חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 233 מורחב לקראת שביעי של פסח

תל אביב, יום ראשון, כ' בניסן תשס"ז, 8 באפריל 2007

עם צרופות המודעה ולוח ההקרנות לסרטה המעולה של נילי טל "הבנות מברזיל"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

 רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

עוד בגיליון: יהודה גור-אריה: לא חלילן (שיר). // יוסי גמזו: שִיר בָּאָבִיב הַזֶּה.

פוצ'ו: קונגרס סופרי הילדים בקייפטאון 2004, [המשך].

אהוד בן עזר: בוויכוח עם נציגי הפלסטינים בקונגרס פא"ן במקסיקו, 1996.

ריטה דאב: השכם בבוקר בכביש חיפה-תל-אביב (שיר). משה דור: פולקלור / כוחה של פרשנות / עזות מצח / סיפורי פילים.

יואל נץ: חוויות מן הקרב הראשון ב"חווה הסינית".

אלי נצר: לַקּוֹרֵא הָאַלְמוֹנִי הַשֵּׁנִי (שיר).

משה גרנות על "קלקידן", רומן לבני הנעורים מאת דורית אורגד.

מרים אהרוני: שפוך חמתך. נעמן כהן: תגובה להייטנר "ממעיטים מהשמחה".

ליטמן מור: אולמרט ניצל את האחד באפריל.

רון וייס: פוסטר לתלות במערכת "חדשות בן עזר".

"דומם שטה" בין קדיש יהודה סילמן לבין נתן יונתן: עידית פז, ידידיה יצחקי, משה ברק ומיכאל גרינשפון. // מאיר ריבקין: פטמה (פרק מסיפור).

מת בלונדון שמעון צבר: מכתב עליו ושיר שלו (באנגלית).

ברגע האחרון: "הילדות מברזיל", סרטה המעולה והמדהים של נילי טל.

ברגע האחרון: המכירה הפומבית של כריסטיס במלון הילטון בתל אביב

יהודה גור-אריה

לא חלילן

   לֹא חֲלִילָן –

  קוֹסֵם, וִירְטוּאוֹז, מְהַפְּנֵט,

  מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה

  סִיעַת עַכְבָּרִים

  מְכֻשָּׁפֵי צְלִילִים,

  אַצִּים-רָצִים בִּבְלִי-דַּעַת

  לִצְלֹל בַּמְּצוּלוֹת

  לְקוֹל חָלִיל מְפַתֶּה

  בִּטְרֶמוֹלוֹ רוֹטֵט.

   אֲנִי, לְתֻמִּי

  רַק מַתְּרִיעַ

  בְּקוֹל נְכָאִים

  על-פְּנֵי סִפּוּן הַסְּפִינָה הָחוֹרֶקֶת

  בּדַל-חֲשַׁשׁ וּמַחֲשֶׁבֶת עִוְּעִים:

  שֶׁמָּא זוֹ תִּשָּׁאֵר לְבָסוֹף

  לְלֹא עַכְבָּר אֶחָד לִרְפוּאָה

  וְכָל עַכְבְּרֶיהָ הַנְּבוֹנִים

  טוֹבְעִים

  בְּדַרְכָּם אֶל הַחוֹף.

יוסי גמזו

שִיר בָּאָבִיב הַזֶּה

אביב בּשיר

הַחֹרֶש מַטֶּה לָךְ אָזְנֵי רַקָּפוֹת וְהַשְֹּרָף מִתְכַּהֶה כִּדְבַש,

כָּל הַסְּנָאִים שֶבִּי – שֵן אַחַת

שוֹקֶקֶת

אֶל אֱגוֹזַיִךְ.

שֶיִּסְלַח לִי קֹהֶלֶת, עִם כָּל הַכָּבוֹד, יֵש חָדָש, בְּהֶחְלֵט יֵש חָדָש

תַּחַת הַשֶּמֶש הַבְּלוֹנְדִּית הַזֹּאת: הַשָּקֵד, הַפָּרָג, הַזַּיִת,

הַשָֹּדֶה הַמַּרְעִיד, מְסֻמַּם כְּלוֹרוֹפִיל, אֶת מֵיתְרֵי גִּבְעוֹלָיו, זָרוּחַ,

כְּמוֹ קוֹנְצֶ'רְטוֹ לְנֵבֶל עֲנָק

נֶאֱנָק

תַּחַת רֹךְ אֶצְבְּעוֹת הָרוּחַ.

זֶה הָעֶצֶב שֶבִּי, זֶה הָעֶצֶב

שֶבּוֹכֶה בִּי אוֹתָךְ לִצְחֹק

תַּחַת שְמֵי זְכוּכִית חֶבְרוֹן שְקוּפָה-תְּכוּלָה שֶל אַחַרגֶּשֶם

בַּאֲוִיר הָמוּם מִשַּאכְטוֹת סְחַרְחָרוֹת שֶל אֳרָנִים

שֶמֻּתָּר בּוֹ לִרְעֹב אוֹתָךְ כְּמוֹ אֵיזֶה חוֹף שֶל אַףפַּעַם קָסוּם וְרָחוֹק,

שֶל כָּזֹאת אֶלְדּוֹרָדוֹ, שֶל מִין Shangri-la, שֶל חָזָק וְעָמֹק וּבִפְנִים

שֶמִּזְּמַן כְּבָר הֵבַנְתִּי שֶאֵין וּפִתְאֹם דַּוְקָא יֵש, כְּמוֹ לִכְתֹּב עַל הַחוֹל

וְלִרְאוֹת בִּפְלִיאָה שֶהַיָּם לֹא מוֹחֵק

אַף עַל פִּי שֶהוּא כְּחוֹל-יָכוֹל.

אֵיפֹה, אֵיפֹה הָלַכְתְּ לִי כָּל-כָּךְ לְאִבּוּד כָּל הַחֹרֶף הַמַּר הַזֶּה?

אֵיךְ אַתְּ לֹא מִתְבַּיֶּשֶת לִהְיוֹת כְּבָר בְּמֶרְץ הַתְקָפָה שֶכָּזֹאת שֶל קַיִץ?

הַתְּאֵנָה, מִמָּקוֹר מֻסְמָךְ נוֹדַע לִי,

חָנְטָה כְּבָר אֶצְלֵךְ, בֶּחָזֶה

וּמַה לַעֲזָאזֵל אֲנִי עוֹשֶֹה בְּאוֹר עִוֵּר,

בְּמֹר עוֹבֵר –

נִמְלָט

מִמֵּךְ

אֵלַיִךְ.

הֲלֹא מַה שֶּהוּא שֵֹכֶל יָשָר מִתְנַפֵּץ

בִּצְחוֹקוֹ הָרָטֹב שֶל הַוָּאדִי

לִרְסִיסִים שֶל אוּלַי, לְאַדְווֹת תַּעֲתוּעַ, לְפֶלַח הָרִמּוֹן, לְרֶגַע פֹּה וְרֶגַע שָם.

מִמַּה אִם לֹא מֵאֵלֶּה עֲשֹוּיִים הַחֲלוֹמוֹת וְהַשִּירִים? הָרֵאַלְיָה לְבַד הִיא

מִדְבָּר שוֹמֵם עַד מָוֶת בְּלִי תַבְלִין הָאַשְלָיָה וְהַנִּדְמֶה לִי, בְּלִי אִשָּם וּבְלִי דִבְשָם.

הֲרֵי גַּם אֲחִיזַת-הָעֵינַיִם הִיא מִין אֲחִיזָה, בְּשִלְגֵי הַבּוּפוֹר

אֲפִלּוּ הֲבֵל הֲבָלִים מְחַמֵּם קְצָת

יָדַיִם

קְפוּאוֹת

מִכְּפוֹר.

אֲבָל, חֲמוּדָה שֶלִּי, עַד

לְהוֹדָעָה חֲדָשָה: בָּהִיר

בִּרְצוּעַת הַחוֹף שֶל צַוָּארֵךְ, בְּאַגַן יָם הַתִּיכוֹן שֶל יְרֵכַיִךְ

וְהַבֹּקֶר מַתִּיךְ לִי זְהַב חַרְצִיּוֹת עַל חֲזֵה הַדְּשָאִים הַשָֹּעִיר

וּמְתֻקִים כְּאֶחָד הֵם הָאוֹר וְהָעוֹר וּשְנֵיהֶם לְטוּפִים בִּשְנַיִם

וּמִפְלַס הַגַּעְגּוּעִים גּוֹבֵהַ

וְהַגּוּף הוּא סִכּוּי צָעִיר

וְכָל הָאֶפְשָרֻיּוֹת תְּכֻלּוֹת

עֲדַיִן.

פוצ'ו

קונגרס סופרי הילדים בקייפטאון 2004

[המשך]

מזה כחמישים שנה מתכנס אחת לשנתיים קונגרס עולמי של סופרי ילדים (ibby) כל פעם בארץ אחרת. בשנת 2002, כשהוא נערך בבזל, הוחלט לקבל אליו גם את פלסטיין למרות שלארגון מתקבלים רק חברים של מדינות מוכרות. הדבר התאפשר הודות לכך שנציגי העולם השלישי והמדינות המוסלמיות מהוות רוב ניכר ומדינות אלה מצליחות להטות את כפות המאזניים לטובתן.

בארץ יש כשישים סופרי ילדים הרשומים בארגון אי.בי.בי.ויי, המנוהל בידי מירי ברוך, אשר מתקשה כל שנה בהשגת סכום החברות ממשרד החינוך. כל מדינה המשתתפת בקונגרס ממליצה אחת לשנתיים על סופר ילדים הראוי לקבלת עיטור אנדרסן. ביומו הראשון של הקונגרס נקרא הסופר הנבחר אל הבמה בטכס חגיגי ומוענק לו העיטור בתוספת דברי הערכה על ספרו. בשנת 2004 נבחרה בארץ הסופרת צרויה להב, אך היא לא הגיעה לטכס (כנראה בגלל עלותו הגבוהה) ואי לזאת ישראל לא הוזכרה בין מקבלי העיטור. לעומת זאת נקראה הסופרת הפלסטינאית ג'יאן חילו מג'נין, לעלות לבמה לקבלת העיטור וזכתה לתשואות רבות.

ביום השני לכנס נערכו סדנאות באולמות קטנים יותר ובאי הקונגרס, כ-600 איש, התפצלו ובחרו כל אחד בנושא הקרוב לליבו. אחת הסדנאות הוקדשה לספרי הנוער הפלסטיני. באולם שהכיל קרוב למאה מקומות הצטופפו בעיקר נציגי מדינות האיסלם שבאו לשמוע את דבריה של ד"ר סוניה נימר, שבאה מצויידת במצגת שעזרה לה להעביר על המסך את המסר שלה. והמסר היה בעיקרו מצבם הנואש של הפלסטינאים תחת הכיבוש הישראלי. לכאורה הקונגרס מנוע מלעסוק בפוליטיקה, אך הנואמת הצדיקה את עצמה באומרה שאינה יכולה להרצות ולהסביר מה קורא הנוער הפליסטינאי בלי שתסביר את הרקע שבו הוא מצוי. במצגת היא העלתה מספרים של אלפי ערבים שנהרגו בשנים האחרונות וביניהם כמה מאות ילדים. היא הראתה הריסות בתים, את חיילי צהל היורים בנשקם, ודיברה על החומה הנבנית וחוצה בין שכנים ערבים. אחר כך, רק בסוף דבריה, היא הואילה לדבר גם על ספרי הילדים והתמקדה בעיקר בסיפרה של הבריטית אליזבט ליראד שכתבה ספר על ילדי ג'ינין תחת הכיבוש הישראלי בשיתוף עם הסופרת ג'יאן חילו.

כשהגיע מועד השאלות, קם מנהל ביה"ס היהודי בקיפטאון, מר ריצ'ארד פרידמן ואמר שהוא קרא את הספר (כנראה היחיד) והוא רוצה לשאול את הסופרות למה כל הילדים הפלסטינאים הם טובים ומסכנים וכל החיילים הישראלים הם רעים ומרושעים. על זאת הוא נענה מהגב' חילו שהיא כתושבת ג'נין לא יכולה להיכנס לישראל ולראות את הישראלים האחרים, היא רואה רק חיילים וחיילים כידוע נועדו להחזיק נשק ולהרוג.

אחת המשתתפות קמה ושאלה מתי יבוא הסוף לסבל של התושבים הערבים. לא היתה ברירה, מישהו היה צריך לענות, ואז קמתי ואמרתי שהזמן לא מאפשר להיכנס לפרטי הסכסוך, אני רק מבקש מהנוכחים לשאול את עצמם: למה? למה עד לפני שנתיים שלוש, כשאוטובוסים לא התפוצצו ברחובות תל-אביב, לא מצאנו לנכון להכות בערבים וחיינו איתם בשקט, ואילו עכשיו הפכנו לרעים כאלה? ואשר לחומה שאותה נאלצנו לבנות, אותה נוכל להרוס בבוא היום, אבל ילדים שנרצחים בעיר – אותם מי יוכל להחזיר לחיים?

הדברים התקבלו בדומייה ורק כאשר לסיום אמרתי שאולי אפשר לראות קצה המנהרה המואר בסיפור קטן שקרה לי עם תום חלוקת העיטורים:

"עם תום הטכס ניגשתי לג'יאן חילו ואמרתי לה שאני גאה בעיטור שקיבלה, כי אחרי הכול אנחנו שכנים לאותה ארץ וגאוותה – גאוותי. על זאת זכיתי ממנה לחיבוק של הזדהות, ואם לא הייתי מפחד מבעלה הייתי מחזיר לה בנשיקה. על כך אמרה ג'יאן שיכולתי לנשק, כי בעלה מרשה..."

היו מחיאות כפיים, המתח באולם התפוגג, אבל איש לא קם לצעוק שרוצים לראות נשיקה. חבל.

בסיכום, יש לומר שהכנסים האלה של אי.בי.בי.ויי. יש להם ערך רב יותר מכל כנס מקצועי אחר, מהיות באיו אנשי עט, אשר עם שובם לארצם מדווחים על התרשמותם בתקשורת ויש חשיבות רבה בעיקר למפגשים אישיים שנערכים במסדרונות בין ההרצאות או באירועים חברתיים. יצא לנו לשוחח פעמים רבות עם נציגים מארצות האיסלם וארצות המערב. כשהיינו מציגים את עצמנו בתור ישראלים, ירדה לא פעם דממה על השומע, אך הנימוס השרוי בכנסים מעין אלה היה חזק מהכול ועד מהרה היינו שוקעים בשיחה על ספרים, ואם עלה הנושא הפוליטי הצגנו כמובן את הצד שלנו, ולרוב קצרנו דברי הזדהות. מכל הנציגים יש לציין דווקא את האיראניים, אשר התלהבו מספרו של יהודה אטלס, יצרו עימו קשר קרוב וידידותי ועכשיו אני נזכר שכל פעם אני רוצה לשאול אותו אם הם עדיין מתכתבים, אבל תמיד שוכח.

מה שעוד חשבתי, זה שכדאי להציע למשרד החינוך או משרד החוץ לקיים את אחד הכנסים הבאים בישראל כי כל כנס כזה כולל טיולים בארץ המארחת ואין טוב מלהציג לפני האורחים את המצב האמיתי, על כל צדדיו, מאשר תוך מראה עיניים.

הבעיה היחידה היא שאם הכנס יהיה בארץ, איזו סיבה תהיה לי לנסוע לחו"ל...

אהוד בן עזר

בוויכוח עם נציגי הפלסטינים בקונגרס פא"ן במקסיקו, נובמבר 1996

[מתוך היומן]

אני חושש שידידי פוצ'ו קצת המעיט בערך הנזק שגורמים לתדמיתנו בכל קונגרס בינלאומי נציגי הפלסטינים, והוא גם תמים מאוד בהצעתו לקיים כנס בישראל. ברצוני להביא כאן מניסיוני כנציג יחידי של ארגון הסופרים פא"ן-ישראל בקונגרס פא"ן הבינלאומי שהתקיים בגוואדאלחארה שבמקסיקו בנובמבר 1996; נציג ללא שום אמצעי-עזר, נציג שיכול היה לסמוך רק על עצמו, על הנחיות שניתנו לו מחבריו הסופרים בישראל ובראשם המשורר (המנוח) סנדו דוד, שעמד אז בראש פא"ן ישראל, ועל התייעצויות טלפוניות עם שגריר ישראל במקסיקו באותה תקופה משה מלמד, ועם המזכיר הראשון מירון ראובן:

הופעתי לראשונה ב-7.11.96, כנציג ישראל במועצה לסופרים במאסר. ישראל אינה נזכרת בדו"ח, שנמסר לנציגים בכתב ובעל-פה על-ידי יושבת ראש הוועדה, ג'ואן לידום-אקרמן. לעומת זאת, בסעיף שכותרתו "פלשתיין" נמתחת ביקורת על מניעת ההפצה של ספרי אדוארד סעיד, וכן על מאסריו התכופים של סאפתאווי, מו"ל של שבועונים התומכים בחמאס.

הנציג הפלשתיני אדיב חטיב לא היה נוכח בדיון. אני דרשתי שלא להשתמש בכותרת "פלשתיין", שאינה מדינה, אלא לכתוב: "הרשות הפלשתינאית". עם זאת הסברתי שאין להקשות על ערפאת כאשר הוא כולא עיתונאי או עורך שבועון של החמאס שמטיף לטרור, לפיצוץ אוטובוסים ובהם ילדים ואזרחים ברחובות הערים של ישראל. אי אפשר לדרוש מערפאת להילחם בטרור, וזאת למען השלום, ובאותה עת, בשם חופש הביטוי – לגנות אותו כאשר הוא אוסר את מי שמטיף לטרור.

בדו"ח הוועדה לסופרים במאסר הוזכר גם מאסרם של כמה אייטולות. לשווא זעק הנציג של מרכז פא"ן לסופרים איראנים בגולה, שדיבר צרפתית לא-ברורה ביותר – על כך שאסור להגן על אנשים שמיד ביוצאם מבית הסוהר הם מוכנים להכניס לשם את כל מי שדוגל בדמוקרטיה, בחופש הדיבור ובחילוניות.

הצעת הגינוי לאיראן, שהוגשה על ידי המרכזים בארה"ב ובגרמניה המזרחית, לא התייחסה כלל להצעה שהאיראני הגיש. מאחר שלפי סדר האלפא-ביתא ישב שולחן אחד לידי, אך לא הבין כל-כך מה הולך – טיפלתי בעניינו והבאתי לכך שתוגש הצעה מתוקנת שלקחה בחשבון גם את הצעתו, ואולם יש לי רושם שמגישי הנוסח המתוקן כלל לא התייעצו איתו.

למחרת, ה-8.11.97, נפתח מושב הבוקר של הסמינר המרכזי של הקונגרס, שהוקדש ל"ספרות ודמוקרטיה" – בהרצאתי "מחיר הדמוקרטיה וסבלן של הדמוקרטיות החדשות". על הבמה ישבו משתתפי המושב וכן המזכיר הכללי אלכסנדר בלוך ונשיא פא"ן רונלד הארווד, שניהם יהודים.

בקצרה אציין שדיברתי על התופעה שבדמוקרטיות החדשות, הבאות לאחר שלטון דיקטטורי, מתרבות הבעיות הכלכליות והחברתיות, השחיתות והאנארכיה מתגברות, ועימן האכזבה מהדימוקרטיה, והדגשתי את הצורך הדחוף לתת סיכוי נוסף לדמוקרטיות החדשות על-ידי עזרה מצד המדינות המבוססות.

דיברתי על הסכנה לדימוקרטיה מצד זרמים דתיים-קיצוניים, הבעתי ספק בקשר שבין ספרות לדימוקרטיה מאחר שספרות וסופרים עלולים להטיף גם לשינאה ולהרג. הבאתי לדוגמה את התנ"ך, שרבים מערכיו עומדים ביסודה של הדימוקראטיה הישראלית, שהיא חילונית במהותה, אך מצד שני האדם שרצח את רבין הוא אדם דתי שוודאי הושפע גם מהתנ"ך.

סיימתי בשבח לסאדאת, לנגיב מחפוז, ולסופרים הישראלים הערבים, שתמכו בשלום, –ובגינוי למרבית הסופרים במדינות-ערב שמחרימים עד היום את הסופרים הישראלים, ובעצם הם הרבה פחות אמיצים מאותם מנהיגים ומצביאים ערביים שתמכו ותומכים בשלום. הדימוקרטיה אינה אוטופיה, יש בה הרבה פשרות, יש סחיטה מצד מיעוט אחד ויש עוול שנגרם למיעוט אחר, אבל תמיד היא עדיפה על דיקטטורה ועל מלחמת אזרחים, וכך גם השלום.

את ההרצאה נתתי באנגלית והיא תורגמה סימולטנית לצרפתית ולספרדית. מאחר שאני גם דובר [קצת] צרפתית, היה לי קל לתקשר גם עם נציגים מאפריקה וכן עם הנציג של הסופרים האיראניים בגולה, היושב בצרפת.

דבריי זכו למחיאות כפיים רבות, צולמתי בעת ההרצאה על-ידי הטלוויזיה המקומית שנציגיה גם ריאיינו אותי בנפרד, דבריי דווחו ב"קול אמריקה" וחולקו לעיתונאים המקומיים. אדיב חטיב [נציג הפלסטינים], שישב בקהל, מחא גם הוא כפיים ולא הגיב על דבריי. לאחר ההרצאה התקיים דיון קצר. למושב הזה היה רשום כמשתתף גם מחמוד דרוויש, ואולם הוא לא הגיע כלל לקונגרס.

12.11.96. חנאן עוואד [נציגת פא"ן הפלסטיני, במשכורת מלאה עם אמצעי תעמולה רבים ומשרד במזרח-ירושלים] עלתה לבמה ומסרה דיווח על "הפסטיבל הבינלאומי השלישי לשירה" שאורגן בידי מרכז פא"ן למען הפלשתינאים, בירושלים, מה-27 עד ה-30 בספטמבר 1966. היא הגישה את חוברת הפסטיבל, יחד עם העטים, לחברי הנשיאות שעל הבמה, ובהם אלכסנדר בלוך ורונלד הארווד, וקראה מהכתב נאום תעמולה בכייני על הקושי לקיים את הפסטיבל לאחר מה שקרה בעקבות מנהרת הכותל, על כך שישראל אוסרת סופרים, ועוד דברי תעמולה, סיימה בציטטה ארוכה מדברי ערפאת על השלום, וזכתה למחיאות כפיים.

סעיף הדיווח הזה לא נכלל בסדר היום שנשלח אלינו לפני הקונגרס. ביקשתי רשות תגובה ושאלתי את הנוכחים איך היה כל אחד מהם מרגיש אם בעיר הבירה שלו היה מתקיים פסטיבל בינלאומי מטעם משרד אחר של פא"ן ששוכן בעיר הזו, אך שום משורר מקומי ממדינתו לא היה מוזמן אליו.

הבהרתי שאף משורר ישראלי, לא מירושלים וגם לא ממרכז פא"ן בישראל – לא ידע על הפסטיבל ולא הוזמן אליו. גם לא ראיתי על כך שום דיווח בעיתונות. הפסטיבל היה כניראה אקט של תעמולה פוליטית, ואחת מן השתיים: אם הוא לא היה בחסות פא"ן, אין לדווח עליו, ואם הוא שייך לפא"ן – הרי זו שערוריה שצריך לברר אותה, מדוע משתמשים בשם פא"ן לצרכים פוליטיים?

לגבי מאסר סופרים הבהרתי ששום סופר אינו כלוא בישראל או בגדה המערבית בחלק שעדיין בשליטתה, ואם יש סופרים במאסר הריהם כלואים בתחום הרשות הפלשתינאית שתחת שלטונו של ערפאת, כפי שנכתב בפירוש בדו"ח הוועדה לסופרים במאסר.

דבריי נתקבלו במחיאות כפיים קלושות ומהוססות. חנאן עוואד הגיבה: "נו קומנט." רונלד הארווד, היו"ר, אמר שמאחר ומדובר בדיווח ולא בהחלטה, אפשר לעבור הלאה ואין צורך בהצבעה. הסכמתי לכך כי לא רציתי להעלות להצבעה גינוי שספק אם הייתי משיג לו רוב, ומוטב שהנושא הסתיים בדבריי. שתיקתם של הפלשתינאים היתה כהודאה מצידם בהאשמות שלי.

בהפסקה ניגשתי ליו"ר רונלד הארווד, [המחזאי] היהודי, ושאלתי אותו איך הוא מסביר את מחיאות הכפיים הקלושות שקיבלתי על דבריי.

 "אהוד," הוא ענה, "שמעת פעם על אנטישמיות?"

 "שמעתי," עניתי, "אבל כישראלי לא יצא לי מעולם לפגוש באנטישמיות או באפלייה כלשהי. הפעם היחידה שחשתי עצמי מופלה היתה שכאשר בהיותי סטודנט בירושלים הצעתי לבחורה דתית לצאת איתי (שולה נבנצל היפה), והיא ענתה שאינה יוצאת עם בחורים שאינם דתיים!"

 "אז הגיע הזמן שתדע מה זו אנטישמיות!" חייך רונלד. "אנשים חוששים, למרות שיש כאן הרבה נציגים יהודים של משלחות אחרות."

לקראת הצהריים, עדיין ב-12.11.96 הגיעה עת הדיון בהחלטה 28 שעל סדר היום, המבקשת לשנות את השם "מרכז פא"ן לסופרים פלשתינאים" ל"מרכז פא"ן הפלשתינאי". הופעתי כמציע של שינוי השם, כך גם ניתנו לי שש דקות. חילקתי את דבריי לשלושה חלקים: אמרתי שמרכז פא"ן בישראל הסכים פה-אחד להצעתו של אלכסנדר בלוך לשנות את השם מ"מרכז פא"ן לסופרים פלשתינאים" ל"מרכז פא"ן הפלשתינאי", וזאת מתוך תמיכה בתהליך השלום ובהסכמי אוסלו ובהידברות בין סופרים פלשתינאים וישראלים, ומתוך תקווה לעתיד.

אבל, וכאן שלפתי את העט בצבע כחול-לבן שנתן לי ידידי אדיב חטיב [אחד מחברי המשלחת הפלסטינית שנראה כאיש מנגנון של אש"ף. את העטים האלה הם חילקו לכל באי הקונגרס] וקראתי את החרות עליה: "פא"ן סנטר, ג'רוזלם, פלשתיין", ופניתי ישירות אל המשלחת הפלשתינית:

"מדוע אתם בוגדים בנו? מדוע אי אפשר לסמוך עליכם? מדוע אתם משתמשים בשיטות כל כך לא נקיות? מדוע אתם מנצלים לרעה את הרצון הטוב שלנו כלפיכם? האם אתם באמת מרכז פא"ן של סופרים עצמאיים או אתם מרכז-בובה המשמש את מכונת התעמולה של הפת"ח? הלא אם חבריי במרכז פא"ן בישראל היו יודעים את מעשיכם, איש לא היה מאשר את שינוי השם שביקשתם.

 "ועכשיו, הפורום הנכבד היושב כאן ודאי סבור שלאור ההתנהגות של מרכז פא"ן לסופרים פלשתינאים ודאי אציע שלא לקבל את שינוי השם, אבל לא! – אני שב ומבקש לקבל את ההצעה לשינוי השם, ואני אצביע עבורה אפילו אם הקולות יהיו מאוזנים ורק קולי היחיד הוא שיכריע למען שינוי השם.

 "ומדוע אני נוהג כך?

 "משלוש סיבות. הראשונה שלילית, והשתיים האחרות, חיוביות.

 "הסיבה השלילית היא," שוב פניתי ישירות לפלשתינאים, "מדוע אתם בכלל מבקשים שינוי השם אם ממילא אתם משתמשים בכל מקום בשם 'פא"ן סנטר, ג'רוזלם, פלשתין'? הלא היה אפשר לשנות גם ל'פא"ן סנטר פור דה קיוקאמברס' [למלפפונים] או 'דה קיוקאמברס פא"ן סנטר' – מה זה משנה לכם השם? הלא אני בטוח שבחליפת המכתבים שלכם, במיוחד בערבית, אתם משתמשים ממילא בשם 'ג'רוזלם, פלשתיין', ואתם ודאי חייבים זאת למי שמממן אתכם.

 "ועכשיו לשתי הסיבות החיוביות: האחת – מרכז פא"ן בישראל, ואני יכול לומר גם באופן כללי – ישראל, אנחנו לא מתפעלים מכיתובים על עטים ולא משנים בגללם את החלטותינו. זה לא עושה עלינו רושם, ואני רוצה להגיד לכם שמוטב שעוד שנים רבות אתם תחלקו עטים עם הכיתוב "ג'רוזלם, פלשתיין" בקונגרסים של פא"ן, וירושלים תהיה ישראלית, מאשר שההיפך יקרה!

 "והסיבה השלישית והאחרונה – חרף חוסר האמון שיש לנו בכם, והידיעה שאתם משתמשים לרעה בשם של פא"ן, הרי הניסיון המוצלח שלנו בקשרים עם סופרים ערבים ישראליים במרכז פא"ן בישראל מעורר בנו את התקווה שישנם סופרים פלשתינאים הגונים שרוצים באמת בשלום וביחסים הוגנים ובדיאלוג איתנו, ולמענם, למען השלום, הדמוקרטיה והעתיד – אנחנו תומכים בהחלטה, למענם – ולא למענכם!

 "עם זאת אני רוצה שיהיה ברור ששום מרכז פא"ן, גם לא המרכז הבינלאומי בלונדון, אינו רשאי להכיר, לקבל או להשתמש בחליפת המכתבים בשם אחר זולת השם שעליו יוחלט עתה.

 "ומילה אחרונה – עתיד השלום, עתיד היחסים בין הפלשתינאים וישראל, ייקבע במשא-ומתן בין מנהיגי הפלשתינאים לבין ממשלת ישראל, ולא כאן בקונגרס פא"ן. אנחנו לא מעצבים את המציאות הפוליטית ולא מחליטים עליה. אבל אם יבוא יום ומדינה בשם פלשתין תתקיים בשכנות טובה לצד ישראל – ובהסכמת ישראל, אהיה הראשון שיבוא לפורום הזה ויבקש את שינוי השם, אבל כיום – עדיין לא!"

סיימתי את דבריי באקורד חזק. כאשר ירדתי מדוכן הנואמים שררה דממה בקרב עשרות חברי המשלחות [אחדים מהם יהודים] שישבו איש-איש מאחורי השלט עם שם מדינתו או עמו. ניתן היה לחתוך את האוויר בסכין. איש לא מחא כף לדבריי.

אחריי עלתה לדבר חנאן עוואד. היא קראה מהכתב אותם דברים כלליים על מסכנות הפלשתינאים ועל השלום, לא התייחסה אף לא במילה אחת לדבריי, וקצרה מחיאות כפיים רבות.

כאשר ניתנה רשות הדיבור לנציגים, אמרה הנציגה הנורווגית כי היא פגשה כמה וכמה סופרים פלשתינאים בולטים ולהפתעתה איש מהם אינו חבר מרכז פא"ן הפלשתיני וגם אינו נמצא בקונגרס. הנציג האמריקאי הזכיר את עניין העטים אך אמר שהוא תומך בהצעה. גם נציגת פינלנד הביעה את תמיכתה.

חנאן לא השיבה לדבריהם.

בהצבעה היה רוב גדול בעד שינוי השם. נגד הצביעה רק הנציגה האוסטרית, ונמנעו שלושה: נציגי יפן, קניה, ועוד מדינה אחת שלא הספקתי לרשום את שמה.

לאחר תום המושב ניגשו אליי כמה וכמה נציגים לברך אותי על דבריי האמיצים, ואחדים מהם גם אמרו שזרקו ישר לפח הזבל את העטים שקיבלו מהפלשתינאים. עניתי שחבל שעשו כך כי לעטים האלה יהיה יום אחד ערך אספני רב. היו שאמרו שהגברים במשלחת הפלשתינית ממש מפחידים אותם, ולא בפעם הראשונה, כך היה גם בפעמים הקודמות.

יואכים ואלטר, הנציג הגרמני, שישב ליד המשלחת הפלשתינאית, אמר לי כי ג'בראן, שישב מאחורי חנאן עוואד, העביר לה כל הזמן הוראות והוא שפקד עליה שוב ושוב: "נו קומנט!"

שאלתי את יואכים, "אם אתה כה תומך בישראל, מדוע לא השתתפת בדיון?"

 "אנחנו מעדיפים שלא לקבוע עמדה בוויכוח ביניכם לבין הפלשתינאים." ענה.

במקום לאכול צהריים אני מעדיף ללכת לבריכה ושוחה שעה שלימה. אחת השחיות הכי מהנות שאני זוכר משום שכל הזמן מהדהדות בזיכרוני המילים שאמרתי בנאום התקיף שלי לפלסטינים. עשיתי בדיוק את ההצגה שרציתי.

במקרים כאלה אני תמיד אומר לעצמי – אל תזוח עליך דעתך. ואכן, כניראה שהגזמתי בשחייה כי כאשר אני ניגש לסולם לעלות מהבריכה אני חוטף התכווצות שרירים נוראה בשוק השמאלי, הנעשית ממש לתבליט-אבן של שריר תפוס. בקושי אני מעלה את עצמי, בכוח הידיים בלבד, לשפת הבריכה, ויושב שם רגעים ארוכים מבלי יכולת להתרומם אפילו כדי להגיע לכיסא-ההסבה. לבסוף אני מקרטע לכיסא, איש מהנמצאים במקום לא מרגיש במה שקורה לי, ואני מצליח להפשיר את עצמי בשמש, חוזר לחדר ומורח שכבה עבה של משחת וולטה-רֵן על השריר.

אחרית דבר

ולהיכן נעלמה המיסתורית כל אותו יום? היא נסעה בטיול מאורגן לעיירה טקילה, שבה מייצרים את המשקה הלאומי המקסיקאי. מאז אותו ביקור לימודי היא מומחית בכל תהליכי הפקת הטקילה מליבות האגבה, בישולה וזיקוקה, וגם בכל סוגי המשקה ואופני הכנתו – כגון קפוא, רגיל עם קמצוץ מלח על גב כף היד או עם מיץ תפוזים וגרנדין בשלושה צבעים, טקילה, אדום וכתום.

ימים אחדים לאחר מכן הופיע בעיתון רב-תפוצה במקסיקו ראיון רצוף שקרים מנוולים עם אותה חנאן עוואד, שבו חזרה על השמצותיה נגד ישראל וסיפרה על הניצחון הגדול שנחלה עלינו בקונגרס, חרף התנגדותנו לצירוף הפלסטינים. אגב, אני לא התנשקתי ולא ביקשתי להתנשק איתה כי אני לא מתנשק עם צפעונים.

זהו. מזמינים אותנו לכנסים בינלאומיים כדי להכות אותנו ולהתעלל בנו בפומבי. לאויבינו יש תקציבי תעמולה גדולים ואנשים בשכר שפועלים נגדנו בשירות הטרור ובליוויית איומים סמויים וגלויים. לדעתי מוטב שלא להשתתף בכנסים האלה, מה עוד כחובבנים – מאשר להמחיש שוב ושוב בעיני העולם כולו עד כמה אנחנו מעטים, מבודדים ושנואים. אני הרגשתי שם כמו צ'כוסלובקיה בשנת 1939.

לכן, מצידי – שתאכלנה שאר מדינות העולם את החארה עם הפלסטינים ועם איומי הטרור המוסלמי, ושתפחדנה להרים קול נגדם. ואז, כל מה שמגיע ויגיע להן בְּטרור – מגיע להן!

אם איני טועה, באותה תקופה היה ראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו, אשר לו התנגדתי ועדיין אני מתנגד בצורה הנמרצת ביותר, גם בפומבי.

מן האופטימיות החוגגת שהפגנתי בתמיכתי בתהליך השלום ברוח הסכמי אוסלו, ואפילו בהגנה על ערפאת "בן בריתנו", לפני 11 שנים – לא נשאר הרבה. ערפאת רימה אותנו ואת עצמו ובייחוד את עמו ודירדר אותם ב"עַרַבִּישֵׁע-שְׁטִיק" שלו למצבם כיום, בלי שניים וחצי מיליארד הדולר שקיבלה הרשות עד ערב האינתיפאדה האחרונה, ושנמוגו בשחיתות של מנהיגי הרשות ופקידיה הגבוהים, ומבלי להיטיב את מצב הפלסטינים כהוא זה.

ואילו הסופרים הערבים אזרחי ישראל, שבהם נופפתי בנאומי כראש גשר לשלום – הם חדלו מזמן לראות עצמם בתור שכאלה, וכיום כמעט שאין הבדל בינם לבין חנאן עוואד; חלקם אף רואה עצמו כראש גשר לפלשתיניזאציה של ישראל בדמות "מדינת כל אזרחיה".

מאז ספטמבר-אוקטובר 2000 אני בעיניהם "פאשיסט", חלקם אף אינו מוכן להופיע עימי יחד בפומבי. נותקו הקשרים עם רובם, חדלו להזמין אותי, ולא מצידי בא הניתוק. אני עדיין מחכה לחידוש הדיאלוג, שהם היו כל כך מעוניינים בו כל זמן שהרגישו עצמם כמיעוט בתוכנו, ולא כחלק מן הרוב המוסלמי-ערבי-פלסטיני, בעיקר בין הירדן לים, העומד או המאיים, כתקוותם – לשטוף את ישראל ולנערה מציוניותה ומייחודה היהודי.

אהוד בן עזר

* * *

משה דור

השכם בבוקר

ריטה דאב היא משוררת שחורה, הנמנית עם חשובי השירה האמריקנית החדשה, והיתה "שרת השירה" של ארה"ב בשנות התשעים. אז גם התוודעתי אל האישה המרשימה הזאת, המשמשת פרופסור לספרות באוניברסיטת וירג'יניה, ונודע לי שבשנת 1979 שהו היא ובעלה, הסופר הגרמני פרד וִיבּאהְן, שלושה חודשי קיץ ב"משכנות שאננים" שבירושלים. "זה היה כמו לחיות בספר-תמונות תנ"כי", כתבה לאחר זמן. כשנולדה בתם היחידה קראו לה אביבה שאנטאל טאמוּ. השם העברי הוא זכר לביקור ההוא.

לימים תירגמתי מיבחר משיריה שראה אור, לפני שבע שנים, בהוצאת "קשב לשירה" ושמו "ארוחת בוקר לאלופים". מתוך הספר הזה בחרתי להביא לכם, לרגל סיומו של חג הפסח, שיר יפה שנכתב בישראל:

ריטה דאב: השכם בבוקר בכביש חיפה-תל-אביב

הַחוֹף יָרֹק כִּכְרוּב וְרֵיחוֹ נוֹדֵף.

בִּצָּה שֶׁנֻּקְּזָה מַצְמִיחָה הֲדָרִים

וַאֲשָׁלִים, מַן לַקַּדְמוֹנִים

שֶׁנַּפְשָׁם כָּלְתָה לְנִסִּים.

עַכְשָׁו בֵּית-חֲרשֶׁת לִנְיָר וּ"צְמִיגֵי אַלְיַאנְס"

מְעָרִים אֶת סוֹדוֹתֵיהֶם הַרְחֵק יוֹתֵר לַיָּם.

בְּצַד הַכְּבִישׁ שְׁנֵי נְעָרִים עַרְבִיִּים

גּוֹרְרִים שַׁחַף בִּכְנָפָיו

וְהָלְאָה מִשָּׁם סוּס שָׂרוּעַ בַּשָּׂדֶה וּבִטְנוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה.

גִּלְשׁוֹן צוֹלֵל מֵעָלֵינוּ, דּוּמָם,

וּמִתְנוֹצֵץ בְּהִסְתּוֹבְבוֹ. צְרִיכִים הָיִינוּ לַעֲצֹר

אַךְ אֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים לִנְסֹעַ.

פולקלור

מבלי משים טבע שר האוצר אברהם הירשזון, המבלה עתה חלק ניכר מזמנו בחקירות משטרתיות, מטבע שסופה להיכנס לאוצר הפולקלור הישראלי.

כשנשאל על ידי החוקרים מהיכן הגיע לחשבונו הפרטי סכום נכבד מסויים, השיב "מהדודה עדה במילאנו."

אינני מחווה כאן דעה על אמיתות דבריו של מר הירשזון או על חוסר אמיתותם. גם אינני נכנס לעובי הקורה של קשרי המשפחה ההירשזוניים. אני מייחד את שורותיי לביטוי הנפלא בלבד.

ובעתיד חזקה עלינו שנשמע בדיבורם של יושבי קרנות את הדו-שיח הבא:

"אז מאיפה קיבלת את הכסף לקניית המכונית?"

"מאיפה? מהדודה עדה במילאנו".

"ולטיול המשפחתי סביב העולם?"

"איזו שאלה? מהדודה עדה במילאנו".

וכך הלאה וכך הלאה.

כוחה של פרשנות

בגיליון הקודם [232] תהה אורי הייטנר (שאין לי הכבוד להכירו אישית) במרי נפשו על תמיכתו של ראש הממשלה ביוזמה הסעודית והיפנה את הקושיה לעמוד-התווך של שני האחוזים המצדדים במר אולמרט, הלא הוא עורכנו הסופר הנידח (שאותו אני דווקא מכיר היטב).

וכך הסביר נידחנו למר הייטנר את פשר התמיכה האולמרטית:

"הוא נאלץ לשלם את המס, שכאילו יש תהליך של שלום, למרות שהוא יודע שהכול סתם דיבורים, אבל אסור לו להגיד זאת. אז כדי שלא להיות האיש הרע בסיפור, הוא מברך על היוזמה, וזאת מפני שהוא יודע ששום דבר לא ייצא ממנה."

וכדי לסבר אוזניים ערלות, הסתייע המסביר בניסיונו האישי לאמור:

"גם אני מדבר עם ערבים על שלום, והם מאמינים לי כמו שאני מאמין להם, וגם הם מדברים אתי על שלום...וחוזר חלילה."

וזה שפסקו חכמים: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

אני מניח שאהוד א' ואהוד ב' מקיימים קשרים הדוקים – אחרי ככלות הכול, כמה חסידים יש לו למר אולמרט שמצהירים בפומבי שהם תומכים בו במאה אחוזים – ולא עובר יום שאין החברים בלב ונפש הללו מיידעים זה את זה בשלומם הפרטי ובשלום המדינה גם יחד, ואל נכון גם צוחקים יחדיו על הפתאים המייחסים משקל כלשהו לדברים בזכות יוזמות השלום, ששולח אהוד הממלכתי לחלל העולם כיונתו של נוח ההוא מן התיבה, או אהוד הפרטי, שמן הסתם מעדיף את העורב כשליח של מצווה, בחוג מכריו מקרב בני-דודנו.

אגב, אם הנידח לא הוזמן על-ידי התחמן להצטרף אליו בחופשת הצימר שלו בצפון, אין זאת בגלל התקררות היחסים – חס וחלילה! – אלא מפני שלא היו עוד צימרים פנויים להתנחלות נופשים: אל ראש הממשלה נילוו שלושה זוגות של ידידים קרובים (וביניהם, בל נשכח, טומי חוסם-השערים) ושומרי-ראש-וכפות-רגליים שגם הם ראויים לקורת גג מעל לקרקפותיהם. ובמסגרת הקשרים ההדוקים הנ"ל הסביר התחמן לנידח את המהות האמיתית של תמיכתו כביכול ביוזמת ריאד.

מכאן ועד הפיענוח המבריק של תעלומת התמיכה הפריד רק גיליון אחד של "חדשות בן-עזר", וברגע שראה זה את אור האינטרנט נפקחו גם עינינו, ולא רק עיניו של מר הייטנר, ואנחנו אסירי תודה לנידח שהחכימנו. למען האמת עליי לומר, שגם לפני שעיינתי בהערת הנידח, לא האמנתי למר אולמרט בהקשר הסעודי כשם שאינני מאמין לו באלף אלפי הקשרים אחרים. אף על פי כן, יש הבדל בין האמונות או הספקות שאני מכלכל בסתר ליבי ובין הקביעה הנהירה והבהירה של הנידח, המקבל את המידע שלו מפי הגבורה עצמה.

ולהקורא ינעם.

עזות מצח

נתונים שהצטברו בצה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה מלמדים, כי 20 אחוז מחיילי-המילואים הקרביים הם בכושר מיבצעי ירוד וזקוקים לאימון יסודי, כמעט מבראשית.

בכירים בצבא – כך למדנו מהידיעה המדאיגה הזאת – מגדירים את בעיית כשירות אנשי המילואים כ"פער של מחזור חיים שלם של צבא: ארבע שנים של חוסר מיומנות."

שורשי הרעה הזאת מעמיקים איפוא לעבר שלפני  המלחמה.

דומה שאין צורך להרחיב את הכתיבה על המסקנות הכרוכות במחדל הזה, שאת מחיר הדמים שלו שילמו חיילינו בקיץ אשתקד בלבנון.

בהזדמנות זאת גם נתבשרנו, שלנוכח עליית מיספרם של המשתמטים משירות בצה"ל באמתלה של מדווי נפש – 17 וחצי אחוז מהחיילים בסדיר השתמטו בשנה שעברה מהצבא – לא יהיו הקצינים לבריאות הנפש הסמכות היחידה לשחרור משירות. זאת אף זאת, אם תגיע ועדת המפקדים, שמכאן ואילך תהיה הפוסקת הסופית, למסקנה שיש לשחרר את החייל אף שאינו סובל מליקוי בריאותי, גופני או נפשי מהותי שלא מאפשר לו להשלים את השירות הצבאי, לא ישוחרר החייל מתוקף "סעיף נפשי" אלא מתוקף סעיף חדש שנכנס לפקודות הצבא: "התנהגות רעה וחמורה." הסעיף הזה לא יניח למשתחררים ליהנות מהזכויות הניתנות לחיילים אחרים שהשלימו את שירותם, כמו מענקים כספיים.

בעיתון שבו קראתי על החידושים הללו גם הובאו שמותיהם של "סלבריטאים" שהצליחו, בעזרת הקב"ן שלהם, לקבל שחרור מהיר מצה"ל. הם קיבלו מה שקיבלו, אך לא סגרו את פיהם אלא דווקא השתבחו בחוכמתם היתרה. האדונים והגברות האלה, המופיעים ברשימת החרפה הזאת, לא נקראו לסדר בתרבות ה"סֶלֶבּ" הישראלית. בחברה שלנו הרכילאים מוסיפים להלעיטנו בפרטים מיריד ההבלים שבו משוטטים המשתמטים האלה כתרנגולים זוקפי-צוואר. והוא שאמר אחד מהם: "אני מאמין שבלי מוזיקאים לא היו שרים ביום הזיכרון על חיילים שמתו."

ואם זו אינה עזות מצח, אינני יודע עזות מצח מהי.

סיפורי פילים

מעשה נורא אירע בערב החג בספארי ברמת גן: הפיל האפריקאי יוסי, הראשון שנולד בגן לאחר הקמתו, מנהיג להקת הפילים המקומית, הסתער לפתע על הפילה עטרי הקטנה ממנו ומחץ אותה למוות.

יוסי, שנודע באופיו הנוח והשוקל כשבע טונות, הוכתר באחרונה כפיל הגדול ביותר החי בשבי ברחבי העולם.

האירוע עורר תדהמה רבה בין עובדי הספארי, והסיבה היחידה לרצח שעלתה בדעתם היתה מאבק מנהיגות ושליטה בעדר, משום שעטרי נחשבה תמיד למנהיגת הפילות.

אינני זואולוג, אך הואיל ולא מזיק להקיש מן הנעשה בטבע על התנהגותם של בני אנוש, ועל אחת כמה וכמה של פוליטיקאים, הייתי מציע לשרת חוץ מסויימת להישמר לנפשה מפני אפשרות התקפת-מחץ פיתאומית של ראש העדר הממשלתי. "לא היה לה (לעטרי) שום סיכוי מולו (מול יוסי)," קוננו מטפלי הפילים מרמת גן, "יוסי הוא פיל ענקי בעל עוצמה אדירה. עטרי שקלה שתי טונות פחות ממנו."

את מבינה את זה, ציפי?

* * *

למשה ידידי היקר,

צר לי, אבל עוד יש כנראה דבר וחצי דבר שאינך מבין בטיב האיזור שבו אתה חי, ובסיכויי השלום, שאין לו סיכוי, ולא בגללנו! – ואתה ממשיך לשפוט הכול מתוך התנשאות יודעת כול, והכול נובע אצלך מעמדתך הדוגמאטית שמקורה הוא כנראה בצד השמאלי-הוותיק של המפה הפוליטית ושל מחשבתך, עמדה שאינה מניח למציאות להפריע להטפותיה ההזויות הרואות תמיד אותנו כאשמים בהיעדר השלום.

להכרה כואבת זו של חוסר הסיכוי לשלום עם הפלסטינים הגיע בשעתו אריק שרון, והיא שעמדה ביסוד ההתנתקות.

כל שאר השטויות שאתה כותב על הקשרים כביכול בין אהוד א' לבין אהוד ב' אין להן על מה לסמוך. מימיי לא פגשתי באהוד א', לא כתבתי לו ולא דיברתי איתו, ואינני יודע אפילו אם הוא קורא את דברי תמיכתי בו. אבל אתה, שמחפש או מדמה רק קשרי-קשרים מתועבים-במקצת, אינך יכול כנראה להבין פובליציסטיקה טהורה שאינה תלוייה בשום דבר תועלת אלא רק בראייה נכוחה של המציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית שבה אנו חיים.

סלח לי, אבל דבריך החשדניים על אודותיי, גם אם נאמרו בנימה של הומור, מעידים עליך ולא עליי.

שלך,

אהוד ב'

יואל נץ

חוויות מן הקרב הראשון ב"חווה הסינית"

חג שמח ומועדים לשמחה לכל חברי מערכת המכתב העיתי!

גם אני מצרף איחולים לבביים לרגל יום הולדתו של העורך הראשי, עליו למדתי רק מתוך העיתון. אני שמח וגאה שמועדו חופף כמעט את זה של יום הולדתי.

בהזדמנות זו אני מבקש לציין שמבין קוראי "חדשות בן עזר" סקרתי גם אני את מלחמת יום הכיפורים. לא במלל אלא בצילום. הייתי מגויס מטעם דובר צה"ל, וגם אני אז בן 38. מבין הצילומים הרבים שלי, היו שהודפסו בעיתונים ברחבי העולם. עיקר גאוותי על צילום חיילים מצריים שבויים בכפר ג'ניפה, אשר הובלתי אישית אל השבי.

אני מציע בזאת קטע מן הפרק על המלחמה, כפי שכתבתי בספרי "שלושה חיים":

בחוגים של דובר צה"ל דיברו כי הלילה נועדה לחטיבה 55 בפיקודו של דני מט משימת הפריצה אל עבר המערך המצרי. ביקשתי להצטרף אל אחת מיחידות החטיבה ונעניתי בסירוב.

"תצטרף אל חטיבה 14," אמרו לי, "גם שם יהיה מעניין."

הלוחמים שבזלדה מן החטיבה ה-14 הסבירו לי פנים. נוסף על הלוחמים נסעו בזלדה רופא צעיר מאוד וחובש. לבד מתפקידי הלחימה היה על הזלדה שלנו לאסוף לתוכה לוחמים פצועים בשדה הקרב. את המקלע שמוצב היה בדופן השמאלי של הזלדה מפעיל היה בחור נמוך ומוצק, סמל ראשון יגאל. חתך דיבורו נשמע היה במקצב סטַקַאטוֹ – דומה להדי הצרורות שנורים היו מלוע המקלע אשר הפעיל. הנחתי את הרובה הצ'כי שלי על רצפת הזלדה בסמוך לדופן והתייצבתי כתף אל כתף ליד יגאל. המצלמה שלי תלויה "בהיכון" על צווארי. הטנקים והזלדה בה נסעתי התרוצצו על פני החולות והמקלענים עורכים היו ניסוי כלים. יגאל הסיט את המקלע על גבי צירו וירה צרורות לימין ולשמאל. תוך זמן קצר התכסינו אבק מדבר סמיך מכף רגל ועד ראש.

הצטרפתי אל החטיבה אחרי שלוחמיה כבר שמעו מפי המפקדים את התדרוך לקראת המשימה. החיילים הסבירו לי שהחטיבה אמורה לתפוס מתחם של כארבעה קילומטר צפונית לחוף הימה המרה הגדולה ולפתוח את הצירים "עכביש" ו"טירטור".

עם רדת החשכה נערכה החטיבה והחלה לנוע לביצוע המשימה. הטור שלנו נסע דרומית לציר "עכביש", הגיע אל קירבת חופה של הימה המרה הגדולה ומשם פנה חדות צפונה לאורך הכביש המקביל לתעלה אשר כונה בקוד "לקסיקון". הטור עבר את צומת "מצמד" ("עכביש" – "לקסיקון"). אחרי שחלקה הגדול של חטיבה 14 ובו הזלדה שלנו, היה מעברו הצפוני של צומת "טירטור", התברר שחדרנו עמוק לתוך המתחם המצרי, אשר כונה בפי הלוחמים בשם "החווה הסינית". איש מן הלוחמים שאיתנו לא שיער עד כמה עצום ושופע כלי משחית הוא מתחם זה.

בשעה תשע לערך ניתכה לעברנו אש תופת. הנסיעה הואטה. מפקד הזלדה הנמיך את מושבו שבמרכז כלי הרכב אל פנים החלל הממוגן, וצפה על הנעשה בעלטה שסביבו באמצעות הפריסקופ. נהג הזלדה סגר את תריס המגן וגישש את דרכו של הרכב דרך חרך הראייה.

תותחי הטנקים ומקלעי הנגמ"שים של חטיבה 14 פתחו באש תוך כדי נסיעה. לאורך התקדמותנו צפונה חלפנו על פני כלי רכב מצריים, טנקים מצריים בלתי מאוישים וחיילים מצריים שהתרוצצו אנה ואנה בחשכה. יגאל היה יורה בחדווה צרורות ארוכים לעבר כל מטרה שהיה מזהה והיה קורא כדי כך בנעימת הסטקאטו שלו קריאות מן הסוג: "המצרים בורחים כמו שפנים!" הייתי מצביע ליגאל בידי: "הנה משאית!" יגאל היה מפנה לכיוון ההוא צרור ארוך מן המקלע, אש הייתה מתלקחת במשאית ואני הייתי מצלם את המדורה... ראיתי למשך כהרף עין את החייל המצרי הצעיר כאשר חלפנו על פניו. הוא ירה מן הנשק שבידו כלפי מעלה לעברנו ממרחק של צעדים ספורים. יגאל נשתתק, הרפה מאחיזתו במקלע והחל נופל לאחוריו. תפסתי את יגאל בימיני ובשמאלי אחזתי משום מה בפרק ידו כדי לחוש את הדופק שלו. לא היה דופק – חשתי בתוך הווריד זרימה אחידה וחזקה.

"דוקטור!" צעקתי לתוך החושך, "יש כאן פצוע!"

הכדור חדר אל לחיו השמאלית של יגאל. הרופא החדיר את כף ידו מעל לראשו, אל מתחת לקסדה, הוציא את ידו משם, האיר עליה בפנס. ידו של הדוקטור הייתה מגואלת במוח סמיך. בעזרת הדיסקית של יגאל הפריד הרופא במאמץ ניכר את שיני לסתותיו, שהיו מהודקות זו לזו בכוח רב. בחן בידו ובפנסו את פנים חלל הפה והשכיב את יגאל לאורך דופן תא הנגמ'ש.

החובש תפס את מקומו של יגאל ליד המקלע, אבל הרופא שהיה בעל הדרגה הגבוהה בצוות פקד על כולם להתכופף אל פנים התא הממוגן וחזר על הפקודה באוזניי, שהמשכתי עוד לתור אחר נושאים לצילום. מפקד הזלדה היה משמיע מילים בלתי מובנות לי בקשר. הנהג פלט לפתע קריאת התפעלות:

"איך שהטנק המצרי התלקח!"

"סע לשם מהר, טמבל!" צעק לעברו המפקד. "הטנק הזה איננו מצרי, הוא שלנו!"

הזלדה הגבירה את מהירותה באחת. כעבור שניות מספר עצרה וחשתי שהזלדה מסתובבת במקום. הפתח שמאחורי הזלדה נפתח. הרופא, החובש ולוחמים נוספים פרצו ממנה לעבר הטנק הבוער והחלו גוררים בחורים שרופים אל פנים התא. צעקתי:

"זהירות, שוכב כאן פצוע!"

החובש נפנה לעברי ואמר לי בתקיפות כאל קשה תפיסה:

"הוא איננו פצוע."

הרופא היה גוזר מעל הפצועים את שאריות הסרבלים, מזריק להם מורפיום, מכסה את הכוויות ברטיות ספוגות בחומר מיוחד. החובש סייע בידי הרופא ובתום הטיפול היה מכסה את הפצוע בשמיכה. התהליך חזר על עצמו שוב ושוב משך הלילה ההוא, הארוך עד אין קץ: מחוץ לכותלי המיגון של הזלדה שרקו פגזים במעופם. לאחר שהיה הפגז מתפוצץ בקול רעש אדיר ידעתי כי הוא לא פגע בזלדה שלנו; כפעם בפעם היה הנהג מפנה את הזלדה בדהירה לעבר אחד הטנקים הפגועים והבחורים היו מחלצים מתוכם את חבריהם. רציתי לרוץ עם האחרים מתוך הזלדה, אבל ידעתי שאין אני מוכשר לעזור להם. אחד הבחורים הפצועים שאל את הרופא בין גניחותיו:

"דוקטור, איך הביצים?"

הרופא השיב לו:

"אלף-אלף..." והזריק לו מנת מורפיום.

בתא הזלדה התחילה לשרור צפיפות בלתי נסבלת. ישבתי מכווץ עם כל האחרים והיינו נלחצים זה אל זה ואל הפצועים השרועים על הרצפה. כאשר הזזתי מעט את כף רגלי – החלל שהיא הותירה נתמלא באחת בכף רגל אחרת וכעת נותר מקום רק לעקב כף רגלי. את גופתו של יגאל הרימו אל מעקה הדופן והצמידו אותה שם בחגורות. ידו של יגאל הייתה תלויה אל פנים התא והייתה נעה כמטוטלת בעת הנסיעה. הפגזים הוסיפו להתעופף ולהתפוצץ סביבנו. אחד מהם נשמע קרוב מאוד אלינו והזלדה הזדעזעה מן ההדף.

"אורחים היינו צריכים בזלדה..." רטן אחד הלוחמים. "הייתי שולח את האורחים שירוצו ברגל!"

"היתה זו אבן אל גינתי," חשבתי בליבי בסגנונם של ותיקי קיבוץ כרמיה, שהיו משמיעים את תרגומו ללשון העברית מן הצרפתית של דבר שפר מן הסוג הזה – אף שהייתי אחוז חרדה משתקת מאימת הפגזים המתפוצצים. מפקד הזלדה צעק בקשר מילות קוד, וכבר למדתי להבין שמשמעותן היא, כי עמוס הוא פצועים עד לעייפה ואין הוא יכול עוד לקלוט פצועים נוספים.

השחר החל להפציע. המפקד קיבל פקודה חד משמעית בקשר והשיב: "קיבלתי, רות", והורה לנהג לנוע בכל המהירות בכיוון דרומה ומזרחה. ההתפוצצויות שמחוץ לזלדה הלכו ורחקו עד כי היו לבסוף להדים עמומים. מפקד הזלדה העלה את מושבו כלפי מעלה, נהג הזלדה פתח את תריס שדה הראייה שלפניו. התרוממתי והתייצבתי אך בקושי רב על רגליי כפי שעשו הלוחמים הבריאים האחרים אשר בזלדה. באופק הפציעו קרני השמש הראשונות.

אלישע פורת שלח לנו קישור ל"אחד עשר שירים מן המלחמה ההיא":

http://www.chagim.org.il/kipur/kipur30.html

אלי נצר

לַקּוֹרֵא הָאַלְמוֹנִי הַשֵּׁנִי

אֵיפֹה הָיִיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד

אָכַלְתָּ צָהֳרַים אוֹ נִתְקַעְתָּ בַּפְּקָק

תִּנִּיתָ אֲהָבִים אוֹ קָנִיתָ יְרָקוֹת בַּשּׁוּק

אֵיפֹה הָיִיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ

מֶה עָשִׂיתָ כְּשֶׁאָמְרוּ בַּחֲדָשׁוֹת הַאִם

שָׁאַלְתָּ יְהוּדִי עֲרָבִי סְתָם יֶלֶד

שְׁחֹר-שֵׂעָר אוֹ בְּהִיר-עֵינַיִם מָה אָמַרְתָּ

כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ

מֶה חָשַׁבְתָּ כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁיָרוּ בַּיֶּלֶד

הַאִם חָשַׁבְתָּ עַל אֵשׁ חַיָּה

כַדּוּר גּוּמִי טָעוּת אוֹ כַּוֶּנֶת

מֶה עָשִׂיתָ כְּשֶׁיָּרוּ בַּיֶּלֶד מִי וּמַה שְׁמוֹ

אַתָּה לֹא אָשֵׁם לֹא רָאִיתָ אֶת פָּנָיו

וְלֹא שָׁמַעְתָּ אֶת קוֹלוֹ וְלֹא יָדַעְתָּ מָה

אָמַר וְלֹא שָׁמַעְתָּ בֶּכִי וְלֹא יָדַעְתָּ

שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְקֻדַּת חֵן עַל הַלֶּחִי

משה גרנות

קלקידן

רומן לבני הנעורים מאת דורית אורגד, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, 2005

232 עמ'

"קלקידן", הרומן לבני הנעורים של דורית אורגד, הוא ספרה השלישי בסדרה שהיא כתבה על העדה האתיופית. קדמו לו "שבועת האדרה" (1988) ו"יום החרגול וימים אחרים" (2001). דורית אורגד היא חלוצה בתחום הזה בספרות ילדים, והיא מזכירה בהכרח את חיים הזז המנוח שהתפעל מהעדה התימנית, והיה הראשון שכתב אפוסים רחבי יריעה על אורח חייה ("היושבת בגנים", תש"ד; "יעיש", תש"ז-תשי"ב), ובכך הקדים אף את מרדכי טביב, סופר בן להורים מגולת תימן, אשר דבק גם כן בנושא הזה בפרוזה ובמחזה.

"קלקידן" באמהרית פירושו – הבטחה, וזהו שמו של הגיבור, נער אתיופי בן 14, שאיתרע מזלו וכל משפחתו התפוררה בעקבות היתקלות בנוכל מהישראלים הוותיקים. למרות נתוני פתיחה כל כך גרועים – אימו מתה בדרך לארץ, אביו מתמוטט כלכלית ונפשית, הוא עצמו, אחותו ואחיו הקטן מפוזרים במוסדות סיוע שונים – למרות כל אלה, מצליח קלקידן לקיים את ההבטחה ששמו כומס בתוכו, והוא מתגבר על אטימות, על חוסר ההבנה של "אנשים טובים באמצע הדרך", שאינם מבינים את האתוס האתיופי. הוא מוכשר בלימודים, מוכשר כזמר, ואף מצליח להשתכר מהופעותיו. למרות שהוא איננו הבכור במשפחה – הוא רואה עצמו אחראי על אביו, על אחותו אבזה ועל אחיו הקטן סולומון. הוא חותר ללא ליאות למטרה הנראית על פניה בלתי ניתנת להגשמה: להשיג כסף כדי לטוס לאתיופיה ולמצוא את הסב האובד, שנפצע לפני העלייה, ואשר בעקבות כך לא עלה ארצה. קלקידן מתגבר על כל המכשולים, ומצליח להגשים את חלומו, ואף לקחת את אביו עימו באותו מסע שורשים. החתירה הזאת למטרה, שנראתה בעיני כול כהזויה, גורמת לאכזבתם של מיטיביו, שלעיתים מרימים ידיים משום שאינם מבינים את דרך מחשבתו.

הספר נכתב אחרי עבודת תחקיר מאוד יסודית, ודורית אורגד ממש "שוחה כמו דג במים" בהווי האתיופי, במנהגים ואף בשפה האמהרית. כל מי שמכיר את כתיבתה של דורית אורגד יודע שזאת דרכה תמיד – כך היא כתבה את ספריה על ספרד של ימי הביניים ("הנער מסיביליה", 1984; "פרידה אחרונה מקורדובה", 1991) כך היא כתבה על תקופת הצלבנים ("שני חברים בממלכת הצלבנים", 1985), על חרפת החוטפים והחטופים בקיסרות הרוסית ("החטופים לצבא הצאר", 1986), וכך היא כתבה גם את שלושת ספריה על העדה האתיופית, וכל אחד מעשרות ספריה שפרסמה.

בספר "קלקידן" יש הבטחה גדולה – ראשית, משום שיש בעדה הזאת נערים כל כך מרניני לב כמו קלקידן; ושנית, משום שליד הנוכל הישראלי המצוי, המכניס את שותפיו לחובות ונעלם (בספר – הגיבור הזה הוא דובי אנגלרייך), מתוארים בספר דמויות לא מעטות של ישראלים בעלי רצון טוב, שעושים כל אשר לאל ידם כדי לסייע בקליטה הלא פשוטה של העדה האתיופית, הכוונה לעובדות הסוציאליות ענת וחמדה, למטפלת בנוער מנותק רונה, למשרתת בשירות לאומי בכפר נוער שושי, למשפחת תורג'מן שמאמצת אותו לבן, ואחרים. הספר, שהוא כמסתבר, אופטימי מאוד, איננו מסתיר את הקשיים הרבים העומדים בפני החברה הישראלית עד אשר עדה מיוחדת זאת תחוש בבית. הספר שלפנינו פוקח עיניים בעניין הזה, והצעירים שיקראוהו יתעשרו לא רק בחוויה ספרותית, אלא גם בתובנות מועילות לחיים בארץ הגירה כמו שלנו.

שפוך חמתך

מאת מרים אהרוני

שתי הערות לעניין סדר פסח, בעקבות רשימתו של אורי הייטנר בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" [232]:

א. דומתני שאפילו הקיצוניים מבין שוחרי השלום, התום, הפרחים והאהבה, יוכלו לקרוא בלי רגשות אשמה את "שפוך חמתך" בליל הסדר, אם יראו לנגד עיניהם את הכותרת שרשם מאיר איילי ל"שפוך חמתך" באנתולוגיה שלו "חגים וזמנים" שראתה אור בשנת תש"ט (1949): "קללה למשעבדים בכל דור ודור". לאמור: הכוונה ב"שפוך חמתך" היא לערלי-הלב, הנצלנים האכזרים, סוחרי העבדים (גם אלה שבדורנו). הם, ולא כל מי שאינו יהודי, ה"גויים אשר לא ידעוך", כי אין אלוהים בליבם.

ב. אשר לטפטוף היין מהכוס במניית מכות מצרים – בכל הסדרים הקיבוציים המוכרים לי מציינים את הפרשנות שמזכיר אורי הייטנר, דהיינו: שעם כל מכה שאנו מונים, אנו גורעים טיפת יין מכוס שמחתנו, כי נגרעת השמחה בזוכרנו שהעונש בא על עם שלם. האם התחליף שמציעה אורה ערמוני: טפטוף היין לכבוד הכלניות, הנוריות והפרגים, מתקרב למסר ההומניסטי הזה?

נעמן כהן

תגובה להייטנר "ממעיטים מהשמחה" [גיליון 232]

 שני מקורות לפסוק "שפוך חמתך" מההגדה:

ירמיהו י כה: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ, עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת, אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב, וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת-נָוֵהוּ, הֵשַׁמּוּ.

תהילים פרק עט, ו: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ -- אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת -- אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. ז: כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב; וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

הפסוק הוּסף להגדה בימי הביניים, בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם. אותם יהודים למודי סבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, ותפילה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים, יצילם מהרוע, וישפוך את חמתו על הגויים שבימיהם, אוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו. פתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים המקללים לשלטונות. הקשר בין חג הפסח לעלילות הדם, היה ידוע וצריך היה להישמר.

כבר בעבר נעשה ניסיון לשנות את הטקסט. בהגדת וורמס מהמאה ה-16, נמצא נוסח חיובי: "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, על חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים עלי עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בטובת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך." לא בכדי הנוסח הזה לא תפס שכן לא רק שהתפיסה היהודית אינה מקדשת אלטרואיזם קיצוני בנוסח ישו: "ואהבת את אויבך," ו"הגש את הלחי השנייה" (מתי ה) אלא הנוצרים עצמם (וגם המוסלמים) המשיכו ברדיפות היהודים.

 בסדר הקיבוצי של קבוץ "גבת", הוחלף הפסוק "שפוך חמתך" בפסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק!" – שהודפס באותיות גדולות. אחריו באותיות קטנות בא שירו של שלונסקי:

"על דעת עיניי שראו את השכול

ועמסו זעקות על ליבי השחוח,

על דעת רחמיי שהורוני למחול,

עד באו ימים שאיימו מלסלוח,

נדרתי הנדר לזכור את הכול,

לזכור ודבר לא לשכוח." 

דומה שבראייה היסטורית, הכנסת זכר השואה להגדה מוצלחת פחות. מה פירוש "זכור את עשה לך עמלק?" – האם מותר לסחור עם גרמניה? האם מותר לקנות בית חרושת גרמני? מהר מאוד הפסוק איבד את משמעותו כשנעשו כל אלו. והכנסת השואה להגדה נראתה מלאכותית. הפסוק התאים להקראה ביום השואה ולא בסדר הפסח. לעומתו באמירת "שפוך חמתך", יש הד לכל היסטוריה היהודית מאז יציאת מצרים ועד ימינו, ימי החמאס ואחמדיניג'אד.

 הפסוק המקורי של "שפוך חמתך" עומד אפילו בכל כללי הפוליטקאלי קורקט שהרי אין מדובר על כל הגויים, מדובר רק על הגויים אשר איבדו צלם אלוהים ו"אכלו", כילו-השמידו את יעקב-ישראל ואת נווהו השמו. תפילה לביעור כל אלו שרצחו והשמידו היא אפילו בגדר תפילה הומניסטית, אחרי הכול על עקרון זה הושתתו אפילו משפטי נירנברג.

ליטמן מור: אוֹלמרט ניצל את האחד באפריל

לכבוד "חדשות בן עזר",

לאחרונה מוצף העיתון במכתבים למערכת בעד ראש הממשלה אולמרט ונגדו. אני לא עוסק במיוחד בפוליטיקה אולם הרי חייבים לנקוט עמדה לגבי ראש הממשלה למרות שרואים כבר את הבחירות בקצה המנהרה. השבוע הפסקתי להתלבט והחלטתי: אני בעד אולמרט.

ולמה?

ובכן, ביום ראשון ה-1 באפריל אמר ראש הממשלה אולמרט במסיבת העיתונאים שקיים בירושלים עם קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שהוא "מזמין את מלך סעודיה ואת מנהיגי ערב המתונים לקיים שיחות וכי מלך סעודיה יופתע ממה שישמע ממנו ."

גם אני ראיתי ושמעתי את הצהרתו בטלוויזיה והתרשמתי שאולמרט נוטה לפשרות. חשבתי לרגע אם להסכים עם עמדתו אבל נזכרתי תיכף שהוא מוסר את ההצהרה ב-1 באפריל וביום זה – מן המפורסמות – אמנם לא חייבים אבל מותר לשקר.

ובכן, ראש הממשלה רכש פוליסת ביטוח מאין כמוה חינם אין כסף.

 לכן החלטתי: "אולמרט צודק" – אם אולמרט ישיג שלום כוחו יגדל ואם לא הוא יגיד: "אמרתי מה שאמרתי באחד באפריל." נו... הבינותם?

בכבוד רב,

ליטמן מור

אהוד: שמחתי מאוד לראות שחוץ ממני יש עוד מי במכתב העיתי ואולי בארץ כולה שתומך, אפילו זמנית, בראש הממשלה.

אני חושב שמיותר אפילו לכתוב "אהוד אולמרט" ואפשר לכתוב בכל מקום "האסקופה הנדרסת" או "המרקקה".

אני חושב שגם בגרועות שבמדינות העולם, במקומות שבהם מָלים עדיין את הדגדגנים של הבנות והן גם בורחות מפני אבותיהן ואחיהן שלא יאנסו אותן או ירצחון בשם כבוד המשפחה אם תתרועענה עם זר, שלא לדבר על הדמוקרטיות המפוארות של המערב השוקע: בכל המדינות הללו יש עדיין כבוד רב יותר לראש ממשלה, לכל ראש ממשלה, מאשר במדינת ישראל.

האם עד כדי כך זיינה לכם התקשורת את השכל?

אתם עוד תתגעגעו לאולמרט!

רון וייס: פוסטר לתלות במערכת "חדשות בן עזר"

סופר נידח שלום,

אהוד אולמרט – ראש ממשלתנו, שנהנה מתמיכתך הבלתי מסויגת, ממשיך במדיניות הקיפאון המדיני. הוא דחה את הצעת אבו-מאזן לנהל מו"מ לשלום במטרה להגיע להסדר קבע. הסברו הוא שצריך להתקדם לאט לפי מפת הדרכים. זו אותה מפת דרכים שמתה מוות קליני ואף צד לא הגשים אותה, לרבות אולמרט שלא פירק אף מאחז בלתי חוקי. לא עזרו בקשותיה של קונדוליסה. אולמרט נשאר בשלו. כדי לרצות את קונדוליסה, הסכים לפגוש את אבו-מאזן אחת לשבועיים. מדיניות זו מחזקת את החמאס.

בריאיון לאתר האינטרנט הערבי "אל-חריר" נשאל חאלד משעל, המנהיג המדיני של החמאס, אם אינו חושש שהציבור הפלסטיני יפנה עורף לחמאס אם הארגון לא יזוז מעמדותיו. להלן תשובתו של משעל, אותה אני מציע למסגר ולתלות על קיר המערכת:

"עמנו לא יתלונן על הנהגתו, מכיוון שהוא יודע שאין היום שום יוזמה מדינית שאנו מחמיצים אותה."

ז"א, משעל מאשר שהקיפאון המדיני הוא היחצ"ן הטוב ביותר של חזית הסירוב הפלסטינית.

סופר נידח: אנחנו כבר מזמן מפנטזים, וגם תלינו פוסטר במערכת – על כך שחאלד משעל יהיה ראש ממשלתנו במקום האפס המושחת הזה, החבר שלנו, אולמרט. כך נרוויח שני דברים: לא יהיה קיפאון מדיני וגם לא תהיינה יתר השמצות על ראש ממשלה ישראלי כי הוא יהיה מן החמאס, ואפילו "הארץ" ישקוט ארבעים שנה.

הבעייה היא רק הקיפאון במימי הים התיכון, אם היוזמה המדינית שאנו מחמיצים אותה כיום תתממש בחורף. בקיץ עוד נגיע איכשהו בשחייה או בסירה לקפריסין, אולי שם טרם פירקו לגמרי את מחנות המעפילים, "הציפרוסים", ונמצא לנו מחסה אחרי מה שהיה פעם מדינת ישראל.

"דומם שטה" בין קדיש יהודה סילמן לבין נתן יונתן

חג שמח,

"דומם שטה" חובר על-ידי קדיש יהודה סילמן, נעימה: נסים ניסימוב, (עפ"י נתן שחר ב"שיר שיר עלה נא"). אתה ערבבת עם "דוגית נוסעת", שמילותיו נכתבו על-ידי נתן יונתן ללחן רוסי.

בברכה,

עידית פז

לאהוד, שלום וחג שמח.

תודה על "חדשות בן-עזר", שאני קורא זה כמה חודשים בעניין רב. לעיתים בא לי להתווכח מעט על עניינים פוליטיים, אבל אין לי חשק לעסוק בפוליטיקה, מכל מקום – יישר כוח.

בחדשות 232 דומני שהתבלבלת מעט. את השיר "דומם שטה", כפי שמציין בארי עצמו, כתב יהודה סילמן (ע"ע), אתה ערבבת אותו עם השיר "דוגית נוסעת" של נתן יונתן (ע"ע).

חג שמח לנו ולכל עם ישראל.

ידידיה יצחקי

לאהוד בן עזר שלום רב!

אכן השיר "דוגית נוסעת" או "דוגית לה שטה" נכתב על-ידי נתן יונתן ללחן רוסי. אך הקוראת שאלה אותך לגבי השיר של גני הילדים: "דומם שטה, תיבה קטנה על היאור הזך ובתיבה משה הקטן, ילד יפה כל כך." זה שיר אחר לגמרי עם לחן מקורי כנראה, וגם אני אשמח לדעת עוד פרטים לגביו.

משה ברק

גבת

ברגע האחרון: לא התאפקתי והקלקתי ב"גוגל", שאמר כי שיר זה כתב קדיש יהודה סילמן, אך עדין לא ידוע לי מי חיבר את הלחן.

מיכאל גרינשפון ממליץ על האתר "שירונט", ובו הפרטים והתמליל המלאים של השיר:

http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=5565&singer_id=806&song_title=35a3a

תיק"ו: תשבי (אליהו) יתרץ קושיות ויבוא. אנחנו מחכים.

מאיר ריבקין

פטמה

[פרק מסיפור הנמצא בתהליך כתיבתו]

קבוצת המוסקים פינתה את ציודה, אספה את נשיה וטפה מקטע חורש עצי הזית שנשק לצריפו, והתנחלה עכשיו בקצה המערבי המורחק, לקראת יום הקטיף של מחר. זה שבוע ימים שהחמולה המוסקת, בני הכפר השכן, שוהה בשכונתם הקטנה, עוברת מעץ לעץ, על סולמותיה, מקלותיה הארוכים ומכלי הקיבול לזיתים שנקטפו זה עתה, מדי שנה המתינו לגשם הראשון, שימים ספורים אחרי שחדל, והאדמה יבשה במעט מן השלוליות, הם הופיעו והציפו את השכונה שלו, עשרות משפחות של כפריים ערבים שהיו בעלי מטעי הזיתים המפוזרים בין צריפי הישוב היהודי.

ריח ניחוח של שמן זית טהור עמד רווי באוויר מאותם זיתים שנמחצו תוך הליך ההסרה מן העצים על ידי חבטות מקלות הניעור הארוכים שהגיעו עד לגובה אמירי הענפים שבצמרות. לקראת ערב, החמורים, שבמשך היום כולו סובבו חופשיים ללחך בתוך החורש, הועמסו עכשיו לעייפה (על אף נעירות המחאה שלהם), בשקי הזיתים, מלוא הספק ליקוט היום הזה, והוצעדו בשיירה לבית הבד של הכפר.

החמולה על נשותיה טפה וזקניה פרשה מחצלות ושמיכות על הקרקע בינות העצים והתארגנה לארוחה סביב המדורה וללינת הלילה בגזרה החדשה לקראת בוקר המחר.

באור יום ראשון, בדיוק כמו בשנה שעברה הופיעו שתיהן: תחילה פטמה האלמנה המלקטת, ואחריה גם מליחה מקוששת הזרדים.

את מליחה הכרנו מזה שנים. אישה קטנה ורזה, זקנה ללא גיל מוגדר, על גבה הצנום והכפוף מועמסים קשורים בחבל גס זרדים וענפים שאספה בינות למטע וסביב לצריפי המגורים שלנו. והיא מהלכת צולעת ומדדה, כשביד אחת לופתת את הנמצא על גבה ובשנייה תומכת את רגלה הפגומה. מליחה הייתה סובבת בשכונה גם בימים כתיקונם ומקוששת את הענפים היבשים, את הגזם מגינותינו ומוכרת אותם בפרוטות לעושה הפחמים שבכפרה.

זו עונת מסיק הזיתים השנייה שהבחנו בפטמה האלמנה המלקטת המגיעה בעקבות המוסקים. תמיד אחרי שסיימו את הקטיף בחלקה אחת ועברו לכברת חורש נוספת, מקפידה על שמירת מרווח ראוי בינה לבינם לבל תחדור לתחומם, מלקטת את שהותירו על האדמה. עטופה מכף רגל ועד ראש בבגדי אלמנותה השחורים.

צהרים אחד, כשהשמש יקדה חרף תחילת הסתיו, ראיתיה ניגשת אל הברז שבירכתי חצר ביתנו, מורידה מעל ראשה את פח הזיתים שלקטה, וגחנה אל הברז, אחרי שרוותה את צימאונה, הסירה את צעיפה השחור והפשילה את שרווליה. הרימה בצניעות את שובל שמלתה מעל כפות רגליה היחפות ונחשפו על קרסוליה הדקים אצעדות עשויות מנחושת, רכנה מתחת לזרם המים. לתדהמתי נתגלה לי לפתע, שהאלמנה הזו היא בסך הכול נערה צעירה מאוד, ספק ילדה. בעלת עיניים כהות גדולות ושער שחור כפחם, קלוע בשתי צמות ארוכות שהגיעו עד מעבר למותניה. שזורות ומשולבות בחוט שחור ובחרוזי זכוכית זעירים בקצוות להארכתן.

כשסיימה גילתה את נוכחותי בקצה החצר ואז הפריחה לעברי חיוך כבוש ומבויש, היטיבה לבושה וחזרה למטע, מהלכת גאה וזקופה כשעל ראשה מטען הזיתים.   

מוזר, ילדה/אלמנה, ממש בת גילי! – מתי הספיקה?

פטמה יתומה מאם, שנפטרה בלידתה אותה. אביה שנישא בשנית נאלץ להעבירה תחילה לבית אימו, לדרישתה התקיפה של כלתו החדשה, שראתה בבתה החורגת סיבה לפורענות ועין רעה, שבשל לידתה נפטרה האם.

האב עם משפחתו החדשה עקר לכפר אחר, לכפר מוצאה של אשתו הטרייה. כך שפטמה הועברה שוב וגדלה בבית סבתה מצד אימה המנוחה, בבית עני ודל. בהגיעה לגיל שלוש עשרה אורסה לנער רועה צאן ממעמד חברתי זהה. וכבר נחתמו ''תנאים'' בין המשפחות, והבעל המיועד כמעט והשלים לבנות את בקתת החמר החדשה צמודה לדירת הוריו. אבל אז, ברעותו את הצאן, הוכש על ידי צפע. ורק כשבושש לשוב לכפר כהרגלו בשעות הערב, פתחו בחיפושים ונתגלתה גופתו בשדה ללא רוח חיים.

מפני שלא הספיקו להינשא והוא לא יְדָעָה עדיין, נטלה ממנה משפחתו בחזרה את צמידי הזהב שהעניק לה כמקובל בזמן כתיבת "התנאים"' שבטקס האירוסין.

במלאות שנה לפטירת ארוסה השיאוה ישירות, הפעם בחופזה, בדילוג על תקופה המתנה וטקס אירוסין, לרווק מבוגר ידוע חולי, ושוב – לרוע מזלה, אחרי חודשים ספורים בלבד, נפטר בעלה החדש. מאז ידועה היתה בכפרה כנערה מסוכנת, ונחשבה כ"אישה קטלנית", וזאת טרם מלאו לה חמש עשרה שנים. מכאן ואילך אפסו סיכויה להינשא שוב ולהקים משפחה משלה. חרף יופייה אסרו האימהות על בניהן לבקש את ידה. נשים הרות היו מסבות פניהן ממנה כשחלפה בסמטאות הכפר, מחשש של "עין רעה" הם נידוה וכינוה: "אַרוּסָתְ אֶל אַפְרִיט" כלומר: כלתו של השד.

הייתה זו עונת מסיק הזיתים האחרונה של הכפריים בשכונתנו, שאחריה לא שבו לעולם אל כרמי הזיתים שלהם. היו אלה ימים ספורים לפני החלטת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, שלאחריה פרץ במלוא עוזו סכסוך הדמים במאבק על הארץ. את פטמה ראיתי פעם נוספת ואחרונה כשהיא מוסעת עם רבים אחרים על משאית עמוסת פליטים הנמלטים מן העיר ומן הכפרים שניטשו מאימת המלחמה המשתוללת.

בשיירה ארוכה המזדחלת באיטיות, בין המשאיות היו גם עגלות רתומות לסוסים, וסייחים צעירים קשורים בחבל לירכתי העגלות. כל שניים-שלשה כלי רכב היו מלווים "נושאי ברן" [ברן קאריירס] משוריינים של הליגיון העבר-ירדני מן הקסרקטין הסמוך. השיירה הארוכה התקדמה מעט ועצרה שוב, פעמים רבות. בדיוק אז נתגלתה פטמה לעיניי, היא עמדה דחוקה בין אנשים, בעלי חיים וחפצים. הרוח שנשבה במשאית הפתוחה הסירה מעל ראשה את מטפחתה השחורה ופרעה את שערה הארוך, המתבדר, שלא היה קלוע הפעם, אולי משום שנחפזה לנוס על נפשה. לרגע נפגשו מבטינו, הבחנתי בזיק שניצת לרגע בעיניה הכבויות, כמו אז ליד הברז שבחצר, כל עוד עצרה השיירה התבוננו אחד בשני, תוגה כיסתה את פניה השחומים היפים, ואז שוב החל הטור לנוע, המשכתי לצפות בה עד שהרחיקה המשאית.

מקדמת השיירה נשמע צרור יריות של נשק אוטומטי, ואחריו יבבה, ומישהו הליט את פניו בידיו. המשוריין המלווה שבראש השיירה השיב באש ממקלעו שבצריח אל עבר שכונתנו. השיירה המשיכה דרכה, תוך ירי שנורה משני הצדדים, במנוסתה לכיוון ג'נין.

עמנואל בן-עזר

עוד על הגדת פסח של גוטמן משנת 1930

והפעם בכריכת "בצלאל"

בעקבות האינפורמציה בגיליונות הקודמים על הגדת פסח של נחום גוטמן מ 1930, שמחנו לדעת שיש לנו "אוצר יקר מפז".

מקורה של הגדה זו הוא ב"דודה מרתה", דודתה של אשתי יהודית (לבית כהן). הדודה היתה פעילה בהסתדרות הציונית בפראג של שנות השלושים. בשנת 1931 ערכה דודה מרתה טיול לפלסטינה והביאה משם מתנה להוריה של יהודית, בפראג, הגדה של פסח מצוירת על-ידי נחום גוטמן בהוצאת "אֳמָנוּת", תל-אביב, רחוב שינקין, ת.ד. 169, טלפון 646.

המיוחד בהגדה הזו שהיא נכרכה על ידי אומני "בצלאל" בירושלים, כאשר לוחות הכריכה החיצוניים עשויים עץ זית. על פני הצד הקידמי יש ציור צבעוני של הכותל עם כיתוב "כותל מערבי" והמילים "הגדה של פסח" בשחור. על הלוח האחורי של הכריכה כתוב בשחור "בצלאל ירושלים".

מעניין אם יש עוד הגדות של גוטמן מ-1930 בכריכת עץ זית של בצלאל.

מכון ז'בוטינסקי בישראל

מתכבד להזמינכם לערב מיוחד במלאת 64 שנה לפרוץ מרד גטו וארשה

האנטישמיות בימינו והכחשת השואה

הרצאות:

פרופ' דינה פורת, אוניברסיטת תל-אביב: הכחשה ושנאה - מתיאוריה לפרקטיקה

ד"ר אסתר ובמן, אוניברסיטת תל-אביב: הכנס בטהראן, התפיסות בעולם הערבי

אלוף (מיל.) יוסי פלד: האנטי-ישראליות – האם תיתכן שואה שנייה?

קטעי קריאה והנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

יום ה', א' באייר תשס"ז, 19.4.2007, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

"יותר טוב שתתנשקי!"

שלום רב לך אהוד,

צחקתי מאד למקרא עצתך הנבונה מאד לקוראה אשר מתביישת באי הבנת הנקרא: "יותר טוב שתתנשקי" [גיליון 232] – וַאללה אתה חכם, יָא חוואג'ה אהוד. והלא זה היסוד של ההמלצה MAKE LOVE NOT WAR.

הפליאני הדבר שהקוראה הנכבדה רק עתה שמה לב לעובדה שרוב הדברים הכתובים באותם סקירות על ספרים והמופיעות במוסף של העיתון לאנשים חושבים אש"ף, רובן ככולן בבל"ת אמיתי וגבבה ללא שום הגיון. וזה לא רק שם, ומה במאמריו האין סופיים של אדון לאור במוסף הספרותי של אותו העיתון בימי ו' למשל? קילומטרים רבועים של מלל שאין בו שום ממש.

אין מה לדבר. עצתך, אהוד, מקורית מאוד. וטוב אם יאמצוה רבים וטובים וזה במקום קריאה ברצינות באותם המקומות.

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן

עיר הפיז'אמות

חשוּב לכותבים:

כתיבת חווֹת דעת על כתבי-יד ועריכתם

בידי אהוד בן עזר

אני מקבל כתבי-יד לקריאה ולחוות דעת כתובה, כמובן תמורת תשלום. לאחר שאני קורא ושולח את חוות הדעת לכותב, והוא לומד אותה, באה פגישת פנים-אל-פנים ראשונה, בד"כ בבית קפה. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים, ספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. לעיתים חוות הדעת יכולה לשמש גם המלצה על כתב-היד בפני הוצאת ספרים.

בשלב שני אני מוכן לקבל לעריכה את כתב-היד [בקובצי וורד עברי או כאלה שניתנים להמרה לוורד. העריכה נעשית במחשב], וזאת באם כתב-היד כבר ראוי לעריכה ולהתקנה לדפוס.

באם עדיין אינו ראוי, אני מוכן לעבוד עם הכותב, אשר מקבל ממני הנחיות ועצות בעל-פה וגם בחוות הדעת, ואני מקבל שוב לקריאה את כתב-היד לאחר שעבד עליו ושיפר אותו. לעיתים נמשך תהליך זה חודשים ארוכים, לעיתים תוך היעזרות בספרי "סדנת הפרוזה". אני כבר לא מנחה סדנאות כתיבה אלא עובד, במידת הצורך, עם הכותב עצמו.

מחיר העריכה כולל ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתי מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל, ששמחות לקבל כתב-יד ערוך ומוכן לדפוס. התשלום – מחציתו לפני תחילת העבודה של העריכה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס.

עד כה ערכתי בתנאים דומים לאלה יותר משבעים ספרים ועבדתי עם עשרות כותבים.

לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:

benezer@netvision.net.il

חומר עזר: "סדנת הפרוזה", המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. בהוצאת אסטרולוג 2000. הכתובת לרכישת הספר: אסטרולוג. הוצאת ספרים. רח' אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה. טל. 03-9190957. פקס 03-9190958.

* * *

הפינה של ההוא מחלם

"באידיש לא בוכים"

באמונה

הרגוני נא הרוג –

אינני יודע במה אשמתי

או זכיתי מן ההפקר שמי

כיבדני בדוא"ל שכותרתו

ב"אידיש לא בוכים"

YOSEF בשם

אבל בשם כל הקדושים למה

אני לא מצליח לפענח את הג'בריש

הזה למרות שניסיתי במשך כמעט שלושה

לילות רצופים

ובמה כבודי אשם

שיוזף זה מודיע לי שישמח

לשמוע את הערותיי-שלי ישראל

הר; ובכן יש לי קודם לכל בקשה

אליך יוזף ספר לי ולקוראים

ולעורכיו הנבונים של מכתב עיתי

מה פשר "באידיש לא בוכים" ואיך

מפענחים את הדוא"ל הנ"ל?

שלך אהוד יקר

ושוב חג פסח כשר

ומועדים לשמחה וששון לכל ישראלי

ואידישיסט.

* * *

ס. נידח בן אימא מלודז': אצלנו בחלם היו מקליקים "השֵׁב" לאחר שכותבים לו באנגלית שאי אפשר לפענח את הכתוב ונא לשלוח בצרופה.

מת בלונדון שמעון צבר

[מכתב של משה מָחוֹבֵר ושיר של צבר שנשלחו, בין היתר, לאנשים בישראל]

Dear Friend,

With great sadness I must report the death of my dear friend Shimon Tzabar -- artist, poet, writer, political satirist and revolutionary, (together with other friends and members of his family, including his companion Judit Druks) witnessed his death at 21:06 earlier this evening (19 March). He was 81 years old. He died of pulmonary complications of a heart condition. Condolences to: Judit Druks:  j.druks@ucl.ac.uk>

Best wishes,

Moshe Machover

Shimon Tzabar

Intensive Care

My heart beats too slow.

My heart beats too fast.

My heart doesn't beat middling –

middling as life,

middling as the blood streams,

middling as the joy that flows,

as oxygen that goes in and out.

Middling is what it ought to be

in order to survive in good company,

to raise children.

My heart doesn't want to beat middling.

My heart wants to fly to the end of the world

like a bird.

My heart wants to swim under water

like a fish.

My heart is crazy, crazy and mad.

הודעה חשובה לבאים מבחוץ לבקר בעיר תל אביב

בתל אביב אין בתי שימוש ציבוריים ומי שבא לו, לילדיו או לאשתו להשתין או לחרבן יכול לחמוק פנימה לאחד מבתי-הקפה הרבים בהעמידו פנים שברצונו לשבת, או להיכנס לאחד הקניונים ששם יש שירותים מסודרים ונקיים. למי שבא במכונית – אין חנייה אבל יש פקקי תנועה. למי שהולך במדרכות, נא להצטייד בזוג עיניים מאחור בשביל האופניים ובזוג עיניים למטה בשביל החרא של הכלבים ובזוג משקפיים מקטינות כי עם החמסינים של האביב וחישוף הזרועות, הכתפיים השוקיים והשדיים – מתגלה שרוב הבחורות של תל אביב הוסיפו בין שניים לחמישה קילוגרמים על משקלן, ולא נעשו יפות יותר בחיוורונן דמוי קליפות הביצים. וגם יש מקומות במדרכות שבהן צירופים של וספות קשורות לעצים, מכלי זבל גדולים שהוצאו מחצרות הביתים, יחד עם קקה של כלבים, מכריחים אותך לרדת ולצעוד בכביש לצד המכוניות.

מה שטוב, חוף הים עדיין פתוח, רחב, חינם, וטרם נמכר. בילוי נעים.

נגה מרון

דיר באלקום! לַמדו אותם לקרוא!!!

אני מקווה שבין  קוראי כתב העת המצויין של הסופר הנידח אמצא שותפים לכלימה שאוחזת בי בכל שנה בליל הסדר. כאלה שמתביישים להיווכח שרוב בני משפחתם המורחבת ואורחיה אינם מסוגלים לקרוא משפט עברי כהלכה...

מסתבר שלא רק לקויי למידה ועולים חדשים אינם יודעים לקרוא עברית. גם צברינו החמודים והעוקצניים, גאוני המחשבים ומצטייני הפסיכומטרי, התקשו לקרוא בשטף משפטים אחדים ליד שולחן הסדר.

ושלא יספרו שזה מחוסר תקציב ומיעוט שעות ללימודי עברית ותנ"ך. הבעייה היא בשיטה: בכיתה התלמידים כמעט שאינם קוראים טקסט בקול!  בכיתות אלף ובית מקנים להם מיומנות ראשונית בקריאה בניקוד, אולם בכיתות הבאות הם קוראים בעיקר בעיניים: קריאה שנועדה רק לקליטת התוכן והבנתו, אך האוזניים אינן שומעות.

כך מפיקה מערכת החינוך דורות של תלמידים שחלקם מצטיינים והמערכת מתפארת בהישגיהם ברמה הבינלאומית. רבים מהם קוראים מצויין אנגלית, אך בקריאת שפת האם שלהם הם מתקשים. יתר על כן – הם אינם מכירים בעובדה שהם בעצם אינם יודעים לקרוא נכון.

האם יש משהו שאנחנו, קשישי הדור, עדיין יכולים לעשות כדי לשנות את המצב?

ברגע האחרון: "הילדות מברזיל"

סרטה המעולה והמדהים של נילי טל

אהוד בן עזר: "מומלץ בכל לב לראותו!"

בעקבות ההצלחה של סרטה "הילדות מברזיל" בפסטיבל "דוק אביב" יצא הסרט (90 דקות) להקרנות מסחריות החל משבת, ה-7 באפריל – בסינמטק תל-אביב, באוזן השלישית ובכל הסינמטקים בארץ.

אנחנו מכורים לנובלות לטינו-אמריקאיות, לאחרונה "עמק התשוקות" עם גבריאלה ספאניק. אחד הנושאים החוזרים בטלנובלות הללו הוא חטיפות של תינוקות וילדים, אבהוּת ואימהוּת בלתי ברורות, ופגישות מאוחרות ומעוררות דמעות. חשבנו שכל אלה הם לצורכי העלילות, שאין בהן מומחים גדולים יותר מכותבי הטלנובלות הלטינו-אמריקאיות, שעל כך העיד כבר גם גרסיה מארקס.

והנה, מתברר, מבעד לפריסמה של אימוץ תינוקות ברזילאיים בישראל – שהתופעה הזו דווקא אינה ייחודית לישראל מול ברזיל אלא היא חלק ממציאות קשה, נוראה, שבה אימהות ואבות מוכרים את תינוקותיהם וילדיהם, ילדים ממשפחות הרוסות או היעדר משפחה כלל, בנות שאילו לא נמכרו לאימוץ מי יודע מה היה עולה בגורלן. אם כי, בסרטה הדוקומנטארי המופלא של נילי טל, כאשר שלוש מארבע הבנות הישראליות מגלות ממש את משפחותיהן ואימותיהן בברזיל, ניראות המשפחות הללו אמנם עניות-למדי אבל הגונות, לא במצב של הידרדרות מוסרית. פשוט, אנשים קשי-יום שאין להם שום סיכוי להיחלץ ממצבם החברתי הדפוק.

נילי טל לקחה ארבע בנות ישראליות מאומצות, שתי תאומות, בת אחת שגודלה בידי אם חד-הורית שגם הצטרפה למסע, ועוד בת אחת שבאה לבדה, איילה-כריסטינה הבלונדית המתולתלת, והיא אולי כוכבת הסרט כי היא "משחקת" את עצמה ואת לבטיה לפגוש את אימה הביולוגית בצורה מדהימה. היא אומצה בגיל שנתיים וחצי, יש לה זיכרונות עמומים מאחותה, והיא גם דוברת פורטוגזית בזכות אומנת פורטוגלית שהיתה לה בבית משפחתה בישראל, ואולי ההורים המאמצים עודדו בכוונה את ידיעתה בשפה הזו, שפת אימה, שאותה לא זכרה כלל מילדותה המוקדמת.

 פשוט לא להאמין כיצד סרט דוקומנטארי מעביר לצופה את החווייה בזמן אמת, כאילו המצלמה כלל אינה נמצאת ואינה מעורבת בנעשה מולה.

אצלי הדמעות חנקו בגרון לא פעם ולא פעמיים, המיסתורית ממש דמעה. ואלה אינם ריגושים זולים. חס ושלום. הסיפור כל כך חזק, אמיתי, קורע לב אך לא משפיל איש, ובוודאי שלא את ארבע הבנות שחשפו את עצמן בגילוי לב והשתתפו במסע הגילוי שתוצאותיו כלל לא היו ידועות מראש. לא הרגשנו איך תשעים הדקות חלפו, זמן של סרט מלא.

מומלץ, מומלץ, מומלץ. לוח ההקרנות מצורף לגיליון. הסרט ראוי לכל פרס.

ברגע האחרון: המכירה הפומבית של כריסטיס במלון הילטון בתל אביב

מאז עזב בית המכירות הפומביות סאת'ביס את הארץ ואת הבית היפה שחידש בשדרות רוטשילד פינת יבנה, נותר בַּשטח בית מכירות בינלאומי אחד, כריסטיס, המקיים את פתיחות תצוגותיו במלון הילטון בתל אביב. וכך היה גם במוצ"ש אתמול, עם עם רב וכיבוד מרשים, וכמובן כשר לפסח.

כבר הזכרנו את האימרה המיוחסת לאלתרמן, ושאולי גם שלונסקי לקח בה חלק: "אפשר לרמות את בני האדם, אבל לא את בני המעיים!" – וכוחה יפה גם לתצוגות המרהיבות של המכירות הפומביות. בחללי התצוגה הראשונים אתה רואה תמונות בגודל קטן עד בינוני, ולעיתים רחוקות גדול, של ציירים מתים – ומחיריהן מגיעים עד 300,000 דולר. אך ככל שאתה מתקרב לחללים האחרונים, של האמנות הישראלית המודרנית ושל הציירים שרובם חיים עדיין – הרי ככל שהבדים גדולים יותר, ורובם ענקיים, כן המחירים נמוכים יותר, מ-3,000 עד 5,000 דולר, כמעט הוצאות הייצור של פס השפריצים הללו.

אנחנו היינו לוקחים הביתה, במחירי מציאה, שתי תמונות: "בגדת התעלה" של לסר אורי משנת 1912, המורכבת מארבעה גופים: גוש עצי-יער, שורת סירות, תעלת מים ומעל כל אלה בצד שמאל פיסת שמיים. והכול בצבעים אירופיים כהים, בטשטוש מה, ברגישת מופלאה. ממש מאסטרפיס. המחיר בין 20,000 ל-30,000 דולר. שווה כל דולר ואפילו קצת יותר. ובייחוד שאפשר לתלות אותה בסלון ובהנאת חושים גמורה.

התמונה השנייה היא "סירות מפרש" מאת יששכר בר ריבק, במחיר זול במיוחד של 3,000 עד 5,000 דולר. בלב התמונה מפרש של סירה בגווני אדום לבן כמו לב פעור ומרגש מאוד. ממש מציאה.

עוד ציינו לעצמנו צילום של עדי נס שמגיע עד 15.000 דולר, גבוה יותר מרוב הבדים הענקיים של האמנים הישראליים המודרניים שסביבו. צילום לילה של ים שחור וקבוצת חיילים במים עם נשק אחד וצוללן אחד שיוצא מבגדיו השחורים, ועליו מרוכז האור כמו בציור של רמברנדט, וממנו התמונה כולה מוארת.

ויש גם כמה ארדונים מוקדמים, ללא המאנייריזם המעצבן של מרבית ציוריו הידועים.

שעות התצוגה, בקומה התחתונה של מלון הילטון בתל אביב: 8 באפריל מעשר בבוקר עד שלוש אחה"צ. 9 באפריל מאחת-עשרה לפנה"צ עד תשע בערב. 10 באפריל מעשר בבוקר עד שלוש אחה"צ. ובאותו יום שלישי, 10.4, משעה שמונה ושלושים בערב, תתקיים המכירה הפומבית של יצירות האמנות הללו מהמאות ה-19 וה-20.

חידון "חדשות בן עזר" לקראת יום העצמאות

מי מבין הסופרים דלהלן קיבל את פרס ישראל לספרות?

חנוך ברטוב

מאיר ויזלטיר

סמי מיכאל

נתן שחם

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,408 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה

באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי הדפסתם!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל