חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 244

תל אביב, יום חמישי, כ"ט באייר תשס"ז, 17 במאי 2007

עם צרופת מפת יפו ושרונה ברוסית משנת 1903

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

ליבנו עם תושבי שדרות ומערב הנגב הנמצאים בלב המלחמה שלא הסתיימה, למרות שהציבור מנסה להתעלם מהמלחמה כאילו אפשר להמשיך בחיים הרגילים בכל שאר חלקי המדינה שטרם הפכו למיטווח קסאמים!

עוד בגיליון: התגלה שיר חדש של י"ש עגנון: מודעה.

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, פגישת מרגלית-לינדנשטראוס בקפה.

דרום-דרום: מיפו ועד פלורנטין, קומוניקאט התערוכה במוזיאון גוטמן כלשונו.

3 ארוחות צהריים עסקיות ב"מֶסָה" תל-אביב ב-432 שקל. חווייה פּוֹמְפֶּיִית!

יוסי גמזו: שֶקֶט עָשֹוּי מֵהַרְבֵּה צְעָקוֹת... (סיפור, 40 שנה לאיחוּד ירוּשלים).

משה גרנות: לכנוּת יש נתיבות אל הלב, על ספר שיר אדלינה קליין, "עצי האקץ"

 הַדִּילְדוֹ הכפול, המצאה מהפכנית שפותחהבאוניברסיטת בת-שלמה רבתי.

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ד, זהב, תינוק ורצח.

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ושניים, לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ.

התגלה שיר חדש של יוסף שמואל עגנון

ופורסם במוסף "ספרות ותרבות" של העיתון לאנשים עגנוניים "צראה"

שם השיר: מודעה

אני אלמן

מחפש אישה חדשה

במקום אסתרליין

שתהיה טובה

שתהיה יפה

שתוכל להכין לי

דגים ממולאים

ונאכלם עם דף גמרא

בלילות נשוחח בחושך

יש לי מעיל רחצה רך

בצבעי עידו ועינם

מצצי אני שמח

הזין תמיד עומד לי

רק הביצים כבר אינן

המלביה"ד: נ. אושרוב, משורר בעל אוזן קשבת.

כוח עולה בשמי הספרות והתרבות של האידיוטים.

מפת יפו ושרונה ברוסית משנת 1903 – מי מכיר מי יודע?

בצרופה מופיעה מפת יפו ושרונה ברוסית, הדפסה משנת 1903, יונתן ממלוק מצא הדפסה מקורית אצל חבר שלו. נראה שיש לה דימיון רב למפת זנדל מ-1879 אבל יש בה מספר פרטים שונים של הטופוגרפיה, הגורמים לחשוב שאולי במקור היא קדמה למפת זנדל. מעניין האם היא המקור למפת זנדל או שזנדל בעצמו צייר אותה. מי ידע זאת?

מתפרסם בשם: שי פרקש

נדחה

טקס הענקת פרס הרצל לאליהו הכהן

שהיה אמור להתקיים ביום ראשון, ג' בסיוון תשס"ז, 20.5.07, בשעה 18.30 אחר הצהריים בהיכל אמנויות הבמה, רח' ז'בוטינסקי 15, הרצליה

וזאת בגלל תאונת-דרכים שבה נפגע אליהו בדרכו חזרה מהופעה בעומר בלילה שבין שלישי לרביעי. הוא אושפז בבית החולים סורוקה בבאר-שבע ומצבו יציב. כולנו מאחלים לו התאוששות מהירה ואחלמה מלאה וגם אהבתנו אליו תלווה אותו כדי שיחזור לאיתנו!

מכתב מעיר הפיג'אמות על השמאלנים

לאהוד שלום רב,

אני מקווה שאתה מרגיש טוב מאוד למרות הלחץ שמלחיצים אותך קוראיך המלומדים והשמאלניים שמבלבלים את הביצים ואת הראש ואינם יודעים אפילו לקרוא אות אחת ערבית, אבל היטב יודעים ללמד זכות על הערבים שלהם. הייתי ממליץ להם ללמוד קודם כל את שפתם של אלה שחיים בשכנות להם ומציקים לנו. שיקראו בספרי הלימוד שלהם ובעיתונים שלהם ויבינו מה הם חושבים, ולא יסתפקו במה שמתרגם להם עיתון זה או אחר, שהוא גרוע יותר מאשר הנציג הרשמי של הארגון לשחרור פלסטין.

חשבתי שמאמרו של אבינרי ["עד שייקחו אחריות", "הארץ", יום חמישי, 10.5.07] טוב שיופיע בעיתונך כי הנ"ל לבטח לא קראו אותו כי היו מן הסתם עסוקים בפירוק המחסומים שמקים צה"ל למען יגן על נפשותינו המופקרות.

אנא שקול זאת ועשה לפי ראות עיניך. אלה לא מילים של "אהוד בן עזר הידוע לשימצה" כי אם של מישהו שלא מעיתונך ואף לא ממלבס שלך. 

בברכה רבה ושבוע טוב,

י"ז

י"ז היקר,

ניסיתי להוריד את מאמרו המרתק והחשוב של אבינרי מאתר "הארץ" באינטרנט ולא הצלחתי. אולי יספיק מי מהקוראים למצוא אותו עדיין באתר, ואם לא, שיפנה אלינו ואשלח לו את סריקת צילום המאמר ששלחת לי.

אהוד

חגיגות הניצחון בין הריסות רובע א-דאחיה בביירות

בין הריסות הבניינים שטרם שוקמו ברובע א-דאחיה בביירות, רובע החיבאללה שהיה גם מפקדתו, החלו לארחונה חגיגות הניצחון של חיזבאללה על ישראל בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד.

"אנחנו יודעים איזה מחיר נורא נצטרך לשלם אם תתחדש המלחמה הקיץ," הם אומרים. "וחשבנו שהישראלים, שלא הצליחו למנוע את ירי הטילים שלנו, מתכוונים להכות אותנו בי כמה וכמה כאשר תתחדש המלחמה. והנה בא דו"ח וינוגרד והוכיח לנו כמה הישראלים מטומטמים מפני שהמנהיג שלנו שיח' חסן נסראללה הצליח לשכנע אותם שהם הפסידו במלחמה ועכשיו אף ראש-ממשלה, שר-ביטחון ורמטכ"ל ישראלי לא יעזו לצאת עלינו במלחמה ולנקום בנו אלא הם יצטרכו לשבת בשקט ולראות איך אנחנו חוטפים להם עוד ועוד שבויים ומשבילים אותם ומזיינים להם את הצורה!"

קול קורא למשוגעים יהודים לבוא לרצוח ערבים

משוגעים יהודים מכל העולם ובייחוד מצרפת, בואו לישראל כתיירים או כעולים חדשים כדי להרוג ערבים ולהוסיף שמן למדורות השינאה בארץ ובתפוצות הגולה! אנחנו משוועים לעלייה של פסיכים שעל פי חוק השבות גם יוכלו מיד לבחור ואולי גם להיבחר ובעיקר לרצוח ואחר כך לחמוק מהעונש כי הם פסיכים אבל בינתיים יגרמו לגלים חדשים של מהומות דמים ויתנו הצדקה לשונאי ישראל בארץ ובתפוצות הגולה (בייחוד בצרפת) להוקיע אותנו כאשמים.

אחים פסיכים יקרים, אתם ממש מתאימים לטירוף המערכות המשתולל עתה בישראל!

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב

פגישת מרגלית-לינדנשטראוס בקפה תל-אביבי

ביום שני האחרון, 13.5, קצת אחרי אחת בצהריים, בעודנו פוסעים מזרחה ברחוב הארבעה בתל-אביב עם הדוד שלנו מאמריקה, אנקֶל בן, לעבר מסעדת "מסה", תפסו עינינו בחזית "אר-קפה" שתי דמויות מפורסמות יושבות לשולחן בחזית הקפה בחוץ. אלה היו העיתונאי דן מרגלית ומבקר המדינה השופט מיכה לינדנשטראוס.

"מה לשופט אצל העיתונאי?" שאלנו את עצמנו – אך לא פנינו אליהם, אף ששניהם אמורים להכיר אותנו, וזאת כדי שלא להביך אנשים זוטרים שכמותם. שהרי כאשר שמנו ינון לנצח בכותל המזרח של הספרות העברית, ואנשים ימשיכו לקרוא את ספרינו במשך מאות שנים – איש כבר לא יזכור אותם אלא אם ינבור פה ושם בארכיוני העיתונים לצורך הבנת התקופה שבה שרר בישראל טירוף מערכות.

והנה באותו ערב יום שני אנחנו פותחים את הרדיו ושומעים שפרקליטי ראש הממשלה אהוד אולמרט הגישו בשמו בקשה ליועץ המשפטי מני מזוז שיגיש תביעה פלילית נגד מבקר המדינה בפרשת טיפולו בחקירה בקניית הבית ברחוב כרמייה.

נראה אפוא שלא לחינם נטש מבקר המדינה את משרדו באמצע יום עבודתו ונפגש עם העיתונאי, שהרי אולי כבר ידע באותה שעה שהוגשה נגדו בקשה לתביעה פלילית, ולכן זה לא מזיק, על חשבון שעות העבודה, לפגוש עיתונאי הידוע בהתנגדותו העקבית לראש הממשלה (זאת בלשון המעטה) – ולהחליף עימו דיעות על הקמפיין הבא של המאבק על טוהר המידות ונגד ראש הממשלה, [וכל זאת במסגרת של טירוף המערכות ולתפארת מדינת ישראל!]

הדוד שלנו מאמריקה יכול להעיד שראינו שם את השניים נועדים יחדיו. אבל מה היה לו לדאוג, למבקר? הרי למחרת כל העיתונות שיפדה את אולמרט בגלל פניית פרקליטיו ליועץ!

ס. נידח

דרום-דרום: מיפו ועד פלורנטין

קומוניקאט התערוכה במוזיאון גוטמן כלשונו

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות ממוקם ברחוב רוקח, בלב-ליבה של שכונת נווה-צדק ההיסטורית. המרחב הגיאוגרפי המקיף אותו הוא המרחב שבו פעל נחום גוטמן עצמו – החל מנמל יפו וחוף הים שלה – אליו הגיע בילדותו ושם פגשו רגליו לראשונה בחולות הצהובים, דרך שכונת נווה צדק, בה גר עם הוריו ואחיו ועד לשכונת אחוזת בית המעוצבת בצורת "ה-T של גוטמן": הקו האופקי, החוסם, של גימנסיה הרצליה ומאמצעו – זורם כנהר – רחוב הרצל, הוא "אחוזת-בית", השכונה הראשונה של העיר תל אביב. ממערב – קו החוף הכחול, עליו צמחה שכונת מנשייה הערבית, וממזרח לו – אזור הפקר פתוח. [סליחה, זה היה אזור הפרדסים של יפו. – אב"ע].

בציוריו של גוטמן המרחב הזה מסמן את גן העדן הציוני – חלום של התעוררות מחדש אל ים כחול, אוויר צח וחולות טהורים. זהו מרחב תמים, ספוג בחמימות מזרחית, מעוטר בדקלים ובעשן אוניות מסתלסל.

יצירתו של גוטמן מלאה כולה במראות המרחב הזה – יפו על סימטאותיה, הנמל שלה ואזרחיה הערביים, נווה צדק – בתיה ואנשיה, ורחוב הרצל, על בתיו ודייריו הראשונים, המתוארים בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ביצירתו של גוטמן, יפו היא החיק החם והאימהי של תל אביב, והתינוקת עדיין מתרפקת על אימה-הורתה. הדבר העיקרי שלמדה תל-אביב הצעירה מיפו הזקנה הוא – היותה עיר-לחוף-ים, לחוף הים התיכון – על כל המשתמע מכך – בריזה תמידית, אופק כחול ומבט פתוח מערבה. עיר-נמל, שהחושניות המזרחית זורמת בעורקיה. בתקופתו של גוטמן המרחב הזה היה מרחב ערבי-יהודי וצליליו היו אותנטיים.

מאז – מים רבים זרמו בים התיכון – והסדר השתנה: לא "יפו-תל אביב", אלא: "תל אביב-יפו" – העיר הצעירה לקחה לעצמה את הבכורה. לא עיר השומרת על מבט פתוח אל הים, אלא סבך של רחובות וסמטאות, עולם צפוף של מסחר, עסקים ובתי-מלאכה שונים, העסוקים במלאכת הפרנסה. מה שהיה "לב" ונקודת-מוצא – הפך לשוליים מרופטים. מה שביקש להיות תמים והרמוני התגלה כמתח בין שתי הוויות שונות מכל בחינה שהיא: אסתטית, חברתית ותרבותית – יפו הערבית, שהיהודים נוברים בה וחושקים בחמודותיה ותל אביב המתמסרת לסוחרים, ואינה יודעת לטפח את הרחם ממנו יצאה לאוויר העולם.

התערוכה "דרום-דרום: מיפו ועד פלורנטין" תעסוק בגלגוליו של המרחב הגוטמני. בקומה השנייה, המוקדשת, בדרך-כלל, לאוספי המוזיאון, יוצגו ציוריו ופסליו של נחום גוטמן הקשורים למרחב שבין יפו לגימנסיה הרצליה. ובקומה הראשונה תוצג תערוכה של קבוצת אמנים עכשוויים, החיים במרחב הגיאוגרפי הדרומי של תל אביב – בין יפו לפלורנטין, והם משרטטים את אופיו העכשווי, המאופיין בהטרוגניות אנושית, בהזנחה סביבתית, ובפערים חברתיים. קו החוף נחסם על-ידי "מרכז המסחר" ונוצר אזור הפקר מטושטש בין תל אביב הבנויה והצפופה לבין יפו ששוליה פרומים ומוזנחים. התערוכה תבקש להזכיר את האופי המזרחי של המרחב הזה ואת ההיסטוריה המקומית שלו, ותפתח חלון אל המציאות העכשווית העגומה שלו.

מטרת התערוכה היא מצד אחד לסמן את המרחב ההיסטורי שבו פעל גוטמן ועורר שאלות ומחשבות לגבי האופן בו צמח והתפתח ומצד שני – להצהיר הצהרה מוזיאלית: מוזיאון נחום גוטמן לאמנות הינו מוזיאון הממוקם בדרום העיר ומבקש להתייחס אל המרחב שסביבו, בניגוד למגמה המבקשת לנתק את שכונת נווה צדק מן ההקשר האורבני שלה ולהפוך אותה ל"בועה" נוסטלגית המשמשת כאתר-נדל"ני מבוקש על-ידי בעלי אמצעים וסגנון. התערוכה תבקש להחזיר את השכונה למקורותיה ולמקמה מחדש בין מנשייה לסלאמה, ובין אחוזת בית לעג'מי.

הפרוייקטים האמנותיים המתוכננים לתערוכה יעסקו בחופי עג'מי (וידיאו, חנה בן-חיים-יולזרי); פלורנטין – חנויות וחפצים (מיצב פיסולי, בילו בליך); כנסייה ניגרית בלב פלורנטין (וידיאו, קובי לוי); קו התפר בין יפו לתל אביב (פיסול ווידיאו, זאביק ונטלי); "ראשית הצירים": נקודת המוצא של רחוב הרצל – מתחת לכל-בו שלום ( מיצב-צילום, יואב מאירי); עובדים זרים בפלורנטין (ציורי שמן-על-בד, ראמי ודוראר) רחוב סאלאמה (רישום, אירית חמו); נוף ברחוב אבולעפיה (שמן-על-בד, ארם גרשוני); ביוגרפיה דרומית – סיפור-חיים של זוג הומלסים (עפרונות צבעוניים על נייר, שחר ועדי); שיכונים ביפו ג' (וידיאו, מורן שוב); תרבות החופים: מוזיאון המטקטת "ישראל מעצמטקה" (אמנון כהן – אמן מקומי מנווה צדק);

קטלוג: עיצוב קובי לוי ונדב שלב

כתיבה: טלי תמיר, תמר ברגר ונעמה מישר.

אהוד בן עזר: הניסיון להציג את יפו ההיסטורית הפורעת ביהודים, הסגורה בחומה אל הים, הצפופה והלא-נקייה – בתור מקום אידילי לעומת תל-אביב "הצפופה" שצמחה על החולות וגם כיום היא עיר של חוף ים בלתי רגיל, והערגה להחזיר את שכונת נווה צדק למקורותיה, ולמקמה בין השכונות בעלות השמות הערביים המקוריים, מריחה נטייה פוליטית של געגועים אל עבר "אידילי" שלא היה כלל אידילי – ופסילת ההווה ה"ציוני" הבנוי, וכל זאת ברוח ההיסטוריונים החדשים. כדאי היה לאוצרים ללמוד קצת היסטוריה, ולו רק מספריו של גוטמן עצמו.

איוריו המקסימים, החומים והישנים של גוטמן, רובם כנראה מתיקי הרישומים שעשה במשך עשרות שנים ל"דבר לילדים", ועוד ציורים, רבים מהם מוצגים דומני לראשונה – מתגלים בתערוכה לעין המבקר מבין ערימות של גרוטאות והמצאות וידאו הקרויות משום מה אמנות ולרובן אין קיום משל עצמן אלא כמין מיצג חד-פעמי. מצד שני, אין מה להביא בתקופה הזו תלמידים או תיירים למוזיאון גוטמן, כי מרבית החלק ההיסטורי במוזיאון, שהסביר מי היו גוטמן ובני תקופתו, וכן תצוגת תמונות השמן של גוטמן, נעלמו זמנית מן הקירות לטובת תערוכת הגרוטאות המודרניות, הפוסט-מודרניות והפוסט-פוסט מודרניות.

 חבל.

אמנם, ביום הפתיחה היה המוזיאון הומה אדם צעירים, ונראה כי למציגים יש משפחות גדולות והרבה חברים, מה שיצר רושם שגאון כמו גוטמן אינו יכול להיות מוערך כשלעצמו אלא אם ימהלו אותו בהרבה ג'אנק מודרני.

גילוי נאות: הכותב הוא חבר העמותה של המוזיאון אך בדרך כלל נודע לו על כל תערוכה חדשה מן ההזמנה בלבד, שגם היא לא תמיד מגיעה, ואילו התוכנית להפעלת המוזיאון שהגיש לפני יותר משנה יחד עם חברה לעמותה, פרופ' יפה ברלוביץ, וזאת לבקשת הנהלת העמותה, עד היום לא זכתה אפילו לאישור קבלתה, שלא לומר התייחסות לתכניה.

חוֹנוּ את נעמי בלומנטל

כי מלאה סאת ייסוריה

3 ארוחות צהריים עסקיות ב"מֶסָה" תל-אביב

ב-432 שקל כולל התשר. חווייה ממש פּוֹמְפֶּיִית!

אַנְקֶל בן, הדוד העשיר שלנו מאמריקה, הזמין אותנו לצהריים במסעדת "מסה" התל-אביבית ברחוב הארבעה, והסכמנו בתנאי שפרטי החשבון יישארו בידינו ונוכל לדווח על הסעודה לנמענינו, להזיל ריר מפיהם ואם יפחז עליהם יצרם בהזדמנם לתל-אביב, אולי ירצו גם הם ליהנות.

מנות ראשונות: 1 סביצה דג (חי), המסתורית נהנתה מאוד. 32 שקל.

4 עצמות אפויות חמות מלאות מח על מצע של תבשיל "פוט דה פה" עשוי עדשים ורצועות בשר דקות ותבלינים ,שהתבשל שעות בתנור, בתוספת רוטב טחינה גולמית וסלט עלים טעים עם פרוסות גזר כבוש מרוקאי. מנה גדולה ונימוחה מאוד בפה. 32 שקל.

1 פטה כבדי-עוף נימוח בפה עם קוביית שומן צהוב בקצה הפרוסה. מוגש עם צנימים טריים. 32 שקל. אנקל בן זרח.

 מנות עיקריות: 2 מנות של רצועות פילה עגל עם פטריות על מצע של פירה ערמונים והפילה ברוטב בלזמי כהה עם רצועות מאודות קל של אספרגוס-ים (צמח מידברי ירוק). מנות גדולות וטעימות מאוד והבשר נמס בפה. תחילה חשבנו שהחמיצות הנעימה היא של לימון, ואז נזכרנו ברוטב של [חומץ] הבלזמי הכתוב בתפריט, והגענו למסקנה כי השף של המסעדה משתמש בבלזמי גם לתיבול רטבים ומנות אחרות. מומלץ. 57 שקלים כל מנה.

 1 צלחת שרימפס וצדפות שחורות עם צנוברים בתוספת פירה תפוחי-אדמה מתובל קלות בוואסאבי יפני. הדוד שלנו מאמריקה אנקל בן נהנה מאוד, וכל כך היה שבע שלא נטה אפילו לטעום מהפילה שלנו. 57 שקלים.

מנות אחרונות ושתייה: 1 שני כדורי גלידת סורבה קוקוס עם קונפיטורת אגסים. מעולה. מעולה. הכול פירסט קלאס. 29 שקלים.

 1 מעדן שוקולדים, ארבעה כדורי גלידת שוקולד ברוטב שוקולד חם. הדוד אמר, "מעולה." 29 שקלים.

1 דרינק אחד של וודקה-ונילה לדוד, 28 שקל.

1 בקבוק בירה הייניקן קרה וטעימה למיסתורית. 24 שקל.

חינם: 3 כוסות מים קרים מאוד. 2 סלסלות לחם טרי, 2 כדורי חמאה, ומיטבלים על בסיס של סלטי חצילים, כוסברה, לימונים ועגבניות. וכן מטליות לחות אחרי המנה העיקרית. כוסית יין שזיפים ריחני וטעים לכל סועד לקינוח. ס"ה 377 שקלים לפני התשר.

זמן הארוחה, כשעתיים נעימות.

גם אם אין לכם דוד מאמריקה שמזמין אתכם על חשבונו, מומלץ מאוד לנסות את הצהריים העסקית ב"מסה". איכות ההכנה ואיכות החומרים – מעולה. יש הקפדה על טיב בשירות (במנת מח העצם האפוי שלי היה תחילה פנים העצמות קר. לקחו חזרה והביאו לאחר זמן מנה אחרת, חמה יותר וגדולה יותר). המלצרים והמלצריות נחמדים ויעילים וזאת למרות העובדה שהיינו בשעת שיא, בצהריים, שעה שהמיטבח נתון בלחץ של הכנת עשרות מנות אישיות, לפי המיגוון שבתפריט.

העיצוב של המסעדה ראוי גם הוא לציון. לכל אורכה שני שולחנות ארוכים ומוגבהים עם כורסאות גבוהות שיש לטפס אליהן ולקרבן לשולחן, המצופה סוג של פורמאיקה דומה לשיש צהוב עם כתמים כהים. המלצרים משרתים אותך בעמידה כי השולחן הוא בגובה ידיהם. בצדדים שולחנות נמוכים קטנים יותר וכורסאות, המון כרים, יש גם אולם פרטי קטן, והכול מעוצב בצבעי קרם, לבן, צהוב וחום בהיר, ובהרבה טעם. אבאז'ורים לבנים עגולים ענקיים המתאימים לגובה הבלתי-רגיל של אולם המסעדה. ממש אווירה של מותרות או כמו שאומרים – של נוֹבוֹ רִישִיוּת, אבל במיטבה! אם כבר, אז כבר. לפחות שיהיה יפה. אפילו המיסתורית הוקסמה והביעה רצונה לחזור לכאן.

ראינו סביבנו כמה וכמה אנשים חשובים ועשירים וכיצד מלוויהם מכרכרים סביבם אך בגלל צנעת הפרט, ומאחר שאנחנו לא כותבים ברמה של "תרבות וספרות" של "הארץ", לא ננקוב בשמם ולא נתאר את אורחותיהם ואת מצבם הבריאותי וגם לא מה אולי אמרו זה לזה (תקראו ב"מארקר"), גם אין לנו הכישרון של דיימון ראניון. נציין רק שנדמה היה לנו שרבים סביבנו סועדים על חשבון הוצאות העסק, המשרד או המיליארדר.

תודה אנקל בן, למרות שבסוף התברר שאת החשבון שילמנו אנחנו, ואילו אתה רק את 55 השקל תשר.

מֶסָה שף רסטורנט. רח' הארבעה 19. תל-אביב. 03-6856859. פתוח כל ימות השבוע מ-12.00 עד 15.30 ומ-19.00 עד 23.30. ארוחות עסקיות בימי א'-ו' בין 12.00 ל-15.30. (כל זאת תירגמנו עבורכם מאנגלית. אין מילה אחת עברית בכרטיס הביקור של המסעדה וגם לא בחזיתה).

תחזקנה ידיו של ראש הממשלה במאבקו נגד מבקר המדינה! ישראל נמצאת בתקופה של טירוף מערכות!

יוסי גמזו

שֶקֶט עָשׂוּי מֵהַרְבֵּה צְעָקוֹת...

(40 שנה לאיחוּד ירוּשלים, כּ"ח בּאִיָּר תשכּ"ז-תשס"ז)

"גוויות אלה (של לוחמי הליגיון הערבי) נקבּרוּ בּאחת התעלות שבּפתח

הגִבעה – זו שדרכּה פּרצוּ הצנחנים אל ליבּה. מייק רונן, שקבר בּמו

ידיו 17 ליגיונרים, כּיסה את התעלה והציב עליה שלט: 'כּאן קבוּרים

28 חיילים ירדנים.' בּא צנחן שראה את השלט והוסיף את המילה

'אמיצים'. לא היה בּפניו האפורות כּל חיוּך או אות לרהב ושֹינאה."

(משה נתן ז"ל: "המלחמה על ירוּשלים", שער גבעת התחמושת)

היום בּו חדלוּ הקרבות הוּא היום בּו חציתי את גבוּל אי-היֶדַע. אני מִתכּוונת לַיֶדַע שלי על עצמי, מוֹצָאִי, שורָשַי. לא רק על עזה ועל יריחו וּבית-לחם אפשר לִכפּות סֶגֶר. גם על רוּחה של אישה שאינה מְעֵזָה להכּיר את עצמה. ארבּעים שנה בּדיוּק אני ממוּלכּדת בּמין עוצר-בּית. עוצר יותר מִבַּית, הן בּית איננוּ רק גג וּכתלים. הגחה ראשונה שהיגחתי אירעה בִּזכוּתה של מלחמת יוּנִי. השניה – רק אתמול, בַּשישה-עשֹר בּמאי (אצלכם זה כּ"ח בּאִיָּר).

אז אני מתחילה, בּעלת-אוֹב פּרטית, בַּסִיאַנְס הראשון, של אי-פּעם. לא שמרחק הוּא תמיד פּרספּקטיבה ולא שפּרספּקטיבה היא תמיד הִתבּהרוּת. רק שזאת, כִּביכול, אחיזה כּלשהי ואני, כִּביכול, נאחזת. זאת הצרה שלי, אִם נאחזת אז רק כּביכול, לא ממש. מתי זה התחיל? זה התחיל כּשפּרצתי מִשם, מִשער-מנדלבּאוּם, אל הקאטאמונים. אני, כּמו בּ"פְּלֵי-בֶּק" כּזה, וירטוּאלי, חוזרת אל הבּוקר בּו הוּסר אותו הקיר. זהוּ רגע נדיר בּו נושמות הריאות חוּץ מחוֹם וּבטון גם היסטוריה. יש לה ריח חריף של זיעת שני עמים חמוּצת סקרנוּת ודמים. תשע-עשֹרה שנים מִתבּוססות בּין גזיזֵי טיח. מיתוס שלם מתפּורר לאבק. החלום נהפּך להקיץ. חומת-בּרלין של עיר קטנה מִבּרלין אך גדולה מִמנה הוּפּלה בּידי אלה שגבוּל הִפרידם כּי טבחוּ זה את זה ללא גבוּל. לא שהחומה עצרה כּאילו את הטֶבַח, אלא ניפּוּץ החומה, הוּא עצמו, כּמו ניפּץ כּמה סטיגמות עד דק. שוּם גבוּלות לא מנעוּ עוד, סופית והֶרמֶטית, את מה שאותו אין למנוע. לא רק פּירצה קוראת לַגנב, גם חומה לַצלף שמִמוּל. הם חוזרים איפוא ולא כּתיירים, חוזרים הבּיתה. אלה ואלה, פּגוּעי הטרַנספֶר הכּפוּל של בּירה חצוּיה. מה שחזק עכשיו מניצחון וּתבוּסה גם יחד היא אותה צליינוּת בּו-זמנית, דוּ-סיטרית, של פּליטים אל בּיתם שנִגזל. מן ה"חוּרבה", מִבּתי-מחסה, מהר-הזיתים, מסימטת-הכּותל שוטפות כָּפִיוֹת, צפים קוּמבָּאזִים לַקאטאמונים, לאַבּוּ-תוֹר. מִקאטאמון וּמאבּוּ-תוֹר וּמִטַלבֵּיֶה וּמִמוּסרארה זורמות כּיפּות וקסדות לַכּותל, אל ה"חוּרבה", אל בּתי-מחסה. זוהי אינפוּזיה הדדית בּעיר פּצוּעה שעודה שותתת: דם לתוך דם, עם לתוך עם, השתלה מלאכוּתית של איבר טיבעי. אהבות משחיזות זו בַּזו געגוּע שיבטי בְּשֹינאה שלא פָּגָה. כּוח הגעגוּע עז מִכּוח השֹינאה. מאוּחר קצת יותר ימדדוּ את קדוּשת החיים מוּל קדוּשת האבן. אלה ואלה, כּוּמתות-צנחנים ותרבּוּשים, עפר מוּל אַרְד. אך כּרגע אצים אנשים שֶיָּרוּ עד אתמול זה בּזה, אובּסֶסיבית, לראות חצרות שגָּלוּ מהן פּעם כּל צד בּעטיוֹ של אויבו. מים ושמן אינם נִבללים אבל אלה נִבללים כּמו העוּבדות בּתוך הפיקציה. שעטנז הוּא עירוּב שאוסרת הדת אך גם הוּא, כּמו הגבוּל כּאן, מוּפר. ירוּשלים בּתוך אַל-קוּדְס, אַל-קוּדס בּתוך ירוּשלים. הריחרוּח הדוּ-לאוּמי הזה, כּמו של כּלבים בּעונת-ייחוּמם. מבּטם של זרים בּחצר-בּיתךָ הוּא זרבּוּב בּתוך פּי-טבּעת. מבּטם של זרים שבּיתךָ היה פּעם בּיתם הוּא כִּמעט כּמו סכּין. מריחים אפוא אלה את אלה בּכל החשד, התשוּקה והזעם של מי שאינם יכולים זה עִם זה ואינם יכולים זה בּלי זה. איך נִראֶה, עכשיו שנִראֶה, צידו האפל של הירח? איך בִּפְנִים, עכשיו שבִּפְנִים, מחנה-האויב, ערוותו, קרביו? כּאילוּ מציצה פּתאום אוּמה סקרנית אחת מִתחת שַֹלְמוֹת צרתהּ השֹנוּאה וסונטת: "רואים... רואים לָךְ..."

כּבר בַּבּוקר המדהים הזה, עשֹרים ותשעה בּיוּנִי, מתמוטט אותו שער, נמוג כּאבק, כּמו שגיאה שנִמחקת מִדַּף. מה אוורירי יותר, מוּצק פּחות, אני שואלת: זיכרונות הטווּיים מִקוּרֵי-הזיה או עוּבדות של בּרזל וּבטון? כּעת, שקיר חוצץ זה נתפּוגג כּמוֹץ בָּרוּח ואילוּ רפאיו של העבר עולים בּאוֹב, אינני יודעת כּבר מה להשיב על אותה שאלה קְשַת-פּיצוּח, מה שהיה עד אתמול ודאוּת מִתמלא סימני-שאֵלה. שוּב אני בּין זרים אך זרים שהם דם מִדמי המוּרעל, כְּפוּל-השורש, דם החצוּי כּמו העיר הטרוּפה הזאת בּין זֶהוּיוֹת קוטביות. אותה צליינוּת בּוֹ-זמנית, דוּ-סיטרית, שפלטה אותי לכאן כּאותו דג את נֶבִּי יוּנֶס, הריהי טַייפוּן שפּתאום נסחפים בּו הרבּה גורלות, גם שלי.

 אנחנוּ נוסעות בַּ"קָדֶט" הקטנה של אותה אחיינית שלי, אֶתִי. אֶתִי שאִימא שלה, היָאהוּדִית, הִנָּהּ אחותה של אימי.– "סְתַכְּלוּ ותִזכּרוּ," אומרת אֶתִי לִבנותיה, "היה פּעם גבוּל ואיננוּ, בִּמְקוֹם שני קרעים יש עכשיו עיר שלֵמה." הן מסתכּלות. הן יזכּרוּ. שתי ילדות, בּת חמש וּבת שמונֶה, שלא מבינות עוד, ממש כּמו אִימָּן וּכמו סבתא שלהן (שהיא אָלֶגְרָה, דודתי) שֶמַּה שמִתגלֶה להן בְּבוקר זה של יוּנִי הוּא ניתוּחה הקיסרי של היסטוריה נולדת בּדם. מה שהיה עד אתמול חוּצלארץ, מוקשים, "עֲצוֹר, גבוּל לפניךָ!" – מה שריחף כּאִיוּם יומיומי של קליעי צַלָּפֵי הליגיון – עובר פּתאום מין זרם-חילוּפין, מֶטָמוֹרפוֹזָה, עימוּת חשדני עִם טורף מסוּכּן שנִכלא על כּורחו בּצינוק. "כּאילוּ יצאנוּ פּתאום מהכּלוּב," מסבּירה להן אֶתִי, נרגשת. ("כּאילוּ יצאתי אני מהכּלוּב," אני סחה, בּלי קול, לעצמי). ועדיין איננוּ יודעות, לא אני ולא הן, מה שאז לא תפסנוּ: יש יציאה מִכּלוּב שהיא כּניסה לִכלוּב אחֵר. – "אני מחזיק אותךָ חזק," אמר הצַיָּד לַדוב. –"תחזיק, תחזיק," נהם הדוב (ולפת את לוֹפְתוֹ כִּפליים). – "נִראֶה מי יתעייף ראשון," גנח הצַיָּד, קְצַר-רוּח. – "שנינוּ," נהם הדוב, "אבל נְפַהֵק בּפִיוֹת סגוּרים..."

רק שעכשיו יש תבוּסה בּצד זה ואוּפוֹרְיָה בַּצד שכּנגד. שלט ענק, עשֹוּי בּד מתנוסס על קירו של אחד הבּתים. בּלי שאֶשאַל מתרגמת לי דודה אָלֶגְרָה את מה שכּתוּב בּו. "עִיר שֶחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו" (האומנם כּבר חוּבּרה? האומנם כּבר יחדיו?) – בָּעיר המזרחית הכּל מוּגף, דומֵם כּקבר. קבר כּמו אלה שכּבר נחפּרים כּאן מִשני עֲבָרָיו של הגבוּל. גבוּל שאיננוּ קיים כּבר בַּשטח אבל בּליבּם של רבּים פֹּה לא בִּמהֵרה יִמָּחֵק עד שפּעם, אוּלי, תְנַצַּח התבוּנה. לפי שעה רואים בּו הכּבוּשים, חורקי שיניים, "נַאקְבָּה" שניה ואילוּ בּצידם של הכּובשים – עליסה שיכּורה עוד מאותו שיקוּי-נַרקוֹטי שבִּגללו יִגדַל גוּפה למימדי-ענק ושוּב לא תצליח לצאת מן החדר שבּו, לא פּחות מאויביה, גם היא ממוּלכּדת למרות שעדיין אינה מבינה את זה כּלל.

אֶתִי עוצרת את ה"קָדֶט" מוּל בּתי-מחֲסה, בַּשמש. "מִכּאן והלאה הולכים בָּרגל, לֵיידִיס, בַּסימטאות". את אָלֶגְרָה אִימה, הנִרגשת יותר מִכּוּלנוּ, קשה לעצור פֹּה. טופפת לה כִּסייח נִסער השב לאוּרוַת-הוריו. – "סבתא, חכּי!" מפצירה נֶכדתה הקטנה, אבל היא – מתעקשת: "לא מחכָּה. תִשכּחי מִזה, מותק. תשע-עשֹרה שנים חיכּיתי. לא מחכָּה יותר..." אני מלווה, מהוּפּנטת, את קצב לֶכתה-ריצתה אל הרובע. חַארת-אֶל-יאהוּד, בּו הבּת האובדת חוזרת אל נוף ילדוּתה. היא ניגשת אל שער של עץ שמַקּוֹש של בּרזל-יציקה בִּדמוּת "חַאמסָה" קבוּע על פּני חזיתו ושואפת אוויר כִּגמיעת וָלֶרְיָאן.

"זהוּ, זה כּאן," נחלצות המילים מִגרונה כּמו בּזוּג מלקחיים. אֶתִי וּשתי הקטנות מסתכּלות בּה, שותקות, בִּפליאה מתוּחה. מי שהיתה אצלן כּל חייהן רק על תֶקֶן של אמא וסבתא, פּתע היא שוּב הילדה שהיתה פּעם, זו שאינן מכּירות. היא נושמת בּקושי, עיניה לחות וּמיד היא מַפנה להן עורף. כּמו מִתבּיישת בּמה שעובר בּה כּזרם של עַרַק בַּדם. היא חוככת לרגע האִם להסב את פּניה, גלוּיות, מוּל כּוּלנוּ. גם ריגשה מטלטלת היא סוּג של עירטוּל, גם דמעות לִפעמים הן סטריפּטיז.

"תיכף היכּרתי," היא סחה לִבְסוף, "לא, בּתים לא זזים. לעולם לא."

"תִדפקי על השער," דוחקת בּה אֶתִי, גם היא מרוּגשת. מאוד.

אָלֶגְרָה מקישה על חזיתו של עץ-השער. איש לא עונה לה מלבד איזה שקט מתוּח, קפוּא, עצבּני. מה זה אומר אִם זה כּלוּם לא אומר – לא "יבוא", לא "מיד", לא "רק רגע"? בּית-רפאים? נִמלטוּ מן הבּית עִם בּוא היאהוּד? אין שם איש?

רק שכּאן פּתאום נשמע קיבקוּב פּסיעות על פּני מרצפת. ועדיין זהוּ רק ניחוּש נִשמע אך לא נִראֶה. יד אלמונית מעַיֶּלֶת מַפתֵּחַ חורק בַּמנעוּל הפַלצֶטִי. השער נִפתח חשדנית, כּדֵי סדק. הסדק צר, צר-עין. כּמו עינה של זאת, מִמוּל.

"מַארְחַבָּה," מְבַקעת אָלֶגְרָה בּדוחק את קֶרַח-השתיקה שאין חוֹם יוּנִי ממיסוֹ.

"מַרְחַבְּתֵּין," חושֹפת זו, האלמונית ההיא, עוד עין. כּך ירוּ כּאן, מִשני הצדדים, לא מִזמן, לאיתוּר מקורות האש.

"אנחנוּ," תוכפת אלגרה היסוּס להיסוּס, "בּעניין הבּית..." רק צילצוּלו של קולה מנוּכּר, מה שאין כּן אוצר המילים. אלוּ יוצאות מתוך פּיה בּשטף רהוּט, עסיסי, אידְיומאטי. מה שאנחנוּ קוראים לו ה"לוּעָ'ה עַמִיֶה", עגה עממית.

"הבּית?" נדהמת ההיא, הזרה, וּמיד מְצֵרָה את הסדק. יחס ישר מִתְמַחֵש כּאן לפתע בּין מימדיו של זה למימדי החשדנוּת.

"כּן, הבּית," אומרת אלגרה בּשֹיא הנימוּס הקוֹרֶקטִי, "רצינוּ..."

"לא לִמכירה. מצטערת מאוד," כּך ההיא, בּטון קר עד קפוּא.

וּמיד, כּמו להטעים שגם הצר –יש צר ממנוּ. שהכּל יחסי חוּץ מִגודל הפּחד מִזר המִתאמץ להִסתנן אל נחלתךָ – פּוחֵת אותו סדק, הלוֹך-וחסוֹר, והשער נִקמץ כִּשֹפתיים. קו-השֹפתיים הזה הוּא אמנם מאוּנך, אך הדוּק לא פּחות.

"רגע אחד, מי בּיקש מִמֵּךְ," כּכה אלגרה, "למכּור את הבּית?"

הסדק מִתרחב פּתאום לקצת יותר מִסדק. לא להרבּה יותר אבל יותר. ועַיִן בּוֹ.

"אז מה המאדאם רוצָה אִם כּך?" יש כּפוֹר בּקולה, יש מֶתַח.

"לראות את הבּית," אומרת אלגרה, "סתם כּכה, פּשוּט להבּיט."

"זה לא מוּזיאון רוקפֶלֶר," אומרת ההיא בּזעם, "זה בּית פּרטי. כּאן גרים בּני-אדם."

"גם אנחנוּ בּני-אדם."

"כּן, איזה?"

"אלה שגָרוּ כּאן..."

כּעת, מאחר שהוּרחב אותו סדק, מוּרחב גם גלגל אותה עין. "חשבתי שגרוּ כּאן קודם ההם, היאהוּד," היא אומרת לה, "לא?"

"ויאהוּד," כּך אלגרה, "זה לא בּני-אדם?"

"אַתּ יָאהוּדית?" כּך ההיא.

"בּדרך כּלל," עונה אלגרה.

"וגרתם כּאן?"

"עשֹרים ואחת שנים," עונה אלגרה.

"עד איזו שנה?" כּך ההיא, סקרנית.

"עד שבּאתם לגוּר כּאן אתם..."

כּעת ממיר הפּחד, כּמחליף מצב-צבירה, מוּצק בּנוזל, חשדנוּת בִּמבוּכה: "ערבית כּל-כּך טובה, מאדאם. חשבתי שאַתּ מִשלנוּ."

"גם שֶלָּךְ לא רעה," מנדבת אלגרה קָלוֹריָה קטנה של אֶמפּאתיה. יש בְּחוֹם מצטבּר זה, למרות איפּוּקוֹ, להפשיר את הקרח, אט-אט.

"תפָאדָלוּ," מרווחת ההיא, בּפתאום, את השער (וגם את עיניה). "אין לי נימוּס. מצטערת מאוד." (זוּג עיניים גדולות, מרהיבות).

אלגרה פּוסחת על שתי סעיפּים. ואריאציות על נושֹא אבל נושֹא רגיש, אקוּטי. מה בּין אותו "מצטערת מאוד" של עכשיו לההוּא של מִקֹּדֶם? איך פּתאום היא מוּזמנת לַבּית שלה, של עצמה, ועל תֶקֶן של מי?

"בּתור בּני-אדם או בּתור בּני-יָאהוּד?" היא שוֹפֶדֶת בּה "סִיח" של אירוניה.

"בּתור אלה שגרוּ בַּבּית הזה," כּך ההיא, מסמיקה כּרימון.

"אִם כּכה," אין אלגרה מוותרת על הטקס, "תכּירי: זאת בּתי, אלוּ בּנותיה, וזאת – נִידָאם."

"נידאם? שֵם ערבי כּל-כּך," מוּפתעת המארחת.

"אבּא שלי היה ערבי," מתפּוצץ בּי אַבְּסְצֶס לא נִראֶה.

"ערבי?" היא נדהמת, "מִנַּיִן? מה שמו?"

"אֶל-חָטִיבּ," אני אומרת כּמודָה בּפשע, "לוּטְפִי."

"בּנו של חאוואג'ה עבּדוּל אל-חטיבּ?" כּך ההיא, בִּצווחה, "מִטַאלְבִּיֶה?"

"בּדיוּק," כּך אני, וּכמו חשה פּתאום איך פָּנַי מִתרוקנים מִדָמָם.

היא בּולעת רוּקהּ. "תיכּנסוּ, תיכּנסוּ!" היא קוראת וקולה כּמו בּוגד בּה. הוּא מערטל בּה מין סוּג של פּגיעוּת שאני מזהָה בּה מיד. היא יודעת את שמו של אבי המנוח, אני מהרהרת, מוּטרדת. מה היא אוּלי עוד יודעת עליו שאיננוּ ידוּע גם לי?

אנחנוּ נכנסות בּעיקבותיה אל הבּית. זה, שהיום הוּא בּיתה ושֶפַּעַם היה בֵּית משפּחת אימי. היא אצה מיד לַמיטבּח וחוזרת עם טס של כּוסות תמר-הִינְדִי. כּבר בּחוזרה היא רואָה שעינינוּ

תלוּיות בַּתצלוּם על הקיר. "זה ... זהוּ עיסא, תותחן מצטיין בַּליגיון," היא אומרת, חיוורת. "שָם, מוּל אַל-מַבְּכָּא, גמר את חייו מרימון שנִזרק לעֶבְרוֹ." "אַל-מַבְּכָּא" הוּא הכּותל שלכם, אני זוכרת, ו"זה", בָּאֶספֶּרַאנטוֹ של השְכוֹל, הוּא בּנה המת.

 לא, היא אינה מזכּירה מי פּגע בּו בִּבנה, שוּם זיהוּי, אף לא רמז. מה שמיד מִתפּרש לי כּאות וסימן שזו אש היאהוּד. אך עיניה החומקות לרגע קל מִמבּטינוּ מִתבַּיּתות על תצלוּמוֹ, כּשואבות מִכּך עידוּד. אבל לי, שמין אָשָם כּפוּל רובץ עלי בּלי אֹמֶר (למי אַתּ שייכת בִּכלל? לצד מי אַתּ? מתי כּבר תחליטי סופית?) מזכּיר בּית זה את הבּית ההוּא שממנוּ יצאנוּ קצת קֹדֶם: בֵּית המיספֵּד של משפּחת אַלְגְרַבְּלִי, שבּו הם יושבים עוד "שיבעה".

כּורעים היוּ, שבט קטן וּמוּכֶּה, על כּרים, מיזרנים וּמחצלת. מי בּגרבּיים וּמי בּיחף, וכוּלם עיניהם אדוּמות. הזכרים – ילדים או זקֵנים, בּלי גיל-אמצע (האמצע גוּיַס ואיננוּ). רק אחד בּמדים, בּתחבּושת-ענק לראשו. כּמו חַיְזָר, איש-חלל.

מסתבּר: בּאמת איש-חלל, בּפירוּש לא מִכּאן, לא אותה הפְּלָנֶטָה. מִסינַי נתגלגל לשם, כּמו ריקוֹשֶט שנָחַת על בּיתם בּטעוּת. אין הוּא איש "סְטָאר-טְרֶק", משמיע "בִּיפּ-בִּיפּ" או מקרין לראשו מין אנטֶנה. אף-על-פּי-כן: הדברים שמהם הוּא מגיח – גַּ'הַנָּם חרוּך. כּשדיבּר, לא הבנתי מילה מִדבריו, גם היֶתֶר בּקושי הבינוּ. לא רק מחסום-השֹפה, מִסתבּר, הוּא מין גבוּל, גם מחסום הזוועות. כּשיצאנוּ, וּכבר בַּ"קָדֶט" השועטת לחַארת-אל-יאהוּד, אל הבּית, הִטלִיאה לי אלגרה מין תירגוּם-בּגוּף-הסרט, וּמה שאמרה היה כּך:

"קאלאצ'ניקוֹב," גימגם נבוך, "פּגיעה ישירה, בַּלילה." עלוּ בְּאיגוּף על מיתחם של מִצרִים ואַלגרַבּלי צנח שם ראשון. כּשבּיקשוּ לחלצוֹ, אף ששוּב לא צעק (להבדיל מִפּצוּעים אחרים שם) נָתבוּ רימוני-תאוּרה את השטח, הופכים את הלילה ליום. גליקשטיין, החובש הפּלוּגתי, קרא לו: "דני." אלא שדני כּבר לא נזדקק לחובש אבל גליקשטיין – מאוד. סנדלרים מהלכים יחפים אך חובש שנפגע מי יבוא ויחבּוש לו? מאוּחר מִזה לא רק אין מי שיחבּוש אלא אין כּבר בּעצם את מי.

הוּא עצמו, שאוּל חָתוּכָּה, בּטוּרבַּאן-תחבּושות מבעית זה, נִזכּר בִּספירה-לאחור איך תחב את פּניו בּעפר הקר. "זה הסוף," נִתהבהב בּו הירהוּר אחֲרון, כּמו "דֶה אֶנְד" בּסיוּם איזה סרט, "כּך מוּרגש אם כּך זה שכּבר כּלוּם לא מוּרגש בּו. כּמו אַבָּאדָאן. קץ. סוף פּסוּק" - - -

כּמה זמן היה מוּטל שם בּין הדיוּנוֹת של סינַי אין הוּא זוכר, למָעֵט אפֵלה אנסתֶטית בּלי גבוּל וּבלי חַיִץ. להיות בּתוך הלא-להיות זה או שניה או נצח. מי שחוזר מִשם שב כּמו מִפֶּטְרָה: חיים, אך על טַיימינג גנוּב.

כּשפּקח את עיניו אל אור-יום בַּמידבּר נתחוור: תאג"ד מאוּלתרת. אי-שם על כּביש קציעוֹת-אַבּוּ-עָגֵילָה, צְפוֹן-סינַי. הוּא וכל יתר פּצוּעי הפּלוּגה, ייוודע לו, חוּלצוּ שם עִם שחר. צַחִי, נהג- הפּינוּי, יחייך לו: "בּרוּך המֵקִיץ נִרדמים."

"מה איתי?" מילמל בּקושי, בּין לגימות מימיה פּושרות.

"שֹריטה של קליע רוּסִי אבל כּלוּם לא בִּפְנִים, רק דימוּם קל וזהוּ."

"מרוּסיה בּאהבה," ניסה לגחך ונִתקף שיעוּל.

"שְתֵה," אמר צחי, "בּארבּע תטוּס עם הסוּפֶּר-פֶּרלוֹן ל'הדסה'."

מאוּחר מִזה חדל לינוק מאותה מימיה, סיפּר שם. בִּמְקום זה מצץ, בּאותה איטיוּת מייגעת, מֵידָע מסוּוָג. "מה עם אַלגרַבּלי?" – שתיקה, אין תשוּבה. אין תשוּבה גם היא תשוּבה, תשוּבה של אֵין (אלגרבּלי, גליקשטיין). דני אלגרבּלי והוּא היוּ צמד צמוּד, תאומים סִיאָמִים. "שאלתי אותךָ שאֵלה," לא הירפּה, "מה איתךָ: סעיף-אוזן? חֵרֵש?"

צחי הידק לִסתותיו ושתק, סנטרו רוקד סַאלסָה, כּמו גֶ'לִי. איך מודדים את הרטט הזה? לאיזה סוּלם-ריכטֶר הוּא שייך, אִם יש כּזה? האפשר ש"טִיק" חתוּף אחד, קצרצר, משמע "פּצוּע" (פּצוּע קשה או פּצוּע קל?) וּצמרמורת שלֵמה היא – כּבר מת? וּמה זה "קשה"? שליש-גוויה? חצי-פּגר? ואם הרוּג, כּמה הרוּג: קשה, בּינוני או קל? מִנַּיִן הפּיקחוּת הזאת הסוּפֶּר-חוכמולוגית: לִמדוד, לדָרֵג כּמו מיצעד-פּיזמונים אֶת שאין לו בּעצם שיעוּר?

כּשנחת אותו מסוֹק על גג "הדסה" בּעֵין-כָּרֶם, היוּ כּבר שליחי קְצִין-העיר מתדפּקים על דלתם של הורי ההרוּג. לא, הוּא איננוּ פּולט על כּך הגה אך מה שרשוּם על המצח, גם אִם המצח חבוּש בּתחבּושת, אומר את עצמו בּלי מילים. ג'וֹבְּנִיק, אומרים לו, חייל לא-קרבי, פּטוּר מן העימוּת עִם הסיכּוּן, האש, הפּחד. רק שאֶת זה, להגיד לה לאמא של דני שדני איננוּ – הוּא, הקרבי, שזחל תחת אש, לא היה מסוּגל. אין לו דם...

איך הגיע לכאן אִם נפצע ואוּשפּז?

"נפצע כּן, אוּשפּז לא," כּך אלגרה. כּשראה מה הולך בּחֲדַר-המיוּן, הִתפַלֵּחַ, פּשוּט הִשאיר פּס. "לא הייתָ מכניס בַּצפיפוּת ההיא מחט," אמר, "חוּץ מִמחט-אינפוּזיה." פּתאום התבּייש, למראֵה הזוועות שסביבוֹ, שפִּצעוֹ פֶּצַע קל.

ועכשיו הוּא איתם, עִם יושבי ה"שִבעה". על מיזרן. בּגרבּיים של חאקי. יושב בּטוּרבַּאן-תחבּושות זה, מבּיט בּה בּאימא של דני, אשֵם. כּאילו מִתנצל בּלי הִתנצלוּת, בּלי קול, בּלי צדק, שהוּא זה לא דני, שדני לא הוּא, שהכּול זה רוּלֶטָה רוּסית - - -

"אלוהים," מתנשמת אלגרה שעה מאוּחר יותר, "זהוּ הבּית." ותיכף, כּמו ילדה קטנה, על אף מיטען שנותיה: "על זה, אותו וַו, היה אבּא תולה את קַפְטַן-השבּת שלו, כּאן..."

"בּית יפה," כּך ההיא, הזרה, "ראינוּ, איך שבּאנוּ, ששמרוּ, היה טיפּוּח." פּתאום היא מין אורחת שכּזאת, אצלה בַּבּית. "רק עם הסִיוּד," היא מִתוודה, "היוּ צרות."

"איזה צרות?" כּך אלגרה, דרוּכה. כּאילוּ אשמתה, אחריוּתה, כּמו היא הבּית.

"הצבע הירוק תמיד נִקלף," כּך האשה. "בִּפרט בּחֲדַר-האורחים: מִתעקש וחוזר לַכּחלחל שכּוּסה בּו..."

אלגרה מתעקשת לא פּחות: "תַראי, תַראי לי?"

נִלווית, כּמו פּגעוּ בִּכבודה, לִפסיעות האישה אל הקיר שמִמוּל. כּעת, שזו פּותחת את התריס מחדיר האור, ניגלות פֹּה ושם כּמו כּיבים תכוּלֵי צבע, קאפּריזוֹת-הקיר, כּמין "דווקא". שיכבת-הסיד העליונה, בּמין טוּרְקִיז פַּסטֶלִי, פּקעה כּפצע מוּרְסָתִי, נשרה פְּצָלוֹת-פְּצָלוֹת. משהוּ עז, כּמו בּמין פָּלִימְפְּסֶסְט שכּתובות-המקור נמחקוּ בּו ואף-על-פּי-כן הן נִראות גם מִבַּעַד לְרובד-הכּתב החדש, מפגין שם איזה סוּג לא רציונאלי של קְשִי-עורף, מזכּיר לי את אימי שמיאנה להִתאסלֵם. אִם מסכּימים הפיסיקאים לַמוּשֹג "עייפוּת החומר" מדוּע לא יסכּימוּ גם ל"סרבנוּת הסיד"? אִם נכון שהבּית הזה מאוּכלס רפאים, זִיכרונות מאֵי-פּעם, האפשר שהקיר החוזר חֵרֶף כּל מסיידיו אל צִבעו הראשון, הוּא אות שהבּית זוכר את שוכניו שגורשוּ והפכוּ פּליטֵי-חרב, כּך, בִּמחאה מיסתורית וּדמוּמה השומרת להם אמוּנים?

"הִזמנתי מוּמחה," מִתוודה האישה, "שיסבּיר, אִם יוּכַל, מה קורה פֹּה? בּא עִם סוּלם, התבּונן וּבדק ואמר: 'תסיידי מחדש.' עשֹיתי בּדיוּק מה שאמר, ולא הועיל. איך שהסיד הִתייבּש שוּב נִסדק הירוֹק והופיעה התכלת... בּאה חמותי, אשה זקֵנה וחכמה, אמרה לי: 'יש פּיתגם עתיק. נַסִּי, אוּלי יועיל לָךְ. 'אִיסְאַל אִל מְגַ'ארֶבּ וַּלַא תִיסְאַל אִלְחַכִּים' ('שְאַל רק בּעל-ניסיון ולא מוּמחה-מִטעם.') אמרתי: 'יא חָמָאת, אַתּ מדבּרת בּחידות. לאיזה בּעל-ניסיון סופסוף אַתּ מתכּוונת?' אמרה לי: 'לוּא יכולת לשאול את אלה שעכשיו יושבים שם בַּבּתים שלנוּ, כּבר היית יודעת'..."

אני מבּיטה מכוּשפת בִּפני האישה: האוּמנם זה אפשר? שגם הקירות שהם אבן כּאילוּ זולגות דִמעות-סיד מעֵינָם? שהבּית, כּל שנה, מאז קרבות ארבּעים וּשמונה, תובע כּכרם נָבוֹת היזרעאלי את עלבּון נוטשיו? הלא די להקשיב בַּלילות לחירוּק השיניים הדק של הטיח. בּתי-אדם, כּגוּפות-אדם, הם עֵדוּת לעוולות הזמן. יש מין אֹנֶס אילם בּבתי עַם אחד הגדוּשים בּעקוּריו של עַם אחֵר, אף הוּא שְדוּד-בּית, משני עֶבְרֵי העיר הזאת, משני עברי הצדק – זה, אשר לא כָּעיר, אינו ניתן לחלוּקה. למה כּל-כּך מתקבּל על הדעת שאין הקונכית שוכחת (גם אִם מאות בַּשנים הוּרחקה מן החוף, מהמיית נחשוליו) את הים, את בִּכיוֹ ודָכיוֹ, את צריבת מליחוּת דמעותיו שאין סוף לה – ואינו מתקבּל על הלב שהאבן עֵדָה, שהבּית זוכר? הן תמיד, בִּשעות-האור, אוטם ההוֹוֶה את תיבת-פּנדוֹרה. כּל רַחֲשֵי היום-יום מחרישים את הצער אותו הם מַסווים: הֵד מצעים נחבּטים על גזוזטרה, זרימתם של עורקי הצַנֶּרֶת, צליל מחבתות וסירים – אינוֶנטאר של קולות, רשימת-קניות. אך לַלילה, לַלילה יש לחן אחֵר, כּמו צילצוּל הקוּפּה הרושמת. כּאן מְפַנָּה רשימת-הקניות מקומה לַחשבּון, לַמחיר. את קול נַחֲרות ההוֹוֶה השָֹבֵע פּורמים קולותיו של השֶקֶט, שקט עשֹוּי מהרבּה צעקות חנוּקות של עבר לא נשכּח. אִם תקשיב, תקשיב היטב, תִשמע, קשה שלא לשמוע: זוהי משכּנתא קוֹלית מִתפּוררת, שטר-חוב לא-נִפרע של כּאֵב. הבּית זוכר, הקירות מחליפים בּיניהם איתוּתים של מחתרת. כּמו נקישת אסירים נִדבּרים זה עם זה, בּין צינוק לצינוק...

אֶתי וּשתי הקטנות (אף כּי אין הן דוברות ערבית, השתיים) תולות מבּטן, כּמו אלגרה, כּמוני – מִמוּל, בַּתצלוּם על הקיר. "עיסא," אומרת ההיא ונִשנקת, "סוף מאי, ארבּעים וּשמונֶה... ילד הרוּג מת רק פּעם אחת, אך אימו – מִדֵּי יום מחדש..."

מוּטל היה, סיפּרה, קרוב ליומיים, יָרוּי, בַּשמש. בּין רחוב סַאלְסִילֶה, על המרצֶפֶת, וּבין השַארֵע-אל-יאהוּד, רחוב היהוּדים. כּשניסוּ לחלצו, אף כּי שוּב לא נשם, נענוּ מִשתי עמדות אויב סמוּכות בּאש צולבת. איש מאנשי הליגיון לא הֵעֵז למלט את גוּפו של הנער. גוּף שהיה לגוּפה וגוּפה שאִם לא תִקָּבֵר– תֵרָקֵב.

וּפתאום זה מזכּיר לי נורא את חזון יוחנן ההוּא, פּרק י"א. מה שזוכרים הנוצרים זה אלפי בַּשנים על אותה אוּרְשָלִים. שני עֵדֵי המטבּיל, פִּגריהם הגלוּיים לַחמה, השֹינאה והפּחד. פּרק-הזמן המאקאבּרי שבּו לא הֵעֵז אף אחד לקוברם. כּמה זמן היה מוּטל שם לא זָכַר, אמר חָתוּכָּה. זה שבּיקש לחלץ את אַלגרַבּלי וּגליקשטיין מִשם, לא יותר. "בַּסוף," אומרת זו, עיניה קבוּעות בַּתצלוּם שמִנגד, "גרר השַאוִּיש שלו, תחת אש-תופת, את מה שנִשאר כּבר מִבּני."

"איך זה גרר?" כּך אלגרה, קפוּאה.

"בִּזחילה," כּך ההיא, "צעד-צעד."

"ויצא מִזה חי?" מִשתוממת אלגרה.

"כּן, לוּטְפִי ניצַל שם בּנס."

"לוּטפי?" פּתאום משתחרר מִתוֹכִי קול אחֵר, לא שלי, "איזה לוּטפי?"

"בּנו של חאוואג'ה עבּדוּל אל-חטיבּ," היא אומרת לי חֶרֶש, "אָבִיךְ..."

וצוֹפָה בּעיניו של המת על הקיר. העתק-פּחם, פּחם לוהט מאוד, של שתי עיניה. יש מבּט מיוּחד לתמוּנות של מתים החיים בּעיניו של החי. בּהּ, באימו, הוּא עוד חי וּבועט כּמו בּטרם היוולדוֹ, כּשהכּאֵב קדם לאושר. עכשיו, שמֵת האושר, הכּאב גָדֵל כּמו ילד, חי וצומח בּהּ כּמו הזיקנה, כּמו שֹיחי היסמין בּחצר. "קברנוּ אותו בּהסתר," היא אומרת, "בַּלילה השני, בחיפּזון, מוּל שייך ג'ראח. היה לנוּ מזל, לא צַלָּפִים, לא אש, רק חושך. תיכף חזרנוּ לַבּית של פּעם, הבּית הישן, מוּל בּית-הספר לשוטרים."

"בּית-הספר לשוטרים?" יש צליל מוּפתע בּקול אלגרה. צליל הגובל בִּצווחה. הדברים מִתפּתחים מעצמם. וּמהר.

"כּן," אומרת זו, הנוכריה, בּעלת-הבּית, "כּשגרנוּ שם קֹדֶם קראוּ לַשכוּנה 'סנהדריה'. זוכרת

כּל פּרט."

"סנהדריה זה שם יהוּדי של שכוּנה יהוּדית," מאזכּרת לה אֶתִי.

"נכון. והבּית שלנוּ גבל בּבתי היאהוּד, על הגבוּל."

"איך זה?" נדלקת אלגרה פּתאום בּמין זיק לא נִבלם, פּירוֹמאני. משהוּ דק מִתקצר בּה כּמו פּתיל-חבּלה לִנקוּדת-הפּיצוּץ. אבל זאת, המארחת, כּבר שבוּיה בּין רְפָאֶיהָ. רגע נוסטאלגי צועף את עיניה כּמין רעלה לא-נִראֵית. "כּשקָנוּ, בִּשנת עשֹרים ושש, שם, בַּשכוּנה, קוּשָאנִים, מכרוּ האֶפֶנדִים לכם, לַיָאהוּד, מיגרשים, חוּץ מאבּא שלי. לא הועילוּ הצעות-מחיר כּפוּלות, לא קֶש, לא לחץ. אבּא אמר: 'אדמה זה כּמו אמא. את אימא מוכרים? בּשוּם הון!'... כּשבּרחנוּ, אותו לילה מר בּארבּעים וּשמונה, בּכיתי לו: 'אבּא, למכּור לא רציתָ, עכשיו הם לוקחים בּחינם...' הוּא שתק, הזקֵן. לא שמע אף מילה. מזל שלא שמע, שכּבר נִקבּר שנתיים קודם. לדבּר אל המת זה לצעוק אל הרוּח. הרוּח – תמיד היא בּוכה."

"בּאיזו כּתובת גרתם אז?" שואלת אלגרה פּתע. מה שהיה עד כּה זיק בּעיניה פּוֹשֶֹה כִּדלֵקה של קוצים.

היא נוקבת לה, ההיא, בְּשם הרחוב, מיספּר הבּית. למה פּתאום מחווירות פּני אלגרה כּקיר שנִבקע צִפּוּיוֹ?

"זה הבּית של רחל," היא מלחיתה, "רחל אַלגרַבּלי... רק עכשיו הרי בּאנוּ מִשם, בִּגלל דני. עדיין יושבים שם 'שִבעה'..."

משה גרנות

לכנוּת יש נתיבות אל הלב

על ספר שיריה של אדלינה קליין, "עצי האקץ"

2003, 116 ע'

בספר שיריה החמישי, של אדלינה קליין יש מספר מרכיבים שאינם בדיוק "כוס התה" שלי. ראשית, אני ממש נבוך כאשר משורר מצהיר במישרין או בעקיפין כי השירה תביא שלום, תגאל את העולם וכד'. אדלינה קליין עושה זאת במוצהר, והיא אף קראה את שיריה בארגון המאמין בכך (ראו "לא נוֹעדוּ עֵינֶיה", ע' 64; "מַהוּ שָׁלוֹם?", ע' 92). נכון שגדולים וטובים לפניה הצהירו את ההצהרה חסרת האחריות הזאת (לדוגמה: "אך כוהני היופי ומכחול אמנים, הרודים בשירה ומסתרי חנה, / יגאלו העולם בשיר ומנגינה" – שאול טשרניחובסקי בסיום כליל הסונטות "על הדם"), אך עובדה זאת איננה מכשירה אותה, כי כל מי שמושג לו בדברי הימים, יודע שהמשוררים היו תמיד השמן במכונות העוול הפוליטי המבהיל ביותר, שהמשוררים תמיד "מרדו" בדורות שלפניהם, ולא ממש "לשם שמיים", אלא משום האגו המנופח ממנו מרביתם סובלים. כישרון כתיבה מפעים לב – איננו מעניק בהכרח יתרון סוציו-פוליטי. אדרבה, הוא אפילו עלול להיות מכשול בדרך למעלה הזאת. אירופה הוכיחה לעולם כי לא השירה ולא האמנות הביאו לפיוס בין עמים שהייתה ביניהם משטמת עולם, אלא דברים פרוזאיים כמו מסחר ודמוקרטיה. די להביט על העמיתים שלנו בעולם השירה הערבית כדי להתרשם מטונות השנאה כלפי ישראל והעם היהודי הגודשת את יצירתם.

שנית, קשה לי ללכת שבי אחרי שירים נוסטלגיים והומאז'ים לקרובי משפחה שהלכו לעולמם (ראו "אִמָא", ע' 3; "קְלוּז' הָאַחֶרֶת", ע' 4; "אַחְדוּת", ע' 36; "טֶרֶם", ע' 13; "אֵין קוֹצִים", ע' 42 ; "בְּאוֹתוֹ יוֹם קַּיִץ", ע' 44 ; "לַשַׁעַר אֵין מַפְתֵּחַ אַחֵר" ע' 50; "וִיטְרָאז'", ע' 69; "אִישׁ הָאַלְטִיזָכֶן", ע' 100; ועוד). "ההנחה" שעושים עם העבר "הוורוד" היא משהו ששירת אמת מתקשה "לעכל". יחד עם זאת, אני מודה בשמחה שיש בספר הזה מספר מרכיבים שגוברים על כל אשר נכתב לעיל:

מצאתי בספר שורות, שניתן לומר, עם כל הכבוד, שהן בבחינת לשון פיגורטיבית ייחודית למשוררת הזאת. השורות נחרתות בזיכרון הקורא ומסעירות את מחשבתו. הרי דוגמאות אחדות:

"הַסוּסִים עִוְּרִים בַּצִיבִילִיזַצְיָה הַדְּמוּמָה" (ע' 12).

"...מוֹנִית / שֶאֵינָה עוֹצֶרֶת בְּיוֹם סַגְרִיר / וּמְתַיזָּה מִשׁוּלֵי הַשְׁלוּלִית / עַל צְעִיפֵי הַחֲלוֹמוֹת / עַד שֶׁהָאַשְׁלָיָה / נְמֵסָה כְּלא הָיְתָה" (ע' 14).

"הִיא (הַתַּרְבּוּת) מְדַבֶּרֶת הַיוֹם / פֻּרְעָנוּת הֶעָבָר" (ע' 75).

"וִילוֹן דָּהוּי מַסְתִיר עֵינִַים סַקְרָנִיוֹת / מִלְּצַפּוֹת בְּהֶמְשֵׁכִיוּת מִשְׁפַּחְתִּית" (ע' 84).

"וְאִם הָאָרֶץ תִּרְעַשׁ / וְהַכֹּל כְּבָר נִרְמָס, הָאִכָּר עוֹד / יָקוּם לֶעָמָל" (ע' 102).

בחרתי קצת שורות מיני רבות שיש בהן יופי והן מלאות מבע. שוב, למרות האמור ברישא של רשימה זו, הקורא מתרשם מכנותה של המשוררת – גם באותם השירים המצהירים הצהרות שבעיניי הן חסרות בסיס, וגם בשירים העורגים אל העבר, כפי שציינתי ללא רחמים לעיל. מין שילוב כזה עלול לנתב את השירה אל התמימות, שעל הרוב מעלה חיוך סלחני על שפתי הקורא; אלא שבאמת ובתמים לא כך במקרה שלפנינו. יש כאן תמהיל מיוחד במינו שלא אחת מעורר השתאות.

הרי דוגמא: השיר "עֲצֵי האקץ" הוא שיר נוסטלגי על הימים שהדוברת הלכה יד ביד עם אבא במולדת הקודמת – "נוֹף קָסוּם / בְּמֶרְחַק הַזְּמַן.../ קָסוּם כִּפְלַיִם / שַׁלְוָה שֶׁל טַיֶּלֶת וָנוֹף / בַּאֲוִירָה נִינוֹחָה שֶׁל בְּשֶׂמִים / רַק אֲנִי וְאַבָּא מְטַיְּלִים..." (ע' 26). אלא שלתוך אותו עירגון חלומי חודרת המציאות המרה של אותה מולדת – קצינים מעומלני צווארונים מכים באלות "זִ'ידוֹ", יהודון שנקרה בדרכם, והנה, גם הנוף הקסום משנה פניו: נהר הדונה משחיר כזפת, השמים מאפירים ובוכים, ובושם עצי האקץ נעשה מַר כְּלַעֲנָה.

באשר לעניין "הדו-שורש" (מונח שהוטבע על-ידי המשורר איתמר יעוז-קסט) – כמיהתו של הכותב אל המולדת הישנה ונופיה המתעמתת עם ההכרה שאין מולדת אחרת ליהודי חוץ מאשר ישראל – בעניין הזה יש לאדלינה קליין מעין זכות ראשונים: המביט מהצד אל מה שנהוג לכנות בשם הסטרילי "קליטת עליה", נוכח לדעת שמרבית העדות זנחו מכבר את רגשות הבושה, מי חבולה יותר, ומי חבולה פחות, ועושות כל שביכולתן להוכיח לכל באי העולם עד כמה תרומתן להוויה הישראלית היתה נחוצה ואף הכרחית. תיאטרון במרוקאית, תזמורת אנדלוסית, תימניאדה, סהרנה, מימונה, ומבול של ספרים עדתיים – הם בבחינת נייר הלקמוס לתמורה הזו. נדמה שהעדה הגדולה היחידה שלא עברה את שלב הבושה, ואשר גם אינה מתכוונת להילחם על כבודה, היא העדה הרומנית. בניה קיבלו עליהם את "ההסכמה הכללית" (בניסוחו של אחד-העם החכם והרהוט): אם הכול אומרים עלינו שאנחנו "גנבים", כנראה שהם צודקים, אם הכול צוחקים עלינו כשנודע להם שאנחנו מרומניה, אולי צריך להצניע את זה. וזה מה שכמעט כל "רומני" עושה, עד שהעדה הזאת נמוגה כמעט כליל. "רומנים" מחפשים מפלט מ"הרומניות", ומעידים על עצמם שהם לא ממש "אשמים" – הם, בעצם, מבוּקוֹבינה, מטרנסילבניה, מבסרביה – מחוזות שהיו שייכים פעם לקיסרות האוסטרית, להונגריה, לרוסיה. "רומנים" – יוק!

לא צריך להביא "תעודות" ו"ראיות היסטוריות" כדי שתהיה למי מן העדות זכות התערות בארץ הזאת, אבל באמת ל"רומנים" יש המון "קבלות", ובאמת אינם ראויים ליחס המחפיר שמתייחסת אליהם החברה הישראלית; ורק כדי לרענן מעט את הזיכרון, אציין שהוועידה הציונית הראשונה בעולם כולו הייתה בפוקשאן שברומניה בינואר 1882, שנתיים לפני ועידת קטוביץ (1); ששתיים מהמושבות הראשונות בארץ, ראש פינה וזיכרון יעקב, נוסדו על ידי חלוצים יוצאי רומניה; שרשת המודיעין היהודית הראשונה בארץ ישראל היתה מורכבת מיהודים "רומנים" (רשת ניל"י מיסודם של אהרון ושרה אהרונסון); שבין מייסדי הקיבוצים והמושבים הראשונים יש מקום נכבד ל"רומנים", ששלושה מעמודי התווך באמנות הציור –ראובן רובין, מרסל ינקו ונחום גוטמן – הם יוצאי העדה הזו, ושמהמובילים באמני התיאטרון הם גם כן מבניה, שהם תופסים מקום של כבוד ברפואה, במדע ובתעשייה; ועיקר העיקרים הוא שהם התערו בארץ מבלי לצעוק: "מגיע לי, דפקו אותי! כולכם אשמים!"

בשני תחומים הם בוודאי לא התבלטו – בפוליטיקה ובספרות. אתה לא יכול להתבייש במוצאך ולהצליח בפוליטיקה, ובתחום ספרות – החשיפה היא הכרחית – ואיזה "רומני" שפוי יעשה כמעשה הזה?! בסיפורת יש כבר ניצנים ראשונים של חשיפת "המצב הרומני" (2), אבל בשירה נראה לי שאדלינה קליין היא מן החלוצות.

אדלינה קליין היא מקלוז', עיר הבירה של חבל טרנסילבניה, כלומר, יש לה "מפלט", היא יכולה לטעון, כמו אנשי סיגט וסאטמאר, שהיא הונגרייה, וזהו "שדרוג" לא מבוטל בעיני הישראלי המצוי, אבל אדלינה מסתפקת במה שהיא, היא מתארת בכאב ובכנות מכמירת לב את נופי המולדת האחרת – כך הם השירים "קלוז' האחרת" (ע' 4), "עֲצי האקץ" (ע' 26), "אֵין קוֹצִים" ( ע' 42), "אַחַר- כָּךְ פָּרְצוּ הֶהָרִים" (ע' 52), "בּוּקָרֶשְׂט" (ע' 84), ועוד.

בשיר "הַאִם אִכָּרִים" (ע' 102) שואלת המשוררת שאלה רטורית: "עַם תַּרְבּוּת מֻשְׁפָּל כָּזֶה / הַעוֹד יִזְקף גֵּווֹ?!"

אין לי ספק ששאלה זו יפה גם לעדה הרומנית בארץ שמשפילים אותה, ומשפילה את עצמה ללא שום הצדקה.

ומדוע זה חשוב שמשוררת כותבת בלב מורתח על עברה, על התרבות שהיא ינקה בילדותה במולדת האחרת, ובארץ – מהוריה ומשאר בני משפחתה, שהעבר דבוק בהם כמו כתונת מיוזעת? מדוע זה חשוב?

קודם כול זה חשוב כי לכנות יש נתיבות אל הלב, ושנית, משום שבארץ הזאת מתחבר אפוס נפלא של מאה הגלויות שנאספו כאן בקורבנות אדירים ובכאב שאין לו שיעור – וזה יהיה בלתי נסלח אם שבט אחד לא יתרום את תרומתו לאפוס הזה. אם חלקו יחסר – הוא יכול להלין רק על עצמו, ולא על מי שהתכוון להופכו לשותק ושתוקי.

לו רק על עניין זה ראוי ספרה של אדלינה קליין להערכה ולתודה. אך לספר "עצי האקץ" יש עוד כמה סגולות טובות, שבגללן הוא ראוי לקריאה, להעמקה ולהערכה. אני הזכרתי קצתן – את השאר ימצא ללא ספק הקורא אנין החך.

(1) ראו ערך "רומניה" באנציקלופדיה העברית ע' 822.

(2) ראו רומן מאת הח"מ "המאהב השני של הרבנית" (תמוז 1997); וכן – אלון אלטרס, "הנקמה של מריצ'יקה" (זמורה-ביתן 1999); ורינה פרנק-מיטרני, "כל בית צריך מרפסת" (ידיעות אחרונות 2005).

הומצא הַדִּילְדוֹ הכפול

המצאה מהפכנית שפותחה במחלקה למדעי ההתנהגות

באוניברסיטת בת-שלמה רבתי

הַדִּילְדוֹ הוא חיקוי של אבר-מין גברי העשוי חומר גמיש בעל מגע קטיפתי שניתן לסוך אותו בשמנים ארוטיים. הוא מוּכַּר לאנושות מקדמת-דנא (בת-שבע שיחקה בו עם עצמה על הגג בפני דוד המלך) ומככב בקלאסיקות ארוטיות דוגמת "פאני היל" של ג'ון קליילנד, וגם בתאומתה העברית "הנאהבים והנעימים", שבה מכונה פאני היל התל-אביבית בשם לילך הרמוטק.

כאשר נשים חפצות לבעול נשים או גברים הן חוגרות דילדו ומחדירות אותו קדימה העבודה והליכוד [סליחה, צ"ל: ובעבודה אחורה]. הבעייה היא שהאישה הבועלת אינה חשה כל הנאה בעת הזיון, וזו שמורה רק לאישה או לגבר שהיא בועלת.

והנה, ד"ר שָׁפְשֶׁפִינָה עֶבֶר, העומדת בראש המחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, פיתחה יחד עם תלמידיה דילדו דו-צדדי גמיש ומהפכני: כאשר האישה חוגרת אותו יש בו, מחוץ לאבר המזדקר קדימה, גם אברון אחורי קטן הנתקע בפותה-שלה פנימה, וכך בעת הפעלתו היא משגלת לא רק את בת או בן זוגה אלא גם את עצמה, תוך שימת לב רבה לעיסוי ולגירוי דגדגנה הקרוי ברומאן הנ"ל משנת 1985 – צִ'יפְּצִ'ימוֹן, והוא הצ'יפצ'ימון הראשון בתולדות הספרות העברית הלא-קאנונית וממנו העתיקו סופרות רבות את הכינוי וניכסו אותו לעצמן כי להן מותרת פורנוגראפיה בפומבי שאסורה על סופרים גברים דוגמת חיים רמון.

עיתון ספרותי חי חוזר!

"עיתון ספרותי חי" מטעם איגוד כללי של סופרים בישראל והאופרה הישראלית, גיליון מס' 18, יתקיים ביום שישי, 18 במאי 2007, בשעה 12 בצהריים, באולם החזרות של האופרה הישראלית, הכניסה מרחוב ליאונרדו דה וינצ'י 28, תל-אביב (כניסת האמנים).

על הנושא: העברית של שנות האלפיים (חלק א')

עורך: זיסי סתוי, מנחה: נרי ליבנה ("הארץ")

משתתפים: פרופ' יהודה שיינפלד, מנהל מחלקה בבית החולים שיבא, עורך כתב העת "הרפואה" ועורך "האנציקלופדיה הישראלית לרפואה" – על העברית של הרופאים. יהודה אטלס, סופר וחוקר ספרות ילדים – האם פת שחרית היא לחם שחור? על העברית של הילדים. ישראל בר-כוכב, משורר ופסיכולוג – על העברית של השירה. ד"ר פארוק מואסי, משורר וחוקר – על העברית של ערביי ישראל.

אירנה ויסוצקי, כוריאוגרפית ומשוררת – על העברית של העולים מחבר העמים.

יעקב פרוינד, קול ישראל – לשון ברוטב: איך מחדדים את העברית. אריות מתוך "חליל הקסם" של מוצרט בתרגום עברי.

מחיר כרטיס: 50 שקל. לגמלאים ולמנויי האופרה הישראלית: 40 שקל. הזמנת כרטיסים: בקופת האופרה הישראלית, טל. 6927777 ובמשרד איגוד הסופרים: טל. 6950019 / 6950028. ביום האירוע: מכירה וקבלת כרטיסים מוזמנים, בכניסה.

תקוה וינשטוק: איך בכלל מינה שר ביטחון חף מכל ידע?

שלום אהוד,

מצא חן בעיני הספק שיש או אין גרעין של אמת בפרק על דודך אלכס ושרה אהרנסון. סיפור עדין ורומנטי. [גיליון 242].

תמיד מעניין לקרוא את האיש מעיר הפיז'מות, וגם בירב יודע למתוח בסיפורי הזיכרונות שלו.

ואשר לראש הממשלה האהוד עליך, אהוד, התנגדותי אליו אינה על הפספוסים במלחמה. אלה קורים בכל מלחמה, אלא איך בכלל מינה שר ביטחון חף מכל ידע, ובעיקר – על חוסר המוסריות המוחלט שלו, ועל כניסותיו הבלתי פוסקות לתחום האפור של חוק-לא-חוק וזאת כדי לעשות תמיד לביתו. מאז שרון כבר לא איכפת לרבים עם ראש הממשלה שלהם מושחת.

אהוד: על ש"מינה שר ביטחון חף מכל ידע" יבוא הציבור הישראלי בטענות אל עצמו, שהוקסם לפני הבחירות מן הבלון החברתי פרץ, שנופח בידי שני אורים ותומים מגוחכים ולא-חכמים – אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ, וגרע מ"קדימה" את המנדאטים החיוניים שהיו נחוצים לה כדי להקים ממשלה בלי החף-מכל-ידע הזה כשר ביטחון. הציבור בטיפשותו מינה אותו כאשר הצביע עבורו, ואל יבואו בטענות אל אולמרט.

ובאשר לשאר, תיק"ו עד ואם שיורשע, ולא אשתמש במילים מוחלטות כשלך נגדו, שהן פרי ההסתה של התקשורת ושל אינטרסנטים פוליטיים שגם מממנים את המודעות והעצרות נגד אולמרט. בעיניי, למשל, מבקר המדינה הרבה יותר מסוכן למדינה מאשר ראש הממשלה. ולא בכדי הוגשה בקשה להגיש נגדו קובלנה פלילית. אני סומך על עו"ד אלי זהר, פרקליטו של אולמרט. זהר לא היה עושה צחוק מעצמו בדרישת סרק לחקירה פלילית אלמלא היה לה יסוד.

ועוד על היכל התרבות

לאודי היקר שלום,

אתמול בערב [13.5], ברגע של עייפות מהשטויות של החדשות החוזרות על עצמן בטלוויזיה, זיפזפתי לערוץ 33 וראיתי תוכנית על בניינים בתל אביב. אחד הבניינים שעליו דובר היה היכל התרבות. המצלמה והבמאי נתנו לבנים של כרמי ושל רכטר לדבר. פתאום הבניין נראה שוב נפלא, צנוע ומסביר פנים בדיוק כפי שאנחנו מכירים אותו וזאת דרך העיניים של מבינים מקצועיים שהם אנשי אשכולות שנטועים בתוך הוויית הבנייה הישראלית.

תוכנית חובה לאוהבי ומעריכי היכל התרבות כפי שהוא.

בברכה,

ש. בת-מרים

אודי: לפני כשבועיים התפרסמה כתבה במקומון "תל אביב" שהצדיקה את חשדותינו הקיצוניים ביותר לגבי מסכת הבזבוז, השחיתות והנכלים שעמדו מאחורי הניסיון להרוס את היכל התרבות. כאשר ניסינו בשעתו לרמוז על כך, מתוך היקשים הגיוניים ממה שהתפרסם, הסתכלו עלינו לפעמים כעל פסיכים. והנה מתברר שחשדותינו התאמתו מעל למצופה.

ואולם, אנחנו עדיין לא רגועים. הנפשות הפועלות נראות לנו בעלות כוונות כה בלתי טהורות, שהן ודאי תמשכנה בניסיונותיהן להרוס את ההיכל ולהפיק מכך גם את המיטב עבור עצמן. וגם ראש העיר שלנו חולדאי יצא די עלוב מן הפרשה, מאז שעשינו ממנו צחוק בפומבי בערב גוטמן ב"צוותא", שבו דיבר גבוהה-גבוהה על שימור הערך הארכיטקטוני של העיר.

* * *

בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, תל אביב, רח' קפלן 6

הזמנה

רעבים לרוח פנחס שדה

מחווה למשורר במלאת י"ג שנים לפטירתו

בהשתתפות הסופרים: יוסי פלס: אדם דתי חי בתוככי עולם חילוני. דוד פרלמן: פנחס שדה ואלוהיו. ראובן שבת: פנחס שדה והשירה הדתית האוניברסלית. משה גנן (מחבר הספר "אני נושא את שירי אל הרעב לרוח, פנחס שדה והשירה הדתית"): על פנחס שדה.

קריאה אמנותית: מתוך יצירתו של פנחס שדה, הקריינית: ריקי חתוקה. ליווי מוסיקלי: תלמידי המגמה למוסיקה מתיכון עירוני א', תל אביב.

מנחה: המשורר בלפור חקק , יו"ר אגודת הסופרים העברים

יום ראשון, ג' בסיון תשס"ז, 20.5.2007, בשעה 7.30

* * *

בנובמבר האחרון נפטר שמואל גולדשטיין ז"ל

מוותיקי פתח-תקווה ("קונדיטוריית אחים גולדשטיין")

מוקירי זכרו מוזמנים להיזכר, יחד איתנו, בשנותיו השמחות, בציורים, בשירים ובהומור.

 אירוע הזיכרון יתקיים באולם "מופת", רח' ההסתדרות 19, פתח-תקווה,

ביום שישי, 8.6.07, בשעה 19.00.

לפרטים אפשר לפנות לבתו, דליה בר-אל, טל. 03-9247643.

* * *

תיקון טעות: זה הנוסח הנכון של השיר שהודפס בגיליון 243, ונוספה לו שם שורה משיר אחר של מחברו, בסוף, ועתה הורדה:

רוני גרוס / יְרוּשָׁלַיִם

ליום ירושלים

עוֹבֵר אֲנִי בְּסִמְטְאוֹתַיִךְ הַצָּרוֹת,

הַמַּדִּיפוֹת רֵיחוֹת שֶׁל פַּעַם,

בֵּינוֹת לָאֲבָנִים הַמְּסֻתָּתוֹת בְּיָד גַּסָּה

אֲשֶׁר זוֹכְרוֹת יָמִים אֲחֵרִים.

רוֹאֶה אֲנִי, מֵעַל לְחוֹמוֹתַיִךְ,

בִּנְיְנֵי שַׁיִשׁ לָבָן

נוֹטְרִים רְחוֹבוֹתַיִךְ כְּשׁוֹמְרִים שֶׁהֻפְקְדוּ...

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

[לשמחתנו הגיעו פרקים נוספים]

פרק כ"ד. זהב, תינוק ורצח

אוי, בגדאד, בגדאד... כל הזיכרונות משם צפים ועולים להם עם כל דבר...

קראתי בעיתון על הרשעתו של האב הצעיר אשר זרק את בנו מן החלון בגובה ארבע קומות וגרם למותו. מקרא התיאור של מה שעולל אותו אב מופרע לבנו, גורם חלחלה ושאט נפש ומעלה דמעות בעיניים. והלא אדם נורמאלי לא יכול לראות אפילו התעללות בחתול. אך למופרעויות אין גבול, ומדי פעם אנו שומעים על כגון זה.

והידיעה הזו לקחה אותי לבגדאד, לימים בהם הייתי בן אחת-עשרה או שתים-עשרה שנים. אז חזיתי לראשונה מהי התעללות בתינוק.

יום קיץ אחד, בשעת בוקר מוקדמת, נשמעו צרחות וצעקות אימים מן הבית השכן. לא יכולנו לאוץ ולגשת אל בית זה בקלות כי למעשה הוא היה צמוד לביתנו מן הצד האחורי, וחזיתו פנתה לרחוב אחר. אם כן עלינו לגג ביתנו וטיפסנו על המעקה המשותף לשני הבתים כדי לדעת דבר.

זעקות שבר המרות יצאו מגרונה של אם צעירה שילדה אך לפני מספר שבועות, והיא עמדה בטבורו של הבית ומרטה את שער ראשה ומיררה בבכי גדול:

"הילד מת, הילד מת!"

ומנגד ישב לו בפינה איש צעיר, הוא יוסף בעלה, והנהן בראשו כל הזמן וזמזם, "כן, כן, זה נכון..."

כמנהג הימים ההם, השיאו את יוסף זה לבת ישראל כשרה, שאיתרע מזלה להיוולד נקבה וגם ענייה, ויש להניח שהיא אף לא ראתה אותו מספיק פעמים לפני החתונה, כי הכול נעשה וסוכם בידי ההורים, כמקובל.

עברו מספר שבועות אחרי הנישואין והאישה התעברה.

מדי פעם היו ויכוחים בין בני הזוג על נושא זה או אחר, ונתגלו אצלו פה ושם כל מיני מוזרויות, אבל היא קיבלה את דין שמיים, שזה מזלה ואיתו היא צריכה להסתדר. והלא היא בסך הכול אישה.

אך עם הלידה, מוזרויותיו של יוסף החמירו. הוא החל מקלל את התינוק הזה "שלה" על שהוא זוכה ליחס מועדף מאישתו. הפריע לו שהיא מיניקה את היצור הרך הזה במקום לפנק אותו, את בעלה, האיש העמל השב מעבודתו.

ומה היא עבודתו בה "עמל" יוסף שלנו כל היום? הוא שימש עוזר לצורף זהב בחנות קטנה שנמצאה בכניסה לשוק. יוסף היה איש דומם ומכונס ועשה את עבודתו בשקט ולא נודע מפיו דבר כל הימים.

ואנו הילדים, בדרכנו חזרה מבית הספר, נהגנו כמובן להתעכב ליד כל בעל מלאכה ולחזות מתוך סקרנות במעשהו: זה מְמַסמר סוסים, וזה נפח חרש ברזל, וזה כָּדָּר, פחח, מלבין סירי נחושת, נגר וחרט עץ, בונה כינורות, משחיז סכינים, מתקן ומדביק צלחות חרסינה יקרות שנשברו, בורסקאי וצובע בדים, קאליגרף אמן ועוד. ושלא לדבר על צורפים שמלאכתם נעשית באיטיות יתירה, ומרתקת יותר בגלל הזעירוּת שלה.

ופעם עמדתי ליד חנותו של יוסף זה, וראיתי כיצד הצורף הראשי מחמם חתיכת זהב בתנור, ואחר אוחזה במלקחיים, דופקה בפטיש עדין ומרקע את קצותיה לכדי חוד דק. אחר כך, לוקח פלטת ברזל מלאה חורים רבים שכל אחד מהם בעל קוטר שונה, מן הרחב לדק עד מאד. משעין את הפלטה הזו מנגד לשתי כפות רגליו שעל הרצפה, (העבודה נעשית בישיבה על שרפרף נמוך), משחיל את החוד דרך החור הגדול, ומושך את הקצה בעזרת צבת. והמתכת החמה מתארכת לה במשהו. ושוב מרקע את הקצה לחוד דק יותר, ושוב משחיל ומושך והמתכת מתארכת ונהיית יותר ויותר דקה. וכך הלאה, משחיל דרך עוד חור ועוד חור, עד שמקבל מחתיכת הזהב שהיתה עבה תחילה, חוט דק וארוך, לשימושים שונים.

ובמצב הזה החוט די חלש, ועל מנת לחזקו יש לְפַתֵּל אותו. קובע את קצהו האחד בלולאת ברזל הקבועה במשקוף הדלת, ולקצהו השני מחבר מכשיר כמו מקדחה ידנית, ומסובב ומסובב, עד שלבסוף החוט מתפתל כמה פעמים ומקבל את חוזקו.

או שהצורף מתיך את הזהב בתוך גביע קטן שאותו הוא מעמיד באש החזקה של התנור, ואחר יוֹצְקוֹ לתוך תבנית החול העשויה שני חצאים משלימים. כפי שרואים בחנות לדברים האלה ברחוב נחלת בנימין פינת רחוב יפו-ת"א. ואחרי שהזהב המותך קיבל את הצורה אליה נוצק, הוא תופסו במלקחיים וזורקו לקערית מיים להתקרר. ואז יש כמובן לשייפו ולמרקו ולתת לו את הצורה הנאה החלקה, והמוגמרת.

ועוד דבר שריתק היה ההדבקה וההלחמה של חתיכות הזהב אחת לרעותה.

נניח שהצורף עושה תליון שעשוי מחתיכות שונות היושבות אחת על גבי רעותה. כאן הוא לוקח את הפלטה התחתונה, שם אותה במקום יציב, ובעזרת מלקחיים עדינים מאוד הוא לוקח את החתיכה העליונה יותר ומניח במקום הרצוי. אחר הוא נוטל פיסת זהב דקיק, מעין רבוע של עלה, בגדל הרצוי, ומשעינו על שתי החתיכות בזוית. מדליק לו מנורת נפט או שמן (כמו המנורה של עלא אל דין, כפי שרואים בספרים מאויירים של סיפורי אלף לילה ולילה), עם זרבובית דקה וארוכה דרכה הלהבה מבצבצת. מקרב את האש סמוך לאותו המיבנה מזהב בו הוא מטפל, ובעזרת צינורית בעלת פיה דקה מאוד, כמו קשית של משקה קל, הוא נופח את האש בעדינות ומכוון אותה לאותה הנקודה שם הוא רוצה את ההלחמה. פיסת הזהב הדקיקה ניתכת חיש מהר מעוצמת האש, וכל שלוש החתיכות תיהפכנה למקשה אחת. כך הוא יכול לעשות גם בכיוון ההפוך: לפרק שתי חתיכות שהולחמו אם התוצאה לא השביעה את רצונו.

והשיוף? על שולחן העבודה הקטן אליו יושב הצורף ממוסמרים להם מלחציים קטנים ועדינים, בהם הוא מקבע את התכשיט. לשולחן זה מחוברת יריעת עור רחבה והצורף פורס אותה על ברכיו כמו מפית אוכל. כל נסורת הזהב נופלת על יריעת העור, לאיסוף אחר כך. זה זהב!

מן הסתם חלק מזה גם נופל על ריצפת בית המלאכה.

אם כן, מטאטאים בסוף היום את הריצפה היטב היטב, ואת כל העפר מכניסים לקערית עם מיים, ממיסים את הבוץ והעפר ושופכים החוצה במתינות, ובקרקעית תישאר אבקת הזהב האובדת, לעיבוד נוסף.

זהב טהור הוא 24 קאראט. והוא רך לעיבוד. על כן מוסיפים לו מתכות נוספות ומקבלים נתך, ואז הוא 18 קאראט או 14 קאראט, לפי הדרוש. ותדיר נחוץ שבזמן העיבוד יהיה אותו תכשיט מצופה מבחוץ במתכות אחרות, ואחרי שקיבל את צורתו, הוא מושלך לקערת חרסינה המכילה "מי-מלך", שהיא תמיסה המורכבת משני שלישים חומצה גפריתנית ושליש חומצה ניטרית. תמיסה זו תמיס כל דבר אחר חוץ מזהב. ואמנם הכל נעלם והזהב נותר, ואז הוא הולך למירוק סופי.

אגב, רוב תכשיטי הזהב בימינו הם 14 קאראט. ומיעוטם 18 קאראט. וכך היה נהוג גם בבגדאד. אבל המהדרין שם ביקשו זהב של 22 קאראט, שזה המקסימום. מזמינים אצל הצורף והוא מבטיח. ומניין שדבריו אמת?

אם כן הוא נותן את התכשיט לגברת ואומר לה שהיא יכולה ללכת ולבדוק את האיכות היכן שהיא רוצה. והיא כמובן שתלך לצורף אחר. אלא שברית כרותה ביניהם, הצורפים, שלתוצאות הבדיקה הם מוסיפים אוטומטית את שני הקאראטים שהצורף העמית למקצוע אמור לְפַלֵּח לעצמו. ואומרים שהבדיקה מראה שמונה עשרה במקום שש עשרה. אמנם היו צורפים כאלה ישרי דרך, יראי אלוהיהם וסרים מרע, ולא רימו. אבל הם גם סירבו לבדוק את מעשי ידי האחרים. למה להם לשקר?

ונשים שלא עבדו מחוץ לבית, ועם המבנה החברתי והמשפחתי שהיה קיים, סביר שידאגו לעצמן ויבטיחו משהוא ליום סגריר. ומה מבטיח טוב יותר מזהב? וכך שימשו התכשיטים, כלומר תכשיטי הזהב והיהלומים למיניהם, משאת נפשן של הנשים, שיהיו להן משענת בעת צרה ומצוקה. וכל המרבה הריהו משובח.

לאות חיבה יתירה אהבה והערכה של הבעלים לנשותיהן, יכול היה לשמש רק הזהב. כגון אם האישה הרתה וילדה בן. תצא היא לשוק הצורפים לבחור לה תכשיט, מְלוּוָה בחברתה הטובה, נושאת ונותנת, בודקת וממשמשת, ורוצה כמה שיותר כבד וכמה שיותר קאראטים. לדוגמא, לחלק מן הנשים היו אצעדות רגליים, כמו צמיד סביב הקרסול. בדרך כלל זה מין צנור עגול חלול עשוי זהב. אך הבעל המהדר יזמין לאשתו אצעדה מלאה שתשקול פי ארבע או חמש מאשר התכשיט החלול. וכמובן שהאישה תדאג לציין זאת בפני אלה שרצתה להשתבח בפניהן.

אגב, מי שקרא פעם על הרוצחים המטורפים שהיו תופסים את קורבנותיהם בכל מיני מרתפים, מבתרים אותם וממיסים אותם כדי להעלימם, ושמע כבר על התמיסה הזו, מבין במה מדובר.

תמיסת מי המלך נשמרת בדרך כלל בבקבוק מזכוכית (כי רק זכוכית יכולה לעמוד בפני איכּוּל על ידה), ובסוף יום העבודה היו מחזירים את תכולת הקערה בה השתמשו במשך היום לבקבוק, לשם שמירה ולשימוש חוזר. וגם מדאגה שלא תשפֵך חס וחלילה על מישהו ותאכֵּל לו את היד או את הרגל.

ויוסף שלנו, עוזר הצורף השתקן והמכונס, החל להיות אכול קינאה כל יום יותר ויותר בבנו הפעוט שזה עתה נולד, כמסופר לעיל.

יום לפני יום מותו של התינוק האומלל קרה המקרה אשר שבר את יוסף והוציאו לגמרי מדעתו המטורפת. האם הצעירה קנתה לתינוקה חתיכת סבון ריחני. וזה כבר היה יותר מדי!

יוסף, אכול קנאה חולנית אשר לא תתואר, בערה חמתו בקרבו, ונפשו התעוותה להשחית, החליט לשים סוף למצב הזה.

למחרת, במשך כל יום עבודתו, חשב איך לעשות את המעשה. והוא מצא שזה היה פשוט בתכלית: הוא לקח בקבוק קטן מזכוכית, מילא אותו ב"מי מלך", ושם באמתחתו בלי שאיש ירגיש בכך. הוא הביא את הבקבוק הביתה וחיכה לשעת כושר בה יהיה התינוק ללא שמירתה של האם.

ההזדמנות באה למחרת בבוקר כאשר האם הצעירה יצאה מן הבית לקנות מעט מצרכים לביתה.

אז הוציא יוסף את בקבוק החומצה ועירה אותה לגרונו של פעוטו, דמו ובשרו. החומצה פעלה מיד. היא צרבה לתינוק את הושט וחיררה אותו, ואחר את קנה הנשימה, חדרה לריאותיו הרכות ולמעטפת הלב ועשתה שם שמות. הוא השתנק פעם ופעמיים, ותוך מספר דקות נדם התינוק לעולמים.

שבה האם הצעירה לביתה עם המצרכים ומצאה בעריסה גוף צעיר כחול ודומם ועל פניו התינוקיות נקודות שחורות וכן חורים ומין קרעים על חולצתו הקטנה ועל החיתול, סימנים של טיפטוף שאריות החומצה מבקבוק המוות.

היא החלה מורטת שיער ראשה וצועקת ובוכה ומיללת על השבר הגדול אשר נפל בחלקה.

כמובן שתוך דקות ספורות היתה כל השכונה כמרקחה. וזה היכה בתדהמה נוראית את כולם: שאב ירצח את פעוטו מתוך קנאה?!

כי יוסף סיפר מיד את הכל ולא הסתיר דבר מכל מעשי התכנון והביצוע של הרצח הנורא. הוא לא נראה מרוגש במיוחד, והוא אמר את הדברים כאילו היה מדובר בנעל קרועה שלקח לתיקון אצל הסנדלר, והוא מצא לבסוף שהיא אינה ראויה לשימוש והחליט לזרוק אותה.

המשטרה לא איחרה לבוא ותך פחות משעה היה יוסף מאחורי הסורגים.

באה משפחתו של יוסף הצורף לאבי לטכס עצה איך לחלץ את בנם מחבל התלייה. אימו יולדתו ישבה ומיררה בבכי על שהגורל שלח לה בן כזה שכך עולל. והיא, הלא בעצמה אלמנה וחיה בדוחק, ויוסף, למרות טירופו, בכל זאת עבד והביא כמה פרוטות הביתה, ומהן גם היא אכלה פרוסת לחמה, בדוחק אמנם – אך אלה הם חייה.

איני זוכר ברגע זה את כל הפרטים, אך אני זוכר היטב שנלוויתי לאבי זמן קצר אחר כך לתחנת המשטרה השכונתית, וראיתי את יוסף הצורף יושב בתא המעצר מאחורי חלון מסורג, לבוש בבגדיו המקוריים עדיין, כלומר מין חלוק בסגנון טורקי ועם אבנט דק ולראשו כיפה, כמובן. כי יוסף הצורף היה ירא שמיים, ושומר מצוות קלה כחמורה.

אימו המודאגת הביאה לו מעט אוכל בתוך סיר קטן מאלומיניום, ואבי הלך לשוחח עם השוטר האחראי על התחנה.

המשך יבוא

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שלושים ושניים

לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ

עלי בן ג'וואד מוסתקים רצה לבוא למושבה לבוש בשרוואל הלבן, חגור באבנט הכחול, חבוש בתרבוש האדום, והפרח הריחני באוזנו.

הוא לא חשש מבני-האיכרים, פן ילעגו למכנסיו הרחבים, בסגנון ספני יפו, ויאמרו שהערבים לבושים כך כדי שאם פתאום ייוולד לאחד מהם מוחמד קטן, הוא לא יפול ארצה אלא יצנח לתוך השרוואל.

אבל דודי ואבי הפצירו בעלי לרכוש ביפו לבוש אירופי ולבוא למושבה הפעם כשהוא לבוש עלא-פראנג'י.

כאשר הופיע בחצר-סבי היה לבוש באורח כה משונה, שבני-הבית התאפקו בכל כוחם שלא לפרוץ בצחוק למראהו.

כפות-רגליו הענקיות היו נתונות בסנדלים רחבים בצבע האבק, כי שום סנדלר יפואי לא הצליח לתפור נעל שתתאים לגודלו. המגבעת האירופאית על ראשו דמתה לכובע זעיר על ראשו של ליצן בקרקס. חליפת בגדים ששאל בלי רשות מארונו של הקונסול האיטלקי חובב-הנערים ביפו, שעה שהוד-מעלתו התכופף בתחתונים מופשלים בחדר הסמוך, שקוע מאוד בתחביב הבעילה שלו – חליפה זו היתה צרה על עלי עד להכאיב. הוא פסע בה בקושי וברגליים פשוקות, עד שניראה כאילו הוא עצמו השתופף בפעילות הקונסולרית.

אינני יודע אם נכון אני נוהג בחושפי פרטים שכאלה, אך אולי הגיע הזמן שאגלה כי גם בגילי המתקדם, הריני איש זקן כיום – הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא?

עלי הוזמן למיטבח ושם הפליא את סבתי ואת דודתי יעל כאשר הרים באצבעותיו את קציצות הגפילטע-פיש שבהן כיבדוהו ובלע אותן בלועו הענק בזו אחר זו עד שכילה כל מה שנישאר בקערה.

בינתיים אספו דודי ואבי מחבריהם בגדים ונעליים לעלי, אך עד מהרה התברר שאין עוד גבר במושבה במידותיו של עלי – אלא יוסקה המרסק עצמו. דודי אלכס, שידע לטפס על צינורות כזיקית וללכת בצמרות העצים מענף לענף כסנאי, טייל אל חדרו של יוסקה מבעד לחלון הפתוח ושלף מהארגז חליפת בגדים.

הם טרחו להתאים נעליים ובגדים לעלי מוסתקים, והוא מצידו עסק, בצריפון הרחצה שבחצר, בשטיפת ביציו הגדולות, שמהיותן כרגיל מלוחות ממי הים, בערו עתה בגלל השפשוף, וכאבו מהחיכוך והתנפחו מלחץ המכנסיים האירופיות שמעודו לא התנסה בהם, ועוד בהליכה ברגל בדרך החול מיפו למושבה.

בעודו רוחץ ביציו עסקו דודי ואבי בהתאמת שמלה ופיאה ונעלי עקב לעזרא קובלמן השתקן, שהסכים לשאת שמשיה וללכת יד ביד וזרת בזרת עם עלי מוסתקים לכל אורך חובבי-ציון, הרחוב הראשי של המושבה, מבית סבא עד לגן המייסדים.

עזרא היה בנו של קופל קובלמן, האיכר שבשנותיה הראשונות של המושבה שיחק את ושתי ואת אסתר המלכה וגם נשלח לביאליסטוק ולפינסק כדי להשפיע על היהודים שהיו קשורים לתנועת חובבי-ציון לקנות חלקות במושבה.

מטבעו היה בעל נטייה להפריז בדבריו ולצייר את המציאות בצבעים ובתיאורים שהיה בהם הרבה מן הרצוי ומעט מן המצוי, למשל, הקושי להוציא לחם מן הארץ. איש כמוהו נחשב פעם להוזה, מר גוזמאי-הבדאי, בלופר וצי'זבטניק, ואילו היום הפך מקצועו מכובד מאוד – יחצ"ן, תדמיתן, מקדם מכירות וקופירייטר.

צרות רבות עברו על האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות קופל קובלמן. בעבודתו החקלאית לא הצטיין במומחיות יתירה. כשהיה עליו לזרוע את שדהו דורה ושומשמין, ולשם כך צריך רק רוטלים אחדים של זרעים, הלך וקנה מיטען גמל שלם, כמות שיכלה להספיק לזריעת כל שטח אדמתה של המושבה.

בתקופה שבה נעזבה המושבה, בעיקר בגלל האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה הראשונה להיווסדה, נאלץ קובלמן לחזור לירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. את צעיר-בניו, עזרא, מסר לבית-היתומים הראשון שנוסד בעיר, ושאותו ניהל המחנך דוקטור וילהלם-זאב הרצברג משטטין שבגרמניה.

הייקה המסור נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייני בעלה ביד רמה והיתה לשם דבר בירושלים בשתלטנותה ובקנאותה. אמרו עליה שהיא מושכת את בעלה בזקן, וגם שהיא משעשעת אותו בסתר בסיפורים מן הגזעטען ומן הביכלעך, מהעיתונים ומהספרונים.

דוקטור הרצברג נחשב בעיני הקנאים לאדם משכיל, שאינו שומר די על הצביון הדתי של מוסדו. יום אחד, כאשר עבר הדוקטור בסימטה, שפכו קנאי ירושלים על ראשו דלי מלא צואה יהודית, צורת הפגנה שהיתה מקובלת בתקופה שקדמה לידוי האבנים.

כך עוללו לימים גם למר"ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצג"ל. הרב קוק מצא צידוק למפעלם של החלוצים החילוניים, באומרו שהם כקליפות שיש להן קיום מכוח היאחזותן בניצוצות הקדושה ויניקתן ממנה. ואולם ה"ניצוצות" הירושלמיים דחו אפילו את התירוץ הדחוק של הרב קוק, (שאמנם גם הוא ראה בנו, בחופשיים, הפוטרים עצמם מעול תורה ומצוות, ראה רק קיום של קליפות, שסופנו להיבטל וליפול לתהום דנוקבא רבא), ואולם הקנאים הירושלמיים כינו את הרב קוק בשם "ציוניסט" ו"מסית ומדיח" וכאשר ביקר אצלם הפכו גם על ראשו דלי מלא צואה כשרה, הקרוייה בשפה נקייה – גרף רעי.

הרב והרבנית דיסקין ומחנה עושי-דברם לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם, מה עוד שבאותה תקופה יסדו מקורביהם את בית היתומים דיסקין, על שם רבם, והתחרו בבית היתומים של דוקטור הרצברג על קבלת סיוע מנדבנים וממוסדות יהודיים מחוץ-לארץ.

מה שיפה במחלוקות הללו, מאז ועד עתה, הוא שכמעט לכולן נמצא הסבר כלכלי מוצק, שאפשר ללומדו וללמדו גם על פי תורתו של ר' קארל מארכס.

הקנאים הפסיקו את חלקו של קובלמן בכספי ה"חלוקה", וגזרו שאיש לא ישכיר לו דירה. כדי להמחיש את האיומים התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – הם השליכו החוצה את הילדים, ואחריהם את כלי-הבית והרהיטים אל לב הסימטה, והכריזו על קובלמן שהוא מוחרם מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית היתומים של הדוקטור הרצבר"ג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו.

במסע היחצ"נות שלו התארח קובלמן אצל משפחה יהודית של חובבי-ציון בביאליסטוק, שתה טה, קינח בעוגת לקח טעימה ופיטם את מקטרתו. זו היתה מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם, שמעולם לא משה מפיו והיתה לו כאחד מאיברי גופו. המקטרת שמורה עד היום במוזיאון בית התפוצות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, והיא הינה לעת-עתה הפריט היחיד שם ששייך לארץ-ישראל.

קובלמן ישב וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

 "יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן, והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח לו היהודי את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס הטה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכיל אותם לאשתו ולבניו, ממש כמו בתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בעל-הבית, חובב-ציון מושבע שכבר החל בהכנות לעלייה: "ר' קופל, האם אני צריך לקחת לארץ-ישראל את החליפה ואת הצילינדר?"

 "צילינדר?! אתה שואל אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: ארץ זבת חלב ודבש, כל עץ וכל שיח, ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? הלא תלכלך אותו בדבש! השאר אותו כאן, אין בו ובשכמותו צורך בארץ-ישראל."

 "ומה טיב אדמות המושבה?" היקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים ידיעות רעות, שמועות זוועה, על מצב הירקונים, על השטפונות, הבצורת, הארבה..."

 "אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בגזעטען," השיב להם קובלמן. "קוראים בעיתון על נשים מופקרות, אז מה – כל הנשים מופקרות? קוראים בעיתון על מלכים נואפים, אז מה – כל המלכים חייבים מיתה? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם פרט אחד שממנו תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור שכזה, שאת מחצית האבטיח אוכלת לשובע משפחה שלימה וזה מזונה למשך היום, יחד עם גבינת-צאן מלוחה שמגבנים אותה מחלב העז הרועה על הגדה הירוקה. וכשמסיימים – מנגבים את המחצית הריקה, פורשים בה שטיח, שמים משוט, מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפת האבטיח, שקיבלה צורת סירה או בוצית, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים. אלה דגי הירקון הגדולים, הטעימים, שהקטן בהם משקלו לא פחות ממחצית הפוד..."

 "ר' קופל," מפסיקו משתתף אחר, "כלום אינך מגזים? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל של סירה!"

 "רואה אתה את היבלות?" פורש קובלמן את כפות-ידיו בפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה במשוט, באותה קליפת האבטיח שאינכם מאמינים בה, על מי הירקון?"

כאשר הגיעו חובבי-ציון למושבה נוכחו לדעת שהמציאות שונה לחלוטין מן הגוזמאות של קופל קובלמן, ובאו אליו בטענות קשות. ענה להם:

 "אתם הייתם כאותו סוס המסרב להיכנס לאורווה אלא-אם-כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הוצאתי אתכם מן הגולה והכנסתי לארץ-ישראל, ועל כך עליכם להכיר לי תודה רבה וגדולה מאוד."

לפני שנים מצאתי את עצמי, יחד עם בן-דודי אבנר, בנו של דודי אלכס, עומד בשדה פתוח בפאתי עיירה הונגרית השייכת כיום לסלובקיה, מול בית-קברות יהודי שהיה כלוא בריבוע גדול של חומת ביטון, שניראה דומה לכלא שאטה שבלב שדות העמק. מגן דוד לבן על רקע כחול התנוסס על דלת מתכת סגורה, באמצע צידו המערבי של קיר-החומה.

אישה נוצריה אמרה לנו, בדרך, ששנים רבות לא ביקר איש בבית-הקברות היהודי וכי לא נותר שום תושב יהודי בעיירה.

שער הברזל היה סגור על מנעול ולא היתה אפשרות להיכנס. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה ועדיין היה עלינו למצוא מלון ללינת לילה בעיר הבירה ברטיסלבה, היא פרסבורג, עירו של החת"ם סופר, שדבריו השפיעו על סבא-רבא שלנו לעלות לארץ.

עלינו על תל עפר בפינה של חומת הבטון וראינו בפנים עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, חלק נחרב במרוצת השנים, ושרידי המצבות טבעו בעשב גבוה.

אני התייאשתי מלהיכנס והצעתי לאבנר לצלם מבחוץ את המצבות. אבל אבנר, המבוגר ממני, התעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," אמר, ובעודי מסתכל פה ושם – וכבר טיפס על שער הברזל וקפץ פנימה.

הנשים שלנו קראו גם לי לבוא ולטפס אחריו. ניגשתי לשער הסגור וניסיתי לטפס. לא הלך לי. אני כבד מדי ולא היה לי במה להיאחז. גם כשהייתי צעיר ורזה לא הצטיינתי בזה, ואילו אבנר, מנעוריו, היה דומה לאביו, שהיה מטפס על העצים בזריזות מדהימה.

הצצתי פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, ראיתי את אבנר מטייל ליד שורת קברים, ופתאום קרא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "מצאתי מצבות עם שמות של בני-משפחתנו! בוא תיכנס. אתה רק צריך להתרומם לגובה השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים, לא צריך לקפוץ מגבוה וגם לא תהיה לך בעייה לעלות כדי לחזור."

נאחזתי שוב בשער הברזל הגבוה, הנשים תפסו אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, וכך הצלחתי לטפס עליו, להעביר את משקל גופי פנימה מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה. זו היתה מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הפרי מהפרדסים בעונת הקטיף.

סרקנו במהירות את המצבות. בשורות המרכזיות היו חרותים שמות של בני-משפחתנו. צבענו את תחריטי האותיות הלבנות במארקר שחור. נותרו כשעתיים לשקיעה. השמש הנמוכה במערב האירה היטב את המצבות, שכתובותיהן פנו לעומתה. עמדתי בין הקברים, במרכז הריבוע הגדול המוקף חומת הבטון, בלב השדות הרחבים, ודיברתי למצלמת הווידאו של אבנר:

 "אנחנו נמצאים בעיירה שממנה יצאו אבותינו לארץ-ישראל. כאן קבורים בני-משפחה אחרים שלנו. הייתי רוצה לומר קדיש לזכרם. המקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הכל ניראה פה שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח. 'יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, [ – – – ] עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.' טוב שסבא-רבא, טוב שסבא ושאר בני-המשפחה עלו לארץ מבעוד מועד והיו ראשוני העלייה הראשונה. חבל שחלק מהם נישאר בגולה. אלה הטמונים כאן, אולי חיו חיים מאושרים או לפחות שלמים – כי כל השאר, אלה שהיו בחיים ערב השואה – נשמדו ללא מצבה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ."

על התחתית של אחת המצבות העתיקות כתבתי במארקר השחור כי אני ובן-דודי ביקרנו כאן ואמרנו קדיש, וגם ציינתי את התאריך.

כאשר הארבעה – דודי ההולל אלכס ואבי, המחזיקים בזרועותיהם את אדון עלי וגברת עזרא – עברו על פני מדרגות בית הוועד של המושבה, שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון, ירד ובא מולם ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו. הוא ניפנף בידיו עיתון אידיש אמריקאי ודיקלם בלעג בפני דודי:

 "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצער!" – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!

וחבורת האיכרים שעמדו מסביב פרצה בצחוק כי שבועות אחדים קודם לכן הזמין שיח' איסחאק נורדאו עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, ובישיבה הזו דנו בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, שהיה מלא בוץ מדי חורף.

שיח' איסחאק נורדאו רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו, יכתוב עליו ויפאר אותו. הוא היה רגיל לככב בתור סמל המושבה שלנו, ואף שלא היטיב לדעת לקרוא היה אוהב לנופף בעיתונים שבהם הופיעה תמונתו, בדרך-כלל כשהוא רוכב על סוס ומקטרת בפיו או רובה על שכמו. וכך העיתונאים שתיארו אותו והסופרים שכתבו עליו, בעברית ובאידיש, במשך עשרות שנים – יותר ממה שראו את שיח' איסחאק נורדאו כפי שהיה באמת – ראו בו את מה שרצו לראות בו ואת מה שהוא רצה להראות להם מהדמות שלו.

בישיבה שבה הועלה עניין הכביש קם חבר הוועד האיכר סנדרל גרשוני, הידוע בקמצנותו, ושפמו השחור הקטן – הניראה מודבק – רטט בפניו השמנמנים כאשר אמר באידיש: "זיכרו – יוישער! יוישער און שפארזאמקמט! חיסכון! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אנחנו לא צריכים 'שוסיי', אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

כך דיבר, חרף חיגרותו.

קם דודי אלכס וענה לו, גם כן באידיש: "אתה, חוואג'ה סקנדר, יכול ללכת בבוץ יוישער און שפארזאמקמט! – ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ – יוישער און שפארזאמקמט! – אבל זה לא יעזור לך, ה'שוסיי' ייסלל ואנחנו – לא נלך בבוץ! אנחנו לא העראבערס מיהודיה וגם לא נחיה כמו ביהופיץ שלך. אנחנו ארצישראלים וככה נחיה! לא נסכים שהמושבה תיראה כמו איזו עיירה ליטאית מסריחה!"

דודי החשיב מאוד את עצמו, בגוף וברוח. יכולת לשמוע מפיו: "חלק מהאיכרים שאני מכיר הם אידיוטים עם קבלות, קושאן רשום על טיפשותם בטאבו! – והשאר הם סתם מטומטמים." הוא לא נהג לשטוף את ידיו אחרי השתנה. "אני יש לי כבוד למה-שמו שלי! אני שוטף את הידיים לפני שאני נוגע בו, כדי שלא יתלכלך. אבל אחר-כך? מה פתאום? שלי – נקי!"

האיבה בין דודי לבין האיכר גרשוני לא החלה במות דודתי בת-שבע מבעיטת פרדו. סנדרל היה קצר-קומה מאוד וגם רגזן גדול. כשהיה אלכס דודי כבן שמונה כבר הגיע לגובהו של סנדרל. שבת אחת השולטיקעס, השובבים, חבריו של דודי, גירו אותו שביציאה מבית-הכנסת, ברחוב חובבי-ציון, יצלע סמוך לסנדרל – והם מילאו פיהם צחוק למראה הזוג המוזר, האחד מתנדנד בצליעה ימינה, והשני שמאלה. הרגיש בכך סנדרל, ופתאום נחתה על פני דודי סטירת לחי מצלצלת, שחירשה את אוזנו לתקופת זמן.

בתקופה מסויימת, כאשר כבד עליו פקק העצירות, שאותו כינתה שיינע-פשה אשתו בשם פקקה – סבל סנדרל מכאב מתמיד בגב התחתון, ואולי גם מטחורים. הוא החל לשאת עימו לכל מקום שני כרים שטוחים וגליל-כר מרופד, כדי שיוכל "להכין קן לעכוזו בכל כיסא זר," כדברי דודי אלכס כאשר היה "עושה איסקנדר אבו-ג'יללה" בבית של סבא, כשהוא מציג בארשת פנים רצינית ובשפם שחור קטן מודבק את הצליעה עם שלושת הכרים, את הכינון או הקינון לתחת ואת אנחות הישיבה – בחצי-אידיש וחצי-ערבית, יחד עם תרועת ההצלצות.

אחר-כך בא חיקוי נוסף שבו הופיעו הקול הדק (כאילו שתה גרשוני ביצה חיה), המקל המחודד, השחלת הגללים היבשים והיבשים-למחצה בדרך לפרדס, ושיחרורם לסל.

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

 "דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

 "מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."

הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

 "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".

[אצ"ל ולח"י היו מחוץ לגדר במושבה ונקראו טרוריסטים ואילו ה"הגנה" היתה הגוף הרציני והאחראי באותם ימים של המדינה-בדרך, והיתה מורכבת מחוגי האיכרים והפועלים גם יחד – למרות שכיום מישהו ממלא את המושבה בשלטי-זיכרון הזויים של אצ"ל, שמומלץ להתעלם מהם ולא להביא אליהם מבקרים ותלמידים – כי הם מסלפים את ההיסטוריה ומשכיחים את מרכזיותה הבלתי-מעורערת של ה"הגנה"].

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

 "ווין הומה? איפה הן!"

 "שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.

 "וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"

 "עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"

 "עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

 "דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

 "והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן."

אבנר גם זכה להיות מוזמן אל בן-גוריון, לאחר שזה פרש מראשות-הממשלה – והיה עסוק בכתיבת ספר על העליות הראשונות.

הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני.

ישב אבנר אצל בן-גוריון בערב, בירושלים, בחדר במלון קינג דייויד, בן-גוריון סיפר מזכרונותיו האישיים ואבנר, הצעיר ממנו בהרבה, השלים ממה ששמע במשפחה. בן-גוריון לא חש בפער הגילים והיה נידמה לו שהוא מדבר עם סבא, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואבנר שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא או של יינע-מייער קוס-אוחתו ומדברים על זקני האיכרים.

לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנים מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא [אבנר] בן של בן של בן מהמושבה [וכאן נקב בשם המושבה שלנו]..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מהמושבה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמר אבנר: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לו בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, בן-דודי נישאר, והמשיכו לשוחח. בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, ולדברי אבנר: "כאילו אנחנו שני פְּיוֹשְׁנִיקִים במנוחת-צהריים לאחר הארוחה, פוייעלים, איש מעדרו לידו, נשענים על דופן גומה בפרדס ומתחרים בהפלצות!"

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

המשך יבוא

תערוכת מעשה טלאים של האמנית ורי כוגן

בחג השבועות תיסגר בגלריית אושיהן בבוסתן הגליל תערוכת עבודות מעשה טלאים – "מעוף הציפור", של האמנית ורי כוגן.

עבודות טלאים – Patch Work – היא טכניקה המוכרת כבר מאות שנים. בעבר השתמשו בה למיחזור שאריות בגדים ישנים. היום היא אמנות נפוצה הנתמכת בתעשייה עשירה של בדים וחוטים, במגוון אין סופי של סוגים וצבעים. מקובל אמנם לקשר את מעשה הטלאים ליצירת שמיכות וכיסויי מיטה, אולם עבודותיה של ורי הן עדות לכך שבשיטה זו ניתן גם ליצור יצירות אמנות של ממש.

ורי, ילידת רומניה, סיימה לימודיה בבית-הספר לטכסטיל בבוקרשט, עבדה בתחום האופנה, ועלתה ארצה בשנת 1960. בנוסף לעבודותיה בתחום הפיסול, עיצוב כלים מקרמיקה ותחביבים אחרים, נחשפה ורי כוגן לעבודת הטלאים, לה היא מתמסרת משנת 2000. בעבודתה משלבת האמנית פיסות בד בצבעים עזים, במרקמים מגוונים ובצורות מורכבות – ליצירת עולם עשיר וססגוני. באמצעות שיטות תפירה וגזירה שונות היא מתרגמת למופשט רשמים מטיוליה בעולם ומדמויות במשפחתה.

"התרשמנו מאוד מעזות ההבעה האופטימית, כמעט נאיווית, של השילובים שהיא יוצרת. זו הזדמנות יוצאת דופן להיחשף לסוג אומנות יחודי במקומותינו," דברי צפורה אפרת, בעלת גלריית אפרת, בה הוצגה תערוכתה של ורי כוגן בשנת 2006.

לכל חברי עין-גדי, ידידיה ומוקיריה,

הספר "עין-גדי – יומן שליחות"

בקיץ 1957 הגעתי לעין-גדי. נפגשתי עם אנשים צעירים שהחליטו להקים בעין-גדי יישוב עברי חדש – קיבוץ. התבקשתי לחיות איתם, ללוות אותם בדרכם החדשה ולהתמודד יחד איתם בכל הבעיות הכרוכות בהתהוותו של קיבוץ חדש וצעיר.

נולדתי בקבוצת כנרת. הייתי עובד אדמה, כבר נולדו לי שלושה ילדים. והנה, עליי להתמודד עם משימה כל-כך קשה, שליחות שלא היתה לי האפשרות להתכונן לקראתה.

השנה הראשונה לשליחותי היתה קשה ומעיקה, ורק בשנה השנייה, לאחר ששולמית רעייתי ושלושת ילדיי הצטרפו אליי בעין-גדי, זכיתי לגמול ולעדנה והיתה זו שנה מאושרת בחיי המשפחה שלנו.

הקשיים, חיבוטי הנפש, חיי החברה בעין-גדי, משפחות חדשות, ילדים, חינוך, כל הנושאים הללו באו לידי ביטוי במכתבים הרבים שנכתבו, בעיקר על ידי, אולם גם שולמית, הילדים והוריי היו בין הכותבים. מתגלה סיפור חייה של עין-גדי בשנותיה הראשונות והמכריעות.

סביב ליומן מכתבים זה יש ברצוני להרחיב ולהעלות את תולדות חייה של עין-גדי מאותו היום בו הוקמה היאחזות הנח"ל במקום ועד לסיום שליחותי שלי ושליחותה של משפחתי ב- 1963. זוהי תקופה של כ-10 שנים. הספר מעלה את דמותם ומעשיהם של רבים, הן בהיאחזות והן חברי גרעין "שדמות" וגרעין "רעות", שהיו הבונים והמעצבים של עין-גדי החדשה. הספר מדגיש את חלקה של קבוצת כנרת באימוץ עין-גדי, בליווי ותמיכה בשנותיה הראשונות.

אני חש רצון וחובה, להוציא לאור את סיפורה של עין-גדי בשנותיה הראשונות, הן כלפי עצמי והן כאות הוקרה לכל אלה שנתנו ידם ותרמו להקמתה ולביסוסה. כדי לאפשר הוצאה לאור של ספר זה דרושה לי עזרתו של כל אחד ואחת מכם. הספר יצא בפורמט אלבומי ובאיכות גבוהה. עלותו של כל עותק מספר זה תהיה 100 שקלים. מי שמעוניין ורוצה בספר זה יעביר את הכסף בצ'ק לכתובת: שמואליק חדש, קבוצת כנרת, 15118. בספר ישולבו תמונות רבות והוא יכול לשמש כחוט מקשר בין ימיה הראשונים של עין-גדי לבין הדורות הבאים.

שמואליק חדש

קיבוץ עין-גדי תומך ומוקיר את יוזמתו של שמואליק חדש, ויעשה כמיטב יכולתו לעזור ולגייס את האמצעים למטרה זו.

יענקלה גלפז

סודי, מוגבל, שמור

לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון המרוכזים סביב רצועת עזה

חכו להוראות הפעלה מוועדת וינוגרד, ממבקר המדינה, מהיועץ המשפטי לממשלה, מהתקשורת, ובעיקר מעיתונאי "הארץ" – כי הם השולטים כיום בארץ ובקהל הישראלי (בסיוע הפופוליסט תאב הפרסומת והכוח הפוליטי ארקדי גאידמק) והם שסירסו את הרשויות הנבחרות והממונות, שהיו צריכות לתת את הפקודות להפעיל אתכם – אבל כיום הרשויות הללו לוקות בפיק ברכיים ביודען שכל החלטה שתחלטנה תִזְכּה לביקורת ארסית והרסנית מצד הנ"ל, שתפסו את השלטון במדינה; והם שגם יחקרו ויסיתו להדחת כל רשות נבחרת או ממונה שתפעל על פי חוק המדינה. וגם אתם החיילים תישפטו בחומרה על כל מה שתעשו. כי ביום חג טירוף המערכות קא עסקינן.

ממר"י

המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון

לנמעני ממר"י: מידי סוף שבוע יישלח אליכם דוא"ל מסכם ובו קישורים למספר דוחו"ת חשובים

שהוצאנו במהלך השבוע בתרגום ישיר לאנגלית, ומסיבות של קוצר זמן לא תורגמו לעברית.

לדוא"ל זה יצורפו גם קישורים לקטעי וידאו מן הטלוויזיות הערביות, מתורגמים לאנגלית.

בברכה, מכון ממר"י

דוחות כתובים

ראיון עם איימאן אל זואהירי, מס' 2 באל-קאעדה

1. http://memri.org/bin/latestnews.cgi?ID=SD157507

2. הוגי דעות ערבים ליברלים תוקפים את התמיכה בטרור בחברה הערבית והמוסלמית

http://memri.org/bin/latestnews.cgi?ID=SD158007

וידאו

1. נציג חמאס בלבנון: לא נקבל פתרון לפיו חיפה עכו ויפו יישארו ערים ישראליות

http://www.memritv.org/search.asp?ACT=S9&P1=1441

2. המיקי מאוס של החמאס מלמד את הילדים אודות שלטון האסלאם על העולם

http://www.memritv.org/search.asp?ACT=S9&P1=1442

3. איש דת באל-אזהר נגד הומוסקסואלים ונגד חינוך מיני בטלוויזיה

http://www.memritv.org/search.asp?ACT=S9&P1=1443

4. דרשה באיראן: אם איראן תותקף - עשרות אלפי טילים ישוגרו לישראל

http://www.memritv.org/search.asp?ACT=S9&P1=1444

5. המשטרה האיראנית כופה לבוש אסלאמי על הנשים ברחובות טהרן

http://www.memritv.org/search.asp?ACT=S9&P1=1445

הבחירות בתורכיה: הקריקטורות בעיתונות הערבית מתייצבות נגד המחנה החילוני

 המאבק בתורכיה בין תומכי החילוניות לתומכי מפלגת ה-AKP האסלאמית זכה לתגובות רבות במדורי הקריקטורות בעיתונות הערבית. במסמך דוגמאות מייצגות. לקריאת המסמך, הקישו: http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2145&language=Hebrew

 ביקורת על אפליית הקופטים במצרים

על רקע המתיחות בין המוסלמים לקופטים פרסם האינטלקטואל המצרי המוסלמי, טארק חגי, ביקורת חריפה על מדיניות המשטר המצרי ביחס לקופטים

 לקריאת המסמך, הקישו: http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2148&language=Hebrew

במת ממר"י, המפגש הבא:

עם: רא"ל (מיל) משה יעלון

 על: דו"ח וינוגרד – רקע, לקחים, מסקנות

ביום א', 20.5.07, בשעה 19.30, ביד בן צבי, רח' אברבנאל 12, ירושלים. לפרטים נוספים –

052-3338004

מכון ממר"י (מלכ"ר) מתרגם ומפיץ מאמרים, דוחות וקטעי וידאו מן התקשורת הערבית והמוסלמית.

 ממר"י – להכיר את השכנים כדי לעשות שלום

ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.il

הגיעה ברגע האחרון:

הפינה של ההוא מחלם

מים עד מים // ינוקא אוהב דעת נוסע פתלתול / שבע אחיות צרות שבע על הארץ / לא קמא שכינתא מעפרא / אוי, מתייפח, מי ייתן לנו תמורה / גשר אל בית חיים, כי הוסרה עטרת / תפארת מעומקה של יגיעה לן שפל ברך / אמרכל מדיך הורוזה, יושב חולם שבעה / נהורא לשמי יום נשאב בצינוריך ירוק כחול // עד כאן מי. צ'ין

ואם תרצה אהוד השני // כוס תנחומים // משפחת אופנהיימר מפרנקפורט א מיין / עלתה לארץ ישראל בשנת תרצ"ו / אחד מבניה שינה את שמו: מליאופולד / אופנהיימר ליהודה אריאל שעשה חיל / רב למען העם והארץ והשיב את נשמתו / למקורה השתא, בבניין ציון וירושלים / ננוחם ויחוזקו המתאבלים על אריאל

עד כאן אהוד יקר ונא הודיעני אם הגיעו

ישראל הר

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,449 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 244 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

מפת יפו ושרונה ברוסית משנת 1903 – מי מכיר מי יודע?

בצרופה מופיעה מפת יפו ושרונה ברוסית, הדפסה משנת 1903, יונתן ממלוק מצא הדפסה מקורית אצל חבר שלו. נראה שיש לה דימיון רב למפת זנדל מ-1879 אבל יש בה מספר פרטים שונים של הטופוגרפיה, הגורמים לחשוב שאולי במקור היא קדמה למפת זנדל. מעניין האם היא המקור למפת זנדל או שזנדל בעצמו צייר אותה. מי ידע זאת?

מתפרסם בשם: שי פרקש