חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 235
תל אביב, יום ראשון-שני, כ"ז-כ"ח בניסן תשס"ז, 15-16 באפריל 2007
הגיליון מוקדש ל-86 שנים לכ"ז בניסן, יום הזיכרון להתקפה על פתח-תקווה
וליום הזיכרון לשואה ולגבורה (השנה נידחה לכ"ח בניסן)
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: ארבעה סיפורים של אסתר רַאבּ על ההתקפה על פתח תקווה
בכ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921. א. אביב 1921 בפתח-תקווה. ב. מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה. ג. התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי. ד. "האסיר". // נעמן כהן: תּוֹבָנוֹת (שיר).
שני סיפורים מאת בת-שבע אריאלי: א. סולחה, ברית שלום בין יריבים.
ב. הכנות לקראת הסולחה. // יהודה גור-אריה: "ילדי טרַנסניסטרִיָה".
אורי הייטנר: האם השואה היא הקושאן שלנו?
יום השואה של דור שני, שלושה שירים מאת עדינה בר-אל: א. יַלְדָּה לְמַתְחִילִים.
ב. רוּחְל, רוּחְל, וווּ בִּיסְטוּ? ג. ילדים והורים.
איליה בר זאב, שני שירים: א. דִּמְמַת הַכְּבָסִים. ב. פִּסּוּל בַּנּוֹף ְויָרֵחַ.
יוסי גמזו: הָאֶרֶז וְהַסּוּף (סיפור). // מוישל'ה ברנשטיין: על כנפי הדמיון (שיר).
ליאורה בן יצחק, שלושה שירים: א. מַסָּע אַחֵר. ב. בחירה. ג. קטעי מראות.
משה גרנות: רומן?! – על ספרו של צבי ינאי, "שלך, סנדרו".
משה דור: סוף דבר, מכתב פרידה.
ארבעה סיפורים של אסתר רַאבּ
על ההתקפה על פתח תקווה
בכ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921
א. אביב 1921 בפתח-תקווה
הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.
"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.
"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.
"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.
אמא מתרגזת.
למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.
והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.
המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"
"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."
"אבל למה?"
"אין לי מושג."
בינתיים טיפלתי בנקיון לכבוד החג.
אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.
בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.
היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.
אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.
היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.
בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.
על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.
*
הבאיונט הישן של סבי יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי דודתי אחות-אבי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", בהוצאת "עם עובד" ויד יצחק בן-צבי. אב"ע.
ב. מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה
עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקווהו בחרבותיהם.
יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.
אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).
אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.
על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [?] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."
אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.
ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.
בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.
מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.
שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.
כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.
לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.
ג. התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי
זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –
עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –
ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.
האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.
שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.
נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.
עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"
שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.
יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.
מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –
ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.
בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.
היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.
היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-יריייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.
היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –
התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.
בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר [אלעזר] לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –
הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.
"מה זאת?" שאלתי את אחי.
"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."
"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.
"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.
פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.
ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –
פתחנו את הדלת –
"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.
הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –
"לך!" פקד אחי.
הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.
"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"
הנער עמד רגע כלא מאמין.
"רוץ!" פקד אחי.
הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –
"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.
הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.
*
בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקווה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב-1993. יש לקחת בחשבון שאילו כבשו השכנים הערבים את המושבה באותו יום, היו מרבית תושביה נאנסים ונשחטים. למרבה המזל נהרגו במערכה רק ארבעה ממגיני המושבה. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב. בנו של אלעזר, עמנואל, ובנו של עמנואל, רזי, משתתפים מדי פעם במכתב העיתי. המושג "הגיס החמישי" לא היה קיים באותה תקופה. אב"ע.
ד. "האסיר"
בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.
מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.
הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי [אלעזר] ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."
בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.
"החזיקי בו – " אמר אחי.
שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –
הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.
לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.
"חַאלֶד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.
ארבעה הסיפורים מתוך: "אסתר ראב / כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001. אב"ע.
נעמן כהן
תּוֹבָנוֹת
גֶטוֹ וִילְנָה 1941,
רֵאשִׁית הַכִּבּוּשׁ הָגֶרְמָנִי,
יְהוּדִים נִלְקָחִים לְפּוֹנָאר,
הַתְּמוּנָה סְתוּמָה, לֹא בּרוּרָה.
אַבָּא קוֹבְנֶר צָעִיר יְהוּדִי בֵּן 23,
פֶּרַח מְשׁוֹרֲרִים,
חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".
הָיְחִידִי שֶׁמַּצְלִּיחַ לְהָבִין אֶת מַה,
שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אינם תּוֹפְסִים,
אוֹ אֵין בִּיְכוֹלְתָם לִתְפֹּס:
"הִשְׁמַדָתָם שֶׁל אֲלָפִים,
זוֹ שִׁיטָה, לֹא סְתָם גֵּרוּשׁ.
בְּעִקְבוֹת הָאֲלָפִים יָבוֹאוּ הָמִילְיונִים!"
בּ - 31.12.41 בְּמֶרְכָּז "הֶחָלוּץ",
נִּפְגָשִׁים חֲבֵרִי תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר:
אַבָּא קוֹבְנֶר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:
"בַּל נֵלֵךְ כְּצֹאן לטֶבַח!"
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 1948,
שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְאַחֲר הַשּׁוֹאָה,
חָבֵרוֹ שֶׁל היטלר, הַמוּפְתִי,
מְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם הָעֲרַבִי,
לְהַשְׁמִיד את שְׁאֵרִית הַפְּלִיטָה.
צָבָא הַכִּבּוּשׁ הָמִצְרִי מִתְקָּרֵב לְתֵל אָבִיב,
נִשְׁאֲרוּ רַק עוֹד 35 ק"מ.
אַבָּא קוֹבְנֶר חָבֵר קִבּוּץ עַיִן הָחוֹרֵשׁ
קָצִין "גִבְעַתִי", מְבִין אֶת הַמַּצָּב:
בְּדַף קְרָבִי 14.7.48 הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:
"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִיָנם דָּם!
כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵּי דָּמִים,
כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה,
אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."
"צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם,
כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"
שני סיפורים מאת בת-שבע אריאלי
(לבית ליכטנשטיין מפתח-תקווה)
בעקבות ההתקפה על המושבה ב-5 במאי 1921
א. סולחה, ברית שלום בין יריבים
ככל שחלפו הימים שלאחר התנפלות הערבים על המושבה פתח-תקווה, גדלו המצוקה והדאגה לגורל הפרדס שלנו. סוחרים ערבים עשירים מיפו לא באו לקנות את הפרי "דָמַאן" כלומר: לקנות מראש את הפרי בעודו ירוק על העץ לפי הערכת היבול של השנה. גם הפרדים עומדים באורווה ואיש אינו דורש את עבודתם. מה לעשות?
שושנה מחליטה: כל בני הבית יֵצאו לעבודה בפרדס הצמא למים ורעב לזבל (שנשאר מהשנה שעברה).
וכך היה: רבקה הוליכה את זרם המים מהתעלה הראשית אל ה"צלחות" (הערוגות) שסביב העצים. בתנופת טורייה (מעדר) היתה רבקה פותחת או סוגרת את מעבר המים אל הערוגות. כך זרמו המים בהשגחתה מ"צלחת" אחת לשנייה ללא הפרעה. אחר יום עבודה הפכה אחותי מומחית בהשקיית פרדס.
מלכה ואני הובלנו זבל כימי בפחים על ראשינו. הזבל היה כבד מאוד, לכן הקפיד הלל להמעיט את כמות הזבל בפח שעל ראשי. זאת, בגלל כאבי גבי.
ראובן [ליכטנשטיין בן-אור, אחיה הגדול של בת-שבע] חיכה לנו, צמוד לעמדת רבקה המשקה – כדי להספיק לפזר את הזבל לפני בוא המים ל"צלחת". הזבל הכימי דומה למלח שעל שולחננו. מנת הזבל היעודה לכל ערוגה היתה פחית קטנה.
יותר אינני זוכרת מהימים האחדים שעבדנו בפרדס.
החופש עבר וחזרנו לבית-הספר. שמחתי לשוב אל בני כיתתי, אל משחקי החצר ואל השוטטות ברחובות הצמודים לבית-ספרנו.
יום אחד בשעת צהריים, עודני מסתובבת בחצר, ראיתי פתאום פרשים ערבים רוכבים ברחוב. כפלא היה הדבר בעיניי, מאז ההתנפלות לא ראיתי ערבי במושבה. שיירת הרוכבים התנהלה לאיטה. בראש רכב ערבי עטוף עבאיה שחורה, נוצצת בחוטי זהב, סביב לצווארו. השיירה התנהלה לאיטה, לכן יכולתי לרוץ אחריה עד שהגיעה לרחוב הרצל, לבית אברהם שפירא. שם מאחורי גדר ועצים סביב לה, נבלעו הפרשים בחצר הבית.
נרגשת התחלתי לרוץ הביתה להודיע שהערבים באו אל אברהם שפירא. סימן שמשהו חשוב מאוד קרה.
כל אחד מקטן עד גדול יודע מה גדול כבודו של אברהם שפירא. הוא הגיבור מכולם. ראש השומרים בפתח-תקווה. הוא מגלה כל גניבה, עד לעבר-הירדן הגיע בעקבות גניבת סוס אציל מאחת מאורוות המושבה.
בחוסר סבלנות רצתי הביתה להודיע את שראו עיניי, כיצד נכנסה שיירת הרוכבים הערבים לחצרו של אברהם שפירא. זה האיש הנערץ על ידי הערבים והבידואים בסביבה ובכל הארץ.
כמוני רגשה כל המושבה. עד הערב ידעתי גם אני את אשר ידעו כולם: הערבים מהשבט השכן אבו-קישק באו לבקש סולחה (בערבית: סליחה). מנהג קיים אצל הערבים לסיים מריבה, מלחמה או רצח בטקס הסולחה, הנערכת ברוב פאר וכבוד על ידי האשם בפרוץ הסכסוך. בחגיגה משתתפים אנשי שני המחנות, ובמקרה שלנו, פתח-תקווה ואבו-קישק. מיום התחלת הדיון בעריכת הסולחה ועד לביצועה, עוברים לא מעט ימים עם הרבה ביקורים ומתנות, הרבה האשמות והצטדקויות, עד שסוף סוף מתרצים ומגיעים להסדר.
אנשי שבט אבו-קישק הזמינו את נכבדי המושבה פתח-תקווה לחגיגת הסולחה.
ב. הכנות לקראת הסולחה
חגיגת הסולחה נערכת ברוב עם, ובכבוד לאורחים. הצד המארח הוא הצד האשם בסכסוך, מדי יום ביומו נודעים פרטים נוספים על ההכנות לקראת החגיגה שבמחנה של שבט אבו-קישק.
לדברי הלל אחי – נסע שיח' שַׁאקֶר אבּוּ קִישֶק ליפו לקנות כלי אוכל לאורחים מפתח-תקווה. הלא אנחנו איננו רגילים לאכול מעל הסֵיניוֹת (מגשי הקש). לכן כמארח הוא דאג לכלים מתאימים להגשת האוכל המסורתי: אורז ובשר כבש מעליו.
אבו-קישק נכנס לחנות כלי הבית המפוארת ביפו, שם קיווה למצוא את מבוקשו. על מדף עליון ראה סיר לילה לבן מקושט בפרחים אדומים. הסיר הורד לבקשתו. לאחר בדיקה קפדנית של הסיר, קנה את כל מלאי סירי הלילה שבחנות.
הדיבורים על חגיגת הסולחה לא פסקו. המשעולים בין אוהלי השבט נוקו. הג'מוסים קיבלו טיפול מיוחד. הם הועברו לקצה מאהל השבט, מאחורי גדר, כדי שהמאהל יישאר נקי לקראת קבלת האורחים בסולחה.
היום המיוחל הגיע.
כל נכבדי המושבה הוזמנו לחגיגה באוהל גדול מיוחד. במרכזו הונחו דברי מתיקה מכל המינים, הטעמים והצבעים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו האורחים להתאסף. סיפורי זה הוא עדות שמיעה וראייה מפי אחי ראובן, שלא היה יכול להתגבר על סקרנותו להיות נוכח בחגיגת הסולחה, לכן, השכם בבוקר קם והלך ברגל למאהל אבו-קישק. עם ילדי השבט הבידואים הסתובב קרוב לכֵּרָה, הערוכה מכל טוב, כמיטב המסורת הערבית. האורחים הרבים מבני המושבה, שהחלו להגיע, התקבלו בכבוד, בחיבוקים ואפילו בנשיקות. בשקט התיישבו האורחים שלובי רגליים, איש-איש על מקומו, בהתאם לכבודו ולגילו. אל השולחן קרבו שלושה, נכבדי הנכבדים: שיח' שָׁאקֶר אבו-קישק, ראש השבט. אברהם שפירא – ראש השומרים, והאגרונום פרץ פסקל, בעבר מפקידי הברון רוטשילד. שני האחרונים מפתח-תקווה.
דממה פשטה באוהל, איש לא העז לנוע, איש לא הוציא הגה מפיו. אפילו הזבובים נדמו, הפסיקו להתעופף סביב דברי המתיקה.
לאט, בשילוב רגליים, התיישבו השלושה בראש. לאחר דברי המוכתר המפייסים ו"ברוכים הבאים" התחילו להופיע המשרתים עם סירי-הלילה המלאים אורז ומעליו נתחי בשר הכבש המבושל.
לרגע, קם רחש משונה מסביב. התפלאו האורחים שהמנה החשובה המסורתית מוגשת להם בסירים קטנים, לעומת "הסֵיניוֹת" הגדולות והרחבות מלאות האורז ומעליהן בשר הכבש. כיצד יוכלו לאכול? פתח הסיר אינו מספיק גדול כדי להכיל את כל הידיים והאצבעות השלוחות לתוכו כדי ללוש ולהדק את האורז לכדורים הדק היטב, לפני היכנסו לפה.
ראובן הסקרן עמד קרוב מאוד למקום שבו ישבו השלושה, שֵׁיח' שאקר אבו קישק, לימינו אברהם שפירא ולשמאלו אדון פרץ פסקל.
כשגמר השיח' את נאומו, זה היה אות וסימן להתחלת החגיגה, כלומר – הסעודה. אברהם שפירא פשט את יד ימינו והחל להדק בכף ידו את מנת האורז שלו.
אדון פסקל ישב שלוב ידיים והביט בפליאה בנעשה סביבו.
פנה אליו השיח': "אדוני הנכבד, מדוע אינך אוכל? לעלבון ייחשב הדבר בעיניי."
ענה לו האורח: "חג של צום לנו היום, האכילה אסורה."
בתמיהה שאל השיח': "מה שם החג שלכם?"
ענה לו האורח בערבית מהולה באידיש: "עִיד אל קָקטוֹפּ!" – ובתרגום חופשי "חג סיר הלילה." [ויש סברה שנאמר שם: "נאכטוֹפּ!"]
כל אותה עת עמד ראובן הבדרן שלנו קרוב-קרוב לנכבדים, כדי לשמוע את הדברים הנאמרים.
בשומעו את התשובה של אדון פסקל, עזב ראובן את המאהל של השבט כמוצא שלל רב, ובהגיעו למושבה הכריז – "חג לנו היום, חג סיר הלילה!"
הסיפור עבר מפה לאוזן במהירות הבזק ונשאר כסיפור יפה עד עצם היום הזה.
אביה של בת-שבע אריאלי, דניאל ליכטנשטיין הידוע מפתח-תקווה, אבי השימוש בבטון בארץ-ישראל, היה אחיה של סבתי מצד אימי שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, שניהם מלודז'. הסיפורים לקוחים מתוך ספרה של בת-שבע אריאלי "מהפרדס למושבה" שיצא לאור בהוצאת "גוונים", 2006. ספרה הראשון, אף הוא על פתח-תקווה, "כמה ירוק היה פרדסנו" בהוצאת "אסטרולוג" 2002, שניהם בעריכתי הסמוייה. המחברת היא כיום כבת 97. אב"ע.
יהודה גור-אריה
"ילדי טרַנסניסטרִיָה"
כאשר מדובר בנושא השואה, בדרך-כלל ידוע לכולם – עד כמה שהדבר אפשרי – מה התרחש על אדמת פולין; מחנות ההשמדה הגרמניים: אושוויץ, טרבלינקה ויתר מחנות-המוות שפעלו שם; רכבות המוות שהסיעו את היהודים מרחבי אירופה הכבושה, אל הכבשנים; וכן פרטים אין-ספור על מה שעוללו הגרמנים לעמנו באותן שנים שחורות. אך ישנן עדיין פינות אפלות רבות, שבדרך-כלל לא ידועות לרבים, בהקשר זה של השואה.
למשל, מעט מאוד ידוע, בציבור הרחב, על חלקם המר של יהודי בֶּסַרַבִּיָה [כיום זו המדינה העצמאית מולדביה], בוקובינה [צ'רנוביץ] וצפון רומניה [מחוז דורוהוי], כ-250,000, נפש שהוגלו על-ידי השלטונות הרומניים – בעלי-בריתם של הגרמנים באותה עת, במלחמת העולם השנייה – לחבל-ארץ שמעבר לנהר הדנייסטר והיה בשליטת הצבא הרומני, ונקרא אז "טרַנסניסטרִיָה" [כלומר: מעבר לדנייסטר, ששמו הרומני הוא NISTRU]. הגורל שיועד להם: מוות מרעב, קור ומחלות.
מבין כ-250,000 המגורשים, הצליחו לשרוד רק כ-36,000 בלבד. ביניהם, כ-5,000 ילדים, רובם יתומים, שאיבדו שם את הוריהם, וחלקם ניצלו על-ידי שליחי יהדות רומניה וגורמים אחרים [ה"ג'וינט", הצלב האדום] והוחזרו מן המחנות, עוד בטרם שוחרר השטח הזה על-ידי הצבא האדום, בתנופת התקדמותו לעבר גרמניה הנאצית.
זוהי פרשה כמעט "עלומה" שמעט ידוע עליה בכתובים, ודומה שנשמטה איכשהו מתשומת-ליבם של חוקרי שואה והיסטוריונים. [אחד הספרים הראשונים – והממצים – בנושא זה הוא מחקרו של ד"ר שמואל בן-ציון, "ילדים יהודים בטרנסניסטריה בתקופת השואה", הוצאת המכון לחקר השואה, אוניברסיטת חיפה ויד ושם, 1989].
איתרע מזלם של יהודי בסרביה, שטח התָחום ביו הנהרות פּרוּט במערב ודניֶיסטֶר במזרח, שחבל-ארץ זה הועבר ב-1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, לשלטונה של ברית-המועצות. עם פרוץ המלחמה נגד רוסיה, ב-1941 חזרו הרומנים וכבשו את השטח הזה, שבו שלטו מאז 1918. התושבים היהודים הוכרזו כ"בלתי נאמנים למולדת הרומנית". הם גורשו ממקומות מושביהם [יחד עם יהודי מחוז בוקובינה ומחוז דורוהוי, בצפון מולדובה הרומנית, אף שאלה נחשבו כאזרחי רומניה מן המניין] והוגלו לשטח אוקראינה, שנקרא בפיהם "טרנסניסטריה", כאמור.
יתר יהודי רומניה ישבו עדיין במקומותיהם, בבתיהם, אחוזי חרדה מפני הצפוי להם, כפי שקרה ליהודי הונגריה. אלה, תושבי "הממלכה" נהנו עדיין מזכויות כלשהם, כאזרחים רומנים, כאשר נציגי גרמניה לוחצים כל הזמן על המלך מיחאי [מיכאל] וראש הממשלה ["המנהיג"], המרשל אנטוֹנֶסקוּ, לשלוח את כל יהודי רומניה להשמדה.
בניגוד למחנות הריכוז וההשמדה "המסודרים" והמתוכננים של הגרמנים הקפדנים, מחנות טרנסניסטריה לא היו מגודרים ממש, המשטר בהם היה יותר חופשי כביכול. אבל דווקא חוסר הסדר של הרומנים, הבלגן, ההזנחה, כל אלה הוכיחו עצמם כגורמים "יעילים" בחיסול האוכלוסייה היהודית, הנתונה בתנאים תת-אנושיים של מחסור, רעב, קור, כינים, מחלות [בעיקר טיפוס] וחוסר דיור ראוי לבני-אדם.
אולם יהדות קשת-עורף זו ידעה להסתגל לתנאי-החיים האיומים האלה ולארגן את חיי המגורשים כך, שחלקם הצליחו לשרוד. מי שהיה לו עדיין כוח פיזי, כושר הישרדות ואולי אף מזל, שוטט בסביבה, מצא עבודה אצל איכרים בכפרי הסביבה תמורת חצי כיכר לחם או כמה תפוחי-אדמה. אחרים עסקו בתגרנות, וכך הצליחו לקיים איכשהו את נפשם ונפש בני-משפחותיהם. מי שלא צלח אף לכך, פשט יד, או נבר באשפתות וליקט קליפות תפוחי-אדמה.
רבים מאלה האחרונים היו ילדים, יתומים, שהוריהם מתו שם, והם נותרו מוזנחים, ללא כל השגחה, הסתובבו ברחובות ללא בית וללא מסגרת. אנשי הקהילות בעיירות-הגטאות הצליחו לארגן לילדים אלה בתי-ילדים מאולתרים, ובעזרת תושבים מקומיים ומעט עזרה מן הקהילה היהודית ברומניה עצמה, וכן מן ה"ג'וינט", עלה בידם להבטיח לילדים אלה גג מעל לראש, ארוחה חמה אחת ביום ובגד נקי כלשהו.
יש לציין שמנהיגי יהדות רומניה, ובראשם ד"ר ו. פילדרמן, א. ל. זיסו והרב הראשי ד"ר אלכסנדר שפרן, וגם אחרים, פעלו רבות, תוך הסתכנות אישית ממשית, למנוע את גירוש היהודים לטרנסניסטריה, ומשלא הצליחו בכך, הם נחלצו לעזרה חומרית ככל שיכלו להושיט, יחד עם מאמציהם להגן על האוכלוסייה היהודית שנותרה ברומניה, מפני התנכלויות וגירוש עתידי.
בתחילת שנת 1944 החלו מהלכות שמועות על אפשרות להוצאת הילדים מן התופת בטרנסניסטריה והחזרתם לרומניה. לשמועות הללו היה על מה לסמוך: עם התהפכות הגלגל במלחמה וניצחונותיו של הצבא האדום, החלו כנראה מחשבות אצל מנהיגי רומניה, כיצד להחלץ מציפורני בעל-הברית הגרמני, שהולך להפסיד במלחמה, ולשפר עמדות בעיני בעלי-הברית המנצחים, וראשית-לכל – לשנות את היחס כלפי היהודים. באין תיעוד מוסמך ומפורט על כך, יש דעות שונות בין היסטוריונים וחוקרים לגבי מניעיו של מבצע זה של חילוץ ילדי טרנסניסטריה. ביוזמתו של מי היה הדבר? כיצד הושגה הסכמתם ושיתוף-הפעולה של השלטונות הרומניים, תוך התעלמות מדעתם של פטרוניהם הגרמנים?
ידוע שהיו לחצים רבים מצד אנשי-ציבור יהודים – מקומיים ובחו"ל, אמריקנים ואירופים, דיפלומטים ואנשי כמורה, בעלי השפעה על מלכת רומניה, על ראשי הכנסייה שם ואף על ראשי השלטון האזרחי והצבאי. הללו, בראותם שכף ההצלחה במלחמה אכן נוטה לכיוון ההפוך, לרעת ה"ציר" שלהם, היו מעוניינים להוכיח "אליבי" של מעשה אנושי כלשהו, כדי לכפר על פשעי המלחמה שלהם. מה שברור הוא, שמנהיגי יהדות רומניה לא נחו ולא שקטו ופעלו במסירות-נפש עילאית, ובסופו של דבר הם הצליחו לקבל את הסכמת השלטונות הרומניים להוציא כ-2,000 ילדים-יתומים מטרנסניסטריה, ולהחזיר אותם ל"מולדת". אילולא הצלה זו, מי יודע אם עוד היה בהם כוח לשרוד עוד כמה חודשים, על לשחרור.
למחנות בטרנסניסטריה הגיעו נציגים של ועד ההצלה [ביניהם פרֶד שָרַגָא, שניהל את מבצע ההצלה הזה, וכן יצחק ארצי, לימים ח"כ ואביהם של שלמה ארצי ונאוה סמל] והחלו לרשום ולארגן את הילדים להעברה לרומניה. בחודש מרס 1944 הועלו 1,909 ילדים לקרונות-רכבת והוסעו חזרה לרומניה. הילדים שהובאו לרומניה נקלטו מיד בבתי-יתומים בערים שונות. חלקם אומצו על-ידי משפחות יהודיות, שניסו להחזיר להם צלם אנוש, אהבה ודאגה הורית ולשקם במעט את ילדותם, שנגזלה מהם. אך מגמת מציליהם היתה להעביר אותם שלב נוסף בתהליך הצלתם: להעלות אותם לארץ-ישראל. בעניין זה נוצרו קשרים עם שליחי העלייה שפעלו אז ברומניה, ואכן, בשנים 1944-1945 הועלו רבים מן הילדים הללו לארץ.
פרשה מיוחדת הנוגעת לסיפורנו היא הפלגתן של שלוש ספינות מעפילים: "מפקורה", "בולבול" ו"מרינה", שיצאו באוגוסט 1944 מן הנמל הרומני קונסטנצה ועל סיפונן, בין יתר המעפילים, רבים מ"ילדי טרנסניסטריה". אחת מהן, הספינה "מפקורה", לא הגיעה ליעדה. בקרבת חופי תורכיה טורפדה הספינה – כפי שנודע רק בשנים האחרונות – בידי צוללת סובייטית. כ-300 נפש שהיו על סיפונה, כמחציתם ילדים, ירדו למצולות. רק אדם אחד בלבד ניצל.
גילוי נאות: כותב שורות אלה איננו היסטוריון ורשימה זו איננה מחקר היסטורי. אך בכתיבתו הוא התבסס על פירסומים שונים, [ובהם נתונים שונים והערכות שונות של חוקרים, במיוחד לגבי מספר המגורשים לטרנסניסטריה, הניספים שם והניצולים], וכן גם על "ידע אישי" ואף זיכרונות מאותו מקום ואותה תקופה [בגיל 7-10]. הכותב נמנה על "ילדי טרנסניסטריה" ואף אמור היה להימצא על סיפונה של "מפקורה", אך ברגע האחרון נמחק שמו מן הרשימה – והספינה הפליגה אל אובדנה – בלעדיו.
אורי הייטנר
האם השואה היא הקושאן שלנו?
לא אחת אני קורא ושומע דברי ביקורת על נסיעות הנוער לפולין והתנגדות לקיומם. "הנוער היוצא לשם חוזר כנוער לאומני".
המסר הזה מקומם. המודעות הקיימת היום בקרב הנוער לשואה גדולה הרבה יותר מכפי שהיתה כשאני הייתי נער, בראש ובראשונה בזכות הנסיעה לפולין. אני רואה בכך הישג חינוכי משמעותי; השגת מטרה חינוכית וערכית חשובה. והנה, יש הקוראים לוותר על ההישג הזה, משיקולים פוליטיים אלה או אחרים. זוהי עמדה בלתי ראויה לחלוטין.
ומהו אותו מסר "לאומני" עמו חוזרים הנערים מהביקור? הזדהות עם עמם, חיזוק תחושת ההשתייכות לעם היהודי, חיבור להיסטוריה היהודית, גאווה לאומית. באופן טבעי, המודעות לשואה מחזקת גם את התפיסה הציונית – הבנת המשמעות הטרגית של קיום יהודי בגולה, ללא מדינה יהודית, ללא ריבונות ועצמאות והפקת הלקח המחייב קיומה של מדינה יהודית חזקה ושמירה בכל מחיר על קיומה. בין אלה לבין "לאומנות" אין ולא כלום.
אני תומך מאוד בנסיעות לפולין, אך אני מוטרד מהן מסיבה אחרת. כאשר אני שומע נערים אומרים שרק עתה, בעקבות הנסיעה לפולין, הם מבינים את משמעות היותם יהודים, את משמעות החיים במדינת ישראל, את צדקת הציונות, אני מודאג מאוד. האם נער יהודי ישראלי, שהתחנך 12 שנים במערכת החינוך הישראלית, צריך לנסוע לאושוויץ כדי להבין את משמעות יהדותו? אם כן, זהו כישלון חמור ביותר של מערכת החינוך הישראלית.
השואה הוכיחה בצורה קטסטרופאלית את צדקת הציונות, אולם צדקת הציונות אינה נובעת בשום אופן מן השואה. השואה הוכיחה שהקמת מדינה יהודית עצמאית היא הכרח, אך לא השואה היא הצדקת קיומה של מדינת ישראל. אם המסר שמפנימים התלמידים, הוא שקיומה של מדינת ישראל נובע מן השואה, זהו מסר שגוי ובעייתי מאוד.
זכות הקיום של מדינת ישראל נובעת, בראש ובראשונה, מזכות ההגדרה העצמית של כל עם, שהינה זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור. שנית, זכות הקיום של המדינה, נובעת מזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל – הארץ בה הוא קם, ממנה הוגלה ואליה ערג ועליה חלם לאורך כל שנות הגלות.
אם תודעת הזכות הזאת אינה צרובה ב-ד.נ.א. של כל בוגר מערכת החינוך הישראלית – זהו כישלון חמור. את הנכות התודעתית החמורה הזו לא תוכל תודעת השואה לתקן.
הפיסקה החמישית (מתוך 16) של מגילת העצמאות, עוסקת בשואה: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות, על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר פתחה לרווחה את שערי המולדת לכל היהודים ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."
כל מילה בפיסקה הזאת נכונה וצודקת. אי אפשר היה שלא להזכיר את השואה כאחד הצידוקים להקמת המדינה, בוודאי לנוכח העובדה שהמדינה קמה שלוש שנים בלבד לאחר השואה. אולם הפיסקה הזאת מדברת על כך שהשואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח" – הכרח שהיה קיים גם ללא השואה. על כך מדברות ארבע הפסקאות הראשונות העוסקות בזכות ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל ובהכרה הבינלאומית בזכות זו בעקבות הצהרת בלפור. ואכן, במשפט המכריז על הקמת המדינה נאמר: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית."
בהופעתו בפני ועדת החקירה של האו"ם, הזכיר בן גוריון, כמובן, את השואה, את הסבל של העם היהודי ומצוקתו, אך לא את השואה הוא כינה "הקושאן שלנו", אלא את התנ"ך.
אנו מתמודדים בימים אלה עם התופעה הנואלת של הכחשת השואה. תכלית הכחשת השואה היא קעקוע זכות הקיום של מדינת ישראל. הגישה העומדת בבסיס הכחשת השואה, היא התייחסות למדינת ישראל כאל תוצאה של השואה. אומר אחמדיניג'אד, וכמוהו אנשי ימין ושמאל רדיקלי באירופה, ולמרבה החרפה גם אנשי שמאל רדיקלי יהודים וישראלים, שהפלשתינאים משלמים, כביכול, את מחיר השואה והם קרבנותיה, או קורבנות קורבנותיה.
נוח לאותם הגורמים, שקיומה של מדינת ישראל לצנינים בעיניהם, להתעלם מזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה עצמאית בארצו ולבסס אותה על השואה בלבד. אם יקעקעו את תודעת השואה באמצעות הכחשתה, כך יקעקעו את זכות קיומה של המדינה.
האנטישמיות החדשה היא המשכה הישיר של האנטישמיות הישנה. האנטישמיות הישנה רדפה את היהודים במקומות פזוריהם. האנטישמיות החדשה רודפת את מדינת היהודים. היום לא פוליטיקלי קורקט להיקרא אנטישמי, אך בחוגים רבים במערב ואפילו בישראל, מאוד in להיות "אנטי ציוני". אולם מדובר בדיוק באותה האנטישמיות; באותה התפיסה על פיה אין מקום ליהודים תחת השמש.
כאשר נוער ישראלי רואה בשואה את הצידוק המרכזי לקיומה של מדינתו היהודית, הוא מאושש בעקיפין את המסרים של מכחישי השואה. אם מדינת ישראל היא רק תשובה לשואה – למה דווקא כאן? למה על חשבונם של הפלשתינאים?
הציונות קדמה לשואה בעשרות שנים. המושבות הראשונות בארץ-ישראל הוקמו כ-60 שנה לפני השואה. הקונגרס הציוני הראשון קדם לשואה בכחמישים שנה. אם השואה היא צדקת קיומנו, איך נסביר את ראשית הציונות, המוצגת בידי הפלשתינאים כפלישה קולוניאליסטית לפלשתין?
אתנביאוס, שליחו של אנטיוכוס, תבע משמעון, אחד מחמשת בני משפחת חשמונאי, לסגת משטחים בארץ-ישראל, ובהם יפו, גזר וירושלים. תשובתו של שמעון היתה: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו, בעת מן העתים, בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר היתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו." (מקבים א', ט"ו, ל"ג-ל"ה).
זה המסר, עליו יש לחנך את ילדי ישראל מגיל הגן ואילך. אם לא נאמין בזכותנו על אר.-ישראל כבסיס המוסרי והצודק לקיומנו, לא נוכל להתמודד עם טענת "ליסטים אתם" ולא נוכל להדוף טיעונים כטיעוניו של אחמדניג'אד. אם נשכח שעימנו הצדק, אין כוח צבאי שיוכל לקיים אותנו כאן. במקרה כזה עלולה להתגשם נבואת הזעם של נתן אלתרמן:
"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה / ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."
יום השואה של דור שני
שלושה שירים מאת עדינה בר-אל
יַלְדָּה לְמַתְחִילִים
כְּשֶנּוֹלַדְתִּי הָיִיתִי יַלְדָּה לְמַתְחִילִים
לְאַבָּא וּלְאִמָּא שֶנִּפְגְּשוּ ֹשָם
וּפֹה הִתְחִילוּ חַיִּים חֲדָֹשִים.
מִין נֵס כָּזֶה.
אַחֲרֵי כָּל הַזְּוָעוֹת
פִּתְאוֹם הֵרָיוֹן.
יַלְדָּה לְמַתְחִילִים.
בְּלִי סַבְתָא שֶתַּעְזוֹר
לַעֲשֹוֹת סְטָאז'
בְּאִמָּהוּת.
בָּכִיתִי בָּעֲרִיסָה.
וְאִמִּי עָמְדָה לְיָדִי וּבָכְתָה
גַם הִיא.
אָז אָמְרָה רִבְקָה הַבּוּכָרִית,
שֶהָיוּ לָהּ הַרְבֵּה בָּנִים:
"יִהְיֶה בְּסֵדֶר, תִּתְרַגְלוּ.
אַתְּ תִּתְרַגְּלִי אֵלֶיהָ,
הִיא תִּתְרַגֵּל אֵלַיִךְ."
אֲבָל מִי הִתְרַגֵּל?
מַמְשִיכִים לִבְכּוֹת.
בִּכְלָל לֹא קַל לְאֵשֶת מַחֲנוֹת
לְהִתְרַגֵּל לְחַיִּים חֲדָשִים,
וְלֹא קַל לְחַיִּים חֲדָשִים
לְהִתְרַגֵּל
רוּחְל, רוּחְל, וווּ בִּיסְטוּ?
"רוּחְל, רוּחְל, וווּ בִּיסְטוּ?
רָחֵל, רָחֵל, אֵיפֹה אַתְּ?"
הִיא מִסְתּוֹבֶבֶת בַּרְחוֹבוֹת
פּרוּעַת רֹאֹש
זוֹעֶקֶת.
ֹשְנוֹת הַחֲמִֹשִּים.
הַמְּדִינָה צְעִירָה.
לַאֲנָשִים ֹשְבוּרִים שֶהִגִּיעוּ מִֹשָּם
קָשֶה לְהֵרָדֶם בַּלַּיְלָה.
יְלָדִים הוֹלְכִים אַחֲרֶיהָ וְצוֹחֲקִים.
וּכְשֶהִיא נֶעְלֶמֶת מֵעֵינֵיהֶם
הֵם אוֹמְרִים:
"לֹא יָפֶה לִצְחוֹק. הָיְתָה לָהּ בַּת."
" רוּחְל, רוּחְל, וווּ בִּיסְטוּ?
רָחֵל, רָחֵל, אֵיפֹה אַתְּ?"
הִיא מְחַפֶּשֶֹת אוֹתָהּ
עַכְשָיו
כָּאן
בַּמְּדִינָה הַחֲדָֹשָה
בְּגִבְעָתַיִם הַבְּנוּיָה.
יְלָדִים וְהוֹרִים
תָּמִיד אֲנִי מִתְפַּלֵּאת
כְֹּשֶיְּלָדַי מְבַקְֹשִים מִמֶּנִּי
לְהִתְלַוּוֹת אֲלֵיהֶם
לְטִיּוּל אוֹ לִמְסִבָּה,
אוֹ סְתָם לָבוֹא לְבֵית-הַסֵּפֶר
כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת הַכִּתָּה וְאֶת הַמּוֹרָה.
בִֹּשְנוֹת הַחֲמִֹשִּים
יְלָדִים לֹא הָיוּ מַזְמִינִים אֶת הַהוֹרִים.
לְהֵפֶךְ.
כִּי מַה יַּגִּידוּ הַחֶבְרֶ'ה
עַל הָאֲנָֹשִים הַמְבֻגָּרִים,
ֹשֶלִּפְעָמִים חוֹלִים אוֹ נָכִים,
עִם הַמִּסְפָּר עַל הַיָּד,
ֹשֶלֹא יוֹדְעִים עִבְרִית וְלֹא מְבִיִנים עִנְיָן?
וְאִם אַבָּא וְ/אוֹ אִמָּא הִגִּיעוּ לְבֵית-הַסֵּפֶר,
זֶה לֹא הָיָה כְּדֵי לְהִשְתַּתֵּף
בִּמְשִֹימָה חִינוּכִית.
אֶלָּא
כְּדֵי לְהָבִיא לַיֶּלֶד מְעִיל,
ֹשֶלֹא יֵרָטֵב בְּגֶשֶם פִּתְאֹם.
אוֹ כְּדֵי
לְהָבִיא סֶנְדְוִיץ' נִשְכָּח,
ֹשֶחַס וְחָלִילָה
הַיֶּלֶד לֹא יִרְעַב.
איליה בר זאב / שני שירים
דִּמְמַת הַכְּבָסִים
בַּחֹרֶף הַהוּא, הַלָּבָן,
הִתְפַּזְרָה דִּמְמַת הַכְּבָסִים
לְאֹרֶך קִילוֹמֶטְרִים רַבִּים,
בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים
בְּחוּטֵי-הַבַּרְזֶל הַקְּפוּאִים.
קָצִין תּוֹרָן בְּהִיר שֵׂעָר,
חַכְלִיל עֵינַיִם,
הוֹרִיד יָדִית כְּבֵדָה
וְחַשְׁמַל זָרַם לְכָל אֵבֶר.
אוֹר אֲדַמְדַּם נִצַּת –
קוֹלוֹת הַכְּבָסִים
וּמַה שֶׁנּוֹתָר
פורסם ב"עיין ערך שירה 5"
פִּסּוּל בַּנּוֹף ְויָרֵחַ
שָׁלוֹם אַבָּא. הַיּוֹם קִבַּלְתִּי תִּיק לְאֲסֻפַּת-מִכְתָּבִים.
מִיָּמִין : "מֵאִמָּא שֶׁלִּי". מִשְּׂמֹאל: "מֵאַבָּא שֶׁלִּי " –
תָּאֵי תְּכֵלֶת רְקוּמִים.
מִכְתָּבְךָ הִגִּיעַ לִבְסוֹף. מַעֲטָפָה מוּזָרָה.
חוֹתֶמֶת-מְשֻׁלָּשׁ.
נְיָר דַּק.
הַלַּיְלָה נִפְרַשׂ יָרֵחַ עַל מַטָּעֵי הַבָּנָנוֹת,
כְּמוֹ חֲצִי-מְנַת-פָאלַאפֶל אֵצֶל הַתֵּימָנִי
עִם הָרֹאשׁ הַמִּתְנַדְנֵד בְּפִנַּת "אַגְרִיפָּס-קִינְג ג'וֹרְג'".
קַוֵּי-אוֹר גָּלְשׁוּ מֵהֶהָרִים
לְלַטֵף אֶת הַכִּנֶרֶת.
אַתָּה יוֹדֵעַ ,יְלָדִים חוֹלְמִים קָמִים לִפְעָמִים
אַחֲרֵי חֲצוֹת לָלֶכֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם –
עֵין-גֵּב קוֹרֶצֶת מֵעֵבֶר לַגַּלִּים.
המְּטַפֶּלֶת אוֹמֶרֶת שֶׁאַתָּה בַּדֶּרֶךְ לַ"מַחֲנוֹת".
אֲנִי מֵבִין, חֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי שֶל הַיָּרֵחַ בְּעִקְּבוֹתֶיךָ,
שֶׁלֹּא תִּמְעַד בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם.
כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ, הִזָּהֵר מִגִּדְרוֹת תַּיִל כְּפוּלִים,
חַשְׁמַל זוֹרֵם בַּחוּטִים וְחֶלְקֵי-אֲנָשִׁים סַהֲרוּרִים
נְעוּצִים כְּאַלּונֵי בָּכוּת –
פֶּסֶל וּמַסֵּכָה בְּנוֹף שֶׁמְּפַסֵּל אֱלֹהִים.
הַמְַּטַפֶּלֶת טוֹעֶנֶת שֶׁזֶּה לֹא מִגֶּבֶס
אוֹ קַרְטוֹן מְשֻׁמָּש,
רַק מְאוֹר-אָדָם
וְאוֹר הַיָּרֵחַ
מכתבים מאוחרים, פורסם ב"עיין ערך שירה 5"
יוסי גמזו
הָאֶרֶז וְהַסּוּף
הילד ידע שהמוות ממתין בּין גְזִ'יבּוֹבְסְקָה וּבין קְרוֹלֶבְסְקָה. חושך כּפוּל הֶאֱפִיל על עיניו שהיו עצוּמות עד כּאב: זה שבּעומק מעיל אמו וזה שבּעומק הפּחד. מן החושך ההוּא, השני, לא היה לו מיסתור אף בּתוך הראשון.
מה שתיקתק לו סמוּך לאוזנו כּשיקשוּק אֲדָנִים של רכּבת או קורות אותו גשר זמני בּרחוב חְלוֹדְנָה, היה לב אמו הפּועם. היא שלפה תעוּדת גזרנית בּמִתפֶּרֶת ה"וֶרמַאכט" בַּחלק ה"אָרִי", קודם לאיש-המיליציה בִּפְנִים וּמיד לַגֶסטַאפּוֹ, בַּחוּץ.
אני, היום, יודע מה שהוּא לא ידע עוד, אז: שאיש-המיליציה, ה"אוֹרְדֶנוּנְגְסְדִינְסְט", יהוּדי מבוהל כּמוה, הִתיר לה לצאת מן השער למרות ששבוּע כּבר כּלל לא עבדה שם. שֶרַק עורמתן של חיות נִרדפות מצילה אִם אין נשק בּיד. "זה בּסדר," צעק לַגֶסְטַאפּוֹ מִמוּל, "היא אמנם בּהריון אבל עובדת כּמו סטאחאנוֹב." ההוּא, ה"גֶסטַאפּוֹבִיץ'", פּולני מגוּרמן מִדַאנצִיג, נִרמז רֶמֶז סלאבי עבֶה כּמו השלג בַּחוּץ ונתן לעבור. "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי," הימהם צינית את נוסח סיסמת שעריה של אַוּשוויץ. ודחק בּה קְצַר-רוּח, בִּסטַייל מישטרתי: "אַלזוֹ זוּזי, זִ'ידוּבְקָה!" וּ"שְנֶל!"
הִנֵּה כּך חמקוּ הילד ואמו לַצד ה"אָרִי". לא קאטאקוֹמבּוֹת בּיבֵי-השופכין, לא טראנספּורט מחנות-הריכּוּז. דרך השער ההוּא לִרחוב פְּרוֹזְ'נָה, מִפּרוז'נה לִרחוב מַארְשַאלקוֹבְסְקָה. מִשם, מִמארשאלקובסקה לִשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי, גלוּיים לאור השמש האָנֶמִית, החורפִּית. בִּשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי, מחוּפָּשֹ לאיש 'אֶס-אֶס', דחף אותם מְיֶטֶק לַ"טְרָאם" הראשון, מחבּיאם בּביתו, מוּל הוִיסְלָה.
אלא ששוּב, ולא רק היום, אני, הקשיש, יודע. מה שהילד ודאי לא ידע לא רק אז, גם הרבּה אחֲרֵי: תעוּדת-התופרת ציינה "הריון". היעדרוּת מעבודה – אחד דינהּ היה: לאַוּשוויץ. יום בִּלבד לפני בּוא ה"טראנספּורט" הראשון, בַּ-21 בּיוּלִי, גילתה "אַקְצְיָה" בַּגֶטוֹ שישים יהוּדים חבוּיים שנִשלחוּ לעינוּיים בּכלא פַּאוויָאק. שלושה ימים אחר-מִכּן, בַּיום בּו ניתלה אבּא, איבּד את עצמו ראש ה"יוּדְנְרָאט", צֶ'רְנִיאָקוֹב, שסירב להלשין. בַּ"בּוֹידֶעם" החשוּך ההוּא (נָלֶבְקִי 30) עם שחר, הִפּילה האֵם פּג חיוור בּן שישה חודשים על פּני קש מעוּפּש. נְיוּטָה של מְיֶטֶק, אחות-האב, חסמה בּאגרוף את פִּיהָ. שלא תִשָּמַעְנָה גניחות היולדת בּרחוב, בַּעבוֹר הפּטרוֹל. בַּבּוקר, עודה מדממת, יצאה אותה אם אל מִתְפֶּרֶת ה"וֶרמַאכט". את הילד קשרה בְּצעיף אל בּיטנהּ וכיסתה בַּשִינֶל הישן. הבּטן, עוּבדה, נִראתה כּטיבעית בּהחלט, גם חיוְרון גוֹן-פּניה. בְּנֵס לא דיוֵחַ סדרן מִתפּרה זו לַמישמרות בַּשער על ימי ההיעדרוּת.
אני מקנח עכשיו, בּאפּריל שנת 2007, בּווארשה, זוּג עדשות בִּי-פוֹקָאלִיוֹת מוּל הדברים העולים בּי בְּאוֹב. כּמו היפּנוֹזה כּזאת בּהקיץ, כּמו ספירה לאחור, כּמו סִיאַנס ספּיריטיסטי. לא רק המִשקפיים הם בִּי-פוקאליים, גם אני. הילד שחָוָה ולא הבין ונותר בַּחושך, האיש ששילם על ההבנה בּמס ערך מוּסף של זכירוֹת מוּדחקות. כּל ההבדל בּין הלילה לַיום הוּא בּעצם בְּסוּג המשכּנתא: בַּיום על דירה בּשיכּוּן קציני קבע, בַּלילה – על זכוּת השְפִיוּת.
כּל הילדים, לְמָעֵט פּיטֶר פֶּן, מִתבּגרים וּמתים בָּנוּ פּנימה. מה שנִקבּר לא חוזר לעולם בִּדמוּתן של רוּחות-רפאים. אבל פּיטר פֶּן לא חי שלוש שנים בִּכלוּב הֶרמֶטי בַּמרתף ההוּא של דוֹד שהִתחפּשֹ לאיש 'אֶס-אֶס'. כּשהמוות אצלךָ דייר-מישנֶה מִגיל שנתיים, כּל נקישה על הדלת היא כּמו הזמנה לעלות לגרדום. זה איננוּ נִקבּר בּךָ גם כּשהילד של אז כּבר מִזמן אינו ילד. זה רודף אחֲריךָ כּמו צֵל מִתארך גם לתוך השנים הבּאות.
יוּרֶק טננבּוֹים סירב למוּת, לִגווֹעַ בּיורם טֶנֶא. כּמו היַבְּלִית בּגינת השיכּוּן, שוּם חומרי-הדבּרה לא עזרוּ. קברתי אותו בּין כּנפי-הצנחן, בּין בָּלוּזָה וּבין נַאפַח, בּין צל"ש וּבין סיירת. קפצתי עליו טראמפּוֹלינה, עשֹיתי לו כַּאסַח, וידוּא-הריגה. כּלוּם לא הִזיז לו, לא שֹם עלי רבע קצוּץ, כּמו גוּפו של רַסְפּוּטִין: לא מִתְכַּלֶּה, כּמו מתכת אַל-חֶלֶד, שַֹרְדָן לא-נילאֶה, לא-מוּבס. יורים עליו מִטווח קצר, שֹמים לו סטריכנין בַּווֹדקה, כּל אורגניזם היה הולך קַאקן, רק הוּא, יענוֹ – מצפצף. כּמו פּצצת-השהייה, כּמו מין שטר לגוביינא, כּמו אַמבּוּש קבוּע, בִּפְנוֹכוֹ. מי שעמד בַּניתוּח הפּלאסטי המר, הלא-ניראֶה הזה, מבין: זה קרב אבוּד.
מדבּרים עכשיו הרבּה על 'קְרִיפְּטוֹ-ג'וּז', יהוּדֵי-מחתרת. על נינֵי אנוּסים שמֵאוֹת בַּשנים הִתחפּשֹוּ לנוצרים, הִתחַזוּ. אבל איש לא מזכּיר את שנתון-תעלות-הבּיוּב, את בּוגרי גֶטוֹ וארשה, את הקריפּטוֹ-זִ'ידְלַאקִים שכּבר כּשישים שנות שתיקה מחניקים פֹּה זֶהוּת.
קראתי, לא מזמן, מחקר פּסיכולוגי על כּל הטרַאוּמוֹת: אלה של דור האבות ששֹרדוּ כּאן ואלה של דור הבּנים. רק שאיש לא חקר עוד את מה שכּל לילה אנחנוּ עושֹים עליו סטַאזִ'ים: האב שרצח את הילד שבּוֹ והילד הזקן שמסרב להיקבר.
בּספּטמבּר 2002 התחלתי לכתוב את הדיסרטאציה. אצל אִימֶרְמָן, בּוגר-שואה כּמוני, איש מקסים. הוּא לא התפּלא שבּחרתי נושֹא "גלוּתי" שנחשב כּ"סַבּוֹנִי". – "מה התיזה שלךָ?" התעניין כּששמע ששנתיים אספתי תיעוּד. אמרתי לו: "שנים אכלתי ח'אקי. פַייטֶר. מַאצ'וֹ. מוכֵר, כּמו פֶּטֶר שלוּמיאל, את הצל שלי, פִיקְס, לַשֹטן." – "איזה שֹטן?" התפּרץ לדברַי (וראיתי שנִדלק לו זיק אֶמפָּאתִי בָּעיניים). – "השֹטן של שתיקת הכּבשֹים, הֶר פּרופסור. ההוּא שכּוּלנוּ סוגדים לו. המיתוֹס שששת מיליון הזִ'ידְלַאקִים הלכוּ שָם כּמו צֹאן לשחיטה." – "אתה מתכּוון שהיתה פֹּה ושם הִתנגדוּת מזוּיינת?" זרק לי, "אִיִּים ספּוֹראדיים בַּגיטאות, בַּיערות?" – "אני מתכּוון שהיתה הִתנגדוּת, מזוּיינת או לא מזוּיינת. רק מה? יש צבעים שעיוורי-הצבעים לא יבחינוּ בּהם לעולם." – "חַדֵּד לי את זה קצת יותר," אמר אימרמן, "תן לי יותר אַרגוּמֶנטִים." –"יש כּל מיני צוּרות של הִתנגדוּת," אמרתי חֶרֶש, כּאילוּ מצטט איזה איתוּת של מוֹרְס פּנימי, "אנרגיה יש לה הרבּה גילוּיים: חשמלית או מיכאנית, קינֶטית או טֶרמית. רק קצר-רואי, צר-תפיסה או צר-אופק מחליף או מבלבּל בּין תופעה וּבין מהוּת. כּשקוֹרצַ'אק, שיכול היה להישאר בּווארשה ('אינךָ חייב, הֶר דוקטור, לעלות על הַטראנספּורט,') עלה עִם עֶשְֹרות יתומיו לַקרון זה היה, בּפירוּש, אַקט של מרד; מרד בַּמֶה שחזק מן הוֶרמַאכט: בּיצר-הקִיוּם, קיוּם אך לא בּכל מחיר. כּששלח צ'רניאקוב את ידו בּנפשו זאת היתה בּפירוּש סטירת-לחי; לא רק לַגרמנים, גם לַכּלל שלכל בּנאדם יש מחיר. כּשרינגלבּלוּם תיעד את ארכיון גבוּרת הגיטו, החבּיא אותו בִּ'סליקים' וידע שימוּת לפניהם; כּשצַייטלין בּא לָ'אוּמשלַאגפּלַאץ' עִם שטריימל ועם קאפּוֹטה, מפגין גאווה יהוּדית של מין אף-על-פּי-כן מוּל רכּבת-הסוף; כּשיצחק קצנלסון לימד אל"ף-בּי"ת לִילדים שלא יִזכּוּ לִשְֹרוד עד גימ"ל ועד דל"ת; כּשהירש גליק כּתב 'מִיר זַיינֶען דוֹ' וה'דוֹ' היה בּור בּפּוֹנָאר; כּשזימרוּ חסידי אלכּסנדרוב 'אני מאמין' בּדרכּם לטרבּלינקה והאֵל, זה שבּוֹ האמינוּ, שתק מִבּוּשה מוּל בּין תאֵי 'ציקלון בֶּ'; כּשאדם נהפך לעשן בּלועות ארוּבּות וּפִתחֵי קרֶמאטוֹריוֹת אבל לא לאבק-האדם שרוצחיו מצפּים שיהיה, זהוּ נֵס. על זה, על הנס של המרד הזה, על כּוחם של חסרי-הכּוח, הייתי רוצה לחבּר דוקטוראט, לתקן, להפריך טעוּיוֹת. אין כּאן עניין של מחסור בּעוּבדות אלא פַאשלָה בָּאינטרפּרטאציה. כּל השנים שבּרחתי מִזה מחכּות לי לִגבּות איזה חוב. בּסטיגמת-הבּוּשה הקולקטיבית, הכּוזבת, של עם שלם שֶרָץ כּצֹאן לַטֶבַח כִּביכול, יש משהוּ שמזַהֶה כּל הִתנגדוּת וּמֶרִי רק עִם צוּרת אנרגיה אחת, צרורות נָאגָאן. כּל הִתגלוּת אחרת של זקיפוּת-קומה, של מֶרִי, נִפסלת על הסף לא מִשוּם כּך שאינה כּזאת, אלא משוּם שהטריבּוּנאל המחַלֵק את הצל"שים שבוּי בּקונצֶפּציה זרה בּתכלית לַתנאים של ה'אָז' וה'שָם'. שוּם יחידה מוּבחרת של היום, צנחנים, סיירת, לא מסוּגלת היתה למוטט את כּוחו של הרייך השלישי. כּשאֵם יהוּדיה לימדה את בּנה מוּל קְנֵי השְמַייסֶר, בּאַוּשוויץ, ערב פּסח, בּין גדרות מחוּשמלות, את 'מה נשתנה' בּיודעה שהילד פּשוּט לא יספּיק להגיד זאת כּי כּבר בַּדקות הבּאות יִיָּרֶה או יוּשלך אל מיקלחת-הגאז – אין לי ספק שבּיצעה אַקט של מרד ראוּי ליותר מִצל"שים, אין לי גם שמץ פּיקפוּק שהוכיחה גבוּרה עילאית אדירה. לא, אני לא מתבּייש, אדוני, בַּ"סַבּוֹנִים" ההם של הלַאגֶר. הם לא הלכוּ כּצֹאן לטבח, כּאבק-אדם. הם הִפגינוּ בּאומץ מוּפלא רִבְבות גילוּיי רֶזיסטַאנציה מַרטירית שאין ל"יפֵי הבּלורית והתואר" שוּם כּלי, שוּם קריטריונים לְאַיֵּךְ אותם, למדוד. העם היהוּדי שנהרג בּתוך התופת הוּא עם, פּרופסור אִימֶרְמָן, שבּו אני גאה. מי שאוּלי צריך להִתבּייש בִּמקום לִשפּוט כּאן, הוּא מי שלא היה שָם, בָּאינפֶרנוֹ – ושופט.
אימרמן קם בּשתיקה שהִרעימה כּמו "בּוּם" של אלפי מֶגָטוֹנִים. מושיט לי גזיר-עיתון ישן מִתיק קרטון דהוּי. "זה איננוּ מחקר אובּייקטיבי," אמר, "אִם בִּכלל יש מחקר אובּייקטיבי." והוסיף, מהוּרהר, "זהוּ שיר, לא יותר, ולכן זה יותר מדוּייק."
נטלתי את גזיר-העיתון מידו, ונבוך, נבוך מאוד מן הווידוּי שבּו נִסחפתי, קרבתי אל אור המנורה הסמוּכה וקראתי, נבוך עוד יותר. זה היה ה"נוֹק-אַאוּט" של אלתרמן זַ"ל, מאפּריל 54, לכל משמיציו הרבּים של ה"יוּדנרַאט", לא האמנתי, נִרעש. בּרוּר היה: האיש מלא כּבוד, פּליאה נרגשת, לְכַת הבּחירים שהשליכוּ מִנגד רימון או בּקבּוּק-מולוטוב או את נפשם ממש. אך עוּבדה: אין הוּא דן בּרותחין מִמרומי המופת הזה גם את היֶתֶר, אלה שלא העדיפוּ לדחות את ה"וֶרמַאכט", כּי אִם את הקץ.
"זה נכון אבל לא מספּיק," אמרתי לאימרמן בּלי שנרגעתי. "מה שזועק כּבר שנים לרֶוויזיה, לריהאבּיליטאציה – זה ה'עַמְךָ', ההמון. כּשאוּמה מתוּכנֶתֶת אלפּיים שנה להגן על קיוּמה בּכפיפת-ראש ולא בּמרד, מה שמפליא הוּא שגם אִם איבּדה את בּניה לא איבּדה איתם את צלם-האדם."
"תִכתוב את זה," אמר, "יהיו ודאי מי שישמיצוּ. בּוּבֶּר כּתב פּעם, לא זוכר איפֹה, על מה שהוא כּינה 'האנטישמיוּת היהוּדית'. יהוּדים, שדורות על דורות הוּכרחוּ להַפְנִים שֹינאתם ולבלוע, שֹונאים עכשיו נֶטוֹ, סָביב לַשעון, את הכּל, בּין השאר את עצמם."
הִזכּרתי לו מה שהַרְכָּבִי אמר על פּוּלחן בּר-כּוכבא והמרד, מה שאמר ד"ר שַייבּ על הרכּבי ואיך זה מִתְיַשֵֹם בּרוּרות בּמיתוס-מצדה. "יוחנן בּן-זכּאי גדול בּעיני כּמו שבעה בּר-כּוכבא," התוודיתי. "אילמלא חמק חי בּארון-המתים מחומות ירושלים אל הקלוֹיז ההוּא בּיבנה, היתה ההיסטוריה שלנוּ קבוּרה, עִם ארון או בִּלעדיו, כּמו בּנֵי אַכָּד, מוֹאב וצוֹר."
תוך פּחות מִשבוּע ימים, על ג'יפּ צבאי, בּמוּצב המזח, אני מִזדמן לסיוּר שיגרתי עם אמציה צוּר, חבר יקר וּזאב-קרבות ותיק. בּקוּרס המג"דים, שנתיים לפני כן, אי-שם בּין חולות חלוּצה, אנחנוּ עורכים שֹיחת-נפש בִּשניים אל תוך השעות הקטנות. "אני מתאמץ להבין," הוּא אומר לי, עיניו מגחילות מן החושך, "איך זה עולה עַם שלם על טראנספּורטים בּלי שוּם תגוּבת-נגד, כּמו צֹאן?" – "כּשאתה כּבר דורות בּמיעוּט שנִרדף בּו שוברות הסוּפות את האֶרֶז, אתה מִתבּגר," אני סח לו בּשקט, "מבין את קְנֵה-הסוּף שמִתכּופף וקם שנית."
עכשיו, מוּל אותה תעלה הוּא אומר לי, לזֵכֶר פּוּלמוס אותו לילה: "הִסכּמנוּ שלא להסכּים והאֶרֶז עוד לא הִתבּגר כּאן, טָאף לָאק."
"כּשה'לָאק' יהיה 'טָאף' בּאמת," אני סח לו, עינַי בַּסוּאֶץ שמוּלֵנוּ (חושך-מִצרַיִם. ליל-סתיו שאנן), "יהיה אֶרֶז על תֶקֶן של סוּף."
יום לאחר-מִכּן (שבתי מִשם בּמסוֹק לשֹדה-דוב, עִם אור שחר) אני בַּמטכּ"ל, עִם הסגל של דַדוֹ, רואה מתוך חֲדַר-המלחמה את הקולות. הכּוח שריכּז סאדאת על שֹפת נתיב-המיים (חושך-מִצרַיִם. ליל-סתיו שאנן) מסתער על אמציה צוּר. שוּב: לא עניין של מחסור בְּעוּבדוֹת אלא פַאשלָה בָּאינטרפּרטאציה. הכּתובת היתה בּפירוּש על הקיר וכל אבן מִקיר זעקה. אך אִם אין דניאל ואִם אין הבנת הנִקרא של צפנת פּענֵחַ, שוּם מישקפות טלסקופּיות לא יעזרוּ לקִצרֵי הרְאוּת. אנחנוּ נִתפּסים איפוא בּהפתעה מוּחלטת, עִם מִכנסיים מוּרָדִים ממש כּמו המוראל. מלחמת יום כּיפּוּר היא שֶבֶר סוּרוֹ-אפריקאי לא רק בַּהִיבְּרִיס הצבאי שלנוּ, שנִסדק, אלא גם איכשהוּ בּיחס הפּיכּחים שֶבָּנוּ לכל אותה דילֶמָה בּין האֶרֶז והסוּף. עובר איזה זמן וּבעת חילוּפי השבוּיים של ד"ר קיסינג'ר על כּביש איסמעיליה, אומר לי אמציה, עטוּר-תחבּושות: "קְנֵה-הסוּף הִתבּגר והבין." רק יותר מאוּחר, לאחר כִּשלושה ניתוּחים בּבֵּילינסון, הוּא מסַפֵּר לי אוֹף-דֶה-רֶקוֹרְד: "כּשפּקדתי שָם 'חֶברֶה, להרים את הידיים וּבִלבד שנִשָּאֵר חיים' נִזכּרתי בַּ'טָאף לָאק'..."
ועכשיו אני כּאן, תחת שמש אפּריל, בּין גְזִ'יבּוֹבְסְקָה וּבין קְרוֹלֶבְסְקָה. מייצג את ארצי אשר בּה לא נולדתי בָּארץ בּה נולדתי ואין היא כּבר ארצי. כּמו נציגי מישלחות אחרות, גם אני אניח זֵר בּיום שני מוּל האנדרטה. זאת שעוּצבה כּאן בּידי נתן רפּפּורט, נוּסְיָה, רֵעוֹ של אבי. הם נולדוּ כּאן לפני שהעיר נִצטלקה בּעיי חֳרָבוֹת, כּמו הגיטו. עיר שיָּפְתָה כּשירֵי יוּלְיָאן טוּבִים (גם הוּא זִ'ידלַאק מִווארשה וגם הוּא כּבר, נעבּעך, מת). הם חבשוּ, כּך סוּפַּר לי, אותו ספסל-עץ בַּכּיתה המצטיינת בּפיסוּל, בָּאקדמיה. אבּא עבד אז בּבית-יציקה ורשאי מפוּרסם, "מֶטָלוֹן". כּשתיכנן נתן רפּפּורט את האנדרטות בּיד-מרדכי וּבנגבּה, בּיקר אצל אמא שלי בּבת-ים ואמר לה: "ניצוֹק בּפּאריס."
"למה פּאריס?" אמרה אמא, תמֵהה.
"אין יוצקים," אמר נוּסְיה, "כּמו וְלַאדֶק." וגנח: "הוּא חסר לי נורא, אַת יודעת?"
"גם לי," אמרה אמא, דמוּעה.
וכעת שוּב בּווארשה, ליד האנדרטה, יומיים לפני אותו טקס. פּנֵי-החוּלין של אתר יהוּדי בְּעולם מעוּקר-יהוּדים. בַּדרך ראיתי לוּחות-זיכּרון מבהיקים מִקירצוּף, מִטיפּוּח. של אַרְמִיָה קְרָיוֹבָה ושל אַרְמִיָה לוּדוֹבָה, שני אירגוּני תנוּעת הרזיסטַאנְס הפּולני. ואילוּ סְביב אנדרטת לוחמיו של גיטו וארשה – ליכלוּך ועזוּבה. תמיד היינוּ ילדי-חוּץ.
רציתי לקנות מפּת-עיר מעוּדכּנת וסרתי לרחוב טוֹבָרוֹבָה. חנוּת עלוּבה בּכניסת איזה בּית: ספרים משוּמשים ועיתונים, זבּן ישיש. עוד אני משלשל לכפּו הרועדת כּרגל קרוּשה את הזְלוֹטִים, צד את עיני, בּין קוּרי-עכּביש, תנ"ך יידי, תירגוּם יהוֹאש.
"יש לךָ עוד מִסִפרֵי השֹפה הזרה הזאת, פַּאנְיֶה?" שאלתי.
הוּא הִגבּיה צוואר מקוּמט כּשל צב מִחָזֵהוּ הרכוּס פּידזַ'אק מימי הקיסר סוֹבְּיֶסְקִי.
"זאת חנוּת פּולנית," נתאדם ואמר, "לא זִ'ידוֹבְסְקָה בִּיבְּלִיוֹתֵיקָה!"
"מה זה, אין כּבר בּווארשה יותר יהוּדים?"
"לא," אמר, "גֶ'נְקוּיֶה בּוֹז'וּ. גוֹמוּלקָה גירש את כּוּלם."
פּתאום, לא יודע מדוּע ואיך, כּאותו הרפלקס הפַּאבְלוֹבִי, עלה בּי הדם מִקומת-המרתף אל ה"בּוֹידֶעם", הראש החמוּם. ידִי הפּנוּיה מן הספר בּיידיש סגרה בּתנוּעת-מלקחיים חמש אצבּעות, עלוּקות הדוּקות, על קִמטֵי צווארו של הצב.
"איך אתה מֵעֵז, אנטיסֶמיט זקֵן," שאגתי, "לומר מה שאמרתָּ כּמו אֶס-אֶסניק מזוהם?"
ותיכף הוספתי, מוּרתח מחימה, "גם אני, יהוּדי, דוקטור גֶבֶּלְס!"
הוּא גילגל רואותיו כּעומד לפולטן, חרצנים מִקליפּתם, מארוּבּות-עיניו החוּצה. "בּאמת?" חירחר גרונית מִשֶרָפָה הידוּק-החֶנֶק, "שוּלֶם עֲלֵיכֶם אִם כּן רֶבּ ייד. אִיךְ בִּין אוֹיְכֶעט אַ יִיד. גם אני..."
עכשיו נתחלפוּ היוצרות ונותרתי אני בּלי חמצן, בּלי רוּח. כּוח ההֶלֶם רוקן בּי כּוַאקוּם את מה שהִתנשם בּי ונותרה התדהמה.
"אִם כּכה אז למה אתה מלכלך את הפירמה, לאיזה מין צורך?"
"צורך פּשוּט, ידידי הצעיר: פּרנסה, מוּכרחים פּרנסה..."
"וזה, האנטישמיוּת, עוזר לַפּרנסה?"
"ודאי," אמר, "איש לא יודה בּכך אבל זה כּכה. בַּסֵיים, בַּחלונות הרישמיים ההם, למעלה – יכחישוּ, איך קוראים לזה? 'פּוליטיקְלי קוֹרֶקְט'? אבל זה, אצל רוּבּם של הפּוֹלַאקִים, פְּרוֹשֶם פַּאנְיֶה, כּבר מאות שנים בַּגֶנִים, בַּגֶשְטַאלְט, בַּ-דִי-אֶן-אֵי..."
רציתי לרחוץ את ידַי מן השרץ הזה שעורר בּי רק גועל. לא שאני יפה-נפש כּזה אך אף פּעם לא סבלתי את חסרי-החוּליות. תולעים, רכיכוֹת וּמיני זוחלים מזמינים מעיכה, שאט-נפש. אבל איך מועכים יהוּדי איש-שֹיבה שחשב כּי ריצה איזה גוֹי? הוּא עיסה את הזֶפֶק שלו שנִשנק והִציג את עצמו תיאטראלית: "מְיֶטֶק סבִיסְלוּצְקִי, אלמן, אַלטֶער קַאקֶער. פּרוֹסטַאטָה מנוּפּחת וכנ"ל – האוֹבֶר-דרַאפט."
השֵם, השֵם בּלבד, כּמין קומבּינאציה סודית של כַּסֶּפֶת, סגר עלי פּתע חמש הברות, כּחמש אצבּעות לופפות.
"גַרתָּ בִּשנת 45 בּווֹיְטוֹבְסְקָה 5?" שאלתי.
"טַאק," נִפער פּיו הזקֵן בִּפליאה, "מוּל הוויסלה. מִנַּיִן לךָ?"
"אני יוּרֶק," נחנק בּי דבר-מה, "טֶנֶנבּוֹים... בּן של וְלַאדֶק, אחִיהָ של נְיוּטָה." תשע מילים שאמרוּ את הכּל ודומֶה לא אמרוּ ולא כלוּם.
-"יוּ-רֶק?!" נורתה הצווחה מִשֹפתיו, בּין חיווּי לשאֵלה וּבין שֹימחה חדה לְהֶלֶם. הוּא כָּשַל אל כּיור האֶמַייל שבַּצד וּמילא לו כּוס מים, נִרגש.
הינחתי לו לשתות, להתעשת, לתדלק כּוח. הוּא ניראָה כּמין סבּא של איש האֶס-אֶס מלפני 64 שנות פָּנִים שהִתקמטוּ. זה שאסף אל ה"טְרָאם" הראשון את אימי המדממת בּשֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי. אותה ואת הילד שהנאצים לא הִצליחוּ לרצוח (ושגם אני ניסיתי – אך לשווא). שנינוּ, המְיֶטֶק הזה ואני, תחת כְּסוּת מסֵכות כּל חיינוּ: ז'יד מִתחַזֶה ל"אֶס-אֶסניק", פּליט פּולני מִתחזֶה ל"צבּר".
-"ניוּטה כּתבה מכתבים לאִימךָ כּשהיגעתם לפּלשֹתינה." הוּא בּלם גל אַסתמַאטִי של קֶצֶר-אוויר והוסיף: "גם היא מתה. מִזמן."
"גם אימא," אמרתי, כּמעט בִּלחישה, "גם נוּסְיָה, נתן רפּפּורט, האיש מן האנדרטה." פּעוּלת החשבּון האחת וִיחידה שהזמן, כּמין דֶבִּיל בּאריתמֶטיקה, יודע – היא חיסוּר, רק חיסוּר וקיזוּז וניכּוּי. מה נשאר? זכרונות ואבק.
"למה לא בּאתָ לָארץ?" שאלתי, "היינוּ עושֹים לךָ בּית." אילמלא שבר-כּלי זה, עלוּב כּמו שהוּא, לא הייתי – זכרתי – ניצל.
"יהוּדי אין לו בּית," אמר, "לא ממש." וגמע לאיטו מן המים. "גם אתה, מִסתבּר, נע-ונד'ניק, לא כּך? זה כּמו גֶנִים, השפּילקֶעס בּתחת."
תיקנתי אותו, מעמיד על טעוּת. יש לי בּית. קשה אבל בּית. וסיפּרתי לו למה נשלחתי לווארשה, שולף תצלוּמי משפּחה. הוּא שלה מתוך כּיס הפּידזַ'אק, כפּארודיה על צ'כוב, פֶּנְסְנֶה עם שרשרת. משהוּ קוֹמי, מכמיר-רחמים, נִתמחֵש בִּצמרמורת ידיו. כּשראה תצלוּם של מוֹטִי, הצעיר שבּבָנַי, נִתחלחל והחוויר, כּוּלוֹ רַעַד: "מִנַּיִין לךָ תצלוּם-צבע של וְלַאדֶק? בַּזמן שלנוּ לא היה עוד פילם צבעוני..."
בּיארתי לו: "זה בּני, זה לא אבי." והוספתי לו מים. הכּוס נתרוקנה מִמימֶיהָ אל פּיהוּ ממש כּמו הדם מִפּניו.
"רֶה-אינקַרנַאצְיָה," מילמל מבועת, "זה כּמו שתי טיפּות ווֹדקה אביךָ." כּששמע שקראתי למוֹטִי על שמו, מוֹטִי מְיֶטֶק, האירוּ פּניו.
"זה כּאילוּ פּתאום יש לי בּן," נִתגמגם, "בִּמְקום זה שאבד לי בַּגיטו." בּנוֹ, כּך סיפּרה לי אימי לפני נֵצַח, ניתלה בּכלא פַּאוְיַאק עם אבי על גניבת-גבוּל. הם חפרוּ מינהרה אל החלק ה"אָרִי" מִתחת לַחומה בּין זַאמֶנְהוֹפָה לנַלֶבְקִי. "ניוּטה היתה מאוּשרת לדעת. הצדק תמיד מְאַחֵר."
לא רק הצדק, אמרתי בּלי קול. לעצמי. לַקשיש ולַילד. גם הפִּיוּס מצוּלַק-השנים בּין האֶרֶז והסוּף, בּין הלא-עוד והעוד-לא. אדם אינו בּוחר את עֲבָרוֹ, את סְאַת-הסֵבֶל, אפילוּ את הלֶקַח מִשניהם אינו בּוחר. אף על פּי כן, לִפעמים (לא רבּוֹת) הוּא יוצק לו אוּלי (לא בּלי קושי) כּמו איזה רפּפּורט, בּלי 'מֶטָלוֹן', איזה דֶגֶם שפוּי של עתיד.
רוּח רכּה, כּמו ידה של אשתי על מִצחי שְטוּף-הזיעה בּעת סיוּט-תורן עִם לילה, עוברת חרישית על פּני שֹדרות יֶרוּזוֹלִימְסְקִי, פּוקחת ניצנים בכל בּדיו של עץ ערמון. כּשתגיע לָעץ האחרון, אֵלַיי, אל זרועות ענפֵי האיש המקנחות זוּג מִשקפיים (מִמשהוּ דומֶה לטַל וּבכל זאת אינו טַל) תִראֶה בִּפליאה: עץ צועד, לא נטוּע, אך כּל שורשיו עוד שלֵמים.
* * *
הפינה של ההוא מחלם
שלום לך אהוד יקר,
כרגיל בשנייה שאני לוחץ על שלח מופיע הסימן נותקת אז אני שולח עוד פעם ליום השואה כדאי שתדפיס במכתב העיתי את שירו המיוחד של מוישל'ה ברנשטיין:
על כנפי הדמיון
לחסיה
על כנפי הדמיון אני נושא אותך
לאורך דרך ספוגת מכאוב
את בתי, סמל ולו רק ניצן
של אימי שעלתה בארובות הכיבשן
בעולם אכזרי
אחרי שנות מבול
ונדודי דרך
נותרת את
התקווה והציפייה
את המעיין ממנו יתעלו ויתקדשו
יסוריי ולִבטי היצירה
את בשלוש עשרה אביבייך
הענקת לי אביב אחד קטן
בו התבשמתי בריח פריחתך
אהגה בך יציר חיי
בתפילה בגעגועיי
כסמל זיכרוני הכאוב
מאידיש אילנה ברנשטיין
שלך אהוד מישראל הר
ליאורה בן יצחק
שלושה שירים
מַסָּע אַחֵר
וְשׁוּב אוֹרֶזֶת מִטַּלְטְלַי בְּתוֹךְ תַּרְמִיל
יוֹצֵאת לְגַלּוֹת
מִכָּאן אָשְׁרִי.
5.10.05
בחירה
מְאוֹתָם הֲרָרֵי חֹשֶׁךְ
הִתַּרְתִּי חֶלְקַתִּי
בְּאֵין סוֹגֵר
וְחוֹרֵץ חֻקִּים.
בְּיַדִי מַפְתֵּחַ.
מֵאֲחוֹרֵי כֹּל דֶּלֶת שֶׁאֶבְחַר,
נִסְתָּר
הַבִּלְתִּי יָדוּעַ מֵרֹאשׁ
רוֹצָה לְגַלּוֹת.
קטעי מראות
צֶ'לּוֹ שָׁעוּן בְּזָוִית הַחֶדֶר
יָדַי אֵינָן אוֹחְזוֹת עוֹד.
בְּדַל סִיגָרִיָּה במַאֲפֵרָה.
פֵּרוּרֵי אֵפֶר מְחֻלְּלִים
רוּחִי מַתְסִיסָה כְּמוֹתָם
רָצוֹן לְהַרְאוֹת
הַשָּׁמַיִם רֵיקִים.
מִלִּים יְבֵשׁוֹת רְכוּנוֹת
עַל גַּב צִפּוֹר,כְּנָפֵיהָ
עַל קַרְסֵי עֲנָנִים
מַתִּירִים סוֹדוֹת רְכוּסִים שֶׁל הוֹרַי.
עֵינַי חוֹמְדוֹת כֹּל פִּסָּה
לַיָּמִים הַבָּאִים.
משה גרנות
רומן?!
על ספרו של צבי ינאי, "שלך, סנדרו", כתר, 2006, 344 עמ'
כותרת הרשימה הזאת איננה באה להמעיט בערכו של הספר, אבל בהחלט רומזת לתהייה שלי כקורא לגבי הסוגה המיוחסת לו, שכן בעטיפה האחורית כתב המהדיר (כמקובל – בעצה אחת עם המחבר): "'שלך, סנדרו' הוא הרומן הראשון שלו (של צבי ינאי)."
לכאורה, הספר בנוי במתכונת רומן המכתבים הקלאסי, ומתועדת בו חליפת מכתבים בין סנדרו טוט, הוא צבי ינאי, ובין אחיו האובד, הוא פרופסור רומולו בנוונוטי מאוניברסיטת רומא (מעשה שנראה על פניו חסר שחר בשנים 2004-2006, שנים בהן יש תחליפים הרבה יותר יעילים ומהירים למכתב הישן); אבל למעשה, מסתבר שלא מדובר ביצירה שניתן להגדירה כרומן, אלא בחיבור המביא תיעוד היסטורי, מגוּבּה בראיות, חלקן מצולמות, על קורות משפחתו של צבי ינאי עצמו, וכן ברשמיו ממשפט אייכמן, הגיגיו על משמעות החיים, על הציונות, על הקיבוץ, וכדומה.
יש בספר כמות אדירה של תאריכים, כמקובל בתיעוד היסטורי, וכן מובאים בו במכתבים לאותו פרופסור – ציטוטים למאות של קטעי מכתבים, אותם כתבו בני המשפחה לפני, בימי, ואחרי המלחמה – רובם תורגמו מהונגרית, ומיעוטם מאיטלקית. בין ציטוט לציטוט יש תיאורים המבהירים את רקעם של המכתבים הללו. לקראת סוף הספר מרחיב המחבר את הדיבור, כאמור, על השקפת עולמו באשר לדתות ולמשמעות החיים, תוך שהוא מאזכר רשימה ארוכה של פילוסופים, סופרים ומחזאים שהשפיעו על דרך מחשבתו הרציונליסטית (ראו עמ' 333-337).
"חליפת מכתבים"? לא מדויק – אחרי עמ' 16 בספר חדל המחבר מלצטט את מכתביו של הפרופסור, ומעמוד זה ואילך מובאים רק מכתביו של סנדרו. הקורא אמור לשער מה היה כתוב (כביכול) במכתביו של הפרופסור. אלא שהקורא מגיע בנקל למסקנה שהקשר בין סנדרו ולרומולו לא התממש במציאות, והוא רק תירוץ להביא בפני הקורא את רשימת הנושאים שהוזכרו לעיל.
הספר משובץ בעשרות תצלומים של בני משפחתו של המחבר, של אנשים שהיו קרובים אליו בתקופות שונות, שסייעו לו ולאחיותיו לשרוד את אימי מלחמת העולם השנייה, שהיו עדים לגידולו, וכדומה. בנוסף, בעמ' 5 מקדיש המחבר את הספר לאחיו האובד, לאחיותיו, להוריו, לדודיו, לאומנתו ולמיטיביו האחרים – כל השמות מופיעים כגיבורי הספר. מכל זה ניתן שוב להסיק שלא מדובר ברומן, אלא בספר המתעד קורותיה של משפחה, והמבקש להיות עד כמה שאפשר נאמן לעובדות. נדמה שהבדיון היחיד המצוי בספר הוא בעצם הקונצפט של חליפת המכתבים עם האח האובד.
זאת ועוד, המכתבים הנשלחים לאח האובד, רומולו, הוא פרופסור בנוונוטי, מכילים, כאמור, שפע אדיר של ציטוטים מתוך צרור מכתבים של קרובי משפחה שונים, ואלה חוזרים על אותם היגדים עשרות פעמים – כך, למשל, סבתא לואיזה מגרץ שבאוסטריה, דורשת אינספור פעמים מבתה יוצי (יוליה גלמבוש) כי תתחתן, ולא תחיה בחטא עם בן זוגה קלמן טוט (לו היא יולדת 4 ילדים), ומבן זוגה זה היא דורשת חזור ודרוש שידאג לקבל נתינות איטלקית. אילונקה, בת דודתה של יוצי (היא יוליה גלמבוש, אימו של סנדרו) פונה אליה בחייה, ואחרי מותה – לפאלי (הוא שאול ינאי, דודו של המחבר) אינספור פעמים שישלחו את סנדרו ואת אחיותיו אליה להונגריה כדי שהיא תגדל אותם. הקורא ימצא במכתבים ציטוטים של כל המסמכים הקשורים באודיסיאה של הזוג גלמבוש-טוט וילדיהם, מסמכי הרשויות האיטלקיות, ההונגריות, האוסטריות וכד' – חלקם אפילו מצולמים בספר לראייה.
הקורא הרגיל בקריאת ספרות, אמון על כך שיצירה ספרותית צריכה להיות מושתתת על אחדות – לאמור, למרות המורכבות שלה, ולמרות שהיא מתפתחת לכיוונים שונים, ואף מפתיעים – חייבת להיות מורגשת אחדות, ולא ייתכן שפרט כלשהו יהיה תלוש מהאחדות הזאת, שום פרט אסור לו להיות מיותר. בספר שלפנינו יש כל כך הרבה חזרות ו"ספירות מלאי" (למשל, ספירת מלאי של סופרים ופילוסופים שצבי ינאי התוודע אליהם לקראת גיבוש השקפת העולם שלו, כמפורט לעיל), שמעמידים בספק את התאמתה לדרישות היסוד של כתיבה אמנותית.
הלוז של הספר הוא חידת זניחתו של רומולו, הילד השלישי שנולד במשפחת טוט-גלמבוש. מסתבר שההורים נטשו אותו ממש, ולא התעניינו בו כלל. לאחר מספר שנים אפילו לא סייעו בכסף לאומנת שגידלה אותו. באיזה שהוא שלב הילד נחשב למת. מכל מקום, שני ההורים נראים לגמרי אדישים לגורלו, והיחידה שנותנת דעתה עליו היא הסבתא לואיזה גלמבוש מהעיר גרץ שבאוסטריה. יש אמנם רמז שיחס מחפיר זה נובע מחשדו של האב שהילד איננו שלו, אך עובדה זאת איננה מסבירה את אדישותה לכאורה של האם כלפיו. והנה, עניין מהותי זה, שהוא העילה לכל ההתכתבות בין סנדרו (הוא צבי ינאי) ובין רומולו (הוא פרופ' בנוונוטי, דמות בדויה של הבן האובד), מתפוגג לאחר השליש הראשון של הספר, והוא כמעט איננו מוזכר בהמשך בתוך הסאגה המשפחתית שהמחבר מקפיד לתאר אותה לפרטיה. מסתבר, אם כן, שגם עילת הסיפור בספר זה איננה קונסיסטנטית.
לפנינו תיעוד היסטורי באשר לגלגוליה המדהימים של משפחה מעורבת (יוצי היא יהודייה שהתנצרה, וקלמן טוט הוא נוצרי פרוטסטנטי, הילדים חונכו כנוצרים טובים, ולא היו מודעים למוצאם היהודי) לפני, בזמן, ואחרי מלחמת העולם השנייה. התיעוד הוא, על הרוב, בהחלט מרתק, אך מרכיביו מצביעים על כך שהכוונה הייתה לחשוף תיעוד, וזאת גם התוצאה, ולכן הספר לא התגבש לכדי רומן, כמוצהר בעטיפה האחורית של הספר.
ליקירתנו הסופרת נעמי בן-גור
עם זכייתך בפרס זאב לשנת תשס"ז
על ספרך "הבלש שמפיניון והחיפושית שנסעה לאיבוד"
בהוצאת הקיבוץ המאוחד
ברכות חמות מחברייך בסומליו"ן ובמערכת "חדשות בן עזר"
המשיכי לשמח בספרייך את ילדי ישראל!
ברוך תירוש: משה דור מייסר אותנו על התעלמותנו והתנכרותנו לשאיפות השלום הכֵּנוֹת של ראשי הארגון לשחרור (כל) פלשתין, ושל שועי החמאס...
לאהוד בן עזר שלום מִברוך תירוש הנידח גם הוא מצפון לניו יורק בסביבה מושלגת וקפואה ועמקים מוצפים במים רבים לאחר עריכת סדר פסח גדול, ולמחרת מול מפלי הניאגרה הקפואים תחת סופת שלגים שהתחוללה כנראה עקב "התחממות כדור הארץ", כפי שמאיימים עלינו חורשי טוב רבים.
מכל מקום, משה דור אינו מרפה מאיתנו גם בקונטרס 234,וכמו עמיתיו חורשי הטוב המוזכרים שם על-ידי אורי הייטנר, הוא מייסר אותנו על התעלמותנו והתנכרותנו לשאיפות השלום הכנות של ראשי הארגון לשחרור (כל) פלשתין, ושל שועי החמאס החותרים במתינות לג'יהאד של שלום ברחבי ארץ-ישראל. משה ועמיתיו, שאינם מכירים כנראה בחוקיות קיום המדינה היהודית-ציונית בארץ ישראל, רואים ומתנים רק את תלאות הערבים, ותיסכולם מכישלונם להכחיד את היישות היהודית, ואחרי מאבק דמים של למעלה ממאה שנים הוא מגלה אפשרות לפתרון פוליטי, כלומר – על-ידי ויתורים כואבים מצד ישראל.
אני חושש שמשה דור לא שמע מערבי נושא משרה אחד, גם לא אזרח ישראל – על הסכמתו של הלה לפתרון פוליטי כלשהו; והשאלה מדוע לא עלה רעיון כזה לְאור הצעות החלוקה של ועדת פיל בשנת 1937, כאשר יכולנו בקלות להציע ויתורים כואבים מכבשת הרש שהוקצתה ליישוב היהודי? וכך לאור החלוקה של 1947 ואחרי הסכמי שביתת הנשק של 1949?
הלוואי שאורי הייטנר יצליח לגרום למשה דור ולעמיתיו להתעשת ולהבין כי עלינו להתנער מהצעות ה"ויתורים הכואבים" ללא תוחלת, ולהתמקד בהתעצמות תרבותית (ראו את תיאור הזוהמה וההרס באתרי הארץ) וכלכלית באורח שישכנע את ערביי ישראל והמדינות השכנות בנחישותנו לשמר את העצמאות הייחודית של ישראל ולהגיע לשלום בר קיימא תוך תיחום סביר של הגבולות.
ברוך תירוש
נ.ב. מאחר והמכתב לא יישלח ל"הארץ" אני מקווה שלחברי המערכת של "חדשות בן עזר" יהיה העוז להדפיסו.
* * *
המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה מארגן מפגש עיון בעקבות פרסום מסמך החזון העתידי של ערביי ישראל. המפגש יתקיים בספריית גבעת חביבה (ספריית השלום) ביום ד' ה-18 לאפריל בשעה 15:30. לתוכנית המלאה אנא ראו:
http://www.givathaviva.org.il/hebrew/peace/invitation-hazon12-4-07.htm
להתראות – דודו אמיתי, דוברות גבעת חביבה, 052-4475-458.
* * *
משה דור: סוף דבר
אהוד, שלום,
אודה לך אם תפרסם בגיליון הקרוב את ההודעה הבאה על הפסקת כתיבתי במכתבך העיתי. אני מאחל לך הצלחה בדרכך כעורך בעתיד.
שלום ולא להתראות,
משה דור
מכתב פרידה
קוראים יקרים,
ראו במילים הבאות ברכת פרידה מכם. נעמתם לי מאוד, בין אם הסכמתם לדבריי ובין אם חלקתם עליהם.
"חוש ההומור המיזאנטרופי שלך בפולמוסיך איתי," כותב הסופר הנידח בתחתית הטור האחרון שלי, בנצלו שוב את אפשרות התגובה המיידית שלו כעורך המכתב העיתי, "אינו מצליח לשעשע אותי ולפעמים נדמה לי שהוא קרוב יותר לחוסר טעם ולגסות נפש מאשר לשנינות (וזו, משה, אינה רק דעתי) ולכן לא אמשיך בוויכוח איתך."
על זה נאמר: טול קורה מבין עיניך.
עשרות שנים כתבתי מאמרים וטורים בבמות שונות ומעודי לא נתקלתי בהכרזה כזאת כלפי בעל טור מצד עורך, נידח ככל שיהיה, שסיגנונו שלו בהתקפותיו על יריביו הרעיוניים, האישיים והספרותיים הוא דוגמה כה בוטה של גסות, אלימות והתלהמות. יתרה מזאת, אילו הייתי עורך מחקר בנושא הפורנוגראפיה, הייתי מציין את מר בן-עזר כנושא המשואה. שימושיו המיניים מעידים על היעדר מוחלט של טעם טוב והם משתרבבים לכל אשר יכתוב, בין אם זיכרונות פתח-תקוואיים ובין אם סיפורי מעשיות. עוד דודתו המנוחה, המשוררת הילידית הראשונה, העירה לו על נטייתו הפורנוגראפית (ר' הביוגראפיה שלה מפרי עטו), אבל הוא לא שעה לה, ועל כך בוודאי שאני מצר.
בגלל אורך-רוחי הידוע בשערים, ובגלל חיפושיי העקביים אחר קב זכות גם לעיקשים שבינינו, ניסיתי עת רבה למצוא בשצף קצף של הנידח קורטוב של הומור כדי לְמַתֵּן את רושם הביריונות המילולית שלו. אודה ולא אבוש, טעיתי. ונכשלתי בשגגה גדולה אף יותר אם אכן האמנתי שלא באתי לעולם אלא כדי לשעשע – וגם בכך העליתי חרס – את רוחו הנכאה של סופר נידח אחד בישראל.
מר בן-עזר, שכבר הגדירני קודם לכן בכל מיני כינויים נתעבים שאינני רוצה לחזור עליהם מטעמים של ניקיון דעת, מסתמך הפעם גם על בריות ממשיות (לפחות כך הוא רוצה שנאמין) ולא רק על הפסיוודונימים המגוונים שהמציא לעצמו.
מן הסתם יש גם כאלה, שהשקפותיי בעניינים שונים ומשונים מסמרים את שערת בשרם. אילו הייתי שלום-אמונים, הייתי נשבע כאן בנקיטת חפץ – אבל כיוון שאני מה שאני, אסתפק בדיבור של כבוד – שרבים וגם טובים הפצירו בי חזור והפצר שאחדל מכתיבתי במכתב העיתי מפני שאין זה לכבודי. אלמלא הדיסקרטיות שלי הייתי מפרט אי אילו משמותיהם ואולי היה עורך המכתב העיתי נדהם לדעת מיהם הסבורים שהבמה שלו משופעת בהבלים ובשיקוצים – אם במישור האישי שבו הוא נלחם על תיקון נידחותו בספרות העברית ואם במישור ניגוחיו הפוליטיים ותמיכותיו הציבוריות – כדי כך שאדם מן היישוב חייב לשים ידיים בינו ובין "חדשות בן-עזר".
כך או כך, קוראים חביבים, אני הגעתי לקו הסיום. הרשו נא לי איפוא לאחל לכם בריאות ואושר, ואם תרצו גם עושר, חיי שלווה בפתח-תקווה רבתי וקריאה מבדחת של כתבי הנידח ושו"ת.
שלום ולא להתראות,
משה דור
תל-אביב
* * *
התגובה הביקורתית שהכעיסה את המבקר:
[נדפסה בגיליון הקודם 234]
לידידי היקר משה ד',
חוש ההומור המיזאנטרופי שלך בפולמוסיך איתי אינו מצליח לשעשע אותי ולפעמים נדמה לי שהוא קרוב יותר לחוסר טעם ולגסות נפש מאשר לשנינות (וזו, משה, אינה רק דעתי) ולכן לא אמשיך בוויכוח איתך.
אהוד ב' מה-2% גם בשם אהוד א'
* * *
מי מכיר מי יודע את "צ'יפ צ'יפ המרל גייט הקינד..."
שלום רב,
ברצוני לשאול את הקוראים:
א. האם מי מבין קוראי המכתב העיתי מכיר את השיר "מועקת השכוי" שתירגם אביגדור המאירי?
ב. בילדותי בצפת שרנו באידיש שיר: "צ'יפ צ'יפ המרל גייט הקינד..." – ידוע לי שהשיר הושר גם במקומות אחרים בארץ, וחברתי אביבה הכירה אותו בהונגרית. אחי, שהיה מבוגר ממני, נהג לשיר זאת לנכדיו, משנפטר אחי אין אנו יודעים את המילים. אם יש מי מבין הקוראים שמכיר את השיר הזה ויודע משהו עליו, אודה לו מאוד אם יספר לנו.
תודה,
רבקה יניב
"ריגשתני בהעלאת זיכרו של משה נתן..."
רק משוב על רגל אחת, לך, אהוד, כי ריגשתני בהעלאת זיכרו של משה נתן [גיליון 234], והצפתני בזיכרה של שפת הגוף שלי בצעירותי, עת דבקתי לבלי-הפרד בגיליונות "במחנה", לקראו בשקיקה, עד שנצבט ונמעך הלב מנסיבות היספותו בתאונה הסתמית, ההפוכה כל כך, לשגב שנמצא לי אז, בכתיבתו.
יפה עשית, שאין משתכחין, ועאכו"כ, שגילית לי את דמותו (שכחלוף הזמן הרב, כבר היתה מוגפת בלבבי, כמעט בבחינת "ואולי לא היו הדברים מעולם...") מזוויות שלא ידעתין.
אסתי תירוש
*
שלום רב לך אהוד,
כל הכבוד על גדלות הנפש שלך לכתוב דברים לזכרו של משה נתן, המבקר העיתונאי והסופר (אגב מהיכן מוצאו?)
אמרת שהתבייש בהוריו והצניעם מעינם של האורחים, אמרת הכול. אם כן למה יפרגן לאחר אם זה מחזאי או סופר?
וזכור את מה שכתבתי לך לפני זמן את אשר שאומרים שלא ראינו מצבה למבקר כלשהו לעומת רבות שהעמידו לסופרים...
והנה אתה, תיבדל לחיים ארוכים, מפר את הכלל של האמרה הזו ומזכיר את המנוח. באמת כל הכבוד,
בברכה,
י"ז
אהוד: משה והוריו עלו מבולגריה, והבושה בהורים אינה אופיינית רק לו אלא לרבים מבני דור המעבר מן הגולה לישראל. ראה את השיר של עדינה בר-אל, לעיל. משה מאוד פירגן ליוצרים חשובים כמו ניסים אלוני, דוד פרלוב, דוד פוגל וי"ח ברנר, ובדרך הזדהותו איתם, ולעיתים גם התבטלותו בפניהם, חי את תהליך היותו הוא-עצמו חלק מהתרבות הישראלית. אגב, ממשה למדתי את הביטוי הספניולי "חַשְׁטִינַאדוֹס דוֹס חַלְדֵאוֹס" כביטוי של מיאוס בקרב יהודי בולגריה כלפי תבשיליהם של האשכנזים.
האם עמי איילון הוא איש חכם?
כל פעם ששומעים אותו מדבר ברדיו מתעורר שמץ של שמץ של ספק בכך...
* * *
ישנן עוד דרכים ללחוץ לשיחרורו של גלעד שליט
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא שחי על גדת הירקון
האם באמת אין למדינת ישראל שום אמצעי אחר להפעיל לחץ על החמאס ועל תושבי רצועת עזה, כדי שישוחרר מיד גלעד שליט, או לפחות יקטן מחיר שיחרורו – חוץ מאשר להתבזות בכניעה לדרישות לשחרר תמורתו מאות אסירים, עשרות מהם רוצחי ישראלים ומתכנני פיגועים, ובכך לתת פרס לטרור עתידי וגם לעודד חטיפות נוספות של חיילים וחיילות, חלוצים וחלוצות, אזרחים ואזרחיות ישראליים לצורך מיקוח?
הלא הפלסטינים צוחקים עלינו בגדול, ורואים במשא ומתן המשפיל לשחרור גלעד שליט – עוד שלב בדרך להחלשת של ישראל.
מה אפשר לעשות כדי ללחוץ?
* הפסקת זרם החשמל לרצועת עזה ליממה, וככל שתשתהה החזרת שליט, הפסקות תכופות יותר.
* חידוש נוהל סיכול ממוקד של מפקדי החמאס. אינתיפאדת הקאסם בדרום ממילא נמשכת.
* עשירי מכל אלף ורבע מאות האסירים הפלסטינים שברשימת השיחרורים יושם בצינוק, ומיספר היושבים בצינוק מקרב הרשימה יגדל באותו יחס כל שבוע עד לשיחרור גלעד שליט. הקווים היחידים שיותר להם לדבר בהם יהיה לספר על עצמם למנהיגיהם ברצועה.
* ולחלופין, אסירי החמאס בישראל יועברו בהדרגה למצב של בידוד מוחלט מהעולם החיצון, ללא שום מידע חיצוני על מה שקורה להם, גם לא פגישות עם נציגי הצלב האדום – עד אשר יימסר מידע על גלעד שליט וייפגש עימו נציג הצלב האדום.
* מסקנה מצערת נוספת, הנובעת מהתנהגות הטרוריסטים הפלסטינים, היא שראוי להרוג מחבלים רוצחי ישראלים בשעת תפיסתם, שאחרת לעולם לא יתנו את מלוא הדין על מעשיהם, ובבוא היום עוד ישוחררו כגיבורים.
אבל אנחנו הרי הננו מוסריים. וישנה ח"כ זהבה גל-און. וראה פרשת קו 300. כך שבשם מערכת המשפט הישראלית נמשיך לנשק לרוצחים את התחת במקום להרוג אותם בשעת מעשה.
עוד "על התועלת שבדריסת הולכי-רגל"
שלום רב אהוד,
אחדים מאלה שקוראים את מכתבך העיתי שואלים אותי: "זה אתה שכתבת על התועלת שיש למדינה שלנו מן ההרג בכבישים?" [גיליון 234]. ומישהי, שמסתבר שהיא משמשת לפעמים מטפלת ומלווה, אמרה לי שנפגעה מן הכתבה עד עמקי נשמתה בגלל שכתבתי: "...איזה זקן שמלווה על ידי מטפלת פיסחת..." – ולמה העלבתי אותה?
מה אתה אומר על זה? לבטח אתה ספגת בימי חלדך קיתונות של קללות ונאצות בגלל שלא היית "מטעם", כפי שהיו הסופרים ברוסיה הקומוניסטית, הזכורה לשימצה ולדיראון עולם.
בברכה ושבוע טוב,
י"ז
ליעקב היקר,
קודם כל, את הכותרת לרשימתך "על התועלת שבדריסת הולכי-רגל" [גיליון 234] נתתי אני, גם מתוך רמז לסוויפט, שכתב מאמר (אני מצטט מהזיכרון) על התועלת שבתעשיית שימורי בשר מילדים איריים. כך נהגתי בהנחה שהקוראים יבינו את האירוניה המושחזת של רשימתך.
מסתבר שטעיתי. ואגיד לך מה הסיבה. אנשים פשוט לא קוראים ממש, גם לא את העיתונים הרגילים, אלא תופסים כותרת, מרפרפים פה ושם, נדמה להם ש"תפסו את הפרינציפ" ובעצם קראו רק מהרהורי ליבם ומעומק שטחיותם – אבל הם מעבירים ביקורת במצח נחושה ומבלי לחוש כלל שהטקסט שאותו הם כביכול קראו היה טקסט אירוני.
אהוד ב'
תל-אביב, עיר בלי פיג'מות
אל תשכחו לצפות ב"תמוז"
סרטו הדוקומנטארי המעולה של ניר טויב
על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק
שישודר אחרי חדשות הערב בטלוויזיה הישראלית ביום רביעי 18.4.07
אלישע פורת: הקניית חיי נצח לספרים שאזלו
ספר הסיפורים שלי "המשיח מלה גרדיה", שיצא לאור בשנת 1988, הגיע לסוף דרכו כספר נייר, והועלה לרשת כספר אלקטרוני, גלגול חדש ומפתיע ואולי גם מבטיח.
אהוד יקירי, התואיל להביא את האתר ואת הספר בפני קוראיך הרבים? ואפשר שגם אחרים ילכו בדרך זו, של הקניית חיי נצח לספרים שאזלו.
שבת שלום,
אלישע פורת
http://www.esfarim.co.il/website/index1.asp?id=4240
אֲגָנָה וַגְנֵר: מי הם הציפּרוסים?
האם הם סוג חדש של ציטרוסים במשפחת בן עזר?
אהוד אבי בתי שנטשת,
בגיליון 233 כתבת: "בקיץ עוד נגיע איכשהו בשחייה או בסירה לקפריסין, אולי שם טרם פירקו לגמרי את מחנות המעפילים, 'הציפרוסים', ונמצא לנו מחסה..."
מי הם הציפרוסים? והאם קשור הדבר לבתנו המשותפת שהתכחשת לה? או לציטרוסים של משפחתך העשירה?
בכבוד רב,
אֲגָנָה וַגְנֵר
לאגנה היקרה,
אענה לך דבר דבור על אופניו כדי שלא תערבבי מין בשאינו מינו. ידידי הסופר שמאי גולן נכלא, בדרכו כמעפיל צעיר לארץ-ישראל, במחנה מעצר של הבריטים בקפריסין. כאשר שוחרר והגיע כנער לקיבוץ רמת הכובש, עוד לפני קום המדינה, כינו הקיבוצניקים הצעירים אותו ואת חבריו יוצאי המחנה בשם – הַצִּ'יפְּרוּסִים, כי כך קראו בטעות את שמה של קפריסין על גבי בוליה. אגב, שמאי, שהתגלגל כילד יתום ברוסיה האסיאטית בימי המלחמה ובנס ניצל, זוכר עד היום בחדווה רבה את מעמד האבקתו ב-די.די.טי עם בואו ארצה, משום שלדבריו זו היתה הפעם הראשונה בכל דברי ימי ילדותו הקשים שהרגיש כי דואגים לו ולבריאותו.
שאר הדברים שאת כותבת לי הם, במחילה מכבודך, שטויות.
אהוד ב'
"מחפשת את בוסתן האפרסקים"
סרט תיעודי-פיוטי בן 28 דקות
של המשוררת דורית ויסמן, בערוץ הראשון
בת הדור השני מחפשת אחר שורשי משפחתה
ביום השואה, ה-16.4.07, בשעה 9:19 בבוקר, בערוצי הטלויזיה 11 ו-23.
במאי 2005 יצאה המשוררת דורית ויסמן לבדה, ובלי לדעת הונגרית, למסע חיפוש שורשים בעיירות בהן נולדו אימה וסבתה ואם-סבתה, בצפון-מזרח הונגריה. היא ספגה את אווירת העיירות, ניסתה לחפש חברות של אימה, נסעה ברכבות, התחקתה אחר שורשי השיגעון במשפחה וחיפשה את בוסתן האפרסקים, בו טיילה אימה עם האחד שאהבה, זה שנשאר, במכתבים, לעולמים.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,417 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב'
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
235 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל