חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 238
תל אביב, יום חמישי, ח' באייר תשס"ז, 26 באפריל 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר-אַהֲבָה לְבַת הַ-59.
שמאי גולן: החי על המת-החי.
אהוד בן עזר: על השיבושים שמלווים את זכר השואה.
ד"ר גיא בכור: "ניצחון אלוהי" – מהם תכסיסי העורמה, אותם פיתחו המנהיגים השיעים במשך השנים? // חמדה אביב: ספל תה חסר (שיר).
אהוד בן עזר: האם פרופ' יוסף בן-שלמה החמיץ את ייעודו?
פיתוח מיקרונזי מדהים במכון הביולוגי בצפת. אפשרות של חיים כפילים לכל פוליטיקאי ישראלי מראשיתו, אחד לשחיתויות ולמשפטים, ואחד צח וטהור לתפקידים ציבוריים, מאת סופרנו בצפון הארץ יוסף גידם הגלילי.
משה גרנות: רגב אדמה כמשל, על ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם סופרים".
רות ירדני כץ: סעודה ב-130 שקל לאדם לפני התשר ב"קולוני" ירושלים.
יהודה גור-אריה: סופרים נידחים אינם מדליקין משואות
גם שתיית מיץ תפוזים טרי היא עניין רציני, מאת פרופ' אודי רַאבּ.
יוסי אבישר: מנפלאות פתח-תקווה כיום. // רון גרא: את ואני (שיר).
מטילדה גרשוני: מכבי האש של פתח תקווה עולים באש.
האם "הארץ" הוא עיתון שכותבים בו "אנוסים" מהיותו קול אדוניו?
ישראל הר: הפינה של ההוא מחלם.
הבהרות חשובות מטעם מערכת "חדשות בן עזר".
יואל נץ: כאשר נמתח המיתר יתר על המידה.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ושבעה, ...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל זיאמה פולונסקי.
מנפלאות "המושבה שלי" בעיני אוהד מושבע מברית ערֵי הסופרים בגדאד ופתח-תקווה, יעקב זמיר. // יוסף דוריאל: רק לא להיכנס לעזה!
יוסי גמזו
שִיר-אַהֲבָה לְבַת הַ-59
"למה אתם, המשוררים והפּזמונאים, כּותבים תמיד רק שירי-אהבה לצעירות?
מה יש, אנחנוּ, בּנות החמישים פּלוּס (ממש כּמו המדינה הזאת, בּדיוּק לפני
יומיים) כּבר לא שווֹת איזה פּזמון או סרנאדה?"
(מתוך מכתבי קוראות נִזעמות – וּבצדק)
הִיא כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ רַכָּה וּצְעִירָה פֹּה
וְתָוֵי יָפְיָהּ הַקְּלָאסִי כְּבָר בְּשֵלִים,
אַךְ עֻבְדָּה: עִם כָּל הַטּוֹב וְכָל הָרָע פֹּה
הִיא אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת בִּשְבִילִי.
הִיא כְּבָר לֹא קְטַנָּה כָּזֹאת שֶגּוּף חַלָּש לָהּ
וְשֶכָּל צִיּוּץ שֶלָּהּ זֶה קַרְנָבָל
וּכְבָר לֹא עַל כָּל פָדִיחָה וְכָל פַאשְלָה
יֵש סִבָּה טוֹבָה לִסְלוֹחַ לָהּ, אֲבָל – – –
הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ
אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,
כִּי כְּשֶהִיא רַק מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,
תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל
וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,
אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,
כָּךְ שֶגַּם אִם אַתְּ קרוֹבָה כְּבָר לַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,
אַתּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...
עוֹד מֵאָז שֶהִיא הָיְתָה מַמָּש תִּינוֹקֶת
הִיא מָשְכָה אֵלֶיהָ אֵש מִכָּל כִּווּן
אַךְ אוֹיְבֶיהָ, גַם בִּקְרָב אוֹ בְּמַחְלֹקֶת,
לֹא זָכוּ לִרְאוֹת בָּהּ מַה שֶּכְּבָר קִווּ.
כִּי מִתַּחַת לַשֵֹּעָר שֶכָּאן גּוֹלֵש לָהּ
עַל עָרְפָּהּ הַסֶּקְסַפִּילִי וְהַצַּח
יֵש קְשִי-עֹרֶף שֶאַף פַּעַם לֹא בִּיֵּש לָהּ
אֶת הַפִירְמָה הַיְּשָנָה, וּמִשּוּם כָּךְ – – –
הִיא עֲדַיִן הָאַחַת וִיחִידָה בֵּין שְכֵנוֹתֶיהָ
שֶכָּל שֶמֶץ הַשְוָאָה עִמָּן מַמְרִיץ בִּי וְנוֹטֵעַ
אוֹתוֹ זִיק שֶל אוֹפְּטִימִיזְם שֶלַּמְרוֹת שֶפֹּה וָשָם
הִיא לֹא פַּעַם מְלַכְלֶכֶת וְאֵינָה פְּטוּרַת אָשָם
עַד שֶדַּוְקָא כָּל אוֹתָם שֶאוֹהֲבִים אוֹתָהּ, רֵעִי,
חַיָּבִים בְּלִי שוּם פְּרוֹטֶקְצְיוֹת לְהַצִּיג מוּלָהּ רְאִי –
יֵש לִי שֶפַע שֶל סִבּוֹת לִגְרֹס שֶאִם הִיא תִתָּבַע
לְקַרְצֵף כַּמָּה כְּתָמִים וּלְהַרְאוֹת אֶת מֵיטָבָהּ
(אֵיךְ אוֹמְרִים הָיוּ בַּיִּידִיש הַטּוֹבָה וְהַיְּשָנָה:
עוֹד אֶפְשָר, אַחֲרֵי בְּלאָטֶע, שֶתְּהֵא לָהּ כָּאן עֶדְנָה)...
כֵּן, תָּמִיד, גַּם בַּזְּמַנִּים הֲכִי גְרוּעִים פֹּה
כְּשֶלְּגַמְרֵי לֹא הָיָה כָּאן אַי-אַי-אַי
הִיא יָדְעָה שֶכָּל חַיַּי שֶלִּי תְלוּיִים פֹּה
בְּחַיֶּיהָ שֶהֵם כָּל תִּקְוַת חַיַּי.
וְלָכֵן, לַמְרוֹת שֶיֵּש לֹא פַּעַם כַּאסַאח
בֵּין הַפָאם-פָאטָאל הַזֹּאתִי וּבֵינִי,
שוּם תּוֹחֶלֶת מִן הַלֵּב שֶלִּי לֹא פָּסָה
שֶלַּקֶּשֶר שֶבֵּינֵינוּ אֵין שֵנִי.
הִיא עֲדַיִן, חֵרֶף כָּל מִגְרָעוֹתֶיהָ הַשּוֹנוֹת,
הַיִּתְרוֹן הֲכִי גָדוֹל שֶלִּי כִּכְלוֹת אַלְפַּיִם שְנוֹת
וְלַמְרוֹת שֶלֹּא תָמִיד הִיא אֶת דְּרָכֶיהָ כָּאן הֵיטִיבָה
כְּלָל לֹא בָּא לִי לְהַחְלִיף אוֹתָה בְּשוּם אַלְטֶרְנָטִיבָה
כִּי כְּשֶהִיא, לַמְרוֹת בְּכִירֶיהָ, נֶחְקְרֵי הָעַרְכָּאוֹת,
מְסִירָה בְּמִין סְטְרִיפְּטִיז מֻפְלָא אָבָק וּמֵרְכָאוֹת
מן הַתֹּאַר צִיּוֹנוּת וּמַפְשִילָה שַרְווּל אוֹ שְנַיִם
וְעוֹשָֹה דְבָרִים יָפִים שֶמּוֹצִיאִים אֶת הָעֵינַיִם
לְאִגּוּד הַצִּינִיקָנִים הָאוֹהֵב אֶת פִּיו לִפְעֹר
בַּסִּסְמָה "הָאַחֲרוֹן, שֶיְּכַבֶּה פֹּה אֶת הָאוֹר" –
מִתְחַשֵּק לִי לְהַזְכִּיר לָהֶם שֶכִּבּוּי-אוֹר הוּא צַ'אנְס
גַּם לְמַשֶּהוּ אַחֵר, שֶהוּא שִֹיאוֹ שֶל כָּל רוֹמַאנְס...
שמאי גולן
החי על המת-החי
ברצוני לצרף את קולי, למחאה הציבורית שקמה בעקבות הגילויים באמצעי התקשורת על הזנחתם של ניצולי השואה הנזקקים לסיוע.
הריני מודה ומתוודה, אעפ"י שנושא השואה הוא מוטיב מרכזי בכתיבתי הספרותית, מעולם לא נתתי את דעתי לכך שלמעלה משמונים אלף איש, כלומר מן הניצולים החיים עדיין, זקוקים בדחיפות לסיוע .
בושה עד אין-קץ צריכה לכסות את פנינו על כך, שמי שצריך ויכול לדאוג לניצולים הנזקקים, מי שקיבל את כספי השילומים והפיצויים מגרמניה, לא דאג לכך, ואנו, כל העם בישראל, שתקנו.
אני מאשים את ממשלת ישראל הנוכחית והממשלות שקדמו לה , מאז החתימה על הסכמי השילומים עם גרמניה, וכספי השילומים התחילו זרום ל"כיסי" הממשלות.
אני מאשים את השרים הממונים על רווחת האוכלוסייה: ראשי הממשלה, שרי האוצר ושרי הרווחה, שלא העמידו נושא זה כאחד המרכזיים על "סדר היום" שלהם – סיוע לשרידי השואה. הלא מדינת ישראל התייצבה בפני גרמניה ובפני העולם כולו, ובצדק, והכריזה שהיא-היא המייצגת עתה את קורבנות השואה ואת ניצולי השואה, היא "הפה" של ששת המליונים שנרצחו, כפי שהתבטא גדעון האוזנר היועץ המשפטי לממשלה והתובע הראשי במשפט אייכמן. והנה, פתאום "שכחו" שעדיין חלק מ"פיות" אלה חיים, וזקוקים בדחיפות לסיוע, ואפשר לסייע להם, מתוך אותם כספים שמדינת ישראל קיבלה.
אני מאשים, בעקבות הכתבה המזעזעת "מוסר השילומים" של העתונאים אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז, את המתחמקים מאחריות ומהדאגה לניצולים – את ראשי המוסדות ה"מכובדים" כמו הקרן הקיימת לישראל המחזיקה ברכוש של ניספים בשואה, האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל, ועדת התביעות, הבנקים הגדולים, ואחרים – כל אלה המחזיקים ברכושם של הנרצחים ולא התארגנו לסייע ל"מתים-החיים" האלה ש"העזו" לשרוד. אליכם פנה הנביא ישעיה בתוכחה: "גזלת העני בבתיכם"! אחיכם נרצחו ואתם נהנים מירושתם! עליכם לחלקו מייד לשרידי השואה הנזקקים! הלא ידוע שלא כל הניצולים זכו לפיצויים אישיים מגרמניה.
רוצה הייתי שגם דבריי אלה יעוררו אתכם, כדי שתקומו מרבצכם המרופד במשרות "שמנות" המניבות משכורות גבוהות והטבות מרובות, ותלכו ותראו במו-עיניכם, כדברי המשורר ח. נ. ביאליק, "ובעיניך תראה ובידך תמשש," ותבואו אל המקומות בהם עדיין נמצאים שרידי-השואה הנזקקים, ותיווכחו לדעת איך "חיים" ו"מתקיימים" וגוססים שרידים אלה.
הממשלה חייבת לקבל על עצמה לארגן ולכוון פעילות זו, ולפרסם מייד תוכנית לתיקון העוול הנוראי הזה. כי אתם-אתם, ואולי גם כולנו, חיים על חשבון המתים ועל חשבון המתים-החיים האלה. הלא אותם כספי השילומים מגרמניה ביססו במידה רבה את חוסנה הביטחוני וכלכלתה של ישראל בשנים הראשונות לקיומה, ואף ביססו באופן אישי את כיסאותיהם ומעמדם של רבים-רבים, על כן מחובתכם היה להפריש סכומי כסף למתים-החיים האלה, לשרידים החולים והנכים, שבכל מדינה מערבית אחרת מפרנסים אותם בכבוד.
האם לא די שאותם נזקקים סבלו מידי הגרמנים הנאצים ועוזריהם, וכפליטים בנדודיהם בארצות אחרות, בהותירם בדרכם קברי יקיריהם, לא די שהם בעצמם ניצלו ממש בנס, והנה בתום המלחמה הם הגיעו לישראל וקיוו שאותה מדינה, שקמה במידה רבה על קבריהם, כפי שאפילו אנדריי גרומיקו הנציג הסובייטי באו"ם (ולימים שר החוץ), אמר בשנת 1947 בעצרת האומות המאוחדות:
"העובדה שאף מדינה מערב-אירופית אחת לא היתה מסוגלת לערוב להגנת הזכויות האלמנטריות של העם היהודי או לפצותו על האלימות שסבל מידי התליינים הפאשיסטים מסבירה את שאיפת היהודים ליצירת מדינה משלהם. אי-אפשר להצדיק שלילת זכות זו מן העם היהודי, ובייחוד אם מביאים בחשבון את הניסיונות שעברו על העם הזה במלחמת העולם השניה". ("השואה – פרקי עדות וספרות", עמ' 62 , העורך שמאי גולן).
ואכן, ברית-המועצות הצביעה בעד הקמת מדינת ישראל, ומדינות הגוש הקומוניסטי הלכו בעקבותיה.
מובן מאליו שהגורמים העיקריים להכנת התשתית, שבלעדיה אי-אפשר היה להקים את מדינת ישראל היו אלפיים שנות הכיסופים לציון, המושבות הראשונות בארץ, חלוצי ההתיישבות העובדת הכוללת כמובן את הקיבוצים, הקמתו של הישוב העירוני הפורח – כל אלה הכינו את התשתית, ושירטטו בגופם את גבולות המדינה. אך צריך לזכור שדווקא בגלל השואה נוצרה הקונסטלציה הפוליטית העולמית המתאימה, בה חברו מזרח ומערב להצביע באו"ם בעד הקמתה של המדינה היהודית.
לו הייתי צעיר יותר הייתי מנסה לארגן את שרידי השואה המנוצלים, כפי שסייעתי לשובתי הרעב העולים מרוסיה, ליד הכותל המערבי, בימי "משפטי לנינגרד" בברית המועצות (קיץ 1970). הייתי אוסף את כל שמונים אלף הקשישים הנזקקים ניצולי השואה ומביא אותם בפני משרדי הממשלה ובפני המוסדות שצריכים היו לסייע להם. ואותם שרידים קשישים, נכים וחסרי-אונים, היו מישירים את מבטיהם היוקדים אל חלונות משרדיכם המוארים, חושפים בפניכם את זרועותיהם הרזות והמגוידות, ומאה ושישים אלף אצבעות מאוגרפות היו זועקות: גורו לכם שם בחלונות הגבוהים! מאה ושישים אלף ידיים קפוצות-אגרופים ועיניים מלאות זעם אין-אונים: גורו לכם אתם היושבים על כספנו שלא החזרתם לנו, רק מפני ש"שכחו" לחוקק את החוקים המתאימים, אבל אנחנו באים אליכם בתביעה מכוח הצדק האנושי, והיכן הרחמנות היהודית המפורסמת!
וכך יעמדו שם מולכם, מול לשכותיכם, מול כותלי הכנסת האטומים לסבל אחיהם, מול המוסדות הלאומיים של הקרן הקיימת בירושלים, מול חברי ועדת התביעות. הם יעמדו שם עד שכיסאותיכם בלשכות יתחילו לרעוד ולהתמוטט תחתיכם מפני העוול הנורא.
מאה ושישים אלף אגרופים מגוידים, קפוצים, נכונים לצאת למאבקם האחרון, המאבק למות בכבוד כאן על אדמת ארצם.
שמאי גולן
סופר, וניצול השואה (שלא ביקש ואינו מבקש פיצויים).
אהוד בן עזר
על השיבושים שמלווים את זכר השואה
בעקבות שידורי יום השואה ברצוננו לתקן שיבוש נפוץ שקנה לו שביתה בציבוריות ובתקשורת הישראלית.
אין זה נכון שרק בעקבות משפט אייכמן התעוררו היהודים ששרדו בשואה ועלו ארצה – לספר לנו על קורותיהם בתקופתה, וגם שקר הוא שרק בעקבות משפט אייכמן אנחנו, אנשי ובני היישוב העברי בארץ ישראל, התוודענו לראשונה לאסון של השמדת יהודי אירופה והתחלנו לדבר עליו.
אנחנו, השש מאות וחמישים אלף שהיו כאן ב-1948, רבים מאיתנו כבר ניצולי שואה, מבין העולים והמעפילים ארצה – חיינו וידענו את מלחמת העולם השנייה ואת אסונם של יהודי אירופה עוד לפני משפט אייכמן כמו גם אחריו, וזאת, אצל מי שלא היה שם – מסיפורים בעל-פה וגורל המשפחות שלנו כמו גם מקריאת ספרים ועיתונים וראיית סרטים ויומני סרטים. שקר הוא שלא ידענו ושהיינו זקוקים למשפט אייכמן כדי לדעת. מה כל עניין ההעפלה, למשל, מאיפה הם באו? מהמאדים?
אני זוכר, בחלומות ובסיוטים שלי (וודאי היו כמוני עוד אנשים בני-דורי, ילידי הארץ משנות ה-30 של המאה הקודמת) – הופיעו קציני אס.אס העומדים להרוג אותנו ולא, למשל, ערבים או אנגלים. וזאת כאשר במשפחתי, משני הצדדים, לא ניספו קרובי-משפחה קרובים כגון הורים, דודים וסבים, אלא רק קרובים רחוקים מאוד שכמעט כבר לא ידענו עליהם עוד לפני המלחמה.
זאת ועוד, כבר בזמן המשפט של אייכמן, וגם לאחריו, נשמעו טענות כי המשפט הוא גימוד הטרגדיה של השמדת שישה מיליוני היהודים לכדי הרשעתו של אדם אחד, שאמנם עסק בהשמדה והגיע לו עונש המוות, אבל לא הוא רצח שישה מיליון ולא בהריגתו נסגר החשבון. זו היתה גם עמדתו של פרופ' גרשם שלום. עסקו בהשמדה אלפי גרמנים אחרים, ואוקראינים, וסלובקים, והונגרים, עשרות אלפי אנשים שהיו אחראים, במי במו-ידיו ומי במחדל, להשמדת יהודי אירופה. הפוזה הטראגית של התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, שאמר שהוא מדבר בשם שישה מיליון קטגורים שאינם יכולים לדבר – היתה נכונה אילו מדובר היה בשעתו במשפטי נירנברג, אך לא מול האיש בתא הזכוכית, שבשום אופן לא היה אפשר להאשימו ברצח כל השישה מיליון אלא רק ברצח אותו חלק מהם שהיה באחריותו, ועל כך כמובן הגיעה לו תלייה.
לחזור על הטיפשות שאייכמן אשם בשואה ובא על עונשו ובכך כאילו נעשה צדק היסטורי ונסגר איזה חשבון – זה כמו להאשים את הפולנים (כבוד האנטישמיות שלהם במקומו מונח) בהשמדת יהודי אירופה במחנות ההשמדה שניבנו בשטחיהם כאשר היו כבושים על ידי הנאצים.
משתפי הפעולה עם הנאצים רוצחי היהודים, גם במחנות ההשמדה על אדמת פולין – היו דווקא לא פולנים (שמהם-עצמם נהרגו רבבות) אלא בני עמים אחרים דוגמת האוקראינים. לכן את טיולי ה"שואה ביזנס" היה צריך להתחיל בגרמניה, ולא בפולין. הסבל של עמנו היה נורא, אבל אני גם לא מאחל לשום עם את הסבל של הפולנים במלחמת העולם השנייה, קודם מצד הגרמנים, אחר כך בגלל הרוסים, שהניחו לגרמנים לחסל את המרד הפולני של וארשה בטרם נכנסו הם עצמם לעיר וגם השתלטו על פולין כולה. לא במקרה לא הוקם בפולניה שום שלטון משתף-פעולה עם הנאצים, כמו שהוקם בצרפת, בנורבגיה או בהונגריה. למיטב ידיעתי שום פולנים לא נלחמו לצד הצבא הגרמני. פולניה גם לא היתה קיימת כמדינה תחת הנאצים, בדומה לצרפת או להונגריה – אלא כאיזור כבוּש תחת שלטון גרמני.
עם על הכבוד למשפט אייכמן, מניסיוני אני סבור כי ביקור יסודי בן יום אחד במוזיאון השואה בוואשינגטון מלמד עליה, ועל עליית הנאציזם – יותר מכל תולדותיו של אותו משפט ירושלמי, שמשום מה נתקבע כציון-דרך מעוות לשינוי היחס לשואה שחל כביכול בקרב הישראלים במהלכו ולאחריו.
הייתי אפילו מסתכן ואומר שסוג מסויים של מיסחור השואה, כמו בנושא של טיולי הנוער למחנות-המוות פולין, גורם לתגובות לא טובות.
אמנם, לגבי מי שהיו צעירים מאוד בימי משפט אייכמן, היה בכך מפגש מזעזע עם עולם שעד אז אולי שמעו עליו רק במעומעם, אבל שנים רבות חלפו, ואין למשפט כיום שום רבותא על כל דרך אחרת של הבאת אסון ההשמדה של יהודי אירופה בפני הדורות הצעירים בישראל.
ד"ר גיא בכור
"ניצחון אלוהי" – מהם תכסיסי העורמה, אותם פיתחו המנהיגים השיעים במשך השנים? איך השתמש בהם כנגדנו חסן נסראללה במלחמה האחרונה, ובהצלחה מרובה?
יכול להיות שאנו עומדים מול תרבות שיעית, זרה לנו לחלוטין, בלבנון ובאיראן, אשר עושה בנו שימוש ציני ככל העולה על רוחה, וגורמת לנו נזק אדיר?
במשך אלף השנים האחרונות היו השיעים עדה קטנה ונרדפת על ידי רוב סוני שולט ומדכא. כתוצאה מכך נאלצו המנהיגים השיעים לפתח כמה תכסיסי עורמה סודיים, אשר מלומדי הפיקה (המשפט הדתי) השיעי פיתחו וקבעו להם את הכללים. כללים אלה הופעלו היטב בידי האייתאללה חומייני, והביאו לנפילת השאה; הופעלו בהצלחה בידי חסן נסראללה כנגדנו; וכרגע כנגד ישראל והעולם המערבי בעניין הגרעין האיראני. הכללים הללו נלמדים בקורסי מוטיבציה של חיזבאללה, וגם בישראל הגיע הזמן להכיר אותם. אנו היינו קוראים לכך לוחמה פסיכולוגית, אך זה הרבה יותר מכך.
הנה, לדוגמה ארבעה מן הכללים הידועים והשימושיים יותר אצל השיעים:
ח'ודה
טקטיקת הח'ודה היא להביא את האויב שישפוט את מצבו באופן בלתי מציאותי. האייתאללה חומייני הודה בשנת 1984 כי השתמש כמה וכמה פעמים בח'ודה, "כדי להפיל בפח את אויבי האסלאם." השימוש שלו בחו'דה היה פשוט אך יעיל: מראשית הדרך כנגד השאה הוא הכריז על ניצחון, או נתן תחושה שהניצחון הוא עניין של זמן בלבד. כך רכש עוד ועוד תומכים, ושבר את אנשי השאה. לא יאומן, אך בסופו של דבר אחד הצבאות החזקים בעולם, צבא השאה, נפל שדוד לרגליו.
מי שעשה לאחרונה שימוש יעיל בח'ודה היה מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. בנאומיו המרובים בזמן המלחמה הוא ניסה, והצליח, לשבור את רוח חלק מן הישראלים. הוא נתן תחושה שחיזבאללה הוא הצבא האדיר במזרח התיכון ואילו תל אביב, חיפה וצה"ל על סף שבירה ("מה שאחרי חיפה"). חלק משמעותי מן הישראלים קנה לצערנו את התכסיס עתיק היומין. רוב הישראלים סבורים כיום שהפסדנו במלחמה, תחושה שתכסיס הח'ודה העצים. מיד לאחר סיום הקרבות מיהר נסראללה להכריז כמובן על "ניצחון אלוהי", ובכך ביקש לשרטט את תוצאות המערכה.
מי שמשתמש כיום בח'ודה הוא נשיא איראן אחמדינג'אד, אשר יום-יום חוזר על הטיעון שישראל היא בת חלוף והיא תיעלם, טיעון שמטרתו להחליש את ישראל, לגרום לתושביה לברוח, לייאשם, ולהפוך את התיזה שאין ישראל לגיטימית עוד בשיח העולמי. זו ח'ודה מובהקת, והיא אפילו מצליחה.
תנפיה
כאן הטקטיקה היא ליטול את העוקץ של היריב או האויב. במלחמה האחרונה הכוונה היתה להסית את האוכלוסייה בישראל כנגד המנהיגות שלה, ובכך להפוך את היתרון הדמוקרטי לחיסרון. את העוצמה הישראלית, לבלבול ולרפיון. גם תכסיס זה הצליח מעל למשוער. אתן כאן דוגמה לתנפיה עליה המליץ האייתאללה חומייני בעצמו.
בזמן המהומות נגד השאה הוא המליץ לשים בראש המפגינים ילדים, דווקא ילדים, שכן, קבע, ילד שמת מאש שומרי השאה ידגיש את "האופי הציוני של השאה," כלומר את שטניותו, ובכך גם יאבד השאה לגיטימציה ואת תמיכת העם. התנפיה כאן היא להשתמש בעוצמתו של היריב נגדו. כך היה גם בלבנון במלחמה האחרונה, כאשר האוכלוסייה השיעית שימשה מעין מגן אנושי ללוחמי חיזבאללה. מבחינת חיזבאללה הרוגים אזרחים הם סוג של יתרון, המבאיש את ריחה של ישראל בדעת הקהל העולמית. חומייני בעצמו הרי נהג כך.
ההתנהלות לחטיפה ולשחרור המלחים הבריטים היתה סוג של תנפיה, כאשר הכוונה היתה להראות שבריטניה והמערב חלשים, וכך גם הפעלת הטרור כנגד ארצות-הברית בעיראק.
תקיה
זו העמדת פנים. כאשר שיעי נמצא בסביבה עוינת מותר לו להעמיד פנים שהוא חלק מן הרוב. חלק מן הפוסקים השיעים קבעו שמותר לנהוג כך רק במקרה של סכנה אישית. כך למשל נשתלו אנשי המהפכה החומייניסטית בתוך ארגונים שהיו שייכים לשאה, כמימוש תקיה. התנהלותו הנוכחית של נסראללה בפוליטיקה הלבנונית היא סוג של תקיה, וכך גם התנהלותו הנוכחית כלפינו. הוא מתעצם ומתחמש, אך שומר כרגע על יציבות מערכתית. זהו תכסיס עתיק יומין אשר הסונים מתנגדים לו, ואפילו בזים לו.
כתמאן
התכחשות למעשיך ולדעותיך, למרות שאתה ממשיך לחתור להגשימם. כל ההתנהלות השיעית הנוכחית בנושא הגרעין, והטענות בדבר "אנרגיה אזרחית גרעינית" היא כתמאן, כאשר אין זה שקר ממש, כאשר את ההתכחשות מסייגים "באותיות קטנות מאוד," למשל: "בהתאם לאסלאם," "על פי השריעה," וכדומה.
חומייני הודה שהשתמש בכתמאן כדי להפיל בפח את הנשיא ג'ימי קרטר ואת האמריקנים, כאשר אנשיו ניהלו עוד לפני המהפכה מגעים עם שגריר ארצות הברית באיראן, וויליאם סליבן, והודיעו לו כי "הממשלה האסלאמית" תוסיף ותשמור על קשרים הדוקים עם ארצות-הברית, דבר שכמובן חומייני לא התכוון כלל לעשות. חומייני השתמש במילים "ממשלה אסלאמית" כדי ליצור את הרושם שלא יהיה שינוי דרמטי באיראן לאחר המהפכה. התנהלות השיעים כיום בעיראק היא סוג של כתמאן, כאשר מנהיגם הדתי האייתאללה סיסתאני משתף פעולה עם האמריקנים רק כדי לקבל מהם את השליטה על המדינה. את החשבון יעשו איתם השיעים מאוחר יותר.
לו היינו בישראל מודעים לתכסיסים עתיקי היומין האלה, כוחם והשפעתם היו בוודאי מוגבלים. אלא שעדה של כתבים לעניינים ערביים מכסה ומשקפת, בהתלהבות שקשה להבינה, כל תכסיס וכל לוחמה פסיכולוגית פשוטים המופעלים כנגדנו.
בזמן המלחמה שודרו נאומיו של נסראללה, שכל כולם תכסיסי-תכסיסים, בשידור חי בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה שלנו, ובתרגום סימולטני, כדי שחס וחלילה לא נפסיד שום טריק או תכסיס נגדנו! כך חוברת התכסיסנות של נסראללה והשיעים לאנטי ממשלתיות של התקשורת; הציבור התמים שלנו בולע את האוכל הזה, התכסיסים עובדים עליו היטב, והתוצאה מחרידה. ראו את הדיכאון שפשה בחברה שלנו בחדשים האחרונים. ח'ודה כבר אמרנו?...
*
המאמר המרתק לקוח מתוך אתר המאמרים והאקטואליה של ד"ר גיא בכור Gplanet. כתובת האתר, המומלץ מאוד לקריאה: http://www.gplanet.co.il. לצערנו לא הצלחנו ליצור קשר עם האתר כדי ליידעו על ציטוט הרשימה, ואנחנו מקווים שהקשר ייווצר לקראת הגיליונות הבאים וכך גם האתר וגם "חדשות בן עזר" ייצאו נשכרים.
המערכת
חמדה אביב
ספל תה חסר
לאחי אליהו קאלש שנפל במלחמת יום כיפור
כְּמוֹ הַתֵּה הַהוֹלֵךְ וְנִגְמָע
וְהוֹלֵךְ וְאוֹזֵל מִסִּפְלִי,
חֶצְיוֹ מָלֵא חֶצְיוֹ חָסֵר,
אֲנִי צוֹפָה עַל יְמֵי חַיֶּיךָ
הַמּוֹנִים כְּבָר אֶת יְמֵי מוֹתְךָ.
כְּבָר אָז כְּשֶׁהָלַכְתָּ
יָרֵאתִי אֶת פִּרְקֵי הַזְּמַן
הַמְּאַזְּנִים אֶת הַמָּוֶת וְהַחַיִּים,
כְּבָר אָז יָדַעְתִּי
שֶׁיַּעַבְרוּ הַיָּמִים
וּדְמוּתְךָ הַנֶּעְדֶּרֶת
תְּלַוֵּנִי יוֹם יוֹם וְשָׁעָה
וְאֵלֵךְ וְאֵשֵׁב
וְחֹרֶף וְקַיִץ
וְיוֹם וְעוֹד יוֹם
וְאַתָּה.
אהוד בן עזר
האם פרופ' יוסף בן-שלמה החמיץ את ייעודו?
יוסף בן-שלמה, שהלך לפני ימים אחדים לעולמו אחר מחלת סרטן קשה בגיל 76 – היה לפני יובל שנים בקירוב מבחירי תלמידיו של פרופ' גרשם שלום, שהיה מייסד האסכולה המדעית המודרנית של חקר הקבלה והתנועות המשיחיות בתולדות העם יהודי ואחד מגאוני העם היהודי במאה העשרים, או כפי שהיינו מכנים אותו בחוג: "שׁוֹלֶם גאון עולם".
לצידו של יוסף בן-שלמה היה אפריים גוטליב, אף הוא תלמיד מובהק שלמרבה הצער לא המשיך באוניברסיטה העברית וגם נפטר בגיל צעיר, היתה רבקה שץ, שגם היא נפטרה בגיל צעיר-יחסית, ובמקביל היה פרופ' ישעיה תשבי, שפרש משלום ומצא את מקומו בחוג לספרות עברית, וכמוהו פרופ' חיים וירשובסקי שעזב גם הוא בגיל צעיר את חקר הקבלה ופנה להיסטוריה. תלמידים מבריקים אחרים כאליעזר שבייד, יוסף דן ודן מירון ביצרו לעצמם מקום בחוגים לספרות עברית ולא בחקר הקבלה, אף ששמעו שיעורים אצל שלום.
וכך היה לפני כחמישים שנה יוסף בן-שלמה יד-ימינו של גרשם שלום, עזר בתרגום ספרים שלו לעברית, כתב אצלו את הדוקטוראט שלו, וכולנו, התלמידים (דבורה דימאנט, יוסף בר-יוסף, ש. שפרה, אברהם נוריאל, מתי מגד, שלמה צוקר, חנה קודש, צבי מינצר, מיכל גרי, אריה טוויג, ועוד) היינו משוכנעים שהוא היורש, מה עוד שבראשית שנות השישים למאה הקודמת נתן גרשם שלום את מחזור הרצאותיו האחרון בתולדות הקבלה, שהשתרע על פני כחמש-שש שנים, ופרש לגימלאות, אם כי נותר הדמות הדומיננטית בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה.
אך בשלב מסויים פרש יוסף בן-שלמה מתלמידותו הנאמנה לגרשם שלום ויצא לדרך משלו, שמשכה אותו לא לאוניברסיטה הירושלמית אלא התל-אביבית, ולא לקבלה אלא לפילוסופיה ופילוסופיה יהודית, כתב ספר על שפינוזה, והשקיע עצמו במשנת הרב קוק ובהוראה אך דומני שלא בהוראת קבלה ומיסטיקה יהודית כמקצוע במדעי היהדות.
חבל. אמנם מעולם לא יצא לי לדבר איתו על כך, גם לא הייתי מעז, (לא היינו ביחסי ידידות קרובים, הוא היה שייך לדור תלמידים מבוגר ממני), אך דומני שאילו הוא היה ממשיך עוד שנים אחדות את חניכותו אצל גרשם שלום, וממשיך את מפעלו ההיסטוריוסופי של מורו הנערץ, ואילו היה עומד אחר-כך עשרות שנים בראש החוג במקום מישהו אחר שלמרבה הצער לא כל כך מבין את גישתו ההיסטורית של שלום ועושה מִחקר הקבלה קציצות ספרותיות על-זמניות שמתאימות למי שמאמינים לדבריו –
אילו ואילו – היה יוסף בן-שלמה יכול להיות מלומד יהודי בעל שם עולמי, (כמעט כמורהו הנערץ גרשם שלום), ואחד מגדולי החוקרים במדעי היהדות בימינו, ואולם הוא פנה לדרך אחרת, ואף שאינני בקיא בכל מוצאי חייו הפרטיים, יורשה לי לומר שכל השנים היתה לי הרגשה שהוא בזבז את ייעודו שהיה יכול להיות כיהושע אחרי משה רבנו או כמלך שלמה אחרי דוד אביו.
פעם, בשיחת אקראי בכיכר ציון בירושלים (את מרבית האנשים המעניינים היית פוגש אז במשולש הירושלמי או בגבעת רם, כיום המשולש מלא דתיים ועממיים ובקושי תמצא בו מלומד יהודי חילוני), אמר לי בן-שלמה, שהיה גבר גבוה, ממושקף, אנרגטי ושחור שיער: "אתם [החילונים] מתלבטים? קרועים? מתייסרים? לכם קשה? – אפוא! – אנחנו, הדתיים, לנו קשה, אנחנו צריכים להילחם יום-יום ושעה-שעה עם היצר הרע!"
ובאמת לאחר שנים לא רבות הוא הסיר את הכיפה מעל ראשו. דומני שהיתה זו כיפה שחורה רגילה, לא סרוגה.
פיתוח מיקרונזי מדהים במכון הביולוגי בצפת
אפשרות של חיים כפילים לכל פוליטיקאי ישראלי מראשיתו
אחד לשחיתויות ולמשפטים ואחד צח וטהור לתפקידים ציבוריים
מאת סופרנו בצפון הארץ יוסף גידם הגלילי.
הפיתוח המהפכני מציע הכפלה או כפילות לכל אדם הפותח במסלול של פעילות ציבורית, מפלגתית ופוליטית. התאמת הכפיל תיעשה בדיוק מירבי עד כי גם אשתו של הקנדידאט לא תחוש בלילה הבדל במיטה עם מי מהשניים היא מזדיינת. הכפיל האחד יעסוק בכל הפעילויות המלוכלכות של השגת כספים למימון קמפיין בחירות ולצרכים אישיים, בעילות אסורות בהסכמה, קבלת ומתן שוחד, העלמת מס הכנסה, חברוּת עם משפחות הפשע וכל שאר החטאים החמורים והקלים אשר מבלעדיהם אין כנראה אפשרות לפוליטיקאי ישראלי לפלס דרכו לתפקידים ציבוריים וממלכתיים.
בכפיל הצח מכל נגע לא ידבק שום רבב ותהיה לו אפילו ידידות טובה ומתוקשרת עם סופרים מן השמאל, אנשי רוח מהאקדמיה, רבנים חלקלקי לשון מחמירים בדין, ומקובלים כותבי קמיעות למזל וברכה. לא תהיה שום עילה משפטית או תקשורתית למנוע מהכפיל הצח מכל נגע התמודדות על כל תפקיד ציבורי וממלכתי שיימצא ראוי לכישרונותיו. רק כך ניוושע.
משה גרנות
רגב אדמה כמשל
על ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם סופרים", אסטרולוג, 2005, 462 עמ'
אחת הסיבות (מיני רבות), שבגללן שמחתי לקרוא את דבריו הרהוטים של שמאי גולן בספרו "מסעותיי עם סופרים" היא ההזדהות המוחלטת שלי עם הבעת התודה הכנה שלו כלפי אלה שקלטו אותו בארץ. אין לו טרוניה על הדי די טי, ואין קינה על שפה ותרבות שהוצנעו – הוא אפילו סולח לשליח העלייה שדרש ממנו, עם עלייתו לאוניית מעפילים, להיפטר מיומני הנעורים שלו, שהיו כל כך יקרים לו, שהיו למעשה כל רכושו על פני האדמה.
שמאי גולן, ניצול שואה, שחווה על בשרו גם את "הגאולה" הקומוניסטית (בסיביר!), מחזיר אהבה לאנשי רמת הכובש המסורים, שפרשו זרועותיהם וקלטוהו בצעדיו הראשונים בארץ. אני מאוד התרגשתי למקרא הדברים (ע' 338-351), כי גם לי יש אותם רחשי לב כלפי אנשי העמל שקלטו אותי והעניקו לי "מעוניָם הרב", כדברי המשורר, את הכוח להתמודד עם העולם החדש שנגלה לי בארץ. כשהמראיין (אהוד בן עזר) מעיר לשמאי גולן שהוא היה היחיד שלא התלונן על קליטתו מבין כל המשתתפים בדיון בתוכנית רדיו שדנה בנושא, הוא מיהר להביע הבנה לאלה הטוענים לקיפוח (ע' 436-438), הבנה, שלי אישית, כמי שחי במעברה ו"אכל את כל הקש" ש"המקופחים" מנופפים בו, היא קשה לעיכול: אנשים הגיעו בלי שפה, בלי רכוש ובלי מקצוע, לא הספיקו לתרום דבר למדינה, ובמשך עשרות שנים טוענים לקיפוח עם אקורדים קשים של גזענות ("אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוואלד!" – היה מרוח על קירות "הבימה", על אנדרטאות ועל קירות בתי כנסת)*. אך עמדתי זו איננה מונעת את הערכתי העמוקה למי שמוכן להבין ולסלוח.
התפעלתי מהספיגה התרבותית הרחבה שבאה לידי ביטוי בספר, עליה ניתן ללמוד מתוך הכתבות הרבות על המגוון הרחב מאוד של סופרים הנידונים בהן. שלונסקי בזמנו המשיל את סופר האמת לרגב אדמה הסופג את הגשם, בניגוד לאלה הדומים למרצפת בטון – ל"בלטה" שהגשם רק שוטף אותה ואיננו חודר פנימה. הספר שלפנינו מראה עד כמה שמאי גולן הסופר, שהעשיר אותנו ברומנים מפעימי לב, באנתולוגיה על השואה, ברדיו דרמות ובתסריטים – עד כמה הוא דומה לאותו רגב אדמה, עליו דיבר שלונסקי.
באחת המיניאטורות של ג' שופמן, "קריטריון", הוא מציע לראות ביוצר, במשורר, את בר-הסמכא באשר להערכת כתיבתם של עמיתיו. אינני יודע אם הקריטריון הזה תקף לגבי רוב היוצרים, שכן, על הרוב, כגודל היצירה – כן גודלם של יצריו של היוצר, ובוודאי גדול הוא יצר הקנאה. אבל נראה לי שלגבי שמאי גולן קלע שופמן "בול": הדברים נכתבים בשובה ונחת, תוך הבחנה של דקויות, שממש מאירה את עיניו של הקורא בעל החך. עם הרבה מאבחנותיו אני ממש הזדהיתי (למשל לגבי דבריו על תומס מאן, בקט, סארטר קאמי, הנרי מילר ועוד רבים). הוא גם עורר בי חשק לקרוא סופרים שלא הכרתי, כדוגמת ניקולאי לסקוב, שאשמח מאוד לערוך עימו הכרה בעקבות קריאת הרשימה עליו. רבים מהסופרים העבריים, שכתביהם נידונים בספר, הכרתי אישית, וחלק מהם אפילו ראיינתי, ואף על פי כן, קריאת הכתבות עליהם הוסיפה לי נקודות מבט שלא הייתי מודע להן.
רשמי הביקור בפולין ב-1991 – "טרבלינקה יוק" (ע' 300-310) פורשים בפני הקורא את חוויותיו של ניצול שואה העומד מול הווה בלתי נתפס: לא רק שאין זכר ל-10,000 היהודים שחיו בעיירת הולדתו, אלא שאפילו בית הקברות היהודי נמחק מעל פני האדמה, ותושבי העיירה המעטים היודעים דבר מה על היהודים שחיו שם דורות על גבי דורות מצדיקים את העונש שנחת עליהם, שהרי הם הרגו את אלוהים...
כידוע, בין שאר התפקידים הבכירים בשדה התרבות שמילא שמאי גולן, הוא שימש גם כיו"ר אגודת הסופרים. הקורא את דבריו על התקופה ההיא (ע' 371 ואילך), איננו יכול אלא לקנא במצבה ומעמדה של האגודה אז לעומת מצבה ומעמדה היום, כשיש שתי אגודות יריבות, ושתיהן יחד אינן מקבלות אפילו חלק מהתקציבים שהתקבלו אז. וכן, שמאי גולן מזכיר בכאב (ובאיפוק!) גם את "המרד" של יעקב בסר, שהביא על מוסד תרבותי מפואר זה כל כך הרבה ייסורים (397 ואילך).
לא הסכמתי עם המחבר באשר לעניין מצבו הכלכלי של הסופר, שכביכול הציבור צריך להירתם ולסייע בידו לשרוד (ע' 380-383, 391, 393). ראשית, איך יקבעו מי סופר ומי לא? הרי יש עשרות אלפי כותבים בארץ הזאת. ושנית, אם לסופר מגיע, אז למה לא לצייר ולמה לא לפסל, לשחקן? ובמה עדיפים כל אלה על הסנדלר והחייט? ושלישית, אם גאון שירה ותרגום כמו שאול טשרניחובסקי לא סמך על רווחיו מהספרות, והתפרנס כרופא, מדוע שלא יעשה את זה אחרון הגרפומנים? ורביעית, שמאי גולן בעצמו מתאר באירוניה דקה אילו מטומטמים השתתפו בכנס הסופרים של פא"ן במוסקבה (ע' 409-412) . הסופרים האלה הם אמנם רוסים, אבל הרי גם לנו לא חסרים דומים להם – הלכאלה צריכה המדינה לסייע כלכלית? הכתיבה היא עצמה גאולה – כך כותב גולן בעצמו (ע' 456), על כן, מדוע לצפות שהיא תבוא מהממסד?
הספר הוא מלא וגדוש, ולא נגעתי ברשימה קצרה זאת אלא באפס קצהו. אתעכב רק על עוד עניין אחד: המחבר מנתח בפרוטרוט את יצירותיהם של גאוני הספרות הרוסים הנגועים באנטישמיות גסה, הגורמת להם לעצב דמויות (של יהודים) בצורה כל כך שטחית ושטוחה. המחבר מחפש את מקורות האנטישמיות הזאת בכתביהם של הסוציאליסטים האוטופיים הצרפתיים, ובכתביהם של הפילוסלאבים הרוסיים. אפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה גאונים שנימות אנטישמיות בכתביהם, כמו שקספיר ודיקנס, ומי לא?
אלא מסתבר שאנחנו איננו יותר טובים: עגנון, גאון הפרוזה שלנו, חתן פרס נובל, כתב על גויי אירופה בצורה הרבה יותר בוטה מגוגול, מטורגנייב ומדוסטוייבסקי. בסיפורו "האדונית והרוכל" – הגיבורה הלני, שהיא סמל לאירופה, מתוארת כערפד, כקניבלית, שאיננה מסוגלת לאכול דבר מלבד בשר אדם. היא אכלה את בעליה לפני שהגיע היהודי אליה, והיתה אוכלת גם אותו, לולא האמונה שהצילה אותו מסכינה ומשיניה (כידוע, דת ישראל "הצילה" את המאמינים מהגזירות, מהפרעות ומההשמדה במלחמת העולם השנייה!). הגויים בסיפוריו של עגנון נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, המחוללים זוועות מתוך טמטום חושים, הם הלומי שיכר, ורציחות המוניות הן עבורם הכרח קיומי. אין בכל היצירה הרחבה של עגנון אפילו דמות אחת של גוי שהיא חיובית (להוציא, אולי דמותה של בריגיטה שימרמן בסיפור "עד הנה")**. מגאון כמו עגנון יכלו הקוראים לצפות לראיה קצת יותר מורכבת, כפי ששמאי גולן וכולנו היינו מצפים מהקלסיקונים הרוסים ומגינטר גראס (שלאנטישמיות החבויה שלו מקדיש המחבר מאמר – ע' 34-40 והערה – 418-419).
"מסעותיי עם סופרים" הוא לא רק ספר מעניין ומועיל, הוא גם בבחינת ספר יען שכל מי שעניין לו בספרים – יודע שהקריאה הראשונית מזמינה עיונים נוספים בו, ורק חבל שהמהדיר לא טרח להוסיף אינדקס לתועלת הלומד והחוקר.
* ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", 2000, ע' 7-73.
** ראו ספרי "עגנון ללא מסווה", 1991, ע' 7-12
הרצנזיה ראתה לראשונה אור ב"מאזנים" בגיליון יוני 2006.
רות ירדני כץ: סעודה ב-130 שקל לאדם לפני התשר ב"קולוני" ירושלים
אהוד שלום,
אני שמחה להכיר לך מקום שכדאי לקחת פסק זמן, לנער את כל הצרות הקטנות והגדולות שמונחות על כתפינו בגדול וקטן, ופשוט ליהנות.
בירושלים ברחוב דרך בית לחם 7, ממוקמת "קולוני", בר-מסעדה. מקום גדול ורחב, שמעוצב בצורה שמעוררת התפעלות. בר משקאות עשיר, הבירות טובות והאוכל מושקע.
בוא נתחיל. לשולחן הגיעו כמה מנות פתיחה מעוררות תיאבון, סלטים שונים, פוקצ'ה, והפתעה, פטה כבד עוף שמה שעושה אותו למיוחד זו התוספת של ברנדי וחמאה(!). אני יכולה גם להמליץ על מרק הארטישוק הירושלמי, שטעמו הטוב נשאר בפה.
למנה עיקרית הזמנו רביולי שממולא בבשר טלה טחון וצנוברים ברוטב של שמנת וחרדל, והמבורגר שמלווה במחית תפוחי אדמה, בצל אפוי, מלפפון חמוץ ועגבנייה. להכין המבורגר טוב צריך רק בשר משובח עם קצת שומן, מלח, פלפל וזהו. את הארוחה ליווינו בבקבוק יין של יתיר, 2003, מרלו-שיראז.
לקינוח טעמנו מהקרם ברולה, עוגת תפוחים, סורבה תמרים וגלידת טחינה מצופה בשבבי חלבה. הקפה מצויין. כל זה הודות לשפים הצעירים גרניט וחילמי, צוות מלצרים מיומן, והאווירה. עד השעה עשר וחצי בערב אין מוסיקה שמשגעת את השכל, אפשר לדבר ולהתפלסף על דברים ממש לא חשובים. אחרי שעה זו מציפים את "קולוני" הצעירים והאווירה מתחלפת.
התענוג לסועד כ-130 שקלים ללא שירות.
רות ירדני כץ
יהודה גור-אריה
סופרים נידחים אינם מדליקין משואות
זה-עתה נסתיים הטקס המרשים של פתיחת חגיגות יום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל, בהר הרצל בירושלים. בטקס הדלקת המשואות נתכבדו אישים שונים, בני ירושלים ואחרים, הפעילים בה בתחומים שונים ומגוונים והם תורמים לה מכשרונם ומיכולת העשייה שלהם.
מה שחסר לי במופע המכובד הזה, היה – למצער, אחד מבין כחמישים עד שישים הסופרים והמשוררים החיים ופועלים ויוצרים בירושלים. מן הראוי היה להעלות אחד מהם להדליק משואה לכבוד היצירה הרוחנית-הספרותית המתרחשת בירושלים, מאז המשורר ההוא, דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל.
הנה כי כן, ידידי, "סופר נידח", זה-עתה הצטרפו אליך בערב חגיגי זה, עוד כ-60 "סופרים נידחים", שקולם לא נשמע בערב זה. אתה יכול "להתנחם" שאינך לבד ב"נידחות" שלך.
יהודה גור-אריה
גבעת-שמואל
[על אם הדרך, בין חיפה לירושלים]
ס. נידח: אכן, זה כמה וכמה זמן שאני חש איומים על "נידחותי" מימין וגם משמאל, והגדיל עשות ידידי הסופר בן מושבתי החותם אצלי בשם "הנידח מן הנידח". ואולם אומר לך בלא כחל ושרק: אילו הציעו לי להדליק משואה בתור סופר, הייתי מסרב, כי לדעתי לא לסופרים יאתה תהילת ההדלקה אלא לאנשים שהם-עצמם חלק מההיסטוריה של ארץ-ישראל; ושעל כן, אילו הזמינו אותי כנכדו של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878, הייתי נענה ברצון (ואולי אף מציע מישהו אחר מצאצאי סבי), נענה לא רק בשמי אלא בשם משפחתי ובשם מושבתי אם-המושבות ובשם כל צאצאי העלייה הראשונה, וזאת על-אף שמטומטמים ואינטרסנטים הדירו את מושבתי מהיכללותה בעלייה הראשונה.
גם שתיית מיץ תפוזים טרי היא עניין רציני
מאת פרופ' אודי רַאבּ
אנחנו סוחטים מיץ מתפוזי-מיץ קטנים, שמוטי, או ולנסיה בסוף העונה, במסחטה שעליה מסובבים ולוחצים ביד חצי תפוז בכל פעם (לא מסחטת לחיצה מיכנית, כדי שלא יתערבב במיץ טעמה המריר של הקליפה). אחר כך מסננים ומצננים במקרר. כאשר מוציאים את הבקבוק לאחר שעות אחדות, חלקו עליון בהיר ומימי, חלקו התחתון כתום חזק. מנערים כדי להשיבו לקדמותו, ושותים.
כמעט שאין מיץ נפלא ממנו. אולי רק מיץ תפוחי העץ המצונן של מושב קשת מרמת הגולן.
כאשר אנחנו קונים, בלית ברירה, בקבוק של מיץ תפוזים סחוט טרי בחנות, גם אם ניצב במדף ימים אחדים, תמיד יהיה מרקמו אחיד. אין חלק מימי יותר למעלה, אבל יש משקע של פולפה טחונה בקרקעית, שצבעה זהה למיץ כולו. אנחנו מסננים את המיץ ומשיבים אותו לבקבוק, ואילו את המוחטה הדייסתית והמגעילה של הפולפה מנערים ישר לכיור. אבל גם אז, אין להשוות את טעמם של המיצים הקנויים לטעמו של המיץ הטרי שמכינים בבית.
ונשאלת השאלה, איזה חומר זר מוסיפים למיץ המסחרי (על הבקבוק: "תכולה: 100% פרי") כדי שישמור על מרקם אחיד? הרי זה בניגוד לדרך הטבע. אולי היצרנים חוששים שהלקוחות המטומטמים לא יקנו דווקא את המיץ האמיתי, ללא תוספות, שיש לנערו לפני המזיגה כדי להשיבו למרקמו הטבעי?
כששהינו תקופה לא ארוכה באוכספורד, נהגנו לקנות מיץ תפוזים סחוט טרי של טרופיקנה, שדומני כי מקורו בקליפורניה. שם, בחנות הענק של רשת סיינסבורי, היו בפירוש שני סוגים של מיץ באריזה כללית דומה: האחד מסונן, השני עם פולפה. ואולם אלה שהיו עם פולפה לא היו זקוקים לסינון ולהפרדה כי המרקם של הפולפה היה טבעי ואמיתי, ממש חתיכות טריות של ציפת הפרי.
טוב, זה מיץ שמכינים גויים. אבל בכל זאת, למה בארץ יש היצע רק של מיץ אחד, ויורשה לי לומר, מחורבן למדי (בהשוואה לטרי ממש) בעוד אשר התפוזים כאן הם הטובים ביותר בעולם. האמינו לי. אני בעיניים עצומות אבחין בין מיץ תפוזים טרי שנסחט מתפוזי שמוטי של השרון לבין כל מיץ מתפוזים אחרים, אפילו הם שמוטי, אבל מאזורים מרוחקים יותר המגדלים פרי גדול, יבש, קשה ולא טעים, ואשר חלקם גם הוציאו שם רק לשמוטי.
ועוד שאלה: האם יבול התפוזים בישראל, המצטמק והולך, מספיק לתעשיית המיצים והמשקאות הענקית שמבוססת על התפוזים? האם לא מביאים במקרה מעבר לאוקיינוסים מיץ טבעי קפוא מרוכז עם פולפה, שכבר ידעה ימים טובים יותר, וכאן מגיירים אותו לסחוט טבעי או לסחוט טרי?
אתמהה.
נגד פרופ' משה שרון:
אפילו יציאה חד-צדדית של צה"ל מהגדה המערבית
פרופ' משה שרון הוא איש ארץ ישראל השלמה. כשהוא כותב מאמר מדעי כביכול [גיליון 237], עליו לציין שהוא תומך בשלטון ישראל מהים התיכון ועד נהר הירדן (ואולי יותר). כשהוא כותב על המוסלמים, שלעולם לא ישלימו עם קיומה של מדינת ישראל, כדאי להזכיר לו שיש לנו כבר הסכמי שלום עם מצרים וירדן. חזונו יוצר מדינה דו-לאומית בארץ ישראל השלמה. החלופה לחלום עוועים זה הוא הסכם שלום עם הפלסטינים או הסכם הפסקת אש ארוך טווח, בלי שלום. אפילו יציאה חד-צדדית של צה"ל מהגדה המערבית, בלי שלום, עדיפה על חזון ארץ ישראל השלמה של פרופ' משה שרון.
רון וייס
רמת-גן
לאהוד, שלום רב,
חבל שהעתקת את משא-מצדה המתלהם של פרופ' משה שרון [גיליון 237]. רבים קוראים דברים אלה וכיוצא בהם, ששואבים סמכות מפרופסור נכבד, ומסיקים את המסקנה השפויה האחת שניתן להסיק מהם, ויורדים מהארץ. כמיליון ישראלים כבר עשו זאת, כך אומרים.
מאידך גיסא, אוסלו ותקוות השלום הביאו לארץ כמיליון עולים. הלא דבר הוא? הפרופסור הנכבד מצטט את הקוראן הקורא למלחמת מצווה. אני קראתי בברית החדשה את דבריו של ישו: "אל תחשבו שבאתי להביא שלום בארץ, לא באתי להביא שלום כי אם חרב," (הבשורה על פי מתי, י' 34), והנוצרים כבר הראו לנו במה גדול כוחם. מה נעשה אפוא, נתכונן למלחמה גם נגד העולם הנוצרי? נחריב עד היסוד את רומא ואת מדריד?
לא מזמן ביקרתי במרוקו, הזדהיתי שם בכל מקום כישראלי, ובכל זאת קיבלו את פני בכבוד ובמאור פנים. משמע, האיסלאם איננו נורא כל כך. יתר על כן, אוסלו הנוראי הביא כידוע שלום עם ירדן, שמחזיק מעמד על אף הפרובוקציות של החמאס ושל שרון ומנהיגיו (זוכרים את משעל?) – ויש לנו יחסים טובים עם ארצות המפרץ, עם מרוקו ועם טוניס, ועם ארצות מוסלמיות אחרות – תורכיה, אזרביג'אן ועוד. גם השלום עם מצרים עומד בפני מהרסיו משני הצדדים. זוכרים – שרון ודומיו אמרו לנו, שאם ימות סאדאת, או כשנחזיר את כל חלקי סיני, וכשנסתבך במלחמה עם ארץ ערבית אחרת "תנעץ מצרים סכין בגבנו," (כמה אוהבים אנשי הימין בכל הארצות ביטוי חביב זה!)
כל זה אירע, והשלום הקר עם מצרים נשמר. אמנם כן, יש להיות מוכנים למלחמה, כבר אמרו הרומאים "סיוויס פאסם פארא בלום", לאמור, רצונך בשלום היכון למלחמה, אבל כל בר דעת יכול להבין שרק שלום והסכמה עם הפלשתינים יתנו לנו ביטחון של ממש, גם מפני האיום האיראני. אכן בשביל שלום יש לעשות ויתורים, שגם אחריהם נהיה במצב טוב בהרבה משהיינו ב-1967. חשוב נא גם על האלטרנטיבה, שמשמעותה האחת היא – מצדה.
ועוד מילה על "העומק האסטרטגי", שאצל פרופ' שרון מרמז כמדומני על כיבוש ירדן. רעיון מטורף לכל הדעות. גם לאלה שדיקלמו אי פעם "שתי גדות לירדן". כבר למדנו שטילים ארוכי טווח אינם נרתעים כלל מ"עומק אסטראטגי". כאמור, כדי לקיים את השלום אנו צריכים להיות חזקים. אנחנו אכן חזקים מאוד, אבל אנחנו זקוקים גם לבני ברית – נוצרים, מוסלמים או אתאיסטים, ואלה יהיו לנו רק אם נלך בדרך השלום. ראינו זאת כבר באוסלו. שורה של מלחמות אין קץ תוביל בהכרח למצדה, שם יוכל הפרופסור הנכבד לשאת את משא הגבורה של אלעזר בן יאיר.
בברכת שלום עלינו ועל כל העמים, ואימרו אמן.
ידידיה יצחקי
לרון וייס ולידידיה יצחקי: אינני מן המחנה הפוליטי של פרופ' משה שרון, אבל הלוואי והייתי יכול להסכים לראיית המצב האופטימית שלכם, כגון ששלום והסכמה עם האיראנים יתנו לנו ביטחון של ממש, גם מפני האיום האיראני. על כל פנים, ראויים נמעני המכתב העיתי להתמודד עם תכני מאמרו של פרופ' שרון באופן ענייני ומבלי להיות מושפעים מן התוויות הפוליטיות שלו או של כל משתתף אחר ב"חדשות בן עזר".
אהוד בן עזר
יוסי אבישר: מנפלאות פתח-תקווה כיום
שלום אהוד,
שמחתי לקרוא את סיפורו של ד"ר יוסי לאנג אודות שתי מצבות הזיכרון בפ"ת. יישר כוח לד"ר לאנג על פעילותו ההתנדבותית המבורכת. ד"ר לאנג זכור לי כמורה בבית הספר התיכון בו למדתי "אחד העם".
הייתי שמח לו ד"ר לאנג במסגרת עבודתו היה מפנה את תשומת לב ראש העיר וצוות אנשיו להזנחה המקוממת של מרכז העיר.
במסגרת סיורי שישי בטבע לעובדי מדינה סיירנו בבוקר יום שישי במרכז העיר להיכרות עם "אם המושבות". המטיילים היו עובדי מדינה מחיפה. היה מדהים לראות את מבטם המופתע של תושבי העיר למראה חמש קבוצות מטיילים משוטטות ומקבלות הסברים ממדריכיהם, ללא ספק מראה הזוי ברחובות פתח-תקווה. התחלנו את סיורנו ברחוב רוטשילד ליד בית-הספר פיק"א הישן והמשכנו לאורך רחוב חובבי ציון. ביקרנו במספר חצרות, בית הכנסת הגדול, כיכר המייסדים.
לצערי הזמן שעמד לרשותנו היה קצר.
המטיילים אהבו את סיפור המושבה אולם הזדעזעו מההזנחה. פח אשפה ענק (קרפדה) עמוס לעייפה ניצב מטר אחד מאתר "הבאר הראשונה".
כתושב פתח-תקווה שנים רבות נאלצתי להתנצל בפני מטייליי על אוזלת ידה של העירייה והעומד בראשה.
הלוואי ותימצא אוזן קשבת וניתן יהיה להתגאות ב"אם המושבות".
יוסי אבישר
מדריך טיולים, פתח-תקווה
ליוסי אבישר ידידי ערב טוב,
מכתבך לא הפתיע אותי. זאת פתח תקווה. הם אפילו לא יודעים במדוייק את מקום הבאר הראשונה. אני יודע. אבל איש לא הזמין אותי להראות להם.
בידידות
אהוד בן עזר
רון גרא
את ואני
רוּחַ הַמְּרִיבָה נוֹשֶׁפֶת בְּעָרְפִּי.
נוֹשֶׁפֶת בְּעָרְפֵּךְ.
הָעֵצִים אָמְרוּ
חֲבָל.
פֵּרוֹתֵיהֶם נָשְׁרוּ,
אֵין לָנוּ זְמַן,
הֵם אָמְרוּ.
אֲנִי שָׁם
אַתְּ שָׁם.
רוּחַ הָאֹשֶׁר חָלְפָה,
הַגּוֹזָלִים שֶׁעַל הָעֵצִים
כָּלוּ כֹּחוֹתֵיהֶם,
גַּם הֵם עָיְפוּ.
הָעֵשֶׂב הַקָּרוֹב נָע,
הַפְּרָחִים הָרְחוֹקִים נָחִים
בָּרוּחַ שֶׁהָלְכָה.
אֲנִי אָדָם שֶׁל מַטָּה
אַתְּ עֲדַיִן שָׁם
לְמַעְלָה.
נֵלֵךְ הַבַּיְתָה.
רוּחַ מִבַּעַד לַחוֹר שֶׁנִּפְעַר
מְחַפֶּשֶׂת תַּחְבֹּשֶׁת.
הָאָבָק מְכַסֶּה אוֹפַנַּיִם חֲלוּדִים
עֲלֵיהֶם, פַּעַם, רָכְבוּ
שְׁנַיִם.
אַתְּ שָׁם
וַאֲנִי פֹּה.
חדשה מרעישה של הצעה לשנה של פרישה
אוניברסיטת בת שלמה רבתי, בסיוע נדבן רוסי החפץ להישאר באנונימיותו, הציעה בשם הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר שנת שבתון לכל הצוות של מערכת "חדשות בן עזר", לכל מקום שיחפצו בו בעולם, ובלבד שיפסיקו להוציא את המכתב העיתי שלהם, לפחות בתקופת השבתון, כי הוא נעשה כבר יותר מדי מעצבן וביקורתי מחד אך גם תומך אהוד א' מאידך.
לאחר ישיבה סוערת במערכת "חדשות בן עזר" נדחתה ההצעה פה אחד. אי לכך המכתב העיתי ימשיך להופיע ולעצבן, בין השאר את אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ויתמוך באופן עקרוני באהוד א' גם לאחר שיתפרסם דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד.
עם זאת, המערכת מחכה להצעה מצד המיליארדר הרוסי ומבקשת שנת שבתון בפאריס.
מכבי האש של פתח תקווה עולים באש
לאהוד היקר שלום רב,
שם המחבר אינו ידוע. זכור לי רק שהיה חבר בתנועת הצופים (ושכינויו היה "בני") שמועדונה היה ברחוב שפירא, ליד ביתו של רופא העיניים ד"ר כנר, וחוייל להגנה יחד עם כל חברי השכבה על ידי מדריכם רפי (גם שמו המלא אינו זכור). [כנראה רפי שטראוס, כיום רפי ניר]. במסגרת השירות החשאי של ההגנה נשלחו הנערים, בין היתר, למלא את מקומם של הכבאים הבוגרים, אשר נשלחו לקורסים שונים במסגרת ארגון ההגנה בפתח תקווה.
שם השולחת הוא מטילדה גרשוני (שם ספרותי – דלילה דאר), בת גילם של אותם נערי הכבאות, תושבת פתח תקווה בימים ההם, אשר היגרה לבלגיה ומתגוררת שם עד עצם היום הזה.
חברתי הטובה, המנויה על עיתונך המקסים ומבקשת להישאר בעילום שם, היא שהפנתה את תשומת ליבי לעתונך ומאז הנני מנויה נאמנה שלך. ומאחר שבמגירותיי מצוי חומר רב מן הימים ההם, מיהרתי לחפש ומצאתי באלבומי את הגיגיו של חברי לתנועה, אשר כתב והקדיש לי את המכתב המצורף לאחר שרפת תחנת הכבאים שהיתה כה קרובה לליבו ואשר על הספסל, בגן שליד התחנה, בילינו את מיטב לילות נעורינו כשחברינו, כפי שהתברר לנו בדיעבד "מציצים לנו" מבעד לחרכי קירות העץ של התחנה – אכן שובבים היו גם בימים ההם...
בשמי ובשם ידידי המתגוררים כאן ונהנים מעיתונך בכל עת שבאים לבקרנו, אני מודה לך על העיתון הנהדר. אנא המשך כי אין בלתך מי שיעלה לזיכרון עולם את תולדות פתח תקווה לדורותיה.
שלך בהוקרה,
מטילדה
התחנה הבוכייה
סיפור אמיתי ועצוב ששמעתי מפי ידיד ותיק מבני פתח תקווה על תחנת מכבי האש ברחוב חפץ חיים בפתח תקווה, שעלתה בלהבות השמיימה:
קבלת שבת בבית אבא. הימים ימי טרום מדינה. יום שישי בערב, צועד עם אבא הביתה בתום תפילת השבת בבית הכנסת הגדול, בו הרעיד קולו של החזן חולודנקו הגדול את נימי נשמותינו לקראת שבת קודש. תחילתו של ליל קיץ חשוך בין שקיעת השמש להצצת הירח המבושש לבוא. השולחן ערוך כמיטב המסור. מפה לבנה מגוהצת כראוי לליל שבת בבית אבא. השולחן ערוך בכלי השבת המיוחדים אשר מצפים משבת לשבת שיוציאום מן הארון ויניחום מסודרים להפליא על המפה הצחורה כשלג. שלהבות האש של נרות השבת, הנרות שהדליקה אימא ובירכה עליהם כשמטפחת המשי על ראשה וידיה מכסות את עיניה, כמקובל בברכת הדלקת נרות השבת, מרצדים לרוח הקלילה החודרת מבעד לחלון הפתוח. המרק המהביל עם הקניידלך הנפלאים, מעשי ידיה של אימא, אלופת הבישול הטוב, ממלא את החדר בניחוחו העדין והנפלא. נגמע בלגימות קטנות וממושכות, כאילו כדי למשוך את רגעי ההנאה הצרופה מטעמו ומריחו, שאין טובים מהם בתבל.
והנה הנה מסתיים לו התענוג הזה בציפייה לבא אחריו. חלת השבת הפרוסה, עליה בירך אבא את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", יפה ובוהקת ומוסיפה מניחוח המאפייה של כץ, האופה הידוע של פתח תקווה, אליו באים מכל קצוות הארץ לקנות את חלות השבת הנפלאות שלו. בלוטות הטעם כבר חשות את טעם דגי השבת המתובלים בתוספת רוטב האגרסטדה הנפלא, אותו מכינה אמא בכישרון ובמומחיות שכל שף ואשף יכולים רק להתקנא בהם. יישובים סביב השולחן כל בני המשפחה, ממצמצים בשפתותיהם ומתענגים על הרגע, כשלפתע – שוד ושב! – שמי העיר מדרום למקום מגורינו מתמלאים באור נגוהות אדום בוהק מפחיד, והמוח מנסה לנחש – מה בוער? מה נשרף שם שגורם לאש עצומת ממדים שמאדימה את שמי העיר בממדים שטרם ידענו כמוהם?
הכיפה עדיין על הראש, האופניים מוצאים מהמחסן ובדהירה מהירה אל תחנת מכבי האש, כשבדרך מצטרפים עמוס א. יצחק ל. אברהם ר. ועוד. כולנו ילדי בית ספר – צעירים מכדי לשרת ב"צבא שבדרך" אבל מגויסים זה מכבר בארגון ההגנה למשימות שונות, ומתאמנים לקראת הבאות, ובין היתר משמשים ככבאים מתנדבים בתחנת מכבי האש של פתח תקווה, בפיקודו של אדון תבורי הזכור לטוב, אביו של מי שלימים נבחר לראשות העיר פתח תקווה [דב תבורי]. אצים רצים אל תחנתנו כדי להתלבש בבגדי כבאים, לנעול מגפי כבאים ולדהור במכונית הכיבוי אל מקום השריפה לעזור בכיבויה.
המום ומסוער אומר עמוס לאיציק: "נו, למה אתה לא נכנס לתחנה להתלבש?"
ואברהם מאחוריהם עומד משתאה לנוכח הלהבות העצומות המכלות את שאריות התחנה וכל המצוי בה.
אללי. אסון קרה לנו. תחנתנו האהובה – המקום אליו אהבנו ללכת בכל רגע פנוי כדי להתענג על מראה ה"מוריס" החדישה עם פעמון הנחושת המבריק – מכונית הכיבוי האדומה והמבהיקה, אשר נרכשה לא מכבר כתגבור משמעותי למכוניות הכיבוי תוצרת עצמית ממסגרייתו של ב.ר. שברחוב שטמפפר בפתח תקווה – איננה עוד. האש כילתה אותה עד היסוד והתיכה את פעמונה האהוב, שכה התגאינו על צלילו המרשים בכל פעם שדהרנו לכיבוי שריפה עם המוריס המנצחת
גג התחנה הקורס מחום הלהבות מוציא אותנו מההלם באחת, וכל שנותר לעשות הוא לרוץ לשכנים ולהביא דליי מים כדי לקרר את שהותירה האש הארורה.
ואנו אנא אנו באים? ועם מה נכבה את השרפות? העצב עצום, העיניים דומעות, ואדון תבורי מנחמנו ב"נער הייתי וגם גדלתי" ו"שרפות רבות ונוראות ראיתי בחיי אבל מה שחשוב הוא מה ייבנה על החורבות והמקומות העשנים ובכך תנוחמון."
ואכן צדק האיש היקר ההוא.
המדינה קמה לתפארת ותעמוד על אף מהרסיה ומחריביה ממנה יוצאים הם לצערנו.
*
אהוד: קוראינו הוותיקים מבני פתח תקווה מוזמנים להשלים פרטים לסיפור האמיתי הזה ולגיבוריו. אנחנו זוכרים גם כיצד צריף בית"ר ברחוב ברנדה עלה באש, ומעניין מדוע. ואם איננו טועים, אדון תבורי עם הזרנוק מככב בסצינה צדדית ובשם בדוי באחד הרומאנים שלנו.
הדמגוגים של הפער החברתי, העוני והאבטלה
מודים לכלכלה הישראלית השחורה, למעלימי המס ולמקבלי קצבאות אבטלה במרמה!
מה היינו עושים בלעדיכם?
איכה היינו על כל גבעה ותחת כל עץ רענן
משווים את ישראל לאחת מן הגרועות שבארצות העולם השלישי וזוכים לזמן מסך אישי?
בישראל חיים 7.2 מיליון בני-אדם. לפי נתוני הביטוח הלאומי – רבע מהם, 1.75 מיליון – עניים. כל אדם רביעי בישראל – עני. אך לפי סקר שמביא סבר פלוצקר ("ידיעות אחרונות", 23.4) – לפחות 70% מהאוכלוסייה מרוצים. אז מה קורה כאן? האם כל אלה שאינם "עניים" הם אנשים מרוצים מחייהם בישראל, ורק הם? או שחלק גדול מה"עניים" דווקא כן מרוצים מחייהם בישראל, ואינם כה מסכנים כפי שהם מוצגים בתקשורת ואצל הדמגוגים החברתיים?
קול קורא בקשר לד"ר הדסה היינריך
לכל מי שיש בידו מסמכים, תצלומים, זיכרונות אישיים וכיוצא באלה, הנוגעים לד"ר הדסה היינריך, רופאת הילדים מפתח תקווה – ניתן להעבירם לדוא"ל של בתה עיה מזור:
ואם מדובר בסיפורים מעניינים ובעלי ערך היסטורי, נשמח לפרסמם במכתב העיתי.
האם "הארץ" הוא עיתון שכותבים בו "אנוסים" מהיותו קול אדוניו?
סיום הביקורת שכתב חבר מערכת "הארץ" יוסי קליין על כתבי העת לתולדות ארץ-ישראל "אריאל" ו"עתמול" בגיליון 18.4.07 של המוסף "ספרים":
"למרות שהדברים לא נאמרים במפורש, ונכתבים על אחריותי בלבד, נראה ש'אריאל' ו'עת-מול' פועלים גם מתוך שליחות שמטרתה להוכיח קשר רב-שנים בין היהודים לארץ-ישראל. זו שליחות שבקלות אפשר לטעות ולזהות בה מניעים פוליטיים. אני הופך בה חזור והפוך ואינני מוצא בה שום דבר רע. להיפך. מה שצריך בדיקה זו דווקא תחושת האי-נוחות הקלה ששליחות זו מעוררת בי."
מסקנה: והמשכיל בעת ההיא יִדום ולא יכפוף עצמו לסד הקולקטיביזם הרעיוני של "הארץ". העיתון לאנשים חושבים נכתב כנראה בידי כותבים מקורנפים או אנוסים.
קשת החדשה
בעקבות הופעת חוברת 19 של "קשת החדשה"
מערכת הרבעון שמחה להזמינכם לערב "קשת בעל-פה" מס' 11
שיתקיים היום, יום חמישי, 26 באפריל 2007
והפעם במרכז סול וסיסי מרק (מרכז השחמט), רח' טאגור 26, רמת-אביב, ת"א
בתוכנית:
פרופ' אורי רובין (אוניברסיטת תל-אביב): מכה וירושלים במסורת האסלאם
אור גראור: מתראיין על סיפורו "המצב האנושי"
סלמאן מצאלחה: בעקבות "כל הציפורים עפות לרומא"
יעל צדוק": מתראיינת על סיפורה "תקומה"
פותח: יקיר פלסנר, יו"ר עמותה עברית לתקשורת
מנחה: אהרן אמיר
שעה 19.30: התכנסות וכיבוד קל, שעה 20.00: פתיחת הערב
דמי כניסה: 30 ₪
בכניסה תוכלו לחתום על "קשת החדשה" במחיר מוזל או לרכוש עותקים
מחוברת 19 ומחוברות קודמות. המשלם דמי-כניסה ומבקש לחתום על הרבעון יהיה זכאי להנחה של 40 ₪ מדמי החתימה, (160 ₪ במקום 200 ₪)
"קשתות" אתר תרבות ואקטואליה
אתם מוזמנים לגלוש, להגיב, להציע הצעות ולשלוח חומר
הפינה של ההוא מחלם
אהוד יקר שלום עליך,
בעניין נתן זהבי שורף ארכיון הצילומים של העולם הזה [גיליון 237] / אתה צודק / ובעניין ההטפות המוסרניות שלו / גם בזה אתה צודק / ואף על פי ששרף גם כמה תצלומי נעורים וילדות שלי אישית / על אלה אני לא סולח לו / אך רשימתו זו שציטטתי / לדעתי ראויה למעט עניין / ושוב תודה לך על המכתב העיתי שלכם /
ישראל הר
*
שלום עליך אהוד יקר
הַאי אִתְּתָא רַבָּה הגברת רות אלמוג שבנוסף על כל מעלותיה / גדלה מנעוריה בפתח תקווה, ומאז מותו של יורם ברונובסקי היא מְחקה אותו בכתיבתה בעיתון "הארץ" / במדור לספרות / כתבה על הדודנים הסופרים סטפן וארנולד צווויג / והיא התעלמה מ"ספריית תרמיל" / שבה ראו אור ספרה הראשון וכן ספרי בעלה המשורר אהרן אלמוג / מדוע ל"הארץ" ולמשפחת אלמוג פתרונים
שלך,
בברכה י. צין
*
שלום לך אהוד יקר / אולי תמצא מקום לשורותיי הבאות במכתב עיתי של החשוב לדעתי / במדרש תנחומא [פרש' תזריע סימן יג] כתוב "התמרה הזאת, נוטעים אותה ומעלה שרשים מכל צדדיה" / ולהבדיל אלף אלפי רבבות הבדלות כך גם גרמניה הנאצית מעלה שרשים של רוע בתבל, לדעתי ובאשר ל"גרמניה אחרת" אני מצדד בעמדתו של הפרופ. שמעון זנדהאוז שכתב "בעיני גרמניה היא חוֹר על המפה. אני לא מאמין שיש גרמניה אחרת. אין לי שום רצון לקיים אִתם דיאלוג. אני פשוט עדיין לא מוכן לקבל אותם למשפחת האדם" / כל הכבוד לך פרופסור זנדהאוז יקר / ואני, ישראל הר אומר: אי אפשי בגרמניה. ומעבר לחוט סיקרא שבין שתי מלחמות העולם ופילוסופית אני מרשה לעצמי להמליץ לכל המעוניין לקרוא בספרו של המשורר היידי הגדול מלך ראוויטש, בתרגומו של משה יונגמן: "ספר המעשיות של חיי", עמ' 374-380.
*
בוקרצהרים טובים לכם אהודים יקר
רק עכשיו מצאתי בגיליון יום העצמאות של עיתון "הארץ" במדור לתרבות וספרות ואני מבקש להביא בעיתונך את: / שיריו של א. שבתאי שהם / במיוחד לאחר מות אשתו / שירים קיניקיים כמו סבון / [ספוג אתנול ופוליאתן] / ואני מציע / לך תעשה מקלחת בלי כלור / אתה סתם מסריח מקופיאין / ואחר לך לך עם אושרך לבאשרה* / לשיכון "הר גמל" במצפה רמון שם / מסתובב ציטה צעיר אולי הוא /יקרע ויקיא את שיריך... / תדפיסם על ריבוע אחד של נייר / טואלט ועשן סיגריה טורקית. / וקוראי "הארץ" התרבותיים ימצאו וידוי מרגש עד דמעות של גברת / יודעת כל בשם אבירמה הגולני / תחת הכותרת "למה הנפתי דגל" חבל / שלא הוסיפו למשקאותיך את ההורמון / לפטין שסגולתו לסלק את יותרת / המוח. אומרים שעוד לא מאוחר... / האין סטיריקונים רציניים ב"הארץ"
* השיר "בשארה" מאת המשורר העברי החשוב אהרן שבתאי: "מִסֵּדֶק מִכְסֶה / בִּיב הָהִיסְטוֹרְיָה // שׁוּב מֵגִיחִים: / הַמַּקָּק הָעִתוֹנָאִי / הַצָּבוֹעַ הָאִינְטֶלֶקְטוּאָלִי / הָעַיִט הַפַּטְרִיוֹטִי // הֵם מְרַחְרְחִים / פֶּגֶר." נדפס ב "תרבות וספרות", "הארץ", 23.4.07.
* * *
טעות בעניין הסרט "פימפרנל סמית"
לא שזה כל כך חשוב אבל בכל זאת [גיליון 237] – תוכנו של הסרט עסק בהברחת אנשי רוח ומדע מגרמניה הנאצית לאנגליה ערב מלחמת העולם השנייה.
מיכאל גרינשפון
הבהרות מטעם מערכת "חדשות בן עזר"
בגיליון הלפני-האחרון, שמיספרו היה 236, התפרסמו שני קטעים שהיתה בהם ביקורת וקצת לגלוג על חרדים ודתיים:
"חג לחקלאות הישראלית בשנת השמיטה תשס"ח, והחרדים יניחו לגויים להפרות את נשותינו" מאת ס. נידח.
"כמה עניים יש בישראל? 1.75 מיליון או רק 150 אלף?" – בעקבות סבר פלוצקר.
יש לנו הרגשה כי לפחות נמענת דתית אחת, שהיא גם קרובת-משפחה שלנו, נעלבה וביקשה שלא נשלח לה יותר את המכתב העיתי.
ברצוננו להדגיש שאנחנו לא חושבים שיש ציבור אחד מיוחס יותר מאחרים, אשר על אודותיו אסור להעביר ביקורת, אפילו היא ביקורת לגלגנית ובוטה, ולעיתים נראית "מרושעת" ר"ל.
בצד ההערכה, יש גם לא מעט כעס שהצטבר בליבם של חילונים על חרדים ודתיים, וכדאי שהדברים ייוודעו גם אם אינם נעימים לקריאה למי שרואים עצמם נעלבים. בעינינו כל היהודים שווים. אין יהודים ששווים פחות, אלא אם כן הם פחותים מבחינה מוסרית, ובאותה מידה גם אין יהודים אתרוגים ששווים יותר ושאסור להעביר עליהם ביקורת ואפילו ביקורת בוטה.
מצד שני, פירסמנו בעבר ונפרסם ברצון גם להבא תגובות, ואנחנו עדיין מחכים לרשימה שתבהיר לנו בצורה ממצה יותר את מגבלות שנת השמיטה הקרובה תשס"ח, כמו גם את האחוז הגדול של עניים-מרצון בקרב החרדים, ומה אפשר לעשות לתיקון המצב מבלי להעמיס עוד יותר על הקופה הציבורית.
במקום להיעלב, כִּתבו! – זה גם טוב לבריאות ומשחרר תיסכולים.
*
והנה, במקביל להיעלבות של הנמענת הדתית, באה אחרי אותו גיליון גם הודעת ביטול מנמענת מקיבוץ של "השומר הצעיר", וזאת כנראה בתגובה לדברי לגלוג ותוכחה שהתפרסמו באותו גיליון, ואשר הפעם לא כוונו נגד החרדים אלא בביקורת על זהבה גלאון, גדעון לוי, ודומיהם.
שיהיה ברור, "חדשות בן עזר" לא יצנזר את עצמו כדי למצוא חן בעיני נמעניו מן המחנות השונים בעלי הדעות השונות. ואפילו אם במקום 1,440 הנמענים כיום יישארו לנו רק 100 נמענים, נמשיך להוציא את המכתב העיתי ולדווח בנאמנות על מיספר נמעניו, אשר בינתיים כל שבוע מיתווספים עליהם אחדים, כך שמיספרם הכללי אינו פוחת אלא דווקא עולה.
*
רבים מקבלים מאיתנו תשובות שלילית לפרסום שיריהם וסיפוריהם. מי שאינם מתייאשים שולחים עוד ועוד, עד שמגיעים לרמה ראויה לפירסום, לרוב אחרי עריכה והתקנה לדפוס. ולפעמים, למרבה הצער, כל דבריהם אינם ברמה הנדרשת.
לא התוכן או הנושא קובעים את ערכה של היצירה – אלא הַצְּלֵחוּת והתואמוּת הפנימית של ביצועה האמנותי. לא נפרסם דברי ספרות חובבניים. מעולם לא שם הכותב נחשב בעינינו אלא ערכה הסגולי של יצירתו, גם אם סגנונו מרושל (שלא-בכוונת-רישול) וזקוק לעריכתנו.
אמנם, יש מקרים שתוכן בוטה במיוחד, גס, פוגע ומעליב, מונע את פרסום החומר אצלנו. יש כותבים, והם בעלי דיעות שונות ומנוגדות, שנהנים כנראה להעמיד במבחן את הסובלנות ואת הפתיחות שלנו, ולעיתים גם לא נמנעים מלכנותנו בכינויים מבישים כאשר אנחנו לא נכנעים לגחמותיהם. או.קי. שיהיה. אנחנו מכתב עיתי ולא סידור עבודה של השמצות ושל אמיתות חלקיות.
לעיתים רחוקות, בגלל הרשימה הארוכה של האי-מיילים המגיעים אלינו – נשמט מאיתנו משלוח כלשהו, ולכן אל תהססו להזכיר לנו ששלחתם וגם לשלוח בשנית.
*
כאשר סופר, משורר, עיתונאי או כל מאן דהוא מכונה ב"חדשות בן עזר" – "חשוב", "חשוב מאוד", "מוסרי" וכיוצא באלה תארים, אין זו בדרך כלל מחמאה אלא ההפך הגמור. הקריאה המחתרתית של "חשוב" אצלנו היא בדרך כלל – נאד נפוח, אלים, מיוחצ"ן ומעבר לערכו הממשי. ואילו "מוסרי" פירושו לרוב מי שלוקה ב"אידיוטיזם מוסרי" ובצביעות, בבחינת טול קורה מבין עיניך.
יואל נץ: כאשר נמתח המיתר יתר על המידה
שלום אהוד,
הרשה נא לי להוסיף עוד ספיח קטן לפרידתו של משה דור מן המכתב העיתי, אף על פי שאם תיתן לו פומבי – מסתכן אני לחטוף קיטונות של בוז בפרצופי.
אלא שהיא הנותנת! משה דור הוא רחוק מאוד מלהיות, בלשון המעטה, "ספל התה שלי", כמאמר האנגלים. שיניי היו חורקות מזעם למקרא רבים מהגיגיו, הגם שבעת קריאתם רווה הייתי נחת מן הדרך בה היה מביע אותם. לא אחת חשתי גירוי לקום לכתוב ולפרוק את זעמי נוכח דבריו בעיתונך, ואף הייתי עושה זאת, אלמלא אתה היטבת ממני להשיב לו כגמולו.
אבל אחרי ככלות הכול, כאשר נמתח המיתר יתר על המידה ואף פקע לבסוף – חשתי צער רב וביקשתי לתרום לתיקון המעוות, בדבריי "לאט לך..." וגו'.
עתה גובר צערי אף יותר נוכח תגובותיהם הבוטות של אחדים מעמיתיי הקוראים הנכבדים, אשר בחרו ליידות אבני בליסטראות אל עבר גבו המתרחק של דור, בעוד שהם לא מנעו ממנו סבר פנים יפות בשעה שעדיין ניצב היה ופניו אליהם. החיזיון הזה מעלה מחשבות נוגות על יחסן החבוי מן העין של הבריות אל רעיהם; מעלה הרהורים על הצטיידות אפשרית באפוד מגן "על כל מקרה שלא" וממחיש אולי בזעיר אנפין את מארת עמנו של שנאת חינם...
בברכה ובידידות,
יואל נץ
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים ושבעה
...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל
זיאמה פולונסקי
זיאמה פולונסקי נשאר במושבה גם לאחר שובו של עמשי השומר לגליל.
הוא התיידד עם דודתי יעל והיה מנשק את אצבעותיה היפות והארוכות. לאחר שהחלים מהמכות שקיבל אותו לילה מהבידואים, מבלי דעת שאלה היו אחיה אלכס ואלישע, הוא אבי, ומבלי שאדרתו של עמשי השומר תגן עליו מפניהם – החליטה יעל שהיא תראה למשפחתה ולאנשי המושבה מה כוחו של זיאמה – ותמצא לו עבודה, ודווקא כשומר. כן, היא תוכל לעשות זאת. הרי הפרדס הגובל עם פרדס משפחתנו זקוק לשומר. השאלה היא אם שיח' איסחאק נורדאו יסכים לקבל לשמירה בחור שזה לא כבר ירד מהאונייה.
יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סירקה והחליקה אותן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לביתו של שיח' איסחאק נורדאו. תחילה קיבל אותה בחשד קל בלבד. גם לאוזניו הגיעה השמועה שהיא תולה כביסה בשבת כדי להרגיז את אימה ולביישה בעיני המושבה. אך כאשר פרשה לפניו את מטרת בואה, נצטמצמו עיניו הכחולות והחלו לירות זיקים עכורים.
"את הרי לצידם, לצד הרוסים. זה ידוע! אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודת שמירה של בחור חדש בארץ, שרק לפני ימים אחדים ירד מהאונייה ואפילו לא מדבר ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים, לחיי השומרים עצמם, ליחסים עם השכנים הערבים ועם השלטון. כל זה יתקלקל אם אפטר את השומרים הבידואים ואקח משלנו במקומם! הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב."
יעל עמדה והביטה בו וחשבה: הרי אלה זבובים כחולים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה כחולים-ירקרקים. היא שמחה על מחשבותיה ושכחה אותו לגמרי. ואז, משום מה, אולי בהשפעת נעוריה, בבת-אחת נשתנו פניו של נורדאו ובטון מעשי שאל: "כמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי שלך?"
פני יעל לא נשתנו. "אני לא יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."
"טוב, אני מחכה לו."
היה זה ניצחון גדול בימים ההם. דודתי יעל קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, ואילו נורדאו העדיף להיראות כמי שנכנע למשוגותיה מאשר שנאלץ לשנות דעתו בגלל הלחץ שהפעילו עליו כמה מהאיכרים הצעירים, בעלי הפרדסים, וירקוני בראשם.
השומרים הערבים באו אליו בטענה: "מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו?"
"אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"
בקרבת הפרדס היה כרם ענבים. בעונת הבציר שמר עליו מוגרבי, מוסלמי מצפון-אפריקה, שהיה מבקר אצל השומר זיאמה פולונסקי ומביא לו לפעמים מאשכולות הכרם ומספר לו מעשיות. מעשה בנער-הרועים חוסני, שלאחר שהגיע עם חבריו העירה, קנה בשוק אצל חכם זקן פסוק תמורת דינר: "אל תחצה את המצולה בטרם בדקת את עומקה!" בזכות הפסוק ניצל חוסני משיטפון פתאומי בוואדי, ואילו חבריו, שליגלגו עליו, טבעו כולם.
באחד מלילות השמירה שמעו זיאמה והמוגרבי דפיקות חזקות מכיוון הבייקה, בית-האריזה, שבו נערמו תיבות ריקות לאריזת התפוזים. התעורר בזיאמה חשד שמישהו נמצא שם. הוא ביקש מהמוגרבי לגשת עימו לבית-האריזה ולבדוק מה סיבת הדפיקות, אך הלה סירב ואמר שזה מקרה של "קטיל".
"מה זה קטיל?"
"קטיל, יא חוואג'ה, זו נשמה של הרוג שדמו רותח וזועק לנקמה. לפני שנים רבות נרצח זלמה משהור, איש מפורסם, באחד הוואדיות בסביבה הזו. דמו טרם נוקם, לכן הוא רותח בלילות הקיץ החמים!"
"קטיל-שמטיל," ענה זיאמה, "מקטיל אינני פוחד."
והוא הדליק מנורה וביקש מהמוגרבי שיחזיק בה בעת שהוא-עצמו נכנס להיווכח מה סיבת הדפיקות.
"לפני שנים רבות עבד כושי, מקנת-כספו של אחד השייח'ים הידועים בנגב, ברח לכאן עם בת-השייח' היפהפיה, שהתאהבה בו... שניהם נרצחו... ואיש לא גאל את דמם."
זיאמה ניגש לערימת התיבות, הרים תיבה אחת, קפץ משם עכברוש בגודל חתול וציווץ כאילו דרכו עליו. עיניו ירקו אש ירוקה. המוגרבי זרק את המנורה – "יא אללה!" – ומרוב בהלה ופחד ברח כל עוד נפשו בו. למרבה המזל לא פרצה שריפה.
למוחרת סירב המוגרבי להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתם של הקטיל המשהור והיפהפיה ההרוגה נפל עליו. זיאמה כבר עמד לכתוב לחבריו השומרים בגליל לבוא למלא את מקום השומר המוגרבי.
בלילה אחר שמע זיאמה רשרוש מכיוון השער של הפרדס, והבחין שערבי מטפס על השער. הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד המציא תכסיס, כאילו הוא מעיר עוד חברים שבאו מהגליל לעזור לו בשמירה, והיפנה עצמו לעבר בית-האריזה וצעק:
"היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"
ותוך השמעת קולות אחדים של המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אוסיה, אימסיקו!" – אוסיה, תפוס אותו! – זיאמה התקרב לשער, כך שהערבי הוטעה לחשוב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עם השומר בפרדס, ומיד התנצל ושאל בפחד:
"יא חוואג'ה, פי שריבעט מויע?" – אדוני, יש מים לשתייה?
זיאמה קילל אותו ברוסית באם-אימו ובערבית באבי-אביהו, והלה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו.
ואולם, חדירת שומר עברי למושבה לא היתה לרצונם של ערביי הסביבה, בייחוד הביעו את מורת-רוחם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרת שומר במשכורת קבועה ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר. לא מרוצים היו גם השכנים הערבים שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם שומר מבני-עמם ולגנוב בלי הפרעה.
השומר החדש זיאמה פולונסקי, ה'מוסקוב', לא הבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם היו שאמרו כי ל'מוסקוב' יש איזו אמונה מופקרת שבאה מהשטן, סוציאל-רבולוציונריות שמה, על פיה צריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי. אבל בפועל לא הראה זיאמה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו הערבים, ולכן החליטו להפחיד אותו ולהרתיעו, כדי שיסתלק מהשמירה.
בשבת בבוקר באו להודיע לשיח' איסחאק נורדאו כי זיאמה נפצע ברגלו מיריית רובה ציד.
נורדאו הזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, והם מיהרו לפרדס. זיאמה שכב באחת מצלחות העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדס, והיה עטוף באדרת החומה של עמשי. הוא אמר:
"ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."
כחמישים צעדים ממקום פציעתו, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן הובילו עד לסוכת השומר שבפרדס המרוחק, על גבול אדמת הביצה, פרדס שהיה שייך לערבים. משם והלאה ניראו עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר היתה ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה התגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, יחד עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, והיה ברור כי הוא זה שניסה לפגוע בזיאמה.
אילו קרה הדבר ביום חול היה נורדאו שולח את אחסן להביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, כמנהגו בצאתו למירדף. אבל עתה שבת.
"גש אל בית הרב," פקד על הגשש, "ספר לו מה קרה ושאל אם מותר לי לרכוב ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור וגם תביא לי את הסוסה והנשק."
כאשר ראה שזיאמה הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."
"ואני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!" אמר זיאמה.
"אתם," אמר נורדאו, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"
זיאמה לא נישאר חייב. "וגם לחזר אחר נשים נשואות התיר לך הקדוש-ברוך-הוא רק בימות חול?"
כמו כדי להשלים את דבריו של השומר הפצוע נשמעו קולות צחוק צלולים של שתי צעירות, בנות המושבה, שטיילו בשבת בבוקר על סוסיהן במשעולי הפרדסים: דודתי יעל וחברתה ארלטי קלדם, בתו של מסייה בוריס.
ארלטי הנאה, בהירת הפנים, ודודתי בעלת הגוף החטוב ועור השוקולד, יצאו מבין עצי-ההדר ירוקי העלים, שהיו גדושים פרי שאמוטי זהוב-כתום. הן הופתעו למראה הפצוע, שבאו לבקרו על משמרתו.
"מה אתן רוכבות בשבת כמו פריצות!" גער בהן נורדאו. "אין לכן מה לעשות?"
כאשר ראה זיאמה את השתיים, השים עצמו מתעלף, והשתיים השמיעו קריאות-בהלה. דודי ההולל אלכס נהג לספר שכך קרה לשומר המסכן לאחר שראה את ארלטי היפהפיה ולא בגלל יעל שלנו, הרזה, הירקרקת ואכולת המאלאריה.
עודם מדברים והנה שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה אשת איסחאק.
"הרב אמר – איסמע יא שיח' איסחאק נורדאו, אתה לא רק מותר לך, אתה חייב לקחת את הסוסה והנשק ומותר לך לצאת מחוץ לגבולות המושבה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתפוס את היורה."
"קחו אותו אתכן למושבה. מצבו לא מסוכן." פקד נורדאו על הצעירות, והוא יצא עם אחסן אחר עקבות המבוגר והילד, שהוליכו דרומה.
על הסוס הראשון רכבו השתיים, דודתי מחזיקה במושכות וארלטי חובקת אותה מאחור ותופסת במותניה. הן משכו אחריהן במושכותיו את הסוס השני, שעליו שכב זיאמה מקופל על בטנו, ידיו וראשו פשוטים מכאן, רגליו מכאן, העבאייה, האדרת החומה, כיסתה את גבו, והרובה הקשור לידו היטלטל באוויר עם כל תנועה של הסוס.
השתיים היו גאות על השליחות שנפלה לידיהן והן שרו בקולות צלולים: "שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה יהודה..."
חלקות הפרדס מכאן ומכאן היו רחוצות ועמוסות פרי הדר בשל. הרובה נשמט ארצה ונתקל בגדם עץ יבש בצד הדרך, מושך אחריו את זיאמה, שזרם מעל גבי הסוס אל חתימת העשב החדש שהחל צומח בשוליה. הוא נותר מונח שם והשתיים המשיכו לרכוב קדימה, שדיה של זו מתחככים בגבה של זו, והן שרות "שאו ציונה".
לאחר רגעים אחדים נעצר הסוס שמאחור, והמושכה נמתחה ועצרה גם את סוסן של הצעירות. הן הביטו לאחור וחדלו לשיר. זיאמה איננו!
מיד חזרו על דרכן ומצאו אותו בעשב הטרי, הרימו אותו, העמיסוהו שוב על גבי הסוס והמשיכו בדרכן למושבה. תחילה ניראו רציניות אך עד מהרה חזרה אליהן תחושת השובבות והן שבות לשיר:
"שאו ציונה נס ודגל..."
כאשר עברו השתיים על פני בית גרשוני צהלו הסוסים וצהל לעומתם הפרד החדש מתוך האורווה שבחצר ויצאה אליהן בעלת-הבית אנא חוואג'ה צחת הפנים.
"את מי אתן מובילות על גבי הסוס, נערותיי השרות?"
"את השומר העברי שנפצע ברגלו, בעלבוסטע, אל הדוקטור זכריאס-כהן!" ענתה דודתי יעל.
ליבה של שיינע-פשה גרשוני הלם בהתרגשות מרגע שהבחינה באדרתו החומה של עמשי, זה השומר השחצן, היפה, כחול-העיניים, שנשק לה בליל הגשם ועורר את השדים בפיזדתה.
"הכניסו אותו אליי, ולכנה לקרוא לדוקטור." מיהרה שיינע-פשה אל ביתה פנימה.
אורחת הסוסים הקטנה פסעה אל חצר גרשוני שהיו בה רפת, אורווה, אסם ועצים רבים, ובית נאה במרכז. ארלטי ויעל קפצו מסוסן והוליכו-גררו מעל האוכף אל המרפסת את זיאמה המעולף. הן ידעו היטב שבבתיהן לא יתקבל הפרוליטאר-הפצוע במאור פנים, מוטב שיחלים כאן.
"עמשי השומר!" דיקלמה שיינע-פשה בהתרגשות כאשר שבה למרפסת הקדמית, נושאת כד אמאיל לבן מלא מים ומגבות ורצועות בד לחבישה. אך למראה פניו של זיאמה נחרדה. הכד נשמט מידה אל הרצפה, והיא כמעט התעלפה.
"מה קרה לך בעלבוסטע? מה זה רעדת והרטבת פתאום?" אמרה דודתי יעל. "נורדאו אמר שהפצע אינו חמור. על זיאמה רק לנוח ימים אחדים."
"לכנה מיד והבאנה את הדוקטור, אבל ברגל. גם כך סוערות עליו הרוחות במושבה, שהוא מזלזל בקדושת השבת."
שיח' איסחאק נורדאו ואחסן דלדום עברו בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסו לחולות שממערב לראשון-לציון והמשיכו ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אבדו עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.
"את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," קבע שיח' איסחאק נורדאו. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."
לא עברו ימים רבים ועבד אבו-נימר נידון שלא-בפניו לעשר שנות מאסר אלא שבינתיים התברר כי נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל כי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.
זיאמה פולונסקי הנמוך, רחב-כתפיים, בעל הגוף השרירי והמוצק, שכב בביתו של האיכר סנדרל גרשוני והתרפא מפצע הירייה. גרשוני הצולע התיידד עימו ואף הציע לו לעבוד כמשגיח על עבודת הקטיף בפרדס או להשתלם באריזה או ללמוד את מלאכת הנגרות שבהתקנת תיבות למשלוח הפרי. זיאמה קירטע מחדר לחדר כשהוא נעזר במקל-הליכה שהשאיל לו בעל-הבית.
האיכרה גרשוני טיפלה בזיאמה במסירות רבה ופיטמה אותו יום אחר יום במיטב תבשיליה והקפידה לנגב ולרחוץ אותו במטלית לחה וביסודיות, כתינוק, וכשהחלים מעט היתה מסיקה את דוד-המים עבורו ומכריחה אותו להיכנס ולטבול כל יום באמבטיית הברזל היצוק שקנה לה בעלה, אך בכל טירחותיה אלה גם הפגינה כלפיו קרירות, כאילו הוא אשם שהוא – הוא, ולא מישהו אחר.
יום אחד נסע גרשוני ליפו, למשרד של אגודת "פרדס" בנמל, כדי לזרז את העמסת הפרי על האונייה שעגנה בים. הוא לא חזר למושבה בדילג'אנס הערב, ושלח להודיע לאשתו שיחזור רק למוחרת.
לאחר ארוחת-הערב, שעברה בשתיקה תוך כדי כירסום כנפי העוף מהמרק, צלע זיאמה לחדרו. הוא היה אדום עדיין ושלוק מהאמבטיה החמה. מאוחר יותר נפתחה הדלת והאיכרה גרשוני גבוהת החזה הופיעה בחלוק-שינה, שערה הזהוב סתור, כך ניצבה מול מיטתו ובידה כוס חלב שהיה חם עדיין מחליבת-הערב, ואותו הביא לפני שעה קלה הפועל הערבי.
"זה נכון מה שמספרים עליך, זיאמה פולונסקי?" שאלה בעודו שותה, ועיניה נעוצות באדרתו החומה של עמשי הפרושה על כיסא, ועליה מונח מקל-הליכה.
"מה מספרים?"
"שאתה כמו עמשי השומר. שאין נערה אחת במושבה שלא נשקת לה?"
זיאמה צחק במבוכה. שיינע-פשה אמנם צעירה ויפה ומחלפות שערה נהדרות ואי אפשר להסב עיניים מהחזה הגדול שלה אך היא אישה נשואה, וקצת מבוגרת וגבוהה ממנו, והתנהגותה מפחידה. אילו ידע בעלה! – מצד שני, אולי כך נוהגות הבורז'ואיות, כמו ברומאנים?
"האיכרה גרשוני, אני, רק לפני שבועות אחדים ירדתי מהאונייה," ענה במיבטאו הרוסי הכבד, "יש לי רובוטה, עבודה, אבל עוד אין לי ניסיון."
"מדוע העיניים שלך לא כחולות כשלו?" שאלה והגבירה את האור במנורת הקרוסין כפי שלא הירשה גרשוני אלא אחת לשנה בסדר פסח. "אין דבר. אתה יכול לנשק אותי גם ככה..."
זיאמה המופתע מאוד ניסה למחות במילים מגומגמות, "אבל, האיכרה גרשוני, הכבוד... אם אגע בך, אני לא אוכל להישאר כאן, אחר-כך, לעבוד אצל בעלך..."
"תן לי, תן לי זיאמה להחזיק את השמוק הפרולצארי את הפוץ המתוק שלך כי הפיזדה אצלי כבר רטובה מהצהריים..." דיקלמה לפתע שיינע-פשה ברגש ובסגנון של ראשית התיאטרון העברי את המילים הטמאות, ואלה התגלגלו על לשונה בקלות מדהימה וכבר היתה במיטתו, חמה, רחוצה ונקיה, ומנשקת אותו על פיו וטועמת בשפתיו את שרידי החלב הטרי של חליבת-הערב –
"האיכרה גרשוני, מה פתאום פוץ פרולצארי?" התקומם, "אני בא ממשפחת רבנים מפורסמת, מצאצאי המנחם-זיאמה פולונסקי מוויסלה..." – אך היא לא הניחה לו: "תגיד פיזדה בורז'ואית זיאמה, תגיד פיזדה בורז'ואית, זה בשפה שלכם..." – ומילאה עתה את פיו בפיטמתה, שהדיפה ריח סבון טרי והיתה גדולה כבישליק והיתה עסיסית ומחוספסת כפרי-צבר מקולף – בעוד שרידי החלב החם על שפתיו, עד שנעתר לה ודבק בה ושניהם התגלגלו ונעשו למושבה אחת ללא הבדלי מעמדות מי למטה מי למעלה והיא נמצצה וצרחה מעונג.
זיאמה, בחור קצר-קומה ומוצק וכוחו עז במותניו, אך אישה טרם ידע מימיו, והאיכרה שיינע-פשה המיוחמת ולבנת-העור לימדה והכניסה אותו פעם ועוד פעם אל פיזדתה הרטובה והוא עלה וירד אותו לילה על הפיסגה הזהובה והמיוערת של הגרשונית מהמושבה שלנו שלוש פעמים – – "איך בין ממש [מ"ם שנייה סגולה] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע ילען-דינהא..." נזכר בנבואת עמשי השומר שנלחשה באוזנו – – ובכל תקיעה היא והוא נלפתו וקראו יחדיו, "עוד פרוליצאר... עוד בורז'ואיה... מטיילים ביער... הללויה..."
כתשעה חודשים לאחר הבוקר שבו עזב במפתיע זיאמה, הפרולטאר השומר, את בית גרשוני ואת המושבה וצלע הגלילה (ושוב לא ניראו פניו בה עד שלא זעק ביום ההלווייה של אביתר ירקוני ועד שלא נאם באסיפת בחירות בכיכר העיריה בתור שר בממשלת בן-גוריון השנייה או השלישית), ערך סקנדר אבול-באר'ל מסיבה מפוארת לאיכרים האמידים ולנשותיהם בהיוולד לו בתו-יחידתו רותי-רבקה (על שם דודתה רבקה שמתה בצעירותה בקדחת), נינתו של הברון הגרמני גונטר פון לאקסן מהאנובר. וסקנדר עבר מאורח לאורח ואמר: "הנה צוקריה גדולה. תאכל עוד ביסקוויט, כבר אכלת שלושה. קח עוד מופלטצ'ינקה, כבר לקחת שתיים!"
"שהקמצן הזה יאביס את כל שנואי-נפשו? פלאי פלאים! הוא הרי אוסף אפילו את חרצני הזיתים שאורחיו אוכלים ומפצח אותם כדי שאשתו תבשל מהתוך שלהם ריבה... פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שבת לגרשוני נולדה..." חזר ואמר גרישה ירקוני בקולו המאנפף-קמעה באוזני כל מי שהקשיב לו במלון "חובבי-ציון".
המשך יבוא
מנפלאות "המושבה שלי" בעיני אוהד מושבע
מברית ערי הסופרים בגדאד ופתח-תקווה, יעקב זמיר
לאהוד שלום רב,
תודות לסופר הנידח על שמפרסם בעיתונו דברי ביקורת וסקירות על ספרים שונים שיוצאים לאור במקומותינו. והסקירות יפות ארוכות ומאירות עיניים. יפה יפה. משום מה עדיין לא התייחסו ברצינות לקטעים מן הרומן שלו "המושבה שלי", שמתפרסמים בהמשכים. והלא הם מרתקים יותר מהרבה מאד רומאנים אחרים שבאים אנשי ביקורת הספרות ומביני דבר במרכאות ושופכים עליהם חביות של מלל שדוף.
ברשותכם אביא מספר הערות על הקטע מהרומן שלו שהופיע בגיליון 234 של המכתב העיתי. בן עזר כותב: "...נפיחה אדירה הרעידה את האויר כתרועת טרומבונים..." – ואני חושב שמכאן נולדה אהבתו של הסופר למוסיקה פילהרמונית המשופעת לעיתים בטרומבונים, אותה הוא שומע בהיכל התרבות. ומכאן גם מלחמת החורמה שהוא מנהל (ויבורך על כך) נגד שינויים במבנהו של ההיכל, שמא לא יישמע כדבעי קולם של הכלים הללו ויחדלו להחזירו לימי ילדותו במושבה מלבס. שנאמר האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
ועוד, מן המפורסמות הוא שלסופר בעל הרומן אין מכונית. כאשר היתה לו מכונית היא נסעה על מים חמים, כפי שנאמר בגוף הטקסט "...במושבה הטנדר של גרשוני נוסע על מים מהג'ומג'ום." ואם הטנדר של גרשוני נסע על מים מן הג'ומג'ום, על אחת כמה וכמה מכוניתו של המיוחס בן שושלת הפרדסנים, שרואה כחובתו לשמר את מורשת המושבה.
אלא, כאשר עבר לדירתו החדשה לפני מיספר חודשים, אבד בעת המעבר אותו ג'ומג'ום שחימם המים. וכסופר שלא מתוגמל כהלכה הוא מחכה למכירת חיסול של חנות לדברי חשמל, אז הוא מקווה לרכוש לעצמו במחיר מוזל ג'וג'מום חדש וגם יקנה מכונית.
ובאשר לעבדאללה הפועל המקומי, שבעת חרמונו מן הזוג היאהודי ילך לרפת כדי לכבות את שלהבת יצרו על אחת הפרות, נזכרתי שבאחד הסיפורים של גבריאל גרסייה מרקס הקולמביאני עתיר הדמיון, הוא סיפר על נער ששימש שולייה של כומר הכפר. והנער שם לב שבכל יום חמישי אחר הצהרים נהג הכומר ליטול שרפרף קטן וללכת לאן שהלך. יום אחד, בגבור סקרנותו של הנער, הוא עקב אחרי אדונו וגילה שהנ"ל הולך לרפת שבקצה הכפר ועולה על שרפרף כדי לתאם גובה, ועושה את מעשהו בפרה.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
ליעקב ידידי,
תודה על דבריך הטובים על "המושבה שלי", אבל אין תועלת בפירסום ביקורת על רומאן שבע שנים לאחר צאתו לאור, כאשר אין כבר שום עותק שלו בחנויות ואולי גם לא אצל המוציא לאור. הספר קיבל בשעתו את המגיע לו, כלומר, התעלמות במעט גמורה [אף לא מילה אחת ב"הארץ", למשל], והוא אינו נזכר בשום מקום כחלק מתולדות הספרות העברית. מרבית קוראי הספרות העברית אינם יודעים על קיומו. די להם בסופרים החשובים שאותם הם קונים.
ערכו הגדול ביותר של "המושבה שלי" עד כה הוא שבזכותו אני יכול להמשיך לשאת ללא עוררין את התואר "סופר נידח", והדורות הבאים אולי ישפטו גם על פיו מי היו הספרים החשובים של תקופתנו ומי עבדו על הקוראים וסיפקו להם, כדבריך "חביות של מלל שדוף."
הדבר היחיד שעליו אני מצטער לגבי הרומאן הוא שכאשר הורדתי אותו לדפוס טרם ידעתי את אפשרויות הניקוד בתוכנת הוורד. אילו הייתי מדפיס אותו היום הייתי מנקד במקור את עשרות ומאות המילים בערבית, באידיש ובשפות אחרות, הגודשות אותו.
זאת ועוד, גם אתה, כרבים אחרים, מערבב עממיות, בולמוס של נהנתנות, הומור פרוע ופיקנטריה – עם פורנוגראפיה. כל היודע פורנוגראפיה אמיתית מהי, יצחק לקביעה הצמחונית שספריי פורנוגראפיים המה!
שלך,
אהוד
זקנים וזקנות שימו לב!
יש פטור מלא מתשלום אגרת טלוויזיה לאזרחים ותיקים, כאשר הגיל הקובע לאישה הוא 62 ולגבר 65. התיקון לחוק הוא משנת 2007 ובשלב זה תקף לגבי שנה זו בלבד. עדיין לא ידוע לגבי ההמשך. מי שכבר שילם את האגרה לשנה זו יהיה זכאי לקבלת החזר מטעם רשות השידור. ההחזר יבוצע על ידי הרשות באופן יזום מצידה ללא צורך בפנייה. המלצתנו היא לעקוב אחר ביצוע החזר ואם לא יתבצע להתקשר לרשות.
רותי
מרכז מידע רעות אש"ל [אין לנו כתובת מדוייקת]
* * *
שלום לכל חובבי התוכניות המשותפות שלנו
אחרי חודשים אחדים של הפסקה אנו חוזרים להופיע בצוותא
ביום שני ה-7 במאי בשעה 20:30
נעלה שוב את המופע הראשון שלנו
ירושלים בזמר העברי בתקופת המנדט
כרטיסים ב-60 ש"ח בקופת צוותא, טל. 6950156, ת"א
נשמח לראותכם
אורה זיטנר ואליהו הכהן
בוקר טוב מלחמה "חדשה"!
מי שחושב שהמלחמה בחזית הדרום התחדשה, טועה. מדובר באינתיפאדה השנייה הנמשכת כבר יותר משש שנים ואשר סופה אינו נראה באופק. לכל היותר אפשר לומר שטרם נפלו קסאמים על פתח-תקווה תל-אביב ומה שביניהן.
* * *
הגיע אלינו ממש לפני סגירת הגיליון:
יוסף דוריאל
רק לא להיכנס לעזה!
הפרובוקציות האחרונות של החמאס נועדו למשוך את צה"ל שייכנס לעזה, ואז, בעזרת הקוויזלינגים היהודים, הם יחזרו על ניצחון החיזבאללה.
במבוי הסתום אליו נקלעה הרשות הפלשתינית, לא נפגעה החשיבה האסטרטגית אצלם, בניגוד לזו של צה"ל – שהגיעה לרמה של אפס מאז הפכו מפקדיו לכלי משחק בידי פוליטיקאים מופקרים. החמס למד יפה את נקודת התורפה של ישראל – כשמציגים אותה כרוצחת ילדים. הפוגרום הפוליטי שישראל ספגה בעולם מתמונות "רצח הילד מוחמד א-דורה", בפתיחת אינתיפאדת אל-אקצה, והמהלומה באו"ם שעצרה את צה"ל במלחמת לבנון 2 – על ידי סרטון הטלוויזיה של "רצח הילדים בכפר כנא" – מעודדים אותם לחזור לנוסחה המנצחת. ובמיוחד – כשלחיי אדם (ובוודאי של ילדים) אין אצלם שום ערך, ולהיפך – כל חלל שלהם יהפוך מייד לשאהיד, ומשפחתו – למכובדת ומאושרת.
יש גם שֵם לשיטה זו של לחימה – "תנפיה" – וזכות היוצרים עליה רשומה על שמו של האיתוללה חומייני, כשרימה את כל העולם (כולל את עמו) בתמונה של "שחרור איראן מהשלטון הרצחני של השאח," על ידי הצבת ילדים בראש המפגינים נגדו. הנשיא התימהוני (ושונא ישראל) של ארה"ב בלע אז גם הוא את הפיתיון והעניק לעולם את הסכנה של מלחמה אטומית מתקרבת. כמו אז, כן עתה, נשענת האסטרטגיה הזו על שיתוף פעולה של "החוגים הנאורים" בעולם החופשי. לכן, סביר להניח, שצלמי החמאס כבר מחכים בקוצר רוח מי מהם יזכה בפרס ולתהילה עולמית – על הצילום המוצלח ביותר של טנק ישראלי הפורץ לרצועת עזה מול ילדים זורקי אבנים הנהרגים, באמת או במבוים, מול מצלמות הטלוויזיה. וזה מה שצריכים ראשי החמאס כדי להיחלץ ממעמד המוחרמים – למעמד הקורבנות הזקוקים מיד לרחמי העולם מול "התוקפנות האכזרית וחסרת הפרופורציות" של ישראל.
מניסיון העבר, הם כבר למדו שיש להם על מי לסמוך אצלנו לניצחון האסטרטגיה שלהם: מומחה ישראלי שיחשוף את מלאכת הביום שלהם יזכה לרצח אופי בתקשורת השולטת בארץ, כשבמערכת המשפטית כבר ידאגו לסתום לו את הפה – כפי שעשו נגד חשיפת הביום של "רצח מוחמד א-דורה." לכן, לפני שצה"ל פורץ לרצועה (ומסכן גם חיי חיילים שלנו ואת חיי גלעד שליט השבוי), הגיע הזמן לנקוט בצעד החוקי והלגיטימי לפי כל קנה מידה והוא – הטלת מצור מוחלט על הרצועה, פרט לרשות לספק לתושביה מים, מזון ותרופות – עד אשר לא יוחזר השבוי שלנו ותופסק הפגזת ישראל משטחם. את זה אפשר להסביר, ללא גמגומים, לכל העולם (בהנחה שיש לנו עדיין מי שמסוגל לעשות זאת), ולנצל, לפחות, נכון את המצב שנוצר אחרי הפינוי האומלל של אזרחי ישראל מרצועת עזה.
העולם יפסיד אולי כמה תמונות מרגשות ונוטפות ארס אך משפחת שליט תזכה לראות את בנה – עוד לפני חג השבועות.
* הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.
לכל אוהבי נתן אלתרמן!
הערב! יום חמישי!
ח' באייר תשס"ז, 26 באפריל 2007, בשעה 20.00 (8 בערב)
יתקיים באולם צוותא בתל-אביב מופע מיוחד –
נתן אלתרמן – משורר העת והעיתון
מחווה ליוצר "הטור השביעי"
המופע נערך לרגל הופעת הספר "הטור השמיני" מאת מרדכי נאור, בהוצאת
הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, ויוקדש לאלתרמן ויצירותיו הרבות.
משתתפים: הסופר פרופ' חיים באר, חוקר הזמר הישראלי אליהו הכהן, פרופ' דן לאור, ד"ר מרדכי נאור, מנחה: שאול ביבר
חבורת הזמר "שוהם" מכפר מעש תנעים בשיריו היפים של אלתרמן
הקוראים הנאמנים של "חדשות בן עזר" – מוזמנים
כרטיסים במחירים עממיים בצוותא, טל. 6950156/7- 03
* * *
אף פעם לא היינו מחסידיו של אברהם (אברום) בורג ועדיין זכורים לנו מאמרי השיקוצים שלו על סופה של הציונות שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. כל המקליד "חפש" על ריכוז קבצי גיליונותינו, ימצא את דעתנו עליו בלא כחל ושרק. לכן שמחנו מאוד לשמוע שקיבל לאחרונה אזרחות צרפתית ואנחנו מקווים שיעביר מגוריו לצרפת יחד עם שמואל פלאטו שרון וארקאדי גאידמאק, ולא נבקש הסגרתם חזרה לישראל.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,424 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
238 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל