חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 241, ל"ג בעומר
תל אביב, יום ראשון, י"ח באייר תשס"ז, 6 במאי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: סלט ירקות פתח-תקוואי של משפחת בן עזר.
יוסף דוריאל: להיזהר מפתרון השעיר לעזאזל.
חדשות בן עזר: מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח, גיליון מיוחד מס' 240א' מאת פרופ' סם ש. רקובר, אהוד בן עזר, ותגובות: דוד שי, פרופ' עוז אלמוג, מ. שמואלי, רבקה גלשטיין, משה גרנות, צ. מלאכי, נתי מלאכי, ואחרים בשם פרטי ובר"ת.
יוסי גמזו: בָּאסָה קְרִיטִית... // אורי הייטנר: אפיק המחאה. / המשקפת מכוסה.
משה גרנות: מה אנחנו רוצים מעזמי בשארה? / ב. מה בדיוק רוצה מאיר שלו?
ישראל פנחסי: המפלה היא פסיכולוגית.
נתגלה כותב המִכתבון "התחנה הבוכייה" שנשלח לפני כ-60 שנה בעניין שריפת תחנת מכבי האש בפתח תקווה – אברהם ריבקינד.
העיר תל אביב מלאה גנבים ושודדים אבל המשטרה חוקרת שחיתויות בצמרת,
מאת ס. נידח, סופרנו לנשדדים נידחים.
אבי מוגרבי: הצעה לעצומה למען חופש אמנותי, תמיכה באייל סיוון.
אהוד בן עזר: בהגיע החוגגים אל חצר מירון, פרק מתוך "והארץ תרעד".
ברוך בואך קיץ
סלט ירקות פתח-תקוואי של משפחת בן עזר
חלק ראשון
מתכון להכנה מהירה, בין חצי שעה לשעה
מצרכים:
3-4 מלפפונים טריים קשים; או יותר מלפפונים, אם הם קטנים.
2-3 עגבניות בשלות, רצוי כרסתניות.
10 עד 20 עגבניות שרי בטעם חמוץ-מתוק. לטעום עגבנית מכל קופסה לפני שקונים.
1 או חצי פלפל אדום מתוק.
1 או חצי פלפל צהוב או כתום מתוק.
1 או חצי פלפל ירוק-כהה מתוק.
1 או חצי פלפל ירוק-בהיר מתוק.
כחמש טבעות פרוסות מפלפל חריף ירוק או אדום.
2-3 צנוניות בגודל בינוני.
כ-10 זיתים דפוקים עשויים בנוסח ארצישראלי עם מי מלח, לימון ופלפל חריף, בלי שום.
קוביית גבינה צפתית קשה בגודל קופסת גפרורים לערך.
רבע או חצי בצל יבש.
4-5 בצלים ירוקים.
שמיר.
פטרוזיליה.
נענע.
מיץ מחצי לימון.
שמן זית ירוק-כהה לפי הטעם, כרבע כוס.
מלח לפי הטעם.
דרך ההכנה:
חותכים לקוביות זעירות את המלפפונים מבלי לקלפם (אפשר גם קלופים, או חצי-חצי), וכן את הפלפלים לסוגיהם, הצנוניות והבצל היבש.
מוציאים את הליבה הלבנה המחורבנת של העגבניות הגדולות יחד עם הגרעינים והנוזל חסר הטעם וזורקים לפח אשפה, וחותכים את הציפה שנשארה לקוביות קטנות. פעם היו עגבניות שאפשר לקלוף אותן לסלט, לא עוד. העגבניות הגדולות כיום הן חסרות טעם להחריד. לכן חותכים לרבעים ולחתיכות קטנות יותר את עגבניות השרי, שמצילות את הצד העגבנייתי של הסלט הארצישראלי, שהיה מבוסס על עגבניות הבַּלָדִי והמֵרִימֵנְד זיכרונן לברכה, כשהן קלופות, ובלעדן הסלט חסר את הטעם של פעם. עוד עצה: לגרד עגבנייה בשלה אחת בפומפייה כמו לרֶסֶק עגבניות, ולהוסיף לסלט כדי לקבל את הגוון האדום-עגבנייתי וקטיפתי של הרוטב.
חותכים דק את טבעות הפלפל החריף. החריפות שלו נמצאת בגידים הלבנים ולא בבשרו הירוק. לכן אפשר לגרד מקצתם מבפנים החוצה בסיבוב סכין, כדי שהסלט לא יהיה חריף מדי.
מגרענים את הזיתים וחותכים אותם לחתיכות קטנות, גם את הגבינה הצפתית חותכים לקוביות קטנות. מי שחפץ בסלט פרווה יכול לוותר על הגבינה, וגם על הזיתים אם אינם לטעמו.
חותכים דק את הבצל הירוק וכן את השמיר, הפטרוזיליה והנענע – הכמויות, לפי הטעם, אני אוהב הרבה. את השמיר והפטרוזיליה אוגדים לפני החיתוך, מקצרים וזורקים את הגבעולים ומותירים את העלים בלבד. באשר לנענע, תולשים את העלים בלבד, ללא הגבעולים, למעט הקצה הרך-עדיין.
יוצקים לקערת הסלט גם מיץ מחצי לימון סחוט טרי, מוסיפים מלח לפי הטעם, תמיד רצוי פחות מאשר יותר, כי כפי ששמעון פרס אומר: "מביצים אפשר לעשות חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצים!" – מערבבים, יוצקים את שמן הזית, הכמות גם כן לפי הטעם, ושוב מערבבים.
הסלט מוכן. אפשר לשמור אותו בכלי פלסטיק סגור היטב במקרר גם למחר ולמחרתיים, אך לזכור להוציא כשעה לפני הארוחה (כמו שמוציאים גבינות), כדי ששמן הזית שברוטב יפשיר. אגב, לסובלים מעצירות אין טוב מלהרבות באכילת סלט ירקות.
חלק שני
היסטוריה של הסלט הארצישראלי המשפחתי
מלפפונים: מלפפוני העבר גדלו בגן הירק ולא בחממות, גדלו בעיקר בקיץ, כל אביב ציפינו לביכוריהם, וכל סתיו נפרדנו מאחרוניהם בצער רב כי הם לא ניראו כלל בחורף. הם היו קשים יותר, קליפתם מרירה יותר, וציפתם או בשרם בעלי מרקם עמיד ולא כמו נאדות קטנים רכים מלאים מים, שזה בערך כמו ההבדל בין זרגים של צעירים לזרגים של זקנים.
לכן היה נהוג, לפחות במשפחת ראב בן עזר שמוצאה מהונגריה, לקלף את המלפפונים לפני חיתוכם, לחתוך אותם לקוביות קטנות ולהמליח, בקערה נפרדת, ולהניח עליהם משהו כבד. לאחר שמסיימים את חיתוך שאר הירקות, סוחטים את המים המלוחים עם המרירות שנבעו מהמלפפונים, ומוסיפים את הסחוטים לשאר ירקות הסלט שכבר נחתכו ללא טיפול מיוחד.
בדרך דומה מכינים ההונגרים סלט של טבעות מלפפונים קלופים עם שמיר וחומץ. המתכון בספר המיטבח ההונגרי של לפיד.
כיום כמעט שאין אפשרות לקלף מלפפון כי לא יישאר ממנו כלום. רק מים. ומצד שני הקליפות שלו פחות מרירות ואפשר לאכול מלפפון בקליפתו, מה שנחשב נועז מאוד לפני שישים, שבעים ושמונים שנה.
עגבניות: כאמור, אין יותר עגבניות כרסתניות, שאפשר להאדימן עד להבשלה מלאה על אדן החלון, והן מזני הבלדי והמרימנד, שאפשר לקלף אותן ולחתוך לקוביות יחד עם ליבן, שהיה אדום עסיסי וריחני, ולא לבן, קשה וחסר טעם כמו היום. פני הסלט הריחני מאותן עגבניות קלופות היו נראים כמיקפא כמעט אחיד, ונמס בפה.
הפיתוח של זנים חדשים, נוחים יותר למגדלים, ועמידים יותר באיחסון, הרג כליל את העגבנייה הארצישראלית של דור אבותינו, וזה בעיניי פשע כמו להכחיד בצרפת זני גפנים מסורתיים שמהם נעשים יינות ידועים.
לפני שנים, בפגישה עם הסופר החיפאי חתן פרס ישראל אמיל חביבי, הזכרתי בין השאר את עגבניות הסלט של ילדותנו, שנעלמו. הוא לא ידע על מה אני מדבר. לא הרגיש שום הבדל. זה הפליא וגם לא הפליא אותי כי הוא, כמו חתן פרס ישראל ס. יזהר, הצליח לשבור ולקלקל בפרוזה שלו את הזיכרונות הצלולים של ילדותו ולעשות מהם תבשיל מודרניסטי מייגע, מתייפיֵף ועטוף סמלים.
למרבה המזל באה עגבניית השרי, שלפני שבעים ושמונים שנה היכרנו אותה רק כעגבניית בר שצמחה פרא בצידי דרכים, ללא השקאה, גודל עגבניותיה כדובדבן, וטעמן חמוץ-מתוק ונפלא. נהגו לומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח שיח עגבניות בר שכזה, אבל האמת שגם איכרים ופועלים עבריים שעבדו חירבנו אז בשדות ובצידי דרכים, למרות שכיום מספרים לכם שכל היהודים בארץ ובגולה נולדו בארמונות וחירבנו באסלות של זהב. מעולם לא היו ליהודים אסלות זהב אלא בישראל המתעשרת מיום ליום ומשעה לשעה.
הצרה עם עגבניות השרי היא שהמראה שלהן לא מעיד על טעמן. לא די שתהיינה טריות, אלא כדאי שתגדלנה על מים מלוחים, או שיקרה להן נס אחר וטעמן יהיה חמוץ מתוק ולא סתמי. בשבוע שעבר, למשל, עברנו את כל דוכני שוק הכרמל וטעמנו מכל אחד מהם עגבניונת עד שמצאנו דוכן עם עגבניות שרי מהנגב שהשביעו את טעמנו.
וכאמור, חותכים אותן על קליפתן ועוקצן ועסיסן, והן משלימות את מה שהעגבניות הנכות הגדולות חסרות.
פלפלים: כאן החגיגה גדולה. לפני שבעים ושמונים שנה היה רק מין אחד של פלפל מתוק, ירוק בהיר, טעים מאוד אבל יחיד. הוא היה דק מאוד ולא כמו הפלפלים הירוקים בהירים כיום שרובם עבים יותר. אחר-כך הופיעה הגמבה האדומה, שלא הצליחה ביותר כי לעיתים קרובות היתה עבשה מבפנים (וכיום כמעט שאין למצוא אותה בשוק או בחנות). ואז חל המהפך הפלפלי, בעיקר כנראה בזכות מושבי הערבה המייצאים הרבה מתוצרתם לאירופה – והתחלנו לראות פלפלים ירוקים כהים, צהובים, כתומים, אדומים (לא גמבות), סגולים-כהים, וגם ירוקים בהירים ארוכים, הקרויים "שִׁישְׁקָה", וגם הם מומלצים לסלט בגלל טעמם העדין. ישר כוחם של מפתחי ומגדלי הפלפלים. אך למה זה בעגבניות הם חוללו הם או מדריכיהם נס הפוך של הפיכת זהב לזבל?
צנוניות: אבי ז"ל, בנימין, לא כלל מימיו צנוניות או צנון בסלט. אלה היו בבחינת נטע זר. ואולם בעלה של בת-דודי מרים, אברהם גיסין, היה מוסיף צנוניות לסלט הפתח-תקוואי שלו, ואני בעקבותיו. אבל חס ושלום לא צנון, לא קולרבי, לא חסה, לא גזר, לא שום (ולא זיתים עשויים בשום, אם נואלתם עד כדי כך לקלקל את טעם הסלט), לא "עלים ירוקים", לא כרוב, לא לפת, לא אבוקדו, לא זעתר (תבלין מצויין לשמן זית ולגבינות לבנות אך מקומו לא יכירנו בסלט הארצישראלי) ולא שום פרי או ירק שלא נכללו כאן במפורש.
בצל: אבי ז"ל לא כלל מימיו בצל ירוק בסלט, רק בצל יבש. למעשה הסלט הבסיסי גם לא כלל פלפלים מתוקים אלא רק מלפפונים, עגבניות, בצל יבש, פטרוזיליה, שמיר, נענע שצומחת ליד הברז הדולף בחצר, מלח, לימון ושמן זית גס. ולעיתים מעשירים את הסלט בזיתים כתותים ובקוביות קטנות גבינת עיזים קשה, שניהם תוצרת בית.
אני לא מפלה לרעה את הבצל הירוק וכולל גם אותו בקערה, אבל בו זמנית אני גם מכין מהזנבות הירוקים של הבצל הירוק סלט גבינת סקי 5% אחוז, ומוסיף גם שמיר, קוביות פלפל אדום, מלח, ושמן זית חריף שאותו אני מחזיק תמיד בצנצנת קטנה במקרר כאשר בתוכו צפים טבעות של פלפל ירוק חריף. מומלץ וגם עדיף בעיניי על סחוג.
שמן זית: יש לחפש את השמן הגס והירוק-כהה ביותר, רצוי שיהיה כתוב על הבקבוק "אקסטרה וירג'ין אוליב אויל"; אפשר להשיג שמן איכותי, והרבה יותר זול, גם ללא תוויות כאלה שמייקרות אותו – אבל אפשר גם ליפול בפח ולקנות מזוייף וגרוע או גרוע ויקר גם מבלי להיות מזוייף אלא סתם פלצני. לפני עשרות שנים לא הכירו אפילו במושבה את שמן הזית הירוק-כהה והשתמשו בשמן זית זך שנמכר בפחיות בצבע ירוק-כתום בהיר של חברת "שמן".
לאחר בדיקות רבות אני משתמש לסלט בשמן הזית הפשוט והזול ביותר של חלבי הדרוזי, מתוצרת דלית אל-כרמל, הנמכר בדוכנו בגן העיר בתל-אביב, 25 שקלים לבקבוק של 650 מ"ל שהם 38.5 שקלים לליטר, מחיר זול למדי [יש לו גם לָבָּנֶה מצויינת]. בשמנים המיוחסים והיקרים יותר, מ-40 שקלים ומעלה הליטר, מתוצרת עברית ומראשית המסיק, אני משתמש לטבול בהם ישירות את הלחם כי חבל לי למהול את טעמם המקורי.
הרוטב של הסלט: בשיטה המהירה להכנה מערבבים את כל מרכיביו יחד עם שאר ירקות, אבל בעלת הבית ברחוב עקיבא 4, שאצלה גרתי בהיותי סטודנט בירושלים (ושם כתבתי את "המחצבה" בסתיו 1961, "עם עובד", 1963) – הלא היא בָּנֵי (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, ולה הקדשתי את קובץ סיפוריי "ערגה" (זב"מ, 1987) – היתה נוהגת קצת אחרת בהכנת הסלט הארצישראלי שלה, הירושלמי –
את כל הירקות אכן היתה חותכת דק-דק בקערה גדולה (אז עוד היו עגבניות ראויות לשמן ולא כמתחזות כיום), אבל בקערה נפרדת היתה מערבבת את הפטרוזיליה, השמיר, הנענע, הבצל, המלח, הפלפל החריף, שמן הזית והחומץ! – כן, היא העדיפה חומץ על פני לימון, וייתכן שהשתמשה בזהירות בשניהם, ורק בעת ההגשה לשולחן היתה יוצקת את הרוטב על קערת הסלט הגדולה, ומערבבת, (היא לא נהגה לכלול בסלט זיתים וגבינה צפתית) – את הריחות המגרים הטריים שהיו עולים ממעשה ערבוב הקסמים הזה, בעיקר בהשפעת החומץ – זוכרים רק אחרוני באֵי מיטבחה הגדול, חלקם הם כיום רופאים שכבר יצאו לפנסיה – גבי ורותי, מוטְץ, ג'וני, דני (שאותו זרקה מפני שהחברות שלו תפסו לה את חדר האמבטיה בבוקר, וככה אני זכיתי בחדרו כדי לכתוב שם את "המחצבה"), ומיכה שבשמיים. בָּנֵי היתה מכינה גם סטייקים מופלאים, ונהגה תמיד לתת את מחציתם כמנה העיקרית, ואחר-כך לכל אחד "תוספת" בגודל שווה, (וזאת שנים רבות בטרם גילתה יעל דיין לראשוני הזרם העז של התיירים הישראליים לפריז את מסעדת "אנטרקוט", שבה מגישים תחילה מחצית מנת הסטיק עם צ'יפס מצויין, ומאוחר יותר את המחצית השנייה. פעם היה כדאי לעמוד בתור בחוץ יותר משעה כדי להיכנס. לאחרונה שמעתי שהרמה ירדה, וחבל).
לערבוב הרוטב בסלט רגע לפני ההגשה, יש מעלה נוספת. מי שרגיש או רגישה לריח העז והמבוצל של הרוטב, יכול לוותר עליו ולהוריד לו מנת ירקות חתוכים "נטו", כי במקרה הזה מותר האדם מן הבהמה אין. ויש לנו חבר חובב סטייקים, שאינו אוהב כלל ירקות, באומרו שהוא מעדיף לאכול את מה שאוכל את הירק ולא את הירק עצמו.
חיתוך: מיותר לומר שצריך סכין חדה בגודל בינוני שחותכת היטב, אבל לאחרונה קנינו "מכונת" חיתוך הדומה בעקרון ל"מכונת" פריסה של ביצים קשות. מורידים ריבוע של ריבועי מתכת חדים על הירק ויוצרים קוביות קטנות שקופצות למעלה כי הסכינים המרובעות נכנסות לבליטות תואמות מלמטה. צריך לפרוס קודם את הירק לפלחים גדולים ולא עבים. מתאים מאוד למלפפונים, פלפלים, בצל יבש, צנוניות, גבינה קשה וכדומה. לא מתאים לעגבניות! – ובכל מקרה קצת משפריץ לצדדים ועושה לכלוך, אבל חוסך זמן. עם זאת, המרקם של הסלט נעשה קצת יותר מדי סטנדרטי, ולכן אני מעדיף את החיתוך האישי.
במה מספיגין? עדיף כמובן פרוסות לחם שחור כפרי לכל סוגיו, ודווקא לא פיתה. יש ששותים בסוף הארוחה את הרוטב שנשאר בסלט, ויש ששולים אותו בכף ישר לפה. הרוצה להיות מקורי יכול לסנן את הרוטב, להוסיף לו קצת וודקה, ולהגיש בכוסית בתור בְּלאדי מרי בַּלַדִי.
אזהרה! לא ייכנסו לסלט: גזר, חסה, כוסברה, כרוב, לפת, צנון, קולורבי, שום!
[נוסח ראשון פורסם בגיליון 198 של "חדשות בן עזר"]
יוסף דוריאל
להיזהר מפתרון השעיר לעזאזל
השעיר לעזאזל היה תיש ששולח למדבר, ועליו עוונות ישראל.
כך קיוו להשאיר את בעלי העוונות האמיתיים נקיים מאשמה.
שורש הפורענויות היורדות עלינו הוגדר, לדעתי, בצורה הקולעת ביותר, בסעיף 33 של דו"ח וינוגרד: "אחד הכשלים העיקריים של ישראל הוא חוסר הנכונות שלה לעדכן את תפיסתה הביטחונית-מדינית (במובן הרחב) שלה, בצורה שתשקף בצורה אמינה את מכלול כוחותיה של ישראל ואת מגבלותיו. – ... – אלה הם ליקויים העלולים להיות גורליים."
ובתוך הקטע הזה – שתי מילים החושפות את תרבות ניהול ענייני המדינה – "חוסר הנכונות". כלומר, שכבת קברניטות שלמה שאטמה את עצמה מללמוד ולהתעדכן במה שדרוש לניהול תקין של המדינה, ומה שמאפיין אותה זה סינתזה של בורות, שחצנות ונהנתנות. אז אם שילוחו של אולמרט למדבר, כמו אותו שעיר לעזאזל, ירגיע את "האזרח המודאג" – זה עלול להסיט את המאמץ הציבורי מטיפול שורש בשכבת הבורות, השחצנות והנהנתנות שתמשיך לשלוט בגורלנו. די אם נזכיר את שמות המועמדים לרשת את אולמרט, כדי לגרום לצמרמורת.
מישהו שאל את שרת החוץ במה היא היתה עסוקה בזמן המלחמה? או איך היא לא הבינה מה עושות לנו עלילות הדם שהיו חלק מארסנל המלחמה נגדנו? ואיך, בתוקף תפקידה, לא יזמה סיכול ממוקד שלהן? ואיך שיחקה לידי האויב, כשהצהירה – זמן קצר לפני חטיפות חיילינו – שלתקוף חיילים שלנו זה לגיטימי? ומישהו שאל את אדריכל מלחמת אוסלו – איך הוא עקף את דעת כל המומחים הרציניים, כשגרר את יצחק רבין להסכם המביש עם ערפאת? (ולמען הגילוי הנאות – ניתוח מקצועי מתועד של החתום מעלה, שהזהיר מפני הסכמים עם ערפאת, הוגש לרבין בעוד מועד).
בתזכיר שקיבלה הוועדה מהח"מ הובאה שורה של עובדות איך אנשי מפתח במערכת הפוליטית והצבאית ביטאו את אותו "חוסר הנכונות" כהגדרתה – ללמוד כללי יסוד בניהול מערכות לחימה מודרניות. ואלה שהודו כי לא למדו, במקום להיעזר במומחים בעלי ידע, יושרה וניסיון – העדיפו על פניהם את בוחשי הספינים בתקשורת, שהתהדרו בתואר "יועץ אסטרטגי" (וקיבלו שכר בהתאם). כמה מהם יודעים שכדי לנצח במלחמה לא מספיק לפעול רק בכוח צבאי אלא חייבים ללוות אותו בשישה מישורי פעילות נוספים של אסטרטגיה מלחמתית?
נוסף לשרי הממשלה, שותפים לכשל זה גם יושבי ראש ועדת חוץ וביטחון בכנסת וכן האחראים להכשרת הפיקוד הבכיר בצה"ל, שהפכו את המכללה לביטחון לאומי לקייטנה למכובדים לקראת יציאתם לפנסיה. יציאתו של הרמטכ"ל לשעבר ללמוד באוניברסיטה בבוסטון על חשבון הצבא, אחרי שסיים את תפקידו – במקום שילמד לפני כניסתו לתפקיד – מאפיינת את הנורמה של התייחסות מערכת הביטחון ללימודים הדרושים למילוי תפקיד מקצועי. כך זכינו לאלופים שחשבו שכדי להיות גנרל – די אם ילמדו לעשן סיגרים עבים, כמו הגנרלים בסרטים של הוליווד. בצורה דומה, כנראה, גם הוכשרה הגברת-גנרל הנושאת בתואר "דובר צה"ל", שלא למדה להתמודד עם עלילות דם פרימיטיביות נגד צה"ל ומסייעת בכך לפוגרומים תקשורתיים חובקי-עולם, המביסים את ישראל במערכה נגד הטרור.
כולם מדברים כיום על מחדל הזנחת האימונים של חיילי המילואים. ומצאו גם תירוץ טוב לכך: לא היה תקציב. לכן גייסו מילואים ל"תעסוקה מבצעית" – למילוי החוסר, כביכול, בחיילים סדירים. מזה שנות דור, שהחתום מעלה, בתפקידים מקצועיים רלוונטיים בשירות המדינה, התריע נגד נוהל זה והוכיח שפרט לגיוס לפי צו 8 למלחמה – גיוס מילואים לצרכי אימונים והשתלמויות צבאיות בלבד יכול לחסוך כספים רבים ואף לתרום לעליה של 3% בתוצר הלאומי ללא השקעות נוספות במשק. וזה – בנוסף לשיפור כושר הלחימה של צה"ל. אלא שמישהו העדיף להלחם באינתיפאדה עם מאסות מיותרות של חיילים, בחלקם – לא מאומנים, במקום באמצעים אפקטיביים שמדינה נורמאלית צריכה להעדיף. האם פיטוריו של אהוד אולמרט יפתרו גם בעיה זו?
הניתוח הדרוש בשכבת הקברניטות של המדינה הוא הרבה יותר רציני משילוחם לפנסיה נדיבה של שלושה אנשי צמרת. וגם התגובה לרשלנות ניהולית צריכה להיות שונה – אם רוצים להרתיע בעלי תפקידים מהתנהגות מופקרת. הנורמה המקובלת במפעלים אזרחיים לגבי מנהלים שנמצאו אחראים לתאונה קטלנית היא – העמדה לדין פלילי. נורמה זו חייבת לתפוס גם במינהל הממלכתי.
ועכשיו, לגבי תרופת-הפלא (שרוב העם, כאילו, רוצה בה) – בחירות מוקדמות. אלברט איינשטיין הגדיר, בזמנו, את הטירוף – כחזרה שוב ושוב על אותו ניסוי, בציפייה לקבל תוצאה שונה. בחירות עכשיו לא יביאו תוצאה טובה יותר מאלו שהיו קודם, כל עוד תתקיים השיטה הנוכחית של הרכבת ההנהגה הלאומית, קרי – ערבוב הרשות המבצעת בתוך הרשות המחוקקת. כשמנחם בגין עלה לשלטון, הוא קיבל ממני תרשים מנומק למיבנה הממשלה, התואם את עקרונות מדעי הניהול. העיקרון היסודי היה – הכנסת בוחרת את ראש הממשלה, וזה – בוחר לעצמו את השרים, לפי כישוריהם, מבלי שאלה ישמשו בשום תפקיד אחר – בכנסת, במפלגה או בעסקים. כך, בממשלה קטנה יותר, הם לא יהיו עסוקים רוב הזמן במלחמת הישרדות פוליטית ויוכלו ללמוד טוב יותר את תפקידיהם גם כשתחום פעולתו של כל שר יורחב. מינוי שר לפי כמות ארגזי המתפקדים שהוא הביא למפלגה או לפי נכונות להצביע כחבר כנסת ב"תרגיל מסריח" כזה או אחר לא היה בא אז בחשבון. בגין מסר את התרשים ל"צוות העברת השלטון", שפרט למנחם סבידור לא היה שם אף אחד שלמד פעם ניהול מקצועי, וכך, אלה הכינו מיבנה ממשלה שהיה קריקטורה של התרשים שקיבלו. מצב זה, עם טלאים נוספים, נמשך עד היום. לכן, אם רוצים לפתור את בעיית ההנהגה על ידי בחירות – יש, קודם כל, לשנות את השיטה, לפי התרשים שקיבל מנחם בגין ז"ל בשעתו, בעידכונים המתבקשים להיום.
הכנסת הנוכחית, שלא הצטיינה בתרומה חיובית למדינה, יכולה עדיין לקנות את עולמה – אם תגבש קונסנזוס על-מפלגתי לרפורמה מקצועית במערכת השלטון, שבלעדיה – נחזור שוב ושוב על הכישלון בהרכבת ההנהגה הלאומית.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מיוחד מס' 240א'
תזכורת: נשלח בנפרד ביום רביעי, י"ד באייר תשס"ז, 2 במאי 2007
הציבור מבקש אפשרות להביע תמיכתו באולמרט ואין לו, כי התקשורת העויינת חונקת אותו!
אהוד ידידי,
אולי הגיע הזמן לארגן עצומה למען אהוד אולמרט?
אני חושב שהגיע הזמן לעזור לו לפחות בהבעת תמיכה ציבורית. הרי בסופו של דבר, מלחמת לבנון השנייה השיגה חלק חשוב ממטרותיה: החיזבאללה הוכה קשות והוא אינו יושב על הגבול אלא מעבר לליטאני; הריכוך מהאוויר היה אפקטיבי וחסך מאות הרוגים, וכו'. שלא לדבר על התמיכה הרחבה בהתחלת המלחמה. איני טוען שלא היו פאשלות (והרי בצבא אנו עוסקים) אולם מכאן ועד הדעה הרווחת שנכשלנו, שהובסנו... הדרך ארוכה-ארוכה.
איני מבין מהיכן הרוח התבוסתנית הזו (אם כי יש לי מספר השערות).
שלך בידידות,
פרופ' סם ש. רקובר
חיפה
לסם היקר,
אני עצמי לא רואה אפשרות לארגן עצומה כי האמת שאיש מכל השמות החשובים המקשטים בדרך-כלל את העצומות ה"מוסריות" [שהן בדרך-כלל נגד עצמנו ובעד אויבינו] לא פצה פה להגנתו של אולמרט, אם כי – החשובים האלה עדיין שותקים בקשר להדחתו.
אבל אני קורא מכאן לקוראים, נמעני המכתב העיתי, התומכים בראש-הממשלה – להציף את מדורי המכתבים למערכת בעיתונים ולהביע בהם את דעתם, שאני מניח שהיא ברוח דבריך ושונה לחלוטין מרוח הטירוף של ההודאה בתבוסה והקריאה להתפטרות, שעליה בירך היום גם חסן נסראללה. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה יתגייסו התקשורת הישראלית וחברי כנסת רבים לעזרת השקרים שלו. והוא אפילו בא בטענות ללבנונים מדוע הם עדיין לא מאמינים לו שניצח את ישראל!
אני מבקש מכל הקוראים החושבים כמונו לכתוב על כך בבלוגים ובכל מקום שאפשר להגיב בו ברחבי האינטרנט ובתגובות למהדורות האינטרנט של העיתונים.
אני נותן כאן את האי מייל והפקסים של משרד ראש הממשלה כדי שיהיה אפשר לשלוח ישירות הבעות תמיכה בו, ואבקש שכל אחד יפנה גם לידידיו החושבים כמותו. כל זה נעשה על דעתי בלבד ומבלי שיש לי או היה לי קשר כלשהו עם ראש הממשלה.
פקס 02-6662252/3
פקס 02-6662909
מעניין מה יהיה כאן בתל-אביב בהפגנה מחר בכיכר רבין. אני מקווה שהמארגנים, רבים מהם מהשמאל הקיצוני ומהימין הקיצוני גם יחד, יתאכזבו מרות.
בברכת ידידות,
אהוד בן עזר
תגובות נמענינו:
אהוד,
בטח קראת ואם טרם, אזיי תקרא דבריו של אהוד אשרי ב"הארץ" מאתמול, תחת הכותרת "אולמרט, תישאר!" – אם תיזום דבר מה בעדו (מצטער להודות שאני עצלן מדי לשם כך), אשמח להצטרף. אולי בכל זאת תעבור הרוח הרעה, בבחינת "הכלבים נובחים וגו'."
[ימים אחדים לאחר מכן] שים לב שמתחילה להיסדק המיתקפה האמוציונאלית וחסרת ההבנה כנגד אולמרט. רעיון טוב לכתוב לו כמה מילות עידוד. עשיתי זאת ונראה כי ממכתבך העתי תוכל לדחוף זאת לגבי רבים.
בהצלחה
אלי י.
אהוד,
יש לי רק מסר אחד לאולמרט: אולמרט, לך הביתה עכשיו, וקח אתך את עמיר פרץ.
דוד שי
לא על הדרך הזו תפארתך אהוד, תמיכה באיש מנוול, מושחת וכושל.
חוששני שעוד תצטער על כך, על אף התירוצים הלאומיים לכאורה שבשמם אתה יוצא להגנתו,
דניאל ד.
אודי שלום,
מעניין שאתה נותן במה להבעת תמיכה באולמרט. אני אהיה מחר בכיכר. אולמרט סיכן את הבנים והנכדים שלנו וכל זה בשיקול דעת של טירון ובחוסר רצינות בכל הנוגע לתהליך קבלת החלטות. נכון שחלוץ ופרץ פעלו בשחצנות ובטיפשות אבל בשביל זה יש אדם שעומד בראש שחייב לבחון כל דבר לעומק ולפעול נכון. לא היו הישגים במלחמה הזו. אולמרט לא יכול לתקן כלום. דעתי עליו היתה שלילית עוד לפני המלחמה כי יש לי יסוד להניח שהוא באמת מושחת. בשחיתות סוף סוף מתחילים לטפל... אך במנהיג יהיר ופזיז לא ניתן לטפל.
ברברה פ.
אהוד יקר,
בח-ייך, במשך שלושה ימים קיבלתי כ-70 הודעות אי-מייל הקוראות לראש הממשלה להתפטר. אחת תומכת בו – שלך. בתוך עמי אני יושב, זו לא התקשורת.
שלך,
דודי ב.
אהוד היקר,
כמובן שאתה ופרופ' רקובר צודקים לחלוטין. כבר התבטאתי ברוח דומה בכלי התקשורת השונים (למשל, אתמול בערוץ 1. גאולה אבן כל כך נדהמה מהעמדה הזאת ששאלה אותי בחיוך אם אני עובד אצל אולמרט). אבל קולי הוא כרגע קול באפלה.
זה פשוט מדהים ומטריד ביותר מה שקורה כאן. זה מסע הסתה של אנשי תקשורת שטחיים ומגלומנים שהשתן עלה להם לראש.
כולם, כולל המשפטנים, הפכו לשפוטים שלהם. תערובת של מרוץ רייטינג, צדקנות ואגו נפוח הביאה למסע מתמשך של השנאה עצמית – מסע שמערער כל פרור של לגיטימיות מוסדית. לא פלא שנסארללה חוגג (ראינו היום את הנאום שלו).
דבר אחד טוב אני בכל זאת רואה ממה שמתרחש. בסופו של דבר לאנשים פשוט יימאס מכל תיאטרון החארקירי הפתטי והצבוע הזה, ורבים יעברו בהדרגה לערוצי נישה שפויים, למשל "חדשות בן עזר".... (אגב, כבר עכשיו ניכרת מגמת ירידה במספר הקוראים, הצופים והמאזינים של כלי התקשורת הראשיים).
שלך בידידות,
פרופ' עוז אלמוג
לאהוד היקר שלום.
יכולתי להסתפק באי-תשובה על מכתבך. לאחר הרהור החלטתי להשיב לך. אינני שמאל ואינני ימין. אני בעל השקפה אישית עצמאית על שאלת הסמכות והאחריות. בחושבי כי אי אפשר להפריד בין סמכות לאחריות, ובסוברי שהמלחמה היתה כושלת בעיקרה, כלומר יעדה האסטרטגי, אולמרט חייב ללכת. דעתי פשוטה מאוד: המדינה לא היתה צריכה לצאת למלחמה בחיזבאללה אלא בלבנון. זאת מדינה מזינת טרור ומטפחת טרור. מתפקידה היה לכרות את ראש הטרור. משלא עשתה כן, מוטלת היתה על ממשלת החובה לצאת למלחמה על לבנון, להביס את צבאה, להפיל את משטרה ולהוציא להורג את כל הטרוריסטים מכיוון שלא חלה עליהם אמנת ז'נבה. משנמנע אולמרט מלצאת למלחמה כזאת, וממילא דן את עצמו ואותנו לכישלון מראש, עליו ללכת!
שלך,
גיורא ל.
למר אהוד בן עזר שלום רב!
לצערי העובדות לפני המלחמה מספיקות כדי שאולמרט יצעד לביתו ומהר. באם הוא לא אשם ... ואני לא אשם... נשארת אתה אשם: מינית שרים לא לפי כישורים או ניסיון אלא לפי קשרים. מינית לשר ביטחון במדינה המאוימת ביותר בעולם על עצם קיומה את המומחה לשביתות והשבתות, מינית כשר אוצר את חברך הטוב שעכשיו מתגלה טוב יותר מי הוא. מינית שר לאסטרטגיה ללא גישה לאסטרטגיה כדי לתת ג'וב ולשמור הישרדותך בשלטון ולמי איכפת הקילקולים בין השרים. אבל שר רווחה מצאת רק אחרי כשנה. ויש עוד שרים שלא אספר את חוסר הידע וההתעניינות המוקדמת שלהם בתחום אחריותם החדש. מאסת כמו קודמיך במועצה לביטחון לאומי, ניטרלת אותה לחלוטין ולא עשו עבורך עבודת מטה ראויה וזה בניגוד להחלטת ועדת חקירה מלפני שנים רבות ועכשיו אתה רוצה ליישם המלצות ועדת חקירה חדשה. לא התעניינת מזה שנים כי ישראל חשופה לחלוטין לירי רקטות – כי אולי חסכת בעבר מיליארד שקל כדי לפתח אמצעים ועכשיו המדינה תוציא על הנזק כ-12 מיליארד + ההרוגים והפצועים והנזק התדמיתי במדינות ערב. מה לא ידעת שאתה יודע עכשיו ? הרי היית שר כבר הרבה שנים, והיכן אחריותך? האם למנתח שכשל בניתוח מהותי תיתן להמשיך לנתח? האם אתה תהיה מוכן להינתח אצלו? ואם בנוסף תחת אחריותך בוצעו מינויים ללא מכרזים של בעלי קשרים חסרי כישורים שהיו ממרכז מפלגתך – לך אין חלק בזה? אז על מה אתה אחראי? ועוד הרבה מאוד...
מעניין באם מכתבי זה ימצא ביטוי בעיתונך שבנושאים אחרים מאוד מעניין.
בתקווה,
מ. שמואלי
לאהוד בן עזר,
אני דווקא חושבת שעל אהוד אולמרט להתפטר. כמי שחוותה כאן בחיפה, בביתי, את מטחי הקטיושות, ולא היו לה סידורי התפנות כך משך חודש ממושך בו רצנו למקלט כ-10 פעמים ביום, כמי שכואבת את מותם של החיילים והאזרחים במלחמה פזיזה שאפילו לא השיגה את המטרה המוצהרת שלה להחזיר את השבויים הביתה, כמי שרואה ענני מלחמה מתקדרים, אני אומרת – אולמרט תתפטר – כי המצב יכול להיות גרוע, הרבה יותר גרוע!
רבקה גלשטיין
אהוד יקר,
באשר לאולמרט ולווינוגרד – אני מסכים עימך שכולם חכמים אחר מעשה, ומנסים לברוח כמו עכברים מהאונייה הטובעת, אבל כל אחד מחזיק באיזו קורה פרטית שלו כדי שלא יטבע עם כולם. הכי עצוב בכל העניין הזה הוא כי שום מועמד אחר (מטעם עצמו!) אין אג'נדה שתוכל לתת לנו איזו תקווה לשיפור המצב. אנחנו בהחלט אוכלים את עצמנו לתיאבון – לא סתם 55% מאזרחי שווייץ חושבים שאנחנו ברברים. לאחר מה שקורה אצלנו עכשיו – אחוז יותר גדול יקבע שאנחנו קניבלים.
הלוואי שנתפכח בעוד מועד מהטמטום שאוחז בנו ומהדהירה שלנו אל האבדון. איש איננו מעריך את הדמוקרטיה שלנו שמדיחה שרים וראשי ממשלות – זה רק משמח את האויבים.
שלך,
משה גרנות
שלום רב לך אהוד,
אמרת התקשורת עויינת? זו ששירתה את האוייב המר בעת מלחמת לבנון השנייה והודיעה לו בזמן אמת על תנועת הצבא שלנו במדוייק?
אתה מתכוון לזו שכאשר דמם של חיילינו נשפך, כל דאגתם היתה למצוא אשמים ולהעמידם לדין?
לפני יום העצמאות קיבלנו יחד עם העיתון של אש"ף את דגל ישראל, והייתי משוכנע שהדגל שיצורף לעיתון השנה יהיה דגלם של הפלסטינים. וראה מאמרו של עמוס שוקן מלפני זמן קצר בעניין הדגל.
אלא שאומרים שאם עברנו את פרעה ואנשיו נעבור אינשאללה גם את התקשורת הזו.
בברכה,
י"ז
לאהוד שלום,
המלחמה היתה ביזיון, החיזבאללה יצא מחוזק וצוחק עלינו, הוברר כי אנו חשופים בכל מקום בארץ לטילים העלולים להשבית את כל המדינה בנקל, ואין לנו מענה, כמו שמטר הקסאמים והפצמ"רים – איזו הסוואה יפה במילים! – אינו נפסק אף יום. הצבא דפוק לא מהיום, כולנו מכירים את התנהגות הקצינים כסלבריטאים וחלקם בליינים, שפיתחו להם סלנג פסוידו פוליטי-מדעי קשקשני כאילו-מעמיק, שמאחוריו קונצפציות עקומות.
אכן כלכלתנו פורחת ומוכיחה את הגניוס היהודי בעולם כולו, אך פוליטית וביטחונית – המצב מפחיד מאוד, ולא לחינם מצטיידים כל האינטליגנטים בדרכונים זרים, שיהיה... אפילו צאצאי יוצאי מרוקו רוכשים דרכונים מרוקאים. ובעולם – האנטי-ישראליות גוברת גם בחוגי האקדמיה, ואנו מוצגים כרעים וכפגע רע של העולם, כנאמר: "חסלו את היהודים והצילו את העולם."
אל תזלזל בקולות הגוברים הללו, שאנו גורמים להם מסיבות ידועות – לא! לא בגלל הכיבוש! אירופה ואמריקה אינן נרתעות מכיבושים בעצמן – ואתה תומך בהנהגה הכושלת – כולל הגב' ציפי ליבני – שרת החוץ המוצלחת...
צ. מלאכי
אהוד,
איך אפשר לתמוך בראש ממשלה שמראה רק תבוסתנות לשמה, האיש לצערי צריך ללכת ולפנות את מקומו למנהיג חדש, אולמרט שידר רק חולשה ובכך כל המערכת השלטונית קורסת תחת ידיו, והשיא כמובן במלחמת לבנון השנייה, ועדין החקירה ובירור הנסיבות למלחמה לא הסתיימו. צר לי מישהו צריך לעקור את הירקות הבאושים האלו למען שמור על צביונה של ארץ ישראל, לעקור את השורש הרע שנקרא שחיתות שמסאבת את קדושת הדמוקרטיה. שאם לא כן אינני רוצה להיות נביא הזעם, אבל הכתובת מאד ברורה על הקיר שבמוקדם או במאוחר יביא לאנדרלמוסיה, ואולי לאף חורבן שלא עלינו (כדוגמת בית שני).
"והארץ לעולם עומדת..." עד מתי? מישהו חייב לקחת את הידיים ולנער היטב את כל מה שרוחש כאן על האדמה הזו, שזעקות דמי החיילים שלנו, והאבות המייסדים קוראים לנו מן האדמה להתעורר, שעל אף הייסורים והצער להביא את הצמיחה למען ילדינו ולדורות הבאים (קצת קלישאה ניתן לומר), אנחנו צריכים קברניטים טובים שידעו גם לנווט בשעת סערה גדולה. אולמרט והחבורה שלו טבעו בסערה הזו ולפיכך יש לפנות מקום לחבורה קצת יותר איכותית וניסיונית באשר היא.
בברכה,
נתי מלאכי
ארכיון ע"ש עודד ירקוני בקריית המוזיאונים
פתח תקווה
לאהוד ולאוהדי אהוד,
פשוט לא יאומן. יושבת ועדה חוקרת מהלך אחרי מהלך, מוצאת את חבורת ח.א.פ (חלוץ, אולמרט, פרץ) אשמה בינהול כושל ומכשיל של כל המלחמה (שההנהגה המופקדת כינתה אותה מבצע), ולנוכח התוצאה קם פרופסור [גיליון 240א'], שלא ברור לי תחום התמחותו (אם הוא רלוונטי לנושא או לא) ומספר לנו על הניצחון הגדול במערכה?
ברור שהיו הישגים בחלק מהמהלכים הצבאיים, אבל המערכה, ההתנהלות, היוהרה, ההתעלמות מהעורף, חוסר ההבנה בניהול המערכה, צבאית מדינית חברתית – אלה "זוטות" שהוועדה הצביעה עליהן? ולנוכח גילויים שכאלה, ליצור תנועת תמיכה לאחראים לביזיון? אם זה לא טירוף אזיי זה טמטום, טמטום זו מחלה כרונית מסוכנת ביותר, לה אין מרפא.
דוד מאיר
לאודי שלום,
איני שותף לעמדתך, וחושב שאולמרט הוא ראש ממשלה מן הגרועים שהיה למדינתנו ויש לא מעטים כאלה. הוא פוליטיקאי זעיר שלא קיים אפילו הבטחה אחת מכל אלה שהוא הצהיר עליהן לפני הבחירות (מלבד ההבטחה שלא יתפטר בעקבות דו"ח וינוגרד). אז אם אתה רוצה להביע תמיכה בו, זב"שך. אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית!
שלך,
רן ק.
נ.ב. מיהם, להשקפתך, אנשי שמאל קיצוניים?? וימין קיצוני? מי שהכניס את ליברמן לממשלה?
אהוד בן עזר: בעקבות גיליונות 240 ו-240א' שהביעו תמיכה בלתי מסוייגת בראש הממשלה אהוד אולמרט וקראו לתמוך בו – הגיעו אלינו תגובות רבות מנמעני "חדשות בן עזר", שאת כולן הבאנו לעיל. אחת הנמענות כתבה לנו מחו"ל על אודות אולמרט:
I am certainly very much against him, and cannot believe he can survive in his office with blood on his hands.
כזכור, המונח "עם דם על הידיים" נסב על רוצחים כמו סמיר קונטאר שהרג את ילדי משפחת הרן בנהריה ועל כל הרוצחים מטעם אירגוני הטרור הפלסטינים, השפוטים בבתי-הסוהר בישראל ואשר חבריהם לחלום על השמדת ישראל דורשים את שיחרורם תמורת שלושה שבויים שטרם התקבלה אפילו מילה אחת כאישור לכך שהם בחיים.
מנגד, אנחנו מקבלים בכתב ובעל-פה תמיכות, אמנם לא רבות, בעמדתנו ובעמדת ראש הממשלה, והן מובעות מתוך תסכול רב של אזרחים החשים שאין להם שום במה ושום פתחון פה להביע גם הם את עמדתם כי התקשורת שטופה כולה בהטפה לעריפת ראשו של אולמרט. ואכן, לפי התגובות לקול הקורא שלנו להביע תמיכה בראש הממשלה, ולפי הפגנת ההמונים בכיכר רבין ביום חמישי האחרון – ייתכן שהרוב המפגין הוא נגד אולמרט. לדעתי, הרוב טועה. באופן עקרוני טועה. אכן, שרויים אנו בתקופה של ליקוי מאורות:
חסן נסראללה אִין (דבריו אינם שונים באופן עקרוני מהמסקנות הנחרצות בחוכמה-לאחור של ועדת וינוגרד או מהקינה של הסופר החשוב מאיר שלו בכיכר).
עזמי בשארה אִין (אף אחד לא יוצא מכליו לנוכח בגידתו).
אהוד אולמרט אַאוּט.
אני גר בתל-אביב לא רחוק מכיכר רבין, ב"צנטרום של הצנטרום" של המדינה, ואני יודע שבמלחמה הבאה – שתהיה מלחמת לבנון השלישית או המשך האינתיפאדה השנייה או תחילת השלישית או המלחמה עם סוריה או המתקפה האיראנית – אני צפוי למתקפת טילים מהרצועה או מהגדה או מסוריה, ממש כמו אלה שנפלו גם על חיפה ועל כל צפון הארץ ושנופלים מדי יום על יישובי עטף עזה, וזה יהיה עדיין פחות גרוע מאשר ניסיון איראני להשליך פצצה גרעינית על לב תל-אביב וגוש דן.
ולא, אין לי סידורי התפנות, ואין לי אותם לא בגלל ראש הממשלה שלי שלא דאג לי אלא מפני שאנחנו נמצאים כאן כבר קרוב ל-130 שנה כאשר גבנו לים, במלחמה מתמדת עם אלה השואפים להשמידנו, ואין לנו לאן להתפנות! גם במלחמת המפרץ הראשונה נשארנו בתל-אביב ולא התפנינו כי אין פינוי מישראל! (כפי שאמר מושל ירושלים רונלד סטורס לאחר שקודם בדרגה והתמנה לנציב העליון הבריטי של קפריסין: "אין קידום אחרי ירושלים!")
את מדינת ישראל הנהיגה במשך למעלה מיובל שנים, עוד בהכנות להקמתה, חבורה של מנהיגים עבריים קשוחים וקשי-עורף ובעלי ראייה היסטורית רחבה, שעשו גם טעויות נוראות אבל זה היה המחיר של בניית המדינה ושל ההגנה עליה. לרובם היה "דם על הידיים" במובן זה ששלחו חיילים לקרבות עקובים מדם. אבל איש לא העלה על דעתו שמדינה היא מין חברה עסקית שכל כמה חודשים מחליפים את העומד בראשו אם אינו מביא הגדלת רווח לבעלי המניות! – מה שאתם עושים עכשיו, אזרחי ישראל – בהתנפלותכם ההיסטרית על ראש-ממשלתכם, הוא שאתם גודעים את המשך אותה מסורת של אליטה מנהיגה שלעיתים אמנם התברר שגם טעתה או נכשלה – אבל היה לה ויש לה כוח מוסרי להמשיך, כי העם הבין ומבין בפני אלו קשיים ואִיומים נוראים היא עומדת, כולנו עומדים, ושלא באשמתנו! אנחנו לא אשמים שאויבינו רוצים להשמיד אותנו! מתי תבינו זאת!
אם אזרחי בריטניה היו מתנהגים כמוכם, אזרחי ישראל, צ'רצ'יל היה עף ומי יודע אם היטלר לא היה מנצח! – אגב, "האבות המייסדים" לא היו מאמינים שעם ישראל יתפתה להאמין לדברי אויביו, אבל יתייחס בבוז ובביטול גמור למנהיגיו!
אז תפקחו סוף-סוף עיניים ותפסיקו לחפש שעירים לעזאזל! ככל שתערפו יותר ראשי מנהיגים ולא תרשו להם גם את הזכות לשגות, כפי שהיתה לבן-גוריון ולדיין ולבגין ולרבין ולמי לא? – כן אתם מבטיחים את ירידת הרמה של המנהיגים הבאים אחריהם, שהשיתוק יהיה נר לרגליהם, התקשורת חרב מעל ראשם והבריחה מאחריות תהיה המצפן והמצפון שלהם!
ההפגנה שלכם בכיכר רבין העלתה את מחיר פידיון השבויים וגם קירבה את סכנת המלחמה הבאה כי שידרה לערבים שאתם תעזרו להם לערוף כל הנהגה שתילחם בהם ולא תנצח אותם!
אתם עוד תתגעגעו לאהוד אולמרט, כפי שגם לא חשבתם מעודכם (וגם אני לא) שיום יבוא ובו נתגעגע לאריק שרון! ואם לא איכפת לכם, יכול מאוד להיות שגם רבין היה פותח באותה מלחמת לבנון השנייה ובאותו מועד ממש, שהיה שעת כושר בלתי חוזרת מבחינה בינלאומית, פותח בה חרף "אי מוכנותו" של צה"ל, ואולי גם לא מביא לתוצאות טובות יותר, כי גם הוא לא היה פוקד לכבוש פעם נוספת קרקעית או להשמיד מהאוויר את כל דרום-לבנון.
אגב, אם טמטום היא מחלה כרונית, כדברי דוד מאיר, אזיי אתם, שואפי עריפת ראשו של ראש הממשלה – ראוי לכם שתיזהרו ממחלה זו כפליים, כי יכול להיות שהיא גם מידבקת!
יוסי גמזו
בָּאסָה קְרִיטִית...
"האחריוּת הכּוללת מוּטלת עלי בִלבד ואין לי כּוונה לחלוק אותה עִם איש."
(ראה"מ, אהוּד אולמרט, עם פּרוץ מלחמת לבנון השנייה)
"וְעַכְשָו אֱמוֹר לִי, פּוּט: / מַהוּ פֵּשֶר אַחְרָיוּת? / – 'אַחְרָיוּת' זֶה... אֵיךְ לוֹמַר?... / 'אַחְרָיוּת' – זֶה... מִין דָּבָר.../ שֶ... אֲשֶר... אוּלַי אוּכַל / לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָל: / אִם בְּמִכְנָסָיו שֶל פּוּט / כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט, – / אָז יַרְגִּיש גַּם גֹּלֶם-אִיש / שֶהָעֵסֶק עֵסֶק בִּיש..."
(אברהם שלונסקי: "עֲלִילוֹת מִיקִי-מַהוּ")
"יש זמנים בּהם מדינה שלֵמה אומרת: עד כּאן!"
(ראה"מ, אהוּד אולמרט, עם פּרוץ מלחמת לבנון השניה)
בְּעִסְקֵי הַהַרְזָיָה
מְקֻבֶּלֶת הַפִּרְסֹמֶת
הַנִּרְאֵית כַּהֲזָיָה
אַךְ תָּמִיד מוֹשֶכֶת תְּשֹמֶת-
לֵב כִּבְדֵי-מִשְקָל רַבִּים
אֶל הַשְּלַאגֶר הַלּוֹהֵט
בְּתַצְלוּם בֶּן שְנֵי שְלַבִּים,
הַיְנוּ: "קֹדֶם" וְ"כָעֵת":
בְּתַצְלוּם מִסְפָּר אַחַת
הַמֻּכְתָּר בַּכְּתֹבֶת "קֹדֶם"
מִשְֹתָּרֵעַ בְּלִי שוּם פְּחָת
גוּף כָּבוּל בְּתוֹךְ מַלְכֹּדֶת
מִרְפְּדֵי שָמְנוֹ כִּי רָב
עַל כָּל רֹחַב פְרֵים הַפוֹטוֹ
כִּי כְּרֵסוֹ וַאֲחוֹרָיו
מַמָּש בַּמְפֶּר שֶל דֶה-סוֹטוֹ...
וְאוּלָם – הַפְלֵא וָפֶלֶא! –
בַּתַּצְלוּם שֶאַחֲרָיו
נֶחְשָֹפִים נִסִּים כָּאֵלֶּה
שֶמִּיָּד עוֹלִים דְּבָרָיו
שֶל חוֹזֵה מְדִינָתֵנוּ
עַל הַדַּעַת, הַמּוֹדָה
שֶאִם רַק תִּרְזוּ אֶצְלֵנוּ
הֲרֵי אֵין זוֹ אַגָּדָה.
שֶהֲרֵי, אִם רַק מַשְוִים
אוֹתָם דּוּנָם וְעוֹד דּוּנָם
שֶל "עָדְפֵי צִיּוּד" עָבִים
(שֶפִּלַּלְנוּ כִּי יֵרְדוּ נָא)
עִם הַפוֹטוֹ מִסְפָּר שְתַּיִם –
מִתְגַּלָּה לְפֶתַע מִין
הַפְתָּעָה שוֹבַת-עֵינַיִם
שֶקָּשֶה לְהַאֲמִין
שֶהַ"שֹּמֶן-פַאס" שֶל "קֹדֶם"
הוּא אַפּוֹלוֹ שֶל "כָּעֵת"
וְשֶכָּל סוֹדוֹת הַ"קוֹד" הֵם
קְצָת רָצוֹן וּקְצָת דִּיאֶט...
כָּכָה זֶה בְּמָאסָה קְרִיטִית
שֶל הַקַּל מוּל הַכָּבֵד,
אַךְ בַּסְּפֵרָה הַפּוֹלִיטִית –
מִצְטָעֵר, זֶה לֹא עוֹבֵד,
כִּי אוֹתָם חִלּוּפֵי כַּרְסָא
בֵּין גּוּף-פַּר לְגוּף-דֻּגְמָן
כָּאן, פִּתְאֹם, הוֹפְכִים לְפַארְסָה
שֶקִּצָּהּ צָפוּי מִזְּמַן.
כִּי הִכַּרְנוּ אַחְ"מֵי חֶלֶם
בְּאַרְצִי (לֹא לְאָשְרָהּ!)
שֶמִּזְּמַן אִבְּדוּ אֶת צֶלֶם
הַמַּנְהִיג רַב-הַיָּשְרָה
הַמַּצְהִיר דְּבַר-מַה רַק אֶמֶש
בְּאָזְנָיו שֶל צִבּוּרוֹ
וְהַיּוֹם, לְעֵין הַשֶּמֶש,
הוּא עוֹמֵד בְּדִבּוּרו.
אַךְ טִבְעָהּ שֶל מַנְהִיגוּת הוּא
שֶרַבִּים, בַּהֲמוֹנָם,
לְהַחְלִיף אוֹתָהּ יָעוּטוּ
אִם תִּמְעַל בֶּאֱמוּנָם
וְאִם אֶמֶש, בְּקוֹל-רַעַם
הִיא הִבְטִיחָה אַחְרָיוּת
הִיא חַיֶּבֶת גַּם הַפַּעַם
לְקַיֵּם זֹאת כַּיָּאוּת.
וְטִבְעָהּ שֶל אַחְרָיוּת הוּא
שֶאִם אֵין רוֹצִים פֹּה עוֹד
פַּצִיאֶנְטִים שֶיָּמוּתוּ
מִטִּפּוּל כּוֹשֵל מְאֹד
שֶל כִּירוּרְג שֶאֶת כָּל קֶשֶת-
קִלְקוּלָיו הַמַּרְנִינָה
כְּבָר פֵּרֵט בִּרְשִימַת כֶּשֶל
מִי שֶהוּא עַצְמוֹ מִנָּה –
יֵש לִדְחוֹת בִּשְתֵּי יָדַיִם
(שְתֵּי יָדַיִם נְקִיּוֹת)
אֶת הַשְּטוּת שֶבֶּדֶק-בַּיִת
לְתִקּוּן אוֹתָן שְגִיאוֹת
שֶמָּנוּ חוֹקְרֵי הַפְיַאסְקוֹ
יֵעֲשֶֹה כָּאן, תָּו לְתָו,
בִּידֵי מִי שֶכְּבָר נִמְאַס כֹּה
כְּשֶפִשֵּל אֶת פַשְלוֹתָיו...
כִּי כַּיּוֹם – כִּמְעַט שָנָה פֹּה
שֶשְּבוּיֵינוּ לֹא שָבִים
וְגָדֵר עוֹד לֹא תֻקְּנָה פֹּה
בְּמוֹשָב כְּמוֹ אֲבִיבִים
וְאַף סְפִּין מְתַעֲתֵעַ
שוּם שַרְווּל כָּאן לֹא חָפַת
לְשַדְרֵג אֶת מִקְלָטֶיהָ
שֶל קִרְיַת-שְמוֹנָה אוֹ צְפָת
וְעָבְרוּ כְּבָר סְתָו וָחֹרֶף
וְשוּם בְּלוֹף שֶל שוּם נְאוּם
שֶהִפְקִיר אָז אֶת הָעֹרֶף
לֹא הֵיטִיב עִמּוֹ בִּמְאוּם
וְרֹאהַ"מ, פָּנָיו הִלְבִּינוּ
כִּי הָעָם אֵינוֹ טִפֵּש
וְאוֹתוֹ אַקְלִים-קוֹמְבִּינוֹת
הַמַּצְחִין וּמִתְעַפֵּש
שֶל אוֹחֵז קַרְנוֹת מִזְבֵּחַ
שֶקַּרְנוֹ שֶלּוֹ עַצְמָהּ
מְאַבֶּדֶת (אוֹי לָרֵיחַ...)
גַּם יֻקְרָה וְגַם עָצְמָה
כְּבָר יָצָא לָנוּ מִזְּמַן כְּבָר
מִכָּל נֶקֶב וְכָל חוֹר
וְלָכֵן, אִם כָּאן מֻזְמָן כְּבָר
טוּר סָאטִירִי זֶה לִבְחֹר
בְּצִטּוּט שֶל אִיש-צַמֶּרֶת
יֵש לוֹ מוֹטוֹ מְעֻדְכָּן:
"יֵש זְמַנִּים בָּהֶם אוֹמֶרֶת
מְדִינָה שְלֵמָה:
עַד כָּאן!!!"
הפינה של ההוא מחלם
תאומה
ביום לוהט הלכתי לאיטי ברחוב בלוך / נחת על כובעי פרח סגול / הרמתי ראשי לשמיים / ראיתי צמרת סגולה פורחת / מעץ היוקרנדה מי / שמע על תאומה לעץ / בֶּל – בתי אמרה: אני / היוקרנדה מפריח בין ל"ג בעומר / לחג השבועות / והיא נולדה בל"ג בעומר // הו ילדתי תבורכי מנשים ותאריכי ימים בטוב
לאהודים יקרים עורכי מכתב עתי, בברכת: העוסקים בצרכי ציבור באמונה
מי. צ'ין
סטגנציה
ציפי זה ציפור או ציפורה / אולי גם וגם / הכרתי פעם גבר/ת מזכירה במשרד ממשלתי חשוב מאוד / מעולם לא הצלחתי לזהות / מבעד לטלפון הגברת היא או גבר / שמה היה ציפור הגפן / רק כשהכרתיה ידעתי / היא סיגלה קול גברי ואת שמה / לא שינתה והיום יש גבר/ת אחד/ת שאביה היה מראשי מחתרת / לוחמת לשיחרור מעול השילטון / הזר בארצנו, גם / היה ממקימי מפלגה, ואחר כך קם אחד ופיצלה / שרון א' שמו היה / עתה הוא צוחק בשנתו / וציפי המדוברת הלך / אחרַי לקדימה ולא צייצה / לא שרק הפכה לשרת חוץ / היום אומרים לי העם / מחכה, באמת, העם? / לשמוע את קול הציפי או הבוב הציפור / אני חושב שלא עם אתה / ישראל רק טלוויזיה, הגשמה עצמית וכסף כסף / תרדוף – ואז מה? פצצה / איראנית? // עד כאן היום 2.5.07 / אהודים יקרים
מי. צ'ין
אור שמע לזיוה הפרופסור,
במכתב למוסף הארץ מיום 4.5.07 מעירה הגברת הפרופ'... שמו הגלותי של אליפלט... –איזו ידיעה מעמיקה של הגברת שמיר בתנ"ך... ובשירה עברית ישראלית יהודית בת כל הזמנים...
עד כאן אהוד יקר
מי. צ'ין
*
פוליטיקאים גדולי האומה /קטני האומה מקומיים לאומיים המטמטמים / בעזרת הטלוויזיה, הרדיו העיתונים הציבוריים / הפרטיים המברברים יומם ולילה / שבעה ימים בשבוע כל השנה / ועוד – לא יגאלו אותי מכל רע / אם אסרב להפעיל מכשירים / בודדים שיש לי נגישות אליהם / וגם העם לא יוושע ב"אם כל / ההפגנות" ולא אלך // אסגור את עיניי ואאטום את / אוזניי ואשכב במיטתי ואשתדל / להירדם בלי סיוטים הלא כתובים בספר / קסם סודי ולא אכתוב מילה הלילה הזה: / 3.5.07 / בברכת המפיל חבלי שינה...
מי. צ'ין לאהודים היקרים / לקוראי ועורכי מכתב עיתי.
* * *
אורי הייטנר
אפיק המחאה
שבירת המבנה השבטי של הציבוריות הישראלית, ויכולת להתעלות מעל אינטרס השבט למאבק משותף של אזרחים בעלי דעות שונות על נושא המשותף להם, היא בשורה חיובית וחשובה לחברה הישראלית. מן הראוי שיונים וניצים יאבקו יחד למען צדק חברתי, נגד הרס מערכות החינוך והבריאות, נגד השחיתות, נגד האלימות, בעד משטר תקין. טוב היה, אילו תומכי ההתנקות ומתנגדיה חברו יחדיו למחאה נגד יחס המדינה לעקורים. והנה, סוף סוף זה קורה. שמאל וימין, כתומים ואנשי "שלום עכשיו", יוסי ביילין ואפי איתם חברו יחדיו במאבק למען התפטרות אולמרט ופרץ, בשל אחריותם לכשלי מלחמת לבנון השנייה. ודווקא במקרה זה, שיתוף הפעולה הזה אינו מבורך.
אין הוא מבורך, כיוון שהוא מבוסס על מכנה משותף נמוך מאוד ונגטיבי בלבד – קריאה להתפטרותם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון. אין בין המוחים מכנה משותף בנוגע לעצם היציאה למלחמה, למהות הכישלון בה, ללקחים שיש להפיק ממנה ובעיקר לשאלה – מה הלאה?
אני תומך בהתפטרות אולמרט ופרץ, אולם אני תומך בכל ליבי בהחלטה לצאת למלחמה. אסור לישראל להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה. אסור לישראל להשלים עם התעצמות אירגון טרור כחיזבאללה על גבולה, ואם היינו ממתינים עוד שנתיים הנזק היה עלול לגדול שבעתיים. על אולמרט ופרץ ללכת בעקבות חלוץ, כיוון שלא הצליחו לממש את המטרות הצודקות של המלחמה, עקב הססנות ופחדנות, ניהול כושל של המערכה, הסתמכות עיוורת על קונספציה מופרכת של ניצחון מהאוויר, הימנעות מגיוס המילואים ומפעולה יבשתית נרחבת שעשויה היתה להביס את האוייב, ניהול שערורייתי של העורף. בשל אלה לא הושג הניצחון, נפגעה ההרתעה, וירי הקטיושות לא פסק ולא נחלש.
מלחמת לבנון השנייה – כמוה כאסון "ורסאי". הבעייה לא היתה בהחלטה להקים את אולמי "ורסאי", אלא בשימוש בפל-קל בבניין האולם. אילו נבנה כראוי לא היה מתרחש האסון. לכן, מי שאחראים לבנייה בפל-קל נדרשים לשאת באחריות. כך גם מי שניהלו מלחמת "פל-קל" והחמיצו ניצחון במלחמה צודקת.
ואולם אין חלקי עם המגנים רטרואקטיבית את המלחמה ומנסים להנחיל לציבור לקח, שעלול להזמין את המלחמה הבאה. אם ישראל תפחד להגיב על ירי הקסאמים מרצועת עזה, תאפשר את התחמשותו מחדש של חיזבאללה ותשדר מסר של הבלגה ופאסיביות, אל נתפלא אם נמצא עצמנו במהרה מותקפים בכל הכוח. אין לי כל עניין להיות שותף במחאה עם מי שמשדרים את המסר הזה, כיוון שאיני רוצה לשאת באחריות למחדל שיחייב את ועדת החקירה הבאה.
איני שותף למחאה עם מי שמסרבים להפנים את הלקח העיקרי של המלחמה – גם אחרי שחזרנו לגבול הבינלאומי, האויב תקף אותנו, הן בלבנון והן ברצועת עזה. הוכח בעליל שהסכסוך בינינו לערבים אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. את האסטרטגיה הישראלית יש לבנות על הפנמת הלקח הזה. מי שמציע לבסס את האסטרטגיה בניגוד גמור ללקח הזה, אינו שותפי למחאה, גם אם כמוני הוא מצדד בהתפטרות אולמרט ופרץ.
משה גרנות
א. מה אנחנו רוצים מעזמי בשארה?
הארץ רעשה כאשר הסתבר לכאורה שחבר הכנסת עזמי בשארה מסר ידיעות לאוייב בזמן מלחמה, ונשכר מהעניין בחבילות שמנות של דולרים. לא ציפינו משונא ישראל זה לאהדה כלפי המפעל הציוני, אבל גם לא העלינו בדעתנו שיאשר במעשיו את הטענה של הימין הישראלי כי ערביי ישראל הם "גיס חמישי" במדינה היהודית.
אבל באמת, מה אנחנו רוצים מעזמי בשארה? כבן נאמן לאומה הערבית, אשר לא הסכימה מהיום הראשון לקיום היהודי בארץ ישראל, כבן נאמן לאומה שחרטה על דגלה להשמיד את "הישות הציונית", או למצער, לזרוק את יושביה לים – הוא מעולם לא הסתיר את הקו האנטי יהודי והאנטי ישראלי שלו ושל מפלגתו. כתודה על השירות הזה לאוייב בזמן המלחמה, המדינה תיתן לו פנסיה ודמי הסתגלות, כי הרי הטמטום ותשוקת ההתאבדות הם לנו טבע שני.
מה אנחנו רוצים מעזמי בשארה הנחשד שכיוֵן את משגרי הטילים אל נקודות אסטרטגיות של מדינת ישראל? הרי יהודים שלנו, אחים שלנו, נפגשו בפאריס עם נציגי אש"ף בשנות השמונים, וביקשו מהם שלא יפגעו בעיירות הפיתוח, כי שם מתגוררים בני עדות המזרח, והם כיוונו אותם לפגוע בקיבוצים, כי שם מתגוררים האשכנזים? מה לנו כי נלין על בשארה, כאשר אחים שלנו נסעו לקהיר בשנות התשעים, וחזרו עם בשורה מרגיעה מצד המצרים: ליהודי המזרח אין מה לחשוש – "יהודי המזרח הם אחינו" ("יהוד אל-שרקיין אחוואן") – באשר לשאר – אללה ירחמם.
וגם אחים אלה שלנו יצאו נשכרים מהמעשים הנפלאים האלה שעשו למען החברה הישראלית – הם קיבלו משרות מכובדות במנגנון הממשלתי, ושרים וסגני שרים טפחו על שכמם בחיבה. בשארה יקירנו, אתה בחברה טובה.
פירוט, מראי מקומות ומובאות ימצא הקורא בספרי "עסקני הקיפוח, יח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן 2000, ע' 19-22, 35, 62, 77, 80, 94-95; ובספרו של סמי שלום שטרית "המהפכה האשכנזית מתה", קשת המזרח, ע' 61.
ב. מה בדיוק רוצה מאיר שלו?
הדובר הראשי בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין (3.5.2007) היה מאיר שלו, והוא הודיע לאהוד אולמרט, כי מאחר שהוא עובד אצלו (אולמרט אצל שָלֵו!) – הוא מפוטר, והמון המפגינים הריעו. אחר כך הוא מנה את "חטאי הכיבוש", ואז הכיפות הסרוגות שרקו בוז.
אני בכנות רוצה לדעת מה רוצים מאיר שלו וכל חסידיו מכיכר רבין – נגיד שקריאתו המתלהמת לפטר את ראש הממשלה מתממשת, הרי על פי הסקרים, לבנימין נתניהו יש הסיכויים הטובים ביותר לתפוס את מקומו – את זה רוצה מאיר שלו?! גם בלי להיות שמאלני, לא ניתן לסקור את שלוש שנות שילטונו של נתניהו כהצלחה מסחררת, גם לא ניתן להצביע על היעדר פזיזות כשישב על הכורסה המכובדת, ודי אם נזכיר כיצד על "סלע קיומנו" שילמו 16 לוחמים בחייהם. זאת אף זאת, בנימין נתניהו תמך בכל מהלכיו של אהוד אולמרט במלחמה האחרונה, ואם זיכרוננו לא הסתייד לחלוטין, ניתן להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה בעת חטיפת החיילים – הוא היה מסבך אותנו במלחמה הרבה יותר קטלנית.
בהכירי את הנפשות הפועלות במפלגות הגדולות, אני משוכנע שכל אחד מן הפרסונות הרואות את עצמן ראויות להיות ראש ממשלה, היה נוקט בדיוק את אותם הצעדים כמו אולמרט – במקרה הטוב, ובמקרה הרע – היה נוקט צעדים הרבה יותר מסוכנים.
מה בדיוק רוצה מאיר שלו? להחליף את אולמרט בביבי?! או במקרה "המאושר", להחליף אותו באהוד ברק?! או שמא בשר לשעבר פינס שאוהב "ללכת עם, ולהרגיש בלי"?!
אם אנחנו רוצים להידרדר לתהומות – כדאי לנו לשמוע בקול הסופרים, שמשום מה נחשבים אצלנו כקול המצפון. מי שיודע לכתוב, איננו מקבל אוטומטית גם תבונה מדינית.
ועוד דבר: רוב העם היה מאוחד בדעה שצריך להחזיר לחיזבאללה כגמולו, כנ"ל כל המנהיגים הציוניים. ההחלטה הייתה נכונה – הביצוע היה לקוי. ומי מופקד על הביצוע? העם באמצעות צבאו – צבא העם, ולכן העם צריך לפשפש במעשיו, ולא להטיל את האשמה על מי שפקד לבצע בדיוק את מה שהוא דרש כי יבוצע.
העיר תל אביב מלאה גנבים ושודדים
אבל המשטרה חוקרת שחיתויות בצמרת
מאת ס. נידח, סופרנו לנשדדים נידחים
העיר תל-אביב מלאה גנבים ושודדים. בשבועיים האחרונים בלבד נכנס פורץ בלילה לדירה של חברים שלנו בעת שישנו והצליחו לגנוב שם רק טלפון נייד כי בעל הבית התעורר. אצלנו בבניין ניסו לפרוץ לאחת הדירות, לאחר שבשנתיים האחרונות נפרצו חלק מהדירות, ולפני ימים אחדים שברו בלוֹם את תושבת המנעול הגדול של המחסן והוציאו משם את כל זוגות האופניים של דרי הבית וילדיהם. ועוד ועוד, כמעט אין בניין בעיר שלא פרצו או ניסו לפרוץ אליו.
אנחנו לא רואים אף שוטר ברחובות אלא אם יש איזו עצרת חגיגית בכיכר רבין הסמוכה או שרואים את השוטרים בטלוויזיה. גם את מפקדיהם. אנחנו לא רואים שום ניסיון של שוטרים גלויים או סמויים לשים מארב לגנבים, לשוטט ברחובות ולפקוח עין. שום כלום.
הגיעו דברים לידי כך שחלק ניכר מהאזרחים שגנבו מהם, ואנחנו מכירים אותם, אף לא ניגשו להתלונן במשטרה אלא אם כן מדובר בערך גניבה שגדול מסכום ההשתתפות העצמית בפוליסת הביטוח, למי שיש ביטוח. אחרת, חבל על הזמן במובנו המקורי והלא מטומטם של הביטוי. לכן גם יכולה המשטרה להציג סטטיסטיקה נוחה יותר של כמות הגניבות. פשוט חדלו להתלונן על רבות מהן.
אבל אנחנו מקבלים בהבנה את המצב. חשוב שכל כוחות המשטרה יגוייסו למשימות של ביטחון פנים ופיזור הפגנות ואבטחת הפגנות, ושכל כוחות החקירה של המשטרה יגוייסו לעסוק בפרשות השחיתות המתגלות חדשות לבקרים והמשמשות חומר טוב להדלפות לעיתונים, בייחוד כאשר מדובר במעשי אונס מדומים של פקידות הבאות שוב ושוב לאותו חדר בבית המלון כדי להיאנס על ידי אישי ציבור. אנחנו מבינים כי לכן אין גם זמן לעסוק באנסים האמיתיים, האכזריים, שאינם ממלאים תפקידים ציבוריים, ויש להן זין הרבה יותר גדול וקורע.
המשיכו, המשיכו לחקור באור הזרקורים פרשיות שספק אם אי פעם תגיעו אל סופן, כי אין, ולא יהיה לכם די כוח אדם לחקור ולהבין את כולן, ואף לא מקום לשים את כל המחשבים והתיקים הגדושים מסמכים. אבל אתם, לשיטתכם – את מי מעניינות הגניבות היום-יומיות והליל-ליליות אצל אנשים אלמונים, נידחים, שהתקשורת אינה מתעניינת בהם? וגם איזה כיסוי תקבלו אם תתפסו פורץ? כלום. אתם מגינים עלינו רק מפני שרים, נשיא וראשי ממשלות.
ישראל פנחסי
המפלה היא פסיכולוגית
כבר תשעה חודשים (כל פעם מחור עמוק אחר), צץ לו המנהיג השיעי צח הלשון נאסראללה, ו"מזמר" לקהלו המשולהב את שיר הניצחון על "האוייב הציוני". מדובר לכל הדעות בנואם מבריק ופנטאסטי. נואם המטיף לקהל שומעים נלהב ופנאטי. קהל החוזר ומאשר כל מילה בדבקות ובהתלהבות. זהו מחזה מוכר, החוזר בתדירות גם אצל מטיפים מוסלמים קנאים אחרים. אצל השיעים אפקט ההתלהבות וההסכמה הוא מדהים ומהפנט. ובאותה המידה, גם מעורר תמיהה וגועל נפש. אני מכיר רבים המתקשים לעצום עיניים, שעות רבות לאחר שהם חוזים באספסוף השיעי, השחוט ושטוף הדם, אשר שואג בנהמות בלתי ברורות, דברי הסכמה והלל למנהיג. זו תרבות בלתי מוכרת לנו. לי אישית (ולמי בעצם לא?) בא להקיא למראיה. למען גילוי נאות: גם לא איכפת לי מה שיאמרו על כך מבקריי. אך למרות גועל הנפש הכרוך בכך, מסתבר, שהתרבות הזו מבחינה פסיכולוגית היא תרבות מנצחת. היא הכריעה בזמנו גם את השאח באיראן. ואם לא נשכיל להתמודד איתה כאן, אזי נמשיך להכות, לנצח, וליילל בסופו של יום, שהפסדנו.
אני משוכנע ומרשה לעצמי לומר זאת בפה מלא, בשורה התחתונה, ולמרות האבדות וההשפלות שספגנו, את מלחמת לבנון השניה לא הפסדנו!! ובטווח הקצר, אפילו ניצחנו. מה שיקרה בטווח הארוך, תלוי כרגיל ולמעשה אך ורק בנו.
הקשבתי השבוע לניתוח שעשה ההיסטוריון הצבאי והאסטרטג בעל השם העולמי, פרופסור מרטין ון קרפלד. הוא קבע באופן הנחרץ ביותר, שלאור השקט המוחלט ששורר בצפון, תשעה חודשים רצופים, עובדה בלתי צפוייה לחלוטין, וכמעט ללא תקדים, הרי שכל הקשקושים על המפלה הצבאית שספגנו כביכול, הינם בלבול ביצים אחד גדול. כי לבנון הוכתה, הוכתה מאוד קשה. צבא לבנון נאלץ לרדת דרומה, כוח האו"ם התחזק, והחיזבאללה חורק שיניים. חורק, אך אינו מעז להציק. עוד אמר הפרופסור קרפלד, שנכון שצבאית יכולנו להשיג הישגים יפים יותר. זאת אילו טרחנו להתארגן מספר ימים קודם שיצאנו למלחמה בצורה מעט רשלנית וחפוזה. אלא שאז היתה נמנעת הפעולה הצבאית כולה, בהתערבות מועצת הביטחון של האומות המאוחדות. מה שהפך את התגובה המיידית לבלתי נמנעת ולחשובה מבחינה אסטרטגית מאין כמוה.
מנהיג מדיני חייב בראייה כוללת. אולמרט הבין, לדבריו, שאם לא יגיב מיד וחזק, או אז לא יוכל חלילה להגיב בכלל. ואם כך היה קורה (חלילה וחס), אני מתאר לי (ואני גם לא לבד) מה היתה קובעת אז ועדת החקירה על כישוריו כמנהיג. היא היתה קובעת שאולמרט החמיץ, ברוב פחדנותו וחוסר ניסיונו, שעת כושר טובה וחד-פעמית, לשנות את המאזן האסטרטגי בצפון.
אחת ממטרות המלחמה היתה, למיטב זיכרוני (תקנו אותי אם לא) – שינוי המשוואה האסטרטגית בצפון. פרופסור קרפלד משוכנע שהמטרה הזו דווקא הושגה. כאזרח (בור לחלוטין בענייני צבא), גם אני חשתי כמוהו. אך לאחר ששמעתי זאת מפיהו, במו אוזניי, אני מוכן להעיז ולצעוק זאת בראש חוצות.
איחוד הכוחות המדהים שהופגן בכיכר רבין בין יוסי ביילין ממרצ לבין אפי איתם (שמלבד פאשיסט כבר כונה בכל שם גנאי אפשרי) עוד יעלה למרצ ביוקר רב. מי יתמוך עכשיו בביילין שעושה יד עם "טרנספריסט", "כובש" וגוזל אדמות – רק כדי להפיל ראש ממשלה, שכל חטאו היה יציאה למלחמה צודקת? שני האחרונים, להזכירכם, תמכו בה בגלוי. נדמה לי אפילו כי לביילין היו גם כמה הצעות בנוגע לסורים. זאת אומרת, למרות שתמכו במהלך, הם מגנים אותו כעת, כל אחד מסיבתו הוא. כך שביילין עוד עלול לגרום (אם יצליח בתוכניתו), במו ידיו להחזרת הימין לשלטון. זוהי כרגע אסטראטגיית מנהיג "תמימי השמאל" במלוא תפארתה.
עלינו ללמוד להתמודד בהצלחה, עם המלחמה הפסיכולוגית (המבריקה) המנוהלת נגדנו על ידי המטיפים השיעים. כי אם חלילה נרגיש מובסים, גם לאחר שניצחנו, אזי חבל לנו על הזמן.
ויש אפשרות!! השיעים (כמו רוב קנאי הדת) רגישים מאין כמוהם. ויש לנו אפשרות לבלמם. הנשק לכך הוא להראותם במערומיהם ובחידלונם, וזאת בתחכום, כולל לעג. זה יפגע ויעליב, וזה אפקטיבי. אולי זה לא כל כך יפה. ואצל הפיינשמקרים זה מריח רע מאוד. אבל במלחמה כמו במלחמה. זכותנו המלאה ללעוג להם. הם רגישים, וזו נקודת התורפה הכי קלה להשגה במלחמה הפסיכולוגית. ברגישות הזו נוכחנו לא מכבר כשראינו את תגובתם ההיסטרית (והמפגרת) לקריקטורה קלושה ואנמית של אמן דני. אנחנו צריכים לשוב ולהראות, ללא הרף, לעולם המערבי ולציבור הלבנוני (בחלקו הגדול נוצרי דרוזי מתקדם) עם איזה כולרות יש להם עניין. וללעוג קצת, ללא רחם (יצפאן למשל), לעכבר המנהרות נאסראללה ולקהל נאמניו שטוף הדם, מעורר הגועל והדוחה. וזאת תוך כדי כך שאנו משדרים ב"חרדת קודש" תמוהה את נאומיו. גם מוסוליני ידע לנאום, להזכירכם, וגם היטלר. קל לנו יותר להיאבק בנשק הפסיכולוגי, יש לנו את היכולות לכך, זה יוציא אותם אולי מכליהם, אבל יעניק לנו את הניצחון הפסיכולוגי. ואילו בתחום בצבאי, אני מרשה לעצמי לטעון, והפעם בהשראת הפרופסור קרפלד, כבר ניצחנו.
יש לנו את כל הכישורים כדי להתמודד גם במישור הפסיכולוגי, נוקטים נגדנו אמנם בתחכום, אך תחכום שבא מרקע של פיגור ותסכול. יש היום לאוייב אנטנות לוויין, הם צופים בנו, אז מדוע שלא ניכנס אליהם גם אנו לורידים. זה לא מסובך, זה לא ימצא חן אולי בעיני חלק גדול ממובילי דעת הקהל שכותבים ומשדרים, אבל אפשר להקים לשם כך את הרשות השלישית.
נתגלה כותב המכתבון "התחנה הבוכייה" שנשלח לפני כ-60 שנה!
בעניין שריפת תחנת מכבי האש בפתח תקווה
לאודי (וליוני מרגלית) שלום רב,
אומרים שהעולם הפך להיות כפר קטן הודות לאינטרנט ואכן יש הרבה מן האמת באמירה זו. לפני כך וכך שנים (תנחשו לבד כמה) כתבתי לחברה בשבט בצופים את המכתבון "התחנה הבוכייה" שהתפרסם בגיליונך מספר 238 מתוך סערת רוחות בעקבות שריפת התחנה שהיתה מקור לגאווה אישית וחברית.
והנה הודות לאינטרנט התגלגל המכתבון והגיע אל עיתונך – אכן מפלאי המאה העשרים שכבר נאמר עליה שמה שהתחולל בה עולה עשרות מונים על כל מה שהתרחש בעולם לפניה.
אישית, כי אכן במסגרייתו של אבי המנוח ברוך ריבקינד ז"ל ברחוב שטמפפר נבנתה אחת ממכוניות הכיבוי הראשונות, עבור מכבי האש של פתח תקווה, על כל ציודה – על גבי שילדה של משאית אשר נרכשה על ידי עיריית פתח תקווה ומכבי האש מעודפי הצבא הבריטי, ואף היא עלתה באש יחד עם התחנה ועם כל הציוד שהיה בה, כולל מגפי כבאים, סרבלי כבאים, זרנוקים, גרזנים וכיוצא באלה.
עמוס אטינגר [לימים בר-חמא, שהיה בחור בעל גוף אתלטי וחזק במיוחד. – אב"ע] הוא אכן חברי לכיתה וחברי ככבאי מתנדב בימים ההם, כפי שצוין על-ידי יוני, הוא בנו של המורה אטינגר, אשר היה גם מורה שלי בבית ספר העממי בפתח תקווה עיר הולדתי (היום אנוכי מתגורר בחיפה, העיר האדומה – לשעבר), ונכון הדבר שעמוס שהיה ידוע בעוז רוחו, טיפס על הגג הבוער ונכנס אל תוך התחנה למרות הצעקות אליו לבל יסכן את חייו, וגרר אל מחוץ לתחנה את העגלה, כפי שנכתב על ידי יוני. מעשה גבורה ראוי לציון שרק עמוס מסוגל היה לעשותו וצריך לזכור כי להשיג בימים ההם ציוד לכיבוי לא היה דבר של מה בכך.
החבר הנוסף שנזכר במכתבי הוא למיטב זיכרוני יצחק ליפינסקי, אשר למד איתנו והיה אף הוא כבאי מתנדב.
תודה על שעוררת בנו זיכרונות לבית אבא.
בידידות,
אברהם ריבקינד rivkinda@zahav.net.il
מיכאל וולפה
על ההפגנה אתמול – דיעה אישית,
או: "זהו לינץ' בחסות התקשורת!"
חברים יקרים,
לדעתי זו היתה מן המוצלחות שמלחמותינו ותוצאותיה אינן רעות כלל וכלל. אולמרט ופרץ ניהלו אותה, לפי התרשמותי, בתבונה, באחריות וללא משוא פנים. הם נזהרו בחיי אדם והגיעו לתוצאות טובות מאד מבחינתנו. כבר שמונה חודשים שקט בצפון. לדעתי על אף האשמותיו בשחיתויות למיניהן ורדיפתו על ידי התקשורת, אהוד אולמרט תיפקד כראש ממשלה מצוין, ובאופן מפתיע אולי אחד מן הטובים ביותר שהיו לנו. אך כמו לוי אשכול המנוח הוא נפל קורבן בידי הגנרלים, גלגוליהם המאוחרים של משה דיין. במה עדיף אהוד ברק, הגנרל יושב אוהלי המיליונרים במגדלים התל-אביביים, כראש ממשלה שחצן ודעתן כפי שהיה באותן שלוש שנים של יהירות מאכזבת?
עמיר פרץ, לפי הערכתי, מתנהל ברצינות ובאחריות. הוא לא טיפש כפי שמציגים אותו העיתונאים, אלא מנהיג מצניע לכת שצמח מן העם. אני מוחה כנגד העיתונאים המתנשאים ששפכו את דמו בתקשורת. במיוחד יש בליבי על אנשי תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת", שעיצבו לו דמות שקרית של מטומטם, ושפכו את דמו מידי ערב שבת, מן הרגע שנבחר לראשות מפלגת העבודה.
אם היו כשלים במלחמה הזו הם קשורים לצבא שהתגלה במלוא כשליו שנערמו עם השנים עוד מימי מלחמת לבנון הראשונה, כשאריאל שרון היה שר בטחון בממשלת בגין. מי החליף את הרמטכ"ל המוכשר בוגי יעלון בטייס דן חלוץ? מי יצא מלבנון ללא הסכם? מי צימצם בימי מילואים ללא מחשבה לגבי השלכות צמצומים שכאלה? כאן עלינו לבדוק ולגלות שבמהלך שש-שבע שנים פעלו מנהיגים כבנימין נתניהו, ראש ממשלה ושר אוצר, אהוד ברק, ראש ממשלה, וכמובן שאול מופז, רמטכ"ל (במקום וילנאי – זוכרים?) ושר ביטחון. גם ידיו של אריאל שרון, החולה כעת, לא נקיות כנראה מאחריות לחלק מאוזלת היד שבמערכת הצבאית.
האם לא כדאי לחשוב דווקא אחרת – דווקא שר בטחון אזרחי, כמו דוד בן-גוריון, לוי אשכול, מישה ארנס או עמיר פרץ יוכל להתעסק ביתר אובייקטיביות עם הגנרלים. עובדה היא ששרי ביטחון שהגיעו למשרד מן המטה הכללי לא ממש הצליחו לנקות את האורוות.
אני מוחה על ההפגנה אתמול. עסקנים צרי עין, סופרים שאינם מבינים דבר, הורים שכולים שכאבם מנוצל בציניות על ידי אינטרסנטים שונים וכמובן התקשורת האלימה והשוביניסטית שלנו (ראו כיצד נהגו אתמול בציפי ליבני) – כל אלה נתנו אתמול חסות לאירוע שהוא לדעתי מיותר ומנוגד לצורכי השעה. בעיניי זה היה לינץ' בחסות התקשורת. ועדת וינוגרד לא נימקה בעצם מה כל כך רע, ומי שיעיין בסיכומיה יגלה בהם לא מעט בלבול ופופוליזם. אינני רוצה את נתניהו או ברק בשלטון. כחבר מפלגת העבודה, אני מעדיף להמשיך ולתמוך בעמיר פרץ. אם ייבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה, אעזוב את המפלגה. לא אוכל להשלים עם בחירתו של האיש הזחוח הזה, שעשה זמן רב מדי רק לביתו, גר במגדלי שן וכנראה גם יוזם תככים נגד ראש המפלגה שלו. תהיה זו בעצם הדחתו של עמיר פרץ בחסות אנשי "ארץ נהדרת", העיתונאים תאווי הספינים והאליטות המנותקות מן העם ומטובת המדינה. אני קורא מכאן לכל חבריי לתמוך בעמיר פרץ, לחזק את ידיו ולהמשיך הלאה – לשחרור החטופים, להסכמי שלום עם לבנון, סוריה והפלשתינאים והעיקר לחברה צודקת יותר.
מיכאל וולפה, קיבוץ שדה-בוקר, 4.5.07
[אמור לי מי חבריך ואדע מי אתה:]
אבי מוגרבי: הצעה לעצומה למען חופש אמנותי
אנו, החתומים מטה, רואים בחומרה רבה את ההתערבות הבוטה של גורמים פוליטיים ותקשורתיים בעבודתה של ועדה מקצועית בקרן ציבורית. התערבות זו מסכנת את חופש הביטוי, העיסוק והיצירה במדינת ישראל. אנו מזהירים מפני ההשלכות העתידיות של התערבות מסוג זה בעבודתה של ועדה מקצועית בלתי תלויה.
הסרט "Jaffa סיפורו של מותג" בבימויו של איל סיוון ובהפקת אריק ברנשטיין ואסנת טרבלסי, נבחר לפרויקט "עבר, הווה, עתיד" בגלל איכותו הקולנועית כפי שהוצג לגופים השותפים בפרויקט – ערוץ 8, סינמטק ירושלים וקרן רבינוביץ'.
מסע ההסתה האישי, חסר התקדים, המתנהל בשבוע האחרון נגד במאי הסרט איל סיוון, מבקש לכוון, להשפיע ולשנות החלטה מקצועית זו. הניסיון לתייג סרט זה כ"אנטי ישראלי" הוא ניסיון למנוע דיון פתוח, רחב ומעמיק בהוויה הישראלית. השתלחות מסוג זה עלולה למנוע מיוצרים בעלי השקפות עולם שונות – מכל גווני הקשת הפוליטית – לעבוד וליצור בצורה חופשית בישראל. אנו חרדים מהאפשרות שמסע ההכפשה נגד סיוון, שניזון מהתבטאויות של עיתונאים, פוליטיקאים ואינטרסנטים, ישפיע על ניקיון ההחלטות של הנהלת קרן רבינוביץ' והדירקטוריון שלה.
לא כולנו מסכימים עם עמדותיו של סיוון, הן הקולנועיות והן הפוליטיות, ואפשר להתווכח איתן אבל אסור ומסוכן לשלול ממנו את הזכות ליצור ולהתבטא. התערבות פוליטית בהחלטה מקצועית של קרן ציבורית היא איום על כל מערכת התרבות בישראל ולכן הקריאה הזאת אינה עוסקת רק באיל סיוון ובזכותו ליצור בארץ, אלא בזכותו של כל ישראלי לחופש ביטוי ויצירה.
[מתוך האיגרת השבועית של אמיר אוריין "תיאטרון החדר" מהשבוע שעבר]
התרגשתי מיוסי גמזו על רוסטרופוביץ
בוקר טוב, אהוד,
תודה, תודה על הגיליון האחרון [240]. התרגשתי מאוד משירת ההספד של יוסי גמזו על מסטיסלב רוסטרופוביץ.
פרופ' דן ס.
צפו לַספר על משק שוורצמן מבת-שלמה
אהוד,
האם זכורה לך המושבה בת שלמה משנות החמישים והשישים? ואם כן, האם זכור לך משק הגבינות של שוורצמן מאותם ימים? אשמח לשמוע חוויותיך, נוכח הספר בנושא (שכתבתי), אשר יצא בימים הקרובים.
בחברות,
אלי יזרעאלי
אהוד בן עזר
בהגיע החוגגים אל חצר מירון
פרק מתוך הרומאן הבלתי גמור "והארץ תרעד"
נוסח ראשון פורסם ב"אפרת", מחזור סיפורים, ספריית תרמיל, 1978
כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.
החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.
בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.
אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.
ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"
החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.
אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.
חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!
הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.
כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.
גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.
בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"
בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.
למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.
מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.
בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:
"אל תיגע בי, כי מות תמות!"
"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ"ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה"ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.
ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.
אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.
אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –
נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:
"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."
הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –
"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."
וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."
אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –
"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"
והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –
"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"
והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –
"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"
והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.
לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.
"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"
ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:
"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "
ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.
"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.
"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.
רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:
"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"
אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:
"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"
השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.
החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:
"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"
לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:
"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"
השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:
"לוּ-לו-לו..."
סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.
מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."
השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –
ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.
כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –
אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...
קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –
וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –
– היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –
– – –
והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –
"יַא – הִי!... אָ – הי!..."
מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:
"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"
הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."
וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –
"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"
עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.
(לעיתים אני שואל את עצמי אם זה הרגע וזו השעה שנתגלה לראשונה השיגעון במשפחתנו או שהיה כבר טבוע בנו מראש בגלל ההתעקשות על נישואי קרובים, על מי שזורם בו דמנו, כי אנחנו לא מתערבבים בזרים ונזהרים במי שאינו מגיע למעלתנו).
למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי-נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי-המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:
"פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן... פִּיצָ'ה בָּזוּבִּי... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא... אוֹיְס-שִׁידֵעך... הללויה..."
כל מלאי אלפי העותקים של מאות הכותרים של ספרי "ספריית תרמיל" של ההוצאה לאור של משרד הביטחון, (בעריכתו המופלאה של ישראל הר, שעליה בלבד הוא היה ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים), שגדשו את בניין היקב-לשעבר של שרונה שהיה למחסן, נמכרו בשקל העותק לסוחר פרטי, שלאחר זמן לא רב מכר את כולם על משקל לגריסה במפעלי נייר חדרה.
פנייה לאוצרים ולמוזיאונים
שעניין להם בציור הארצישראלי
לאהוד שלום רב!
להפתעתנו גילינו בספרך הנפלא ["בין חולות וכחול שמיים", הוצאת "יבנה"], בעמוד 182, פרטים אודות הצייר צרפין. הצייר שרגא (פייבל) צרפין (זארפיין) הוא דודי ז"ל, שהיה נשוי לאחות אבי. הם התגוררו בפאריז ונאלצו לברוח בזמן מלחמת העולם השנייה לדרום צרפת. הם השאירו אחריהם בת, ליליאן, תיבדל לחיים ארוכים. בידי ליליאן מצוי עיזבון גדול של אביה וישנה אפשרות להעבירו למוזיאון מכובד.
אולי תוכל לסייע בידנו למצוא מוזיאון כזה ונפנה אל בת דודי לתרום את העיזבון הנ"ל.
בברכה ובתודה,
רמי הררי
לרמי שלום,
עצתנו לך ליצור קשר עם כרמלה רובין, מנהלת ואוצרת מוזיאון ראובן והבקיאה הראשונה במעלה בתולדות התקופות הראשונות הללו של הציור הארצישראלי, שעל כך היה מגיע לה כבר מזמן פרס ישראל, וכן עם מוטי עומר, מנהל מוזיאון תל אביב לאמנויות, ועם טלי תמיר, מנהלת ואוצרת מוזיאון נחום גוטמן.
אהוד
טקס חלוקת "פרס זאב" לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"ז
ייערך ביום רביעי הקרוב, 9.5.07 בשעה 18:00 בספרייה העירונית ע"ש לזר
בבית יד לבנים, רח' אחוזה 147, רעננה
בתכנית יוצגו גם קטעים מתוך "מעלה קרחות" מאת אפרים סידון
הכניסה חופשית
* * *
אהוד בן עזר: מזה זמן רב לא שמעתי אוסף של שטויות מופרכות שכאלה, מנותקות מכל הבנה של המציאות שבה אנו חיים, כמו בנאומו הדמגוגי של הסופר החשוב מאיר שלו בעצרת הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני בכיכר רבין בתל אביב ביום חמישי האחרון, ה-3 במאי 2007.
ככה מרשים לעצמם לדבר אצלנו בעיקר אותם אנשים שהממסד אינו חדל לפנק אותם כל השנים.
תחזית המכתב העיתי בקשר למשה קצב
האיש מראש לא היה ראוי לתפקיד נשיא, ולא בגלל עסקי הנשים שלו אלא מפני שהחרים את הרבנים הרפורמים, לא קרא להם בתוארם, לא לחץ את ידיהם, ראה בהם יהודים פגומים וקיבל לכך תימוכין מהרב הראשי שלמה עמאר, הרב שלא ידע שבנו-שלו מפרק בביתו-שלו את עצמות המחזר של בתו-שלו.
אבל קצב גם לא יורשע כי הוא לא אנס אף אישה. שום עדות של מתלוננת נגדו לא תעמוד בחקירה נגדית של אביגדור פלדמן, וספק אם יוגש בכלל כתב-אישום. סביר להניח שכל השערורייה המיותרת תסתיים בקול ענות חלושה בהסכם פשרה לפיו יודה משה קצב במקצת אישומים קלים של התנהגות לא נאותה כלפי נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע; כל אישומי האונס יימחקו; נגד א' המתלוננת יוגש כתב-אישום על ניסיון סחיטה, שגם הוא יתבטל במסגרת הפשרה הכללית. קצב יסיים במועד את כהונתו ויחזור להיות אדם פרטי בחיק אשתו ומשפחתו. אם המדינה תתקצב לו משרד פרטי, קצב יוכל לשוחח משם בטלפון עם מאשימותיו.
הודעה למציתי יערות הכרמל והגליל
עדיין לא ברור אם תהיה השנה מלחמה בצפון שתפריע לנו להצית ובכל מקרה מה שהיא תצית איננו מספיק לאהבת המולדת שלנו ולכן אנחנו מבקשים מכל החברים הַפִּירוֹמַאניאקים להקדים לצאת למוקדי הצתה כדי שנספיק לשרוף מה שיותר יערות
עוד לפני המלחמה והכי טוב לצאת לשרוף בלילה שאז המסוק המשטרתי לא יכול לגלות אותנו.
מה ההבדל בין החיזבאללה לעזה?
שהחיזבאללה הוא צבא שהפסיק בבת-אחת את ירי הטילים עם ההכרזה על סיום הלוחמה, ובבת-אחת הוא יכול לחדש את הירי על כל צפון ישראל, ואילו בעזה פעלו ופועלים אירגונים שונים ומנוגדים, חלקם בעלי אופי חמולתי-מאפיוזי, ואין שום סיכוי להגיע עם כולם להפסקת אש מוחלטת אבל לפחות אין לנו שם רגיעה מדומה כמו בצפון אלא אנחנו יודעים שהמלחמה נמשכת.
* * *
היום יום ראשון, 6 במאי 2007, י"ח באייר, ל"ג בעומר תשס"ז
בשעה 17.30 (חמש וחצי אחר-הצהריים)
מתקיימת בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה
האזכרה השנתית לנפטרי משפחת בן-עזר רַאבּ
ל"ג בעומר הוא יום השנה ה-59 למותו של
יהודה ראב בן-עזר
חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה
נולד תרי"ח 1858, חרש תרל"ט 1878, נפטר תש"ח 1948
נפגשים בשער
צוואתו של יהודה ראב בן-עזר
"מִשאלתי היתה תמיד שאוכל להמשיך לעבוד גם הלאה, עד סוף ימיי, ושלא אשאר אבר מדולדל. במידה שהדבר נוגע לכם, בניי ונכדיי, משאלתי היא שגם אתם תמשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מִשאלה היא. שאתם תעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע לכם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היותו אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם תרצו בכך, כמובן."
מתוך: ראב, יהודה, התלם הראשון, 1956 הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, מבוא ג. קרסל; מהדורה חדשה עם נספחים ועם אחרית דבר מאת [נכדו] אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988, עמ' 171.
אורי הייטנר: המשקפת עדיין מכוסה
תגובה ל"אני מביט אחורה בסיפוק", "מוסף הארץ", 4.5.07
אם מישהו היה זקוק לעוד הוכחה עד כמה כהונתו של עמיר פרץ כשר הביטחון מסכנת את ביטחון ישראל, היה עליו לקרוא את הראיון של פרץ עם ארי שביט בגיליון האחרון של "מוסף הארץ". קשה להאמין עד כמה האיש מנותק מן המציאות, חי בעולם הזוי שבדה מליבו. הערכתו הדמיונית את עצמו כשר ביטחון מצויין, עתיר הישגים, המאפיל על כל קודמיו בתפקיד, היחיד שעמד בפרץ בזמן המלחמה מול כשלי כל שמעליו ומתחתיו, שתיפקד היטב במלחמה ושינה את המציאות המזרח תיכונית ללא היכר – כל כך פאתטית, שאלמלא היה מדובר בחיים שלנו, זה היה באמת מצחיק. אם כך רואה שר הביטחון את המציאות – טוב שהתוכנית "ארץ נהדרת" סיימה את העונה. מי זקוק לסאטירה, כשהמציאות עולה על כל סאטירה.
שר הביטחון ממשיך להביט על המציאות באמצעות משקפת שעדשותיה מכוסות. ואולי הוא בעצם משקיף על המציאות באמצעות קליידוסקופ – הוא משחק לו להנאתו ב"נדמה לי", במציאות וירטואלית הנגלית לו דרך הקליידוסקופ.
מה שחמור בעיניי יותר מדברי הרהב וההערכה העצמית הדימיוניים של האיש, היו הציטוטים הסלקטיביים שלו מדו"ח ועדת וינוגרד, בניסיון להציג מצג שווא של שבחים מצד הוועדה. גם שעון עומד צודק פעמיים ביום, ואכן, הוועדה שיבחה את פרץ על כך שבכמה מקרים שאל שאלות נכונות. אך יש לזכור מה היתה השורה התחתונה של הוועדה, בהתייחסותה לשר הביטחון: "כשל במילוי תפקידיו. כהונתו ותיפקודו כשר הביטחון בזמן המלחמה, החלישה לכן את יכולתה של הממשלה להתמודד עם אתגריה."
והמשפט הזה אומר הכול.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,434 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
241 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל