חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 240, הוקדם בְּיום בגלל גל הסִכלות
תל אביב, יום רביעי, י"ד באייר תשס"ז, 2 במאי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אהוד אולמרט שעיר לעזאזל!
האשמים במלחמת לבנון השנייה הם איראן, סוריה וחיזבאללה! מדינת ישראל כיום מטורפת! ואם ציד המכשפות של מנהיגיה ומצביאיה יימשך, עתידה יהיה עוד יותר גרוע!
עוד בגיליון: ישראל פנחסי: אשפוז כפוי.
יוסי גמזו: הַצֶּ'לוֹ שֶל מֶסְטִיסְלָב רוֹסְטְרוֹפּוֹבִיץ'.
המפגש הערבי-היהודי בגבעת חביבה בנושא מסמך החזון העתידי של ערביי ישראל: שאוקי חטיב, ד"ר ח'אלד אבו-עסבה, דב לאוטמן, עומר מסאלחה, אמנון רוזמרין, ד"ר פרוק מואסי, סנאא ותאד.
שמעון כהן: תקרית חמורה ביער מגידו. עשרות חוגגי עצמאות מאזור חיפה הוקפו על-ידי אלפי ערבים מאיימים אוחזים דגלי אש"ף. פצוע קל טופל במקום.
אהוד בן עזר: תחי הדיקטטורה הצבאית הזמנית בטורקיה, או – הסִכלות של האיחוד האירופי היוצא נגד המאבק על שמירת החילוניות בטורקיה.
יוסף עוזר: אפרים קישון (שיר).
הנוצה של ס. נידח שינתה את מגמת ההידרדרות של הדולר מול השקל.
חגיגת חושים עם גוסטבו דוּדַמֶל, שולמית רן, גוסטב מאהלר, מישה ברוגרגוסמן, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי והתזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות.
מכתבי ברכה לאליהו הכהן עם זכייתו בפרס הרצל.
זהבה קור: בדיוק בשבילי, חליפת מכתבים עם אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ותשעה, בליל החתונה עם פרלה יוסקה שם דבורים על הזין.
מאות לוחמים ישראליים בסדיר, בקבע ובמילואים
שלא נהרגו במלחמת לבנון השנייה
מפני שראש הממשלה אהוד אולמרט "טעה בשיקול דעת"
מפני ששר הביטחון עמיר פרץ "נגרר אחרי הצבא"
מפני שהרמטכ"ל דן חלוץ "כפה את דיעותיו"
ומפני שכתוצאה מכל אלה לא החל צה"ל מיד בפעולה קרקעית רחבת היקף בכל דרום לבנון אלא סמך על פעולת הריכוך של ההפצצות הכבדות מן האוויר שהרסו את רובע החיזבאללה בביירות ופגעו בעוד עשרות ומאות מטרות בדרום לבנון –
כל מאות הלוחמים הישראליים האלה
מודים לראש הממשלה שטעה לשר הביטחון שלא עשה ולרמטכ"ל שסמך על חיל האוויר
"בזכותכם נישארנו בחיים ואנחנו מקווים שגם במלחמת לבנון השלישית לא יחלו מיד בפעילות קרקעית רחבת היקף אלא יכתשו קודם כתוש היטב את מרבית המטרות האסטרטגיות והטקטיות בלבנון!"
ישראל פנחסי
אשפוז כפוי
לקום כל בוקר מחדש, ולשפשף את העיניים. ולצפות במחול השדים שמלווה אותנו בזיקוקין דינור. אין לנו כאן רגע דל. אז אולי, לשם שינוי, נוציא את המוץ מהתבן. זה בהחלט כדאי, שאם לא כן, פתוחה בפנינו הדרך לאשפוז כפוי.
רק לשם הגילוי הנאות, הייתי בעברי חבר פעיל במרצ, ואפילו חבר המועצה ליתר דיוק. ואין לכן לחשוד בכשרים, כי תמונתו של אולמרט, מעולם לא התנוססה בביתי. נטשתי את מרצ, לא בגלל החברים שם, אנשים יקרים. אלא פשוט כיוון שלא הצלחתי להשלים עם העובדה, ששם במרצ יש חברים שהם אפילו יותר תמימים ממני.
בבחירות האחרונות הצבעתי קדימה. בעיקר לאחר שבדקתי את יתר האלטרנטיבות. פרץ למשל.
אלילת המזל שחייכה לקדימה בתחילה, בעטה בה בהמשך ללא רחם. תחילה קרס המנהיג המייסד, ומיד לאחר הרכבת הממשלה, פרצה המלחמה עם סוריה ואירן, במסווה של חיזבאללה.
זו לא היתה בדיוק מלחמת ששת הימים. אבל אפילו אם הייתי (עדיין) חבר מרצ, איש לא היה מצליח לשכנע אותי שהובסנו. במלחמת השחרור היו לנו אלפי הרוגים, החרבנו כפרים, וגרשנו אוכלוסיות. מלחמה טוטאלית. אבל לא היה שם פרשן בכל כיתה. וגם לא היתה טלוויזיה, (לא שלנו ולא של אל-ג'זירה). את הכאב העצום הפנמנו אז. בטוחני שאם זהבה גלאון היתה כבר אז בכנסת (חלילה... חלילה זה רק כמשל) – אולי לא היתה קמה בכלל המדינה.
גם אם נבדוק היטב מה שקרה בגבעת התחמושת, נגיע למסקנה שיכולנו לחסוך את הקרב המר הזה. אבל מה אפשר לעשות, מלחמות מורכבות מעשרות קרבות, ומשלמים בקורבנות. כמה קל להיות חכמים לאחר מעשה, אבל כאשר מנצחים חשוב גם להרגיש כך. כי אם המנצח חש שהפסיד, רק אז הוא הפסיד.
כל חברי הממשלה ו-111 חברי כנסת אישרו את המלחמה הבלתי מתוכננת הזאת. כרגע חלקם בוחן אותה מבעד למשקפי הציפיות. ציפיותיהן המוגזמות הן שהיו הטעות, ולא בהכרח התוצאות. שערו בנפשכם, לרגע, את ועדות החקירה שהיו קמות אילו אולמרט (כקודמיו) היה מחליט להבליג. ובכלל – אם יש מי מהמייללים בראש חוצות, שמוכן ברגע זה להתחלף עם לבנון, או עם החיזבאללה, אזי שיקום!! ואם לא, שיירגע קמעה, ויגרד במחילה מכבודו את פצעיו הוא במקום את פצעינו.
המלחמה לא עמדה בציפיות, אבל לבוא ולומר שלא היו לה הישגים, זה כבר מוגזם לחלוטין. נאסראללה, מהחורים שבהם הוא תקוע, משמיע אמנם קולות של ניצחון. אבל מכאן ועד ההצהרות הפוליטיות שאבד לנו כוח ההרתעה – עוד ארוכה הדרך. אם חלילה יאבד לנו באמת הכוח להרתיע, נוכל אולי להצהיר על כך, אך מרחוק. ולא מעל בימת הכנסת.
ובכלל, כשמבקרים, צריך גם לספק לנו אופציה חליפית. בסדר, נניח לרגע שאולמרט צריך ללכת. מה מצפה לנו אז, לדעתכם, חוץ ממלחמת גוג ומגוג על מחליף? והמחליף, לידיעתכם, יהיה חייב כמובן להיות נקי מכל רבב וגם חף מכל ניסיון. כי אחרת, כבר יש לו לבטח איזו שהיא קופה סודית של שרצים. (סודית מאוד, אולי כזו "סודית" שמיספר רב של עיתונאים, שכולם תמיד "שומרי סוד", כבר יודע עליה).
אז אולי נירגע קמעה, קצת למען בריאות הנפש, ותו לא, בואו ונמתין בסבלנות לבחירות בעיתן, במקום להיחפז כסומים לאשפוז הכפוי.
יוסי גמזו
הַצֶּ'לוֹ שֶל מֶסְטִיסְלָב רוֹסְטְרוֹפּוֹבִיץ'
בַּשִּׁבעה למותו
לַצֶּ'לוֹ שֶל מֶסְטִיסְלָב רוֹסְטְרוֹפּוֹבִיץ' אֵין שְֹפָתַיִם
וְאִלּוּ גַם הָיוּ לוֹ – הֲרֵי בְּלִי אֶצְבְּעוֹתָיו
שֶל מִי שֶכֹּה הִפְלִיא בּוֹ לְדוֹבֵב כָּל צְלִיל וָתָו
הֲרֵיהוּ כְּאִלֵּם, אֲבָל אִלְּמוּת שֶשִּבְעָתַיִם
מִכָּל חֲרִיקוֹתָיו שֶל כָּל מָסַךְ-בַּרְזֶל שֶהוּא,
מִכָּל הַלְמוּת מַגְּפֵי הָעָרִיצוּת הַסְּטָלִינִיסְטִית
שוֹמְעִים אוֹתָהּ גַּם בְּלִי שוּם קוֹל, בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ מִיסְטִית
שֶשּוּם חֻקֵּי אָקוּסְטִיקָה קְשוּחִים לֹא יִשְתַּהוּ
מִלְּהַרְכִּין לָהּ רֹאש בַּעֲנָוָה וּבִנְכָאִים
לּא רַק בַּגְּבוּל הַדַּק שֶבֵּין פְּיָאנִיסִימוֹ לְאֵלֶם
וּבֵין הָאֹמֶץ לַסִּכּוּן לְהִזָּרֵק לַכֶּלֶא
כִּי אִם גַּם, לֹא פָּחוֹת, בַּגְּבוּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.
וְכָךְ, גַּם אִם טָמוּן הוּא כְּבָר עָמֹק בְּנַרְתִּיקוֹ
כְּמוֹ בְּעָלָיו בְּנַרְתִּיקוֹ הַצַּר שֶל בּוֹר הַקֶּבֶר
שוֹמְעִים עַכְשָיו מִילְיוֹנִים בָּעוֹלָם, הַרְחֵק מֵעֵבֶר
לִתְחוּם בֵּית הָעָלְמִין הַמּוֹסְקְבָאִי שֶבְּחֵיקוֹ
נִקְבַּר אַשַּף-הַצְּלִיל הַזֶּה – אֵיךְ הַדְּמָמָה, בְּלִי קוֹל
אַךְ לֹא בְּלִי אֵיזֶה כֹּחַ לֹא מֻסְבָּר, טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטָלִי
לוֹחֶשֶת לוֹ לַצֶּ'לוֹ אֵיזֶה סוֹד כָּמוּס, וִיטָלִי
שֶגַּם אִם הִיא שוֹתֶקֶת הִיא אוֹמֶרֶת אֶת הַכֹּל.
וּמַה שֶּהִיא אוֹמֶרֶת בְּלִי לוֹמַר אַף לֹא מִלָּה
וּמַה שֶּהִיא נוֹגֶנֶת בְּלִי אָלֶגְרוֹ וְאַנְדַנְטֶה
הוּא זֶה שֶגַּם בַּגֵּיהִנּוֹם, שֶל בֶּרְיָה אוֹ שֶל דַּנְטֶה,
עוֹד לֹא הִשְתִּיקוּ אֶת הַמּוּסִיקָה שֶהִיא תְפִלָּה
וְגַם בְּמַרְתְּפֵי לוּבְּיַאנְקָה הַסְּמוּקִים מִדָּם
וְגַם בַּקָּטוֹרְגָה וּבַגָּלוּת וּבַגּוּלָאגִים,
אִם בְּקַצְוֵי סִיבִּיר או בֵּין נִדְּחֵי אַרְכִיפֶּלָאגִים,
שוּם צָאר, גַּם לֹא אָדֹם, לא דָש אֶת רוּחַ הָאָדָם
עַד הִשָּמְדָהּ סוֹפִית, שֶכֵּן תָּמִיד, כְּעוֹף-הַחוֹל
הִיא קָמָה מִן הָאֵפֶר, עַקְשָנִית מִכָּל טוֹרְפֶיהָ
וְכַכָּתוּב בִּ"תְהִלִּים", אֶת כָּל חֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיהָ
מוֹחָה מִסֵּפֶר הַחַיִּים בְּלַהַט כָּל יָכוֹל
שֶל שֶצֶף רוּחַ הַחֵרוּת וְשֶל חֵרוּת הָרוּחַ,
שֶל הָרָעָב לְיֹפִי לֹא פָּחוֹת מֵאֶל הַפַּת,
שֶל חֹם הַ-engager, שֶל הַצּוֹדֵק וְהָאִכְפַּת
שֶוִירְטוּאוֹז נוֹגֵן אוֹתוֹ גַם עַל מֵיתָר קָרוּעַ.
כְּלוּם יֵש לָאָמָּנוּת גַּם בְּדַל סִכּוּי אֶחָד לְאֶלֶף
לִנְתֹּץ חוֹמוֹת שֶל עָוֶל כְּמוֹ אוֹתָהּ חוֹמַת בֶּרְלִין
שֶבְּצִלָּהּ בָּקְעוּ הַמֻּפְלָאִים שֶבַּצְּלִילִים
מִתּוֹךְ תֵּבַת תְּהוּדָתוֹ שֶשָּרָה אֶל כָּל אֵלֶּה
שֶיֵּש לָהֶם תֵּבָה קְטַנָּה שֶל תְּהוּדָה בַּלֵּב?
סָפֵק, סָפֵק גָּדוֹל, גָּדוֹל כִּמְעַט עַד לְיָאֵש.
אָז לָמָּה הִיא עוֹשָֹה אֶת זֶה מוּל קַת וּמוּל מַגְלֵב?
בִּכְדֵי שֶכְּשֶתִּרְאֶה עַצְמָ הּ בָּרְאִי
לֹא תִתְבַּיֵּש...
המפגש הערבי-היהודי בגבעת חביבה
אהוד שלום,
כיון שאתם מרבים לעסוק באחרונה במסמך החזון של ערביי ישראל (ובאלו שיצאו במקביל לו) ומפנים למאמריו הכעוסים של ד"ר גיא בכור, אני מרשה לעצמי להעביר לך את עיקרי הדברים כפי שנרשמו בדיון על המסמך שהתקיים בגבעת חביבה ב-18 לאפריל בהשתתפות שאוקי חטיב, דב לאוטמן וד"ר חאלד אבו-עסבה. נדמה לי שהתיעוד הזה יכול לתרום לראייה קצת יותר מאוזנת של המסמך ולהפרות את הדיון בו ובעתיד מדינת ישראל.
בברכה,
דודו אמיתי
דובר גבעת חביבה
המפגש הערבי-היהודי בנושא מסמך החזון העתידי של ערביי ישראל – עיקרי הדברים
ספריית השלום, גבעת חביבה – 18.4.2007
דברי ברכה:
גברי ברגיל – מזכ"ל התנועה הקיבוצית
חגי הלוי – מנכ"ל גבעת חביבה
אחמד בדיר – מנהל-שותף, המרכז היהודי-ערבי לשלום
בפתיחת הכינוס הוענקה תעודת הוקרה מטעם גבעת חביבה והמרכז היהודי-ערבי לשלום לדב לאוטמן עם קבלת פרס ישראל על מפעל חיים ועל פועלו בתחום שיתוף הפעולה היהודי-ערבי בישראל.
הדוברים בדיון:
שאוקי חטיב, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל ויו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל.
ד"ר ח'אלד אבו-עסבה, יו"ר משותף של "סיכוי" ומנהל מכון "מסאר" למחקר חברתי ותכנון אסטרטגי.
דב לאוטמן, תעשיין ופעיל בנושא שיתוף הפעולה היהודי-ערבי בישראל.
שאוקי חטיב: התגובות למסמך היו לא רציונאליות מהצד היהודי וקשרו כביכול את מועד הפרסום עם פרוץ המלחמה בצפון, וכישלון השיחות עם הרשות או האיומים האיראניים.
המסמך נולד כתגובה לכך שכ"כ הרבה מחקרים ותרחישים לגבי העתיד (כגון "7 דרכים" של גבעת חביבה) דנו ב"איך יגיבו הערבים". היה צורך לצאת מהמעגל המגיב ולעבור למעגל היוזם המאתגר את עצמו.
ידענו מהתחלה שהמסמך יעורר ויכוח ושהחשיבות של העבודה היא לא בעצם פרסומה אלא במה שיתפתח לאחר פרסומה. במדינת ישראל אין שתי מדינות אבל יש שתי מציאויות. אחת של הערבים ואחת של היהודים. שהיא השלטת בכל.
הנחת היסוד הבסיסית של המסמך היתה: זכויות קולקטיביות ואזרחות ישראלית.
האזרחות הישראלית שהערבים קיבלו על עצמם בשנת 1948 לא תורגמה לזכויות. המסמך נכתב מתוך רצון לשינוי המציאות שלא מקובלת עלינו, ומתוך רצון לתרגם את האזרחות הישראלית לזכויות קולקטיביות-קיבוציות.
ההתעקשות של ועדת המעקב של ערביי ישראל על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת "אירועי 2000" הייתה מתוך התעקשות על מימוש האזרחות הישראלית שלנו. "ועדת אור" ציינה בפרק מיוחד את הבעייתיות של הקיום הפלסטינאי בחברה הישראלית והתמצית של הפרק הזה, שנכתב ע"י יהודי (פרופ' שמעון שמיר), היא פחות או יותר מה שנכתב במסמך שלנו אך משום מה אז זה לא עורר את הסערה שעורר מסמך ערביי ישראל.
במסמך יש נראטיב קשה אבל יש בו גם אחריות של הסתכלות לעתיד. אני מצפה שיקשיבו לנראטיב הערבי כמו שאני מקשיב לנראטיב היהודי. אם מישהו מצפה לנראטיב משותף שישכח מזה. אבל כן ניתן לשרטט עתיד משותף ליהודים ולערבים במדינת ישראל.
האתגר שאנו שמים על השולחן הוא אתגר כלפי העתיד ולא כלפי העבר.
גברי ברגיל: השאלה איך הופכים את המסמך הזה לפֶתח לדיאלוג בין יהודים וערבים וכלי לשרטוט עתיד משותף.
ד"ר חאלד אבו-אסבה: החברה הערבית היא מחוץ לקונצנזוס. לא הוזמנו להשתתף בניסוח "אמנת כנרת" ולא לקבוצה של "חוקה בהסכמה" וכל המאמץ של המכון לדמוקרטיה (המתועד בספרו של עוזי בנזימן "אין לי ארץ אחרת") לגבש מסמך מוסכם על יהודים וערבים –התפוצץ בגלל הדרישה של הצד היהודי, כולל אנשי שמאל, שהערבים יקבלו את הנראטיב של מדינה יהודית-ציונית. סירבו להצגת שני נראטיבים.
העבודה על המסמך לא הייתה קלה כי לא היינו קבוצה הומוגנית וגם לא קבוצה מייצגת. במהלך העבודה הגענו להסכמות פוליטיות בסיסיות שאפשרו את יצירת המסמך.
המסמך נכתב על בסיס דו"ח "ועדת אור" והאירועים הקשים של אוקטובר 2000. הגענו למסקנה שבמדינת ישראל בהגדרתה כמדינה ציונית-יהודית האפלייה של הערבים היא מובנית לתמיד ואת המציאות הזו אנו דורשים לשנות. זו אינה רק מדינת העם היהודי אלא גם המדינה שלי ואין לי ארץ אחרת.
האוכלוסייה הערבית איננה לגיטימית: אנחנו יושבים בכנסת מכוח החוק ולא הלגיטימיות. מפלגות חרדיות לא-ציוניות הן כן לגיטימיות. מעולם לא נוהלו שיחות על כניסה לקואליציה עם מפלגה ערבית ומי שאינו יושב בקואליציה, כוחו להיאבק על משאבים חלש.
המצב הכלכלי של ערביי ישראל ידוע לכולם. אחוז מסיימי הבגרות נמוך מזה של האתיופים שנקודת הפתיחה שלהם הייתה "מתחת למינוס". כמי שמלמד תכנון אסטרטגי באוניברסיטה אני אומר: בואו תקשיבו לי. אפשר לעשות זאת אחרת. המסמך הוא נייר עמדה לדיאלוג מעשי ואינטלקטואלי. הן עם קבוצת הרוב והן עבור דיאלוג פנימי עם האוכלוסייה הערבית.
אני בעד מסלול של הידברות ולא של התנגשות משום שמהאחרון שני הצדדים יצאו מופסדים. אי אפשר להמשיך במצב שבו 20% מהאזרחים מרגישים מנוכרים למדינה שלהם. המסמך צריך להיות בסיס לדיאלוג פתוח ומשא ומתן. אני רוצה להיות שותף כמי שלמד ויודע ויש לו אחריות כלפי החברה שלו אותה הוא רוצה לפתח. כך המסמך צריך להיתפס ולא כפי שתפסו אותו ומתארים אותו.
דב לאוטמן: אני אגיד דברים מהבטן. אין ויכוח על כך שהמיעוט הערבי מופלה לרעה אבל אני לא חושב שאם המדינה הייתה מוגדרת מחר כ"מדינת כל אזרחיה" בעיית ההפליה היתה נפתרת. אני מבין את הצד הערבי וגם את הצד היהודי. במיוחד אחרי יום השואה. לכן אני לא חושב שניתן היום להגיע לקונצנזוס מלא על איך ניתן להגדיר אזרח ישראלי, לא בין הערבים והיהודים ולא בתוכם. לכן צריך לעסוק קודם כל בדברים הפראקטיים. צריך להשפיע על המעסיק הישראלי. לא שתהיה אפלייה מתקנת אלא שלא תהיה אפלייה בכלל. אני חושב שרוב היהודים יסכימו ל-95% ממה שכתוב במסמך.
אם נטפל בדברים הפראקטיים ונגיע למצב שלא תהיה אפלייה, אני חושב שנפתור גם את חילוקי הדעות הפוליטיים.
בעיית האפלייה מסכנת את החברה הישראלית כולה משום שאם ייהרס הדו-קיום גם החברה תיהרס. לכן אם נטפל ב-5 תחומים מעשיים מרכזיים בשנים הקרובות ונדחה את הטיפול בבעיות הפוליטיות אזיי נוכל להתקדם. יש דרך לטפל באפליה בתעסוקה כמו זו הקיימת בתעשיות ההי-טק. צריך להכריז על שאיפה ליישור קו באותם תחומים מרכזיים ולמדוד את ההתקדמות כל שנה. להתלבש עליהם ברצינות תוך מילוי כל ההבטחות מהעבר. הברכה שיוצאת מהמסמך זה שאנשים התעוררו לבעייתיות של אי-טיפול בבעיות הדו-קיום. טוב מאוד – שידעו על כך.
בוא נלך מהקל אל הכבד כולל הפיכת הלימוד של השפה הערבית לחובה במדינת ישראל. צריך לפעול דרך קבוצות לחץ על השלטון על מנת להגיע להישגים בתחומים המעשיים ואני מוכן לעזור בכך.
תגובות ושאלות
עומר מסאלחה (דבוריה): אני חולק על מה שאמר דב לאוטמן. הטאטוא של הבעייה הלאומית לא יעזור. לא מדברים על הטראומה של 1948, לא אנחנו ולא היהודים, ולכן איננו מדברים אמת אחד לשני – גם לא בינינו. צריך להתחיל לדבר אמת ולהחליף את המושג "דו-קיום" ב"יחסי יהודים וערבים".
ארנון רוזמרין (המרכז לשלום בגבעת חביבה): אני הייתי רוצה להסביר לציבור הערבי היושב כאן מה קשה ליהודי ציוני כמוני. מה שקשה לנו זו הפסקה בפתיחת הפרק הראשון שמגדירה את ישראל כ"תולדה של פעולה קולוניאליסטית" (עמ' 9). אני חשבתי שישראל היא תולדה של הכבשנים באירופה והלחץ במדינות ערב. אקדמאי שהזמנתי לדיון הזה (שאותו עוד יזם יורם מירון ז"ל) אמר לי שלא יבוא משום שמי שפותח עם פסקה כזו איננו קורא לדיאלוג. בנוסף, אינני מבין כיצד ניתן להכיר בלגיטימיות של מדינת לאום פלסטינית (לצד מדינת ישראל) ובאותה נשימה לשלול את הלגיטימיות של מדינת לאום יהודית.
ד"ר פרוק מואסי (באקה אל-גרביה): צריך להוציא את הפוליטיקה מהעסק משום שאת בעיית הפליטים לא אנחנו ולא מדינות ערב יוכלו לפתור. אנחנו צריכים להיאבק על הזכויות שלנו כאזרחים ישראלים ולחבור לשם כך לחלקים הטובים בחברה הישראלית. כל זמן שאנו נדבר כאילו המדינה והיהודים הם יריבינו, לא נוכל להשיג כלום.
סנאא ותאד (המרכז לשלום, ממחברות המסמך): אני רואה בחשיבות של המסמך את היכולת של הערבים הפלסטינים במדינת ישראל לחנך לפי הקווים של המסמך הזה. החלומות של היהודים הם לא החלומות שלנו ואנחנו שילמנו בעבור יישום החלומות של היהודים. אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לא להסכים לחלומות לא שלנו ולשנות את המציאות הזו. צריך להגיע להסכמה אם רוצים שנקבל את המציאות משום שהחולשה של הצד הקטן יותר מסוכנת גם לחזק אם הוא רוצה שהמציאות תתקיים הלאה.
ד"ר ח'אלד אבו-אסבה: (לדב לאוטמן) בקשר ליום השואה: יש לי אמפטיה לכל יהודי סובל ואני רוצה שמדינת ישראל תעזור לו ותקלוט אותו. אך באותה מידה אני רוצה שייגלו אמפטיה ויעזרו לכל פלסטיני סובל בלבנון או בעיראק ויעזרו לו לחזור לאדמתו.
לגבי הגדרת המדינה: האפלייה נגזרת א-פריורי מהגדרת המדינה כמדינה יהודית. אי-אפשר להילחם בכך במצב הזה.
שאוקי חטיב: מותר לציבור הערבי לפחד ולגונן על עצמו במצב שבו ישנם 25 חברי כנסת שתפיסת העולם שלהם היא שנאת ערבים. הציבור היהודי היה ודאי רוצה שאנחנו נהיה פתוחים לפחדים שלו אבל אינו מוכן להקשיב לפחדים שלנו. הפיסקה על הקולוניאליזם שונתה בניסוח בערבית אבל למרבה הצער לא הספיקו לתקן זאת בתרגום לעברית ואנגלית. במהדורה הנדפסת עכשיו זה כבר שונה ל"התיישבותית". בפסקה החמישית מדובר על כך שהפעילות היא בקונטקסט של האזרחות הישראלית, של הישראליות (עמ' 10 במסמך). אתם יודעים כמה אנחנו מותקפים על כך בעיתונות הערבית? ועל זה שלא כתבנו על מערכת היחסים עם הפלסטינים בשטחים? אבל כולם נעצרו בפסקה השנייה.
לא נוותר על מאבק לשוויון אזרחי חוקתי מלא ואנחנו נפעל רק במרחב הדמוקרטי של המדינה.
לסיכום: אני שמח על הדיון הזה משום שאני מאמין בהנחת הבעיות על השולחן כדי ליצור דיאלוג שיוביל לפתרונן. אנחנו צריכים להימנע משריפות אך לשמור על הניצוץ של הדיאלוג. אני מודה למארחים שלנו אנשי המרכז היהודי-ערבי לשלום וצוות ספריית השלום בגבעת חביבה שאפשרו מפגש זה.
האם הערבים הם אדוני ישראל?
והאם אינתיפאדת 2000 טרם הסתיימה?
[הדיווח דלהלן הגיע באינטרנט]
תקרית חמורה ביער מגידו שבצפון. עשרות חוגגי עצמאות מאזור חיפה הוקפו על-ידי אלפי ערבים מאיימים אוחזים דגלי אש"ף. פצוע קל טופל במקום.
מאת שמעון כהן
תקרית חמורה ביעד מגידו. כמאה וחמישים מתושבי חיפה הגיעו ליער הסמוך לאום אל פאחם על מנת לחגוג את יום העצמאות. בתוך זמן קצר מרגע הגעתם הבחינו בקבוצת צעירים ערבים המתקרבים אליהם בקריאות מאיימות. מאוחר יותר התברר כי מדובר בקבוצת ערבים שהשתתפה בכנס שערך במקום ראיד סלאח שהורחק מירושלים.
הצעירים, רכובים על סוסים, המשיכו בקריאותיהם תוך שהם מזעיקים צעירים נוספים שהגיעו למקום כשבידיהם דגלי אש"ף. "בתוך זמן קצר היו כאן מאות ערבים סביבנו," מספרת אחת מהקבוצה היהודית. "חשנו מאויימים. אנחנו כאן עם ילדים קטנים והם מאיימים עלינו. התקשרנו למשטרה, הבטיחו שיטפלו וישלחו ניידת, אבל הניידת לא הגיעה. התקשרנו שוב ושוב למשטרה אבל העזרה לא הגיעה".
בשלב זה יצאו כמה מהבחורים שהיו בקבוצה היהודית לקראת הערבים עם דגלי ישראל. בתוך זמן קצר התפתחה תגרה בה הוכה אחד מהם בפיו באורח קל. הצעיר טופל במקום, בעוד הערבים ממשיכים ומזעיקים תגבורת.
הערבים נושאי דגלי אש"ף הוסיפו להתקרב עד כדי מגע פיזי. מיד החלו הערבים בדחיפות תוך כדי קריאות גנאי: "תעופו מהבית שלנו!" "פלסטין של הערבים!" ו"אללה אל אכבר!" – משם עברו להכות באמצעות מוטות הדגלים שאחזו. הצעירים התגוננו וכך החלה התגוששות. הפורעים התנפלו על אחד המטיילים הצעירים הטיחו אותו ארצה תוך כדי שהם בועטים בראשו. כלל הנמצאים במקום חשו לחלצו. המבוגרים שבין המטיילים עמלו להרגיע את הרוחות ונשתררו כמה רגעי הפסקת המגע הפיזי, הערבים המשיכו בקריאות גנאי כגון: "תחזרו לתאי הגזים!", "תחזרו לפולין!", "עוד נוציא אתכם מכאן!", "אתם פסיק בהיסטוריה!", "פלסטין שייכת לערבים!" – כמו כן שרו הערבים "בדם וברוח נפדה את פלסטין!", ו"נסראללה יטפל בכם!"
המטיילים מתארים כי מספר מבוגרים מבין הערבים ניסו להרגיע את הרוחות אך ללא הצלחה ושוב התפתח מגע פיזי. לאחר ניסיונות ההרגעה שלא צלחו הגיע למקום רכב סובארו מרוסס בכתובות בערבית ללא לוחיות זיהוי, ונסע תוך כדי האירוע בשדה בסיבובים בניסיון לפגוע באנשים תוך שהנוסעים בו משליכים אבנים לעבר קבוצת המטיילים.
בנוסף מתארים המטיילים כיצד ערבים רכובים על סוסים דהרו עם דגלי אש"פ ביניהם כשאחד מהם אף ניסה לדרוס נער שניצל ברגע האחרון בבריחה מרגלי הסוס כאשר נער אחר הבריח את הסוס באמצעות הדגל שבידו.
כארבעים דקות לאחר תחילת התקרית הייתה הקבוצה מוקפת בכששת אלפים ערבים צעירים אוחזי דגלי אש"ף ומאיימים בקריאות. רק אז הגיע ג'יפ של משמר הגבול ובו שישה לוחמים. "כעת," אומר אחד מחברי הקבוצה היהודית, בסביבות השעה 15:40, "המג"בניקים מטפלים בהם ומנסים לבלום אותם. הם במרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו. אנחנו מתקפלים. הם נשארים כאן. אנחנו לא יכולים להישאר כאן כשאיתנו כל כך הרבה ילדים קטנים. מפחיד כאן. עצוב שזו התמונה במרכז הארץ ביום העצמאות של מדינת ישראל".
ממשטרת מחוז העמקים נמסר לערוץ 7 כי ידוע להם על האירוע, "שני הצדדים הבטיחו להגיש תלונה במשטרה אך לא עשו זאת ולכן האירוע לא טופל."
מערכת "חדשות בן עזר": האירוע המתואר כאן הופץ באתר של ערוץ 7 והגיע אלינו לפני יותר משבוע. עדיין לא מצאנו לו אז ביטוי בשום עיתון עברי או ערוץ שידור ברדיו ובטלוויזיה, ולכן היססנו לפרסמו אצלנו, בגלל המקור, אבל בימים האחרונים יש באינטרנט שיטפון של עדויות על אותו אירוע עם תצלומים של שבאב ערבי נושא דגלי אש"ף. הנה עוד עדות:
שלום לכולם,
חשבתי שכדאי לקרוא את המכתב המצורף ולראות מקצת התמונות.
ישראל צבי
ביום העצמאות האחרון יצאנו אני ומשפחתי עם עוד ארבע משפחות לטיול במגידו. בתחילת היום ביקרנו בתל מגידו ובהמשך, לפי התכנית, נכנסו לנחל הקיני שנמצא דרומית לקיבוץ מגידו. עם הכניסה שלנו אל תוך הפארק מצאנו את עצמנו עם קבוצה של אלפי ערבים "ישראלים" מהכפרים בסביבה, שבדיעבד הבנו שהם שם לציון אירועי הנכבה – יום האבל להקמת מדינת ישראל!!!
שבילי הפארק היו מלאים במכוניות, רוכבי סוסים, אופנועים וטרקטורונים. הצעירים שבחבורה השתוללו עם כלי הרכב שלהם, שחלקם לא כללו לוחות רישוי וסיכנו את באי הפארק. המבוגרים נסעו במכוניות, כמובן ללא חגורות, כשילדיהם נתלים מחוץ לחלונות ועל גגות המכונית כשהם צועקים, חלקם מסמנים V בידיהם ומתגרים ברכבים של יהודים. כמעט כל אחד מהם ענד צעיף (שכפי הנראה חולק להמונים) שבקצותיו התנוססו דגלי אש"ף, ואחרים אף נשאו דגלי אש"ף גדולים בידיהם ועל מכוניתם.
בשלב מסוים עברנו ליד פנייה שבה עמד שומר שמנע כניסה במכונית. מכיוון זה נשמעו קריאות מתלהמות ברמקול ולהערכתי זה היה מקום הכינוס שלהם. אני חייב לציין שבמקום לא נכח אפילו לא נציג אחד של כוחות הביטחון על מנת לאכוף את הסדר ולהבטיח את ביטחונם של היהודים שחוגגים במקום. המראות שנתקלנו בהם הזכירו לי מראות של ימי מילואים בתעסוקות מבצעיות בכפרים עויינים.
החלטנו למצוא מקום פנימי יותר על מנת להתרחק מההמון, שכיהודי נראה בהחלט מאוד מאיים. בדרך חזרה החוצה נתקלנו באותן תופעות ואפילו חמורות יותר. בחניון של צומת מגידו (בין מקדונלדס לחניונית "מנטה"), על כביש מגידו-חדרה התגודדו קבוצת ערבים עם דגלי אש"ף, השתוללו עם טרקרטורונים, אופנועים ורכבים בתחנת הדלק. התקשרתי למשטרת ישראל והבהרתי להם את התמונה. כמובן קיבלתי את התשובה שישלחו ניידת לטפל בזה. עזבתי את המקום כ-15 דקות מאוחר יותר ולא הספקתי לוודא אם אכן הגיעה.
מאוחר יותר בערב הבנתי שבהמשך קבוצת בריונים התגרתה ותקפה קבוצת יהודים שהגיעה מחיפה לחגוג את יום העצמאות בפארק, ללא שום סיבה. ביום העצמאות האחרון, כשעמדתי בחוסר אונים מול ביריונים שעושים ככל העולה על רוחם, דורכים ברגל גסה על החוק ומערערים בריש גלי על סמכותנו במדינה זו, תומכים בהתלהבות באוייבינו שלא מסתירים את רצונם להשמידנו – הבנתי עד כמה אנחנו קרובים לפשיטת רגל ערכית מעקרונות לאומיים, עובדה שיכולה להמיט אסון על עם ישראל. אני מרגיש צורך עז להעביר לכם את המסר דרך המייל מכיוון שלצערי לא נתקלתי במקום בכלי תקשורת מקומיים אלא רק בצוות זר אחד. והתקשורת שלנו בקושי הזכירה את האירוע בעיתונות המקומית מלבד אזכור יבש ב-YNET על ההתכנסות.
הכתובת על הקיר.
אשמח אם תפיצו מייל זה.
מערכת "חדשות בן עזר": מה פירושו של חוסר הדיווח בתקשורת הכתובה והמשודרת? האם מדובר כאן בעצימת עיניים של התקשורת הישראלית הכללית, שקצתה מושחתת והיסטרית מהבחינה האנטי-ישראלית, ושעל כן אינה מוצאת לנכון לדווח על מה שלא נוח לה להודות בו?
הדברים האלה לא יכולים להישאר ללא תשובה וללא תגובה. לא ייתכן שנצטרך להיזהר מאזרחינו הערבים אם ברצוננו לטייל בביטחון ברחבי ישראל.
אין לנו ארץ אחרת.
אהוד בן עזר
תחי הדיקטטורה הצבאית הזמנית בטורקיה, או –
הסִכלות של האיחוד האירופי היוצא נגד המאבק
על שמירת החילוניות בטורקיה
האיחוד האירופי, וכנראה גם ארה"ב, חוזרים על השגיאה המטומטמת שהביא לעלייתו של חומייני באיראן ולכך האסונות שבאו בעקבותיה. שילטונו של השאח היה עריץ, אכזר ובוודאי גם מושחת. אבל היתה לו אוריינטאציה נכונה כלפי המערב, והוא השתדל להפוך את בני עמו, שרבים מהם היו מצויים בפיגור משווע – לאנשים מערביים. אפילו באופן פאתטי, כאשר קנה מלאים גדולים של לבוש מערבי יד שנייה וחילק אותו בכפרים למען ייראו נתיניו יותר "מערביים". ואולם כשהחל חומייני את תהליך תפיסת השלטון, הפקירה ארה"ב את השאח וזאת כדי שלא להיראות כמפריעה לתהליכים ה"דמוקראטיים" שעוברים על איראן. התוצאות הרות האסון ידועות.
יש להניח שאילו עד סוף כהונתו של צ'מברליין היו הגנרלים הגרמניים מנסים לתפוס את השלטון בגרמניה הנאצית ולהדיח את היטלר חולה העגבת בעל המוח המטורף – היו כל הדמוקרטיות המערביות קמות לעזרתו נגד הפגיעה בדמוקרטיה הגרמנית!
וזה מה שקורה כיום בטורקיה. מימיו של אתא טורק, מייסד המדינה הטורקית החילונית, מי שזרק לכל הרוחות את הכתיב הערבי והעביר את השפה לכתיב לטיני – אמון צבא טורקיה המודרנית על שמירת הדמוקרטיה והחילוניות. זה היה הרקע לכמה וכמה מהפכות צבאיות שמטרתן העיקרית היתה לשמור על אופיים החילוני של המדינה ושל המשטר. זה בדיוק מה שקורה כיום. הצבא, כך יש לקוות, לא ייתן את הפיקוד עליו בידי נשיא בעל אוריינטאציה דתית מוסלמית, אלא יחולל הפיכה צבאית כדי לשמור על ציביונה החילוני של המדינה ברוח חזונו של אתא טורק. אבל האיחוד האירופי ברוב טימטומו, וכנראה גם ארה"ב החוזרת על שגיאותיה – מאיימים על הצבא שלא יעשה כן כדי שלא לפגוע בדמוקרטיה! – כלומר, אם יצליחו לנטרל את הצבא מלמלא את ייעודו החשוב ביותר לעתידה של טורקיה, יש סיכויים טובים שמדינת הענק הזו, שיש בה יותר אוכלוסים מאשר במצרים, תלך בעקבות איראן ותיפול בידי קנאים מוסלמיים. ייסתם הגולל על הדמוקרטיה המוסלמית האחת והיחידה שבעולם, שאמורה היתה לשמש דוגמה חיובית לשאר המדינות המוסלמיות, וציר הרשע יתחזק ושלום העולם יתערער עוד יותר.
תחי הדיקטטורה הצבאית הזמנית בטורקיה. היא כבר הוכיחה עצמה בפעמים קודמות כשומרת הנאמנה ביותר של הדמוקרטיה החילונית בטורקיה וסכר בפני שלטון האיסלאם!
יוסף עוזר
אפרים קישון
הוּא אִמֵּן אוֹתָנוּ לִצְחוֹק אַחֲרֵי אוֹשְׁוִיץ
כְּשֶׁכָּל הָעוֹלָם מַבִּיט בָּנוּ דֶּרֶךְ כַּוֶּנֶת הַבְּדִיחָה
צְחוֹק עָשָׂה לָנוּ אֶפְרַיִם –
כְּמוֹ שָׂרָה הַזְּקֵנָה, אִמֵּנוּ מֵאֲחוֹרֵי הַבַּדּוֹן, הַפָּחוֹן, הַמַּעְבָּרָה
אַךְ בְּלִי שְׁלֹשָׁה מַלְאָכִים וּבְלִי בְּשׂוֹרָה
שֶׁיִּצְחַק הָעוֹלָם מִבְּדִיחַת עַצְמֵנוּ הַהֲגוּנָה
עַל עוֹלָם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְחָק נֶעֱקָד וְצוֹחֵק, נֶעֱקָד וְצוֹחֵק
וְנֶעֱקָד
וּכְמוֹ הָעֵדוּת שֶׁקָּרָאתִי בְּיַד וָשֵׁם:
"שָׁכַבְנוּ עַל הַדַּרְגָּשִׁים וְשָׁרְנוּ בְּקוֹל רָם
נִכְנָס בְּזַעַם קָצִין נָאצִי וְצָרַח:
הֵבֵאנוּ אֶתְכֶם לְכָאן בִּשְׁבִיל שֶׁתַּפְסִיקוּ לָשִׁיר!
יְהוּדִי אֶחָד הֵשִׁיב לוֹ:
בְּדִיּוּק עַל זֶה אֲנַחְנוּ שָׁרִים"
אֶפְרַיִם קִישׁוֹן, גַּם עַל אַשְׁכְּנַזִּים וּסְפָרַדִּים,
בְּאֶרֶץ שֶׁרַעַם הַצְּחוֹק מִתְגַּלְגֵּל בָּהּ
מֵהַקִּישׁוֹן עַד הַיַּרְקוֹן
אֲבָל הוּא עַצְמוֹ מֵת בִּשְׁוַיץ:
עָצוּב מִדַּי, לְיַד חֶשְׁבּוֹנוֹת הַבַּנְקִים שֶׁל
מִי שֶׁפִּרְנְסוּ אֶת צְחוֹקוֹ, אֶת חַיֵּינוּ הַבּוֹכִיִּים
וּבְדִיחָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
בִּמְשִׁיכַת הַיֶּתֶר שֶׁלָּנוּ
מִבַּנְק הַכְּאֵב
עָלָיו חוֹתֵם
אֲנִי.
אהוד בן עזר: תחי הסִכלות!
אני עדיין תומך ב-100% בראש הממשלה אהוד אולמרט וסבור שהוא קורבן לטירוף המערכות של החיים הציבוריים בישראל והוא אינו יותר טוב או יותר גרוע ממרבית ראשי הממשלה שהיו לישראל והיום היו עלולים לעמוד לדין בדיוק כמוהו ולהיזרק בבושת פנים.
הסכנה בהתנפלות הסכלה והכמעט טוטאלית על אולמרט אינה בהתחשבנות עם העבר אלא עם העתיד. שום ראש ממשלה לא יעז לקחת אחריות אם ידע שאם לא יביא ניצחון מוחלט הוא יישפט על כך בידי חוקרים ועיתונאים ששום אחריות להחלטות אינה מוטלת עליהם.
חברי ועדת וינוגרד הנכבדים, למה אין אצלכם שימת דגש על אחריות הגורמים העיקריים למלחמה ולתוצאותיה – על האויבים שלנו! האם גם אתם שרויים בשיגעון העליונות הישראלי, שאינו מודה שיש דברים שנבצר מאיתנו להגשימם, כמו שלום אמיתי עם הערבים והמוסלמים או כניצחון על כל העולם הערבי והמוסלמי, ולכן אתם הולכים בדרך הקלה של האשמת עצמנו?
אם כך כולנו אשמים, גם אתם, כי אתם מסיחים את דעת הציבור מן העיקר, מן המלחמה הבאה שאין לאיש ממנהיגינו וממצביאינו ערובות שתוצאותיה תהיינה טובות יותר.
מה לעשות. זה המצב. מסוכן לחיות בארץ ישראל כל השנים. ולכן תפסיקו בבקשה לזרוק את אולמרט לכלבים ותתחילו להבין היכן אתם חיים ומהן הסכנות האמיתיות שסובבות אותנו. גם אם היינו כמלאכים, ולא היו שום מחדל ו"טעות בשיקול דעת", עדיין לא היה לנו ביטחון שאוייבינו יפסיקו לנסות להשמיד אותנו. חיינו מסוכנים, ולאיומים אחדים אין ואולי גם לא תהיה לנו תשובה מספקת, ולא בגלל אולמרט!
הנוצה של ס. נידח שינתה את מגמת ההידרדרות של הדולר מול השקל
ביום חמישי שעבר, 26.4, בשעה 12.30 בצהריים, עמד שער הדולר על 4 שקלים, השער הנמוך ביותר בשבע השנים האחרונות.
באותה שעה נכנס מר סופר נידח ליועץ ההשקעות שלו בבנק בתלונה שאין הוא מצליח ליצור קשר טלפוני עם הבנק אלא מטרטרים אותו במענים קוליים מטומטמים ולא יעילים, ובינתיים שמע מיועץ השקעותיו כי כדאי לו לשנות דברים אחדים בתיק, שלמזלו לא כלל שום השקעה צמודה לדולר. מה השינוי" היועץ לא הזכיר שום השקעה דולרית.
אבל מר נידח שאל לתומו אם לא דווקא עכשיו הזמן להשקיע בקרן דולרית, בגלל שערו הנמוך של המטבע האמריקאי.
"זה רעיון," אמר היועץ, וניאות להשקיע שליש מהתיק בקרן דולרית, "אבל דע לך שגם אם ישקיעו מיליוני שקלים בקרנות דולריות, לא תיעצר ירידת המטבע האמריקאי. זה כמו לשפוך מים לחבית נקובה."
לא יעזור?
בתוך שעה מאז ביצע מר ס. נידח את השקעתו המתוחכמת התהפכה מעט מגמת השוק, ומאז ועד אתמול הוא ממשיך לטפס ושערו האחרון הוא 4.03 שקלים, במגמת עלייה.
כדי שלא יצחקו עליו מסרב מר ס. נידח לגלות באלו סכומי השקעה מדובר והאם הם כבדים מנוצה או קלים ממנה?
קבלת שבת 45 בצוותא
כ"ג באייר, 11 במאי 2007, בשעה 12:30 בצוותא תל-אביב
במסגרת פסטיבל "תרבות של שלום"
שתי פרשות השבוע הן: "בהר – בחוקותיי". "בהר" עוסקת בדיני השמיטה והיובל, בעזרה ובהתחשבות בחלש ובעני בשעת מצוקה. "בחוקותיי" עוסקת בברכה ובקללה "אם בחוקותיי תלכו – ונתתי גשמיכם בעיתו," וכן הלאה, "ואם לא תשמעו לי... והפקדתי אתכם בהלה," וכן הלאה. יואל רפל יענה על "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?"
שר הרווחה יצחק (בוז'י) הרצוג יתייחס לפן החברתי של פרשת "בהר" ועד כמה עונה מדינת ישראל על צרכי הרווחה.
הנושא הנוסף, במסגרת "תרבות של שלום", הוא "עמותת רופאים לזכויות אדם", והאורחת ד"ר רוחמה מרטון, המייסדת והנשיאה של העמותה, תספר על פעילויות מתוך סולידריות של רופאים לטובת פלסטינים בשטחים הכבושים ובאוכלוסיות מוחלשות בתוך ישראל.
פרופ' חננאל מק מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר אילן, ישוחח על השלום בתנ"ך ובספרות חז"ל. צבי סלטון יקרא קטעי ספרות ושירה בנושא שלום, אורה זיטנר תשיר שירי שבת, שירי שלום ושירי ארץ ישראל. מנחה: יואל רפל.
עריכה: אורה זיטנר ויואל רפל
מי חכם?
עמי איילון חכם?
עוזי דיין חכם?
גימפל תם חכם?
עזמי בישארה חכם?
עמוס חכם?
עדי אשכנזי חכם?
בֶּבֶּה שׁוֹפְמַנְס חכם?
מיכה לינדנשטראוס חכם?
פינוקיו חכם?
משה קצב חכם?
ס. נידח חכם?
חגיגת חושים עם גוסטבו דוּדַמֶל, שולמית רן, גוסטב מאהלר, הזמרת מישה ברוגרגוסמן, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי והתזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות בעל האקוסטיקה המעולה
מאת מבקרנו המוסיקלי פרופ' אודי ראב
ערב בניצוחו של גוסטבו דודמל בן העשרים ושש מוונצואלה מבטיח ומקיים חגיגת חושים פרועה וסוחפת. אפילו היצירה המודרנית בת 11 הדקות "מסע של אומץ ותקווה" מאת המלחינה האמריקאית ילידת ישראל (1949) שולמית רן – היתה הפעם חווייה מוסיקלית שאינה משאירה אותך אדיש. שמונה נגני כלי ההקשה מאחור, שניים מהם על מערכות פעמונים, הגישו קטעי פעמונים שהיו תאווה לאוזניים ומרגשים את הלב. אף פעםלא שמעתי שילוב מעולה שכזה. היצירה כולה היתה בעלת עוצמה מורגשת היטב, עם מעברים נכונים מקטעי התזמורת כולה לנגינות יחיד וקבוצות כלים קטנות. הקהל, שהתכונן לסבל הרגיל של "יללת חתולים" במסגרת המוסיקה המודרנית, הגיב במחיאות כפיים על ההפתעה שבתנופת ההלחנה של שולמית רן, שהולכת בעקבות מלחינים גדולים ומתמודדת עימם בכבוד.
את "שירי שולייה נודד" של גוסטב מאהלר ביצעה עם התזמורת זמרת הסופראן הקנדית הענקית ושחורת העור מישה ברוגרגוסמן, שכאשר נכנסה לבמה בשמלה שחורה גדולה כפעמון ששוליה נוגעים ברצפה, ולידה גוסטבו דודמל הקטן, דומה היה שהיא יכולה לשאת אותו אל בחיקה המדהים במידותיו בדרכם אל מרכז הבמה. ואכן, בסוף הביצוע, כאשר פנה אליה מעל דוכן המנצחים לנשקה, הם היו סוף-סוף בגובה דומה. יש לברוגרגוסמן קול אדיר, אך חסרים בו רומנטיקה ורגש, ולעיתים גם האפילה עליה התזמורת. כבר שמענו ביצועים טובים יותר.
והסיום, בסימפוניה החמישית במי מינור אופוס 64 של צ'ייקובסקי, היה חגיגת חושים מושלמת. דודמל רקד על הבמה. התזמורת נשמעה לו בכל מאודה. המוסיקה הרי מתנגנת ונפלאה. נצחית. חיכינו לקטע בפרק האחרון שבו נדמה שהוא כבר הפינאלה, ואף שהמנצח אינו מוריד ידיו, מתחילות מחיאות כפיים מהקהל –וכך וגם הפעם זה קרה, ונשתתק ומיד, ושוב חזרו להתנגן הצלילים הבלתי נשכחים שמלווים את היצירה כולה, עד לסיום האמיתי. יופי של קונצרט.
מכתבי ברכה לאליהו הכהן עם זכייתו בפרס הרצל
לאליהו הכהן היקר לי כל כך,
אינך יכול לתאר לעצמך כמה שמחתי לשמוע שזכית בפרס הרצל מטעם עיריית הרצליה. אני לא מחמיצה שום הופעה שלך, לרוב עם אורה זיטנר, ויושבת ומאזינה לך וכל כך מתרגשת שגם אחרי בלותי יש לי עדנה רק מלשמוע אותך, אורגזמה ארצישראלית מזדמרת בי ומחזירה לי את נעוריי ונעורי מולדתי ואני ממש מרטיבה מרוב התרגשות. הייתי בערב האחרון איתך, כאשר דיברת על שירי הזמר של אלתרמן, ופתאום זה שוב קרה – היתה לי אביונה אלתרמנית כי לא שיערתי לעצמי כמה אלתרמן יש בכל הזיכרונות הכי יפים של נעוריי ולא רק בגלל "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" שהם לא כל כך ארצישראליים אלא בגלל המילים הנפלאות של שירי הזמר שכולם אורגזמה ארצישראלית בְּרֵטְרוֹ והחיו לי את כל המזמוזים והדפיקות שעברתי כשבתוכי מזדמרים כל הזמן הפיזמורים של אלתרמן גם כשאני לא יודעת בדיוק שהוא כתב אותם עד שגילית לי זאת בערב אלתרמן עם צאת ספרו של ד"ר מרדכי נאור "הטור השמיני" על שירי העת והעיתון של אלתרמן.
ממני המעריצה אותך מקרוב-מרחוק,
ואל תשים לב למה שמספר עליי אהוד בן עזר. הוא פשוט מתכחש לי ולבתנו המשותפת.
שלך בזמר עד עולם,
אֲגָנָה וַגְנֵר
*
הוי אליהו, אליהו, אליהו,
אמר לי חבר צעיר, הַבֵּיצוֹן אהוד בן עזר, קיבלת אתה פרס הרצל, מי זה הרצל? לא היה אף פעם בהרצליה הרצל, ברח מירושלים ברח מיפו כמו מפני דֶבר, הרצל, הלשינו עליו, הרצל, פחד מהתורכים הרצל, לא אהב אותנו הרצל. מי אמר שהמציא את הציונות הרצל? אנחנו היינו כאן לפני הרצל, לא אהב אותנו הרצל, ראה בירושלים רק לכלוך הרצל, מה לנו ולהרצל? לא הבין בכלל מה זה פלשתינה הרצל, לא עבד בטורייה הרצל, לא היו לו יבלות בידיים, הרצל. גם לבן-גוריון לא היו. רק שקולניק עבד באמת. היה עגלון אצל ברוך גולומב. ושלמה לביא אצל פרץ פסקל. הוי אליהו אליהו אליהו, לא שר שירים שלך הרצל, לא ידע עברית הרצל, לא בא אלינו למושבה, הרצל, לא אנחנו ואסלים של הבַּרוּן, כמו רישׁון, שמה כן ביקר הרצל, יעני יהיה לו מה לספר לבּרוּן רוטשילד, הוי אליהו, לא אתה צריך לקבל פרס הרצל, הרצל צריך לקבל פרס אליהו כי אתה יותר טוב ממנו, הוי אליהו, הוי הרצל, הוי הרצל הרצל הרצל, תבקש סליחה מאליהו, הרצל, כולנו מזדקנים ורק אתה נשאר צעיר ולא יודע לשיר בַּעבּרית, הרצל, הלא יותר טוב אורה זיטנר ממך, הרצל –
מאת הסופר העל-זמני
אלימלך שפירא
חי על גדת הירקון הדרומית
מגדל בגינתו הרצלים, בצלים וגם צלצלים ומשקם במי הנחל הירוקים.
הפינה של ההוא מחלם
אהודים יקרים
מי שברך
גם אני ישראל הר מצטרף למברכים
את אליהו הכן על זכייתו בפרס
הרצליה
ואי"ה בשנה הבאה תזכה
בפרס ישראל
ושימותו המקנאים
ותזכה לראות בנחמה
בשורה אקדמית
עכביש מזן חדש גילו חוקרים
מאוניברסיטת בן גוריון
שבנגב היא מכונה בפיהם
האלמנה החומה
וכמו אחותה הידועה האלמנה השחורה
היא מסוכנת להאדם אך לא
עד כדי מוות אם כך אל
תיזהרו רודפי עינוגים
תלאביביים מן המין העכשווי
ממני י.צ'ין
קולות
מפי שופר הידוענים בע"מ
אחרי מות אליהו
השופט וינוגרד השם יאריך ימיו
באוגוסט ישוגר מהודו
לחלל החיצון
לוויין ישראלי ובו כל הנהגת
המדינה
ושיתהפך העולם
כי בקולומביה גילו המשגרים
חתול שהוא בעצם ארנב
המכרסם תחת
אושיות בנייני האומה
עד כאן, אהוד יקר כל טוב לכם מישראל הר
* * *
זהבה קור: בדיוק בשבילי
בן עזר מכובדי,
תודה מיוחדת על "השיבושים שמלווים את יום השואה" [גיליון 238]. זה מסביר לי משהו שלא ידעתי.
בשורות טובות,
זהבה קור
לזהבה היקרה,
האם את אירונית או רצינית בדברייך? אולי תגיבי יותר בפרטות.
עבדך העורך הנאמן,
אהוד
בן עזר מכובדי,
אינני אירונית כלל, הודיתי לך בכנות וכך דרכי תמיד.
בעקבות ספרי, "הסיפור של דוּגוֹ", יצא לי לספר קצת בבתי ספר על השואה המאוחרת בקרב יהדות הונגריה, ועל התקומה של ניצולי השואה ההונגריים וביניהם הוריי שיחיו (אימי ילידת ירושלים) שהקימו את ניר גלים. ניר גלים, היישוב "ההונגרי" שבו גדלתי, נשאר ביתי (למרות שבאופן זמני אני גרה כבר 30 שנה בתל אביב) ואני משתמשת בו כמודל למודעות השואה בארץ, כפרט המלמד על הכלל.
משפטים שלך כמו: "...חיינו וידענו את מלחמת העולם השנייה ואת אסונם של יהודי אירופה עוד לפני משפט אייכמן כמו גם אחריו... גם מקריאת ספרים ועיתונים וראיית סרטים ויומני סרטים. שקר הוא שלא ידענו ושהיינו זקוקים למשפט אייכמן כדי לדעת. מה כל עניין ההעפלה, למשל, מאיפה הם באו? מהמאדים?" – עוזרים לי להבין מה היה פה. אבל בבואי לסדר על פי תאריכים את ההיפתחות ההדרגתית של ילדי ניר גלים לעדויות הוריהם, אני נעזרת בעדויות על מה שקרה בארץ באותה תקופה. ולפי הבנתי כן היינו זקוקים למשפט אייכמן כדי לדעת.
שמעתי הרצאה מפי ד"ר נילי קרן, ההיסטוריונית של מכון "משואה" בתל יצחק (מוזיאון שהנושא שלו משפט אייכמן והעדויות, אתה ודאי מכיר). היא סיפרה שהאווירה בארץ בשנים שקדמו למשפט הושפעה ממלחמת העצמאות ועל כן רק סיפוריהם של עולים חדשים שהחזיקו נשק ביד (מורדים בגטאות, פרטיזנים) התקבלו ונשמעו.
"...אם כבר לימדו משהו זה היה על הצנחנים שהלכו להציל את ה'דפוקים' האלה מאירופה..." אמרה ד"ר קרן במין צער אירוני, סוף ציטוט. כמו כן סיפרה, שבמשחקי קיץ בתנועת הנוער כולם רצו להיות אנשי הפלמ"ח, המצילים, ולא הפליטים המגיעים. ואף אחד מהתנועה, כולל היא עצמה אולי, לא שאל אחר כך: איפה הם אלה שסחבנו כאילו על הגב?
זאת הגרסה שלה ל"חיינו וידענו את מלחמת העולם השנייה ואת אסונם של יהודי אירופה." מה שאתה אומר זה שאצלכם היה אחרת.
זה מעניין אותי.
בכבוד רב,
זהבה קור
לזהבה היקרה,
לא. זה בדיוק אותו סיפור. אצלנו לא היה אחרת. זה שידענו על השואה לא אומר שהזדהינו עם הקורבנות ועם הפליטים. הלא רק כפסע היה בשנת 1942, בימי אל-עלמיין וקורפוס רומל המתקרב למצרים, (ששמה המצרים חיכו לו בכיליון עיניים) – רק כפסע היה בין היישוב העברי לבין גורל יהודי אירופה שהושמדו. ואנחנו השתדלנו מאז להדחיק זאת. עד היום מעטים האנשים שיודעים מה רבה היתה הסכנה לשואה ארצישראלית.
אסונם של יהודי אירופה חיזק כאן את התחושה של "לא עוד". לא היה אפשר להתעלם מן ההבדל הנורא שבין השמדתם של היהודים שם לבין מלחמת 48' שהביאה להקמת המדינה. העולים עצמם, "הפליטים", "המעפילים", הם-הם שרצו להזדהות עם האקטיביות הישראלית, חלקם אף נהרג בקרבות תש"ח, כי זה היה גם, ואולי בעיקר, הלקח הנורא שלהם, "לא עוד".
כאשר שיחקנו כילדים את קרבות מלחמת העולם השנייה, הזדהינו ושיחקנו במרוצה בחצרות ובחורשות את הפרטיזנים מול הגרמנים, ולא הזדהינו עם יהודי מחנות ההשמדה שנשרפים בידי הגרמנים. ומה יותר נורמאלי מכך? היתה גם בושה שכך קרה לבני-עמנו.
נכון, לקח לנו זמן להבין את "הגבורה שבחולשה", ואגב, בה אני מסיים את הרומאן שלי "אנשי סדום" שנכתב ב-1965 לערך ויצא לאור ב-1968, ואשר רוב-רובו סובב את הנושאים האלה. לצערי כמעט שלא הבינו אותו כאן, וכאשר יצא לאור בגרמניה לפני כשנתיים, ציינו בביקורת אחת את הסופר מרחיק-הראות בן עזר שהציג בדמות הקצין הישראלי צבי את מי שעתיד בבוא היום לרצוח בשם המיליטריזם הישראלי פליטים פלסטינים מסכנים ומדוכאים.
וכיום יש זמירות עוד יותר חדשות בנושא הבנת "הגבורה שבחולשה". יש בקרבנו הרבה חארות, וגם בעולם יש מנוולים, גם יהודים – שחושבים שעלינו לסגל לעצמנו את הגבורה שבחולשה ולחדול להילחם עם אויבינו כי לאורך ימים לא נצליח להתקיים רק בזכות כוחנו.
כמו שאמר ברנר: "גם מאלה המזוהמים עלינו לסבול!"
המעריצך מרחוק ממוצא הונגרי,
אהוד
כתבתי איראנים במקום פלסטינים ויצתה הטעות
לאהוד, שלום רב, שלום שלום.
לא הצעתי שלום עם איראן, הלוואי ואפשר היה להגיע אליו. הצעתי הסכמה ושלום עם הפלשתינים שכנינו, שלום שניתן להגיע אליו, ובעקבותיו יבוא שלום עם ארצות ערביות ומוסלמיות אחרות, והתקבלות על ידי אירופה וארצות אחרות, מה שיתן גם ביטחון. מרביתו של העם הפלשתיני מוכן לעשות שלום, אם סכסוך דמים זה יגיע לקיצו, שום מדינה מוסלמית, ערבית או אחרת תוכל לטעון נגדנו דבר. כך אירע אחרי אוסלו. כך אירע, בקנה מידה זעיר אמנם, גם אחרי ההתנתקות של שרון, לא הפרופסור, כמובן, ראש הממשלה לשעבר.
בברכת שלום על ארץ,
ידידיה יצחקי
לידידיה יצחקי שלום,
אתה צודק ברישא של מכתבך, והדבר נובע מטעות בהקלדה שלי. אני כתבתי: "הלוואי והייתי יכול להסכים לראיית המצב האופטימית שלך, כגון ששלום והסכמה עם האיראנים יתנו לנו ביטחון של ממש, גם מפני האיום האיראני." [גיליון 238] – ורק בחלק מן הגיליונות תפסתי את טעותי ושיניתי כדבריך במקור "שלום והסכמה עם הפלסטינים" במקום "עם האיראנים", שאז זה ציטוט מדוייק של דעתך שעליה אני חולק.
בברכת שלום עד מאה ועשרים,
אהוד
מרדכי בן-חורין
לא רק: ''ללכת הביתה''
אולמרט ופרץ עשו מעשה שהוא אופייני לתכונה הישראלית בכל תחומי המינהל הציבורי. אנשים פועלים בתחום תפקידם בחוסר אחריות פלילית. כאשר מנהל בממסד ובחברות הציבוריות, בעל קשרים ולא כישורים, מקבל החלטות מטומטמות הגורמות לנזקים מכל מין וסוג, ובמקרה של ראש ממשלה ושר-ביטחון, הנזק הוא בחיי-אדם, עליהם לעמוד למשפט ובשום אופן לא להסתפק רק ב''להתפטר וללכת הביתה."
לדוגמה: אם רופא עור ביצע השתלת-לב, הוא היה מיד מועמד לדין.
כך צריך לפעול גם כאן.
עד שלא נשנה זאת ב-180 מעלות, אני חושש לעתידנו בעם וכמדינה.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים ותשעה
בליל החתונה עם פרלה יוסקה שם דבורים על הזין
בגלל הצעקה שתקעה פרלה בליל הכלולות של בנו יוסקה בעל פני התורכי, ואשר הידהדה בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ – נתקף הדוד של רותי, מנחם-מוניש גולדשטיק העגלון, בהלה נוראה שגרמה לו עווית של שלשול ושיתוק. לא הספיק ליהנות ממות אשתו וכבר הפך לשבר-כלי החי בחסד כלתו.
פרלה הגברתנית מרימה אותו ונושאת אותו ותוקעת אותו כדחליל – שעות אחדות הוא יושב זקוף על כיסא בשמש וענן זבובים מרחף מעל לראשו, ויתר הזמן שרוע במיטה, עושה את צרכיו תחתיו וסבור שעדיין הוא מוביל את חבית העץ הגדולה בעגלתו ומרוקן אליה את החומר הצפון בצריפוני המחראות שבירכתי חצרות האיכרים, והנה-הנה יגיע לחצרו של סבא ואולי יזכה לבוא רגע לאחר שבת-שבע דודתי העדינה והיפהפיה תצא מן הצריפון, דבר שהתרחש פעם אחת בחייו וממנו כניראה לעולם לא התאושש.
ולמה צעקה פרלה? כי היתה אמורה לאבד את בתוליה. היא הצליחה לשכנע את יוסקה שלא ידעה גבר לפניו והיא גם לא הניחה ליוסקה לחדור אליה עד שקיבלה ממנו את הכתובה והטבעת ברבנות ברחוב יבנה בתל-אביב, מצחה הגדול עטור זר פרחי ניזה פרמיניאקי, "אל תשכחני" בפולנית, שצבעם כחול-סגול עז, ושמלת כלה שאולה הדוקה לגופה כעומדת להתפוצץ יחד עם הקורסט, המחוך.
אחד העדים בכתובתה, פועל, עולה חדש, שנלקח ממסעדת הפועלים הסמוכה בבגדי עבודתו, הביע דעתו לאחר החופה: "אצלנו בווילנה היו אומרים שיפה כמוה צריך לשים בחלון-הראווה של זלקינד (שהיה בעל החנות הגדולה בעיר) ולהוריד את התריס!"
בשמועות הרבות שהילכו על הדרך שבה תיקנה (אז טרם השתמשו במילים שיקמה, שיחזרה, מיחזרה או שיפצה) סניוריטה פצ'וס היא פרלה גולדשטיק את בתוליה או – "עשתה רמונט בקוס," ו"תפרה את הפיזדה," כדברי דודי ההולל אלכס. נזכרו שלפוחיות-אוויר של קרפיון, דם של תרנגולת, ממברנה של עור דק של כבש ואפילו עלוקה צמודה מלאה דם שנמחצה במפשעה ברגע המיחזור של הקרום הלא-קרום-עוד.
יוסקה-דרעק לא היה בעל נסיון רב בנשים יהודיות ולא הבחין בין בתולה לבעולה. הפעמים היחידות שבהן נהג דרך גבר באישה היו כאשר הוביל בעגלה את הצואה לבורות התסיסה בפרדסים כדי שתשמש לדישון העצים ומצא תחת אחד העצים איזו פועלת ערביה כפופה שמעשבת את הגומה ואשר הסכימה-נאלצה להרים בפניו את שמלותיה, מאחור, אלא שלא תמיד ידע בדיוק מה קורה שם בסבך הבדים בשעת מעשה וגם הזבובים הפריעו. הוא היה בטוח שכולן בתולות מפני שתמיד החור שלהן צר עליו ולעיתים סתום ולא פעם היתה הערביה בורחת ממנו מרוב פחד בגלל מימדיו והוא היה נישאר עם אברו הזקור ומתיז באלכסון מדופן הגומה עד לגזע העץ, ובמקום תענוג החדירה היתה לו חדוות הקליעה למטרה.
יום אחד נמאס לו מהערביות הנמלטות מאברו בפרדסים. לפנות-ערב הלך לבית-המרחץ ושיפשף את עורו בזרדים ובעלי-ורדים עד שנעשה אדום כולו ונקי ומדיף ריח טוב עד שגם הזבובים עזבוהו ולמוחרת בבוקר אזר עוז בנפשו ונסע לזיין זונה יהודיה בתל-אביב. הוא שמע את דודי אלכס מספר שכדי לבקע בתולה צריך שצינור-ההשקעה, הוא הזין, יהיה לא רק גדול וחזק אלא שגם יחזיק מעמד זמן רב, וכי אם אישה נאנחת במישגל סימן שהיא נהנית.
כאשר הזונה שמצא יוסקה בחצר, ברחוב הירקון ליד הים, הרגישה שהוא חודר וחודר ואיננו נגמר ואיננו גומר, אז במקום להיאנח, כמצופה ממנה על פי סיפוריו של דודי ההולל אלכס, היא נבהלה כל-כך שהושיטה את ידה לאחור ולפתה את צינור-ההשקעה שלו בבסיסו, שהיה עדיין בחוץ, והתחילה צועקת עליו ומקללת: "תגמור, תגמור כבר יא חתיכת פיזדאמאטי תורכי! מה אתה חושב לך, בשביל הכסף ששילמת אני אסכים דבר כזה תותח? תגמור כבר, פוצוואטה!" – והיא משכה אותו בכוח החוצה, "ילען אבוהא ואבו-אבוהא! כמו כשעוקרים אינג'יל מן תחת אל-ארד! [יבלית מתחת לאדמה!]" כך, לדברי דודי, סיפר לו יוסקה.
יוסקה כל-כך התאכזב, שעזב אותה עומדת רטובה ופניה אל הקיר, כשהוא מפטיר: "שתלכי לעזאזל גם את, יא חתיכת בתולה מסופלסת!" – וברח ממנה ברגל לתחנה המרכזית בלי לגמור ובלי הכסף ששילם לה. בתחנה גילה שהארנק שלו נעלם, ולכן גם למושבה חזר ברגל, פוחד פן תבוא אחריו ותזהה אותו בנקל בגלל פני התורכי שלו ותגלה מה עשה לה, ככה איימה עליו, או היה נידמה לו שאמרה. זו הסיבה שחשש ללכת למישטרה ולהתלונן עליה שכייסה אותו.
יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מדודי אלכס שקרא בספר שעקיצות דבורים שומרות על קישוי האבר זמן ממושך, וכי כך הפאקירים הערומים בהודו מסוגלים להחזיק את אבריהם זקורים במשך ימים רבים מבלי לפלוט זרע, כשהם מניחים עליהם מפעם לפעם דבורה לעקיצה, וחוזרים שוב ושוב על מילות הקסם: "אום נא פת מי הום!"
עוד הסביר לו דודי הלץ שבעילת בתולה כמוה כעישון ראשון של מקטרת חדשה. הפנים רגיש וחשוף ואם גחלת הטבק חזקה מדי, העץ נחרך בין-רגע, ואילו מקטרת משומשת כמוה כאישה בעלת ניסיון, שאצלה הדפנות כבר התעבו מרוב ביאות ולכן אין צורך לנהוג בה בעדינות יתירה.
בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. שם עמד וחיכה לנו בסבלנות יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, הבן-דוד של רותי, מקטרת חדשה מעלה עשן בפיו, ובכפות ידיו הגדולות הוא מחזיק צנצנת שקופה בעלת מיכסה זכוכית עגול כבוכנה, שוליו משוייפים, וקצהו עשוי גולת זכוכית גדולה שנוצצת לעומתנו בשמש. בצנצנות שכאלה אמא היתה מחמיצה מלפפונים.
גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של ארלטי קלדם, של דודיי ודודותיי, של אבי ואימי וגם של יוסקה. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה. הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטרואולוגית של בית-הספר העממי "רוטשילד". מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגיליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.
בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטרואולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים. באחד מהם רשום עד היום שיר אהבה שכתבתי אז לרותי גרשוני וחתמתי: "נאמן התחנה המטאורולוגית", ואני מגלה זאת כאן כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ואחרת אנה אני בא?
הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.
גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.
"יוסף גימ"ל תלמידי-לשעבר," אמר גרינבלט-גבעוני, "אם אתה מבקש דבש טרי, חזור בעוד שעות אחדות ואתן לך."
יוסקה הענק הסביר בנימוס רב שהוא רוצה דבורים, לא דבש.
הוא התהלך בקירבנו בלי לבוש מגן אך שום דבורה לא התקרבה אליו. דבורים אינן טיפשות, הן מתקרבות לצוף ולא לחרא. חלפו אמנם ימי העגלה עם חבית העץ המובילה את הזבל מהמחראות בחצרות לבורות-התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים, במרבית הבתים כבר היו בתי-שימוש מחוברים לביוב, ובהם אסלה וניאגרה בעלת ידית עם שרשרת שמושכים בידיתה והמים יורדים, (חידוש שבו ראו האיכרים הוכחה נוספת לעליונותנו על הפלחים) – אבל שמץ מריח חבית הצואֶה דבק כניראה ביוסקה לנצח, עובדה, הדבורים חגו סביבו במרחק מבלי לעקוץ אותו, זאת אולי גם בגלל עשן המקטרת.
יוסקה מצידו התנגד ללוכסוס החדש של אסלות וניאגרות. הוא המשיך לחרבן מאחורי השיחים בחצר, להתנגב בחלוקי-אבן ואחר-כך לשטוף היטב את סדק-אחוריו בכריעה ליד הברז הנמוך שסביבו צמחו שיחי הנענע.
הנענע צורכת הרבה מים, וצמחה דרך-קבע ליד הברזים בחצרות המושבה. לא היה סאלאט ראוי לשמו בלעדיה. לא היו אחוריים שלא ספגו את ריחה בשעת השטיפה. אחדים מאיכרינו המשיכו לחרבן בחצרותיהם עד קום המדינה.
דודי אלכס, ששום דבר במושבה לא ניסתר מעיניו ומאוזניו, סיפר שיוסקה הצהיר בפניו, בקשר לאסלה, כי לעולם לא יניח את ישבנו החשוף על מקום שבו נגעו אחוריה הערומים של אימו. עצם המחשבה על כך גורמת לו עצירות.
חורף אחד ארבו אלכס ואבי ליוסקה בשיחים על גבול החצר במטרה לחכך סירפד באחוריו החשופים ולהביא לכך שיפסיק לחרבן בחוץ ולהסריח את חלל המושבה, אך בראותם תולעת ענקית משתלשלת ויוצאת מפתח עכוזו, הם נבהלו מאוד ומיהרו להסתלק.
לא הבנו לשם מה נחוצות ליוסקה דבורים.
הלא אי אפשר להקים מהן נחיל אם אין מלכה ביניהן. גרינבלט-גבעוני היה נזהר שלא לשלוף מהכוורת את המסגרת שבה שוכנת מלכת הדבורים. רק היא יכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם תמות, תתבטל הכוורת. עתה חפן מורנו בכפפותיו, המרובבות דונג ודבש, דבורים אחדות שדבקו בהן, הניח אותן בזהירות בצנצנתו של יוסקה ואיחל לו מזל טוב.
יוסקה הלך ונעלם בפרדס שהשתרע בין המכוורת לבין תחנת הרכבת "מסילת הירקון". עשן מקטרתו היתמר כסימן שאלה מעל שער-ראשו שגלש לאחור. ציור שכזה ראיתי פעם אצל הצייר נחום גוטמן, שהירבה לצייר את המושבה שלנו. קטר קיטור שחור תקע צפירות אחדות והתרחק לעבר ראס-אל-עין כשהוא גורר רכבת של קרונות-משא ריקים, מתנהל לאיטו בין פרדסים ושדות ירוקים. התחנה נבנתה לאחר הההתקפה הגדולה על המושבה, בעיקר לשם משלוח פרי ההדר בחורף.
לפתע, מבין הצמרות, נשמעו קריאת כאב עזה וקללות בערבית ובאידיש מפי גבר, ולאחריהן צריחות וקללות אחדות בערבית נשית, שנמשכו והתרחקו לאזור הפרדסים של הביצה והירקון.
"דבורה, דבורה חרוצה נפטרה." חייך בצער מורנו הזקן חניאל גרינבלט-גבעוני לתוך שפמו הלבן, שנחבא עם פניו מאחורי הרשת במסכת הרדייה, ולחש לעצמו בשובבות: "דבורה לדבורה לפני מותה מזמזמת: 'עקצתי לתלמידךָ יוסף את הזרג!'"
הדבורה, כידוע, עוקצת רק פעם אחת ואחר-כך מתה.
היינו תמימים. לא שיערנו בנפשנו שדודי ההולל אלכס הכין את המורה גרינבלט-גבעוני לכך שיוסקה דרעק יבוא לקחת דבורים לליל החתונה. חשבנו שאולי עקץ יוסקה פרא-אדם בדבורה מצנצנתו את אחת הפועלות הערביות בפרדס.
חרף הלבוש המיוחד הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדינו ולעקוץ אותנו. המקום התנפח וכאב. התנפח וכאב. התחיל גם להיות חם מאוד, הזיעה נזלה מהפנים ולא היה אפשר לנגב אותה. הציק גם צווארון החולצה שהיה מכופתר עד לכפתור האחרון. הכפפות התמלאו דבש דביק ולא היה אפשר לגעת דרכן בשום מקום בגוף. כשהיה מישהו צועק בכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה גרינבלט-גבעוני מפיח עליו עשן ממפוחו ומגרש אותן כשהוא מזמזם בתוך מסכת הרדייה חרוזים שחיבר לעצמו.
אחרי שהוצאנו את המסגרות עם חלות הדבש הבאנו אותן לצריף קטנטן שניצב ליד המכוורת ובו הצנטרפוגה, קדירת ברזל גדולה שבמרכזה ציר ועליו פסי ברזל שאפשר להדק עליהם מסגרות של תאי דונג המלאים דבש. המורה גרינבלט-גבעוני גילח במכשיר חד את הפתחים הקטנים של תאי הדונג, קבע את המסגרות במרכז הצנטרפוגה, ואנחנו סובבנו את הידית הגדולה המפעילה אותה. ככל שהציר בפנים נע מהר יותר, כך מתנופת הסיבוב ניגר הדבש ונפלט מן התאים אל הדפנות, נזל לאיטו ונאגר למטה.
רדינו שעה ארוכה דבש שריחו המשכר והמתוק מילא את הצריף. בטרם התפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה גרינבלט-גבעוני צנצנת ריקה שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה. גם הוסיף לכל אחד פיסה של חלת דבש ובה תאי דבש חתומים עדיין. לעסנו את החתיכות כמסטיק עד שהדבש נמס כולו ונישאר רק הטעם המוזר של הדונג הדומה לשעווה, והיינו יורקים אותו.
מה שהצית מאוד את דימיוני בקשר למורה השקט והאהוב שלנו, חניאל גרינבלט-גבעוני, הוא שאמרו שבחר שלא להוליד ילדים מתוך כוונת-תחילה. יחסיו עם אביו, שנישאר בגולה והתנגד לעלייתו ארצה, היו קשים במיוחד. לדעתו, כך סיפרו אצלנו במושבה – היה אביו משוגע, והוא פחד שהתכונות האלה תעבורנה בתורשה לילדים שייוולדו לו.
האיכרים שלנו היו מאוד מושפעים מכוחה של התורשה. לא שלמדו את חוקי מנדילוב אלא ראו את התורשה בפעולה יומיומית, בהשבחת זני הפלחה והמטעים ובהרבעת הסוסות, הפרות והעיזים.
שלא לדבר על הדבורים, וכיצד הן מגדלות את מלכתם.
אפשר לומר שכחקלאים הם האמינו בתורת הגזע, וכי כל זה הסתדר אצלם מצויין עם מושגי הייחוס והחיתון, ועם ההבדלים בין משפחה טובה למשפחה נחותה או פגומה ("אז מה אם היא יפה וחכמה? יש משוגע במשפחה שלה! יוולדו לכם ילדים לא-נורמאליים – ובסוף עוד תצטרך לטפל בה ולאשפז אותה במוסד!") – מושגים שאותם ירשו, כפי שהיה דודי אלכס אומר: "מהעיירות המצחינות של מזרח-אירופה."
איננו יודעים אם היתה לכך השפעה על החלטתה של ארלטי קלדם להתאבד. אולי אם בימי רווקותו, כאשר היה מאורס לארלטי, היה מורנו השקט והאהוב שוכב איתה ומעבר אותה במקום לכתוב לה שירי אהבה, אולי אם היתה מרגישה אותו בנרתיקה ולא רק בנפשה, לא היתה מרעילה את עצמה.
אשתו הראשונה של מורנו התגרשה ממנו בשל התנגדותו להוליד. לימים עברה לתל-אביב ושם ילדה שתי בנות פגומות גנטית לבעלה השני (איך זה מסתדר עם חוקי התורשה, אני לא יודע), שדווקא היו לו שני בנים מוצלחים מאשתו הראשונה, אלא שמאז שנטש את אימם, שוב לא דיברו איתו לעולם.
אשתו השנייה של מורנו האהוב חניאל גרינבלט-גבעוני היתה תלמידה שלו שהעריצה אותו ועימה התחתן בתנאי שתוותר על הולדת ילדים, וכך אמנם היה. הוא המשיך לגדל דבורים ולכתוב שירים שלא זכו לפירסום ולהערכה. דפיהם מילאו את כל המגירות בביתו. אשתו היתה תופסת ברחוב את אבי ואומרת לו: "תיראה מר בן-עמי, אני יודעת שטשרניחובסקי משורר גדול, אבל להשוות אותו עם השירים של חניאל..."
חזרתי הביתה עקוץ, מלוכלך בכתמי דבש ודונג דביקים שספגו אבק ועשן, ועם צנצנת דבש טרי מפריחת הפרדסים באביב. אותו לילה, ודאי בהשפעת כל אלה, לראשונה בחיי היה לי קרי לילה. חלמתי על נשים ערומות וגם על זין גדול שדבורים עוקצות ומנפחות אותו עד שהדבש נפלט מראשו, והתעוררתי רטוב.
צעקות פרלה החוגגת את אובדן בתוליה הממוחזרים היו כאין וכאפס לעומת געיות-הכאב הנוראות שהחל להשמיע אותו לילה בעלה הטרי יוסקה.
העקיצה שבה התנסה בפרדס ליד הרכבת לא לימדה אותו לקח. המנה היתה כזו שעדיין היה יכול לעמוד בה ואפילו ליהנות לאחר שהצליח לקלוע זרע בגזע, כשהוא פולט ממרחק שני מטר מחוץ לגומה. אבל לליל כלולותיו השתמש ליתר ביטחון ביותר מדבורה אחת, מאלו שנותרו בצנצנת בעלת המיכסה עם גולת הזכוכית, ולאחר שהעוקצים נתקעו באברו וההנפחה לא פסקה, לא פסקה – נגרמו לו יסורי תופת.
תחילה רץ כמשוגע אל דודי אלכס והיכה בענף יבש על התריסים מפני שאיש לא ענה על קריאותיו המאיימות: "קוס אמכ אלכס! ילען-דינו פיזדול פראנסאווי שלך! צא החוצה וניראה אותך גבר מה עשית לי הרסו לי הדבורים את הפיפי! בגללך יש לי ייסורי תופח אפילו השישמה ששמתי עליו לא עוזרת... יחרב ביתכ!"
אחר-כך ניסה להזעיק את דודו, את יינע-מייער קוס-אוחתו בעל הפה העקום, שגר מול דודי, אבל מביתו החשוך לא נשמעה שום תשובה. אולי ישן אותו לילה עם "די פלאחטע", הפלחית שלו שולוקטה אל-פחל, בטן מול בטן או מול עגבותיה, בפרדס.
ואילו סבתו של יוסקה, פייגה-דובע קוסוחוב, אימו של יינע, שנישארה לבדה בבית הגדול, פחדה ודאי לענות לנכדה הביריון, או שכבר נעשתה חירשת.
לכן רץ יוסקה אל דווידוב ודפק גם אצלו על התריס וצעק: "שריפה! שריפה לי בפיפי דווידוב! ייסורי תופח! דחילכ צא כבה לי אותה עם האוטו-מים שלך!"
דווידוב הצנום נהג באוטו-מים הירוק של המושבה.
מדי יום היינו מצפים בקוצר רוח לבואו לרחובנו. הרבה תענוגות לא היו לנו. בקושי קיבלנו גרושים אחדים לקנות כוס גזוז או חצי מנה פלאפל. גלידה היתה חלום. מי שזכה שיקנו לו גביע ובו כדור אחד, אפילו פעם בחודש, היה מלך הרחוב.
הקמצנות היתה משותפת לרוב ההורים ובאה כתוצאה מכך שהמצב הכלכלי היה בדרך-כלל קשה. ההוצאה העיקרית היתה על מזון למשפחה. יתרת המשכורת הספיקה בקושי לביגוד והנעלה, לתשלום לבית-הספר ולהחזרת חובות. כמעט כולם היו שרויים בחובות, בייחוד האיכרים. כל בצורת או ברד או קרה או שיטפון או עוצר שהטילו הבריטים – היו פוגעים ביבולי השדות או הפרדסים.
הקמצנות באה גם מתוך עקרון. אמרו: "מה יש, האוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך? לא צריך לבזבז כסף בקיוסקים, זה יקר ולא נקי. אתה יוצא לדרך – קח סנדוויץ' ובקבוק מים טעימים, שזורמים לברז מהבאר של המושבה, ואל תקנה בחוץ שום דבר. מספיק יקר הוא אפילו כרטיס האוטובוס. מה, לקחת טכסי ספיישל? – זאת שחיתות! טכסי לוקחים רק אם חס ושלום צריך להוביל מישהו באופן דחוף לבית-חולים ואין שום דרך אחרת."
כפיצוי היו לנו תענוגות חינם. אחד מהם הביקור היומי של האוטו-מים של דווידוב.
צבוע בירוק כהה, הקבינה עשוייה עץ ולה צופר מכסיף על גגונה, שניראה כמו קאסקט ענק. מאחור מיכל מים מלבני, כצעצוע-קובייה ארוך. מצדדיו שני מזלפים עגולים שמכוונים מטה לעבר הכביש. וכולו רטוב ונקי מהמים הניגרים מעל המיכל הירוק כל פעם שאדון דווידוב ממלא אותו מהצינור הגבוה בתחנת מכבי-האש.
זו התחנה שנשרפה כליל לילה אחד, ומאז היו צוחקים עלינו בשאר המושבות.
כאשר בטיול השנתי ישנו לילה בבית-הספר בזיכרון-יעקב, עמדו הפושטאקים הזיכרונים ברחוב, כמו אנשי סדום, ולעגו לנו ודרשו שנוציא החוצה את הבנות שלנו כדי למזמז אותן ולזיין להן את התחת [כמו שחיים ברנר תיאר אותם בסיפורו "מכאן ומכאן"], ואנחנו החזרנו להם קללות והשתנו עליהם מהקומה השנייה, ואז הם התפרצו פנימה והתחילו להכות אותנו ולשלוח ידיים לבנות שלנו, ואלה פרצו בצווחות נוראות שהבריחו אותם.
והכל התחיל בגלל צריף מכבי-האש שלנו, שעלה באש.
באותה תקופה העלילו עלינו בתל-אביב ואמרו שהילדים במושבה שלנו כל-כך טמבלים שהם מאמינים שמכבי-האש הם אלה שתפקידם להדליק את האש, והתחבר על כך אפילו שיר מלעוג, על משקל מזמור, ששמור בארכיונו של ידידי אליהו הכהן.
כאשר האוטו-מים הירוק היה עובר לאיטו ומרביץ את הרחוב במים, היה עולה בנחירינו הריח הנפלא של האבק שנפלו עליו הטיפות, כריח הגשם הראשון שיורד בסוף הסתיו ופוגש באבק שהצטבר בחודשי הקיץ החמים והיבשים. היינו יושבים על שפת המידרכה במכנסי התעמלות קצרים, יחפים, מחכים שהאוטו-מים יעבור ויתיז עלינו ממזלפו המכוון לעבר המידרכה. האוטו היה מתקרב בהקפצת טיפות מים באבק, כמו אשד. כזה תענוג זה היה! כיף! כיף חיים! מקלחת ביום קיץ חם, כאשר מהאוויר ומרגלינו הרטובות נודף הריח הנהדר של גשם על האבק.
דווידוב המנומנם, בכיפה בוכרית רקומה, הוציא ראשו מהחלון ושאל: "למה אתה צועק, יוסקה-דרעק?"
"אל תשאל, אל תשאל, ייסורי תופח, שרפו לי דבורים את הפיפי והוא בוער, צא מהר ושים עליי מים, הרבה מים, כל האוטו מים שיקפיצו את העוקצים החוצה ויקררו לי הפיפי!"
יצא דווידוב כשהוא מחזיק פנס-כיס של סוללת "ראן" תוצרת-הארץ, התניע את האוטו מים, האיר בפנסיו והפעיל את המזלפים בעוצמה רבה. מול אחד המזלפים כבר עמד יוסקה ושטף את מכשירו הנפוח כשהוא ערום מכותנתו ומטה.
אומרים שבריצתו מבית דודי אלכס לבית דווידוב עבר יוסקה המרסק גם על פני צריף מכבי-האש "כבאי הירקון" וביקש את מפקד התחנה מנדלה גלבוע לשטוף לו את הזין בזרנוק המים, ומספרים שמכיוון שמנדלה סירב לו – העלה לאחר ימים אחדים את צריף מכבי-האש באש כאשר זרק את המקטרת החדשה שלו, עם גחלת הטבק הבוערת, אל פינת הג'ריקנים של הבנזין בתחנה.
לימים, בתקופה שבה הדתיים החלו לכפות את השבת שלהם על המושבה ולהשתלט עליה, והפכו אותו, את הבן-דוד של רותי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), לגיבור הדת שיש להביאו לדוגמה ולמופת – הם הפיצו שמועה שהשריפה היתה אות משמיים שניתן שנים רבות מראש כדי להזהיר, מפני סופו המר, את ראש העיר החילוני האחרון, שהתנגד להם, את גאול גלבוע, בנו של מנדלה גלבוע, מפקד מכבי-האש שהיה אלוף מחזיקי הזרנוק במידל-איסט.
והוא היה אלוף! – בערב שריפה אחד נואל אבי לייעץ משהו מהצד, בקול רם, למנדלה גלבוע רחב המימדים בעת שעמד מול האש והחזיק בזרנוק המתיז סילון לבן ועז אל לב הלהבות. מנדלה הסתובב לענות לו והזרם העיף את אבי אל גג האורווה שבחצר ממול. שנים היה אפשר לראות את כיפוף הפח במקום המכה, ואת סימן המכה בזרועו של אבי.
מנדלה גלבוע היה מומחה לאפיית עוגות ונהג להחליף מתכונים עם אחדות מן היפות שבאיכרות המושבה, כולן נשואות. דודי ההולל אלכס, שראה בכל איכרה שבוגדת בבעלה גם בגידה אישית בו וזאת משום שלא בגדה בבעלה איתו – סיפר שכאשר מנדלה גלבוע מלמד את אשת ראש המועצה כפרית (או המועצה מקומית, שכחתי לשאול על כך את אימי לפני מותה) לאפות במיטבחה – הוא ממחיש לה את הלישה על לובן שדיה ובוחש לה את התחת בזרנוק שקיבל מן הטבע ולא ממכבי-האש.
כאן עליי לחזור ולהעיר שאולי היה דודי הולל ואולי שום אישה לא היתה ראוייה בעיניו להערצה משום שאף אחת לא התקרבה למדרגתה של שרה אהרונסון.
בקשר למועצה הכפרית, בהתחלה היתה לנו פקידות הברון, בראשה עמדו דירקטורים דוברי צרפתית, אחר-כך ועד המושבה, אחר-כך הוקמה המועצה המקומית, רק לבסוף באה העיריה, שעדיין הותירה את כל שטחי החקלאות והפרדסים שלנו בידי המועצה הכפרית, עד שהעיר בלעה גם אותם בבתיה, בבטוניה ובמזבלותיה.
כי ככל שנעשתה המושבה יותר עיר, כך נותר ממנה פחות מושבה, ומאז שנעשתה לגמרי עיר, הפכה פחות חשובה אפילו מאשר היתה בתקופתה כמושבה. לתושביה כיום אין שמץ מושג נכון על ראשיתה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לקוות שהכרוניקה שלי תאיר את עיניהם לדעת את תולדותיה לאשורן ולחדש את מסורת חגיה, את יום חג הזיכרון לאביתר ירקוני ולחבריו שנהרגו בקרב על הגנת המושבה ואת יום חג החמלניציקיה שנתייחד בהכנת מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון. כי אני, הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.
מאז ימי משה סמילנסקי, משה סטבסקי, י. יערי-פולסקין, אלימלך שפירא ואהרון עבר-הדני – לא קם עוד לשפה העברית כרוניקן איכרי ראוי לשמו, ומי שמזלזל בעבודותינו סופו שימצא את עצמו דחוי ונשכח ממפת הכרוניקה העברית.
דודי ההולל אלכס שיכנע את יוסקה להשתמש בעקיצות הדבורים לאחר שהסביר לו כי התרופה לקישוי האבר "פיזדול פראנסאווי", שנתגלתה בפריס על-ידי הדוקטור היהודי חמיאל פיקהולץ, טרם הגיעה לבית-המרקחת האחים גרין ביפו. ועוד יעץ לו דודי: "אם העקיצה תציק, לפף אותה בשישמה," זו הירוקת הצפה במקווי מים עומדים בחצרות ובפרדסים.
בלילות שבהם לא מצא דודי ההולל אלכס איכרה צעירה להתעסק איתה ולמעוך את שדיה (הוא פירש בצורה מאוד ליבראלית את הברכה הנאמרת תחת החופה: "והתיר לנו את הנשואות!") – היה צובט קצת בצבת את צווארו כדי להתהדר במשך היום בסימנים האדומים של הנשיכות. לא פעם היו מוצאים אותו ישן באמצע היום בגומה בפרדס, עייף מהרפתקאותיו בלילות –
אך למרבה המזל, שלא כגורל ספריו ותעודותיו של דודי, שאותם העכברים כירסמו – צבת הצביטה שלו, ששימשה לפילוח חרוטי סוכר, יחד עם רובה-הציד ומקל הטיולים והמקטרות ואוסף תלתלי-הנשים – עדיין מוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאון המושבה "יד לראשונים". מנהל המוזיאון גילה לי כי בקרוב יטביעו אותם על בול של דואר ישראל.
את גופתו ציווה דודי למדע כדי שלא לתת לאנשי המושבה את התענוג לצעוד אחר מיטתו לאורך רחוב חובבי-ציון כשהם מרכלים עליו ומתבדחים על חשבונו וצוחקים על עלילותיו ביום מותו. אבל אנחנו, המשפחה, לא הסכמנו, וקברנו אותו במלוא הכבוד הראוי למעמדנו.
אור הפנסים של האוטו-מים חדר מבעד לחלון הפונה לרחוב, האיר את תקרת חדרו של ארל'ה, האילם נורדאו, והעיר אותו משנתו.
הוא קם וראה מעבר לרחוב את יוסקה המרסק מקפץ חצי ערום מול מזלף האוטו-מים של דווידוב והזין שלו בחוץ.
ארל'ה הלך לאורווה שבה עמדו הסוסים של אביו ולקח את המשערת, מברשת השיער הקשה שמגרדים בעזרתה את עור הסוסים. הוא חצה את הרחוב כשהוא עוצר רגע כדי לסדר את מכנסיו הרחבים, שתמיד החולצה בורחת מהם, ותחת קילוחי המזלף של האוטו-מים גירד במשערת את הזין של יוסקה עד שהאבוב הכאוב התנקה מכל עוקצי הדבורים שנתקעו בו.
"ייסורי תופח," מילמל יוסקה, "וואללה תודה ארל'ה וואללה תודה דווידוב, ייסורי תופח ימח-שמו ילען-דינו אלכס הפזבנק יחרב-ביתו בגללו הרסו לי הדבורים את הפיפי!"
ארל'ה היה גם חירש. בגלל החירשות מילדותו נעשה אילם, וידע לדבר רק קצת גרמנית בעגה עילגת. אבל את הברות שמו של דודי אלכס היה יכול לזהות אפילו מתנועות הפה של הדובר אליו ולכן שאל בגרמנית של אילמים את יוסקה מדוע הוא מזכיר את אלכס.
יוסקה, הנתון בכאביו, לא חש בנימת האיום שנתלוותה לשאלה, ולכן חזר ופתח עליו את הג'ורה, זאת אומרת, שב והטיח בדודי צרור קללות מכוערות באידיש ובערבית.
על כך הרים ארל'ה את המשערת מן הזין העקוץ והפכה על גבה, ואז שב והוריד אותה בחבטה עזה על ראשו של יוסקה בעל פני התורכי, ומיד הסתלק בכעס כשהוא מגמגם מילים גרמניות של אילמים, שנשמעו כיללה, כאילו הוא קיבל את המכה.
האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.
המשך יבוא
חוֹנוּ את נעמי בלומנטל
כי מלְאה סאת ייסוריה
הזמנה לטקס הענקת פרס ס. יזהר
האירוע יתקיים ביום שני, י"ט באייר תשס"ז, 7 במאי 2007, באודיטוריום של מכללת לוינסקי לחינוך, רח' שושנה פרסיץ 15, תל-אביב, בין השעות 19.30-16.30. התכנסות וכיבוד במבואה שלפני האודיטוריום
דברי פתיחה: ד"ר מרים מבורך, ראש מכללת לוינסקי. ישראל סמילנסקי, נציג המשפחה. בהמשך: המילים כצבעים בפרוזה של ס. יזהר, ד"ר אריאל הירשפלד, החוג לספרות עברית, האוניברסיטה העברית, ירושלים. קבוצת תיאטרון רות קנר בקטעי משחק מתוך יצירתו של ס. יזהר "אצל הים" ו"גילוי אליהו".
נימוקי השופטים והענקת הפרס על ידי השופט בדימוס, מרדכי בן דרור, יו"ר ועדת פרס ס. יזהר, בנוכחות שופטי הפרס: פרופ' מיכל אורון, פרופ' ניצה בן-דב, פרופ' זיוה בן-פורת, פרופ' בן-עמי פיינגולד. דברים מפיה של ד"ר מלכה שקד, זוכת פרס ס. יזהר לשנת תשס"ז. אתנחתא מוזיקלית בביצוע סטודנטים מהמדרשה למוזיקה, מכללת לוינסקי. מנחה: אשר גניס, דיקאן הסטודנטים, מכללת לוינסקי. ארגון וביצוע: ד"ר חיה בן איון.
לפרטים: אודליה שיגריס 052-6661908; 03-6901617 shigris@macam.ac.il
הציבור מוזמן
דברי הדרג המדיני העתידי ללוחמים של מלחמת לבנון השלישית העומדת בפתח
אל דאגה הפעם נפעל כך ששום ועדת חקירה של חוכמה לאחר מעשה לא תוכל למצוא פסול בהחלטותינו ובמעשינו לכן נוותר על הפצצות אוויריות אסטרטגיות וטקטיות לריכוך האוייב ונתחיל ישירות בפעולה צמודת שטח ורחבת היקף שתעניק למאות מכם את ההזדמנות ליהרג אשר נחסכה מכם במלחמת לבנון השנייה ונתקע אתכם עמוק בתוך הבוץ הלבנוני כדי שמדי יום יפלו מכם חיילים נוספים ורק שחוששים אנו שוועדת החקירה למלחמת לבנון השלישית שתחרוץ את דיננו תאשים אותנו בכך שלא פעלנו כפי שפעל הדרג המדיני והצבאי במלחמת לבנון השנייה
ביום ראשון, 6 במאי 2007, י"ח באייר, ל"ג בעומר תשס"ז
בשעה 17.30 (חמש וחצי אחר-הצהריים)
מתקיימת בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה
האזכרה השנתית לנפטרי משפחת בן-עזר ראב
ל"ג בעומר הוא יום השנה ה-59 למותו של
יהודה ראב בן-עזר
חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה
נולד תרי"ח 1858, חרש תרל"ט 1878, נפטר תש"ח 1948
נפגשים בשער
מומלץ! מהרו לגלוש לאתר של ד"ר גיא בכור, מומלץ!
ותקראו בו כמה מן המעניינים שבמאמרי האקטואליה שהתפרסמו לאחרונה ממש חובה הם שלושת מאמריו על ועדת וינוגרד!!!
גיא בכור הוא אחד האנשים היחידים בארץ שרואה נכוחה את המציאות ויש בו גם אומץ לב לכתוב על כך!!!
הבעת תודה נרגשת מחסן נ. וממחמוד א.
לתקשורת של איסראיל, לאובּוֹזיציה של הבּרלמנט של אישראיל, לוועדת וינוגרד לכל הדורשים את התבּטרותו של ראש הממשלה הציוני אהוד אולמרט – תודה. תודה. תודה. אנחנו עוד מלקקים את הבְּצעים אחרי החָזוּק שתקע לנו חיל האוויר הציוני, ולא כל כך מהר מגיע כסף חדש במקום מה שנהרס. אבל בעזרתכם, ישראלים מפונקים ומטומטמים, אוכלי אדם המנהיג שלכם, מתחזק הדימוי הכוזב שלנו כמי שניצחו אתכם במלחמה.
חסן נ.
מחמוד א.
להוגה הדיעות עזמי בישארה היקר
ד"ש מחבריך לדיעה בציבור היהודי
חזק ואמץ
כי בנפילתנו תקומתך
יוזף ג.
לציבור הסופרים והאינטלקטואלים בישראל
איך זה ייתכן שאף אחד מכם לא קם להשמיע קולו בזכות אהוד אולמרט? האם גם אתם כבר טחו עיניכם לגמרי מראות את המציאות בה אנו חיים? חישבו על ההיסטוריה, כיצד תלגלג על סכלותכם, סתגלנותכם ופחדנותכם!
אמיל ז.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,434 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
240 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל