חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 237

תל אביב, יום ראשון-שני, ד'-ה' באייר תשס"ז, 22-23 באפריל 2007

גיליון מורחב ליום הזיכרון לחללי צה"ל, וליום עצמאות תשס"ז

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

 רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

עוד בגיליון: אסתר ראב: פִּרְחֵי-אָבִיב וְהַבֵּן הַמֵּת.

פרופ' משה שרון: לנקות את האורוות ולהתכונן למלחמה.

אלי נצר: בִּמְקוֹם זַעֲקָה (שיר). // דבורה קוזוינר: מִבְזָק חֲדָשות בַּטֵלֶוִיזְיָה (שיר).

דורון גיסין: ניקוז סיוטים. // עדינה בר-אל: אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֵה (שיר).

יוסף דוריאל: מיום העצמאות – ליום אובדן הריבונות.

משה גרנות: הכול צפוי, והכישרון נתון, על ספרו של א' ב' יהושע "אש ידידותית". // דודו אמיתי: לא על הדרך הזו תהיה תפארתכם.

פנינה פרנקל: כשההר הזיז את הים (סיפור). // יוסי גמזו: שניהם כּאחד (סיפור).

איליה בר-זאב: לְאַחַר הַגֶּשֶׁם הָאַחֲרוֹן וְ"פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית" (שיר).

נעמן כהן: בהמשך לוויכוח פפה וביילין על זכות השיבה.

חגיגת צהריים יהודית לשניים ב"קיטון" בדיזנגוף ב-150 שקלים כולל התשר.

 ישראל הר: הפינה של ההוא מחלם.

אהוד בן עזר: "מותו של סוכן" בקאמרי עם עודד תאומי ותיקי דיין.

ס. נידח: הידענות המדהימה של המשוררת החשובה והאניגמטית מאיה בז'רנו.

פרופ' אלי פולק על בחירת הבמאי אייל סיוון. // מכתב לאשכנזי מחסן ומחמוד.

אורי הייטנר: עזמי בשארה, אבן בוחן לישראל.

עם צרופה מאת עמנואל בן-עזר על אופני צליית הבשר ליום העצמאות.

אסתר ראב

פִּרְחֵי-אָבִיב וְהַבֵּן הַמֵּת

הַיּוֹם הִבַּטְנוּ לְעֵינֵי כָּל הַסִּגָּלִיּוֹת הַטְּלוּלוֹת

בַּעֲבוּרְךָ הַבֵּן שֶׁהָלַךְ,

לְמַעַן תֶּחֱזֵם בְּעֵינַיִם – וְלֹא רוּחַ –

אַתָּה: עוֹלַת הַגְּדִי הָרַךְ –

עַל מִזְבֵּחַ זֶה שֶׁלְּרַגְלֵינוּ

שֶׁלָּנוּ וְשֶלְּךָ.

אֶת הֲדַר-עֲלוּמֶיךָ

נוֹבִיל בֵּין "שְׁקֵדִיּוֹת" פּוֹרְחוֹת

לְמַעַנְךָ-תִּבְחַר:

אַחַת לְבָנָה, אַחַת זַכָּה –

כְּכַלָּה.

וְאִירִיסִים כְּחֻלִּים,

לְרַפֵּד בָּהֶם שַׁחַר-חֲלוֹמְךָ

הַבִּלְתִּי גָּמוּר – נֶאֱסֹף;

אַךְ עֵינֵינוּ לְפֶתַע הֲלוּמוֹת מַכְאוֹב

מִסֹּמֶק כַּלָנִיּוֹת פְּזוּרוֹת –

נִטְפֵי-דָּם!

עַל רַחֲבֵי-שָׂדוֹת מוֹרִיקִים לָעַד...

השיר נדפס לראשונה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת ד"ר יעקב הורוביץ ב-29 באפריל 1949, כנראה עדיין תחת רושם מלחמת השחרור, ומאז שב ונדפס ב"שירי אסתר ראב" בהוצאת מסדה וב"אסתר ראב, כל השירים" בהוצאת זב"מ. בהרצאה שנישאה לאחרונה ביום עיון למלאת 25 שנה למותה של אסתר ראב באוניברסיטה העברית בירושלים, פורשו "נטפי דם" כביטוי של מיליטריזם! 

פרופ' משה שרון

לנקות את האורוות ולהתכונן למלחמה

פרופסור שרון הוא פרופסור להיסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים

"הוי המאמינים כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אלוהים מדוע תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא? הן תענוגות העולם הזה קצרי מועד הם לעומת העולם הבא." (קוראן סורה 9 פסוק 38).

"צאו למלחמה, כל קל רגליים וכבד גוף, וקומו להיאבק בהקריבכם את רכושכם ואת נפשותיכם למען אלוהים. בזאת ייטב לכם לו רק ידעתם." (קראן סורה 9 פסוק 41. תרגום: אורי רובין, אוניברסיטת תל-אביב).

ממזרח תיכון חדש למלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השנייה ("מלחמת ימי בין המצרים") של קיץ 2006 עדיין לא נסתיימה. כשדברים אלה נכתבים נסתיים בהפוגה רק סיבוב אחד שלה. היא רק הקדמה למבוא לפתח דבר. כבר עתה נערכים אויבינו לעוד מלחמה, ועוד אחת לאחריה, וכך לשנים רבות. במשך יותר מעשור ומחצה כורסמו נחישות העם, כוחו והאמונה בצדקתו – באמצעות רעיון העוועים של "שלום" ו"מזרח תיכון חדש". מזרחנים טיאטאו מתחת לשטיח את האמיתות שזעקו אליהם מכל תעודה שהם חקרו, מדפי כל עיתון ערבי שהם קראו. כולם ידעו ש"הכיבוש" הוא רק אמתלא שמטרתה לדחוק את ישראל מכל נכס אסטרטגי שעדיין יש בידה ולהפכה לבת ערובה בידי חמסי הקסאמים ומחזבלי הקטיושות.

היום ברור לרוב המוחץ של החברה הישראלית החפצה חיים, שצריך לנצל את הזמן הקצר שנותר על מנת להתכונן היטב ומיד למלחמה הבאה: להכין את החזית ואת העורף, ולשנות את סדר העדיפויות הלאומי – להעלות את הביטחון מן המקום החמישי אל המקום הראשון. כי המלחמה בוא תבוא ומהר יותר משחושבים.

החלטת האו"ם – פיסת נייר חסרת ערך

חזבאללה הוא האוייב המיידי. הוא איננו מתכוון להתפרק מנשקו ואין מי שיכפה עליו לעשות זאת. שנים רבות היו השיעים בלבנון העלובים, המפגרים והעניים שבאוכלוסיית ארצם, עתה הם הפכו לאדונים העושים בלבנון ככל העולה על רוחם, ונתמכים על ידי שתי מדינות המחמשות אותם עד צוואר. עכשיו גם ברור שחיזבאללה לא ייצא חלש מסיבוב המלחמה הזה. פסק הזמן יאפשר לו להפיק את הלקחים מן המערכה, ופטרוניו האיראנים והסורים כבר התחילו לספק לו טילים נגד מטוסים, טילים נגד טנקים וטילים לטווח בינוני וארוך בעלי כושר דיוק גדול יותר.

מלחמה שלא השיגה דבר

צבא חיזבאללה לא יעזוב אפילו עמדה אחת בדרום. עוד ראה תראו כיצד הם ישפרו עמדות ויחפרו בונקרים למול עיני צה"ל ומצלמותיו ובידיעת ממשלת ישראל. מאומה לא הושג במלחמה הזאת לבד מנייר נלעג של האו"ם, והפוגה שבה לאוייב תהיה אפשרות להתחפר טוב יותר 700 מטר מהגבול. אם איבד הארגון כמה לוחמים (לא הרבה יותר מאבידות צה"ל) אין הדבר מחליש אותו כהוא זה, כי הוא יוכל תוך זמן קצר לגייס אלפי שיעים תאבי שהאדה, הזמינים בכל עת. מאגר השיעים הלבנוני הוא גדול, ובאיראן כבר מתאמנים כמה מאות שיעים מזה זמן בלוחמה זעירה.

אין שלום

הגיע הזמן להתפכח מן האשליות שהִנְחוּ את המדיניות הישראלית בדור האחרון. אין שלום. אין מזרח תיכון חדש. להפך עדיין חי וקיים המזרח התיכון הישן של ימי הביניים, מזרח תיכון שטוף אסלאם קנאי, לוחם, משיחי, אפוקליפטי, מונהג ברוחם של אנשי דת מלאי משטמה לכל מה שאיננו מוסלמי, על ידי נושאי כלים פוליטיים, אשר חרתו על דגלם לחדש את הח'ליפות ולהשתלט על העולם.

הקנאות האסלאמית הזאת מקיפה עתה ציבורים גדולים ומדברת אל ההמונים בלשון שהם אוהבים לשמוע. אין טעם לנתח ניתוח פסיכולוגי בפרוטה את הסיבות לכך. ישנן עובדות המדברות בעד עצמן. זהו האסלאם שְשָֹם את שפיכות הדמים, ובמיוחד של היהודים, כערך עליון ואת הטרור כדרך פעולה. "אִדְ'בַּח אלְיַהוּד! – זְבַח את היהודים!" היא הוותיקה שבסיסמאותיו.

הטרור הופיע כמכשיר יעיל למדי אצל המוסלמים הראשונים והוא מלווה את תולדותיהם במינונים שונים של אינטנסיביות. לעתים זהו טרור של קבוצה קטנה או יוזמת בודדים ולעתים הוא טרור מאורגן, אך תמיד הוא נשען על חינוך ואינדוקטרינציה.

החשישיון השיעים במאות ה-11 עד ה-13 תרמו את שמם לשפות האירופיות המשתמשות במונח "אסאסין" כדי לתאר רוצח מן המארב, רוצח שכיר. האססינים המוסלמים בימינו, כמו החשישיון של ימי הביניים, עוברים תהליך ממושך של אינדוקטרינציה, ושׂשׂים להיות שהידים, ולהגיע במהירות לגן העדן. בימי הביניים האינדוקטרינציה הייתה רק של המתאבדים השהידים עצמם; היום האינדוקטרינציה היא של הציבור כולו. היא מתבצעת בכל אמצעי: על ידי מטיפים במסגדים, בכלי בתקשורת האלקטרונית והכתובה, על ידי מורים, סופרים ואמנים, מחזאים, שחקנים וזמרים ובספרי הלימוד. חודה של מערכת התעמולה המוסלמית מופנה נגד היהודים. השהאדה בראש וראשונה היא נשק הג'יהאד נגדם.

חורבן ישראל הוא שלום האסלאם

על כן אומרים כל דוברי האסלאם השורשי הזה כי אין ולא יהיה שלום במזרח התיכון כל זמן שקיימת בו מדינת יהודים עצמאית שבה היהודים שווי זכויות למוסלמים. אין ולא יהיה שלום במזרח התיכון אלא לאחר החרבתה של המדינה היהודית, השמדת רוב תושביה היהודים, והפיכת פלסטין לחלק אינטגראלי של העולם המוסלמי – פקס אסלאמיקה – שלום האסלאם.

מושג השלום ברוח חזונם של נביאי ישראל, בו משתעשעים בישראל אנשי ה"עכשיו" למיניהם, ובכלל זה מנהיגי המדינה, במשך שלושה דורות ויותר, אינו קיים בתפיסה האסלאמית. שלום קיים רק בעולם האסלאם הנשלט על ידי מוסלמים. (מלחמות אחים באסלאם הם עניין פנימי, אי הבנות שקורות בכל משפחה טובה). כל מה שנמצא מחוץ לעולם האסלאם מוגדר כ"בית המלחמה" כלומר הוא התחום נגדו מחוייב האסלאם לאסור מלחמה עד לסיפוחו לעולם האסלאם. וכל שטח שהיה מוסלמי אי פעם הוא הקדש, ווקף, של האסלאם, ואין זכות לאיש לוותר עליו. ואם נכבש על ידי אויבי האסלאם אין הוא מאבד את מעמדו האסלאמי וחובה על המוסלמים, חובה שאינה בטלה לעולם, להחזירו לשלטון האסלאם. מדינת ישראל יושבת על אדמת ווקף אסלאמית. זהו מצב לא טבעי, שאינו יכול להיות ואינו יכול להתמיד.

קץ עידן השלום

הגיע קץ עידן "השלום" המדומה. יש רק עידן המלחמה בעבר בהווה ובעתיד, ורק בו יש לעסוק ורק לקראתו צריך להתכונן. הציבור היהודי אינו שש לצאת למלחמות, הוא מעדיף אפילו שביב של רגיעה על פני המלחמה, הוא מעדיף ללכת לישון עם "כוכב נולד", ולהירדם לקול המיית יוני השלום. על כן הוא מופתע להתעורר לקולן של התפוצצויות הטילים.

בהציבנו את המלחמה כאלטרנטיבה היחידה הקיימת בחלק זה של העולם, שואל הציבור בצדק: עד מתי?

והתשובה היא: עד שהמוסלמים יאבדו כל תקווה לחסל את המדינה היהודית, ופירוש הדבר עד אין קץ. הערבים והאסלאם בכללו לא יוכלו לעולם להשלים עם זה שמיליארד וחצי מוסלמים, השולטים על אוצרות ענק, אינם יכולים לחסל שישה מיליון יהודים הלכודים במלכודת מוות שרוחבה כחמישים קילומטר. מציאות זו פוגעת בכבוד המוסלמים, מרגיזה אותם, ומרתיחה ללא הרף את רגשי הנקמה בקרבם. זוהי המציאות האמיתית שעימה אנו צריכים לחיות, ומי שאינו מוכן להתמודד איתה, מקומו איננו במזרח התיכון – המזרח התיכון הישן והאכזר.

אל הקלאסיקה של המלחמות

על כן יש לחזור אל הקלאסיקה של המלחמות. לא "צבא קטן וחכם," כפי שאמר זה אשר הביא על ראשנו את מפלגתו של אלוהים, אלא צבא גדול וחזק. אנו זקוקים לכל הכוח: צבא סדיר גדול, מחסני חירום מלאים עד להתפקע, צבא מילואים מאומן ומיומן עד קצה גבול היכולת. הקץ לפְטוֹרים למיניהם, הקץ להשתמטויות מטעמי מצפון ומטעמים אחרים. כל בחור בריא לצבא, למערך הלוחם! שינוי ערכים יסודי, שינוי של סדר העדיפויות הלאומי: הכול למען כוח התקפי, לא כוח מגן; כוח צבאי מאומן היטב העומד הכן לתקוף בכל הכוח בכל העוצמה. לא עוד צבא ההגנה לישראל אלא צבא ההתקפה: ג'יהאד יהודי לעת הצורך. והצורך הזה כבר עומד מאחרי כתלנו.

מטרות המלחמה: סוריה צריכה להיחרב

Ceterum censeo Syrianem esse delendam

לא חיזבאללה ולבנון צריכים היו להיות מטרות המלחמה האחרונה, ולא חיזבאללה יהיה מטרת המלחמה הבאה, אלא סוריה; על כן סוריה צריכה להיחרב, על משקל דבריו של קאטו הזקן שסיים כל נאום שלו בסנט הרומאי: "סבורני שיש להחריב את קרתגו."

במלחמה האחרונה לא היינו רחוקים מהפסד צורב; האוייב אינו צריך יותר מזה כדי להציג את הישגיו כניצחון. בעודי כותב את הדברים האלה שמעתי את נשיא סוריה מכריז על תבוסתנו. ואפשר שהצדק עימו שהרי עודנו חי ויכול עדיין לדבר.

לא נגד לבנון היינו צריכים לצאת למלחמה הזאת אלא נגד סוריה, פטרוניתו של חיזבאללה: החוליה המקשרת בין איראן לבינו. סוריה היתה צריכה להיחרב עד היסוד. שום תשתית כלכלית או אחרת שלה לא היתה צריכה להיות קיימת עכשיו – שדות התעופה, מסופי הדלק, הסכרים על הפרת, מפקדות הצבא, מערכות הטילים, וארמונות הנשיאות – כל אלה היו צריכים להיות עיי חורבות, וצבא ישראל היה צריך להיות בפאתי דמשק. זה היתה תוצאת המלחמה, שכל העולם הנאור ציפה לראות. במקום זה נדהם לראות חוסר החלטיות, וגמגום על "פעולה מוגבלת" ו"קצת פה קצת שם" בשעה שאש החיזבאללה הקיפה את הארץ עד למרכזה. אש זו ממילא היתה נפסקת וכל יעדי המלחמה היו מושגים ברגע שסוריה היתה מוכרעת אל העפר והדבר הזה יכול היה להיעשות רק אילו עמדה בראש ישראל מנהיגות נועזת, המבינה בדיוק את משמעותה של המערכה הכוללת לחיים שמולה ניצבת ישראל. גם איראן הייתה בודאי מתחילה לחשוב אחרת קצת.

עומק אסטרטגי

ועוד לקלאסיקה של המלחמה – עומק אסטרטגי. זהו המצרך שישראל זקוקה לו יותר מכל, כשגבה אל הים. לפני 1967 לא היה לישראל עומק אסטרטגי והיא לחמה מתוך עיר בירתה ממש. מלחמת ששת הימים העניקה לה עומק אסטרטגי קטן, ובאו שוטי אוסלו ומסרו אותו לגרועים שבאויביה, כנופיות ערפאת, אשר חרתו על דגלם את השמדתה. אולם הצבא שומר עדיין על שטח ההריגה של בקעת הירדן ויכול בחסות ההתיישבות היהודית לפעול בגב ההר. שוטי הנסיגות מסרו בעזה שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה וחשפו את הארץ לטרור הטילים, וסכלי נסיגות אחרים מבקשים לוותר על העומק האסטרטגי האחרון שנותר ביהודה ושומרון. אם זה חלילה יקרה תיהפך ישראל למדינת חוף צרה, כמו המדינה הצלבנית שאחרי 1187, אשר תגרה דרך קבע את אויביה להשמידה. אוי לה אותה שעה אם ייהפכו לוחמי הקודש הפלסטינים במזרח אפילו לרבע חיזבאללה. אנשי הצפון ברחו אל המרכז, לאן יברחו שוכני הבועה התל-אביבית כשיפלו מהרי השומרון לא קטיושות אלא סתם צינורות קסאם פרימיטיביים ופצצות מרגמה? אל הים? – כחלומם הגדול של הערבים!

עדיין לא נמצא וגם לא יימצא תחליף לעומק האסטרטגי אותו איבדנו בלבנון. התוצאה של אובדן זה היא חורבן בגליל ועמידה חדלת אונים לנוכח מטר הטילים. כשברח צה"ל מלבנון בשנת 2000, בהוראת ממשלה ישראלית מוכת עיוורון, אמרו חסידי הבריחה שלא יפלו יותר חללים בלבנון. המחיר כך אמרו כבד: 25 חללים בשנה. במלחמה הנוכחית אנו מבכים את מתינו – על כל שנה ושנה מאותן שש שנים שילמנו בריבית גבוהה בהרוגים, בפצועים, בנכים, בחורבן.

הפלסטינים

ואשר לפלסטינים. כאן צריך לשים קץ בצורה חדה וחותכת לשטות הזאת הנקראת מדינה פלסטינית. לא משום חזונות "משיחיים", כפי שאומרים מתנגדי ההתיישבות היהודית על גב ההר, אלא משום שמדינה פלסטינית החברה בליגה הערבית והשולטת מן ההרים על רצועת החוף היא מתכון בטוח לחורבן. ועל כן, במסגרת שינוי סדרי העדיפויות הלאומיות, יש לקבוע את ההתיישבות בגב ההר כמרכיב יסוד בסדר החדש, מיד אחרי שיקום הכוח הצבאי. זוהי גם דרך מצוינת להילחם בטרור. על כל נפגע בפעולת טרור תודיע ישראל על הקמתו של יישוב חדש. אין ספק שהאוייב יבין מהר את משמעות הדבר. אילו כך נהגנו בעבר היה יישוב יהודי צפוף על גב ההר, הנותן משען לצבא (בדיוק כפי שהיה הדבר בגוש קטיף בטרם הוחרב), ומחבלים למיניהם היו צריכים לחשוב היטב אם הרג יהודים כדאי. מדינת ישראל זקוקה לכל סנטימטר במזרח כדי להגן על תושבי הבועה ועל לב המדינה. זהו צורך קיומי לא שאיפת כיבוש, שהרי כיבוש אין כאן כלל. אין עם כובש את ארצו שלו.

על כן יש להפסיק את מעשה ההבל של בניית "גדר ההפרדה", ואת המיליארדים שייחסכו יש לתת קודם כל לצבא, ולהשקיע בצרכים חיוניים אחרים. עם לוחם היודע רק התקפה – איננו מסתתר אחרי בדיחה של גדר בטון ותיל. אפילו החומה הסינית לא עצרה פולשים.

האם יש מנהיגות במדינת ישראל אשר תוכל להסתכל אל האמת הזאת בעיניים בלי מורך? מנהיגות מרחיקת ראות, מנהיגות אשר תפתח את העוצמה הישראלית במידה כזאת שאויביה יאלצו לדחות את הג'יהאד עליה לזמן בלתי מוגבל?

האם ישנה מנהיגות אשר תתחיל להנחיל במדינה ערכי יסוד אחרים, המבוססים על אמת ולא על דמיונות-שווא אשר השפילו אותה והעמידו את עצם קיומה בסכנה?

אפשר שמנהיגות כזאת ישנה ואפשר שתמצא אחרי ניקוי האורוות.

[המאמר מצוטט מתפוצת אינטרנט ולא נכתב במקורו ל"חדשות בן עזר"]

אלי נצר

בִּמְקוֹם זַעֲקָה

הֵיכָן אַתְּ אַרְצִי הַיָּפָה,

אֲהוּבָתִי כְּחֻלַּת הַשָּׁמַיִם ?

הֵיכָן אַתְּ מִסְתַּתֶּרֶת?

לָמָּה אֵינֵךְ מוֹפַעַת לְהַמְתִיק אֶת יָמַי?

רְאִיתִיךְ בַּחֲלוֹם, רְאִיתִיךְ בְּעֵינַי,

רְאִיתִיךְ מֵעֵבֶר לָאֹפֶק, רְאִיתִיךְ בְּגַנִּי,

בַּגֶּשֶׁם בַּשָּׁרָב.

רְאִיתִיךְ בְּלֵילוֹת הַסְּמָדַר הַקְּסוּמִים.

הֵיכָן אַתְּ עַכְשָׁו אַרְצִי הָאֲהוּבָה?

אֲנִי שׁוֹמֵעַ זַעֲקָתֵךְ, אַתְּ שׁוֹמַעַת זַעֲקָתִי.

לְאָן אַתְּ מִתְרַחֶקֶת?

הֵיכָן אָנִיחַ רֹאשִׁי,

מִי יִהְיֶה לִי עֶרֶשׂ וּמָגֵן?

יָמִים בָּאִים.

יָמִים בָּאִים.

עֲרָפֶל כָּבֵד יוֹרֵד עַל הָאֲדָמָה.

עַל הַדֶּשֶׁא זוֹהֲרִים פְּנִינֵי הַטַּל.

הֲיֵשׁ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה?

דבורה קוזוינר

מִבְזָק חֲדָשות בַּטֵלֶוִיזְיָה

מִבְזָק חֲדָשוֹת בַּטֶלֶוִיזְיָה :

מִטְעָן.

מַאֲרָב.

פִּיצוּץ.

פִּיגוּעַ.

זק"א.

וַחֲבֵרִים עַל בִּרְכֵּיהֶם, כּורְעיִם.

לְלַקֵט.

וַאֲנִי בּוֹהָה מוּלָם קְרוּעַת עֵינַיִים,

יודַעַת.

כָּך נֶאֱסַף בְּנִי אֶל עַצְמוֹ.

בָּאֵרוּעַ הַהוּא.

בַּמִלְחָמָה הַהִיא.

וּלְמָחָר – התְמוּנות:

הַלְוָיה.

הָאָרוֹן.

הַזְעָקו­ת.

הַהֵלֶם.

הַאֵלֶם.

וַאֲנִי, מוּלם נִקְרַעַת מִדְמָעוֹת,

יודַעַת

אֲנִי בּוֹכָה אִתָּם וְעַלֵיהֶם

וּבְעֶצֶם,

חוֹזֶרֶת וּמְבַכָּה אָת בְּנִי.

דורון גיסין

ניקוז סיוטים

אודי יקירי,

קודם לכל צרור ברכות מקרב לב ליום הולדתך ה-71. נו, אתה רואה שגם בלי כוונה הצלחת לחצות את מחסום ה-70 בשלום, ולהתקדם באון ליובל הבא. שכפי שידוע לך אין זה דבר פעוט במולדתנו הקטנה והסימפטית.

אני מבקש את סליחתך מראש אם דבריי הבאים ידרשו את כישוריך כעורך אך מאחר והם נעקרים ממוחי ללא סדר אלא מתוך כורח, ייתכן שתידרש כאן יד מכוונת.

לבנון – העיירה עליי 1982

לאחר מסע מטורף בין ההרים כשאנו דולקים בעקבות הדרגים הלוחמים [הגדרה נהדרת לנפגעי כל אמצעי ההרג למיניו] הגענו אל פאתי העיירה עליי ובתבונתם כי רבה החליטו המפקדים לפצל את מפקדת האוגדה בין הווילות שלאורך כביש ביירות-דמשק שחצה את העיירה ממערב למזרח, מטפס וחובק את צלע ההר ומפריד בין חלקה הצפוני הנמוך לעיקרה הדרומי, ומשמש חיץ בין המיעוט הנוצרי שמצפון לבין הרוב הדרוזי השולט בחלק העיקרי, המוגבה פיזית, שמדרום.

לאורך הדרך נבנו וילות מפוארות על ידי עשירי המפרץ ושימשו כבתי קיץ. כך קרה שמצאנו עצמנו יושבים בבניין ארבע מפלסי. את המפלס התחתון איכלסה משפחה דרוזית שכמעשה ראשון הוקפה בגדר תיל תלתלית צפופה בחינת אין יוצא ואין בא, ונאסר עלינו לקיים איתם כל מגע. קומת המסד כללה אולם אירוח מפואר, קירותיו מחופים באריחי שיש איטלקי מלוטש בגווני לבן, בז' וורוד, רהיטי עץ מאסיביים ונברשת משופעת בנטיפי קריסטל. מטבח ענק מצויד בתנורים, כיריים וכיורים אך ללא מקרר, שנעדר מהנישה המיוחדת שנבנתה עבורו. חדרים נוספים שיועדו למזווה ולאכסון מצרכים מאווררים, וגם חדר שיועד למנוחת המשרתים.

במעלה מדרגות רחבות מוקמה קומת מגורי הנשים והילדים, מחולקת לחדרי שינה ומנוחה, ובצמוד מספר חדרי שירותים עם מקלחות, אמבטיות ואסלות מיובאות מחרסינה צ'כית בגווני שנהב וורוד.

למעלה משם שכנה קומת בעל הבית שכללה אולם אירוח נוסף, חדר שינה ענקי וחדרי ארונות. הבניין היה בשלבי סיום בנייה, ופרט לריהוט, לחיבורי מים לברזים שלא היו ולחיבור לרשת החשמל המקומית, היה מוכן למגורים.

בתחילה עוד שמרנו על הווילה ונמנענו מהסב לה נזקים, אך ככל שהתארכה שהותנו במקום הלך הבניין וקיבל צורה של קסרקטין צבאי. דלתות העץ נעקרו ממקומן, חורים ניבעו בקירות למעבר כבלי תקשורת, במטבח הוצב "כלב גז" שפייח את הקירות, ובחדר שנקבע כחדר אוכל הוצב תנור חימום שניזון מסולר. במרפסות שהקיפו את הבית נבנו עמדות מגן שכללו מקלעים כבדים ותקשורת קווית, והווילה הפכה ליעד מבוצר. כבר אז ידענו שאנו נמצאים בשטח אוייב ומטרתנו הראשונה היא קודם כל להגן על עצמנו. מיקומה של הווילה בבליטה ששלטה על כביש ביירות-דמשק משך אליו אש מכל הצדדים, ולא פעם היו צרורות-ירי ארוכים חולפים דרך המרפסות ואף חודרים לבניין כך שהקומה העליונה ננטשה.

בכל תקרית בין הפלנגות הנוצריות לדרוזים היינו זוכים למנה הקבועה שלנו "כאילו בדרך אגב". מה שחייב בסופו של דבר את הצבתו של טנק "שוט מגח" בירכתי החצר, שכל מטרתו היא להגיב על פעילות שחרגה לדעת מפקדינו מגבולות הטעם הטוב. מה הסיבה שבגינה מתחילה תקרית? לא צריך הרבה. מספיק חלון מנופץ במהלך משחק כדורגל שכונתי. כבאורח פלא נשלפים הקלשניקובים, מנופצים בירי חלונות נוספים, ואז מישהו מצטרף לחגיגה עם "אר.פי.ג'י." – והשאר נתון לחסדי מי שיש לו יותר תחמושת.

בדרך כלל היו אלה הדרוזים, כשאנו נמצאים ממש בתווך בדרכם של הקליעים מהכא להתם. משהחליט מי מהמוחות הצבאיים שמספיק, היה הטנק שבחצרנו מנעים בקול תותחו לעבר שני הצדדים, ואם הצליח לגרום מספיק נזק לשני הצדדים, היו כולם נרגעים עד לפעם הבאה.

ערב אחד הגדישו הפלנגיסטים את הסאה והדרוזים החליטו ללמדם לקח שרישומו יהיה להרבה זמן. במארב מתוכנן מתחת לווילה הצליחו לשים את ידם על אחד מנכבדי השכונה הנוצרית, שהיה גם מפקד אחת הפלנגות. איני רוצה לפרט כאן את מלוא הזוועה אך יכול אני רק לספר שאת קול מנוע הלנדרובר איני יכול לשכוח עד היום, מלווה בשקשוק שרשראות מתכת וצרחות מוות, שעבר זמן רב עד שהפסיקו להטריד אותי בסיוטים. כבר אז שאלתי את כל מי שיכולתי את השאלה היחידה ההגיונית – מה אנו עושים כאן ולמי זה נותן איזה שהיא תועלת? אז גם נתגבשה בי סופית ההכרה שחכמת מנהיגנו חייבת לעמוד למבחן הציבור וחובה עלינו לשאול את השאלות הקשות ביותר ולהתעקש על קבלת תשובות. עיקר העיקרים לכפות על המנהיגים לקחת אחריות על מעשיהם ובעיקר על מחדליהם.

ספטמבר-אוקטובר 1971

צו המילואים שבעטיו בילינו את ימי ראש השנה עוטי מדים, כלל גם את יום כיפור, כי אף אחד לא בדק את לוח השנה העברי ועד שמישהו התעורר, כבר היה מאוחר לשנות.

היינו מצויים באותה עת בתהליך סיזיפי של מה שנקרא בעגה הצבאית "החזרה לכשירות". אחרי כל תרגיל מחזירים את כלי הרכב, מכשירי הקשר, אביזרים, רשתות הסוואה, כלי מטבח ותרמילי ציוד אישי – אל המחסנים בהם היו מאוחסנים קודם ליציאה לתרגיל, כשהם נקיים מאבק, מקופלים וארוזים, ומוכנים לפעם הבאה. אף לא אחד היה פטור ממלאכה זו והיא נעשתה בלב חפץ, מאחר שידענו שאת פרי עצלותנו נפגוש בפעם הבאה שנזדקק לו.

היינו חבורה די גדולה, ששירות במילואים היה לה המשכו של שירות הסדיר. אולי היה זה גם מזל שמפקדי הפלוגות, והפיקוד על הגדוד היו גם הם המשך של שירות הקבע ביחידה. כמעט שלא נדרשה ידו הקשה של רס"ר המשמעת, כי החברות היתה הדבק שהחזיק אותנו יחד.

נשארו ימים ספורים בלבד של עבודה כאשר שוחררנו לחגוג את יום הכיפורים בבית, ורק גרעין קטן של "סדירים" נשאר לשמור בבסיס. המלחמה תפסה אותנו בצהרי אותו יום כיפור מוכנים יחסית מהר יותר משאר יחידות האוגדה, מה שגרם לכך ששטח הכינוס שלנו יהיה בפאתי העיירה דיר-אל-בלח, אליו החלו להגיע שאר דרגי הפיקוד על מנת ליצור את מפקדת אוגדת הפלדה.

כפי שראוי לספר, אין אני נמנה על הכוח הלוחם אלא על מה שמכונה בשפה הצהלית של היום "תומך לחימה". תפקידי הצבאי באותם ימים היה סמל המבצעים של הגדוד האחראי על תפקודו התקין של חמ"ל הקשר האוגדתי, ונציג היחידה בחמ"ל המבצעים הגדול. כך מצאתי את עצמי לא פעם עד למאורעות שהתבררו כבעלי משמעות היסטורית. גודל הבלגן החל להתברר כמעט מיידית, כאשר התבשרנו על ידי קצין האפסנאות שאוֹכל יגיע אלינו רק בעוד יומיים כי הדרכים המובילות אלינו חסומות על ידי שיירות של טנקים ומשאיות תחמושת ואין אפשרות לדחוף אלינו אספקה. למזלנו מים נמצאו עדיין במיכלים, הנגררים עוד מאז התרגיל. פה ושם נמצאו קופסאות פח מלאות ביסקוויט צהלי קשה כאבן, ומלאי מצומצם של מנות קרב שנשכחו בכלי הרכב. השתמשתי בכוחה ובמשקלה של אחת ממשאיות ה"ריו" וכופפתי שני דקלים עמוסי פרי וכך דאגתי שיהיה מלאי תמרים טריים לכל דורש.

לאחר ימים אחדים של התארגנות זזנו ממקומנו והתחלנו במסע לעבר מערב סיני, לכיוון התעלה והעיר איסמעליה. באותה עת לא ידעתי, אבל באחד מחניוני הלילה שבדרך מצאתי את שרידי הקרב בו נהרג בן-דודי רן שוחט ממארב של קומנדו מצרי.

מצאנו את עצמנו ערב אחד לקראת שקיעה ממוקמים על כביש הרוחב שבין טסה לבלוזה, מקדימים את עיקר הכוחות ועומדים בודדים בצד הכביש, שיירה ארוכה של משאיות וקומנדקרים ללא הגנה כלשהי, רק עם נשקינו האישיים. משקלטו המוחות הצבאיים המבריקים את גודל ה"ברוך", התארגנה מעין קופסה מלבנית שבמרכזה היו כל כלי הרכב הקטנים וסביב צופפו את המשאיות בנוסח שיירת עגלות בתקופת ה"מערב הפרוע". נכפתה עלינו משמעת תאורה חמורה ועד מהרה לא היה אפשר להבחין בנו ממרחק.

לקראת חצות, בעוד במרחק נשמעים הדי קרב, הבחנתי בתנועה של מספר טנקים וזיהיתי אותם בוודאות כטנקים רוסיים מודל "טי-55". לא היה אפשר לזהות, מהמרחק בו הם היו, את שייכותם הלאומית, הלנו הם או לצרינו. התקדמות הטנקים היתה מהירה ומאיימת ואנו שרויים בעלטה, אוחזים ברובים בלבד, והחשש לביטחוננו היה מוחשי יותר מתמיד.

התנדבתי לצאת לקראתם ולנסות לעצרם בטרם יעלו וידרסו את השיירה. איני יודע מאיפה שאבתי את מנת הטמטום שגרמה לי להתנדב, אך מצאתי את עצמי רץ לקראת הטנקים מנופף בפנס והבאתי את הטנק המוביל לידי עצירה. התברר שאלה שרידיו של גדוד טנקים מדגם "טיראן" שהיו בדרכם לחבור אל גדוד אחר בחטיבה ואנו היינו ההפתעה שבדרך. המתח שהיינו בו התפוגג עם הסכמת המפקד לחנות יחד איתנו בלילה ולשמש לנו ככוח מגן. את הפיקוד הבכיר לא זכינו לראות אלא רק לשמוע במכשירי הקשר, מאחר שנוצרה חבורת פיקוד קדמי קלת תנועה שנעה בצמוד לכוחות הלוחמים. לא מעט פעמים הגיע החפ"ק מאוחר מאוד בלילה, ואז עיקר דאגתי הייתה לפנק אותם במשקה חם ובסנדוויצ'ים טריים ככל האפשר.

לילה אחד נותרתי עם הכיבוד בידי ולא היה לו דורש. אחד מקציני החפ"ק מצא את מותו באותו יום ועליי הוטלה המשימה לרכז את כל החפצים שלו ולשמרם עד שיימסרו לקצין החללים, שידאג להעבירם למשפחתו.

באחד הימים מצאנו עצמנו חונים בפתחו של "תעוז", בסיס עורפי של אחד מגדודי השריון שלחמו בחירוף נפש בקרב בלימה מול השריון המצרי. הבסיס היה נטוש לחלוטין, וניכר שנעזב בחופזה. ביוזמה אישית חדרתי אל מבנה המרפאה הגדודית ואירגנתי תרמילי עזרה ראשונה, שחסרו לנו עוד מן היום הראשון. בפגישה מקרית עם הרופא האוגדתי התברר כי אנו נמצאים באזור מוכה קדחת, ומלאי גלולות ה"קמוקין" שגיליתי שימש אותנו מאחר שלא היה מי שידאג לחלוקה שוטפת של הגלולות.

שני אירועים נחקקו אז בזיכרוני. האחד, ירי מקרי של פגז תועה שהתנפץ ברעם אדיר על שוליה של דיונה קרובה, גרם להיעלמם של מרבית קציני היחידה בריצה היסטרית לכל העברים, ורק לאחר דקות ארוכות החלו לצוץ ממקומות המסתור שאליהם נסו, בהשאירם אחריהם את מאות החיילים הפשוטים ללא מפקדים בכירים (המדובר ברבי סרנים ובסגני אלופים).

האירוע השני היה אותה הפגזה מאסיבית שחטפנו בעת ההמתנה לחציית התעלה. עמדנו מסודרים בשדרת מסע, גוף צבאי מסורבל וגדול שכלל בעיקר רכב רך ולא משוריין. דממה שררה בשטח, לא נשמעו קולות ירי, וחדי האוזן יכלו לשמוע את אוושת הגלים המכים בעדינות בירכתי גשר הגלילים. לא היינו אמורים להיות שם כלל. אבל למי שפיקד על הגוף הזה אצה הדרך להספיק לעבור את התעלה בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקפה. בניגוד להנחייה שקיבל, נתן הקצין פקודת תזוזה, ולא קם אף אחד מהקצינים האחרים ולא נשאלה אף שאלה או תמיהה על המהלך. וכך, כעשר דקות בטרם שעת הפסקת האש, נפתחו שערי שמיים וגשם פלדה רותחת ניתך לעברנו. .מצאתי את עצמי מוטל בתוך "קולי" [עקבות גלגלים בקרקע] של טנק בעומק של סנטימטרים בודדים, כשמסביבי משתוללת תופת. רקטת קטיושה או פגז, שפגעו בסמוך, העיפו אותי באוויר ונחתתי ב"קולי" המקביל. פגיעות ישירות בשתי משאיות תחמושת העיפו באוויר חלקי פגזים בגודל ראשי תינוקות. המהומה נמשכה כמחצית השעה, שבה לא יכולתי להרים את ראשי מתוך הבוץ המסריח, וריחו וטעמו חונקים את גרוני גם כל אימת שאני נזכר או מספר על כך.

בשוך ההפגזה התחלתי ב"ספירת מלאי" עצמית וגיליתי שלמזלי נשארתי שלם. נרגעתי והכנסתי את עצמי למצב שדרש ממני את כל-כולי. התחלתי עוסק בפינוי הרוגים ופצועים, ועד מהרה הייתי מוכתם בדמם עד שנעצרתי על ידי רופא שדרש לבדוק אותי שמא גם אני פצוע. רק לאחר הרבה שעות של ריצות ודאגה לנפגעים, מצאתי עצמי הולך עם דפי נייר המפרטים את מצבת כח האדם העדכנית לסגן מפקד היחידה, ואז גם הרשתי לעצמי להישבר ולפרוץ בבכי. עמדנו קבוצה של חיילים ותיקים והדמעות זלגו.

המלחמה שלא היתה – מלחמת ההתשה

לא לקח לצבא המצרי שצפה בכוחותינו שמעברה המזרחי של תעלת סואץ זמן רב להבין שקיימת אפשרות ממשית לעשות לנו את המוות במנות קטנות ומכאיבות. קו המעוזים החל רק לקרום עור וגידים, ועיקר העבודה בוצעה על ידי קבלנים אזרחים שעיקר דאגתם הייתה לצמצם ככל האפשר את משך הזמן שבין החתימה על חוזה העבודה לבין קבלת התמורה. מה שחייב את היחידות בשטח לתת הגנה מקסימלית לעובדים ולכלים. הדבר חייב את היחידה בה שירתתי להיערך לדחיפת ציוד כמעט בלתי פוסקת ולשירות מילואים ארוך ומתיש.

השיטה היתה ריכוז דוחות ציוד נדרש במחנה קסטינה שליד העיירה "לוס-אנג'לס-תחתית" או בשמה הידוע יותר, קריית-מלאכי. במשך כיומיים היינו עסוקים בהעמסת ציוד קשר, כבלים, וציוד מקצועי, שהתבלה במהירות מדהימה בתנאי הקרבות הבלתי נגמרים שבין הארטילריה הצה"לית לזו המצרית. ואז, בנסיעה של כיממה, הינו מגיעים לנקודת היערכות אחורית בשם כוח גבעון, מכינים את המשאיות לתנועה לילית ללא אורות בשבילי עפר מסומנים בקושי שביו שדות מוקשים, ומגיעים אחר חצות אל המעוז שבגדת התעלה. פורקים בחושך את הציוד התקין ומעמיסים ציוד שבור ושרוף ונמלטים כל עוד נפשנו לאחור מפחד להילכד באור יום בחצר החשופה לירי והפגזה. לא תמיד הצלחנו לעמוד בלוח הזמנים, ואז נשארנו ככוח נוסף במעוז המופגז, ורק מאוחר בלילה היה מגיע כוח חילוץ שפינה אותנו לאחור.

כך עשיתי הכרה אינטימית עם רוב סוגי הרכב והשיריון של אותם ימים. מי שלא ספג אף פעם בחייו הפגזה מתותחים ומרקטות לא יכול אפילו להתחיל לדמיין לעצמו את ההרגשה, שעיקרה חוסר אונים מוחלט וידיעה ברורה שגורלך נתון בעיקר בחוסר הכישרון של תותחני האוייב ממול לפגוע "בול". הפכתי מומחה לזיהוי "יציאות" ו"כניסות", ויכולתי לנבא כמעט במדוייק היכן ייפול הפגז הבא.

כל סבב כזה היה בן שבוע ימים, שלאחריו ניתנה לנו חופשה של 24 שעות, וחוזר חלילה.

מתוך הסיוט הכללי רודף אותי עד היום מקרה אחד. באחת הירידות נאלצנו להישאר יום אחד ארוך ומפחיד במעוז שהיה בתהליך של התבצרות שלא הושלמה, וסוללת התותחים שממולנו היתה מאויישת כנראה בכוח מעולה, והפגיעות שלהם היו קרובות מתמיד. זוכר אני שאחד מחיילי המעוז הקבועים דאג לנו שניכנס לאזור הבטוח ביותר האפשרי באותן נסיבות. הענקתי לו חפיסת סיגריות "גולף" שהיתה לי בתרמיל. הוא פנה לתפקידו ואנו נשארנו מאחור, מחופרים עמוק ככל האפשר. סידרת ההתפוצצויות הבאה היתה קרובה ועזה מתמיד, והיה לי ברור שהיו אלה פגיעות ישירות. עם שוך ההפגזה יצאנו לנוף שלא דמה במאום למה שהיה שם קודם. מכתשים מעלי עשן, רסיסים שקרעו את המשאית שלנו לגזרים, תרני אנטנות מכופפים בזויות בלתי אפשריות, שברי בטון מפוייח וברזלי בניין מעוקמים. ואז ראיתי אותה, את קופסת הסיגריות לפותה בכף יד מפויחת. לחייל עצמו לא נותר כל זכר פרט לכף ידו האוחזת בקופסת סיגריות "גולף".

לא באתי להסיק מסקנות או להגיד את מה שברור שצריך להיאמר. ניסיתי להעלות כאן כמה סיוטים מודחקים שעולים בי לפעמים בלילות של נדודי שינה. אני מקווה שעל ידי העלאתם בכתב אצליח אולי להשתחרר חלקית. הם חלק בלתי נפרד ממי שאני, לטוב ולרע.

עדינה בר-אל

אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֵה

בָּעֲרָבִים הָיִיתִי ֹשָבָה עִם הֶחָבֵר ֹשֶלִּי מֹשֶה וַקְס

וּמִתְעַכֶּבֶת בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן, בַּקּוֹמָה הָרִאֹשוֹנָה.

שֹוֹחַחְנוּ

וְצָחַקְנוּ

וְהִתְנַֹשַּקְנוּ.

קָשֶה הָיָה לְהִפָּרֵד.

עַל פָּנֵינוּ חָלַף זוּג נוֹסָף –

יָקִי זֶמֶר לִוָּה אֶת פְּנִנָּה אֶל בֵּיתָהּ בְּפִנַּת הָרְחוֹב.

וּלְבַסּוֹף, מְאֻחָר מְאֹד, לְאַחַר הַפְּרֵדָה,

הָיִיתִי עוֹלָה הַבַּיְתָה.

וּבַדֶּרֶךְ, בַּקוֹמָה הַֹשְּנִיָּה, הָיָה ֹשֶלֶט עַל דֶּלֶת:

"בֵּית-אַרְיֵה".

מִֹשְפָּחָה נֶחְמָדָה: אַבָּא סְטוּדֶנְט, אִמָּא מוֹרָה,

בַּת וּבֵן.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֵה,

יֶלֶד קָטָן וְרָזֶה וְיָפֶה.

הוּא כַּנִרְאֶה צָמַח מֵאָז,

כִּי עַכְשָיו בַּחֶלְקָה הַצְּבָאִית בְּקִרְיַת-ֹשָאוּל

ֹשוֹכְבִים זֶה בְּצַד זֶה מֹֹשֶה וַקְס וְיָקִי זֶמֶר וְגַם

אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֵה,

מִי ֹשֶהִכַּרְתִּי כְּיֶלֶד קָטָן וְרָזֶה וְיָפֶה.

יוסף דוריאל

מיום העצמאות – ליום אובדן הריבונות

יום העצמאות תשס"ז יצטיין בירידת מדרגה מסוכנת – לכיוון אובדן הריבונות. שרידי הלוחמים של יום העצמאות בתש"ח עדיין זוכרים כיצד יצאו אז לקו האש – למשימה שגבלה בהתאבדות: להדוף 5 צבאות ערב סדירים שפלשו מכל עבר, מצוידים כהלכה, כדי להשמיד את המדינה שזה עתה הצהירה על עצמאותה. רמטכ"ל צבא בריטניה, פילדמרשל מונטגומרי רב המוניטין, שידע ממקור ראשון על דלותנו בנשק, הציג לראש ממשלתו הערכה מקצועית לפיה לא נחזיק מעמד יותר מ-6 שבועות. בניגוד לדמגוגיה הנפוצה – לפיה יצאנו אז למלחמת אין-ברירה – ידוע, שהיתה לנו ברירה: המלך עבדאללה, בעל הצבא החזק ביותר במזרח התיכון של אז, בגיבוי האימפריה הבריטית, שהייתה הדומיננטית באזור, הציע לנו לוותר על הריבונות, לקבל את חסותו ולחיות כנתינים שלווים של ממלכתו על שתי גדות הירדן.

 אפשרות זו נפסלה על הסף, בקונסנזוס לאומי סוחף – מהנהגת היישוב ועד אחרון הלוחמים, ששילמו על כך מחיר דמים כבד. שום פיתיון לא היה מסוגל לבטל את השאיפה לריבונות יהודית בארץ-ישראל, בבחינת "למות או לכבוש את ההר." ומה קרה לנו מאז? מישהו החליט לוותר על מעמד המדינה הריבונית ועל הזכויות האלמנטאריות המגיעות לה. קהילה יהודית מפוחדת – כמו באלפי שנות הגלות – מנהלת מקח-וממכר עם העריץ התורן על גובה הכופר שישולם עבור שבוי יהודי – חייל שנחטף משטח ישראל הריבונית לשטח שנמסר לשלטון בלעדי פלשתיני. מי שטוען כי הוא מייצג "ממשלת אחדות פלשתינית" חייב להחזיר את החייל החטוף, ללא שום תנאי, אם הוא רוצה שישראל תכיר בו בתור שכזה. ואם אין הכרה – אז גם אין זכויות מעבר לאנשיו ומטעניו דרך גבולות ישראל, להוציא זכויות הומניטאריות למים, מזון ותרופות. זה מה שמדינה ריבונית חייבת להבהיר לכל העולם, ולא בלחישות למתווכים מפוקפקים למיניהם. והתוצאה לא תאחר לבוא.

 מדינה ריבונית גם לא יכולה להשלים עם הפיכתה לשעיר לעזאזל של כל מתוסכלי העולם שחבורות בני בלייעל מלעיטים אותם בעלילות דם נגד העם היהודי ומדינתו. כיום, לא רק שהמסיתים להשמדת ישראל הולכים מחיל לחיל, ללא מורא מהריבון הישראלי, אלא – יהודים וישראלים התגייסו לעזור להם. ומדובר כאן באנשים שחדרו לעמדות מפתח בממשל, בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט, ולהם כלים להשתיק ולהפחיד את כל מי שמפריע להם. כמי שתרם, בזמנו, לשפה העברית את המושג "טירוף מערכות" – לתיאור המחדל שהביא לאסון יום הכיפורים – אין לי מנוס מלהזהיר שטירוף המערכות הנוכחי חמור פי כמה, כי הכרסום בריבונות המדינה מכשיר תהליכים לחיסולה.

 מנהיגות שלא תתמודד עם מצב זה, ומיד, מאבדת את הלגיטימיות לקיומה.

הכותב, ממייסדי פורום ותיקי מלחמת העצמאות, התמחה במחקר ובתכנון אסטרטגי. 

משה גרנות

הכול צפוי, והכישרון נתון

על ספרו של א' ב' יהושע "אש ידידותית"

הקיבוץ המאוחד, 2007, 375 עמ'

הקורא בספרו של א' ב' יהושע, חש "בשמיים", שכן, בלא יגיעה רבה הוא מסוגל לנבא בתחילת ההתרחשויות המפורטות בו מה יארע בסופן. הכול צפוי בספר הזה, והוא חף מהפתעות וממפנים דרמתיים.

שלדָהּ של העלילה מרוכז בשתי משפחות קרובות: אמוץ יערי ואישתו דניאלה, וירמי ואישתו המנוחה שולי, היא אחותה של דניאלה. בנם של ירמי ושולי נהרג מ"אש ידידותית" (ביטוי "מכובס" למותו של הצעיר מאש שנורתה בטעות בידי כוחותינו), ועובדה זו הרחיקה אותם לטנזניה שבאפריקה, ולאחר מותה של שולי משבץ הלב בדאר א-סלאם, מתנתק ירמי מכל ההוויה הישראלית והיהודית, ומתחפר, יחד עם משלחת מדענים אפריקנים בחיפוש אחר החוליות החסרות שבין הקוף לאדם הקדום. דניאלה, המבקשת להתחבר אל האבל על אחותה, יוצאת לבקר את גיסה במורוגורו, שם הוא מבלה כמנהלן לחבורת המדענים – כל זאת למגינת לבו של אמוץ יערי בעלה, הרגיל לנסוע תמיד עמה, כדי לחסוך ממנה טרדות וכדי שיוכל לגונן עליה.

מסתבר שבספר מסופר על עוד שתי דמויות שחוו שכול, הלא היא הסודנית סיג'ין, המשמשת כאחות ונהגת למשלחת האפריקנית, ואשר כל משפחתה נרצחה מול עיניה במלחמת האזרחים במולדתה; וכן קדרון, ראש הוועד של מגדל הדירות ברחוב פינסקר בתל אביב, שבנו נהרג חודשיים לפני יום כניסתם לדירה החדשה. כנגד השכול המשולש הזה הספר מתאר שלוש מעליות בעייתיות: המעלית במגדל פינסקר המפיקה נהמות מפחידות בימות החורף; המעלית של ד"ר דבורה בנט, אהובה לשעבר של אביו של אמוץ, אותה בנה האב בצורה פרטיזנית בשנת 1954, כאשר את החשמל הוא השיג גם כן בצורה פרטיזנית ישירות מהעמוד שליד הבית. המעלית הזאת מזדעזעת ומייללת כמו חתול מיוחם; והמעלית במשרד הביטחון, שלאחר מעשה, למרות שהפיר כבר הוכן, מבקשים שם תוספת של מעלית קטנה וסודית למטרות שהשתיקה יפה להן.

לאמוץ יערי יש חֶברה של תכנון מעליות, ושלוש הבעיות הנ"ל נוחתות על ראשו. אבל, כאמור, על פי מהלך העלילה ומבנה אופיים של הגיבורים, הקורא יכול להיות סמוך ובטוח, שהכול יסתדר: גוטליב, יצרן המעליות (יערי רק מתכנן), יתרצה בסופו של דבר לבלות לילה ליד פיר המעליות בפינסקר כדי לגלות את מקור התקלה, יערי עצמו יתרצה לסייע בתיקון המעלית העתיקה של ד"ר דבורה בנט, והוא גם ימצא דרך להוסיף מעלית פינתית קטנה למשרד הביטחון. רוחלה, בעלת האוזן האבסולוטית תנבא נכון את מקור התקלה בפיר, ותשחרר את יערי מאשמה, ואילו גוטליב יפעיל את המחרטה הישנה כדי ליצור בוכנה חדשה למעלית העתיקה של דבורה בנט. רוחלה תיפצע תוך כדי השתדלותה לשכנע את עורך הדין של חברת הבנייה באשמתה לפגם בפיר, אבל תצא בסופו של דבר כמעט בשלום, ויש הבטחה שגוטליב ירקוד איתה בחתונתה (אותה שוללת רוחלה מכל וכול). יואל יערי הקשיש, חולה הפרקינסון יתאושש, והחום יעבור לו. דניאלה תמצא, בסופו של דבר, את כרטיס העלייה למטוס, אותו שמה כסימנייה בספר שהיא קוראת בחניית הביניים בניירובי, וכן צפוי שחיזוריו של שכנה של דניאלה למטוס, הבריטי הקשיש השתיין, המתאכסן בסנטוריום בטנזניה, לא יניבו שום פרי וכו' וכו'.

ייתכן שבקריאה ראשונה, התפשטותה של דניאלה מבגדיה לעיני גיסה וכניסתה למיטתו, כביכול להחיות את מיניותה האובדת של אחותה המתה (ע' 351-352) תיראה כמהלך מפתיע ודרמתי, אך המציץ בע' 243, שם מתוארת דניאלה בקנאתה על כך שירמי נושא על כפיו את המדענית הטוניסאית החולה במלריה, ולא אותה – יכול להרגיע את עצמו שגם תמונה זאת לא הייתה לגמרי בלתי צפויה.

מה עוד צפוי? הפירוט המייגע של מבנה המעליות על רכיביה, דרך פעולתן, דרך תיקונן. הקורא יכול לאסוף את כל הקטעים האלה ולבנות ספר הדרכה מקצועי בנושא. לעיתים נדמה לקורא שלוז היצירה טמון המעליות, במשובותיהן ובגחמותיהן. כך נהג יהושע גם ב"השיבה מהודו" (ענייני רפואה וכירורגיה) וב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (סדרי חדר המתים) וכך נהג מאיר שלו בספרו "יונה ונער" ( עשרות עמודים על יונאות ושיפוצים). "מדריכים" כאלה בתוך רומן ריאליסטי בא אולי להוכיח שהסופר ערך תחקיר ממצה, וחבל לו לבזבז, ולו פירור מידע בתחום הכל כך רחוק מהווייתו כסופר. הכול טוב ויפה, אבל מה חטא הקורא?

יחד עם זאת, למרות שבאמת הכול צפוי ברומן הזה, ולא קורה בו שום דבר שמרתק אותך אל עלילתו – על דבר אחד לא ניתן לערער: הכישרון של הסופר הוא נתון ברור – יש לו יכולת מופלאה לעצב דמויות משכנעות, לתאר מצבים, להתחקות אחר נבכי הנפש של גיבוריו – נדמה לי שבאלה אין ליהושע מתחרים. מנכדיו של יערי ועד לאביו הזקן, חולה הפרקינסון, הרתוק לכיסא גלגלים, מסיג'ין הסודנית וד"ר קוקיריזה האוגנדי ועד פרנסיסקו, קינזי והילאריו הפיליפינים המטפלים ביערי הקשיש, מדניאלה המתחברת לבני אדם ועד ירמי המנותק מהם – כולם מתוארים בכישרון בלתי רגיל.

ויש בספר גם "מאי קא משמע לן", והוא מתרכז בעיקר סביב דמותו של ירמי השכול והמנותק. לירמי יש סוד שלא גילה אפילו לאישתו, והוא שנפגש שלוש פעמים בסכנת מוות עם בני המשפחה הפלסטינית שעל גג ביתה בטול כרם נהרג בנו. בפגישות האלו לומד ירמי שבנו יצא ממקום התצפית שלו שלא במועד, ובעקבות זאת חטף שני כדורים, כי רצה לרוקן את הדלי שהפלסטיני מסר לו כדי שיעשה את צרכיו. הוא ראה חובה לעצמו להחזיר את הדלי למקום כשהוא שטוף. לכאורה מעשה תם, ואף אצילי של חייל האמור להיות צמוד ליעד שמפקדיו הטילו עליו. אבל מסתבר שהפלסטינים ממש לא מתרשמים מהמחווה האצילית הזאת: אבי המשפחה נתן לחייל קפה כדי שיהיה ערני, ולא יירדם, כי אילו היה נרדם, הוא לא היה עומד בפיתוי לשחוט אותו, ואילו הבת שלו, אישה צעירה בהריון, שלמדה לפני האינתיפדה במדרשת רופין, והעברית שבפיה "מתוקה" , שונאת יהודים בכל תנאי, התנהגותו של אייל לפני שנהרג לא "מזיזה" לה, אלא אדרבה, מגבירה בה את השנאה, והיא מנבאה התאבדות שני העמים אם היהודים לא יסכימו להתמזג עם הערבים (ע 214 ואילך, 308, 320- 322). ירמי נוטש את ישראל, על כל זיכרונותיה (בתי כנסת עתיקים, שואה), שורף כל גשר אחורנית, משליך את העיתונים שהביאה דניאלה מישראל, וכן את נרות החנוכה לתנור האש, והיה מוכן לשרוף גם התנ"ך. אלוהי ישראל בעיניו הוא מעין בעל מטורף מקנאה, ונבואותיהם של הנביאים, בעיקר של ירמיהו (לו עצמו קוראים ירמי, ירמיהו, ג'רמי), חולניות, אלימות, מייאשות. רק פרק אחד בירמיהו מעורר בו התפעלות, הוא פרק מ"ד, המתאר את הגולים למצרים הממאנים לקבל על עצמם את אלוהיו המבהיל של ירמיהו, והם תולים בו את כל מצוקתם (ע' 263, 273 – 277, 288, 365 – 366, 373). ירמי איננו נותן סיכוי למדינת ישראל (ע' 297), ומוצא מפלט באפריקה שם אין גילויים ארכיאולוגיים על בתי כנסת עתיקים, ולא זיכרונות על הגזירות כנגד היהודים (ע' 329).

בכתביו הראשונים של יהושע היו רמזים עבים, ואף יותר מזה, לאשמה הרובצת עלינו באשר לטרגדיה של הפלסטינאים ולסכסוך הבלתי פתיר ביניהם ובין היהודים. המסר הלא כל כך חבוי היה שאם ננהג כהלכה, אם נהיה "טובים", ייכון שלום בין שני העמים. בספר שלפנינו מובא, לדעתי, מסר שונה: ירמי הוא ממורמר על ישראל, על הצבא, על היהדות וכל אוצרות התרבות שלה, הוא אדם "תפוס", שלא מוכן לשמוע דעה שונה, אך מתוך הלאו שלו, הקורא שומע את ההן של יהושע: לא בנו האשם – לא יעזור לנו כל כווני החן שלנו – כדי להשמיד אותנו, אויבינו מוכנים להתאבד!

כרגיל אצל יהושע, לא חסרה בספר הזה האירוניה: לפני מאות שנים היו באים יהודים לארץ כדי למות ולהיקבר בה, ברומן שלפנינו מסופר על משפחה הגרה בארצות הברית (לתמיד!), והם באים לארץ כדי שהבן שהאישה נושאת ברחמה ייוולד בארץ – אותה סיטואציה, אך במהופך (ע' 342). במקום אחר מתואר חרמש הירח כ"דק" וכ"מוסלמי", ודניאלה (!) מייחלת כי אולי הוא יאיר מעט את הדרך אל המרפאה (שם שוכב גיסה בציפייה שסיג'ין תביא לו תרופה נגד כאב ראש). זאת כבר לא אירוניה, אלא סרקזם – לצפות שהדרך תואר על ידי האיסלאם!

אתעכב על עוד עניין פעוט אחד: דניאלה קוראת רומן של סופרת, וזאת גם הזדמנותו של יהושע להביע את דעתו על כתיבה נשית (ע' 32-33, 36, 111-112, 364). ממש מעניין אותי לדעת אם הוא ייצא בשלום מהמעידה הזאת.

בספר מצויות החולשות האופייניות כל כך ליהושע, כפי שפורט ברישא של הרשימה הזאת, אך הספר ראוי ביותר, ובמקומות לא מעטים – אפילו מרשים.

דודו אמיתי: לא על הדרך הזו תהיה תפארתכם

למנחש מניו-יורק, ברוך תירוש,

צר לי שלא נכחת בדיון העירני שהתקיים בגבעת חביבה היום בעקבות פרסום מסמך החזון של ערביי ישראל. החמצת את דבריהם הנכוחים והמרתקים של דב לאוטמן (חתן פרס ישראל השנה), שאוקי ח'טיב, גברי ברגיל, ד"ר חאלד אבו-עסבה, חגי הלוי, ד"ר פארוק מואסי, ארנון רוזמרין ועוד, שכולם ללא יוצא מן הכלל – ערבים ויהודים – הדגישו את הקונטקסט של הישראליות והדמוקרטיה שעל הרקע שלו נכתב המסמך ומתקיים הדיון.

נאמרו דברים קשים ולגיטימיים – ביקורת ציונית וביקורת ערבית – יחד עם הדגשה על כך שהאתגר שבמסמך מכוון כלפי העתיד ולא כלפי העבר. או במילותיו של אחד המשתתפים הערביים: על נאראטיב משותף אחד אין מה לחלום אבל על שרטוט עתיד משותף לערבים ויהודים במדינת ישראל יש להיאבק.

ולסיכום: לא להשתתף באירוע ובמקביל לשער עליו השערות שהן בגדר השמצה – על כך כבר נאמר: "טובל ושרץ בידו," או במקרה שלך "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים."

דודו אמיתי

דובר גבעת חביבה

נ.ב.

בהזדמנות זו אני רוצה להביע את צערי על פרישתו של משה דור. קול שפוי ורהוט שיחסר בבימה זו. לא על הדרך הזו תהיה תפארתכם.

מערכת "חדשות בן עזר" עונה: בימתנו פתוחה לכל דיעה, אבל אם מישהו חושב שהוא יכול לאסור עלינו להתווכח עם הדיעות שהוא מביע אצלנו, הוא טועה. ואם מישהו נעלב, עליו לחשוב גם כיצד מרגישים אלה שעליהם הוא מלעיג בנפש חפצה.

אגב, שום מאמר, שיר או סיפור "שמאלני" לא נפסל לפרסום אצלנו אבל כן פסלנו, ויותר מפעם אחת, מאמרים ושירים קיצוניים מן ה"ימין", שנראו לנו על גבול ההשמצה, ההסתה והסהרוריות, פוגעים בטעם הטוב או מוציאים דיבה.

קולו של משה דור היה רהוט אבל רחוק מלהשתייך לקונצנזוס "השפוי". הוא היה אצלנו קול קיצוני מאוד ואפילו ארסי-לעיתים – דווקא כלפי ה"אמצע", כלפי המימסד וכלפי רוב הציבור ה"שפוי" שאינו קונה את הביקורת החד-צדדית ולעיתים הסהרורית שלו.

עם הפסקת השתתפותו ירד מעלינו נטל מסויים וזאת כי מעולם לא צינזרנו אפילו מילה אחת מהטורים שלו, גם כשהיו בהם ביטויים מעליבים, משפילים ומבזים כלפי ראש ממשלת ישראל, לדוגמה. אבל במקביל, ולא בגללו, הבענו לעיתים קרובות את תמיכתנו העקבית באולמרט, וזה הביא כנראה את משה דור לקצה גבול סובלנותו. יש אנשים שהסובלנות שלהם היא רק כלפי מי שמחזיק בדעות הקרובות להם; ואילו אנחנו סובלניים במלוא משמעותו של המושג, ונשמח על כל מִגוון דיעות שיתפרסם אצלנו, ועל הדרך הזו גם תהיה תפארתנו.

פנינה פרנקל

כשההר הזיז את הים

הרבה ימים גרנו בתוך הבטן הגדולה של האונייה. אני במיטה למטה ואבא ואימא מעליי במיטות העליונות. בתחילה היה נחמד לישון עם כולם ביחד. יער של מיטות גבוהות וצפופות וילדים ואנשים מציצים זה אל זה, מכל צד. היינו מותחים צוואר אל מחוץ למיטה ומדברים בשפות שונות, כמו ציפורים המציצות ומקשקשות מכל צד ונכנסות זו בתוך הקולות של זו. בלילה היתה הרצפה נעה מצד לצד והים שר לי שירים שקטים בקולות שקרבו והתרחקו, עד שהייתי נרדמת.

באותו בוקר, כשעלינו לסיפון, הרים אותי יוסי, המלח השמן, בידיים החזקות שלו ואמר משהו בשפה שלא הבנתי. כיוון שאימא חייכה, גם אני נופפתי בידיי וברגליי כאילו אני שמחה. סביב היה רק הים הכחול והגדול. כבר מהרגע הראשון הוא נראה לי כמין מפלצת ענקית שנחה בשקט, חלקה כמו מגרש הקרח, שלימדו אותי להחליק עליו בחורף. אט אט התחיל הים להשתולל, מה זה משתולל – אפילו כאשר הייתי משתטחת לרגלי אבא שלי ורוקעת בידיים וברגלים על המדרכה כדי לעלות לסיבוב נוסף על ה"קרוסלה" עם הסוסים הלבנים שבפינת רחוב 'פֶר-לָה שֶז' בו גרנו, גם אז לא ידעתי שאפשר להשתולל כל כך. הידיים של הים עלו מכל צד דפקו בסיפון ונשפכו עליו, התפשטו לכל הפינות כדי לחפש כיסאות ושולחנות קטנים ולסחוב איתם כל מה שהיה על הסיפון. פתאום התכווצו האצבעות של הים ונעלמו, ואני חשבתי שאימא שלהם, שגרה בתוך הים מושכת אותם חזרה הביתה. והם ברחו ממנה, ושבו וחזרו אלינו עם חבורה של גלים, החברים הכי גדולים וחזקים. הם לא פחדו מאיש ומשכו איתם חבלים, ארגזים וכל מה שהיה על הסיפון. הכול נבלע במהירות בבטן הגדולה של הים.

אחר כך היה שקט. האנשים שקודם קפאו והסתתרו במקומם, חזרו להתרוצץ כמו תרנגולות שלא יודעות למה ולאן. הבטן של הים החלה שוב להתנדנד לאט לאט. והוא התחיל לרקוע בכעס בגלים שנעשו גבוהים ומפחידים יותר ויותר מרגע לרגע. אפשר היה לראות איך הוא בודק אותנו: הוא מתחיל עם גל קטן ומתנדנד וכשאנחנו לא מגיבים הוא מחליט להראות לנו מה שהוא יודע. והגל – עולה פתאום למעלה ושולף שיניים לבנות שבאות לטרוף את האונייה הקטנה ואת כל האנשים המסתתרים בה. הגל מתקרב והרעש שלו הולך ומתחזק. הוא מסתיר את השמש ומטיל כבר צל שחור על אוניה. והנה הוא מתמתח למעלה, בטוח שעכשיו הוא המנצח ואין מי שיוכל לנצח אותו.

אבא שלי רץ אלינו ודוחף אותי ואת אימא לתוך ארגז ריק שבצידי הסיפון. אנחנו יושבים רועדים, ממתינים לדבר הזה שיבוא לקחת אותנו ולבלוע אותנו לתוך הבטן העמוקה של הים.

אז... ממש ברגע האחרון, כשאבא ואימא יושבים מעליי כפופים, מחבקים ומכסים אותי מכל צד ואני חנוקה כמו כדור של צמר שחוטים הדוקים מלפפים אותי סביב. נגמר לו כל הכוח פתאום, ללא כל סיבה. הגל הגדול, הענק והחזק נפל ושקע בים בבת אחת. עוד הוא מנסה לזחול וללטף את דופן האנייה שלנו, כזה קצת מתחנף ורוצה שיסלחו לו ויקבלו אותו חזרה, והנה הוא נעלם בתוך הים ואיננו.

כל אותו יום המשיכו האנשים הקטנים שעל הים לשבת בשקט. צמודים ומכורבלים היו בפינות הסיפון, כדי שלא לעורר מחדש את מפלצת הים. בבוקר קמו והתהלכו על הסיפון כפופים, הלוך וחזור, עיניהם מכוונות לרצפה, נזהרים שלא לפגוש עיניים של אחרים. כי באישונים הכחולים, החומים, הירוקים והשחורים שלהם השתקף הגל ההוא וסימן להם שהוא עוד יחזור.

אימא לא עוזבת את היד שלי. היא אוחזת בי ומצמידה אותי אליה ומגבירה אחיזתה לכל תנועה קלה של הים. לא, הם כבר לא מאמינים לו לים הזה. הם מסתובבים בזהירות צמודים ואוחזים בקירות ובחבלים. מידי פעם מישהו מרים את הראש וממביט לנקודה רחוקה רחוקה לבדוק אותו. אולי הוא עושה שם הכנות לצאת מהמחבוא ולחזור לכאן עם הרבה ראשים חדשים, ציפורניים שלופות ושיניים מלבינות מהקצף הלבן שניגר מהם.

הגל ההוא הלך לבלי שוב. אבל אצלי הוא נשאר לתמיד. אני המשכתי לשמוע את הקולות שלו ולראות את המראות שלו יום-יום. לפעמים הם לא נתנו לי לישון, לפעמים הם הציצו לתוך העיניים שלי, וסיפרו לי סיפורים מפחידים. ולפעמים הופיעו סתם כך כשהתחשק להם כדי שאני לא אשכח איך לפחוד. ואני שמרתי אצלי את הגל הענק ולא נתתי לו לעזוב כי הוא הבטיח לשמור עליי ולגלות רק לי, מתי הוא רוצה לחזור.

עד שבוקר אחד רצו כולם ונדחקו בקצה של הסיפון. גם אבא שלי רץ וסחב אותי אחריו. בתחילה ראיתי רק חושך, מכנסיים וחגורות של האנשים מסביב, ואז הרים אבא אותי גבוה גבוה על הכתפיים ואני יכולתי לראות את כולם. מרחוק בתוך הים הגדול ראיתי הר קטן שמרגע לרגע נעשה גדול יותר ויותר. וההר הזה מזיז את הים ודוחף אותו אחורה. אני רואה מרחוק בתים קטנים כמו קוביות של משחק, המתקרבים מרגע לרגע ונעשים גדולים יותר. האנשים שעל האונייה, שוב רועשים וגועשים. אבל הפעם הם מתנשקים, מתחבקים, קופצים ורוקדים. ופתאום כולם עומדים זקוף כמו חורשה של עצים ושרים יחד. אפילו אבא שלי שר! אף פעם לא ידעתי שאבא שלי יכול לשיר. וההר הזה הוא ענק וחזק ממש. הוא מתקרב ומנצח לגמרי את הגלים של הים שנבהלים ממנו, בורחים וחוזרים לאחור. הבתים נראים עכשיו גדולים מאוד והחלונות שלהם כמו עיניים שמחייכות אלינו בשמחה. מרחוק על המדרכה חבילה גדולה של ידיים שמנופפות אלינו. והנה אני רואה גם אנשים, הרבה אנשים, עם מטפחות ועם דגלים מנופפים אלינו וצועקים. גם האנשים שעל האונייה קוראים בשמות משונים ומנופפים למטה.

אבא רץ איתי לצד השני לאורך הסיפון, גם אימא רצה איתנו מצד לצד צד, הלוך וחזור: פניה אדומות, שערה שהיה אסוף תמיד, מתנופף ברוח, והיא כמו ציפור אדומה ומבוהלת, שמחפשת משהו שאבד לה. שניהם בכלל שוכחים ממני וסוחבים אותי כמו חבילה לכאן ולכאן, מה קורה פה? אני שואלת את עצמי, לא מבינה מה קורה להם.

פתאום אני שומעת את אימא שלי זועקת בקול נורא: "שייע! שייע! שימחה!! שימחה!!" – ושני אנשים קטנים שעמדו למטה ליד האונייה שלנו מתחילים לקפוץ ולנופף אלינו, הם שולחים לנו נשיקות בידיים, כמו שהגננת שלי סילבי שלחה אלי כשעזבתי את ה"אֶקול דֶה פּטיט אַנפַנט". ואימא מרימה אותי ומראה אותי כמו מוכר הדגים בשוק של יום חמישי, שהיה מנופף בדג כדי שיבואו לקנות אותו מהר. מה, היא רוצה למכור אותי? – אני חושבת לרגע. אבל החיבוק הגדול שהיא מדגימה לעיני האנשים שלמטה מבטיח לי שאני שייכת רק לה.

מה זה? למה האיש עם הכובע הירוק מתחיל לזרוק אלינו למעלה אבנים?

אבן ראשונה נופלת לים. הוא מניף ידו וזורק לעברנו עוד אבן והיא מגיעה כמעט, אבל נופלת שוב לתוך המים. בפעם השלישית הוא מתרחק מעט, ובכל הכוח שלו הוא זורק והאבן מתרוממת מעלה מעלה, מגיעה לעננים, עוברת את מעקה החבלים של הסיפון ונופלת ממש לרגליי.

אני נבהלת ונרתעת לאחור. אבל אימא מרימה מהר את החבילה המרובעת, העטופה בעטיפה בצבע אדום, היא קורעת את העטיפה, פותחת אותה, וכשהיא מקפלת את נייר הכסף המבריק שבפנים, אני כבר יודעת. היא מושיטה לי ונותנת בידי את כל החפיסה ואני טועמת ולועסת לאט-לאט, שלא יתבזבז לי מהר מדי הטעם המתוק והרך. הוא נמרח על שפתותיי, ממלא את פי ומחליק אל תוך גרוני. על פניי עולה חיוך רחב. כשאני מלקקת את אצבעותיי אני שומעת מאחור את אימא ואבא מתחבקים וממלמלים מתוך דמעות "הגענו, הגענו – הביתה!" והקולות והמראות של הגל הענק גם הם נמסים בתוכי הם נשמעים לרגע רכים ומלטפים כמו השוקולד החמים שנמס, נוזל ונעלם בתוך פי.

יוסי גמזו

שניהם כּאחד

לזִכרם הטהור, האמיץ והלא נשכּח של כּל חללי מלחמותינוּ

עמרם –

בּלורית בּהירה, שובבית, מקציפה תלתלים בָּרוּח. חופן-נמשים עליז, נדיב, שפּיזרוּ הילדוּת והשמש על החוטם הזעיר, הסקרני, שאיננוּ חדֵל לרחרח את טיבעו החידתי של העולם, הנִזלל בִּשתי עיניו בּולעות-הכֹּל.

עמרם –

צֶמַח מצִמחֵי השֹדה השתוּל עמוק בּכל פּינה בַּמשק. קיבּוּצניק בּן חמש המאוהב, עד שורשי נשמתו הקטנה, בּהרפּתקה המוּפלאה שבִּנסיעה על פּלאטפורמה עמוּסת תילתן עם אבּא; בַּמיסתורין העז, מַדיף ריחות הגריז והבֶּנזין, שבִּסככת-המכונות האפלוּלית; בַּגובה עוצר-הנשימה, הסחרחר של מיגדל ה"סִילוֹ".

ויחד עם החן הזה, עם החַבּוּבּיוּת שוברת-המחיצות הזאת והכּל-כּך ספּונטאנית – איזה מימד כּבוּש וּרציני, מוּפנם לָעומק. בּולע ספרים כִּמגלה ארצות. ואחראי כּזה. ועִם יָשְרָה של פּלס-מים. וּכשצריך להשפּיע על האח הצעיר, יוחנן, אין מי שיעשֹה זאת טוב ויסודי ממנוּ. צוּצִיק בּן עשֹר, המהווה - כּבר אז, בּעידן המטפּלת וּבית-הילדים - אוטוריטה...

בִּכפר-מנחם הכּל צעיר עדיין בּשנים ראשונות אלה, אחר הפגזותיה של מלחמת-השיחרוּר: הדשא המוריק בּסביבות חדר-האוכל, הלוּל הענקי שהוּא ממלכתו של אבּא, הדוּנאמים המִשֹתרעים סביב-סביב של השלחין.

ועמרם – –

*

יוחנן –

משהוּ אחֵר, אחֵר לחלוּטין. וריאציה קלילה, קוּנדסית, מצטהלת, על הנושֹא המשפּחתי המשוּתף: בּן-חורין. כּלוּם ייפּלא שנולד בּאפּריל, כּשהכּל מתלבלב, מזנק לו החוּצה? כּלוּם יש להשתומם שמעולם לא התחיל ללכת, אלא – מיד וּללא שְלַב-בּיניים – לרוּץ, להִתרוצץ, לסתור את התֵזָה של אַיְזָק נְיוּטוֹן, שאי אפשר להיות בּו-זמנית בּיותר מִמקום אחד?... וּכמו הבּלורית – גם מה שמִתחתיה: לא תלתלים קטנים, קצוּבים, כּמו של עמרם. אלא, נחשולים פּרוּעים של שֹיער סרבּני, שָטֶנִי. עיניים קוּנדסיות שנִנעצות בּו, בָּעולם, בּמרדוּת שכּזאת, לא נרתעת. ואלף ואחת פּירחחוּיות, "חוכמות" ו"קוּנצים". אחרת זה לא הוּא, לא יוחנן...

אבל למה "יוחנן" אם אפשר, בּקיצוּר, "נָנִי"? אצל עמרם – בּשוּם פּנים ואופן לא. אצל עמרם כּופה עליך כּובד-הראש האחראי הזה, חרף גילו, מין נוֹכחוּת של דרך-ארץ, של שיקוּל, של יישוּב-דעת. ולכן "עמרם", ודווקא במילרע, וּבלי שוּם קיצוּרי-שֵם-חיבּה בּבקשה. ואילוּ יוחנן –

כּל התעלוּלים שבָּעולם, כּל הקוצים המקפּיצים בַּמקום בּוֹ נהוּג לָשֶבֶת. פּרא-אדם קטן, קפיצי, "תכשיט" שופע-אמצאות, שאי אפשר - עִם כּל הרצון הרע - לכעוס עליו. גם כּשצריך מאוד...

זהוּ איפוא יוחנן, שהחֶברֶה" עתידים לקרוא לו "ג'וֹנְס", וההורים והנערות המאוהבות עד תנוּכי אוזניהן:

"נני" – –

*

בּערב יום א', הארבּעה בּיוּני, בּשעת תצפּית מעל מיגדל-ה"סילוֹ" של נחל-עוז, לוטפים מבּטיו של עמרם את שְֹדות הכּוּתנה הירוקים שלמטה, אותם הפּרוּשֹים כּמרבד מרשרש בָּרוּח הנושבת מן הים, עד לָרצוּעה. "אני שואל אותךָ," אומר הגבר השקט, מְרַכְּזוֹ של ענף הכּוּתנה בּמִשקוֹ, לחבר הצופֶה שם כּמוהוּ, "לא מטורף העולם הזה? לא חתיכת אַבּסוּרד אחד גדול? בִּמקום ללכת להחליף קווי-השקאה בּוואדי בּוּרְשֵין, אני מחכּה פֹּה בּקווים, קווי-האש, להחליף צרורות יֶרִי..."

זה היה בָּערב, על רקע הדימדומים שניבּאוּ, אף כּי איש לא שֹם לב לכך, דם. סמוּך לקבוּצת-הפּקוּדות של הגדוּד, בִּשעת ההמתנה של העוד-לא, של ה"בְּטֶרֶם". אבל למחרת, בּארבּע וּשלושים אחר-הצהריים, הוּא נע, כִּמפקד מחלקת-הסיוּר, בּראש שלושה ג'יפּים, לעבר אֶל-קוּבֶּה. אל-קוּבּה היא אחד מִשלושה מוּצבים מִצרִיִּים החולשים על הדרך לעזה. הטאנקים שועטים איפוא על דרך-העפר לשֹדה-התעוּפה וּמגמאים דרכּם קדימה. אך כּאן עולים הזחל"מים על שטח ממוּקש, בּעוד עמרם, בּראש מחלקת-הסיוּר שלו, אמוּר לדהור אחֲריהם ממש בּו-בַּכּיווּן, מה שלפתע מִסתבּר כּאפשרוּת פאטאלית. אלא, כּעת – שהוּא רואה בּרוּרות עד חרדה מה שאירע לזחל"מים שניתעוּ אל מלכּודת-המוות – פּונה הוּא עִם הג'יפּים שלו בּלי שוּם שְהִיוֹת צפונה. וּכבר, לאורכּה של תעלת-הגבוּל, מוצא הוּא נתיב חלוּפי וּמוּסתר המוליך, כּמין "דווקא", לַיעד. בּאינטוּאיציה מוּפלאה האופיינית אך לו, וּבחסוּת משֹוּכתם של צבּרים קמוּחי-אבק, מגיע הוּא עם אנשיו עד כִּ-300 מטרים סמוּיים בִּלבד מִתחת לאפּם של המִצרים ההם בּקוּבֶּה. בּרגע זה עצמו מגיע רץ מהמג"ד ומבקש אותו לחזור וּלהוביל פּלוּגה נוספת להמשכהּ העז, הדראסטי של אותה ההתקפה שנִבלמה עם היפּגעוּת הזחל"מים. עמרם איננוּ מהסס, אף לא לרגע. הוּא ממהר אל הפּלוּגה הממתינה, אך לא לפני שהוּא מנחֶה את צִוְתֵּיהֶם של שני הג'יפּים האחרים איך לחַפּוֹת על זה שלו. מרגע זה, בּלי הרף, הוּא חוזר, מוביל ושב את הכּוחות הנִזקקים לניווּטוֹ עד לאֶל-קוּבֶּה. עד שעולֶה בּידי הגדוּד לכבּוש סופית את המוּצב העקשני ההוּא בִּזכוּת עקשנוּת-יֶתֶר.

עמרם סוקר את אנשיו, אנשי יחידת הג'יפּים, שחוּץ מִשנַיים מִבּינם כּוּלם, מִתבּרר, פּגוּעים.

זו דיאגנוזה ניבזית פּרי אִשָּם של קליעים וּרסיסי מוקשים וּשאר פּריסות-שלום חמות של פִּגזֵי מרגמות ותול"רים. אך אין לו פּנאי לשוּם מוֹתְרוֹת-יאוּש, פּשוּט אין פּנאי. כּבר הוּא נחלץ לאַלתֵּר פּיתרונות, לתמרֵן חֲלוּפוֹת-בּיצוּע. כּזה הוּא בִּתקוּפת לימוּדיו בַּפקוּלטה לחקלאוּת. כּזה הוּא בַּחורשה בּנחל-עוז, בַּהיערכוּת, כּשמִסביבוֹ שורקים כּדוּרים והוּא, בּשלווה אולימפּית, יושב לו בּנחת בּשוּחתו וגומר שני ספרי בִּיל קַארטֶר... עוד המוּצב המִצרי בּאֶל-קוּבֶּה חם וּמפרפּר בּידינוּ כּבר הוּא מוּזעק לפַנות מוקשים פּוטנציאלים מִציר-תנוּעה. דרך הציר, לאחר שטוהַר, מעביר הוּא מיד תגבּורת לאותם הכּוחות העולים שם קדימה על עוד מיתחמי אויב.

"מוקשים זה לא בִּשבילכם," הוּא גוער אבּהית בָּאָצִים לעזור לו, "תשאירוּ אותם לי..." וּמפרקם בּמוּמחיוּת. קשה להתווכּח עִם עוּבדות והעוּבדה היא שאיש מאנשיו אינו עולה על שוּם מוקש. זה איננוּ מיקרה ואפילוּ לא נֵס, זו תכוּנה עמוּקה, מוּשרשת, של איש-השלחין הכּפר-מנחמי, של בּנם של הורים כּשֶלוֹ. כּך הם הקימוּ עם שאר חבריהם על גבעות שוממות קיבּוּץ פּורח. כּך הוּא רכוּן בּחדרו עד חצות על ספרוּת מקצועית "יבֵשה", בּעוד רְשַם-הקול הבּיתי מרעיף לו כּטוּר סביבוני-השקאה המרווים את שֹיחי הכּוּתנה בַּשֹדה צליל מרגיע של מוּסיקה קלאסית...

הבּוקר המַגִּיהַ את פּניו למחרת מוצא אותו רכוּן על מַטָּלָה מיקצועית אחרת: פּינוּיָהּ מִמוקשים-נגד-רֶכֶב של דרך הגדוּד העושֶֹה את דרכּו – שיירה ארוּכּה ורועמת – אל תוך לבּירינת סימטותיה של עזה. מאוּחר יותר, בּלהט צהרי השישה בּיוּנִי, הוּא מוביל, בּהִתנדבוּת גמוּרה, בּלי שקיבּל פּקוּדה, כּוחות-טיהוּר צה"ליים אל תוככי העיר המנפנפת כּבר דגלי-כּניעה על גגותיה. אותה עת פּוקעות עדיין יריות צלפי-אויב התופסים מַחֲסוֹת, בּין דגלי-הכּניעה, על אותם הגגות עצמם. שני "אֵי.אֶמ. אִיקְסִים" שלנוּ עולים אז בּאש בִּמבואות העיר ואי-שם, מִצד עַלִי-מוּנטָאר, ניראֶה גם גוֹרְמָהּ של אותה תבערה: טאנק "שֶרמָן אֶמ. 3" מִצרי שהוּצא זה עתה מִכּלל שימוּש מַשלים בּעשן, כּאירוניה סימֶטרית, את זה המִתאבּך מֵעל לִשני ה"אֵי.אֶמ. אִיקְסִים".

לפתע מגיחה לה מאחת הסימטאות סיעה של חיילים פּלסטינאים. "הם מנוּ חמישה-עשֹר איש לפחות," נִזכּרוּ רטרואקטיבית העֵדים לַמִתרחש. דומֶה שניסוּ לפלֵס לעצמם נתיב לִנסיגתם החפוּזה מאוד דרוֹמה. מִכּל מקום, חיפּוּ על בּריחתם המבוהלת בּאש שריססוּ על הכּובשים מִכּלֵי-נישקם. שניות ספוּרות אחר-מִכּן, מתוך צריחי הטאנקים, ראוּ החֶברֶה את עמרם, על מושבו בַּג'יפּ, צונח, מיטלטל עִם כּל תנוּעה של כּלִי-הרכב כּגוּף שאין בּו רוּח וּפניו טבוּלים בּדם. מיד, מבועת, נזדעק נהגו האישי, משה ליבּמן מרַמְלֶה, לקרוא לעזרה של חובש או רופא וּבִלבד שתגיע מיד. בּחוּר מגבעת-בּרנר, שכּוּלם כּינוּהוּ "עַכּוֹ", קפץ אל תוך הג'יפּ ושם תמך בּשתי ידיו בָּראש המידלדל על צווארו של הפּצוּע כּפרח שנקטף אך עוד תלוּי בּגיבעולו. כּל אותה עת לא חדל משה ליבּמן לדהור אַמוֹק לאורך כּל השיירה כּוּלה בּחזרה מן החלוּץ לַמאסֵף, אחוֹרה, וּלחפּשֹ בּה כִּמטורף חובש, רופא, עזרה. בּדיעבד הוּברר כּי מחמת שאון הטאנקים כִּבדֵי השרשרות איש לא שמע את שריקתו של קְלִיעַ הכּדוּר שֶעָט על מפקד הכּוח שנהגו חיפּשֹ עתה לשווא את מושיעוֹ. אך מִקץ דקות ספוּרות חוּסלוּ אותם פּלסטינאים שאחד מהם ירה את הכּדוּר הקטלני.

קְצִין-הנדסה צעיר, מִבּנֵי קיבּוּצוֹ של הפּגוּע, רואה את הג'יפּ ואת מי שמוּבל בּו בִּספּיד ושואג לעברם: "מי זה, עמרם?!" אבל איש מן הג'יפּ לא עונה, לא משה ולא "עַכּוֹ", ואז הוּא חוזר וצועק לעֶברָם: "רק תגידוּ הוּא חי, הוּא עוד חי?" כּיוָן שגם על כּך אין שוּם תשוּבה, אף לא בְּדַל-הגה, הופך הקצין הצעיר את ריכבּו לאחור וּמתחיל בּמירדף. הג'יפּ של עמרם לפניו ואותו הקצין אחריו, כּנִדבּק בּו, עד ששניהם מגיעים כּמו בְּ"חַארָאקֶה" עד אל התאג"ד.

"צא החוּצה!" מרעים החובש על אותו הקצין הפּורץ אל האוהל, "אין לךָ מה לעשֹות כּאן וכל הפרעה היא סיכּוּן של חיים!"

"אני מתחנן לפניךָ," מפציר הקצין הצעיר כּמין ילד, "זה בּן מהקיבּוּץ שלי. תגיד לי: חי או מת?"

"אתה מִתבּקש, אבל תיכף," מרעים החובש, "לפַנות את השטח!" אך מִתרצֶה פּתאום, חיוור כּסיד, ואומר: "תִראֶה."

מִבַּעַד לִיריעת-האבּרזין שחֶלקהּ מוּפשל עוד מספּיק הקצין הצעיר לראות איך מיד מכַסים בִּשֹמיכה את פּניו היפים, שטוּפי הדם, של עמרם הקפוּא לָנֶצַח.

"הבנתי," אומר הקצין הצעיר. ויוצא. ונשבּר בִּיפיחה.

*

...בּערב יום א', ממש באותם דימדוּמי ארבּעה בּיוּנִי בּהם צופה עמרם בִּשְֹדות הכּוּתנה של נחל-עוז, מוּנחתת פּתע על גדוּדו של יוחנן הצעיר מִמנוּ, סַמָּל בִּבסיס הנח"ל המוּצנח, התראת-תזוּזה. יורדים איפוא לשיבטה, שיירה ארוּכּה, נוהמת, כּמעט לאורכּו של הלילה כּוּלו, בּלי קְצֵה רמז על מה שצפוּי.

בּתשע בַּבּוקר, בּיום-המחר, עובר מעליהם מטוס "ווֹטוּר" הטס דרומה, עושֹה בִּכנפיו מין "שלום" אֵירוֹבַּאטִי ושב וּמפליג לדרכּו. מִ"שלום" אווירי זה מסיק יוחנן כּי גם חיל-האוויר נוטל חלק (חלק שאיש עוד אינו משער את מידת משמעוּתו בַּמאזן המלחמתי) אבל מה שמֵעֵבֶר לכל השערה הוּא שדווקא ה"שלום" הזה מעיד כּי אין שלום פֹּה. להיפך: מלחמה בּה ייחרֵץ גורל כּוּלנוּ צוברת כּאן מוֹמֶנטוּם וּממש בּרגע זה.

מאוּחר מִזה נקרא גדוּדו להקצות צנחנים לביצוּע משֹימה מיוּחדת אי-שם בּאוּם-כַּתֶף, שטרם נודע מה טיבה. כּל שידוּע לו לַצנחן החייכני ויפה-התואר הוּא זה שאוּם-כּתף ואוּם-שִיחָאן הן שתי שלוּחותיו של מיתחם מִצרי. מיתחם זה, נִתבּרר לו מִקבוּצת-פּקוּדות מוּקדמת, חולש על ציר הכּביש אַבּוּ-עגֵילה-בִּיר-גַפגפה. בִּסבך תעלות-ההגנה של אותו מיתחם, נִמסר לו, מחוּפּרת היטב חטיבת חי"ר מצרית וּבַתָּוֶך, בּלב המיתחם – מוּקפים מִכּל צד בּחומת-בּיצוּרים מרשימה בּיותר וּמאסיבית – לפחות שני גדוּדי תותחני נ"ט, חמוּשים בּמיטב הציוּד. אי לכך, מפָרֵט התדריך, יֵעָצֵר השיריון על גבוּלה של אוּם-כּתף, כּוח ידוּע של נח"ל מוּצנח יטהר את התעלות, ואילוּ החֶברֶה של יוחנן יוּנחתוּ בּחסוּת החושך מתוך מַסּוֹקִים כּשיבעה קילומטרים מִדְּרום-מערב לַמיתחם. מִשם, לאחר צעידה מהירה בַּחולות לעֶברוֹ של היעד, יגיחוּ וימטירוּ אש, בּהפתעה גמוּרה, על עורף עמדות תותחני הנ"ט, שתחקיר מודיעיני הודיע כּי כּלל אינם מצוּדדים אל הכּיווּן הזה.

יוחנן מקשיב, מקשיב היטב, אבל בּה-בָּשעה גם נזכּר לו כּי בִּזמן זה עצמו, של אחר-צהריים, נוהג היה לשבת ולנשוף בּחצוצרה. "קונצרט" זה נִתבּצע בּחצר חדר-האוכל כּשמסביבו נכרכת לה חומה של פַספוּסים. כּל נשיפה וּתקיעה עליזה של אוויר בּפִיַּת-המתכת היתה מפיקה מִפִּיּוֹת קהלו שְבוּי-הקסם קריאות הִשתאוּת.

 מה היה מנגן לפניהם? כֹּל בַּכֹּל. וּבִלבד שֶיַּרנין את האוזן. בִּלבד שֶיַּנעים את שעת בּין ערבַּיִם זו בּין המיתפּרה וּבין בּתי-התינוקות. את "לֵיטֶנַאנְט קִיזֶ'ה" הטוב של פּרוֹקוֹפְיֶב; מהַיידְן – את אותו קונצ'רטו עז לחצוצרה; ואילוּ מִסוּזָא – מחרוזת שוצפת של מַארשים קרנאבאליים חגִיגִיֵּי מיקצב.

"איך הִרגשתָּ, קיבּוּצניק שָֹרוּף שכּמוֹתךָ," מתַחקרת אותו אמא תיקווה, "בּהיכל-התרבּוּת, עִם עניבת-פּרפּר וּסמוֹקינג, כּשניגנתָּ מוּל שרביט צ'יליבּדַאקֶה הגדול?" נָנִי מבליע חיוּך ממזרי, מִתבּונן בַּחצוצרה כּמו בּשוּתף סודי לְקֶשֶר, "דווקא ישבתי נוח," הוּא משיב לה מן המותן, "יש שם לכל כִּסְּאות המנגנים ריפּוּד פֵרְסְט קְלַאס..."

 אבל מִלבד לַחצוצרה, שהיא היוצא-מן-הכּלל, אין הוּא נוטה ליַחֵס לשוּם כּלוּם בָּעולם רצינוּת מוּפרזת. כּבר בּביקוּר משפּחתי של מיספּר חודשים בּארצות-הבּרית, שעה שעדיין הוּא רק בּן חמש, אצל סבּא וסבתא בִּבּרוּקלין – מכתיר עצמו ה"שֵיגֶץ" מעוּטר התלתלים למנהיגם הלא-מעוּרער של ילדי השכוּנה הניוּ-יוֹרקית. עמרם אחיו נִשבּר לו מן ה"טְרִיפּ" אחרי שבוּע, רוצה לחזור הבּיתה, אִם אפשר – בּטיסת-אקספּרס. אבל הוּא, יוחנן, מה פּתאום? הוּא פּשוּט נהנה שם בּלי גבוּל מִכּל רגע. ממציא תעלוּלים בּנוּסח הַקְלְבֶּרִי פִין. אמריקה אצלו היא לא רק "גאָלדֶענֶע מדינֶה", היא ארץ של אפשרוּיות כִּיוּף לא מוּגבּלות. בּוקר אחד הוּא מארגן את כּל ה"קִידְ'ס" שבַּשכוּנה, כּל זאטוּט על אופָניו, למירוץ-אופָניים מִבּרוּקלין. היעד, מרוּחק כּכל שהוּא, היא שכוּנת בּרוֹנקס, מה שגורר שם לנוכח אותו "טוּר-דֶה-טְרַאנְס" תגוּבת-נגד היסטֶרית. מה פּלא איפוא שכּמו כּל המוּלת פּרגיות וּמְטִילוֹת בּמרחבי הלוּל של אבּא, פּוצחות אִמוֹתיהן של פּירחחי הרחוב בִּבּרוּקלין בּקירקוּרֵי חמס על הורתו של הבּנדיט. "אותה אשה מִפַּאלֶסְטַיְן," רוטנות הן על אמא תיקווה, "נותנת לַ'דֶנִיס דֶה מֶנִיס' שלה לעשֹות, בּלי פּיקוּח, הכֹּל." אך כּלוּם אפשר בִּכלל לתת לו או שלא לתת לו לנָנִי-בָּאלָאגָאנִי זה?

הרי הוּא לוקח לבד...

 ..עכשיו עליו לקחת, לא לבד אך עוד הלילה, את אוּם-שִיחָאן ואת אוּם-כַּתֶף, כּמו שאומרים, קוֹמְפְּלֶט. קונצ'רטו לאש נ"ט, הוּא מהרהר לו, בַּהֶליקוֹפּטֶר. אמנם לא פּרוֹקוֹפְיֶב אבל רוּסי אם לִזכּור מי חימש את מִצרַיִם. לילה קסוּם, מידבּרי, מצעף בּחוּפַּת כּוכבים את סינַי. איזה בּיזבּוּז, סַארגֶ'נְט ג'וֹנְס: רק מַקְלֵעַ, בִּמקום נערה, בּין ידיךָ... אך כּבר מדַוֵחַ טייס-המסוק כּי חוּלְיַת-הסימוּן שבַּשטח מתווה שם למטה בּלב ישימון החולות את איזור הנחיתה.

 כּעת הם נוחֲתים ונחלקים למיספּר זרועות. כּל זרוע אמוּנה על יעדהּ וּמשֹימותיה. החול בַּדרך טובעני, עמוק, מעייף עד מוות, אך ג'וֹנס ואנשיו חודרים אל היעד מִדְּרוֹם-מערב. תוך כּדי צעידה וּבְסִיסָה מתוּחה וּדמוּמה זו בּעומק הדיוּנוֹת נִתקל כּוֹח-ג'וֹנְס בּעמדה מחוּפּרת של כּוח מִצרי לא צפוּי.

כּלוּם מעד אחד מהם על חוּט טלפון או שלוּחה של תישמוּעַ? כּלוּם רבץ שם קְצִין-תצפּית מִצרי עלוּם, בְּמארב? זאת אין לדעת בְּחושך-מִצרַיִם זה, רק שֶפּתאום נִשמע רעש. רעש שאיש עוד אינו מצרף לו את כּל משמעוּת אימתו. אש פּתאומית, אוטומאטית, נוֹרֵית מִמַקלֵעַ או קְנֵה רובה-סער.

מה שבּרוּר הוּא שתוך כּשנייה חטוּפה לאחר אותו "בּוּם" נִפגע סארג'נט ג'ונס מִפּגיעה ישירה, קִצרת-טווח עד צמרמורת, בַּמצח. עוד ארבּעה לוחמים מֵרֵעָיו, בּו-בָּרגע, צונחים אל החול. שלא כּאָחִיו הבּוגר, המִתייסר יסוּרי-תופת לכל אורכּה של דהירת הג'יפּ לַתאג"ד, עוצם יוחנן בּן-חורין את עיניו היפות מיידית ולַנצח. אש מרגמות מהממת ניתכת על יתר רֵעָיו, החיים – – –

*

חמישה ימים לאחר-מִכּן, בּאחד-עשֹר בּיוּנִי, פּוקח בּרוּך, אחיהם הצעיר של השניים, עיניים בּורקות. מה שעולה מריכסי הר חברון התכוּלים בַּמזרח טְבוּל האֹדֶם איננוּ בּשוּם פּנים בּוקר רגיל, אלא שַי יום-הוּלדת זוֹהֵר. היום בּדיוּק הוּא בּן עשֹר והוּא מחכּה לַהורים וּלמירה. אבּא ואמא וגם אחותו כּבר הכינוּ ודאי מתנות. אלא שיש מתנה יחידה שאף הם לא יוּכלוּ לסַפֵּק לו. זו שתביא לו ליום-השֹימחה הזה גם את אֶחָיו הגדולים – – –

יהוּדה בּן-חורין, האב, מחיש צעדיו לַלוּל. טוּר המיבנים שוקקי-העופות, ההומים מִקירקוּר של בּוקר, אינו רק לוּלוֹ המפואר, עתיר-התיחכּוּם של המשק, כּי אִם גם, סופסוף, האימפּריה שלו, של מִרצוֹ התוסס, גְדוּש-היֶדַע. לוּלא יוזמתו הפּורצת גבוּלות של האיש הנמרץ הזה, שצדעיו מכסיפים כּבר ואף על פּי כן תְכוֹל-עיניו עוד צעיר כּשֶל ילד – כּלוּם לא היה אפשרי כּאן, הָחֵל בַּתיכנוּן וכַלֵה בַּבּיצוּע, כּך שמוּתר להשקיף על היֵּש גם בִּקצת גאווה, למה לא? רק שהיום יש לה טעם נוסף לאותה גאווה – יוֹמוּלֶדֶת. עשֹר שנים לברוּך, הצעיר בַּבּנים. עוד סיבּה לִמסיבּה. חבל רק שאֶחָיו הגדולים לא יחגגוּ איתנוּ. יצאוּ למילוּאים. רק שישוּבוּ בּשלום – – –

"מה?" שואלת תיקווה את הקול האלמוני הבּא מעֶבְרוֹ השני של הקו, מֵאֵי-שם בּעוּמקֵי השפופרת.

זה קורה בּמזכּירוּת-המשק בּו-בַּיום עצמו, אחד-עשֹר בּיוּנִי, אך הקול נִקטע לפתע. תיקווה זוכרת כּי עד קטיעתו כּמו בּיקש אותו קול להודיע משהוּ לא מזוּהֶה, אך דבר-מה שנִשמע חיוּני ודחוּף. אלא שמישהוּ צץ ועלה על הקו והקול נִתקף אֵלֶם, כּך שנִידמֶה שההם שבַּצד השני נִמלכוּ וניתקוּ. מילא, היא נאנחת אנחה שבּינה לבינה, כּזאת שֶרַק לב-אם יודע בּה את סוד-הצֹפֶן. ורק שיחלפוּ להם סופסוף ימי-המֶתַח, אותה מריטת-עצבּים של תקוּפת הַמְתָּנָה (המתנה לקראת מה?) ואף על פּי כן, רק אמש, כּששמעוּ את החדשות, אמר לה יהוּדה: "לא, לא, לא סתם מתח. הפּעם – ממש מלחמה..." כּמה שהיא שֹונאת את המילה השחורה הזאת. כּמה שהוּא מנקר ונוקב בּה עמוק, החשש הזה, פּנימה – – –

מאוּחר יותר, לפני הליכתה לַמירפּאה בּחלוּק-האחות הצחור שלה, כּמינהגה כּל בּוקר, ניגשת שוּלמית, אשת-עמרם הצעירה, אל בּית-התינוקות, לאותו תידלוּק יומי של אושר. צוּר הקטן, בּן חמישה-עשֹר החודש, בּנם של עמרם ושלה, ממתין שם קְצַר-רוּח, דְבַר יום בּיומו, לִנשיקת-שחֲרית העושֹה לִשניהם, לַתינוק ולאימו, את הבּוקר טעוּן כּאותה סוללה חשמלית בַּחשמל הקרוּי אהבה. כּמה שהוּא דומה הנסיך הקטן לאבּא שלו, גואה בּה בָּאֵם הדקה-שברירית מין נחשול של ריגשה לא-נִכבּשת. ורק שיחזור עמרם מאותה מלחמה ארוּרה הבּיתה – מהר, וּבריא ושלֵם, כּי אשתו הקטנה למוּדת מלחמות.

...בּ-1944, אי-שם בּאוּזבֶּקיסטאן, היתה היא עצמה בּת שישה שבוּעות בִּלבד כּשנפטר אביה. אבּא שלה... משוּנה, מעולם לא ניתן לה לחוּש בּאמת מה זה אבּא נושם, העוטף כּחומה של מגן את בּתו הקטנטונת. אפילוּ שוּם תצלוּם ממנוּ לא נותר לאימא, שוּם זֵכֶר, שוּם ציוּן, שוּם כּלוּם, כּאילוּ לא היה. אימא נולדה בּוַארשָה, ואכן, מקץ שנתיים של נדוּדים עברנוּ שתינוּ, היא ואני, לשם. וארשה... שִברי זיכרונות על קרקעית התודעה, של מישֹחקי ילדוּת מעוּרפּלי-מרחק, של פּעם... בְּאוּלִיצָה אֶלֶקְטוֹרַאלְנָה 13, זוכרת... כלוּם 13 הוּא מיספּר של מזל או להיפך, של צֵל מאיים?... וככה עד גיל 13: כּמו ילדה פּולנית, כּמו שִיקְסֶה. נושמים פּולנית, מדבּרים פּולנית, שוּם דבר יהוּדי, שוּם כּלוּם... רק לאחר-מִכּן, כּאן, כּבר בָּארץ, בִּכפר-מנחם, זה מגיע:

"איך קוראים לָךְ, ילדה?"

"שמי סַבִּינָה."

"סבּינה זה שֵם לועזי, לא של כּאן. קחי לָךְ אילנה, תמר, שוּלמית, משהוּ צבּרי, מִשלנוּ."

אז רציתי להיות מִשלנוּ. נורא. וּבחרתי בַּשֵם שוּלמית. מאוּחר מִזה, אַחֲרֵי ה"מוסד" (בּית-הספר התיכון הקיבּוּצי, עם כּל החֶבְרֶה) – בִּמקום להתגייס, ללבּוש מַדֵּי צבא של חאקי, לובשת את מדי המִתלמדת הצחורים. שלוש שנים גדוּשות, מעוּמלנות כּמו צְנִיף-הלֹבֶן של בּית-הספר הנודע לאחיות, שם, בַּשרון. עמרם היה חוזר בּרבע-שנתית, בּאַפְטֶר-דְיוּטִי, הבּיתה, לַקיבּוּץ, תמיר כּזה, וכזה יַפְיוּף... וּמַדיף על סביבו מין תחוּשת-בּיטחון חמימה וטובה ולוטפת, כּמו סְפְּרֵי, כּמו תרסיס אהבה שכּזה, שאיננוּ נִזקק למילים...

עמרם –

לא פּעם יש לי הרגשה שֶאֶת הילד, דווקא אותו, הוּא חש יותר ממני, כּמו ראדאר. כּמה הרבּה מחשבה הוּא משקיע לפני כּל פּגישה עם הבּן, בּכל צעצוּע, מישֹחק או דיבּוּר, כּמו עובר מין בּחינה פּסיכוֹטֶכנית. בּבית-היולדות היה מוּפתע, כִּמעט מאוּכזב: "מה, היצוּר הזה הוּא שלי?" והציץ בּו נִדהם. אבל, מאוּחר יותר, איך הִתקשר, כּמו מגנט אל מתכת. פּשוּט אי אפשר להפריד בּיניהם, מְגַלִים זה את זה... רק שבַּזמן האחֲרון הוּא קצת מדאיג אותי, עמרם. חזר מן המילוּאים, עוד לפני הקרבות וכל זה, ולא סיפּר לי שנִפגע, ליד נחל-עוז, מרסיס בָּאוזן. את התחבּושת, שלא להדאיג, הסיר כּשעבר כּאן את שער המשק. רק שעליי ועל תיקווה, האִימא שלו, אי אפשר לעבוד...

...תיקווה איננה מצוּיה עכשיו ליד הטלפון. יצאה, מן הסתם, מהמזכּירוּת לַמיתפּרה, לחדר-האוכל. דֵיוִי, מזכּיר-הקיבּוּץ, מרים כּעת את השפופרת המטרטרת נואשות וקולט את הקול הקורא: "האלו?"

"מה? כּן-כּן, כּאן כּפר-מנחם... מבקשים להודיע?... מה להודיע?... האחים, אַת אומרת. איזה אחים?... מִמשפּחת בּן-חורין? שניהם, עמרם ויוחנן?..."

הוּא שומט את השפופרת. מִפּניו אוזל הדם. והמוּם כּוּלו, כּאילוּ התיקרה צנחה עליו, מועכות אצבּעותיו את דף היומן המישֹרדי הניבּט בּו כִּפסק-דין מבעית: 11 בּיוּנִי...

..יהוּדה, האב, מסיים את השקאת העופות בַּלוּל, אחד הלוּלים אדירי-המידות שבּהם הוּא גֵאֶה, וּבצדק. מירה, הבּת, ודאי אצל בּרוּך, קְטוֹן הבּנים, כּך הוּא אומר לעצמו בּלי מילים ודואג לא לדאוג, לִרגוֹע... תיקווה בַּמזכּירוּת, מפקחת על כּל ההכנות. שוּלמית – בַּמירפּאה, מרתיחה מַזרֵקים, ממיינת אַמְפּוּלוֹת. ואילוּ הנכד, צוּר, בּבת עינו הפּקוּחה של סבּא, בּולע בַּ"לוּל" את מראות העולם, כּמו עמרם כּשהיה בּגילו... גאָטֶנְיוּ, גאָטֶנְיוּ, סח אל ליבּו הלוּלן הוותיק בּלי לדעת מדוּע פּתאום זה יוצא לו בּיידיש בּרוּקלינית כּזאת, של בּית אבּא שלו בּניוּ-יוֹרק – כּמה נפלא יהיה היום, אחד עשֹר בּיוּנִי, אִם יגיעוּ ליום-ההוּלדת של אחיהם הצעיר, בּרוּך, שני אֶחָיו הגדולים, כּמו מתנת-הפתעה, ויחליפוּ את בּגד החאקי בּתלבּושת של חג לשֹימחה משפּחתית זו. שניהם. שניהם כּאחד – – –

איליה בר-זאב

לְאַחַר הַגֶּשֶׁם הָאַחֲרוֹן וְ"פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית"

לזכרו של זרח אפשטין

בגיל 33 זכה בציון לשבח

במלחמת "ששת הימים" בקרב

בחורשת "ארמון הנציב" ובתעלות

"מוצב הפעמון" – עשר שנים אחר-כך

נפטר ממחלת הסרטן.

"רֵיחַ גּוּפְךָ כְּרֵיחַ הַפִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן,"

לָחֲשָׁה אִשָּׁה. וַאֲנִי מִתְרַפֵּק

 עַל מַנְגִינַת הַשְּׁרִיקָה "פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית"

בֵּין חָרְבוֹת "אַקְוָוה בֶּלָה"

בִּצְעָקוֹת חוֹזְרוֹת אֶל הֵד-הֶהָרִים הַסּוֹגְּרִים עָלֵינוּ

 בְּיַעֲרוֹת "שַׁעַר הַגַּיְא"

בְּפֵירוֹת שֶׁנָפְלוּ בְּכַפֵּנוּ בְּבֻּסְתָּנֵי "סָטַף".

הָיִּינוּ כַּרִאשׁוֹנִים לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הַטְּרִיָּה,

מְחַפְּשִׂים לְהַצִּיל שְׂרִידִים מִקְּרָב.

בִּרְחוֹב "קִינְג ג'וֹרְג'", בַּחֲשֵׁכָה,

חָקַקְנוּ אוֹתִיוֹת אֲדֻּמוֹת בְּקִירוֹת הָאֶבֶן,

חָמַקְנוּ אֶל מַדְרֵגוֹת סִמְטַת "יַעְבֵץ",

מְשַׂחֲקים אֶת יַלְדֵי הַמַּהֲפֵּכָה –

שׁוֹטְרִים וְנִרְדָפִים.

בְּמַרְתְפֵי הַמַּעֲצָר שָׁמַעְתִּי שׁוּב אֶת הַשְׁרִיקָה –

"פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית" בְּתָאִים מְסֹרָגִים.

יַד בְּיַד יָרַדְנוּ בִּרְחוֹב "הִלֵּל" אֶל הַחֶדֶר הַיָּשָׁן,

נִפְרָדִים לָעַד מִסְפִיחֵי הַצָּבָא הָאָדֹם

מִמַּרְקְס-אֶנְגְלְס-לֶנִין-סְטָאלִין,

(מֵאִיּוּמָיו שֶׁל י. דָּן) וְכָל מַקִּיזֵי הַדָּם.

לְלֹא בִּקֹּרֶת עַצְמִית

שָׁרַקְנוּ בְּשִׂמְחָה –"פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית".

הַשְּׁרִיקָה הַסּוֹדִית נִשְׁמְעָה אַחַר-כָּךְ

בִּמְקוֹמוֹת מוּזָרִים, רְחוֹקִים, חַסְרֵי פֵּשֶר.

מִלְחָמָה-רָדְפָה-מִלְחָמָה-רָדְפָה אוֹתְךָ

בִּתְעָלוֹת "אַרְמוֹן הַנָּצִיב",

כְּדֵי לִחְיוֹת,

לְהָמִית.

לִקְבֹּעַ קִיּוּמְךָ לִרְגָעִים בָּאָרֶץ הַקְּטַנָּה.

הַגּוּף שָׂרַד אֶת שְׂדֵה הַקְּרָב

עִם צִיּוּנִים לְשֶׁבַח וְלֹא יָדַע –

בְּעוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים לֹא יִשְׂרֹד אֶת

מִלְחֶמֶת הַחַיִּים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

עַכְשָיו, לְאַחַר הַגֶּשֶׁם הָאַחֲרוֹן, שׁוּב מַגִּיחוֹת

פִּטְרִיּוֹת בַּיְעָרוֹת הַמִּתְחַדְשִׁים,

מְפִיצוֹת נִיחוֹחַ נְעוּרִים.

מְחָטִים רוֹחֲשׁוֹת

            בִּרְקַב הָאֲדָמָה,

שְׁרִיקוֹת בַּעֲנָפִים

וְקוֹל הָאִשָּׁה –

         עֶרְגָה 

*

לסלי האוורד (1893-1943) שיחק בסרט "פימפרנל סמית" (1938). הסרט והדמות היו לאתוס חשוב בתקופת העמידה הנואשת של בריטניה מול הרודנות ששלטה על רוב היבשת (בשנים 1940-41): מרגל בריטי שהטעה את הגרמנים ביחס לאתר הפלישה לצפון-אפריקה. מנגינת השריקה מלווה את הסרט והפכה לאות קשר ביני ובין זרח אפשטיין ז"ל בשנות ה-50. השיר פורסם לראשונה ב"עיין ערך שירה" גיליון 3, פברואר 2007. אב"ז.

נעמן כהן

בהמשך לוויכוח פפה וביילין על זכות השיבה

 הפולמוס על "זכות השיבה" מהווה אבן יסוד בתעמולה הערבית. במיוחד עתה עם פרסום ההצעה הסעודית לשלום תמורת חזרה לגבולות 67' ומימוש זכות השיבה. שני הצדדים יודעים שחזרת הפליטים אינה מעשית והיא רק חלק ממאבק תעמולתי. מניסיון אישי, ניתן להתמודד בהצלחה עם האספקט התעמולתי של "זכות השיבה". זו ההצעה שיש להציע:

פשרה היסטורית: קליטת הפליטים בישראל.

קליטת צאצאי הפליטים בערב.

 על מנת להגיע לפשרה היסטורית שתספק את שני הצדדים יש להגיע להסכם ביטול תביעות הדדיות בין ישראל לעולם הערבי תוך הבחנה בין פליטים לצאצאי הפליטים. על ישראל להסכים לקלוט בתחומה את כל הפליטים שירצו בכך ויסכימו לחיות בשלום, בתנאי שבד בבד כל צאצאי הפליטים יקלטו במימון הממשלה הסעודית ב"ערב", על אדמות היהודים. כידוע, מוחמד הכריז: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים," וביצע ב"ערב" טיהור אתני. לאחר חיסול היישוב היהודי, רצח הגברים ומכירת הנשים והילדים לעבדות. הכניס מוחמד לקוראן פסוקים שלפיהם כל רכוש היהודים ב"ערב" – האדמות והבתים שלקח שלל, שייכם רק לו, ולערבים (סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 27).

בהתאם להסכם, היהודים יוותרו על זכות השיבה לאדמות אלו ואילו צאצאי הפליטים ישמחו למימוש "זכות השיבה" שלהם למולדתם ההיסטורית, ולאפשרות שיקומם בעושר ורווחה באל-מדינה, ליד קבר נביאם.

בעייה נפרדת היא בעיית שיקום צאצאי הפליטים הערבים-הנוצרים, למרבה הצער הם לא יוכלו להתיישב ב"ערב", שכן הגזענות המוסלמית אוסרת גם על נוצרים לגור בערב. לכן על ישראל, תמורת הכרזת "סיום הסכסוך" – לעשות מחווה ולקלוט אותם כולם בשטחה.

פתרון זה הוא היחיד האפשרי המוסרי והריאלי לבעיית הפליטים ולסכסוך הישראלי-ערבי.

חגיגת צהריים יהודית לשניים ב"קיטון" בדיזנגוף

ב-150 שקלים כולל הַתֶּשֶׁר

באשר לא נואשנו מלמצוא מסעדות יהודיות למרות שהמאכלים המזרח-אירופאיים במזנון מערכת "חדשות בן עזר" הם יוצאים מן הכלל ומוגשים חינם בתנאי שלובשים חולצה סגורה על הבטן כשיושבים לשולחן – נחתנו בצהרי יום שישי במסעדה הקטנה "קיטון", שאלכסנדר פן נתן לה את שמה, ואשר על מושביה חקוקים שמות שחקני "הבימה" הראשונים ועל קירותיה תמונות ציירים שהירבו לשבת לאכול בה. ממש היסטוריה, בייחוד עכשיו, לאחר ש"כסית" שבקה חיים עם כל תפאורתה המיוחדת. זה אולי המקום היחיד בדיזינגוף שמשמר עדיין את עברו המפואר. היכן עוד אפשר לשבת במושב-עץ שבגבו חקוק שמה של חנה רובינא וכאן היתה יושבת לסעוד ולהשתעות בשיחה עם חבריה, או על מושבו של אלכסנדר פן?

מנה רגל קרושה שזכתה לשבחי המסתורית, 16 שקלים. שתי צלחות מרק עוף אמיתי, לא אבקתי, האחת עם קנידאלאך טעימים והשנייה עם קרפלאך ממש ביתיים, הבשר הטחון טוגן קודם, גם עם כבד, והיה טעים ולא בעל טעם תעשייתי, הכול מעשה בית, 44 שקלים שתי מנות המרק. ובינתיים מבעד לקירות הזכוכית רואים ירכיים, קורקבנים ושומנים של נערות דיזינגוף.

מנה אחת בצלחת אובלית ענקית של חמין, מעיים ובשר, שבקושי התגברנו עליה שנינו, 48 שקלים. תפוחי האדמה החומים והחמים היו נימוחים בפה. השעועית עסיסית ומבושלת היטב, גם כן נימוחה. שתי חתיכות מעיים ממולאים על בסיס קמחי וממעיים אמיתיים. (המיסתורית מכינה הֶלְזֶלֶע תפורים מעור גרונות, גערגאלאך, של עופות , ממולאים על בסיס של תפוחי אדמה) – שנבלעו מיד עם החזרת, שאמנם לא היתה חריפה (כזו שבמעדנייה הרומנית "גדעון" בפינת פרישמן 59 על הרמן כהן) אבל טרייה, והרבה. ועוד בצלחת היתה מנה יפה של צלי בקר טעים ורך, שאמנם אינו ממין הטשולנט עצמו, אבל הרווח הוא רוטב הצלי, כמו גם טעמו המשובח של הצלי עצמו. ומאחר שהארוחה כללה מנה ענקית של חלה פרוסה טרייה ללא תוספת תשלום, היה אפשר להספיג בפרוסותיה את כל רוטב הצלי הטעים והשמן שבצלחת החמין.

על כך יש להוסיף בקבוק גולדסטאר, 15 שקלים. החזרת והחלה כלולות במחיר הארוחה. אפשר לקבל גם קנקן (קאראף) גדול של מים קרים עם פלחי לימון, חינם, רק שבגלל לחץ הסועדים בשישי בצהרי דיזינגוף, לנו לא הביאו. בכלל, השירות ב"קיטון" לא מי-יודע-מה, אבל התנצלו שאחת העובדות חסרה, וכנראה שבשעות רגילות השירות במסעדה פועל מהר וגם יעיל יותר.

שלוש נשים מבוגרות, צעירות מאיתנו, שישבו לצידנו במרפסת המקורה שעל המדרכה, פנו למלצרית המבוגרת באידיש ישראלית צולעת (כמו שפונים לילידים באפריקה בשפתם), וזאת מתוך הנחה שבמסעדה של מאכלים יהודיים אי אפשר אחרת. (המלצרית דוברת עברית טובה).

הכול יחד לתשלום 123 שקלים, ועם הטיפ השלמנו ל-150, והיינו כל כך מלאים שוויתרנו על מנה אחרונה למרות שקוגל אטריות זהוב ואפוי היטב קרץ לנו מעל הדלפק.

"קיטון", מיטבח יהודי. דיזינגוף 145 תל-אביב. 03-5233679. מומלץ מאוד. אנשים גם באו ולקחו מנות ארוזות לאכילה בבית. ארוחות חמין כאלה בצהריים טובות בייחוד אם אתם צריכים להזיז רהיטים בלילה.

הפינה של ההוא מחלם

שלום אהוד יקר

 מישראל הר

קשיא

עופות יש להן/ם קשקשת

ברגליהם כדגים

קשקוש בלבוס

היכן שוקק דב הבא צליל

חדש קשין: שקר קל שקר

הוא שקר לו יסכון כתיב

שטיא לא לו כתיב לא

קשיבה שמעת? בחלומך

אמת עבדי דבר אמת

ויידיש? הא גופא קשיא

תיקו

נשקע בתרדמה עד יבוא

מדוד מדוד רוכב על

החמור לבוש בגדי חמודות

יש להניח שתמצא לשירי זה מקום בחדשות שלך, אהוד

*

נר נשמה אני מדליק היום לעילוי חברי המנצח גארי בארתיני שלימד את ריקוד הטאנגו לפי שירו של צבי בן יוסף מגוש עציון שנפל במלחמת העצמאות הי"ד

הוי כינרת, כינרת שלי

לתשומת ליבך ראש זוהר עבד כרישי קבלנים בעיריית טבריה שחושב שהימה היא שלו ומותר לייבשה.

 ישראל הר

*

לעיתונאי נתן זהבי שכתב:

צבועים שקרנים דופרצופיים תבדקו היום את עצמכם מול הראי ותשאלו מה עשיתם למען אלו שחיים בינינו רעבים חולים ממורמרים כמה זמן הקדשתם להם שימו על המאזניים מה עשיתם למען רותי אלברט וז'קי ממרכז המפלגה ומה עשיתם למען א' מאושוויץ ב' מברגן בלזן וד' מדאכו... ואתם הדברנים נשואי הפנים שתדבק לשונכם לחכּכם נבלים חסרי בושה

כל הכבוד לך נתן זהבי על הדברים החצופים והנכוחים ועל הצדק ועל האומץ ברשימה העיתונאית

ממני ישראל הר

* * *

אהוד בן עזר מעיר: העיתונאי נתן זהבי שרף בשעתו את ארכיון "העולם הזה" ולא נתפס ואחר שנים אף התפאר בכתבה בעיתון במעשה הפשע שלו, שכבר לא היה אפשר לתובעו עליו בגלל חוק ההתיישנות. אני לא קונה שום הטפה מוסרית מהאיש הפופוליסטי והחצוף שגם משתתף בפרסומות מסחריות ברדיו בנצלו את הפופולאריות האגרסיבית המערכתית שלו ברדיו. חלק מטירוף המערכות הישראלי הוא שאנשים כמוהו מתיימרים ללמדנו מוסריות מהי (גם מעל גבי כרזות רחוב ענקיות עם דיוקנו, שאותן מממנת תחנת השידור המעסיקה אותו), וקהל כסילים ותמימים, נעדר כל חוש ביקורת, מערבב "מוסריות" עם גסות נפש.

אהוד בן עזר: "מותו של סוכן" בקאמרי

עם עודד תאומי ותיקי דיין

"מות הסוכן" לארתור מילר הוא אחד המחזות הגדולים של המאה ה-20, על הבמה ובקולנוע. אפשר לומר שהוא קיים בתודעתם של דורות רבים שגדלו על ביצועיו השונים, והזדהו עימו בצורה בלתי רגילה. גם כיום הוא עונה לצורך הפר-גינטי היסודי בכל אדם שואף – הצורך שהוא לא יותך אל יורת העופרת הכללית בידי מתיך הכפתורים, כלומר, יישכח – אלא שתהיה לחייו משמעות נצחית, חותם בלתי-נשכח, או לפחות כבוד והערכה בחייו ולא שיהיה כאסקופה נדרסת.

הליהוק נהדר: מי לנו גדול מעודד תאומי לתפקיד וילי לומן. תיקי דיין עושה היטב את תפקיד אשתו לינדה. שני הבנים, ביף והאפי, משוחקים היטב בידי מיכה סלקטר ויפתח קליין. מצוייים גם יונתן צ'רצ'י בתפקיד הידיד צ'רלי ואלי גורנשטיין בתפקיד הדוד בן. התרגום של הלל מיטלפונקט שוטף ובהיר, לבד מכמה מקומות שבהם מבלבלת תיקי דיין במיספרים בין זכר לנקבה ואי אתה יודע אם בכוונה או באמת מתוך בלבול.

ועם כל זאת, משהו לא עובד בהצגה. בייחוד בחלקה הראשון. הבימוי של מיכה לבינסון הוא בימוי קר, יבש, גם ביטויי הרגש הקולניים היו מוחצנים מדי, מוגזמים; כמוהם גם הבמה הגדולה, השחורה והריקה עם התפאורות של אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון. כך גם המוסיקה הדרמטית מדי של אלדד לידור. ושוב, כל אחד יצר קטע אמנותי נכון מאוד בתחומו, אבל איכשהו לא תמיד הכול עובד יחד. לא תמיד הצעקות וההעוויות באות גם מהלב.

רוב הקהל היה צעיר, אנשים שראו אולי לראשונה בחייהם את המחזה, אם לא קודם בקולנוע. קשה היה לדעת אם אכן הם מזדהים עם עלילת ההצגה, שנראית אחרת בעיני זקנים כמוני, שיודעים את אחריתה. חלק מהזוגות הצעירים אפילו התמזמזו והתלטפו, לפחות במחצית הראשונה של ההצגה.

ככה שנשאר איזה טעם של פספוס, למרות שכולם, ובייחוד עודד תאומי, שיחקו נהדר. אבל היתה לפעמים הרגשה, אולי רק לי, שהם משחקים. שהם ממחישים את הטקסט והעלילה, לעיתים מדקלמים. ולא שהם הם עצמם, ויוצרים הרגשה שזו אינה כלל הצגה אלא מציאות.

סליחה, וחבל.

אולי האשמה היא בי, שלא נתתי לעצמי להיסחף בהצגה אלא הייתי כל הזמן כמתבונן מבחוץ, וגם היתה לי תבנית רבת-שנים של המחזה בדימיוני וחיפשתי אותה בביצוע הזה.

ס. נידח: הידענות המדהימה של המשוררת החשובה והאניגמטית מאיה בז'רנו

"די בכך שהשירה היא נחלתם של מי שהם טובים ויקרים, וממצב של מיעוט יכול מבקר ראוי לשמו להעצים ולהרחיב את קהלה. אם נשווה זאת לחקר הקבלה – כשגרשם שלום התחיל את המחקר, מעטים עסקו בזה. כיום היא נהפכה למשהו המוני למדי." ("העיר", 20.4.07, בוויכוח עם נסים קלדרון).

גברת בז'ראנו הידענית, לתשומת ליבך, גם כיום חקר הקבלה הוא נחלת מעטים, ולצערנו אחד הידועים שבהם באוניברסיטה הירושלמית אינו חוקר רציני, וגם המחקר כולו אולי לא הגיע לשיאים ולהשפעה על סדר היום התרבותי, שהיו לו בימיו של גרשם שלום.

ואילו ה"קבלה" הפופולארית הנפוצה כיום היא סוג של עבודת אלילים מטומטמת, עסק של מתחזים ועמי ארצות, ודבר אין לה עם המחקר ההיסטורי-המדעי של הקבלה מייסודו של גרשם שלום. זה כמו ההבדל בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה.

אבל את משוררת וסופרת חשובה ולכן את ודאי יודעת מה שאת אומרת, שהרי לא ייתכן שתכתבי שטויות.

* * *

19.4.07

הגב' נעמה הניג, יו"ר                            מר גיורא עיני

המועצה לשידורי כבלים ולווין              מנהל "קרן רבינוביץ"

ירושלים                                               תל אביב

שלום רב,

הנדון: בחירת הבמאי אייל סיוון

השבוע התפרסם בתקשורת כי במכרז שנערך ע"י ערוץ 8, סינמטק ירושלים וקרן רבינוביץ, נבחר הבמאי אייל סיוון להפיק סרט, המציג את המותג הישראלי השורשי JAFA במסגרת פרויקט "עבר והווה במדינת ישראל", לקראת חגיגות ה- 60 למדינה.

אנו מבקשים להביע את מחאתנו החריפה כנגד בחירה זו.

מר אייל סיוון הינו ישראלי שגלה ממדינתו מבחירה, מגדיר עצמו כאנטי ציוני מושבע, הסבור כי הקמת המדינה במתכונתה הנוכחית היתה "טעות היסטורית" כדבריו. הן בסרטיו והם בהתבטאויות בהזדמנויות שונות, הביע מר סיוון ניכור ועוינות למדינת ישראל ונקט במהלכים הפוגעים בשמה ותדמיתה.

מר סיוון אף היה בין הקולנוענים שחתמו על מכתב "סולידאריות", במהלך מלחמת לבנון השנייה, שנשלח אל קולגות פלסטיניים ולבנוניים אשר נכתב בה בין השאר: "אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטאליות ולאכזריות של המדיניות הישראלית, אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים".

כמו כן, ראוי לציין גם את סרטו מעורר המחלוקת "הספציאליסט" שהציג את הצורר אייכמן באור ידידותי – ואשר מר סיוון לא הכחיש כי השתמש במניפולציות קולנועיות להשגת מטרה זו. גם סרטו זה פגע ברגשות רבים.

'איש באמונתו יחיה' ומר סיוון רשאי להחזיק בכל דעה שיחפוץ, אך האם הוא צריך להיות הבחירה הראשונה של מדינת ישראל להפקת סרט בנושא ציוני? יותר משיש בכך אירוניה, הדבר מקומם ביותר –

לא ייתכן כי כספי מדינה ישולמו מבחירה למי שמצהיר עצמו כסולד ממנה בצורה כה בוטה ופוגענית. ועוד דווקא בהקשר הנוכחי של חגיגה לאומית. החסרים במאים מצוינים הראויים יותר למלאכה זו?

אנו קוראים לכם לשקול מחדש את בחירתכם. הצופה הישראלי זכאי וראוי לכך.

בכבוד רב,

פרופ' אלי פולק

יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת

הִסְחקְתנוּ יא שיח' גבי אשכנזי!

לרמטכ"ל ג'יש אישראילי שיח' גבי אשכנזי, אהלן וסאהלן,

קראנו עליך כתבה אוהדת של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" משלשום, שאתה עובד מבוקר עד לילה ומכין את ג'יש אישראילי למלחמה שיכולה לפרוֹס בכל רגע.

אבל אתה, יא שיח', מצחיק אותנו. וכי מה תעשה לנו שלא עשה לנו ההוא, שׁוּ אִיסְמוֹ, שֵׁיח' דן חלוּס, במטרה שלא נסליח להעיף טילים שלנו על כל הגליל עד חיפה ועד בתי הסיקוק עם הנחייה מדוייקת ותיקון פספוסים?

תכבוש אותנו? – אהלן וסאהלן, וֵלְקָאם, ייהרג חייל ישראלי על כל שאהיד חיזבאללה שלנו. אתה כבר יכול לחפש לך השתלמות בהארווארד איפה שיושב ההוא אִל מָסְכִּין, שיח' חלוּס. דווקא הוא דפק אותנו מאוד, אבל מה, עם שלך טִיבֵּשׁ גדול. עם שלך טַאוִיל וַהָאבִּיל פִי רָאסוֹ כָּלִיל. מאמין לנו ולא למפקדים שלו. ולא לראש ממשלה שלו. וככה בדיוק עם שלך יעשה גם לך. מה שלא תילחם נגדנו, אנחנו נגיד שניסחנו אותך. ואם אתם תכבשו שוב את כל דרום לבנון, אנחנו נְקַטַל מִנְכּוֹם וַאחד-וַאחד תְנֵין-תנין כּוּּל יום. נראה מה יעשו לך אימהות באדום!

ומה תפסיס לנו, יא שיח'? תפסיס את מה שכבר בּוֹסֵס לנו חלוּס? ואם תפסיס תשתית חשמל ומים – אהלן וסאהלן, יא שיח', אתה תעשה לנו גיבוש עִם כּוּל אִ-שָׁעַבּ אִל לוּבְּנַאן, לא רק השיעים שלנו. אתה תהרוג לנו ילדים? בטח תהרוג! תפאדל, מִבְּנֵי שאנחנו שוב בַּעָם נשׂים לך אותם על הקומה העליונה של מחסני הבְּססות שלנו כדי שתפסיס אותם בשביל יחסי-סיבור שלנו באירובָּה! לא ילדים בְּרָטִיִים שלנו, בְּעֵינִי! – אנחנו לא אהבלים כמו אתם! אנחנו נמצא ילדים מג'נונים ברחובות ונקשור אותם למיטות בשביל הפוטוגראפיה.

יַא שֵׁיח' גבי אשכנזי, דחילכּ, אל תשים לב לַבִּיטְבּוּטִים הנחמדים עליך בעיתונים שלכם. אתה חי על זמן שאול. רק נתחיל לְבּוסֵס אותך בַּטילים שלנו ובמטעני-הסד, ואתה עוד תקנא בחלוס ובווינוגרד. ומה שאנחנו לא נספיק לעשות לך, יעשו לך העם שלך והתקשורת שלך, שיאמינו לנו יותר מאשר לך. כמו שאמר סלאח א-דין אל איובי: "כך חולפת תהילת העולם!" – סיק טרנזיט גלוריה מונדי! – אֶה... חשבת אנחנו מטומטמים? לא יודעים אידיש? אפילו עזמי יודע.

אנחנו אין לנו שום תביעות טריטוריאליות מכם. אנחנו רוֹסים רק להרוג את כולכם ולשחרר את ירושלים. אתה הבנת את זה, יא שיח' אשכנזי? – קִישׁ מִיר אִין תּוּחֵעְס, כמו שאתם אומרים כשנפרדים. טֵיק אִיט אִיזִי חוואג'ה פִילְטִיזִי.

חסן נ.

מחמוד א.

התקבל ממש לפני סגירת הגיליון:

אורי הייטנר

עזמי בשארה, אבן בוחן לישראל

פרשת עזמי בשארה עוררה סערה ציבורית, תקשורתית ופוליטית בישראל. מאחר ופרטי הפרשה הביטחונית אינם מותרים לפרסום, התמקד הדיון בבשארה האיש ובאידיאולוגיה שהוא מייצג. מזה שנים רבות מאתגר עזמי בשארה את השיח הציבורי בישראל. הוא האידיאולוג של רעיון הפיכתה של ישראל למה שקרוי בשפה מכובסת ודמגוגית "מדינת כל אזרחיה". מדוע אני מגדיר את הרעיון – דמגוגי ומכובס? מאחר וישראל היא באמת ובתמים מדינת כל אזרחיה, וכדי שתהיה כזאת, אין צורך בכל שינוי. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובתור שכזאת, כמו כל מדינה דמוקרטית, היא שייכת לכל אזרחיה. לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, כל זכויות האזרח שמקנה מדינה דמוקרטית, כולל הזכות לבחור ולהיבחר והיכולת להשפיע. עובדה – עזמי בשארה עצמו היה מועמד לראשות הממשלה. כאשר מדברים בשארה ושכמותו על "הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה", כוונתם לביטול זהותה היהודית של המדינה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית – אין הכוונה להפוך אותה לדמוקרטית, שהרי היא כזאת, אלא להפוך אותה ללא יהודית.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו סיבת הקמתה וזו תכלית קיומה. זה היה יסוד החלטת האו"ם על הקמתה. זה בסיס מגילת העצמאות שלה. זו זהותה. מי שמציע להפוך אותה למדינה לא יהודית, מציע לבטל את קיומה, להרוס אותה. זו משמעות דרכו של עזמי בשארה, המכונה בלשון נקייה "מדינת כל אזרחיה" – חיסול מדינת ישראל, מזרח תיכון ללא מדינה יהודית, עולם שבו אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו.

לפיכך, הדיון הציבורי אודות בשארה ודרכו, הוא דיון על זכות קיומה של מדינת ישראל. העמדות המושמעות בו, הן עמדות הנוגעות לשאלה זו. ההתייחסות לעזמי בשארה, היא אבן בוחן להתייחסות לזכות קיומה של מדינת ישראל.

מאמר המערכת של "הארץ" עסק בשאלת עזמי בשארה, תחת הכותרת "מבחן בשארה" (15.4.07). המאמר קרא להתמודדות סובלנית עם בשארה, להגנה על זכויותיו כנציג ציבור, תקף את החשאיות סביב הפרשה ועוד. ובאשר למהות העניין נכתב: "הטענה כי הוא רוצה בהשמדת ישראל אין לה על מה להישען." זאת, אחרי שבמשפט שקדם לכך נאמר על בשארה ש"הוא תומך במוצהר בדה-ציוניזציה של מדינת ישראל ורוצה כי תיהפך למדינה דו-לאומית."

יותר משדברים אלה מעידים על בשארה, הם מעידים על "הארץ". על פי "הארץ", אין משמעות ביטול יהדותה של מדינת ישראל – השמדת המדינה. דברים אלה מעידים על תפיסת העיתון את המדינה. מהי מדינת ישראל, אם היא יכולה להישאר "מדינת ישראל" גם אם תפסיק להיות מדינה יהודית? מה משמעות המושג "מדינת ישראל", אם לא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל?

מגישת "הארץ" לעזמי בשארה, ניתן להסיק אודות גישת העיתון למדינת ישראל – מסגרת טכנית, שניתן לרוקן אותה מתוכנה, ממטרותיה, מצדקת קיומה ומתכלית הקמתה.

מה הפלא שזו גישת העיתון, אם במאמר שפרסם באותו שבוע, קרא המו"ל עמוס שוקן להחליף את המנון המדינה, "התקווה", לקראת יום העצמאות השישים, בהמנון עימו יוכלו להזדהות גם האזרחים הערביים? ההמנון הוא הביטוי לזהותה של המדינה. בהצעתו לבטל את המנון המדינה, הוא מציע לבטל את זהותה כמדינה יהודית. באותו מאמר הוא גם קרא לצרף לסיפור של יום העצמאות את הסיפור הערבי – סיפור ה"נכבה". אם המדינה צריכה לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך למדינה דו-לאומית, האתוס שלה צריך לכלול את הסיפור הרואה בעצם הקמתה וקיומה אסון – נכבה.

גם ירון לונדון התייחס לשאלת בשארה. במאמרו "נפתולי בשארה" ("ידיעות אחרונות" 13.4.07) הוא כתב שבשארה "מעודו לא השמיע משפט שיוכל להתפרש כאנטישמיות." העמדה כלפי בשארה היא אבן בוחן לגישה כלפי האנטישמיות. יותר משדברי לונדון מעידים על עמדתו בנושא עזמי בשארה, הם מעידים כיצד הוא תופס את האנטישמיות. לדידו של לונדון, גישה השוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, שהינה זכות טבעית המוקנית לכל עם, אינה אנטישמיות. בכך לונדון מקבל את ההפרדה המלאכותית בין אנטישמיות ואנטי-ציונות; בין אנטישמיות ואנטי-ישראליות. האנטישמיות אינה "פוליטיקלי קורקט" היום בחוגי האקדמיה והתקשורת ה"מתקדמים" בעולם המערבי. את האנטישמיות הקלאסית, השוללת את זכות קיומו של היהודי כפרט, החליפה האנטישמיות החדשה, השוללת את זכות קיומם של היהודים כקולקטיב. האנטי-ציונות היא המשכה של אותה האנטישמיות הישנה והרעה.

עזמי בשארה, שלֵב האידיאולוגיה שלו הוא שלילת זכות קיומה של מדינה ליהודים, הוא אנטישמי מובהק. אילו היה מדובר באדם בעל השקפת עולם קוסמופוליטית, המתנגד עקרונית לחלוקת האנושות ללאומים ומדינות, לא היה אפשר להאשימו באנטישמיות. אולם כאשר מדובר בלאומן ערבי קיצוני כעזמי בשארה, שלעולם לא יוותר על זכות ההגדרה העצמית של הלאום הערבי – אי אפשר שלא לראות בעמדתו, השוללת את זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי, אנטישמיות קיצונית.

איני יודע במה חשוד עזמי בשארה והאם הוא אשם באותן חשדות. אולם אני יודע שמדובר באחד הקיצונים שבאויבי ישראל. העובדה שאנטישמי מובהק כבשארה הוא חבר בבית הנבחרים של המדינה היהודית – היא אבסורדית. אך יותר משעובדה זו מטרידה אותי, אני מוטרד מכך שבתוך האליטה הישראלית היהודית יש תמיכה בגישתו. 

"חדשות בן עזר" אבל

על מות פרופ' יוסף בן-שלמה

מלומד יהודי, מורה ואיש המעלה

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,420 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 235 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

***

עמנואל בן-עזר

בשר ואש ותימרות עשן

וגם קצת ירקות בצד

א .  סקירה כללית על צלייה ועישון מזון.

מה ההבדל בין מנגל לברבקיו ?   אומרים שזה תלוי היכן עומדות רגלך.  אם אתה באור יהודה, למשל, זה מנגל.  אם תלך כקילומטר אחד צפונה ותגיע לסביון, זה כבר ברבקיו.   זה יפה בתור בדיחה.    האמת היא שיש חוסר ידע בנושא ואנסה כאן לעשות קצת סדר בעניינים.  צליית בשר ( וגם ירקות לסוגיהם ) מעל האש, זאת  כפי הנראה פעולה שימיה מאז גילה האדם את האש.  במקרה או בכוונה, פיסות בשר שנגעו בקצה המדורה היו הרבה יותר טעימות ומכאן התחילה כל התורה.

כיום אפשר להבחין בארבע שיטות לצלייה ובישול מעל אש מחוץ לבית.

1.     גריל פתוח. (אסכלה)

     זאת השיטה הפשוטה והמהירה ביותר שבעיקרה מבוססת על צליית בשר, או מאכלים  

     אחרים, ישירות מעל מקור חום גבוה. תהליך הצלייה מהיר יחסית והוא מתאים  

     לנתחים קטנים ובינוניים של בשר משובח כמו סטייקים, המבורגרים, כרעיים וחלקים

     של עוף, נתחים של פילה, נקניקיות או דגים.  המכשיר הנפוץ בארץ הוא

     "המנגל המצוי".

2.     צלייה מכוסה

דומה לגריל אבל עם מכסה שמחזיר חלק ניכר מחום הפחמים (או מקור חום אחר) דבר המאפשר שליטה על זרימת האוויר בכניסה וביציאה מהמיתקן ומכאן שליטה טובה יותר בחום. הצלייה המכוסה מקטינה את ההתיבשות של המזון הניצלה ומאפשרת צלייה של עוף שלם, דג שלם או נתח גדול של צלי.

3.     צליה סיבובית ( רוטיסרי )

בטורקיה זה נקרא "דוֹנֶר" ביוון זה "גִירוֹס". בשיטה זו מקור החום הוא לצד הבשר ולא מתחתיו. שיטה זאת מאפשרת צלייה שווה לכל חלקי הבשר כשבו בזמן הנוזלים הניגרים מהבשר הניצלה מכסים אותו ושומרים עליו שלא יתיבש. שיטה זו מתאימה לגושי בשר או עופות גדולים. אחת הדוגמאות הנפוצות באזורנו היא השוורמה.

 

 

4.     עישון חם

שיטה זו היא האיטית ביותר ומצריכה מיתקן מיוחד. המיתקן סגור, למעט פתחי אוויר, ובדרך כלל הצלייה והעישון נעשים בתוספת אדי מיים.  הבשר או המעושנים האחרים מתבשלים באיטיות מעל מקור חום נמוך, הבשר מונח על גבי סבכה מרוחקת יחסית ממקור החום וביניהם קערת המים שהיא המקור לאדים. את טעם העישון מקבלים על ידי הכנסת פיסות עץ למקור החום.  שיטה זו שומרת שהבשר לא יתיבש וישאר עסיסי למרות הזמן הארוך יחסית שהוא על האש.

לדעת רבים זו השיטה הקרובה ביותר לצורה והאופן שבו היו האינדיאנים צולים בשר מעל בור שקודם לכן שרפו בו גזעי עצים.  הכובשים הספרדים למדו מהם וקראו לסבכה אשר עליה הניחו את הבשר בָּרְבָּקוֹאַה.  כאשר שם זה אומץ על ידי המתישבים דוברי האנגלית הוא הפך לבָּרבֶּקיוּ.   לסיכום, ישנם הרבה פרושים נוספים למונח ברבקיו. אבל ברור שבכל מקרה, "בשר חרוך" זה לא.

      כמה מילים על טעם ובריאות.  קיימת דעה שבשר צלוי ומעושן על האש יכול לגרום    

      לגידולים סרטניים.  לא אנחנו ניפסוק בשאלות רפואיות. אולם, למיטב הבנתנו, הדעה

      מבוססת על הניסיון שהראה שכאשר שומן הבשר ניתך , מטפטף על גבי הגחלים

      הלוחשות ונידלק, עולה למעלה עשן סמיך הניתקל בבשר הניצלה ומכסה אותו

      בשכבה דקה של  עיטרן TAR .

      חומר זה נימצא גם בעשן הסיגריות ובהקשר לכך כבר נמצא הסיכון בקשר בין עשן

      וסרטן. אגב, העטרן המכסה את הבשר נותן לו טעם מריר ובהחלט לא טעים.

עד אשר יפסקו החוקרים והרופאים בשאלה זו, אנו נוכל להמשיך לצלות בשר ושאר ירקות עם שינוי קטן בתהליך.   בגריל ובצליה מכוסה מתקינים במרכז הגריל קערת מתכת כמו תבנית אלומיניום חד פעמית, שבה יוצקים מים , כאשר הפחמים הלוחשות נמצאות משני עברי הקערה. את הבשר הניצלה מניחים על סבכה מעל המים ואז אין טפטוף שומן על גחלים לוחשות. בצליה סיבובית כאשר הבשר נמצא ליד מקור החום ולא מעליו, הבעיה אינה קיימת.  כמובן שבמיתקן העישון קערת המים מובנית בתוך המיתקן , היא קולטת את המיצים והשומנים ומונעת את שריפתם. בתיאבון.

 

ב.                 מיפרט טכני של המיכשור                

1.     גריל פתוח – אסכלה

המכשיר בנוי, בדרך כלל, ממיכל מתכתי מלבני שטוח, שבו נמצא מקור החום. מעליו יש סבכת מתכת ("רשת הגריל") שעליה מניחים את " הניצלים".  מקור החום המקורי, ועדיין הטוב ביותר הוא גחלי פחם עץ לוחשות.  כיום ניתן להשיג פחם מצוין העשוי מגזעי עצי הדר.  (בימנו נוטעים פרדסים בנגב ואילו עצי ההדר שבמישור החוף הופכים לפחמי עץ לשמחת לבם של כרישי הנדל'ן וגם המנגליסטים נהנים באותה עת). פחם ההדרים מפיץ ריח נעים בעת הבערה ומשהו מזה גם דבק במזון הניצלה.

קיימים תחליפים בצורת קוביות פחם לחוצות, אולם הפחם הטבעי תמיד עדיף.

ישנם גרילים שמקור החום שלהם הוא גז בישול הבוער מתחת לשכבת חצץ וולקני, וגם כאלה שמקור החום הוא גוף חימום חשמלי.  במכשירים שמקור החום שלהם הוא "סינטטי" כך, במידת מה, כזה גם הטעם של המזון הניצלה.

המכשיר הפשוט והזול בנוי מקופסת פח שבה בוער הפחם ומעל לקופסה מניחים את הסבכה. במכשיר כזה קשה לשלוט על החום וקשה לכוון את המרחק שבין הסבכה לבין הגחלים.   מכשיר קצת יותר מתוחכם בנוי עם סלסלת רשת המכילה את הגחלים והיא מונחת בתוך הקופסה המתכתית. במכשיר כזה יש בדרך כלל בדופן הקופסה  חורים שפתיחתם ניתנת לכוון ואז מתאפשרת שליטה על זרימת האוויר ומכאן שליטה על החום.  מכשירים מאיכות טובה בנויים מיָצֶקֶת (ברזל יציקה), יש להם פתח תחתון לויסות זרימת האוויר, הפחמים מונחים על רשת תחתונה והסבכה העליונה עבה וכבדה ומחלקת היטב את החום. רצוי שהסבכה תהייה עשויה ממוטות בקוטר של  5 עד 8 מ'מ .

  במכשירים משוכללים יותר, ישנה גם אפשרות כוון של גובה הסבכה מעל לפחמים.  בציוד עוד יותר יקר, הסבכה מצופה בכרום-ניקל למניעת הדבקה ולניקוי קל. כעקרון, מכשיר לשימוש מחוץ לבית, בחיק הטבע, צריך להיות חזק, פשוט ניתן לשליטה וללא תחכום יקר ומיותר.  יש לנקות היטב את הסבכה לפני ואחרי השימוש. לפני האחסון כדאי לנגב את הצד העליון של הסבכה בנייר ספוּג בשמן צימחי.

מומלץ לרפד את פנים הקופסה המתכתית ברדיד אלומיניום. (לא לחסום את החורים לווסות האוויר) ריפוד כזה מאפשר איסוף קל של האפר בגמר השימוש ובנוסף, שומר על דפנות הקופסה מקורוזיה ומאריך את חיי המיתקן.

הדלקת הפחמים חייבת להעשות בעזרת נוזל מיוחד המיועד לכך. (או קוביות הדלקה הספוגות בחומר דומה).  ניתן להשיג בכל רשתות "עשה זאת בעצמך" .  אנא, אל תשתמשו בבנזין או נפט ! חומרים אלה מאד מסוכנים וגם משאירים ריח לוואי לא נעים שמצליח להדבק גם למזון הניצלה.

 מילת הקסם בהדלקת הפחם היא סבלנות !!  תנו לפחם שהוצת מספיק זמן להפוך לגחלים לוחשות.  אם הדלקת מנה של פחמים ונראה לך שהיא לא נדלקת, אסור בשום אופן לשפוך עליה נוזל מדליק !!  אי שם ישנו ניצוץ שעלול להצית את הכל ולפרוץ בלהבה גדולה ישר לבגדיך, פניך ושערך.  הדרך הנכונה היא להדליק בנפרד כמה גושי פחם ולהוסיפם בזהירות רק לאחר שהפכו לגחלים. תאור מכשיר עזר לפעולה זו, בפרק הבא.

 השאירו את הסבכה בצד ורק כאשר נוצרת שכבת אפר דקיקה על הגחלים  אפשר להניח את הסבכה במקומה.  המתינו עד שהיא תתחמם כהלכה ורק אז אפשר להתחיל בצליה.   את הסבכה החמה יש לשמן בעזרת שמן צימחי, גוש שומן מן החי (אפשר להשיג אצל הקצב) או בעזרת חצי בצל יבש. החיתוך צריך להיות בניצב לציר  הגידול – הציר המרכזי – של הבצל.   בניגוד להרגל של המנגליסט הישראלי להפוך כל הזמן את המזון הניצלה, מאד כדאי להשאיר את הניצלה על צד אחד בערך 2/3 מזמן הצליה ואז להפוך אותו לצד שני לשליש האחרון.  כמובן שזו הכוונה כללית ווריאציות על הנושא מקובלות בהתאם לתנאים ולסוג המזון אותו צולים.

יש להשתדל שלא תפרוץ להבה מתוך הגחלים כתוצאה מטפטוף שומנים. משיגים זאת ע"י קביעת קערת מתכת עם מים במרכז והגחלים משני הצדדים כפי שהוסבר בסקירה הכללית.  בכל מקרה של פריצת להבה יש לכבותה בעזרת ריסוס עדין של מים מבקבוק שבראשו מותקנת פיית התזה.  במשך הזמן אפשר לאתר בכל מיתקן אזורים חמים יותר ואזורים חמים פחות.  דבר זה מאפשר לעשות "החלפות" של הניצלים בין האזורים כך שכל הפריטים יהייו צלויים במידה שווה ומוכנים באותו זמן.

בתאבון !

2.  צלייה מכוסה

חלקו התחתון של המכשיר דומה לזה של הגריל הפתוח אלא שכאן נוסף המיכסה. גובה המיכסה צריך לאפשר הנחת עוף שלם על הסבכה ועדין יהייה מרווח בין הניצלה לבין תחתית המיכסה. בחלקו העליון של המיכסה יש חור או חורים הניתנים לכוון ובעזרתם שולטים על זרימת האוויר והחום.  כל האמור בסעיף הקודם לגבי טיפול במכשיר, הדלקת הפחמים והכנסת קערת מים, תקף גם כאן.

ההבדל העקרוני בין גריל פתוח לגריל מכוסה הוא שהחום העולה מהגחלים ועוטף את הפריט הניצלה, ניתקל במיכסה וחוזר מלמעלה למטה. תכונה זו מאפשרת צליה ארוכה בחום נמוך יחסית של גושים גדולים ללא ייבוש הניצלה.

גם כאן המיכשור הזול עשוי פח דק ואורך חייו קצר יחסית. מכשירים יקרים יותר עשויים מחומר בעובי מכובד, אפילו מיציקה, מכשיר כזה קולט את החום ומפזר אותו בצורה אחידה ושווה לפריטים הניצלים. מכשירים טובים מצוידים במד טמפרטורה הקבוע במכסה, דבר המאפשר בקרה תוך כדי ההפעלה.  שימו לב שמכשור אמריקאי או אנגלי יראה את הטמפרטורה במעלות "פרנהייט".  האירופאים בנויים בשיטה המטרית ומראים מעלות "צלזיוס"

נוסחאות היפוך:  5/9 * (32- פרנהייט)                          מפרנהייט לצלזיוס

                       המעלות בפרנהייט פחות 32 ואת התוצאה מכפילים ב 5  ומחלקים ב 9

 

                        32 + (1.8 * צלזיוס)                             מצלזיוס לפרנהייט

                        המעלות בצלזיוס כפול 1.8 ולתוצאה מוסיפים 32

 

מכיוון שזמן הצליה ארוך יחסית, קיימת הבעיה של הוספת גחלים תוך כדי הצליה. מאד רצוי שסלסלת הפחם תכיל כמות שתספיק לכל זמן הצליה ללא צורך בהוספת גחלים.  באותם מקרים שזמן הצליה ארוך יותר יש להכין בזמן הנכון תוספת של גחלים לוחשות מחוץ לאסכלה ולהוסיף אותן בזהירות ובזריזות בכדי לא לקרר את הניצלה.  יש להכין מראש שטח נקי, לא דליק להנחת הסבכה והניצלה בזמן טעינת תוספת הגחלים.

קיים אביזר הדלקה העשוי בצורת חרוט קטום (פתח תחתון עגול גדול יותר וקצה עליון פתוח, קצת יותר קטן.)  המכשיר עשוי מפח ברזל ומחורר בכדי לאפשר זרימת אוויר.  בשליש הגובה מלמטה למעלה ישנה רשת עליה מניחים את הפחמים המיועדים להדלקה ולחלק התחתון מתחת לרשת מכניסים עיתון קצת דחוס ומקומט.  את כל זה מניחים על שטח ישר, לא דליק, נקי, ורחוק מכל חומר מתלקח. מדליקים את העיתון והאש עולה ומדליקה את הפחמים.     נא להרחיק את הילדים !!

3.  צלייה סיבובית  (רוטיסרי)

המכשיר מאפשר צלייה תוך סיבוב של גוש הבשר (או גוש המורכב מפרוסות דחוסות יחד) מעל או ליד מקור החום.  במכשיר האנכי, גוש הבשר (או הפרוסות) ננעץ על גבי שיפוד מתכת מרובע שעוביו כאצבע, השיפוד זקוף אנכית ומתחבר לצלחת תחתית הניתנת לסיבוב.  במכשירים קטנים ופשוטים הסיבוב נעשה ידנית.  במכשירים היותר גדולים ויותר יקרים הסיבוב מבוצע ע"י מנוע חשמלי קטן.  מקור החום נמצא ליד הגוש הניצלה ויש אפשרות לכוון את קרבת הגוש למקור החום.  כמובן שהסיבוב גורם לכך שהחום בסופו של דבר מחמם את כל הגוש כאשר כל נקודה חשופה מקבלת מנת חום ומיד מתרחקת עד לסיבוב הבא.

היתרון הראשון הוא שהצליה עשויה באופן שווה מכל הצדדים. היתרון הנוסף הוא שמיצי הפריט הניצלה עוטפים את הניצלה, שומרים אותו מהתיבשות, אין טפטוף על מקור החום ולכן אין בעיה של להבות וכל הכרוך בהן.

החסרון העיקרי הוא שקשה ללכוד ערימת גחלים לוחשות בתוך נרתיק רשת ושהכל יעמוד זקוף לייד הבשר.  מסיבה זו רוב המכשירים האנכיים מופעלים בעזרת גז או גוף חימום חשמלי.  זה מקל על ההפעלה אבל חסר הריח המיוחד של מזון הניצלה על גחלים.

המכשיר האופקי בנוי כגריל פתוח שעליו מונח אופקית השיפוד עם הגוש הניצלה. היתרון של מכשיר כזה הוא שמקור החום יכול להיות פחמים, גז או חשמל.  החסרון הוא שהמיצים מטפטפים על הגחלים וההמשך כבר ידוע.

(ראיתי מיתקן כזה בפעולה במסעדה יוונית במלבורן,אוסטרליה. כמובן שזה נקרא "גירוס" כמו ביוונית ובגלל שפע בשר כבש ביבשת זו, טיב הבשר בנוסח שוורמה היה מעולה. אולם במקום טחינה, מגישים שם מין עיסה המבוססת על יוגורט. לא כל כך מוצלח.)

במכשירים משוכללים לצליה מכוסה יש גם תוספת של שיפוד אופקי המונע ע"י מנוע חשמלי קטן , דבר ההופך את המכשיר לדו-שימושי.

4. עישון חם

ממבט ראשון המיתקן נראה כמו טיל לפני שילוחו לחלל. המכשיר בנוי מגליל מתכתי בקוטר של כ 45 ס'מ ובגובה של כמטר אחד. המיתקן מוצב על רגליים (בדרך כלל שלוש רגליים כאשר שתיים מהן מסתיימות בגלגל) כך שהקרקעית של חלקו התחתון מורמת לפחות 50 ס'מ מהקרקע. המיתקן בנוי משלושה חלקים, עובי החומר בין 2-4 מ'מ. העבה כמובן עדיף.

החלק התחתון משמש כתא בערה. סלסלה מתכתית מסיבית שעומדת על ריצפת התא ומרוחקת ממנה , בעזרת רגליות בגובה של כ 3 ס'מ, מכילה את הפחמים. בין דפנות הסלסלה לבין קיר תא הבערה יש מרווח של כ-3 ס'מ מכל צד.  כניסת האוויר נעשית דרך פתח בקוטר של כ-10 ס'מ בקרקעית.  בקצה התחתון של הפתח יש מגוף המאפשר את וויסות  זרימת האוויר הנכנס וגם משמש לריקון האפר בגמר השימוש.

הסלסלה ניתנת להוצאה מהמיתקן, כך שאפשר לטעון את הפחמים לסלסלה לפני תחילת ההפעלה.

בזמן הדלקת הפחמים שני החלקים האחרים ממתינים בצד. לאחר שלהבות ההצתה שככו, אפשר להרכיב את החלק האמצעי על החלק התחתון. דבר זה יוצר ארובת אוויר ומקדם את ליבוי האש ללא צורך בנפנוף.

החלק האמצעי הוא גליל , בצידו הקדמי ישנן 2 דלתות. כ-10 ס'מ מעל הקצה התחתון של הגליל ישנה טבעת מתכת שבתוכה יושבת קערת המים. קוטר הקערה כ-33 ס'מ. מבנה כזה משאיר כ-6 ס'מ מרווח מכל צד בין הקערה לבין פנים הגליל. מרווח זה מאפשר את זרימת האוויר הלוהט והעשן סביב הקערה ולתוך החלל שמעליה. הדלת התחתונה מאפשרת הוספת מים לקערה בזמן הצלייה.

 עד כאן התאור הוא של המיתקן לעישון רטוב. אם לא מכניסים את קערת המים זה הופך להיות עישון יבש.  למעשה זה לא לגמרי יבש כי גם באוויר המזין את הבערה יש לחות מסוימת.

בגובה של כ-25 ס'מ מעל קצהו התחתון של החלק האמצעי נמצאת הסבכה עליה מניחים את הפריטים לצלייה ועישון.  הדלת העליונה מאפשרת הכנסה, הוצאה היפוך ושליטה על הניצלים ללא צורך בהורדת החלק העליון. למותר לציין ששתי הדלתות צריכות להיות סגורות למעט הזמן שבו מוסיפים מיים לקערה, מוסיפים פחמים לסלסלה ומכניסים או מוציאים את הניצלים. רצוי להמנע מפתיחת דלת ל"הצצה" כי כל פתיחה גוזלת חום ומאריכה את זמן הצלייה.

החלק העליון מתלבש על החלק האמצעי והוא למעשה גליל קצר שמעליו מכסה קמור. בחלק העליון 2 פתחי אוויר הניתנים לכוון.

 בעזרת הפתח התחתון שבקרקעית ושני הפתחים בחלק העליון אפשר לשלוט די טוב על הטמפרטורה של המיתקן. בגמר הצליה והעישון סוגרים את כל הפתחים ובהדרגה האש דועכת וכבה. פעולה זו מביאה לחסכון בשימוש בפחמים וכמובן כל מי שיש לו נסיון בשימוש  בפחמים  יודע שפחמים שדלקו וכיבו אותם בחנק, נדלקים שוב בקלות בשימוש הבא.

תוספת העשן בזמן הצלייה מתקבלת משריפה איטית, ללא להבה, של גזרי או שבבי עץ. להלן כמה עצות מעשייות:

 - לא להשתמש בעץ המכיל שרף, אורן למשל.

 - לא להשתמש בפסולת נגריה כי אין שליטה על סוג העץ וישנו גם סיכון שגזרי עץ     מצופים פורמיקה או חומר דומה יכנסו לבערה. 

 - אסור להשתמש בעצים או ענפים ירוקים. העץ חייב להיות מיובש לפחות כמה חודשים.

 - כשעתיים לפני השימוש משרים את גזרי העץ בקערת מים.

 - אם מעוניינים בעישון קל בלבד, משתמשים בכמות קטנה של גזרי עץ.

 - להאטת הבערה והקטנת כמות העשן, מגלגלים כל כפיס ברדיד אלומיניום

הקצוות נשארים פתוחים.

 - בצלייה מהירה, כמו בגריל פתוח, מומלץ להשתמש בשבבי עץ.

 - בצלייה מכוסה או במעשנת, רצוי להשתמש בגזרי עץ עטופים שזמן שריפתם ארוך.

             סוגי עץ שונים והתאמתם לניצלים

עצי פרי כמו תפוחי עץ, אגסים, אפרסקים, שזיפים ודובדבנים – מתאימים במיוחד לבשר עגל, בשר לבן, הודו, תרנגולות, אווזים וברווזים, פרות ים (לא מתאים למרבית הדגים).

 

היקורי , מייפל, עצים הגדלים באר"הב, ניתן להשיגם בארץ. – מתאים לבשר לבן, במיוחד ל"הֶם". מתאים גם לבקר ועוף, טעמו חזק במיוחד.

 

  מסקיט  עץ הגדל באר"הב , ניתן להשיג בארץ.- MESQUITE

מתאים לברווז, כבש, נתחים עבים של בקר, סטייקים של דג.

 

אלון, כמעט אין להשיג בארץ.-  מתאים לבקר בגוש גדול וגם לעופות בר.

בארה"ב ניתן להשיג שבבי עץ אלון שהופקו מחביות ישנות של וויסקי. מצוין לצלעות.

 

קליפות אגוזים , אגוזי מלך, אגוזי פקאן. – מתאים לעוף, כבש ולמרבית סוגי הירקות.

 

זמורות גפן, - מתאים לרוב סוגי הבשר למעט כבש.

 

אצות ים מיובשות, - מתאים לדגים וכל פרות הים.

 

צמחי תבלין כמו רוזמרין, טרגון, בזיל, - מתאימים לעוף ודגים.

 

                              ******

 

אפשר גם להוסיף צמחי תבלין לקערת המים. בצורה זו ניתן להשתמש בעלי דפנה ובקינמון.

מודגש שבחירת סוג העץ וסוגי התבלינים זה עניין של טעם. כדאי לערוך ניסויים.

באוסטרליה מוסיפים לקערת המים גם פחית בירה.  בכל מקרה מומלץ לרפד את קערת המים בתבנית אפיה חד פעמית מרדיד אלומיניום. דבר זה מבטיח שהתערובת של המים ומיצי הבשר, כולל התבלינים, שרתחו כמה שעות בקערה יהייו נקיים. אחרי דעוך האש והתקררות המיתקן אפשר לאסוף את הנוזלים מהקערה לצנצנת.  לאחר שהנוזל מגיע לטמפרטורת החדר מכניסים את הצנצנת למקרר לכמה שעות. השומנים שצפים על פני המים נקרשים ואפשר להסירם בעזרת כף או מרית קטנה ולהפנותם לפח הזבל. מה שמעניין אותנו זה המיץ הנקי של הבשר. אפשר לשמור את המיץ במקרר כמה ימים ואפשר גם להקפיא את המיץ.

תוספת מנוזל זה תתן טעם נהדר של עישון לכל תבשיל בשרי כגון גולש, מרק גולש, חמין,

צלי בשר וכדומה.  לא כדאי להפריז בכמות התיבול.

ניתן להשיג מיתקני עישון מתוצרת הארץ. מיתקנים אלה בנויים בדרך כלל משני תאים מלבניים, אחד מעל השני כאשר ביניהם מותקנת ארובה.  התא העליון משמש לעישון והתא התחתון הוא תא הבערה.  יש נטייה להשתמש בעץ כחומר בערה. החסרון העיקרי הוא שלא מומלץ להתחיל בעישון כל זמן שיש להבות והעץ כולו עדיין לא הפך לגחלים. צריך גם להזהר ולא להתפתות להשתמש בעץ מהסוג שמכיל שרף או בעץ שמקורו אינו ידוע. השפים האמריקאים טוענים שבמיתקן עישון בשר יש להשתמש רק בפחם עץ משובח. לדעתם גם קוביות פחם לחוצות (בריקטס) אינן מתאימות לעישון.

אישית אני מעדיף פחם הדרים. הגחלים מפיקות חום אחיד ולהרבה זמן. גם תוספת הריח הטוב שדבק בבשר שווה משהו.

מותר ללקק את האצבעות !!