חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 239
תל אביב, יום ראשון, י"א באייר תשס"ז, 29 באפריל 2007
עם צרופת בול פתח-תקווה שאילו סבי היה משאיר לי 12 בולים הייתי מסודר לכל החיים
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: לִפְנֵי... (שיר).
אהוד בן עזר: האם יש לי כתובת לפנות אליה בארצי, ארץ התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם?
אורי פז: אחרי מות פרופ' יוסף בן שלמה.
ס. נידח: החלה עונת המציצה של התפוזים.
יוסי אחימאיר: איציק במקום שרוליק.
אמנון שמוש: אנשים בגילי... לצחוק כל הדרך אל הוואדי.
אהוד ב': "הטעם של עדן" בסינימטק תל-אביב.
שיח' יאסין בשערי גן העדן... מעשיית אימים מעטו של ראובן אדיבי.
הרצל חקק: הסופר משה תמרי הלך לעולמו והוא בן 97.
יעקב זמיר: נתנו לכם להדליק את המשואות, או: הכובע של מוסטפה.
יוני מרגלית: עוד על שריפת מכבי האש של פתח-תקווה.
"יש לנו במשפחה צמד שדיים כבדים", שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים ושפשפן טיטי.
קטי פישר: בחלוף הרכבות (סיפור).
דורון גיסין: עִם הפרידה מהשירות במילואים.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ושמונה, הסוד האפל במוצאה של רותי גרשוני אהובתי.
מאחר שביום שני יתפרסם דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, ובמקביל פירוט האישומים החמורים נגד הח"כ-לשעבר עזמי בישארה, ובמקביל גם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ודאי יתרום משהו תקשורתי מאוד על אולמרט לכותרות, ומי יודע מה עוד יתחרה על חדשות היום – החלטנו להקדים ביום את מועד צאתו של המכתב העיתי, שאחרת לא יהיה לנמענינו זמן לעיין בו
אני תומך ב-100% ברה"מ אהוד אולמרט ונקעה נפשי מהניסיונות החוזרים ונישנים להכפישו ולגרום לו שלא יוכל למלא את תפקידו הקשה מנשוא והחיוני כ"כ לישראל ואני תומך גם בשר המשפטים דניאל פרידמן המנסה להחזיר את השלטון מהרשות השופטת ללא אחריות לרשות המבצעת הנתונה למיתקפה של דיסקרדיטאציה
אהוד בן עזר
יוסי גמזו
לִפְנֵי...
לִפְנֵי שֶאֶת דִּמְעוֹת שִֹמְחַת הַטַּל עִם שַחַר
יִמְחֶה שִדְפוֹן הַצִּינִיּוּת שֶל לַהַט הַחַמְסִין
מֵעַל רִיסֵי הָעֵשֶֹב בְּרִשְעוּת קִשַּחַת
אִסְפוּ בִּשְנֵי סִפְלֵי עֵינַיִם עֲמוּסִים
בַּצִּמָּאוֹן הָעַז, הַלֹּא-נִרְוֶה לָנֶצַח,
בַּתַּאֲוָה הַזֹּאת, לַטּוֹב וְלַיָּפֶה
אֶת כָּל מַתְּנוֹת-חִנָּם שֶל יוֹם שֶבּוֹ הֵנֵצָה
כָּאן כָּל טִפָּה צְלוּלָה שֶל חֶסֶד הַקּוֹפֵא
רַק לִשְנִיָּה קְצָרָה עַל קְצֵה גִבְעוֹל הָרֶגַע
לִפְנֵי הַיֹּבֶש, הַכְּלָיָה, הַהִתְאַדּוּת
כְּמוֹ אֵיזֶה לוֹרְקָה אֶת מִלְמוּל פַּלְגֵי הַוֶּגָה,
כְּמוֹ אֵיזֶה בֵּן אֶת חֹם חֵיקָהּ שֶל הַיַּלְדוּת.
לִפְנֵי שֶהַיָּרֹק הַחַי שֶהוּא בְּעֶצֶם
רַק הַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד עַל חֶשְבּוֹנוֹ
שֶל מַה שֶּעוֹד יַצְהִיב מֵאַכְזָבוֹת וָעֶצֶב,
שֶל מַה שֶעוֹד יִשָֹּא שָנִים אֶת עֶלְבּוֹנוֹ
שֶל מְעוֹפוֹ שֶל אִיקָרוֹס אֶל אַשְלָיוֹת הַשֶּמֶש
וְשֶל חֵרוּק שִנָּיו שֶל סִיזִיפוֹס עַד רֹאש הָהָר
נִשְמוּ אוֹתוֹ עָמֹק אֶל תּוֹכְכֶם, אֶת שֶמֶץ
הָאֹשֶר הַכִּילַי שֶל בֹּקֶר שֶזָּהַר
בִּשְמֵי-אַפְּרִיל שֶהֵם טַלִּית שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת,
בִּלְחִי שְזִיף סְמוּקָה מִמַּחְמְאוֹת הָאוֹר,
אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּלוֹף, שְבִיבָהּ שֶל הַתּוֹחֶלֶת
אַךְ בְּלוֹף שֶבִּלְעֲדָיו הַלֵּב סַגִּי נְהוֹר.
לִפְנֵי שֶהַשִּגְרָה וַעֲיֵפוּת הַחֹמֶר
רוֹצְחִים בָּכֶם כָּל תֹּם שֶעַד עָפָר הוּדַש,
לִפְנֵי שֶיֵּין דַּמְכֶם הוֹפֵךְ בָּכֶם לְחֹמֶץ
שֶל כָּכָה-זֶה וְזֶה-מַה-יֵּש וְאֵין-חָדָש
תִּרְאוּ אֵיזֶה צ'וּפָּר מַגִּיש לָכֶם כָּל פַּעַם
אוֹתוֹ שִדּוּר חוֹזֵר שְנָתִי שֶל הָאָבִיב
שֶבּוֹ אוֹמֵר הַיֶּלֶד שֶבָּכֶם דְּבַר-טַעַם
שֶשּוּם זָקֵן חָכָם לֹא יַעֲלֶה עַל פִּיו:
בֵּין כָּל קְרִיאוֹת-אֵין-הֵד פִּתְאֹם אַחַת עוֹנָה לִי
לְגַמְרֵי בְּמִקְרֶה, כְּמוֹ נֵס בָּאַגָּדוֹת
אֶת חַדְפַּעֲמִיּוּת פְּלָאָיו שֶל הַבָּנָלִי
שֶדַּוְקָא הוּא אוּלַי
הַסְּקוּפּ הֲכִי גָדוֹל...
אהוד בן עזר
האם יש לי כתובת לפנות אליה בארצי, ארץ התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם?
האם לשם כך יסדו סבי וחבריו את המושבה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878?
בראיון עם ג'אלב מג'אדלה, שר המדע, התרבות והספורט של ישראל, שהוא גם שר התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם, הוא עונה לשאלותיה של ורד לוי במדור "ספריות" במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מיום 25.4.07, וכך השאלה הראשונה:
הספר הוותיק בספרייה: "הספר הישן ביותר הוא גם הראשון שרכשתי – ספר שירים שכלל את שירתו המוקדמת של מחמוד דרוויש. קניתי אותו בכיתה י'. לטעמי הוא גדול המשוררים של העם הפלסטיני בעת החדשה."
מיהו אותו מחמוד דרוויש, האהוד והמוערך כל כך על ידי שר התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם במדינה העברית האחת והיחידה שבעולם שלי?
לא איכנס לכל איפיוני שיריו של שונאנו דרוויש, שבחלקם הוא מאחל לנו שניזרק כולנו לים, אלא ארשה לעצמי לחזור ולהביא כאן רק מכתב אחד שנדפס במדור "מכתבים למערכת" בעיתון "הארץ" מיום 12 במרס 2002. [אם איני טועה באותה תקופה או זמן-מה קודם יצאה הוראה לכלול תרגומי שירים של מחמוד דרוויש בתוכנית הלימודים של בית הספר העברי בישראל].
עוד בית בשיר של דרוויש
בתגובה על "המצור, פרק שני" מאת דני רובינשטיין ("הארץ", 5.3.02)
בשיר החדש של מחמוד דרוויש, ""מצב של מצור", שדני רובינשטיין מביא ציטוט ממנו, נכתב, בין היתר:
"(להורג) אם היית מתבונן בפני הקורבן / והיית חושב, היית נזכר באימך בתא / הגז, היית משתחרר מחוכמת הרובה / ומשנה את דעתך: לא כך תושב הזהות."
חשוב להציע את התוספת הזאת לשיריו של דרוויש הנלמדים בתוכנית לימודי הספרות בבתי הספר העבריים בישראל, כדי שהילדים שלנו ירחיבו אופקים ויבינו, שישראל מתנהגת כלפי הערבים בדיוק כפי שהנאצים התנהגו כלפי היהודים במחנות ההשמדה באירופה.
עמירה הס, בכתבתה האוהדת "איך נהפכה נסיגה מפני צה"ל לסיפור של גבורה" מאותו היום, מספרת, שהגברים הפלשתינאים החמושים החליטו לצאת ממחנה הפליטים בלאטה והשאירו בו לחסדיהם של חיילי צה"ל את נשותיהם וילדיהם. אני מניח שההומניסטים האלה ידעו היטב, שחיילי צה"ל ייזהרו ככל האפשר שלא לפגוע בנשותיהם ובילדיהם. אך מעניין מה היה קורה לנשים ולילדים שלנו, אילו היו גברינו החמושים נאלצים לעזוב אותם לחסדי לוחמים וכובשים ערביים? אולי היו קוראים את דויד גרוסמן לפני האונס והרצח?
אהוד בן עזר, תל אביב
אגב, בכל רשימת הספרים ששר התרבות הישראלית שלי (הכוללת כמובן את התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם), ג'אלב מג'אדלה, מתייחס אליהם בראיון עימו – אין אף ספר אחד מן הספרות והשירה העברית ומתרגומיה לערבית, אף לא ספר אחד משל בני ציפר, אנה הרמן, אהרן שבתאי, דוד גרוסמן, א"ב יהושע, יואל הופמן, אגי משעול ועמוס עוז. הספר האהוב עליו ביותר בספרייתו הוא הקוראן, אשר בכל יום שישי הוא הולך לתפילה ביישובו באקה אל-גרביה ו"נפגש בו מחדש."
ומדוע אני כותב כל זאת?
בין השאר משום שבשם סומליו"ן, הארגון הישראלי הוולונטארי של סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, אני אמור לפנות אל שר התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם ולמחות בפניו על שלא נכלל השנה אף סופר עברי לילדים ולנוער ברשימת מקבלי פרס היצירה על שם לוי אשכול ז"ל.
ומדוע?
כי לי אין מדינה עברית אחרת בעולם.
כי אין לי כתובת אחרת.
כי אולי יותר טוב שאכתוב ישירות למחמוד דרוויש (הוא לפחות מכיר את הספרות העברית ובשעתו היה לו דיאלוג איתה) ואבקש שהוא ידאג לשיוויון זכויות לסופרי הילדים והנוער העבריים במדינת ישראל? – (כמובן, בטרם הוא שולח אותנו לטבוע בים).
לא הוזמנתי ולא הייתי נוכח בטקס חלוקת פרסי ראש הממשלה הללו לסופרים העבריים, שנערך לפני שבועות אחדים, אבל סופר לי שנאומו העברי של מעניק הפרסים, שר התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם – לא היה מרשים במיוחד מבחינה עברית, זאת בלשון המעטה.
אני מניח שכאשר יכהן שר עברי יחיד בממשלת כל אזרחיה של מדינת פלסטין-לשעבר-ישראל, אזיי השר העברי המצטיין ישיר את הימנונה וגם ידבר ערבית רהוטה (כפי שהיתה לאינטלקטואלים, לסופרים ובייחוד למשוררים היהודיים בעיראק, למשל) – בטקס הענקת מלגות היצירה על שם יאסר ערפאת ז"ל.
אין לי שום ערעור על זכותו של ג'אלב מג'אדלה להחזיק בדיעותיו באופן אישי וגם פוליטי וגם שלא להצטיין בדיבור עברי, אבל איך, איך הוא יכול להיות שר התרבות העברית שלי? הרי זה מופרך אפילו מבחינתו!
אורי פז
אחרי מות פרופ' יוסף בן שלמה
תגובה על דברי אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר", גיליון 238
בהמשך לדבריו של אהוד בן-עזר על החמצת ייעודו, לכאורה, של פרופ' יוסף בן שלמה בכך שלא המשיך עד לקו הסיום בדרכו של רבו הדגול פרופ' גרשום שלום המנוח, יורשה נא לי להזכיר בנוגע לסיום דבריו של בן עזר על "קורס טייס" לכיפה השחורה של בן-שלמה ומעט על השקפת עולמו הפוליטית-האקטואלית.
ראשית, תלמידיו יודעים לשלוף אמרת כנף שהגה פרופ' בן-שלמה: "פגשתי שני אתיאיסטים, כל השאר הם מכחישים." ודי למבין.
שנית, במאמר שפירסם בתגובה לעליית מפלגת "שינוי" של טומי לפיד בבחירות 2002 טען פרופ' בן-שלמה כי "די הרבה תלמידים שלי אמרו שיצביעו 'שינוי', אך מה הם יודעים על 'שינוי'? בעיקר הם יודעים שהיא נגד החרדים. שנאה אינה בסיס מספיק להשקפת עולם. היא עניין שלילי בלבד. הופעת 'שינוי' ביטאה משהו מהותי יותר. המפעל הציוני לא נבע ממניעים דתיים, על אף שהיה 'הפועל המזרחי' והוקמו הקיבוצים הדתיים, את המדינה הקימה התנועה הציונית החילונית. תנועה זו רצתה לגבש איזו זהות יהודית חדשה על ידי מהפכה אנטי-גלותית. אבל מהי באמת הזהות הזאת? זו שאלת השאלות, ואלמלא היו לנו דאגות קיומיות, היתה זו הסוגיה המרכזית בחיינו הציבוריים.
"יוסף לפיד ו'שינוי' עלו על נושא רציני, אלא שהפתרונות שלהם שגויים. חיסול המועצות הדתיות, תחבורה בשבת, גיוס תלמידי ישיבה וכיוצא באלה אינם מתייחסים לעיקר העניין, שהוא פתרון הבעיה של זהות לאומית ותרבותית חילונית. אנחנו מדברים עברית, וזה הישג שאיננו מודעים לגדלות שלו: אין דוגמה כזאת בהיסטוריה של תחיית שפה עתיקה – לא אצל הבאסקים, האירים או הוולשים. ההישג הפנומנאלי הזה הוא ההצלחה היחידה המוחלטת של הציונות החילונית. אבל מה עוד? במה מתבטאת הזהות החילונית שלנו כפרטים וכציבור? החגים היהודיים הם כולם דתיים, מלבד יום העצמאות; הספרות והשירה החילונית, שראשיתה במאה התשע-עשרה, טעונה כולה במיטבה משקעי מסורת יהודית ואסוציאציות וסמלים דתיים במקורם. אי-אפשר להבין לא את ביאליק ולא את הגאון היחיד שהצמיחה התרבות בישראל – ש"י עגנון – בלי הטקסטים של התנ"ך, המשנה והתלמוד, הפילוסופיה והמיסטיקה היהודית. איך יכולה להיווצר זהות חילונית בעלת משקל אם היא נבנית רק על דרך השלילה, ולצורך עניינו האקטואלי, נאמר: על דרך מפלגת 'שינוי', שסחפה אחריה שוחרי 'חילוניות' כה רבים, בלי שתוכל להציע להם תוכן חיובי של תרבות וזהות חילונית ממשית?
"לפי דעתי, המסגרת היחידה שבה עשויה להתהוות זהות לאומית ותרבות חילונית היא הציונות. הזהות שלי כיהודי חילוני היא בכך שאני ציוני – מי שקשור לארץ ישראל, לאו דווקא למדינת ישראל. נתן אלתרמן, שהיה איש ארץ ישראל השלמה, אמר שהוא פוחד שמדינת ישראל תתפוס את מקומה של ארץ ישראל. ההבחנה הזאת מביאה אותנו היישר אל בעיה סבוכה, משום שמדינת ישראל כמסגרת של הזהות החילונית היא מה שמכנים 'מדינת כל אזרחיה'. (...) על השאלות הכבדות האלה לא נותן הזרם החילוני הפופולארי תשובות מניחות את הדעת ורחבות יריעה. הוא מתעסק בזוטות. וכאן מתחברות שאלה אחת ושאלה שתיים: מה יהיו פני ארץ ישראל וזהותה אם יתקיים השלום? מה תהיה דמותה אם אין לנו זכות מוסרית לשבת בקדומים? האם יהיה באמת שלום אמיתי, ללא שפיכות דמים וללא טרור? ואם כן, מדוע אינני יכול לגור במדינה הפלסטינית ולשלם לה מסים, ותושב אום אל-פאחם יכול לחיות פה בארץ? אבל התנאי הבסיסי של הפלסטינים הוא שימחקו את כל ההתנחלויות; לפני זה אין הם רוצים לדבר על כלום, ואינני יודע אם הם עושים בסרבנותם טעות היסטורית, או שיש להם סבלנות רבה ונשימה ארוכה יותר מאשר לנו." ("שתי שאלות עומק באירוע מיותר", בתוך: "המצב, עכשיו", בעריכת גדעון סאמט, זמורה ביתן 2003).
אגב, במאמר שפירסם ב"הארץ" על סוגיית הטרנספר ("אין הבדל בין אום אל-פאחם לקדומים", הארץ, 18.7.04) סיפר על מורו הדגול, גרשם שלום: "בוודאי לא 'ימני', שנהג לומר לי כי את הליברליות של הליברלים הוא מכיר היטב: 'הם ליברלים כל זמן שמסכימים לדעתם'."
ומכאן להשקפת עולמו המדינית, שלעתים נדמה לי שהיא קרובה להשקפת עולמו של בן עזר. כשנשאל בראיון לכתב העת "ארץ אחרת" ביוני 2005 על אודות השתתפותו בסדרת מפגשים עם נציגים בכירים של הרשות הפלשתינית באוקספורד בשנים 95'-96', אמר פרופ' בן שלמה: "הרציתי במשך שלוש שעות על הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארץ ישראל. הצגתי אותה כהוכחה הבסיסית לכך שהארץ הזאת היא ארצו של העם היהודי בלבד, ואי אפשר לטעון שזו מולדת של שני עמים (...) עד בוא הציונות, ארץ ישראל מעולם לא היתה מזוהה כארצו ומולדתו של עם אחר, לבד מהעם היהודי.
"סיפרתי אפוא את הסיפור שלנו, מאברהם אבינו ועד מלחמת העצמאות: כפי שהוא מוטבע בספרות, בשירה ובתודעה היהודית העממית. לא טענתי טענות תיאולוגיות – שאלוהים באמת הבטיח לאברהם את ארץ ישראל – אלא הצגתי את עצם הסיפור, או כמו שהוא מכונה היום, ה'נראטיב' (...) אין לי שום בעיה מוסרית בנוגע לעצם זכותי לחיות בכל מקום בארץ מולדתי ההיסטורית. לא באתי ולקחתי ארץ זרה, כי לא היתה תביעה על הארץ הזאת חוץ מתביעת היהודים במשך 3,000 שנה. איזה עם נוסף ראה את הארץ הזאת כארץ מולדתו? מבחינה היסטורית זה נכון – גם אם לא מאמינים באלוהים – שעם ישראל מילא תפקיד מכריע בתולדות האנושות: והרי בלעדיו לא היתה נצרות וגם לא אסלאם."
מספרים שפעם התעמת פרופ' בן שלמה עם אידיאולוג שמאלני בסוגיה למי הזכות על העיר העתיקה בירושלים – ליהודים או לערבים. הפרופסור טען כי הזכות ליהודים והאשים את הערבים בשורשי הסכסוך: "עוד בזמן מלכות דוד המלך נכנס פלשתיני אחד אליו הביתה לירושלים וגנב לו את הכינור וגם חמש אבנים בעלות ערך סנטימנטאלי." השמאלני התעצבן וטען שמדובר בהאשמה אנטי-ערבית סטריאוטיפית שהוא יכול להפריך בנקל. "בתקופת מלכות דוד המלך בכלל לא היו בארץ ישראל ובירושלים ערבים," אמר. "תודה רב לך," השיב פרופ' בן שלמה, "זה כל מה שרציתי לשמוע." ("מלכודת לשמאלני", אבישי בן-חיים, מוסף לשבת, "מעריב", כ"ה בניסן תשס"ז, 13.4.07, עמ' 24).
כבר לפני שנים הגיע פרופ' בן שלמה למסקנה הנחרצת שהערבים לעולם לא יכירו בזכותו של היהודי לחיות בשום מקום בארץ, אלא אם כן יסכים לחיות תחת שלטון ערבי. "אני מאמין לפלסטינים כשהם אומרים שכל הארץ היא שלהם," אמר. "לכן זהו סכסוך מהסוג שלא ייגמר בהסכמים פוליטיים. אני בטוח שאם ניסוג מכל השטחים, אז בעוד כמה שנים נצטרך לכבוש אותם מחדש, מפני שהערבים לא יפסיקו את מלחמתם."
כשנשאל לאחרונה על ידי כתבת ערוץ 2, שרה בק, האם הוא אופטימי או פסימי בקשר לעתידה של מדינת ישראל, שמט פרופ' יוסף בן-שלמה את ראשו ולחש "פסימי מאוד." ואז שמט ראשו פעם נוספת, ולחש שוב: "פסימי מאוד."
לקריאה נוספת, ראו רשימתו של אורי פז: "אחרי מות הציוני האחרון". אני ממליץ לקוראים לקרוא בהקשר הזה גם את הראיון שערכתי עם פרופ' גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", בתוך ספר הראיונות "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 1986. הספר טרם אזל והוא אחד החשובים יותר להבנת עולמנו היהודי, הציוני והדתי בדורות האחרונים. שם בכיס הקטן ספרי עיון שכתבו סופרים חשובים ואשר מתוך בורות מרבים להסתמך עליהם. נוסחו האנגלי של ספרי קדם למהדורתו העברית אך מאחר שהופק בארץ בשיתוף הוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס עם דפוס אקדמי ירושלים, בשנת 1974, נשלחו לאחר שנים עותקיו הנותרים לגריסה במפעלי נייר חדרה והוא היום ספר יקר המציאות. שמו הוא – Ubease in Zion.
אהוד בן עזר
ס. נידח: החלה עונת המציצה של התפוזים
עונת השמוטי חלפה עברה לה ואין יותר למצוא תפוזי שמוטי טריים בדוכנים ועוד מעט כלל ההיצע יהיה משמירה בקירור. גם הוולנסיה הקטנה, הכדורית ודקת הקליפה כבר נסתיימה עונתה אבל הפרי עמיד ואפשר למצוא אותו בשווקים במשך שבועות רבים מבלי שנרקב. אגב, תפוז רקוב מעלה עובש ירוק-אפור זה דבר מגעיל ובעל ריח מסריח במיוחד.
אך מדוע נתאבלה? גם אם לא ממש עוד אפשר אותו לאכולה, הנה כדאי להיזכר בשני אופני אכילת תפוזים במתאימים ביותר לסוף העונה. הראשון הוא פילוחו של התפוז או הוולנסיה לחצי כדור מדוייק לאורכו, ואחר-כך חיתוך כל מחצית לפלחים שווים. לוקחים כל פלח בשני קצותיו ומקרבים לפה ואוכלים-מוצצים ולעיתים הוא נפרד כולו מקליפתו וניתן לאוכלו כולו.
ועל האופן השני ניתן לומר שהחלה עונת המציצה של התפוזים. הוא מתאים בייחוד לוולנסיה, אך גם לשמוטי קטן ודק קליפה שמיועד למיץ. ובכן, מעסים את הפרי השלם תוך כדי גלגולו בכף יד פרושה על גבי שולחן או משטח כלשהי. לאחר שהפך להיות כמין שקית נוזלים במעטפת כליפה, לוקחים מסמר עבה ותוקעים חור במרכז הקוטב הדרומי (הצפוני הוא מקום העוקץ). שולפים את המסמר בזהירות כדי שלא יפרוץ זרם עז של מיץ כמו נפט גולמני מקידוח, מקרבים את הפה לחור, ומתחילים לינוק ולמצוץ, לינוק ולמצוץ תוך כדי הידוק האצבעות על הפרי כולו, כאילו אתם מחזיקים ביד תפוח של חוקן!
כאשר מסיימים את המציצה, והקליפה שמוטה ושקועה, אפשר לנפח אותה בחזרה והתפוז מקבל שוב את צורת הכדור. אפשר להחזירו לסלסלה כדי לשגע אנשים, או למחוץ אותו שוב בבת אחת ואז הוא משמיע כל הפלצה. אפשר להניח אותו גם תחת כרית במושב הכיסא, ואז היושב עליו משמיע שלא בטובתו קול הפלצה.
עונת המציצה של התפוזים מומלצת מאוד לנשים צעירות שמקיימות יחסי-מין מגוונים. הטכניקה ממש זהה. קודם עיסוי ואחר-כך מציצה. הריטואל הדו-שלבי חוזר בכל סרט אירוטי, אלא ששם מוותרים על תירגול המציצה של התפוז. אלא שאנחנו כן ממליצים, וזאת כדי להרגיל את החיך המוצץ לטעם תפוז וכך יהיה לו קל יותר להתרגל גם לטעם האחר.
מה אתה היית עושה אילו
החלק העירוני של עירך, של יהודים וערבים,
ובו גם ביתך הפרטי שלך,
היו תחת מתקפת טילים ממושכת של האוייב
ולך היה קשר ישיר או עקיף אל האוייב
ויכולת להודיע לו שהטילים נופלים על בתי אזרחים
במקום שיפלו על חלקה התעשייתי של העיר
שבו אין גרים יהודים וגם לא ערבים?
אָה?
יוסי אחימאיר
איציק במקום שרוליק
יום העצמאות ה-59 – מאחורינו. המדינה נכנסה לשנתה ה-60. ללא ספק אירוע-השיא של שני ימים אלה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל העצוב ויום העצמאות מרומם-הלב, היה הטקס על הר הרצל, שהבדיל בין עצב לחג, בין אבל לשמחה, ונהפך כבר למסורת. ההפקה הפעם התעלתה על עצמה, העניקה לקהל ולצופים בבית חווייה ישראלית של ממש.
אם ייזכר במשהו יום העצמאות היוצא, אם נקשר אותו עם דמות כלשהי, הרי הבחירה לא תהיה קשה. זה לא גיידמאק עם החגיגה הפומפוזית שלו בפארק הירקון ולא הרמטכ"ל החדש שכל הופעתו ואיפוקו דווקא מבשרים על דבר חיובי שקורה בצבא. זה לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון שזמנם בתפקידיהם כנראה קצוב, קרב ומגיע רגע הפרידה שלהם מכיסאותיהם.
זוהי כבוד ממלאת מקום נשיא המדינה ויושבת ראש הכנסת – הגברת דליה איציק.
ייאמר מיד: גב' איציק היתה ביומיים הללו ממלכתית מאוד, מקרינה כבוד והדורה בלבושה. היא נעה מטקס לטקס בלי לוותר על אף אירוע, היא קראה אין-ספור נאומים שנכתבו לה, היא נראתה במרכז השורה הראשונה בכל מעמד ובכל אירוע, הן ביום הזיכרון והן בחג העצמאות.
ללא ספק, היא התעלתה על עצמה. היה בה משהו כובש, שכמו רצה לסמן לכל: התפקידים הללו מוצאים מאוד חן בעיניי, ראו איך אני ממלאת אותם, באיזו חדווה בלתי מוסתרת, באיזה אושר וגאווה, שממלאים את כל תוכי. היא עשתה הכול כדי לשוות להופעותיה גוון נשיאותי-מלוכני, כשפניה קדימה אל הבחירות לנשיאות, בהן תתמודד מול שמעון פרס וראובן ריבלין.
היה זה הקריקטוריסט המנוח דוש, שיצר במשיכת מכחול גאונית את "שרוליק" שלו, המסמל מאז ועד היום בקו חסכוני את הישראלי האולטימטיווי עם הכובע טמבל שכמעט פס כבר מנוף חיינו. דומה כי ביום העצמאות הנוכחי, את שרוליק החליף איציק, את הנער בציור החליפה הנערה בחליפה מחוייטת, שקפצה מאירוע לאירוע, החליפה בגדים בקצב בל ישוער, כמעט נפלה מן הרגליים מרוב טקסים ורשמיות, ולפלא היה הדבר בעיני שלא התבלבלו לה דפי הנאומים הרבים שנשאה.
דליה איציק אכן עשתה את שלה. היא מיצתה מבחינתה מהיומיים הלאומיים הללו את המירב האישי לקראת המשך הגשמת שאיפותיה הפוליטיות, שעדיין לא הצהירה עליהן בקול וברשמיות. כל הופעתה, כל תיפקודה, הן כממלאת מקום הנשיא הנבצר, שמביתו ראה את הטקסים ועיניו כלות, והן כיושבת ראש הכנסת, אמרו: ראו, זו אני דליה המוכרת לכם כפוליטיקאית אפרורית, אבל לא דליה שאתם רגילים אליה ביומיום, כי אם דליה ה"נשיאותית", דליה שעשתה לכם, בצעידתה על השטיחים, בנוכחותה במרכזו של כל "פריים" צילומי, בקריאתה המאומנת, הקצובה והמתורגלת של שלל הנאומים והברכות, את יום העצמאות ה-59.
יום העצמאות היוצא אכן ייזכר כיום העצמאות של איציק, יום עצמאות שמסמל בדמותה את הבינוניות, את המלים הנמלצות שלא תמיד יש מאחוריהן ממש, את המלל שגובר אצלנו על המעש, ומה שמדאיג יותר מכל – את דלות המנהיגות באלה הימים.
ישראל בת ה-59 אכן משוועת למנהיגות ראוייה, שתנהיגה בתעוזה ובאחריות בסבך הקשיים והמסות שמחכים לנו כבר בימים הראשונים של שנת העצמאות ה-60. דליה איציק איננה הגרועה שבין ממלאי התפקידים בהנהגה הנוכחית. היא משתדלת להתעלות על עצמה. היא נעזרת ביועצים מעולים. אבל לתת בידה את ההגה רק משום שהיתה כל כך מוקפדת בלבושה ובדיבורה?...
לעומתה, רב-אלוף אשכנזי בצניעותו ומופנמותו הוא בבחינת מנהיגות צבאית שיש בה הבטחה ותקווה אמיתית לצבא מאומן, יעיל ותקיף יותר מול הטרור, שגם ביום העצמאות לא חדל מניסיונותיו הנפשעים.
בכל יתר הדרגיים המנהיגותיים, ישראל צועדת כשהיא מונהגת על-ידי אישים "נבצרים", אישים "חשודים", אישים שלאו דווקא אותם היינו רוצים לראות בראש רשויות המדינה, לא היום ולא בכל עת אחרת. מי יודע, אולי הימים הקרובים יביאו גם לחילופי גברא כראוי לעם הזה, ועימם ליכולת מנהיגותית להתמודד טוב עם האיומים הביטחוניים, הלחצים המדיניים והפערים הפנימיים בחברה הישראלית – עדי יום העצמאות ה-60.
דומה כי לא נטעה אם נאמר כי בשם כל קוראי המכתב העיתי ובשם כל אוהביו השותים בצמא את דבריו ומאזינים לו בכל הופעותיו ואוהבים אותו ורואים בו סמל חי של ארץ-ישראל לדורותיה ובשמנו הפרטי והמשפחתי שלנו
אנו מברכים באהבה את אליהו הכהן
על זכייתו בפרס בנימין זאב הרצל מטעם עיריית הרצליה
הטקס ייערך בהרצליה ביום ראשון 20 במאי
פרטים נוספים נודיע כאשר נדע
אמנון שמוש
אנשים בגילי... לצחוק כל הדרך אל הוואדי
אנשים בגילי אינם רצים. הן כבר יודעים שאין לאן.
אנשים בגילי מעדיפים את המקל על הגזר. הגזר קשה לשיניים ובלי מקל...
אנשים בגילי כבר אינם מצפים לשלום. לא מהחמס ולא מאולמרט. גם לא מהילדים הבאים מולם, על המדרכה.
אנשים בגילי חושבים על עשור או שניים קדימה. בעגלה, בקלנועית ובזמן קריב.
אנשים בגילי הם זקנים גאים. לא יצאו משום ארון. פשוט מסרבים להיכנס לארון.
אנשים בגילי מתחילים להאמין באלוהים. למדו מניסיון שאין להאמין באדם.
אנשים בגילי צעירים לפעמים ברוחם. שעירים תמיד – באף ובאוזן.
אנשים בגילי מזדיינים בסבלנות, מתעלסים בלהיטות, אם יש עם מי.
אנשים בגילי יודעים שאין חום נעים וטעים מזה הנוצר בין זה לזו, בין זו לזה, אם נעים.
אנשים בגילי זוכרים את זאת מלפני חמישים שנה. לא זוכרים מי טילפנה אתמול.
אנשים בגילי זוכרים שלכוסיות קראנו פעם שא'פות וע'זאליות וחתיכות. אבל איך לעזאזל, יכלו להיות סקסיות בלי פופיק-חוץ?
אנשים בגילי לא קולטים ש"תחת אזהרה" זה תחת של שרלילה, שמענטזת לפניך ברחוב.
אנשים בגילי עברם ממלא את עתידם. גם אם לא היה מי-יודע-מה.
אנשים בגילי חולמים בלילות ובימים, על אותם ימים בהם האמינו שחלומותיהם יתגשמו.
אנשים בגילי מחטטים בשושלת המשפחתית. אולי ימצאו את המקור לכישלונותיהם. סליחה...לכישרונותיהם.
אנשים בגילי אינם מפסיקים לתכנן. איך להימנע בגלגול הבא מן השגיאות.
אנשים בגילי נועלים שוב נעלי עור. הסניקרס לא החזירו להם את הנעורים.
אנשים בגילי הולכים עם ממחטה בכיס. הקלינקס של סבתא של טרזן.
אנשים בגילי קוראים המון-עיתון. בטרם יבגדו העיניים. והמנהיגים.
אנשים בגילי עייפים מעט מהחיים. אך מוותרים על המנוחה הנכונה. אפילו שהיא תחת כנפי השכינה.
אנשים בגילי רצים לקנות סלולארי ללא תשלום בשנה הראשונה. אולי יצליחו לסדר אותם. ולא לשלם פרוטה.
אנשים בגילי פעם קיבלו הזמנות לבר-מצוות ולחתונות. היום – להלוויות ולבתי-עלמין. ממהרים להבטיח כרטיס הלוך ושוב.
אנשים בגילי בוחרים לעיתים מסעדה לפי גודל האות בתפריט.
אנשים בגילי לא קונים בננות ירוקות. גם לא לקרדה שהיורשים מתעבים.
אנשים בגילי זקוקים לחוש הומור. החושים האחרים כבר לא-כל-כך... "חושו אחים חושו!"
אנשים בגילי יטענו תמיד שכל האמור לעיל אינו נוגע להם, ושהם בכלל לא בגילי.
תנו להם... כמה כבר נשאר להם...
מעיין ברוך, ליום הזקן בבית גבריאל, על שפת הכנרת, נובמבר 2006
אהוד ב': "הטעם של עדן" בסינימטק תל-אביב
סרט גרמני בבימויו של מיכאל הופמן, שמבטיח סקס ובישולים ואין בו סקס במובן של סקס וגם הבישולים מיסתוריים.
לכאורה זה סרט עדין שבו שף מסעדה שמן מאוד, גרגור (השחק יוזף אוסטנדורף) ובעל כישרונות קולינאריים מדהימים במסעדתו הקטנה והיקרה בעיר שדה גרמנית, איש שמן ובודד שלא ידע אישה מימיו – מצליח לעודד את רוחה של עדן (שרלוט רוש), מלצרית ואם לילדה נחמדה בעלת תסמונת דאון, וזאת באמצעות ארוחות ספיישל שהוא מכין-מארח לה אחת לשבוע.
העלילה מסתבכת כאשר בעלה של עדן נכנס לתמונה.
לכאורה סרט עדין מאוד שבו גורל חייו העצוב של הטבח הגאוני עוזר לעדן, שהגורל המר לה ואינה יכולה להרות בשנייה. אבל מה שמפריע בסרט, וכלל אינו עדין, הוא הבהמיות הגרמנית מצד אחד והשיטתיות הדייקנית מצד שני, או במילה אחת, זהו סרט שיש בו יסודות שניראים מאוד נאציים. לא פרו-נאציים אלא נאצים.
בעלה של עדן, הארי זהוב השיער, הביריון השיכור דק הגזרה, המלא אכזריות, מלמד גרמנים זקנים ריקוד ושחייה כמו תירגול בוורמאכט, וכשהוא שואף נקם הוא אלים ומוכן להרוג כמו איש אס.אס. המחפש יהודי ביער. ממש מרתיע ומפחיד, חרף ההצדקה המלאה להצגתו בצורה שכזו במסגרת העלילתית האמנותית של הסרט.
השף השמן גרגור מייצג צד אחר של אכזריות, אכזריות החלשים. לאביו החורג, שאותו שנא, הוא בישל את כלבו והאכיל בו אותו מבלי שהלה חש בדבר. יחסיו לעופות, לבשר ולשאר החומרים והכלים במיטבחו גובלים בסאדיזם קאפריזי. אמנם, המשחק מעולה. העיניים מלאות לרוב רוך וערגה, אבל הגוף והמקצוע הם של בית-מטבחיים. קצת מגעיל, האמת.
היחידה ששומרת על צלם האנוש שלה היא שרלוט רוש, שמגלמת את עדן. יש בה עדינות, הבנה לזולת ואף לא שמץ של וולגאריות או אכזריות.
כדאי לראות את הסרט. הוא לא מן הסרטים שעליהם הייתי אומר שאילו לא ראיתי אותם הייתי מפסיד משהו. אבל מי יודע, יש בו סצינות חזקות מאוד, חוזרות על עצמן ונחרתות בזיכרון. אולי מבחינה ויזואלית הוא סרט שילווה את הצופה בו שנים רבות ויש בו סצינות שקשה לשכוח אותן וכדי שלא לקלקל את ההפתעה אינני מגלה אותן ורק אומר שהמפתיעה ביותר שבהן נתנה לי הצדקה מלאה להמשיך ולהיות שמן. ב"טיים אאוט תל-אביב" נכתב כי "הסרט נדרש לפיתולי עלילה לא אמינים, והופך למעיק."
חלפו ימים אחדים מאז ראיתי את הסרט ועדיין אני זוכר בדייקנות כפייתית ואפילו מפחידה כמעט כל סצינה. אז אולי הוא בכל זאת סרט הרבה יותר טוב מן ההתרשמות הראשונית ממנו.
מחר, יום שני, בשעה 12.00 בצהריים
יתקיים באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
בחסות הדיקאן פרופ' פלוץ בן שחר
טקס מתן פרס ישראל לחוכמה שלאחר מעשה
לעשרות מפקדי צבא, פוליטיקאים, פרשנים, שופטים, עיתונאים, אגומניאקים ופנסיונרים
שיעלו בזה אחר זה כטווסים לקבלת הפרסים
שיח' יאסין בשערי גן העדן...
מעשיית אימים מעטו של ראובן אדיבי
נשמתו של המנהיג הגדול עולה בסערה השמיימה על גבו של "אל בוראק". (הסוס המיתולוגי שעליו רכב הנביא מוחמד מהר הבית לשמיים). בצומת המרכזי מעיין המנהיג בשלושת השלטים הידועים: שמאלה – לגן עדן. ימינה – לגיהינום. ישר – אל הלימבו, הוא מרחב הנשמות התועות שביניהם. ההחלטה ברורה. שמאלה לגן עדן. אך זה לא כל כך פשוט. יש מארבים של צה"ל בדרכים. לא כל כך בקלות יאפשרו לרב המרצחים להגיע לגן-עדן. בהברקה מיידית הופך השיח' את "אל בוראק" לחמור טרויאני, מתחבא בכרסו וממשיך... שמאלה. צולח את כל המחסומים והמארבים ומגיע לאוהל המתנה ענקי, מלא מסלולי בדיקה עם גלאי מתכת, רחרחני סמים וחומרי נפץ, כלבי גישוש ומה לא. המון רב, ערבים ויהודים, קציר של שלוש שנים מתגודד באולם הדומה להפליא למעבר ארז.
יוצא מתוך החמור ומנסה להתערב בהמון ולהתגנב אל השער. אבל זה לא פשוט. עינו של הקב"ה פקוחה, והשם 'אחמד יאסין' עולה על כל המסכים בחדר הבקרה האלקטרוני וגם צופר האזעקה מתחיל ליילל...
הקב"ט הראשי, מיהו אם לא הנביא מוחמד בעל הכנפיים דמויי אפ-18a, נשלח אל האורח המכובד עם הנחייה דיפלומטית מתוחכמת: "תתייחס אליו עם כל הכבוד הראוי... אל תעליב אותו... אבל תמרן אותו כך שהוא עצמו יבקש ללכת למקום אחר..."
מוחמד נופל על צווארו של אחמד יאסין.
"אהלאן אהלאן אהלאן. ברוך בואך בצל אוהלינו... יש לנו כאן מסלול תצפית עם חלונות משוריינים כדי להציג לאורחים את הנעשה בפנים לפני כניסתם... כך שיוכלו לבחור לאיזה אגף להירשם... במה אתה מעדיף להתחיל? עם הפלסטינים? היהודים? או הנוצרים?"
"פלסטינים-מוסלמים כמובן," עונה השייך ברוב תמימות.
בעמדת תצפית מס' 1, מאחרי חלון רחב, משקיף השייך אל אולם ענקי, דמוי החלל המרכזי של 'אלחרם אלשריף' (מסגד עומר), ואבוי – מה רואות עיניו... שבעים שאהידים מיוזעים מתרוצצים, שטופי זימה, ומנסים לשווא לצוד אחת משלוש הבתולות הידועות. סמירה מ"מקסים", לטיפה מהמושבה הגרמנית, ואיבתיסאם ממעבר ארז. כל השלוש משוחות בשכבה עבה של שמן המור, וגופותיהן כה חלקות עד שאי אפשר בכלל לתפוס בהן.
שיח' יאסין נדהם. "וזה אחרי כל מה שהבטחתי להם בשמך ובשם אללה?"
"כן ידידי," עונה מוחמד בקול נכאים. "מה לעשות כשהפוליטיקאים מבטיחים לעם הרים וגבעות, ואפילו קמצוץ חול ים לא נשאר להם בכיסי התקציב?"
"טוב. הבנתי," ממלמל יאסין ברוב שרעפיו, "בוא תראה לי מה קורה אצל היהודים. אולי כדאי להתחפש ליהודי ולהתארח אצלם. לפחות לתקופת הסתגלות."
ממשיכים בשביל העולה לקומה נוספת –שלושה שלטים: לאגף המתנחלים – ימינה. לאגף החרדים – ישר. לאגף השמאלנים – שמאלה, כמובן...
השיח' פונה ימינה. אללי – מה רואות עיניו: שולחן ענקי ערוך לסדר הפסח. בכורסאות המכובדות מסובים הרב כהנא, הד"ר ברוך גולדשטיין, השר רחבעם זאבי (גנדי), והינוקא בנימין כהנא. הצד השני של השולחן ריק בשלב זה, אבל התוויות של המוזמנים מבהירות למי עוד מחכים כאן – ליגאל עמיר, לרב לוינגר, ליונה אברושמי (זורק הרימון שהרג את אמיל גרינצווייג), לבן-שימול (מי שירה בפועלים מראשון לציון), ועוד ועוד, וכולם מזמרים פזמונים מפתיחת ההגדה.
ומי המארח? מי אם לא אברהם אבינו, חובש את כובע השף הראשי, המאכלת באבנטו, מוזג כוס ראשונה לגביעים.
"ומה בתפריט?" שואל יאסין המאוכזב, ועונה בעצמו: "בטח לוויתן ברוטב ושור הבר בבצלים, כפי שהבטיח להם משה רבנו."
"צ... צ... צ... טעות בידך," עונה מוחמד ומצביע לכיוון אגף המטבח המהביל בצד. על מזבח עם שיפודי ענק מסתובבים יצחק אבינו ויצחק רבין, מתובלים בבצלים, שומים ועגבניות שרי. את השיפודים מסובב במיומנות המומחה אחמד בושיקי (השף מלילהאמר, נורבגיה). את המפוח הענק מפעיל המהנדס יחיא עייאש. במעמקי המטבח נראים הגר, ישמעאל ועשיו, שוטפי הכלים. ואילו נח סמוק האף, מלצר היינות, מתארגן עם הבקבוקים והפותחן.
גנדי לוגם בגניבה מהיין, פונה למאבטח שלו, הלא הוא רחמים (גומאדי) אהרוני, ושואל:
"ומה יש למנה ראשונה? אני גווע ברעב. עד שיגיעו האורחים הנוספים בטח יעבור זמן רב. אולי תקריץ לי משהו בגניבה?"
"יש כבד אמיל קצוץ בנוסח גרינצווייג. לא משהו. אני פונה מיד אל הסו-שף, יעקב אבינו. אולי אברהם לא ירגיש, הזקן, ואביא לך מעט מהכבד, על מצה שמורה."
גומאדי שולף סכין קצבים, תופס את יעקב בפינה: "תביא לגנדי כבד קצוץ ומיד, אחרת..."
יאסין המדוכא מליט את פניו בידיו ולוחש: "מוחמד רחימא.. איני יכול יותר... תראה לי בבקשה את הדרך הקצרה ביותר לגיהינום..."
מוחמד מצביע בשתיקה אל פשפש שמעבר לו נראה גשר צר מעל נהר של מים רותחים. יאסין גורר עצמו אל הגשר כשברקע נשמעת שירה חרישית של מקהלה יוונית, בהשתתפות חנה סנש, חביבה רייק, רחל אם שבעת הבנים, פילגש מהגבעה, רחב הזונה, ושתי ואסתר ועוד בנות ישראל חסודות. והשיר הוא: "כל העולם כולו, גשר צר מאוד... גשר צר מאוד.. והעיקר, והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל."
השיח' על גשר צר מאוד, נמלט בדרכו אל הפורגטוריום.
נכתב במרס 2004 והתפרסם לראשונה בקובץ "שבבי זיכרון" בהוצאת המחבר, מאי 2005
הרצל חקק
הסופר משה תמרי הלך לעולמו והוא בן 97
ביום חמישי ב' באייר תשס"ז הלך לעולמו הסופר משה תמרי שחצה את שנתו ה-96. משה תמרי נולד ב-1910 בעיירה וארקוביצ'ה, בין דובנא לרובנו, בחבל ווהלין, כיום אוקראינה. כצעיר חלוץ וציוני הוא עולה לארץ ב-1933, לאחר תקופה של הכשרה, ומגיע לארץ-ישראל. משה תמרי גדל רוב שנותיו בעיירה מלינוב, שנחשבה עיירת ספר השוכנת במערב רוסיה הגדולה, על גבול אוסטריה. ברשימה שפירסם בכתב העת הספרותי "גיליונות", כרך ל"א, תשט"ו-1955, סיפר תמרי הצעיר על יצחק למדן שהיה בן העיירה שלו, מלינוב.
את הקובץ שלו "מיניאטורות תנכ"יות", שתורגם לשפות שונות, מכירים ברחבי העולם, והוא אף זכה לפרסים בינלאומיים, כמו הפרס למצוינות ספרותית של המרכז הבריטי לביוגרפיה בינלאומית בקיימברידג', אנגליה, IBC– שהוענק לתמרי בשנת 2005. משה תמרי תיאר באחד מסיפוריו הראשונים כיצד ניסה, כילד בן עשר, 'גיבור' הסיפור, להעתיק את חתימת אביו על טופס הבקשה להתקבל לבית הספר, וכל זאת כדי לעזוב את החיידר. הסיפור פורסם ב"עיתון קטן" בוורשה, בשנת תרפ"ח, 1928. בסוף הרשימה, נכנס מנהל בית הספר ומבקש מכל ילדי הכיתה לבקש את הוריהם להעביר את שכר הלימוד. הילד שהצליח להערים על הוריו ולהשתלב בבית ספר כללי, מבין כי הגיע לסוף הדרך ועליו לחזור לחיידר: "כל תקוותיי אבדו."
בגיל 18 מפרסם תמרי את שירו הראשון "עם הניצנים הרכים". השיר פורסם בכתב העת הספרותי "הכוכב", שיצא לאור בבריסק-דליטא, פולין, במאי 1928. אביו אליעזר אנשל ואימו זלדה נותרו בקהילת מלינוב, וכך גם האח אשר, שניסה לעבור הכשרה, אך חשש לעזוב את ההורים לגורלם בגולה. תמרי מגיע לארץ ב-1933, ובמשך עשר שנים ניסה בכל כוחותיו לשמור על קשר מכתבים עם הוריו ואחיו. בכ"ח תשרי תש"ג, ב-1942, ניספים הוריו ואחיו בשואה. העלייה שלו כחלוץ לארץ-ישראל הצילה את חייו.
בשנת 1941, שנתיים לפני מות הוריו, הוציא משה תמרי לאור את ספרו הראשון בארץ-ישראל, קובץ סיפורים בשם "קול החיים", בהוצאת צ' לינמן. על הספר כתב אז רצנזיה אוהדת עמנואל בן גריון, בנו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שנחשב לכוח ספרותי בימי היישוב של אותם ימים. בן גריון התפעל מאד וכתב על תמרי הצעיר מלים חמות:
"הספר 'קול החיים' למשה תמרי, על פי כמה סימנים, ניכר כי זהו ספר ראשית, אם כי לפי נמשלי-משליו נדמה המחבר כוותיק החיים."
תמרי זכה לפרסום בעיקר בעקבות פרסום "המיניאטורות התנ"כיות" שלו. את הסיפור הראשון פירסם בשנת 1940, וכך במשך כמה שנים פרסם כמה פרקים. ספר המיניאטורות המקראיות הופיע בצורה מקובצת רק בשנת 1972. שמונה סיפורים, פנינות חן מחכימות.
לפני ארבעה חודשים זכה לרגע נחת, כאשר קיבל מאגודת הסופרים העברים של היום מגילת קלף ועליה התואר "יקיר קסת הזהב" על מפעל חייו למען הספרות העברית. תמרי הלך לעולמו – וחשוב שנשרטט את דיוקנו ונקרא בספריו. יש זיכרון לראשונים.
יעקב זמיר
נתנו לכם להדליק את המשואות
או: הכובע של מוסטפה
לאהוד שלום רב,
מזה זמן שקצתי בצפייה במסך הקטן וזאת בגלל האיכות הירודה של מה שרואים שם בכלל ובתחנות הישראליות בפרט. הלהג השדוף של המשתתפים במיני יצירות במרכאות וההתנשאות של הקרייניות, והסאחבקיות של המראיינים, ועוד.
היות ואיני נמנה על יושבי שינקין, ומסגרת משקפיי אינה עגולה וגם איני נואם נאומי שיטנה נגד הדגל הישראלי, מצאתי לנחוץ לחרוג ממנהגי זה ולכבוד יום העצמאות החמישים ותשעה של מדינת ישראל, היקרה לליבי כפי שהיא, מולדת לעם היהודי בארצו – ולהצטרף לאלה מבני ביתי היושבים מול המרקע וצופים בחגיגות.
והנה טקס קבלת החג על הר הרצל עם ססגוניותו, באמת מרשים ומחמם את הלב. זוגתי שתחי', ילידת פולין המקוללה, הסבה בצחוק את תשומת ליבי לעובדה שהרבה מבין אלה שכובדו בהדלקת משואה היו מבני עדות המזרח (כולל הדואטים), אז שלא יגידו שמקפחים אותם. טוב ויפה.
למחרת היום, במוצאי החג, צפינו שוב והפעם בטקס אחר, חלוקת פרסי ישראל לאלה שחפצים ביקרם. ובהמשך לנאמר בערב הקודם, צחקתי הפעם אני וציינתי שכל אלה שקיבלו פרסי ישראל היו אשכנזים ואף לא אחד לא היה ביניהם ממוצא ספרדי. כשלעצמי אני חושב שיש בזה טעם לפגם ומאחורי זה עמדו שיקולים זרים וגם טיפשות גדולה. שכן כולנו יודעים מה הולך מאחורי הקלעים בעניין המועמדות לפרסים, בכל הפרסים, כולל פרס נובל וכלה בפרסי האוסקר ואחרים. והיה מקום לאזן. אילו רצו היו לבטח מוצאים מישהו מבין עדות המזרח (ונכון יותר לאמר מישהו שלא מהעדה האשכנזית) שראוי בהחלט לקבל פרס ישראל. אחרי הכול צריכה להיות כאן התייחסות כלשהיא למגזר נוסף של האוכלוסייה שגם בתוכה יש מי שראוי לכך. ולא אאריך.
ואגב כך נזכרתי בסיפור הכובע של מוסטפה הזבלן, שאותו שמעתי מפי אבי עליו השלום.
למוסטפה לא הלך כל כך בחיים והגורל הוביל אותו להיות פועל זבל בעיריית בגדאד. ולא רק כזה האוסף את אשפתם של האנשים ומסבלה על חמורו, הוא אף הוצב בשכונה של עניים. כך שלא היתה לו תקווה לקבל אפילו תשר לפני החג כפי שזוכים עמיתיו לעיסוק, אלה ששפר עליהם מזלם לאסוף אשפה בשכונת היהודים למשל. שבני עמנו הקפידו לתת תשר לזבלנים לפני חג ומועד (הוא שנקרא עִידָאנִיָה), מתנת חג.
והנה מתקרב חג הקורבן של עדת מוחמד, והזבלן במחסורו. ואין ידו משגת לקנות לילדיו מתנה כלשהי. הלך בנו איבראהים הקטן בן התשע לאימו והתלונן ובכה בפניה על כך שהוא מקופח ולא זוכה לחליפה חדשה או למנעלים לכבוד החג כפי שחבריו בשכונה זוכים. האם, ח'דיג'ה, שטחה את בקשת הבן בפני האב וזה לא עזרו לו כל תירוציו שאין בכיסו במה לקנות לילד מתנת חג. סוף שנטל מוסטפה את בנו איבראהים לשוק לקנות לו דבר מה.
"אבא קנה לי חליפה כזאת," מתחנן איבראהים. אבל אין למוסטפה תקציב לחליפה. "אבא קנה לי נעליים מבריקות כאלה." גם לנעליים אין למוסטפה כסף. ועוד ועוד ואין כסף. לבסוף מצא מוסטפה לאיבראהים כובע צבעוני (עַרַאקְצִ'ין) שמחירו היה לא גבוה והוביל את הילד חזרה לביתו.
ושוב רץ איבראהים לאימו בוכה ומיילל. "אבא לא קנה לי כלום. הוא סתם לקח אותי לשוק ולא זכיתי במאומה."
הקשתה ח'דיג'ה האם אצל בעלה, "מה זה שהחזרת את הילד הביתה בלי שקנית לו דבר-מה?"
"מה זה לא קניתי? – בוא הנה איבראהים!" – ומוסטפה שואל: "תגיד איבראהים, נכון שלא קניתי לך חליפה, אבל כובע, לא קניתי לך?"
"כן קנית."
"נעליים חדשות לא קניתי לך, אבל כובע, לא קניתי לך?"
"כן קנית," עונה איבראהים.
"חָיָאסָה [חגורה רחבה מצופה בכסף מגולף] לא קניתי לך, אבל כובע לא קניתי לך?"
"כן קנית."
והאם שישבה על מפתן הבית ועסקה בטווית צמר כבשים שומעת את תשובותיו של הבן איבראהים כשהוא כל הזמן עונה "כן," ו"כן," וסבורה שאמנם נקנו דברים לילד. והיא קוראת לעברו ממקום מושבה "שמלריה תגוף אותך יָא מַלְעוּן (מקולל, ארור) מה אתה רוצה עוד?"
"וזאת," הערתי בציניות בפני אשתי, "שמעתה כל אחד מבני עדות המזרח (כלומר שלא מן הבראהמאנים) שיתלונן על קיפוח כלשהו כלפיו, ייענה מן הסתם, מה אתה רוצה הנה נתנו לכם להדליק את המשואות. כגון אם יבוא שופט שלום ספרדי שיושב על מדוכתו מזה עשרים שנה ויותר ויאמר: לא מקדמים אותי להיות שופט מחוזי בגלל מוצאי, או אם יבוא בעל משפחה מדימונה ויתלונן על שלא נותנים לִבְנו סטיפנדיה למרות שציוניו טובים מבנם של השכנים יוצאי רוסיה למשל, כולם ייענו ב"והלא נתנו לכם להדליק את המשואות ומה אתם רוצים עוד?"
יעקב זמיר
רמת גן , עיר הפיז'אמות
יוני מרגלית
עוד על שריפת מכבי האש של פתח-תקווה
לאודי שלום רב,
אני מבקש להתייחס לקטע הבא מתוך "חדשות בן עזר" (גיליון 238):
"הכיפה עדיין על הראש, האופניים מוצאים מהמחסן ובדהירה מהירה אל תחנת מכבי האש, כשבדרך מצטרפים עמוס א. יצחק ל. אברהם ר. ועוד. כולנו ילדי בית ספר – צעירים מכדי לשרת ב"צבא שבדרך" אבל מגויסים זה מכבר בארגון ההגנה למשימות שונות, ומתאמנים לקראת הבאות, ובין היתר משמשים ככבאים מתנדבים בתחנת מכבי האש של פתח תקווה, בפיקודו של אדון תבורי הזכור לטוב, אביו של מי שלימים נבחר לראשות העיר פתח תקווה [דב תבורי]. אצים רצים אל תחנתנו כדי להתלבש בבגדי כבאים, לנעול מגפי כבאים ולדהור במכונית הכיבוי אל מקום השריפה לעזור בכיבויה.
המום ומסוער אומר עמוס לאיציק: "נו, למה אתה לא נכנס לתחנה להתלבש?"
ובכן, סיפור השרפה היה חלק מהווי ילדותנו. למיטב זיכרוני עמוס א. הוא עמוס אטינגר, בנו של המורה אטינגר שלימד בבית ספר "נצח ישראל" (היה מורה שלי בבית הספר העממי, לימדני חשבון). לימים שינה את שם משפחתו לבר חמא. היה מדריך לחינוך גופני של צה"ל. [נדמה לי שאל סתם מדרים אלא עמד בראש ענף חינוך גופני בצה"ל. אב"ע].
סופר בזמנו שעמוס שהיה "גבר לעניין", נכנס לתוך הבניין הבוער וגרר אחת מהעגלות של מכבי האש שהיו בפנים. אין אני יודע אם סיפור הוא הדבר, או אמת.
אין לי מושג מי הם שני הנזכרים האחרים, ייתכן שיש מי שזוכר.
בברכה,
יוני מרגלית
כדאי בכל זאת לזכור שהאוייב האמיתי שהפתיע אותנו ושם לנו אמבוש בלבנון הוא נסראללה ואחמדנינג'אד ולא אהוד אולמרט, וגם שאין קבלנים לניצחונות! ומה שמוצג בפנינו הוא אחד משיאיו של טירוף המערכות הישראלי!
עוד המלצה על ד"ר גיא בכור
הי אהוד,
מברוק על המאמר של ד"ר גיא בכור [גיליון 238]. אכן האיש מוסיף רבות לאתר [שלו? או ל"חדשות בן עזר"? – אב"ע]. מומלץ לבקש ממנו תקציר של הדוקטורט הנפלא שלו (במשפטים) על הקודקס המצרי החדש 1934-1949, אשר מהווה נדבך חשוב לדיני חוזים ולסוגיית העושק.
בהצלחה,
אלי יזרעאלי
ס. נידח: האתר המומלץ של גיא בכור עם מאמריו היומיים החדשים: Gplanet.co.il
יש לנו במשפחה צמד שדיים כבדים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים ושפשפן טיטי
יש לנו במשפחה צמד שדיים כבדים
פטמות עבות ועיגולים חומים
שיהיה לאבא מה למצוץ ולנגוס
ללוש למולל וגם קן שפשופים
בין שד לשד יטייל לו השמוק
ושיהיה לתינוקי הרעב מה לינוק
ואִם בעלת פטמותיים תסכים
תתקע אותן לאבא בעוד כמה מקומות
כי בזכות טיטיהָ הענקיים כולנו
תַּחְתְ צוּרְמַאיתַה חיים כל ימינו
משפחתנו מאוחדת סביב תפארת ציצים
אם צריך חלב לקפה ולתה
יש זילוף אימהי לבנבן אל הַכּוֹס
ובלילות אבא מקליח לבן בין צוַיי הציצים
כמה שנאמר דִי לְבוּנֶה שַׁיינְט
דִי שְׁטֶרְן בְּלִיצֶן
דֵער פּוֹץ שְׁטַייט
אוּן דִי אַיֵיר שְׁוִיצְן
כי לא בהרבה משפחות יש
שדיים שהם אוצר שופע
בנויים על יסודות איתנים למדיי
גבעות של בשר וחלב ולישה ומזמוזים
פטמות מזדקרות כזרגים קטנטנטנים
לאבא יש מה למצוץ ולנגוס
לתינוקי בפה מלא מה לינוק
וגם לשכנים ולילדים בגן ובבית הספר
וגם לחיילים ולחברי כנסת
אימא תפרנס את כל העולם
ישררו שלום ושובע עלי אדמות
סוכת שלומים מולכת עלינו
בזכות שדי נשים ועטיני בהמות
גדושים חלב חם ונשיקות
קטי פישר
בחלוף הרכבות
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת תאחר בעשר דקות, עמכם הסליחה. אני חוזר שוב, הרכבת תאחר בעשר דקות, עמכם הסליחה." מכריז הרמקול של התחנה.
תמר מתנשפת ומביטה בשעונה, השעה שבע ועשר דקות. לעזאזל, אחרי כל התמרונים להגיע בזמן לרכבת והסיבובים המייגעים למצוא חנייה, היא עוד עלולה לאחר לפגישה. התוכניות האחרונות של הבתים אצלה, אי-אפשר להתחיל בלעדיה. איחורים מוציאים אותה מדעתה. היא תרה בעיניה אחר ספסל פנוי, אך כולם נראו לה מיושבים לעייפה. בבחינה מחודשת, עיניה נופלות על ספסל סמוך לרציף שנראה פנוי יחסית. רק אישה אחת מבוגרת – אפשר לומר זקנה, יושבת עליו. היא נראית כבת שבעים, אולי קצת יותר, לבושה בשמלה פשוטה עם דוגמת פרחים דהויים, לראשה כובע קש עם שוליים רחבים, לידה על הרצפה, סל גדול מקש. ידיה שלובות על חזה ועל-פי תנועות ראשה ועיניה ניכר שהיא סוקרת את העוברים והשבים. תמר מפלסת את דרכה במהירות דרך האנשים, הצבעים, הקולות והריחות, משתדלת שלא להתערבב בין כל אלה ומתיישבת על-יד אותה האישה. סוף-סוף עכשיו, לאחר עבודה רבה, בשנת הארבעים לחייה היא יכולה להעיד על עצמה שלמדה להתנתק מהפרעות לא רצויות ולהציב גבולות באזורים הפרוצים. הישג לא מבוטל עבורה, אחרי כל מה שעברה. אב שתלטן שתמיד ידע טוב יותר ממנה איך עליה לחיות את חייה, רומנים כושלים, נישואין שהתפרקו מבלי שהצליחה להבין איך בדיוק קרה שנגמרה האהבה אותה חשבה להבטחה הגדולה לשארית חייה. איך קורה פתאום שביום בהיר אחד בעלה מודיע לה שהוא עובר לגור עם אהבתו החדשה. היא זוכרת את אותו הבוקר. כשיצא מיד לאחר שהשמיע את דבריו, אפילו לא הזדעזעה, רק הביטה במראה. עיניה שניבטו אליה, נראו אחרות. המבט היה חד ובהיר, כאילו הסירו מעליו איזה שהוא דוק. הדבר הראשון שעשתה לאחר שנעתקה מהמראה, היה החלפת המצעים במיטה שהייתה עד כה המיטה הזוגית שלהם. אף-על-פי-כן, תמר עדיין מאמינה...
היא התלבשה הבוקר מחויט במיוחד; מכנסיים שחורים, ז'קט שחור מכופתר, נעלי עקב שחורות, תיק צד אלגנטי תואם שחור התלוי על כתפה, תיק עסקי מעור שחור ותיק מבד קשיח הנושא בקרבו מחשב נייד אף הוא שחור, אותם היא מניחה על הספסל לידה כחוצץ בינה לבין האישה האחרת. מחרוזת פנינים לבנה מעטרת את צווארה, מאופרת באיפוק, מבושמת, הציפורניים מטופחות צבועות בלַק אדום, השער המתבדר מעט ברוח הקלה, אף הוא עבר טיפול ומקצה שיפורים אתמול במספרה – קָרֵה בצבע נחושת. היא ממהרת להוציא את הטלפון הנייד מתיק הצד, פותחת אותו, אך עוצרת. היא סוגרת אותו ומחזירה לתיק. אם-כך נגזר, לפחות תנצל את הדקות האלה לקריאה. כבר חודשיים היא סוחבת בתיקיה השונים את ספרו של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך – במטרה לקרוא בו בכל רגע פנוי, והגיעה בקושי עד עמוד 49. והיא מוציאה את הספר, פותחת במקום בו ממוקמת הסימנייה וקוראת.
האישה האחרת, בין סקירה לסקירה, שולחת הצצה לעבר שכנתה לספסל ולאחר דקה או שתיים פותחת בשיחה.
"גם על הרכבות כבר אי אפשר לסמוך, לאן הגענו!"
תמר שולחת מבט מהיר לעבר השעון שלה, מעיפה מבט נוסף לעבר הזקנה וחוזרת לקרוא. הזקנה ממשיכה:
"על הילדים שלי, שיהיו בריאים, אני לא יכולה לסמוך, כולם עסוקים. הבת הגדולה שלי גרה בבאר שבע, יש לה שלושה ילדים וחוץ מזה היא עובדת – משהו בחינוך מיוחד, עושה טובה ומתקשרת פעמיים בשבוע. אין לה זמן לבוא לבקר את האימא שלה. אם אני לא באה אליה, היא מבקרת אותי פעם בחודשיים, אומרת שקשה לה, כי אני גרה רחוק, בעכו. היא שכחה שגם היא גרה פה לפני שהתחתנה. לפני שנתיים היא התגרשה. אני אמרתי לה שהוא לא מתאים לה, אבל היא... לא חשוב, עכשיו זה כבר לא משנה. הבן שלי, מה לעשות, התחתן עם אחת... לא כדאי לדבר על זה. לפחות הוא בא פעם בחודש – הוא מהנדס, גם הוא גר רחוק, בתל-אביב. יש לו שני ילדים שיהיו בריאים. אני גרה לבד, אין לי בעל הוא מת לפני שלוש שנים מהתקף לב."
תמר מרימה את ראשה מהספר ומשיבה:
"צר לי לשמוע על בעלך."
"את לא צריכה להצטער, הגיע לו. גם אני לא מצטערת. כשהתחתנתי איתו חשבתי שיהיה טוב, שיהיה מי שידאג לי ושאני לא אהיה לבד, אנחנו – כשאנחנו צעירות יש לנו כל כך הרבה חלומות... עשה לי הרבה צרות עם הפנטזיות שלו, אי אפשר היה לסמוך עליו, תמיד היה עסוק, בֵמָה לעזאזל היה כל הזמן עסוק? אני יגיד לך במה, ברעיונות 'יעני' איך להצליח בגדול, איך לעשות כסף, היה 'רעיונר', אבל כסף מזה לא ראינו, הוא תמיד נדפק ואנחנו איתו. הייתי לבד, כל הזמן לבד. שלא תחשבי שלא אהבתי אותו, צריך לאהוב אותם, יש לנו ברירה?! עשיתי לו הרבה כבוד. בסך-הכל היה בנאדם טוב, נשמה טובה, באמת, אולי בגלל זה נדפק כל הזמן, או שלמסכן לא היה מזל. צריך מזל. את נראית אישה יפה ואינטליגנטית, את בטח עורכת-דין או רופאה. זה טוב שאת עובדת, אני לא עבדתי. יש לך בעל?"
תמר נבוכה. היא לוקחת נשימה עמוקה, מעבירה מבט חפוז לצדדים ולאחר שתיקה ארוכה היא משיבה. "לא, אני גרושה." וחוזרת לעיין בספר.
הזקנה לא מרפה.
"לא נורא, אולי יותר טוב ככה. אולי המזל יבוא מתי שהוא יותר מאוחר, יש לך ילדים?"
"לא," עונה מבלי להרים את הראש.
"כל אחד והמזל שלו. שמי עליזה ומה השם שלך?"
"תמר," בהיסוס מה.
"מה את קוראת?"
תמר מחייכת לעצמה כמי שהבינה שהזקנה לא תניח לה, היא מניחה את הספר על ברכיה, מביטה שוב בשעון ושולחת הצצה לכיוון הרמקול, אולי משם תבוא הגאולה. מאחר שזו לא באה, היא פונה אל הזקנה:
"את הספר של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך."
"תאמיני לי יש הרבה יותר חושך מאהבה, העמוס הזה בטח יסכים איתי, אם הוא לא ייעלב שלא קראתי את הספר שלו, או שאולי בחושך לא שמים לב למה שזה אהבה ומה לא, כשאנחנו צעירים מה שאנחנו עושים שם בחושך נדמה לנו שזה אהבה, אבל אחרי החושך בא האור... זה בטח מה שהוא אומר, נכון?"
תמר מנסה לענות ברצינות, למען האמת היא עדין לא יודעת מה הספר אומר.
"לא לבד... (יוק)..."
בו זמנית הזקנה מוציאה סנדוויץ' מהסל וקוטעת אותה.
"לא חשוב, את רוצה סנדוויץ'? זה עם גבינה, יש לי פה מספיק."
"לא תודה."
"אל תתביישי, לא צריך להתבייש, דיאטה, זה בטח בגלל הדיאטה, זה בָמודָה עכשיו אצל הצעירות, אולי איזה פרי, יש לי פה הרבה."
"לא, באמת שלא, אני לא אוכלת בשעות כאלה." והיא מוציאה מהתיק שלה שוב את הטלפון הנייד.
הזקנה פותחת במעט את נייר הפרגמנט העוטף את הכריך ומתחילה לנגוס בו.
הרמקול של התחנה מכריז:
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת עדין מתעכבת, עמכם הסליחה. מיה גלזר אימא מחכה לך ליד הקופות. אני חוזר שוב, הרכבת עדין מתעכבת, עמכם הסליחה. מיה גלזר אימא מחכה לך ליד הקופות."
תמר מחייגת ומודיעה שתאחר לפגישה, היא מציעה להתחיל בלעדיה, היא תקועה כאן בעכו, מי יודע כמה זמן זה עוד ייקח. היא יודעת שקשה לדון בתיכנון הבתים בלי התוכניות ובלי הארכיטקטית האחראית על התיכנון, אבל אי-אפשר לדחות את הפגישה רק בגללה ולבזבז את זמנם של האנשים האחרים, ומבקשת מהשותף שלה שיהיה יצירתי עד שתגיע, וסוגרת מיד את הטלפון. לאחר שנייה או שניים של שתיקה, שוב מסתכלת בשעון בחוסר שקט.
"מה אַת מסתכלת כל הזמן בשעון, זה לא עוזר. אַי-יָה-יַאי, שמעת איזה קול יפה יש לאיש ברמקול, שמת לב? אחרי קול כזה אנחנו מוכנות לפעמים ללכת רחוק. אני הלכתי פעם רחוק..." היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור, מביטה מעלה במבט מלא ערגה ומיד חוזרת לכריך.
תמר מביטה שוב בזקנה מבלי להגיב ושוב חוזרת לחייג בטלפון הנייד.
"מיכאל היי, לא הצלחתי לתפוס אותך קודם, אני אסיים היום אחרי שש בערב, נוכל ללכת לסרט... אהה, הבנתי, אתה לא יודע מתי תסיים? תתקשר אלי כשתדע, להתראות בינתיים."
"זה הבחור החדש? אז הוא לא יודע מתי הוא יכול לראות אותך. כשאוהבים אז יודעים." היא מהנהנת בראשה.
"מה את..! בגילך הגיע הזמן שתדעי שזה לא מנומס להקשיב לשיחות של אחרים וחוץ מזה, מיכאל הוא לא כמו הבעל ההוא שלך, הוא גם לא כמו האקס שלי. הוא באמת עסוק, כולנו עסוקים, אנחנו אנשים עובדים."
"כן? באמת?" הזקנה מדגישה את שתי המילים האלה תוך כדי הנהון. "וחוץ מזה יש לו שני ילדים שהוא צריך לראות לפחות פעמים בשבוע ו..." ממשיכה תמר ברצף מבלי להתייחס לתגובתה של הזקנה.
"אז הוא גרוש, אני מבינה. ואת נדחפת לסוף התור. לתור הזה לא ברור איפה הסוף שלו. רק שאלוהים ייתן לך מזל." ושוב הזקנה מהנהנת.
"מה? אני לא מבינה מה..."
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת לתל-אביב ובאר-שבע נכנסת לרציף מספר אחד, הנוסעים מתבקשים להתרחק משפת הרציף ולעמוד מאחורי הקו הצהוב. תודה ונסיעה נעימה."
צפירת הרכבת המתקרבת נשמע ברקע. תמר קמה בתחושת הקלה, מתרחקת צעדים אחדים במהירות, עוצרת ופונה לאחור אל הזקנה הממשיכה לשבת ולאכול לאיטה:
"הרכבת מגיעה גבירתי. זו לא הרכבת שאת מחכה לה?"
"אני זקנה אבל לא חירשת וגם לא עיוורת, אני לא נוסעת לשום מקום, לאן כבר יש לנסוע, הכול אותו דבר. אני אוהבת לשבת פה ולדבר עם אנשים."
[אני הגעתי בו עד עמ' 30. אב"ע]
דורון גיסין
עִם הפרידה מהשירות במילואים
אודי יקירי,
אני ממשיך ומנסה לנקות את קופסת הסיוטים שלי על ידי העלאתם בכתב מתוך תקווה שראייתם כתובים תשחרר אותי מנדודי השינה.
שלג ראשון – תרתי משמע
העיירה הפסטורלית עליי נמצאת במעלה כביש ביירות-דמשק, המרחק האווירי בינה לביירות אינו עולה על כ-15 ק"מ. גם בימים של ראות לא טובה ניתן להבחין בבניינים הגבוהים ובקו החוף של ביירות. מרכזה של העיירה הוא כיכר עם פסל ענק בסגנון ריאליסטי, המתאר את אחד מאבות משפחת ג'ונבלט רוכב על סוס ערבי טהור-גזע המזדקף על רגליו האחוריות. הרוכב עצמו עטוף עבאייה מתבדרת ברוח, ידו האחת אוחזת במושכות הסוס והשנייה מניפה חרב ארוכה ומעוקלת. הכיוון שאליו מצביעה החרב הוא צפון-מערב. [איני חושב שהדבר טעון הסבר]. הפסל הוא מספיק גדול כך שאפשר להבחין בו כבר ביציאה מפרברי ביירות . תוך כדי התקופה שבה היינו שם, דאג מישהו לעטוף את המונומנט בדגל לבנוני אדיר מימדים.
מאחר שצה"ל, החרד לשלום חייליו, העדיף שלא לנוע בדרך הראשית החוצה את פרברי ביירות, היינו נעים בשיירות מאובטחות בדרכים צדדיות והיינו מגיעים לעליי מכיוון דרום דרך כפרים ועיירות שלא היו מסוכנות כמו בנייני הקומות שבשולי כביש ביירות-דמשק. ללא ספק זכינו באותם ימים להכיר מראות נוף מן היפים שבאותה ארץ מקוללת. כל זאת היה יפה וטוב עד החורף. עם הגיע החורף הפכו הדרכים לבלתי-עבירות, ונאלצנו לנוע בדרך המלך למרות הסיכון הכרוך בכך. לפני כל "עלייה" היינו מתכנסים באזור נהריה ועוברים תדרוך מפורט איך יש להתנהג תוך תנועה ומהם הסיכונים שמצפים לנו.
התנועה הייתה במשאיות "ספארי", שהיו מוגנות רק בצידן. הצד האחורי הפתוח שימש לעמדת מקלע קל במקרה הטוב, אך לרוב היה מאוייש בשלושה חיילים רועדים מקור ומפחד כשבידיהם רובי אם.16 מרופטים כאשר לכל חייל מוקצבות שתי מחסניות בלבד.
לרוב התנדבתי להיות אחד מהשלושה ולו רק מהחשש שחיילינו המאומנים והמיומנים בהפעלת נשק [חמישה כדורים לאדם במטווח לפני ה"עלייה"] יפגעו בחיילים שלנו מרוב בלבול. לא היה זה חשש שווא, כי כבר היו דברים מעולם.
מיד אחרי חציית הגבול הייתה הוראה לנוע עם כדור בקנה. תמיד נשמתי לרווחה עם הגיענו לווילה ללא אירועים מיוחדים. בגלל מגבלות התנועה ותנאי מזג האוויר החורפי ידענו שהשהייה במקום תהא ארוכה ללא אפשרות כמעט לחופשות, שאירגונן הפך מסובך יותר ויותר.
מהיותי אחד מ"זקני" השבט ניתנה לי האפשרות לבחור לעצמי תפקיד אחר מאשר שומר. ואל לנו לזלזל בתפקיד הזה מאחר ועיקר התפקיד היה קודם כל שמירה על עצמך ועל החיילים האחרים שבמתקן. עמידה בעמדת שמירה חשופה לרוחות וגשם באמצע הלילה היא תענוג שוויתרתי עליו בשמחה לטובת תפקיד הבשלן של הפלוגה. קבלתי תחת פיקודי שני חפש"ים [חיילים פשוטים] לתפקיד מקלפי תפוחי אדמה ושטיפת כלים, ניקיון וסידור חדר האוכל. אני שמח שהצלחתי, למרות נתוני פתיחה לא מרשימים, להגיע לדרגה כזו שאירחתי בווילה את פיקוד הגדוד לארוחת ליל שבת, שעדיין משמשת מקור לסיפורי הווי במפגשים חברתיים. בגלל מיקומה המיוחד של הווילה הנהגתי מזנון פתוח, שכל מי שעבר בדרך ונזקק לנקודת מנוחה קצרה, מצא אצלנו תמיד משקה חם וארוחה קלה, וכך יצרתי וניצלתי קשרים עם כל מובילי האספקה ומובילי מיכליות המים והדלק, ונהנינו מאספקה שוטפת של כל מה שרק העלינו על דעתנו, ממש בסגנון מ.א.ש בספר "מלכוד 22".
גם הקצונה הבכירה של האוגדה לא מנעה עצמה מלהגיע וליהנות מהאירוח, שאותו קיבלה מאיתנו, ובזכות היחס שקיבלנו ניצלתי יום אחד מישיבה בטוחה בכלא צבאי. מזג האוויר לא היטיב עימנו, ובשלב מסוים צומצמה הפעילות שמחוץ לבניין. גשם עז מלווה במטחי ברד כבדים היו מנת חלקנו כמעט מדי יום. הקור העז השאיר את הברד קפוא למשך שעות והפכו לכתמי קרח חלקלק שלא איפשר פעילות סדירה.
ואז ירדה הדממה הגדולה. הרוח שככה לחלוטין והעננים הפכו שחורים יותר ויותר. הערב ירד מהר יותר מתמיד, ועשן המדורות בפתחי הבתים עלה ישר למעלה ולא הסתלסל.
בערך לקראת חצות החלו יורדים פתיתים ראשונים ועד מהרה הפכו למסך לבן שמנע ראות אף ממטרים בודדים. לקראת בוקר התגברה הרוח והחלה מסיעה וילונות לבנים בזויות בלתי אפשריות. הנוף המוכר התחלף למשהו בלתי מוגדר. זוויות הפכו מעוגלות וערימות של שלג החביאו את כלי הרכב שעמדו בחצר. עם בוקר מצאנו עצמנו לכודים בתוך הבניין, כשמסביבו שלג שנערם עד גובה החלונות שבקומה השנייה. תוואי הדרך המוכר כל כך של כביש ביירות-דמשק נעלם, והסכנה בנפילה למדרון מוסתר או אפילו אל תוך פתחו של בית זר מנעה תזוזה של כוחות במשך שלושה ימים.
ביום הרביעי הצליח טנק מצוייד בכף דחפור לפלס דרך אלינו ואל הבניינים הנוספים בהם שכנו גופים צבאיים אחרים. עם המסת השלג הפך השטח למנומר בשלוליות ענק שהזינו נהרות של בוץ שחור שגרף איתו גוויות של בעלי חיים שמתו ושברי ענפים שכרעו תחת משקל השלג אבל הסתבכו וסכרו את מהלך המים והכריח אותנו לצאת מצויידים בכלי חפירה להקים סכר שימנע את גלישת המים והבוץ אל תוך המבנה.
הסאגה המטורפת הזו נמשכה למעלה משבוע שבסופו התבשרנו שחלק מהכוח יוכל לצאת לחופשה של 48 שעות. היוצאים נקבעו בהגרלה וזכיתי להימנות בין היוצאים. כינוס היוצאים היה במבנה מרוחק מאיתנו ודרש הפעלת לוגיסטיקה לא פשוטה כדי שנוכל לממש את זכותנו להסעה לשדה התעופה בדאמור שמדרום לביירות. כאשר הגענו סופסוף לנקודת הכינוס התברר שכמה פרוטקציונרים שלא היו ברשימות תופשים לנו את מקומנו בהסעה. לא עזר כלום. אין מקום אין הסעה אין חופשה. אני מודה שבשלב זה איבדתי את הגיוני ואת הבלמים וכך תוך צעקות מיקמתי עצמי בצד הדרך מאחורי כמה סלעים ולאחר שחרור צרור יריות באוויר, תוך שאני מכוון את הנשק לעבר גלגלי הרכב זכיתי לתשומת הלב הראויה מצד ה"קודקודים", ואז הוטבע הפסוק שהפך לאגדה בין חיילי הגדוד: "אף עכוז פה לא יזוז אם אין לנו מקום בהסעה. אם אנחנו לא יוצאים – אף אחד לא יוצא!"
ההלם שאחז בכולם והעובדה שנמצא מיד מקום גרמו לכך שהתגובה למעשה באה רק אחרי שחזרנו מהחופשה ואיך שהוא מוסמסה בידי שוחרי טובתי וניצלתי בעור שיניי מהעמדה לדין וממאסר, שהגיעו לי ללא ספק.
שלג אחרון – הקץ לנשק?
באותו חורף מלאו לי חמישים, כמתנה ליום ההולדת הגיעה בדואר רשום מעטפה חומה ומוכרת המזמינה אותי לבלות אי-אילו ימים לבוש מדים. מאחר ולא מצאתי כל סיבה ראויה לשמה שלא להיענות להזמנה האדיבה, מצאתי עצמי שלא בטובתי משחק שוב בחיילים לפי כללים שאין לי עליהם שליטה.
יחידת הקשר שנמניתי עם כוחותיה תירגלה בפעם המי-יודע-כמה היערכות ופריסה בשטח של מפקדת האוגדה. בהתאם לפקודות, לאחר התארגנות קצרה, מצאנו עצמנו מתגלגלים מהכא להתם, חונים חניוני לילה חפוזים ועוסקים בעיקר באילתורים שייעדם העיקרי מינימום מאמץ במקסימום זמן.
לקראת שיאו של התרגיל עלינו אל עבר רכס דרום חברון בואכה העיירה הנודעת לשמצה יאטה. זה למעשה כפר גדול, שלידו נמצא, ושולט עליו, מחנה פליטים צפוף ומוזנח. בכל פינה ובכל ואדי ראינו עדות לעיסוקם העיקרי של התושבים – פירוק מכוניות גנובות. אין חלק חילוף שאפשר לפרקו ולא פורק ביד אומן על ידי התושבים החרוצים של אותו מקום. האגדה המקומית מספרת שהזוכה בתחרות ה"פירוק המהיר" הצליח לפרק מכונית לגורמיה תוך 25 דקות.
האורחים הלא קרואים כלומר אנחנו, השתלטנו על גבעת טרשים נישאה והקמנו שם את המחנה הזמני. בדרך הספיקו שרשראות השריונים להפוך שדות זרועים ונובטים של חיטה ושעורה לדרכים כבושות, וזאת למרות שבקלות היה ניתן להימנע מכך. דמותו של בעל השדה, העומד כפוף ונשען על מקלו, קול מחאתו נבלע בשאגת המנועים ודמעות של תסכול יורדות על לחיו חרושת הקמטים וצרובת השמש, עולה לא פעם לנגד עיניי וגורמת לי עצב רב. לא בגלל דיעותיי הפוליטיות, אלא כצאצא למשפחה שהחקלאות זורמת בעורקיה.
הסימנים לא איחרו לבוא. הברד שאינו נמס, התעבות והתכהות העננים, ובעיקר הקור והרוח שהלכה ושככה. המיקום שמבחר מפקדינו האמיצים והמנוסים בחרו למחננו בימים הבאים, לא זכה כנראה לסיור מקדים אלא נבחר על המפה ונתגלה להפתעתם כבלתי עביר ולא מתאים. מכוסה בצמחייה עבותה ובשיני סלע בולטות במרבית השטח. רק בקושי רב הצלחנו למצוא חלקות קטנות מבוראות שבהן מוקמו הכלים ונפרסו אוהלי הסיירים, ששימשו את חסרי המזל שלא נמצא להם מקום על כלי הרכב. שלא לדבר על אוהלי המטה הגדולים, שאמורים היו לאכלס את חדרי המלחמה משופעי המיכשור והאלקטרוניקה.
אף-על-פי-כן לא שונה מקומנו, ונדרשנו להסתגל לתנאים כתירגול נוסף. למרות אזהרות מוקדמות, ואישוש העובדות על ידי החזאים, על חשש לסופת שלג באזור – לא ננקטו הצעדים המתבקשים, ולמרות שלא ירד שלג רב, בגלל הגיאוגרפיה והרוחות, הפכה התנועה לבלתי אפשרית כמעט. חיילים מעדו אל תוך נקיקים חבויים ושברו ידיים ורגליים. התנועה הממוכנת הושבתה אף היא בגלל נקרים בגלגלים ופרישׁת שרשראות. הוזעקו למקום טנקי חילוץ, והתרגיל הפך לתרגיל בהישארות שלם ללא פגע למרות ועל אף הסיכויים. רק עם חילוצנו והתארגנות מחדש על הכביש ליד סוסיא, הוכרז על הפסקת התרגיל ושיבה לבסיס.
הבעיטה הגואלת
מפאת גילי המתקדם לא הייתי בין הראשונים שנקראו לדגל בימיה הראשונים של מלחמת המפרץ הראשונה. לבסיס הקבע של האוגדה ששכן במעלה-אפרים, בקצה כביש חוצה שומרון, הגעתי כשאחריי כבר התנסות ראשונה בנפילת טילים עיראקיים על גוש דן.
בעטיו של הזמן הרב שעבר מאז שירותי במילואים, סופחתי אל מפקד הבסיס ככוח עזר. לא נמצא לי תפקיד מועיל יותר מאשר לצאת עם הישמע האזעקה אל הכביש ולעמוד במחסום מאולתר ולחסום בגופי את התנועה הבלתי קיימת של כלי רכב נושאי לוחיות זיהוי לבנות, שחורות או ירוקות, כלומר רכב פלסטיני. מובן שבהתאם לפקודה נדרשתי לחבוש מסיכת אב"כ ושכמיה מגינה, כי צה"ל חרד לחייליו ודואג למגנם מכל רע.
וכך, רובה על שכם, עטוף בבגד שמגביל את התנועה, ועיוור כמעט לחלוטין – אני ממלא את המשימה הנבונה והנחוצה ביותר באותה שעה, בודד ללא קשר עם מי מהמפקדים – חסימת כביש הזויה בפאתי הבקעה, בשעה שמעל ראשי גבוה בשמיים עושים דרכם הארוכה טילים לעבר מרכזי האוכלוסייה בשפלה, מרחק עשרות קילומטרים.
אני חייב להסביר את האבסורד שבפקודות מאחר וגורלם של שאר חיילי הבסיס לא היה טוב יותר. בכל הבסיס הגדול שבמקום לא היה מבנה בטון אחד פרט לחדר האוכל, שהיה נעול רוב שעות היום למנוע כניסה מגורמים עוינים לסדר ולניקיון. שאר המיבנים היו גיבוב של צריפים ארעיים או קרוואנים. המגורים היו באוהלים הודיים, ומועדון היחידה היה צריף מחופה בתקרת אזבסט. ההוראה היתה שעם הישמע האזעקה חייבים לחדול ממלאכה ולהתכנס במועדון, לעטות את מסיכות האב"כ ולפרוש את שכמיות המגן על כל הנוכחים. היתה זו מלכודת מוות ודאית ומועדת לתאונות, ולקח לי זמן רב לשכנע את מפקדי להימנע מלמלא את הפקודה האידיוטית הזו לטובתם ולטובת החיילים.
למזלי הרב, מקרה חירום שקרה בביתי [קריסת מערכת הביוב] גרמה לשחרורי המוקדם. בסדרה של ראיונות מתוכננים הצלחתי בסופו של דבר להביא את קציני הקישור של יחידתי להמליץ על שחרורי, המוקדם ככל האפשר, וכעבור כמה זמן נקראתי למשרדי יחידת הקישור שבה, ללא טכסים מיותרים, הפניתי את אחוריי וקיבלתי את הבעיטה החוצה.
אשריי, איני נחוץ יותר ואיני שייך יותר לכוחות המגן . אם לא הייתי אתאיסט מושבע הייתי אומר "תודה לאל!"
* * *
הפינה של ההוא מחלם
שבת שלום לכם אהודים יקרים
ייתכן שתמצא מקום / למויישה כושון // ברכות מאליפות והצלחה בהמשך מאבי לוזר // לוזר בא ולוזר הולך / כמו חכ"ים ויו"רים ונשיאים / וגשם כתוב בתנ"ך אין / מצטרפות למברכים משפחות סוף / פישוק זמן ואחיל שם / ושימותו כל המקנאים ויוצקי מים ומתאבקים בעפר / רגלי עזמי ושאיריו
בברכת שבת שלום לכם עורכי מכתב עתי תבוא עליכם ברכת י צין
*
וגם זאת: היום יום הזיכרון לתיאודור בנימין זאב / הרצל אשר מלבד הר הרצל ללא ספק לא למדינה הזאת כזאת צפה / כך אני י. צין סבור
* * *
הרצל נולד בבודאפשט ב-2 במאי 1860, ובחייו הקצרים לא פילל שחזונו יתגשם בצורה מלאה ומעבר לכל הציפיות, כפי שמדינת ישראל הינה כיום. סבי יהודה ראב נולד בהונגריה שנתיים לפני הרצל אבל האריך ימים אחריו וזכה לחזות בייסודה של מדינת ישראל. אב"ע.
בהוצאת אחאב היזרעאלי הופיע רב המכר העולמי
חידת הצ'וקצ'מן
מאת הסופר הגרמני גרגור סאמסא
תירגמה אניאלה אנוּס-קוּרְבֵצקי
רומאן מיסתורין ואהבה, ארוטיקה פרועה עם חמלה אנושית מדהימה ומקררת לב. סודות של ימי-הביניים זוחלים אל סיפור משפחתי אפל של זהות מינית שראשיתו בספריית מנזר תורכי וסיומו ברובע החלונות האדומים באמסטרדם.
"מראשית המאה ה-21 לא זכה העולם שיופיע בו ספר מלהיב כ'חידת הצ'וקצ'מן'. רגישות מעורפלת יחד עם עלילה מפותלת פותחות לקורא את הדלת לסבלנות בלתי נידללת. מומלץ." ד"ר ברוך קורצווייל, "הארץ".
"כאשר פתחתי את שבעים העמודים של הרומאן לא יכולתי להפסיק לקוראם במשך יום שלם. בקריאה מחתרתית זהו הספר על טבע החיה שבאדם החייתי ההופך מאדם לאישה ומגבר למיגדר זיקפה. שייסע בעל איכות נדירה." זוייה פופו, "מעריב".
"חייך ישתנו בתכלית לאחר שתקרא את 'חידת הצ'וקצ'מן', ספר קשה ומרתק שיורד חדרי בטן ולא מצחיק בכלל כי חותכים בו לחתיכות את ההווייה הוויזיגותית." הרמנה לוקו, "ידיעות אחרונות".
"טורט? דנובה? סודות היהודים מחווירים נוכח חידת הצ'וקצ'מן." קרל קראוס, "הלפיד".
"זבל. פשוט זבל וגם חשוב ומשעמם מאוד." צ'ירפַּאן בחלומות, "חדשות בן עזר".
להשיג בחנויות הספרים המובחרות
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים ושמונה
הסוד האפל במוצאה של רותי גרשוני אהובתי
נולדה כדי שאתאהב בה ותמרר את חיי. פחדתי אפילו לדבר איתה, למרות שלמדנו באותה כיתה. בביתנו אמרו שהמשפחה שלה היא "מוקצע", כלומר מוחרמת, מפני שהפרד המשוגע שלהם הרג את דודתי בת-שבע, וגם חאמד זכרונו-לברכה, הפועל של סבא, קיבל אז את בעיטת המוות שלו. העובדה שיש משהו טמא ואפל במוצא שלה, בסוד לידתה, רק עשה אותה ליותר מושכת בעיניי.
ראיתי אותה עומדת יום אחד, במגפיים, המריצה העמוסה לידה, והיא מפזרת מתוכה חציר שהיה צהוב כשערותיה. היא זרקה אותו אל מעבר לגדר של חלקת השדה הסגורה, שרעו בה הסוסים שלהם והחמור הקפריסאי של אביה, לא רחוק מתל האבנים שנישאר מהחפירות של החיילים הבריטיים נגד הצבא התורכי. גרשוני לא רכב מעודו על סוס והסתפק בחמור עד שקנה את המכונית אבל עבדאללה השחור, הפועל הערבי שלו, היה חורש בסוסים וגם רותם אותם לעגלה כדי להוביל את החציר לאסם והירק הקצור לרפת.
החמור נמלך בדעתו והחליט להשתין על העשב הטרי כשהוא פורש בשלבים את צינורו השחור עד מלוא אורכו כטלסקופ, ורותי החלומית שלי הביטה בו וחייכה לעצמה בעיני הירוק-פרדס עם דבש כהה, שהבריקו וכמו נתרחבו.
היה משהו מפתה בחולשה שלה, בסקרנותה מול החמור, ואני, לבוא עליה ככה כשהיא לבדה בשדה, בבגדי העבודה האפורים, הרחבים, שגופה הענוג, הלבן כחלב ובעל הדם הכחול, מוסתר בהם. ואני, לתפוס באשד שערותיה הצהוב, ולנפץ, ולנפץ כמו ברומאנים האנגליים שמסתיימים באסון.
בדרך-כלל בנות איכרים לא היו עובדות בשדה אלא לומדות, מנגנות בפסנתר או בכינור, כותבות פתקאות זו לזו ועוזרות לאימהות בעבודת הבית. דווקא רותי, בתו של גרשוני העשיר, לא בחלה בעבודה פשוטה זו, שכרגיל היה עושה אותה עבדאללה השחור. ואני, שמקנא אפילו בחמור, לקחתי אבן בידי.
יובל שנים חלף, ועל מה שעוללתי אז עדיין אינני יכול לספר. היא לעולם לא תדע שזה הייתי אני. בלילות חלמתי אותה ערומה, שרועה על גבה בשדה תבואה שהצהיבה. גופה מתפתל. מזהיב בשמש ובקמה. כפות-ידיה חופנות שיבולים. שערותיה הארוכות נשפכות בין הגבעולים, מתמזגות בהם. גבעולים עולים בערוותה הצהובה, מדגדגים לה. גבעולים נלחצים לפיטמותיה הכתומות. "אמא אדמה," לחשתי לעצמי כאשר שכבתי עליה ונשקתי לה דונמים רכים של נשיקות מדגדגות. לפתע נמוגה וחיבקתי תבואה. חלומות של בן-איכרים.
ערב אחד עקבתי אחריה. היא הלכה עם שתי חברות, וברחוב שלה כל אחת פנתה לדרכה. רציתי לדבר איתה על אהבתי אליה. הכנתי פתקאות שעימן, אפשר לומר, החלה הקאריירה הספרותית שלי. הייתי חולה במחלת הכתיבה, אבל לא העזתי לשלוח לה אותן והייתי דוחף אותן בניקבות שבעצי הזית העתיקים בחצר והוזה בלילה, לפני הנירדמות, שרותי באה לבקר אצלי, להעתיק שיעורים, ומוצאת את הפתקאות ומסכימה להיות חברה שלי, בסתר, כמובן, כי המשפחות לא תסכמנה. אנחנו כשני שבטים בידואים שיש ביניהם חשבון נקמה של גאולת דם כמו בסיפורים "בני ערב" של חוואג'ה מוסא.
רותי נכנסה לביתה, ידעתי שלא אוכל לדבר איתה על אהבתי אבל כוח חזק ממני גרם לי להישאר מוסתר בשדרת שיחי הטויות החשוכה של גרשוני, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל שנקרעו, מבלי שארגיש, כאשר גבי נלחץ אליהם, וזימזמתי לעצמי שיר, כמו תפילה: "אורי, אורי, אל תבכה / כי אתה בחור יפה / קח את רותי לאישה / ותיתן לה נשיקה – "
בחלון של רותי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. היה קריר בשיחי הטויה, רעדתי. רותי הסירה חולצה רקומה, הפשילה גופייה צחורה מעל ראשה. הרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, הלבנות, ליטפה את עצמה, בדקה בתשומת-לב את הפיטמות [רק לאחר שנים הבנתי שגם ירשה את שיגעון הניקיון של אימה], וחייכה לעבר החלון בביישנות כאילו היא בטוחה שאף אחד לא עומד בחצר ומתבונן בה. הייתי נירגש אבל לא מגורה, כי מי שאוהבים אותה אין בה שום דבר גס שמגרה, הכל קדוש. אחר-כך הסירה את מכנסי-ההתעמלות הכחולים ונשארה בתחתונים לבנים, גדולים מאוד... התגרדה שם... הייתי מנשק... התכופפה לעבר המנורה, והכל החשיך...
...בגלל מכה אדירה שירדה על ראשי. תחילה חשבתי שנפלה עליי בוקסה, ארגז, מגג האסם של סקנדר אבול-באר'ל אביה או שהוא מתקין מלכודות שנוחתות על ראשי המציצים לבתו או שהפרד המשוגע שלו עדיין מעופף שלוח פרסה באוויר... אבל כאשר שמעתי מי מדבר ידעתי מיד, היכה אותי יוסקה-דרעק.
"אתה 'סתלק מכאן 'בחור יפה' חתיכת מאניאק קטן!" צעק עליי בקול חנוק, "עושים רושם אתם המשפחה, יעני, חריינים בספריות! – 'תן לה נשיקה'?! – אתה, אם 'תפוס אותך עוד פעם מציץ לבת-דוד שלי אחתוך לך את הביצים ותוכל לציץ לאופרה של סטמבול, שמה יזרגגו אותך לשירה!" – הטעים את המילה האחרונה במלעיל, והלמ"ד בקמץ, מבלי שהבנתי כלל למה התכוון. מה, אמא שלו באשה-קריינדל דינגה את שפמו של ג'מאל-פאשא – אז זה אומר שיש לו כזה נסיון עם התורכים?
הוא ניסה לתפוס אותי בחשיכה ולא הצליח, רק בעט בי בכל כוחו, וברחתי הביתה, חונק את דמעותיי שביקשו להתפרץ בגלל הכאב. אני חושב שהוא השתמש בסנדה. היה יכול להרוג אותי. מצד שני, מה היה לו לעשות שם? לשמור שלא יציצו לה? או שבעצמו בא להציץ לו עליה, התורכי? "כל הבנות הן יצור של השטן, / חוץ מאחת אני שונא את כולן..." החלפתי לעצמי את המנגינה כשאני פוסע בשדרת הברושים של רחוב המייסדים על פי מארש האבל של שופן ובועט קדימה אבן מכאיבה בחושך, כמו כדורגל, ובוכה. אני, במו-עיניי ראיתי כיצד ביום חורף אחד, כאשר בית-הספר היה מוקף שלוליות ובוץ עמוק, יוסקה נשא את רותי על כתפיו לביתה, מהדקת ירכיים על צווארו כיושבת על אוכף של סוס, והוא משיט את עיניו מצד אל צד וצוהל.
המשך יבוא
"מעצמאות להתאבדות" – מאמר חובה של בן דרור ימיני. לא תיהנו, אך חשוב שתקראו. חייבים לעצור את הטירוף! אנא היכנסו לאתר האינטרנט של מעריב:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/572/994.html
* * *
At Three minutes and Four seconds after 2 AM on the 6th of May This year, the
time and date will be 02:03:04 05/06/07.
This will Never happen again in our lifetime.
בול פתח-תקווה שאילו סבי היה משאיר לי 12 בולים הייתי מסודר לכל החיים
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,427 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
239 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל