חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 242
תל אביב, יום חמישי, כ"ב באייר תשס"ז, 10 במאי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אורי הייטנר: האור בליבו סינוור את עיניו (דיין על רועי רוטברג).
מיקי אמיתי: לשים משהו אחר מקדימה.
יואב אהרוני: אל לנו לנסות לפרוק את קולר האשמה מעל צווארנו.
אריה דרוקמן: ההפגנה שלכם משרתת רק יצרים ולא היגיון ומשרתת לא מעט את חסאן נסראללה.
עפרה אליגון: לוּ גבר היה, היה תוקע לעצמו כדור בראש!
אלי יזרעאלי: אינני חושב שצריך להעניק במה למשמיצי אולמרט.
רון וייס: אין צורך בבחירות חדשות.
איליה בר-זאב: עַל גַּלְמוּדִים וְאַנְקוֹרִים (שיר).
משה גרנות: המלצה חמה על ספרו של אריה לייביש-ליש "בצל העיירה".
אמנון בי-רב: סודה של שרית, מזיכרונותיו של עורך עיתון (סיפור).
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים, ליל דודי עם שרה אהרונסון.
יוסי גמזו: שְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה.
המלחמה נמשכת, הטרור נמשך, כל שבוע נהרגים אזרחים ישראליים, אם נוסיף על כך את הקורבנות של תאונות הדרכים, יכול להיות שכבר נפלו עד כה יותר הרוגים מכל קורבנות מלחמת לבנון השנייה.
מלחמת לבנון שלישית בַּפֶתח, והסתבכות וקורבנות רבים מצידנו ברצועה עזה. לאלה ממש מייחלים כל אירגוני הטרור הפלסטיני, שאינם חדלים להתגרות בנו ומרדימים את ישראל בדיבורים על רגיעה, שאינה אלא תקופה נוחה מבחינתם לצבירת עוד אמצעי-לחימה למלחמת גרילה אכזרית נגדנו.
אבל את הציבור הישראלי כל זה לא מדאיג. גם לא את התקשורת הישראלית, המצניעה ידיעות על המשך המלחמה והטרור בעמודים הפנימיים ובכותרות זעירות.
לא. את הציבור הישראלי מעסיקים, חוץ ממצב הדולר – עריפת ראשו של האשם העיקרי בכך שהערבים לא חדלו ואינם חדלים ממלחמות ומהתשה נגדנו, הלא הוא ראש הממשלה! וכן, תגובות חסידים שוטים לנאום דמגוגי בכיכר של סופר חשוב, שכקודמו הסופר החשוב בעצרת רבין, גם הוא אינו מבין דבר וחצי דבר במציאות הגיאו-פוליטית שבה אנו חיים כבר מראשית ההתיישבות העברית החדשה בארץ-ישראל, וגם הוא יודע רק אשמים אחד – מנהיגיו!
איזה אידיוטיזם מוסרי! איזה עיוורון פוליטי!
אהוד בן עזר
אורי הייטנר
"האור בליבו סינוור את עיניו"
במאמרי "שאלות היסוד" ציטטתי מתוך ההספד שנשא משה דיין על קברו של רועי רוטברג. כתגובה, שלח אורי מ' טוקבק בו קבל על הציטוט הסלקטיבי. לטענתו, העובדה שלא ציטטתי פיסקה אחרת מדבריו של דיין, שיש בה גילוי הבנה למניעי הפלשתינאים, מסלפת את דברי הנואם, מאחר ודבריו על הפליטים מבטאים נכונות לפשרה עם הפלשתינאים.
כמובן שאין מקום לציטוט טקסט שלם בתוך מאמר, וציטטתי מספר משפטים שראיתי את ציטוטם כמשרת את המסר שרציתי להעביר. אולם לנוכח דבריו של אורי מ', חשבתי שיהיה זה נכון להקדיש מאמר שלם לנאומו של דיין, שאני רואה בו נאום יסוד, נאום מכונן המציג נכוחה את מציאות חיינו כפי שהיתה לפני 51 שנה, עת נאמרו הדברים, וכפי שהיא גם היום.
אקדים ואומר שאיני דייניסט. אני רואה בדיין דמות שלילית ברמה האישית המוסרית, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשיות המין, בצפצוף על החוק ובשוד העתיקות שבהם לכלך את ידיו. אני רואה עצמי כתלמידו של יגאל אלון, יריבו הגדול של דיין. דיין הוא, בעיניי האשם העיקרי במחדל יום הכיפורים. בניגוד לדדו ולגולדה, לבר-לב, לשרון ולחופי, הוא גם לא התעשת בהמשך המלחמה, איבד את העשתונות ולכן אין הוא שותף אמיתי באחריות לניצחון במלחמה.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מתרומתו המשמעותית לביטחון ישראל. הוא היה שר הביטחון בניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. אמנם לא הוא הכין את צה"ל לניצחון, שהרי הוא נכנס לתפקידו שלושה ימים בלבד לפני המלחמה, אך עצם מינויו העלה את המוראל והפיח רוח חיים וסערת קרב בקרב הציבור וחיילי צה"ל, ובכך תרומתו הגדולה לניצחון. הוא היה רמטכ"ל הניצחון של מלחמת סיני. ובעיקר – הוא היה אחד מגדולי הרמטכ"לים בתולדות צה"ל. עיקר חשיבותו כרמטכ"ל, היתה בעיצוב רוח הלחימה של צה"ל – הנחישות לנצח, הדבקות במשימה, הנכונות להקרבה, החתירה למגע, אחוות הלוחמים. אני רואה בהספד שנשא, כרמטכ"ל, על קברו של רועי רוטברג, יצירת מופת, נאום מחנך לדורות. עוד כמדריך בתנועה לימדתי את חניכיי את הנאום וחינכתי לאורו, וכך אני נוהג עד היום.
השקט של בוקר האביב סינוורו
בראשית אפריל 1956 ביקר הרמטכ"ל דיין בנחל עוז, ושם הכיר את מא"ז (מפקד אזור) היישוב רועי רוטברג, נער תל אביבי, מחלוצי היישוב שעל גבול עזה. מן הסיור בגבול עזה חזר מודאג מפני הסלמה צפויה, שאכן היתה. ב-29.4 שב לקיבוץ, על מנת להשתתף בחתונה של מיספר זוגות מן הקיבוץ. בזמן ההכנות לטקס, יצא רועי רוטברג, רכוב על סוס וחמוש במקל, לגרש מסיגי גבול ערבים שקצרו את שדות הקיבוץ וגנבו את התבואה. הערבים ירו בו, גררו את גופתו על מעבר לגבול, התעללו בה, ניקרו את עיניה והחזירוה למשקיפי האו"ם. למחרת נקבר רועי. דיין נשא את ההספד ההיסטורי.
בדבריו אמר את תמצית השקפת עולמו הציונית – הכורח להכיר בעובדה שנגזר עלינו להלחם על קיומנו, ולא להסתנוור מאשליות שלום, שעלולות להקהות את דריכותנו.
וכך אמר דיין:
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור בילבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."
דיין מנתח את מהות האיום שלפנינו ביושר ובאומץ, ומבטא הבנה לשנאת הרוצחים. אכן, הם רואים בארץ הזו ארצם, ועינם כלה כשהם רואים אותנו מיישבים את הארץ ומעבדים את שדותיה. הדברים הללו נאמרו לפני מלחמת ששת הימים, שיש מי שבסילוף ההיסטוריה מנסים להציג אותה ואת תוצאותיה כמוקד הסכסוך. עוד כאשר ישבנו בגבולות 49' (המכונים היום קווי 4.6.67) הבין דיין שהסכסוך בינינו לבין הערבים אינו סכסוך גבול, אלא סכסוך קיומי. זהו סכסוך על כל הקופה, ולכן המסקנה ממנו אינה נכונות לפשרה מצידנו. ההיפך הוא הנכון, נכונות לפשרה תתפרש כחולשה, תקהה את דריכותנו ותסנוור את עינינו.
דיין מציע להבין את מקורות השנאה של הפלשתינאים. אם נבין זאת, לא נבוא אליהם בטענות, אלא נתאים עצמנו למציאות ונתבע את התביעות מעצמנו, לא מהם. התביעה מעצמנו, היא למלא את ייעוד דורנו, את גזירת חיינו, כדור התנחלות – ליישב את הארץ ולהגן עליה. הדברים נאמרו עשור אחרי השואה, ודיין רואה בכך את מילוי צוואת הנספים "מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו." עלינו להיות מודעים לים השנאה ושאיפות הנקם של אויבינו, אך להיות נחושים למלא את ייעודנו ולהגן על עצמנו, כיוון שים השטנה "מצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו."
דיין קורא לנו לקחת אחריות על חיינו, ומתרה בפנינו, שאם לא נעשה כן, אם נרפה את דריכותנו, אם נשלה את עצמנו באשליות שלום שווא, אנו נישא באשמה על ההרג בתוכנו. דיין אינו מהסס, בעניין זה, להשתמש בדברים הקשים שאומר אלוהים לקין כשזה רצח את הבל אחיו: "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה," בדברו על "דמי רועי הזועקים." אנחנו אשמים במותו, כיוון שאיפשרנו לערגה לשלום להחריש את אוזנינו. ברמזו לגורמים היוניים במערכת הפוליטית, בראשות משה שרת, שקראו לפשרה עם הערבים (כן, כבר אז, כשלא היה "כיבוש" וישבנו בגבולות ההם), אותם הוא כינה "שגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו" הוא הציע לציבור בישראל שלא להאזין להם.
נאום חייו
משה דיין היה נואם מחונן. נאום זה היה הטוב והחשוב בנאומיו. הוא נשא אותו בדיוק ביום הולדתו ה-41, והוא ביטא בו את ה"אני מאמין" שלו. בספרו "מלחמת היום השביעי", אמר על נאום זה אורי אבנרי ש"מכל אלפי הנאומים, המאמרים וההצהרות של דיין, מבטא רק אחד באמת את אשר עם ליבו. זהו נאום ההספד שנשא על קבר רועי רוטברג." ואכן, בספרו "לחיות עם התנ"ך", 22 שנים לאחר מכן (1978) שב דיין ופרסם את הנאום במלואו.
באותם ימים הוא כבר כיהן כשר החוץ בממשלתו של בגין. הוא שב והציג את נושא הפליטים, אך לא היה בהתייחסותו כל ביטוי של חרטה או הצטדקות. אכן, קיימת בעייה של פליטים, אך זוהי תוצאת התוקפנות הפלשתינאית שבאה לידי ביטוי בהתקפת הדמים על היישוב היהודי למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, והתוקפנות של מדינות ערב שפלשו לישראל ביום הקמתה במטרה להשמיד את היישוב היהודי ולמנוע את הקמת המדינה. עליהם מוטלת מלוא האחריות לבעיית הפליטים והם, ואך ורק הם, צריכים לפתור אותה.
בפיסקה המקדימה את הנאום, מסביר דיין: "שלוש מאות וחמישים אלף נפש התגוררו ברצועת עזה, היא ארץ פלשתים לפנים, באותה רצועת ארץ צרה שבין הים התיכון ובין מדינת ישראל. את כל ההצעות שהציעה ישראל, להעבירם לארצות אחרות ולשקמם שם, דחו מנהיגיהם הערבים. הם האמינו כי עוד יחזרו וילחמו בישראל, צבאותיהם ינצחו את צה"ל, מדינת ישראל תימחה מעל פני האדמה והם יחזרו לכפריהם ויקימו שוב את פלשתין." (דיין, "לחיות עם התנ"ך", ע' 143). אכן, דיין ניתח נכוחה את המציאות, והסיק את המסקנות הנכונות, שבאו לידי ביטוי בנאומו.
12 שנים לאחר נאומו ההיסטורי, בהיותו שר הביטחון, נאם דיין בפני בוגרי בית הספר לפיקוד ומטה בצה"ל, וחזר על דברים דומים מאוד: "נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקרבות דמים. יתכן שזה מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות. אם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בניגוד לרצון הערבים, נהיה מוכרחים להביא בחשבון קרבנות כאלה."
אל תהיו עייפים
ב-5.7.68 היה דיין הדובר המרכזי בכנס נוער של בני איחוד הקבוצות והקיבוצים שנערך בגולן. בנאום זה שב וחזר על עיקרי משנתו. את הנאום כולו, מילה במילה, ציטט בתשובה לשאילתא בכנסת, עובדה המעידה על החשיבות הרבה שהוא ייחס לו.
"...אני רוצה לפנות אליכם כבני הדור הזה, כישראלים וכיהודים... בכוח האמונה הזאת, ולומר שאנו, במשך 100 השנים האלה של שיבת ציון, פועלים בשני דברים: בבניית הארץ ובבניית העם. ואלה הם תהליכים שפעם קראו להם 'עוד דונם ועוד עז,' ועוד יהודי ועוד עלייה. המשמעות שלהם זה תהליך של התרחבות, של עוד יהודים ושל תוספת יישובים ותוספת התנחלות, כל השנים האלו. ולפני 20 שנה היינו 600,000 והיום אנו קרוב ל-3 מיליון.
ואל יימצא יהודי שיאמר – סוף פסוק. אל יימצא איש שיאמר – אנו מתקרבים אל סוף הדרך. בשום פנים ואופן לא. זהו תהליך שטרם בא אל סיומו.
"והוא הדבר ביחס לארץ. אין לאיש טענות אליכם ולדורי, שאנו לא התחלנו את התהליך הזה. אנו נולדנו כאן ומצאנו את הורינו שבאו הנה לפנינו. אבל תהיינה טענות אליכם, אם אתם תבואו ותאמרו: עד כאן. לא עליכם החובה לגמור, עליכם החובה להניח את הרובד שלכם, להאמין קודם כל ולא לקפל את הדגל. להאמין בשני הדברים האלה: בריכוז העם היהודי בארץ כל כמה שנוכל. לא להיתפס לייאוש הזה: 'היהודים לא יבואו מארצות הברית,' 'לא יבואו ממקומות אחרים,' 'לא יבואו.' להאמין בהמשך העלייה, בריכוז העם היהודי כאן, וכמיטב יכולתכם, בזמנכם, בחייכם, לעשות גם להרחבת ההתנחלות. לא חייבים לגמור, אבל חלילה לומר: סוף פסוק, עד כאן, עד הדגניות, עד מפלסים, עד נחל עוז ותו לא.
"זה תהליך שנמשך 100 שנים. אנו חייבים לתת את חלקנו בו במידת האפשר, אבל לא לומר: עד כאן, וסיימנו.
"אני יודע שישנם רבים שאומרים: אבל זה לא ריאלי, זה לא ניתן. אתם בוודאי שמעתם ותשמעו זאת: הערבים לא יעשו איתנו שלום, והאחרים, העולם, לא ייתן לנו להישאר במקומות שאנחנו רוצים להישאר. אנו חיים כבר הרבה שנים מ'לא ניתן' אחד אל 'לא ניתן' שני, ואל ה'לא ניתן' השלישי. מה'בלתי ריאלי' כביכול הראשון – אל השני ואל השלישי.
"כאשר הרצל אמר להקים מדינה יהודית, זה היה ריאלי? כאשר אמרו להקים את האיכר היהודי, את החייל היהודי, את הפועל היהודי – זה היה ריאלי? המדינה היהודית – זה היה ריאלי?
"וכאשר הבריטים עזבו את הארץ, הערכת המצב שלהם, של טובי הגנרלים שלהם היתה, שלאחר שמונה ימים נצטרך להיכנע, כי זה לא ניתן, לא ריאלי ש-600,000 יהודים אלה, עם ההגנה הזאת שלהם, יוכלו לעמוד בפני הים הערבי שמסביב. מ'לא ריאלי' אל 'לא ריאלי', ואנו 3 מיליון, והיתה עלייה ב', וחידשנו את השפה ועשינו צבא ישראלי. מ'לא ניתן' – ל'לא ניתן', מ'בלתי אפשרי' ל'בלתי אפשרי' – אנו יושבים היום מהסואץ ועד הגולן.
"זה ניתן. הגענו לזאת כאשר האמנו בכך. אם מאמינים באותו סולם יעקב שראשו בשמיים, והמטרות לפעמים נראות כאילו הן בעננים, באמונה של משהו גבוה שלא ניתן להשיגו – ורגליו על הארץ במציאות, כאשר מתקדמים שלב אחר שלב מקרקע המציאות להגשמת ולהמחשת המטרות המיוחלות.
"אולם על מנת להשיג זאת, אין להסתפק בחובות שהאמונה הזאת מטילה על כל אחד מאיתנו. ולכן אני רוצה לסיים את דבריי ולומר, לצפות מכם, להתברך בכם: כיהודים, אל תהיו לא מפונקים ולא עייפים. לא מפונקים. העם היהודי בהיסטוריה שלו לא פונק על ידי מה שקוראים משפחת העמים. הגויים לא פינקו אותנו בכל ההיסטוריה. וגם היום לא יפנקו אותנו. ואם תשמעו איך שמספרים לנו שאנו כאלה וכאלה, מגנים אותנו ומקבלים החלטות נגדנו – אז תזכרו שאתם בנים לעם היהודי, ואל תהיו מפונקים, אל תחכו למחמאות, אל תצפו לזרי פרחים. לא זכינו לזאת במשך כל 4,000 השנה שעמנו קיים, לא פינקו אותנו. אתם, היהודים, הגויים לא יפנקו אתכם – ואל תבהלו מכך.
"וחשוב עוד יותר, שלא להיות עייפים! יהודים מדי פעם היו עייפים, יהודים התעייפו. בחלקם התעייפו מלהיות יהודים והתבוללו באחרים. היה להם קשה. זה מעייף מאוד להיות יהודי. והיהודים התעייפו ממאמץ ההגשמה וחדלו לנסות ולבצע, לעשות, ולהגשים את מה שמאמינים. ואת זאת אסור לעשות, אסור להתעייף.
"אתם, הצעירים, אינכם מפונקים. אני בטוח שבאיחוד הקבוצות והקיבוצים לא פינקו אתכם, ועוד אינכם עייפים. אתם נכנסים עכשיו לחלק הפעיל של החיים בארץ, בתקופה שבה אנו עומדים בפני המאבק וההתמודדות, אולי הקשים והקובעים ביותר במשך עשרות השנים האחרונות – על מפת ישראל שנפרשה עכשיו לנו. אל נא תתעייפו ואל תקפלו את הדגל. תאמינו בריכוז העם היהודי פה, ובהמשכת ההתנחלות, ותטילו חובות אישיות, כל אחד על עצמו, על מנת שנגשים את אמונתכם."
דיין עצמו, בערוב ימיו, התעייף. אך דבריו אלה חקוקים בסלע, וראוי להמשיך ולחנך עליהם את הדורות הבאים.
נביא החי בינינו
בספרו "לחיות עם התנ"ך", מספר דיין על פגישה עם המשורר הנערץ עליו, נתן אלתרמן, ימים אחדים אחרי נאום ההספד על רועי רוטברג. וכך אמר לו אלתרמן: "ייתכן שלא נוכל להפסיק את פעולות הכנופיות הערביות, והשאלה האמיתית אינה אם יחדלו הערבים מהרצח, אלא אם נוכל אנו לעמוד בכך. אתה יודע, בחיי האומה שלא כבחיי הפרט, לדם הנשפך יש השפעה הפוכה. מלחמות על הגנת המולדת מהדקות את הקשר לארץ, לקרקע שרוותה את דם הנופלים. רצח רועי עשוי לחשל את רצון החברים האחרים בנחל עוז להמשיך ולהחזיק במקום למרות התקפות הערבים עליהם."
"שתיתי בצמא את דבריו של אלתרמן," מספר דיין. "אף שלא נאמרו בשטף ולא פוארו במליצות, נשמעו כחזון אחד הנביאים. נביא החי בינינו, הנוהג כמונו אבל מבטו חודר לפני ולפנים – אל נשמת האדם וגורל האומה. אלתרמן היה מקובל עליי כגדול משוררי תקופתנו... הדור הצעיר שתה אותם [את דבריו א.ה.] כמי מעיין זך ושאב מהם אמונה. המוות והנפילה בקרב הם בשירי אלתרמן חלק מהמאבק ונדבך בתקומה."
גם אני, הקטן, רואה באלתרמן את גדול משוררי דורנו. אסיים באחד משיריו האחרונים:
אז אמר השטן: הנצור הזה
איך אוכל לו.
איתו האומץ וכישרון המעשה
וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.
ואמר: לא אטול כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק.
[אהוד: אם יותר לי להמליץ בהקשר זה על ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" שיצא לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון בשנת 1997; ואני לא הייתי מחסידיו של דיין]
מיקי אמיתי: לשים משהו אחר מקדימה
אהוד שלום,
בצל המחלוקות וההפגנות, מיקי אמיתי (זוגתי), טבעה השבוע את הסיסמה: "לשים מישהו אחר מקדימה!"
בעיני זהו מעט המחזיק מרובה.
קוראי המכתב העיתי מוזמנים לאמצו.
בברכה,
דודו אמיתי
גבעת עדה
יואב אהרוני
אל לנו לנסות לפרוק את קולר האשמה מעל צווארנו
ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים ללכת כיוון שנכשלו בניהול מלחמת לבנון, וכיוון שעוד לפני כן הוכיחו בעת הרכבת הממשלה כי טובת המדינה היא לא השיקול הראשון והמכריע שלהם. הם צריכים ללכת, למרות שכל צוות ממשלתי שאני יכול להעלות בדעתי היה מועד לכישלון דומה בסיטואציה שבפניה ניצבנו ביום ה-12 ביולי 2006. זאת מכיוון שהם נכשלו בפועל, בעוד אחרים היו רק עלולים להיכשל.
במסקנות ועדת וינוגרד חסר מרכיב יסודי אחד בחלוקת האחריות, והיא האחריות לכישלון של הציבור, כלומר של כולנו. עם השנים הלכה ופחתה נכונותנו לשלם את המחיר האמיתי של רמת השירותים שאותה אנו דורשים. זה נכון בתחומים רחבים של בריאות, חינוך ורווחה, כמו שזה נכון בביטחון, אלא שבתחומים אחרים המחיר נמדד בדמים – ובביטחון הוא נמדד בעיקר בדם.
ביום ה-12 ביולי, לאחר החטיפה, נוצרה הסכמה לאומית רחבה ביותר שהגיע הזמן לפעול, הסכמה שגם אני הייתי שותף לה. במצב שנוצר הישגנו הסכמה בינלאומית רחבה לפעולה שתשנה את המצב בגבול לבנון. הפעולה המתבקשת היתה פעולה רחבה ויסודית נגד חיזבאללה בדרום לבנון, כולל סגר על אזור זה כנגד זרימת נשק ולוחמים (לדעתי, ללא פגיעה בתשתיות ברחבי לבנון, פגיעה שנועדה על-פי הצהרה ללחוץ על ממשלת לבנון לקבל אחריות, בעוד שידענו בפירוש שאין בכוחה לעשות זאת). מטרה זו חייבה פעולה קרקעית יסודית, שאין דרך להימנע בה מנפגעים רבים. במקביל, היינו צריכים להיערך לפינוי רחב היקף של אזרחים מאזור קו העימות, פעולה בלתי פופולארית בעליל. אנחנו כציבור לא היינו מוכנים לשלם מחירים כאלה, וציפינו מהממשלה והצבא להעניק לנו ניצחון מוחץ ונטול נפגעים. גם הממשלה וגם הצבא, בעקבות לחץ ציבורי רב-שנים, התפתו להאמין כי הדבר אפשרי, לכן הנהגתם צריכה ללכת הביתה. ברם, הנזק לא יתוקן כל עוד לא נעשה אנו, הציבור, את חשבון נפשנו.
בעניין הנכונות לשלם את המחיר הנדרש לשמירת עצמאותנו וביטחוננו איני רואה הבדל בגישה ביני לבין אורי הייטנר. אף כי הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ואני אשמח להגיע לשלום בגבולות 67' פחות או יותר, שנינו איננו משלים את עצמנו באשר להערכת שכנינו, עמדותיהם, מאוויהם ונכונותם.
אלתרמן כתב לפני למעלה מ-60 שנה (ב"שירי מכות מצרים"): "ונקבץ אספסוף הפלך / וקולר האשמה עימו / לתלותו בשרים ומלך / ולפרקו מצווארי עצמו."
אם חפצי חיים אנו, אל לנו לנסות לפרוק את קולר האשמה מעל צווארנו.
אריה דרוקמן
ההפגנה שלכם משרתת רק יצרים ולא היגיון
ומשרתת לא מעט את חסאן נסראללה
שלום לכולם,
בכל הכבוד למטרה החשובה אינני מסכים עמכם שצריך להפגין. מן המודעה נוצר הרושם הברור שההפגנה היא נגד הממשלה בכלל וראש הממשלה בפרט – על שאינם עושים מספיק להחזרת השבויים שנשבו מול זרעית בגבול לבנון.
אני מקווה שאינכם הולכים שולל אחר האמירה האומללה שנקבעה על ידי ראש הממשלה עם פתיחת המלחמה כי אחת המטרות במלחמה היא להחזיר את הבנים שנשבו. אתם ודאי יודעים שקל היה לומר את המשפט המטופש אך בלתי אפשרי היה לעמוד בזה במהלך המלחמה. אתם לבטח גם יודעים שאם המטרה היתה להחזיר את הבנים בכל מחיר, יכולנו מזמן לעשות זאת: בכל מחיר.
אפשר להחזיר את כל האסירים שיושבים בכלא לאחר שנשפטו. אפשר גם לרדת מרמת הגולן. אפשר גם להחזיר את המגורשים ממלחמת העצמאות לכפרי הגליל. עמדתכם היא: מה שהאויב יגיד – נבצע. נשלם כל מחיר. אני לא חושב שזה נכון. מי שיושב בכלא הישראלי יושב שם לאחר שחיילים ישראלים לכדו אותו ולעיתים שילמו על כך בדם, בית משפט שפט את רובם וקבע להם עונש. לעיתים על מעשים איומים. להמחשה, את האסיר הלבנוני סמיר קונטר, שרצח את משפחת הרן בנהריה, לא צריך לשחרר עד יום מותו. אחרת, אין למדיניות הצדק שלנו שום משמעות. להיפך, מעשה כזה יעודד חטיפות ופיגועים נוספים.
עושה רושם שרוב האנשים בישראל חשים כי ראש הממשלה הנוכחי הוא חלש, "ברווז צולע" ולכן כולם דורשים ממנו דברים וכולם מפגינים נגדו או נגד מדיניותו. אם לא ייתן את מבוקשם של המפגינים – הוא אשם. ואם ייתן, גם אז הוא אשם. הלחץ שלכם על המדינה הוא כמו הלחץ של ארגון "ארבע אמהות" שגרם לנסיגה המבישה והחפוזה מלבנון שעד היום אנו משלמים את המחיר עליה. לא ככה יוצאים מלבנון, ולא ככה מחזירים שבויים. שבויים מחזירים במשא ומתן חשאי עם מתווכים מול האויב תמורת מחיר מינימאלי. אני יודע שקרובי המשפחה של השבויים חושבים אחרת ואני מניח שלו היה בני או אחי בין השבויים יתכן שהייתי חושב אחרת. אבל ממשלת ישראל איננה משחקת תפקיד של קרוב משפחה. היא מנהלת כמיטב יכולתה את המדינה, ולא זורקת את כל נכסיה כאשר מפעילים עליה לחץ. ההפגנה שלכם משרתת רק יצרים ולא היגיון ומשרתת לא מעט את חסאן נסראללה שבעקבות ההפגנה שלכם לבטח יעלה את תג המחיר.
ב-14 במאי – אני לא אלבש חולצה שחורה. לדעתי, אתם ממש מגזימים.
בכבוד רב,
אריה דרוקמן
אורנית
עפרה אליגון
לוּ גבר היה, היה תוקע לעצמו כדור בראש!
אהוד בן עזר יקירי,
ראשית תודה על העיתון שלך שמגיע אליי. ישנם דברים בעיתונך שאני מסכימה איתם, וישנם כאלה שמקוממים אותי.
מה צורך אתה רואה בעידודו של אולמרט? במה הוא קוסם לך? בחוכמה שלו? ב"נאה אומר ונאה מקיים"? בג'נטלמניות שלו? בדקות הרגש?...
הרי האיש הזה מעריץ את עצמו, כאילו היה גאון עם תעודות. כאילו היה אחד בדורו. מעל לכל ומעל לכולם. טהור, חכם, ייתן את נשמתו לעם.
אז למה לא נתן?!
אולמרט איננו מנהיג, אינו גבר! כי לוּ גבר היה, היה תוקע לעצמו כדור בראש בתום המלחמה הנוראה הזו. הוא והפוחלץ הביטחוני שלו –
איך העז אולמרט למנות את פרץ לשר ביטחון?
איך העז נציג סבלי הנמלים מרבה השביתות, לחשוב שהוא ראוי?
איך יצאו שני הקונילמל האלה למלחמה?...
אולמרט לא קיים את ההבטחות שלו, ולא התבייש לבוא אל העם ולומר את דברו במקום ליפול על הברכיים ולבקש מחילה. לבקש מחילה מהעם, מהבנים, מההורים, מצה"ל...
אהוד בן עזר היקר,
אולמרט לא צריך ללכת, הוא חייב ללכת. הביתה – אם לא למקום אחר...
אלי יזרעאלי
אינני חושב שצריך להעניק במה למשמיצי אולמרט
אהוד, שני דברים לי אליך. האחד – נצחי והשני – עיתי.
באשר לנצחי. קח סלט ירוק, גרד לתוכו צנון (על הדק שבפומפייה) ואמליץ גם על גזר קטן עד בינוני (על הגס שבפומפייה) וערבב עם העגבניות, השרי, המלפפון צמח בגן, שמן הזית, הלימון, בולגרית (ואישית אני גם נוהג להוסיף את גבינת האבן שמוכרים הערבים בשקי יוטה בירושלים המזרחית, מגורדת ומהווה תחליף נהדר למלח וטעם נוסף). כל זה כמובן עם עשבי תיבול, ולדעתי גרעת את הכוזברה המעניקה ניחוח נפלא ורענן.
לגבי העיתי – אינני חושב שצריך להעניק במה למשמיצי אולמרט. לפחות במכתב העיתי, המקיף כמה מאות אנשים, ניתן ליצור מנוף, ולו ראשוני, חלקי, של גרעין המונה אולי עשרות, התומכים ולא רק תומכים, אלא גם מסבירים ומנמקים. לא נראה לי שתהיה בעיה לקחת את דבריו של אהוד אשרי או ציטוטים מכתבתו של אבי שילון ב"העיר" מיום שישי [4.5.07. כתוב בהיגיון ומומלץ לכל נמענינו! – אב"ע]: "מסקנות הביניים: וינוגרד נכשל." אם אין לך, אוכל להמציא לך הגיליון. נראה כי שטיפה הגיונית, תהיה בהחלט עדיפה על סיסמאות נבובות כמו: "לא על הדרך הזו תפארתך אהוד, תמיכה באיש מנוול, מושחת וכושל. חוששני שעוד תצטער על כך, על אף התירוצים הלאומיים לכאורה שבשמם אתה יוצא להגנתו," ודומיו.
אם יש מטרה לסייע לאולמרט, אין מקום לפרסם דברי הנ"ל, אלא אם כן יוכלו לפרט באופן מוכח מדוע אולמרט מנוול, במה הוא מושחת ולמה הוא כושל. מכיוון שנראה לי כי המנופפים בסיסמאות, הן משמאל והן מימין, אינם יודעים יותר מאשר לדקלם את סיסמאות העדר, אין הם זכאים לבמה, ובטח שלא אצלך.
בהצלחה לנו,
אלי
רון וייס
אין צורך בבחירות חדשות
סופר נידח שלום,
אין צורך בבחירות חדשות. אולמרט ופרץ צריכים לפנות את מקומם לטובים ומוכשרים מהם, ממפלגותיהם. האם הם יכולים להתעלם ממסקנות ועדת וינוגרד?
בנימין נתניהו אינו עקבי. מצד אחד הוא מצדד בהנהגת משטר נשיאותי, שתמציתו היא יציבות שלטונית. יציבות שלטונית מעל הכול. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש יכול לפשל בלי סוף ואי אפשר להזיזו מכהונתו עד תום ארבע שנות נשיאותו. נשיא צרפת יכהן שש שנים ולא יוכלו להדיחו לפני תום התקופה. אם נתניהו דורש ללכת לבחירות חדשות עכשיו, עליו להודיע שהוא אינו תומך יותר בהנהגת משטר נשיאותי בישראל.
הפתרון אינו בחירות כל שנה, שנה וחצי. אסור לשגע את העם, להמאיס עליו את הדמוקרטיה, מה שעלול להוריד את אחוז ההצבעה בבחירות ל-30%.
האפשרויות הן: להשאיר את המצב על כנו ללא שינוי (מה שלא סביר לדעתי בהתחשב במסקנות ועדת וינוגרד) או החלפת ראש הממשלה ושר הביטחון על-ידי מפלגותיהם.
הערת מערכת "חדשות בן עזר": אם לא נביא את דברי המתנגדים לדעותינו לא תהיה לנו הצדקה מוסרית להביע שוב ושוב את דעתנו-שלנו במכתב העיתי.
התנצלות דולרית
השקעתנו בצמודי דולר לא הצליחה להציל את שער הדולר והוא צנח אל מתחת ל-4 שקלים הדולר. אבל, חברים משקיעים – אולי בכל זאת נצדק בעתיד הקרוב?
מה מקור ה"פשטה"?
שלום אהוד,
יש לי שאלה. אולי ידוע לך המקור לכינוי ''פשטה'' לפיסת אבן המרצפת (בלטה) שהשתמשנו בה במשחק ה''קלאס''?
בברכה,
ניצה ו.
לידיעת נמעני "חדשות בן עזר"
משה דוד ביקשנו להוציאו מרשימת נמעני המכתב העיתי. כיבדנו את בקשתו ונכבד גם כל בקשה דומה של ההולכים בעקבותיו. איננו רוצים להזיק לבריאותם של אותם נמענים יקרים בעלי סף סובלנות נמוך שקשה להם לקרוא דעות מנוגדות לשלהם, שמביעים זולתם.
הפובליציסט ואיש הספרות המנוח שלמה גרודז'נסקי, שהיה בעל המדור "ד' אמות" בעיתון "דבר" ועורכו של הדו-ירחון הבלתי-נשכח "אמות" (יחד עם אברהם יבין), היה אומר שהוא קורא רק את העיתונים של מתנגדיו, שהרי את דברי אלה הקרובים לדעותיו הוא מכיר ואין לו צורך לבזבז זמנו על קריאתם.
המערכת
איליה בר-זאב
עַל גַּלְמוּדִים וְאַנְקוֹרִים
עֲרִירִים הֵם חַסְכָנֵי הַשֶּׁטַח
פ"נ
גַּלְמוּד
חָרַט בְּלוּחוֹת הָאֶבֶן אֻמַּן-יָד.
דַּרְדְּרֵי-קַיִץ בְּגַן-מֵתִים מְכֻבָּד,
פְּזוּרִים בֵּין אַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב.
וּמִי אַתֶּם הַיְּלָדִים מֵאֲחוֹרֵי מַצְּבוֹת-קָט ?
אַנְקוֹרִים רְעֵבִים חַסְרֵי זֶהוּת
שֶׁלֹּא זָכוּ לִגְדֹּל
כְּדֵי לָמוּת.
לְהִתְרָאוֹת גַּלְמוּדִים ,אַנְקוֹרִים
וַאֲחֵרִים –
דַּרְכִּי כְּבָר לֹא מִתְאָרֶכֶת .
סיור בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב, 2006
משה גרנות
המלצה חמה על ספרו של אריה לייביש-ליש
"בצל העיירה"
בהוצאת עקד 2007, 288 עמ'
משום מה מוצאים אותי סופרים רבים ראוי לקבל מהם את פרי רוחם לעיון ולחוות דעת. כל פנייה כזאת גוזלת זמן וכוחות נפשיים, כי כצפוי, רוב הכותרים מועידים יגיעה רבה והנאה קטנה – אם בכלל. כיוון שאני אינני מסוגל להשיב פניהם של הפונים ריקם, אני נוהג לקרוא 40 עמודים ראשונים, ורק אז להחליט אם להמשיך, או שמא להסתפק בכך, ולפצות את השולח במכתב תודה מנומס.
כשקראתי את שמו של הספר שנשלח אליי מאת אריה לייביש-ליש – "בצל העיירה", היתה לי תחושה מיידית של 'דז'ה ווּ' – כמה יהודים טובים כתבו את קורות חייהם באותה עיירה מפורסמת, ומי כבר יכול להתחרות היום בז'אנר הזה עם מנדלי ושלום עליכם, ואפילו עם בני 'הפליאדה' של ביאליק?
קריאת ה"במקום מבוא" חיזקה בי את התחושה הראשונית, שאני עומד לקרוא בספר זה רק 40 עמודים. אבל מיד אחר כך נשביתי בקסמו של הספר. מסתבר שהתמהיל של הומור יהודי נפלא של המחבר עם סיפור מעשה (אמיתי!) מרתק ועריכה לשונית מעולה של ד"ר אביב עקרוני – כל אלה יחד רקחו מאפה ספרותי בעל ריח וטעם – נימוח בפה ומרנין את הלב.
מדובר בקורותיה של קהילה יהודית במולדובה שברומניה לפני, בזמן, ואחרי מלחמת העולם השנייה, ובגרעין של סיפור המעשה עומדת משפחתו של המחבר וחוויותיו האישיות, שחלקן ממש לא ייאמנו. מדובר בתקופה איומה בקורות יהודי רומניה, כאשר הכוחות הפשיסטיים תופסים את השלטון ומתנכלים "על פי חוק" ליהודים, עורכים בהם פוגרומים, מגרשים אותם מבתיהם, מכים אותם ברחובות, והורגים בהם במיתות המשונות ביותר (הפוגרומים המזוויעים בדורוחוי, יאסי, בוקרסט).
בתוך כל האופל הזה מאירות דמויותיהם של קצת צדיקים, ביניהם – הכומר הרחמן (ע' 132), הפולקסדויטשה פריץ שמגן על המחבר כשהוא יוצא ממקום העבודה בשעות העוצר (ע' 148-150), בעל חנות יוקרה שהוא הקטן בורח אליה מפחד בריונים (ע' 179).
העוני המנוול, האמונות הטפלות, הקיום התלוי בניסים ובשוחד, "הישועה" שבאה מידי החיילים הרוסים, האונסים, שודדים, רוצחים וטובעים בים של אלכוהול, הקומוניזם שמוצא מסווה אידיאולוגי לחזור אל האנטישמיות הטבועה בנצרות האורתודוכסית – כל אלה היו צריכים להשרות על הספר אווירה מדכאה, כמו מרבית הספרים שעניינם התקופה הנוראה ההיא – ולא היא – הספר רווי בהומור טוב, מלטף ומשעשע, אפילו מנחם.
עיצוב הדמויות בספר הזה הוא מלאכת מחשבת ממש – הקורא רואה אותן חיות לנגד עיניו, מזדהה איתן, בוכה עמן וצוחק עמן חליפות. בעיקר צלח בידיו של המחבר דמותה של האם, שעלילותיה גורמות להתרגשות של ממש אצל הקורא.
עצתי לקוראים: דלגו על הפתיח, גשו ישר לעיקר הטקסט, ותזכו להנאה נטו.
זר של נרקיסים
ביצוע: רן אלירן
מילים: יורם טהר לב
לחן: אפי נצר
עצי הצפצפות שרים לך שיר על דרך,
עצי הצפצפות היו גבוהים, גבוהים,
וכל געגועינו לך היו לטרף
ולשובלך אשר הצית את הדשאים.
באפרים אין קץ,
אדום עולה הסתיו,
נושרים עלי העץ
כדינרי זהב
ורק האהבות שבות לכאן בסתיו.
הרכבות נסעו והמסילה ריקה היא,
ואת כאילה אובדת במשעול
וזר של נרקיסים הן שש עשרה שנותיך,
אשר גמעו מטל הערב הכחול
באפרים אין קץ...
החסידות פורחות מתוך בריכות המים,
החסידות פרשו כנפיים של שבת,
ורק השיר קסום אל שש עשרה שנותיך
נותר פה וזוכר שלכת ומבט.
באפרים אין קץ...
לקוראים שלום!
השיר דלעיל ידוע לכולנו כבר עשרות שנים כשיר ישראלי לכל דבר שגם מחבר המלים והמלחין שלו אינם אלמונים. והנה קיבלתי ידיעה מפריז, בה נשמעו צוענים השרים שיר בו הבית זהה לגמרי. כשנשאלו הם ענו שזה השיר;TREC ŢIGANII TREC שפירושו, "חולפים הצוענים, חולפים," אותו שר בין היתר הזמר GHICA PETRESCU . בדקתי ב"גוגל" לפי שם השיר ומסתבר שהם דייקו בעובדות – יש אפילו כמה הערות בנושא. אכן לשני השירים השונים יש בית חוזר זהה. אני מצפה לסיפור על הנסיבות מפי הנוגעים בדבר או אלה המבינים בנושא.
משה ברק
גבת
אמנון בי-רב
סודה של שרית
מזיכרונותיו של עורך עיתון
שרית אביאל-נרקיס הגיעה למערכת לאחר שהתקשרה קודם-לכן וביקשה לקבוע פגישה אישית.
"אני רוצה להציע מדור שחסר מאוד בעיתון שלכם," היא אמרה בנימה של ביטחון עצמי.
"איזה מדור?" התעניינתי.
"זה לא נושא שאני יכולה לדבר עליו בטלפון," היא ענתה בהיסוס-מה, "אני חושבת שאם אסביר לך בעל-פה, בשיחה אישית, אוכל לפרט למה בדיוק אני מתכוונת ולשכנע אותך טוב יותר מאשר בשיחה טלפונית."
היא הגיעה בדיוק בשעה שקבענו.
ממבט ראשון לא הרשימה במיוחד. היא נראתה כבת שלושים וחמש, אולי קצת יותר. פניה היו מרובעים מעט, אך נעימים ולא נעדרי חן נשי. בשערה השחור, הארוך, כבר הנצו חוטים כסופים של שיבה. הוא היה מוטל על כתפיה בפיזור מתוכנן היטב. מדי פעם היה מכסה מעט את פניה והיא, בתנועה מורגלת, היתה אוספת אותו בשתי ידיה לאחור, אל מאחורי אוזניה.
עיניה היו אפורות-בהירות וקרן מהן חום אנושי מהול בתמימות בלתי מוסברת. היו לה ריסים ארוכים במיוחד והם כמו הטילו צללים דקיקים על העיניים שבמרכזם. עם זאת, היא נרתעה מלהישיר מבט, וכאשר דיברה, שוטטו עיניה מצד לצד בחוסר שקט מהול בסקרנות, כאילו התמונות שעל הקירות, הרהיטים בחדר והניירות הפזורים על השולחן, מעניינים אותה הרבה יותר.
קומתה היתה גבוהה למדי. גופה המלא והנשי היה נתון בחולצה אופנתית שחורה ובמכנסיים שחורים, שהסתירו במקצת את הקילוגרמים המיותרים.
"תודה שהסכמת להיפגש איתי," היא אמרה בנימוס.
כאשר חייכה, נתגלו שני טורי שיניים לבנות תואמות ושתי גומות-חן קטנות בלחייה.
אחר-כך פרשה על השולחן דף נייר שהוציאה מתיקה, שלחה אלי מבט שואל ובלי להמתין לתגובה, החלה לדבר.
"אני קוראת ותיקה של עיתונך," קולה היה שקט ועכשיו נשמע נמוך משהיה קודם לכן, "ותמיד חסר לי בו מדור שיחזק את הקשר בין הורים וילדים."
היא הרימה אלי את מבטה, כאילו התכוונה לבדוק אם אני מבין את דבריה, ומייד החזירה אותו לנייר שלפניה.
"אתה יכול לקרוא לזה מדור חינוך, או בכל שם אחר שתבחר," היא קראה את דבריה מן הכתב, "אבל המטרה העיקרית היא להעלות בעיות המתעוררות בין מבוגרים וצעירים, ולהסביר לקוראים, צעירים ומבוגרים, איך לפתור אותן."
"לאלו בעיות את מתכוונת?" שאלתי.
היא נעצה בי עיניים בוחנות.
"בעיות שגורמות לריחוק ואפילו לניתוק בין ילדים להוריהם," קולה התחזק במקצת, "יש בעיות שמתעוררות בגלל חוקים יבשים, שאינם מתחשבים בטובתם של הורים וילדיהם. ויש בעיות אחרות, שמקורן נעוץ בפער הגילים. וכמובן – גם כל מיני חילוקי-דעות קטנים, שגורמים לוויכוחים ולסיכסוכים, שאפשר היה למנוע אותם אם שני הצדדים היו יודעים איך לגשת אליהם."
לפתע השתתקה ובלעה את רוקה.
אחר-כך קיפלה את דף הנייר שממנו קראה והכניסה אותו לתיקה, נועצת בי עיניים סקרניות, כממתינה לתשובה.
"יש לך ילדים?" שאלתי.
היא הניעה את ראשה בחיוב.
"שניים," אמרה לאחר מחשבה קצרה.
"בני כמה?"
"אחד בן שבע-עשרה וחצי. השני בן ארבע."
"ואת נתקלת, עם הילדים שלך, בכל הבעיות שבהן את רוצה לטפל במדור שהצעת?"
היא השפילה את עיניה.
"אני לא דוגמא," ענתה בקול שקט מאוד, כמעט בלחש, "אני בוגרת הפקולטה לחינוך באוניברסיטה ועובדת כמורה בתיכון. אני יודעת לפתור את הבעיות שמתעוררות עוד לפני שהן נהפכות לוויכוחים או לסיכסוכים."
החלטתי להפסיק לשאול אותה שאלות אישיות.
משהו באופן בו ענתה לשאלותיי, ברתיעה מלחשוף פרטים רבים מדי על עצמה, גרם לי להימנע מלעסוק בחייה הפרטיים.
"יש לי רעיון," אמרתי לה, "מדוע שלא תכיני שלושה מדורים לדוגמא. בשלושה מדורים אלה תוכלי להעלות את השאלות החשובות ביותר לדעתך, ולענות את התשובות המתאימות, בדרך שאת מוצאת לנכון."
היא נשענה לאחור בכיסאה. על פניה היה חיוך נסתר.
"ותסכים לפרסם את המדורים האלה?" שאלה בתקווה.
"אם הם יתאימו לעיתון שלנו, יציגו את השאלות המטרידות באמת ויתנו את התשובות הנכונות, בהחלט כן."
היא קמה ממקומה.
"תודה על ההזדמנות," אמרה בקול מאושש, "יהיה בסדר אם אביא לך את המדורים בעוד שבועיים?"
"קחי את הזמן שלך," ניסיתי לחייך אליה, "העיקר שתעשי עבודה טובה."
"אשתדל," היא אמרה ויצאה מהחדר.
חלפה שנה מאז פגשתי לראשונה את שרית אביאל-נרקיס.
פעם נוספת הגעתי למסקנה, כי מי שטוען שהרושם הראשון קובע, עושה עוול משווע לאנשים רבים.
ושרית אביאל-נרקיס ביניהם.
שבועיים לאחר ביקורה הראשון במערכת, היא התקשרה ושאלה אם תוכל לבוא ולהגיש את שלושה המדורים שהכינה.
היא הגיעה בדיוק בשעה שקבענו.
גם הפעם היתה מסוייגת מאוד ושמרה על ריחוק מוזר. היא נכנסה לחדרי, התיישבה על קצה הכיסא והניחה על השולחן, כאילו בחרדת קודש, צרור של דפים מודפסים.
"אלה המדורים שהכנתי, כפי שביקשת," אמרה ביובש, "אני מקווה שתמצא זמן לקרוא אותם, כשתתפנה, ותודיע לי מה דעתך עליהם. אני אשאיר את מספר הטלפון שלי אצל המזכירה."
ועוד בטרם הספקתי לענות לה, קמה ממקומה ונעמדה בפתח.
העפתי מבט מהיר על הדפים המונחים לפני. הם היו מודפסים בסדר מופתי, עם כותרות משנה, אותיות עבות למילים המודגשות ואותיות דקות לכל השאר, ואפילו סימני פיסוק מדוייקים. בראש העמוד התנוססה שורה בולטת בה נכתב באותיות מעוגלות ובכתב-יד: "בעריכת שרית אביאל-נרקיס."
"אינך רוצה להסביר לי איך הכנת את המדורים הראשונים ומהם המסרים שרצית להעביר לקוראים?" שאלתי, בניסיון שקוף למשוך אותה לשיחה קצרה.
"אני נורא ממהרת," היא התנצלה, "אבל אני בטוחה שאם תקרא את מה שכתבתי, תקבל תשובות לכל השאלות שלך."
אחר-כך אמרה 'שלום' חטוף והלכה.
היא צדקה, כמובן.
המדורים שהכינה היו מלאכת-מחשבת. יש להניח שעמלה רבות כדי לרכז שורה ארוכה של שאלות חשובות, ענייניות, מטרידות ונפוצות בקרב משפחות רבות. בצד השאלות, היא צירפה תשובות ממצות, שנכתבו לאחר התייעצות עם מומחים בעלי שם בתחומי החינוך והפסיכולוגיה.
המדור הראשון שפורסם זכה לתגובות נלהבות.
עוד בטרם חלף שבוע, החלו לזרום למערכת מכתבים שנשאו את שמה של שרית אביאל-נרקיס, ובהם שאלות נוספות, הערות, הצעות ובעיקר – שבחים רבים לחשיבותו ומקוריותו של המדור החדש.
שרית עצמה התייחסה לתגובות הללו באיפוק האופייני לה. בכל ביקור שלה במערכת, היתה אוספת מתוך התא שהוקצה לה את המכתבים שהגיעו מאז ביקורה הקודם ומתבוננת בהם בהנאה גלויה. אחר-כך היתה יושבת ליד אחד השולחנות וממיינת אותם בסבלנות. את השבחים והמילים הטובות היתה מניחה על שולחני. את השאלות החדשות שהופנו אליה היתה אורזת בתוך מעטפה גדולה ולוקחת אותה לביתה.
רק לעיתים רחוקות, כשהזמן לא דחק לה, היתה מתפנה לנהל גם שיחה קצרה. בדרך כלל רצתה לדבר על המדור שלה. על העניין שמגלים בו הקוראים. על המעורבות הרבה של אבות ואימהות בשאלות ובהערות. וגם על תוכניות לעתיד, על נושאים חדשים שאפשר לשלב בו, פינות נוספות שיגוונו את המדור, והתייעצות עם בעלי-מקצוע שכבר הוכיחו את עצמם בשטחים שונים.
ועדיין לא דיברה על עצמה.
שנה ארוכה מאז היכרנו אותה, עדיין לא ידענו עובדות רבות על חייה הפרטיים. האם היא נשואה – ועם מי, היכן בדיוק היא גרה, באיזה בית-ספר היא מלמדת ואלו מקצועות, מהו מצבה הכלכלי, ואפילו לא את שמותיהם של שני ילדיה.
שרית אביאל-נרקיס היתה חידה לא פתורה.
ומאחר שלמרות ניסיונות חוזרים ונשנים שלנו, לא הראתה נכונות לשתף אותנו בחייה, לאט-לאט נמוגה גם הסקרנות.
קיבלנו אותה כפי שהיא. יסודית, רצינית, מסורה לעבודתה, מתמידה - ושומרת בקנאות בלתי מוסברת מרחק מכל מגע אישי.
מעטה הסודיות שאפף את שרית אביאל-נרקיס, הופר יום אחד, כמעט במקרה.
בן של ידידים שלנו, אבי פרידמן, נהרג בהתפוצצות של מיטען-צד בלבנון. האסון היה כבד במיוחד, משום שאבי היה בן יחיד להוריו.
שניהם כבר היו אנשים מבוגרים למדי ובנם, בן תשע-עשרה במותו, היה כל עולמם. הוא היה גבר נאה, תלמיד מצטיין ונודע כ'פריק' של מחשבים. לבקשתו, הם רכשו למענו מחשב מתקדם ומיבחר מגוון של תוכנות.
מאוחר יותר התברר שההשקעה הזאת היתה משתלמת. שכן, אבי למד את סודות המחשב לעומקם, ולאחר שעות הלימודים החל לעבוד בתור טכנאי מחשבים. הביקוש לשירותיו היה כה גדול, עד כי בתוך שבועות ספורים הרוויח סכומי-כסף נאים. הוא עמד על כך שיחזיר להוריו את הכסף ששילמו תמורת המחשב שלו, וביתרה רכש את המחשב האישי המשוכלל ביותר שמצא.
כשקיבל אבי את צו הגיוס, הוא התעקש להחתים את הוריו על הטופס האכזרי, בו הם מסכימים שעל אף היותו בן יחיד, ישרת ביחידה מובחרת. במשך שבועות רבים הם ניסו לשכנע אותו לוותר על הרעיון, אך לבסוף נכנעו וחתמו.
אבל לאחר שהתגייס לצה"ל והצטרף לאחת היחידות הקרביות המובחרות ביותר, לא היה גבול לגאוותם. כשחזר הביתה לחופשות קצרות, כשהוא לבוש במדי הצנחנים, הוא נראה מאושר, שיתף אותם בחוויותיו והבטיח להם שהוא שומר על עצמו ואינו מנסה להיות 'גיבור גדול', כפי שהגדירה זאת אימו.
אבי נהרג יום אחד בלבד לפני שהפלוגה בה שירת היתה אמורה לרדת מלבנון, לאחר ששהתה באחד המוצבים יותר משלושה חודשים. הוא התנדב לצאת לסיור ממונע בין המוצבים ומיטען הצד התפוצץ בשעה שהנגמ"ש בו נסע עבר לידו.
ההלוויה של אבי יצאה מבית הוריו בתל-אביב, וטור ארוך של מכוניות נע לאיטו אחרי הקומנדקר נושא הארון, לעבר החלקה הצבאית בקרית-שאול.
מאות מכרים, בני משפחה, ידידים וחבריו ליחידה, ליוו אותו בדרכו האחרונה. הצפיפות סביב הקבר היתה גדולה ולאחר שכוסה הארון, נערמו על תל העפר עשרות רבות של זרי פרחים.
ואז ראיתי אותה.
שרית אביאל-נרקיס היתה בין האחרונים שניגשו אל הקבר. בידה היה זר פרחים קטן. היא עמדה מולו דקה ארוכה, עיניה כמעט עצומות, ואחר-כך התכופפה והניחה את הזר הצנוע שלה מעל הר הפרחים שהונח שם קודם-לכן.
כשהחלו המלווים להתפזר, היא עברה לא הרחק ממני וניגשתי אליה.
"קרובת משפחה?" שאלתי.
תחילה נרתעה מעט. אחר-כך העלתה על פניה חיוך עגום וענתה:
"קרובה ורחוקה."
"היכרת את אבי?"
"כן. היכרתי אותו," ענתה בקול נמוך.
ואחר-כך הוסיפה:
"איזה אסון נוראי."
"הוא היה בחור חמד," אמרתי.
"כן," אמרה בעצב.
ואחרי שניות של שתיקה אמרה עוד:
"הוא היה."
המשכנו ללכת יחד בשקט. כשהגענו לפתח בית העלמין, שאלתי אותה:
"יש לך כאן מכונית?"
היא הניעה את ראשה מצד לצד בשתיקה.
"תוכלי לנסוע איתי לתל-אביב," הצעתי, "אקח אותך לאן שאת צריכה להגיע."
"תודה," היא אמרה.
התנועה בכיוון תל-אביב התנהלה לאיטה. הכבישים היו עמוסים מאוד ולפני כל רמזור הצטבר תור ארוך של מכוניות.
שרית אביאל-נרקיס הניחה את ראשה על משענת הכיסא והביטה קדימה בשתיקה.
מדי פעם שאלתי אותה שאלה כלשהי, והיא השיבה ב'כן' ו'לא'. דומה היה שהיא משתדלת להימנע משיחה. ומאחר שלא שיתפה פעולה בפיתוח נושאים שהעליתי, שתקתי גם אני.
"איפה את גרה?" שאלתי כשהגענו למבואות תל-אביב, "אביא אותך הביתה."
"ברחוב בארי," ענתה.
"אם כך, את שכנה של משפחת פרידמן," אמרתי בהפתעה, "גם ההורים של אבי גרים ברחוב בארי."
"כן," קולה היה צרוד מעט, "אני יודעת."
הפניתי את המכונית אל רחוב ארלוזורוב ומשם כבר היתה הדרך קצרה לעבר רחוב בארי.
"כאן אני גרה," היא הצביעה לעבר הבית השלישי ברחוב.
לפני הבית היה מקום חניה פנוי. כשעצרתי את המכונית, הפנתה אלי את מבטה.
"אפשר להזמין אותך לקפה?" שאלה.
הצצתי בשעוני. השעה היתה כמעט חמש לפנות ערב. הבטחתי לשוב הביתה מיד לאחר ההלוויה. אבל ההפתעה מההזמנה הבלתי צפויה, וההזדמנות לראות את ביתה של שרית אביאל-נרקיס ואולי אף להחליף עימה יותר מכמה מילים סתמיות, קסם לי.
"ברצון," הסכמתי.
עלינו בשתיקה. דירתה היתה בקומה השנייה. על הדלת היה שלט קרמיקה בהיר ועליו חרוטה באותיות כהות המילה 'נרקיס'. היא הוציאה מתיק העור הקטן שלה צרור מפתחות ופתחה את הדלת.
"בבקשה," הזמינה אותי להיכנס.
עכשיו היה על פניה חיוך נעים.
אינני יודע מדוע חיכיתי לראות דירה מרוהטת בסגנון מיוחד ומקורי. ייתכן שהסודיות בה אפפה את עצמה מאז שפגשתי בה לראשונה, יצרה ציפיות למשהו שונה. כך או אחרת, התאכזבתי.
"שב," היא חייכה אלי שוב, "מייד אכין לנו קפה. בוץ או נס?"
"בוץ," אמרתי.
היא נכנסה למטבח ושמעתי אותה ממלאת מים בקומקום.
הסתכלתי סביבי בסקרנות.
דירתה של שרית אביאל-נרקיס לא היתה שונה מרבבות דירות אחרות, בעלות סגנון מקובל וחסר ייחוד. סלון לא גדול, עם כורסאות עור ושולחן סלוני מרובע במרכזן. טלוויזיה ישנה ניצבה על כוננית ארוכה. על הקירות התנוססו כמה תמונות-נוף שיגרתיות. על הרצפה היה שטיח גדול ומרופט במקצת.
מהסלון אפשר היה לראות את המטבח, ומאחורי מסדרון לא ארוך, שלאורכו שטיח צר, ודאי היו חדרי השינה.
היא חזרה לסלון כעבור דקות אחדות, כשהיא נושאת עימה מגש ועליו ספלי קפה וצלחת עם עוגיות יבשות, קנויות. בתנועות מיומנות הניחה את הספלים על השולחן, לא לפני שפרשה עליו מפה צבעונית, ואחר-כך התיישבה מולי.
"אז כאן אתה גרה," אמרתי כדי להגיד משהו.
"כן," היא שלחה אלי מבט ישיר, "כאן אני גרה."
"אני מניח שלא לבד," הוספתי.
"עכשיו כבר לבד."
הרמתי אליה עיניים שואלות.
"לפני חודשיים התגרשתי," הסבירה.
"והילדים?"
"הבן הקטן שלי נשאר איתי, כמובן," לפתע היה דיבורה שוטף יותר, "אבל היום הוא אצל אבא שלו. בגלל ההלוויה."
"והגדול?"
היא הרצינה. נראה היה כאילו היא מהרהרת בתשובה שעליה לענות לי. לאחר מספר שניות שילבה את אצבעות שתי ידיה ואמרה בקול עמום:
"זה סיפור די ארוך."
"אם את רוצה לספר, אני מוכן לשמוע."
משהו בהתנהגותה עורר בי סקרנות גדולה במיוחד. לא היה לי ספק שמאחורי העובדה שהזמינה אותי לעלות לדירתה כדי לשתות קפה, כביכול, הסתתרה כוונה כלשהי.
עכשיו, כשנראה היה שהיא מוכנה, אולי אף רוצה, לשתף אותי בפרטים אישיים על חייה, פרטים שהצליחה להסתיר תקופה כל-כך ארוכה, לא הייתי מוכן לוותר על ההזדמנות להאזין לסיפורה.
היא לגמה מספל הקפה שלה, והניחה אותו חזרה על השולחן. אחר-כך נשענה לאחור בכורסה והביטה בי בעיניים שהביעו רצינות ורכות כאחד.
"בסדר," אמרה בהחלטיות, תוך שהיא אוספת את שערותיה אל מאחורי אוזניה, "אני חושבת שעכשיו אני כבר יכולה לספר לך".
היא דיברה בקול מונוטוני. קצת יבש, אבל ברור וקולח.
"הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בת שש-עשרה. אפילו קצת פחות. היה לי חבר. קראו לו ניר. נורא אהבנו. אתה יודע איך זה בגיל שש-עשרה. כשאוהבים, לא עושים חשבון. הוא היה בן למשפחה עשירה. אנחנו היינו די עניים. ההורים שלי עלו ממצרים ולא כל-כך הצליחו להשתלב בארץ. אבל הם עשו הכול כדי שהילדים שלהם יוכלו ללמוד ולהתקדם. בסך הכול הם היו הורים טובים ותומכים.
"עד שגיליתי שאני בהריון. הראשון שסיפרתי לו על כך, היה כמובן ניר. תחילה הוא נבהל. הוא היה בגילי, די תמים, וכל מה שהצליח להעלות בדעתו, היה להגיד לי שהוא לא יודע מה לעשות וכי עליו להתייעץ עם אימא שלו. אמרתי לו שזה רעיון טוב ושגם אני אתייעץ עם אימא שלי. אחר-כך נחליט יחד מה יהיה הצעד הבא שלנו.
"כשסיפרתי לאימא שלי, היא היתה בהלם. לביזיון משפיל כזה היא לא חיכתה מהבת שלה. בימים הראשונים היא אפילו לא רצתה לדבר איתי. כאילו חשבה שאם תתעלם מהבעיה, היא תיעלם מעצמה. אבל אחרי שעבר שבוע ועוד שבוע, היא הגיעה למסקנה שצריך לעשות משהו. לפי הלך המחשבה שלה, הפלה לא באה בחשבון. היא התחנכה שילד זה דבר קדוש ואסור לפגוע בו.
"רציתי לדבר איתה, להתייעץ איתה, אבל למרות שהכריחה את עצמה להקשיב למה שיש לי להגיד, היא לא היתה מוכנה להתחשב בדעתי. היום אני חושבת שהיא התייחסה אלי כמו אל זונה שבמקרה היא גם הבת שלה. היא חלק מהמשפחה, אבל חוץ מזה – לא צריך להתחשב בה.
"רק אחרי כמה חודשים, כשההריון שלי כבר התחיל לבלוט לעין כל, התברר לי שהיתה לה תוכנית פעולה מפורטת. מובן שהיא לא טרחה ליידע אותי, או לשאול לדעתי. כשנודע לי מה היא מתכוונת לעשות, כבר היה הכול מסודר ומאורגן.
"הרעיון שלה היה פשוט ואכזרי. היא יצרה קשר עם אימא של ניר ושתיהן יחד החליטו שהפתרון הטוב ביותר לכל הצדדים יהיה למסור את הילד לאימוץ. לדעתה, כך אמרה, זהו פתרון פשוט, מוסרי, זול וללא סיבוכים מיותרים.
"לאחר מסירת הילד לאימוץ, כך הסבירה לי מאוחר יותר, אוכל להמשיך את חיי כמו כל נערה. לסיים את הלימודים, להתגייס לצבא, ללכת לאוניברסיטה. בלי העול הכרוך בגידול ילד, בלי הסטיגמה השלילית המלווה כל אימא חד-הורית. וכמובן – ללא צורך בנישואין בגיל כל-כך צעיר, לבחור שגם הוא עדיין ילד, שאינו יודע אפילו מה הוא רוצה לעשות בחייו.
"האימהות שלנו תיכננו את הפתרון הזה בצורה כל-כך יסודית, עד שכאשר הגיע הזמן ללדת, הכול התנהל מהר וללא תקלות.
"שלושה חודשים לפני הלידה שלחו אותי למעון לנערות הרות, ליד ירושלים. זאת, בעיקר כדי שלא לפגוע בשמן הטוב של שתי המשפחות. כשהגיע רגע הלידה, הזעיקו את אימא שלי ואת אימא של ניר. שתיהן דאגו שתהליך מסירת הילד לאימוץ יהיה מהיר וחשאי. לאחר שילדתי, הספקתי לראות את המיילדת מחזיקה בידה את התינוק וממהרת לצאת איתו מחדר הלידה. ומאז לא ראיתי אותו."
היא נשמה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה לדבר.
עכשיו, כשהחלה לספר את סיפורה, היה דיבורה שוטף ורהוט. לרגע היה נדמה לי, שהתכוננה מראש לספר לי את הסיפור הזה. ייתכן שאפילו למדה היטב בעל-פה כל מילה וכל משפט.
"תתפלא," המשיכה לספר, "אבל בשנים הראשונות חשבתי שאימא שלי ואימא של ניר צדקו בדרך שבחרו לפתור את הבעיה שהפלתי עליהן. פתאום הכול היה כל-כך פשוט, כל-כך קל, כל-כך טבעי.
"בניגוד לצפוי, לא היו לי משברים בעקבות הלידה ומסירת התינוק שלי לאימוץ. שבוע לאחר הלידה כבר חזרתי ללמוד בבית הספר, בכיתה אחת עם ניר. אפילו סיפורי הרכילות שסיפרו עלינו בהתחלה, נעלמו עם הזמן.
"אחר-כך סיימנו תיכון והלכנו לצבא. גם האהבה הגדולה שהיתה לנו דעכה ונעלמה, אם כי בסך הכול נשארנו ידידים טובים. עד היום.
"אחרי הצבא הלכתי ללמוד באוניברסיטה. הכול לפי התוכנית של אימא שלי. רציתי להיות מורה, ולכן בחרתי ללמוד במגמה לחינוך ולהוראה. בנוסף לכך, למדתי גם ספרות עברית. סיימתי את האוניברסיטה, יצאתי לטיול של כמה חודשים באירופה ובארצות הברית, ואחר-כך חזרתי לארץ, להתחיל את החיים הבוגרים שלי בצורה רצינית ומסודרת.
"הכול לפי התוכנית של אימא שלי.
"אבל אז קרה דבר מוזר. פתאום התחלתי לחשוב על הילד שילדתי כמעט שמונה שנים קודם לכן. בהתחלה אלו היו סתם מחשבות. איפה הוא. מי ההורים שלו. איך הוא נראה. האם הוא יודע שבאיזה שהוא מקום יש לו אימא אחרת. אמיתית. כל מיני מחשבות כאלו.
"אחר-כך התחלתי להתגעגע אליו. אולי געגועים זו לא בדיוק המילה הנכונה, מפני שבסך הכול מעולם אפילו לא ראיתי אותו. אבל פתאום הרגשתי שהוא חסר לי. שאני רוצה לראות אותו. לגעת בו. לחבק אותו. לדבר איתו.
"מובן שידעתי שאין לי כל סיכוי למצוא אותו. אימוץ הוא תהליך חסוי על פי חוק. אימא ביולוגית יכולה להפוך את העולם – אף אחד לא יגלה לה מי אימץ את הילד שלה.
"אבל הצורך שלי למצוא אותו היה כמעט פיזי. הייתי מתעוררת בלילה וחושבת עליו. הייתי מסתכלת אחרי ילדים ברחוב, אולי אראה מישהו שדומה לי, או לניר. לפעמים הייתי ממתינה בשערי הכניסה של בתי-ספר לפני הלימודים ואחריהם, עוקבת בעיני אחרי ילדים בני שמונה ומנסה לגלות את הבן האבוד שלי.
"החיפושים האלה נמשכו כמעט שנתיים. לאט-לאט נרגעתי. הפסקתי לחפש, אבל לא הפסקתי לחשוב עליו. בכל יום-הולדת שלו הייתי חוגגת לעצמי חגיגה שקטה, פרטית, סודית, רק לי ולו. בכל חג הייתי חושבת לעצמי מה הוא עושה עכשיו. האם הוא מדליק נרות בחנוכה. האם הוא מתחפש – ולמה הוא מתחפש – בפורים. מחשבות כאלה, שסייעו לי לזכור אותו. אחרי הכול, הוא עדיין הילד שלי."
היא השתתקה שוב ועל פניה היתה הבעה של געגועים נכזבים.
"ואז, יום אחד, קרה דבר מוזר," בעיניה ניצת ניצוץ זוהר, "בתחילת שנת הלימודים התמניתי להיות מחנכת של כיתה י' בבית הספר התיכון שבו לימדתי. זו היתה כיתה חדשה, שעברה אלינו מחטיבת ביניים בסביבה.
"כבר בשיעור הראשון עם הכיתה החדשה, ראיתי נער שמשך את תשומת ליבי. עד היום לא ברור לי למה. הוא לא היה דומה לניר וגם לא היה לו שום-דבר משותף עם המראה שלי. אבל משהו בהבעת פניו משך אותי להסתכל אליו שוב ושוב. היה ברור לי שלא יכול להיות שזה הבן שלי. שרק הדמיון החולני שלי עשוי להעלות על הדעת רעיון לא רציני מסוג זה. עם זאת, לא יכולתי להתעלם ממנו. זה היה חזק ממני.
"כדי להפריך את ההשערות שהסעירו אותי, לא היה עליי לערוך חקירה מסובכת מדי. הוא היה תלמיד שלי והתיק האישי שלו היה פתוח בפני. לכן, בהפסקה הראשונה מיהרתי למזכירות והוצאתי את תיק התלמיד שלו.
"לאחר מבט אחד הפסקתי לנשום. עיני חשכו. הייתי צריכה להתאמץ כדי לקרוא שוב את הפרטים המעטים שהבהירו את התמונה: תאריך הלידה שלו תאם את תאריך הלידה של הילד שלי. וליד פרטי המשפחה שלו היה כתוב בפירוש: ילד מאומץ."
היא חייכה אלי חיוך עצוב.
"אתה מתאר לעצמך? פתאום הבן שלי הוא גם התלמיד שלי. אני יודעת איך הוא נראה. אני יודעת איך קוראים לו. איך קוראים להוריו. היכן הוא גר. ויותר מזה: אני יכולה לדבר איתו, לגעת בו, להסתכל אל תוך עיניו, לחייך אליו. אולי אפילו לאהוב אותו.
"הוא היה אז בן חמש-עשרה. כמעט בגיל שבו הייתי אני כשילדתי אותו. הוא היה נער יפה וחייכן. הוא היה גם תלמיד טוב. הוא היה חברותי ונחמד. הוא היה בדיוק הילד שרציתי שיהיה לי. אבל ידעתי שהוא לא הילד שלי, ושאסור לי לפתח ציפיות בכל הקשור ליחסים בינינו.
"החלטתי להיות רק המורה שלו, אבל עם הזכות הענקית לראות אותו כמעט כל יום, לשוחח איתו, להתבדח איתו, לפעמים אפילו לגעת בו.
"ופתאום הייתי מאושרת."
משהו בסיפור שלה נראה לא מושלם.
היא בנתה אותו בצורה מוסדרת, מתקדמת בתיאור האירועים וההתרחשויות ומתעכבת על הנושאים החשובים. אבל באיזה שהוא מקום לאורך הסיפור שלה, היא שכחה את עצמה והתרכזה רק בסיפור על הילד שמסרה לאימוץ. תחילה חשבתי שתספר גם על נישואיה, על בעלה, על גירושיה, על ילדה השני, שהיום היה אמור להיות כבן חמש, אבל היא עדיין לא אמרה על כל אלה אפילו מילה אחת.
בחוץ כבר התחיל להחשיך. היא שאלה אם אשתה עוד כוס קפה. אחר-כך הלכה למטבח וכעבור דקות אחדות חזרה משם עם שני ספלים מהבילים.
שתינו בשתיקה ואז היא המשיכה לספר.
"שלוש השנים שלימדתי אותו, היו השנים היפות ביותר בחיי. היה לי בעל, היה לי ילד קטן וחמוד, אבל האושר הגדול ביותר שלי היה בני הבכור, שבמשך חמש-עשרה השנים הראשונות לחייו לא היכרתי אותו כלל.
"היחסים בינינו היו כמו בין מורה לתלמיד. לא קרובים מדי, אבל גם לא רחוקים ומנוכרים. אהבתי אותו מרחוק. עקבתי אחרי התפתחותו. סייעתי לו בכל מה שיכולתי. בימי הורים הייתי נפגשת עם אימו ויחד היינו משוחחות עליו. חושבות יחד איך אפשר לעזור לו במקצועות בהם התקשה. מלוות יחד את תהליך התבגרותו.
"כשסיים את השמינית, ישבתי ליד הוריו במסיבת הסיום. הם אנשים נחמדים. פתוחים, גלויי-לב. אביו סיפר לי איך במשך שנים רבות לא הצליחו להביא לעולם ילד משלהם, עד שלבסוף החליטו לאמץ תינוק שנולד לצעירה שלא רצתה לגדל אותו.
"כל-כך רציתי לתקן אותו. כל-כך רציתי להגיד לו שלא אני היתה זו שלא רצתה אותו. אבל שתקתי."
"כשאביאל קיבל את צו הגיוס הראשון שלו, הרגשתי צורך לתרום משהו לקירוב בין הורים וילדים. לכן התקשרתי אתך וביקשתי לערוך מדור בנושא זה. צירפתי את שמו לשמי והחלטתי לחתום מעל המדור בשם שרית אביאל-נרקיס.
"חשבתי שכך נוכל לשמור על קשר הדוק יותר. קיוויתי שבקרוב, כשיגיע לגיל שמונה-עשרה, הוא יפנה אל השירות למען הילד ויבקש לפתוח את תיק האימוץ שלו. וכך נוכל להכיר זה את זה גם מחוץ למסווה שכיסה את היכרותנו במסגרת בית הספר. אבל הוא לא עשה זאת.
"אחרי שהתגרשתי מבעלי, שכרתי את הדירה הזאת, כדי להיות קרובה אליו יותר מכפי שהייתי אי-פעם. מחלון חדר השינה שלי אני יכולה לצפות אל הכניסה לבית שבו הם גרים. לא פעם עמדתי בחלון וראיתי אותו חוזר מהצבא, גבוה, יפה, עליז, סוחב את הקיטבג שלו על גבו ומדלג במהירות אל בית הוריו."
היא השתתקה וראיתי שעיניה נוצצות בדמעות.
"אתמול בבוקר התעוררתי מוקדם. עמדתי בחלון חדר השינה ופתאום ראיתי שלושה אנשים במדים עומדים לפני הבית של משפחת פרידמן ומשוחחים. אחר-כך הם החלו לצעוד בשביל הרחב המוביל אל הכניסה לבית.
"התלבשתי ומיהרתי אל הבית שלהם. עליתי במדרגות עד שעמדתי מאחורי הדלת של דירתם. הקשבתי, ושמעתי את אימא שלו בוכה, את אבא שלו נאנק, ואת קולותיהם של המודיעים, שמנסים לספר להם איך קרה מה שקרה."
קולה נשבר.
"ואז ישבתי שם, על המדרגות, כשרק הדלת חוצצת ביני לבין ההורים שלו, ובפעם הראשונה בחיי בכיתי על שלקחו ממני את הילד שלי."
הפינה של ההוא מחלם
אהוד יקר פעמים אחדות ניסיתי היום לשלוח למכתב עיתי שלכם ומדי פעם נותקתי
א.מ.ל. (אין מה להודיע)
יודל מרמרי ז"ל היה בילדותו
חניך של יאנוש קורצ'ק ועלה
לארץ ישראל הרבה לפני שהד"ר
הלך בראש חניכיו האחרונים לאושוויץ,
יודל העלה מעפילים
בספינות רעועות; במלחמת
העצמאות היה שלישו של מפקד
הפלמ"ח האגדי יצחק שדה בשנות
ה-50 יצא ללמוד באוניברסיטה העברית
בירושלים המחולקת פעם
הוא נתן לי במתנה מחברת שירים
על חכמות דרכים מאת יחיאל פרלמוטר
בהוצאת מחברות לספרות תש"ב שערך
ישראל זמורה; הייתי אז חייל קשר בגדוד 51
ועד היום שכבר שכחתי מה זה
צה"ל אך א.מ.ל. כדאמרי אינשי: מי שרכב על אופניים בינקותו...
אין מה להודיע... יודל היה גם בוהמיין ולימד
את חבריו פיזמון ביידיש: אלס איז דרק נור די
היליקא תורֶה
בחפץ לב הייתי מצטרף למוטי אשכנזי
אבל יהיה שם אופיר פז...
תל אביב יום 7.5.07
ישראל הר
עד כאן אהודים יקרים ואני מקווה שעכשיו לא אנותק
* * *
מחקר חדש עם מסקנות מדהימות
שנערך במשך 20 שנה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
לצורך המחקר רואיינה לפני 20 שנה קבוצה גדולה של צעירים וצעירות בגילאי ה-20 לגבי דמות בן או בת הזוג האידיאלי ותכונותיו. כעבור 10 שנים, בהיותם בגילאי ה-30, הוצגו בפני המשתתפים העדפותיהם המקוריות לגבי בני-הזוג מול דמותם של בני-זוגם במציאות. וכעבור עוד 10 שנים, בהיותם בגילאי ה-40, נבדקה הצלחת נישואי המשתתפים בקבוצת המחקר.
התוצאות: 50% מההעדפות והתכונות שמנו בבן או בבת הזוג גילאי ה-20, היו מלכתחילה לא ריאליים או נדירים מאוד בצירופיהם. למשל: בלונדינית מקורית ופריקטיזית עם חזה גדול ואבא עשיר, אצבעות רגליים יפות, משכילה, בשלנית מעולה ונוטה להעריץ את בן-זוגה.
20% מגילאי ה-30 לא התחתנו כלל. השאר: 30% מצאו בן או בת זוג לפי חלומותיהם ומתוך אהבה גדולה (שני אלה לא תמיד זהים), ואילו 50% הנותרים התפשרו עם מה שהחיים זימנו להם. מידת הסיפוק וההצלחה בנישואים היתה שווה בשתי הקבוצות, 60%.
בקרב גילאי ה-40 התברר כי אחוז לא קטן משתי הקבוצות של הנשואים כבר התגרשו או גם נישאו בשנית. גם כאן נצפתה אותה מידה של הצלחה בשתי הקבוצות, כאשר אחוז המתגרשים מבין קבוצת המתפשרים היה נמוך במקצת, אולי בגלל היעדר ציפיות מופרזות מלכתחילה, שעל כן גם לא הובילו לאכזבות גדולות, או כפי שאחת המשתתפות אמרה: "נכון שאת לא יכולה להתאהב מי-יודע-מה בבעל שמפליץ, אבל אם כבר התחתנת איתו, אין לך אכזבות כי את כבר יודעת שהוא ימשיך להפליץ כל ימי חייו!"
[כל זכויות המחקר שמורות לד"ר יפתח הגלעדי ולפרופ' פלוץ בן שחר].
מסע ארוך אל תוך הלב
מאת: יצחק קרונזון
יצחק קרונזון הוא סופר מחונן ובעל הומור דק. סיפוריו קנו להם קהל קוראים נאמן המלווה אותם מאז החלו להתפרסם מעל דפי העיתונות הישראלית, ובמיוחד עם צאת ספריו "אימא, שמש ומולדת" (שבא, 1985) ו"מי מקבל את בלגיה" (עם עובד, 1990) שנעשו לספרי פולחן.
פרופ' יצחק קרונזון הוא קרדיולוג בעל שם עולמי, ובין השאר מנהל את מעבדת הלב ופרופסור מן המניין במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו-יורק.
קוקו, כפי שהוא מכונה על-ידי אשתו וחבריו, הוא גם עושה להטים מדופלם שסיים את לימודיו במגמה לקלפים וקסמים זעירים בבית הספר לקוסמים של פרנק גרסייה שבניו-יורק.
בספרו החדש חברו יחדיו שלוש מיומנויותיו לכלל יצירה מקורית ויוצאת-דופן באופייה. בשער הראשון, "מסע ארוך אל תוך הלב", מתוארים סיפוריהן המרגשים של כמה מן התגליות החשובות ביותר בקרדיולוגיה שהיה להן קשר עם עיסוקיו של המחבר. השער השני, "מעקפים", מספר על מסעותיו והרפתקאותיו המוזרות של הרופא בעולמות רחוקים. השער השלישי, "מחוזות הלב", הוא קובץ של זיכרונות אישיים על ילדות והתבגרות בישראל
ספר כובש-לב, מכמיר לב ונוגע ללב בעת ובעונה אחת.
העטיפה: דני קרמן
[מתוך הקומוניקאט של הוצאת עם עובד]
מעלילות הנידח באקדמיה
* ביום ראשון הקרוב, 13.5.07, משעה 16.00 עד 18.00 באולם 144, אולם יונה אטלינגר בבניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב, תתקיים הרצאה של הסופר חיים באר על התלם הראשון כבית גידולה של המשוררת אסתר ראב ובמקביל על בית גידולה של המשוררת זלדה. כדי לשריין הזמנה יש לפנות: טל. 03-6409502. חיים באר היה הראשון שכתב את תולדותיה של אסתר ראב בסדרת כתבות מרתקות ב"דבר השבוע" בשעתו, והוא בוודאי בקיא וידען בנושא. אנחנו ממליצים על ההרצאה אבל לא נהיה שם כי לא הוזמנו.
* האוניברסיטה העברית בירושלים עומדת להוציא חוברת בעקבות ההרצאות שנישאו בה ביום העיון לשירתה של אסתר ראב. אנחנו נתנו שם, לבקשתם, את הרצאת הפתיחה על חייה של אסתר ראב, בליווי שקפים, אבל אלינו לא פנו לשלוח את הרצאתנו לפרסום בחוברת. חשוב ביותר כמובן שייכללו בה כמה מהדברים המופרכים והמגמתיים שאמרו אחדים מהמרצים, כגון פרופ' ישראל ברטל [שכופר בכך שנוסדה מושבה פתח-תקווה] ופרופ' חנן חבר (הוא שאיים לזרוק אותנו מאולם הדיונים אם לא נפסיק להעיר על השטויות ההיסטוריות שנשמעו בהרצאתו של פרופ' ברטל). כאשר תקבלו את החוברת, תשפטו, אם תתגברו על הטקסט. שירתה של אסתר ראב תשרוד גם את הכנס הזה, שכמובן היו בו גם מרצים טובים ומסורים, להם אנחנו מודים מקרב לב, וכדי שלא להיחשד בחנופה ולא לקלקל להם באקדמיה, לא נזכירם בשמותיהם.
* חברתנו הטובה מזה עשרות שנים, ד"ר ריסה דומב ז"ל, נפטרה בשנה האחרונה. עמדנו עימה בקשר חברי וספרותי במשך כל השנים, אם כי היא מעולם לא כתבה על ספרינו, שאותם קראה כולם וחלקם גם שיבחה מאוד בעל-פה ובמכתב. אולי בגלל המרחק מישראל, היה בה בריסה תמיד הצורך, כשמדובר בסופרים בני-זמננו, לעסוק רק בסופרים חשובים שיש קונצנזוס של הקהילה האקדמית על התקבלותם, כראויים להתייחסות מחקרית ומאמרית, והיא לא יכלה לקחת על עצמה את האחריות לכתוב עלינו ולהיראות ביזארית ולא רצינית בעיני האקדמיה הישראלית, שאת דעתה החשיבה ביותר. והנה, נודע לנו בעקיפין כי פרופ' יגאל שוורץ, מהחוג לספרות באוניברסיטת באר-שבע, עורך ומוציא חוברת או ספר לזיכרה של ריסה. אתם חושבים שהוא פנה אלינו לכתוב על אודותיה? לא. פנה אל יורם קניוק, שבקושי הכיר אותה, אבל היא עשתה על יצירתו יום עיון, בשנת חייה האחרונה, בקיימברידג'. פירסמנו את דברי קניוק על ריסה דומב אצלנו במכתב העיתי.
* * *
אומצה שיטה חדשה לחקירת טרוריסטים פלסטינים כך ששום אירגון "זכויות אדם" אנטי-ישראלי ישראלי או אנטי-ישראלי זר – לא יוכל להתנגד לה:
יושיבו את הנחקר מול הקרנת וידאו נון סטופ של תוכניות של עדי אשכנזי וכן נאומים של עוזי דיין ועמיר פרץ. הוכח כי גם הטרוריסט הקשוח ביותר יתחיל לזמר את כל הידוע לו אחרי שעה-שעתיים של צפייה וגם יתחנן על חייו ושהמסך יוחשך.
בין הרגע לאורך הטווח
דני קרמן
מבט מחודש על האיור הפוליטי-חברתי שיצר דני קרמן לעיתונות הכתובה לאורך השנים. אוצרים: עמית טריינין, עודד ידעיה
גלריה מנשר. פתיחת התערוכה היום, יום חמישי, 10.5, בשעה 20.00.
שעות פתיחת הגלריה: ימים א-ה, 11.30-19.00. רחוב דוד חכמי 18 תל-אביב. טל. 03-6887090
2467 הפנים של זאב ז'בוטינסקי
מכון ז'בוטינסקי מתכבד להזמינכם להשתתף בטקס חגיגי כפול:
הצגת הספר החדש בהוצאת המכון
כתבי זאב ז'בוטינסקי – ביבליוגרפיה
לזכרו של פרופ' דניאל קארפי
חלוקת פרסי לימודים ומחקר מקרנות המכון לשנת תשס"ז
לזכרו של דוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי
הערב יתקיים ביום ראשון, כ"ה אייר תשס"ז, 13 במאי 2007, בשעה 18:00
במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב
בתוכנית: ברכות – מר פלג תמיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי. פרופ' אריה נאור, יו"ר הועדה האקדמית של המכון. הרצאת ד"ר מינה גראור, עורכת הביבליוגרפיה: 2467 הפנים של זאב ז'בוטינסקי. קטעי נגינה. חלוקת הפרסים. דברי תודה והרצאה:
ד"ר עליזה קורב, ירושלים של אורי צבי גרינברג: פואטיקה ופוליטיקה. הנחיה: גב' אמירה שטרן, מנהלת הארכיון
סיור מודרך בחווה החקלאית בפ"ת
החווה החקלאית בפתח תקווה – אתר מורשת וריאה ירוקה
ביום שישי 18.5.07, במסגרת שבוע איכות הסביבה ושבוע שימור אתרים, ייערך סיור ללא תשלום בחווה החקלאית.
המסלול: ניפגש בכניסה לחווה, נשוטט בין הערוגות השונות והחממות, נשמע את סיפורו המופלא של מקום זה וסביבתו, מראשיתו ועד ימינו.
המפגש: בשעה 10:00 בכניסה לחווה, ברחוב קפלן 34 פ"ת. הדרכה: עמותת "פתח תקווה זה אני"
במסגרת שבוע איכות הסביבה, בין התאריכים 13.5.07-18.5.07 , תיערך בחווה מכירה מוזלת של צמחים ושתילים לקהילה. טלפון לבירורים: 03-9227535
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי
בחסות הדיקן פרופ' פלוץ בן שחר
ומועצת העיזים עם התיש של משק גבינות שוורצמן במושבה בת-שלמה
מודיעים על תחרות כישרונות ארצית לבחירת אלוף
"חוכמת חדר המדרגות"
(בצרפתית: אֶסְפְּרִי דֶה אֶסְקָיֶה)
ובעברית פשוטה:
חוכמה שלאחר מעשה
המועמדים יכולים להגיש את עצמם ואולם כל בוגר כיתה אל"ף שיודע כבר לא להבדיל בין זכר ונקבה בלשון העברית, רשאי להמליץ על כל "חכם מדרגות" בכנסת, בממשלה, בוועדת וינוגרד, בצבא, במשטרה וגם בְּלוֹפַאסְשֶגֶדְבֶּה של עיתון
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים
ליל דודי עם שרה אהרונסון
אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד לשרה, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ושרה, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד ליהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה שרה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.
עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.
הכביש של חוות הניסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.
הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.
פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכל ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.
בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.
הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.
דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.
שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.
בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. "החום נורא!" לחשה לדודי, "האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם."
ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.
דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –
צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.
הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכל היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.
לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. "הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?"
דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.
הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.
הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.
דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.
דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.
האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?
דודי נרגז קצת וקרא בקול: "מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!"
צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.
"מי הוא זה?" קרא שוב, "שמעיז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?"
"אני! אני! שרה!"
"אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה..."
שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: "מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכל, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס."
גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. "בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?"
"חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם..."
"די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת."
"אה! זה כלום, אין דבר."
"אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר."
"לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס."
"כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת."
"אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג'אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם."
דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג'אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהעננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.
הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. "הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!"
בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, "שם למעלה," אמרה, "נטועים היו הכרמים של מלכי ישראל. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות... ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי... וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!..."
נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – "אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!..."
התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.
בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: "אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי..."
"אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה..."
כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזיכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ'ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.
המשך יבוא
מתוך הרומאן הבידיוני "המושבה שלי" בהוצאת אסטרולוג, 2000
* * *
יוסי גמזו
שְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה
לכל אוהבי נוף הארץ
הָיָה זֶה יוֹם לוֹהֵט וְשִגְעוֹנִי שֶל קַיִץ
מוּל יַם הַמֶּלַח, בֵּין עֵין-גֶּדִי לִמְצָדָה.
הַטּוּר קָרַס תַּחְתָּיו מֵחֹם וּפִיק-בִּרְכַּיִם
וְהִיא, רַק הִיא חִיְּכָה דוּמָם – וְצָעֲדָה.
וְהוּא עַל הֶחָלוּץ פָּקַד לַחְדֹּל מִלֶּכֶת
וְלַמְּאַסֵּף צִוָּה לִתְמֹךְ בַּנֶּחְשָלִים
וּכְשֶרָאָה אוֹתָהּ צוֹעֶדֶת וּמְחַיֶּכֶת
נִבָּא לוֹ לְבָבוֹ: הִיא עוֹד תִּהְיֶה שֶלִּי...
שְנֵיהֶם לָקְחוּ עִמָּם שְנֵי תַּרְמִילִים שֶל גַּב,
שְתֵּי מֵימִיּוֹת מְלֵאוֹת (אַחַת צְבָאִית, אֲגָב),
מַפַּת אֶחָד-לְמֵאָה-אֶלֶף יְשָנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה.
עִם אוֹר-הַדִּמְדּוּמִים עָלוּ כֻּלָּם בְּחֶבֶל
לִמְרוֹם פִּסְגַּת-הָהָר, וְהִיא חָמְקָה פִּתְאֹם
וּכְשְהֵסֵב פָּנָיו רָאָה אוֹתָהּ נִצֶּבֶת
בְּגֹבַה הַמָּצוּק אֲשֶר מֵעַל לַתְּהוֹם.
וְהוּא קָרָא לָהּ: "שוֹש!" – וְהִיא הֵשִיבָה: "גָדִי!"
וְהוּא צָעַק: "תֵּרְדִי!" – וְהִיא עָנְתָה: "מָחָר..."
וְגִלְגְּלָה צְחוֹקִים יָשָר אֶל תּוֹךְ הַוַּאדִי
כְּאִלּוּ גִלְגְּלָה סְלָעִים מֵרֹאש-הָהָר...
שְנֵיהֶם לָקְחוּ עִמָּם שְנֵי תַּרְמִילִים שֶל גַּב,
שְתֵּי מֵימִיּוֹת מְלֵאוֹת (אַחַת צְבָאִית, אֲגָב),
מַפַּת אֶחָד-לְמֵאָה-אֶלֶף יְשָנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה.
בָּעֶרֶב, הַמְּדוּרָה כִּסְּתָה אוֹתָם בְּפִיחַ
וְרֵיחַ מֶלַח עַז הִבְקִיעַ מִן הַיָּם
וּכְשֶהִגִּיע, מְאֻחָר מְאֹד, אֶל פִּיהָ
הָיָה זֶה כְּצָמֵא אֶל פִּי הַמַּעֲיָן.
וְהוּא הָיָה סוֹעֵר וּמִתְפָּרֵץ כָּרוּחַ
וְהִיא הָיְתָה פִּרְאִית כַּחֲתוּלֵי-הַבַּר
וּכְשֶחָבַק אוֹתָהּ וּשְׂעַר-רֹאשָהּ פָּרוּעַ
הָיָה נִדְמֶה לוֹ כִּי חָבַק אֶת הַמִּדְבָּר...
שְנֵיהֶם לָקְחוּ עִמָּם שְנֵי תַּרְמִילִים שֶל גַּב,
שְתֵּי מֵימִיּוֹת מְלֵאוֹת (אַחַת צְבָאִית, אֲגָב)
וּכְאִלּוּ בְּלִי מֵשִֹים,
וּכְאִלּוּ מִן הַצַּד -
רַק שַׂק-שֵנָה אֶחָד,
רַק שַׂק-שֵנָה אֶחָד...
(שיר זה הוּלחן בּידי משה וילנסקי ז"ל וּמוּשר זה שנים בּפי "הגששים")
* * *
לא אשמים
אוהדי ביתר ירושלים המשולהבים, האלימים, חסרי הדעת, שאינם צריכים אפילו להשתכר, כמו הגויים – כדי לפתוח במעשי בריונות שמסכנים בעיקר את עצמם ואת קהלם – כפי שנהגו במוצאי השבת האחרונה באיצטדיון טדי בירושלים דווקא לאחר ניצחונה של ביתר ירושלים על הפועל פתח-תקווה. לא. הם לא אשמים כי ככה הם. כמו הגלים בים. לך תתווכח עם גלים.
כן אשמים
המשטרה. הנהלת ביתר. הגדרות. ניצב אילן פרנקו. הבטון. הנהלת האיצטדיון. עיריית ירושלים. העיר ירושלים. טדי קולק. הירח. מכבי האש. סיר צ'ארלס דרווין. מגן דוד אדום. מנחם בגין. הגזענות הישראלית. הקיבוצים. הרמטכ"ל הקודם דן חלוץ. ג'וחא מאוסטרופולר. שר התרבות, המדע והספורט ראלב מג'אדלה, הממשלה המתפרקת ובראשה ראש הממשלה האשכנזי המושחת והמשחית אהוד אולמרט. כן, כל מי שאינו אוהד של ביתר ירושלים, אשם בהתפרעות.
תיערך על כך עצרת הפגנה בכיכר רבין
תיערך על כך עצרת הפגנה בכיכר רבין ומאחר שדוד גרוסמן ומאיר שלו כבר התנבאו שם נגד אולמרט בעצרות הקודמות ודפקו לו את הצורה, אולי יתנבאו שם הפעם סופרים חשובים אחרים שיודעים לזמר תמיד את השורות הנכונות, ואל ייחד חלקי עימם.
* * *
אני תומכת בך למרות שדפקת אותי
לאהוד בן עזר שלום רב,
למרות שאתה מתכחש לבת המשותפת שלנו שנולדה אחרי שדפקת אותי בלילה ההוא שנשארת בו לישון אצלנו אחרי ההרצאה בקיבוץ אני רוצה להגיד לך שאנו מלאה הערכה לעמדה האמיצה שלך מול מרבית הקוראים ורוב הציבור בארץ בתמיכתך האיתנה בראש הממשלה שרואים בבירור שאינה נובעת ממניעים אישיים אלא מהבנה עמוקה של תפקוד המערכות בישראל וגם מההתפתחויות אצל אויביה. והנה אני רואה שיותר ויותר אנשים, בהם עיתונאים שגם הם בני-אדם, מתפכחים מתמיכתם בהדחתו של ראש הממשלה ובעצרת ההזוייה בכיכר רבין, והם הולכים בעקבותיך.
אֲגָנָה וַגְנֵר
מכתב תודה מחברים לדיעה ולדרך
לסופר מאיר שלו שלום רב,
טרם הודינו לך על נאומך הנהדר בכיכר רבין שעליו אנחנו חותמים מילה במילה ממש כאילו היית איש חיזבאללה או משמרות המהבֵּכה. הנה, אפילו שרת החוץ של ארה"ב קונדוליסה רייס ביטלה את ביקורה בישראל בעקבות הצלחתך לערער את מעמדו של ראש הממשלה שלכם ולהחליש אתכם עוד יותר לקראת המלחמה הבאה, שאז נתקע לכם חָזוּק כזה שיֵצא הצהוב מהאוזניים של כל המדינה המפוקבֶּקת שלכם, מִן כּוּל אִל-מַלְעוּנָה הַמִּתְבָּרֶקֶת והמטה לִיבּוֹל!
חסן נ. ביירות
מחמוד א. טהרן
שני פִינָנְסְיֵרִים מתכתבים
מה עשית לי, אודי?
שלוש שנים אני מחכה שהדולר יעלה כבר וסוף-סוף הוא התחיל לזוז, אז אתה הלכת וקנית ו... טרח! הוא נפל מתחת ל-4. [גיליון 241]
אין ברירה תמכור את הכול ותציל את כל החברים שלך.
שלך,
פוצ'ו
אהוד: פוצ'ו יקירי, אני כמו הילד ההולנדי ששם אצבע בסכר. אלמלא קניתי קרן דולרית, היה מצב הדולר הרבה יותר גרוע, וכל זמן שהאצבע שלי בפנוכו של הסכר אני ממש מציל את כל החברים שלי, כי אם אמכור עכשיו יהיה מצבם הדולרי הרבה-הרבה יותר גרוע.
הזמנה
אנו מתכבדים להזמינכם לתערוכה החדשה בגלריות אנגל
"ירושלים הרים סביב לה"
ירושלים והריה בעיני האמנים
פתיחה: יום שלישי, 15.5.07, כ"ז באייר תשס"ז, 17:00-20:00
שמות האמנים המשתתפים: מרדכי ארדון, ראובן רובין, לאה הירושלמית, מארק שאגאל, יעקב שטיינהרדט, אנה טיכו, לאון אנגלסברג, נפתלי בזם, יוסף זריצקי, משה אל-נתן (מלך הפלאפל), מרדכי לבנון, יעקב אגם, פנחס ליטוינובסקי, מלאכי, יואב בן דב, אילת אדר ועוד.
התערוכה תתקיים בו זמנית בגלריות בירושלים ובת"א.
רח' גורדון 26, תל אביב. טל. 03-5225637, פקס. 03-5226145.
רח' שלומציון המלכה 13, ירושלים. טל. 02-6232397, 02-6253523,
פקס. 02-6249439.
gabi-e@inter.net.il www.engel-art.co.il
פרטים נוספים יבואו בגיליון הבא
מה פתאום "חוקיות קיצונית" בהכנת הסלט?
קצת הכעיסה אותי החוקיות הקיצונית שבה איפיינת את סלט הירקות הארצישראלי או הפתח תקוואי או איך שלא קראת לזה [גיליון 241]. נראה לי קצת מוזר ומוגזם ולא ציפיתי לחוקיות כה קיצונית דווקא ממך. אבל בגלל שאני כבר קורא את "חדשות בן עזר" זמן רב וחושב שאני מתחיל להבין את הראש (באופן כללי בלבד), הרי שזה נסלח.
ליאור ת.
לליאור,
מה שנראה לך כ"חוקיות קיצונית" אינה אלא ניסיון שלי, אולי קצת אובססיה [טירָדון בלשון האקדמיה העברית] לתאר במדוייק אופנים אחדים של הכנת הסלט ובעיקר זה שאליו הגעתי אני לאחר יותר מיובל שנים של התמחות, מאז היותי נער. אצלנו במשפחה היתה הכנת הסלט הארצישראלי תפקידם של הגברים. אוכלים אותו בעיקר בערב. אני אוכל ומנגב סלט גם בבוקר, וזה לא עוזר לי לדיאטה כי אני עדיין שמן.
ככל שתרבה להכין סלטים כן תמצא גם את גיוון ואת הכיוון שלך, ונשמח לקרוא על כך.
סלוט!
אהוד
ערב השקה לספר השירים
"להפך" מאת אשר רייך
יום שני 14.5.07 בשעה 20.00 במרכז תרבות בבית אריאלה
שד' שאול המלך 25 תל-אביב
משתתפים: פרופ' עוזי שביט, פרופ' זיוה שמיר, נורית זרחי, אמיר אור, ישראל בר כוכב, אלכס אנסקי, רן יגיל. שירים מולחנים: יהלי תורן. מלווה בגיטרה: רועי רז. מנחה: בהט קלצ'י. מחיר הכניסה 30 שקל.
הנכם מוזמנים לפתיחת התערוכה
שרון רז: מבנים בסכנת הכחדה
צילומים, 2004-2007
הפתיחה היום, יום חמישי, 10 במאי 2007 בשעה 19.30
מרכז באוהאוז תל אביב דיזנגוף 99 ת"א 64396
טל. 03-5220249
ימים א'-ה' 10.00-19.30. יום ו' 10.00-14.30.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,442 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
2422 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל