חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 234
תל אביב, יום חמישי, כ"ד בניסן תשס"ז, 12 באפריל 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: 28 שנים מאז נדרס משה נתן, רשימה של אהוד בן עזר
בעיתון "דבר" מיום 9.3.1979. // אלישע פורת: נדרים קטנים.
משה דור: כאילו / שטות נוספת למאגר השטויות / הוי כינרת שלי / גם זו נחמה / ניסים ונפלאות. // אליהו הכהן: "משה בתיבה".
דן בן-מרים: פנינה הרטיטה אותי. // יוסף עוזר: ערכה של השירה.
יוסי גמזו: שְׁלַח לָאִשָּה פְּרָחִים עַכְשָיו.
יעקב זמיר: על התועלת שבדריסת הולכי-רגל.
יוסף דוריאל: החזרת גלעד שליט תלויה רק בנו.
אורי הייטנר: בשולי פסח תשס"ז, א. האם הסיגריות היו כשרות לפסח?
ב. "עמית או טורף" נוסח יוסי שריד.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים וחמישה, "כּוּל שִׁי טַיֵיבּ. חוואג'ה סקנדר הוּוֶא בִּגוּל קומנטוחֶס וסית שיינע-בשה היֶי בִּתְגוּל קישמִנטוחֶס!"
אורי פז: הנאורות האבודה של ח"כ עזמי בשארה.
28 שנים מאז נדרס משה נתן
עכשיו נוסע משה נתן
רשימה של אהוד בן עזר
בעיתון "דבר" מיום 9.3.1979
עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים, במרפק קפוא מתאונתו הראשונה, ולבוש מעיל-של-מירדפים, הוא רודף אחר סרט קולנוע חדש, שבו אולי מראים כיצד הוא נדרס בתאונה מקרית בבית-קולנוע נידח בעולם של רפאים ובהשתתפות טובי הכוכבים, שהם גיבורי חלומותיו מילדות במעברת יד-המעביר, שחשבונה-שלו, שחשבונו-שלה, עם תל אביב לא נסתיים עד שלא נהרג בגלגלי אוטובוס קו עשרים וחמש, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, חיי הולך-רגל עירוני מתמיד בין תחנות של ידידים תרבותיים.
הוא מת צעיר אפילו מברנר, אשר אחר מותו התחקה בג'יפ צבאי עם נהג ורשמקול כשהם נוסעים מזקן לזקנה בארץ הזיכרונות של אחרוני העלייה השנייה, במשך חודש, חודשיים, אולי חצי-שנה, של עריכת משפט אל משפט בסכין-גילוח, עם טכנאים עצבניים, באולפן גלי צה"ל, בתוכנית-רדיו שטרם היתה כמותה, מעשה ידי נער בולגרי אגוצנטרי ויפה-עיניים.
עכשיו נוסע משה נתן אל העולמות הבדויים אשר בהם היה חי בחייו. עכשיו נעשה גופו חסר-מציאות כשם שבהיותו מציאות הוא ערג אל היפוכה וחי בבדות, באותו עולם-ביניים של מחוזות התיאטרון, הספרות והקולנוע, שהם לא רק בגדר תחליף-לחיים אלא גם מעין ראי-למוות ולהתנסות חושנית בו, על הסף. תמיד על הסף. ועכשיו הוא נופל אל תהום של שיכחה, כשם שבחייו החל נופל, לבסוף, אל תהום של אושר.
לבוש מעיל של מירדפים הוא נופל בראשונה אל תהום מצוקי סידנא-עלי, חוזר אל נחלי הדיו ואל תעלות הדם, אשר בהם כתב את "המלחמה על ירושלים"; כתב בחדרו, רחוק מן הקרב, שקדן והיסטרי, סיפור של ניצחון והרג, תפאורה של מערכה של מקריות אכזרית בנוסח הרם של "מלחמה ושלום" המבקש להראות שההיסטוריה חזקה מכל מצביאיה, כתב בן-זקונים ברי"ש מתגלגלת ובלמ"ד עמום של בולגרים וכעכים.
עכשיו נוסע משה נתן אל ארצות האופל אשר עימו הזדהה וממנו פחד. אל המחוזות אשר בהם כמו בסרט-קולנוע – הוא היה הרוצח והנרצח גם-יחד; הוא היה חי ב"הנסיכה האמריקאית", ב"בדם קר", בברנר, והמשותף לכל אלה היה מיתוס מוות, מוות שבא ברצח, רצח שמתרחש ונודע לנו כמו במחזה – עם לייטמוטיב והרבה תפאורה ויסוד דוקומנטארי שנעשה תיאטרלי, וחיים שהם מעין נשף של מסיכות עם רוצח אמיתי שמסתתר ביניהן. וקינאה סתמית, עמומה ואפלה, רובצת לפתחו של כל מה שהוא בהיר ומאושר והיא זוחלת לרוצחו והיא אף רוצחת אותו לבסוף, כמו את קנדי, וכל זה נתרחש בדמיונו של נער-מעברה תאב-דעת, בחור נקי ואקלקטיקן, שהפך עצמו בהתבגרו לכל מה שנתקנא בו בנעוריו, והמשיך לקנא ולהעריץ באחרים את עצמו ולחיות את חייו באמצעותם.
עכשיו סובב-נוסע משה נתן בעולם כשהוא מתבונן בנו מן הצד האחר של האקרן, מן הסוף להתחלה; בחלל-זיכרוננו הוא שט במרפק קפוא ובשיער-שיבה ובבגדים תוצרת-חוץ מן האופנה האחרונה. אולי היה כבר מזמן חותר אל אובדנו? אולי אובדן היה חותר בו, חותר אל בן-דמותו? בן-אדם קאפריזי, שאפתן ואוטודידאקט – שרצה וגם יכול היה להרשות לעצמו לחיות שנה בפאריס – נדרס בשנה הזו ברחוב ברודצקי בסצינת גלגלים מקרית כשבמוחו הצרפתית אשר למד לקראת נסיעתו וכל סבכי-חיי, אשר בהם טייל בין הצגות, ספרים, סרטים וידידים עד שהגיע אל תלולית החול האחרונה שעטפוהו בה זרי פרחים כחתונת-דמים שלו ושל עצמו והוא שוכב מונח מתחת לחופת תפילה שנאמרת בנוסח ספרד.
עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים.
*
את משה נתן היכרתי לראשונה בשנת 1963 כאשר יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" ב"ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד". באתי למערכת "במחנה" לפגישה עם העורך יצחק ליבני, שישב בבניין המערכת בפינת רחוב קפלן ודרך פתח-תקווה, כדי להציע שיראיינו אותי על הרומאן. לליבני היה כבר אז חוש מפותח להבחין בין סופרים חשובים ללא-חשובים, והוא קרא לחייל-כתב של השבועון, משה נתן, כדי שיטפל בי, ויצא מן החדר; ואני יכול לומר בביטחון שזו היתה גם ההתייחסות היחידה שלו אליי כסופר במשך 44 השנים שחלפו מאז, כי הוא הריח מיד שאני לא הטיפוס שיכול לספק לו את הסחורה הסנובית של התחככות ב"צמרת" הספרותית.
לא עברו שתי דקות וגם החייל הצעיר ויפה העיניים, במדים – יצא, בבקשו ממני לחכות לו כי מיד הוא חוזר. חיכיתי חמש דקות, עשר, רבע שעה, כי חשוב מאוד היה לי שידעו שספרי הראשון יצא לאור – ורק אחרי חצי שעה או יותר קמתי ויצאתי מהמשרד הריק.
לאחר שבועות אחדים התפרסמה ב"במחנה" ביקורת קטלנית על "המחצבה" מאת דוד ויינפלד, שחתם בשם בדוי, ד. כרמי, כחלק משירות המילואים שלו, ביקורת שבה קבע כי עורכי "הספרייה לעם" היו כנראה בחופש כאשר אושרה הוצאתו לאור של הרומאן. לימים עשינו יחד סוף-שבוע בסיני בהרצאות לחיילים, ודוד התנצל בפניי מבלי שביקשתי זאת ממנו ומבלי שהזכרתי כלל את ביקורתו הנבזית.
לאחר שנים לא רבות שבתי ופגשתי את משה נתן בביתו של יהושע קנז. משה נשבע לי כי לא היתה לו שום כוונה רעה בכך שהסתלק ממני אלא שיצחק ליבני היה מטיל עליו עוד ועוד עבודות וזו היתה דרכו להוריד מעליו את הנטל העודף.
התיידדנו בעירבון-מוגבל, בעיקר בזכות יהושע קנז שהיה ידיד של שנינו והיינו נפגשים בביתו, בחבורה, בעיקר במוצאי שבתות. (לאחר שמשה נהרג, ויהושע חזר מפריס, לא חודשה המסורת כי היתה הרגשה, לפחות לי, כי מרגע שנתכנס כולנו בחבורה – תחל רוחו של משה לרחף בינינו, וגם ידענו בדיוק מה יאמר ועל מה יתלונן). משנת 1966, שבה עברתי לגור בתל-אביב, ועד שנת 1979 שבה נהרג משה נתן, היינו מתראים לעיתים קרובות. משה היה אז חסידו ומפרשו הגדול של ניסים אלוני, ולא הסתפק בביקורות אלא היה יושב באולם מרגע שהחלו החזרות על כל מחזה חדש, וכותב אחר-כך בעיתונו "מעריב" מאמרים או כתבות על פני עמודים רבים ודחוסים שבהם גם עקב אחר כל השינויים שערך אלוני בטקסטים שלו מחזרה לחזרה.
פעם אחת העלה אלוני מחזה חדש כאשר משה נתן היה בחוץ-לארץ ולא ליווה את העבודה עליו בכתבותיו. ההצגה הצליחה יותר מקודמותיה משום שהפעם כתבותיו הארוכות של משה ב"מעריב" לא הפחידו את הקהל מללכת לראות את אלוני.
במשך כל השנים הללו, שבהן היה עיתונאי תרבות וספרות מן הצמרת, הקפיד משה שלא לכתוב מילה עליי ועל ספריי אף כי קרא את כולם והיו לו הערות רבות; וכאשר הזמינו אותי להרצות בפו"ם על הערבי בספרות העברית, והוא בא עם יהושע ונילי (פרידלנדר), כאורחיי, הוא הקפיד לומר לקהל הקצינים שלא צריך לקחת ברצינות את האבחנות שלי ואת ההסתמכות שלי, בין השאר, על ספריו מוֹיְשֶׁה שְׁמִיר.
בשנת 1968 הופיע ספרו הראשון והיחיד-בחייו של משה נתן, "המלחמה על ירושלים". משה קנה בשעתו את עולמו בכתבות ענק ב"במחנה" על גיבורי פעולות התגמול. הניסיון שקנה בכתבות האלה, מבלי שהשתתף בפעולות עצמן, עמד לו כאשר כתב את "המלחמה על ירושלים", והוא זכה גם שיהושע קנז יערוך לו את ספרו במחווה של ידידות. הספר היה לרב-מכר, ובצדק. זה היה אולי הספר הטוב ביותר, ספרותי אך גם דוקומנטארי, מבוסס על הצלבת עשרות עדויות – שנכתב על מלחמת ששת הימים, כאשר הזירה היא ירושלים.
אבל איש לא כתב על הספר בעיתונים. משה היה בהיסטריה. שוב עלה גם רגש הקיפוח של הנער ממעברת יד-המעביר. מה יהיה? וכמובן פונים לחבר, אליי, שכתבתי אז מדי שבוע כשתיים-שלוש ביקורות על ספרים חדשים כמעט בכל המוספים הספרותיים, כי מזה גם התפרנסתי. וכמובן שכתבתי, ב"משא" של "למרחב", מאמר גדול שניתח את הספר וגם שיבח אותו מאוד, ובצדק, ולא מפני שהיכרתי את משה מחברו, אלא מפני שמאז לימודי הפילוסופיה הכללית באוניברסיטה הירושלמית אני חי לפי תורת המוסר של קאנט, האומרת שעליך לפעול כך שכל מעשה ממעשיך יוכל להיות גם לחוק כללי, ואין לפעילותך המוסרית שום קשר לתגמול, לתועלת, למצווה דתית או לכל הכרת תודה אחרת. ולכן מצפוני שלם עם מעשיי גם כאשר מחרבנים עליי (ורק המיסתורית טוענת נגדי שאני לא מספיק אסרטיבי).
לבסוף נהרג משה בתאונת דרכים טיפשית ברמת-אביב, אוטובוס קו 25 דרס אותו לא רחוק מדירתו, שאותה קנה בתמלוגים שקיבל מן "המלחמה על ירושלים". הוריו הזקנים גרו בדירת שיכון קטנה לא רחוק משם, ובפעמים הנדירות שהזמין אותנו אליו (בדרך-כלל היינו נפגשים בביתו של יהושע קנז), היה מחביא מפנינו את הוריו בחדר סגור כי התבייש בהם או חשש מפני הבדלי המנטאליות כאשר יפגשו אותנו. הוא היה בן יחיד, בן זקונים, רווק.
יהי זיכרו ברוך.
ההספד שכתבתי על משה (במקור עם תמונתו בשעת כתיבה) שב ונדפס לימים בכתבה ארוכה ויפה מאוד של גבי אלדור במקומון "העיר". אינני זוכר את התאריך המדוייק אבל זה היה בתקופה ש"העיר" היה עדיין עיתון רציני ומעניין.
* התוספת הזו נכתבה באפריל 2007.
אהוד בן עזר
אלישע פורת
נדרים קטנים
אֵלּוּ הֵם רַק
נְדָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי
נוֹדֵר לְעַצְמִי כְּגוֹן
לִפְקֹד אֶת קֶבֶר
אֲבִי בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי.
כְּגוֹן לָרוּץ בָּעֶרֶב
אַחַר מְעוֹף הָאֲנָפוֹת
אֶל מֶרְחַקָּן, לִהְיוֹת
שׁוּב יֶלֶד מִתְנַשֵּׂא
אֶל מִגְדָּלָיו. לְהִתְמַלֵּא
מֵרֵיחַ חֹשֶׁךְ מִתְקָרֵב
מִלֹּבֶן הֲדָרִים פּוֹרְחִים.
אֵלּוּ הֵם רַק
דְּבָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי
חָפֵץ לְעַצְמִי כְּגוֹן
לִנְדֹּר עוֹד וְלִנְדֹּר
עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחִי
לְהָקִים אֶת הַמֵּתִים.
עין החורש, קיץ 1973
* * *
משה דור
כאילו
נס גדול היה פה – ודווקא לא בחנוכה אלא בחול המועד של פסח. אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו ביצע המחבל מקלקיליה את זממו – גם אנשי השב"כ הם בשר ודם, ואפילו אנחנו אסירי תודה להם על מניעת זוועות אין קץ, עלינו להבין שאין ביכולתם להבטיח סיכול גורף של כל מזימה רצחנית של הטרור הפלסטיני – והיה מתפוצץ במשאיתו עמוסת חומר הנפץ וחומרי הָרֶסֶס במרכז תל-אביב. משום מה, לאחר ששוטט במשאית ברחובות העיר, חזר לקלקיליה, ושם, בגלל איזו תקלה טכנית, התפוצץ המיטען.
אבל מה שברור, ברור. התוכנית הנפשעת הזאת נרקחה על ידי הזרוע הצבאית של חמאס. והמתאבד-בכוח נשא תעודת זהות ישראלית שזכה בה בגלל "איחוד משפחות". ולמשאית היו לוחות זיהוי ישראליים. ותעודת הזהות הישראלית ולוחות הזיהוי הישראליים היקנו לו חופש תנועה שאחרת לא היה נהנה ממנו.
אם מתאמצת הזרוע הצבאית של חמאס לערער את ממשלת האחדות הפלסטינית מצד אחד, ולהשליט, מצד שני, מחדש אווירה של טרור בלתי מרוסן נגד ישראל בשטחיה שבתוך הקו הירוק על כל התוצאות הבלתי-נמנעות שיהיו כרוכות בכך, אין ספק ששום מחוות הומאניות של מדינת ישראל לא יעצרו בעדה.
אינני חוזר בי מהשקפתי שהפיתרון לסיכסוך הדו-לאומי אינו יכול להיות אלא פוליטי. ישראל חזקה היא יסוד מוסד בכל הֶסְדֵּר, אך אל הכוח חייב להילוות המוח. אי לזאת צריך השימוש בכוח להישען על סיועם של השכל, הבנת המצוקות של הצד שכנגד, לימוד הלקחים הנכון והתפיסה האסטרטגית-היסטורית הרחבה.
אבל אם מתעוררת הנחיצות למנוע מאויבינו בנפש להשתמש ברצוננו הטוב כדי להכות בנו ללא רחם, יש לעשות זאת. ואם יש בתוכנו "לבבות שותתי-דם" – הרשו נא לי להשתמש בתרגום עברי של ההגדרה האמריקנית הידועה – הנפעמים רק מֵעֱנוּת שכנינו ומתעלמים דרך קבע מהַכֵּנוּת של יסורינו שלנו, נאלצים אנשים כמוני להפנות להם עורף. זה איננו עושה אותנו למעריצי מתנחלים, לאומנים, משיחיים ושאר ספיחים של ימין קיצוני ושוליים מטורפים, וכמובן לא לשפוּטים של תחמנים העושים מעשי זימרי ומבקשים שכר כפינחס. אנחנו רק נזקקים לפרפראזה של סיסמתו ההיסטורית של דויד בן-גוריון, אשר על-פיה יש להילחם בספר הלבן כאילו לא היה היטלר ובהיטלר כאילו לא היה הספר הלבן.
שטות נוספת למאגר השטויות
ידידי פוצ'ו אמנם ביקשני להניח לסופר הנידח, אבל למרבה תוגתי עלי להתכחש לבקשה זו, שכן הנידח, השופך ללא הרף קיתונות של שופכין על יריביו הפוליטיים, היפנה במכתב העיתי האחרון זרזיף של מי ביוב גם לעברי וגם סטר, על דרך המטאפורה, על לחיי. אילו נמניתי עם קדמוני הנוצרים, הייתי מפנה לנידח את לחיי השנייה וגם מפציר בי שיזרים אלי עוד קילוח מַפְרֶה מן הג'ורה הפתח-תיקוואית שלו. אך לא כזה אני, מה עוד שנוכחתי לדעת שכל דברי הכיבושים האבהיים – אני בוגר ממנו בארבע שנים – שאני מְעָרֶה על אוזניו אינם מְסַבְּרִים אותן.
בתגובתו המיידית על הקטע המוקדש לו בטורי – מיידית, כי הוא משתמש בזכויות-היתר שלו כעורך להגיב לאלתר על מה שמגיע אליו בדוא"ל ולא להמתין לגיליון הבא כמו סתם אורח-פורח מסוגי – חורץ הנידח את דיני לשבט מכמה וכמה נקודות-ראות.
אל"ף, "אינך מבין דבר וחצי דבר בטיב האיזור שבו אתה חי," וכיוצא בכך בסיכויי השלום באיזור הנ"ל.
בי"ת, "אתה ממשיך לשפוט הכול מתוך התנשאות יודעת-כל, והכל נובע מעמדתך הדוגמאטית שמקורה הוא כנראה בצד השמאלי-הוותיק של המפה הפוליטית ושל מחשבתך, עמדה שאינה מניחה למציאות להפריע להטפותיה ההזויות הרואות תמיד אותנו כאשמים בהיעדר השלום."
גימ"ל, "כל שאר השטויות שאתה כותב על הקשרים כביכול בין אהוד א' לבין אהוד ב' אין להן על מה לסמוך," וזאת מפני שהנידח אינו מכיר כלל את מר אולמרט ולא נפגש אתו מימיו, לא כתב לו ולא דיבר איתו.
דל"ת, "דבריך החשדניים על אודותיי, גם אם נאמרו בנימה של הומור, מעידים עליך ולא עליי."
ובכן, הח"מ הוא גם בור ועם-הארץ, גם מתנשא ודוגמטיקן והוזה בהקיץ, גם כותב שטויות וגם חשדן חולני, לא עלינו פרנואיד. ואם אומנם יש נצנוץ קלוש של אור בחשיכה, היינו "נימה של הומור," אין בו כדי לגרוע מאימת הפסיקה לגביי, שאחריה אולי לא נותר לי אלא להסיק מסקנות אובדניות, ואז ייתוֹסֵף לנזר הקוצים שעל ראשי הקרח גם דיכאון סופני בצד שיגעון-הרדיפה החשדני.
בתל-אביב של פעם היו פוטרים את כל הגבָבָה הזאת במילה אחת: בבל"ת. ואם הייתי נדרש ללשונו העממית של הנידח, הייתי אומר לו בפשטות: אל תזיין את השכל.
ודאי, אין תופסים נידח על נידחותו. ואם עסקינן בפסיכולוגיה, חוששני שגם חובב כמוני אינו יכול להתחמק מהמסקנה, שהתרפקותו של הנידח על ראש ממשלתנו (תמיכה של מאה אחוזים מצד הנידח במציאות שבה אהוד א' נהנה רק משני אחוזים של תמיכת הציבור) מעידה על נפש הוזה המתעלמת לגמרי מהממשות המפריעה. חי לו נידחנו בעולם קסום ששעריו מוגפים בפני "השטויות" של הריאליה הניקלָה וטוב לו במלאבֶּס שלו הדמיונית, שכמדומה לא הגיח מתוכה עד עצם היום הזה, כפר ציורי על גדות הירקון, שבה משגלים הכול את הכול, ובייחוד האיכרים את המשרתות הערביות.
אכן, אילו היה לאהוד ב' הומור זה היה סיפור אחר. אבל אין, כנראה, לסופרנו הנידח אף לא קורֶט של בדיחות הדעת, ואם היה לו משהו מעין זה, הנה אָבַד לו במרוצת מאבקו המר על הַכָּרַת המימסד הספרותי והמו"לי. כי מה פתאום הוא מנופף, בחוּמרה תהומית כזאת, בעובדה שאינו מכיר אישית את אהוד א'? וכי טענתי באמת ובתמים שהוא חברו הטוב וכי אין יום שאינם משיחים זה עם זה בטלפון או מחליפים מסרים באי-מייל? לצון חמדתי לי, נידחי הנחמד, לצון. הרי לא חשבת שאתדיין אתך ברצינות בנושאים התובעים, קודם כל, מוח צלול ולשון נקייה. מזה כבר נואשתי לפני מכתבים עיתיים רבים, שבהם הגדרת אותי ושכמותי, אם בעקיפין ואם במישרין, כמשת"פים של חמאס ונסראללה, ובאחרונה גם של עבדאללה מלך סעודיה, החותרים תחת המוראל הלאומי וכל תשוקתם היא לקרקר את חומות ציון הנבנית ולהוריד את שער הנדל"ן בארץ קודשנו. עייפות החומר, רֵעִי כאח לי. משום כך לא אתפלמס אתך על אודות מה שאתה כל כך רוצה שאתפלמס אתך.
ליצן אמריקני אחד אמר: "אינני יודע בדיחות, אני בסך הכול מתבונן בממשלה ומדווח על העובדות". אבל הוא לא הכיר לא את אהוד א', ולא את אהוד ב'. מזלו האיר לו – אין ספק בכך.
הוי כינרת שלי
מי שראה את צילומי הזוועה של מה שעשו אחב"י לחופי הכינרת במרוצת חול המועד, בוודאי התפלץ לבו בחזהו.
באו, ראו, מִינְגְלוּ והחריבו. תילי אשפה שאין להם סוף נשארו אחריהם. בסיור שערכו נציגי משרד הפנים והרשויות המקומיות – כך מדווחת העיתונות – בחופי צפון-מזרח הכינרת, הם צפו במיפלס זיהום החופים שהגיע לשיאו... ואם לא די בכך, חלק מהנופשים השחיתו את המיתקנים בחופים, עקרו אסלות, גנבו את הכיורים והרסו את מערכות החשמל.
מאיפה צמחו לנו "הישראלים היפים" הללו? איזו תרבות הם מייצגים? האם הם באי-כוח ראויים של התיירים שלנו שבתי-מלון במדינות שונות בעולם התלוננו על עיי החורבות שהותירו בשובם ארצה, ועל כך ששלחו ידם ברכוש לא להם ומילאו בו את מזוודותיהם ותיקיהם?
אילו היו מחנכים אותם –אומרים לנו אי אילו פדגוגים – לא היו נוהגים כך.
מי יחנך אותם?
המורים השובתים על-שום שנדחקו בחברה הקיימת לתחתית הסולם מבחינת השכר, ובמקום שיכבדו את מקצועם מְבַזִּים אותו בעלי הַמֵּאָה, שהם גם בעלי הדעה, בראש חוצות?
למי יש תשובה על קושיה זו?
גם זו נחמה
תאוות הבצע של חטופי איראן שחזרו לבריטניה ועתה הם מבקשים למכור את סיפוריהם – וחלק כבר מכרו – לתקשורת בעבור סכומים נכבדים.
במה הם כה מתגאים?
אינני דן אותם, כי אינני יודע כיצד הייתי אני מתנהג אילו הייתי אחד מהם ונופל בשבי האייאטולות, אבל ברי לי שלא הייתי מתרברב בהתרפסותי לפני שוביי ובצייתי לתביעותיהם לשקר ברדיו ובטלוויזיה כדי לצייד את האיראנים בחומר טוב לתעמולתם.
בבריטניה מתחוללת סערה ציבורית עזה שתופסות בה מקום בולט משפחות החיילים הבריטיים שנהרגו בעיראק ובאפגניסטן. שר ההגנה הבריטי שפִישֵׁל בגדול בהתירו את הראיונות המשולמים מפרפר עכשיו כדג ברשת.
ואני, אכזר שכמותי, רואה את הקולות ונהנה. לא רק אצלנו הטיפשות והחמדנות חוגגות.
גם בארץ שבה שרים כבר מאות שנים "מישלי, בריטניה, בגלים / לעולם, לעולם, לעולם לא יהיו הבריטים עבדים."
גם זו נחמה.
ניסים ונפלאות
אירע לי תמול-שלשום שנסעתי מתל-אביב לאן שנסעתי בפתח-תקווה (כן, זו של הנידח) וחזרתי משם למכורתי.
ביוצאנו מתחומיה העירוניים של אֵם המושבות נכנסנו לעיה"ק בני ברק תובב"א. שם קלטה עיני הצופה מבעד לחלון המכונית לא רק את המוני החרדים לובשי השחורים אלא גם שלט ענקי שהכריז, כי בעזה"ש ייבנה במקום מסויים בית כנסת על שם איזה צדיק "עושה נפלאות".
אינני יכול לקבוע בבירור שהצדיק והקדוש דנן עודנו חי – הוא נוטע את יתדותיו בק"ק בעלת שם מזרח-אירופי שלא נקלט בתודעתי העמומה – או כבר ממלא את פיו בבשר הלוויתן בישיבה של מעלה, אך אינני מסופק בהיותו עושה נפלאות. כדאי לכמה ממנהיגינו, הנוהגים לעלות לרגל לגדולי הדור התורניים, להתעניין בו ובבית הכנסת שייבנה (מי יודע, אולי ארקאדי יתרום) היכן שייבנה. זה יוסיף להם נקודות במרוציהם השונים.
ונזכרתי בכתבה גדולה שפורסמה לא מכבר ב"ידיעות אחרונות" בשם "רבי סופרסטאר". הסופרסטאר הוא הרב חיים קנייבסקי נ"י המתגורר אף הוא בבני ברק. העיתון מציין את צניעותו המופלגת של הרב המתבטאת גם באורחות חייו ומגוריו והדבר הזה דווקא מצא חן בעיניי החילוניות. "הוא נחשב במשך שנים," מתמוגג העתון אדיר-התפוצה, "לאחד הרבנים הבולטים של המיגזר החרדי. פאפאראצי רודפים אחריו לכל מקום. אלפי מאמינים מחכים למוצא פיו, והסיפורים על הניסים הגדולים שהוא מחולל עוברים מפה לאוזן בסמטאות בני ברק. עכשיו חצרו של הרב חיים קנייבסקי הופכת למקום בילוי מועדף גם עבור סלבריטאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים חילוניים למהדרין. 'אני אתיאיסט בענייני הברכות והמופתים, אבל אצלו זה משהו מיוחד,' אומר אחד מחסידיו, 'אני פשוט רועד ממנו, מאז הבעל שם טוב לא היה כזה דבר.'"
הארכתי בגלל כוונות טובות. מדוע מתרכז שמעון יקירנו רק ברב עובדיה בדהרתו אל הנשיאות? למה לא ייגש אל הרב קנייבסקי – הוא לא זקוק לניסים? ומה על שר הביטחון? ועל אחת כמה וכמה, מה על שר האוצר, ומה על מי שמינה הן את שר הביטחון והן את שר האוצר? הוא לא צריך איזה שניים, שלושה ניסים בריאים?
ואל נא תטעו בכתובת: הרב חיים קנייבסקי שליט"א גר ברחוב רשב"ם בבני ברק, אבל באותו רחוב עצמו מתגורר גם – לא, לא בבית דל שהזכיר לכתב העיתון את סיפורי צ'ארלס דיקנס – האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר. אולי גם האדמו"ר עושה נפלאות. אינני יודע, כי לא קראתי ולא שמעתי על כך,
אז לכו על בטוח, וגם תהיו בחברה טובה – ח"כ סילבן שלום (ליכוד) ורעייתו ג'ודי ניר-מוזס-שלום (היא מן הסתם מתקבלת אצל אשת הרב, הרבנית בת-שבע), מפכ"ל המשטרה היוצא משה קראדי, השר להגנת הסביבה גדעון עזרא, יורם גלובוס, העיתונאי מוטי עדן ומאמן הכדורגל אורי מלמיליאן.
לכו, לכו, לא תתחרטו.
* * *
לידידי היקר משה ד',
חוש ההומור המיזאנטרופי שלך בפולמוסיך איתי אינו מצליח לשעשע אותי ולפעמים נדמה לי שהוא קרוב יותר לחוסר טעם ולגסות נפש מאשר לשנינות (וזו, משה, אינה רק דעתי) ולכן לא אמשיך בוויכוח איתך.
אהוד ב' מה-2% גם בשם אהוד א'
אליהו הכהן: "משה בתיבה"
אהוד שלום,
לשאלה שהפנית אליי:
השיר "משה בתיבה" נכנס לזמר העברי בעקבות הַמְחָזָה לילדים של הסיפור המקראי על הולדת משה והנחתו בתיבת גומא על היאור (שמות פרק ב').
מילות השיר מיוחסות לקדיש יהודה (לייב) סילמן, הפזמונאי ואיש העלייה השנייה. שיר זה מאפיין את תקופת המעבר בזימרה הארץ-ישראלית בין השירה המלעילית והמלרעית: בגני הילדים שרו את השורה הראשונה "דומם שטה תיבה קטנה" בהטעמה המלעילית האשכנזית, ואילו בשורה השנייה –"ובתיבה משה הקטן" – שרו בהטעמה הספרדית, כלשון השפה המדוברת. אם תבקש [אני מבקש, בשם הקוראים!!!] אוכל להרחיב בעניין הזה, וגם בתרומתו של סילמן לשעטנזים כאלה בזמר העברי.
השיר "משה בתיבה" התפרסם במקראות לבתי הספר, ובחוברות הדרכה לגני הילדים. אינני יכול, לצערי, לבדוק כרגע באלו מקראות פורסם כי את אוסף המקראות העבריות שלי (משנת 1789 ועד הקמת המדינה) העברתי לפני שנים למרכז לוין קיפניס לספרות ילדים.
השיר לא מופיע באסופת שיריו של סילמן "לכו נרננה" שראתה אור בתרפ"ח. במשפחתו של סילמן לא מצוי כתב-יד של השיר.
הלחן המוכר והמושר אינו זה של נסים נסימוב, כפי שציינה עידית פז, וגם איננו מקורי כפי שהעריך משה ברק ("חדשות בן עזר" 233). הלחן הוא לחן עם רב שנים הנושא עליו תווי היכר רוסיים. בלחן זה הושר בגולה וגם בארץ, עוד לפני למעלה ממאה שנה, אחד משירי הערש העבריים הראשונים, שכתב אהרון ליבושיצקי:
שכב הרדם בן לי יקיר,
שמע אדבר שיר:
בימי קדם, במרחקים,
היה היתה עיר.
אבותיך הקדמונים
לפנים גרו שם,
אזי חיו חיי אושר,
אזי היו עם.
לחן זה נדד אל שירו של סילמן בתהליך טבעי של נדידת מנגינות משיר לשיר, כשהמשקל היה דומה, ובמיוחד בין שירי הערש. בימי העליות הראשונות שרו לעתים חמישה שירי ערש שונים באותו לחן. על כן לא אחת ולא שתיים הגיבו ותיקים בארץ למשמע שיר: "אני מכיר את המנגינה הזאת במילים אחרות." גם היום תשמע זאת.
בברכה,
אליהו הכהן
דן בן-מרים
פנינה הרטיטה אותי
אהוד שלום,
אכיר לך תודה אם תואיל בטובך להעביר לפנינה פרנקל את תודתי על ההנאה שגרמה לי ב"כשעץ התפוז פורח" [גיליון 232]. ואם תעשה כן אשלוף פרח אחד אדום לוהט מזר פרחי התודות הווירטואלי שברצוני להגיש לה – ואגישהו לך.
פנינה הרטיטה אותי ממש בריגשתה מניחוח התפוז, אשר לגביה כילדה היה כריח המושק, עורר את כמיהותיה הכמעט נשיות לגבר קט והיא עוד ילדה.
נזכרתי בימים אשר בהם הייתי אני הילד-נער מקרב כבדרך אגב כמתגנב את זרועי אל זרועה של ילדה-נערה, כדי לחוש את חום עורה; ובעצם כדי לחוש אותה עצמה, את האישה הקטנה שבה – ולעלות לגן עדן.
אבל בסיפור היא היתה הצד השני של ההתענגות והתרגשות והעוררות. כל כך יפה היה לי תיאורה. כיצד חשה היא בעת שזרועו של הבן נגעה בה.
וכבר אני מקדים ואומר שהמחברת והנערה חד הן בעיני ככה אני מרגיש.
ובעת ובעונה אחת בקוראי את סיפורה, שבוודאי מבוסס על מציאות – כך הייתי רוצה – לא הייתי רק הבן שעורו מלטף. היא העניקה לי את הכיף להרגיש גם מה שבת חשה. איך גאה בה ליבה של מי שסופגת קולטת את טעם הנגיעה של "גבר" בהתרגשות רבה כל כך.
ואיך אהבתי כשחזרו הביתה ידי אוחזת יד. השלב הראשון לפני הנשיקה. ושני לפני החיבוק, ומשם והלאה... דמיון כל אחד יוליך את התרחשויות ההמשך.
כל כך עדין כתבה. כמו ראשית מגעו של הנער בה. וכל כך חזקה ונוגעת ללב היתה העדינות הזו שיצקה פנינה בגיבורת הסיפור. הלוואי הייתי במקומו של הנער, בגילו של הנער, אף כי דבר אחד הייתי מבטיח לה, ממש במילה צופית. לא הייתי מתנכר לה אחרי חוויית הצינורות, אחרי שהעניקה לי את ריגשת עור דבק בעור ויד חובקת יד. לא הייתי מפנה לה עורף. כמה רעים יכולים להיות הבנים (בדיוק כמו שלפעמים הבנות).
עד כאן, ואנא היעתר לבקשתי והעבר לידיה.
דן בן מרים
נ.ב.
אהוד היקר,
ברכות ליום הולדת גם אם קצת חלף לו היום ונסוג מפני ימי החול. דע לך – את אשר בוודאי אתה יודע – שמצבו של אדם אינו נקבע על ידי מיספר שנותיו. אלא גם על פי רוחו (רצוי רוח עז), על פי ההומור שלו, על פי הילד שעוד נשאר בו. על פי עיקשות הנטועה בו. על פי התוכן שהוא יוצק לחייו!
חג שמח לך,
ואני קורא באדיקות את העיתון.
דב"מ
יוסף עוזר
ערכה של השירה
אִם הָיִיתִי גִּיבּוֹן
קוֹפִיף קָטָן עַל צַמְּרוֹת עֵצִים,
הָיוּ שִׁירֵי הַמְּסֻבָּכִים וְהַצַּוְחָנִיִּים
מוֹעִילִים לְהַבְרָחַת אוֹיֵב נִדְהַם:
"מִי שָׁר לִי כְּשֶׁמַלְתְּעוֹתַי דְּרוּכוֹת?
כְּשֶׁשְּׁרִירֵי כֻּלָּם מְשַׁחֲרִים זִנּוּק?"
שָׁר הָיִיתִי עִם זוּגָתִי
וּצְרָחוֹתֵינוּ לְאָזְנֵי חַיּוֹת הַטֶּרֶף
וְעַד מַעֲבֶה הַגּ'וּנְגְל.
הָיוּ לִי אָז שִׁבְעָה צְלִילִים –
"ווּאַ", "הוּוּ","הַווּ", "יְהוֹ":
שִׁיר מְיֻחָד לְנָחָשׁ שֶׁיִּבְרַח
שִׁיר מְיֻחָד לְהַמֵּם נְמֵרִים - - -
אֲבָל אֲנִי גָּר בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
וְשִׁירָה, הוּעַם לִבָּהּ מִלְּחַבֵּק
אוֹ לְהַרְתִּיעַ
גַּם שְׂפָתָהּ שֻׁנְּתָה לִבְלִי הַכֵּר
אֲבָל, קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ! אֲנִי שָׁר !
לְפֶתַע זוּגָתִי תַּפְתִּיעַ, אוּלַי, אוּלַי תְּנַעְנֵעַ אֶת זְנָבָהּ,
יִקְלֹט הַגּ'וּנְגְל אֶת שְׁמִי הַמְּפֹרָשׁ
אֶת הָאֱלֹהִי שֶׁהַשִּׁירָה טוֹמֶנֶת בּוֹ נַפְשָׁהּ-נַפְשִׁי
כְּמוֹ בַּכַּר הָרַךְ וְהַנָּטוּשׁ
כִּדְמוּת עָנָן נָמוֹג בְּהַר סִינַי
יוסי גמזו
שְׁלַח לָאִשָּה פְּרָחִים עַכְשָיו
שְלַח לָאִשָּה פְּרָחִים עַכְשָיו, כָּל עוֹד רִיסֵי עֵינֶיהָ
פּוֹקְחִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת אֲרֻכִּים מִשֶּל עַצְמָם
אֶל לַהַט הַפְּרִיחָה הַמַּטְרִיפָה בְּסַסְגּוֹנֶיהָ,
כָּל עוֹד הִיא מְסֻגֶּלֶת לְהָרִיחַ אֶת בָּשְֹמָם
כָּמוֹךָ אֶת בָּשְֹמָהּ שֶלָּהּ, אֶת מֶתֶק הַנִּיחוֹחַ
שֶל כֹּבֶד שְֹעָרָהּ הַיַּעֲרִי וְהָאָפֵל
שֶתְּהוֹם הַנְּשִיָּה שֶלּוֹ מוֹשֵךְ אוֹתְךָ בְּכֹחַ
לִתְהוֹם הַנָּשִיּוּת שֶלָּהּ כִּי שָם, בָּעֲרָפֶל
גּוֹאִים בְּךָ הַמַּיִם הָאַרְטֶזִיִים שֶל עֹמֶק
הַיֹּפִי הַמַּקְצִיף אֶת תְּשוּקוֹתֶיךָ לְשֵכָר.
אָז שְלַח לָהּ אֶת פְּרָחֶיךָ – בְּזָהֹב, בִּסְגוֹל, בְּסֹמֶק –
עַכְשָיו, כִּי עַד מָחָר אוּלַי יִהְיֶה כְּבָר מְאֻחָר.
וְאַל תִּדְחֶה דָבָר, לֹא לֶטֶף-יָד, לֹא דַ"ש-שֶל-עַיִן
לֹא מַחֲמָאָה. מִלְּבַד לְאֵלֶּה שֶעוֹרְגִים
דָּמֵינוּ לְחֻמָּם, שֶהוּא תַמְצִית תְּחוּשַת-הַבַּיִת,
כֻּלָּנוּ בָּעוֹלָם הַקַּר הַזֶּה בָּנִים חוֹרְגִים
וּמִי שֶיְּחַרְתֵּת לְךָ אוּטוֹפְּיוֹת עַל הַצַּוְתָּא
שֶל גֶּזַע-הָאָדָם הוּא אוֹ שַקְרָן אוֹ כְּסִיל גָּמוּר.
אָז תֵּן לָהּ אוֹת עַכְשָיו לִיחִידַתְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ
וְלֹא רַק לָהּ בִּלְבַד, גַּם לְאָחִיךָ כִּי יָמוּךְ.
וֶאֱמֹר לוֹ מִלִּים שֶל עוֹד לֹא מְאֻחָר,
כִּי הַיּוֹם הוּא עֲדַיִן שוֹמֵעַ
אַךְ מָחָר, אִם תֹּאמַר לוֹ אוֹתָן עַל קִבְרוֹ הַפָּעוּר, אֵין סִכּוּי שֶיִּשְמַע.
לְעוֹלָם לֹא תֵדַע מַה הִסְתִּיר בֵּין קִפְלֵי שְתִיקָתוֹ שֶבְּקֹשִי נָשְמָה,
אֵיזֶה צַעַר שָבַר אֶת לִבּוֹ לִרְסִיסִים, אֵיזֶה אֹפֶל הִרְעִיל בּוֹ, דוֹמֵעַ
אֶת לֵילוֹת נְדוּדָיו. אֲנָשִים מַחְבִּיאִים אַף מִפְּנֵי הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר
אֶת הַפַּחַד וְאֶת הָאַשְמָה, אֶת כַּנְפֵי חֲלוֹמָם הַקְּצוּצוֹת בְּיָדֶיהָ
שֶל אִירוֹנְיָה חַדָּה וְאַרְסִית שֶיֶּשְנָם עוֹד תְּמִימִים הַקּוֹרְאִים לָהּ "חַיִּים"
אַךְ אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ שֶאֵין תַּעֲתוּעַ אַכְזָר וּמַשְלֶה כִּכְזָבֶיהָ.
אָז הַנַּח אֶת יַדְךָ עַל כְּתֵפוֹ הַשְּמוּטָה, הַבּוֹגֶדֶת בּוֹ, אַל תְּוַתֵּר,
הוּא שוֹתֵק אֲבָל הִיא מַלְשִינָה אוֹתוֹ, הִיא מַסְגִּירָה אֶת סוֹדוֹ הַפָּצוּעַ,
הִיא כְּמוֹ צֶדֶף שֶאִם מַצְמִידִים אֵלָיו אֹזֶן שוֹמְעִים בּוֹ הֶמְיוֹת וּדְכָיִים
כְּמוֹ קְרִיאוֹת S.O.S מִסְּפִינוֹת אֲבוּדוֹת שֶפָּגְשוּ סְעָרָה וְחָצוּהָ
וְשֶאִלּוּ, רַק אִלּוּ הִבְלִיחַ לָהֶם מִן הַחֹשֶךְ, וְלֹא בְּאִחוּר,
אֵיזֶה קְצֵה מִגְדַּלּוֹר שֶל אִכְפַּת, שֶל אוּלַי, אֵיזֶה מֵזַח מוּשָט בְּמַפְתִּיעַ
כִּישוּעָה שֶתִּקֹּב כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר אֶת הָרֹחַק וְאֶת הַנִּכּוּר –
לֹא הָיוּ כֹּה רַבִּים בְּקִרְבֵּנוּ טוֹרְפִים אֶת נַפְשָם בְּכַפָּם. הַמַּרְתִּיעַ
בְּקֵהוּת מְצַמְרֶרֶת זוֹ אִיש לְאָחִיו בֵּין חוֹמוֹת הַשְּתִיקָה, אֵינוֹ חֹסֶר
הַחֶמְלָה אוֹ הַחֹם, אֶלָּא זֶה שֶתָּמִיד הֵם בָּאִים בְּעִתּוּי-הָעִוְּרִים
שֶל אוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת שֶאֵין בָּהּ כְּבָר צֹרֶךְ וָטַעַם כִּי אֹסֶף-
הַחְמָצוֹת-סִכְלוּתֵנוּ גָדֵל כְּמִנְיַן הַגְּוִיּוֹת שֶאֲנַחְנוּ קוֹבְרִים.
וְתֵן חִבּוּק לַיֶּלֶד כְּבָר עַכְשָיו, כָּל עוֹד הוּא יֶלֶד,
כָּל עוֹד הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַאֲמִין בְּכֹחֲךָ
לִשְמֹר עָלָיו מֵחֶסֶךְ, מֵעֶלְבּוֹן, מֵאֵש וָדֶלֶף
וְגַם (בּוֹא נְדַבֵּר גְּלוּיוֹת) מִמְּךָ, מֵעַצְמְךָ
שָעָה שֶזְּקִיקוּתוֹ לְךָ תְקוּעָה כְּאֶבֶן-נֶגֶף
בַּדֶּרֶךְ אֶל פִּסְגוֹת אָנֹכִיּוּת הַצְלָחַתְךָ
בְּכֶסֶף, בְּיֻקְרָה, בִּנְזִילוּתוֹ הַמְּלַגְלֶגֶת
שֶל כָּל מַה שֶרָדַפְתָּ וְסוֹפוֹ לִבְעֹט בְּךָ
כְּמוֹ בֶּן-הַקִּפּוּחִים (לֹא טִפּוּחִים) שֶלְּךָ: הַיֶּלֶד
שֶשּוּב, מִשֶּיִּגְדַּל, לֹא יִזְדַּקֵּק לְךָ, בְּעוֹד
אַתָּה דַוְקָא תַזְקִין עַד אָז וּלְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא
פִּתְאֹם, בִּסְוִּיץ' סַרְקַסְטִי, תִּזְדַּקֵּק לוֹ עַד מְאֹד
כִּי כָּל הַשְּאָר יִבְגֹּד בְּךָ וְכָךְ גַּם הוּא בְּעֶצֶם
בְּשוּב הַבּוּמֶרַנְג מִן הַמֻּשְלָךְ אֶל הַמַּשְלִיךְ,
בִּצְנֹחַ יָהֳרַת הַמֶּלֶךְ לִיר לִתְהוֹם הָעֶצֶב
אַךְ שוּם סְלִיחַת קוֹרְדֶלְיָה לֹא תִמְחַל וְלֹא תַשְלִים.
אָז שְלַח אֶת פִּרְחֵי חִבַּתְךָ וְאֶת חֹם מִלַּתְךָ וְאֶת רֹךְ חִבּוּקֶיךָ
עַכְשָיו, דֶּמִיקוּלוּ, עַכְשָיו, כִּי הַזְּמַן הוּא הָעַז וְהַמַּר בַּנּוֹקְמִים.
יֵש לוֹ סַכִּין מְמֹרֶטֶת וּשְמָהּ חֲרָטָה אֲבָל אֵין לוֹ כְּלַפֶּיךָ
שוּם מְנִיעָה אוֹ הִסּוּס לְשַפְּדָהּ בְּלִבְּךָ. רַק שוֹטִים עוֹד רוֹקְמִים
מִיתוֹס יָשָן עַל הַשֶּמֶש אֲשֶר בְּגִבְעוֹן וְעַל אוֹר הַיָּרֵחַ
אֵלֶּה שֶפַּעַם, בְּמִין time out הִיסְטֶרִי, קָפְצוּ שָם לְדֹם
בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן, אָחִי, כִּי כְּבָר עַכְשָיו בּוֹרֵחַ
כָּל רֶגַע מֵעוֹרְקֵי הַזְּמַן כְּמוֹ הָאָדֹם-אָדֹם,
שָפִיךְ וְלֹא הָפִיךְ, נוֹטֵר טִינָה וְלֹא סוֹלֵחַ
וּמַה שֶּעֻוַּת לְעוֹלָם לֹא יִתְקֹן עוֹד
וּמַה שֶהֻשְתַּק
לֹא יִדֹּם.
יעקב זמיר: על התועלת שבדריסת הולכי-רגל
למרבית הצער, כמעט שלא עובר שבוע מבלי שנקרא בעיתון ידיעה על דריסתו/חיסולו של איזה הולך רגל בתוך מעבר החצייה. הנה מקדישים זמן כוחות ומאמצים בחינוך ילדים ומבוגרים לחצות את הכביש בצורה מסודרת ובטוחה, כלומר במעבר חצייה, ומה התוצאה? דריסתו שם. כלומר שבמציאות של ישראל היום, הפך מעבר החצייה להולכי רגל למעבר בטוח אל המוות.
הרשויות לא מתרגשות מזה, הלא יכלו להציב שם פקחים או אפילו מתנדבים מורשים לרשום דוחות לעבריינים. ואחרי זמן קצר היו לומדים הנהגים לכבד יותר את זכויותיו של האומלל.
דבר זה מתקשר בראשי להרבה דברים, מהם נוגים ומהם נוגים יותר. באחת הפעמים שביקרתי בפאריס היפהפייה, זימנתי את עצמי לחנות ספרים ברובע הקרוב ללובר. חנות גדולה ונעימה והכול בה סדור וממודר לפי נושאים. ומה אני יכול כבר לקנות בחנות בצרפת, שם הקנאות לשפה המקומית כה גדולה? פניתי לפינת ההומור בתקווה למצוא ספרי קריקטורות וכיו"ב. וכאלה היו שם למכביר. עמדתי ועיינתי, ואחרי מספר דקות ישבתי על השרפרף. בין היתר מצאתי וגם רכשתי חוברת של קריקטורות עם כיתוב באנגלית, שנושאה הוא "מאה ואחת דרכים לסיים את החיים", ONE AND A HUNDRED WAYS TO END IT ALL. אחת הדרכים המוצגות שם היא של אחד שדורך על פרצופו של כושי ענק השרוע על שפת הים להשתזף. ואחר שמכניס את עצמו לאקוואריום גדול בו שורצים דגי פיראניה, ועוד ועוד.
ובכן גם המחבר פרוע הדמיון של אותה חוברת, עם המאה ואחת שיטות שלו, לא העלה בדעתו את הפטנט של הישראלי המצוי: להתחסל על בטוח בתוך מעבר החצייה! הנה גם בזה אנו הראשונים!
אוכלוסיית העולם מזדקנת והולכת. אלא שכאשר מאריכים את החיים, בדרך כלל זה איכשהו קשור גם בהארכת הסבל. ומכאן שחלק מן הזקנים מחליטים לא להיכנס למעגל הזה, ומהם עושים מעשה. מתאבדים בדרך כלשהי, קרי נוטלים את נפשם בידם. אחרי כן יש מי שמגנה ויש מי שמתפעל מן האומץ שגילו, והמשפחה במבוכה ועוד. ואני חשבתי לי – הנה שיטה נקייה שלא תיתן למישהו לחשוד בזקן שעשה מעשה שלא כשורה. סתם עבר את הכביש במעבר חצייה. ועל משקל הסיסמא מן הטלביזיה "רק רציתי להגיע הביתה בשלום," הזקן (או הזקנה) "רק רצה להגיע לעולם שכולו טוב במהירות ובדרך נקייה ולא מחשידה." חשב וזכה!
אמרתי שלרשויות זה לא כל כך איכפת. זה לא סתם. רשויות דרכן שמחשבות תחשיבים קרים ללא סנטימנטים כלשהם. הביטוח הלאומי משלם קצבאות, העירייה מפסידה הנחה על הארנונה, רשות הסעד לפעמים שולחת איזו מטפלת פיסחת לעזור לזקן לעלות את שתי המדרגות שלו עד הפרטֵר החשוך בו הוא שוכן, בתי הקולנוע נאלצים לתת הנחה של כמה אגורות לוותיק הזה, ואם הוא גר בדירת דמי מפתח, בעל הבית ישמח מאד על פינוי הדירה בלי לתת פיצויים ועוד. כך שהסתלקותו מעולמנו מקלה בהרבה מובנים על המוזכרים לעיל, ולא נטעה אם נאמר שהרשויות יקבלו את הקורות אותו במעבר החצייה בהקלת מה. ואף בקורת רוח מוסתרת.
ועניין הילדים והילדות שנמחצים למוות במעברי החצייה, עד כמה שהוא עגום, יש בו קורת רוח, סמויה אמנם, לקברניטים שהוזכרו. פחות הוצאות לבית הספר, פחות חיסונים פחות טיפולים רפואיים. שכן כפי שבתי המשפט מחשבים את חישוביהם, במשך כך וכך שנים שהיה חי, היתה המדינה מוציאה עליו כספים רבים. ואת אלה הסכומים, הלא מבוטלים, יש ויש למי להפנות. למשל להגדיל את שכרו של המנהל של המוסד לביטוח לאומי או לכתבנית בבנק ישראל או לסגן יושב ראש הוועד בחברת חשמל. הנה אנו רואים שיטה טובה לאיזון התקציב.
הרשויות המקומיות שהזכרתי גם עושות מאמץ סמוי לקדם עניין זה. הן דואגות שאותו מעבר חצייה לא יסומן באופן בולט, וצבעו יחודש רק אחת לכמה שנים, כך שהנהג הדורס יטען להגנתו שלא ראה שום סימן שיש כאן מעבר חצייה, והזקן הנדרס התפרץ לו ממש מתחת לגלגלים בשיגיון של רגע.
"והלא מוצב שם גם תמרור הלא כן?" ישאל החוקר או השופט. "לא ראיתי שום תמרור אדוני השופט." וזה לא סתם שהרשויות דואגות שעל יד התמרור יינטע עץ, בדרך כלל מן הפיקוסים הארורים הללו, אשר הובאו מאוסטרליה לארץ הקודש [דומני שמקור הפיקוס הוא הודי. פיקוס בנגלי. אב"ע] והם מרימים את המדרכות את הגדרות ואת הכבישים ועוד, וגם חובקים את כל התמרורים ומסתירים אותם מעינו של אדם סביר. ואני תמיד אמרתי שעוול עושים כולם כאשר מכנים את הדולרים השחורים "דולר בלטה", יען כי יוסתרו מתחת לאיזו מרצפה. צריך לומר "דולר תמרור". כי אם מישהו יסתיר את חבילת השטרות הירוקים שלו מאחורי תמרור כזה, שום מפקח מס הכנסה או חוקר בלש לא ימצאנה לעולם.
כך שהנהג הדורס יצא נקי מכל העניין, ואחרים אף הם ישתמשו בתירוץ הזה ועניינה של הרשות מתקדם בעקיפין.
וגם שופטי ישראל המכובדים, שנאלצים מדי פעם לחרוק שיניים בבואם לפסוק בעניינו של חולה פלוני הדורש את ניתוקו ממכונת ההנשמה, כי נמאסו עליו הפוֹמפָּה והתְלוּת במיני מטפלות ומטפלים שצריכים להחליף לו חיתולים וקטטר ולהזליף לו טיפות מים לפה מדי פעם – אלה שופטינו המכובדים, גם הם ינשמו לרווחה אם לא יטרידום מיני תיקים כאלה, המחייבים אותם לחפש תקדימים ולחבר חיבור מליצי בזכות קדושת החיים ואולי אף לנבור בנבכי ההלכה על כל דורותיה להביא סימוכין למה כן ולמה לא ועוד.
וכך הכול יבוא על מקומו בשלום לטובת כל הצדדים, אם הנ"ל ילך ופשוט יעבור את הרחוב במעבר החצייה. שם מובטח לו שיימעך על ידי נהג בן תשחורת שאצה לו דרכו ויגמור לו את החיים פעם אחת ולתמיד, חיש וקל.
ויתקהל הקהל ויוזעק האמבולנס ויבואו האנשים הטובים שרוצים לעזור עם המתנדבים למיניהם וישטחו האלונקה ויכסוהו בשמיכה ואגב כך גם יקלפוהו מתכשיטיו ודברי הערך אשר על גופו, ואחר יטענו שלא היה ולא נברא. זה יאמר הגיע לבית החולים בלי תכשיטים וזה יאמר לא נכון הבאנו אותו עם כל הכבודה, וסוף שלא יימצא דבר למזכרת לבני המשפחה.
והמוסד לביטוח לאומי ידאג לצרור את שאריותיו של הז"ל בצרור הנספים למען בית ישראל וחירותו.
וציון במהרה תקום,
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
יוסף דוריאל: החזרת גלעד שליט תלויה רק בנו
אימוץ הדגם של "עסקת ג'יבריל" במו"מ להחזרת שליט היא טעות חמורה: עזה איננה לבנון!
ב-20 במאי 1985 שוחררו ממאסר בישראל 1150 מחבלים תמורת החזרת 3 חיילים שהיו בשבי כנופיית ג'יבריל בלבנון. חוסר הפרופורציה המשווע וכן – מספר תנאים משפילים לישראל, שנלוו לעסקה – נבעו לא רק מעליונות כושר הערבים "הפרימיטיביים" על זה של היהודים "החכמים" בניהול משא ומתן מזרח-תיכוני אלא – ובעיקר – מהיעדר אפשרות לשחרר את שבויינו על ידי לחץ כזה או אחר על ממשלת לבנון, שבשטחה הוחזקו השבויים אך היא לא שלטה ולא התיימרה לשלוט בארגון שהחזיק אותם. מצב זה של שבויינו בלבנון לא השתנה גם אחרי מלחמת לבנון 2.
לא כן המצב כיום ביחס לשבוי שלנו ברצועת עזה. ברגע שהוקמה "ממשלת אחדות לאומית" פלשתינית, היא קיבלה על עצמה אחריות לכל מה שקורה בשטחים שבשליטתה, כלומר אחריות על כולם, שאם לא כן – אי אפשר להכיר בה כממשלה ואין היא מוסמכת לנהל מו"מ כמייצגת ישות דמוקרטית שבחרה בה. ברגע זה – נגמרו התירוצים: אין יותר "שוטר טוב" (מחמוד עבאס?) ו"שוטר רע" (איסמעיל הנייה?) אלא – ממשלה ונשיא הנושאים באחריות משותפת. אם הם רוצים שיתייחסו אליהם כשלטון לגיטימי עליהם לתקן מיד את ההחזקה הלא-לגיטימית של שבוי שנחטף משטח ישראל, שלא באירוע מלחמתי בשטח שנמסר לאחריות פלשתינית. ובמילים פשוטות: אתם רוצים הכרה? – תשחררו מיד את גלעד שליט, וללא שום תנאים. אין יותר מיקוח ואין משא ומתן אלא – מילוי תנאי בל יעבור לקבלת יחס נורמאלי מצד ישראל. וכשאין יחס נורמאלי – מותר הכול, פרט לשלילת זכותם של תושבי הרצועה למים, מזון ותרופות. כלומר – לא העברת כספים, לא דלק ולא מעבר דרך שטחי ישראל, וזאת – לפי כל כללי החוק הבינלאומי. ושיהיה ברור שנוסחה זו תחייב גם להבא. והיא גם תעבוד, אם הגיס החמישי בתוך ישראל לא יתגייס להריסתה. המסר הזה גם יבהיר לכל העולם – שלא נשחק יותר בריבונות מדינת ישראל לפי נוסחת ה"כאילו" של הגשש החיוור. חייבים לעשות זאת מיד, לפני שמנהיגי העולם מתחילים לחפש נוסחאות לתמיכה בממשלה הפלשתינית כאילו מילאה אחר התנאים המינימאליים עליהם הם עצמם החליטו.
אם תרצו – יש כאן גם מבחן ללגיטימיות הממשלה הנוכחית בישראל, אחרי מלחמת הביזיון בלבנון.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
* * *
הפינה של ההוא מחלם
מתוך "שירת נעלמים"
5
המלאך
מְמֻנָּה על שערים גבוהים
של מצולה
מה לך – הו אתה
יָשֵן
גם זה מתוך שירת נעלמים
2
חמור ים בנעלים חפף
דרור בבית החפשית
ביקשת – אם כן
אין חפץ בך
חכם מחכם
אתה יחמור ברבר
גם זה אהוד יקר מישראל הר
משהו בקיסרות רקוב
משהו כנראה רקוב בטמיון הקיסרות של
המלכה האם כריסטינה משווידין אם
מזכיר הפרובינציה הנובגיט
מרשה לעצמו ליטול בלי רשות
מזחלת כלבים ולעוט כחץ מקשת
לאיי פלשת להיועד עם הַנִיָ ראש
המרצחים נוטלי חיים חפים ולהציע
להם שפע מזון וכסף בפלשת ובלבד
שיאות לשלח לחפשי את השבוי ברגותי על כן אני
על דעת הרוב בסנקאט מציע להחזיר מיד
את המזכיר הנ"ל עם מזחלת הכלבים בדרך
זרם הלברדור הקר ולאחר מכן לגלותו לאיי
סישל שבקצה מזרח אסיא ושם יחיה לבדו עד
יבוא גואלו סכינו המלוח של מלאך הַהֶל
חרגת אדון סנאטור מן הזמן המוקצב שלום
לך מר מִכֶּלֶם
ועדת האזרחים של כלל העולם / לשימור מורשת שפת אידיש / מצטרפת בזה כנגד ההונאות / של הפסיכיאטרים / והפסיכולוגים המועסקים בשירותי בריאות הנפש / הממשלתיים והפרטיים בראש / ובראשונה בישראל אך גם בארצות הברית, קנדה, גרמניה שוודיה, שוויץ / בריטניה רוסיה ועוד מדינות / שבהן מתבצעות תרבות פלילית בתחום ביטוח הבריאות. הפשע בשירותי הבריאות אינו מוגבל – / אין דבר יותר פאתטי מרופא נוכל אמר התובע הכללי של מדינת ניו יו יורק, דניס ואקו, הם פשוט "ממציאים" מחלות / הניסיון מראה שישנם הרבה פשעים ש"אנשי מקצוע" עושים / החל באונס, ניצול מיני והטרדה מינית ועד רצח / אין אתר ילידים שכה מזלזלים בשפת האידיש / כמו העברית העכשווית הכלומניקית כאן במדינת ישראל – על כן / אני ישראל מתריע בזאת ומציע לפרסם זאת במכתב עיתי שלך אהוד יקר כל טוב / ושלום לכם ממני ישראל הר.
* * *
אורי הייטנר: בשולי פסח תשס"ז
א. האם הסיגריות היו כשרות לפסח?
בכתבות בעיתוני ערב פסח, צוטט פסק הלכה של הרב אלישיב, "גדול הפוסקים", האוסר עישון בפסח. למה? האיסור נומק באיזה הסבר מוזר, על פיו בדבק המדביק את הנייר המכסה את הטבק יש עמילן, שבמגע עם הרוק עלול לטפוח ואז הוא חמץ, או משהו כזה.
הפסק עצמו אינו מעניין ואינו חשוב. מה שחשוב הוא... מה מעסיק את "גדול הפוסקים"? באילו הבלותות הוא מטריד את מנוחתו ומנוחת דורשיו? ומה שחשוב יותר – כיצד מצטיירת הדת היהודית בעיני הציבור הרחב, לנוכח ההיחשפות לשטויות הללו? ואיזה נזק חמור גורמים רבנים כמותו, העוסקים בהבלים כאלה, למעמדה של היהדות בקרב היהודים? הרי הפסק הזה דומה יותר לסאטירה על פסקי ההלכה מאשר לאמירה רצינית של אדם רציני.
הדברים האלה מרגיזים כל כך, דווקא כיוון שיש מקום לאמירה יהודית אודות כשרותן של הסיגריות.
האם עישון סיגריות מתיישב עם ציווי מוחלט כמו "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד"? האם לאנשי הלכה יש מה לומר על עישון הסיגריות, בחינת "ובחרת בחיים"? האם לתורת חיים יש אמירה על המנהג המגונה של עישון, המסכן באופן ודאי את חיי המעשן, הפוגע בבריאותו של המעשן, הפוגע בבריאותם של בלתי מעשנים המצויים במחיצת המעשן ומסכן את חייהם, הפוגע קשות באיכות הסביבה? מתוך המשמעות הזאת, ראוי היה שגדולי הדור יפסקו שהעישון הוא טריפה, מחמת פיקוח נפש. ראוי היה שיפסקו דין רודף על הסיגריה, המחייב להשמיד אותה כדי להינצל מפגיעתה הרעה.
אולם גדולי הרבנים אינם עוסקים בכך. הם עוסקים בסוגיות כשרות מגוחכות כמו תפיחת העמילן בדבק, ולא בסוגיות של ערך החיים. הם עוסקים בהתנגדות מוזרה ותימהונית לנתיחת גופות, באיסור בנייה ופיתוח של אזורים שמתחתיהם אולי מתפוררות עצמות בנות אלפי שנים שאיש אינו יודע של מי הן ואיש אינו אבל עליהן. זאת, במקום לעסוק במלחמה בתאונות הדרכים, למשל. או בעישון.
יש גם מה לומר על הסיגריות בהקשר של פסח. פסח הוא חג החירות. בפסח אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. בפסח אנו עוסקים באהבת החירות ובשנאת העבדות. ומאחר שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, יש מקום לעיסוק בעבדות של ימינו, וכל אחד – בעבדות שלו. ואין ספק שאחת העבדויות הקשות ביותר היא ההתמכרויות לסמים שונים, ובהם האלכוהול והסיגריות. האם הסיגריות כשרות לפסח? פסח עשוי להיות הזדמנות למסע הסברה וחינוך ליציאה מהשעבוד לעישון לגאולה מן הסיגריות. אדרבא, אם היה פוסק הרב אלישיב שהעישון אסור בפסח, כביטוי לשנאת העבדות וכאמצעי חינוכי לצאת נגד העישון, הוא היה תורם תרומה חשובה לאנושות.
וכבר דרש ברי סחרוף: "כי כולנו עבדים אפילו / שיש לנו כזה כאילו / פותחים פה גדול / ומחכים לעונג הבא / כולנו מכורים של מישהו / שמבקש עכשיו תרגישו / פותחים פה גדול / ומחכים למנה הבאה" (ברי סחרוף, "עבדים"). והרי ניתן לשלול את העישון גם כעבודה זרה.
אבל הדברים הללו אינם משמעותיים, כנראה, ביהדות נוסח אלישיב. לא המהות המוסרית והערכית של היהדות מעסיקה אותו, אלא הפולחן. נביאי ישראל סלדו מהדת בתקופתם, שהתמקדה בפולחן. הם ניסו להשתית את היהדות על הצדק החברתי ועל היחס לזולת.
"שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'. שבעתי עולות אילים וחלב מראים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פניי, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיניי מכם. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו היזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חדלו הרעה. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יום, ריבו אלמנה." (ישעיהו א', י"א-י"ח).
ב. "עמית או טורף" נוסח יוסי שריד
תגובה לרשימתו של יוסי שריד ב"הארץ": "המלך פרעה: השליט כאידיוט", אשר כמובן לא פורסמה ב"הארץ"
יוסי שריד מציע לקרוא את ההגדה של פסח כטקסט אקטואלי, ובצדק – הרי זו מטרת הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." אולם משום מה השתבש אצלו המנגנון הבסיסי של הבחנה בין טוב ורע. חיילי צה"ל לומדים מערכים הנקראים "עמית או טורף", שנועדו לאפשר להם להבחין בין כוחותינו לאויב – אבחנה בסיסית בשדה הקרב. אצל יוסי שריד, המנגנון המבחין בין עמית לטורף איבד לחלוטין את האוריינטציה שלו. הקריאה האקטואלית שלו בטקסט, מביאה אותו לראות את פרעה בדמותה של מדינת ישראל ואילו את משה ובני ישראל כפלשתינאים.
מאמרו של שריד מציג תמונה מעוותת הן של סיפור יציאת מצרים ועוד יותר מכך – של מציאות הסכסוך הישראלי פלשתינאי היום. האם בני ישראל תבעו בעלות על מצרים, רצו לשים קץ לקיומה, נלחמו בארץ הזאת במטרה להשמידה? האם היה סכסוך כלשהו בין בני ישראל לבין המצרים – סכסוך של שני עמים על ארץ, סכסוך טריטוריאלי על חלק כלשהו של מצרים? בני ישראל היו משועבדים במצרים כעבדים, ודרישתו של משה מפרעה היתה אחת – שלח את עמי. האם הפלשתינאים תקועים כאן בכוח כעבדים, כמהים לעזוב את הארץ ואנו מחזיקים אותם בכוח, כיוון שאיננו מוכנים לוותר על כוח עבודתם?
ההשוואה האבסורדית הזאת, זהה להכחשת השואה בטענה ש"היהודים עושים לפלשתינאים מה שהנאצים עשו ליהודים." יוסי שריד לא מצטרף (בינתיים?) לגל העכור הזה ומעדיף להרחיק עדותו 3,000 שנה אחורה.
שריד מזהה את משה כטרוריסט / לוחם חופש פלשתינאי, "הפותח את מצעדו... בפיגוע; מכה איש מצרי מהמינהל האזרחי או ממשמר הגבול וטומן אותו בחול." עם בריחתו למדיין הוא "מבוקש". התביעה לשחרר את בני ישראל היא "התנערות" – אינתיפאדה בעברית. עשר המכות ובהן מכת בכורות הן פיגועים של אין ברירה, בשל עקשנותו וסרבנותו של פרעה שממאן להתפכח עד הסוף המר, של מי שאינו מבין "שאת שאיפתם של עמים לעצמאות אין להצמית." מאחר ששריד אינו יכול להתעלם מהוויתורים הגדולים של ישראל לפלשתינאים לאורך השנים, הוא משווה אותם ל"וויתורים" של פרעה, המוכן לשחרר את בני ישראל ללא הטף, ואח"כ ללא הצאן והבקר וכותב: "אין מעבירים זעם בוויתורים צרי עין ובמחוות צייקניות," כלומר, העובדה שהוויתורים הישראלים נענו תמיד בפיגועים ובהסלמה, נובעת מכך שלא נעשו ברוחב לב.
מעבר למשוואה ההיסטורית ההזויה והמופרכת, בולטת לעין גישתו כלפי המציאות האקטואלית – הצדקה למעשה של הטרור הפלשתינאי כמעשה של אין ברירה שישראל אשמה בו. ישראל נאשמת בעיוורון ובסכלות, בכך שאינה מבינה שאין דרך לנצח עם הנלחם על עצמאותו, כיוון שעם כזה תמיד מנצח.
מעניין. יוסי שריד מרבה להופיע בכלי התקשורת גם בתשעה באב. ובהופעות אלו הוא משווה את ישראל לקנאים, שבעיוורונם ובסכלותם לא הבינו את יחסי הכוחות בינינו לבין האימפריה הרומית, והמיטו על העם היהודי את הגדול באסונותיו. ולעתים הוא משווה את ישראל לממלכת יהודה שלא שעתה לאזהרותיו של הנביא ירמיהו, ובעיוורונה וסכלותה ניסתה למרוד באימפריה הבבלית, ושטפה את הארץ בנהרות דם.
באנלוגיות ההיסטוריות הללו ניתן, כנראה, להצמית את שאיפתם של עמים לעצמאות. אולי... כיוון שמדובר בשאיפה של יהודים לעצמאות, שהיא כשלעצמה ביטוי לסכלות ולעיוורון.
מה שבטוח, בכל אנלוגיה היסטורית, מתפתל ומתפלפל יוסי שריד ומוצא את הדרך, בה הטורף יהיה היהודים, והעמית – אויבי היהודים.
קיפוח הציבור הערבי בישראל מרקיע שחקים
כראוי למדינה הגזענית ביותר במזרח התיכון:
לערבים יש יותר דירות בבעלותם מלעשירון העליון בציבור היהודי
מאת יואב שטרן, "הארץ", 6.4.07
רוב מוחלט של האזרחים הערבים במדינה (כ-92.6%) מתגוררים בדירות שבבעלותם, בשיעור העולה על זה של האזרחים היהודים (כ-70%). שיעור הבעלות של הערבים על דירות אף גבוה יותר משל העשירון העליון בקרב הציבור היהודי, שעומד על 84.4%. הנתונים נכללים בבדיקה שנעשתה בעמותת "סיכוי", שהשוותה את מצב הדיור בין יהודים לערבים.
ממוצע תשלום הארנונה לחודש הוא 250 שקל אצל היהודים ו-204 שקל אצל הערבים, (בתוספת כוכבית קטנה: פוטנציאל שיעור הגבייה כולל גם את אלו שנמנעים מלשלם).
[כל השחור הוא ציטוט מדוייק מתוך הכתבה]
נורית יובל
יולנדה הלבנונית נגד הצבא הישראלי
בכנס סופרי ילדים
בוקר טוב פוצ'ו,
קראתי אותך במכתב העיתי של אהוד ונזכרתי שבאחד הכנסים שהייתי, כנראה בזמן הפגזות מלבנון על יישובי הצפון, קמה הנציגה הלבנונית (יולנדה משהו, מחר בטח איזכר בשם המלא) בפני כל הקהל בטכס הפתיחה (או הסגירה) ואמרה שאיך הם יכולים להתייחס לספרות ילדים כאשר הצבא הישראלי כל הזמן מפציץ אותם ומחריב להם.
אז אני קמתי ועניתי מיד שאני מזמינה אותה אלינו, כי אנחנו בצפון מאוד מנוסים בנושא הזה בגלל שמדובר באותו גבול בדיוק, ואצלנו בכל קיבוץ בצפון יש מקלט תת-קרקעי בבתי הילדים, והילדים ישנים במקלטים בגלל הפגזות, ושם גם נמצאת הספרייה, והסופרים באים להיפגש למרות הטיווחים וההפגזות. ואני מאמינה שנוכל להראות להם מניסיוננו איך שומרים על תרבות במצב מלחמה, ומאחר שילדינו נמצאים בצרה זהה בוודאי נשמח מאוד לשיתוף פעולה.
יולנדה התפרצה בצעקות, הקהל המה, והיו"ר ניסה להשתיק את העניין.
נו, מאז עברו הרבה שנים ומה קרה? המשיכו להרוג. איזה יופי.
נורית יובל
נ.ב.
למען היושר אני חייבת להוסיף שבכנס שנערך בהולנד, כמה וכמה שנים טובות אחרי כן, היתה במשלחתנו הישראלית גם קבוצה של ערבים/פלסטינים ישראלים. מאחר שבריאותי כבר אז היתה בזבל ונזקקתי לתמיכה, החבורה הזו נתנה לי גב והיתה מאוד-מאוד ידידותית ונחמדה, ומגיעה להם תודה וחיבה. הבטחתי אז לעשות לכבודם "על האש" בחצר שלי ולא קיימתי וזו ההזדמנות להתנצל בפניהם ולחזור וללחוץ את ידם. אני מקווה שהם קוראים את המכתב העיתי!
המנגינה ניתנה לנתן יונתן על-ידי חברו דן בן אשר
למערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שלום,
נכון, השיר "דומם שטה" מזכיר את שירו של נתן יונתן "דוגית נוסעת" וטוב התיקון.
שירו של נתן נכתב על פי מנגינה רוסית שמקורה אינו ידוע לי, לצערי. מנגינה זו ניתנה לנתן על ידי חברו, דן בן אשר, בשנת 1943 לערך.
לנתן היה מאוד חשוב ש"הדוגית נוסעת" ולא שטה, לכן הקפדתי מאד בשיעורי המוזיקה שלי להדגיש שמילות השיר אינן אנונימיות וש"הדוגית נוסעת..."
צפירה יונתן
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים וחמישה
"כּוּל שִׁי טַיֵיבּ. חַוַואגָ'ה סְקָנְדֵר הוּוֶא בִּגוּל קוּמֶנְטוּחֶס וּסִית שֵׁיינֵע-בָּשֶׁה הִיֶי בִּתְגוּל קִישְׁמִנְטוּחֶס!"
סבא של שיינע-פשה גרשוני היפה היה ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, והוא במקורו ובראשיתו ברון גרמני נוצרי בשם גונטר פון לאקסן מהאנובר, שאהב להאזין לתפילות היהודים, והיה נוהג לעמוד ליד חלונות בית-הכנסת וליהנות מניגוניהן בשבתות ובחגים, ובייחוד בראש-השנה וביום כיפור. בהיותו ילד חשש גונטר ולא העיז לגלות להוריו את אהבתו ליהודים ואת חלומו להיות כאחד מהם. בהגיעו לפרקו נשא לאישה בחורה גרמניה צהובת שיער וצחת עור, ונולדו לזוג בת ובן. לאחר שנים אחדות, כאשר ילדיו בגרו ועמדו על דעתם, העיז לאקסן לגלות לאשתו שהחליט לעלות לארץ-הקודש, ושאל אותה אם היא מוכנה לבוא עימו.
"אתה יכול לנסוע. אני נישארת פה," סירבה לו בכל תוקף, אף כי טרם ידעה שהדבר כרוך גם בגיור.
לאקסן פנה לבתו הבכורה אנה ולבן הצעיר הרינג: "ואתם, הרוצים להישאר עם אימכם או לבוא איתי לפלשתינה?"
"אנחנו רוצים לנסוע איתך." השיבו השניים.
בבואם לירושלים התגייר לאקסן ונקרא שמו בישראל דוד. לאחר שהתגייר צם ארבעים יום ולילה למען יסלח לו אלוהים על השנים שבהן היה גוי. צומו הממושך נבע אולי גם מהמשבר שגרמה לו התגיירות ילדיו ומן המחיר הכבד שגבתה ממנו. לאחר שנמול קיבל בנו הצעיר הרינג-יחזקאל הרעלת-דם ומת. רק הבת חנה נישארה בחיים.
רבי דוד הגר היה מבאי-ביתו וידידו של הרב העיוור ר' שמואל סלאנט, רבה האשכנזי של ירושלים ומנהיג היישוב הישן. כאשר הרב היה שומע את צעדי ר' דוד הגר, היה מזהה מיד את הליכתו ואומר: "רב דוביד דער גר גייט." ר' דוד הגר הולך.
חנה הגיורת, בתו של ר' דוד הגר, ניראתה גרמניה גמורה: עיניה תכולות, שערה צהוב, ודיברה בעיקר גרמנית. במשך הזמן למדה אידיש, ערבית וגם ספניולית – לאחר שנישאה ליהודי-ספרדי יליד חברון. היא ילדה שורה של בנות, שיינע-פשה היתה הצעירה שבהן.
צללי מנורת הקרוסין בעלת אהיל הזכוכית הירוקה ריצדו על הקירות והתקרה. לאורם ישב האיכר גרשוני השמנמן אל השולחן עם שיינע-פשה אשתו לארוחת-הערב וכירסם כנף תרנגולת ממרק. טיפות אחדות דבקו בשפמפמו השחור, הקטן. באצבעות לחות סיבב את ציר הפתילה והמעיט את מידת הבעירה במנורה, אך אישתו הצעירה ובעלת החזה הגדול שבה והגבירה את עוצמת האור.
"את לא רואה טוב?" הקניט אותה בקולו הטנורי. "לא הבחנתי שראייתך נחלשה כאשר נעצת מבטייך בשומר החצוף מן הגליל!"
"תחסוך, תחסוך בקרוסין סנדרל," השיבה שיינע-פשה היפה בלעג. "קמצן אתה כאחיך בעל הפה העקום והביצים המכונמות! אתה! אתה הרי סופר אפילו את הביסקוויטים שבהם אתה מאכיל כל אורח! אולי גם תכבה כבר את המנורה ותשב בחושך? תפשוט מכנסיך מעליך ותשב בתחתונים כדי שהמכנסיים לא יתבלו?"
"אזוי? כך אעשה!" רטן.
"נשוי היית צריך להיות לחבל שבו השחילו אותך אל חוף עג'מי!"
"ועל שכמותך נאמר: אויבי איש, אנשי ביתו."
"ומה אינני עושה טוב בבית, בעלי? לא עטפתי כל קציצת גפילטע-פיש בעור הקרפיון שלה? המרק שלך מלוח? העוף צואה [בחולם] לך?"
"אין משפחה במושבה שאוכלת עוף באמצע השבוע, ואת לועגת!" וכדי להקניטה גלל פנימה את הפתילה עד שכבה שביב האור הכחלחל האחרון, נעלם בחושך גם שפמו השחור, הקטן. מיד פשט את מכנסיו בהנאה רבה וטפח על כרסו העגלגלה כשהוא משמיע גם קול נפיחה רם מלווה באנחת-רווחה: "א-מחייה!"
"להיות נשואה לך זו מכה שאינה כתובה בתורה. איפה ראיתם אדם ששוכב במיטתו ישן – בישיבה?"
"אזוי? – אם ישנים ישר, הנשמה פורחת. ואת, הלוואי שלא תזכי לראות! – ישר אשכב רק כאשר יוציאו אותי באלונקה שחורה עם הרגליים קדימה..."
"מזל רע תביא לי, מלוכלך, אפילו לנגב היטב אינך יודע או שאתה חוסך גם כשאתה מכריח אותנו להשתמש בנייר עיתון... רק בהפלצות אתה לא קמצן. איזה שמוק אתה!"
"איפה למדת לדבר כך? – "
"קאליקער שכמוך..."
"כפויית-טובה!"
"והילדים? ילדים אין..."
"מכשיפע! מה יהיה איתך, אני שואל אותך, מה יהיה?"
"אל תדאג! כשיבוא היום שלי – אני אהיה כמו מלכה, ישאו אותי על כפיים, קהל גדול של מלווים ילך אחריי ואתה, אתה תחגוג את אלמנותך... אוי וי," החלה לבעוט את רגלה ברצפה, "מדוע, מדוע מכל היהודים שבארץ-ישראל נתנו אותי דווקא למפלצת כמוך?"
"לכי, לכי תגידי שאם משפשפים יותר מדי את השדיים זה עושה אגזמה – כמו שאת אומרת לי!" בלע את רוקו מרוב התרגשות וקם וקירטע כשהוא מנופף לעברה במקל הטיולים שבו נעזר בהליכתו, בגלל הצליעה, "גאלתי אותך מחרפת עוני בירושלים, מהבית המסריח של אביך אבו-אלבנאת הבטלן, את, מה את בכלל... שיקסע! – "
אך המקל פגע באהיל הזכוכית הירוקה וניפצה לרסיסים. גרשוני הנדהם השתנק בקריאת-צער על אובדן המנורה היקרה ונפל לרצפה בתוך שלולית קרוסין שהתהוותה עד מהרה סביבו.
"לא, לא, אל תדליקי גפרור, אידיוטית!" צעק, "הבית עוד יעלה באש! רוצי לקרוא לרופא!"
הצעקות בבית גרשוני לא היו בגדר הפתעה במושבה. יום אחד הן הגיעו לעוצמה כה עזה, שקהל הלך והתאסף ליד החצר. האיכרים ובני-משפחותיהם ראו את שיינע-פשה הצעירה ובעלת החזה הגדול שוכבת באחד החדרים במצב של התעלפות, ואת סנדרל מקרטע הלוך ושוב על הבלקון על רגלו הצולעת, שפמו השחור הקטן הניראה מודבק מרטט והוא אינו מוצא לעצמו מקום. לאחר שעתיים, כשהצעקות התחדשו, שלחה סבתא את עיסא אל-חאמד, הפועל שלנו, שילך לשתות שם מים ובינתיים יראה מה מתרחש בין הקליפע לרוצח.
שב עיסא ואמר: "כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס. הוא בגול לה אבלה, שרמוטה, אנתי באסקוצווע [את פאסקוצווע] והיי בתגול לו אהבל, שמוק, אנת גורנישט. וחמד-אל-אללה, כול שי טייב!" – הכל בסדר. האדון סקנדר אבי-הפרד אומר שקי בתחת וגברת שיינע-פשה אומרת שק בתחת. הוא אומר לה מטומטמת, את זונה, והיא אומרת לו מטומטם וזרג, אתה לא שווה כלום. ותודה לאל, הכל בסדר!
במושבה סיפרו שכל יום ראשון קונה סקנדר דג מלוח ותולה אותו על חוט, ובמשך כל ימות השבוע הוא ושיינע-פשה מלטפים בכפות ידיהם את הדג – ומלקקים אותן, ומקנחים בפרוסות לחם עם בצל. ולשבת – מכינה שיינע-פשה מן הדג – געפילטע פיש!
ועוד סיפרו שבערב, לאחר ה"ארוחה", סקנדר לא מדליק אור אלא שולח את שיינע-פשה לישון מוקדם, עם התרנגולות, שכידוע נירדמות מיד לאחר שקיעת השמש, וממשיך לשבת בחושך, בתחתוניו בלבד, משנן בעל-פה דפים מן הגמרא שלמד בנעוריו.
מדוע בתחתונים? כי כך: "חוסכים נפט, חוסכים מכנסיים, ובחושך היתושים עפים אל השכנים."
ככה הצליח לצרף פארה לפארה ובישליק לבישליק ולרכוש לעצמו את מה שכונה אז בשם "הקאלאניע": פרדס קטן ונאה, בית עם "קירות פרוסיים", שזה היה צריף מקירות עץ כפולים, ממולאים באבני דבש (אך כשאני היכרתי את רותי כבר בנה על מקומו את הבית בן שתי הקומות מלבני סיליקאט לבנות), אורווה ורפת וגם כרם שקדים. אמרו עליו במושבה שכל רכושו בא לו מ"קישקע געלט", דמי חיסכון בהלעטת הקיבה, ומ"גאטקעס געלט" – כסף שנחסך מן הישיבה בתחתונים.
כאשר היה סנדרל צולע לפרדס, נהג לשאת איתו קופה, שהיא סל ערבי גדול מנצרים רכים, ומקל. תופש בשתי אוזני הקופה ביד אחת והולך לו בנחת ובודק בעיני המאסלינעס (זיתים שחורים, שאמנם לא עברו בירושה לרותי כי הוא לא היה אביה הביולוגי) הקטנות שלו בדרכים, ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר מיובשים בתוך הקופה ומביא אותם לפרדסו.
בכך היה נאה מקיים את סיסמתו, שעליה חזר תמיד: "יוישער און שפארזאמקמט!" – יושר וחיסכון! – "בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אם אתה בא כל בוקר לפרדס שלך ואומר לו: גוט מארגען, בוקר טוב, הוא עונה לך בסוף העונה: גוט-יאהר, שנה טובה."
על כך חג' עבד אל מצרי, אמן הכינויים, הוסיף לו גם את הכינוי: אבו-ג'יללה, אבי הגללים.
אמרו שסנדרל ישר עד להחריד אך קפדן וקמצן. פרדסו היה מהיפים שבפרדסינו, ומפיו גם נירשמה בתולדות המושבה והפרדסנות העברית הגדרתה המדוייקת של שנת יבול:
שנה בינונית – כאשר היבול טוב אצל כולם.
שנה טובה – כאשר היבול רע אצל אחרים וטוב אצלו.
שנה רעה – כאשר היבול של האחרים טוב ואילו אצלו גרוע.
כשהיה סנדרל עובר ברחוב ותוקע נפיחה, היו האיכרים פונים אליו ומאחלים לו:
"מברוכ, אגזונטהייט [תבורך, לבריאות] רב סקנדר! שמא הוא חולה? במה נתברכנו היום שהוא מעניק לנו מטובו בחינם?"
וכאשר חמורו הקפריסאי הגדול, שאותו קנה בגלל הצליעה שהיקשתה עליו ללכת ברגל מדי יום לפרדס (גם ברכיבה עליו היה מחזיק את הסל ביד אחת, המקל בשנייה, ואוסף גללים), היה תוקע סידרת נפיחות קולניות, כדרכם של חמורים, היו האיכרים שואלים את רוכבו:
"יאמר לנו רב סקנדר, במחילה מכבודו – הטשולנט של שיינע-פשה היה כה גרוע, שהאכילו את החמור בשעועית?"
דודי ההולל אלכס, שהיה בעל כשרון חיקוי לא-מבוטל, אהב לתאר את סקנדר כאשר הוא מתאונן על חמורו הרזה, הרעב, ובעל האוזן המרוסקת:
"חכם-להרע זה, מדוע בדו עליו כי טיפש הוא? והלא בכוחו לרמות אותנו על כל צעד ושעל.
"בדרך לפרדס, שלא ככל החמורים, הרגילים לעלות על השביל הטוב ולטפוף ברגליהם במהירות, הוא, משים עצמו חמור ויורד לצידי השבילים. תחשוד: נופל הוא מכל החמורים, ותטעה: הוא בכוונה זדונית יורד למען לא יהיה עליו לרוץ כמקובל אצל חבריו בהגיעם לשביל. כי בצידי שבילים, ברפש או בחול, מי זה מחייבו לאוץ?
"ואיך הוא חוטף בפיו את המקל הנוגש בכל הזדמנות טובה וזורקו!
"וברידתך מעליו, ואך יחדל להרגיש בשוקיך ועקביך הרודים בו – מיד תקיעה איומה אל תוך האוזניים! ואין להועיל, והתקיעה נוקבת כשפוד מאוזן אחת עד חברתה.
"נסה נא להכותו – ויברח.
"ואהבתו! נידמה הוא עייף, רגליו כושלות בכל רגע, אך פתאום מרחוק – אחורי חמור או אתון, אין הבדל לגביו... ומיד – האוזניים המשולשלות מזדקפות, הראש מורם, הזין נשלף, ונשלף, ונשלף... (כאן היה דודי רומז לקינאה המינית שחש סנדרל כלפי חמורו) וההליכה אז כעל גבי קפיצים. מקפץ, ומקפץ, בקושי תבלמנו. כופף רגע את ראשו ארצה ורגע ירימנו אל על, נחיריו ושפתותיו משתרבבות, ומריח...
"ולעולם, לעולם אל תבטח בו, אפילו בהשתעשעו עימך, שלא ישפוך אליך פתאום את זעם אהבתו..."
הרכיבה על גבי החמור המקפץ היתה מעייפת, ולעיתים, כשהיה מתחרמן, גם מסוכנת, ולכן, כאשר הגיעו אוטומובילים למושבה, הפקיד סנדרל את החמור בידי הפועל שלו, עבדאללה השחור, וקנה אוטו.
אבל אוטו כשלו לא היה בכל הארץ.
זה היה טנדר ירוק, קטן, בנוי מעץ, הגלגלים כמו של עגלה. וחוץ מההגה, ידית ההילוכים, המצמד והבלמים, לא היו בו שום אבזרים נוספים, אף לא שעון אחד, חוץ משעון מעורר.
בבקרים היה סקנדר פוקד על העוזרת התימניה להרתיח מים בקומקום ולצקת אותם לתוך הרדיאטור של הטנדר כדי שהמנוע יתחמם.
התימניה סיפרה במושבה שהטנדר של גרשוני "נוסע על מים מהג'ומג'ום!"
כדי להתניע את הטנדר היה צורך לסובב בקדמת המנוע ידית-ברזל הנקראת מנואלה – עד שהמנוע התחיל להשתעל בקול צרוד והטנדר קירטע והיה מוכן לנסיעה.
אם הדרך היתה במורד, היה סקנדר מדמים את המנוע ונוסע בהילוך חופשי, כדי לחסוך בבנזין.
בעליות, כאשר הטנדר התקשה לטפס, היה מוציא את כף-רגלו הלא-צולעת מתא-הנהג אל הדרך ודוחף בעזרתה קדימה את הטנדר.
את הסל היה מניח על המושב לידו, ברגל הבריאה היה מקציב בנזין במשורה, ברגל הלא-צולעת דרך-דחף על הדרך, ביד האחת החזיק בהגה ואילו בשנייה אסף במקל אל תוך הסל כל גלל שבגללו היה מאט לעיתים את האוטו ולפעמים כמעט עוצר אותו.
ואם חרא-של-פרות היה רטוב מאוד, ולא היה אפשר להעלותו במקל המחודד, היה מסמן לו אותו כדי לחזור ולאוספו לכשיתייבש, ומה רבה היתה אכזבתו בשובו אם איזו פלחית מהכפר הסמוך כבר קוששה את עוגת הזבל כדי להסיק בה את הטאבון.
אלה היו אנשים.
גם אם הפרד של סנדרל רצח את דודתי בת-שבע ואת חאמד, הפועל שלנו.
דודתי יעל היתה אומרת: "אלוהים, אחרי שיצר את סנדרל, שבר את התבנית!"
כאשר היה סנדרל מגיע בטנדר לראש הגבעה הקרובה לפרדסו, נהג להסתתר מאחורי עץ ולהסתכל בפועלים, בודק אם המשיכו את מנוחת הצהריים מעל לשעה המוקצבת לכך.
כל יום בשבע בבוקר היה מצלצל הפעמון הגדול, שהותך בבית החרושת של הגרמני וגנר ביפו, ובאותו רגע היו הפועלים מתחילים לעבוד, בדרך-כלל עד השעה שתים-עשרה, שאז היה הפעמון מצלצל להפסקה. כרבע שעה אכלו ושלושת רבעי שעה ישנו שינה עמוקה בצל העצים או על מחצלאות ושקים בבתי-האריזה. באחת צלצל הפעמון לסיום ההפסקה, ובארבע לסיום העבודה. לא קרה שפועל יתחיל לעבוד לפני צלצול הפעמון או יסיים לאחריו. "דאראב אל ג'אראס!" – צילצל הפעמון, היו אומרים, וזהו.
וסנדרל גרשוני, אם היה תופס את פועליו שלא התעוררו בשעה אחת בצהריים, היה מפעיל עליהם את השעון המעורר, מקים אותם בצעקות ומפטר אחדים מהם.
יום אחד ישבה בפרדס קבוצה של פועלים לארוחת-הצהריים. הוציאו פיתות ובצל, זיתים וגבינת צאן, ליקטו עגבניות-בר קטנות וצנון שגדל פרא ועלי חמציץ. בישלו קפה על מדורת עצים זעירה. בגלל אור השמש החזק לא ניראתה כלל הלהבה שלה, ורק העשן הלבן הסתלסל כלפי מעלה. מישהו הוציא קופסת טבק קטנה ודפדפת ניירות דקים וחילק אותם, עם קמצוץ טבק, לכל אחד. הפועלים גילגלו בנחת סיגריות, הדביקו אותן בלחלוח קל, מעבירים על קצה הלשון, הציתו אש בסיגריה אחת, מהגחלים שבין האבנים, מתחת לפינג'אן, והעבירו את האש מסיגריה לסיגריה.
עשן הסיגריות הכחלחל התערבב בעשן הלבנבן של מדורת הקפה, הספלונים נמסרו מיד ליד, וריחות קפה והל התפשטו באוויר עם ריח גחלים לוחשות.
שלושת רבעי השעה המוקדשים למנוחה כבר חלפו ועברו וגם "דאראב אל ג'אראס", פעמון המושבה – כבר צילצל בשעה אחת לחזור לעבודה, והם עדיין שרועים בצל העצים, נשענים בגבם על גומות העפר הפריך, הקריר, של עצי הפרדס, ונוחרים בפה פעור. הטוריות נשענות על גזע העץ, כאילו גם הן נחות.
טוריות אלה היו מעדרים רחבים וחדים, קמורים במקצת, שבהם היו הפועלים עודרים מתחת לעצים וגם מתחחים את האדמה. במשפחה שלנו היה מקובל שכל שאר העבודות שבעולם, למעט העבודה בטורייה, הן סוג של פאראזיטיות ושל בריחה מעמל-כפיים.
לפתע פקח עינו אחד הפועלים, אולי זבוב עקץ אותו, ואמר: "שכה אחיה! הנחש שוב עולה להסתכל עלינו!"
כולם נחרדו וקמו: "איפה הנחש?"
"נרוצץ אותו!"
"הביאו טורייה!"
"לא! לא! – התכוונתי לחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל!" קרא הפועל הראשון.
הסתכלו כולם לכיוון הגבעה ולא ראו דבר.
"לא! לא שם! הפעם הוא עולה במדרגות החיצוניות אל הגזוזטרה בקומה השנייה של בית הבאר!"
"בחייאתי! [שכה אחיה!]" הוסיף אחד הפועלים, "במקום להביא את השעון המעורר, הפעם על צווארו תלוייה המשקפת!"
התייעצו הפועלים בינם לבין עצמם והגיעו להחלטה מהירה. ההחלטות הטובות ביותר באות לא פעם במצבים של לחץ ומצוקה. הם יצאו לקצה השדה, הגובל בפרדס ונשקף אל בית הבאר, כרעו בשורה לאורך אחד התלמים הטריים והפשילו את מכנסיהם. כאשר קירטע סקנדר לקצה הגזוזטרה, המרפסת, של בית הבאר, וקירב את המשקפת לעיניו – ראה בתוכה רק שורה של אחוריים בוהקים בשמש, מבריקים באור החזק, כתם אחר כתם, לבן, לבן ורק לבן. שיפשף בממחטתו את עדשות המשקפת כי חשב שהן מהתלות בו, אך כאשר שב וכיוון אותה אל שורת האחוריים –
– נתן אחד הפועלים אות, נפיחה אדירה הרעידה את האוויר כתרועת טרומבונים אחדים בבת-אחת, העלים הירוקים בפרדסי הסביבה נעו גלים-גלים כמו לאחר שנזרקת אבן לבריכה רוגעת – והמחריאים בכריעה שרו לנגד עיניו המתפלצות של הפרדסן סנדרל גרשוני את הימנון הפועלים "תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים..." כשהם מתאמצים לירות יחדיו בסוף כל פסוק מוסיקלי.
כשהגיעו האוטומובילים למושבה החליט מוניש אבו-חארה, הוא מנחם-מוניש גולדשטיק, גיסו של סנדרל גרשוני, שעל יוסקה בנו להחליף מקצוע ולעבוד בגאראז' [מוסך] שנפתח בסככת-פחים בשכונת הפחונים חארת-אל-טנק שבה גרו העניים, ליד השוק הגדול. הביאו לשם מכונאי גרמני שעבד בבית החרושת למכונות של הגרמני וגנר ביפו, ואת יוסקה, הבן-דוד של רותי, שמו לצידו כדי שיתלמד. השניים דיברו ביניהם גרמנית, שפה שלמד יוסקה בבית-הספר לפושעים צעירים ליד ברלין. כשהיו אנשים משאירים אוטו בגאראז', היה יוסקה משתין להם לתוך טנק-הדלק וככה כל נזק הוכפל.
איש לא גילה את התעלול ועסקי הגאראז' פרחו עד שסנדרל גרשוני הביא יום אחד את אוטו-העץ המצחיק שלו לתיקון. למוחרת תפס את אחיינו עם הצינור הגדול בטנק הקטן, הוא הצינור המשקה מאחור את הפועלות הערביות בפרדסים ושעתיד לבקע את הבתולים השניים של פרלה רוגוז'ינסקי ולהיות נעקץ בדבורים שנתן לו בצנצנת ממכוורת בית-הספר המורה חניאל גרינבלט-גבעוני, שהיה המאהב האפלטוני של ארלטי קלדם, שהיתה חברתה הטובה של דודתי יעל, שהתאבדה, ארלטי, לא דודתי יעל.
"אתה תפסיק לזיין לי את האוטו לפני שאתן לך א-פאץ' כזה שתיראה כוכבים והפוץ-כחמור שלך יישאר לך בפנים!" סמקו פניו השמנמנים של סנדרל, שפמו השחור הקטן רטט, וקולו הדק כמעט נחנק מכעס.
יוסקה פוטר. הגאראז' נסגר. במשך שנים אחדות היה צריך לנסוע מהמושבה לתל-אביב לשם כל תיקון קטן ברכב.
אבל דבר אחד טוב יצא מכך. יוסקה למד לנהוג אף כי מעודו לא הוציא רשיון. לימים רכש אוטו-ג'ורה, מכונית-מכל אפורה מעודפי הצבא. מעתה, במקום לאסוף, כאביו, בחבית הגדולה של עגלת הדו-אופן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים אל בורות התסיסה שבפרדסים – היה יוסקה פורש צינור מודרני ארוך ושואב במשאבה מיכנית אל מכל מכוניתו את תכולת הג'ורות, אלה בורות השפכין בחצרות, שעלו מדי פעם על גדותיהם והסריחו את המושבה; ובשעת השאיבה היה המנוע מחריש אוזניים, והצינור העבה מתפתל בעוויתות זרימה ומכה על הקרקע כמו נחש שמן.
כשבנה סנדרל את הבייקה, בית-האריזה הגדול בפרדסו, הזמין את בעל-המלאכה הטוב ביותר במושבה, את דאוד אל-נג'אר, דוד הנגר, ונשבע לו כי הפעם לא יחסוך בקרשים ולא בפחים, ולא במסמרים ובברגים, ולא בלוחות ובעמודי ברזל – וכמובן גם שלא בשכר-העבודה.
דאוד אל-נג'אר הביא פועלים, נגרים ובנאים, והעמיד ארבעה קירות גבוהים לבית-האריזה, אבל, אבוי, אבוי ואבוי – התברר שבניית הקירות בלעה את כל החומרים ואת כל ימי-העבודה שהיקצה סנדרל לבית-האריזה, ולא היה במה ועם מי לקרות את הגג.
סנדרל תבע שדאוד אל-נג'אר ישלים את עבודתו במחיר שעליו הוסכם מראש, ואילו דאוד אל-נג'אר טען שסנדרל מנסה לבנות בית-אריזה במחצית החומרים הדרושים לשם כך.
עזבו דאוד אל-נג'אר ופועליו את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר. בית-האריזה נותר בלי גג, הבנאים והנגרים במושבה טענו שהמרחק בין הקירות גדול מדי ואף אחד לא יצליח לקרותם – אך לא איכר כסנדרל ייוואש.
כאשר ישב בחושך ושינן בעל-פה את המסכתות מהתלמוד שלמד בנעוריו וגם סיפר לעצמו את הסיפורים שקרא בבחרותו, נזכר כי באחד מהם סופר שהפרעונים, המצרים הקדמונים, בנו את הפירמידות, ואת העמודים הענקיים שתמכו בגגות של מקדשיהם, בשיטה כזו – היו מניחים את אבן-הבניין, מערימים סביבה חול עד לגובה האבן, מעלים ומניחים עליה אבן נוספת, וכך עד לתקרת המקדש או עד קצה הפירמידה. כאשר הושלמה המלאכה, היו מפנים את גבעת החול – ואז והפירמידה, או המקדש על עמודיו הגבוהים וגגו, היו נחשפים במלוא תפארתם.
שכר סנדרל שני בעלגולעס ממקום חניית בעלי העגלות, מול בית-המרחץ, ובמשך חודשים אחדים סחבו הסוסים עגלות מלאות חול לפרדס, והעגלונים שפכו את החול בבית-האריזה עד שנוצרה גבעה שהגיעה לגובה הקו המיועד לתקרה.
לאחר שסיימו, בא לבית-האריזה ברל חדד הנפח, המכונה גם ברל אסמר, השחור. חנותו נמצאה בשוק הגדול. הוא היה מומחה לתיקון פרימוסים ולעבודות פח של מרזבים, והתפרסם בכך שעיטר את גזעי העצים בפרדסי המושבה בכותרות חרוטיות עשויות פח, שניראו כשרוולים, כדי לעצור את זחלי הארבה שטיפסו אל הצמרות כדי לכרסם את העלים הירוקים. על כך אף קיבל פרס, צרור של מג'ידיות, מאת הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל.
טיפס ברל אסמר על גבעת החול והתקין לבית-האריזה גג של פחים, כמעט בלי תומכות וקרשים.
באו העגלונים אל סנדרל ושאלו: "איפה התשלום שהבטחת לנו?"
אמר סנדרל: "תקבלו כאשר תגמרו את העבודה."
"כבר גמרנו." אמרו.
"לא, עליכם גם לפנות את החול מבית-האריזה!"
עזבו העגלונים בקללות את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר, ובית-האריזה נותר אמנם עם גג אבל סתום כולו בחול.
התאספו האיכרים לחזות בטיפשותו של סקנדר אבול-באר'ל, שעכשיו יעלה לו כפל-כפליים לפנות את גבעת החול שצמחה בבית-האריזה החדש בפרדסו. הם לא ידעו שכל ערב עם חשיכה, לאחר שהעגלונים היו מסיימים לשפוך שיכבה חדשה של חול – היה סנדרל מקרטע על הגבעה, ובעזרת פועלו עבדאללה השחור זורע בה מטבעות פחותות-ערך, ששקעו מיד בחול. לעיתים רחוקות היה זורק מטבע כסף, שערכה רב יותר, בישליק, מטליק ואולי שילינג.
קשה היום לדעת אם הדבר אירע בתקופת העות'מנית או בימים שבריטניה שלטה בארץ-ישראל. אבל מה זה משנה? הלא כל שנות תרפ"ה-פ"ו דומות זו לזו ובכולן אין איש בימינו מתעניין מחוץ לכמה חוקרים באוניברסיטאות וכן כמה זקנים וישישות שנולדו בפלסטינה עוד כשהיתה תחת שלטון הסולטן סר עבדול ווקופ או אולי הנציב העליון סר ארתור תלחס-טיזי.
עמדו האיכרים בפתח בית-האריזה וצחקו. פתאום ניצנצה להם בחול מטבע כסף. מיד יצאה שמועה כי בבייקה של סנדרל טמון אוצר של מטבעות. התאספו ובאו כמעט כל אנשי המושבה, מקטן ועד גדול, נשים, זקנים וטף, ועדה-פרומנדה המשוגעת, וכמו בבהלה לזהב – פינו בסלים ובדליים את החול מגבעת המטבעות, ניפו אותו וסילקו אותו וזכו במטבעות חסרות הערך – קופיקות, פארות או מילימים – ואילו סנדרל זכה בבית-אריזה חדש במחצית המחיר.
לשיינע-פשה צהובת השיער וצחת העור, אשתו של סנדרל, היה שיגעון לניקיון. רק נשמע מתקרב צליל הפעמונים של המחרוזת שעל צוואר סוסו של גיסה מוניש-דרעק שנודע גם בכינויו הושא אל-עטאר, הבשם, או איליביסקי, זה שמשקה – היתה קמה וסוגרת היטב את החלונות בכל החדרים בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה עם חבית הצואה.
הבית, שאותה תקופה טרם נולדה בו רותי, הבריק כברק ולא ניראה בו גרגר אבק. אלמלא היתה שיינע-פשה אישה נאה בזכות עצמה היה אפשר לומר עליה מה שהיו אומרים על איכרות אחרות שלקו בשיגעון הניקיון – שאין היכן לירוק בבית אלא על בעלת-הבית.
שיינע-פשה האמינה שהנקיון אינו רק חיצוני אלא נחוץ מאוד גם לאברי הגוף פנימה. על כן היתה הולכת כמעט מדי שעה להטיל את מימיה ולרוקן את צואתה והיתה שוטפת את נקביה עמוק ככל האפשר וחופפת היטב את יער מבושיה, רק אז היתה חשה עצמה נקייה ומטוהרת, כי המחשבה על כך שיש במעיה קורט של צואה היתה משגעת אותה.
וככל שתיעבה את בעלה, לא פטרה גם אותו ממצוות הנקיון המוחלט. ומאחר שהיה חיגר ושמן ולא הקפיד ביותר על הטואלטה, היתה שוטפת אותו במו ידיה בחדר האמבטיה שהתקין לה לדרישתה בתוך הבית, ושהיה המודרני ביותר במושבה; ולידו בית-הכיסא ובו אסלה, חידוש גדול, כי אצל רוב האיכרים בתי-הכבוד היו עדיין צריפונים בחצר, וממש פחד לצאת אליהם בלילות, בגשם ובקור ובשדי-התחת השוכנים בבור; ורק סנדרל כבר לא היה צריך להשתין בלילות לבקבוק הזכוכית הדומה לברבור, שבהתמלאו משמיע צליל סילוני ודק כקסילופון – אלא השתין בקצף באסלה שבביתו! – – –
היא היתה רוחצת ומנקה היטב את אחוריו ובוזקת אבקת פודרה על הביצים שלו והוא – שסבל מאוד מהבוז ומהקרירות שרחשה כלפיו בחיי האישות (וגם מעצירות, היה לועס שזיפים מיובשים ולדר ממישמיש מיובש וכדורי פחם ושותה הרבה מים ונכנס גם לבית-הכיסא כשהוא מחזיק בידו האחת כוס מים או תה או מישרת שזיפים כהה, ובאחרת זקורה האצבע כשהיא מרוחה במשחת וזלינה, ושומעים אותו מתאמץ ונאנח – – –
ושיינע-פשה מהסה אותו ואומרת: "סנדרל, השתגעת? בן-אדם איננו צינור!"
והוא: "שיינע-פשה, לפחות, כדי להפחיד את המעיים! אוה, אוה, אוהה... א-מחייה!"
והיא: "גיב א-פורץ, סנדרל, לפחות גיב א-פורצלה, א-פורצשפייזלה!" – שזה שיבוש של פורשפייזה, מתאבן, – "שאם לא, אתקין לך חוקן!")
– – – !
– והוא, הוא היה נותן אחר-כך את עצמו בידיה כתינוק מחותל, ובייחוד נהנה כאשר היתה חודרת ומנקה את פי הטבעת שלו, אך משתדל להסתיר זאת מפניה פן תחדל אם תדע שהוא נהנה ופן תיבהל למראה אברו המתקשח למגע אצבעה מאחור כי כשהיה פולט היתה מקימה צרחות עד לב השמיים –
והפועל הערבי עבדאללה היה שומע ובא ונעשה עד למחזות הנקיון המוזרים של היהודים שעה שהיה מציץ בחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה ובטיזו ובטיז מרתו הצעירה, היפה וצחת העור מבעד לסדק בתריס ואחר-כך הולך לרפת ועומד מול הפרה וחולם שבעלת-הבית צהובת השיער ובעלת השדיים המופלאים מחזיקה באברו הגדול ותוחבת לו חוקן או אצבע בתחת והוא בועל אותה ואת בעלה גם יחד.
סנדרל היה אומר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.
"לילה אחד," הוא מספר, "חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות – חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, עומדת לכבות, ועל ידה הצלוחית של שיינע-פשה אשתי, ובה השמן רב. מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של שיינע-פשה ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר – " סנדרל מורה באצבעו את תנועת ההטפה, כבסדר פסח, "טובל ומעביר – ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את שיינע-פשה שלי אומרת," והוא מחקה אותה באידיש: "לא די שהערת אותי, אתה עוד טובל אצלי את האצבע שלך כל פעם בחור אחר!"
יום אחד פגש סנדרל ברחוב במושבה ערבי עם גמל נושא מטען של קש. הוא השתווה עימו על המחיר ואמר לו ללכת לביתו לפרוק את המטען ולקבל מהגברת שיינע-פשה את התשלום.
בא הערבי לחצר. יצאה שיינע-פשה מהבית ואחריה מדדה עבדאללה השחור, הפועל הקבוע, מחזיק שמשיה לבנה רחבת-כנפיים להצל עליה. תמכה האישה ידיה במותניה, הבליטה את חזה הגדול ושאלה את בעל הגמל:
"מה אתה עושה פה?"
"הבאתי קש."
"מי אמר לך להביא קש?"
"חוואג'ה סקנדר אמר לי."
"מי חוואג'ה? מה חוואג'ה? אנא חוואג'ה! לא צריך קש. לך מפה!"
מאז כינוה במושבה גם בשם "אנא חוואג'ה".
במרפסת המלון הסגורה, שכל חזיתה חלונות הנשקפים אל פרדסי המושבה, ישבו ירקוני, רופא המושבה ד"ר זכריאס-כהן ועוד אורחים ובהם עמשי וזיאמה. ירקוני לא הניח לשניים ללון במלון-הפועלים הזול והפשוט אלא הציע להם את אחד מחדרי ביתו, ללא תשלום. בחוץ התחזק הגשם, נשמעו מדי פעם רעמים, חיצי ברקים ניצתו בין צמרות הברושים האפלות ונשקפו מבעד לזגוגיות.
"החבר שלך לא הוציא כמעט מילה מאז הצהריים." פנה ירקוני אל עמשי. "ספר לנו, אתם זוממים איזו קונספיראציה? מכינים אכספרופריאציה חדשה כמו אצל המהפכנים ברוסיה?"
"אם לא שכחת שמי זיאמה פולונסקי ואני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל, מוכן אפילו להיות חמור כאן, לא איכפת לי, כי במושבה סוף-סוף כולם יהודים! ויותר מכל אני חולם עוד מהגולה שאהיה גם אני שומר!"
"הגיע באמת הזמן שיהיו כאן יותר שומרים עבריים," אמר דוקטור זכריאס-כהן. "גבורות המושבה מהשנים הקודמות כבר לא משפיעות. מזמן שבאתי לכאן אני רואה שהשכנים גונבים ושודדים מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך האורווה, ואומרים שהשומרים הערבים הם-עצמם הם שעוזרים לגנבים!"
"אומרים?" תרמה חלקה גברת רוזה ירקוני, אשתו של בעל-המלון, "כאשר באים להתלונן לפני ועד-המושבה – הם קוראים לשיח' איסחאק נורדאו והוא שוכר עוד שומר ערבי על חשבוננו. כמה פעמים ביקשנו שיקח יהודי, אבל האדון איסחאק אומר שזה עולה יותר מדי כסף והוא גם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירה עברית."
"ואיזו אחריות זאת עכשיו? כלום. גונבים." חזר ואמר הדוקטור.
"אתם מחפשים ישועה מוועד-המושבה?" ליגלג ירקוני בקולו המאנפף-קמעה, "עיזבו אותם, אלה תיישים זקנים! כלבים סרוחים! אלטע קאקערס! חלירע! האיכרים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום. באסיפה של אגודת 'פרדס' הוחלט לעשות ניסיון, ונקבע כי מחצית השומרים בפרדסים יהיו משלנו. יתנו להם כפליים לחודש משנותנים לערבים. עכשיו זה תלוי בבחורים שלנו, שיראו את כשרונם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי בקרוב כל השומרים יהיו יהודים!"
"אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים, הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. מה אמר נורדאו? שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון," הוסיפה גברת רוזה.
"עד ששיח' איסחאק יתעורר לשמירה עברית," אמר ירקוני, "מזכיר לי מעשה ביהודי זקן שישב ברכבת ליד צעירה יפה ונימנם. 'רב איד, על יד אישה יפה כזו אתה מנמנם?' שאלו אותו. 'רבויסיי [רבותיי], עד ששלי יתעורר – אני יכול להרשות לעצמי תנומה קלה!' ענה. רבויסיי, לילה טוב! נלך כולנו לישון!"
המשך יבוא
על הספר: הרומאן "המושבה שלי" מאת אהוד בן עזר, המתפרסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר", הופיע כמעט בחשאי בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2000 (458 עמ'). נמכרו ממנו כאלף וחמש מאות עותקים בשנתיים הראשונות להופעתו. עותקיו האחרונים אולי כבר נגרסו בידי המו"ל, וזאת לאחר שרשתות ההפצה חדלו להזמינם. קוראי "הארץ", למשל, אינם יודעים עד היום על צאתו לאור, כי על ספר רחב-יריעה כמוהו לא פורסמה אף לא מילה אחת בעיתון! – וזאת לא רק מפני שהמו"ל לא נתן מודעות לעיתון. הספר, אפוא, לעולם כבר לא יודפס בשנית כי כתב אותו סופר לא חשוב ולכן גם לא חשוב מה הוא כותב; לא ליווה את צאתו לאור של הספר שום מנגנון מושקע של יחסי ציבור, מודעות ענק, ראיונות, ביקורות חנפות ופרסים*– ההופכים לא פעם לרבי-מכר ולאירוע ספרותי-תקשורתי רומאנים "חשובים" גם אם התוכן שלהם הוא קשקוש בָּלָבּוּשׁ, ולעיתים גם אם הם כלל אינם רומאנים.
*למעט חגיגה לצאת הספר, עם משפחה וידידים, במוזיאון גוטמן.
ברכה להישרדות במאבק במחלה הקשה שלוחה
לחברנו-ללימודים לפני קרוב ליובל שנים
פרופ' יוסף בן שלמה
שהיה מבחירי תלמידיו של פרופ' גרשם שלום
בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה
באוניברסיטה העברית בירושלים
שאלה לקוראינו –
מי היה חובב בן-עמי לבית יודילוביץ?
שלום אהוד,
תודה על "חדשות בן-עזר" – חומר מרתק!
לפני יומיים נפל לידי ספר של חובב בן-עמי לבית יודילוביץ "עלילת הנשק: מתקופת המדינה בדרך". מתברר שכתב ספר נוסף עוד ב-1944: "סוד מערת צדקיהו" (הספר נדפס שוב ב-1947 וב-1953).
ניסיתי למצוא מידע נוסף על חובב בן-עמי והתברר לי שהיה בנו של דוד יודילוביץ, איש ראשון לציון, וכן מצאתי בארכיון 'גנזים' שנפטר בדצמבר 1985.
הוא אינו מוזכר בלקסיקונים של ג. קרסל ושל אוריאל אופק (לא בדקתי אם מופיע אצל תדהר). האם אתה יודע יותר על האיש?
חג שמח וכל טוב,
בתודה ובברכה,
יוסי גלרון-גולדשלגר
אביב למסריחים
איך שכחנו את שירו של המשורר החשוב יצחק לאור
בגיליון ערב חג הפסח של "תרבות וספרות", "הארץ", 2.4.07
"האביב של 1967"
המתייחס גם לאביב 1987 ולאביב 2027, הנה סוף השיר:
...אני הרי תמיד זוכרת. עד כאן באשר למזכרות, ומי שהבטיח איך
תשקוט הארץ ארבעים שנה, התכוון לשקט של בתי קברות
או רצה לומר ותשחוט הארץ ארבעים שנה. אז לא יצא לי
שיר טבע, ולא רקפות, אידיוטים, אלא שיר על ציידי
קרקפות פטריוטים ועל גופות בני אדם
דשן אדמה בארץ מסריחה מִשרֵפות
ושנים נוקפות כסף ועוני ודם
[אכן, יש המריחים באביב פרחים ויש המריחים באביב מסריחים, אבל בקריית ספר הזונה הגדולה של כולנו – אוהבי המולדת, הפטריוטים, הם ציידי הקרקפות ולא מריחי הרקפות; ומה נוסיף ומה נאמר, אם הארץ מסריחה מִשרפות, וגופות בני אדם הינן דשן אדמה – גם המשורר שנמצא בחרא – מריח רואה וטועם רק חרא, והשירים שמסריחים ממנו הם השירים החשובים והאיכותיים שנבחרים לגיליון ערב חג הפסח בדפים שהיו פעם העיתון התרבותי של המדינה].
תשובה לחידון "חדשות בן עזר" ליום העצמאות
מי מבין הסופרים דלהלן כבר קיבל את פרס ישראל לספרות?
חנוך ברטוב, מאיר ויזלטיר, סמי מיכאל, נתן שחם.
* * *
ראה כמה ישרים הם מנהיגי הרשות והטרור הפלסטיניים:
אף אחד מהם לא נחקר על ידי בני עמו, וגם אף אחד מבני עמם שואפי הדם לא מפריע להם להמשיך בעבודתם הלאומית החשובה.
לך אל הטרוריסטים עצל, לך אל חיות האדם,
למד דרכיהן וחכם!
אהוד ב'
* * *
קיראו באתר של גיא בכור על גורל קודמיו של עזמי בישארה מתנועת אל ארד:
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=321
* * *
המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון, ממר"י
מצורף המסמך (1 עמ'): המשך המאבק האלים בין ארגוני ההתנגדות העיראקיים לאל-קאעדה
נמשך העימות בין ארגוני הג'יהאד העיראקיים לאל-קאעדה ו"מדינת עיראק האסלאמית" שהקים. בעימות רצחו אנשי אל-קאעדה שני בכירים עיראקיים סונים
לקריאת המסמך, הקישו: http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2127&language=Hebrew
במת ממר"י, המפגש הבא: עם: ד"ר ירון זליכה על: הסכסוך הישראלי-ערבי, היבטים מאקרו כלכליים. ביום ד, 11.4.07, בשעה 19.30, בבית קהילת הראל, רח' שמואל הנגיד 16, ירושלים. לפרטים נוספים - 052-3338004
לצפייה בקליפים חדשים מערוצי הטלוויזיה הערביים, הקישו: www.memritv.org
מכון ממר"י (מלכ"ר) מתרגם ומפיץ מאמרים, דוחות וקטעי וידאו מן התקשורת הערבית והמוסלמית.
ממר"י – להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.il
* * *
שאלה לקוראינו:
האם עמיר פרץ הוא עדיין שר-הביטחון?
* * *
אורי פז
הנאורות האבודה של ח"כ עזמי בשארה
עזמי בשארה מתיימר לפתור את השאלה "מהי נאורות?" – ונופל באבחנת "הגיס החמישי" ושוב הוא בראש הכותרות שעל סדר יומנו הדביק.
היה זה מעייף עד מרגיז לקרוא ריאיון שהעניק אך בתחילת אוגוסט 2006 ח"כ (?) עזמי בשארה ל-Ynet, שם הוא אמר על מאשימיו בזלזול: "אותם אנשים אפילו לא מסוגלים להבין את הספרים שאני כותב ואת הרעיונות שאני מעלה."
באמת מעניין עד כמה אנחנו לא מצליחים לרדת לסוף דעתו של בשארה בספריו, על רעיונותיהם הנאורים למכביר. ניתן להביא לדוגמא את הספר שבשארה ערך, בשם "הנאורות – פרוייקט שלא נשלם?" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז 1997). בשארה הקדים מבוא לקובץ הזה, המכיל שש מסות מקוריות על נאורות ומודרניזם, ממיטב ההוגים של המחשבה האנושית: עמנואל קאנט, ז'אן לה-רונד ד'אלמבר, משה מנדלסון, מאקס הורקהיימר, מישל פוקו ויורגן האברמס.
במבוא לאסופת המאמרים בשארה מתיימר לפתור את השאלה "ובכן, מהי נאורות?" – אחד מהמאפיינים הבולטים שהוא מציב למושג הנאורות, בהתבסס על ההוגים כמובן, הוא "עיקרון הסובלנות, הנקשר בפילוסופיה החברתית והמוסרית לשנאת הפנאטיות וההסתגרות."
בשארה בוודאי רואה את עצמו אדם נאור, הכפוף לעקרונות הנאורות, עליה יזם קובץ מאמרים "אקטואלי ביותר במבוכה הרלטיביסטית של ימינו," כהגדרתו במבוא המקיף שהקדים לו.
רק חבל שמעלליו של האיש דוחקים אותו לאותה "מבוכה רלטיביסטית של ימינו." כך למשל, באותו ראיון ל-Ynet, בשארה גם נשאל על הביטוי "גיס חמישי", והשיב ברדידות הבאה: "בכלל, אם אותם אנשים היו מכירים את ההיסטוריה היהודית, הם לא היו מעיזים להשתמש בביטוי 'גיס חמישי'. אם הם היו לומדים, הם היו רואים שהשתמשו בביטוי הזה בגרמניה וצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה וכך גם בהקשרים אחרים, כמו זה של דרייפוס."
אך אלו כמובן דברים בטלים. הביטוי "גיס חמישי" נולד בין השאר בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1936 עד 1939), כדי לתאר את תומכיו הסמויים של הגנרל המורד פרנסיסקו פרנקו, בעל בריתם של היטלר ושל מוסוליני. הואיל ולפרנקו היו ארבעה גייסות, התומכים הסמויים קיבלו את הכינוי "הגיס החמישי" (אגב, את הביטוי טבע בגאווה רבה אחד מקציני פרנקו. הוא דווקא השתבח בגיס החמישי הזה).
כאשר גנרל מולה עלה על מדריד בראש ארבעה גייסות באוקטובר 1936, הוא נשאל מי מהם יגיע לבירה ראשון. מולה ענה שיהיה זה הגיס החמישי, שנמצא בתוך העיר.
קשה למצוא מקבילה להתנהגות של חברי הכנסת ד"ר אחמד טיבי, עזמי בשארה ומוחמד ברכה במדינות פרלמנטאריות של ימינו. כאשר ארגוני הטרור יורים טילי קסאמים לתוך שטח ישראל, תוקפים מוצב צה"ל בצד שלנו של הקו הירוק וחוטפים חיילים – וכל זאת אחרי שיצאנו מרצועת עזה על חיילינו ומתנחלינו, היה אפשר לצפות שחברי הכנסת הערבים יגנו מעשים אלה ויצטרפו למאמצים של נשיא מצרים ואחרים לשחרר את החטופים לאלתר. אך ההיפך קורה, חברי הכנסת האלה מאשימים בכל את ישראל ורואים בחטיפת החיילים אמצעי לגיטימי לשחרור אלפי אסירים עם דם על הידיים שנשפטו על מעשי טרור ורצח.
לא לחינם הדוגמא היחידה אפוא שעולה להתנהגות כזאת של חברי פרלמנט היא של מנהיגי הסודטים אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933. קונרד הינלין וחבריו להנהגה של המיעוט הגרמני הסודטי נהפכו לגיס חמישי של גרמניה הנאצית וסללו את הדרך להחרבתה של צ'כוסלובקיה.
כך שהביטוי לא היה קיים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובוודאי לא בימי אלפרד דרייפוס. ויתרה מכך, העלילה על דרייפוס היתה נתעבת במיוחד, מפני שהוא היה פטריוט צרפתי נלהב, ללא נאמנויות כפולות, במידה רבה יותר צרפתי מצרפתי. לצערנו, מאוד קשה להגיד דברים כאלה על ישראליותו של בשארה.
אתר הבית של אורי פז: פאזל
הצלחה יוצאת דופן לבוטיק המשקאות הישראלי
זיעת סוסים
בוטיק המשקאות "זיעת סוסים", שהוא היצרן היחידי של המשקה בישראל ומוכר אותו במאתיים שקל הבקבוק (הצר והארוך) של שלושת רבעי ליטר, זכה להצלחה בלתי רגילה בקרב קהל המבינים בשתיית משקאות ייחודיים בישראל, בייחוד גברים.
לא רק בשבתות אלא גם באמצע השבוע משתרך תור כמעט קבוע בחזיתה של חנות המפעל בקיבוץ כפר זִרְמתם, ואין הייצור מדביק את הביקוש, מה עוד שאין די סוסים בישראל, שזיעתם משמשת חומר הגלם למשקה, ובזיעת תרנגולות ונשים אי אפשר להשתמש.
אי לכך הוזמנו בדחיפות, בחשאי ובדרך האוויר, מטעני חביות של זיעת סוסים מצרפת ומטורקיה; אבל הבקבוקים, המבוקבקים במפעל שבקיבוץ כפר זִרְמתם, ימשיכו לשאת את המרקות (התוויות) של בוטיק המשקאות הישראלי המצליח "זיעת סוסים".
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,415 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
שנה שלישית, "חדשות בן עזר" נוסד בפברואר 2005
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל