חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 236
תל אביב, יום חמישי, א' באייר תשס"ז 19 באפריל 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: פפה-את-ביילין בהצגה מקטאר.
יוסי גמזו: מִיָּד!!! (שיר).
ס. נידח: חג לחקלאות הישראלית בשנת השמיטה תשס"ח, והחרדים יניחו לגויים להפרות את נשותינו.
אורי הייטנר, שני מאמרים: א. תסמונת בשארה. ב. תנו לחקור.
Who is Barack Obama?
משה גרנות: חובה לכתוב גם כשאין על מה, על ספרו של עמוס עוז
"חרוזי החיים והמוות".
מיטב בנינו יורדים ונפולת של נמושות נשארת כאן? מאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא שחי בצריף דל על גדת הירקון ומסתפק בשמן זית, זיתים, סלט ירקות הגינה, גבינת עזים, תפוז ופיתה.
קטי פישר: מִתְווֵה לסיפור. // החלה עונת הציד של רובי ריבלין!
לאה טרן: שלושה שירים. // רוני גרוס: יום הולדת (סיפור).
כמה עניים יש בישראל? 1.75 מיליון או רק 150 אלף? – בעקבות סבר פלוצקר.
תגובות בעקבות מכתב הפרידה של משה דור: אורי פז / ד"ר יפתח הגלעדי / יואל נץ / ברוך תירוש / י"ז מר"ג עיר הפיז'אמות.
כאשר העורבים יהיו גדולים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ושישה, האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשי השומר...
יוסי אחימאיר
פפה-את-ביילין בהצגה מקטאר
הידיעה ששודרה ברדיו על עשרות ההרוגים בפיצוצים שהיו בשבת בבגדאד ובכרבאלה שבעיראק הניעה אותי, כמעט באופן אינסטינקטיווי, ללחוץ על שלט הטלוויזיה ולצפות בערוץ ה"בי. בי. סי.", שבוודאי – כך סברתי - יביא לצופיו ברחבי תבל דיווחים חיים מארץ המוות והמתים.
לא פיצוצים ולא מתאבדים, לא עשן ולא אש – נחשפו לעיניי. תחת זאת הופיעה על המסך דמות מוכרת למדי, מדברת בשצף-קצף נגד מדינת ישראל, נגד אופייה היהודי של ישראל ובעד "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינים.
"אני קורא לעולם להפעיל לחץ על ישראל, בדיוק כפי שהופעל הלחץ על דרום-אפריקה לשנות את מדיניות האפארטהייד שלה, לחץ שנחל הצלחה. הקהילייה הבינלאומית צריכה לדרוש מישראל להפסיק את האפארטהייד שלה." והדובר הוא לא אחר מאשר אילן פפה, אשר בכיתוב מתחת לשמו נאמר, כי הוא היסטוריון מאוניברסיטת חיפה.
לא מכבר עזב ה"חוקר" הזה את ארצו ואת עירו (אין אני יודע אם גם התפטר מן האוניברסיטה שעל הכרמל – ואינני מבין מדוע לא פוטר זה מכבר. לפרופ' אהרון בן-זאב, הנשיא, הפתרונים). הוא העביר עצמו ללונדון. על המסך בביתי פגשתיו, כשהוא אחד מארבעת חברי הפאנל, שנערך על-ידי שירות השידור הבריטי בדוחה, בירת קטאר. "דיוני דוחה" – כך נקרא הפורום המשודר לכל העולם דובר האנגלית, והנושא הפעם נסב סביב השאלה, האם על הפלשתינים לעמוד על "זכות השיבה" או לוותר עליה.
את מירב מחיאות הכפיים מן הקהל המוסלמי השבע והמהודר שגדש את האולם, גרף כמובן המרצה מישראל. הוא הוציא החוצה את דיבת ישראל, כפי שהוא עושה באופן חולני, מטורף, ללא כל מעצור, מזה שנים רבות – ולכן הוא בן-בית בשירות השידור הבריטי ובערוצי טלוויזיה ערביים.
גם הפעם – לעיני ובאוזני קהל ששתה בצמא את דבריו - קיבלנו מפי חוקר ישראלי "הסבר", מדוע דרוש חיסולה של ישראל כמדינה היהודית היחידה, אי זעיר בים המדינות הערביות-מוסלמיות הסובב אותה.
היה לו תנא דמסייע, לד"ר פפה הבוגדן: אמריקאי ממוצא ערבי, המפעיל משיקאגו עיר מגוריו "אינתיפאדה אלקטרונית" כהגדרתו, ואשר טענתו העיקרית היתה, כי משפחתו גורשה מ"פלשתיין" ב-1948. "אני רוצה שאימא שלי תוכל לשוב לביתה בפלשתין, וכך גם כל הפליטים, ואינני שולל את זכותו של יוסי ביילין לחיות באותה פלשתין," – כך אמר באנגלית המצוחצחת שלו, וזכה אף הוא לתשואות רמות.
אכן כן, אחד מארבעת הפאנליסטים היה ראש תנועת מרץ, שעשה את "כל הדרך לדוחה", כדבריו, כדי לחזור על התוכנית שלו ל"שלום" – חזרה לקווי 1967, ויתור על מזרח ירושלים ("הר הבית שייך למדינה הפלשתינית"), אבל גם אי-יישום "חלום זכות השיבה". הנה זה מה שמבדיל בינו לבין פפה, אבל הפוליטיקאי ה"מכופתר" הזה לא התפרץ ולו פעם אחת לדברי עמיתו הישראלי האנטי-ישראלי. לא מנע ממנו לשאת את משנתו הפוסט-ציונית.
יוסי ביילין ישב בצידו השני של המנחה, טים סבאסטיאן, כאילו כדי לאזן את "המקרה האבוד" אילן פפה, אבל נימוקיו וחינחוניו נפלו כולם על אוזניים ערלות. יתר על כן, אפילו מילה אחת הוא לא השמיע על הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ-ישראל, על זכותנו הקודמת לזכות הערבית ועל כך שהאימא של אותו איש אינתיפאדה משיקאגו, כמוה כמאות-אלפי ערבים תושבי הארץ, שילמה את מחיר הניסיון הערבי-פלשתיני לחסל את המדינה היהודית שזה אך קמה, בתש"ח. ובעצם מה רע לאותו הצאצא השבע שלה בשיקאגו?
אין לנו טענה לד"ר פפה. כל-כולו מכור לקידום העניין הפלשתיני, כולו אנטי-ציוני-תוצרת-בית, מן הסוג הגרוע ביותר, אך המוכר. כמוהו ישנם עוד כמה היסטוריונים באוניברסיטאות שלנו, שאנו, הציבור הרחב, משלמים משום-מה את שכרם. אבל ד"ר ביילין?
אם כבר עשית את המאמץ, כדבריך, וטסת עד לדוחה שבמפרץ הפרסי, מאמץ ממש ראוי להערכה, הופעת לפני קהל שמראש אתה יודע כי אין לך סיכוי לשכנעו גם בעמדותיך היוניות ביותר, הבלתי מקובלות על הרוב המכריע של אזרחי ישראל – הכיצד זה לא אמרת ולו מילה אחת לטובת מדינתך, בני עמך היהודים, וזכותם ההיסטורית במולדתם? מדוע לא דיברת על המלחמות והטרור שכופים עלינו שוב ושוב הפלשתינים? לא משפט אחד על אחריותם שלהם למצבם העגום ולקיומם במחנות הפליטים? לא הגבת לשואלת שטופת שנאה מן הקהל, שהודיעה כי לדעתה (ועל כך זכתה למחיאות כפיים סוערות) על המלחמה בישראל להתנהל עד הסוף?
וכל זאת מעבר לטענה שיכולה להישמע כנגד הטלוויזיה הבריטית על חוסר האיזון בקרב ארבעת אנשי הפאנל שהוזמנו להשתתף בדיון (וזכו בוודאי לכרטיסי טיסה ואש"ל חינם סטייל "אלף לילה ולילה"). לכאורה, כן היה איזון: ערבי וישראלי מצד אחד, ערבי וישראלי מן הצד השני. אבל זה איזון זה, כאשר הפרו-ישראלי ביותר מבין הארבעה הוא ראש מר"צ, וגם הוא עושה כל מאמץ ללכת לקראת הערבים?
לא היה בדיון נציג אחד לעמדה הציונית, שהיא עמדת הרוב בקרב אזרחי ישראל – אף כי יוסי ביילין ניסה "למכור" לשומעיו פעם ועוד פעם את הטענה, שבישראל יש היום רוב גדול לתוכניתו, הקרוייה על שם העיר ז'נווה. חנפנותו, רפיסותו, כמו ניסיונו הנלוז לזכות על כך לפחות באהדתם של מאזיניו וצופיו באולם ואולי גם בעולם, כשלו לחלוטין. גם בדוחה ה"נאורה" כביכול, העשירה והשבעה, שחיי פליטים רחוקים מהווייתם של תושביה כרחוק מזרח ממערב – דוחים לחלוטין כל רעיון לפשרה עם ישראל, מצפים להתחסלותה בין אם על-ידי המשך דרך הטרור והמלחמות ובין אם על-ידי הרס פנימי בעזרת כוחות מבית כדוגמת אילן פפה.
כמובן, בהצבעה שנערכה בתום הדיון ופרק השאלות והתשובות, התברר כי למעלה מ-80 אחוז תמכו בפפה ולא בביילין, כלומר ב"זכות השיבה" ולא בפשרה כלשהי עם היישות היהודית. "תודה רבה למשתתפים," – סיכם המנחה האנגלי, מרוצה מעצמו ומן ה"שאו", והשידור עבר מיד ללונדון.
עתה החל ה"בי.בי. סי." לשדר את חדשות היום האמיתיות ובראשן סצנות הזוועה מכרבלא ומבגדאד, מראות הרצח הנוראיים של מוסלמים בידי מוסלמים, ערבים בידי ערבים, נושא שהוא כנראה חשוב פחות בעיני הבריטים מאשר "זכות השיבה" לחיסול מדינת ישראל.
*ראה בסוף הגיליון את גדעון לוי ב"הארץ" מאתמול: זכות השיבה מנצחת שם!
יוסי גמזו
מִיָּד!!!
"זוהי חרפּה גדולה לַחֶברה שלנוּ שניצולי שואה רעבים בּה ללחם, אינם
מסוּגלים לרכּוש תרוּפות חיוּניות, חיים בּדירות דולפות ונמקים בּבדידוּתם."
(אהרון אפּלפלד, "קול ישראל", ערב יום השואה)
"אסוּר להשלים עם מציאוּת שבּהּ אפילוּ ניצול-שואה אחד
אינו מתקיים בּכבוד."
(מ"מ הנשיא, יו"ר הכּנסת דליה איציק, בּטקס הממלכתי, ערב יום השואה)
"צריך להסיר את החרפּה הזאת."
(שֹר הרווחה, יצחק הרצוג, "קול ישראל", בּאותו ערב)
הַכְּתֹבֶת הָיְתָה עַל הַקִּיר כָּל עֶשְֹרוֹת הַשָּנִים הַמָּרוֹת הַלָּלוּ
בָּהֶן הֻפְקְרוּ לְפָחוֹת 60.000 יוֹצְאֵי הַפְּלָנֶטָה הַהִיא
אֶצְלֵנוּ, בְּחוֹף-מִבְטָחָם כִּבְיָכוֹל, בְּאַרְצָם שֶהָיְתָה אֲמוּרָה פֹּה
לִפְרֹשֹ לָהֶם גַּג עַל רֹאשָם וּפַת-לֶחֶם עַל פְּנֵי שֻלְחָנָם וְקֻרְטוֹב
כָּבוֹד אֱנוֹשִי, שֶאַף הוּא לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַחְרִיש בְּלִבֵּנוּ
אֶת רַעַם שְתִיקָתוֹ שֶל סֶכֶר הָאִלְּמוּת בַּיּוֹם
וְאֶת מַחְנַק צַעֲקָתָם בַּחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה
בָּהֶם הֵם מַמְשִיכִים לָנוּס זֶה ס"ב שָנִים
מִסִּיּוּטֵי הַשָּם וְאָז שֶל זִכְרוֹנוֹת הַתֹּפֶת
אֶל עֶלְבּוֹנוֹת הַכָּאן וְהָעַכְשָיו שֶל הַחֶרְפָּה
שֶאֵין הִיא, אַף לְרֶגַע, חֶרְפָּתָם, רַק חֶרְפָּתֵנוּ
שֶלֹּא תְכֻבַּס לֹא בְּנֶתֶר הַמֶּלֶל
וְלֹא בְּבֹרִית הַמְּלִיצָה.
שוּם דֶּטֶרְגֶנְטִים שֶהֵם, לְעוֹלָם,
לֹא יָסִירוּ מֵעַל מַצְפּוּנֵנוּ
אֶת כֶּתֶם עָרְלַת לְבָבָהּ שֶל חֶבְרָה הַנִּזְכֶּרֶת בָּהֶם רַק בְּיוֹם-
טִקְסֵי-זִכָֹּרוֹן וְשוֹכַחַת אוֹתָם כָּל יְמוֹת הַשָּנָה בָּהֶם אֵין הִיא
סְבוּרָה כִּי לְמַס הַשְֹּפָתַיִם חוֹבָה לְצָרֵף גַּם
פִּרְעוֹן מַעֲשִׂים.
בְּעוֹלָם שֶל מַכְחִישֵי שוֹאָה בּוֹ חֲרֵדִים כֻּלּנָוּ
פֶּן תּוֹךְ כָּךְ וְכָךְ שָנִים לֹא יִוָּתֵר מִי שֶיָּעִיד
עַל מַה שֶּמִפְלְצוֹת-אָדָם עָשֹוּ לָהֶם, יֵש עֵד גַּם
לְמַה שֶּלֹּא עָשִֹינוּ אָנוּ
לַזְּקוּקִים מִכֹּל.
חג לחקלאות הישראלית בשנת השמיטה תשס"ח והחרדים יניחו לגויים להפרות את נשותינו
החקלאים היהודים בישראל לא יצטרכו לעבוד בשנת השמיטה תשס"ח כי לא יוכלו לזכות בהיתר לשווק את הירקות והפירות. כדי לשווק פירות וירקות בשנת שמיטה עליהם להתחייב למחירים זולים במיוחד שקובעים רבנים או שקובעת הרבנות הראשית, מחירים שלא יותירו שום רווח בידי החקלאי כדי שלא ייצא שהוא "מנצל" את הארץ, את האדמה, בשנת השמיטה. במחירים כאלה שום חקלאי לא יכול לייצר ושום תאילנדי לא יכול להתכופף.
בשנים קודמות נמצאו פתרונות גמישים יותר. השנה, כחלק מן הטמטום החרדי הכללי, המושך לקיצוניות תוך תחרות בין רבנים חסרי דעת וצרי מוח – לא תהיינה כנראה הגמשות. אי לכך, מרבית התצרוכת, בייחוד של ירקות, תהיה ייבוא מחוץ-לארץ או ממה שמגדלים הערבים.
והחקלאות הישראלית? היא תתקיים מדמי אבטלה, וזאת כי כידוע מדינת ישראל הוקמה לא לשם הגשמת הציונות וחזון החקלאות העברית אלא כדי לרצות אי-אלו שמוקים חרדים חסרי אחריות וקצת פרזיטים, שוודאי גם נהנים מאוד מקשרים עם סיטונאים ומתווכים זריזים למיניהם שמייבאים את הירקות שלא גודלו על אדמה עברית.
וזוהי חרפה לאומית ויריקה בפרצופה של מדינה פלורליסטית, לא דתית, מדינה שמרבית אזרחיה לא שמים קצוץ על השמיטה והיא נראית להם משהו שבין חליצה לבין ייבום.
זאת ועוד – ממקורות חרדיים סודיים ביותר נודע לנו כי עקב החמרת ההלכה בשנת השמיטה הקרובה תשס"ח – כל שומרי השמיטה גם לא יזיינו את הנשים שלהם, שגם זה כמו עבודה שמביאה פריון, והאישה הוא כמו אדמה שגם אפשר לדרוך עליה, ולכן מדאורייתא יניחו לגויים לזיין את נשותיהם וכך לא יעברו על המצוות של שנת השמיטה.
מאת ס. נידח, סופרנו לענייני פילוח נשים ואדמות בשנות שמיטות.
אורי הייטנר
א. תסמונת בשארה
לפני שבועות אחדים הופיע עזמי בשארה בכנס, שנערך באחת ממדינות ערב (לצערי, איני זוכר באיזו) שעסק בתקשורת הערבית בתקופתנו. בהרצאתו, שקטעים ממנה הוקרנו בערוץ 10, תקף בשארה את רשתות הטלוויזיה הערביות, ואל ג'אזירה בראשן, על שהן מראיינות ישראלים. בכך, הוא טען, הן משרתות את האויב.
הסיפור הזה הוא התגלמות תסמונת עזמי בשארה. חבר הפרלמנט הישראלי, רואה במדינת ישראל אויב. הוא נוסע למדינות אויב, ומסית בהן נגד המדינה בה הוא מכהן. אך התייחסותו לישראל כאל אויב, אינה קריאה לשלום עם האויב "כי שלום עושים עם אויבים," אלא הוא מעמיד עצמו בקצה הרדיקאלי ביותר של אויבי ישראל. דבריו בנושא התקשורת אינם שוברים רק את שיא החוצפה, אלא גם את שיא החזירות. הרי עזמי בשארה הוא ילד התפנוקים של התקשורת הישראלית לאורך שנים רבות. הוא בן טיפוחיה של התקשורת הישראלית, האלקטרונית, הכתובה והאינטרנטית. בעיניו, מובן מאליו שהתקשורת הישראלית, לא רק תיתן פתחון פה לאויב, והרי אם הוא מגדיר את ישראל כאויב, הוא מגדיר בכך את עצמו כאויב שלה, אלא תעניק לו שירותי תקשורת אוהדת, מפרגנת, חסרת ביקורת. והוא, באותה עת, קורא לתקשורת הערבית לא לתת פתחון פה כלשהו לישראלים. יתר על כן, היחס האוהד שהוא מקבל לאורך שנים מהתקשורת, בניגוד למה שהוא דורש מהתקשורת הערבית כלפי ישראל, אינו מפריע לו לתקוף את ישראל בכל העולם ולהוקיע אותה כמדינה בלתי דמוקרטית. ואין הדבר מפריע לו לתקוף את התקשורת הישראלית, כתקשורת המשרתת את המשטר האנטי דמוקרטי בישראל. חזירות אמרתי? ראוי שאתנצל בפני ציבור החזירים.
עזמי בשארה הוא נוצרי חילוני. עובדה זו אינה מפריעה לו לתמוך בארגוני הטרור האיסלאמים הפונדמנטליסטיים ביותר, חיזבאללה וחמאס, אף שהוא יודע שאין לו מקום בחזונם ארוך הטווח. מסתבר שהלאומנות הרדיקלית מעבירה אותו על דעתו.
איני שותף להצעות הקיצוניות הקוראות לחייב את הח"כים להתחייב בנאמנות לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להצעות לחייב את הח"כים לעבור תחקיר ביטחוני כתנאי לחברותם בכנסת, ולשאר ההצעות מסוג זה שנועדו לבלום את הח"כים הערביים. עקרונית ותיאורטית אלו רעיונות הגיוניים. מה סביר יותר מהציפייה שנבחרי הציבור יגלו נאמנות למדינה? אולם אין זה ראוי שנתעלם ממצבם המיוחד של ערביי ישראל.
על ערביי ישראל נגזר, שלא בטובתם, להיות אזרחים במדינת לאום של עם אחר; של עם, שתקומת מדינתו היא תוצאת ניצחונו עליהם במלחמה על הארץ, מלחמה שהיתה משחק סכום אפס (ברור, שאילו הם ניצחו, לא היה מקום במדינתם לאף יהודי חי, כפי שקורה היום באזורי שלטון פלשתינאיים כרצועת עזה, שכם ג'נין וכו'); של עם שנמצא עד היום במלחמה קשה עם עמם. במצב כזה, איני מצפה מהם לנאמנות למדינה, איני מצפה מהם לאהוב את המדינה, איני מצפה מהם להיות ציונים. אני תומך בכך שהם פטורים משירות בצה"ל, אף שיש בכך אפלייה לטובה על פני האזרחים היהודים. כל שאני מצפה מהם, הוא לשמור על החוק ולא לפעול נגד המדינה. אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיו כדי להכיל את עוינותם של ערביי ישראל אליה, כל עוד יפעלו בתוך הקווים האדומים הללו.
אולם עזמי בשארה, אחמד טיבי ואחרים חצו מזמן את הקווים האדומים הללו. עם חציית הקווים הזאת אסור לנו להשלים, ואנו טועים בסלחנות המתמשכת שלנו כלפיה.
השר מג'אדלה קרא לציבור הישראלי לא לשפוט את הציבור הערבי על פי בשארה. הוא צודק, אולם אחרי המרד הערבי של אוקטובר 2000, חובת ההוכחה היא על הציבור הערבי. האם הוא ינהג בבשארה כפי שאנו נהגנו כלפי כהנא? האם בשארה יהיה מוקצה מחמת מיאוס ברחוב הערבי בישראל?
איני יודע מהי הפרשיה הביטחונית החמורה בה נחשד בשארה, ואיני רוצה להתייחס לשמועות בנדון. די בהתנהגותו הגלויה, כדי לפסול אותו מלכהן בבית הנבחרים הישראלי.
אני מקווה מאוד שעזמי בשארה אכן יעזוב את הארץ. יהיה בכך כדי לקיים את דברי הנביא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" (ישעיהו, מ"ט י"ז). ויפה שעה אחת קודם. וטוב יהיה, אם עזיבתו את הארץ תהווה דוגמה אישית לרבים שכמותו.
ב. תנו לחקור
בית המשפט העליון עומד להכריע בדילמה בין שני צרכים. מצד אחד, הצורך לחקור ביסודיות את מלחמת לבנון השנייה. מצד שני, מתן סיפוק ליצרי מציצנות, תאוות עריפת ראשים, ובעיקר – תאוות פרסום חסרת רסן של זהבה גלאון. התאוות הללו, וחוסר היכולת לדחות את הסיפוק מהן, עטופים במנטרה פופוליסטית של "זכות הציבור לדעת". ראוי היה שבית המשפט ידחה את העתירות הללו על הסף ולא יתערב בדרכי החקירה של הוועדה. מצערת מאוד התנהלותו של בית המשפט בנושא; התנהלות המבחינה בין עיקר לתפל, ובוחרת בתפל.
מלחמת לבנון השנייה היתה הכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שבה מתוך תנאי הפתיחה הקשים ומתוך המחדל וההפתעה, התאושש צה"ל והביא לניצחון גדול, במלחמה זו צה"ל הגדול לא הצליח לנצח ארגון טרור קטן ואפילו לא להקטין את ירי הקטיושות. מלחמת לבנון השנייה היתה צודקת מאין כמותה, אולם כל מטרותיה לא הושגו. הלקח הפוליטי מהכישלון, מחייב התפטרותם של העומדים בראש והאחראים לכישלון. האחראים לכישלון הם מי שהיו מתהדרים באחריות להצלחה, אילו היתה, ונבנים ממנה – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.
אבל הדחה בלבד אינה יכולה לתקן את הקלקול הגדול. כדי לתקן, יש לחקור לעומק וללמוד לעומק מה קרה, למה זה קרה ואיך זה קרה. לשם כך יש צורך בוועדת חקירה רצינית. לשם כך אין צורך בטריבונל, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית כיוון שאין זו סוגייה משפטית, וגם לא נכון היה להעמיד בראשה שופט. האלוף עברי שהועמד בראשה בתחילה ראוי מאוד לתפקיד, ופסילתו בטענת "ניגוד אינטרסים", כביכול, היתה פרי הבאושים של התייחסות לחקירה כאל טריבונל משפטי. הרכב הוועדה, הוא הרכב מצויין, רציני ביותר וכל מי שנגע בעבודת הוועדה התרשם מאוד מרצינות עבודתה.
אין זה תפקידה של הוועדה לערוף ראשים. אין זה מתפקידה להגיע למסקנות הציבוריות והפוליטיות. תפקידה לחקור את האמת, לנתח את הכשלים לעומקם ולהפיק את הלקחים הדרושים כדי להביא לשינוי.
כדי שתגיע לכך, יש לאפשר לה לעבוד ברצינות, ביסודיות, לא לעין התקשורת, לא בתוך חלון ראווה, ללא שעוני עצר ובאופן נקי מלחצים פופוליסטיים. אל לבית המשפט להתערב ולהפריע לוועדה לבצע את החקירה. על בית המשפט להעמיד את גלאון במקומה, ולהציע לה להירגע ולהתאפק.
אם בג"ץ יתערב ויחליט להפריע לוועדה לבצע את תפקידה, על חברי הוועדה להתפטר לאלתר. אם אין הם יכולים לבצע את עבודתם נאמנה, מוטב שלא יבצעו פארסה של חקירה, כדי לספק את תאוותיה של הגברת גלאון.
Who is Barack Obama?
U. S. presidential candidate, Barack Hussein Obama was born in Honolulu, Hawaii, to Barack Hussein Obama, Sr., a black Muslim from Nyangoma-Kogel, Kenya, and Ann Dunham, a white atheist from Wichita, Kansas. Obama's parents met at the University of Hawaii.
When Obama was two years old, his parents divorced. His father returned to Kenya. His mother then married Lolo Soetoro, a radical Muslim from Indonesia. When Obama was 6 years old, the family relocated to Indonesia. Obama attended a Muslim school in Jakarta. He also spent two years in a Catholic school.
Obama takes great care to conceal the fact that he is a Muslim. He is quick to point out that "He was once a Muslim, but that he also attended Catholic school."
Obama's political handlers are attempting to make it appear that Obama's introduction to Islam came via his father, and that this influence was temporary at best. In reality, the senior Obama returned to Kenya soon after the divorce, and never again had any direct influence over his son's education. Lolo Soetoro, the second husband of Obama's mother, Ann Dunham – introduced his stepson to Islam. Obama was enrolled in a Wahabi school in Jakarta. Wahabism is the radical teaching that is followed by the Muslim terrorists who are now waging Jihad against the western world.
Since it is politically expedient to be a Christian when seeking major public office in the United States, Barack Hussein Obama has joined the United Church of Christ in an attempt to downplay his Muslim background. Let us all remain alert concerning Obama's expected presidential candidacy.
המקור לידיעה, המופצת באינטרנט, אינו ידוע לנו, לכן יש לקבלה בהסתייגות.
משה גרנות
חובה לכתוב גם כשאין על מה
על ספרו של עמוס עוז "חרוזי החיים והמוות"
כתר, 2007, 102 עמ'
על הכריכה האחורית של הספר הדק הנ"ל כותב המהדיר "עמוס עוז... מגיש כאן ספר אמיץ, חושפני ושובה לב, העוסק בשבחי ההתכוננות כתנאי למלאכת הכתיבה". אני מסופק אם עמוס עוז זקוק לאומץ כדי לפרסם את כתב היד המופרך ביותר, כי כל אשר יכתוב, יזכה מיידית לפרסום ולתפוצה אדירה, בדומה לפיקסו, אשר לאחר שנעשה פיקסו, הרשה לעצמו לסדר את עיניה של המודל שלו ליד הישבן, וכל העולם לא חדל להתפעל. אני גם רחוק מלהאמין למהדיר שהספר הזה חושפני – אדרבה, הוא מכביר מילים המכסות באלף כיסויים את האמת שמאחורי בריאתה של היצירה הספרותית.
במרכז הסיפור נמצא מחבר – אין לו שם, והוא גם לא אמור להיות עמוס עוז עצמו (אפרופו – חשיפה!), כי הוא אמור להיות בן של דיפלומט זוטר ששירת בבוגוטה. הוא בשנות הארבעים לחייו, רואה חשבון, גרוש פעמיים, מחפש בלילה פלירט מזדמן. המחבר הזה ממציא את עצמו, ותוך כדי התנהלותו בערב ספרותי לכבודו באיזה מועדון שכונתי בעיירה נידחת, ושיטוטיו בעיירה עצמה עד השעות הקטנות של הלילה, הוא מדמיין דמויות, מעניק להן שמות ו"תופר" להם תולדות. לעיתים הוא איננו מרוצה מהתולדות שהוא העלה בדמיונו, והוא רוקם להן עלילות אחרות, קווי אופי אחרים, ושוב חוזר בו אל העיצוב הראשון בתוספות קלות וחוזר חלילה. השאלה החוזרת ונשנית בספר היא מדוע לכתוב על דברים שישנם?, זה הרי כאילו לנגן את שוברט לנוכח שוברט עצמו. הוא שואל את עצמו אם כל מה שהוא רואה ראוי להיכתב – מדוע לכתוב על מה שקיים גם בלעדי המחבר? הוא גם מזכיר את הצורך של היוצר לגעת ולהינגע (ע' 78-80, נושא שכתב עליו בווירטואוזיות נתן אלתרמן ב"כוכבים בחוץ" וב"פונדק הרוחות"). המחבר מרבה לצטט את צפניה בית-הלחמי, שוב, פרי הדמיון, כמו כל שאר הדמויות בספר, שכתב, כביכול, את הספר "חרוזי החיים והמוות", ואשר שורות המחץ שלו הן "אין כלה בלי חתן, ואין משא בלי מתן". לקראת סוף הספר המחבר חושב שאותו משורר נשכח טעה בחריצת הדין הזאת.
כל הדמויות המופיעות בספר, שכאמור, המחבר תופר להן בן רגע תולדות, קווי אופי וכד', מוזכרות שוב בסוף הספר, תוך ציון איפיון קצר וטיפה הומוריסטי. היחיד שאיננו מקבל איפיון הוא המחבר עצמו. הדמות המשנית, לה מקדיש המחבר תשומת לב מיוחדת היא רוחלה רזניק, הקריינית האמנותית שקראה קטעים מהספר האחרון של המחבר בערב הספרותי. רוחלה היא רווקה כבת שלושים וחמש, כמעט יפה, אבל לא מושכת (אולי משום חזה הבלתי מפותח, על תיאורו חוזר המחבר מספר פעמים). המחבר מטייל עמה, מספר לה סיפורים, נוגע בה קלות, מבקש ללוות אותה הביתה, למרות שדירתה היא בעליית גג ממש מעבר לרחוב, כן נכנס, לא נכנס לדירתה, כן מתעלס עמה, אבל נכשל כגבר. היא גם ביישנית גדולה, אבל גם עושה באברו מניפולציות, האבר הזה מתפקד או לא, וייתכן שבכלל לא היה בינו ובין רוחלה דבר וכו' וכו'. באיזה שהוא שלב מגלה המחבר לקורא כי כל הדמויות הבדויות (קרוב לארבעים!) הן בעצם המחבר עצמו (ע' 75).
לאה גולדברג לימדה אותנו בספרה "אמנות הסיפור", כי קבצן במציאות עלול לגרום לנו לרתיעה ואף לסלידה, ואילו לקבצן בספרות נדבקת איזו חגיגיות, המושכת אליו את הקורא. בספר הזה עמוס עוז איננו מקבל את הקו המנחה הזה ומתאר את הדברים המסלידים כהווייתם – כך מתואר עובדיה חזאם שהיה הולל גדול ועכשיו הוא חולה סופני שהאחות שכחה להחליף לו את שקית הקטטר, והוא מתפלש בשתן ובדם, וכך מתוארים ארנולד ברטוק ואימו אופליה, המשותקת, שהוא מכניס לה סיר מתחת לבשרה הרופס על המזרון המרופש והמיוזע ((ע' 13, 27-28, 39, 45, 56, 73, 96).
אומץ? חשיפה? לאו דווקא. לדעתי, הספר הדק הזה, המכיל עשרות דמויות (!) שמחליפות קורות ואופי כמעט כל חצי עמוד – פשוט מעייף, ואני משוכנע שיימצאו מבקרים (כמו המבקר המוזכר בספר עצמו) שיחשפו בו תילי תילים של חכמה ויופי. מובן מאליו שאשמח ללמוד. לא נראה לי שמו"ל החס על כספו היה מוציא לאור את הספרון הזה לולא היה זה עמוס עוז. אני אינני אומר זאת בשמחה לאיד – צר לי שסופר גאון כמוהו, שכל העולם מהלל ומשבח את פירות רוחו, הוציא מתחת ידו את הספר חסר השחר הזה.
מיטב בנינו יורדים
ונפולת של נמושות נשארת כאן?!
מאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא שחי בצריף דל על גדת הירקון ומסתפק בשמן זית, זיתים, סלט, גבינת עזים, תפוז ופיתה
מספרים לי כי כמעט בכל משפחה ממכריי, ידידיי ובני משפחתי הרבים – יש בן או בת, לפעמים שניהם, שירדו לארה"ב או לארץ אחרת מארצות הים לפני שנים רבות ובמיוחד בשנים האחרונות.
לפעמים נדמה לי כי ללא העלייה החילונית הגדולה של יהודי רוסיה, היינו אנחנו, היישוב הוותיק, השש מאות וחמישים אלף שהיו כאן באייר תש"ח, צאצאינו וכל הדומים לנו, שהננו עמוד השדרה של המדינה – נמצאים כבר היום בעמדת מיעוט לעומת החרדים והערבים, וזה היה הסוף של הציונות ושל מדינת ישראל, אלא אם יקימו אותה מחדש הבנים והנכדים של היורדים, ולא נראה שהם נלהבים לכך.
ומספרים לי שהיורדים הם מיטב הנוער שלנו, בעלי מקצועות חופשיים, אלה שלמדו ולימדו באוניברסיטאות שלנו, שירתו והגיעו לדרגות-ביניים בצבא; דווקא הם, כי להם קל יותר להתבסס בארה"ב, שנהנית מכך שמיטב המוחות, לא רק מישראל אלא מכל העולם, מתדפקים על שעריה ותורמים לכלכלתה ולרמת החיים הגבוהה בה.
ציון, הלא תשאלי לשלום בנייך?
כי רבים הם החיים בציון החדשה על גדות ההדסון.
ואנחנו הנשארים כאן, האם הננו נפולת של נמושות, פראיירים שמחזיקים עבור העם היהודי מקלט ליום סגריר, מלאי של דירות ריקות, כי אנחנו לא מוכשרים דיינו ובעלי קשרים לרדת – והכי פראיירים מקירבנו משרתים במילואים? עצוב. עצוב מאוד.
החלה עונת הציד של רובי ריבלין!!!
עונת הציד של רובי ריבלין החלה משעה שהודיע שהוא רואה עצמו מועמד להיות נשיא המדינה.
היא תסתיים כאשר יסיר את מועמדותו או יסיים את עונת כהונתו כנשיא המשמש מטרה לציידים.
משפחת ריבלין היא אחת המשפחות המיוחסות ביותר בתולדות היישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל ובעינינו היא סמל הקשור גם בתולדות פתח-תקווה. זאת ועוד, נגד רובי ריבלין העברי, השורשי ונעים ההליכות אין שום צו-הסגרה בצרפת, אבל למי זה איכפת? בג'ונגל התקשורתי יש חיות מוגנות רק מסוג מסויים אחד. הציידים חוששים כניראה רק מגאידמק.
קטי פישר
מִתְווֵה לסיפור
אימי, כנראה, לא תדע על כך אף-פעם. וכי מה הטעם.
זה היה בחדר-האורחים בבית המשותף לה ולבעלה.
הוא מאחוריי, אני שומעת את צעדיו השקטים והאיטיים קרבים אליי מאחור.
"מה עושים?" הוא שואל כהרגלו.
"קוראים," אני עונה כהרגלי מבלי להרים את הראש מעל דפי הספר.
הוא מניח את ידו על כתפי.
בא לי להקיא.
לסיפור הזה, כנראה, לא יהיה סוף סגור.
גם ההתחלה... מעוררת לא מעט סימני שאלה.
מתי זה קרה?
דינה ותמר, חברותיי הטובות והנאמנות, מתעקשות על הפרטים.
זה קרה לפני כחמש שנים, הייתי כבר יותר משלושים. באתי בגפי לבקר את אימי ובעלה הנוכחי ונשארתי שם לסוף שבוע, אולי גם לראשון ושני.
אַת בתו של?
הבעל הראשון. לא, היא לא התגרשה אף פעם, הם מתו לה במפתיע זה אחר זה. השלישי דווקא מחזיק מעמד די יפה.
מתי בדיוק זה היה?
באמצע חודש מרץ, בעיצומה של הפריחה, לשם הדיוק – בתחילתה.
ובכן, שבת אביבית זוהרת באור חסדי השמש, שוקקת ציוצי ציפורים וצחקוקי ילדים המתפרצים לתוך חלל חדר-האורחים דרך החלון הגדול הפעור לכיוון החצר והרחוב. העלים הקטנים והירוקים, שרק החלו לבצבץ על זרדי הגפן, הצומחת לה פרא מתחת לחלון, מסתננים אף הם בין הסורגים המגוננים על הפתח מפני הסכנות האורבות מבחוץ. אימי ובעלה נמים את שנת אחר-הצהרים שלהם ואני יושבת בחדר-האורחים בכורסא וקוראת עיתון, או ספר.
בעלה מתעורר.
אני שומעת את דלת חדר השינה שלהם נפתחת בחריקה ואחר-כך את דלת חדר השירותים, את קול המים היורדים ושוב את הדלת, הפעם נסגרת.
צעדים איטיים מאחורי גבי.
"מה עושים?" הוא שואל כהרגלו.
"קוראים," אני עונה כהרגלי.
הוא מניח את ידו על כתפי. בשלב זה, המגע תמים אולי אפילו טבעי. לפתע ידו מגששת ויורדת לה לכיוון החזה. רגע של הפתעה מצמיתה לנוכח המעשה, ועוד לא הזכרתי את גילו המופלג – שמונים – והמצב המשפחתי המסוים שבו אנו נמצאים... הבטן מתכווצת, הלב הולם בקצב מואץ, עכשיו מגיח הרצון להלום חזק ככל האפשר. אני מסירה את ידו מעליי בתנועה איטית כאילו... וקמה ממקום מושבי, מסתובבת, לא מספיקה לראות את פניו, הוא נעלם כלעומת שבא, כמו בלעה אותו האדמה.
האם סיפרתי לאימי? לא, מה פתאום.
דינה ותמר פורצות בצחוק, מה, גם בגיל כזה...
ראובן בן-זוגי הנוכחי, רצה לדעת איך בדיוק הוא עשה את זה.
זה היה...
"תכלס, אז מה הוא עשה?"
"שמעתי את צעדי בעלה של אימי מאחוריי, מה עושים? הוא שאל,"
"זה לא חשוב, מה..."
"הוא הניח את ידו על כתפי ולאט לאט, אולי אף בביטחון... היד החלה יורדת לכיוון החזה שלי."
"הוא הגיע לחזה?"
"לא הגיע."
"אַת בטוחה?"
"אני בטוחה. הסרתי את ידו מיד כשקלטתי מה הוא עושה. מי ציפה לזה! הבעל של אימי ועוד בגיל שמונים! שלא לדבר על העובדה שהוא מכיר אותי מגיל שש, הוריי היו חברים של משפחתו, אנחנו מאותו היישוב, הילדים שלו ואנחנו..."
ראובן צוחק מלוא ריאותיו, ראשו מוטה כלפי מעלה ועיניו עצומות.
"אז מה, אז יש עוד סיכוי גם בגיל שמונים..."
הסיפור הזה הוא לא בשביל אימהות.
שבת קיצית לוהטת בעיצומו של חודש אוגוסט, שעת צהרים. באתי בגפי לבקר את אימי ובעלה הנוכחי לסוף השבוע, אולי עד יום שני.
אימא לוקחת תבנית פיירקס גדולה ושקופה, זורה בה שמן בכמות נדיבה ומכניסה לתוכה שני עופות טריים שלמים. היא מתבלת אותם בהרבה פפריקה, פלפל שחור, מלח ושום סביב-סביב, בכל הצדדים. כל שאר התבשילים כבר מוכנים. היא מבקשת ממני לערוך את השולחן בפינת האוכל לכבוד האירוע החגיגי. בנו הבכור של בעלה הנוכחי, הגיע לפני כמה ימים מארצות-הברית לרגל נישואי אחיו הצעיר, החלים בעוד יומיים. הוא בא בגפו, בלי אשתו ושני ילדיו (זה חסכוני יותר מבחינה כלכלית, הסביר). הגברים הלכו לבית-הכנסת. לבעלה היה חשוב לקיים את מצוות "שבת חתן".
אני מוציאה את הצלחות והסכו"ם מהארון במטבח.
"אימא, אתמול בלילה, אחרי שכולם הלכו ואתם נכנסתם לחדר השינה שלכם, אהרון ניסה לשכנע... הוא החליט שאת הלילה הוא עושה איתי, מה כבר יש לך להפסיד הוא טען בביטחון, אַת פה אצל ההורים, אני פה, לא היה מוכן להרפות, הוא..."
"תשימי על השולחן את כוסות היין מהקריסטל," היא אומרת מבלי להביט בי, כשהיא מתכופפת לתנור ומכניסה את התבנית עם העופות לתוכו.
"ראיתי אתמול איזה שהם חילופי מבט ביניכם," היא מתרוממת, מסירה מעליה את הסינר המוכתם במיני שאריות מזון ומשליכה אותו על מסעד אחד מכיסאות המטבח, וכל זה מבלי להסתובב אליי.
"אימא, לא הייתה לי ברירה, הייתי צריכה להיות מאוד תקיפה, זה מאוד..."
"אין לנו זמן, הם עוד מעט מגיעים," עכשיו היא פונה לעברי, "השולחן עדיין לא ערוך, למוישיק (בעלה) זה מאוד חשוב שהשולחן יהיה מסודר לארוחה, כדי שהוא יוכל מיד לברך. כל הברכות האלה, אפשר לחשוב שזה באמת חשוב. כשהיה נשוי לבתיה – עליה השלום (אשתו הראשונה), גם לו זה לא היה כל-כך חשוב, היא הקפידה, היא היתה 'הרֵבֵצֶן', עכשיו הוא בעצמו הפך למין דתי כזה, אלוהים ישמור. כדאי שתזדרזי. הגברים האלה, אי-אפשר לסמוך עליהם, לרגע אנחנו מסובבות את הראש ו..." את זה היא אומרת בקול שקט, כמעט בלחישה, כאילו לעצמה, ובאותה הנשימה, כשהיא מגבירה את קולה, "השמלה הפרחונית הזאת מאוד יפה עלייך, היא חדשה? אני לא זוכרת שראיתי אותה קודם, היא מבליטה את הגזרה הדקה שלך. גם לי היה פעם גוף כמו שלך, רק שאז לא הלכנו כל-כך חשוף. חבל..."
"לא, היא לא חדשה..." אני עונה לגבה המופנה אליי, אחרי שהספיקה להסתובב לכיוון הכיור.
אני פורסת מפה לבנה, מסדרת את הצלחות הלבנות, אחת למנה עיקרית, מעליה צלחת למרק, ומעליהן צלחת קטנה למנה ראשונה. בצד ימין סכין, בצד שמאל מזלג ולמעלה כף וכפית. כמובן, גם את המפיות הלבנות וכוסיות הקריסטל. אחר-כך, אני פותחת את החלון הגדול של חדר-האורחים הפונה אל החצר, מחפשת משב רוח שאיננו. עיני נופלות על עלי-הגפן הגדולים המשתרבבים בין הסורגים.
"אימא, יש כאן גם ענבים לפעמים?"
היא צועדת לכיוון שלי, תוך כדי ניגוב ידיה במגבת מטבח.
"בדרך כלל אין, לפעמים אפשר לראות אשכול דליל של ענבים ירוקים, אך הם תמיד בוסר, או שהם חמוצים כאלה. אף אחד לא מטפל בהם, מה שגדל צומח מעצמו." והיא מבקשת לסגור את החלון ואת הווילון, שהרעש ומראות החוץ לא יפריעו לאורחים.
הגברים חזרו מבית-הכנסת, גם אשתו היעודה של בני – רחלי – הגיעה עם הוריה. בעלה של אימי לבוש בחליפה אפורה, חולצה לבנה ומעונב בעניבה בצבע כחול נֶיְבי. הוא מסיר את מגבעתו האפורה, תולה אותה על המתלה המיועד לה בלבד ומישר את כיפתו הלבנה על ראשו ההולך ומקריח. רק לאחר שזו מראה סימנים של יציבות במקום אשר יועד לה, הוא פותח את כפתורי חליפתו. הבנים חנוטים אף הם בחליפה שחורה וחולצה לבנה, אם כי ללא עניבה.
"שכחתְ את היין," אומרת אימא כאשר על פניה נסוך מבט מופתע, "בדרך-כלל זה הדבר הראשון שאַת שמה על השולחן," וממהרת אל המטבח להשלים את החסר, לפני שהאורחים יגשו אל השולחן. היא מביאה שני בבקבוקי יין אדום יבש ופותחן.
מתי זה קרה? לפני?
כן, אם זיכרוני אינו מתעתע בי. האם זה משנה, לצורך הסיפור, איזה מהאירועים קרה בהתחלה, או איפה שהוא באמצע? האם יש בכלל התחלה?
כולם מוזמנים לשבת סביב השולחן. מוישיק בעלה מציין בגאווה איך בֵּנִי היה "מפטיר" למופת והקריא יפה את "ההפטרה" וזה מצידו מֵהָסֶה את אביו ומזרז את כולנו להתחיל בארוחה. אהרון (ארֵלֶה – כפי שאביו קורא לו) ובֵּנִי מורידים את הז'קטים ומקפלים את שרוולי החולצות. היין נמזג בכוסות והברכות כולן נאמרות. הגפילטע פיש והמרק נאכלו ועכשיו הגיע תור המנות העיקריות. רחלי מציעה את עזרתה לאימי ומבלי לחכות להסכמתה, ממהרת למטבח ומביאה את הצלי, תפוחי-האדמה והסלטים. אני נשארת ישובה במקומי. אימי אוחזת ברוב פאר את התבנית עם העופות, כאשר לידיה כפפות מטבח ומניחה אותה על תחתית העץ שהוכנה לשם כך על השולחן בעוד מועד, מזדרזת להביא סכין ומזלג מיוחדים למלאכת החיתוך ומציעה את שירותיה. רק תבקשו את מה שחשקה קיבתכם והיא מיד תגיש. בראש ובראשונה, כמובן, למוישיק בעלה, אחר-כך להורי הכלה ובסדר יורד לחתן, לאהרון, ולבסוף לי וגם לה. אני מסתפקת בסלטים ומוזגת לעצמי יין. אהרון יושב מולי ואוכל בתאבון רב, שתי מנות של עוף, שתי מנות של צלי, כולל כל התוספות. אני כבר אחרי הכוס השלישית, אוחזת בבקבוק לקראת הכוס הרביעית, ומציעה לאהרון למלא גם את כוסו. הוא מנענע את ראשו מעלה מטה לאישור, תוך כדי לעיסה ובפה גדוש לעייפה. אני ממלאת את הכוס עד הסוף באיטיות רבה, משעינה את שפת הבקבוק לקצה העליון של הכוס, מסובבת במקצועיות שאף טיפת יין לא תזלוג על המפה, ולפני שפתח הבקבוק מתרומם, הוא נתקל בכוס וזו נופלת לכיוונו של אהרון. הנוזל האדום עושה את דרכו על המפה הלבנה, על חולצתו ונעצר איפה שהוא באזור מכנסיו. גם חתיכת צלי מבוהלת, עם המזלג הנעוץ בה, מצאה את עצמה על מכנסיו לאחר שנפלה מידו לנוכח ההפתעה.
"אוי וֵי!" נפלט מפי ואני מניחה את הבקבוק מידי.
הוא מזנק מכיסאו.
"אוי וֵי!" חוזרת אימי כהד ומכסה מיד במפית נייר לבנה את הכתם האדום על המפה.
"לא נורא, קורה במשפחות הכי טובות," הוא אומר וצועד לכיוון המקלחת, "אני רק מחליף בגדים וכבר חוזר."
"לא נורא, לא נורא," חוזר בעלה של אימי אחרי בנו, ואני שותה בבת אחת את הכוס הרביעית. אימא מביטה בי ארוכות ואינה אומרת דבר. לאחר דקה ארוכה, פונה אל המסובים.
"מי כבר מוכן למנה האחרונה?"
אז, אימא, כנראה לא תדע אף פעם כי בזמן שהיא נמה...
היא תמשיך לנום ודבר לא יפריע את תנומתה.
ובכל זאת, מה עשיתי בהתייחס לעניין ההוא עם בעלה מהאירוע הסיפורי הראשון? שום דבר מיוחד. המשכתי לבקר כהרגלי, רק לעיתים הרבה יותר רחוקות. מעין מחאה שקטה שרק אני יודעת את פשרה.
ואם לומר את האמת ולהעמיד דברים על דיוקם – גם את כוס היין ההיא, שהוזכרה באירוע הסיפורי הקודם – לא שפכתי על אהרון.
הסעודה האחרונה התנהלה כמתוכן בלי שום הפרעות מיוחדות.
אני אחרי הכוס השלשית, אוחזת בבקבוק לקראת הכוס הרביעית, ומציעה לאהרון למלא את כוסו הריקה למחצה. אני כל-כך נחמדה שזה נורא. הוא מנענע את ראשו לצדדים לשלילה, תוך כדי לעיסה ובפה גדוש בכל התקרובת שהוגשה כאן ביד נדיבה. אני ממלאת את הכוס שלי עד הסוף באיטיות רבה, משעינה את שפת הבקבוק לקצה העליון של הכוס, מסובבת במקצועיות שאף טיפת יין לא תזלוג על המפה. גם אתמול, כשהכעס געש בקרבי... הייתי נחמדה עד מחנק, התחמקתי באדיבות והסברתי יפה מדוע אינני יכולה להיענות לו. העליתי נימוקים מוסריים, נימוקים פרקטיים ועוד מיני נימוקים שלא מחולקים בהכרח לאיזה שהן קטגוריות. הנימוקים שלי לא שכנעו אותו, הוא אמר שאני לא רצינית ולא יודעת מה אני רוצה, לבסוף הוא הרפה. אני שותה בבת אחת את הכוס הרביעית.
"תורידי את הקצב, אַת עוד תשתכרי!" אומר אהרון עם פה חצי מלא.
"ארל'ה, סמוך עליה, היא יודעת לשתות וחוץ מזה כאן בבית, סביב השולחן הזה, כל אחד אוכל ושותה כמה שהוא רוצה." ממהר אביו לסתום את הגולל על נושא זה.
אימא מביטה בי ארוכות ואינה אומרת דבר. לאחר דקה ארוכה, פונה אל המסובים.
"מי כבר מוכן למנה האחרונה?"
אני מזדרזת לקום ממקום מושבי ופונה אל המטבח להקדים את רחלי ולהביא לשולחן את המנה האחרונה.
ובתום כל קולות הששון והשמחה...
אהרון חזר למשפחתו שבארצות-הברית והחיים המשיכו כקדמת דנה.
עכשיו אפשר לחזור להתחלה...
בשורה לכוחות השלום בישראל
ירושלים תחולק ל-4 חלקים לפי מפתח השלום הצודק:
50% מהעיר ישמשו כבירת פלשתין לפי הסכם סעודיה
25% ישמשו כבירת היישות הפלסטינית הישראלית בתוך הקו הירוק במסגרת מדינת כל אזרחיה הדמוקראטית
12.5% ישמשו מובלעת אוטונומית-למחצה ליהדות החרדית
ו-12.5% הנותרים ישמשו כבירת ישראל היהודית והפלוראליסטית
ותוקם מגלשה גראוויטאציונית צד אחד לחילונים מירושלים ישר לגוש דן
מאת סופרנו אהוד ב'
* * *
חיבוק אנושי גדול לעיר העתיקה בירושלים
אוהבי ירושלים, אנו נראים, חושבים ומרגישים בדרכים שונות ומגוונות כמרקם האנושות כולה, אך מאוחדים אנו באהבתנו כי ירושלים – לב העולם – מזכירה לנו את המרכז הרוחני המשותף לכולנו.
לאחר 40 שנות חיבור כל דתות האל האחד על קרקע אחת, ברוח הזמן, אנו שומעים את צלצול פעמוני השלום "בעיר שחוברה לה יחדיו". למטרה זו אנו קוראים לכל אוהבי ירושלים להתמסר להדהוד ליבם, להתכנס יחד לפעולה משותפת מתוך כבוד ושמחה – לעלות לרגל ולחבק את העיר העתיקה.
אנו ערים לעובדה שירושלים – עיר שלום, אור שלם – היוותה מוקד למלחמות רבות לאורך ההיסטוריה. לכן בהתקבצות אנושית מאוחדת אנו מתמירים מאבק והפרדה להיתוך בחיבוק ובאהבה.
החיבוק יתבצע על ידי אלפי זוגות ידיים מחוברות המקיפות את העיר העתיקה.
(אנו נכבד כל אחד שנמנע מלהחזיק ידיים של אדם מהמין השני)
החיבוק הגדול לעיר העתיקה – יום ב', 21.05.07, ד' בסיון, תשס"ז.
לפרטים נוספים:
הכנסו לאתר http://loversofjerusalem.org
כתבו לנו loversofjerusalem@gmail.com
התקשרו אלינו: מאיה – 02-6731822 או מיכל – 0546-678029
[שלח לנו את המידע ד"ר אשר אדר מירושלים]
לאה טרן / שלושה שירים
מאה שערים
הַבָּתִּים בַּמָּקוֹם שֶׁהִשְׁאַרְתָּ
כּוֹבָעִים עֲגֻלִּים שְׁחוֹרִים
מְרַחֲפִים בֵּין חֲנוּיוֹת סִדְקִית
לַחֲנוּיוֹת הַמָּזוֹן
מוֹדָעוֹת אֵבֶל עֲנָקִיוֹת
רְחוֹב בְּעִיר זָרָה רוֹעֵד
בֵּין פַּחַד הָאֲבִיּוֹנָה
וּפֻלְחַן מָוֶת
קוֹרֵא מִתּוֹךְ רַמְקוֹל מִצְוָה
סִמְטְאוֹת אֶבֶן
עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ
זִכְרוֹן אֵלֶם
שָׂפוֹת בָּהֵן דִּבַּרְתָּ
בְּגִידוֹת וְאַהֲבוֹת
עוֹרְבִים כֵּהִים נוֹגְעִים
בִּכְנַף בֶּגֶד מִתְגַּעְגֵּעַ
לְגוּף חִלּוֹנִי
בִּלְבוּשׁ עֵירוֹם
זוֹכֵר מַרְאֶה וְקוֹל אִשָּׁה
פֶּצַע מִשְׁפַּחְתִּי
וְגֶדֶר תַּיִל
צַלֶּקֶת בְּהִירָה שֶׁכְּבָר הִבְשִׁילָה
מֵאַהֲבָה לְאַהֲבָה
בֹּא נִזְכֹּר בֵּינָתַיִם
שְׁמוֹת כָּל הַנְּבִיאִים בְּחַצְרוֹת
תּוֹחֶלֶת מַעֲשֵׂינוּ
וְעוֹד הָרוֹת מִלִּים עָלֵינוּ
בְּסִפְרֵי חוּלִין
בִּצְחוֹקִים מִתְגַּלְגְּלִים תִּפְלוּת
וְהֶבֶל יֹפִי
מְנַגְּנוֹת חֶבֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה
אַבְרֵךְ שֶׁל מֶשִׁי
עָט עַל הַקָּרְבָּן
בודפשט קארד
מוקדש לאיתמר יעוז-קסט
בְּרַכֶּבֶת סִיּוּטָיו מַחֲזִיק
יֶלֶד קְרִיסְטָל
שִׂמְלַת אִמּוֹ שֶׁנִּתְפְּרָה
מִטַּלִּית אָבִיו
וּבְכִיסוֹ שִׁירַת עִירוֹ
רוֹקֶמֶת פִּרְחֵי תַּחֲנוֹת
בֵּין גֶּשֶׁר הָאֲרָיוֹת
לַגֶּשֶׁר הַתָּלוּי
כְּחֻלָּה הַדַּנוּבָּה
וּשְׁקֵטִים מֵימֶיהָ
כִּתְפִלַּת הַנּוֹתָרִים
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
בֻּבּוֹת פּוֹרְצֵלָן
סְבִיב שֻׁלְחַן שַׁבָּת
סדר אישה
יַלְדַּת גַּן שְׁכוּבָה
עַל מִטָּתָהּ בְּאֵימָה
צֵל עָבֶה קָרֵב
סוֹתֵם פִּיהָ
עוֹשֶׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה
לַיִל אַחַר לַיִל
הִיא קוֹרֵאת בְּשֵׁם
אִמָּהּ
מְמַלְּאָה פִּלְפְּלִים בַּמִּטְבָּח
בָּשָׂר טָחוּן רַךְ
כִּבְשַׂר יַלְדָּתָהּ
נִטְחָן בְּגוּף אָב שָׂעִיר
אֵין בּוֹ רַחֲמִים
תַּחַת כַּפּוֹת קְפוּצִים
מְיַבֶּבֶת נְשָׁמָה דַּקָּה
רַק הַמָּוֶת יַלְדָּה
מוֹת פַּרְפָּר מָחוּץ
בְּכַף יָד רְשָׁעָה
צֶבַע בּוֹץ פָּנָיו
פְּנֵי זְקֵנוֹת חֵרְשׁוֹת
פְּנֵי אִמָּהוֹת עִוְּרוֹת
פְּנֵי יַלְדָּה
המחזה "רוחק'ה" מאת רחל שליטא
לאהוד בן עזר שלום,
בהמלצתו של אילן שיינפלד, אשמח להימנות על מקבלי כתב העת שלך. נא לצרף את כתובתי לרשימה: info@prs.co.il. זוהי כתובת בית הספר לכתיבת דרמה העוסק בהכשרת מחזאים ופועל בתל- אביב זו השנה השביעית. למידע נוסף עלינו להלן כתובת אתר האינטרנט: www.prs.co.il
בהזדמנות חגיגית זו ברצוני להזמין אותך ואת מכותבי כתב העת לאירוע הגשת עבודת גמר של בת כיתתו של אילן שיינפלד, רחל שליטא, שסיימה מסלול תלת-שנתי בתכנית להכשרת מחזאים ותגיש את המחזה שכתבה: "רוחק'ה". המחזה יוגש בפורמאט קריאה מבויימת על-ידי צוות השחקנים: רבקה גור, מיכאל מושונוב, שמואל שילה, נטלי נאמן, וטלי רובין –
ביום שישי, 20.4.07, בשעה 11:00 באולם האירועים במשכננו בתל-אביב, בית תמי (הכניסה מגינת שיינקין). הכניסה חפשית. יש לתאם הגעה מראש בטלפון: 03-6292208.
אודה על פרסום ההזמנה לאירוע למכותביך.
בברכה,
יובל המון
מנהל בית הספר לכתיבת דרמה
רוני גרוס
יום הולדת
סיפור אחרון מתוך מחזור סיפורי ילדוּת שפורסמו בגיליונות הקודמים
גן הילדים רחש מהומה רבה במשך כל ימות השבוע. בצוהרי יום שישי פרשו הילדים לבתיהם למשך סוף השבוע, והמולת הגן היתה משתתקת. יוצאים מכלל זה היו ימי השבת, שבהם נחוג יום-הולדתו של אחד הילדים. לכבוד החגיגה היתה אימו אופה עוגה גדולה, קונה ממתקים, וכל ילדי-הגן הוזמנו לחוג את יום-ההולדת. הילדים, שפרידת סוף השבוע היתה ארוכה עבורם גם בלאו הכי, נענו בשמחה, ובאו לטעום מכל הטוב אשר הכינו עבורם. בתמורה היו מביאים מתנות קטנות, שנעטפו יפה בידי הוריהם.
לבד מעגלותיהם של מוכר-הלחם ושל מוכר-הקרח, אשר מרכולתם נמכרה למבוגרים, היה פוקד את הכפר גם תלת-אופן נושא סחורה המיועדת בעיקר לילדים.
"כל דבר עשרה גרוש!" נשמעה הקריאה, ונחילי ילדים חשו לקנות משרוקית, ציפור המפריחה בלוני-סבון, או צעצוע קטן אחר. משקצה נפשם בצעצוע, ואם נשאר שלם, או שלם ברובו, מסרו אותו במתנה לחתן יום-ההולדת. לחברים קרובים יותר קנו במיוחד לאירוע צעצועים חדשים.
יום-הולדתי החמישי היה יום-הולדתי האחרון בגן. את יום-ההולדת הבא כבר אחגוג בין כותלי בית-הספר. בעוד מועד הודעתי לכל חברי על תאריך החגיגה. אימא הבטיחה לקנות לי בגדים חדשים ולהכין שקיות מתנה ועוגת שוקולד. לא ויתרתי, כמובן, גם על הסוכריות הקטנות שתהיינה מפוזרות על גבי הקרם.
ישראל אינה משופעת בימים גשומים, אבל כמי שיום הולדתו חל בדצמבר, ידעתי שעליי להתפלל שהשבת תהיה נאה. לחרדתי, ביום שישי התכסו השמים בעננים שחורים, שהעיבו על כל פיסה כחולה. אחר הצהרים החל הגשם לרדת.
שולחן האוכל הגדול הועבר מפינת החדר למרכזו וכוסה במפה לבנה. על המפה הציבה אימא קנקן גדול ובו פרחי-בר שקטפה בחצר, והניחה סביבו צלחות וכוסות רבות ככל שיכלה להשיג, שלא תחסרנה לאורחים הרבים שיגיעו. במרכז השולחן הונחה אחר כבוד גיבורת הערב – עוגת השוקולד, מצופה קרם ומעוטרת בסוכריות.
"אימא! מתי הם כבר יבואו?" האורחים הוזמנו לחמש, אך משעה ארבע הייתי שולח מבטים לעבר הדלת בציפייה. הגשם בחוץ לא חדל.
"אימא, אף אחד עוד לא בא?" בארבע וחצי כבר ניבא לי ליבי רעות. עמדתי ליד החלון, אפי צמוד לשמשה הקרה והרטובה מבחוץ, ועיניי צופות אל השביל היורד אל הבית.
בשעה חמש כבר היה ברור לי גודל האסון. הידקתי את פניי לשמשה עד כאב אך איש לא נראה על פני השביל.
"לך ליעקב," ניסתה אימא להרגיע. "כאשר יבוא מישהו אקרא לך." הקפידה לומר "כאשר" ולא "אם".
יעקב הוא החבר הקרוב לי ביותר. חצר ביתו גובלת בחצר ביתי, ואנחנו מרבים לשחק יחד, להכין שיעורים ולהעביר זמננו זה בביתו של זה.
"לא רוצה," התרסתי.
במשך חצי שעה עוד המשכתי לנעוץ מבטי מבעד החלון. משלא יכולתי עוד, הלכתי ליעקב.
השעה הייתה כבר שש ואימא טרם קראה לי לשוב. בימים רגילים כבר מזמן הייתי נקרא לארוחת הערב.
"קח את המתנה," פנתה אל יעקב אימו, "ולכו למסיבת יום ההולדת."
הדרך היתה גשומה ובוצית, ועל אף המרחק הקצר והמטרייה שאימו של יעקב הכריחה אותנו לשאת, הגענו רטובים ורועדים מקור. מיד ישבנו מול התנור להתייבש, ואימא נתנה לכל אחד צלחת ובה פרוסת עוגה. אלו היו שתי הפרוסות היחידות שנגרעו מהעוגה המרה ביותר שאכלתי מימיי. כבר היה ברור לי שאיש לא יבוא.
מאותו ערב נחקקו בזיכרוני שני דברים: המסיבה נטולת המשתתפים, ויעקב, החבר הטוב שבא להציל את כבודי.
כמה עניים יש בישראל? 1.75 מיליון
או רק 150 אלף?
ציטוטים נבחרים מכתבתו של סבר פלוצקר "איפה העניים כולם?" שנדפסה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, 13.4.07.
הנה החישוב המשתמע מהדו"ח של בנק ישראל ל-2006: 44% מהעניים בישראל הם ערבים, ומספרם 770 אלף. 16% מעניים בישראל הם חרדים – 300 אלף. 3% הם עולי אתיופיה – 50 אלף. בסך הכול מהוות שלוש הקבוצות הדמוגראפיות – עולי אתיופיה, ערבים ויהודים חרדים – 63% מעניי ישראל: כ-1.1 מיליון מתוך 1.75 מיליון.
נותרו אפוא 650 אלף עניים שאינם חרדים, אינם ערבים ואינם עולי אתיופיה. מבין 650 אלף עניים יהודים לא חרדים, נמצאים כ-500 אלף בקטגוריה של "עניים במקצת", כלומר אזרחים שרמת חייהם מעל – ולפעמים הרבה מעל – קו העוני [יש עניים לא מעטים שאינם מדווחים אמת על הכנסותיהם, ועניים רבים שנקלעו זמנית לעוני ומשתמשים בחסכונות או שוקעים בחובות כדי לשמור את רמת החיים של טרום העוני].
מה נשאר? נשארים 150 אלף תושבים יהודים שלא שייכים לקהילה החרדית או האתיופית ושרמת חייהם השוטפת היא מתחת לקו העוני. אלה העניים שהישראלי הממוצע עשוי לפגוש במהלך יומו, אך הסיכוי לכך אפסי: הם פחות מעשירית (!) מכלל האוכלוסייה הנחשבת כ"ענייה" לפי דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, ורק 2% מאוכלוסיית ישראל.
יורשה לנו להוסיף כאן שאיננו מאמינים למרבית נתוני העוני במיגזר הערבי, ששיעור הבעלות על בתים אצלו גבוהה אפילו משל העשירון העליון בישראל ואילו תשלומי הארנונה נמוכים באופן משמעותי מאלה של המיגזר היהודי. הדרך שבה משקי הבית הערבים מכלכלים את עצמם ברמת חיים נאותה אינה באה לביטוי בדו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, משום שאין כנראה גבול ליכולת להסתיר ממנו הכנסות של משפחות בישראל, בכל המיגזרים.
ואילו על החרדים איננו מרחמים. אם יש עוני אצלם, הוא מגיע להם. איש לא ביקש מהם להקים משפחות ענקיות שהם אינם מסוגלים לפרנס אותם ואינם רוצים להעניק לצאצאיהם השכלה שתאפשר להם להתמודד עם ישראל המודרנית, ולא לגדל עוד דור של פאראזיטים על חשבון הקופה הציבורית.
סיפור יהודֵי ברית המועצות בשואה עדיין לא נחשף בהרחבה
שלום אהוד,
הכתבה של יהודה גור אריה על יהודי טרנסניסטריה נגעה לליבי. [גיליון 235]. מלבד יהודי רומניה, בגטאות טרנסניסטריה היו גם יהודים מקומיים – אזרחי ברית המועצות. כך גם משפחתי, כולל אבי התינוק, היתה בגטו בלטה. בכלל, לפי דעתי, סיפור יהודי ברית המועצות עדיין לא נחשף בהרחבה. אלה שלא הספיקו או לא "רצו" להספיק להימלט מעבר לנהר וולגה או לאסיה התיכונה, לא רוכזו לטווח ארוך אלה הושמדו בימים הראשונים של כניסת הנאצים לשטח. הרי לא היו לנאצים "תנאים טובים" להחזקתם, בשל המלחמה המאסיבית עם ברית המועצות.
שוב תודה רבה על העיתון,
שלך,
גליה דובידזון
מנהלת הארכיון לתולדות פתח-תקווה ע"ש עודד ירקוני
קריית המוזיאונים, פתח-תקווה
ישנן עוד דרכים ללחוץ לשיחרורו של גלעד שליט
לסופר העל זמני מגדות הירקון, מר אלימלך שפירא,
איפה הדמיון שלך לשיטות הלחצים האפשריות כדי לשחרר את גלעד שליט ("חדשות בן עזר", גיליון 235)?
ומה עם הפסקת אוכל לשבוע לכל תושבי עזה? ואולי לחודש? ואולי לשנה? ואולי לנצח? ומה עם הטמנתו של כל אסיר בבור שרק ראשו יצוץ מעל פני האדמה? לשבוע, לחודש, לשנה? ומה עם אספקת שתייה ממימי הירקון לכל הילדים של האסירים? לשבוע, לחודש, לשנה? ומה עם תיפוף בלתי פוסק של דרבוקות בשעת הלילה, כל לילה, בכל רחבי בתי הסוהר שלהם? לשבוע, לחודש, לשנה?
ועוד, סתם משהו שולי – מה עם חיסול טוטאלי של כל האסירים ואולי אז החייל החטוף יוחזר צ'יק צ'ק כי הרי לא יהיו אסירים להחלפה.
אוי לנו, מר אלימלך שפירא, שהתואר "סופר" נישא בפיך לצד שמך. אנחנו רוצים את גלעד שליט אצלנו חי, אתה – בהצעותיך הנלוזות, מרחיק את שובו, אם בכלל. ושמא תציע דרכים ללחוץ על העם הזה שלנו לבחור במנהיגים ראויים, חושבים ואמיצים כדי שידעו איך לחלץ אותנו מכל הצרות עדיהם הגענו?
דני יערי
לא סופר ולא נידח ולא מגדות הירקון. סתם מי שרוצה לגור בכל מקום בארץ הזו בשקט, בלי עצות של סופרים כמוך.
אלימלך שפירא עונה: הריני מתנצל בכל ליבי בפני הצוציק מר דני יערי על שהעזתי להציע אמצעי לחץ כלשהם על רוצחי החמאס, אלה שטרם איפשרו לנו אפילו קשר עם גלעד שליט ואות חיים ממנו, ועל אשר בטיפשותי חשבתי שלחצים – כגון מידה כנגד מידה לאסיריהם אצלנו, עשויים להועיל.
עכשיו גם הבנתי שכל האשמה, גם בחטיפתו של שליט – היא במנהיגים שלנו שהביאו עלינו את כל הצרות ואשר הם שורש כל רע וכל עוולה במזרח התיכון – ולכן ואני מוכן ללקק את התחת לכל רוצחי החמאס בעבר, בהווה ובעתיד – ובלבד שיחזירו לנו את גלעד שליט בשלום וירשו לנו לגור בשקט בארץ הזאת בחסותם ותחת שלטון המנהיגים הראויים החדשים שלנו, שטרם נבחרו ואולי גם טרם נולדו – ובלי עצות אחיתופל של סופרים על-זמניים כמוני, אשר בגלל ראייתם המעוותת את המציאות המזרח-תיכונית – אל להם להיקרא כלל סופרים.
עוד תימהוני שאינו מוכן ללקק לחמאס את התחת
35 ישראלים נרצחו על-ידי משוחררי "עיסקת טננבאום". כמה נרצחו על-ידי משוחררי עיסקאות כאלה עד היום? וכמה מאיתנו יירצחו על-ידי העיסקה המתגבשת? על פי הדין היהודי אסור להחליף יותר מאשר אחד מול אחד!
מרדכי בן-חורין
סביון
נמצאה הדרך הבטוחה והמהירה לשלום!
לא עוד שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין, דרך שהוכח כי אין שום אפשרות להגיע להסכמה עליה –
אלא מעתה הסיסמה היא –
שלוש מדינות לעם אחד! – ירדן, פלסטין וישראל!
וזה עובד, ועוד איך! –שאלו את עזמי בישארה ויגידכם
"אין שמץ ספק שהאקוסטיקה של היכל התרבות פגומה מראשיתה"? – סליחה!?
אהוד הנכבד מאוד,
תמוה שנסחפת נוסטלגית וללא הצדקה, לפזמון מקדים וחוזר בנושא הכורח בשיפוץ ובשדרוג היכל התרבות שלנו, של כולנו.
שהרי אין שמץ ספק שהאקוסטיקה שלו פגומה מראשיתה! על אף ניסיונות רבים לשפרה. כמו כן חזות הבניין החיצונית, מזכירה מאוד את בית התזמורת של דרזדן, גם כמה היכלי תרבות נוספים בגרמניה ובאירופה. גם "הפירמידות האקוסטיות" בתקרה, ראויות זה שנים רבות לשיחזור ולשיפוץ יסודי. לא הוגשה מחאה נגד תוספת מעלית לקשישים ונכים שנוספה זה לא כבר. גם לא שמענו מאידך גיסא תלונות על התורים המתארכים בשירותים בהפסקות, ולא על הבמה המתפוררת, רצפת העץ המשופשפת והנורות השרופות בתקרה שאינן מוחלפות תדיר.
אז על מה יש להלין בתכנית החדשה, שכל מטרתה שיפור ושידרוג לטובת ציבור המאזינים רבתי, בניגוד לשמרנות צרת אופקים ודקדנטית?
בכבוד רב,
אמציה ס.
אדריכל
לאדריכל אמציה ס. שלום,
"רצפת העץ המשופשפת, הנורות השרופות בתקרה"? – היא הנותנת! הנהלת ההיכל מזניחה בכוונה עבודות תחזוקה פשוטות, שכמותן נעשות באופן שוטף בכל בניין ציבורי בארץ מתוקנת, וזאת שיטה מכוונת – כדי שייראה כאילו ההיכל הולך ונחרב, ואז יהיה אפשר באמת להרוס אותו.
מה אתה זורה חול בעיניים? – הלא האקוסטיקה של היכל התרבות היא מן הטובות בעולם! ממש פלא. לך למשל לאופרה החדשה בפריס ותראה מהו אולם מודרני וגרוע מבחינה אקוסטית, או אולם האופרה החדשה שלנו! ואגב, שום ארכיטקט ושום מומחה לאקוסטיקה לא יבטיח לנו שאם יהרסו את ההיכל ויבנוהו מחדש, תהיה האקוסטיקה טובה יותר. רוב הסיכויים שתהיה יותר גרועה!
נכון, צריך לסגור את ההיכל לחודשים אחדים בקיץ, קצת פחות להרוויח על השכרתו למופעים שאינם של התזמורת, וזאת כדי לערוך בו שיפוצים הכרחיים, בעיקר בעבודות העץ. אבל אתם, "המשדרגים", כל כוונתכם היא להרוס את האולם הקיים, לבנות במקומו אולם קטן יותר, ולהפוך חלקים מהמתחם לקניון.
לכן גם כל הקיטרוג המוזר שלך על חזית הבניין הוא לא רציני. נכון, כאשר יסיימו את בניית החניון מדרום להיכל, יכול מאוד להיות שההיכל יאבד את החזית המונומנטאלית שלו מפני שלא תהיה לפניו כיכר ריקה בגובה הרחוב, אלא – אני מבטיח לך, שם יפעלו "אמנים" ו"פסלים" מנופחי אגו, שם יימכרו שטחים ויקומו בתי-קפה ויינטעו עצים וכל זה יסתיר את המדרון הקודם, מקצה שדרות רוטשילד ועד הכניסה להיכל התרבות, שנתן להיכל חלק ניכר מיופיו.
הנימוקים שלך רק מראים מדוע אסור לגעת בהיכל, וכיצד התיחמונים מסביבו מכוונים לפגוע בו ולגמד את חשיבותו.
אהוד ב'
דיליטאנט מדופלם
נגה מרון: "דיר באלקום! לַמדו אותם לקרוא!!!"
אני מקווה שבין קוראי כתב העת המצויין הזה אמצא שותפים לכלימה שאוחזת בי, לרוב באירועים הקשורים במסורת, לשֵמע צברינו החמודים והעוקצניים כשהם מתבקשים לקרוא בקול טכסט עברי. מסתבר שלא רק לקויי למידה ועולים חדשים, אלא גם גאוני המחשבים ומצטייני הפסיכומטרי מתקשים לקרוא נכון פסוק או משפט בעברית.
ושלא יספרו שזה מחוסר תקציב ומיעוט שעות ללימודי עברית ותנ"ך. הבעייה היא בשיטה: בכיתה התלמידים כמעט שאינם קוראים טקסט בקול! בכיתות אל"ף ובי"ת מקנים להם מיומנות ראשונית בקריאה בניקוד, אולם בכיתות הבאות הם קוראים בעיקר בעיניים: קריאה שנועדה רק לקליטת התוכן והבנתו, אך האוזניים אינן שומעות.
כך מפיקה מערכת החינוך דורות של תלמידים, שרבים מהם זוכים להישגים מרשימים ברמה הבינלאומית, קוראים מצויין אנגלית, אך בקריאת שפת האם שלהם הם מתקשים. יתר על כן – שיטת הלימוד המתעלמת מן הצורך בקריאה בכיתה, הספיקה לגדל גם דור של מורים שכלל אינם מבינים על מה הזעקה. בתרבות ה"כזה-כאילו-חבל-על-הזמן" – לשם מה צריך בכלל להקפיד על קריאה רהוטה ומדוייקת?
האם יש משהו שאנחנו, קשישי הדור, עדיין יכולים לעשות כדי לשנות את המצב?
נגה מרון
רמת גן
לכל אוהבי נתן אלתרמן
ביום חמישי, ח' באייר תשס"ז, 26 באפריל 2007, בשעה 20.00 (8 בערב)
יתקיים באולם צוותא בתל-אביב מופע מיוחד –
נתן אלתרמן – משורר העת והעיתון
מחווה ליוצר "הטור השביעי"
המופע נערך לרגל הופעת הספר "הטור השמיני" מאת מרדכי נאור, בהוצאת
הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, ויוקדש לאלתרמן ויצירותיו הרבות.
משתתפים: הסופר פרופ' חיים באר, חוקר הזמר הישראלי אליהו הכהן, פרופ' דן לאור, ד"ר מרדכי נאור, מנחה: שאול ביבר
חבורת הזמר "שוהם" מכפר מעש תנעים בשיריו היפים של אלתרמן
הקוראים הנאמנים של "חדשות בן עזר" – מוזמנים
כרטיסים במחירים עממיים בצוותא, טל. 6950156/7- 03
תגובות בעקבות מכתב הפרידה של משה דור
[גיליון 235]
דברי הבלע שפיזר כאן לא אחת לכל עבר
לאהוד בן עזר שלום רב,
נדהמתי לקרוא את מכתב הפרידה של משה דור, עליו נאמר בפרקי אבות "עז פנים לגיהינום!"
יותר משהבמה שלך אינה לכבודו של דור (לדברי חבריו מהמילייה הספרותי, האוהב לדקור מאחורי הגב מקנאה, שנאה ותחרות), דברי הבלע שפיזר כאן לא אחת לכל עבר תוך ניצול ציני בשחרור הרסן של חרצובות לשונו אינם לכבוד במתך (הראויה, גם אם לא מושלמת בעיניי).
התגובה האישית המתלהמת והמהלכת אימים (על מי מאיתנו בדיוק, משה?) כדרכו הנלוזה בחול מעידה על סגנונו הקלוקל של האיש הכפוי-טובה הזה.
וזה שהאיש פרסם עשרות בשנים מדעותיו ושיריו בבמות השונות, שערכו אותו רבות עד שכנראה התייאשו מלערוך את דבריו; בעוד אתה הענקת לו במה חופשית למדי, תרתי משמע, יאמר לחובת שניכם – שלך כעורך חסר אחריות בכך שלא השכלת לצנזר מדבריו, ושלו ככתב שאין לו אלוהים, שוב, תרתי משמע.
בכלל, מה כל עניין העיסוק הפורנוגראפי הספרותי שלך אהוד כסופר לנפגעות הילדותית של משה? דחילק, משה, תתבגר כבר על רמת הגן הזאת שלך! ממתי עניין המיניות הפך לאסור בעיניך הנזיריות לפתע-פתאום, החילוניות-להכעיס שד יודע את מי או להתנקם במי? אין זה כי אם ניסיון עלוב ופתטי לעלוב בך אהוד על לא עוול, ביציאתו מנקודת הנחה שהקוראים שמרנים דיו בעניין הפורנוגראפי וגו'. אפשר לחשוב שעמוס עוז אינו פורנוגראפי. שאני אזכיר לכם כאן איזה פרק מתירני הוא בחר לשגר לפרסום למוסף חג ספרותי של "ידיעות אחרונות" לקראת צאת ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך"? את הפרק הפורנוגראפי שבו הוא מספר על משגל שלו כנער עם מורתו למוזיקה... ובספר הטיוטה-למגירה האחרון שלו, "חרוזי החיים והמוות", מתוארת פורנוגראפיה זולה של "המחבר" עם מקריאת סיפוריו לאורך עשרות עמודים מנופחים מו"לית.
אפשר לרגע לחשוב שספרות חילונית עכשווית איננה קוראת דרור לפורקן המיני, מאז השחרור הפסיכולוגי של פרויד. אפשר לחשוב שמשה דור הוא נזיר נוצרי, החשוך בחשכת ימי-הביניים. דחילק, משה, אל תהיה צדיק הרבה, כי אינך מצטייר ככזה כלל וכלל. ולו משום שצדיקים לא עולבים באנשים אחרים על לא עוול בכפם, לא מתיימרים להביע את דעתם בנושאים שאינם מבינים בהם ממש כלום ואף לא הקדישו שעה מחייהם לחקור אותם לעומק, ובפרט הם לא "אוחזים מעצמם" על לא עוול בכפם...
מעניין גם לראות עד כמה האיש, שכה רבות משתדל להטיח ביקורת נוקבת-בגרוש עניינית-אישית גרידא על כל סביבתו, בעיקר אם רוח היהדות-הדתית נודף ממנה, ובפרט על נושאים שהוא רחוק מלהבין בהם, נפגע בקלות-דעתו מביקורת לגיטימית עניינית-אישית מנגד על דבריו שלו עצמו. כמה פתטי ושבלוני...
והאיום הזה בחתימה כפולה ב"שלום ולא להתראות", אתם קראתם את זה פעמיים כמוני? על "לא מדובשך ולא מעוקצך," שמעת משה?
בברכת "ברוך שפטרנו מעונשו של זה,"
אורי פז
הצעת עבודה מטעם "חדשות עזים מבת שלמה"
מר בן עזר הנכבד,
טור הטורים של המשורר משה דור היה הקול האמיץ, האמיתי, הצודק והיחיד במכתבך העיתי, עיתון שרובו מוקדש לחנופה לראש הממשלה הנוכחי ולמתן במה לשונאי ערבים ולכותבים סהרוריים מן הימין הקיצוני. שלא לדבר על סיגנונו העברי של המשורר דור, שעולה בכמה דרגות על כל אייטם אחר שמתפרסם במכתבך העיתי רדוד הסגנון והעלוב, ובעריכתך המשפחתית המגמתית הוולגארית-לתיאבון. כתיבתו של המשורר דור היא מגדלור של סובלנות, אורך רוח ומתן כבוד לדעתו של הזולת ברוח נביאי ישראל הקדמונים.
פרופ' פלוץ בן שחר, רקטור האוניברסיטה, שותף לדעתי, ולדבריו ישמח לתת במה חופשית קבועה למשורר דור בכתב-העת האקדמי שלנו "חדשות עזים מבת שלמה" וזאת בתנאי אחד, שלא תהיה בדבריו של המשורר דור ולו גם מילת ביקורת אחת על האוניברסיטה שלנו ועל הגבינות שמיוצרות ונמכרות במשק שוורצמן שבמושבה בת שלמה, כי לדברי הרקטור "אין יורקין לבאר שממנה שותין חלב עִזִין (ציגאלאך)."
ד"ר יפתח הגלעדי
החוג להיסטוריה פוסט-ציונית באוניברסיטת בת שלמה רבתי
לאט לך בכבודם של האנשים המוכשרים,
שבלעדיהם העיתון שלך איננו שוב אותו עיתון
שלום רב, אהוד!
לא הייתי דוחף את האף היהודי הארוך שלי בינך לבין משה דור אלמלא היו חילופי הדברים הצורמים ביניכם מתנהלים בפרהסיה, שחור על גבי מסך עיתונך האלקטרוני, ואלמלא היה בהם משום סיכון לאיכותו של המכתב העיתי, יציר כפיך, ואף פגיעה מוחשית בו.
על-כן, למשה דור ייאמר:
הכול מסכימים כי דבריך השנונים והעברית המהוקצעת העשירה הקולחת ממקלדתך הם הנאה צרופה כדבש הניגר; אין גם חולק באשר למידת תרומתך ולגודל הישגיך בעולם השירה, הספרות והפובליציסטיקה. אבל דעותיך והשקפת עולמך שנויים במחלוקת, הכול בהתאם לטעמו ולדעותיו של כל קורא וקורא.
אותו דין חל גם על דיעותיו והשקפת עולמו של עורך המכתב העיתי, על שלל פסאודונימיו. אלא שאיש זה איננו תואם בממדיו את תאי המדידה הנפוצים. מגבלות של "טוב טעם" למשל, אינן מונעות בעדו מלהזדקק למילים שצלילן עסיסי, ואשר בפי איסטניסים הן קרויות פורנוגרפיה, אבל הן משרתות כדבעי את הטכסט שבפיו – כשם שלמשל, העובדה של היותו נמנה על 2% של תומכי אהוד א' איננה מהווה נימוק לחדול מכך, וכשם שהוא נושא בריש גלי את הכינוי שהדביק לעצמו "סופר נידח", על שום מידת היקף פרסום כתביו, שהוא נמוך מדי לטעמו.
על כן, משה דור היקר – מחל נא על התפרצות הזעם הרגעית בשל צוק עיתותינו. אני בטוח שקוראים רבים יצטרפו להפצרתי (אם לא כולם) כי תוסיף עוד ותרבה מיצירתך עבור המכתב העיתי.
ול"סופר נידח" ייאמר: לאט לך בכבודם של האנשים המוכשרים, שבלעדיהם – תודה – העיתון שלך איננו שוב אותו עיתון.
ברחשי כבוד, ידידות ודאגה,
יואל נץ
ברוך תירוש: היש "שלום" ללא קיום עצמאי של ישראל?
לאהוד בן עזר שלום והוקרה,
מברוך תירוש הנידח, לשבוע נוסף, בניו יורק הקרה והמוצפת עקב "התחממות כדור הארץ." רוב תודות לך על פרסום זעמי בקונטרס 235 אודות עיוותי משה דור, שלדבריו גדל ב"שיכון עובדים" כלומר עם ראשי ומנהלי הוועד הפועל, סולל בונה והמשביר המרכזי, תנובה ובנק הפועלים וקופת חולים, ולא עובדים מן השורה. אני מקווה שאינך מתחרט על עזיבתו, ואשמח אם מכתבי סייע לתרחיש.
באותה העת טוב עשית בהעלאת תיאורי התקפות הערבים על פתח תקווה וההתגוננות נגדן; וכן את דבריו המרתקים של אורי הייטנר אודות כשלי החינוך בישראל, שהעמיד דורות של בני נוער, שערכי הציונות וצדקתה היו להם לזרא, והעדיפו את שירתו של מחמוד דרוויש ותלאותיו של אמיל חביבי, ובהם התקיימה מגמת השטן: "אכהה מוחו, ושכח שאיתו הצדק." ובהקשר לכך ראוי לקיים חילופי דברים עם אנשי גבעת חביבה המארגנים דיון, בוודאי אוהד ומקדם, סביב חזון ערביי ישראל לערעור עצמאותנו הייחודית.
בכנות הייתי שואל אותם בדבר תוצאות המפגשים הרבים שהם ערכו בין רבבות בני נוער ומבוגרים, יהודים וערבים. האם לבד משכנוע היהודים בצדקת השאיפות הלאומיות של הערבים, הם הצליחו לשכנע ערבי אחד בחוקיות קיום מדינת ישראל במרחב המצומצם שהוקצה ליהודים על-ידי חבר הלאומים, באותה העת שהוקצו מרחבי ענק למדינות ערב על חורבות האימפריה העות'מנית.
לאיזה "שלום" הם מטיפים? האם "שלום" ללא קיום עצמאי של ישראל? מדוע לא עולה בדעתם להטיף לערביי ישראל להסכין עם המציאות ולחיות במחיצתנו בשלווה כפי שחיים מיליוני בני מיעוטים במדינות מתוקנות מבלי לעורר מהומות ומבלי לחתור להרס אושיות מדינותיהם? גם במדינות האיסלם חיים עשרות מיליוני בני מיעוטים, כמו 14 מיליוני הקופטים המדוכאים במצרים, 30 מיליוני השיעים בעיראק ו-20 מיליוני הכורדים בטורקיה, הארמנים בפזורותיהם. הם אינם מתבדלים ומכנים את עצמם כקופטים מצרים או כורדים טורקים, ולא כערביי ישראל, שהנהגתם כופה עליהם לראות עצמם כנתיני הרשות הפלשתינית, החותרת להרס ישראל.
אישית, שהיתי בחורף 1948 עם יחידת פלמ"ח באזור גבעת חביבה של היום, וסייענו להדוף התקפה כבדה של ערביי ואדי ערה על קיבוץ מענית, שיחד עם חברי משמר העמק טיפחו ידידות וסיוע לערביי הוואדי. ראוי לכן לשאול את זקני הכפרים סביב גבעת חביבה – מה ומי דחפו אותם לתקוף את יישובי ידידיהם? האם היה זה חזונם של חג' אמין ואחמד שוקיירי, המכתיב להם היום את חזונו של אחמד טיבי ואת בשורתו של עזמי בישארה?
י"ז: ובאשר לפורנוגראפיה בה ספוגה נשמתו של הסופר הנידח
שלום רב לך אהוד,
וַלאללה! כמו שיש סינמה בלאש כך יש בידור בלאש מעל דפיו של העיתון הווירטואלי הזה שלך.
קודם כל גרמתם לנו להשחית זמננו בחיפוש אחר פירוש המילה הנידחת הזו מיזאנטרופי, שנאמר – שנאת הבריות. כולם שונאים את כולם, וכל אחד הוא א גרויסע חוּכֵם.
חילופי הדברים בין הסופר הנידח לבין מכובדנו משה דור משעשעים, וזאת בלשון המעטה. האדון הנכבד משה דור מעיד על עצמו ש"לא בא לעולם אלא כדי לשעשע," ואמנם באמת פולמוסיו כאן מבדחים. ואם בא לעולם כדי לשעשע, מה הוא נעלב מדברים של אדם שמעיד על עצמו שהוא נידח ולא דורש כתרים לראשו אפילו לא של קוצים ודרדרים?
ועוד הוא מזכיר, אדון משה דור, את "אורך רוחו הידוע בשערים..." – וזה הזכיר לי את המודעה שקראתי בעיתון לפני שנים, בה מברך מוסד מסויים את פלוני מבני-ברק "הידוע במתן בסתר..." – אם הוא נותן בסתר איך הוא ידוע בזה? הוא נותן ומודיע לכולם: הנה נתתי בסתר אבל אל תגידו שהגדתי לכם..!
ומעשה באוניברסיטה מכובדת שמקום משכנה ברמת גן עיר הפיז'אמות, ולא נזכיר את שמה, שהקימה קתדרה לסובלנות (נא לדגדג אותי כדי שאצחק!) – וכמובן שלטקס ההשקה של הקתדרה עסקו בהכנת רשימה של מוזמנים מכובדים. ראשון עלה שמו של מכובד אחד, ממדושני העונג במדינה, עסקן אשר כיכב במשך עשרות שנים בעולם הפוליטיקה בלא לאות, וכביכול היה ידוע ב"סובלנותו". כאשר התקשרו לכבודו ובישרו לו שנבחר להיות בין הישובים על במת הכבוד של הסובלנות. הוא ענה: "אם פלוני יהיה בין המוזמנים גם כן, אל תקחו אותי בחשבון!"
ובאשר לפורנוגראפיה בה ספוגה נשמתו של הסופר הנידח, הלא היא התרופה נגד היובש של הנשמה ונגד הרצינות התהומית בה לוקים רוב הכותבים וגם רוב הקוראים. ומרוב רצינות נעלמים להם מנשמתם כל הדימיונות וההזיות החיוביות, והמה נותרים כחציר יבש. וכבר אמר פרויד עליו השלום, שחוויות מיניות הן במרכז הישות, ובא אהוד בן עזר ומזכיר לכולם את החבוי והמדוכא אצלם, וזאת כדי לרענן להם את הליבידו שעליו דיבר פרויד.
לא גדלתי כאן בבית-הספר היסודי אך מפי הטף קלטתי את ה"ברוגז ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם," ולא ידעתי שזה יכול להימשך גם לעולמם של המבוגרים. בא אדון משה דור ומדגים לנו את זה.
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
עד כאן התגובות למכתבו של משה דור לפי סדר התקבלותן
"צִיפּ-צאַפּ, עמערל, / קום צו מיר אין קעמערל..."
לאהוד היקר שלום וברכה,
בתשובה לרבקה יניב [גיליון 235], שמחפשת שיר עם המילים: "צ'יפ צ'יפ המרל גייט הקינד" [אגב, למיטב ידיעתי ביידיש כותבים זאת אחרת. לפחות במילה האחרונה, הכוונה, לדעתי, היא – "אַ קינד" (ילד, ללא יידוע)].
בכל אופן מצאתי באנתולוגיה של שירי עם ביידיש בהוצאת מגנס, תשמ"ד, ירושלים, שיר בשם "צִיפ-צאַפ, עמערל".
לפי ההערה בספר זה, זהו ריקוד ילדים, שתוכנו הוא ללא משמעות הגיונית [כלומר: נונסנס], ועיקרו במקצב ובחריזה. בספר זה מובא השיר (כמו השירים האחרים בארבעת הכרכים של אנתולוגיה זו) ביידיש באותיות עבריות ובאותיות לועזיות, וכן בתרגום לעברית.
השיר (בכרך שני, עמ' 8) מתחיל כך: "צִיפּ-צאַפּ, עמערל, / קום צו מיר אין קעמערל...", שתרגומו הוא "צִיפּ-צַפּ הַדְּלִי, / בּוֹא אֶל מְעוֹנִי...". אולי זה אחד הנוסחים של שיר-עם זה.
בברכה,
עדינה בר-אל
צל"ש לח"כ זהבה גלאון
בהמשך לפעולתך הפטריוטית הברוכה להעלאת המורל הלאומי אצל רבים בשני הצדדים בתקופת מלחמת לבנון השנייה, ובהמשך לעידוד ששאבו החיילים הישראליים מתשבחותייך לצה"ל ולמפקדיו לאורך כל הדרך, הנה כמעט הצלחת גם לפוצץ את ועדת וינוגרד.
אכן, במקום שאישה ישרה וחכמה כמוך נמצאת, ובמסגרת טירוף המערכות המשפטי-המוסרי אשר לשמחתנו פוקד את מדינת ישראל – קשה לאנשים הישרים האחרים לפעול ברצינות ובשיקול דעת וגם להגיע למסקנות שיקלו על המדינה הציונית, הכובשת עם אחר, את ההתמודדות איתנו בסיבוב הבא, הקרוב מאוד-מאוד.
אנחנו גם נמליץ עלייך שתקבלי פעם נוספת את פרס השלום על שם מהטמה גאנדי, שדעתו על הציונים ועל היהודים היתה ממש כדעתנו.
חסן נ.
מחמוד א.
כאשר העורבים יהיו גדולים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כאשר העורבים יהיו גדולים
הם יאכלו אותנו חיים
קְרַע קְרַע
העורבים אוהבים יהודים
שבשרם אדמדם ועורם לבן
מנתרים מארץ לארץ
עם פנקס מילואים דרכון פולני
פספורט ישראלי
קְרַע קְרַע
ובליבם איבת עולם לַעורבים
על כי גדלו שמנו דחקו
את כל ציפורי הארץ
וארץ קול בעלי-הכנפיים
היתה לעורבים בלבד
ויהודים מנתרים
ויהודים עפים
מחוף אל חוף בשמיים כמו
בציורים של שאגאל
קְרַע קְרַע
כאשר העורבים יִגְדלו
יכבשו ארץ ושמיים
מכנפי להקות ציפורים
ואנחנו לאן מעופפים
ואנחנו אנה אנו באים
* * *
מדוע אין נשמע קולם של הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח שלנו, דוגמת יהושע סובול, אשר תמכו בהתלהבות במלחמת לבנון השנייה והצדיקו אותה במאה אחוז כי הם "גילו" פתאום את מהות האיום המוסלמי על קיומה של מדינת ישראל והתקשורת ציטטה רק אותם כי הם חשובים – אבל משעה שהתברר להם שהיתה זו מלחמה קשה מול כוחות גרילה מצויידים בנשק פשוט אך מודרני וממוקמים בלב אוכלוסיית אוייב שאי אפשר להשמידה – הם נסחפו בזרם העכור, הזורק לכלבים את הנהגת המדינה והצבא – כאילו אלה אשמים בכך שמולנו ניצב אוייב רציני ומתוחכם, אוייב שגם כיום עדיין אין לנו תשובה לאיום שהוא מציב בפני העורף שלנו?
ס. נידח
* * *
קבלת שבת תל אביבית נומרו 44
ביום שישי, ב' באייר, 20 באפריל [מחר!!!]
בשעה 12:30 בצוותא אבן גבירול תל אביב
פרשת השבוע היא "תזריע-מצורע", והנושאים מתוכה, שאליהם יתייחס ד"ר אבי בקר יהיו: הציווי של ברית המילה והאתיקה של המוסר האוניברסאלי הקשורה ב"נצור לשונך מרע."
ד"ר אבי בקר, לשעבר מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, יהיה גם המנחה. הוא יראיין את אל"מ חיים ארז, מילדי טהרן (כ-1000 ילדים שאיבדו את הוריהם במהלך מלחה"ע השנייה והגיעו לארץ-ישראל בפברואר 1943 דרך פרס) – שיספר את סיפורו האישי. תמי רווה, בתו של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, על זיכרונות מבית אבא בצל המשפט. האורח השלישי יהיה צבי ינאי, שיתראיין על ספרו רב המכר: "שלך, סנדרו". צבי סלטון יקרא מהשירה העברית בנושא השואה, ואורה זיטנר תשיר פיוטים, שירי שבת ושירים ביידיש.
עריכה: אורה זיטנר ויואל רפל
כרטיסים בקופת צוותא ת"א בטלפון 6910156/7
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים ושישה
האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשי השומר...
לפתע נשמעו נקישות נירגשות על דלת המרפסת.
שיינע-פשה האיכרה היפה, עטופה במעיל חורף כבד וספוג-מים של בעלה, בידה מנורת קרוסין כבויה, הופיעה מתוך הלילה כאחת השחקניות בהצגת התיאטרון העברי שהתקיימה בקיץ האחרון בחצר המלון של ירקוני. מאחורי גבה הצטיירו על צמרות הברושים צמדי-ברקים שהאירו לרגע סילוני-מטר בהירים.
"הדוקטור! שיבוא הדוקטור! גרשוני נפל, אם אדליק אור, הבית יישרף..."
הכניסו אותה פנימה, היא רעדה. רעמת שערה הצהוב, הנהדר, היתה רטובה כולה ופרצה מבעד למטפחת ספוגת המים שבה כיסתה על ראשה. חזה הגדול היכה גלים.
"המים רותחים בסמובר, שיינע-פשה, תשתי טה נא פריקוסקו? [עם קוביית סוכר] – "
היא סירבה.
מיד התארגנה משלחת. עמשי השומר וזיאמה פולונסקי הניחו כל אחד כף-יד על זרועו וכף-יד על זרוע חברו, הושיבו ביניהם את הדוקטור ורצו עימו החוצה בגשם כשידיו חובקות את כתפיהם, אחריהם ירקוני, נושא שתי מטריות שחורות, אחת לסוכך עליהם ואחת על האיכרה שיינע-פשה גרשוני שפסעה לצידו בחול הרטוב, והמנורה שבידה מהבהבת עתה.
בהתקרבם לבית גרשוני נשמעו אנחות.
עמשי הניף גבוה את מנורת הקרוסין להאיר בה, והם הקימו מהרצפה, בתחתוניו, את גרשוני הצולע ועזרו לו להגיע לחדר-השינה. הוא פשט את הז'אקט והחולצה, שהיו ספוגים ריח עז של קרוסין, הגרשונית הביאה לו בשתיקה קערת אמאיל לבנה, כד מים, ומגבות. הדוקטור ביקש מכולם לצאת את החדר.
סנדרל גרשוני לא אהב את הדוקטור בגלל סיפורי פייגה-דובע, אימו של סנדרל. קיץ אחד חלה יינע-מייער אחיו הצעיר. בקיץ הקודם אכל אח אחר שלהם, שמעון, חצי פח סאברעס, ומת מסתימת-מעיים, ואילו אחותם הקטנה רבקה נפטרה בקדחת זמן קצר לאחר בואם ארצה. לכן נבהלו אז כולם והזעיקו את הרופא. הוא בא, מישש את ראש הילד ואמר עליו:
"עצמותיו רכות מדי. החלל הרך הזה בראש מוכיח שהילד יהיה אידיוט!"
פייגה-דובע נדהמה לשמוע את הדברים. הילד חולה וצריך לרפא אותו – ולא מהאידיוטיות שלו לעתיד-לבוא אלא ממחלתו הנוכחית.
ד"ר זכריאס-כהן רשם תרופה שיש לקנותה בבית המרקחת של המושבה, שניבנה בכספי הברון. ואולם מחלתו של הילד גברה עתה בצורה בלתי-רגילה, כאילו הרפואה רק הזינה את המחלה.
מה לעשות? פייגה-דובע רצתה לקרוא לפלטשר, החובש של המושבה, שהיה כאח מעשי וכאחות מרפאה גם יחד, ובו האמינה יותר מאשר ברופא. ואולם אסור היה לפלטשר להתערב אלא כאשר הרופא נמצא מחוץ למושבה. למזלם נסע הדוקטור ליפו. בא הפלטשר, הסתכל בילד, הסתכל בתרופה, ואמר:
"המנה שניתנה לילד היתה מספיקה גם לסוס. להפסיק."
מיד הפסיקו בטיפול. הפלטשר העמיד לילד כוסות-רוח וכך הציל את חייו. אבל אולי משהו מהאידיוטיות שאיבחן בו הרופא עבר לראשו של שימל, הבן-דוד של רותי, בנו הערבי של יינע-מייער.
לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: "גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר שיעמיד לו כוסות-רוח. זה לא יזיק. אם תכאב הרגל, שישים אותה בסד."
"נלך?" שאל ירקוני.
"ולא תישארו לשתות כוס טה? המים בסמובר חמים עדיין, גם אצלי."
"עלי לחזור אל האורחים שלי." התנצל ירקוני. שברי האהיל הירוק ושלולית הקרוסין על הרצפה לא היו לרוחו.
הגברים פסעו במסדרון אל היציאה החשוכה, הורידו ממיתלה-העץ העגול את אדרותיהם, רק עמשי נותר עדיין מאחור.
"בעלבוסטע, את רואה? לפעמים יש תועלת בשומר עברי!" אמר בעברית גרונית, שם דגשים בבי"ת ובפ"א רפות כמו בערבית, וכפי שדיברו בגליל בהשפעת המורים וילקומיץ ואפשטיין מראש-פינה: 'הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב!'
"שומר עברי מדוע לא, אם רק לא ייהרג או יהרוג בעד אשכול ענבים." התגרתה בו הגרשונית, בחקותה את הבי"ת הדגושה ב'עברי' ו'בענבים'. "ובעיניך אישה שלא מסתפקת בתפקיד תרנגולת היא כבר תרנגול הקופץ בראש?"
דלת המבוא נפתחה אל הגשם, שהמשיך להכות בחצר, אך נחלש והלך.
"נלך," אמר ירקוני לדוקטור ולזיאמה פולונסקי. "אמנם, טה בניחוח קרוסין ממיחמו של סקנדר אבול-באר'ל לא אוכל להציע לכם בביתי."
"לכו," אמר עמשי, "מיד אשיג אתכם."
במסדרון החשוך נותרו עתה עמשי ושיינע-פשה הצעירה. הוא התקשה רגע להתעטף באדרתו החומה, והיא עזרה לו ולחשה לפתע:
"זה נכון מה שמספרים עליך, עמשי?"
"מה מספרים, בעלבוסטע?"
"שבמושבות הגליל – אין תרנגולת אחת שלא מיששת גם נשקת?"
בחשיכה ניסה מבטו לחדור ולפענח את הבעת פניה. האם בתמימות היא דוברת או מתגרה בו? בת-הארץ היא, בת ירושלים, מעורה היטב בכל המתרחש ביישוב – חרף היותה עוף מוזר במקצת. הוא הניח את כפות-ידיו על לחייה, מתחת לסנטרה, ונשק לה על פיה.
שפמו דיגדג את פניה וכל גווה התכנף באדרתו הרחבה. שדיה הזקופים של שיינע-פשה צהובת השיער נצמדו אליו לרגע ממושך. אותות ההתרגשות ניכרו בגופו השרירי והיא ודאי חשה בכך כי לפתע נפלט מגרונה קול עבה, ניחר מגעגועים, כאילו דיבוק מדבר מקירבה:
"תן לי אותו, עמשי הגיבור, תן לי להחזיק את השמוק העברי שלך כי אצלי הפיזדה כבר רטובה מהצהריים..."
ובבת-אחת קרעה עצמה ממנו ונמלטה אל פנים הבית, נבהלת מעצמה, מעודה לא העיזה אפילו לחשוב מילים טמאות שכאלה.
רועד קמעה יצא עמשי במהירות החוצה, לאוויר המושבה הרחוץ, שהיה טרי ושקט לאחר הגשם. נשמע רק קולו המתרחק של ירקוני ההולך ומספר אנקדוטה לדוקטור ולזיאמה פולונסקי, ושלושתם פסעו עליזים במורד הרחוב והמטריות הסגורות מתנפנפות בידי ירקוני והדוקטור כמקלות-הליכה, וזיאמה קצר-הקומה צועד בתווך ביניהם.
עמשי השיג אותם עד מהרה ולחש באוזני זיאמה: "נשקתי לשיינע-פשה היפה וגדולת החזה. לולא היתה איכרה, הייתי אומר שהיא ניראית כמו ברונית גרמניה. ותאר לך, היא אמרה... ואמרה... ואני, איך ויל זיין ממש [מ"ם שנייה בסגול] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע [לאיכרה], תקיעה גדולה ילען-דינהא..."
והם החליפו אדרותיהם.
המשך יבוא
זכות השיבה ניצחה שם
* ומה כותב על אותו שידור (שעליו כתב לעיל יוסי אחימאיר) – העיתונאי המוסרי החשוב מאוד מאוד מאוד גדעון לוי בעיתון "הארץ" (אל-ארד) לְקוראים חושבים ואשפים מיום 18.4.07 במדור המתיימר להיות ביקורת הטלוויזיה:
רק (לא) בישראל
דו"ח דוחא. בי-בי-סי, יום ראשון 20.10
שני דברים שלא תראו בישראל: מנחה ברמתו של טים סבסטיאן ודיון על זכות השיבה. באולפן בדוחא ישבו ארבעה: יוסי ביילין ובאסם עיד, נגד השיבה; ד"ר אילן פפה ועלי אבו-נימאח, בעדה. סבסטיאן, שכה חסר על המסך מאז פרש מ"שיחה נוקבת" היומית שלו, שולל את זכות השיבה כשהוא שואל את מצדדיה, ובעדה כשהוא שואל את מתנגדיה. אין לנו ולוּ מראיין אחד שמתקרב לרמתו: רציני, מעמיק, מוכן כהלכה. למה צריך להרחיק עד דוחא ועד לקצה הסקאלה של הממיר כדי לצפות בדיון כה מרתק? זכות השיבה ניצחה שם, אבל עזבו אתכם משטויות: ההפסד האמיתי של ישראל הוא שתוכניות כאלה לא משודרות בה.
אהוד ב': הסר דאגה מליבך גדעון לוי, אם תנצח זכות השיבה גם כאן, לא יהיה צורך בתוכניות כאלה, כי חוץ ממך לא יהיה מי שיצפה בהן בשטחים שהיו פעם ישראל.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,420 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
235 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל