חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 243
תל אביב, יום שני, כ"ו באייר תשס"ז, 14 במאי 2007
לקראת יום ירושלים החל מחרתיים בכ"ח באייר
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: רוני גרוס: יְרוּשָׁלַיִם (שיר).
זוהר אביטן: סופר בכיכר. // דוד מלמד: חג המנדטות.
יוסי גמזו: שְנֵי שִירִים לִקְרַאת מְלֹאת 40 שָנָה לְאִחוּד יְרוּשָלַיִם.
פרופ' מרטין ואן קרפל בהערה על פעילויותיו הסכסואליות של משה דיין.
אלישע פורת: זיכרון נעורים (שיר ישן שהוקדש לזוג חברים).
לקראת ציונות 2010 – שינוי ערכים, איפכא מסתברא מאת ראובן אדיבי
לקראת הקונגרס הציוני הישראלי הרביעי.
יוסף עוזר: מנהיג (שיר).
אורי הייטנר: אנטי אינטלקטואליזם פוליטי, תגובה לדבריו של הפילוסוף החשוב בני ציפר "בעולם הנאור קוראים לזה שוד", "הארץ", 12.5.07.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ואחד, האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו, בסימטאות דמשק.
נספח: "ירושלים הרים סביב לה", ירושלים והריה בעיני אמנים בגלריות אנגל.
רוני גרוס / יְרוּשָׁלַיִם
ליום ירושלים
עוֹבֵר אֲנִי בְּסִמְטְאוֹתַיִךְ הַצָּרוֹת,
הַמַּדִּיפוֹת רֵיחוֹת שֶׁל פַּעַם,
בֵּינוֹת לָאֲבָנִים הַמְּסֻתָּתוֹת בְּיָד גַּסָּה
אֲשֶׁר זוֹכְרוֹת יָמִים אֲחֵרִים.
רוֹאֶה אֲנִי, מֵעַל לְחוֹמוֹתַיִךְ,
בִּנְיְנֵי שַׁיִשׁ לָבָן
נוֹטְרִים רְחוֹבוֹתַיִךְ כְּשׁוֹמְרִים שֶׁהֻפְקְדוּ...
עוֹד מְעַט וְנָגִישׁ הַטְּנָאִים לְתִפְאֶרֶת.
זוהר אביטן
סופר בכיכר
ההפגנה בכיכר הייתה מפגש של בעלי משאלות מנוגדות, על הבמה ומתחתיה. היו שם כל הניגודים: אלה שהמשך מצב המלחמה משרת את מטרותיהם. אלה שדווקא השלום, הניתן להשגה, לנגד עיניהם. אלה שלא ממש חשוב מה יהיה ובתנאי שיהיה להם כיסא של שלטון. אלה שהתמחותם התלייה בכיכר במסווה של איכות שלטון.
ואז אל מעגל האור על דוכן הנואמים פסע הסופר. הושלך הס. ציפייה לדברים גדולים, מכווני דרך, מאירים מה שבני תמותה רגילים אינם רואים. שתיקת הציפייה התחלפה באי שקט. את שאמר על הבמה השמיעו כבר בבוקר, הרבה שעות לפני ההפגנה ברדיו. עכשיו רק נותר להמתין לקטע המתאים כדי לקרוא קריאות בוז למשאלת הסופר להביא לקץ הכיבוש. אחר כך צווחות של תמיכה למילים המחזקות ידיו של התליין שרעלה של איכות שלטון מסתירה את פרצוף יהירותו.
קשה לצפות, גם מסופר, שיקרא 171 עמודים של דו"ח מאז פרסומם בטרם יחליט באילו מילים ירתק את הכיכר. ניתן גם להבין מהי אימת קהל וכיצד היא משתקת יכולת לבדוק מחדש את הדברים שיאמר ובעצם שמעו כבר כולם – בבוקר, לפני ההפגנה.
מעמד שכזה הוא הזדמנות נדירה, חד פעמית, בה אדם הופך למגדלור של תבונה. למרבה הצער הזדמנות נדירה שרק אמיצי לב קוטפים את פירותיה. מהסופר בכיכר, בהפגנה האחרונה ההזדמנות הזו חמקה. דווקא בגלל הטענה השקרית שלמלחמה לא הייתה מטרה. מטרת המלחמה היתה לתקן את כשליה של מלחמת לבנון הראשונה. זו שיצרה את חיזבאללה ואיפשרה לו הצבת מוצבים על הגבול וחטיפת חיילים כמעט כמעשה שגרה.
למלחמת לבנון הראשונה לא מונתה ועדת חקירה. רק אירוע אחד בה נבחן: סברה ושתילה. מלחמת לבנון הראשונה, 18 שנים, כ-1,700 חללים ואפילו לא ועדת חקירה אחת. מלחמה שנולדה מאותו אתוס לאומי מעוות הנדרש לבדיקה: היוהרה שבאמצעות "אורנים קטן" או "אורנים גדול" נוכל לעצב כרצוננו את המזרח התיכון. לא ארבעים שנה של כיבוש. 18 שנים של יוהרה – ואפילו לא מסקנה אחת.
מדברי נסארללה בסוף המלחמה ניתן היה להבין כי לפחות כשל אחד מהמלחמה הראשונה תוקן. הוא זה שאמר כי לוּ ידע שזו תהיה התגובה לא היה חוטף את החיילים ויוצר עילה למלחמה. עוד כשל אחד תוקן במחיר קשה – ההנחה כי העורף יהיה לעולם מחוץ למלחמה. סוף-סוף הובן כי כוח לבדו לא יעניק ביטחון. כמו במלחמה ההיא של 1973, שיצרה את האפשרות לשני הצדדים לזנוח את המלחמה – העניקה מלחמת לבנון השנייה סיכוי לזניחתה גם בצפון המדינה.
את כל אלה – הסופר – החף מתאוות שלטון או כבוד – שכח. לא בגללו. בגלל אימת הכיכר המאוחדת רק ברצון המשותף לערוף את ראשי מנהיגיו – ולעזאזל המחר.
משאלות מניעות יצירות ספרות גדולות, גם את אלה שהסופר מהכיכר כתב. אולם כאשר משאלות אצות ללא טיוטה, משולחן הכתיבה אל הכיכר – הן הופכות להסתה רדודה, עם תפאורה של ארון מתים, וצווחות המאפיינות את זירת הגלדיאטורים או זירת הקורידה.
גם אנחנו לא נשכח את שמך סופר יקר ואהוב – אך שלא כקריאותיך בכיכר – אנחנו נגלה הבנה לאימה שנפלה עליך בבואך לכיכר ההומה. אפילו נסלח לך את דבריך הממחזרים את עצמם בעיתון של שבת. נמתין בציפייה, אולי, בדרך כלשהי שתבחר, תצליח להצית שוב זרקור של תקווה, באומה הנדרשת לחקור לא רק את מנהיגיה אלא בעיקר את עצמה.
זוהר אביטן (תושב שדרות)
המכללה האקדמית ספיר
בלבנון יודעים טוב יותר את האמת על תוצאות המלחמה
סניורה פירט את הנזקים הכבדים שנגרמו לארצו במלחמה האחרונה ואמר כי בניגוד לדו"ח וינוגרד, שמתח ביקורת על הדרג המדיני בישראל, צה"ל היה קרוב להשגת המטרה שהציב הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, "להשיב את לבנון 20 שנה אחורה."
פואד (הבוכה) סניורה, ראש ממשלת לבנון, ב"ניו יורק טיימס", 11.5.07
דוד מלמד
חג המנדטות
ב-12 במאי 1948 התקיימה ישיבת מינהלת-העם הזמנית. דוד בן-גוריון רצה להכריז על הקמת מדינה יהודית. אליעזר קפלן הציע לדחות את ההכרזה ולהסכים להצעת האו"ם לשביתת-נשק של שלושה חודשים ולאחריה לפנות לממשלת בריטניה ולבקש ממנה להמשיך בשלטון המנדט על ארץ-ישראל, כדי למנוע פלישה של כל צבאות ערב וטבח ביישוב היהודי.
הצעתו של קפלן התקבלה על חודו של קול.
בתגובה הודיע בן-גוריון בו-במקום על התפטרותו ופרישתו מן החיים הפוליטיים. לימים היה ממייסדי הקיבוץ שדה-בוקר והתמסר לכתיבת ספר זיכרונות על פעילותו הפוליטית.
קפלן נבחר ליו"ר מינהלת-העם והחל בפעילות נמרצת ברוח ההחלטה שהתקבלה. הבריטים נענו לבקשה וב-15 במאי 1948 נחתם הסכם להארכת המנדט הבריטי ל-99 שנים. יום החתימה נקבע ליום חג רשמי על-פי חוק שבו לא יתקיימו לימודים ולא יעבדו במפעלים. שם החג נקבע ל"חג המנדטות", והציבור הרחב ששמע על החתימה יצא לרחובות ופתח במעגלי רוקדים נלהבים, בשמחה שכמותה לא ידעה א"י מאז כ"ט בנובמבר 1947. ההמונים רקדו הורה והניפו את דגלי הציונות ובריטניה ואת תמונתו של הנציב העליון סר אלן קנינגהאם.
בפני קפלן עמדה משימה לא-קלה שעליה התחייב לפני הבריטים: לפרק את אירגוני המחתרת. ואכן, קפלן בסיוע מוסדות הישוב המאורגן והבריטים, שיכנעו את ההגנה להניח את נשקה. 442 חברי הלח"י נעצרו ביום אחד ונכלאו בכלא עכו. 4921 חברי האצ"ל נעצרו בפעולה שנמשכה שלושה ימים ונכלאו במחנה-מעצר שהוקם בנגב. הארץ שקטה, יהודים במספר מוגבל הורשו להיכנס לארץ ונפתחו ההליכים להענקת אוטונומיה דומה גם לערבים. אט-אט נשברו גם אנשי אצ"ל ולח"י וחתמו על הצהרה-בשבועה שלא לחזור לפעילות טרוריסטית. הם שוחררו בהדרגה ממעצרם, והשתלבו בחיים האזרחיים בארץ.
חג המנדטות הראשון נחוג כעבור שנה, ב-15 במאי 1949. אליעזר קפלן קיבל תואר לורד, הנציב העליון נאם בישיבת מינהלת-העם, ובערב חג המנדטות נערך טקס הדלקת משואות על הר הצופים ליד בית-העלמין בו נקברו החיילים הבריטיים שנפלו בשתי מלחמות העולם. את המשואות הדליקו ותיקי העובדים באדמיניסטרציה בפלשתינה (א"י), במשטרה הבריטית ובצבא הבריטי, וגם ראשי ההגנה, גלילי וסנה, מפקד האצ"ל, בגין, ומפקד הלח"י, יצחק שמיר, שהשתלבו במוסדות הישוב.
חגיגות מרכזיות נערכו בשלוש הערים הגדולות: בבריכת המלך ג'ורג' בירושלים, בכיכר מלכי אנגליה בת"א ובשדרות המנדטות בחיפה. למחרת נערך חידון ארצי לנוער על ההיסטוריה של הממלכה המאוחדת ובמוצאי החג הוענקו פרסי הוד-מלכותה לאישים שתרמו תרומה מיוחדת לקידום המנדטות, במעמד ראש מינהלת העם הלורד אליעזר קפלן.
בכל האירועים הפגינו בחוץ מספר צעירים דתיים שענדו טלאי צהוב וקראו קריאות: "מדינה עברית, עליה חופשית". סדרנים מן הישוב המאורגן סילקו אותם מהמקום.
בשנת 1998, במלאות יובל שנים להכרזת המנדטות ל-99 שנים, נערכו בארץ חגיגות גדולות. המלכה אליזבת השנייה הגיעה לביקור ראשון בארץ, ובין שאר האירועים היתה גם תחרות חיבורים לתלמידי תיכון על יובל המנדטות.
בפרס השלישי זכה תלמיד בן 15 מבית-הספר התיכון ע"ש סר אלן קנינגהאם בפתח-תקווה שכתב חיבור בז'אנר שעשה אז את צעדיו הראשונים: ז'אנר ההיסטוריה החלופית. הנער כתב סיפור דימיוני שהפך על פיה את השתלשלות האירועים בשנת 1948. במקום נצחונו של קפלן והארכת המנדטות, כתב הנער על ניצחון-כביכול של בן-גוריון והכרזת מדינה יהודית עצמאית. הוא קרא לחג המנדטות "יום העצמאות" ושינה את שמות המקומות בארץ בהתאם לסיפורו הדימיוני: בריכת המלך ג'ורג' הפכה אצלו לבריכת הסולטן, כיכר מלכי-אנגליה לכיכר מלכי-ישראל, ושדרות המנדטות לשדרות העצמאות. את הדלקת המשואות העביר להר שאותו כינה "הר הרצל". במקום החידון על תולדות בריטניה כתב על חידון תנ"ך ובמקום יו"ר מינהלת העם לורד אליעזר קפלן כתב על דוד בן-גוריון "ראש ממשלת ישראל".
השופטים קבעו כי החיבור אינו ראוי לפרס הראשון משום שגם בז'אנר ההיסטוריה החלופית צריך לשמור על מידה בסיסית של היגיון פנימי, וכנראה גם מתוך חשש שהחיבור עלול לתת רעיונות פסולים לבני-נוער קיצוניים בשולי החברה בארץ שדיברו על רצונם ב"מדינה עצמאית". לכן העניקו לו את הפרס השלישי בלבד – בגלל הרעיון המקורי שהעלה הנער.
ביבליוגרפיה:
להשלמת המידע ראה הערך "קפלן, לורד אליעזר" באנציקלופדיה בריטניקה עמ' 875 עד 947, וכן את שתי השורות על "בן גוריון, דוד" המופיעות בלכסיקון "עסקני הישוב": "יליד פולין, עסקן ציוני, יו"ר מינהלת העם, ממקימי קיבוץ שדה בוקר. על שמו: רחוב בקריית-חיים, ספרייה בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, וחדר-התרבות בקיבוץ שדה בוקר."
אהוד: אבי בנימין ע"ה, יליד פתח-תקווה, שהיה גם חבר בלשכה המקומית של "הבונים החופשים" שמרכזם היה בבריטניה, ושעבד תקופת זמן בפיקוח על גידול שעורה לסוסי הצבא הבריטי בשדות רסליין (ראס-אל-עין, כיום ראש העין) חלם תקופה ארוכה על כך שישראל החדשה תשתלב בתור דומיניון בקיסרות הבריטית, והוא לא היה היחיד בכך מבין חוגי ה"איכרים" וה"אזרחים" אז בארץ. חרף כל מה שהבריטים עוללו לנו, ולהעפלה, היתה ביישוב העברי גם הערצה רבה כלפיהם, ואמונה שמוטב לנו לא להיות לבד אלא חלק מאותה קיסרות בריטית שבה השמש אינה שוקעת לעולם, ושנראתה אז בטוחה ונצחית ורק החלה להתפרק.
לכל החלומות הנאיביים הללו שמה קץ ממשלת בריטניה של הלייבור, שהוציאה את ישראל מגוש השטרלינג, קטעה באחת את הרזרבות שצברה ממשלת המנדט, תקעה את המדינה הצעירה לצרות-צרורות שהותירו את הלירה שלה כמטבע ללא בסיס ושהולידו את תקופת הצנע, וגם שידרה ברורות שאין לבריטים שום עניין להמשיך בקשר מחייב איתנו, אלא אם כן נקרא להם לחזור ארצה בבהילות כדי להציל אותנו משחיטה כללית בידי הצבאות של מדינות ערב שפלשו לארץ-ישראל במאי 1948.
חשבתי שכדאי להביא דברים אלה לידיעת הדור הצעיר של הנמענים והדור החדש-העקום של החוקרים, שחלקם שוטים מדופלמים או מומרים להכעיס.
יוסי גמזו
שְנֵי שִירִים לִקְרַאת מְלֹאת
40 שָנָה לְאִחוּד יְרוּשָלַיִם
"עם ישֹראל, עכשיו אתה יכול להיכּנס
לירוּשלים העתיקה, אבל לפניך נכנסה
פֹּה עופרת בּגוּף החברים שלי"
(מדברי צנחן, לוחם בּירוּשלים, בּספרו של משה נתן ז"ל, "המלחמה על ירוּשלים")
א. הַכֹּתֶל
עָמְדָה נַעֲרָה מוּל הַכֹּתֶל,
שְֹפָתַיִם קֵרְבָה וְסַנְטֵר.
אָמְרָה לִי: תְקִיעוֹת הַשּוֹפָר חֲזָקוֹת הֵן,
אֲבָל הַשְּתִיקָה – עוֹד יוֹתֵר.
אָמְרָה לִי: "צִיּוֹן... הַר-הַבַּיִת..."
שָתְקָה לִי: "הַגְּמוּל וְהַזְּכוּת..."
וּמַה שֶּזָּהַר עַל מִצְחָהּ בֵּין עַרְבַּיִם
הָיָה אַרְגָּמָן שֶל מַלְכוּת.
הַכֹּתֶל – אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת,
הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.
יֵש אֲנָשִים עִם לֵב שֶל אֶבֶן,
יֵש אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם.
עָמַד הַצַּנְחָן מוּל הַכֹּתֶל,
מִכָּל מַחְלַקְתוֹ רַק אֶחָד.
אָמַר לִי: "לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת, אַךְ יֵש קֹטֶר,
תִּשְעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד."
אָמַר לִי: "אֵינֶנִּי דוֹמֵעַ"
(וְשָב לְהַשְפִּיל מַבָּטִים)
"אַךְ סַבָּא שֶלִּי, אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ,
קָבוּר כָּאן, בְּהַר-הַזֵּיתִים."
הַכֹּתֶל – אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת - - -
עָמַד מוּל הַכֹּתֶל, עִמָּנוּ,
הָרַב הַיָּשִיש, בִּתְפִלָּה.
אָמַר לִי: "אַשְרֵי שֶזָּכִינוּ כֻּלָּנוּ
וְשָב וְנִזְכָּר: "לֹא כֻּלָּם..."
עָמַד בְּדִמְעָה מִתְנוֹצֶצֶת,
יָחִיד בֵּין עֶשְרוֹת טוּרָאִים.
אָמַר לִי: "מִתַּחַת לַחַאקִי, בְּעֶצֶם,
כֻּלְּכֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים."
הַכֹּתֶל – אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת - - -
עָמְדָה בִּשְחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל
אִמּוֹ שֶל אֶחָד מִן הַחִי"ר.
אָמְרָה לִי: "עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן
וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶבַּקִּיר."
אָמְרָה לִי: "אֵינֶנִּי רוֹשֶמֶת
שוּם פֶּתֶק לִטְמוֹן בֵּין סְדָקָיו,
כִּי מַה שֶּנָּתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶש
גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב."
הַכֹּתֶל – אֵזוֹב וָעַצֶּבֶת - - -
הלחן: דובי זלצר
ב. יְרוּשָלַיִם הָאַחֶרֶת
אֲהוּבָתִי, עַל מִגְדָּלַיִךְ הַגְּבוֹהִים
פְּרוּשָֹה אַדֶּרֶת הַשְּקִיעָה סְמוּקַת שוּלַיִם.
קָשֶה, קָשֶה שֶלֹּא לִהְיוֹת בָּךְ נְבִיאִים
אוֹ לְפָחוֹת מְשוֹרְרִים, יְרוּשָלַיִם.
אַךְ בֵּין חוֹזַיִךְ שֶנִּבְּאוּ בָּךְ נוֹאָשוֹת
אֶת הַמַּלְכוּת וְאֶת הַדָּם וְאֶת הַחֶרֶב
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת הַיֶּלֶד הָרִאשוֹן
שֶיִּתְעוֹרֵר בִּירוּשָלַיִם הָאַחֶרֶת.
יְרוּשָלַיִם, יְרוּשָלַיִם,
יְרוּשָלַיִם שֶל שָלוֹם - - -
אֲהוּבָתִי, מוּל בֵּית-הַסֵּפֶר לְשוֹטְרִים
וּמוּל אוֹתָהּ גִּבְעַת תַּחְמֹשֶת, דָּם וָעֶצֶב
אֶת כָּל פִּצְעֵי הַחֲפִירוֹת, כְּמוֹ בִּתְפָרִים
חוֹבֵש הַזְּמַן בְּתַחְבּוֹשוֹת קְרִירוֹת שֶל עֵשֶֹב.
וּבְשוּקֵי-הַצִּבְעוֹנִין צוֹעֵק הָרְחוֹב
עִבְרִית צְרוּדָה כָּזֹאת וַעֲרָבִית נִחֶרֶת,
כְּשֶהֶעָתִיד עַל הַחֶשְבּוֹן פּוֹרֵעַ חוֹב
כְּמִקְדָּמָה לִירוּשָלַיִם הָאַחֶרֶת.
יְרוּשָלַיִם, יְרוּשָלַיִם,
יְרוּשָלַיִם שֶל שָלוֹם - - -
אֲהוּבָתִי, אַבְנֵי הַכֹּתֶל הַחַמּוֹת
מְשַנְּנוֹת, אַחֲרֵי אַלְפֵי פְּתָקִים שֶל צַעַר,
אֶת מְעוּפָן שֶל הַיּוֹנִים עַל הַחוֹמוֹת
עִם הַמָּחָר הַמִּתְהַלֵּךְ בָּךְ צַעַד-צַעַד.
וּמוּל מִגְדַּל-דָּוִד שָבִים הָאוֹהֲבִים
מִימִין-מֹשֶה וְאַבּוּ-תוֹר, אַט-אַט וְחֶרֶש,
פָּשוּט לִקְטוֹף בָּךְ אֶשְכּוֹלוֹת שֶל כּוֹכָבִים -
אָז לַיְלָה טוֹב לִירוּשָלַיִם הָאַחֶרֶת.
יְרוּשָלַיִם, יְרוּשָלַיִם,
יְרוּשָלַיִם שֶל שָלוֹם - - -
הלחן: עמוס מלר ז"ל
פרופ' מרטין ואן קרפלד בהערה על
פעילויותיו הסכסואליות של משה דיין*
Dear Mr. Ben Ezer,
While I regularly read your work, I think that, re. Moshe Dayan's sexual proclivities, you do not know what you are talking about.
At the time, today's morality, which assumes men are always to blame for whatever women do, was not yet accepted. Unbelievable as it may sound, people actually thought women were responsible for their actions, at least to some extent.
From very early on women, admiring Dayan's well known courage, were constantly throwing themselves at his feet and begging him to sleep with them. To deny them their pleasure would have been cruelty to animals.
As to Ruth, if she accepted the situation for as long as she did that was her affair. Neither you nor anyone else has the right to interfere in her life.
Martin van Creveld
*
פרופ' מרטין ואן קרפלד היקר,
נדמה לי שנמהרת במקצת לחרוץ עליי משפט במכתבך באומרך ש"בנושאי פעילויותיו הסקסואליות של משה דיין אינך יודע כלל על מה אתה [כלומר, אני] מדבר."
אתה מתכוון ודאי לדבריו של אורי הייטנר על יחסו-שלו לפעילויותיו המיניות של דיין כפי שבאו לביטוי (בגיליון הקודם, 242, שבעריכתי) במאמרו "האור בליבו סינוור את עיניו".
לגופו של דיין, דבריך אינם רחוקים מן האמת. לא מזמן שמעתי לוחמת פמיניסטית לזכויות הנשים אומרת: "משה דיין ועזר וייצמן היו לא רק גיסים, אלא גם אנסים, והיה מגיע להם שישפטו אותם על כל חיילת ששכבו איתה, ושיכניסו אותם לבית-סוהר!"
בברכה,
אהוד בן עזר
אלישע פורת
זיכרון נעורים
לאפרים וסימה אייל
שִׁירָה הִיא הֲלִיךְ פִּתְאֹמִי
שֶׁל דְּחִיסָה מִלּוּלִית.
אֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב מִין הֶאָרָה כָּזֹאת:
הָאַבָּא שֶׁלָּהּ הָיָה צַיָּר מְפֻרְסָם,
שֶׁנָּהַג לִטְעֹן אֶת מִכְחוֹלוֹ בּכֹחַ
בְּכַדּוּר אֶחָד יוֹתֵר מִדַּי –
כְּדֵי שְׁיִּתְפּוֹצֵץ עַל הַבַּד בִּנְגִיעָה רִאשׁוֹנָה.
הוּא צִיֵּר אֶת הָרֹאֹשׁ הַיָּפֶה שֶׁל בִּתּוֹ
וְנַד בְּרַחֲמִים לַדַּפִּים הַמְיֻזָּעִים שֶׁלּי:
חֲבָל לִי עַל שְׁנֵיכֶם,
הִיא עוֹד לֹא יוֹדַעַת
שֶׁמְּשׁוֹרֵר הוּא הֲלִיךְ מִתְמַשֵּׁךְ
שֶׁל צַעַר הַקִּיּוּם.
לקראת ציונות 2010 – שינוי ערכים
איפכא מסתברא מאת ראובן אדיבי
לקראת הקונגרס הציוני הישראלי הרביעי
במשך יותר ממאה שנים היו היעד והערך המרכזי של התנועה הציונית – ריכוז טריטוריאלי של היהודים בארץ ישראל תוך יצירת רוב והקמת ביטוי מדיני ועצמאי לקיום ריבוני. בתמצית: מדינת היהודים וה"עלייה" היו ונותרו עד כה הערכים המרכזיים של התנועה הציונית. ברקע של היעדים הללו עמדה המטרה האמיתית של הציונות והיא לשחרר את התרבות היהודית ואת היהודים ממארת הגלות, ולהבטיח את שיאורם ( Survival), לדורות. במאה השנים האחרונות עשתה התנועה הציונית דרך ארוכה ומרשימה בהשגת מטרותיה, ותרמה לקיום ולשרידות של היהדות והיהודים תרומה עצומה.
עלייה: מקהילה יהודית קטנה וזניחה בת כמה עשרות אלפים שחיים בקושי בזכות ה"חלוקה" (לעומת פזורה של כ-18 מיליון יהודים) הגענו בשנת 2000 לקהילה בת כחמישה מיליון יהודים מודעים ליהדותם, והם יותר מ-40% מ-13 מיליון היהודים אשר בתבל.
עצמאות: בשישים השנים האחרונות קמה לנו מדינה עצמאית, מה זה עצמאית? – מעצמה אזורית! ישראל הריבונית ניצבת בחזית הראשונה של הטכנולוגיה והכלכלה העולמית. הקימה צבא גדול שנִצרף בשבע מלחמות, כולל ניצחונות במלחמת העצמאות ובמלחמות נוספות, שרובן הסתיימו בניצחון מוחלט או יחסי. ישראל גם קיימה את מורשתו של אחד העם, ומתמודדת בהצלחה מול קהילות נוספות על העמדה של "מרכז רוחני" של היהדות העולמית.
אולם... כמו תמיד, כאשר ההצלחה עוברת את גבולותיה הראויים, נפערת לרגליה מלכודת דבש של אובדן האיזון והמעבר מקיצונות אחת לקצה השני, שאולי הוא מסוכן באותה מידה כמו התהום שממנה נחלצה. וכדי להעריך את המצב אל-נכון, נציב לפנינו מחדש את היעדים האמיתיים והמקוריים של התנועה הציונית, והם: שיאור התרבות היהודית והיהודים כאנשים למאות שנים קדימה.
האם ריכוז טריטוריאלי של, נניח, 90% של היהודים כאן בישראל יתרום ליעד של שימור התרבות היהודית והישרדות היהודים? מה פתאום? הגזמתם. כאן מתחיל לעבוד העיקרון של התשואה השולית הפוחתת. תחילה נאבד את השדולות המסייעות, המובילות כל אחת בארצה את התמיכה בישראל, כמו בארצות הברית, בריטניה, צרפת, קנדה וארצות אחרות. בהמשך נחמיר את הצפיפות במדינה שבתחומי הקו הירוק ונחמיר את מצבם של בני דודינו הפלשתינאים שיידחקו החוצה בטוב (עם פיצויים כספיים) או ברע – במלחמת ההשמדה והטרנספר שתיכפה עליהם על ידי הצפיפות הבלתי אפשרית בפיסת הארץ הקטנה הזאת. ועוד נוסיף לכך את האיום של הגרעין (איראני כיום, בין-לאדני מחר, ומי ישורנו מחרתיים). היהדות שרדה השמדה של שישה מיליונים מתוך 18 בשנות הארבעים, ותשרוד גם מכות דומות אחרות, בתנאים הדמוגראפיים הקיימים בעשורים הקרובים. אבל אם נרכז כאן את כולם? מי יישאר לעמוד לדין ההיסטוריה אם יקרה לנו כאן מה שקרה לארמנים באנטוליה ב-1916? דומה הדבר למי ששם את כל גוזליו בסל אחד בתוך מאורת שועלים ומצפה לנס. רק קיום חלק משמעותי ביותר של העם היהודי כשהוא מפוזר בתפוצות, הוא הערובה להמשך קיומו הבטוח במאה ה-21 ואילך!
ועדיין לא נגעתי בנימוקים נוספים:
הפונדמנטליזם האורתודוכסי השתלט עלינו בישראל. בכוחו הפוליטי הוא מונע את התרומה של תוספת גנים של גויים לתוך היהדות ותרומת גנים יהודיים לכלל האנושות – דבר שתרם את תרומתו במשך אלפי שנים לעדיפותו של הגניוס היהודי בכלל האנושות. די במספר דוגמאות קטנות: אפילו סרקוזי מתפאר בסבו היהודי, ולא בכדי! מה עם בלהה וזלפה פילגשי יעקב אבינו? מה עם רות המואבייה? מה עם אוריה החיתי? נישואי התערובת לאורך ההיסטוריה, בצירוף למעשיהם של כמה מהקוזקים – הם שיצרו בנו את הגנים להצטיינות ולקיום המופלא של עמנו מכל עמי הקדם. רק יהדות התפוצה תצליח לקיים ולקדם את התנועות הרפורמית, הקונסרבטיווית והחילונית, שמגוונות ומבטיחות את קיומנו כחלק מהתרבות המערבית המתקדמת, וכעם איכותי!
האיזון בין ישראל חזקה, וקהילות יהודיות חזקות מחוצה לה, מאפשרים את הפריחה של כלכלת הייצוא הישראלית שמתבטאת בעשורים האחרונים בייצוא יזמות והון לפעולה בכל היבשות ומאפשרים השתלבותנו בכלכלה הגלובאלית. האם לאלבניה נידמה? או לסרביה?
את מארת הכיבוש והשליטה על עם אחר נוכל לנער מעל עצמנו רק בעזרת הקהילות היהודיות בעולם, אם וכאשר גם הם יבינו שלא לעולם נוכל לחיות על החרב.
אפשר להרחיב עוד, אבל תקצר היריעה. אודה לכם אם תתייחסו לטיעונים שלי בעת הדיונים בקונגרס הציוני הישראלי הרביעי ביום שני הקרוב.
מאי 2007
עיריית הרצליה, הגב' יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה וחברי מועצת העיר
מתכבדים להזמינכם לטקס הענקת פרס הרצל
למר אליהו הכהן
במעמד שרת החינוך פרופ' יולי תמיר
בתוכנית האמנותית: נורית הירש, אורה זיטנר
הנחייה: יורם טהרלב
הטקס יתקיים ביום ראשון, ג' בסיוון תשס"ז, 20.5.07, בשעה 18.30 אחר הצהריים בהיכל אמנויות הבמה, רח' ז'בוטינקי 15, הרצליה
הזמנות ניתן לקבל בלשכת דובר העירייה, טל. 09-9591508
הכניסה תתאפשר עם הזמנה לבד, מיספר ההזמנות מוגבל
יוסף עוזר
מנהיג
הָיִיתִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ: שְׁמוּאֵל – שְׁמוּאֵל
לָמָּה תַּפְחִיד אֶת הָעָם הַמְּבַקֵּשׁ מַנְהִיג?
צֵא לְפֶּנְסְיָה, לֵךְ לִהְיוֹת שַׁגְרִיר
הָעָם מְבַקְּשִׁים בַּקָּשָׁה שֶׁאִשָּׁה מְבַקֶּשֶׁת:
גֶּבֶר
כִּי יָדַעְתָּ: מִסָּבִיב, פְּלִשְׁתִּים
וְהַחִטָּה הַפְּרוּעָה בַּשָּׂדֶה, שְׁדוּפָה וּדְלִילָה
וּבְלִי שִׁמְשׁוֹן שֶׁהִתְעַוְּרָה לוֹ הַמִּשְׁקֶפֶת
וְגַם הַמִּלְחָמָה כּוֹשֶׁלֶת
וְאֵין קְשָׁתוֹת וּרְמָחִים
הֵם צוֹעֲקִים לוֹ, שְׁמוּאֵל: חֶרֶב וּמְהוּמָה בַּיַמָחִי"ם.
שְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל מְבַקֵּשׁ מִטְפַּחַת, מִסְתּוֹבֵב
הוּא רוֹצֶה לְנַגֵּב אֶת מַה שֶׁמִּתְגַּנֵּב תָּמִיד לַלֵּב
פּוּטְשׁ מִשָׁאוּל, וְשֶׁקָּשֶׁה מֵהַבָּמָה לָרֶדֶת
כִּי הָאָדָם חִוֵּר וְגַם אוֹזֵל הַדָּם.
וְשֶׁאוּלַי בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן הַזֶּה דַּוְקָא יַצְלִיחַ
לְהִכָּנֵס לַנַּעֲלַיִם שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ
אוֹ לְפָחוֹת לַנַּעֲלַיִם שֶׁחָלַץ מֹשֶׁה
אֲבָל אֲנִי יָדַעְתִּי: בָּרְגָעִים הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה
נִנְעָלִים הֲכִי קָשֶׁה
שְׁמוּאֵל? אוּלַי תִּשְׁמַע לִי?
בַּגְּבוּלוֹת שׁוֹמְעִים הָעֲרֵלִים הַכֹּל וּמְכִינִים גָּלְיָת
גָּלְיָת אֶחָד, מַכָּה אַחַת וְאֵין מַכָּה שְׁנִיָּה.
אֲבָל שְׁמוּאֵל מַבְהִיל: מֵאַיִן אָבִיא לָכֶם מַנְהִיג ?
אֵיזוֹ אָתוֹן הֶעֶלְתָה בְּדַעְתָּהּ לָלֶכֶת לָאִבּוּד?
עִיעַה. עִיעָה. וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל
וְהֵעֵם יוֹצְאִים מהַמְּעָרוֹת הַחֲוָחִים וְהַסְּלָעִים, והַצְּרִחִים והַבֹּרוֹת׃
וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית
וְלֹא הֵקִים שְׁמוּאֵל
מִפְלָגָה קִדְמִית אוֹ יְמָנִית
וּצְעָקוֹת נַעֲשָׂה כָּל הָרְחוֹב
וַיַּעֲלֶה בָּאוֹב.
ערב השקה לספר השירים
"להפך" מאת אשר רייך
היום, יום שני 14.5.07 בשעה 20.00 במרכז תרבות בבית אריאלה
שד' שאול המלך 25 תל-אביב
משתתפים: פרופ' עוזי שביט, פרופ' זיוה שמיר, נורית זרחי, אמיר אור, ישראל בר כוכב, אלכס אנסקי, רן יגיל. שירים מולחנים: יהלי תורן. מלווה בגיטרה: רועי רז. מנחה: בהט קלצ'י. מחיר הכניסה 30 שקל.
הזמנה
הנכם מוזמנים להשקת ספרה של לימור שריר:
"פירות בר אדומים"
בהוצאת כרמל
האירוע יתקיים במוצאי-שבת, ב' בסיוון תשס"ז (19.5.2007) בשעה 21:00, במרכז "ברודט", רח' צייטלין 22, תל-אביב
מנחה: המשורר אילן שינפלד. דברים: פרופ' נורית גוברין, המשורר מירון איזקסון, המשוררת ציפי שחרור, פרופ' רפי ולדן, הסופרת לימור שריר
הכניסה חופשית
כל ההכנסות ממכירת הספרים הינן תרומה לאירגון: "רופאים לזכויות אדם"
כתיבת חווֹת דעת על כתבי-יד ועריכתם
בידי אהוד בן עזר
אני מקבל כתבי-יד לקריאה ולחוות דעת כתובה, כמובן תמורת תשלום. לאחר שאני קורא ושולח את חוות הדעת לכותב, והוא לומד אותה, באה פגישת פנים-אל-פנים ראשונה, בד"כ בבית קפה. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים, ספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. לעיתים חוות הדעת יכולה לשמש גם המלצה על כתב-היד בפני הוצאת ספרים.
בשלב שני אני מוכן לקבל לעריכה את כתב-היד [בקובצי וורד עברי או כאלה שניתנים להמרה לוורד. העריכה נעשית במחשב], וזאת באם כתב-היד כבר ראוי לעריכה ולהתקנה לדפוס.
באם עדיין אינו ראוי, אני מוכן לעבוד עם הכותב, אשר מקבל ממני הנחיות ועצות בעל-פה וגם בחוות הדעת, ואני מקבל שוב לקריאה את כתב-היד לאחר שעבד עליו ושיפר אותו. לעיתים נמשך תהליך זה חודשים ארוכים, לעיתים תוך היעזרות בספרי "סדנת הפרוזה". אני כבר לא מנחה סדנאות כתיבה אלא עובד, במידת הצורך, עם הכותב עצמו.
מחיר העריכה כולל ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתי מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל, ששמחות לקבל כתב-יד ערוך ומוכן לדפוס. התשלום – מחציתו לפני תחילת העבודה של העריכה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס.
עד כה ערכתי בתנאים דומים לאלה יותר משבעים ספרים ועבדתי עם עשרות כותבים.
לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:
חומר עזר: "סדנת הפרוזה", המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. בהוצאת אסטרולוג 2000. הכתובת לרכישת הספר: אסטרולוג. הוצאת ספרים. רח' אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה. טל. 03-9190957. פקס 03-9190958.
סדנת כתיבה בהנחיית הסופר והעיתונאי דודו בוסי
החלה ההרשמה לסדנת כתיבה יוצרת (מועד יולי) בהנחיית דודו בוסי, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
הסדנה, המיועדת למתחילים, היא מקצועית ואינטימית, בת 12 מפגשים שבועיים. במהלך הסדנה ילמדו המשתתפים מהי דמות, כיצד לאפיינה ולפתחה לצד הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים שלה, וירכשו כלים מקצועיים וטכניקות להתפתחות אישית ויצירתית. המשתתפים יונחו כיצד לתרגם חוויה אישית לכתיבה ספרותית הנשענת על דמיון ואינטואיציה. בצד הכתיבה היצירתית תהיה זו סדנה שבה ייפתחו וישחררו המשתתפים מחסומי כתיבה, בין היתר דרך תנועה ומשחק תפקידים, ויקבלו משוב זה מזה.
הסדנה תתקיים בתל אביב. מהלך כל שיעור: שעתיים.
פרטים נוספים בטלפונים: 036208918, 054-7790693
אוי ואבוי, נמחקה "טיפ אקס"!
מאוד הצטערנו לשמוע ש"טיפ אקס", להקתו של הסופר העברי החשוב קובי אוז, נפלה כבר בשלב חצי הגמר של תחרות האירוויזיון. אין ספק שהעולם אינו יודע להעריך את גדולת שיר-מזמורו האנגלי "פוש דה באטון" של הסופר העברי החשוב קובי אוז, שמוטב היה לו להיקרא קובי עוז שאז אולי היתה דרכו בעולם סוגה בשושנים כי היו סבורים שהוא קרוב-משפחה.
מגזימים בחשיבותו של הצייר רפי לביא ז"ל
אנחנו יודעים שאנחנו מסתכנים בעוד הדרה מן הקונצנזוס של התרבות הישראלית החשובה והנחשבת אבל איננו יכולים להסתיר את העובדה שיצירותיו של האמן רפי לביא ז"ל מעולם לא דיברו אלינו ומעודן לא ניראו לנו בעלות ערך רב כשלעצמן וגם לא בתולדות הציור הארצישראלי והישראלי, ולעיתים אפילו התנגב [טעות. צ"ל – התגנב] לליבנו החשש שהתופעה רפי לביא גרמה יותר נזק מאשר תועלת לציור הישראלי כי היא כפתה את מתכונתה על ציירים ועל קובעי הטעם בציור, וגם הפחידה אותם. ולכן, בטרם מכתירים ומספידים אותו כאחד מגדולי ציירינו, הבה נצטייד בענווה הראוייה וניתן לשנים הבאות לעשות צדק בהערכתו.
תינתן גם לאהרן שבתאי אפשרות להשמיץ בכיכר!
מתארגנת הפגנת ענק חדשה שתיערך בכיכר רבין בתל-אביב כדי לתת גם למשורר הפלסטיני העברי אהרן שבתאי במה לחרף ולגדף בה את ראש הממשלה אהוד אולמרט כשם שחירף וגידף את קודמיו, למעט מנחם בגין, שבתקופה מסויימת היה שבתאי אוהדו השרוף ואף הקדיש לו ספר שירים הנושא את שמו, "בגין". לנואמים יצורף אולי המשורר החשוב יצחק לאור, שתקף קשות את רבין לפני הרצח והספיד אותו בשיר אחרי הרצח, והכול נדפס בעיתון לאנשים חושבים, "הארץ".
אורי הייטנר
אנטי אינטלקטואליזם פוליטי
תגובה לבני ציפר "בעולם הנאור קוראים לזה שוד", "הארץ", 12.5.07
הארכיאולוג פרופ' אהוד נצר, הקדיש את כל הקריירה האקדמית שלו לחקר הורדוס. לאחרונה הוא גילה את קבר הורדוס, ממצא מדעי בעל חשיבות רבה, המרתק אליו את עולם הארכיאולוגיה כולו ואת חובבי ההיסטוריה והארכיאולוגיה בכל העולם.
האם הזיהוי הוא ודאי? נצר עצמו, אף שהוא משוכנע באמיתות הזיהוי, משאיר מקום לספק וטוען שיש עוד לחקור, כדי שהאימות יהיה סופי. ארכיאולוגים אחרים שהתראיינו לכלי התקשורת בעקבות הגילוי, נקטו גם הם לשון זהירה, אך העניקו גיבוי רחב לחוקר ולתגליתו (הפירגון הזה הוא בהחלט נדיר, בהשוואה לתגובות על תגליות אחרות, בעבר, שחלקן אכן התבררו כשגויות).
אך בני ציפר, שאינו ארכיאולוג, אינו היסטוריון, אינו מדען וספק אם יש לו מושג כלשהו בארכיאולוגיה, מרשה לעצמו לקבוע נחרצות שהזיהוי שגוי. זאת, אף שכלל לא ראה את הממצאים (אם כי ספק אם היו לו כלים להבין משהו על הממצאים אילו ראה אותם). כדרכו, ללא כל ביסוס, מרשה לעצמו ציפר להשוות את פרופ' נצר לארכיאולוגים-מטעם ברומניה, שהצטוו בידי הדיקטטורה של צ'אושסקו לספח כל ממצא לאתוס הלאומי שניסה הרודן לעצב. אמנם ישראל אינה דיקטטורה, מפתיע ציפר בווידוי, אבל מסייג זאת ב"לכאורה", שהרי "יש שפע של מוטיבציה להיאחז בכל קש כדי לעוות." ובלי כל סמכות מקצועית, ללא כל הבנה ובדיקה, הוא פוסק את פסק דינו: "הקש הזה היה השרידים מקברו של הורדוס."
על סמך מה הוא כופר בממצא הארכיאולוגי ומהיכן הוא שואב את היוהרה לפסוק נחרצות שזו המצאה? אמירה כזו של עיתונאי, שלא בדק ולא חקר את הנושא לא רק ברמה המדעית אלא אף ברמה העיתונאית, היא שחצנות אנטי אינטלקטואלית בוטה.
הפסיקה שלו אינה מדעית אלא פוליטית. הוא כופר בממצא, כיוון שהוא תוצאה של חפירות להן הוא מתנגד מטעמים פוליטיים, בטענה ש"החפירה של קבר הורדוס הזה נעשית בשטח כבוש, שאין לישראל רשות מוסרית לחפור בו". עצם החפירה הזאת מכונה בפיו "שוד".
איני יודע מהן עמדותיו הפוליטיות של פרופ' נצר, והאם לדעתו ראוי שהשטחים בהם הוא חופר יהיו בידי ישראל או בידי הפלשתינאים. אולם כאיש מדע, כל עוד ביכולתו לקדם את מחקרו הארכיאולוגי, עליו לעשות כן, ולא להכפיף את המדע לשיקולים פוליטיים. עצם התביעה של ציפר להימנע ממחקר כזה, מטעמים פוליטיים, היא מעשה אנטי אינטלקטואלי חשוך. אולם גם אם, לצורך הדיון, נקבל את עמדתו של ציפר שאין לערוך חפירות ארכיאולוגיות בשטח זה – משהמחקר נעשה, והחוקרים הגיעו לתוצאות, האם היחס לתוצאות המחקר נגזרת מהעמדה הפוליטית באשר לעצם החפירה? זוהי גישה אנטי אינטלקטואלית בעליל. אנטי אינטלקטואליזם הנובע מהשקפה פוליטית, הוא בורות מובנית, מתוך אידיאולוגיה. מי שמנופף בבערות כבדגל, מעורר בי בוז ושאט נפש, במיוחד כאשר הוא מציג את גישתו כביטוי ל..."נאורות".
אהוד ב': תמצית הטימטום הישראלי ושמחת הכיליון העצמי באו לידי ביטוי בתוכנית סוף השבוע של "ארץ נהדרת" שחגגה את השמדתה של ישראל בעקבות נחיתת טיל גרעיני איראני, שנורה כמובן באשמת אולמרט ופרץ, שתוך כדי מריבה ביניהם לחצו על הכפתור האדום וכך ישראל היא ששלחה ראשונה טיל גרעיני לאיראן! זה לא הומור וזו אינה סאטירה. ההצגה הנלעגת הזו בטלוויזיה, מנסרת, על חשבוננו, את עצם ההצדקה לקיומנו כאן. מה רוצים מעזמי בשארה? גם יוזף גבלס היה נהנה לראות! פעם חשבנו שתוכניות כאלה מעידות על חוסננו הדמוקראטי. אני מתחיל לפקפק בכך. הן מעידות על אנארכיה וטמטום וזורעות ייאוש.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים ואחד
האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו, בסימטאות דמשק
ביום הלווייה של דודי אלכס נפל ארל'ה על קברו, טמן פניו בעפר התחוח וגעה בבכי.
מדי שנה, ביום האזכרה, היה ניצב למראשותי המצבה וזר פרחים גדול בידיו. לאחר שמת ארל'ה ניכרה קברו ליד קבר אביו שיח' איסחאק נורדאו, לא רחוק מקברו של דודי, ובן-דודי אבנר, בנו של אלכס, אומר מדי שנה קדיש גם על קברו של האילם ארל'ה.
בשנה האחרונה לחייו של היינץ-משה מהגרביים, המאהב של רותי, לפני שהתאבד, ראינו אותו ניצב כרוח-רפאים, זר פרחים בידיו, המטפחת הצבעונית בכיס הז'קט, למראשותי קברו של האילם – באותה עמידה שבה היה האילם ניצב מעל מצבתו של דודי.
בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.
היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.
ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.
לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בנסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.
ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.
לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.
בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.
התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.
לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.
אלכס דודי, שהיה מנהל העבודות חוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, לא השתתף ברשת הריגול שהקימו, והפעילו מעתלית, אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה. סבא אסר על דודי להשתתף בריגול מפני שהיינו נתינים אוסטריים וסבא לא רצה שבנו יבגוד בנאמנות שלנו לממלכה האוסטרו-הונגרית, שהעניקה למשפחתנו חסות והגנה מיום שעלינו ארצה במאה התשע-עשרה.
בשנה השלישית למלחמה העולמית, כאשר המושבה התמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, הצליח הקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים קראוזה לקבל הקצבה כספית מהממשלה האוסטרית, שהיתה בת-בריתה של תורכיה במלחמה, והשיג כסף אפילו מג'מאל-פאשא העריץ, וכל זאת לשם תמיכה במשפחות היהודים שהיו נתינים אוסטרו-הונגריים. נוסד ועד של הנתינים האוסטרים ובראשו סגן הקונסול של אוסטריה ביפו, שמעון רוקח, שהתיישב במושבה שלנו בזמן הגירוש.
סבא התמנה למזכיר הוועד, המשרד נקבע בביתו, ותפקידו היה לערוך את רשימות הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות ולדווח לקונסוליה האוסטרית בירושלים.
נתיניו היהודים של הקיסר פרנץ-יוסף ירום הודו, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה לשליט רב החסד, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. רגש הנאמנות אף התחזק אצל סבא בשנים שחי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות אוסטריה, שדאגה לנתיניה היהודים והגנה עליהם.
אותו קיץ, אהרונסון כבר ישב במפקדת הצבא הבריטי בקהיר, אבשלום כבר נהרג בנסותו לחצות את המידבר ולהגיע למצרים, יוסף לישנסקי, "התכשיט" כפי שכונה-לגנאי בפי האיכרים, קיבל על עצמו את המשך עבודת הריגול למען הבריטים, יחד עם שרה אהרונסון – ואילו סבא פקד בכל תוקף על דודי אלכס לחזור מעתלית למושבה ולנתק עצמו מעבודת הריגול.
כאשר נתגלתה הרשת, והתורכים החלו בחיפושיהם אחרי לישנסקי, במעצרים ובעינויים, חשש דודי שגם הוא ייאסר, ומי יודע מה יעלה בגורלו כאשר יחקרוהו.
למזלו, הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, הטיל אז על הזואולוג ישראל אהרוני להכין לו תצוגת חיות ועופות מפוחלצים למוזיאון הזואולוגי שרצה לבנות עבור הסולטן באיסטנבול. כניראה לא היו לתורכים הנסוגים דאגות אחרות.
אהרוני, הוא ארז"ף, ראשי תיבות "אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה" ב"תמול שלשום" של עגנון – שכר את דודי אלכס בתור צייד ואף סיפק לו רובה-ציד. במשך חודשי עבודתו בלבנון לא עלו התורכים על עקבות דודי. תפקידו כצייד למען ג'מאל-פאשא העניק לו כיסוי מוחלט, וליתר ביטחון אף גידל זקן עבות עד שלא היה אפשר להכירו.
בחול המועד סוכות בא למושבה מפקד המשטרה התורכית ביפו, המודיר-פוליס ג'לאל-ביי, בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים וקבע את מושבו במלון "חובבי-ציון", בכניסה למושבה מצד מערב.
הוא גייס מלשינים שחיזרו על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם נשלחו לבלוש ולגלות היכן מסתתרים הפרארים, המשתמטים והעריקים מעבודת הצבא, וכן חברי רשת הריגול.
אצלנו קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצו וברחו מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשו ריקות מפחד התורכים. מי שהעיז לצאת החוצה בלילה, היה יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המושבה, ועימם המהגרים מתל-אביב ומיפו, הכינו לעצמם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים ברחו לפרדסים, אך החיילים סרקו את המושבה ופרדסיה. הם לכדו פרארים, לכדו מזייפי-דרכונים או מהגרים חסרי תעודות, אבל את לישנסקי, שלפי השמועה הסתתר בפרדס של מסייה קלדם, אותו לא מצאו.
בבית-הכנסת הגדול כונסו כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. שיח' איסחאק נורדאו, שנתמנה למוכתר, ראש המושבה בחסד התורכים, עלה לבמה שבמרכז האולם הגדול, היכה באגרופו על הדוכן, והכריז:
"על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישנסקי, המסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"
רבים מתושבי המושבה נאסרו, אלה בתור משתמטים מן הצבא התורכי ואלה בתור חשודים בריגול נגדו. רובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות.
מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים למלון "חובבי-ציון" אל המודיר-פוליס ג'לאל ביי, שם היו נחקרים תוך שימוש בפלקות ובמכות רצח, וצעקותיהם הידהדו בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ, ובתום העינויים היו נשלחים בשיירות לגלות דמשק או במקרה הטוב יותר לבתי הסוהר בירושלים.
היישוב היהודי כולו, לא רק במושבה, היה נתון לשרירות הלב ולעריצות של שלטון מתנוון אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פאטריוטיות תוקפנית. היה הכרח להשמיד כל מסמך שהיה עלול להוכיח את "בגידת היהודים" ואת רצונם לכבוש את הארץ, כביכול.
תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, בולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה שבהם רשומה הבעלות על הקרקעות, כל אלה הוחבאו או הועלו באש בידי המחזיקים בהם, מחשש שיתגלו. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילו הספיקו התורכים למלא את כל זממם, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה, כאשר כל היישוב היהודי מחכה להם כמושיעים.
באחד מימי החורף, כאשר דודי אלכס עסק בציד ובפיחלוץ בבית-הספר החקלאי התורכי בכפר טניל [תי"ו ונו"ן בפתח, יו"ד בסגול] שבלבנון, הגיעה אליו טלגרמה: "מגרשים את משפחתך מהמושבה. בוא לקחתם בתול-כרם. שמעון רוקח."
דודי עזב את עבודתו, ולאחר יומיים יצא לדרך והגיע לדמשק במכונית יחד עם קומנדנט, קצין גרמני, שעימו התיידד.
בבואם חלפו על פני כיכר המארג', זו הכיכר המרכזית של העיר, וראו שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים מחוברים לחזה – מתנודדות על עמודי התלייה.
אלכס רשם בפנקס היומן שלו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרג'ה."
זה היה ביום ראשון ה15- בדצמבר, ואלה היו גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנאסרו על ריגול, נשפטו ונתלו בידי התורכים. דודי הכיר אותם.
עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.
הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:
"אתה רואה כמה יפה היא?"
"מי היא זו?"
"הארוסה שלי!"
דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.
למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?
הוא זכר היטב את הביקור שערך במושבה הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, את הארוחה בביתו של ראש הוועד, את בקבוקי היין והקוניאק הריקים-למחצה, את הקצינים התורכים הלהוטים לשתות, את השרב המעיק של טרם אביב, כאשר מחלונות ביתו של ראש הוועד, מבין הברושים והדקלים, נשקפו שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.
"נרים כוס," התרברב ג'מאל-פאשא קצר-הקומה בצרפתית מצויינת, "לניצחון על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים! כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר שערכתם לכבודי עם דגלי עות'מניה אצלכם נזכרתי איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"
הוא צחק, מלוויו צחקו אחריו, והמארחים היו אנוסים לחייך כמי שכפאם שד.
"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'! –
"אחד משלנו, זקן, העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, באצבע..." הוא זקר אצבעו נמוך כדי להמחיש היכן תקע אותה הזקן, ודודי חש כאילו נתקעה חרב בבטנו, "ולבסוף בחר ילדה, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות," ליקק הגנרל את שפתיו, "שש מג'ידיות... א-פרופו, גם אצלכם, במושבה, ראיתי בנות יפות..." צחק, "א-פרופו, ראיתי קודם את הפרדסים שלכם, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם, והיום איש בשורה אני לכם – אני מזמין אתכם, כל היהודים, לבוא ולהתיישב בכפרי הארמנים הריקים שבאנאטוליה. אתן לכם שם קרקעות, אתן עזרה והקלות רבות כדי שתוכלו לפתח את החקלאות – שם," התרגז פתאום, "ולא כאן! לכך לא אסכים לעולם!"
מי יודע מה היה סופה של אותה שיחה נוראה – זאת כאשר האיכרים שהוזמנו לסעודה הכפוייה מצליחים אך בקושי לבלוע את עלבונם ולכלוא את זעמם – אלמלא התמלאו לפתע כל האוזניים רחש כבד שבא מבחוץ והלך וגבר מרגע לרגע, וכאילו השמש הסתירה פניה, וחשכה ירדה על הארץ.
יושבי החדר ניגשו אל החלונות ונשאו עיניהם לשמיים. הם עמדו נדהמים ולא יכלו להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את האור, שהיה עמום בלאו-הכי, בגלל החמסין. לאט-לאט התרגלו עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם הבחינו באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.
בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, החלו נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל. מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים, העטים מלמעלה כענן שחור. מבול שרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.
"ארבה! ארבה בא!" רצים ברחובות אנשים באימה ובחרדה.
מיד קיצר ג'מאל-פאשא את ביקורו, ובדברי פרידה קצרים ונרגזים, בצרפתית, הוא מיהר לרכוב עם שיירתו אל מחוץ למושבה.
אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, לקחו פחים וגיגיות בידיהם וגם רעשנים ויצאו לפרדסים ולשדות, היכו בפחים וגינגנו בגיגיות וטיחטחו ברעשנים והקימו רעש חזק כדי להבהיל את הארבה ולגרשו, אך זה קיפץ בהמוניו מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.
ההרעשה בפחים והגינגוג בגיגיות והטיחטוח ברעשנים היו כולם לשווא.
כאשר התרומם הארבה ממקום אחד, התעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חבטו בארבה. אחרים הביאו נפט, שפכו על הארבה ושרפו אותו, או שאספו אותו בדליים לתוך חביות ושם שפכו עליו את הנפט בעל הריח החריף והדוחה שסרחונו דבק בבגדים ובידיים. הארץ השחירה מן הארבה המזמזם באוויר, ותחת כל מידרך כף-רגל חרק הארבה בהימעכו, דחוס כמרבד-חי ומסליד תחת סוליות הנעליים. ענפי העצים הלבינו, מעורטלים מקליפתם.
המנוסים שבאיכרים הזהירו:
"זוהי רק ראשית הצרה שבאה עלינו. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק והגזם הצעיר יפשטו בשדות, יעלו בפרדסים ובכרמים, ויכלו כל עלה וכל גבעול שנותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."
ואכן, הארבה המבוגר לא הזיק כל-כך כמו הדורות שבאו אחריו.
שבועיים אחרי שנחת התחילה ההזדווגות. מיליונים, מיליונים, זה על זה כחול אשר על שפת הים. הנקבה הטילה צרור ביצים, שהיו קשורות יחדיו, באדמה הרכה ובחולות, בכרמים, בדרכים ובפרדסים.
הממשלה התורכית הוציאה צו שכל נפש, גם ילדים וזקנים, צריכה להביא שלושה רוטל של ביצי ארבה לבית הוועד. היו חופרים בטוריות ומוציאים אותן מהאדמה ואוספים בשקים. הפקידים התורכיים שמו שק על שק, אבל במקום לחסל את השקים, השאירו אותם.
אחרי שלושים יום בקעו הביצים בשקים, הילק יצא החוצה ונחשוליו החלו לזרום ולהתפזר בחצרות, סביב בית הוועד, משם התפשט לעבר הפרדסים ואל כרמי הגפנים והשקדים שלא היו מוגנים. כאשר גמר אותם, חדר לבתים ואכל את התריסים ואת הווילונות. נחשולים אלה עלו גם מכל השטחים העצומים שבהם הטיל הארבה את ביציו, וזרמו על פני האדמה. ובאשר הופיעו, שם נותרו הפרדס והכרם חשופים מעליהם הירוקים.
ומה לא עשו כנגדם? עטפו את גזעי העצים בצמר, כי אמרו שעל גבי הצמר אין הילק עולה. עטפו אותם בנייר עבה וחלק, שלקחו ממחברות הילדים. לשווא.
והנזק עוד גבר כאשר הילק הפך לגזם. אלה היו קטנים ושחורים. קשה לתאר את עוצמתו של הגזם. לא היה מעצור נגדו. הוא הלך גלים-גלים. חומרי הדברה לא היו. האיכרים פעלו בשארית כוחותיהם כדי להציל את הפרדסים והכרמים. אספו את הגזם וקברו אותו בבורות. הקיפו את הפרדסים בקירות מצופים פח. חפרו תעלות סביב לגבולות המושבה וקירו אותן בפחים כי אמרו שהגזם לא יכול לטפס. וכל אותו זמן היתה הרגשה שהארץ מתנועעת ורוחשת מתחת לרגליים והכל חורק ומלא גועל והייאוש הלך וגדל.
האיכרים ניסו אמצעים ותחבולות חדשים והוציאו מים מהבריכות והציפו בהם את התעלות שחפרו, וגירשו את הגזם למים כדי להטביעו, אבל הוא לא מת. ועל גבי פגרי הגזם זחל הגזם החי ועבר את התעלה וחיש מהר ניראו גם עצים אלה ערומים מכל עלה. הם הביאו משרוקיות ומסרו אותן לפועלים, כי השמועה אמרה שהגזם חושש לרעש. אבל הגזם המשיך לעבור מענף לענף ומעלה לעלה. מישחה שמשחו בה את העצים, למנוע את טיפוס הגזם, לא הועילה כנגדו אך לעצים הזיקה מאוד כי סתמה את נקבי הנשימה של הקליפה, ולאחר-זמן העצים שניצלו התייבשו אף הם.
במשך ימים אחדים נאכלו יותר מאלפיים דונם נטועים והיו כבתי-קברות. העצים לבנים, הגזם אכל את קליפות העץ. כמו צבא ממשומע עבר מעץ לעץ. כשגמר לאכול את המושבה, זרם אל הירקון והקים עליו "גשרים". אחד נאחז בשני וכך היו מתקדמים ומתקשרים עד שנוצר גשר של שלושה מטר והגזם זחל עליו ועבר את הנחל צפונה.
אחרי חמישים יום צמחו לגזם כנפיים, הפך לחסיל המתנועע במהירות בעזרת הכנפיים שצמחו לו, וכמו על פי פקודה – התרוממו כולם ולא נישאר מהם זכר.
אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת "ציון" העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה באומרו: "אני דוד שלך!"
ומדוע דוד? – באשה-ריבה, סבתה של בת-ציון מצד אימה, הביאה עימה למושבה, בעלותה ארצה, ברכה מרב גדול בחוץ-לארץ. הוא הבטיח לה נאמנה שילדיה לא ימותו.
לאחר שמתה בדיפטריה פייגלה, הבת הבכורה של סבא וסבתא, ונותר להם רק אלכס, ילד קטן שחששו מאוד לשלומו למרות שלא היה חולני כלל, באה סבתא אל באשה-ריבה וביקשה ממנה ש"תיקנה" אצלה את הילד.
דודי אלכס הובא אל באשה-ריבה ושהה אצלה יום שלם. הוא זכר את טעם ריבת הענבים, סוק, שמרחה לו באשה על פרוסת לחם שחור. זכר את ריח המזווה בביתה. ישב אצלה במיטבח, סיפר מעשיות מצחיקות כבר אז, בילדותו, ואכל בתיאבון.
לפנות-ערב אמרה לו באשה-ריבה: "אינגלה, אינגלה, גיי! [לך!]"
והוא חזר לביתו.
היום שבילה בביתה היה יום ה"מכירה" שלו, שיהיה בנה של באשה-ריבה כדי להסיר מעליו את המזל הרע, שלא יחלה וחס ושלום ימות, כאחותו הגדולה ציפורה. וכשהיה פוגש את בת-ציון, לאחר שבגרה, ועוגב אחריה, והיא מתחמקת, נהג לגעור בה:
"תני כבוד לדוד שלך!"
דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.
"מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.
"ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.
דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.
לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.
לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.
וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.
עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.
הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.
אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –
"בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"
והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.
לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."
לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.
מה לעשות?
ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"
וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם, ומה הלקח? דבלה שהשתנת עליה אינה מסריחה כל זמן שנמצאת עימה אחת צמוקה ומכוערת ממנה.
מה היה הקשר של הסיפור למצב? לא היה, רק להרוויח זמן.
לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.
דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.
לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.
האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.
את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.
זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.
בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.
שנים רבות לאחר מכן מצאתי בארגז של דודי, בין אקדח המאוזר המצוחצח לבין יומני העבודה של חוות [היא נקראה בשם תחנת] הנסיונות החקלאיים בעתלית, רשימות שכתב על תקופת היותו צייד בלבנון ועל שהותו בכפר-סבא. בכתיבתו לא היה שמץ של דמיון ספרותי, כל מה שרשם ביומנו, אמת הוא. לעומת זאת, סיפוריו בעל-פה היו תמיד מלאי המצאה ודמיון.
הגשמים העזים מנעו ממנו ללכת ברגל מתול-כרם לכפר-סבא. הוא הגיע למושבה הקטנה הזו, שהיתה שרוייה בסבל נורא, רק לקראת סוף דצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:
"שבת. כפי הניראה שמשפחתי נישארה במושבה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.
"ראשון. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את המושבה ואז אוכל להתראות עם משפחתי.
"שני. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.
"שלישי. 1 בינואר. היום מתחילה שנה חדשה ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר ולידי, מי היה מאמין! – מאדאם הירש הידועה ושתי בנותיה הדועכות כנר, ואני כקנה נשבר ואין בכוחי להושיען."
דודי שכב חולה ורצוץ עם הפליטים באורוות כפר-סבא, בנס נותר חי ושב לבית סבא, כשהוא ניראה כצל של עצמו – שב רק לאחר כשמונה חודשים, לאחר שהבריטים כבשו את צפון הארץ, וגם כפר-סבא שוחררה מעול התורכים.
המשך יבוא
* * *
שלום אהוד,
קיבלתי בתודה את הגיליון המעניין והמגוון מס. 242 וברצוני להתייחס להודעה שבסופו של הגיליון בדבר תערוכת הצילומים "מיבנים בסכנת הכחדה" של שרון רז. [ב"באוהאוז" דיזנגוף].
אני מכירה ומוקירה את מפעלו של האדריכל שרון רז, עוד בטרם נודע קיום התערוכה, ומשום כך שלחתי ביום 21.4.2007 לעיתון "הארץ" מכתב למערכת, אך הוא לא פורסם. נראה לי שבעיית שימור התרבות חשובה, וכתב עת רציני ראוי שיתייחס אליה, ולפיכך הנני מנסה להציע מכתב זה לקוראי ''חדשות בן עזר''.
ניצה וולפזון
שימור תרבות באדריכלות
בתגובה ל"מוחקים את האדריכלות ששאפה למחוק את העבר"
אסתר זנדברג, הארץ 20.4.07
יש לשבח את ''הארץ'' על סידרת הכתבות בנושא שימור נכסי התרבות בישראל. הכתבות הללו מצביעות על מחדלים קשים בכל תחום, ואין ספק שהדורות הבאים יחושו בעוול שנגרם.
למיטב ידיעתי, דווקא בתחום האדריכלות, שהוא נושא הכתבה הנ''ל, קם מושיע לשימור התרבות – לפחות באופן חלקי: שרון רז, שהוא אדריכל, חוקר סביבה עצמאי המסייר, מצלם ומתעד מבנים ותיקים ונטושים וכותב אודותם. רז נושא על כתפיו, ביוזמתו, אתגר חשוב של שימור מורשת הבנייה, בטרם תיכחד, באמצעות צילום דיגיטאלי. הוא מכתת את רגליו במרחבי הארץ, מצלם בניינים היסטוריים בטרם ייכחדו, ומתעד אותם באתר אינטרנט שיזם ובנה, בשם ''ארכיטקטורה נעלמת''.
דווקא על רקע מה שנחשף בכתבה המעניינת של אסתר זנדברג – ראוי לשבח אדם, המקדיש זמן ומאמצים, מקריב חיי-נוחות ואף קריירה, במטרה נשגבה של טיפוח שלב ראשון וחיוני במאמץ לשמר מורשת בנויה.
כתובת אתר "ארכיטקטורה נעלמת": http://www.disappearing-architecture.co.il
הזמנה ירושלמית תל אביבית
אנו מתכבדים להזמינכם לתערוכה החדשה בגלריה אנגל
"ירושלים הרים סביב לה"
ירושלים והריה בעיני האמנים
פתיחה: יום שלישי, 15.5.07, כ"ז באייר תשס"ז, 17:00-20:00
נעילה: יום ראשון, 15.7.07, כ"ט בתמוז תשס"ז.
שמות האמנים המשתתפים: מרדכי ארדון, ראובן רובין, לאה הירושלמית, מארק שאגאל, יעקב שטיינהרדט, אנה טיכו, לאון אנגלסברג, נפתלי בזם, יוסף זריצקי, משה אל-נתן (מלך הפלאפל), מרדכי לבנון, יעקב אגם, פנחס ליטוינובסקי, מלאכי, יואב בן דב, אילת אדר ועוד...
התערוכה תתקיים בו זמנית בגלריות בירושלים ובת"א
גלריות אנגל
רח' גורדון 26, תל אביב. טל. 03-5225637, פקס. 03-5226145. רח' שלומציון המלכה 13, ירושלים. טל. 02-6232397, 02-6253523, פקס. 02-6249439.
gabi-e@inter.net.il www.engel-art.co.il
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,444 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
242 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
נספח
"ירושלים הרים סביב לה"
ירושלים והריה בעיני האמנים
גלריות אנגל, שנוסדו בשנת 1955 בירושלים, מציגות לרגל חגיגות ארבעים שנה לאיחוד העיר את התערוכה "ירושלים הרים סביב לה". כיום, כוללות גלריות אנגל שתי גלריות בירושלים וגלריה אחת בתל אביב, שבה אף מוצגת התערוכה.
התערוכה מציגה מבחר של עבודות מאת אמנים ישראליים לצד אמנים בינלאומיים בני דורות שונים, שירושלים היוותה מקור השראה ליצירתם בציור. ירושלים מהווה כר פורה ליצירה; אמנים בני הדתות השונות ראו את רוחניותה של העיר כאתגר אמנותי וכמקור רעיוני ליצירותיהם.
יצירתו של מרק שאגאל "דוד עם הנבל"(David à la harpe), טמפרה על מזוניט, מציגה את דוד המלך כשלראשו כתר זהב ולבושו לבוש מלכות. דוד עומד בראש הר ומנגן בנבל כשמצדו האחד ירושלים ומצדו השני השטעטל היהודי. סביבו מתוארות דמויות וסמלים דתיים. בתחתית התמונה מימין מתואר האמן יושב ומצייר, זהו ביטוי וכמיהה לשלמות. על פניו של הצייר עובר הסוס של "בעל העגלה" היהודי, כרמז למקום ההתרחשות בגלות ולא בירושלים. ממול, בשמאל הציור, יושבת מרים אם ישו, כשהעולל על ברכיה, מבקש לינוק, שהרי גם הוא מצאצאיו של דוד המלך. מעל למרים, ומול המלך דוד, ניצב הכנר היהודי מהעיירה. בראש התיאור נפרשים השמיים התכולים של ארץ-ישראל ובהם מתואר זוג אוהבים; חמורו של המשיח ומנגד מופיע המלאך השומר מכל רע; כנר העומד על ראשו כמלאך ארצי אשר מקשיב לנגינתו של המלך.
האמנים שהגיעו בתחילת המאה הקודמת לארץ-ישראל מאירופה, נמשכו לירושלים שגירתה את
עצביהם האמנותיים. ראובן רובין, שהרבה לצייר את ירושלים וחומותיה, אהב לתאר גם את
הריה והנופים של סביבתה. בציורו "הדרך לירושלים –עין כרם", שמן על בד, מצייר ראובן
את הכפר הקטן עם עצי הזית
כשבתחתית
הציור, מצד שמאל, מתוארים רועים ועדר עיזים. ניתן לקרוא בתמונה זו תיאור של עולי
רגל הבאים אל העיר הקדושה ומובילים את העיזים, שייתכן ויועלו כקרבן במקדש. האווירה
הפסטורלית של נוף עצי הזיתים, מתעתעת, ומדגימה את אהבתו של ראובן לאווירה המיסטית
השורה סביב.
מרדכי ארדון, אמן שהיה מורה בבאוהאוס, הגיע לירושלים כדי לנהל את האקדמיה לאמנות בצלאל. הוא מצא בעיר ובסביבותיה כר רב השראה לציוריו המיסטיים-קבליסטיים שאותם הרבה לצור.
בציור "עין כרם", 1930, שמן על בד, מתואר הכפר הקטן למרגלות ההרים הנישאים, כשבתווך השמיים. הריה הגבוהים של ירושלים, שפסגותיהם יוצאות אל מחוץ למסגרת התמונה, מגמדים את בתי הכפר שלמרגלותיהם - כרוצה להגיד "כחגבים אנו בפני הרי ירושלים הנישאים".
אנה
טיכו הגיעה לארץ-ישראל ולירושלים מווינה, בעקבות בעלה, ד"ר טיכו, רופא העיניים
המפורסם.
בסקרנותה הגדולה הייתה יוצאת אנה טיכו למרחבי העיר וסביבותיה ומציירת מנקודת מבט עמוקה את הרי יהודה וירושלים הפראיים ודלי הצמחייה. אלה היוו ניגוד גמור לנופי ילדותה באירופה. האור הישראלי העז גרם להצללות נפלאות אשר עזרו לה לחדור בציוריה לעומק הטבע, תוך בנייה של קומפוזיציות מלוכדות הקושרות אותה בקשר אינטימי לטבע ולאור הכול-כך ירושלמיים.
יעקב שטיינהרדט, אמן השייך לאסכולה הגרמנית-האקספרסיבית, הגיע לירושלים והחל ללמד בבצלאל. הוא אהב את העיר אהבה עזה, המוצאת את ביטויה בעבודותיו.
בציורו "ירושלים", 1934, שמן על בד, ציור גדול מימדים יחסית לתקופה (יש לזכור כי רעב ומחלות היו מציאות של יום-יום, ולבטח בקרב אמנים אשר התקיימו בקושי רב), שטיינהרדט מצייר את העיר פרושה על פני כל רוחב מצע הציור. ירושלים מתוארת כעיר הדורה, שסביבותיה אינן מאפילות, להפך, הן מוארות ומזמינות. האור הרך עוטף את הציור כמין חלום, והופך לעיננו למציאות של קדושה ומיסטיקה. זהו תיאור נאמן למציאות אותה רואה וחש כל מי שעולה לפסגת הר-הצופים ומביט על העיר.
יוסף
זריצקי, שנולד באוקראינה ועלה לישראל בשנת 1923, התיישב בירושלים והחל לצייר את
נופיה.
בציורו "ירושלים", 1924, צבעי מים ועפרון על נייר, שצויר כשנה לאחר עלייתו ארצה, הוא מתאר את העיר במבט-על כדי ליצור פרספקטיבה פתוחה לאור. כמו האמנים האחרים, גם זריצקי הוקסם מהמדרונות והעמקים של העיר וסביבותיה, אך האור המיוחד - הוא זה ששבה את ליבו. האור הפיזי והרוחני של ארץ האבות, שכמו יצאה מתוך גלוית דואר הנשלחת אל מעבר לים המזמינה את המכותב לבוא ולראות את היופי הזה.
ליאון אנגלסברג, עלה ארצה מוורשה בשנת 1954. הוא התגורר בשכונת אבו-טור, הממוקמת על קו התפר ושרוב תושביה ערביים. אנגלסברג חי בנזירות, ניגן בכינור אל מול נופי הרי יהודה וצייר את נופי ההר והעיר.
ציוריו
מדגישים את צבעוניותה המיוחדת של העיר וסביבותיה. האור הבוהק משך אותו כאמן שהגיע
ממזרח אירופה הדלה באור. הוא הוקסם ממנה ולא חדל צייר את התרשמותו מעוצמתה בשילוב
הדלות הנזירית של נופיה הטרשיים שיוצרים מבנה מופלא.
משה אל-נתן, הידוע בכינויו "מלך הפלאפל של ירושלים", עלה ארצה מפרס בשנת 1920. בהיותו ילד עברה משפחתו להודו בדרכה לארץ-ישראל ושם למד אצל מורה הודי את אמנות הציור. הוא שירת בצבא הבריטי המלכותי ואף התבקש לצייר את משפחת המלוכה. בסיום שירותו הצבאי חזר לארץ ופתח דוכן לפלאפל ברח' אגריפס בירושלים. האמן הנאיבי שחלם על חיי קודש בירושלים, ישב בדוכנו הקטן וצייר את חלומותיו, תוך כדי טיגון פלאפל ומכירתו לעוברים ולשבים. חלומותיו, כפי שאפשר לראות בציוריו, היו אוניברסליים באופיים, ותיארו את עיר הנצח ירושלים כמרכז העולם.
הציור "עלייה לירושלים", שמן על עץ, מתאר את בית המקדש כסמל לעיר אליה עולים לרגל. מעל למקדש מרחפים כלי טיס שונים ומשונים, שגם הם מגיעים אל העיר כעל מרבד קסמים. ממש מעל למבנה, בתוך ענן, מתואר משה רבנו מחזיק את לוחות הברית ומולו דוד בן-גוריון. השניים מושיטים את ידם זה לזה כמעין חזון הנמשך לאורך כל הדורות – החל מדור המדבר ועד הקמת מדינת ישראל. ניתן לראות בתיאור מחווה לעבודתו המפורסמת של מיכאלאנג'לו "בריאת האדם" בקפלה הסיסטינית שבוותיקן.
אמני הדורות הבאים ממשיכים לתאר את העיר וליצור בהשראתה. נפתלי בזם, שעלה ארצה עם
משפחתו בשנת 1938, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הצטרף לקיבוץ והחל לצייר בסגנון
סוציאל-ריאליסטי. חזון העבודה העברית וחיי הקיבוץ השפיעו עליו והוא שאף לפאר את
יצירתם. מאוחר יותר, בעקבות ההתפכחות מהחזון הסוציאליסטי והאכזבה ממנו, הוא מצא
ביהדות ובזיכרונות העלייה, חיק חם ליצירתו החדשה. כך אפשר למצוא ביצירתו "עלייה
לירושלים"
את האמן ואת אשתו בסירה אשר הובילה אותם ארצה. משוט הסירה מתואר כחץ המצביע על חומות העיר ירושלים, שהרי חזון העלייה ארצה היה מתומצת במשפט "עין לציון צופייה".
שמואל בק, אמן ניצול שואה, שעבר כילד את חוויות השואה, ניצל בזכות נזירים שהחביאו
אותו במנזרם. לאחר עלייתו ארצה החל לצייר בסגנון סוריאליסטי- פיגורטיבי, כשהוא
מנציח את העיירות היהודיות ההרוסות . בציור "יד אבשלום",
אנו
רואים את המונומנט כשמתחתיו מופיעה מטרה ולפניה חצי מנורה החקוקה בסלע. זהו תיאור
של חורבות המשלבות את העתיק ואת החדש. מימין מתואר שביל המוביל את העין לעיירה
האירופאית ההרוסה שברקע. כמספר סיפורים מוביל אותנו הצייר ומספר את תלאותיו. יחד עם
זאת, ירושלים וארץ-ישראל, שאף הן חרבות, מציינות מקור לתקווה, מקום אותו ניתן לשקם
ולהפריח.
מלאכי,
אמן ירושלמי בן 86, ניצול שואה אף הוא ויליד הונגריה, עלה ארצה בשנת 1949. מאז ועד
היום הוא חי בירושלים. כאמן שומר מצוות, שהמוזיקה והצליל מהווים נושא מרכזי ביצירתו
בחמישים העשורים האחרונים, הוא מצייר את "צלילי מדבר (מדבר יהודה מהר הצופים)",
עבודה שבה ניתן לחוש
את השקט המדברי בוקע מתוך הציור. המדבר הנפרש למרגלות העיר ממזרח כאשר האמן עומד על פסגת הר-הצופים ומצייר, כשברקע נשמעת נגינת חליל הרועים הבדואים אלה הגורמים ליצירה לפרוח.
יעקב
אגם, אמן קינטי יליד הארץ, החי ויוצר ברחבי העולם כשגריר האמנות הישראלית, יצר את
היצירה רבת התנועה "שער האריות וקשת מעל העיר".
זהו הדפס משי על פרספקס.
היצירה מציגה שתי נקודות מבט של העיר: הראשונה, מתארת את העיר העתיקה דרך שער הגבורה, הוא שער האריות. השנייה מציגה את העיר החדשה על מבניה המיוחדים, כאשר מעל הקשת, קשת הבריאה נצבעים גווניה הרבים של העיר.
לאה
הירושלמית, אמנית היוצרת בסגנון נאיבי, שנולדה בירושלים וכיום חיה עם משפחתה ברמת
הגולן. עבודתה המוצגת כאן מתארת את ירושלים של ימי עזרא ונחמיה.
עבודה
זו נארגה בירושלים והייתה לשטיח נול גדול מימדים המתאר את בניית העיר לאחר החורבן
הראשון. העיר הולכת ונבנית מהחומה פנימה, כאשר בחזית חומותיה צרים שוב אויביה
המבקשים להורסה. זוהי אלגוריה למצב העכשווי של בניין הארץ והעיר. המטרה היא לשמור
ולשמר את הקיים בעוז רוח ובסבלנות, בעוד אלה הצרים מבחוץ מחפשים את הסדקים בחומה
במטרה להפילה שוב.
יואב
בן דב, יליד עין הוד אשר בהרי הכרמל, חי וגדל בהר. בציורו "שמחה",
2005
(פרט)שמן ועלי זהב על בד, הוא מצייר את ירושלים כעיר המצופה זהב. העיר בנויה ככפר
פשוט, הבתים מתוארים בצורתם הבסיסית ביותר, כפי שהם חרוטים בזיכרון הקולקטיבי של
צורת הבית.
אילת
אדר, אמנית שסגנונה מדיטטיבי באופיו, מתארת את חזון ירושלים בעקבות מדיטציית שתיקה
שקיימה על הר הצופים, צופה לכיוון העיר העתיקה. כשפקחה את עיניה ראתה לפניה עיר
בוערת באדום ועננים מכסים את קו המתאר של העיר. אופן תיאור שונה זה של העיר, המעורר
תחושה של דם ומריבה בין הדתות והלאומים, דם הנשפך מזה דורות ושנים, יוצר תחושה
אמביוולנטית חזקה של עיר אחוזת-אימה, מחד גיסא, ועיר השופעת עוצמה שאינה ניתנת
לתיאור, מאידך גיסא. תחושה זו מוכרת בספרות הפסיכולוגיה כתופעת "סינדרום ירושלים",
שנפגעיה (לרוב, תיירים) סובבים ברחובות העיר מדי יום, מתקשים להכיל את רוחניות
העיר.
שאול
שץ, אמן יליד קיבוץ שריד, חזר בתשובה ומתגורר כיום על מורדות הרי ירושלים, מול העיר
העתיקה. הוא מצייר את נופי העיר וסביבותיה בסגנון המזכיר במידה מסויימת ציור
אימפרסיוניסטי-רוחני. בציוריו ניתן לראות את ההארה שהעיר וסביבותיה מעוררת באמנים
המתחברים אליה במישור
הרוחני של היהודת הדתית. העיר מתוארת כנוף המבוסס על נקודות וקווים, שכל אחד מהן הוא עולם ומלואו. הגיבוש של כולם יחדיו מותיר רושם של עולם שלם של אור וצל, פרספקטיבה החודרת לעומק ההר והעיר; כאשר כל אלה מתוארים במבטי-על, או מפרספקטיבה תחתית במבט כלפי מעלה אל השמיים. הרוחניות העולה מתוך העבודות מעבירה תחושה של שכינה השורה על העיר והריה.
ליאוניד
בלקלב, אמן שעלה ארצה בשנת 1990 מברית-המועצות, חזר אף הוא בתשובה וכיום מתגורר
בירושלים. בלקלב מצייר דמויות ונופים ירושלמיים. הוא מתהלך בעיר כשבכיסיו גירי פחם
ורושם את המראה שנגלה לפניו. בשובו לסטודיו הוא ממשיך לעבוד בצבע ולשכלל את נושאי
יצירתו.
ציוריו בנושא נופי העיר מדגישים את חיי היומיום בה, את בתי השכונות על חצרותיהם, את דודי השמש הישראליים כל-כך על גגות העיר ואת העיר החילונית במידה רבה. הבתים מתוארים על רקע השמיים המוסיפים, מנגד, את הנופך המיסטי של העיר, נופך הקיים בראייתו של האמן כאדם חרדי החי את חיי היומיום בעיר הקדושה.
גבריאל אנגל
גלריה אנגל