֹל שֶׁהִמְצֵאנוּ כְּדֵי שֶׁנַרְאֶה לְךָ אֶת הַשִׁיטָה, שֶׁתַּשְׁמִיעַ כְּבָר אֶת הַסּוֹדִי שֶׁבְּשִׁמְךָ אֶת הַקּוֹד הַסּוֹדִי שֶׁכְּבָר הַכֹּל פָּרְצוּ, בְּעֶצֶם הַטַּלִּית עָלַי אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, פַּסֵיהַ הַשְׁחֹרִים כְּמוֹ פַּסֵּי בָּרָקוֹד לְהוֹדִיעַ לְךָ כַּמָּה עוֹד שָׁוִים כָל יְהוּדֵיךָ מַה מְחִירָם בְּסוֹף הָאֶלֶף הַשְּׁבִיעִי מְכוּרִים לִבְשָׂמֵיךָ, תְּפִלָּה אֵלֶיךָ כִּי תַּעֲטֹף וְתִּשְׁפֹּךְ לָנוּ שִׂיחַתְךָ אָז תָּשִׁיר לִי בְּשִׁדּוּר, כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָ – אָז יָשִׁיר
אסי דגני: הגדת פסח ה"אמיתית" של גוטמן מ-1930
חג שמח לך אודי,
בעקבות כל מיני אזכורים שלך ב"חדשות בן עזר" רציתי לבשר לך שמאז ילדותי שמורה עמי הגדה של פסח מצוירת ע"י נחום גוטמן, הוצאת "אמנות" ארץ ישראל, 1930, סודר במסדרה של הוצאת 'אמנות' ת"א, נדפס בדפוס 'הרצליה' תל-אביב – שאני מחבב יותר מכל ההגדות שיש לי.
הגדה אחת אני מכבד יותר – זו שסבי, אבי-אמי, היה קורא בה כשהיה מנהל את הסדרים שעשינו בירושלים עד לפטירתו בתמוז תש"ז (1947), והיא הגדה כרוכה מחדש בלא עמוד השער, עם פירושים של "השאלות" "מדרש הגדה", אברבנאל, פני אדם, חסד לאברהם, החתם סופר – כנראה שליקטו לכל עניין את הפרשן. יש בה הלכות ומנהגים, סדר אמירת קרבן פסח, עירובי תבשילין ועירובי חצרות לשבתות, בקיצור – הגדה שאני לא עיינתי ולא למדתי מה שהושקע בה. לעומת זאת ההגדה של נחום גוטמן היא מינימאלית, ישר לעניין.
מה משותף לשתי ההגדות הללו? שתיהן מוכתמות בכתמי יין מלילות הסדר...
שיהיה לך חג שמח,
אסי דגני
ההגדה של גוטמן משנת 1930, בשחור-לבן, היא אוצר יקר מפז ואשרי מי שמחזיק בעותק נדיר שלה. בשעתו ביקשה הוצאת "יבנה" לרענן את הסיפור המחורז של חנניה רייכמן "יציאת מצרים בחרוזים" עם ציוריו הצבעוניים של נחום גוטמן, ואז הוציאו את הציורים עם טקסט חדש שכתבתי עבורם בשם "סיפור יציאת מצרים", ובמקביל, עם אותן תמונות ועם צילום מוגדל של סדר מסורתי של הגדה פשוטה מאוד וזולה ביותר, הוצאנו הגדה של פסח שאפשר לקרוא לה כיום "הגדה של פסח" של נחום גוטמן, שאותה הבאתי לדפוס ודאגתי לצד הוויזואלי ולפיה אני מנהל את הסדר אצלי, והיא עדיין ניתנת לרכישה אך היא לא אותה אגדה נדירה של גוטמן שבידיך.
אהוד
העיתונאים שסיקרו את מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973
תודה לפרסום מכתבי אליך [גיליון 231]. הבנתי שגוייסת כעיתונאי וחבל שהיו רק מעטים ולא מוקדם יותר. אני הייתי בן 38 אז, וזו לא היתה המלחמה האחרונה שלי כאיש מילואים. אנסה לסרוק את התמונות ואם האיכות תהיה ראויה, אעביר אליך. יש לי גם חומר מצולם מאותו מקום, מאותו מוצב (בסיס הטילים). כאשר "הגשש החיוור" באו להופעה, כל החטיבה התכנסה אצלנו לחזות בפלא הגדול, אלא שלפתע המצרים החלו להפגיז וכולם התפזרו לכל עבר. הגששים עצמם נכנסו לחלל מקלט בסיס הטילים המבוטן, והמשיכו בהופעה מאולתרת בין אלה שהצליחו להיכנס.
כל טוב,
איליה
את המלחמה בזמן אמת סיקרו מראשיתה עיתונאים ושדרים, אנשי מילואים, העיתונאי רפי אונגר נהרג בעיצומה של המלחמה, ואילו ירמיהו יובל, ואם איני טועה גם מיכה שגריר, שלמה אהרונסון, ועוד אחדים ששמותיהם אינני זוכר, רובם אנשי תקשורת שהיו מגוייסים לדובר צה"ל, והיו עדים למה שקורה בחזית ולדיווחים הבלתי-אמינים לעורף – הקימו קול זעקה ציבורית והביאו למהפך בדיווחים על המלחמה.
אהוד
רקפת זוהר / שני סיפורים
לא צריך להיות חד עין במיוחד כדי להגדיר את אנשי פלפוליה כאיכרים. המרושעים יקראו להם קולאקים, האידיאולוגים יגידו עובדי אדמה, אבל רק מעטים יודעים כי מתחת למעטה הרפולי העילג נחבאים להם משוררים שבלבם נשמה יתירה.
קחו למשל את שאול קיש, בן למייסדי הקיבוץ, העובד כיום כאיש תחזוקה במפעל. שאול נוהג לדבר באותו טון מתיש שמאפיין את מי שרואים עצמם כנביאי זעם למרות שהם בעצם סתם בכיינים. נושאי השיחה החביבים עליו הם ריבוי הפרזיטים בקיבוץ ומיעוט המטראז' בדירות החברים. כשנחה עליו הרוח הוא עשוי לתפוס אותי על הכביש ולהסביר לי באריכות שאני לא מבינה כלום בהרכבת צנרת השקייה, ושזאת בדיוק הסיבה שכל יומיים יש תקלות באבוקדו, כי מנסים לסדר לבד במקום להזמין אנשי מקצוע.
והנה, השבוע, לכמה רגעים, הפך איש התחזוקה שאול קיש למשורר.
זה קרה בשעה שלוש אחר הצהריים, מול תלולית אדמה כהה שכיסתה את ארונה של רגינה ט'. רגינה היתה בשנים האחרונות חברתה הטובה ביותר של בלומקה, עליה סיפרתי לכם בהזדמנות אחרת. בלומקה צעירה מרגינה בכמה שנים, מה שהופך אותה כמובן ל"השלמה", להבדיל מ"ותיקה" אורגינאלית, אבל זה כלום לעומת ההבדל התהומי בין בלומקה עובדת המטבח לבין רגינה ט', שכל חייה עשתה חייל ב"ייצור". אחרי שבגיל חמישים וחמש נישלו אותה מהעבודה במטעים, היא נכנסה למחלקה לאבטחת איכות במפעל הפלסטיק, והתיישבה ליד שולחן המיון שלא על מנת לקום ממנו בארבעים השנים הבאות. לפני כמה ימים ראינו אותה בשש ורבע בבוקר, כשהיא מדהירה את התלת-אופן שלה במהירות מבהילה.
"מה קרה?" שאלנו אותה מחלון הטרנזיט.
"לא התעוררתי," התנשמה רגינה, כשהיא מדוושת במרץ. "כבר רבע שעה שאני מאחרת לעבודה."
אולי לא היינו צריכים לצחוק. אולי באמת היו לה עוד כמה דברים להספיק, לרגינה ט', כי אמש הלכה לה ונפטרה מן העולם. בשנתה, כמו צדקת.
הוותיקים בפלפוליה אינם מספידים את בני דורם. אינני יודעת אם זה נובע מגילם המופלג, או מקשיחותם שאינה מתירה להם לבטא רגשות מסוימים, או מכך שהמעטים שנותרו פשוט יודעים יותר מדי אחד על השני. כך או כך, את ההספדים הם משאירים לדור הבנים.
עמדתי בין הקברים, הנחתי לשמש הנעימה של סוף היום לחמם לי את הפנים והקשבתי לשאול קיש קורא את ההספד על רגינה ט'. הוא דיבר יפה. מלים פשוטות ויומיומיות שהתערבבו בפאתוס עשיר ומהדהד, פסוקים מן המקורות משולבים בפלפולאית מדוברת, דימויים מופלאים שכל קשר בינם לבין מטרז' וגירוז מכונות לא היה אפשרי כלל.
"מי כתב את ההספד?" שאלתי את בלומקה שעמדה לצידי.
"הוא בעצמו," ענתה בלומקה בגאוה של אימא קולקטיבית לדור קולקטיבי.
ביני לבין שאול חצצו עשרות כתפיים, וכל שהצלחתי לראות היה את ידו המחזיקה בדף. אצבעותיו היו עדינות וצחורות, ממש כמו החולצה הלבנה שחברי פלפוליה מתעקשים ללבוש מדי יום שישי. צחורות כידי משורר.
השמש ירדה מתחת לצמרות הברושים, כמו שאומרים המשוררים המוכרים יותר, ושאול גמר להקריא את התפילה שלו. בלומקה, נאמנה לקוד הקשוח של הוותיקים, עמדה לידי בעיניים יבשות ופנים חתומות. אבל אני בטוחה שמתחת לאדמה, רגינה ט. חייכה והיתה מרוצה מאוד.
די דיינו
לא נעים לי להודות, אבל כבר שנתיים שבאשמורת בוקר לא עושים סדר פסח. זה התחיל מההפרטה של האוכל ומסירובה החד משמעי של המזכירות לממן את ארוחת הפסח מתקציב הקהילה המצומק. החברים עיינו היטב במחירה האסטרונומי של ארוחת שבע מנות, הסיקו מסקנות והשאירו את חדר האוכל חצי ריק. שנה אחר כך הם החליטו לוותר בכלל על המאמץ. ועדת תרבות בלאו הכי לא קיימת, שולה חרסינה שמארגנת את פסח כבר עשרים שנה, נעלבה ממה שקרה בשנה הקודמת והודיעה שהיא מתפטרת, וכיוון שאף אחד לא התנדב להחליף אותה, לא היה סדר פסח.
מה שמוזר הוא שהשמיים לא נפלו, חדר האוכל לא נחרב, ורק אבא אלגזי שלי ישב וקונן לאורך כל חול המועד על מדורת השבט שכבתה. "החג הוא שמגדיר את מעגל המשפחה," חזר והסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. "ביטול הפסח הוא ביטולו של המעגל הקיבוצי. אשמורת פשוט תחדל להיות קהילה." החברים הקשיבו לו באותה שלווה שבה קיבלו את ביטול החג. אותה שלווה שהפגינו כלפי ההפרטות וכלפי ביטול הוועדות. מאז ומעולם התאפיין הליברליזם של אשמורת במידה מסוימת של אהבליזם לשמו.
היו כמובן כמה אנשים שהפגינו רגשות קצת יותר עזים כלפי השינוי – אחת מהם היתה דווקא אימא שלי. למרות שהשתדלה לא לעצבן את בעלה, האפשרות שנפתחה בפניה לארגן סדר פסח משפחתי בבית מילאה אותה בעליצות ושמחת חיים. קודם כל, היה סיכוי שהאחים שלי יגיעו לחג. מומו ששונא לשבת יותר מעשר דקות רצוף עם יותר מעשרים אנשים הבטיח שיבוא ולא יעשה רעש עם האופנוע; ואפילו אודי הסכים להפגיש את אשתו המאוריטנית עם נפלאות החג. (אל תשאלו אותי איפה זה מאוריטניה, את הבחורה הוא פגש ב"רופאים ללא גבולות" שמבחינתם הגיאוגרפיה לא משנה). ואכן בערב הפסח קיימנו סדר משפחתי על המרפסת של ההורים שלי (מה לעשות שהדירות באשמורת לא בנויות להכיל כינוסים משפחתיים), קפואים מקור ומרוצים להפליא. קראנו מההגדה רק מה שהתחשק, אכלנו לאורך כל הערב ומדי פעם פצחנו בזמר תימני סוער, זכר לתקופה הטרום-קיבוצניקית שלנו.
על מנת שלא ייווצר פה הרושם שעם בואנו לקיבוץ נדרשנו לוותר על כל המורשת העדתית, אני חייבת לציין שדווקא בחגי הפסח הקודמים הקפידה שולה חרסינה להקצות לאבא שלי את הסולו התימני "ומשה היכה על סלע". היתה פה בעיה קלה, כי אבא שלי זייפן מזעזע ודווקא אימא שלי שרה מצוין, אבל לא היתה ברירה, כי את "ומשה היכה על סלע" יכולים לשיר רק בחורים, ותגידו אתם בעצמכם אם אצלכם זה אחרת. בפלפוליה, למשל, היה הדיאלוג המוסיקלי מנוהל ביד רמה על ידי הילל חמוסאי, המוכתר המקומי, שהיה מלווה את עצמו בתוף פח שקיבל משכניו הבדואים בעודו ילד!
וזה המקום להזכיר כי שדות פלפל לנצח הוא אחד הקיבוצים היחידים שעדיין משמרים את חג הפסח במלוא הדרו, החל מילדי הגן המביאים את העומר על כתפי האבות (מלבד אם חד-הורית אחת שתמיד מקלקלת את השורה), עבור דרך מקהלת פלפלים לנצח, שמבצעת את "ארבעת האחים" ברוח האבלות החביבה עליה, וכלה במסכת וידאו עתירת מסרים פוליטיים שתום פלומין, הסטודנט הנצחי לקולנוע, חיבר על בסיס החד גדיא.
וגם השנה זה לא השתנה, כפי שיכולתי להיווכח כאשר אבא של עמירם הקריא לי בטלפון את התוכנייה המודפסת שחולקה לחברים כעשרה ימים לפני החג, על מנת שהחברים יספיקו להתאמן בבית על קטעי הקריאה שלהם.
"מנחם," אמרתי לו בצער. "אתה יודע שאני מתה על הסדר של אשמורת אבל קשה לי לדמיין את עצמי נדחסת בחדר האוכל עם שתי הבנות ועם עוד אלף חמש-מאות איש."
"מה את מדברת," נפגע אבא של עמירם מדברי הכפירה שלי. "דברים השתנו אצלנו, יוספה. אינני יכול לומר שאני מאושר מכך, אך עליך לדעת שחברים רבים בשדות פלפל לנצח מעדיפים כיום לקיים את סדר הפסח בביתם. ערב אני לך שבמצב השורר כיום בקיבוצנו, לא יידחסו לחדר האוכל, אם להזדקק לשפתך הנאה, יותר מאשר אלף ארבע מאות וחמישים איש."
כזה הוא מנחם שורר. האיש שהפך את "ודייק" לתנ"ך הפרטי שלו. "יתרה על כן," הוסיף ואמר, "גונבה שמועה לאוזני שאחד הפרטים בתוכנייה המודפסת עומד להשתנות."
"מה אתה אומר." השתדלתי להישמע מתעניינת. "איזה פרט?"
"הילל חמוסאי נפל למשכב ולא יוכל לקיים את הופעתו המסורתית."
"כן?"
"אכן כן. ואמש הודיעה לי בתי שרהל'ה כי פנתה אל הצוות המארגן בבקשה למלא את מקומו – והם הסכימו. תארי לעצמך. שרהל'ה תשיר בפסח 'ומשה הכה על סלע!'"
"מנחם!" השפופרת נדבקה לי לפה מרוב תדהמה. "ברגע זה אני ניגשת להזמין רכב!"
וכך עשיתי. מחר אנחנו מתייצבים בפלפוליה לערב החג. ואני מודיעה כאן באופן חגיגי שאם הילל חמוסאי מתכוון להבריא פתאום – אנחנו לא נסלח לו על זה לעולם.
יעקב זמיר: "ופיזור הממזרים בכל עיירה..."
שלום רב לך אהוד בן עזר,
מזל טוב ליום הולדתך השבעים ואחת.
לכל אלה שסייעו בידך לשרוד אתה חייב דורונות כי על כן לא הציקו לך יותר מדי ולא ביקשת את נפשך לברוח מעולמנו בגללם.
ואתה הפעלתן הבלתי נלאה, הן בכתיבה והן במעשים שונים ומשונים, מלישת בצק ללחמניות בנגבהּ של ארצנו, שיגולים אמיתיים ומדומים (כדבריך) למכביר, ופיזור הממזרים בכל עיירה בארצנו הקדושה, ועוד כותב על כל זה ומשלהב את דמיונן של בנות חוה שקוראות אותך ודמיונן עולה בלהבות ואין מושיע (בד"כ).
המשך בעבודתך הברוכה, ובאמת איחולים מכל הלב עד מאה ועשרים בריאות ונחת מכל שיש לך בעולמך.
בלחיצת יד חמה,
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
את הפיתות בטאבון זמאן בעוספיה אופים במקום
לאודי,
התיאור של טבון זמאן [גיליון 231] היה מעניין ונכון חוץ מאשר הקטע על אפיית הפיתות. את הפיתות עושים גם כן במקום. אתה כנראה חשבת שאם הוציאו אותן מתוך שקיות ניילון גדולות, הרי שהביאו אותן, אבל את הפיתות אופים בזמנים שבין הזמנת המנות, ושומרים אותן בשקיות הניילון עד השימוש למען הטריות.
חג שמח לך ו"לאחותי",
הנגר היהודי מעוספיה
ידידי הנגר היהודי היקר ובעל ידי הזהב,
ראיתי את הפיתות מונחות קרות בערמות בשקיות הניילון והיה נראה לי שהביאו אותן אפויות. תודה על התיקון.
אודי
כשעץ התפוז פורח
סיפור מאת פנינה פרנקל
מי היה מעלה בדעתו, שאמצא את האלבום מונח מתחת לערמת חוברות ישנות של "עולם הקולנוע" עם תמונות של קלארק גייבל, שירלי טמפל ושל ריטה הייוורט. התיישבתי על הארץ מדפדפת ומחייכת. בין הדפים מצאתי את התמונה הזאת. מונחת ברישול. אפילו לא טרחתי להדביק אותה ולסדר אותה כמו את כולן בעזרת זוויות שחורות המתלבשות על הפינות ונאחזות בדף בעזרת הדבר שמאחוריהן. בתמונה נראים שולי כביש גהה, ולצידם צינורות המוביל הענקיים שעוד מעט יוכנסו לאדמה ויובילו את מי הכנרת לנגב. במרכז התמונה שלוש ילדות: אנט מימין, גליה במרכז ואני משמאל, עומדות שלובות זרוע, וקבוצת בנים מכתה ה', רובם יושבים שפופים בנפרד על חול הכורכר שבצידי הכביש. אתה היחיד עומד לצידי במרחק מה ומביט בי – גופך נטוי כל כך רוצה להתקרב, אך לא מעז. מעולם לא שמתי לב לעמידה שלך. המבט שלך, המקום בו בחרת לעמוד והמרווח שנותר בינינו בתמונה הזכירו והסבירו דברים שלא נאמרו.
אני זוכרת אותך כמו עכשיו: ילד יחף ופרוע מתרוצץ בשכונה, מטפס, קוטף גויאבות מעצים עמוסי פרי. שכנות זועמות רצות אחריך: "גבריאל תרד מהר מעץ לפני שאני הולכת לאימא שלך!" אחר כך פנו להכות בדלת הדירה שלכם שניצבה בדיוק מול חלון חדר השינה שלנו. "אידה, אם את לא תשתלטי על הילד הזה אני אתפוס אותו פעם!" כך איימו על אימך האלמנה, שהסתגרה בבית חסרת אונים מול התעלולים שלך שהלכו והשתכללו מידי יום.
נאלצתי לסבול את ההתגרויות שלך בלכתנו הביתה מבית הספר. משיכה בצמה, חטיפת שקית האוכל, דגדוג בגבי מאחור עם ענף שקטפת בדרך. מסתובב סביבי סחור-סחור וזומם איך להיתקל בי, להציק, להסיט אותי מחברותיי המקשקשות על ה"פרסים" החדשים שרכשו. יום אחד נשארנו לבד. אנט וגליה התעכבו לחזרות על טכס יום-הביכורים ואתה, זו הפעם הראשונה הלכת לצידי, מקפיד להתאים צעדך לקצב שלי. "תני לי את הילקוט," אמרת בלחש ולפני שהספקתי לענות אחזת בו וכמו נושא כלים צעדת איתו לצידי בלי לומר דבר.
מאד נזהרתי לא להביט בך מרוב מבוכה. אבל פתאום, ללא כל הכנה היכה בי גל של ריח נפלא. שנדף מגופך. בהיחבא, ללא התר, הוא חדר היישר לתוך נחיריי ובער בי מבפנים. נדף ממך ריח משכר של פריחת עצי הדר. שלשה עצי תפוז צמחו בחצר שאימא שלך טיפחה והם הטביעו בך את ריחם. מאותו יום ניצמד בי צימאון מתמיד ובלתי נשלט לריח שלך. כמו שיכור הצמא ליין הריח שלך השתכן במחשבותיי.
יושבת בשיעור עם מורה פרטי לאנגלית ונשמתי יוצאת לריח הגוף שלך. חיפשתי אותך בכל רגע פנוי. ניסיתי להתעלם ממך ולהיגמל מהתמכרות לריח שלך, אך ללא הצלחה. ארבתי אחריך, בנחישות, למדתי את אורחותיך. בחנתי אותך יושב שעות על ענף אחד מעצי התפוז, מציץ לחלון הדירה שלנו. כמו במקרה, ניצבתי מולך בחלון, פורמת צמות, מסרקת שערי הזהוב ומפזרת אותו מול הווילון. ידעתי שאתה יושב שם ממול צמוד לענף, שואב בעיניך את דמותי ואבקני הפרחים דבקים בך עוד ועוד. אתה נחבא בתוך לובן הפריחה ואני יכולה לסמן את נתיב הריח המתפזר בינינו, סמוי ומתמשך. מלווה בשובל של עונג שלא יימחה.
באותה שבת. לפנות ערב. ישבתי על גדר-האבן שסביב לחצר הבית. אתה קרבת פתאום ושאלת: "רוצה לראות משהו?"
לרגע נבהלתי מקולך. הייתה זו הפעם הראשונה שפנית אליי ישירות. בלי סיבה פרצתי בצחוק אך קמתי ללכת אחריך. צעדנו בשביל אל הדשא שמאחורי הגינה העירונית. אתה ראשון ואני צועדת אחריך. עברנו את הבניינים האחרונים בשכונה, עלינו על גבעה. נעלי השבת החדשות שלי נשרטו ללא הכר. רגבי האדמה הכתימו את הגרביים ואת חצאית הקטיפה המבריקה, שנועדה להרשים את הדודות שהגיעו אלינו לשבת.
אתה דילגת בין התלמים העמוקים, והגעת לפני לסוללת העפר הגבוהה לצד כביש גהה. מעל הסוללה, הונחו בשורה ארוכה, עשרות צינורות ענק מבטון. "בואי תעלי למעלה," פנית אליי כשהגענו. בפתח אחד הצינורות עלית ראשון. בזריזות פישקת רגלים כדי להתייצב והושטת לי ידך. במאמץ לא קטן, מתעקשת לא להראות כמה אני פוחדת ועד כמה אני מתקשה להניף את רגליי, נתתי לך למשוך אותי כלפי מעלה.
אני יושבת לצידך במרומי הצינור, בתוך ים של פרדסים, כשניחוח פריחתם ממלא את האוויר. מאחורינו שטיח טלאים של חלקות שדה במגוון צבעים. ומרחוק הבלוקים המרובעים של השכונה שנראו כמו לוח משחק ענק עם קוביות שמוכנות לנוע ממקום למקום. הכול נצץ בברק של השמש השוקעת במערב ונראה כמו במה ענקית הממתינה למופע הגדול.
"עכשיו נרוץ!" פקדת בחיוך, מדלג ברגליך היחפות לאורך הצינור ומקפץ במיומנות מצינור אחד למישהו ואני בנעלי הנוקשות מתנדנדת אחריך מצד לצד, מועדת ופוחדת ליפול. לרגע מדלגת בין הצינורות ומיד חוזרת ומאזנת את שיווי המשקל שלי וממשיכה. נושמת בכל כוחותיי את הריחות ונכנעת לגלים הגוברים של ניחוח הדרים המכה בי בעצמה. ידיי פרושות בחופשיות לצדדים ומחבקות את ים הפרדסים שסביב.
בקצה הצינור האחרון עצרת. ישבתי לצידך נושמת נושפת, הקפתי ברכיי בידיי כדי שלא תגלה את הרעד. שאון כליי הרכב החולפים על הכביש הרטיטו את גושי הבטון עליהם ישבנו. הריחות ליטפו ונספגו בגופי שהפך מחורר כמסננת שבחריציה זורם חומר ריחני חסר צבע וצורה. ואתה לצידי בגופיה חומה, מכנסים קצרים עם קצות כיסים בולטים ורגליים מקופלות לישיבה מזרחית. גופך נע קדימה ואחורה מצד אל צד, מתעגל ומתקמר בתנועות חוזרות כמו מתפלל לתנועת השמש השוקעת ומתכנס ושוקע לתוך עצמך. אני מנסה לחזור אחריך ולחקות את התנועות שלך והבושם באוויר מתערבב בריח המתוק של עורך, המוכר והקרוב אלי כל כך.
אט, אט, כאילו נגעה זרועך בזרועי. זרם עבר בי כשחשתי לראשונה במגע הרך והעדין של העור שלך. ספק נוגע ספק מרפה, קרב ומתרחק ממני במגעים זעירים. ואני יושבת דרוכה כולי, מנסה להקפיא את הרגע, להנציח ולחרוט בתוכי את הרעד העובר אלי מתוך גופך. מתרכזת בכל נגיעה זעירה והססנית שלך, המטביעה בי חותם וצורבת בי בעונג שלא הכרתי. ישבתי לצידך קפואה, נזהרת לא לזוז, כי עוד רגע אפרוץ מתוך בגדי ואתנדף לתוך האוויר המשכר סביב.
חזרנו כשידי בידך. בוטחים בחשכה שלא תגלה את הסוד. נפרדנו בכניסה. על בהונות נכנסתי הביתה. שיכורה מהלם המראות והריחות. כל תא בעורי משמר את זיכרון הנגיעות הקלות שלך וכשחיוך על פני נרדמתי חולמת על הצינורות.
אבל אתה, למחרת אותו יום, כאילו דבר לא קרה. עברתי לידך בהפסקה בחיוך מצפה ואתה התרחקת ממני, התנתקת, זר נעשית לי. נבוכה המשכתי לחפש אחריך. לפעמים נדמה היה לי שזיהיתי מבטים זהירים מעבר לחלון, או הצצה מבוהלת. קריצה מקרית. מיד מיהרת להתרחק ולהתעלם ממני בכל פעם מחדש.
עונת התפוזים הסתיימה. אתה המשכת להראות כעיוור לדמותי ולהעדיף את משחקי הבנים. ריח של זעה חריפה קידם מעתה את כניסתך לכיתה ולכל מקום אליו התקרבת. בקיץ עברת ללמוד בפנימייה מרוחקת ואפילו לא הגעת כדי להיפרד. ימים רבים, נשאתי בזיכרוני את הרגעים מעל לצינורות הבטון. מעולם לא הבנתי מה מה קרה בך אז למה התרחקת לי פתאום? קיוותי שיום אחד תחזור, תביא עימך את ריחות הפריחה ונוכל להמשיך מאותו מקום בו נפרדנו.
התבוננתי בתמונה והבנתי. פשוט לא העזת. נבהלת מאומץ שהתפרץ אצלך באותו ערב במסע שלנו בין הפרדסים על פני צינורות המוביל ולא נתת לו לחזור אלינו בשנית.
אבל גם היום ומחר אתה עדיין נמצא לי. אני אחוש בך בנחיריי ואקלוט אותך בתאי עורי בכל מקום בו יגיע אל אפי פתאום ניחוח הפריחה הנפלאה של עצי התפוז. שוב ושוב אחזור ואראה את שנינו מרחפים הרחק לקצה הבלתי נראה של שורות צינורות הבטון לאורך הכביש שממתינים למים שיזרמו בהם תמיד.
בַּבְּרוּהָאוּז, בבֵית שלוּש, צהריים לשניים ב-132 שקל
הבית הזה, בשדרות רוטשילד 11, ליד פינת רחוב הרצל, היה בית הוריו ובית ילדותו ובחרותו של ידידי המנוח שלמה שלוש, שבשעתו עזרתי לו להוציא את זיכרונותיו לאור ("בצל שליחות" בהוצאת "גוונים") ושמעתי על אודות הבית סיפורים רבים, שהרי משפחת שלוש היא מן המשפחות הנכבדות והמיוחסות ביותר בתולדות חידושו של היישוב העברי בארץ-ישראל. וכה דאב ליבו של שלמה כל ימיו על הירצחו של אחיו המהנדס הצעיר גבריאל שלוש בידי ערבים במונית ליד רמלה בדרך לירושלים במאורעות 1939, וכה דאב ליבו של שלמה על שהבית הגדול של סבו אהרון שלוש, מייסד נווה צדק, לא נתרם על ידי המשפחה להיותו משכן קבע לתרבות ולאמנות ולהיסטוריה מטעם עיריית תל אביב, אלא סופו שנמכר לאדם פרטי, אמנם עם חובת שימור. וכה דאב ליבו גם על הביריונים שהשתלטו על בית הכנסת של סבו בפינת אותה חצר גדולה, ששם נמצא עדיין ספר התורה של סבו, ואשר דבר אין לפולשים חדשים מתחסדים אלה עם מורשת השכונה והמשפחה.
ואכן, על קיר המסעדה בשדרות רוטשילד, בכניסה משמאל, יש ציון היסטורי יפה לתולדותיו של המקום, שעדיין שייך למשפחת שלוש ומושכר לבית מבשל השיכר, הוא הברוהאוז או מבשלת הבירה של תל אביב. האווירה של הבית הישן אינה מורגשת באולם המסעדה הגדול פנימה, שעבר שיפוץ יסודי והוא משמש כיום גם כמבשלת בירה ומתנכר בדודיו ובצינורותיו הנוצצים העשויים מתכת וניראים קצת דוממים וללא שימוש, אבל המלצרית סיוון הבטיחה לנו שעדיין מייצרים בהם כאן במקום את שלוש סוגי הבירה שלהם: הבהירה, האדמדמה והשחורה.
לקחנו שליש (0.3 ליטר) מהכהה – master, שהיתה מצויינת וחזקה, אלא שבצהריים לא רצינו להתמלא ביותר מדי בירה פן נירדם בו-במקום וכך חלקנו בינינו את לגימות הכוס. 22 שקל.
שתי עסקיות שלקחנו כללו: שניצל מוטי מטוגן בבירה עם פלחי לימון, צ'יפס וכוס שתייה קלה, מיץ אשכוליות אדומות סחוטרי, 35 שקל, וצהריים-בורגר שכלל המבורגר לא גדול בלחמנייה גדולה עם קערת סלט גדולה וכוס דיאט קולה, 38 שקל.
השניצל הכפול היה עשוי היטב וענק, דומה ששתי פרגיות תרמו לו את חזותיהן. אלמלא עזרה לנו העזר-שכנגד, לא היינו מתגברים על המנה הגדולה הזו ולוקחים את מחציתה בשקית כלבים הביתה, חרף היותה טעימה מאוד. מקלוני הצ'יפס הגדולים היו מצויינים וחמים מאוד. וחלקנו גם בקערת סלט הגדולה, שהיה עשוי עלי חסה, עלי סלק, עלי רוקט, גבעולי עירית (במושבה קראו לגבעולי הבצל הירוק הדקים והכתותים – צִ'ּיפְּצְ'יוֹר, אולי זו פולנית) וחצאי עגבניות שרי חמצמצות-מתוקות באיזון הנכון– והכול ברוטב מצויין.
טעמה של הבירה היה מעולה. המיסתורית שיבחה גם את ההמבורגר. לקינוח, שאינו כלול בעסקית, הציעה לנו המלצרית סיוון שלושה פלחים גדולים של גלידת קוקוס לבנה כשלג, עטופה בקליפת שקדים טחונים ופירורי שוקולד, ועל הגלידה ועל הצלחת יצוקים פסי שתי וערב של ריבת חלב ושל סירופ כהה. מעולה. 16 שקלים.
יחד עם 4 שקלים לאבטחה, 115 שקלים + 17 שקלים תשר (כל המטבעות שהיו עלינו) = 132 שקל שהם כ-66 שקל לסועד עבור ארוחה טרייה, טעימה, משביעה מאוד ובאווירה נעימה. משיקולי מעיים לא לקחנו את מנת הדגל, נקניקיות ברוהאוז עם חזרת וכרוב כבוש, עם ליטר אחד משלושה סוגי הבירה, ונוכל רק להסתמך על אחרים שאכלו מהן ונהנו.
תל אביב ברוהאוז, מסעדה במבשלת בירה. שד' רוטשילד 11, ת"א 66881. 03-5168666.
שמנו לב שדיווחינו מהמסעדות שבהן אנו סועדים מעוררים עניין בנמענינו, וכי אחת הסיבות לכך היא שאנחנו מבקרים בדרך-כלל במסעדות עממיות שאינן יקרות במיוחד ואשר שמות המאכלים המוגשים בהן אינם פלצניים ואינם באים לעשות רושם על הסועדים ולרמוז להם שהם בורים; ואם יש אצלנו שמות לא ידועים הרי הם לרוב של מאכלים אתניים מקוריים ולא פוקצ'ה-אֶמוֹ וקרפצ'ו-אבּוּ-אבּוּהָ.
דוד מלמד
כך הולכים ההולכים
למי שעושה צעדות בבקרים או בערבים בפרברי העיר מזומנים חברות וחברים חדשים. במסלולי ההליכה פוגשים דמויות רבות של הולכים. לא צריך לדבר עם איש מהם כדי להכיר אותם אישית, וזאת על-פי צורת הליכתם, מראה פניהם ושפת-גופם. במשך הזמן גם משתכללים ולומדים למיין אותם לזנים, כשבכל זן יש מספר אנשים שאותם פוגשים בכל הליכה. האמור לגבי אנשים מתייחס כמובן גם לגבי נשים.
אלה הזנים העיקריים, וחכמינו נתנו בהם סימנים:
ראשון: המיושב או האדיש.
הולך הליכה כמעט רגילה עד שקשה לדעת אם הוא הולך לקניות במינימרקט או שהוא "עושה הליכה". הוא לובש בגדים רגילים, מכנסיים ארוכים, חולצה עם עט בכיס, לא ממהר, לא מזיע, מסתכל לפעמים לצדדים, רגוע, לא מאמין שההליכה עוזרת למשהו, סקפטי, חושב על כך שהרופא שאמר לו לעשות הליכות – לא הולך אף-פעם, ושהרב כדורי הגיע לגיל 106 בלי לעשות הליכות. בדרך-כלל אינו מספר לחברים ש"עשה הליכה". ההליכה בשבילו אינה פולחן ואינה חשובה מספיק כדי לספר עליה לאחרים.
לפעמים קונה פאלאפל בדרך ומאזן את החשש לירידה במשקל.
שני: המתמכר.
מאורגן, לובש בגדים מיוחדים להליכה, לפעמים מכנסי שלושה-רבעים, נעלי הליכה זוהרות, גרביים עבים, כובע-מצחייה, רגליים שעירות, זוג אוזניות תקוע באוזניו, מנותק לגמרי מהשטח, אפילו יפול טיל "סקאד" על-ידו – לא ישמע, והוא הולך מהר מאוד. פניו אומרות: "תסתכלו עלי, אני ספורטאי." אחר-כך יספר לכולם "הלכתי חמישה קילומטר," ו"אני עושה כל יום הליכות." הוא מזיע, מתנשף, נראה כמו שקוע באכסטזה פולחנית. אינו מביט לשום צד, מרוכז רק במה שלפניו, לפעמים כמעט נתקל במי שהולך מולו. רצוי שתברח ימינה אם הוא שועט לקראתך. מראה פניו מקרין ביטחון מלא שההליכה האובססיבית פותרת לו את כל בעיות הבריאות, מעלה לו את הכולסטרול הטוב ומורידה לו את הכולסטרול הרע.
נראה בדרך-כלל כמו מופע-יחיד של פנטומימאי.
שלישי: הזוג.
בדרך-כלל שתי נשים, נעלי-ספורט לבנות, לובשות מכנסיים, הדתיות בחצאית. הן חברות או שכנות, נראות רציניות, קצת ממולאות, היקף הישבנים מסביר את הסיבה העיקרית להליכות. הן מתנשמות בחוזקה ומפטפטות בקול רם ללא הפסק, כולם שומעים על מה הן מדברות. מפסיקות לרגע רק כשהסלולארי מצלצל אצל אחת מהן. שתיהן לא מסתכלות על אף אחד בדרך, ברור לכל שהן הולכות רק בשביל הדיאטה. פניהן אומרות: "עכשיו ברגע זה אני מורידה במשקל, הדיאטנית תשקול אותי ותהיה מרוצה."
הפנטזיה הגדולה ביותר שלהן היא לשמוע מחר את החברות אומרות: "יו, כמה רזית," ואחרי זה תוכלנה להזמין בבית-קפה עוגת-קצפת ולדרוש מהמלצרית דיאט-קולה.
רביעי: החולה שנרפא.
לבוש ברישול, נעליים רגילות. חציו כמו הזן הראשון, חציו כמו הזן השני. עדיין לא אירגן לעצמו את בגדי ההליכה. הוא אינו הולך מהר, קצת פוחד וקצת נזהר, הכרס נפולה, עיניו מסתכלות בהפתעה על ההולכים. אף-פעם לא ידע שכל-כך הרבה אנשים עושים הליכות. הזן המתמכר נראה לו מטורף לגמרי. על הזנים האחרים אינו מסתכל. פניו אומרות: "אין לי כוח לכל זה אבל אין לי ברירה, הרופא אמר לי שאני חייב לעשות הליכות, אז אני הולך." הליכתו נראית קצת יותר מהירה מזו של המטייל וקצת פחות מהירה מזו של ה"עושה הליכה".
בבית יגיד לאשתו שהלך רק עשרים דקות וממחר יתחיל לעלות בהדרגה. "לא בריא ללכת הרבה בבת-אחת" – יאמר לה.
חמישי: הספורטאי.
צועד מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, אוהב לצעוד בעיקר בשבתות. מכנסי-התעמלות קצרים, גופיה רטובה, כמעט רץ, מניף את ידיו מעלה ומטה בצדי גופו, שרירי ידיו ורגליו רוטטים, כל מספר צעדים עושה "פו", מוציא אוויר. נראה מקצועי, עובד לפי הספר, כל נשימה וכל נשיפה מתוכננות, לפעמים עונד תחבושת אלסטית על ברך או על פרק-היד, לפעמים חובש רצועת-בד על מצחו. סבל פעם מקרע ברצועת-הברך מרוב הליכות, אבל ממשיך. פניו אומרות לצועדים האחרים: "אני צועד אמיתי. ההליכה שלכם לא שווה כלום."
אוהב לצטט ידיעה באינטרנט על מדענים בניו-זילנד שמצאו במחקרים כי הליכה של חמישה קילומטרים בכל יום מאריכה את החיים בחמש שנים.
שישי: השמן, או הכפוי.
הולך כאילו מצמידים אקדח לרקתו. הליכתו חד-פעמית, פעם בשבועיים, פעם בשלושה שבועות. כל פעם שאשתו אומרת לו בערב: "תראה את הכרס שלך," הוא קם מהטלוויזיה ויוצא להליכה. מחליט ללכת כל יומיים, הולך שוב כעבור שבועיים. הכרס המונחת על חגורת מכנסיו אינה פוחתת. חוזר מן ההליכה יותר רעב מאשר לפניה, עושה לעצמו חביתה ומכניס שתי ביצים בלי שאשתו תרגיש. בעקבות השלמת המזון עולה משקלו אחרי כל הליכה במאתיים גרם, אך הוא בטוח שהמשקל הדיגיטאלי בביתו מזייף.
אוהב לצטט ידיעה באינטרנט על מדענים בדרום-קוריאה שמצאו במחקרים כי הליכה של חמישה קילומטרים בכל יום מקצרת את החיים בחמש שנים.
אלה הזנים העיקריים הידועים עד כה. קרוב לוודאי שבמשך הזמן יתגלו תת-זנים נוספים, ועוד הרגל נטוייה.
הפינה של ההוא מחלם
שלום לך אהוד יקר הרי לך סיפור האנוס פורטוגלי
[...] אכלתי כזית מן הביצה שנולדה / בליב טוב טבולה באפר אש / שירדה מן השמיים והחריבה / את הכפר האחרון הירוק. יד / ענוגה מחליקה ומיישרת את גולגולתי, אני לא חש בכל / איברי אך יודע וזוכר אותי / נישא אל אוהל הזקנים והשַׁמַן / של שבט העבדים המשוחררים / ומישהי מתיזה מים חיים קרים / על פניי וקול מונוטוני ממלל בניגון / תפילה ואבנים לוהטות מעלות זיעה / על הנוכחים באוהל ומדברים בסוד / לחש בעלילת היציאה מן הגולה וכל / הטף ננעלו באד – אני מגלה לך זאת / כאזהרה מפני הבולשים השורצים / בכל פינה וסדק – רודפים את אנ"ש / ועודי ישן לא חולם ממש מציאות אני / לא מוכה ירח ולא חמה ---זיעה / נוטפת מחליפתי [...]
ישראל הר
*
ועוד שיר קבל נא אהוד יקר / אָנָּה שָּׁלוֹם // לאן תלכי שלום / מאין תבואי שלום / בואך לשלום / לכתך לשלום / כח את שלום / אני שלום / הכל שלום / מייחלים שלום / כל באי עולם שלום / אדם שלום בהמה שלום צמח שלום / חרק על אדמה או אבן שלום / מתחת סלע בתהומות היבשות שלום / שרץ ורומס בים שלום / באוויר שלום / מעתה שלום – לנצח נצחים שלום / ואין אין שלום – חֶבֶל שלום אף לא / ציר דומה שלום
וד"ש חמה לקוראי שלום בעיתונך / מישראל הר
*
לכבוד החג הא לך אהוד יקר:
מספד
אילמלא דמיסתפינא
הייתי קורא הוי בחג הפסח
זמן חירותנו יושב על הארץ
קורא בקול גדול שבור בלב דואב
על ההולכים בתמים ברחובות
ערינו בארץ ישראל – ואין פוצה
פה ואין מי יפסיק את הרג הולכים לתומם
שהרי כפסע בין שוגג ומזיד
הכל רוצחים פה – הוי,הוי
כל טוב לכם מישראל הר
* * *
מה עושים כשהאריה בוכה?
מאת: פנינה פרנקל, איורים: פפי מרזל
""כשרועי האריה בוכה, באה אימא ושואלת: "אריה ילדי שלי מה קרה קיבלת מכה?... ורועי האריה לא עונה הוא רק בוכה, בוכה ובוכה," כך מתחיל סיפורו של רועי האריה, שעוסק בתהליכים של התפתחות רגשית. הסיפור מתאר את הקושי של הילדים לעצור את הבכי ולשלוט ברגשות, הקושי להסביר ולבטא את הרגש במילים ואת הקשיים של בני המשפחה המודאגים להבין את הסיבות לבכי. עד שמגיע האח הגדול הוא מבין את הכוונות של רועי ללא מילים ופותר את המבוכה. הילדים מוזמנים להזדהות עם האריה וליהנות מהתגובות האוהבות של בני המשפחה.
הסופרת פנינה פרנקל היא בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה התפתחותית ובעלת ניסיון בעבודה עם ילדים צעירים, מציעה גם הפעלות ומשחקים מגוונים עם הילדים שילוו את הקריאה החווייתית ואת העיון באיורים הנפלאים.
הספר יצא בהוצאת "אסטרולוג". ניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים המובחרות. ניתן להזמין את הסופרת למפגשי קריאה והמחזה עם ילדים בספריות ובגני ילדים. טלפון 03-6998973
המידע נמסר על אחריות המחברת וההוצאה.
* * *
לראשונה אחרי ביאליק:
סופר מחדֵש ומשורר רב השראה
לאהוד שלום,
קראתי במודעה ב"מוסף ספרים" של הארץ" (מיום 30.3.07) מילים של אחת, אגי משעול, על סופר אחד, הופמן, שהוציא ספר "קוריקולום ויטה":
"המשפטים של יואל הופמן אינם מתחשבים בסיבתיות ובהמשכיות של הזמן והמרחב. תמימות לכאורה זו, מרעננת באופן מרחיק לכת את יחסי הייצוג שבין השפה לבין מה שקרוי מציאות, והופכת אותו לסופר מחדֵש ומשורר רב השראה." [האדום במקור].
יש שם עוד הרבה מצוטטים שאני חושבת, מעולם הספרות, שדוסטוייבסקי אולי לא זכה בחייו שיגידו שבחים כשלהם על ספריו (ואולי הם לא קראו את דוסטוייבסקי) ואני רק רציתי לשאול אותך אם אתה מבין מה אמרה אותה משעול והאם היא יודעת שפה עברית?
קוראה שמתביישת באי-הבנתה את הנקרא
לקוראה שמתביישת באי-הבנתה את הנקרא ברכת שלום ללא בושה,
אני מניח שמשעול התכוונה לדפים הריקים שבדרך כלל ממלאים חמישים אחוז מכל ספר חדש של אותו הופמן, שהוא לדעתי אחד מאחיזות העיניים המוצלחות ביותר של הקהילייה הספרותית והפסוידו-אקדמית של הספרות העברית. רמת האי-הבנה והקשקוש של אותה משעול בדבריה, שהם כביכול שפה עברית, משקפת נאמנה את רמת האי-הבנה והקשקוש של הטקסטים של הסופר החשוב הופמן עצמו. ואיך מכירים סופרים חשובים? הם מפרכסים זה את זה, בייחוד באירועים חגיגיים, וכולם קיבלו או יקבלו את פרס ישראל.
יותר טוב תתנשקי או תקראי בפסח את "שדים" ולא תבזבזי את זמנך על שטויות.
חג שמח,
אהוד
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים וארבעה
אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני
אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני. לילה אחד נגנבה פרה מהרפת של גרשוני. למוחרת בבוקר, רוכב על חמורו הקפריסאי הרזה, הופיע חוואג'ה סקנדר השמנמן וקצר-הקומה בחצרו של שיח' איסחאק כאשר זה עמד ודיבר עם גששו הבידואי אחסן דלדום. גרשוני הקים קול צעקה:
"איזה עסקים אתה עושה שוב עם השומרים הבידואים שלך, עם הגנבים האלה?"
"אני אחראי על השמירה במושבה ואתה צריך לסמוך עלי שאני יודע מה אני עושה." השיב לו שיח' איסחאק. "יכולת, במחילה מכבודך, לנעול בלילה את הרפת ולא היו גונבים לך את הפרה היפה שלך, אלא-אם-כן אתה נהנה מכך שהיא משוטטת בלילות..."
"פיזדמטי!" הקפיץ הרמז את גרשוני והוציאו מדעתו. שפמפמו השחור, הקטן, רטט כמברשת מעל החמור הגדול. "קיבינימאט שתלך, חרא אתה, חרא אבן-חרא, ילען-אבוכ! מה, אני העראבער שלך שתדבר אליי ככה?!"
"חוואג'ה סקנדר!" גער בו שיח' איסחאק, ומבט זועם הבריק בעיניו, בעלות ברק הפלדה הכחול, שהישירו מבט בפני בן-שיחו. "תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע אלא בכבוד המושבה כולה!"
"הגיע הזמן להגיד לך, נורדאו, שאתה בכלל לא שומר עלינו. אתה עקרוט, ערמומי, אתה א-באנדיט, א-גאזלן, אתה גרוע מגנב, מסתובב כל היום, לא עושה כלום, פאראזיט. חי על חשבוננו. הגיעו לי עד הנה – כל העראבישע-שטיק שלך! אתה אחו-אל-מאניוק! א-שוואנץ!... "
על כך סטר לו שיח' איסחאק על לחיו.
"אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שיח' איסחאק נורדאו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!" גרשוני הנדהם, שפמו השחור הקטן מרטט ולחיו לוהטת, קירטע חזרה אל חמורו הגדול כשהוא נחנק-כמעט מכעס, ועזב את החצר.
"יא, יא-מסכין, אללה יחרב-ביתו! – פגעתי כניראה בכבוד הפסקוצווע שלו!" חייך שיח' איסחאק נורדאו לתוך שפמו והמשיך את עסקיו עם הגשש הבידואי.
"פילטיז אל-דבור מאפיש אסל!" אמר הגשש. בעכוז הצירעה דבש לא תמצא!
ליל-קיץ אחד, ליל חמסין, פסעו שיח' איסחק נורדאו ועימו מסייה בוריס קלדם, הוא חוואג'ה בארס, אביה של ארלטי, לעבר ביתו של גרשוני. הם היו בסיור ביקורת על השמירה במושבה, חמושים באקדוחי המאוזר הגדולים שנתונים בנרתיקי-עץ אשר לאחר השליפה אפשר לחברם בתור קתות.
כאשר חלפו על פני הבית שמעו מבפנים אנחות מזעזעות.
השניים טיפסו והציצו מבעד לחרכי התריס והנה ראש גרשוני המוגבה מונח על השד הערום של שיינע-פשה כמו על כר, ומעליו רובץ תאומו – והוא גדול כל-כך שמאיים לחנוק את הבעל הטמון ביניהם –
וגרשוני צועק ומחרחר כטובע,
ואין לדעת אם מתוך שינה הוא קורא להושיעו או שער הוא –
צחוק הגורל הוא שהשדיים, שכה הפעימו אותו כאשר גילה אותם לראשונה בכלתו הבתולה בליל החתונה, שהרי את שיינע-פשה הצעירה שידכו לו – המה איימו עתה על חייו לכלותם.
"מון דייה! [אלוהיי!] – הלא שדי השיקסע הגרמנייה עוד יהרגוהו!" התחרמן למראיהם קלדם.
"יא בא יה! – " השתאה שיח' איסחק, "אללה אכבר! אללה אכבר! – סנדרל תקוע עלא ראסו בביז [שד] מרתו! בפני סכנה שכזו בחיי לא עמדתי!"
מיד פרצו שני השומרים עם אקדוחיהם פנימה ובקולות "זוז הצידה!" – הצילו מחנק את בעל הבית, בהודפם מעל פניו בכתפיהם את גבעת השד העליון של שיינע-פשה זוגתו.
למוחרת עבר מעשה ההצלה מפה לאוזן במושבה.
עוד סיפרו אצלנו שכאשר שיינע-פשה ובעלה אינם רבים – משמשים שדיה כמגש שעליו מניח סנדרל בבוקר את ספל הקפה ופרוסת הלחם בחמאה ובריבה שהוא מעלה לה מהמיטבח למיטתה, ולעיתים היא מרשה לו להצטרף מהצד לסעודה.
בעקבות הסטירה ההיא התקיימה בוררות בביתו של סבי והשתתפו בה מסייה בוריס קלדם וגרישה ירקוני. גרשוני המוכה אמר שהוא מסתפק בהטלת עונש מוסרי על שיח' איסחאק נורדאו, כלומר התנצלות ולא עונש כספי. שיח' איסחאק נורדאו הודה שהיכה. השניים יצאו החוצה. הבוררים רצו לפסוק התנצלות, כהצעת גרשוני. אבל שיח' איסחאק נורדאו, שנודע לו הדבר על-ידי שליח שעמד והאזין להם מאחורי התריס, שלח להודיע לבוררים שלא יקבל עליו קנס של התנצלות וכי הוא מוכן רק לקנס כספי ואפילו גדול, "אפילע איך זאל האבען א טאפ פיל מיט גאלד! [אפילו בשיעור של פח מלא זהב, אם יהיה לי!]"
כמובן שלא היה לו. כלאם פאד'י, מילים ריקות, היו דבריו. אולי פח זיתים או שמן זית היה לו. לכן הבוררות התפטרה והבירור חזר לוועד.
ערב. פנסי-הקרוסין המעשנים, הנתונים בבתי-פח שניראים כפיראמידות הפוכות, האירו מעל גבי העמודים ברחוב. אור עלה מחלון בית-הפקידות שבו התאספו חברי ועד-המושבה, וסערת הצעקות פרצה החוצה. סנדרל גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דרשו לפטר את שיח' איסחאק נורדאו ולהטיל עליו קנס כבד, ואילו נורדאו מצידו אמר: "אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"
"זאת עוואנטה [ערמומיות], הוא למד לדבר ככה מהעראבערס שלו..." האדים גרשוני בכעס חנוק עד שהיה חשש לבריאותו, ומזגו לו כוס מים צוננים מאיבריק שחור לח מותניים [כד חרס בעל זרבובית, שדוברי העברית מכנים אותו בטעות בשם ג'ארה] שניצב על אדן החלון הרחב.
"ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה יהודי?" חקר ראש הוועד את נורדאו.
"מה, אני, בסך-הכל, עשיתי? נתתי לו סטירה קטנה שאינה דומה כלל להצלפות בשוט ולמכות, שכל שיח' מכובד מרשה לעצמו להפליק לבני-שבטו!" שיח' איסחאק נורדאו גימגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופם נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר לא הפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, היו מודגשות אצלו, בצרידות, גם כשדיבר אידיש או קצת עברית. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים בנתינים שלהם שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו? במקל! בשוט! – ואני, אני לא השיח' שלכם? כבודי לא כבודכם? כוחי לא כוחכם? איך אתם רוצים שהשכנים הערבים יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי למשפט על דבר עלוב שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? אללה ישהד [אלוהים יעיד] – הלא רק למענכם אני מכה אתכם, למען ביטחונכם ולכבוד המושבה!"
בישיבה הועלו הצעות של קנס כספי בצירוף בקשת סליחה. היתה הצעה לשלול מנורדאו לשנה את הזכות להשתתף בבחירות לוועד. אחד החברים, שעשה עצמו למגן הראשי על שיח' איסחאק נורדאו, אמר: "אכן אללה ישהד כי שיח' איסחאק נורדאו לא היכה ראשונה את גרשוני ורק שאין זה לפי כבודו של שיח' איסחאק שהוא קיבל ראשונה מכה ועל-כן הוא מקבל עליו להודות בדבר שלא עשה."
על כך ענה לו ראש הוועד: "די עם אלוהים! אולי תביאו עד אחר שאפשר לדבר איתו?"
והישיבה סערה. היו עוד נושאים דחופים על הפרק. בחוץ התגודדו והפגינו פועלים עבריים רעבים, מחוסרי-עבודה, שהתלוננו על הוועד, מדוע אינו מחייב את הפרדסנים להעסיקם, ובהשפעת גרישה ירקוני, שעודד אותם, צעקו:
"חברי הוועד תיישים זקנים! חברי הוועד כלבים זקנים! אלטע קאקערס! חניוקעס! חאלירעס! הגיעה שעתכם להתפטר!" – והם רקדו בחושך הורה על בטן ריקה ושרו: "הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!"
ובפנים נמשכו הוויכוחים והצעקות ולא הגיעו לשום החלטה. ממש "חמאם בלא מוייה" – כפי שהיה דודי אומר, בית-מרחץ ללא מים, שהרעש בו כבד מנשוא. לשווא היכה ראש הוועד בפטישו על השולחן כדי להשקיט את הקהל.
לפתע פסעה ובאה אליו אשתו, שישבה ביציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו על השולחן פעמיים בתוקף רב, והכריזה בגרמנית (היא היתה אישה יהודיה נמרצת מאוד, ייקית):
"האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!"
וכך היה.
ורק בישיבה הבאה, וברוב "דיעות נעלמות", כלומר, בהצבעה חשאית, הוחלט להטיל על שיח' איסחאק נורדאו קנס כספי של שישים פרנק, ותו לא. להתנצל לא הסכים בשום פנים ואופן.
המשך יבוא
מצב העניים והרעבים הנמלטים בפסח לחו"ל החמיר ב-10% לעומת אשתקד
לפי נתוני רשות שדות התעופה, במהלך חופשת הפסח יעברו בנמל התעופה נתב"ג 448,000 נוסעים ב-2,722 טיסות יוצאות ונכנסות – עלייה של כ-10% בהשוואה לפסח 2006.
["ידיעות אחרונות", 2.4.07. "רוצים לחגוג בחו"ל" מאת דני שדה]
הערה: העשירים הישראלים, המושחתים ומוצצי דם העניים, המוכרים בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים, חברי גנבים, אוהבי שוחד ורודפי שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם, כל אלה המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו – אינם טסים בדרך-כלל בימי הפסח כי הם אינם תלויים בחופשות מאורגנות ממקומות העבודה ומהלימודים, וגם סולדים מצפיפות.
בפסח טסים בעיקר השכירים והעניים, שרבים מהם מערימים על המדינה ומקבלים קצבאות אבטלה והשלמת הכנסה שאינן מגיעות להם כי אינם מצהירים על הכנסותיהם הצדדיות או אפילו העיקריות. (ויש גם העניים-מרצון והמה החרדים שגם הם בלי עין הרע טסים בפסח). רוב ה"עניים" אינם עניים ואינם רעבים וגם סולדים מהתקשורת המנסה להדביק להם תוויות משפילות שכאלה מטעמים של דמגוגיה חברתית. למעֵט האתיופים, שמתקשים להתגבר על הפער.
המערכת מבקשת מצוֹת ללא פירורים
מערכת "חדשות בן עזר" מבקשת אם אפשר לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה תשס"ח שבתי החרושת למצות יוציאו לשוק מצות שאינן עושות פירורים כאשר חוצים, שוברים או מכרסמים אותן. חברי המערכת ובייחוד העורך הראשי מכרסמים מצות, והחדרים בבניין המערכת, ובייחוד המיטבח, מתמלאים פירורים לבנים; ובעלת הבית ממש יוצאת מכליה ואומרת שכאשר אוכלים מצות לא צריכים להיות פירורים, ואנחנו אומרים: אי אפשר לאכול מצות בלי לעשות פירורים עד שלא ימציאו מצות ללא פירורים!
אנא, המציאו מהר מצות ללא פירורים, שאחרת ישלחו את כולנו למושב זקנים או לבית אינוואלידים!
מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
כלבי צה"ל, ועל אחת כמה וכמה חיילי צה"ל שמחזיקים בפסח במחאה פרוסת לחם בכיס –
נמכרו על-ידי הרבנות הצבאית לאל"מ (מיל') לביב נסאר-אלדין
הגוי שקנה את החמץ של צה"ל, אל"מ (מיל') לביב נסאר-אלדין, קיבל באופן סמלי גם את הכלבים שמשרתים בצה"ל. ברבנות הצבאית הסבירו כי אי אפשר להחזיק במזון החמץ של הכלים משום שההלכה אוסרת החזקת חמץ ולא רק את אכילתו והנאתו, ומכיוון שהכלבים צריכים בכל זאת לאכול, הוחלט למכור אותם.
["ידיעות אחרונות", 2.4.07. "בצה"ל מכרו את הכלבים יחד עם החמץ" מאת יוסי יהושע. כל הכתוב בשחור הוא ציטוט מדוייק]
אוֹפְגֵפְרִישְׁטֵע מָצֵה – מצת טריוּת מחודשת
המתכון מכוּון למי שאינם אוהבים את המצות כשהן קשות ויבשות אך אינם רוצים לאכול חלה ולחם בפסח.
לוקחים כשלוש-ארבע מצות, שוברים לחצאים לאורך, מרטיבים תחת ברז ופורשים כמניפה של מדרגות עולות סביב המרכז במחבת ברזל חם מאוד (אפשר גם שלמות). רצוי על רשת ברזל מוגבהת קצת על קרקעית המחבת, כדי שהמצה התחתונה לא תידבק והחום יתפשט היטב. שופכים עוד קצת מים למחבת ומכסים במכסה גבוה כמכסה אלומיניום של הווק. עולים אדים. מחממים על אש בינונית דקות אחדות, פותחים מדי פעם כדי לבדוק אם המצות כבר התרככו כך שאפשר לקלף אותן חמות אחת-אחת מהערימה שבמחבת המכוסה, ולגלגל אותן לגליל.
בטרם מגלגלים את המצה – מורחים עליה קצת חמאה או מרגרינה, שמים בקצה שני פלחי ביצה קשה או פרוסות גבינה צהובה, נקניק או סלמון, חמאת בוטנים – מה שמתחשק. מגלגלים ואוכלים חם ומלקקים את האצבעות השמנוניות.
זהירות, בייחוד למי שסובלת מעצירות: ככה אפשר לטרוף בקלות ארבע-חמש מצות שלמות ואחר-כך נוצר פקק בבטן!
אבל כמה זה טעים! כל השנה אנחנו מחכים לאופגפרישטע מצֶה!
* * *
חברים יקרים, מועדים לשמחה
תזכורת לקראת ערב המחווה לספרי "הנה ימים באים"
שראה אור בינואר בהוצאת קשב לשירה
הערב ייערך בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25 בתל-אביב
ביום רביעי ה-11 באפריל 2007 בשעה 19.30
משתתפים: אריק א', משה דור, עמינדב דיקמן, אורי הולנדר, רפי וייכרט, עודד פלד, ואני גיורא לשם. קריאה: השחקנית שיר אידלסון
דמי כניסה: 30 שקל
* * *
ב"מעריב" של חג התפרסם מאמר של בן דרור ימיני
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/564/754.html
וכאן מומלץ בפניכם מאמר של ד"ר גיא בכור באותו נושא, "תודה, עדאלה"
(לצערנו טרם קיבלנו ממנו רשות לצטט את מאמריו במכתבנו העיתי)
אבל אפשר לקרוא את דבריו בהקלקה על הקישור הבא לאתר שלו:
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=304
גבלס: אם שבויים אינם מצורעים כַּישראלים, שולחיהם מלקקים את התחת לשוביהם ומקבלים אותם חיים, כמו בסלקציה באנטבה, לפני החילוץ!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,404 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל