חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 245
תל אביב, יום שני, ד' בסיוון תשס"ז, 21 במאי 2007
גיליון לקראת ערב חג השבועות תשס"ז
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: רוני גרוס: בִּכּוּרִים (שיר). // רון גרא: בנעלי הגירושין (שיר).
אהוד בן עזר: השחקנית המצויינת יעל שרוני לבית פֶּסִילוֹב מפתח תקווה, היא נכדתו של ברל פסילוב, הוא הנער עמרם ב"מכאן ומכאן" (1911) של ברנר.
יהודה גור-אריה: "ביקור בית".
ראש ממשלת ישראל ארקדי גאידמק נעצר ויועמד לדין בצרפת!
יוסי גמזו: עַל רֶצַח דִּימִיטְרִי מִיקוֹלִינְסְקִי, יְהוּדִי, וְתַיְסִיר קַארַקִי, עַרְבִי.
בטהובן, פגניני, פהליבניאן וגארט בפילהרמונית, קונצרט שכולו הנאה צרופה.
יוסף דוריאל: מה עשיתם לריבונות שקיבלתם? ביום בו מלאו 59 שנים לריבונות ישראל, רואים פתאום איך מישהו הפך אותה לקריקטורה משפילה.
מכתב נגד פרסום סיפוריו של יעקב זמיר ב"חדשות בן עזר".
אמנון שמוש: על שפת שלושים ושמונה [פרק מתוך ספר חדש].
המכתב, סיפור מאת פנינה פרנקל.
פרופ' שלמה אבינרי: עד שייקחו אחריות [מצוטט עם תגובות קוראים: קובי מירון, ד"ר אילן פפה, אליהו נאווי, פרופ' יהושע פורת].
ברוך תירוש כותב לד"ר מוחמד אמארה.
אורי הייטנר: "לעני ולגר תעזוב אותם".
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ה. עדים להשכיר ומשפט בבגדאד.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ושלושה, מותו הנורא של אביתר ירקוני בהתנפלות הגדולה על המושבה
בן-גוריון אשם במלחמת העצמאות! אם לא היה פוקד על צה"ל להילחם לא היו הערבים מתחזקים ויוצאים למלחמה נגדנו, ולאחר שפקד לצאת למלחמה לא היתה לו שום תוכנית מסודרת אלא כיבוי שריפות בלבד כמו המפלה בלטרון ונפילת גוש עציון. ב"ג הכישלונר ייזכר לדיראון בתולדות ישראל כמי שבגללו יש לנו אויבים ערבים שאיננו מצליחים למנוע מהם להמשיך וללחום בנו!
עם ישראל נחלק לשניים: אלה המאמינים שיום אחד ישרור שלום בינינו לבין הערבים וכי הוויתורים שלנו יביאו את היום – ואלה שכבר מבינים כי לעולם לא יהיה שלום, ואפילו הפסקות האש מסוכנות מפני שבמהלכן מתחזקים אלה החפצים לערער את עצם קיומנו כאן, וכי זהו, זהו האופק היחיד שבפניו אנו עומדים, ובהתחשב בו עלינו לכלכל את מעשינו ולא לשגות בשום אשליות.
רוני גרוס
חָלַף הָאָבִיב וְהַקַּיִץ הִגִּיעַ
רוּחוֹת הַחַמְסִין כְּבָר חָדְלוּ מִלִּנְשֹׁב,
וְאָנוּ, בַּכְּפָר, מְחַכִּים שֶׁיָּגִיעַ
חַג שָׁבוּעוֹת הַמֻּכָּר וְהַטּוֹב
הַחַג שֶׁכֻּלָּנוּ עוֹטִים בּוֹ לָבָן
וְזֵרִים, בִּפְרָחִים אֶת רָאשֵׁינוּ עוֹטְרִים
וְאִמָּא עִם טֶנֶא יוֹצֵאת אֶל הַגַּן
לְמַלֵּא בּוֹ קְצָת יָרַק וּפְרִי בִּכּוּרִים
יַחַד נוֹשְׂאִים עַל כְּתֵפֵינוּ סַלִּים
אוֹחֲזִים יָד בְּיָד, אִישׁ אֵינֶנּוּ חָסֵר.
בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה פּוֹסְעִים בַּשְּׁבִילִים
עַד לַבָּמָה הַגְּדוֹלָה בֶּחָצֵר.
וְשָׂם, אוֹחֲזִים בְּחָזְקָה הַמִּנְחָה,
מִסְתַּדְּרִים לְצִלּוּם קְבוּצָתִי לַמַּזְכֶּרֶת
לִצְלִילֵי הֶחָלִיל מְחַיְּכִים בְּשִׂמְחָה
עוֹד מְעַט וְנָגִישׁ הַטְּנָאִים לְתִפְאֶרֶת.
רון גרא
בנעלי הגירושין
מִלּוּאִים.
רָשׁוּם.
מִלּוּי טְפָסִים.
"לְמִי לְהוֹדִיעַ בְּעֵת אָסוֹן?"
מַה תִּרְשֹׁם?
הַרְגָּשָׁה מוּזָרָה, שֶׁהֲרֵי
אַתָּה יָתוֹם.
גְּרוּשָׁתְךָ עִם יְלָדֶיךָ,
כִּבְדַּת מַבָּט מִמְּךָ.
מִי בִּכְלָל קָרוֹב אֵלֶיךָ?
לִרְשֹׁם שֵׁם יָדִיד? אוֹ
יְדִידָה?
אוֹ, סְתָם אֵיזֶה קְרוֹב מִשְׁפָּחָה?
כְּמוֹ דִין וְחֶשְׁבּוֹן עַל חַיֶּיךָ,
מִי יֵדַע רִאשׁוֹן, אִם יִקְרֶה אָסוֹן?
סִמָּנֵי דֶּרֶךְ,
גֶּבֶר גָּרוּשׁ בְּמִלּוּאָיו,
בִּפְחָדָיו, בְּחִשּׁוּבָיו,
בְּתִסְכּוּלָיו
בְּבֹקֶר רִאשׁוֹן שֶׁל מִלּוּאִים
לֹא יוֹדֵעַ שְׁמוֹ שֶׁל מִי לִרְשֹׁם.
הַמַּגְבֵּרִים בָּרֹאשׁ דּוֹפְקִים,
שׁוּב אַתָּה נִמְצָא
בְּנַעֲלֵי הַגֵּירוּשִׁין
אהוד בן עזר
השחקנית המצויינת יעל שרוני לבית פֶּסִילוֹב מפתח תקווה, היא נכדתו של בֶּרְל פסילוב, הוא הנער עמרם ב"מכאן ומכאן" (1911) של ברנר
השחקנית יעל שרוני כבשה את ליבנו במשחקה בתפקדי הצדדי-לכאורה של מזכירת החברה של ארבעת המופלאים בסידרה "מסודרים", ששידור פרקיה לעונה הראשונה הסתיים לפני כשבועיים. גם הסידרה כבשה את ליבנו, וזאת לאחר שזילזלנו מעט בפרקיה הראשונים וראינו בה מלאכותיות מסויימת. אך ככל שנתמשכה, תמיד עם קריצה לקהל שלא לקחת לגמרי ברצינות את המסופר, כך גברה הנאתנו מפני החידוש המרענן שהיה בה, בעולם החברויות שכולו גברים צעירים, שונים זה מזה וקצת מוזרים, אך לא מוזרים עד כדי כך שמוזרותם תהיה הנושא. בייחוד נהננו מאחד מיוצריה הסידרה וכוכביה, אסף הראל, שהוא שחקן טבעי בלתי-רגיל שמלא את המסך גם מבלי לומר מילה. מדבר אפילו באמצעות חיוכיו. למען הגילוי הנאות עלינו לציין שאנחנו מכירים אותו אישית ובייחוד את אימו הסופרת נירה הראל שהיא ידידה שלנו זה שנים רבות, וגם את אביו אהרן הראל ז"ל היכרנו.
נחזור ליעל שרוני. המצח והעיניים שלה הזכירו לנו מיד את אביה, האלוף (מיל.) נתי שרוני (פסילוב) מפתח-תקווה, ליתר דיוק מעין-גנים. מדי סתיו, כאשר העז שלנו היתה "דורשת", היינו הולכים איתה אל התיש שבבית אביו של נתי, ברל פסילוב. ברל, שבניגוד לבנו היה איש קטן, כהה וצמוק (האימא היתה אישה גדולה), החזיק בתיש הלבן הגדול לתועלת בעלי העזים הלבנות במושבה. נתי, שהיה נער גדול ויפה, מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, היה עוזר לאביו במלאכת ההרבעה, ולאחר שהתיש היה קופץ על העז שלנו, חביבה, היא תופס בשתי רגליה האחוריות ומרים אותן למעלה ומעביר ידו, ואולי גם האב עזר על ידו, מטה-מטה-מטה בתנועות עיסוי חזקות, "כדי שהזרע ייקלט היטב," לדברי ברל.
מאחר שהחילונו בריטואל בעודי ילד, ובן-דודי אוֹרי היה הולך איתי, שאלתי אותו אם גם אצל בני-האדם זה ככה. כלומר, שטרם ידעתי את סודות החיים. אורי, שלא רצה לקחת על עצמו את האחריות לגילוי סוד המיניות לילד שהייתי, אמר "לא. מה איתך? אצל בני-אדם זה לא כך." וכדי לחזק את דבריו בהוכחה ניצחת, הוסיף: "מה אתה חושב, שאבא שלך מרים ככה ברגליים את אימא שלך כל פעם?"
בסיפורו של ברנר "מכאן ומכאן" (1911) מופיעה דמותו של הנער עמרם, הגר עם משפחתו בעין-גנים, אז – מושב עובדים צעיר, סמוך לפתח-תקווה, וכיום אחד מרחובותיה. ברנר התגורר פרק-זמן בעין-גנים, וגם א"ד גורדון גר שם.
עמרם הוא נכדו של אריה לפידות, בן-דמותו של א"ד גורדון בסיפור. את אביו של עמרם, המורה הגיבן, תקפו ערבים על אם הדרך ליפו, הוא לא הצליח להפעיל נגדם את אקדחו, והם ירו בו. תקופת-זמן היה מאושפז בבית-החולים, ואחר מת.
עמרם מתואר כערבי קטן, הפעם, אצל ברנר – דווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה; הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר אומר בסיפורו שאם לא באה כל חיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.
הסיפור "מכאן ומכאן" מוקדש לנער הניך פסילוב מפתח-תקווה, שמת במאלאריה. אחיו של הניך היה דב (ברל) פסילוב (סבא של השחקנית יעל שרוני), יליד עין-גנים, ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. אני היכרתי אותו כאיש מבוגר, וכאמור, בנעוריי נהגתי להביא להרבעה בסתיו, מדי שנה, את העז שלי אל התיש שלו. אני זוכרו בדיוק בדמותו של הנער עמרם – איש נמוך מאוד, רזה, כהה, חרוץ, ומתנועע במרץ בלתי-נדלה. אבי סיפר לי בשעתו על אודותיו, שברל היה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, לכל שליחות מסוכנת. אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב, והושפע מדמותו בעיצוב הנער עמרם, בסיפורו. לימים היה ברל גנן ראשי של עיריית פתח-תקווה ואנחנו זוכרים אותו מקפיד על הניקיון והגינון ברחובות המושבה. דמותו הרזה והכהה עם העיניים השחורות הבוערות עומדת כמו חיה לנגד עיניי גם אחרי עשרות שנים.
דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, היתה בקשרי ידידות עם הניך פסילוב, ובידיה נותר צרור מכתבים שלו. למרבה הצער היא מסרה אותם בשעתו למרדכי קושניר (שניר), שהיה ממונה על ארכיון העבודה וגם חיזר אחריה בנעוריהם בפתח-תקווה, וכל ניסיונותיי לימים לאתר את המכתבים הללו, גם אצל בתו של מרדכי קושניר (שניר), עלו בתוהו.
אחותה הבכורה של יעל שרוני, את שמה איני זוכר, היתה מבקרת בגנון של אימי דורה בפתח-תקווה ואני זוכר את אימן של השתיים, זלדה, אשתו של נתי, מביאה אותה לגן של אימי. הגנון היה קטן ומבוקש מאוד, ואימהות היו רושמות אליו את ילדיהן מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בו.
נחזור ליעל שרוני. אליה עצמה ולא בזכות הייחוס של אבותיה, הסב, והאב שהוא איש-צבא לשעבר. הנוכחות שלה על המסך, החיוך הטוב והחכם, ההבעות שמוסרות את כל דמותה גם ללא צורך במילים, והיותה למעשה הדמות הנשית הרצינית היחידה בסדרה גם מול שאר ה"חברות" של ה"מסודרים" ומולם הם-עצמם. הצליחי, יעל, הצליחי בעונות הבאות של "מסודרים" וגם בעבודתך המקצועית כולה, אף כי לא ראינו אותך בהופעותייך האחרות.
אומרים שאין אנשים שאין להם תחליף אבל לאליהו הכהן באמת אין תחליף ולכן אליהו אתה מוכרח למהר ולהחלים מפציעתך בתאונת הדרכים וזאת קודם כל למענך ולמען משפחתך ואחר-כך למען כל אוהביך ומעריציך!
יהודה גור-אריה
"ביקור בית"
באחד מימי שישי האחרונים, בשעות אחה"צ, נצפתה תנועה ערה של מכוניות ווֹלווֹ שחורות-מהודרות, עם חלונות כהים, שועטות בכביש 34, לכיוון העיירה שדרות.
כאשר נכנסו המכוניות המפוארות, יחד עם רכבי המלווים-המאבטחים לתחומי העיירה, דומה שאיש לא הבחין בהם ולא התרשם מכך; התושבים היו עסוקים אותה שעה בהכנות אחרונות לקראת השבת. רק כמה ילדים ששיחקו בחוץ, בקירבת הבתים, הציצו בסקרנות ובתהייה בתכונה המתרחשת לנגד עיניהם.
בטרם נפתחו דלתות הווֹלווֹ-ים, נפערו במהירות דלתותיהם של רכבי האבטחה ונוסעיהן נפלטו החוצה בחיפזון, כשהם מתארגנים במיומנות סביב המכוניות השחורות-הנוצצות.
ליד ביתו של עמיר פרץ התגודדה חבורה נרגשת, הכוללת את ראש העיר, מפקד המשטרה, ועוד כמה וכמה נכבדים ונושאי תפקידים בכירים בעיר.
אחלמה ועמיר פרץ יצאו לקבל את פניו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ומיהרו להכניסו אל תוך הבית.
מחזות דומים התרחשו ליד ביתו של ראש העיר, ושל תושבים אחרים שהביעו הסכמתם לארח את שרי הממשלה בבתיהם, למשך השבת.
עם רדת הערב וכניסת השבת, יצאו השרים, מלווים במארחיהם (ובמאבטחיהם) לבתי-הכנסת בעיירה, לקבלת שבת.
ובשבתם לסעודת השבת החגיגית, נפל המטח הראשון של שבעה קסאמים. אחד מהם נפל בחצר של בית ומן הרסיסים נפגעה בעלת הבית, וכן השר המתארח אצלה, שרסיס חדר לזרועו. הוא נלקח מיד, יחד עם מארחתו, באמבולנס, לבית-החולים "ברזילי" באשקלון. השר, אדם דתי, אמנס ניסה להתנגד לנסיעה בשבת, אך הרופא שבדק אותו ציווה עליו להתפנות ללא כל דיחוי וויכוח, לבית-החולים.
לאחר מטח נוסף של חמש רקטות, שנפלו בשטחים מחוץ לתחומי העיירה, השתרר שקט והאורחים הנכבדים והנרגשים עלו מוקדם על המיטות שמארחיהם פינו להם, בעוד הם עצמם מתארגנים ללינה על ספות בסלון.
בשבת עם שחר, בשעה 4.53, הרעידו עוד כמה פיצוצים את שדרות. רקטה אחת חדרה מבעד לגג של בית וקטלה זוג במיטתם, וכן נפצעו קשה שלושת ילדיהם, שישנו בחדרים הסמוכים.
השר, שהתארח בבית הסמוך, נתקף חרדה ודרש לנסוע מיד הביתה, לתל-אביב.
באוויר נשמעו טרטורי המסוקים, שטסו להפציץ שטחים ריקים, שמהם שוגרו הקסאמים, אך מפעיליהם כבר הסתלקו משם מזמן.
למחרת התקיימה ישיבה מיוחדת של הממשלה, באולם הישיבות של העירייה.
כאשר יצא מזכיר הממשלה להודיע על החלטת הממשלה בעניין שדרות, נשמעה האזעקה "צבע אדום". המזכיר מיהר לעבר המרחב המוגן, שם כבר התכנסו כל חברי הממשלה הנוכחים במקום. כעבור עשר שניות נשמעו הפיצוצים המוכרים. ההודעה לציבור נדחתה, עד שובה של הממשלה לירושלים.
...אם שמע מישהו מכם, קוראים יקרים, על החלטה זו של הממשלה, הוא מתבקש להודיע על כך ב-.S.M.S למערכות העיתונים והתקשורת (העויינת).
ואם תרצו, אין זו אפילו לא אגדה.
ראש ממשלת ישראל ארקדי גאידמק
נעצר ויועמד לדין בצרפת!
ראש ממשלת ישראל ארקדי גאידמק נעצר עם רדתו ממטוס ראש הממשלה בנמל התעופה שארל דה גול בפאריס בעקבות צו המעצר הבינלאומי שהוציאו נגדו שלטונות החוק בצרפת כבר לפני שנים, וזאת חרף הבטחה שקיבל שהצו לא יופעל ולא יפריע לביקורו ההיסטורי של החשוד הנמלט שהפך לראש ממשלה.
כזכור נבחר גאידמק לראש ממשלת ישראל לאחר שהשכיל להשקיע שקל פרסומת עצמית במבצע ראוותני – מול כל 99 שקלים שהשקיעו הרשויות הממלכתיות והציבוריות בישראל –וזאת בכל נקודת מפגע ובכל צרה; וככל שהיו יותר צרות, כן נדחק בסדק והתחזק. כך הצליח ליצור בזיל הזול רושם, בקרב קהל המצביעים הישראלי המטומטם ובקרב אוהדי ביתר ירושלים שהם ברמה גבוהה יותר מהממוצע הישראלי – שבכל מקום השקיע הוא 99 שקלים ואילו המדינה רק שקל אחד!
מפלגת הצדק החברתי של גאידמק זכתה ב-40 מנדטים בכנסת. במקומות אחדים, כמו בכלא מעשיהו, היא זכתה לתשעים אחוז מהקולות של האסירים היהודים.
אחת מפעולותיו הראשונות של גאידמק כראש ממשלת ישראל היתה הסבת שמו של משכן הכנסת למשכן נרדפי חוק יהודים בעולם על שם מאיר לנסקי והכרזת ירושלים כעיר מקלט במובן המקראי.
האנגלית הפכה לשפת חובה ראשונה בישראל, לפני העברית, וזאת כדי שהאזרחים יבינו את נאומיו של ראש ממשלתם החדש.
למי שפסל אותו בגין שיש נגדו צו מעצר בצרפת, הוא נהג לומר: "אני רוצה להזכיר לכם כי הסופר הכי גדול שלכם, בשפה הזאת שאתם קוראים אותה עברית, אוסיה אוסיפ ברנר, היה עריק מהצבא הרוסי, ואם היה חוזר לרוסיה – היו אוסרים אותו מיד! ואז במקום להירצח על-ידי ערבים הוא היה עלול לקפוא למוות בקרח הסיבירי!"
אחד התומכים הבולטים בארקדי גאידמק לראשות הממשלה היה הסופר ס. נידח, וזאת לאחר שהמועמד-המיליארדר הבטיח לו אישית כי יועבר בכנסת חוק הקובע שפתח-תקווה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, וכי תסופר לדורות האמת והיא כי ראשון לציון ותנועת ביל"ו באו אחריה והיו קטנות ופחותות חשיבות ממנה.
יוסי גמזו
עַל רֶצַח דִּימִיטְרִי מִיקוֹלִינְסְקִי, יְהוּדִי
וְתַיְסִיר קַארַקִי, עַרְבִי
"דָּמִי שֶלִּי לֹא יְהוּדִי הִנֵּהוּ,
אוּלָם כָּל אַנְטִישֵמִי בִּזְמָמוֹ
כִּשְֹנוֹא אֶת הַיְּהוּדִים אוֹתִי אוֹיֵב, שֹוֹנֵא הוּא
וּמִשּוּם כָּךְ – אֲנִי רוּסִי רָאוּי לִשְמוֹ!"
(יבגני יבטושנקו: "בַּאבִּי יָאר", עברית: אריה אהרוני)
הָעִתּוֹנִים, עַל פִּי דַרְכָּם, עָבְרוּ עַל כָּךְ לְסֵדֶר
יוֹמוֹ גְדוּש הַסֶּנְסַצְיוֹת שֶל עוֹלָם קְהוּי חוּשִים
וְרַק אֲנַחְנוּ, פְרַאיֶרִים שֶשְּנַת לֵילָם נִפְסֶדֶת
מִכְּרוֹנִיקוֹת כָּאֵלֶּה עוֹד רוֹגְשִים וּמִתְקַשִּים
לְהִתְרַגֵּל לְעוֹד סִימְפְּטוֹם שֶל נֶגַע אֶפִּידֶמִי
שֶבּוֹ מֻתְוֵית בְּדָם עוֹד אוֹת בַּכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר
הַמְּעִידָה בְּרוּרוֹת כִּי הַסַּרְטָן הָאַנְטִישֶמִי
פּוֹשֶֹה וְאֵין עוֹד דוֹקְטוֹר אוֹנְקוֹלוֹג שֶלֹּא יַכִּיר
בְּשֶפַע גְרוּרוֹתָיו הַמִּתְרַבּוֹת יוֹם-יוֹם בְּטֶמְפּוֹ
בְּכָל חֶלְקֵי הַגְּלוֹבּוּס כַּחֲזוֹן-אֵימִים נִפְרָץ
שֶמֵּאַחַר שֶהָעוֹלָם לִבּוֹ אֵלָיו אוֹטֵם פֹּה
אֵינוֹ זוֹכֶה לְמַה שֶהוּא רָאוּי:
טִפּוּל נִמְרָץ.
אִיש יְהוּדִי צָעִיר, מוֹרֶה עַל פִּי מִשְלַח יָדוֹ
חוֹזֵר בְּפֶּטֶרְבּוּרְג אֶל סַף בֵּיתוֹ, לִפְנֵי שָבוּעַ
וּבַחֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת חוֹסֶמֶת בַּעֲדוֹ
אֶת דֶּרֶךְ הַכְּנִיסָה בְּרִיטוּאַל-דָּמִים קָבוּעַ
כְּנֻפְיַת חַיּוֹת-אָדָם, מַהֲדוּרַת שְנוֹת הָאַלְפַּיִם
שֶל כַּת מְרַצְּחֵי "הַמֵּאָה הַשְּחוֹרָה" מִיָּמָיו שֶל הַצָּאר נִיקוֹלַאי,
מֵאָז הַפּוֹגְרוֹמִים שֶל הוֹמֶל וְקִישִינֶב, כָּל מֻכְתְּמֵי הַיָּדַיִם
הַלֹּא נְקִיּוֹת כְּלָל מִדְּמֵי נְקִיִּים, מִפְלָצוֹת הַצָּצוֹת מִן הַמְּלַאי
שֶל חֲמוּמֵי גִ'יהָאד אוֹ בִּרְיוֹנִים נֹסַח פֶּטְלוּרָה,
שֶל נֵיאוֹ-נָאצִים בְּחוּצוֹת אָמֶרִיקָה דְרוֹמִית
אוֹ בְּבֶּרְלִין וּמִינְכֶן, הַקּוֹפְצִים עַל קוֹנְיוּנְקְטוּרָה
שֶבָּהּ דֶמוֹקְרַטְיוֹת אֵינָן נוֹקְפוֹת אֶצְבַּע
וּבָהּ הַפּוֹגְרוֹמְשְצִ'יק מֵמִית.
וְהַצָּעִיר הַיְּהוּדִי, כְּגֶזַע כְּרוּת קַרְדֹּם
צוֹנֵח מֵת בְּעוֹד רוֹצְחָיו נָסִים לְמֵרָחוֹק
וּמִסַּכִּינֵיהֶם שוֹתֵת לוֹ הָאָדֹם-אָדֹם
וְאֵין פּוֹצֶה פֶּה שָם
וְאֵין מְצַפְצֵף
לְמָעֵט הַצִּפְצוּף עַל הַחֹק.
אִם יֵש עוֹלָם הַבָּא, לֹא בְּסַנְקְט פֶּטֶרְבּוּרְג אוֹ פִּינְסְק, כִּי
אִם תָּ"ק עַל תָּ"ק פַּרְסָה מֵעוֹלָמֵנוּ שְטוּף הַדָּם,
אוּלַי בְּרֶגַע זֶה פּוֹגֵש שָם מִיטְיָה מִיקוֹלִינְסְקִי
קָרְבַּן גְּלוּחֵי הָרֹאש וּגְלוּחֵי צֶלֶם הָאָדָם
אֶת שֻתָּפוֹ לְקָרְבְּנוּת סַכִּינָאֵי הָרֶשַע,
אִילָן חָלִימִי מִפָּארִיז, שֶלֹּא לִפְנֵי זְמַן רָב
נִרְצָח כָּמוֹהוּ, אִיש צָעִיר שֶלֹּא פָּשַע שוּם פֶּשַע
מִלְּבַד יַהֲדוּתוֹ, בִּידֵי בַּרְבָּרִים בְּנֵי עֲרָב.
וּדְקוּר הַסְּלָבוֹפִילִים הַנּוֹשְֹאִים אֶת סְלַב-הַקֶּרֶס
בְּעַם בּוֹ יֶבְטוֹשֶנְקוֹ שָר אֶת שִיר הַ"בַּאבִּי יָאר"
אוֹמֵר לוֹ לַשֻּתָּף לְגוֹרָלוֹ מֻרְעַל הָאֶרֶס
מֵעִיר-אוֹרוֹת זוֹ בָּהּ נִרְמַס כְּבוֹד דְּרַיְפוּס לְלֹא שְיָר
עַל אוֹתוֹ "חֵטְא" לִפְנֵי מֵאָה וּשְלוֹש עֶשְֹרֵה שָנָה
("חֵטְא" מוֹצָאוֹ הָאֶתְנִי, בּוֹ כֻּלָּנוּ חֲשוּדִים)
שֶשּוּב הָאַנְטִישֵמִיּוּת נוֹעֶצֶת סַכִּינָהּ
וְרַק שֶלֹּא מַגְלִים כַּיּוֹם לְשוּם אִיֵּי-שֵדִים.
כִּי הַשֵּדִים כְּבָר מִתְהַלְּכִים חָפְשִי לְאוֹר הַשֶּמֶש
שֶלֹּא מִזְּמַן הִסְתִּיר אוֹתָהּ עֲשַן הַכִּבְשָנִים
וּמִדֵּי יוֹם בְּיוֹם הַקָּנִיבָּלִיּוּת רוֹשֶמֶת
עוֹד שֶפֶךְ-דָּם כְּ"קַאם-בֶּק" לִפְשָעֶיהָ הַיְּשָנִים.
וְאִם בִּכְלָל נִשְמַע גִנּוּי הֲרֵיהוּ מְגַנֶּה
כְּמִי שֶכְּפָאוֹ שֵד, עַד שֶיָּשוּב וְיִשָּנֶה
אוֹתוֹ רֶפֶּרְטוּאָר עַצְמוֹ אַךְ בְּמָקוֹם אַחֵר
וּמִי לַעֲזָאזֵל עוֹשֶֹה דְבַר-מַה וּמִי זוֹכֵר
כַּמָּה עֻבְדּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת שֶנִּשְתַּכְּחוּ מִלֵּב
וְיֵש לְהַזְכִּירָן כַּיּוֹם לְכָל אִידְיוֹט שָלֵו:
בַּיּוֹם בּוֹ נִדְפְּסָה בְּרוּסְיָה "עִיר הַהֲרֵגָה"
הָפְכָה עֵדוּת מָקַבְּרִית זוֹ מִדּוּ"חַ עַז, מַצְמִית
לְאַקְט מֻפְלָא בּוֹ נֹעַר יְהוּדִי שֶלֹּא נִרְגַע
קָם קְפוּץ-שִנַּיִם וְנֶחְלַץ לַהֲגָנָה עַצְמִית.
בַּיּוֹם בּוֹ קָמָה יִשְֹרָאֵל וְחֵיל-עֲרָב הֻכָּה
הֵחֵלוּ כָּל תְּפוּצוֹת הָעָם הַזֶּה לָחוּש בְּצֶדֶק
כִּי יֵש לָהֶן מָגֵן וְכִי יָדוֹ הָאֲרֻכָּה
מוּשֶטֶת לְשָלוֹם אַךְ גַּם יוֹדַעַת לִלְחֹץ הֶדֶק.
וּכְמוֹ שֶאַדוֹלְף אַיְכְמַן לֹא נִמְלַט בְּאַרְגֶּנְטִינָה
מִנִּקְמָתוֹ שֶל "הַמּוֹסָד" שֶמַּאֲרָב הִטְמִין
וּכְמוֹ שֶבְּאַנְטְבֶּה לֹא חִכְּתָּה וְלֹא הִמְתִּינָה
יָדוֹ שֶל צַהַ"ל לְחַסְדֵי אַמִין הַלֹּא-אָמִין
אוּלַי הִגִּיעָה עֵת שֶיּוָּכַח בָּהּ כָּל דּוֹקֵר
שֶדַּם שוּם יְהוּדִי בַּחֶלֶד שוּב אֵינוֹ הֶפְקֵר.
אַךְ לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ – שֶדַּם נַהַג מוֹנִית עַרְבִי
שֶיְּהוּדִי צְמֵא-דָם, אַף הוּא בִּמְחִי סַכִּין, יִתֵּם אֶת
חֲמֵשֶת יְלָדָיו עַל לֹא כָּל עָוֶל בּוֹ, מֵבִיא
חֶרְפָּה גְדוֹלָה עַל רֹאש כֻּלָּנוּ, זוֹ שֶבָּהּ מֻכְתֶּמֶת
קְדוּשַת הַ"לֹּא תִרְצַח" אוֹתָהּ שִנַּנּוּ לְלֹא הֶרֶף
כִּי מִתְבָּרֵר שֶיֵּש גַּם בְּקִרְבֵּנוּ חַיּוֹת-טֶרֶף.
וּכְמוֹ שֶיֶּבְטוֹשֶנְקוֹ סָח בְּאֹמֶץ בְּשִירוֹ:
דָמֵנוּ לֹא עַרְבִי הוּא אַךְ רָאוּי לְהַזְכִּירוֹ
שֶרַק אִם נִתְנַהֵג כִּבְנֵי-אֱנוֹש עִם בְּנֵי כָּל עַם
נִהְיֶה סוֹפְסוֹף גַּם יְהוּדִים הָרְאוּיִים לִשְמָם.
* * *
אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
כן ירבו!
* * *
ראה אור ספרו של יחיעם פדן, "אודיסאוס"
האודיסיאה, אחת משתי השירות האפיות היווניות הגדולות (יחד עם האיליאדה), מתארת את סיפור נדודיו של אודיסאוס, מלך איתקה, עד לחזרתו לביתו ולרעייתו פנלופה עשרים שנים אחרי שנפרד מהם. האיליאדה והאודיסיאה נכתבו לפני כשלושת אלפי שנים. מאז ועד היום הייתה הדעה הרווחת שמחברן, הומרוס, כתב דברי אגדה; טרויה וגיבוריה לא היו ולא נבראו, וגם מסעותיו של אודיסאוס הם פרי הדמיון. ועם זאת, הסיפורים שעליהם השתית את יצירותיו הציתו את הדמיון ושימשו בסיס ליצירות רבות מספור ולמאות מחקרים.
זה עתה ראה אור "אודיסאוס" מאת יחיעם פדן, בהוצאת "כתר". הספר המתאר את סיפור חייו של אודיסאוס בעיני המחבר; את מה שהומרוס לא סיפר השלים יחיעם פדן בעזרת רמזים שמצא בשירה הקדומה ובעזרת הרבה דמיון. הספר מיועד הן למבוגרים והן לבני נוער, ועוסק בחיי הגיבור מיום הולדתו ועד מותו. מחבר הספר משוכנע כי התיאורים המדויקים של האיש, מולדתו ונדודיו אינם פרי דמיונו של הומרוס. ההשקפה שהדריכה אותו היא שאודיסאוס היה היווני הראשון שהפליג במרחבי הים התיכון ממערב ליוון.
ואם כך, מנין הגיעו ליצירתו של הומרוס הענקים והמפלצות שפגש אודיסאוס בשנות נדודיו? מן הספר עולה כי אודיסאוס דיבר אל היוונים בשפתם, שפת המיתוסים: באותה תקופה נדרש גם מי שרצה להציג עמדה להשתמש בסיפור מוכר כדי להבהיר אותה; כך עשה גם אודיסאוס: הוא השתמש בתבניות מיתולוגיות קבועות על אלים ומפלצות כדי לספר סיפורים אמיתיים, חדשים, כך שקהל שומעיו יוכל להאמין לדבריו. בסיפור כמו שהתרחש אין כלל אלים ומפלצות, כל ההתרחשויות מתקיימות במציאות, ודרך החשיבה של הגיבור רציונאלית-מודרנית. רק כאשר אודיסאוס חוזר על הדברים הוא מקשט אותם, וכאשר המשוררים הופכים את סיפורו לשירה – הם מעצימים אותו עוד יותר.
המחבר אומר כי, "האמת אינה דרמתית פחות מן האגדה, והיה לי חשוב לחפש את האמת האנושית והגיאוגרפית שמאחורי הסיפורים, וכך להתחקות אחר עצם התפתחותם, להתבונן בהם בעודם מתהווים, ולראות איך הם ניצוקים אל תוך תבניות של סיפור ומיתוס." משום כך אף הגדיל לעשות, ובתחקיר שערך לצורך כתיבת הספר מדד את המרחקים ובדק את זמני השיוט אצל הומרוס, וכך קבע את התחנות האמיתיות, לדעתו, במסעו של הגיבור. חלק מהתחנות הללו יהיו תגלית מרעישה למי שמכירים את הדעה הרווחת על המקומות שאליהם הגיע.
יחיעם פדן הוא מומחה לספרות נוער שערך ספרים ואנציקלופדיות, ובהם סדרת תרגומי המופת "מרגנית" ו"אנציקלופדיה 2000", וכתב ספרים ובהם "תל-אביב-יפו – מדריך הרחובות", "ספר הדגלים השלם" ו"ספר הכלבים השלם". כיום הוא עורך ספרים בשתי סדרות בהוצאת כתר, "ראשית קריאה" ו"הסדרה הצעירה", ומלמד עריכה באוניברסיטת בר-אילן ובבית ברל.
[המידע באדיבות ההוצאה]
האם הסופרים יוצאי רומניה מתביישים במוצאם?
שלום אהוד,
את ביקורתו הנוקבת והמעניינת על ספר שיריה של אדלינה קליין "עצי האקץ" (חדשות בן עזר מס' 244) מסיים משה גרנות בתובנה מפתיעה שקליין נמנית על היוצרים המעטים מבין יוצאי רומניה אשר אינם מתביישים במוצאם. על אחדים מהם הוא מצביע בהערת שוליים. סבורני, שמן הראוי להוסיף על רשימתו זו ואף להבליט בה את הסופרת קורינה. באחדים מן הרומנים אשר כתבה בסגנונה הייחודי מתרפקת קורינה בחיבה ובכאב על הנופים ועל האנשים אשר ליוו את ילדותה ברומניה והיא שבה אליהם ופוקדת אותם בהווה... אפשר (וגם מומלץ) להתוודע אל יצירותיה בבלוג שהיא מנהלת באינטרנט.
למען הגילוי הנאות – כפי שנהוג ומקובל להצהיר במקומותינו – הייתי נשוי לקורינה במשך עשרים וארבע שנים, נולדו לנו ילדים נפלאים – יפים, חכמים ומוכשרים, ואין לדעת אם רומנים הם ואם פולנים...
בידידות,
יואל נץ
צומת ספרים, "הספרייה" והוצאת עם עובד
מתכבדים להזמינכם להשקת הספר
"מסע ארוך אל תוך הלב"
מאת יצחק קרונזון
ישאו דברים: דני קרמן, אבנר כץ, חיים באר ויאיר גרבוז
נשמח לראותכם
האירוע ייערך ביום ראשון 3.6.07 בשעה 19.30
הכניסה חופשית
צומת ספרים, הספרייה, דיזינגוף סנטר, שער 6, קומה 2
תל אביב, טל. 03-6205986
בטהובן, פגניני, פהליבניאן וגארט בפילהרמונית
קונצרט שכולו הנאה צרופה
"בכיתי בימי חיי רק שלוש פעמים: בפעם הראשונה – כשנכשלה האופרה הראשונה שלי. בפעם השנייה – כאשר במסיבת-סיפון נפל תרנגול-הודו ממולא בפטריות המימה. ובפעם השלישית – כששמעתי את פגניני מנגן!" כך התבטא רוסיני בשעתו על נגינתו של גדול הכנרים ניקולו פגניני (1782-1840) מגנואה.
ב-1826 הלחין פגניני את הקונצ'רטו השני שלו לכינור ולתזמורת באיטליה. כאשר ביצע אותו בווינה, בשנת 1828, הילל שוברט, בשנת חייו האחרונה, את פרק האדג'ו, אשר בו שמע, לדבריו, שירת מלאכים.
עד כאן מהתוכנייה. שירת מלאכים אולי לא שמענו, אבל ההרכב של ג'ורג' פהליבניאן מנצח ודיוויד גארט כנר הוא הרכב מנצח – והקהל ממש יצא מכליו בתום הביצוע. המוסיקה של פגניני נשמעת גם כיום יותר מודרנית מהמוסיקה הכי מודרנית, והכנר הצעיר דייוויד גארט הוא כישרון טבעי מדהים למן הצליל הראשון שמפיק כינורו. הוא מנגן ברגש, בדייקנות, בקצב כובש ובווירטואוזיות מפליאה. החיוך לא מש מפניו ורואים שהוא נהנה מכל רגע של נגינה ושל השתתפות בקונצרט ואף הודה במילים לתזמורת ולמנצח בטרם נתן הדרן קצר ומעולה. בקיצור, שוב ושוב מתברר שאין צורך להשתית קונצרטים מעולים על שמות מפורסמים מן העבר והעבר הקרוב. קם דור חדש של סולנים, פסנתרנים וכנרים, ושל מנצחים, חלקם עדיין לא עשו להם שם עולם דוגמת צוקרמן, פרלמן ובארנבוים, אבל אפשר כבר לשמוע קונצרט ברמה בינלאומית גם ללא השמות המפורסמים. צליליו הדקים של גארט בפגניני גם המחישו את הפלא האקוסטי ששמו היכל התרבות. מעניין אם דני קייזר מבקר בקונצרטים הנערכים בו. בטח האקוסטיקה שטרם הצליח להרוס, מפריעה לו.
הפתיחה "אגמונט" של בטהובן, וגם הסיום בסימפוניה השביעית שלו, היו מסגרת קלאסית לקונצרט שכולו הנאה צרופה. מסוג הקונצרטים שהם כמטלית אדומה לעיניהם של מבקרי מוסיקה מקצועיים, שאינם מפרגנים לקהל הנאות מוסיקליות קלאסיות. צלילי השביעית החזירו אותי אל כיתת המוסיקה בקומת המרתף של בית הספר תיכון חדש בתל-אביב בשנים 1953-1954, תקופה ששמיעת תקליטי מוסיקה קלאסית היתה עדיין דרך מקובלת, גם בקיבוצים ובבתים פרטיים, כאשר הכול יושבים בשקט ומאזינים. אני יושב בהיכל התרבות ב-2007 וחוזר כ-53 שנים לאחור אל המורה מרים גרוס ואל חבריי לשביעית ולשמינית הומאנית (אני הייתי מכנה אותה תמיד – ספרותית, ורק לאחרונה תיקנו אותי רפי לרמן ואירי מנור ואמרו שהשם המדוייק היה – הומאנית), ונזכר גם באלה שישבו בחדר ואינם – אנוש בר-שלום, גבריאלה יששכרי, רמי זיו-אב [אביו נחום שימש מפקד ההגנה בפתח-תקווה בהיותי ילד, ועל סיפורי דודו יצחק זיו-אב על המושבות הראשונות שפירסם ב"הבוקר לילדים", גדלתי, ואת שניהם היכרתי], ויבדל"א שלמה אהרונסון, שהיה מוחזק ידען במוסיקה וגם תיקן לי רשימות התרשמות מוסיקליות שכתבתי לצלילי הפרק הראשון והשני של השביעית לבטהובן שאני שומע עתה.
ברכותינו לח"כ-לשעבר עזמי בשארה היקר לכולנו (כי עלה לנו כסף רב), ואיחולינו לכל אזרחי ישראל, יהודים כערבים, המחזיקים בדיעותיו ותומכים במעשיו –
שילכו בעקבותיו!
יוסף דוריאל
מה עשיתם לריבונות שקיבלתם?
ביום בו מלאו 59 שנים לריבונות ישראל, רואים פתאום איך מישהו הפך אותה לקריקטורה משפילה
כאחד בשני רבבות הצעירים שעמדו בקו האש של ה-15 במאי 1948, הרגשתי את יום הריבונות הראשון של מדינת ישראל בעובדה שבפעם הראשונה מאז ימי השלטון הבריטי בארץ יצאנו לשדה הקרב עם נשק גלוי, שעד לאותו יום נאלצנו להסתיר אותו מפני הריבון הזר ששלט בנו. זכויות השימוש הגלוי והאפקטיבי בנשק למען הגנת המדינה הן, עד היום, תנאי מובהק לריבונות, שבלעדיה לא יהיה קיום לישראל. זכויות אלו של ריבונות הופקדו למשמרת ממשלות ישראל, במחיר חייהם של אלפים מלוחמי העצמאות. אלא, שמאז תחילת האינתיפדה של ספטמבר 2000, למד האויב לכרסם בזכויות אלו – על ידי ביום הצגות מצולמות של "אכזריות" חיילי צה"ל וזעקות שבר על "תגובות לא פרופורציונאליות", המאומצות בקלות – לא רק במרכזי הצביעות של האו"ם, אלא – גם בממשל בעלת בריתנו החשובה ביותר, והיא – ארה"ב. מחדלי ההסברה הישראלית בתחום זה רק עודדו את תעשיית סרטי ההסתה המבוימים, שכבר זכו בעולם לשם PALLYWOOD.
וכך, כל דיון על הפעלת מלא הכוח הדרוש למיגור טרור הטילים והמנהרות מרצועת עזה נגמר בחיל ורעדה מפני הטלפון הצפוי מהפקיד התורן של גב' קונדוליזה – שימחה נגד "התגובה הלא פרופורציונאלית". כי את טרור הטילים אפשר להפסיק תוך 48 שעות מקבלת ההחלטה הנכונה, ולא רק למילוי חובת המדינה להגן על אזרחיה המופצצים אלא – לקיום הריבונות הישראלית, שהולכת והופכת לקריקטורה משפילה בעיני העולם (ולא רק בנאומים של נסראללה).
לשם כך, לא צריך אף חייל להיכנס לשטח בנוי ברצועת עזה, אך כהקדמה לפעולה שתכריע את הטרור - חייב להתבצע שיתוק ממוקד של מערכת עלילות הדם שהצליחה עד היום להציל את הטרור מכל מצב בו צה"ל עמד להכריע אותו. זה חייב להתחיל בהעברה מהירה של חוק בכנסת – נגד מביימי ומפיצי עלילות דם וחומר הסתה הפוגעים בישראל ובעם היהודי. בלימת זכות ההגנה של ישראל תיפסק ברגע שיושבו על ספסל הנאשמים של בית דין לביטחון המדינה כל השותפים הידועים והגלויים לפשעי ההסתה. וזה לא רק שדרני ההסתה של הרש"פ וסוכנים עוינים של העיתונות הזרה על צלמיהם הערבים, אלא גם אנשי מפתח שעזרו להם – במערכות קשרי החוץ, התקשורת והמשפט של ישראל.
כל מי שצריך, יודע את השמות והתפקידים של מחוללי, שותפי ומפיצי עלילות הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה", "הטבח בג'נין" ו"טבח הילדים" בכפר קנא, ומהם יש להתחיל. ואין זה משנה – מי מהם עשה זאת עבור בצע כסף, מי בגלל תסביך ההתרפסות לאויב ומי בגלל בוּרוּת מתנשאת.
מיד עם העברת החוק בכנסת, יש להודיע לרש"פ, לתושבי רצועת עזה ולכל העולם – שצה"ל קיבל הוראה לנקות את כל המרחבים המשמשים את משגרי הטילים וחופרי המנהרות לישראל, וזאת – על ידי הפגזה שיטתית שלהם, שלא תאפשר שום פעילות מתחומם. וזה ייעשה – במקום הפגזות הסרק של שטחים ריקים, שהיו נהוגות עד היום (עם טעויות שפגעו גם בבתים עם תושבים). תושבי מרחבים אלה ייאלצו להתפנות, כדי לא להיפגע, ומחוסר ברירה – ייהפכו לפליטים (במקום מה שהתחילו לעשות לתושבי שדרות). מספר הפליטים שיברחו דרומה יהיה, עדיין, קטן מאלו של הקרבות בסומאליה (אם מישהו, בכלל, סופר אותם שם, ואגב – תהיה כאן הזדמנות יפה לגיידמאק ערבי לסייע למתפנים מקו האש).
במקביל, יוטל מצור על הרצועה, פרט לאספקת מים, מזון ותרופות, תוך הכרזה – שהמצב יוחזר לקדמותו רק לאחר שחרור החייל החטוף, הפסקה מוחלטת של הירי משם ופיצוי מלא על הנזקים שנגרמו לישראל. אם ראש הממשלה ידאג שמפקדי צה"ל ודובריו, משרד החוץ על שלוחותיו ומערכת החקיקה והמשפט ימלאו את תפקידם כראוי – תיפתר בעיית הטרור מעזה, ללא קורבנות אדם מיותרים ובלי השקעות ענק במערכות מיגון לא יעילות.
ולמען הגילוי הנאות: הצעה זו הייתה חלק מנייר עבודה מקיף, שנדון בכנס משותף של הפורום הביטחוני לחוסן מדיני וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ביום 16.11.2001 – בשנה הראשונה לירי הקסאמים מרצועת עזה. וכפי שקבעה ועדת וינוגרד, חשיבה שחרגה מהשגרה המאובנת לא יכלה להגיע לדיון בממסד הביטחוני, בגלל התרדמת הרעיונית שנפלה עליו מזה שנים.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
מכתב נגד פרסום סיפוריו של יעקב זמיר ב"חדשות בן עזר"
ברצוני למחות בשם חבריי מגולת בבל ובשם יוצאי עירי בגדאד על פרסום סיפורו של יוצא עיראק יעקב זמיר "זהב, תינוק ורוצח" בגיליון הקודם (גיליון 244) של המכתב העיתי הגזעני "חדשות בן עזר". הגענו למסקנה כי אחת הסיבות העיקריות לפרסום סיפוריו הסנסציוניים והמופרכים של אותו דוקטור זמיר ב"חדשות בן עזר" אינו ערכם הספרותי, המוטל בספק, ואינו אמינותם השואפת לאפס – אלא חדוות ליבם של חברי המערכת הפתח-תקוואים האשכנזים לקרוא תיאורי זוועות על מנהגיהם של יהודי בבל בטרם עלו ארצה; וכל זאת לשם מה? כדי להצדיק כביכול את העלאתם לישראל לשם "העלאת רמת השכלתם ומוסריותם" כאן בישראל.
סיפורים דומים כתב גם הסופר סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה". סופרים יוצאי בגדאד אלה אינם מתביישים לזכות באהדתו של המימסד האשכנזי בישראל על ידי כך שישמיצו בפניו את הקהילה היהודית הבבלית המפוארת בטרם עלותה ארצה וימרחו תפארתה בצואה, ובכך הם נותנים דרור לדיעותיו הקדומות של הציבור האשכנזי כלפי העיראקים, והכול במסווה של הערכות ספרותיות נלהבות ואפילו מתן פרסים למשטינים.
מעולם לא קרה ביהדות בבל המפוארה שאם תסתיר את בנותיה מפני אביהם פן יגע בהן לרע או שאב צעיר יהרוג את בנו התינוק. אולי זה קרה בעיירות המסריחות של האשכנזים ב"תחום המושב" שבאירופה, ששמה האבות היו אונסין את בנותיהן. וכפי שגונב לאוזנינו מפי זקני המושבה, הכול החל מאותו יום חורף בשנת 1952, כאשר המורה לפיסיקה העיראקי הצעיר, שלימד בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה – צדקה בעל היד הקשה, סטר בכיתה על לחיו של התלמיד ולימים העורך מר ס. נסתר, בן ה-16, ומאז נסתר שונא עיראקים והוא מסתיר את יחסו השלילי כלפיהם בכרכורי-כרכורים של אהבה [אפילו היתה לו אהובה עיראקית שאת הדקל נהג לשתול אצלה בין הפרת והחידקל, בדימונה וגם בירושלים, אולי דווקא בגלל אותה סטירה, ולימים השתמש בדמותה בספרו "המושבה שלי"] – וכן, בכרכורי-כרכורים של אפלייה מתקנת – שלא נועדו אלא לחשוף בצורה צינית את הבוז העמוק ורגשות הנקם שנסתר רוחש כלפי הציבור הבבלי המפואר שבו מעולם לא קרה שאם תסתיר בנותיה מאביהן-מולידן שמא יאנסן.
בכבוד רב,
יוסף בן-דויד הבבלי, זכאי
נשיא עמותת צאצאי דאוד אבו-יוסף מבגדאד
רח' דאוד אבו-יוסף
פתח-תקווה
עוד קול בזכות נעמי בלומנטל
אהוד שלום,
אני רוצה להצטרף לקריאתך לחון את נעמי בלומנטל. נראה שהיא סוג של שעיר לעזאזל והיא נענשת קשות בעקבות נורמות מוסריות שליליות שפשו במדינה וגם במקום אחרים שראוי היה שייענשו.
ברכה,
שישי מאיר
אמנון שמוש
על שפת שלושים ושמונה
יום-יומיים לאחר בואי ארצה אזרתי אומץ, יצאתי לרחוב והתקרבתי לחבורת ילדים בני גילי ששיחקו כדורגל. על המדרכה עמד ילד, שלא שיחק ורק בעט באוויר בהתרגשות בכל פעם שמישהו בעט לשער. התקרבתי אליו בהיסוס ואמרתי "קוראים לי אמנון".
שמחת זקנתי בראש חוצות ! – ענה לי והתרחק.
לא הבנתי אף מלה ממה שאמר. ארבע המלים היו סינית בשבילי. אני, שהאמנתי וקיוויתי שאני יודע קצת עברית. בבית חזרתי על המלים ואחי ניסה להסבירן לי, בלי הצלחה. מה שהצליח להסביר, שעברית של ארץ-ישראל שונה מאוד מהעברית של התלמוד-תורה והסידור שהכרתי.
מעניין, שהעברית הארץ-ישראלית של שנת 1938, שנת עלייתי ארצה, שונה באותה מידה מהעברית הישראלית שלנו עכשיו, בראשית המאה העשרים ואחת. כשבעים שנה עברו מאז, ואם יתעורר מתרדמתו איזה חוני המעַגל, בן אותה התקופה, וידבר עברית, ספק אם נבין אותו, ספק אם יבין אותנו. מכל מקום הרבה אי-הבנות עלולות להפריד בינינו.
ולא רק העברית. שפת הדיבור היומיומית, הכוללת לעז וסלנג, של שנת שלושים ושמונה שונה מאוד משפת הדיבור שלי היום; קל וחומר שפת נכדיי. איפה נמצא היום גלנטריה או פרפומריה. מי יאמר או יכתוב היום על פרוטקציה או פרוספריטי, גרמופון או טלגרמה, ויזינה או וראנדה. מי יקרא לעניבה דג-מלוח ומי ילבש מכנסי דריי-פֶערטל. המלים והביטויים השגורים ביותר בשפת הדיבור והכתיבה של אותה תקופה היו חדשות לי ולשכמותי והיום אינן אלא שיירים נשכחים בפי דור הולך ונשכח; מלים וביטויים כמו: מה איכפת לך, אל תעשה קונצים, נו כבר, נו-נו-נו!, לך לעזאזל!, טמבל, פוסטמה וחברהמן. שלא לדבר על מלים בנות התקופה כמו מנדט, סרטיפיקט, נוטר, חלוץ, היישוב והמוסדות.
בבית הספר העממי (!) ביאליק, אליו היגעתי, לא למדנו גיאוגרפיה אלא "כתיבת הארץ", לא הסטוריה אלא "דברי הימים", לא קאליגרפיה אלא "כתיבה תמה". מקרן התמונות נקרא משום-מה "פנס קסם". בית הכבוד – כך קראנו לבית השימוש בקהילה ממנה עליתי – נקרא בית כסא; לא כבוד ולא בטיח'. רוב הילדים נקראו בשמות שנשמעו באוזניי לא עבריים, לא מכתבי הקודש: שרגא, גיורא, אוסיה, זלמן, הניה, סוניה, גינה, יודית, ארון; לך דע שהשניים האחרונים הם אהרון ויהודית.
ההתוודעות אל העברית החדשה, המוזרה – והיא מוזרה לנכדים שלי היום, לא פחות משהיתה מוזרה בעיניי – היתה איטית ובעייתית. יום אחד בכיתה (כיתה ה') הרים ילד את אצבעו וקרא "המורה, אני מבקש לצאת". עוד מעט הפסקה, ענה המורה. "אבל המורה – קרא הילד מרקד על כסאו – אני צריך להכריע!". לא ידעתי מה זה להכריע, אבל לא היה קשה לנחש. חשבתי שהנה למדתי מלה חדשה, מקומית, חיונית. ומה נדהמתי כשקראתי בעיתון "דבר", שבן-גוריון עומד בפני הכרעה קשה. מה... וכותבים על זה בעיתון ?
התהלכה בארץ בדיחה על היקים. אחת מני רבות. עולה חדש יקה, שעונו עמד מלכת. עצר אדם ברחוב ושאל "מה השעה?" ענה לו האיש, שהיה חסר שעון "אין לי מושג". אדם שבא ממול פנה אל היקה ושאל אותו מה השעה. השיב לו היקה "המושג שלי עומד". סיפרו לי את הבדיחה. לא צחקתי. גם בפעם השנייה לא הבנתי, כי לא היה לי מושג מה זה "מושג". זה לא מופיע במקורות עליהם גדלתי.
בכל פעם שהערתי באוזני הגדולים שהעברית הזאת לא-כל-כך עברית, אמרו לי "אל תקשקש בקומקום!" אז לא קשקשתי, אבל ביני לבין עצמי, המשכתי לתהות.
תל אביב התחילה בדרום בבית-העולים, שנתן את שמו לרחוב העלייה, ונגמרה במשק הפועלות ע"ש חנה צ'יזיק בשדרות הקרן הקיימת. משם והלאה התחילו החולות ובקעו נביחות הכלבים מסומייל ומשאר הכפרים הערבים. היו בה הבית האדום על שפת הים והבית הכחול על פסי הרכבת. אדום וכחול הבנתי. אבל מה זה למען השם "בית הוועד הפועל"? ומה זה "הגמל המעופף"? ומה זה נמל אם אין מעגן לאוניות? לא שאלתי כדי לא לשמוע מן המבוגרים את הביטוי השגור "אל תקשקש בקומקום". בפי הילדים היה שגור "שתוק כשאתה מדבר אליי" או "אל תצעק עליי, אני לא אבא שלך".
ברחובות הראשיים של העיר נסעו אוטובוסים של "המעביר" ומכוניות טקסי, שטרם ידעו שייקראו פעם מוניות. מכונית פרייווט היתה מחזה נדיר במקומותינו. ברחובות הצדדיים, כמו רחוב פרץ שלי, היה מיגוון מרשים של עגלות רתומות לפרידות, חמורים מיפו ורוכלים שעברו בזה אחרי זה והציעו את מרכולתם בקולי קולות. ביידיש, בעברית ובערבית; ולפעמים בשלוש השפות. משחיז הסכינים הענק היה קורא "ס – כינים!". עגלון הנפט רק צלצל בפעמון. איש הקרח צעק "קרח-קרח, רק היום!" האלטע-זאכן היה שר בלחן יידישאי קבוע. ואז מגיעה עגלת הפירות – אבטיחים בקיץ או פרי הדר בחורף; עונה-עונה ופירותיה. אחרון הגיע על חמורו נער יפואי מוכר "ביסיאָמֶן" – צרור ענפים עם זרעי קטנית, חרוכים על גחלים, מעדן לילדים שאין בכיסם יותר ממיל או שניים. לרחוב שלנו היה מגיע נער עם קול מקסים; רב סלסולים; נעים זמירות ביסיאמן!
היצוא העיקרי של היישוב העברי, למדנו בבית הספר, הוא תפוזים ושיניים תותבות. התפוזים טרם נקראו כך. אצל המוכר בחנות ובשוק הם נקראו תפוחי-זהב; בפי העגלון הערבי ברחוב הם נקראו מאראנסֶה. יכולת לקנות רוטל מאראנסה מהעגלה במחיר שתי אוקיות תפוחי-זהב בחנויות. כילד לא אכלתי את תפוח הזהב. מצצתי אותו, לאחר שנעצתי בו מסמר גדול וריככתי אותו באצבעות סביב סביב. שולפים את המסמר ומוצצים מן החור הקטן. אמא היתה קולפת אותו בסכין, ברצועה אחת מתפתלת, וחותכת אותו לרבעים ולשמיניות. האחים היו חורצים,קולפים ואוכלים פלחים פלחים. גיסתי סחטה את שני חצאיו ושתתה בשלוקים נהנתנים, ומן הנותר היתה מכינה ריבת מרמלדה נהדרת.
בבית היו פרימוס ופתיליה ופיילה. מרסס פליט ומטחנת קפה ידנית ומכתש נחושת ומחבט שטיחים. מקיר המטבח יצא החוצה ארון-אוויר, שקדם לארגז הקרח, אביו מולידו של המקרר. בכניסה, על שולחן קטן, עמדה הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת ומאחוריה הסתתרה קופסת רִבִי מאיר בעל הנס. ולצידם אלבום עם כריכה נאה מעץ זית, תוצרת בצלאל, ובמרכזה תמונתו של הרצל.
בשפת שלושים ושמונה, האגרטל היה ואזה. האהיל היה אבּאז'וּר. הכריך היה סנדוויץ'. החיידק היה מיקרובּ. הבריזה היתה ים-לוּפט. החולצה החלוצית היתה רוּבּשקה. השמלה הקלילה היתה סרפאן או חלוצק'ה. הקולנוע היה סינמה. הדואר – פוסטה. הטבור היה פוּפיק (בטרם יצא לרשות הרבים). העט היה נובע. האופנה היתה מודה, ושיא המודה הנשית היו גרבי-המשי. המטבעות היו שילינג, גרוש וחצי-גרוש (עם חור), מיל ותעריפֶה (חצי מיל). בתעריפה יכולת לקנות בקיוסק כוס גזוז; ביפו – שתי כוסות! כוס צוף עלתה שני מיל. המיצים הטבעיים של האחים רובננקו – חצי גרוש הכוס.
כולנו לבשנו בגדי אתא. "אתא בחרתנו" התלוצץ אחי. וכמנסה להקניט אותי היה מוסיף "למעלה אתה אתא ולמטה באטא", כי נעלתי עדיין את נעלי "באטא" שהבאתי אתי מ"שם".
אחת ממילות המפתח של התקופה היתה ספונג'ה. כך נקראו לא רק הסמרטוט והפעולה, אלא גם התימנייה לבושת הצבעונין שעשתה ספונג'ה. "כשתגיע הספונג'ה תקרא לי. אני רוצה שתעשה היום גם פאנלים." התרגלנו לעשות יומיום סייאסטה ( באשכנזית שלאף-שטוּנדה). השעון עשה תיק-תק והיה צריך למתוח אותו יומיום. טלפון היה בבית המרקחת. לשם הלכנו לטלפן ליחידים המורמים מעם, שהיה להם טלפון בבית.
בטרם ידעתי עברית על בוריה למדתי לדבר בשפת הבי"ת. אמא כעסה. אז אמרתי לה בשין-קוף-ריש שהמורה לעברית לימד אותנו. לקראת סיום כיתה ה' כבר שלטתי בשפה העברית (ההיא!) וכתבתי בספרי הזיכרונות של חבריי: "היה כארז בלבנון / גדל כברוש בשרון / וזכור כי החיים / הם רק ניסיון."
עד כאן ניסיון לשחזר מן הזיכרון שפה שהיתה ואיננה; שפה שהיתה בעיניי אחד מפלאי ראשית גאולתנו; שפה שאינה חדלה להתפתח ולהפתיע. לראשונה הופתעתי בשנת שלושים ושמונה ועד היום אני מופתע ומשועשע. ככל שהזיכרון הקצר נחלש עם הגיל, כך עולים וגואים הזיכרונות הישנים מן השנים בהן התבשמנו והשתכרנו מן השפה העברית התוססת, שפת שיר השירים והגשש החיוור.
מעיין ברוך, אוקטובר 2006
מתוך הספר "כי מעבר באת ואל עבר תשוב", שראה אור השבוע בהוצאת "אבדיב", עם 15 איורים של מנשה קדישמן.
המכתב
פנינה פרנקל
"אוף, כמה זבל שוב קיבלנו היום!" כך הודיע לי בעלי עם כניסתו הביתה מבדיקת הדואר היומית שלו. תיבות הדואר שלנו נמצאות בחזית הבניין. למרות גודלה אין היא מצליחה להכיל את כמות הניירת המגיעה מידי יום: מכתבים אישיים, מסמכים ממוסדות כמו בנקים, מקום עבודה, עירייה, ממשלה, ובעיקר חומר פרסומי הנזרק מיד לפח הניצב בכניסה.
תיבת הדואר הראשונה שלנו בארץ-ישראל היתה שונה. ערב אחד חזר אבא לדירה שלנו בשיכון כשהוא גורר את נעליו הכבדות ובידו חבילה. בחגיגיות חתך את החבל החום, פתח בקפדנות את נייר העטיפה החום וקיפל אותו כדי לאפשר שימוש חוזר.
"הואו!"זעקנו בתדהמה למראה תיבת הדואר שהביא עמו מהשוק. עשויה מתכת, צבועה בצבע כחול, חריץ רחב למכתבים למעלה ודלת מובלטת עם מפתח קטן במרכז, ממעל גגון למקרה של גשם, שלא יוכל לחדור ולהרטיב את המכתבים שהגיעו, ומתחתיו חלון קטן עם פלסטיק שקוף שנשלף בגרירה לכתיבת השם. כל אחד ליטף את התיבה בתורו ושיבח את הצבע, הגודל שיאפשר הכלת מכתבים רבים, החריץ הרחב דיו ואין צורך לדחוף, לאחר שהתאמנו בפתיחה, סגירה ונעילה של הדלת ירדנו יחד כל המשפחה – אבא, אימא, בת דודתי הגדולה חנה, שנהגה לגור אצלנו בחופשת הקיץ שלה מהפנימייה ואנוכי לחדר המדרגות כדי לתלות את התיבה בכניסה לבניין.
לאחר ניסיונות אחדים מצאנו לה מקום נאה על הקיר לצד תיבות המכתבים של השכנים. הקיר היה זרוע כמו מפת תבליט מוזרה במגוון של תיבות בעלות גדלים, צבעים וצורות שונות. לאחר שאבא סיים את מלאכת התלייה. נעמדנו יחד ממול כל המשפחה מחובקים זה בזרועות זה כאילו באנו להצטלם עם כלת הערב. בחיוך גאה נפרדנו מהתיבה ועלינו יחד למטבח. התיישבנו סביב השולחן היחיד שהיה בדירה ואבא אחז בעט נובע ששמר לאירועים מיוחדים ולאט בכתב יד ברור כתב על הפתק צר: משפחת הרשקוביץ.
אימא ישבה מולו מחייכת, גאה ומברכת את מזלה להיות אשתו של אדם משכיל כל כך. אני ובת דודתי חנה שתינו נחשבנו בעיניה בורות גמורות כיוון שלמרות ההשקעה הרבה בלימודים שלנו אני בבית הספר היסודי והיא בתיכון, כתב היד שלנו נעשה מעוקם ובלתי קריא יותר משנה לשנה. מה שנחשב בעיני אימי כעדות לטיפשות ולבורות גמורה.
מאותו יום הקפידה אימא כל שעה לבדוק האם הגיע משהו לתיבת הדואר שלנו. באותה הזדמנות נהגה גם להציץ דרך החריצים הקטנים אם הגיע משהו לתיבות של השכנים.
עברו שבועות ושום מכתב לא פקד את תיבתנו. בתחילה התייחסו הוריי לעניין בסלחנות: "זה בגלל שעברנו לשיכון החדש," טענו להגנתם. אבל לימים גברה אכזבתם. כגודל ההשקעה בתיבה החדשה, כך גדלה אצלם הצפייה לקבל מידי יום לפחות מכתב דואר אחד המופנה אליהם במיוחד. גם לפני שרכשו את תיבת הדואר לא הגיעו אליהם מכתבים אבל אז חשדו בדוור שהוא מעלים את הדואר שלנו כדי שלא יצטרך לעלות במדרגות ולמסור אותו אישית. ועתה, כשסוף סוף יש לנו תיבה משלנו, הייתה אימא בטוחה שהיא תתמלא במשלוחים מדי יום.
יום אחר יום ישבה אימא על יד החלון, מסיימת תפירת מכפלת בשמלה שקיבלה לתיקון ומפעם לפעם מציצה וממתינה לבואו של הדוור. כשראתה אותו מתקרב, מיד הניחה את הבגד, דקרה את המחט בכרית וירדה במהירות לכניסת הבית כדי לבדוק אם תיבת הדואר כבר התחילה למלא את יעודה.
בקנאה ממשית התבוננה אימא בגברת אלבוים, שמדי יום, דקות מספר לאחר עזיבת הדוור, הייתה יורדת בחגיגיות פותחת את התיבה האפורה שלה ושולפת ממנה בגאווה מעטפה לבנה. וזו קראה את מחשבותיה וכדי להקניט אותה יותר הייתה עוצרת לרגע, בוחנת את המעטפה, משתהה מעט, מתבוננת סביב ובודקת מי מהשכנים הספיק להבחין בה ואז הייתה צועדת זקופה מנופפת במכתב כמו במניפה, כדי להראות שאין היא סקרנית בכלל לדעת מה יש בו ונכנסת הביתה.
חודשים עברו והתיבה שלנו נותרה ריקה: לא קרובי המשפחה, לא הרשויות ואפילו הבנק בו הפקיד אבא את משכורתו מדי חודש, כולם התעלמו מקיומנו.
בוקר אחד בחנה אימא את התיבה ועצרה נשימתה למראה מעטפה חומה עם בול שהייתה מונחת שם. תחילה התבוננה בה מבעד לחריצים ולא העזה לגעת בתיבה מרוב התרגשות. אחר כך, פתחה במפתח את דלת התיבה ועצרה. הכתובת הרשומה מופנית אל: הגברת מלכה והאדון דוד הרשקוביץ. רח' מבצע-עין 5 רמת גן. שוב התבוננה במראה המכתב שבתוך התיבה, כדי שתוכל לתארו במדויק בפני אבא כשיחזור מהעבודה. לאחר מספר דקות התעשתה, ובידיים רועדות אחזה במעטפה. היא לא שכחה להמתין מעט עם המכתב ביד, וכמעשה השכנה, התבוננה סביב, לבדוק מי מציץ מפתחי החלונות והסדקים שבמרפסות, בתקווה שכולם ראו אותה כשהמכתב מתנוסס בידה. רק אז עלתה במדרגות עם חיוך על פניה, ונכנסה הביתה.
אימא בחנה אומנם בסלידה קלה את כתב היד העקום בה נכתבה הכתובת של הנמען אבל, התנחמה בבול היפה של מועדים לשמחה שהיה דבוק כראוי ישר בפינה הימנית של המעטפה. מוזר היה בעיניה שלא הייתה על המעטפה כתובת של שולח. אך היא לא העזה לפתוח את המעטפה לפני בואו של אבא. יום שלם המתינה המעטפה הסגורה על השולחן לשובו. מדי פעם עברה לידה התבוננה בה, אחזה בה מול האור מנסה לפענח את התעלומה. מי שלח את המכתב?
כשאבא הגיע, קיבלה אותו בעיניים קורנות ורמזה לו להפנות מבטו אל השולחן. הוא התקרב ולא מיהר לגעת במעטפה או לפתוח אותה. תחילה הניח את התיק המרופט שאחז בידו בשובו מעבודתו, רחץ ידיו ופניו והחליף את בגדי העבודה המאובקים מעבודתו בבניין. ורק אחר כך, בנכבדות של גביר, בחלוק חגיגי, ובנעלי בית נוחות, התיישב ליד השולחן, אחז בסכין מחודד בקצה, התבונן במעטפה מלפנים ומאחור, בוחן את המקום בו ראוי לתקוע את הסכין ולחתוך את המעטפה, נשם נשימה ארוכה ופתח אותה בזהירות וקרא.
אפילו ממרחק, מהמקום בו עמדתי ליד הדלת של חדרי, ניתן היה לזהות את המבט החמור של פניו. כשסיים לקרוא הושיט את המכתב לאימא וגם הגבות העבות שלה התכווצו בין רגע בזעם. הם התבוננו זה בזו בפנים נזופות, ומשהבחינו בי מציצה אליהם בפתח המסדרון מהרו לקרוע את המכתב לגזרים וזרקו אותו לפח.
בכל אותו ערב נעו הוריי סביבי חרש. משתדלים להסית ממני מבטם. לאחר ארוחת הערב מיהרו לשלוח אותי לישון מוקדם מהרגיל, בלי סיפורים מהעבודה, בלי קטעים מעניינים מעיתון היידיש שאבא הקפיד להקריא מידי ערב, ואפילו על תוכנית הרדיו "חיפוש קרובים", לה האזינו מידי יום בחרדת קודש, ויתרו הפעם. אימא הסירה במהירות את הכלים מהשולחן ושניהם הסתגרו בחדרם.
כשנרדמו, לא התאפקתי ונכנסתי למטבח. גזרי הנייר היו עדיין מונחים מעל לערמת האשפה. אספתי אותם ומיהרתי לחדרי. לאחר שעות של מלאכת ההתאמה הצלחתי לחבר את הקרעים. היה זה מכתב שנישלח על ידי חנה, אותה בת דודה שגרה אצלנו במהלך חופשת הקיץ. לפני מספר ימים התחילה שנת הלימודים והיא חזרה לפנימייה שלה בירושלים.
חנה שלחה את המכתב וכתבה בו בזו הלשון:
"דוד ודודה יקרים,
אני שולחת לכם מכתב זה כדי שגם אליכם יגיע סוף סוף משהו לתיבת הדואר החדשה. כך תוכלו גם אתם להראות לשכנים שיש מישהו ששולח לכם מכתבים. מקווה שתסתדרו עם כתב היד שלי.
תודה על הכול ולהתראות בקיץ הבא
חנה."
"אני לא מבינה, אז על מה היה הכעס?" שאלה בת דודתי כשסיפרתי לה, לאחר שנים, את תגובתם לקבלת המכתב ששלחה.
ליוצאי מרוקו בישראל המתגעגעים למרוקו
אתם מתגעגעים לחזור לארמונות שבהם גרתם במרוקו? לארץ שממנה העלה אתכם בעורמה המימסד הישראלי הוותיק רק כדי להפלות אתכם ולקפח אתכם כאן דור אחר דור? אתם מרגישים צורך עז להמשיך ולהטיח האשמות במי שהביאו אתכם לכאן וקלטו אתכם?
ובכן, לידיעתכם, במקרה שאתם חוזרים – מחצית אוכלוסיית מרוקו כיום הם עדיין אנאלפאבתים, ובקרב הנשים – 60% אנאלפאבתיות.
תרבחו ותסעדו, בישראל.
השיר "מודעה" [גיליון 244] הוא פארודיה
על שיר של אהרן שבתאי
אהוד שלום,
מן הראוי היה להוסיף כמה מילות הסבר ל"שיר של עגנון" [גיליון 244] לטובת אלה שלא קראו את שירו של אהרון שבתאי ["מודעה"] במוסף "הארץ" ["תרבות וספרות", מיום 11.5.07].
יום טוב,
רוני וייס
האם לא ראוי להשאיר משהו לגלותו לחוקרי הספרות בעתיד?
אהוד
* * *
[רץ באינטרנט:] מצורף מאמר מאת שלמה אבינרי. אחד האנשים החכמים בארץ. מומחה לקארל מארקס. היה בין השאר: מנכ"ל משרד החוץ אצל יגאל אלון בממשלת רבין הראשונה. להרצליינים: שמו הקודם היה וינר. לאביו היה קיוסק בתחנת אגד הישנה ברחוב סוקולוב, פינת שדרות ח"ן. יליד 1933.
עד שייקחו אחריות
מאת שלמה אבינרי
פורסם ב"הארץ", 10.5.07
כבשנים קודמות גם השנה יציינו הפלשתינאים את יום הנכבה ב-15 במאי. אנו מצווים להאזין לקולותיהם: כבני אדם וכיהודים עלינו להאזין לכאבו של הזולת ולהיות קשובים לו, אפילו הוא – כרגע – אויב. אך זו מוכרחה להיות האזנה ביקורתית.
בראש ובראשונה ניתן לשאול, למה דווקא 15 במאי? ביום זה אכן הסתיים המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י ובו אכן הוקמה מדינת ישראל. אך ביום זה היתה גם אמורה לקום, לפי החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, מדינה ערבית בחלק מא"י: החלטה זו העניקה גושפנקא ולגיטימיות בינלאומית להקמת שתי מדינות-לאום בשטח המריבה של המנדט הבריטי.
האם מזכירים הפלשתינאים גם עובדה זו, ואת העובדה כי הם דחו את החלטת הפשרה שהוצעה על ידי הקהילה הבינלאומית בדמות תוכנית החלוקה?
עם כל ההבנה והאמפתיה האנושית לסבלם של הפלשתינאים, אפשר להציג כמה סימני שאלה על הדרך שבה מוצגת הנכבה בנרטיב הפלשתיני והכלל-ערבי. היא מוצגת כמשהו רע ונורא שקרה לפלשתינאים: חסרה אפילו מידה מזערית של התבוננות פנימה וביקורת עצמית ונכונות להתמודד עם תרומת הפלשתינאים עצמם לאסונם.
אפשר להבין – בלי להצדיק – את סירוב הפלשתינאים לקבל את עקרון החלוקה, בדיוק כפי שאפשר להבין – בלי להצדיק – את עמדת הציונים הרוויזיוניסטים ששללה את החלוקה. אך רוב היישוב היהודי קיבל את העיקרון. ואם רוב הפלשתינאים היו גם כן מקבלים אותו, הרי ב-1948 היתה קמה מדינה פלשתינית עצמאית בחלקה של ארץ ישראל המנדטורית: בלא מלחמה, בלא פליטים.
אין בציבור הפלשתיני נכונות להתמודד עם מציאות מורכבת זו. אחרי 1948 נכתבו לא מעט ספרים בערבית על מפלת הערבים במלחמתם נגד ישראל; אין עד היום שום ספר המעלה את השאלה: אולי טעו הערבים בדחותם את הפשרה, הכואבת, של החלוקה? אולי היו מטיבים לעשות, אם, כמו הציונים, היו חורקים שיניים ומקבלים את התוכנית?
במסורת היהודית מרבים לומר, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו." התוכן הקונקרטי של אמירה זו הוא דתי, אך מבחינת צורתו משמעותו היא, כי היהודים ראו את גלותם לאורה של ביקורת עצמית: קל היה כמובן להאשים את הרומאים ואת אומות העולם. לא כך נהג הנרטיב היהודי, שראה, בצורה זו או אחרת, את החורבן והגלות כנובעים גם – לא רק, אך גם –ממעשיהם ומחדליהם של היהודים.
כל אומה, במיוחד אומה שהובסה, רואה את עצמה כקורבן: אך מרבית האומות שהובסו – גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה היא הדוגמה הקלאסית לכך – התבוננו גם פנימה: בחברתן, בערכיהן, במעשיהן.
רחוקה ממני הכוונה לטעון, כי ב-1948 "צדקו" היהודים והערבים "לא צדקו". מה שמטריד אותי, וישראלים ציונים אחרים המבקשים להיות קשובים לכאבם של הפלשתינאים מתוך נכונות לתת יד לתיקון עוולות ולפשרה היסטורית, הוא חוסר הנכונות המוחלטת שבו אנו נתקלים מן הצד הפלשתיני להכיר בכך, כי ב-1948 הם ומנהיגיהם עשו טעות היסטורית נוראה – פוליטית ומוסרית – כשדחו פשרה בינלאומית שהוצעה להם.
לכן כה מקוממת ההשוואה שהפלשתינאים נוהגים לעשות בין הנכבה לבין השואה: האם הכריזו יהודי גרמניה ואירופה מלחמה על גרמניה? האם דחו יהודי העולם פשרה שהוצעה להם? יהודי אירופה נרצחו בידי הנאצים משום שהיו יהודים. מה בין זה לבין החלטת הפלשתינאים לדחות את הצעת הפשרה של האו"ם ולצאת למלחמה?
לא יהיה זה מופרז לומר, כי לא תהיה פשרת אמת בין ישראל לבין הפלשתינאים בלי שתהיה נכונות מצדם – ולו מזערית, ולו חלקית, שהרי "האמת" תמיד מורכבת – להודות, כי גם להם חלק באחריות למה שקרה להם ב-1948.
הכותב הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
מכתבים למערכת
אחריות של כל צד
בתגובה על "עד שייקחו אחריות" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 10.5)
בתוך ים המאמרים והפרשנויות הנכתב בעיתונים כל השנה, יש מדי פעם מאמר, שכמו להב חד בחדר ניתוח, חותך בבשר החי ונוגע בלב לבו של העניין. כזה הוא מאמרו של פרופ' שלמה אבינרי.
מעבר לחשבון הנפש הנוקב אשר הוא ממליץ לחברה הפלשתינית לעשות, הוא גם מאיר את עיני החברה בישראל, בהתוותו בקווים חדים את היסודות של מערכת היחסים בין שתי החברות. ברם, פרסום הדברים בעיתון ישראלי לקהל היהודי אינו משרת את המטרה שבה הוא דן; מאמר כזה ראוי מאוד וחשוב ביותר שיתפרסם בעיתונות הערבית כולה, ואם לא – לפחות בעיתונות הזרה. המסר המקופל בו מוחמץ ואינו מגיע ליעדו, ויש לשאוף להביאו לכל עיתון ולכל כתב עת ערבי. חיוני ביותר שאינטלקטואלים מכל צד יביאו את דברם לכל הציבורים ויבהירו את קווי המתאר של המציאות לכל קורא.
השאלה היא מי יעשה זאת.
קובי מירון
ירושלים
*
אילו הייתי כותב מאמר הטוען כי באקדמיה הישראלית אין ולו חוקר אחד רציני במשנתו של קרל מרקס, לא רק שהייתי זוכה לקיתונות של בוז, ובצדק, מצד פרופ' שלמה אבינרי; ספק אם העורך היה בכלל מפרסם מאמר כזה.
לא כך כשעוסקים בהיסטו-ריוגרפיה הפלשתינית ועמדותיה. וכך יכול אבינרי לפרסם את הפירכה הבאה בצורה של שאלה רטורית: האם הפלשתינאים אי פעם דנו בסירובם לקבל את החלטת החלוקה?
החל בספרי הזיכרונות הראשונים על הנכבה, דרך עבודותיהם של חוקרים כמו עבד אלרחמן אל-צאליחי, חוסני ג'ראר וסמיח שקיב בשנות ה-80, וכלה בעבודותיו האחרונות של וליד חאלידי, נושא הסירוב חוזר ועולה במרכז הדיון ההיסטוריוגרפי והפופולרי. העמדה הפלשתינית דאז נבדקת בפתיחות רבה יותר מזאת שהתגלתה בעבודותיהם של היסטוריונים ישראלים, שלא העזו לפקפק בכנות התמיכה הישראלית בחלוקה.
ד"ר אילן פפה
קרית טבעון
[ד"ר אילן פפה (נולד בשנת 1954) הוא היסטוריון ואיש מדע המדינה מאוניברסיטת חיפה, חבר תנועת חד"ש התומך ב"זכות השיבה" ומראשי "ההיסטוריונים החדשים". פפה הוא אנטי-ציוני מוצהר ופועל בחו"ל להחרמת מדינת ישראל כשם שהוחרם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. לאחרונה קרא מעל במה בלונדון להחרמת כל הקשרים בין האקדמיה הישראלית כולה לבין הקהילה האקדמית במדינות המערב. פפה הוא פעיל פוליטי במסגרת חד"ש ונכלל ברשימתה לכנסת].
איפה חשבון הנפש
בתגובה על "עד שייקחו אחריות" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 10.5)
במלחמת ששת הימים שימשתי בתפקיד ראש עיריית באר-שבע, ובתום המלחמה ביקשני משה דיין, שר הביטחון, ליצור קשר עם חברון ועזה. מעין פתיחת ערוץ שני בינם לבין ישראל.
הקשר ביני לבין השייח אל-ג'עברי, ראש עיריית חברון, התפתח לידידות שנמשכה עד יום מותו. רשאד א-שאווה, ראש עיריית עזה, נהג בקרירות מסויגת. באחת משיחותיי עימו טענתי כי הפלשתינאים הם מומחים בהחמצת הזדמנויות. "ב-1947 הציעו לכם מדינה ערבית שכללה את אשקלון, רמלה, נצרת, עכו, נהריה," אמרתי לו, "ואילו ירושלים, שהיתה אמורה להיות בינלאומית, היתה מובלעת במדינה הערבית. אנחנו קיבלנו את הצעת החלוקה ואתם דחיתם ופתחתם במלחמה. אילו קיבלתם את החלוקה, היתה לכם היום מדינה משגשגת, ללא מלחמה, ללא 'נכבה' וללא פליטים."
"אתה טועה", השיב א-שאווה. "אילו היום הייתי צריך להחליט אם לקבל את החלוקה, גם היום הייתי דוחה אותה. פלשתין היא אדמה ערבית. אני יושב בבית בן 30 חדרים, נחלת אבות. אתה בא מפולין, פליט, חסר בית, הרגו את משפחתך ואתה מבקש ממני שני חדרים. חדר אחד. לעולם לא. אני אזרוק אותך בכוח. מחר, בעוד עשר שנים, בעוד מאה שנה – יש לי זמן."
"אני לא מפולין," אמרתי. "משפחתי ישבה בעיראק אלף שנים לפני הופעת הנביא מוחמד!"
"אתם כולכם מפולין," פסק א-שאווה.
אליהו נאוי
גני עומר
*
פרופ' שלמה אבינרי משתומם על שהערבים הפלשתינאים אינם נוטלים על עצמם אחריות לשגיאה שעשו ב-1947, כשדחו את תוכנית האו"ם לחלוקת ארץ-ישראל. הסיבה לכך פשוטה וברורה: הם אינם סבורים שעשו טעות. להיפך, הם חושבים וכותבים שארץ ישראל (פלשתין, בלשונם) היא ארץ ערבית, שעליה להישאר כזאת וכי לעם היהודי או ליישוב העברי אין בה כל זכויות לאומיות שהן.
זו היתה עמדתם לאורך כל תקופת המנדט, וגם כיום משמשת עמדה זו יסוד מוסד בחינוך הלאומי שלהם. לכל היותר, יש כיום כאלה שיעדיפו להצהיר כי הם מסתפקים במימוש "זכות השיבה" של פליטי 1948 ל"בתיהם ואדמותיהם", בלי לציין במפורש כי משמעות הדבר הריסת מדינת ישראל, הן כישות לאומית והן כציבור אנושי.
פרופ' יהושע פורת
ירושלים
[תודה לקוראים הרבים שמיהרו לשגר לנו את נוסח מאמרו של פרופ' שלמה אבינרי]
ברוך תירוש כותב לד"ר מוחמד אמארה
מאמרך "מילים כואבות" ("הארץ" 8.05.07) פרוש לפניי, והכתוב בו מאשש כי מה שנאמר על הבורבונים נכון גם כלפי הערבים "שלא שכחו דבר, ולא למדו דבר." וכפי שאמר יקירנו אבא אבן ז"ל: "הערבים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות." ואכן אתה ועמיתיך בהנהגת ערביי ישראל לא למדתם לקח משיגיונות חג' אמין ושוקייר,י שהמיטו נכבות בלתי הפיכות על ערביי הארץ. אינכם מרפים מההסתה, ולא תניחו לערבים לחיות במחיצתנו בשלווה כפי שחיים מאות מיליוני בני מיעוט במדינות מתוקנות, מבלי לעורר מהומות ומבלי לחתור להרס אושיות המדינה.
מה אתה מלמד בבר אילן ובבית ברל? האם אתה מעלים את סרבנות הערבים ואלימותם, ומתאר לתלמידים את ההתייחסות התקשורתית למשוגתו של עזמי בישארה, כאווירת 'עליהום' על ערביי ישראל? וכיצד אתה מסביר את המאבק לשינוי כללי המשחק ולהכחדת הישות הציונית. ובאיזה "כלים לא פרלמנטריים" אתם עתידים להשתמש למימוש מגמותיכם ?
לאיזו "שותפות אמיתית עם היהודים במדינה" אתה קורא? בוודאי לא בדומה למעמד הקהילות השלוות של מיליוני הקופטים במצרים, והיהודים באירופה ובאמריקה, שאינם חותרים להרס אושיות המדינה ?
אתה מלין על חוסר שיוויון, ואני אומר לך שלבד מהיות ערבים חשודים במעורבות בטרור גם ברחבי תבל, הם נהנים בישראל משוויון אזרחי אישי אפילו מועדף ביחס לנו היהודים. אני, שפעלתי בהעפלה ובהקמת המדינה ובהגנה עליה, לא קיבלתי מעודי אפילו אגורה מהמדינה, שילמתי מעל למחצית הכנסותיי כמיסים, ובייתרה התפרנסנו, ומימנו את בתינו ואת פיתוח תשתיות המים הביוב והחשמל, הגינון והדרכים סביבם, והגיעה השעה שגם הערבים ינהגו כך ביישוביהם, ולא יצפו שכלל הציבור יממן את אחזקת יישוביהם.
ראוי גם שתחשוף את מגמת חתירתך ל"שיוויון לאומי", האם לכך שהמדינה תהיה לערבים כפי שהינה ליהודים. וכך, בסיוע יושבי קרנות יהודים, אתם מקווים להביא לכך שבמרחב המצומצם שהוקצה לבית הלאומי היהודי ע"י האומות, תתקיימנה שלש מדינות – האחת ירדן, כולה ערבית. השנייה פלסטין, כולה ערבית. והשלישית ישראל, מדינת היהודים היחידה בעולם, בה אתם חותרים להריסתה על-ידי יצירת רוב ערבי.
זהו חזונך שהובע על-ידי ועדת המעקב של ערביי ישראל, ולבד משלשה-ארבעה ערבים מפוכחים, לא תמצא ערבי משכיל אחד שאינו תומך ופועל להגשמת החזון ההרסני המבוטא בלי הרף מעל כל במה על-ידי חברי הכנסת הערבים ועמיתיהם בהנהגה. אפילו לא בסאם ג'אבר ה"מתון", או בשעתו לוטפי משעור המנוח והמפוכח, שהכריז כי "ראשית על הערבים להרוס את המפלצת שבנפשם."
ואכן, המפלצת משתוללת ביניכם, ומן הראוי שתקרא בעיון את מאמרם של פרופ. ש. אבינרי, "עד שייקחו אחריות" (הארץ 10.05.07), המשיב בפירוט לטענותיך המופרכות. הצחקת אותנו ד"ר מוחמד אמארה בטענתך כי משה דיין דיבר על "המיעוט השקט בעולם". הוא, שהכיר היטב את האלימות מול נהלל מילדותו, בוודאי התלוצץ ולא התכוון לאלה שטבחו בצפת וביפו, בירושלים ובחברון, או השתוללו והבעירו אש בנצרת ובמראר, בשפרעם ובסכנין, בפוראדיס ובאום אל פאחם וביער מגידו.
וביניכם, כל עוד לא יקומו אנשי ציבור ותקשורת שייראו את האור ויטיפו לרגיעה ולשלווה במחיצתנו, כמקובל במדינות המתוקנות, לא תהיה לכם תקנה בארץ הזאת. ועליכם לדעת כי לא לעולם חוסן. ולא לתמיד יבליג הציבור הישראלי מול האלימות. גם בחורף 1948 הבליג היישוב היהודי ונמנע מתקיפת הפורעים ומהכרעתם. ורק בחודש מרץ, כאשר הוגדשה הסאה, הפסיקה ההנהגה את המיגון והתגוננות הישובים, והובילה מערכה התקפית ששינתה את פני הארץ.
לא אכביר במלים, ואציין כי כשוחר שלום הסכמתי תמיד עם ניסיונות הפיוס של ההנהגה הציונית גם כאשר לוו בהצעות ל"ויתורים כואבים"; ולצערי מזה זמן רב אני חושש ואף משוכנע שכבר לא ניתן יהיה להשיג שלום במו"מ עם הנהגת ערביי ישראל.
עוד בשנות ה-80 עלינו, קבוצת ותיקי פלמ"ח, אל הח"כ מטעם מפא"י עבד אל והאב דראושה, בביתו באיקסאל ליד נצרת, לשיחת נפש במטרה לאתר דרכים להפגת המתח ולקירוב הערבים. לאחר שיחה עניינית וארוכה, הצטחק ח"כ דראושה והצהיר: "אתם תמימים ומאמינים לעצמכם. אולם דבר לא יעזור לכם, ואתם תיאלצו לסגת גם מעבר לגבולות החלוקה. באיזורים שיישארו ברשותכם ישוקמו כל הכפרים הערבים שנהרסו בנכבא, ויוחזרו אליהם עם צאצאיהם כל הפליטים שנאלצו לגלות מאותם כפרים." כמוך, הוא המשיך בחזונו ההזוי בדבר התחסלות ישראל וקיום שלושת המדינות, כנאמר לעיל.
אני מקווה על כן שהציבור יתפכח מאשליית פיוס הערבים והשלמתם עם קיום מדינת היהודים באמצעות "ויתורים כואבים" שאין בהם תוחלת לשלום ואף לא לרגיעה. מוטב שנשכיל לפעול להתעצמות תרבותית וכלכלית שתביא לשדרוג איכות החיים, ותסייע להוכיח ולשכנע את ערביי ישראל בנחישותנו לשמר את עצמאותנו הייחודית, ולחיות במחיצתנו בשלווה. או אז נוכל גם לשכנע את הנהגות ערב לנהל איתנו מו"מ אמיתי לתיחום גבולות סביר, ולשלום בר קיימא.
ב-8.5.07 פורסם המאמר "מילים כואבות" מאת ד"ר מוחמד אמארה, המלמד מדעי המדינה בבר אילן ובבית ברל. ובמאמר מתנה ד"ר אמארה את תלאות הערבים מידי היהודים, ובין השאר רומז כי מחוסר ברירה יפסיקו הערבים להיאבק בציונות ב"כלים פרלמנטריים". לדבריו כונו הערבים ע"י משה דיין כ"מיעוט השקט בעולם," ובשיחה ברדיו השלים את חזון "ועדת המעקב", שהוא חבר בה, לערעור ולחיסול המבנה היהודי של מדינת ישראל.
אורי הייטנר
"לעני ולגר תעזוב אותם"
שני התכנים העיקריים של חג השבועות הם התוכן הרוחני והתוכן החקלאי. בגולה, התוכן החקלאי של החג לא היה רלוונטי. המהפכה הציונית חידשה את הקשר הפיסי בין עם ישראל לארצו, והחזירה את הרלוונטיות לאופי החקלאי של החגים. ההתיישבות העובדת החזירה עטרה ליושנה, בהעמידה את החקלאות בלב החג, בעיצוב טקסי הביכורים והקציר. החג החקלאי ביטא את הקשר הבלתי אמצעי לארץ-ישראל, את יישוב הארץ כמצווה הראשונה במעלה ואת חידוש החקלאות כהתחברות לעברה היהודי של הארץ.
תרבות החג החקלאי, על שיריו, ריקודיו ומנהגיו הקהילתיים, היתה מופת של התחדשות יהודית תרבותית. אולם תרבות אמיתית נבנית נדבך על גבי נדבך. אין מעשה אנטי תרבותי יותר מניסיון להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה נכסי תרבות לאומיים מכוננים. ההתחברות לעברו החקלאי של החג חיונית מאין כמותה, אך הניסיון להתנער מכל מה שמסמל המושג חג מתן תורה, ובכך לרוקן החג מתכניו הרוחניים, כמוהו כחינוך לבערות. המשבר בחקלאות והירידה במעמדה יצר פיחות גם במעמדו של החג החקלאי. פיחות זה, לצד העדר התוכן הרוחני, השאירו את החברה החילונית קירחת מכאן ומכאן ושרויה בריק תרבותי.
החג החקלאי מסמל את הקשר לארץ, אך לא פחות מכך, עליו לבטא את המסר החברתי שבחקיקה החקלאית במשפט העברי, המבטיחה צדק חברתי, צמצום הפערים וחיסול העוני. חקיקת העל החברתית בתורה, היא חוקי השמיטה והיובל, חוקים רדיקליים ביותר – פסגת הקידמה החברתית. חוקים אלה נועדו להפוך על פיו את הסדר החברתי, וליצור מציאות חדשה של נקודת אפס, שגם אם תצמיח מחדש פערים, היא לפחות לא תנציח את המעמדות, תאפשר נקודת זינוק שוויונית, ותוצאותיה הבלתי שוויוניות תמחקנה בתום היובל הבא. חוקים אלה נועדו להגשים את האידאל היהודי – "אפס כי לא יהיה בך אביון." על כך נוספים חוקים צנועים יותר, הנותנים מענה קונקרטי לחליי החברה – הלקט, השכחה והפאה.
היהדות מקדשת את הסולידאריות החברתית ומעודדת את הצדקה הוולונטריות, אך הבסיס הוא חקיקה מחייבת, הלוקחת מהעשירים כדי לתת לעניים ובכך להקטין את אי השוויון. "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם." (ויקרא, כ"ג כ"ב). בעל השדה נדרש להותיר חלק משדהו ומתבואתו בעבור העני ולאפשר את קיומו בכבוד. בחברה מודרנית נדרש העשיר לשלם מס למדינה, כדי שתבטיח את הקיום בכבוד לכל אזרחיה. זוהי מדינת הרווחה.
מדינה המתנערת מחובותיה אלו, היא אולי מדינת היהודים, אך אין היא מדינה יהודית, ולבטח אין היא מושתתת על יסודות הצדק, לאור חזונם של נביאי ישראל, כמובטח במגילת העצמאות.
היהדות מחייבת את הקניין הפרטי, אולם במסגרת כללים המבטיחים צדק לכל. הרש"ר* התייחס לסוגיית הקניין הפרטי בהקשר של מצוות לקט, שכחה ופאה: "בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי'. ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים. במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער. היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש."
כשאנו חוגגים את חג הקציר, את חג הביכורים, עלינו להדגיש, לצד העמקת שורשינו בארצנו, את הבטחת הצדק החברתי, כיסוד החברה היהודית. כשאנו חוגגים את חג מתן תורה, עלינו להדגיש את המצוות החברתיות, שבין אדם לחברו, שהן יסוד היהדות. רבי עקיבא לא הגדיר ככלל הגדול בתורה את המצוות הפולחניות, אלא את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט י"ח). ולא בכדי מופיע הכלל הגדול הזה בסמוך לחוקים כמו השמיטה, "לא תלין פעולת שכיר," "לא תעשוק את רעך," "לא תעשו עוול במשפט. לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך," ועוד. זו מהות היהדות.
משמעות מתן תורה, היא קבלת מערכת ערכים מוסרית, המאפשרת לנו להבחין בין טוב ורע ולבחור בטוב. "לא ארחף בחלל / משולחת רסן / פן יבלע ענן / את הפס הדקיק שבליבי / שמפריד בין טוב לרע. / אין לי קיום / בלי הברקים והקולות / ששמעתי בסיני." (זלדה).
*הרש"ר – רבי שמשון רפאל הירש, אבי האורתודוכסיה המודרנית במרכז אירופה במאה ה-19. מזוהה עם תפיסת "תורה עם דרך ארץ."
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו פרקים נוספים
פרק כ"ה. עדים להשכיר ומשפט בבגדאד
באה משפחתו של יוסף הצורף לאבי לטכס עצה איך לחלץ את בנם מחבל התלייה [לאחר שהרג את בנו התינוק מרוב קינאה בו, ראה גיליון 243]. אימו יולדתו ישבה ומיררה בבכי על שהגורל שלח לה בן כזה שכך עולל. והיא, הלא בעצמה אלמנה וחיה בדוחק, ויוסף, למרות טירופו, בכל זאת עבד והביא כמה פרוטות הביתה, ומהן גם היא אכלה פרוסת לחמה, בדוחק אמנם – אך אלה הם חייה.
איני זוכר ברגע זה את כל הפרטים, אך אני זוכר היטב שנלוויתי לאבי זמן קצר אחר כך לתחנת המשטרה השכונתית, וראיתי את יוסף הצורף יושב בתא המעצר מאחורי חלון מסורג, לבוש בבגדיו המקוריים עדיין, כלומר מין חלוק בסגנון טורקי ועם אבנט דק ולראשו כיפה, כמובן. כי יוסף הצורף היה ירא שמיים, ושומר מצוות קלה כחמורה. אימו המודאגת הביאה לו מעט אוכל בתוך סיר קטן מאלומיניום, ואבי הלך לשוחח עם השוטר האחראי על התחנה.
בימים ההם אני הייתי הילד הגדול בבית. שני אחַי הגדולים ממני היו כבר אז בפלשתינה, לשם נסעו לשמש למשפחה ראש גשר, בכוונה שנצטרף אליהם כולנו יותר מאוחר, ונגשים את חלומם של היהודים במשך כל אותן מאות בשנים מאז חורבן בית המקדש. ושתי אחיותיי הבכירות ממני היו כבר נשואות ולא גרו בביתנו. כך שנותרנו בבית מן הילדים אני ושני אחיי הקטנים ממני. ואבא נהג לקחת אותי איתו לכל המקומות אליהם הלך, לסידורים, למשרדי הממשלה, למכס, לבתי המשפט, לעבודה, לשוק וכל כיוצא בזה.
כך התוודעתי לדברים שונים ומשונים מהווי בגדאד, ואבא נהג גם להסביר לי על כל אותם עניינים בהם טיפל ובהם נתקלנו. וכידוע הוא היה אמיץ לב מאוד, הוא לא פחד מאיש או ממצב כלשהו, וידע לכלכל את מעשיו היטב בתוך הקלחת הערבית-מוסלמית ובמבוכי השלטון עם השוחד והפרוטקציה. ועל כל אלה היה גם מספר לי בעת התרחשות הדברים או אחרי כן.
אם הלכנו לבית המשפט (סָארָאי), למשל, הייתי שומע ממנו אודות השופטים נוטלי השוחד, ולפעמים "שוחד על נקי", (כלומר לקחו שוחד גם מאלה שבלאו הכי היו זכאים לפי הדין אלא שחששו שמא יחויבו. כפי שמוזכר בספר תהילים פרק ט"ו). וכן על העדים להשכיר, להקת בטלנים היושבת בחצר בית המשפט כל ימיה, וכל חבר בלהקה הזו היה מוכן לבוא ולהעיד, תמורת שכר הולם כמובן, כל מה שאתם רוצים – בפני השופטים שהכירו וידעו את המצב לאשורו: ידעו שאלה הם אנשים שתמורת תשלום עולים לדוכן העדים, נשבעים בקוּרְאָן, בְּאָלְלָה ובמוּחמָד שליחו של אללה – שהם ראו כך וכך, או שמעו כך וכך. ועל הנושא הזה יש בדיחות, סיפורים ומעשיות לרוב.
כגון, המעשה בנאשם אחד, בחור צעיר, מוסלמי כמובן, שפרץ יחד עם חֶבֵר מרעיו לחנות של חלקי חילוף למכוניות וגנב משם צמיגים. המשטרה עלתה עליהם והם הושמו במעצר. והנאשם הזה קנה את עדותו של עד להשכיר, אחד זקן, כפוף, שכל היום מעשן משתעל ויורק וגם נשען על מקל הליכה יען כי הוא בא בימים הרבה.
והשופט שואל את העד הזקן הזה, מהי עדותו. הזקן עונה לשופט שהוא, הזקן, משוכנע שהבחור לא גנב צמיגים.
השופט חוזר ושואל, "בסדר, אתה אומר כך, אבל מניין לך שהוא לא גנב?"
הזקן, שזה לו הרבה שנים שהוא מופיע בבית המשפט וּמְבַבְּלֶת סיפורי מעשיות ומשתכר בדרך זו למחייתו, קץ פתאום בשאלותיו ובקושיותיו של השופט. הוא מתעצבן (תופס קריזה, בלע"ז), ניגש לנאשם שעמד כמה צעדים ממנו בתוך אולם בית המשפט, אוחז לו בחולצתו כמו בשעת מריבה, ומכניס לו שתי סטירות לחי חזקות ומצלצלות לאמור :
"אתה יָא חתיכת חָרָא אתה, כל יומיים מסתבך בצרה אחרת ואני צריך לרוץ ולחלץ אותך... מתי תהיה בן אדם, יָא כָּלב אִיבְּן כָּלב..."
מה יותר טוב מזה, שהעד שאמור להעיד לטובת מישהו מסוים, מכה את הנאשם, באולם בית המשפט, ועוד מספר לשופט שהנ"ל כלב בן כלב, גנב ורמאי שכל יום שני וחמישי מסתבך בפלילים?
ועד כמה שזה נשמע מצחיק, הסיפור אינו רחוק כל כך מן המציאות של בית המשפט העיראקי.
ועוד סיפר לי אבא מהווי בית המשפט הבגדאדי שיום אחד באו אליו קרוביו ובני משפחתו של בחור יהודי תמים, שהסתבך במעשה נורא, נתפס על ידי המשטרה הושם במעצר וחיכה למשפטו, ואם יורשע (וכי יש ספק בכך?) ילך לכלא, כלומר לאבדון. ומשפחתו הענייה בלאו-הכי תיכנס למצוקה נוספת בגלל דמי השוחד שיידרשו ממנה על כל ביקור בכלא ועל כל מלבוש שירצו להעביר אליו. ובכלל, לחיות בכלא הבגדאדי (וגם באחר) זה רחוק מלהיות דומה לנופש בדרום טורקיה.
ומהו המעשה הנורא בו הסתבך מיודענו התמים? באו אליו שני אנשים נחמדים והציעו לו "עבודה". לעמוד במקום מרכזי ליד אזור המשרדים הממשלתיים בסוף היום, ולחלק מִנְשָרים של המחתרת הקומוניסטית שקראה להפלת המשטר הרקוב ולהחלפתו באחר שייטיב עם העמלים. הם הציעו לו סכום כסף לא מבוטל יחסית להכנסתו האפסית, והוא נתפתה כאמור לחַלק את המנשרים מבלי דעת מה הם טומנים בחובם.
דקות אחדות לאחר שהחל בחלוקה נתקלו בו שני אנשי בולשת שבשמחה רבה עטו על הפיקנטריה שאלוהים זימן לידם: יהודי שמחלק מנשרים קומוניסטיים. "הו עמלים, דרשו חברה שיוויונית צודקת סוציאליסטית," ודברים דומים.
משפחה ענייה, מנין תשיג כסף לעורך-דין? עוני וכיליון שווים בעולמנו. ובצר להם פנו לאבא שיעשה משהו ויצילם. יציל מישהו שחילק מנשרים קומוניסטיים, והלא את הקומוניסטים תולים בחוצות בגדאד.
ומיהו האיש אשר ישכנע את השופט בטיפשותו ובתמימותו של הבחור היהודי העני והעלוב הזה, שנתפתה לעוברי אורח קומוניסטיים וחילק ברחוב את מנשריהם?
הלך אבא למזכירות בית המשפט ב"סָרָאי", ושאל אצל מי מן השופטים יובא התיק הזה לדיון. אלוהים רצה בעזרו, והתיק נפל להיות אצל שופט מסוים, שלאבא היה כרטיס הביקור שלו ועליו תודות ברכות וחתימה, שמשמעותן פניה לחילוץ בעת צרה.
ומה מעשה כרטיס הביקור?
זמן מה קודם למקרה זה, הזדמן אבא אצל מכר שלו, כורך ספרים מקצועי, לו נהג למסור לכריכה מהודרת ספרים שונים, כגון ספרי קודש שהתפרקו או ספרי חשבונות גדולים וארוכים של העסק וכדומה.
אגב כך נכנס אדם הדור בלבושו וכלו חשיבות, ובעל החנות קד לו קידה ואמר: "שלום אדוני השופט." וכך גם אבי בירך את האישיות החשובה.
בידיו של השופט היה ספר עב כרס, שנראה כבעל ערך ייחודי. הספר ישן נושן ובחלקו מפורק, ויתירה מזו, במסרו אתו לכריכה אצל כורך לא רגיש לעבודתו באופן מיוחד, השחית הלז את קצותיו של הספר כך שלא היה אפשר לכרכו פעם נוספת בצורה נאה כי הגיליוטינה חתכה אותו עקום, והשוליים נראו משונים ומעוותים.
ומה תחבולה יש כאן? ובכן, גם לכורך המקצועי לא היה רעיון כלשהו.
כאן ביקש אבי רשות להתערב בשיחה. והלא אבא היה בעצמו איש שהתעסק בנייר סיגריות, וזה שנים רבות שהוא משתמש במכונת הגיליוטינה של הנייר ואין ממנו בקיא בהמצאות ובאילתורים בנדון.
ביקש אבא מן השופט להראות לו את הספר, ואחרי בדיקה ומחשבה אמר שעולה לו רעיון מסוים שיש בו כדי לתקן את הקלקול, ניסיון למעין "תיקון אמנותי", שיכין אותו לכריכה חוזרת בהתאם.
השופט שמח לרעיון, והוא שב וציין בפני אבי ובפני בעל החנות כמה חשוב לו ספר זה ושהוא מוכן לשלם כל מחיר ובלבד שיצילו את ספרו.
אבא חייך ואמר שעבור דברים כגון זה אין גובים כסף, וכי די לו בכבוד שנפל בחלקו לעשות את השירות "לכבודו".
הספר נמסר לאבא, ואחרי יומיים הוא הביאו חזרה לכורך, חתוך וסדור כמקוּוה, והכורך (בערבית, מְגָ'לִּיד, בוכבינדר בלשון עכו"מ), השתדל במיוחד בכריכתו המישנית, והתוצאה היתה טובה מאוד ומשביעה רצון בהחלט. וביום שאמור היה בעליו לשוב ולקחת את הספר היה גם אבא שם.
לא היה קץ לשמחתו של השופט על כי עלה בידי אבא להציל לו את ספרו היקר מקלקול גמור. הוא בירך את אבא בחום ובהתלהבות יתירה, והוציא מכיסו כרטיס ביקור וכתב בו בכתב ידו לאמר: "תודות הרבה אני חב לנושא כרטיס זה מר... ויבוא על הברכה וכו'." הוא מסר את הכרטיס לאבא ואמר: "שמור את זה לשעת הצורך."
שומר פתאים אלוהים. הנה מצא אבא שהבחור היהודי התמים יעמוד למשפט בפני אותו שופט שאת כרטיסו הוא נושא בכיסו "לשעת הצורך". וביום המשפט נוכח גם אבא באולם. ובהגיע תיקו של הבחור לדיון, הוקרא כתב האישום: "השתתפות בחתרנות תחת אָשְיוֹת המשטר והחוק של הממלכה. ומה יש לך לומר להגנתך?"
וכאן קם אבא וביקש רשות מן השופט לענות. הסביר את הרקע של הבחור, סיפר על משפחתו הענייה, על יתמותו ועל איך נקלע בתמימות לאותה צרה ומצוקה, ואבא ביקש בשמו את ההתחשבות ואת הרחמים של בית המשפט. והוסיף: "ואם ירשה לי אדוני, אני אגיש לכבודו את זה." אבא ניגש לדוכן השופט ומסר לו אישית ביד את הכרטיס שניתן לו "לשעת צרה".
השופט עיין בכרטיס, ונזכר בנסיבות בהן נתן אותו, ונזכר באבא, וחייך לעברו ושאל: "ומה שלומך אתה אדוני?" והוא לא האריך במשפט. בתוכו הוא ידע שהבחור נפל קרבן לשני נוכלים קומוניסטיים, שניצלו את תמימותו וסיבכו אותו. ולפי המקובל בעיראק ולמרות הכול, נאשם כזה לא היה יוצא "בלא כלום", והיה נשלח לאיזה זמן לכלא.
אלא שמצפונו וכבודו של שופטנו לא נתנו לו שלא לכבד את מי שנושא את כרטיסו האישי עם הברכות וההמלצה החמה לעזור בעת הצורך. ופסק הדין ניתן באותו מעמד, ועל הבחור נגזרו שלושה חדשי מאסר על תנאי וקנס כספי לא גדול.
פסק הדין היה צריך להיות כזה שהתביעה לא תגיש עליו ערעור.
וישנם עוד סיפורים רבים על אותו נושא, כפי הכתוב ביתר סיפורי בגדאד שלי.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים ושלושה
מותו הנורא של אביתר ירקוני
בהתנפלות הגדולה על המושבה
הצעקות שכיוון דודי אלכס לעבר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו – הידהדו ליד אותן מדרגות בית הוועד שבמרומיהן, בבוקר יום ההתקפה הגדולה על המושבה, ניצב שיח' איסחאק על המרפסת, הרחבה כבמה, ודיבר אל הקהל, שהיו בו הרבה נשים מפוחדות שעמדו בחצר למטה ובכו.
"שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד!" – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!
וירד בשלוות-מלכות במדרגות, רובה על כתפו, עבר על פני איכרים קשישים וחמורי-סבר שקלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם, עלה על סוסתו השחורה ופקד על פלוגת הרוכבים מבני-המושבה לצאת אחריו צפונה אל הפרדסים, אל החזית.
אך נסיון הגבורה של הפרשים שלנו לעצור את ההתקפה על המושבה, נכשל. פלוגת הרוכבים התפזרה ונסה חזרה למושבה. אביתר, סגנו של שיח' איסחאק, נותר מאחור – ונסוג לבדו במשעול בין הפרדסים. עגלון ערבי, שעבד במשק של אביו והשתתף עתה בהתקפה, ירה בו מבין העצים והכדור פגע בגבו. אביתר המשיך לרוץ צעדים אחדים, נפל, התרומם שוב – ונפל לבלי קום עוד. התוקפים הערבים, שזעמו על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שעטו בפראות אל גופתו החמה-עדיין. הם עטו עליה, ביתקו בפגיון את בטנו, כרתו את אבר-מינו, חלצו אחת מנעליו ומילאו אותה בו ודחפו לתוך מעיו הפתוחים של אביתר ירקוני, אהוב-ליבן של ארלטי ושל דודתי יעל.
בלילה הקודם ערך שיח' שאקר, מנהיג השבט שעמד בראש התוקפים, סעודה נדיבה. נשחטו ארבעים כבשים כדי להאכיל בהן את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל בעלות השחר על המושבה. הנשים אפו פיתות דקות, הזקנים הופקדו על הקפה.
באוהל הגדול הצטופפו בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ומהאורחים. אלה שהכירו את המושבה כבר חילקו ביניהם את הנשים הצעירות כשהם מתארים את יופיין אחת לאחת, ובראשן שיינע-פשה גרשוני זהובת השיער ובעלת החזה העצום, שעצם הזכרתו – גרמה לגברים לעצום עיניים ולפצוח בשירי ערגה ממושכים עד כלות הנשימה, ומראה השמשיה הלבנה שלה הסוככת על עור פניה הצח, וההפלגות והסלסולים בדמיון על אודות הקוס שלה... וארלטי קלדם הענוגה בנשים, הניראית כנסיכה בהרמון, שרק הזכרת שמה מטריפה את דעת הגברים שזכו לחזות בה בעבודתם במושבה וחולמים לגעת בה, ואילו השאר מסתפקים לשמוע את תיאור חמודות השתיים, ואחריהן של שאר האיכרות, בנותיהן, עכוזיהן, אפילו של הזקנות שעורן יבש בשמש והילדות שטרם צימח שער ערוותן.
הם נשבעו להרוג במושבה עד הגבר האחרון, לשלול שם כל מה שאפשר ולהעלות באש את הבתים.
מהאוהלים הסמוכים כבר עלתה השירה החדגונית של הנשים המעודדות את הגברים היוצאים בבוקר לקרב.
גמלים רבצו בחשיכה, טעונים על דבשותיהם פחי נפט, שהעלה ריח חריף ודוחה של לפני שריפה.
יריות המגינים בלמו עתה את התוקפים הערבים על קו העמדות הצפוני, וזאת ברגעים המסוכנים שלאחר נסיגת פרשי המושבה, אך המצב היה חמור בגלל המחסור בתחמושת. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נישאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, התחמושת נמצאה במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה היה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה ישבו ילדים בני עשר ויותר ועסקו במרץ ובעיניים נוצצות בניקוי כדורים שהובאו ממחסנים וממרתפים והיו מוצר יקר ערך.
מסייה בוריס קלדם עבר ברחובות רכוב על סוסתו והמריץ כל מי שפגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם בעמדות נהרגים, ואתה עומד כאן?!" ובאותה תנופה ירד מהסוסה, רץ ועלה במדרגות בית ועד המושבה אל הקומה השנייה, התפרץ פנימה והודיע לחברי ועד ההגנה שהוא יוצא ברכיבה למפקדת הצבא הבריטי ביפו, להזעיק עזרה. "אם כעבור יום לא אשוב, חפשו את גופתי בשדות!" עלה על סוסתו, והריץ אותה בדהרה ובדרכים עוקפות.
בחצי שעה הגיע קלדם לתל-אביב. כל הדרך ראה מול עיניו את לטיפה המתה עומדת ערומה בשמש מול קילוח המים הפורץ מצינור ברזל עבה ועטוף ירוקת שמזרים את מי הבריכה לפרדס, הטיפות עוטפות את שדיה ואת ערוותה במסכים של מים, שוטפות ממנה את ריח העשן והזיעה והסוסה, וקלדם צמא לחבק את צווארה מאחור ולשתות אותה כולה. ברחוב הרצל נפלה תחתיה הסוסה ולא קמה. קלדם המשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר, מול מגדל השעון. עלה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מפקד הצבא. סיפר לקולונל הבריטי על מצב ההתקפה הערבית, על פלוגות הצבא הבריטי החונות באפס-מעשה בסביבות המושבה. דרש לתת להן הוראה לצאת מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים.
בעודו מוסר פרטים אלה נפל קלדם והתעלף, אך הבריטים פעלו ללא דיחוי. שתי פלוגות של חיילים הודיים יצאו לעזרת המושבה מצפון ואווירון צבאי טס בשמיה וזרק פצצות אחדות שהניסו את התוקפים מדרום.
הקצינים הבריטים שראו את המחנה הגדול של אלפי הערבים שעלה על המושבה מצפון ומדרום נידהמו להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם עד לבואם. כאשר נודע כי הערבים גורשו, התכנסו ובאו רוב התושבים לחצר בית הוועד, התנשקו ורקדו במעגל ושרו יחדיו זקנים וצעירים, נשים וגברים, זקנים וטף, חרף הקורבנות והפצועים.
שלוש עגלות נשלחו מהמושבה לחזית ושבו טעונות הרוגים ופצועים מקרב הערבים. גופות החיים והמתים נערמו לגובה בין סולמות-הצד, כעגלות עמוסות חציר. העגלות חנו בחצר בית הוועד. אנשי המושבה, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת כיבוש, שחיטה, ביזה ואונס, זעמו על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים ערבים שעבדו בחצרותיהם ובפרדסיהם שנים רבות. עתה התגודדו סביב העגלות ודקרו את המתים ואת הפצועים מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים שפך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים לשם הגנת המושבה אם יתפרצו הערבים אל הבתים פנימה. שיח' איסחאק נורדאו, שנקע את רגלו שעה שנסוג על סוסתו בצהריים וזו קרסה מפגיעת כדור, שמע את המהומה וצלע לעבר הדוקרים וגער בהם והרחיקם מהעגלות, אך אלה צעקו כלפיו:
"מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"
"לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש אל עגלה עמוסה גוויות, שלף את חרבו מנדנה, טבל את להבה בדם שנטף מבין מוטות העגלה, שלף אותו כשהוא אדום עד הניצב, קירב את הלהב אל פיו כטועם ממנו בלשונו, הניף את החרב גבוה מול פני הקהל ונשבע:
"ברידערס און שוועסטערס, איך, שיח' איסחאק נורדאו, שווער מיט די בלוט, א פיס פון עראבער זול מער נישט טרייטן אוף די ערד פון אונזרע מוישבה!" – אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, שיח' איסחאק נורדאו, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי במושבה שלנו!
לצורך כתיבת הכרוניקה, שכל פרט בה חשוב לי מאוד, נסעתי ביום חורף גשום למושב בעמק יזרעאל, בוססתי בבוץ וגביתי עדות מאביתר, בנו של אחד העגלונים (שהאנגלים העמידוהו למשפט ביפו על התעללות בפצועים, והיה צורך להבריחו מהמושבה לעמק). אביתר, שאביו קרא לו על שם אביתר ירקוני הי"ד, טען שהמעמד לא היה כפי שאני מתאר אלא שבסך-הכל הניח אביו בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך, כשהגיע לחצר בית-הוועד, היו כולם במצב של העליונים.
בהלוויות של אביתר וההרוגים האחרים שלנו, שהתקיימו למוחרת, השתתפו כל אנשי המושבה. כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות אל חצר בית הוועד, פנה אל הקהל דודי אלכס, שהשתתף אף הוא ביום הקרב, ואמר:
"אני דורש לכבד את הקדושים – ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."
כל הקהל ישב וגעה בבכי חרישי, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה, בין העצים רמי הצמרות, לרגלי גרם המדרגות הגבוה של בית-הוועד, ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודיים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב, עיניהם דומעות, והקצינים הצדיעו.
אז סיים אלכס את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים חללינו שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים במושבה!"
אלא שאת ההסכמה הכללית קרעה זעקתו של מנהיג הפועלים זיאמה פולונסקי, שנקלע להשתתף אף הוא בקרב ההגנה על המושבה. פניו עודם מפוייחים מאבק-השריפה, התרומם וקרא במיבטאו הרוסי הכבד: "בורז'ואים [בורגנים] שקרנים! רק תשקוטנה במקצת הרוחות ותבוא עונת הפרי, אתם תחזירו לבוייארות [לפרדסים] שלכם את הפועלים הערבים ותשליכו את הפועל העברי לכלבים של המישטורה הבריטית! תחזקנה ידי כל אחינו הפועלים, ולא רק בימים של אסונות ודמים! ליבי, ליבי לך אביתר, לך ולחבריך הרצוחים, אחינו [חי"ת צרוייה] בדם אתם, אחים! עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט אפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת!"
ההלווייה יצאה לדרכה מחצר בית הוועד. רחוב חובבי-ציון הלך והשחיר לאורכו במלווים שהתקדמו לעבר בית-הכנסת הגדול. הניחו את הגוויות על הרחבה המוגבהת, וגרישה ירקוני הספיד את בנו בקולו המאנפף-קמעה:
"אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי המושבה. אני מתגאה בבני אביתר, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אביתר בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על מושבתנו ואתה צעיר כל-כך..."
כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות. אפרת בתו, תאומתו של אביתר, נפלה מתעלפת על גוויית אחיה. מסייה בוריס קלדם גחן עליה להרימה. רב המושבה המשיך את טקס האשכבה: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."
המשך יבוא
קוראים רבים של הפרסום בהמשכים של "המושבה שלי" סבורים שמדובר ברומאן שטרם יצא לאור, ובתמימותם הם מאמינים שהספר עתיד לעשות רושם גדול כאשר יידפס. טעות בידם. מדובר ברומאן שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, אלא שהביקורת והאקדמיה לא רק שלא השתינו לעברו אלא גם עשו הכול כדי להשכיחו כליל [ב"הארץ", למשל, לא נדפסה עליו אפילו מילה אחת]. ואכן, אחרוני עותקיו נשלחו לגריסה על ידי המו"ל בשנה האחרונה. לא לחינם אנחנו "סופר נידח", ולא לחינם אנחנו מסתכלים מגבוה או מנמוך, ממרומי או ממעמקי "המושבה שלי" וספרינו האחרים – על מרבית הספרות העברית החשובה, וישפטו הקוראים בהווה ובעתיד מי מאיתנו היה הסופר העברי הארצישראלי המובהק של תקופתו.
מאמר חדש הוסף לאתר המאמרים של ד"ר גיא בכור.
לחץ כאן לצפייה במאמר. מומלץ!
Gplanet.co.il
מחרים את מסעדת "מסה"
אני לא נכנס למסעדה כמו "מסה" [גיליון 244] בגלל שאינה משתמשת בשפה העברית.
מוטי בן חורין
אהוד: מוטי, צאצאי סבא-רבא ראב אחד אנחנו, והתפריט עצמו כתוב גם בעברית, אחרת לא היינו יודעים מה אכלנו. אבל כל השאר, כולל השם בחוץ, הם באנגלית.
השערורייה הגדולה מכולן
מדוע לא מוגנו חדרה, נתניה, הרצליה, ראש-העין, פתח-תקווה, בני-ברק, רמת-גן ותל-אביב? – לאחר מתקפת הפתע של עשרות ומאות טילי הסקאד המשופרים מכיוון הגדה המערבית לעבר הערים היהודיות מחדרה עד תל-אביב ולעבר נתב"ג – עולה בכל חומרתה השאלה – מי אחראי למחדל הנורא ומדוע לא מוגנו מבעוד מועד כל האזורים האלה? תוקם ועדת וינוגרד השנייה לחקר המחדל הגדול ביותר של ממשלות ישראל לדורותיהן! מלכתחילה אסור היה לבנות את הערים האלה ללא חדרי ביטחון וללא תיאום עם גאידמק, שהבטיח למגן את פרדס כ"ץ, פרדס מָרְגוֹשֶׁס, פרדס רייספלד ופרדס אָבּוּ-לָבֶּן!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,456 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
245 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל