חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 246
תל אביב, יום חמישי, ז' בסיוון תשס"ז, 24 במאי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: בנפול אויביך אל תשמח, מאת ג'אד.
יוסי גמזו: חַג הַבִּקּוּרִים...
דומם שטה, סיפור מאת חמדה אביב קאלש.
משה ברק, מִגְבת: שפה לאומית אחת למדינת היהודים.
לסופרים ולחברים בארגוני סופרים בישראל, הנדון: הצטרפות לאקו"ם.
תגובות בעקבות המכתב נגד פרסום סיפוריו של יעקב זמיר.
מעשה בעץ תות, סיפור קצר מאת ראובן אדיבי.
אורי הייטנר: בזכות ועדת הקבלה.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ו, שוחד שופטים ופילגשיהם.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים וארבעה, מדוע התאבדה ארלטי קלדם? חידוש כוח-הגברא של אביה מסייה בוריס בזכות זריקות הקופים. נקמת לטיפה שטבעה בפרדס. // ערב מקסים עם שרון רוסטורף-זמיר ויונתן זק.
ג'אד: בנפול אויביך אל תשמח
אודי שלום רב,
דרכינו נפרדו לפני זמן, מנקודת המבט והשיפוט של המציאות הפוליטית-צבאית. מבקש כי תוריד את כתובתי מרשימת התפוצה שלך.
בברכה,
ג'אד
[וכאן בא ציטוט הסיבה בתוך מכתב ההסרה:]
אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
כן ירבו
[מתוך גיליון 245 של "חדשות בן עזר"]
לג'אד היקר,
אני מכבד את בקשתך אבל לדעתי מוטב שהיית מגיב ופורש במכתב העיתי את ההתייחסות שלך. ודאי שמת לב שאין אצלי שום צנזורה של דעות.
בברכה,
אודי
[תשובתו המיידית:]
Words before strikes?
Words won't help today.
J.
[לאחר יום:]
אודי היקר,
אתה יכול לפרסם את האימייל שכתבתי לך יחד עם ציטוט הדברים שנכתבו על החללים הפלסטינים בגיליון האחרון שלך. על השמחה של בני ישראל על טביעתו של רכב פרעה בים-סוף אומר אלוהי העברים: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם וגו'." אבל אנחנו לא עברים ואולי כבר לא כל כך יהודים.
בברכה,
ג'אד
ג'אד יקירי וחברי-מנוער,
קצרה בינתי הבן מדוע מותר לפלסטינים לרקוד על הדם שלנו ולהודיע שלא יפסיקו להרוג באזרחינו עד שנְפנה לא רק את שדרות אלא גם את אשקלון ובבוא היום את כל ערינו האחרות ונסתלק מאדמת פלסטין שכולה שלהם – ואילו לנו אסור להביע את תקוותנו שהלוואי שימשיכו להרוג אלה את אלה – אסור, מפני שכמובן אנחנו מוסריים ואיננו שמחים בנפול אויבינו.
ודאי שאיננו שמחים. שמחים היינו אילו היו הופכים את רצועת עזה לארץ של שגשוג ושלום, לריביירה של תיירות ושל חממות במזרח התיכון, וחיים איתנו בשלום, אך מאחד שרצחנותם כלפינו, וגם ביניהם, היא כנראה מטבעם והיא כפי שהיא – מותר לנו לאחל להם, אפילו בשמחה מסויימת, שמוטב שימשיכו להרוג אלה את אלה וכך יהיה להם פחות זמן ואמצעים להרוג בנו.
ומהו בכלל "בנפול אויביך" שאתה מצטט לי? אויבינו כבר נפלו? המערכה הוכרעה? בינתיים עלינו נופלים הטילים ונהרגים אזרחים שלנו, שכנראה בעיני כל העולם דמם שלהם מותר כי אינם פלסטינים – ובינתיים עלינו אימת הטילים מחיזבאללה ומסוריה ועד הטילים הגרעיניים שמפתחת איראן; וכי אני צריך לספר לך שכולם מכוּונים ליפול עלינו? – אבל אתה, והדומים לך בדיעה, יש בכם מעין רפלקס מותנה שאתם מרחמים רק על אויבינו הפלסטינים, על הצדיקים הגדולים שכבר "נפלו" מ"המכות" שלנו, כאילו מדובר כאן בסיום מלחמה שתוצאותיה היו חד-משמעיות לטובתנו, ולא בניסיון שלנו לעצור ולו במעט, ובמינימום קורבנות משני הצדדים, את ההתקפות הרצחניות על אזרחינו השלווים.
אבל ייתכן שאתה באמת צודק. מילים לא תעזורנה כאשר ישנם בקירבנו אנשים שעיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. ואני אומר זאת בצער כי אתה עשית למען ביטחון ומערכותיה ישראל פי כמה וכמה מכמעט הכלום שפעלתי אני בתחומים האלה.
בזכות פעילותם הביטחונית וגבורתם של אנשים כמוך – יכלה ישראל לעמוד כל השנים על נפשה בפני אויביה, אבל אם ננהג כיום על פי השקפתך הפוליטית, אין לנו עתיד. אני חושש מאוד ש"נקודת המבט והשיפוט של המציאות הפוליטית-צבאית" שלך כיום היא ניצחון פלסטיני-ערבי שאולי מצליח למוטט את ההיגיון הישראלי שלך.
ואגב, המוסר היהודי-העברי שאתה נתלה בו איננו אידיוטיזם מוסרי או צביעות נוצרית של הגשת הלחי השנייה, אלא הוא אומר במפורש – הבא להרגך השכם להרגו.
אודי
יוסי גמזו
חַג הַבִּקּוּרִים...
"למה הממשלה לא בּאה לכאן עד היום לחוּש מה אנחנו עוברים פֹּה כּבר שבע שנים?
אנחנוּ בּשֹר-תותחים וּמיטווח-בּרווזים, איש לא דואג לנוּ."
(חנה בּן-יעיש, תושבת שֹדרות, בּראיון בּ"קול ישֹראל")
"אינני דואגת לשֹר-הבּיטחון, בּיתו ממוּגן אבל לא בּתיהם
של אלפים אחרים מתושבי שֹדרות."
(חוה גד, תושבת שֹדרות, בּראיון בּ"קול ישראל")
אִם קוֹרֶה שֶבַּיַּעַר פּוֹרֶצֶת דְּלֵקָה
מִתְרוֹקֵן הוּא בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע
מִיּוֹשְבָיו שֶאִינְסְטִינְקְט הַבְּרִיחָה מִמְּצוּקָה
מְקַנֵּן בְּקִרְבָּם דֶּרֶךְ קֶבַע
וְנָסִים עַל נַפְשָם אֲחוּזֵי חֲרָדָה
כָּל הַחַי, בְּרִיצָה וּמְעוּף טַיִס,
כִּי יֵצֶר הַשְּׂרִידָה
הַבִּיוֹלוֹגִי הַנּוֹדָע
חָזָק מִכָּל יִצְרֵי הַוִילְדֶע חַיֶּעס.
אִם שְֹדֵרוֹת, זֶה שָנִים, מְטֻוַּחַת קָסָאם
וְאֵימַת אִי-מִגּוּן בָּהּ לֹא גָזָה
מִסְתַּבֵּר שֶשּוּם כְּזַב שְבִיתוֹת-אֵש לֹא חָסַם
אֶת מַטְּחֵי בְּנֵי-דוֹדֵינוּ בְּעַזָּה
הַטּוֹבְחִים זֶה בַּזֶּה
כְּמוֹ בְּמִין מַחֲזֶה
שֶל אַבְּסוּרְד בּוֹ דְמֵי אָח הֵם רַק פַּיִס
כִּי יֵצֶר הֶחָמָס
וּצְמָא-הַדָּם שֶל הַ"חָמָאס"
עַזִּים מִכָּל יִצְרֵי הַוִילְדֶּע חַיֶּעס.
וְהִנֵּה, אִם נִמְנַע
רֹב יְמוֹת הַשָּנָה
כָּל אָחָ"מ הֶעָסוּק בְּקוֹמְבִּינוֹת
מִלָּבוֹא לִשְׂדֵרוֹת
בָּהּ יוֹם-יוֹם מוּפָרוֹת
הַבְטָחוֹת טְרוֹם-בְּחִירוֹת שֶהִלְבִּינוּ
אֶת פְּנֵיהֶן זֶה שָנִים
אֲדִישוּת עַסְקָנִים
וְשִׂיאֵי חֻצְפָּתָהּ שֶל צַמֶּרֶת
שֶאִבְּדָה כְּבָר אָבֹד
כָּל אֵמוּן וְכָבוֹד
בְּאוֹתָהּ עִיר פְּגוּעָה וּמֻפְקֶרֶת –
מִתְבָּרֵר כִּי לִכְבוֹד שָבוּעוֹת כָּאן קוֹרִים
נִפְלָאוֹת וְנִסִּים כְּגוֹן חַג בִּקּוּרִים
הֲמוֹנִי שֶל דִּיבִיזְיוֹת אָחָ"מִים שְלֵמוֹת
שֶלְּפֶתַע עָטוֹת כָּאן (לִבְרַק מַצְלֵמוֹת)
עַל הָעִיר הַזְּנוּחָה, יְדוּעַת הַתְּלָאוֹת
שֶשָּנִים הֻבְטְחוּ לָהּ הָרִים וּגְבָעוֹת
מִצִּדָּם שֶל אוֹתָם צִינִיקָנִים עַצְמָם
שֶרַגְלָם לֹא דָרְכָה בָּהּ מִזְּמַן, אַף כִּי שְמָם
כְּבָר חָתוּם בָּהּ זֶה כְּבָר עַל שְטָרוֹת בְּלִי כִּסּוּי
שֶשּוּם שַׂר לְפָרְעָם כָּאן אֵינֶנּוּ עָשׂוּי
בִּמְדִינָה בָּהּ פִּתְאֹם נִזְכָּרִים מַנְהִיגֶיהָ
כִּי יֵש שֶ"קָּסָאם" שֶנּוֹרֶה גַם פּוֹגֵעַ
וְלֹא כָּל אֶזְרָח כָּאן גּוּפוֹ מְעֻגָּן
בֵּין קִירוֹת לִשְכַּת שַֹר שֶרִכְבּוֹ מְמֻגָּן...
אַךְ הִנֵּה, הוֹקוּס-פּוֹקוּס, כֻּלָּם נוֹהֲרִים
בְּבֻלְמוֹס פִּתְאֹמִי לַפְּגוּעָה בֶּעָרִים
אִם לְשֵם אֵיזֶה פְּרַיְם-טַיְם מַחְמִיא, תִקְשָרְתִּי
אוֹ לְשֵם אֵיזֶה פְּרַיְמֶרִיז פְּנִים מִפְלַגְתִּי
שֶל אַנְשֵי פֹּה-לִי-תִיק שֶשְּדֵרוֹת הַמֻּכָּה
כְּלָל אֵינָה מְעַנְיֶנֶת אוֹתָם כְּמוֹ דַקָּה
בָּהּ חוֹרְצִים הֵם לָשוֹן
בֶּעָרוּץ הָרִאשוֹן
בְּמִשְדָּר חַדְשוֹתִי (לֶעצְטֶע נַיֶעס)
כִּי יֵצֶר הַשְֹּרִידָה
הַפּוֹפּוּלִיסְטִי הַנּוֹדָע
חָזָק מִכָּל יִצְרֵי הַוִילְדֶע חַיֶּעס...
נ.ב.
לְחֹסֶר-הַבּוּשָה שֶל מַנְהִיגֵינוּ הַכּוֹשְלִים
אֵין שִׂיא שֶלֹּא נִשְבַּר עוֹד, כַּיָּדוּעַ:
כָּעֵת דּוֹרֵש מַר פֶּרֶץ, הָרָחוֹק מִלְּהַשְלִים
עִם מַה שֶּמְּצַפֶּה לוֹ תוֹךְ שָבוּעַ
בִּקְרַב הַסַּכִּינִים הָאֲרֻכּוֹת בְּמִפְלַגְתּוֹ
לִדְחוֹת אֶת הַבְּחִירוֹת בָּהּ – לֹא, חָלִילָה,
מִשּוּם שֶהוּא חָרֵד לְגוֹרָלוֹ וְיֻקְרָתוֹ
שֶשּוּם תַּחְמָנוֹלוֹגְיָה לֹא הִצִּילָה,
כִּי אִם מִדְּאָגָה לִזְכוּת יוֹשְבֵי עִירוֹ שְׂדֵרוֹת
לִתְמֹךְ בּוֹ בַּקַּלְפֵּי... הֵיכָן הָיִיתָ,
שַֹר בִּטָּחוֹן עַצְמִי מֻפְרָז, שָעָה שֶשּוּם גְּדֵרוֹת
וְשוּם חוֹמוֹת-מִגּוּן שֶלֹּא בָּנִיתָ
לֹא גוֹנְנוּ, מֵאָז אַתָּה בַּגּ'וֹבּ, עַל בְּנֵי עִירְךָ?
הֵיכָן הָיוּ עַד כֹּה דַאֲגַתְךָ וְחֶרְדַּתְךָ?
הֵיכָן הָיִיתָ אָז, כְּשֶדִּמְעוֹתָיו שֶל בֵּן יָתוֹם
נִבְּטוּ בְּךָ כְּאֶלֶף קָטֵגוֹרִים
אַחַר שֶטִּיל "קָסָאם" שֶבּוֹ חֻסַּל אָבִיו עַד תֹּם
לֹא בִּגְזֵרַת גּוֹרָל פַנְטַסְמָגוֹרִי
כִּי אִם כְּתוֹצָאָה מֵהַבְטָחוֹת-הַשָּוְא שֶלְּךָ
לִדְאֹג לְמִגּוּנוֹ בְּשִׂיא הַמֶּרֶץ
הָפְכוּ כָּאן לְיַלְקוּט כְּזָבִים שָלֵם שֶל הַזְנָחָה,
הֵיכָן סוֹפְסוֹף הָיִיתָ אָז, מַר פֶּרֶץ?
דומם שטה
סיפור מאת חמדה אביב קאלש
"מרץ המשוגע," נהג אבי לומר, "אתה מתחיל את היום בקיץ ומסיים אותו בחורף, לא אמין! כמו חתול, שתוך כדי כך שאתה מלטף אותו, הוא חושף ציפורניים ושורט אותך, לא אמין החודש הזה."
גם היום היה קצת משוגע. בבוקר, כשהסעתי את נכדתי לגן, הלבשתי לה מעיל עבה, עכשיו כשבאתי לקחת אותה, זרחה השמש. פרפרי לבנין הכרוב ריקדו באוויר מעגלים-מעגלים, שיכורים משעות השמש המעטות שניתנו להם, במושגים של פרפר הרי השעות המועטות הללו הם כמעט מחצית מחייהם, אז תארו לכם, מחצית חיים – אביב!
והיא יצאה, נכדתי הקטנה, מן הגן, המעיל העבה תחת בית שחייה, חולצתה הדקיקה מתמזגת עם ורדרדות לחייה, חמימות נעימה שרתה סביב, אפילו הזבובים הטורדניים לא העיבו על האווירה הקסומה ועל ריח בושמו של הטבע.
הרמתי אותה באוויר וסובבתי איתה מעגלים-מעגלים, כמו הפרפרים הלבנבנים שסיחררו את האויר בכנפיהם. הושבתי אותה על הכיסא, מאחור, חגרתי אותה היטב, אספתי את ציוריה שהביאה מהגן והנחתי על הכיסא לידי, פתחתי לרווחה את החלונות, והשמש חדרה למכונית וחום רוגע חדר וליטף את שתינו.
כמו יד גדולה ורכה שמתחילה את ליטופה מקצה הראש ועד הרגליים, ככה, בעדינות, ברכות. "תיראי, תיראי איזה ציורים ציירתי," קראה נכדתי.
הבטתי בהם. "מקסים, מקסים," מילמלתי, "מאוד צבעוניים."
לפתע קלטו עיניי באחת מעבודות ההדבקה שלה את משה בתיבה ומרים המציצה מבין קנה הסוף , כוס של אליהו הנביא ובקבוק יין.
"איזה חג?" שאלתי אותה מבעד למראת המכונית.
"פסח1" קראה בשמחה, "פסח. ועושים סדר ואוכלים מצות. פסח! פסח!" צהלה הקטנה.
פסח!? הירהרתי, ואני?! כלל לא עלה על דעתי שפסח מתקרב, ואולי לא רציתי שיתקרב, והלא פעם כל-כך חיכיתי לו, כל כך אהבתי אותו, ואבא?! אבא שהלך מאיתנו לא מזמן בליל הסדר וכבר לא יהיה אף פעם, והסדר? ומה נשתנה? ואיך נחגוג בלעדיו? כי מאז, מאז הלך, פסח ומותו חברו יחדיו.
"דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך," שרה נכדתי בקולה הדק, "ובתיבה משה הקטן..."
דמעות הציפו אותי, רוגעות לשם שינוי, מזככות משהו כמו זיכרון מלטף. גם אז, כשהייתי קטנה, בכיתי בכי תמרורים על משה הקטן, כל כך דאגתי לו, חרדתי לגורלו שמא יתפסו אותו המצרים הרשעים ויטביעו אותו; ואת השורה "לא יטבע חיה יחיה," שרתי באנחת רווחה ובגרון ניחר.
אבל עכשיו? עכשיו – הדמעות.
לפני שנה בדיוק נשמתי את ריח המוות שנדף מהחדר הנורא ההוא, חדר שלוש, או בלשון הנוטים למות "חדר מעבר", שכן החדר היה ממוקם מול עמדת האחיות, כדי שיהיה מעקב אחרי כל סטייה של סמפוניית הציפצופים שבקעו מן החדר, והם ידעו, אלה הנוטים למות, כי ברגע שעברו לחדר שלוש דינם נחרץ. "תחנה אחרונה," כלשונם.
את אבי העבירו בבוקרו של ליל הסדר, הוא שכב לבן כולו על האלונקה שהעבירה אותו לחדר שלוש. רגע לפני שעצם את עיניו התכולות ושקע לתרדמת מורפיום, לחשתי באוזניו את כל אותן מילים שרציתי כל כך לומר לו, ומשום מה, ואין לי עד היום הסבר הגיוני מדוע, לא אמרתי לו, ואני מצטערת כל כך.
"תמיד אנחנו מצטערים שלא עשינו או שלא אמרנו, כשכבר מאוחר," אמר לי אבי מדי פעם, ואותי הטרידה המחשבה אם אכן אמר לי את כל שרצה לומר לי. למה קשה כל כך לומר בישירות, במילים פשוטות, את מה שבאמת מרגישים? חשבתי לא פעם, למשל, שלוש המילים היפות "אני אוהבת אותך," שעמדו לי לא פעם על קצה הלשון ומשום מה לא נאמרו מעולם, "מה כל כך קשה?" גערתי בעצמי, "מה כל כך קשה?!"
אבל לא אמרתי!
אז רגע לפני שנעלמו לי עיניו לחשתי לו בין היתר שאני אוהבת אותו, ומבקשת סליחה אם פגעתי בו פעם, אינני יודעת אם שמע, או קלט, אחזתי בידו מצפה לאיזו לחיצה שתהווה סימן ששמע ו"שהכול בסדר" כפי שתמיד הרגיע אותי, אבל היד נותרה דוממת.
ליטפתי את שערותיו, נישקתי ללחייו הרכות, כמה שלוות פניו , הירהרתי, הוא בוודאי עובר במנהרות האור שכל החוזרים מעולם המתים מספרים עליהן. נידמה כי פניו דרוכות ומרוכזות לאותם חלקיקי שניות של מעבר, לשיאים וגבהים שלא חווה מעולם. כל כך רציתי להיות רגע במקומו, לחוות את רגעי המעבר שדובר עליהם רבות ולחזור מיד, אולי קינאתי בו בסתר ליבי על החוויה שעומדת לפניו, וסוף-סוף תתגלה בפניו האמת. כשהצקתי לו בשאלות על עולם המתים אמר ספק בצחוק ספק ברצינות "אף אחד לא חזר משם, כניראה שטוב שם."
מסיכת החמצן הזרימה מנת חיים בקצב אחיד. נשימותיו חרקו כמו בוכנה לא משומנת, והאינפוזיה והמורפיום טיפטפו אשליות לוורידיו המצומקים. כל הלילה ישבנו לידו, כל הלילה התקנו את הכרית והשמיכה שיהיה לו נוח, כל הלילה תהיתי אם באמת יוכל לצפות בנו מלמעלה רגע לפני שילך מאיתנו, המחשבה שאכן תתרחש אפשרות כזאת ניחמה אותי במקצת. מרגע לרגע פרקי הזמן בין נשימה לנשימה התארכו, וידענו שעוד מעט ניפרד ממנו. השחר עלה בחלונות, קרני שמש ראשונות שיחקו עם הלילה הגווע כמו אבי. סגרנו את הפרגוד כדי לבודד את אותו רגע נורא. בקצה החדר, ליד החלון הפתוח, מישהו האזין לציפורי לילה ברשת ב'. כעס נורא עלה בי, זה הזמן?! – חשבתי, כשאבא שלי ניפרד מהעולם. רציתי להסות את הקול, שיתבייש לו, שיכבד את הרגע, אך לפתע קלטו אוזני מנגינת שיר נוגה מפי מקהלת ילדים: "דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך." שנים לא שמעתי את השיר, התפלאתי שמשמיעים אותו, ואז ניזכרתי שפסח היום, ואתמול ליל הסדר. הימים האחרונים לא הניחו לנו לזכור שפסח בפתח. וזה כל-כך התאים, השיר הנוגה, אבא שלי שט לו דומם ביו החיים למוות, "הס הגלים," בכיתי ושרתי חרש, "השובבים, משה הקטן נם," התייפחתי כל כך. ידעתי שלא אוכל לשיר לו, לאבא שלי, בגרון ניחר, כמו למשה הקטן: "לא יטבע חיה יחיה..." אבל בכל זאת שרתי, אף לא לרגע אחד האמנתי שמנגינת ילדות זו תלווה את אבי ברגעיו האחרונים. "לא יטבע חיה יחיה," שרה מקהלת הילדים ברדיו, ואז, באותן שניות ממש, נדמה נשמתו. תיאום מצמרר. שום במאי קולנוע לא היה מביים סצינה כזו. "קיטש," היו אומרים לו. אבל אבא שלי מת ואולי הצלילים האחרונים ששמע, אם שמע, היו מילות השיר. שמש גדולה חמה חדרה לחדר והאירה את פניו הלבנים וכמו שאבה אל קירבה את נשמתו,
הסרתי מפניו את מסיכת החמצן, והתקנתי שוב ושוב את השמיכה. נזכרתי איך ניחם אותי פעם, כשהייתי קטנה, כשהכלבה האהובה שלי מתה, הוא סיפר לי אגדה על הכלבים המתים העולים לשמיים, ואלוהים והמלאכים שלו לוקחים מברשות רכות וצובעים את פרוותם בצבעים חדשים ועליזים, והם מאושרים כל כך.
"ובאיזה צבע יצבעו אלוהים והמלאכים את מנטה הכלבה שלי?" שאלתי.
הוא חשב רגע ואמר: "אני חושב שמנטה היתה כל כך מיוחדת עד כי לאלוהים ולמלאכים יהיה קשה לבחור לה צבע אחד בלבד והם יצבעו אותה בכל הצבעים שבעולם," הוא ניגב את דמעותיי ואימץ אותי אל ליבו. "עכשיו היא מאושרת," לחש לי.
ואני תהיתי באותן שניות, כשכבר לא היה עימנו, האם אלוהים ומלאכיו צובעים את כל האנשים העולים אליהם בצבעים עליזים ושמחים? בצבעים ורודים ותכולים, שיהיו מאושרים? או אולי בצבעים שמיימיים שאיננו מכירים כלל? גיחכתי ביני לביני על המחשבה.
ליטוף אחרון, עוד מבט חטוף והפרגוד הוסט. יצאתי מהחדר. שעת ארוחת הבוקר בחדר האוכל. דרכתי על פירורי מצה שהעבירו צמרמורת בגווי. החולים לעסו את המצה בקול צורמני שחישב לבקע את עור התוף שלי. "קרש, קרש," הם לעסו בקול, "קרש, קרש," דומם שטה, אבא איננו, אבא איננו, מה נשתנה? מה נשתנה? הלילה הזה כולו מצה. "דומם שטה," שרה נכדתי, "על היאור הזך." מחיתי דמעותיי והבטתי אליה דרך המראה והצטרפתי אליה בקול רם, בגרון ניחר, "לא יטבע חיה יחיה ילד יפה ורך!"
* * *
אוניברסיטת תל-אביב
הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין
החוג לספרות
בחיים ובספרות: מציאות ובדייה בעולם של ספרים וסופרים
סדרת הרצאות של הסופר חיים באר, סופר-אורח בחוג לספרות
[לפרטים נוספים: מזכירות החוג לספרות, טל. 03-6409502. ההרשמה המקורית היתה לסדרה כולה שכוללת 8 מפגשים תמורת 360 שקל והחלה ב-18.3]
מפגש 5, יום ראשון, 27.5.07, בין השעות 16.00-18.00, בבניין גילמן, באולם על שם יונה אתינגר (144)
"התלם הראשון" ו"הבית הישן" –
על בית ההורים של אסתר ראב ושל זלדה.
יהודה ראב, ממייסדיה של פתח-תקווה והאיש אשר חרש את התלם הראשון באדמת המושבה, והרב שלום שלמה שניאורסון, ממשפחת אדמו"רי חב"ד, ומקומם בעולמן האישי של בנותיהם, המשוררות אסתר ראב וזלדה.
לקריאה: אסתר ראב, כל השירים, זמורה ביתן, 1988
שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה.
קריאת רשות: אהוד בן עזר, "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998.
חמוטל בר-יוסף, "על שירת זלדה", הקיבוץ המאוחד, 1988.
עקב השביתה מתקיים המפגש שבועיים מאוחר יותר מהמתוכנן
עוד קול בזכות נעמי בלומנטל
אהוד שלום,
אני רוצה להצטרף לקריאתך לחון את נעמי בלומנטל. נראה שהיא סוג של שעיר לעזאזל והיא נענשת קשות בעקבות נורמות מוסריות שליליות שפשו במדינה וגם במקום אחרים שראוי היה שייענשו.
ברכה,
שישי מאיר
[בגיליון הקודם 245 השתבש סדר המילים בגלל כניסת רווחים וסימני פיסוק מהאנגלית, כך קורה כששולחים לנו טקסט עם סימני פיסוק באי-מייל רגיל לא בצרופה].
סליחה שצדקנו!
ועדת וינוגרד – אולי תתנצלי על מסקנותייך הנחרצות בקשר למיגון העורף!
"הדרך היחידה למגן את ישראל מפני הרקטות קצרות-הטווח," אומרים מי שמעורים בנושא, "זה לבנות כיפת בטון מעליה." זוהי אמירה צינית, כמובן, שבאה להמחיש עד כמה הציפייה הציבורית למיגון מושלם אינה ניתנת להשגה. אינה ניתנת להשגה ריאלית, כי הרי אי אפשר להגן על מי שמתהלכים ברחוב, ואינה ניתנת להשגה כלכלית, כי המשמעות התקציבית שלה היא שישראל תיאלץ למשכן את כל עתידה בעשרות השנים הקרובות כדי לממן מיגון כזה. במילים אחרות, הפתרון לרקטות קצרות הטווח אינו יכול להיות מושג באמצעות מיגון בלבד.
"אין כל סיבה לעצור דווקא באשקלון. הערכה ביטחונית ריאלית היא שלא ירחק היום והרקטות הקצרות יגיעו גם ליהודה ושומרון. אם כך יקרה, הרי ששטחים מאוכלסים רחבים בישראל – כל אזור השרון, מודיעין, ירושלים ואולי גם גוש דן – יהיו חשופים למתקפות של רקטות קצרות טווח."
מירב ארלוזורוב: "כיפת הבטון הכלכלית של ישראל", במדורה "בתוך הכסף" במוסף "דה מארקר" של עיתון "הארץ" מבוקר ה-21 במאי, וזאת עוד בטרם נהרגה מפגיעת קסאם בשדרות הולכת-הרגל שיראל פרידמן. להראותכם שהמלחמה נמשכת ואין פתרונות פלאים, ועוד יהיה קשה יותר בכל רחבי ישראל, ולא באשמתנו, כי מה שלא נעשה, אויבינו יקומו תמיד להרגנו.
משה ברק
שפה לאומית אחת למדינת היהודים
אנו שומעים בהתמדה על הצורך להפוך את השפה הערבית כשוות מעמד לעברית במדינתנו. בינתיים זה החל לקרות בחלק משלטי הדרכים, ובמוסדות ציבור.
אני מזהה כאן חבלה חמורה בחתירה לקיום מדינה עברית-יהודית. למדינה זאת יש שפה אחת, כמו לכל המדינות בהן יש מיעוטים לאומיים, גם באחוזים גבוהים יותר משלנו.
אני יודע שבשעתו הוגדרה גם השפה הערבית כ"רשמית" אך ברור היה שהתכוונו ל"שפת רשות" לאוכלוסיה הערבית, ולא כשפה מחייבת בכל הארץ, כי אחרת היו כבר 50 שנה לימודי ערבית החל מכתה א' בכל בתי הספר העבריים.
אני יודע שמשווים זאת לבעיית טיפוח הרוסית, בקרב העלייה הרוסית (האחרונה בלבד) בה יש גם לנו חלק באשמה, בכך שלא קיבלנו עלייה זו בחום ועיננו היתה צרה למראה בעלי הכישרונות וההשכלה מביניהם שחדרו בצדק לכל מערכות התרבות, היצירה, המדע והמינהל בארץ. לא פעם לעגנו להם ולעיתים הגענו בכך גם לעוינות ולאלימות עדתית.
כן אני יודע שיש גם בעיה עם החרדים המקיימים בתי ספר שלהם המקבלים בגין חישובים קואליציוניים תמיכה שוות ערך מהממשלה, אף כי הם לפחות מסוייגים מהעברית וההווי החברתי התרבותי של מדינת ישראל בימינו, אם לא למעלה מזה.
בשני אלה יש להיאבק, אך הם מקרים שייפתרו במשך הזמן כשיגדל הדור השני, כפי שקרה עם עולי גרמניה, שרוב הדור הראשון מעולם לא אימץ את העברית כשפתו העיקרית.
אך באשר לערבית המצב הוא הפוך. מכוח היותו יליד הארץ, רואה המיעוט הערבי את עצמו כבעל זכות לקיום חיים לאומיים מלאים, בשפתו ובתרבותו, תוך התעלמות משפת הלאום ותרבות ישראל, שכבשה את מקומה כאן במשפט העמים.
יש לשלול מגמה זו ולקבוע שבמדינת היהודים מדברים עברית שפת היהודים מזה 3000 שנה. אין לראות בכך סטייה מעקרונותיה הרעיוניים של מדינה חופשית, כי אם כורח קיומי של מדינת לאום. ממש לפי הדוגמה של מדינות שכנות ערביות, שהן דגם להזדהות של ערביי ישראל. אנו הולכים בדרכה של מצרים שאין בה שילוט קופטי, אף כי עד הדור האחרון היו הקופטים מיעוט גדול יותר מזה של ערביי ישראל, וזוהו עם היורש האמיתי של המצרים הקדמונים, ועם תרבות שהתקיימה מאות שנים לפני בוא המיעוט הערבי לארצו.
זו גם דרכה של מרוקו, שאין בה שילוט ברברי; אף כי עד לפני כמאה שנה הם היו רוב במדינה "הערבית" של מרוקו, ועד ימינו אנו הם מהווים רוב מוחץ באזורי הדרום המדבריים. אף על פי כן אין שלטים בברברית, לא בכתב לטיני ולא בכתב ערבי, אף כי יש שילוט בכתב צרפתי, לצרכים של האנשים מחו"ל.
גם עיראק יכולה להוות דוגמה לכך שאין בה שילוט כורדי, שגם הוא מיעוט לאומי גדול בהרבה מהמיעוט הלאומי הערבי אצלנו. אך לגבי הכורדים המצב הזה שונה במקצת שכן באזור הכורדי, בו הכורדית היא השפה העיקרית אם לא היחידה, יש שילוט כורדי דומיננטי. אכן, הכורדים, כמיעוט בעיראק הגדולה, חותרים להקים מדינה כורדית משלהם באזורם, עם צביון וייחוד לאומי ותוך התנתקות מעיראק הערבית. יש התקדמות איטית וכיום, כתום עשרות שנים ויותר של מאבק, נראה ש"גם אם יתמהמה, בוא יבוא..."
המצב של כורדיסטן מזכיר לנו נבטים של משהו מקביל בישראל – "הגליל". אכן הגליל ההררי מיושב ברוב ערבי מוחץ, ויש מי שזוכר שהוא גם לא נכלל במדינת ישראל בתוכנית החלוקה, לה התנגדו גם "גליליים". אך גם עלינו לזכור שאלה הגליליים, בתוך כלל ערביי פלשתין, נלחמו בנו והובסו. וכידוע, תבוסה קובעת עובדות מדיניות. אך בהנהגה שלהם ובשיח הציבורי הם מזכירים תמיד את "הגליל" כיישות ייחודית, אף כי לא נהוג בשיח זה להשתמש בשמות החבלים ההיסטוריים האחרים – השרון, פלשת וכדומה. גם הסיסמא של "יום האדמה" ומיפגנים דומים דיברה על "בדם נכבוש את הגליל..." במקום "את ישראל" או אפילו "את פלשתין". זה בולט גם בהפיכת השם "הגליל" לרכיב קבוע בהרבה שמות מותגים מסחריים שנועדו לשוק הישראלי הכללי. יש כאן יותר מנבטים של נטייה להפך את הגליל לחבל אוטונומי ערבי בתוך ישראל, אותה הם מעדיפים בשלב זה, מסיבות חומריות ומדיניות, על כל ארצות בני עמם הערבי.
לא פעם שומעים אישי ציבור האומרים שיש ללמוד ערבית כשפה השנייה מגיל הגן "כדי להכיר את שכנינו." לדעתי ההיפך מזה הוא הנדרש – יש לחייב לימוד "השפה הראשונה" בישראל, העברית, גם בבתי הספר הערביים, החל מגן הילדים, כמו שנהוג בצרפת ובמדינות המערב. על העברית להיות בבתי ספר אלה "שפה עיקרית", אף כי יש להשאיר מרחב ללימוד השפה והתרבות הערבית שלהם. כמו שיש ליהודים בארצות המערב. אין סכנה שהילדים הערביים "יתבוללו", משום שידברו שפה זו בבית ומשום שבתנאי התקשורת של ימינו הם חשופים לעשרות תחנות שידור בערבית באזורנו ומאות כתבי עת, בהרבה יותר ממה שישראל הקטנה תוכל להציע בעברית.
כמובן חשוב מאד שגם הילדים היהודיים ילמדו ערבית. אך זו תהיה עבורם שפה שלישית (לאחר אנגלית). כי אם באמת יתגשם חזונם של "ליברלים" תלושים ממציאותנו במזרח התיכון, והילדים היהודיים יגדלו מגיל הגן בשתי השפות, ברור הוא שבבגרותם הם יזדקקו בעיקר לערבית, שיהיה לה כמותית הרבה יותר מה להציע. במיוחד לאור ההתפתחות החדשה המראה שהיצע זה צבר גם איכות. כי כבר היינו בסרט זה בתנאים קשים יותר לערבית, כשבימי המנדט שלטה השפה הערבית, חרף דלותה הספרותית אז, בכל השכונות המעורבות בארץ, ובנינו שלטו בה ונזקקו בעיקר לה.
יצירת שתי שפות לאומיות בישראל תחיש את קיצה של העברית, ובהדרגה נהפוך לעוד מדינה מזרח תיכונית עם מיעוט עברי נסבל, גם אם יהיה רוב יהודי. לתופעה זו יש תקדימים היסטוריים בכל הלאומים אליהם פלש מיעוט ערבי. תוך דורות מעטים נאלצו העמים לקבל את הערבית כשפתם, ואט אט להתבולל ולהפוך למיעוטים בארצם. האשורים אף נעלמו כליל.
אורי הייטנר
בזכות ועדת הקבלה
אני חבר בקיבוץ שיתופי. כל שכר עבודתי נכנס לקופת הקיבוץ. אין קשר בין גובה שכר עבודתי ושכר עבודת אשתי לתקציב שמשפחתי מקבלת מקופת הקיבוץ. קופת הקיבוץ מממנת את הבריאות, החינוך, התרבות, הרווחה, הביטחון הסוציאלי וצרכים נוספים שלנו, של כל חבריו. הקיבוץ הוא קהילה. הקהילה היא משפחה מורחבת. על מנת לקיים מערכת חיים כזאת, יש צורך ברמת חברות, אמון ואינטימיות גבוהה בין השותפים בקהילה. האם כדי לקיים מערכת כזאת, מותר לי לבחור את שותפיי? האם ייתכן שמחר אאלץ להגיע לבית המשפט, כדי לדון בעתירה של אדם שלא התקבל למשפחה הזאת, בטענת אפלייה? האם ייתכן שבית המשפט יפסוק נגד הקיבוץ, ויקבל את טענתו של העותר, שבאי קבלתו יש משום פגיעה בזכויות האזרח שלו?
לא אופתע אם זה יקרה. מבחינה מהותית, פסיקה כזאת, בעבורי, כמוה כפסיקה של בית המשפט שיקבל עתירה של אישה נגדי, בטענה שבכך שהתחתנתי עם אישה אחרת, הפליתי אותה לרעה ופגעתי בזכויות הפרט שלה, ובעקרונות השקיפות והמכרז ההוגן. אבל שיח הזכויות המשפטני המשתלט על חיינו והורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית, לא יתייחס לבחירת חבר לקיבוץ כאל בחירת בת זוג. בשיח זה, אין מקום לקהילה. זהו שיח אינדיווידואליסטי, המתייחס לזכויות הפרט בלבד, ומבחינתו אין לקבוצה רשות למנוע מפרט להתגורר במקום בו הוא חפץ.
לא, אין עדיין התערבות כזו בקליטת חברים לקיבוץ שיתופי. קבוצה המקיימת שותפות כלכלית בתוכה, עדיין נתפסת כחבורה וולונטרית הרשאית לבחור את חבריה. אולם השיח המשתלט, אינו מכיר עוד בזכותה של קהילה שאין בה שותפות כלכלית לבחור את חבריה, ומתייחס לכך כפגיעה בזכויות האזרח.
סוגיית ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים עולה לעיתים תכופות יותר ויותר לדיון בבתי המשפט ובתקשורת. לאחרונה הוא עלה שוב על סדר היום הציבורי, בעקבות הקרנת סרטה של רוני אבולעפיה "משפחה מושלמת" בערוץ "יס דוקו"; סרט העוסק בוועדות הקבלה לישובים קהילתיים בגליל ובגולן. מאחר ולא ראיתי את הסרט, לא אתייחס אליו, אלא רק לנושא גופו, ולכתבות בעיתונות הכתובה לקראת הקרנתו ובעקבותיה. הכתבות היו ביקורתיות מאוד כלפי ועדות הקבלה (אף שגם הסרט ביקורתי כלפיהן, הכתבות אף טענו כלפי הסרט שביקורתו רפה מדי).
כך, למשל, כתב חגי חיטרון בביקורת הטלוויזייה ב"הארץ": "מעמדים משפילים, חטטנות חוצפנית, ייהוד הגליל, אפליית ערבים... הישגו של הסרט הוא עיצוב קונוטציה חדשה למילים 'ארץ ישראל היפה', שנשמעות פתאום רע. הארץ נשארת יפה מבחינת הנוף אבל דוחה למדי מבחינה אנושית. ארץ של קבוצות שסולדות זו מזו, של סיסמאות שנעות בין פשטנות חלולה לגזענות... שמירה על טוהר אתני ועל אקסקלוסיוויות."
אני תומך בוועדות הקבלה. איני רואה דרך לקיים קהילה, גם קהילה בלתי שיתופית, ללא יכולת לבחור את חבריה. קהילה מבוססת על מטרות משותפות, על אורח חיים משותף, על ערכים משותפים, על מערכת יחסים בין חבריה, על זהות תרבותית משותפת. קהילה אינה מבוססת על אנשים זהים, אפילו לא על אנשים דומים, אך אין לה קיום אם חבריה אינם חולקים מערכת ערכים ותרבות משותפת. אחרת לא תהיה זו קהילה, אלא מקבץ של אנשים בעלי נדל"ן שהמגרשים שלהם קרובים פיסית זה לזה. במקבץ כזה אין צורך במטרות ובערכים משותפים, אין צורך בזהות משותפת, יש מכנה משותף אחד – הנדל"ן. תנאי הקבלה היחיד למקבץ כזה, הוא היכולת לרכוש את המגרש ולבנות עליו בית.
אבל יש אנשים שאינם מסתפקים בנדל"ן. הם מעוניינים בחברה, בקהילה, בהשתייכות, בהשפעה. הם מעוניינים לחיות במקום שיש לו זהות מסויימת. יש להם חלום אודות חברה המבוססת על דרך חיים מסויימת. כדי להקים מקום כזה, עליהם ליצור סגל של אנשים החולקים עימם את החלום המשותף. ואם המקום הזה כבר קיים, עליהם לקבל לתוכו את מי שרוצים ומסוגלים להתחבר לחלום.
מדובר ביישובים קטנים. חשוב להבין – אדם אחד יכול להרוס יישוב שלם. די בסוציומט אחד, טראבל מייקר מקצועי, שאין לו עניין אמיתי בזהות הקהילתית, אין לו עניין לתרום לחברה אלא רק לקחת ממנה, המכניס לקהילה שיח של "מגיע לי" ונלחם כל העת על פרינציפים מתוך תחושות קיפוח בלתי פוסקות, כדי להעכיר חיי קהילה שלמה. אם כך אדם אחד, קל וחומר מצב שבו כל החפץ בכך מצטרף לקהילה. מצב זה משמעותו אחת – אין יכולת קיום לקהילה.
איזו סיבה יש ליישוב קשת, יישוב דתי הנמצא במרחק רבע שעה נסיעה מביתי, לקבל אותי לשורותיו? למה זכותי לגור איפה שאני רוצה, גוברת על זכותם של חברי קשת לחיות באורח החיים הדתי בו הם בחרו, בלי שאחלל בנוכחותי את השבת? האם זכותי כאינדיווידואל קודמת בהכרח לזכותו של קולקטיב לממש חלום? קיבוץ נטור שבגולן, עובר שינוי והופך למושב משותף לחילונים ולדתיים. חבריו החליטו, על מנת להגשים את חזון החברה המעורבת, להקפיד בקליטה על פריטט – בניית הקהילה כך שמחציתה תהיה חילונית ומחציתה דתית. ההקפדה על כך מבוססת על ניסיון מוצלח של יישובים קהילתיים מעורבים אחרים שנבנו בדרך זו. האין זו זכותם של אנשים שבחרו בהגשמת האידיאל הזה, לדחות משפחה דתית, כיוון שמיספר המשפחות הדתיות שפנו גדול יותר ממספר המשפחות החילוניות, וכדי לא לצבוע את היישוב כדתי ובכך לפגוע במימוש החלום? האם יש חטא כלשהו בכך שהיישוב יקים ועדת קבלה, שתבחן את ההתאמה של המשפחות המצטרפות לאורח החיים הזה? הרי משפחה דתית קיצונית אחת שלא תגלה סובלנות לאורח החיים של שכניה החילונים, או משפחה חילונית קיצונית אחת שתנהג "להכעיס", כדי לפרום את החוטים הדקים מהם טווה הקהילה הצעירה את צביונה.
חגי חיטרון לועג במאמרו לסדנה לקראת קליטת תושבים חדשים בכפר חרוב שבגולן, והגדרת מטרת הסדנה כ"קביעת ערכים משותפים לקהילה ולגיבוש זהות היישוב." הוא יוצא חוצץ נגד "תוכנם של החלומות" ומצטט: "דגש על זהות יהודית, גידול דמוגראפי מבוקר, בניית עתיד לדור הצעיר, קהילה ייחודית."
מה פסול הוא מצא בכך, שקבוצת אנשים רוצה לעצב קהילה על בסיס תרבות משותפת, על בסיס זהות משותפת. למה רצונם של אנשים להתאגד בחברה המחנכת את ילדיה עם דגש על זהותם היהודית, מוגדרת בפיו כ"שמירה על טוהר אתני" עם כל המטען השלילי שבביטוי קשה זה. למה ברור לחיטרון שלכל אדם כפרט זכות לעצב את זהותו, אך לקהילה אין זכות כזו?
משמעות הביקורת על ועדות הקבלה, אינה רק שלילת הוועדות, אלא שלילת רעיון הקהילה. היא ביטוי לשיח הזכויות האינדיווידואליסטי, המנוכר, המשפטי, הטכני, שמחליף אצלנו את שיח הזהויות, שיש בו מקום לקולקטיב, לקבוצה, לקהילה, לאינטראקציה בין אנשים, לחברות, לסולידאריות. ואף ששיח הזכויות מדבר בשם ערכים נעלים של שיוויון וצדק, הוא עלול להביא להתפוררות החברה, לחוסר שוויון ולחוסר צדק.
* * *
לסופרים – לחברות ולחברים בארגוני סופרים בישראל
הנדון: הצטרפות סופרים חדשים לאקו"ם
ברצוננו להסב את תשומת ליבכם לעובדה המצערת: פחות ופחות סופרים ומשוררים מגישים בקשות להתקבל כחברים באקו"ם. אולי נובע הדבר מן העובדה שעד עתה נדחו מועמדים ולא נתקבלו אל שורות אקו"ם, כי לא עמדו בקריטריונים הנדרשים.
לפיכך החלטנו, שני החברים הח"מ, שאחד מהם – אהוד בן עזר – היה שנים רבות חבר הדירקטוריון, ואילו שמאי גולן מכהן עתה כנציג הסופרים בדירקטוריון – לשוב ולפנות אליכם להגיש את מועמדותכם. וזאת לאור העובדה שהוועדה המשפטית של אקו"ם, אחרי מאבקים מצד נציג הסופרים, הסכימה לשנות במעט את הקריטריונים, ולקבל לשורותיה כל סופר ו/או משורר שפירסם לפחות 3 שירים או 3 סיפורים באחד מכתבי-העת הספרותיים הרואים אור בארץ.
להזכירכם: תפקידה של אקו"ם, ראשי תיבות – אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה – הוא לגבות תמלוגים עבור שימוש שנעשה ביצירותיכם בטלוויזיה, ברדיו ובמקומות פומביים כמו באולמות של מופעים פרטיים וציבוריים, ולאחר הגבייה לחלק לכם, ליוצרים – את חלקכם בהתאם לשימוש שנעשה ביצירותיכם.
לפיכך גם את ואתה, כחברי אקו"ם, תוכלו לקבל תשלום עבור השמעת יצירותיכם באמצעי התקשורת, הקראה בפני קהל באולמות, שימוש ביצירתכם באנתולוגיה, וכיוצא בזה.
חברי אקו"ם גם נהנים מהגנה משפטית על זכויותיהם, ומייעוץ משפטי ללא תשלום. חברי אקו"ם אף יכולים להצטרף כחברים בקרן הרווחה של האגודה, המשתדלת לסייע לחבריה בעת מצוקה, על ידי מתן הלוואה (כמעט ללא ריבית ריאלית) או על ידי סיוע אחר.
כאמור לעיל, על מנת להצטרף לאקו"ם נדרשים כיום המועמדים להציג 3 שירים או 3 סיפורים שראו אור בכתב-עת לספרות.
כמובן, שבחתימה על הסכם עם מו"ל על הוצאת ספר חדש לאור, יש להשתדל לציין בגוף החוזה, כי העברת הזכויות למו"ל היא בכפוף לחברותו של הסופר באקו"ם.
ברצוננו להדגיש כי אקו"ם הוקמה לפני 70 שנה על ידי המלחינים והסופרים כדי להגן על זכויותיהם וליהנות בין השאר מהתמלוגים המגיעים להם מאמצעי התקשורת, ובעבור הופעות פומביות בהקראה מיצירותיהם. אי הצטרפותם של סופרים ומשוררים לאקו"ם פוגע ביכולתם לקבל תמלוגים, וגם להשפיע על החלטות אקו"ם הנוגעות להם עצמם.
אנו מבקשים לשוב ולהדגיש, כי החבר המצטרף לאקו"ם מוסר חלק מזכויותיו ביצירה לאקו"ם, רק כדי שהאגודה תוכל לגבות עבורו את התמלוגים המגיעים לו.
חברי אקו"ם אינם משלמים דמי חבר שנתיים, אך המצטרף החדש צריך לשלם דמי רישום חד-פעמיים בסך 350 שקל.
קבלת חברים חדשים מתקיימת ארבע פעמים בשנה, בחודשים ינואר, אפריל, יולי ואוקטובר. ישיבת הקבלה הקרובה תתקיים, אם כן, ביולי הקרוב.
חברים שיגישו בקשה, ולא יתקבלו, יכולים לערער על ההחלטה, על ידי פנייה ישירה בכתב אל הח"מ, נציגכם בדירקטוריון, לפי הכתובת: אקו"ם, לידי שמאי גולן, רח' תובל 9, רמת גן 52117, ויזכו לתשובה מפורטת.
לבירורים נוספים ולקבלת טופסי הצטרפות נבקשכם לפנות ל"מרכז השירות לחבר באקו"ם" בטלפון 03-6113456.
בברכה,
שמאי גולן – נציג הסופרים בדירקטוריון
אהוד בן עזר – חבר הדירקטוריון לשעבר
אהוד בן עזר
וככה אנשקך
עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד
תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל
פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –
וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ
אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –
קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת
חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין
שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ
מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ
לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ
אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ
אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.
אוגוסט 1973
מתוך ספר השירים הלא-נחשב "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג בשנת 2005 ונשכח, אך טרם אזל. אפשר לרכוש אותו בהזמנה בחנויות ספרים שמוכרות ספרים ולא רק כריכות נייר מודפס ותקליטורים.
העברית של שנות האלפיים באיגוד הסופרים
"העברית של שנות האלפיים" היתה הנושא של "עיתון ספרותי חי 18" שהתקיים ביום שישי, 18.5, באולם החזרות של האופרה הישראלית. היה זה הראשון בסדרת אירועים שתימשך במהלך כל השנה, פעמיים בחודש, בשיתוף עם האופרה הישראלית. באירוע השתתפו ד"ר פארוק מואסי, סגן יו"ר איגוד כללי של סופרים בישראל, שדיבר על העברית והערבית של ערביי ישראל. הוא קרא לשפה זו בשם: "עֶרבית" והביא שלל דוגמאות משעשעות, המוכיחות כי העברית חדרה לשפת היומיום של תושבי ישראל הערבים. (בין הדוגמאות: 'בסדר', 'מיץ', 'עדכון' ועוד). הסופר יהודה אטלס דיבר על הסלנג שבפי הילדים ועל הניכור שהוא חש כלפיו, וסיפר שילדותו עברה עליו בסביבה לשונית אחרת. המשוררת אירנה ויסוצקי, יוצאת ברה"מ-לשעבר, הגדירה את העברית בפי העולים "עברית של הישרדות". פרופ' יהודה שיינפלד, מבית-החולים שיבא, דיבר על העברית של הרופאים היום, שהולכת ונעשית מובנת לקהל הרחב. יעקב פרוינד מ"קול ישראל" הפליא בחידודי לשון. כאתנחתא מוסיקלית הופיעו צמד זמרים של האופרה הישראלית, שהדגימו את הקושי בתרגום הליברטו של האופרה לעברית, וזאת באמצעות אריות מתוך "חליל הקסם".
"אנו מקווים כי שיתוף הפעולה בינינו, שהתאפשר הודות לרצון הטוב של מנהלת האופרה הישראלית, הגב' חנה מוניץ, יתרחב בעתיד," אמר ד"ר חיים נגיד, יו"ר איגוד הסופרים.
באמתחתו של איגוד הסופרים שלוש סדרות אירועים:
האחת, "עיתון ספרותי חי" מדי יום שישי אחת לחודש, ובו מפגש סופרים עם קהל לדיון על ספרים חדשים בעלי נושא משותף. נושא המפגש הבא, ב-15 ביוני, יום שישי, 12 בצהריים – "יצירתו של לורקה בתרגום עברי". מפגשי עיתון חי הם בעריכת זיסי סתוי, בעבר העורך הספרותי של "ידיעות אחרונות".
הסדרה השנייה, סדרת אירועים בין-דיסציפלינריים, המפגישים מוזיקאים, אנשי קולנוע ותיאטרון, עם הספרות והסופרים, והיא תחל ב-31 במאי, בשעה 20:30, ב"ערב מאגיה". ישתתפו המחזאי דני הורוביץ, מחבר המחזות "יוסלה גולם", "ארבעה שנכנסו", ו"מעשה נורא", שידבר על דרכו כמחזאי חילוני אל תורת הנסתר היהודית; ד"ר פארוק מואסי – על הסימבולים המאגיים בשירה הערבית; פרופ' זיוה שמיר – על המאגיה של הלשון בשירת ביאליק ואלתרמן; המשוררת ורדה גינוסר – על המקורות הקדומים של תורת הסוד היהודית, וד"ר חיים נגיד – על מטטרון. בחלקו הראשון של הערב תשמיע הזמרת יהלי תורן קטעים מתוך "הדיבוק", אופרה קאמרית שכתב המוזיקאי עופר בן אמוץ, על פי מחזהו של אנ-סקי.
סדרת האירועים השלישית תחל בחודש ספטמבר, כשמדי שבת בצהריים יתקיים "עונג שבת", מפגש עם סופרים בולטים שישוחחו על יצירתם החדשה, בעריכת פרופ' זיוה שמיר וד"ר חיים נגיד. (המפגשים – בהשראת "עונג שבת" שהנהיג ביאליק באולם "אוהל שם" בתל אביב של פעם. פרטים על האירועים – במשרדי איגוד הסופרים בטל: 03-6950019/28.
המשורר הדרוזי נביל נאסר אל דין נבחר
לסגן יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל
אחיי ואחיותיי היקרים, חברי ההנהלה, אדוני היו"ר המשורר בלפור חקק,
זהו רגע מרגש לגבי, נשגב בעינֵי ועידתי ומדינתי. כסופר משורר דרוזי יחידי באגודת הסופרים העברים בישראל, גאה אנוכי ונרגש מבחירתי לחבר הנהלת האגודה וכעת הינכם עוטפים אותי באהבה כה חמה וכבירה בבחירתי לסגן יו"ר האגודה. דעו לכם שאנוכי חונכתי בבית ובמשפחה אוהבים לעם היהודי ולמדינתנו ישראל, ועל כן בחרתי מתחילת דרכי להיות אתכם כי אני מאמין שאהבה מוחזרת באהבה כפולה, וכבוד מוחזר בכבוד. אני אעשה הכול יחד עם 'אחי' בלפור חקק למען האגודה ולמען כל אחד מכם וכל עמיתינו באגודה. בעזרת השם נצא לדרך על מנת להגשים חלום והוא כולו מוקדש לאגודה שלנו ולבית הסופר ולמען אחינו הסופרים והמשוררים ולמען הספרות העברית, שהיתה אם כל הספרות ותישאר זוהרת ולה נעשה חג לאומי. הברית בינינו וביניכם היא ברית דמים, אך גם ברית חיים. יחד כולנו נקדם רעיונות חדשים, פרויקטים מעניינים, למען הספרות העברית, למען היוצרים, למען בית הסופר ולמען עם הספר, ולתפארת מדינת ישראל. חג שבועות שמח לכם ולכל בני ביתכם.
בכבוד ובאהבה
נביל נסאר אל דין
[מתוך כתבה-קומוניקאט של שושנה ויג]
מכתב נגד פרסום סיפוריו של יעקב זמיר ב"חדשות בן עזר" [פרסום חוזר למכתב]
[פורסם לראשונה בגיליון הקודם 245, מיום 21.5.07]
ברצוני למחות בשם חבריי מגולת בבל ובשם יוצאי עירי בגדאד על פרסום סיפורו של יוצא עיראק יעקב זמיר "זהב, תינוק ורוצח" בגיליון הקודם (גיליון 244) של המכתב העיתי הגזעני "חדשות בן עזר". הגענו למסקנה כי אחת הסיבות העיקריות לפרסום סיפוריו הסנסציוניים והמופרכים של אותו דוקטור זמיר ב"חדשות בן עזר" אינו ערכם הספרותי, המוטל בספק, ואינו אמינותם השואפת לאפס – אלא חדוות ליבם של חברי המערכת הפתח-תקוואים האשכנזים לקרוא תיאורי זוועות על מנהגיהם של יהודי בבל בטרם עלו ארצה; וכל זאת לשם מה? כדי להצדיק כביכול את העלאתם לישראל לשם "העלאת רמת השכלתם ומוסריותם" כאן בישראל.
סיפורים דומים כתב גם הסופר סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה". סופרים יוצאי בגדאד אלה אינם מתביישים לזכות באהדתו של המימסד האשכנזי בישראל על ידי כך שישמיצו בפניו את הקהילה היהודית הבבלית המפוארת בטרם עלותה ארצה וימרחו תפארתה בצואה, ובכך הם נותנים דרור לדיעותיו הקדומות של הציבור האשכנזי כלפי העיראקים, והכול במסווה של הערכות ספרותיות נלהבות ואפילו מתן פרסים למשטינים.
מעולם לא קרה ביהדות בבל המפוארה שאם תסתיר את בנותיה מפני אביהם פן יגע בהן לרע או שאב צעיר יהרוג את בנו התינוק. אולי זה קרה בעיירות המסריחות של האשכנזים ב"תחום המושב" שבאירופה, ששמה האבות היו אונסין את בנותיהן. וכפי שגונב לאוזנינו מפי זקני המושבה, הכול החל מאותו יום חורף בשנת 1952, כאשר המורה לפיסיקה העיראקי הצעיר, שלימד בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה – צדקה בעל היד הקשה, סטר בכיתה על לחיו של התלמיד ולימים העורך מר ס. נסתר, בן ה-16, ומאז נסתר שונא עיראקים והוא מסתיר את יחסו השלילי כלפיהם בכרכורי-כרכורים של אהבה [אפילו היתה לו אהובה עיראקית שאת הדקל נהג לשתול אצלה בין הפרת והחידקל, בדימונה וגם בירושלים, אולי דווקא בגלל אותה סטירה, ולימים השתמש בדמותה בספרו "המושבה שלי"] – וכן, בכרכורי-כרכורים של אפלייה מתקנת – שלא נועדו אלא לחשוף בצורה צינית את הבוז העמוק ורגשות הנקם שנסתר רוחש כלפי הציבור הבבלי המפואר שבו מעולם לא קרה שאם תסתיר בנותיה מאביהן-מולידן שמא יאנסן.
בכבוד רב,
יוסף בן-דויד הבבלי, זכאי
נשיא עמותת צאצאי דאוד אבו-יוסף מבגדאד
רח' דאוד אבו-יוסף
פתח-תקווה
תגובות בעקבות המכתב נגד פרסום סיפוריו של יעקב זמיר
ד"ר זמיר שלום,
ניראה לי שקוממת נגדך את בני עדתך הבבלים [גיליון 245, מכתבו של יוסף בן דויד הבבלי]. הרגישות והפצע המדמם הזה של האפלייה בשנות החמישים והלאה מפעילה כל מיני זיכרונות וחוויות קשות עד כדי איבוד פרופורציה. יכול להיות שזה שהגיב צודק ולא היו דברים מעולם, אך ייתכן שבמקום בו גרת התרחש אירוע כזה. גם כשאני פירסמתי את ספרי, שהדגשתי בפירוש כי הוא סיפור דמיוני שנשען על אמיתות, גם אז היו מי שהיו שלא הסכימו ואף כעסו על אי אילו דברים.
איך אתה מתכוון להגיב? עוד ישליכו אותך אל חיק האשכנזים, ראה הוזהרת!
קח הכול בקלות,
חמדה
היי חמדה,
ואללה איך נפלת בפח...!! – את לא מבחינה שזה אהוד בן עזר, שפיברק גם את הכתיבה וגם את השם וגם את הכתובת? אם קראת את הספר של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך שם הוא כתב על אביו שחיבר ספר שירה ואיש לא קנה ולו עותק אחד עד שיום אחד חברו הטוב זרחי (אבא של המשוררת) קנה עותק ושניים כדי שהנ"ל יהיה מרוצה ויחשוב שקנו את ספרו סוף-סוף. ואהוד בן עזר רצה לחמוד לצון וראה שאיש אינו מתייחס למה שאני כותב וכולי (כביכול) הלך וחיבר את המכתב הדמיוני הזה.
למען השעשוע כתבי לו ושאלי אותו.
ואגב, הסיפור הזה התרחש מול עיניי וגם כל אשר כתבתי עד כה מן הסיפורים על בגדאד. אני רק מלביש אותם בסגנון שלי כך או אחרת אבל זה קרה באמת.
זאת ועוד, אהוד הכניס את ויקטוריה של סמי מיכאל, שבזמנו התקיפוהו בני עדתו, והוא ידע וגם ידע להשתלח בהם ולהכניס אותם בחור הנעול (בין היתר כתב "מה, שם כולם הלכו עם נעליים לבנות ונסעו במרסדס?" וכדומה).
וחוץ מזה איך את מכירה את הזמיר הזה מעיר הפיז'אמות? בתור מי שלא יידע לעמוד בפני טענות מן הסוג הזה? חכי לתגובה שלי שגם היא תהיה באותה הרוח.
בברכה,
וחג שמח,
י"ז
שלום עליך יא אבו-יוסוף,
חושבני שמיותר לציין בפניך לְמה אנו קורין "יוּסוּף", וזה כאשר מישהו "תוקע" בשקט בכיתה וכולם סובלים את ריחו. כך שכנראה אתה הוא היודע למה בחרת בשם שלך.
והשנית, כנראה שזה בלוף שאתה מיוצאי בבל. שכן בני העדה הנ"ל המכבדים את עצמם לא יגורו אלא ברמת גן עיר הפיז'אמות. ומסורת יש לכבד. כך שאם בחרת לגור בפתח תקווה הרי אתה בחזקת ותיכרת הנפש ההיא מישראל ואתה מחוץ למחנה ואין לך זכות דיבור בעניין מה שהיה ומה שלא היה שם בבגדאד ובנותיה.
ואני באמת התורה רק אמת דיברתי, וכל אשר כתבתי הוא ממה שראו עיני בימי חלדי שם. יש אשר עיניים להם וזיכרון בקדקדם ויש אשר אין להם הדברים הללו. מה שלא ראית אתה אין זה אומר שלא היה. לא סופר אני ולא בן סופר, אלא רק מספר סיפורים. והכל אמת גמורה. עובדה שלא הסכימו הוצאות הספרים אפילו לעיין בכתבַיי ששלחתי להן ודחום על הסף.
כמו כן את חשבונותיי עם האשכנזים גמרתי. וכי כמה זמן אפשר לענותם על זריית הדי. די. טי. תחת לבתי שׁחְיינו שם בשדה התעופה לוד בשנת 1951? אמת נכון שאת מעשי האפלייה ממפא"י מנוחתה עדן שמוֹר נשמור בזיכרוננו למען הדורות הבאים. אך גם מעשה עשינו. וזו הנקמה אשר היתה: נישאתי לאשכנזייה אמיתית ("אסלי" בלשון עכו"ם), כך שהיתה לי הרשות החוקית לד---- את האשכנזים גם אם זה בעקיפין. ויתירה על כך שהבאתי לה צאצאים משובחים, שכולם עם גנים מזרחיים גמורים ואפילו נמש אחד אין על כל עורם שיחיו ויאריכו ימים בנעימים.
ומה שהתלמיד ס' חטף ממורהו צדקה בבית הספר במלבס ואחר כך שתל למישהי מבנות אותה העדה הקדושה את החוטר שלו בין שני הנהרות שלה, זה הרי מגיע לו על פי דין תורה ושיהיה לו לבריאות. זה בטל בשישים למה ששתלו בני עמנו באשכנזיות בנות דודותיו לדורותיהן, ועוד היד נטויה לעשות בהן מעשים. ודע לך שבעניין זה המאזן לטובתנו לגמרי.
בברכה,
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
ד"ר יעקב זמיר היקר,
נעלבתי עד עומק נשמתי מכך שאפילו אתה אינך מאמין לי שאני, בן עדתך ועיר-הולדתך, הוא שכתב את המכתב, וכתבתיו בדם ליבי המקופח מנוער; נעלבתי מכך שגם אתה סבור שאני המצאה של אהוד בן עזר, כאילו עיראקי לא יכול לכתוב בשנינות וצריך אשכנזי שיחזיק לו את היד בשעת הכתיבה! זין שיחזיק! – זה רק מראה לאיזה יחס של ביטול עצמי הגענו, אנחנו הבבלים האציליים, שראויים היו כל שאר בני עדות ישראל לצחצח נעלינו ולנשק לנו התחת – מבחינת הייחוס והוותק שלנו עוד מימי בית ראשון.
דברי מחבר המכתב המקורי
יוסף בן דויד הבבלי, זכאי
אהוד בן עזר מוסיף (אך לא מלשון יוּסוּף של דרדקי בגדאד): יעקב זמיר היקר, שגיאה עשו הוצאות הספרים העבריות שלא הסכימו אפילו לעיין בכתבי-היד ששלחת להן, ודחו אותם על הסף. אני שׂם את כל כובד משקלי כעורך וכסופר וממליץ על ספרך "מסיפורי בגדאד שלי" כספר מצויין שראוי לדפוס מכל בחינה שהיא, ועוול הוא שטרם ראה אור.
תוך כדי פירסומו בהמשכים במכתב העיתי ערכתי אותו נאמנה כמיטב יכולתי המקצועית, וכל שנותר הוא להוציא קובץ רצוף של כל הפרקים הללו ולהורידו לדפוס, ואני מתחייב ללוות את הספר בכל שלביו. הוא מעניין הרבה יותר מכמה וכמה ממותות קפואות וחשובות שהפשירו אצלנו לאחרונה בשדה ספר.
הפינה של ההוא מחלם
שלום אהוד וחג שבועות שמח // שֶׁלְמָק // מחלוננו פעם ראינו ים / עתה לא עץ לא גמל רק / אספלט עיר מכוער אין / נוף אין כוכבים בלילה / אין שמיים ביום אין ים / לא צליל לא הד חולות / רק כפכפים נוקשים על / אספלט מוות בחלוננו הוֹ / הלוא חלום הוא זה / גלגל בערפל / אד ים הו איה החול תחת /כפות רגל יחפה צחק זבוב / על ראש ילדות עת חפזנו / לדעת מה יילד לנו העתיד // עד כאן אהוד וחגים שמחים לכל עורכי חדשות בן עזר מישראל הר
תיקון חצות // עולם כמרקחה עולם הפוך מופלא ומשוגע ב-20 במאי בארץ ישראל שרב כבד איש רוצח את שכנתו קרבות ירי בלב ערים גדולות בשדרות מתפוצצות רקטות משוגרות מעזה והאר קרפט מפגע בקציני וסרני המחבלים וערכדי זה ראש העיר מדוכנו שוקק ליהפך לראש הממשלה מקומם ומאוורר תושבים והאפיפיור מללם תפילה לשלום בין פלשתין וישראל באלסקה נגמרו הפינגווינים ואין מים ובים התיכון אין דגה // המשך יבוא מיד
פיל קטון הורג בגן את אביו הגדול ורוצחים נמלטים מבתי סוהר ברשות ובחסד שופטים בפורוטו גליה חוטפים ילדות ובארץ מסרסרים בן והמזכ"ל שהיה נו זה השחור כן קופי ענן והחדש הצבעוני* מה שמו לא זוכר אינם עוזרים לבני יבשותיהם הנרצחים והרצוחים בידי בני עמם הם הנשיאים באמריקות מיתגרים אלה באלה ומקללים זה את זה ומדוכאים שלא מצליח להם בדמוקרטיה בטי.וי. מראים עולם מופלא סידרה של הב.ב.ס. בים וביבשה חיות טורפות חיה צמח וציפורים מעופפות // המשך יבוא מיד
נמלטים מפחד רודפיהם בצרחות מקפיאות דם ואידונזים מחרדה צונאמי'ם ועצי יערות הגשם נכחדים מפני עיסת חרושת הנייר מזוננו מורעל מפאת רודפי הבצע ובשדה הצופה נזכר בנשיא שז"ר שכאשר ערך את דבר בעת מלחמת העולם ה... הכתיר העולם כמרקחה, היום מעטים יבינו ורבים חוששני לא. ורבים יותר כמו מומחים ופרשנים ילעגו. שילעגו כי הרי יש לנו שר חינוך עבריה והיא פרופסור בשם יולי. ואני סתם אדם שנולד בעיר שבה היה מחנה מוות ליהודי כל העולם // המשך יבוא מיד
גם לראש ממשלת צרפת ליאון בלום שנספה שם ולנו יש רחוב על שמו לזיכרו ברמת איבים קרוב לבית האולפנא הגבוה אבל אין סטודנטים כי הם ערכו לעצמם שבת בשל שכר הלימוד המרובה והקשה להם ביחד לשלב עבודה ולימוד על חשבון הברון ואז מתפרעים ומסלסלים עשן בפרשי הסוסים המשטרתיים כי וזירם עמד בראש אירגון סודי אין מלך איש הישר בעיניו יעשה כמוני מתאונן באוזני מעיינים במכתב עיתי של חדשות בן עזר בברכת חג לכם שמח
מי. צ'ין הוא מחלם ישראל הר
*והצבעוני החדש הזה מה שמו הה בנק יו נו והבנקיונרים השולטים על זהבנו וכך גל על נאנקים בחייהם ובמותם // אהוד יקר אם עוד לא מאוחר, תכניס שורה זו – בבקשה מישראל הר – לתוך תיקון חצות
* * *
מעשה בעץ תות
סיפור קצר מאת ראובן אדיבי
לילה שקט של מאי. התות הענק משיר את פירותיו הרכים אחד אחד באין שומע. החצר הקדמית מכוסה מרבד לח ואדום. מדי כמה דקות נשמעה זעקת ילל כשל תינוק רך, בין זעקה לזעקה נשמעו נביחות אימים ונהמות של כלב החצר.
ראשונה התעוררה ורד. נים ולא נים הקשיבה לזעקות, והחליטה שהזועק הוא עורב שבא לאכול מהתות ונקלע למצוקה עם הכלב. לוורד יש היסטוריה עצובה עם עורבים והחליטה לא להתערב.
משנמשכו הנביחות והזעקות שעה ארוכה, התעוררתי גם אני בהדרגה, ותהיתי על מה המהומה בשלוש בבוקר? הרי ביום שישי לא מגיע העיתון (אשר גורם בבוקר רגיל לנביחות בוקר טוב של דובי!) בשעה כה מוקדמת, ותמיד הוא שקט לפני שהעיתון מגיע.
בעיניים עצומות למחצה ירדתי לחצר. מהומה, מבוקה ומבולקה. דובי נרעש ונושם בכבדות, ובין מלתעותיו לחוץ, כבמלחציים, קיפוד גדול ושמן. גודלו ככדורגל נפוח היטב.
תפסתי מקל גדול והנחתי אותו על גבו של דובי בחבטה בינונית. לא התרשם, רק נהם כלפי באיום מרומז. הנחתה עזה נוספת, המקל נשבר לשניים. דובי הצטנף במעמקי המלונה, והקיפוד בין שיניו. כבר לא יכולתי להגיע אליו עם שברי המקל. והקיפוד זועק כתינוק.
בייאושי משכתי, בכל כוחי, בשרשרת כדי להוציא את דובי ולעשות מה?? ודובי, הוא נאחז בארבע רגליו וב-16 ציפורניו בפתח המלונה ומשך אותי בחוזקה. הופס! מעוצמת המשיכה איבדתי את האחיזה בקרקע החלקה מתותים. השתטחתי אפיים ארצה על המרבד המרקיב! כל גופי נחבט באריחי החצר הקשים ונשימתי נעתקה כי חזי נבלם בסיר הברזל שממנו דובי אוכל את סעודותיו.
והקיפוד זועק לעזרה...
הגברתי חייל, קמתי על רגליי, ובמשיכת פתע שלפתי את דובי מהמלונה. הקיפוד עודנו בין שיניו. מכה מדודה ומכוונת בין אוזני הכלב הנוהם פתחה את פיו ביללת נכאים. הקיפוד התגלגל לכיוון אחד, ונשאר מכודר ושותק. את הכלב משכתי באחת לכיוון השני. יצאנו לרחוב... רק כדי לפגוש את מחלקת העיתונים, תאוותו השנייה במעלה של דובי, שכנראה ריח הדפוס הטרי היה כבושם החתול בנחיריו.
דובי זינק לכיוון ידה הימנית של הנערה, נגס בעיתון אחד ופיזר את כל השאר. כששללו בפיו, העיתון שלי כמסתבר, פתחנו בריצה אל פינת הרחוב, שם המדשאה הקטנה שמשמשת את הכלבים לצרכיהם הטבעיים. עוד דובי עושה מה שעושה על היבלית, החטפתי לו קטנה נוספת בין האוזניים וחילצתי את העיתון הלעוס למחצה.
חזרנו לכיוון שער החצר. דובי נזכר בקיפוד והתחיל לנהום ולמשוך בכוח. קשרתי את השרשרת לעמוד החשמל, ונכנסתי לחצר. הקיפוד, עדיין מגולגל לכדור, היה מונח למעצבה ליד מאורת הזאב. טרם התאושש? אולי מת?
בעזרת חצי המקל גלגלתי את קיפי לתוך סיר האוכל, הכנסתיו לקופסת קרטון גדולה, שהייתה ליד דלת הכניסה לבית. שמתי לו כמה תותים וצפחת מים. גם שפכתי חצי בקבוק על החיה המסכנה.
חזרתי לעמוד החשמל, החטפתי לכלב שתי מכות בינוניות, חינוכיות יעני, אולי יפנים את הלקח ולא יתעסק עוד בקיפודים, צבים ועורבים תמימים שבאים אל התותים... קשרתי אותו, בעודו מרחרח בטירוף את המקום בו רבץ הקיפוד, אל הענף העבה ביותר של העץ.
בדרך הביתה בדקתי את הקרטון. הקיפוד חי, עומד על הרגליים האחוריות ומנסה לטפס אל מחוץ לקרטון. לא שעה לתותים, לא לפירות הפיטנגו המתוקים, ולא לפרוסת לחם שניסיתי להציע לו. החלטתי שיישאר במעצר עד שיגיעו מיכל ונוגה החמודות ש"מתות" ללטף חיות מחמד... נראה אם יבחינו במשמעות המיוחדת של ליטוף קיפודים, דורבנים וכיו"ב, לעומת כבשה או גדי מחמד... כוונתי הייתה לשחרר אותו, בעזרת הנכדות, לחופשי בחצר האחורית, בין עצי השסק, הפיטנגו והאפרסמון – שדות הציד הנצחיים האהובים על הקיפודים והצבים.
החצר האחורית תמיד מלאה פרי. נבצר ממני להבין מדוע הוא מתעקש, אחת לכמה חודשים, להגר לקדמת החצר ולגוון את סעודתו בתותים העייפים? ועוד להסתכן במלחמת ברירה עם הכלב הזועם?? נשגב מבינתי, אבל אינני ד"ר דוליטל, ואינני דובר קיפודית כדי לשאול אותו...
לעומת זאת אני דובר ערבית כהלכה, ובכל זאת לא הצלחתי להבין מידידיי הפלשתינאים מה סוד המלחמה הנצחית שהכריזו עלינו להוותם ולהוותנו... האמת: גם עברית אני דובר כהלכה, ומעולם לא הבנתי מדוע גם אנו היהודים דנים את עצמנו כאן למלחמת נצח, בתגובותינו הקיצוניות וחסרות הפרופורציה...
כלב מי שמבין מה שנעשה כאן!
מלוכלך, עייף, וכואב פיזית ונפשית עליתי למקלחת.
אופס... דקירה עזה בחזה, מתחת לפטמה השמאלית, הזכירה לי את גילי המתקדם ואת המאבק שניהלתי עם טורף המחמד האהוב עלי...
האם הכאב חיצוני או פנימי? האם נוצר אוטם קטן בעקבות המכה בסיר הברזל, או שרק בצלע סדוקה או במכה יבשה עסקינן? לרופא כל בשר הפתרונים, ואם אזכה אחזור לעניין בסיפור הבא.
תם ולא נשלם.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו פרקים נוספים
פרק כ"ו. שוחד שופטים ופילגשיהם
ומה במקרים שלא היה לאבא אותו "הכרטיס" של הבעת התודה מן השופט? [ראה הפרק הקודם בגיליון 245] כי אז היה עליו לנקוט בשיטות אחרות. והנה מקרה אחד שגם הייתי עד לו, בו נחלץ אבי לעזור למישהו שהסתבך בצרה עם החוק. כמובן שהעניין נופח מעבר לפרופורציות בגלל מערכת השוחד והשלמונים השוררת שם. הלך אבא ותישאל מיהי הפילגש של אותו השופט. ואבא הסביר לי שאדם במעמדו הנישא והמורם מעם, לא יעלה על הדעת שלא יחזיק עוד בית "לשם התענוג", כפי שזה נקרא שם. בוחר לו אישה כלבבו, שוכר לה בית ברובע נחמד וכן גם משרתת צמודה ואולי גם גנן. אלה עוסקות כל היום בהכנות לקראת הביקור של האדון שיבוא לעת הצהריים למנוחה, ועוד. האישה הענוגה תעסוק בטיפוח החן והיופי שלה, התקשטות והתחנחנות ובחירת המחצלות שימצאו חן בעיני האדון, והעוזרת מסייעת בידה ואף מכינה את התבשילים בהתאם.
קנה אבא מתנה גדולה ומכובדת ושם פעמיו לביתה של המעונגת. פותחת המשרתת את הדלת ואבא שואל בדחילו ורחימו אם המכובדת נמצאת בבית ואם יכולה להואיל לקבלו לשיחה קצרה באיזה עניין של עשיית מצווה.
הלכה זו וחזרה ותשובה חיובית בפיה לאמור "תפדל אדוני תשב ותמתין קמעא, 'אל סית' תבוא עוד מעט."
והנה מופיעה האדונית לבושה הדר וכולה קשוטה ורעננה, מתיישבת ב"אהלן וסהלן" ו"מה אוכל לעזור לאדוני," וכדומה. ואבא פותח בדברי שבח והלל לבעלת הבית, שידועה היא כבעלת מצפון וחוש צדק מפותח, ולא תאהב לראות עשית עוול. ומוסיף "ראי אותנו כ'דח'יל' שלך (מבקש חסות), נשתחווה לך וננשק את רגלייך ונבקש ממך טובה קטנה." ומושיט אגב כך את המתנה הכבדה. וממשיך אבא ומספר לה את סיפורו של המסכן שהסתבך, וכדומה, והוא כל מבוקשו מכבודה שתזרוק מילה טובה לאדון כאשר יבוא, והוא משאיר לה את גורלו של הנ"ל על מצפונה, ואגב כך מוסר לה פתק לא גדול עליו רשומים פרטי המקרה.
"מן עֵיני," עונה האדונית, "ובמה אפשר לכבד את כבודו," וכן הלאה וכן הלאה.
כמובן שנלוויתי לאבא לסידורים הללו, בעיקר בימי שבת, שאז העסק המשפחתי סגור, ומשרדי הממשלה לעומת זה היו פתוחים, וגם אני הייתי חופשי מבית הספר, ונהניתי מסיורי לימוד אלה וגם מליווי את אבא למקומות אקזוטיים, שחברַיי אף לא חלמו להגיע אליהם.
יום אחד נילוויתי לאבא אל משרד הפנים הבגדאדי, לשם הוצאת מסמך או תעודה כלשהם. המתנתי בפרוזדור ליד החדר אליו נכנס אבא לדבר עם הפקיד. אחרי מספר דקות יצא אבי והתיישב לידי. ולא אמר דבר. מספר שניות אחר כך יצא הפקיד מן החדר, הביט לעברו של אבי ושאל אותו בטון חמור מדוע אתה עדיין כאן והלא אמרתי לך קודם לכן שהמסמך לא יהיה מוכן לפני יום רביעי. והוא נפנף עם אצבעו המורה (כמו כדי לומר: נו,נו,נו!)
אבי ענה כי הוא רק מטייל בפרוזדור של המשרד, ועשה תנועה עם כף היד כאילו "לחתוך".
הפקיד חזר ונופף עם האצבע המורה, לאמור רק ביום רביעי. עשה סיבוב ונכנס שוב לחדרו.
ואז הוציא אבי שטר כסף של דִינָר אחד שלם קיפלו לארבע והטמינו בתוך קופסת הסיגריות המתכתית המגולפת שנשא בכיסו. והוא הסביר לי שתנועת האצבע של הפקיד מסמלת דינר אחר כשכר טרחה להוצאת המסמך, קרי שוחד, ותנועת כף היד של אבא אמרה חצי דינר. ההוא התעקש ושוב הורה עם האצבע, כלומר לא יעזור לך להתמקח, וכי המחיר שעליך לשלם הוא דינר אחד שלם. ואז כאמור טמן אבא את שטר הכסף בתוך הסיגריות, נכנס שוב לחדרו של הפקיד, פתח את הקופסא ואמר בבקשה אם אפשר לכבד אותך בסיגריה טובה, וההוא עונה "שוּקְרָאן, שוּקְרָאן," תודה תודה, ולקח סיגרייה וכן את השטר שמתחת. חמש דקות אחר כך יצא אבא מן המשרד הממשלתי הבגדאדי של ממשלת הממלכה העיראקית עם המסמך המבוקש בכיסו.
נו, רואים? יש סדר בממלכה.
השוחד והבקשיש לדעתי מקורם בשחר ההיסטוריה. ממש בראשית הבריאה. לא צריך אדם להיות אפיקורס גמור על מנת להבין את הכתוב בתורה בספר בראשית פרק ד', שם סופר על קין שהביא מנחה לה'. מה זו "מִנְחָה" אם לא שוחד? וכמו שאומרים הצברים שלנו "בְּאָבוּהָה שוחד." והנה השוחד לא הספיק לקדוש ברוך הוא, והוא דחה אותו. קין נעלב וחרה לו וקינא באחיו, וסוף שהרג אותו. כך שצריך להיזהר מהאלוהים הזה כי הוא אוהב חנופה וגם סכסכן. ובתפילה שלנו כתוב "ואתה נחמד ונורא ונעלה ונהדר וחבוב," וכל כיוצא בזה. סתם לא כתבו את הדברים האלה, הם בטח הכירו עם מי יש להם עסק.
ולאורך כל ההיסטוריה, השליטים והמלכים תמיד "חילו" האחד את פני רעהו במיני דורונים ומתנות, כפי שמסופר בספר התנ"ך – כמה ככרות כסף ותכשיטים וזהב קיבל שלמה המלך וגם שלח למי שחפץ ביקרו מאלה שרצה לפתח איתם קשרים. וזה הגלוי. ומה שלא נאמר, זה שימון אנשי החצר השרים ובעלי עמדות המפתח, אם זה בכסף או בפילגשים יפות או בטובות הנאה אחרות. ועד ימינו אנו, ששרים וראשי ממשלות קיבלו שוחד כבד מאוד במיליוני דולרים כדי לבחור, למשל, בחברה מסוימת כספקית מטוסים לארצם והעדיפוה על פני אחרת ועוד.
ולמה יפגרו התורכים בנדון ?
והם לא רק שלא פיגרו אלא אף שיכללו את השיטה ופיתחו אותה היטב. והשוחד בימיהם שגשג ופשה בכול. השולטן ישב בקוסטנטינופול ומינה לו "וָאלִי", ממונה מטעמו במדינות שנשלטו על ידי האימפריה העות'מנית. זה היה חייב לגבות מסים מן הנתינים ולשלחם לשולטן. והוא כמובן שרצה לגבות כמה שיותר כדי שייוותר גם לו לחיי עושר והוללות. ובנוסף למסים התפתח ענף השוחד והבקשיש לתפארת. מקטן ועד גדול. השופטים בבתי המשפט, מי שידעו לשחדם כיאות, הבטיחו לעצמם את הטיית המשפט.
וידוע הסיפור של העו"ד שהכיר היטב את השופט ואת נטיות ליבו, וכאשר נשאל מה יש לו לומר, הוא ענה ב"תצהיר כתוב". הוא הגיש לשופט מגילה של נייר מגולגל. השופט החל פותח את המגילה וראה שמודבקות בה לירות זהב אחת ליד השניה בשורה. והוא שואל את העו"ד, "האם כל המגילה כתובה באותה הרוח של הדברים?" והנ"ל מאשר שאכן כך הדבר. ואת תוצאות המשפט לא קשה לנחש.
כך השופטים, וכך השוטרים והמפקחים ופקידי הרשות, המכס ומס הכנסה שלטונות הגיוס ומפקדי היחידות בצבא, עד אין סוף.
והיה שוחד חד פעמי ושוחד קבוע. הקבוע זה על מנת להבטיח את ההשפעה שתישאר כל הזמן ולא תפוג. כפי שקראנו בספרו של מריו פוזו "דון קורליאונה איש המאפיה", שהיה מחלק "משכורות" לשוטרים ולכל מיני אנשים בעמדות מפתח כדי שיעמדו לו ביום שיצטרך אותם.
ואבי עליו השלום אף הוא נהג כך במיני אנשים גדולים וקטנים, כדי שישרתוהו בעת שיצטרך. וזו שיטה שתמיד פעלה ופועלת ותפעל עד עולם.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים וארבעה
מדוע התאבדה ארלטי קלדם? חידוש כוח-הגברא של אביה מסייה בוריס בזכות זריקות הקופים. נקמת לטיפה שטבעה בפרדס
באותו רגע כבד של אבל התאהב מסייה בוריס באפרת ירקוני, חברתה הטובה של בתו ארלטי. אפרת ואביתר למדו בכיתה אחת עם ארלטי ועם יעל דודתי, ובמשך שנים היו השתיים, פעם זו פעם זו ולעיתים שתיהן יחד, מאוהבות באביתר. אפרת היתה בת-בית במשפחת קלדם, כך הכיר אותה בוריס אבל מעודו לא חיבק את גופה המעולף בזרועותיו ולא נרעד למגעה כמו בשעת ההלווייה. גם לאחר שהפכו לזוג נאהבים נישארה אפרת לגור בחדרה שבבית הוריה וגם נותרה רווקה כל ימיה.
מסייה קלדם היה גבר נאה, בהיר-שיער הנוטה לג'ינג'י, עיניו כחולות ומלאות חיות. שפמו היה צהבהב גם הוא וקצותיו מזדקרים. היתה לו דרך הליכה כשהוא נוטה קצת הצידה. בתקופת התורכים, כשחבשו רוב האיכרים תרבושים אדומים, נהג חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, לחבוש את התרבוש כשהוא נוטה לצידו האחר, וכך היתה דמותו מתאזנת.
לאחר שבאו הבריטים, לבושים מדים טרופיים שסיגלו לעצמם במושבות אפריקה ובמזרח הרחוק, חבש מסייה קלדם, וכמוהו איכרים אחרים, כובע שעם עגול בצבע חאקי שנקרא "הלמט". כך היה מופיע, נוהג בכרכרה או הולך ברחוב, בידו או על זרועו מקל-טיול שידיתו מגולפת בצורה אמנותית. זו היתה האופנה של איכרים בעלי מעמד. מסייה קלדם התגנדר בלבושו כדנדי אנגלי או כשחקן ראינוע צרפתי. אפילו נעליו היו מעודנות, עשויות עור ז'מש רך, עם כפתורים.
גן גדול הקיף את ביתו המרווח. הגג מכוסה רעפים. מרפסת קצרה, מגולפת עץ וסגורה, פנתה לגן ולרחוב. מרפסת שנייה, ארוכה, מקורה אף היא עץ, נמשכה לאורך הבית המרובע בצידו הפונה לחצר. מסייה קלדם היה בין הראשונים שבנה בית כיסא וחדר-אמבטיה מודרניים בחצר. הגן היה נטוע עצי נוי ועצי פרי, שדרות של הדסים וטויה, ועל המרפסות טיפסו שיחי יסמין. בכל היתה איזו אווירה של אריסטוקראטיות. של פסנתר וצרפתית, כמו ברומאן רוסי.
מסייה קלדם נשלח בנעוריו מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בצרפת, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון בהדרכת האיכרים. הוא נטע פרדס, חידש שיטות בהרכבת ההדרים ובמלחמה במחלותיהם, וכן בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך ופיתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר, ומשום כך כונה גם – אבו-אלחושחש. קלדם כמעט שלא דיבר עברית אלא בעיקר אידיש, צרפתית וערבית.
הבית המפואר ניצב מול בית-הספר העממי "רוטשילד", שבו עבדה אפרת כמורה במשך שנים רבות. בכיתה אל"ף למדתי אצלה קרוא וכתוב. כאשר באים בטענות על האובססיות המוזרות שיש לי בכתיבה, אני עונה: "מה הפלא? הלא לכתוב למדתי אצל אפרת, פילגשו של אביה של המתאבדת ארלטי, שהיתה גם החברה הכי הטובה של דודתי יעל, שגם היא לימדה אותי, תה-תי תה-תי..."
קשה לדעת מדוע הלך ליבה של אפרת שבי אחרי מסייה קלדם ועוד יותר כיצד הסכימו לכך הוריה. אך מה יכלו לעשות? היחסים בין אפרת לבוריס הלכו ונתהדקו והם נהגו בחופשיות גמורה וכל המושבה ידעה על כך. מסייה קלדם היה מבקר לעיתים קרובות בחדרה של אפרת. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית-הספר העממי "רוטשילד" שבו לימדה, והם היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד. לאחר שאשתו של קלדם עברה לגור בפריס, היתה אפרת הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה. אנחנו, התלמידים, היינו רואים את הפגישות של המורה עם הגבר המבוגר ואפילו ידענו שהשניים נוסעים כל קיץ לפריס ושמה הוא קונה לה את הבשמים בעלי הריח המיוחד, שלא היה כמותם במושבה.
היינו אפילו מתאפקים שלא להיכנס לבית-השימוש עד שהמורה אפרת תיפנה לצרכיה, כי בהיכנסה לשם היתה מרססת סביב מהבושם הפריסאי שקנה לה קלדם, ולאחר שהיתה יוצאת נותר אחריה ענן של ריח טוב וזר שטיהר את התאים המסריחים.
אפרת ירקוני הופיעה תמיד באותה תסרוקת אסופה, עם סרט בצורת פרפר מאחור, אופנה שאותה לא שינתה מעולם, אולי מן התקופה שמסייה קלדם התאהב בה. השיער היה חלק, שחור, ואסוף במהודק לאחור. למן היום שבו נהרג אחיה אביתר בהגנה על המושבה היא לבשה בגדים כהים.
מסייה קלדם היה בעל מעמד נכבד במושבה. יחסיו עם אפרת ירקוני התנהלו בגלוי ומתוך כבוד רב לשניהם. הסובלות העיקרית היו אשתו. ובתו ארלטי. אף שלא היה יפה-תואר או גבה-קומה, חובב נשים מושבע היה, אולי בהשפעת שנות לימודיו העליזות בצרפת. עוד לפני שהחלה פרשת האהבים שלו עם אפרת, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה – נמצאה ערביה צעירה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה בפרדסו. בני-משפחתה טענו שהיתה בהריון ממנו, והאשימו אותו במותה. העלילו עליו שרצח אותה, ומפחד נקמתם נאלץ לברוח למצרים.
גברת קלדם היתה אישה יפה, חכמה ואצילה, ושמרה על ריחוק מסויים משאר הנשים במושבה. בגידותיו של בעלה אכלו את ליבה. כאשר מסייה קלדם ברח למצרים ונתקע שם בימי המלחמה, היתה היא נוהגת בכרכרה פתוחה עם שמשיה לבנה ומנהלת את כל ענייני המשק הגדול של המשפחה, אבל כשחזר מסייה קלדם מגלותו לא נתאחו הקרעים.
ארלטי היתה בחורה משכילה ורוחנית, דמות יפה, מעודנת, בעלת תרבות גבוהה ונפש של משוררת אף כי כתבה רק צרפתית וכל כתביה אבדו. אביה שלח אותה ללמוד בפריס, משם חזרה עם משקפי פנסנה, ללא מסגרת, ובצאתה לרחוב היתה מטיילת עם מקל, ממש כאביה.
ארלטי ודודתי יעל היו חברות מילדות. כבר בנעוריה ביקרה ארלטי בפריס, הביאה ליעל מרוח העולם הגדול ועזרה לה בלימוד הצרפתית. היתה מספרת לה על הקומפוזיטור צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית.
אפילו הסופר חיים ברנר, שגר תקופה במושבה שלנו, התפעל מדמותה של ארלטי ותיאר אותה ברומאן "שכול וכשלון" מבעד לעיני גיבורו יחזקאל חפץ. חפץ יושב בשמש על ספסל ליד מלון רבינוביץ, "הוטל-הפועלים", ברחוב פינסקר, נתון ב"תקופת הדיבור הנוראה", מצב של התערערות נפשית, של דמיונות וחלומות. והוא מהרהר כיצד הילדה הנאווה, אשר ראה בבית-הספר, תגדל ותהיה:
"כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה. והיא כבר כבת שבע-עשרה, והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף, אבל היא תאמר לו: 'אין דבר, ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות. אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות. אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי.' לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו. היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב."
ארלטי שבה ארצה מלימודיה בפריס כשהיא שקועה בדיכאון הולך וגובר. כעבור חודשים אחדים התאבדה. שמועות משמועות שונות רחשו במושבה על הדרך שבה התאבדה. בכרוניקה אני חייב להביא את מרביתן.
לילה אחד לא שבה הביתה. למוחרת מצאה אותה סבתה מוטלת ללא רוח חיים בבקתה שבקצה החצר. היא שמה קץ לחייה ברעל שטמנה שנים אחדות קודם לכן בטבעת שעל אצבעה, מחשש שהתורכים יתעללו בה אם יגלו שהמרגל לישנסקי הסתתר בפרדס של אביה.
מילאה את הבקתה בפרחים, ושם נירדמה ולא קמה, כמו אופליה.
כיצד ייתכן שבחורה שכל החיים לפניה, עשירה, מיוחסת ומלומדת, ירתה בעצמה באקדח, בביתה? ארלטי היתה חולה בנפשה. היה היתה רגישה מאוד, היא היתה חולמנית וכואבת. לא התאימה למציאות. להווי הקשה בארץ.
הסיבה להתאבדותה היתה בגידתו הגלוייה של אביה באימה, שעברה לחיות בפריס, ויחסיו עם המאהבת שלו, בת-גילה ומי שהיתה חברתה הטובה ביותר של ארלטי, אפרת ירקוני.
הכל החל באותה נערה ערביה טבועה בבריכה בפרדס של מסייה קלדם, שהרתה לו, לכן ברח למצרים, מפחד נקמת הדם של משפחתה, אך אבי הנערה נשבע לנקום. חיכה שנים. לאחר ששבה ארלטי מצרפת ארב לה יום אחד ואנס אותה כאשר שוטטה לבדה בפרדס ואף נופף בגאווה את תחתוני-פריס המוכתמים שלה בכפרו, לכן התאבדה.
סיפרו שארלטי החזיקה בידיה איבריק, כד חרס, מלא מים. כאשר הערבי תקף אותה, ניפצה את הכד על ראשו ואולם גם בראש זב דם ומים הוא התגבר עליה וניפץ את בתוליה אל גומה בפרדס.
סיפרו שהלכה להתאבד בירקון וכבר כאשר היתה טבועה-למחצה משה אותה הערבי, אנס את גסיסתה ושב וזרק את גופתה לנחל.
בתקופת חייה האחרונה התיידדה ארלטי עם המורה שלנו חניאל גרינבלט-גבעוני, שחיזר אחריה והיה ארוסה. דודי אלכס סיפר שחניאל היפה כתב וקרא לה שירים וניפח לה את הראש בדיבורים – אך מאומה לא עשה! – אילו היה שוכב איתה, אולי ארלטי לא היתה מתאבדת. ועוד אמר שהשמועה הכוזבת על אינוסה באה מגרינבלט-גבעוני כדי לחפות על בטלנותו ובגלל המצב הטיפשי שנותר בו לאחר התאבדותה.
חברא קדישא של המושבה התכוונה לקבור את ארלטי ליד הגדר, כדין מתאבדת.
ואולם השפעתו וכוחו של מסייה קלדם העשיר הביאו לכך שנקברה בחלקה המיוחסת של בית-הקברות, בגבעה שעל גבול הפרדסים. כדי שלא לחרוג מההלכה התקינו סביב חלקת הקבר גדר ברזל נמוכה. מסייה קלדם נטע למראשותיה עץ ארז הניצב עד היום, לא רחוק ממצבות סבי וסבתי, אבי, דודי אלכס ודודותיי בת-שבע ויעל.
באותה ערוגת גדר נקברו מסייה קלדם והגברת אשתו לצידיה של בתם ארלטי. שניהם יחד, לאחר השנים הארוכות של הפירוד.
כאשר התאבדה ארלטי היתה דודתי יעל נשואה כבר לסוחר אמיד ורגשני שחמד מאוד את גופה ואת ארצישראליותה והיה מנשק את אצבעות ידיה ורגליה המושלמות להפליא ואיפשר לה חיי עושר שעליהם לא חלמה מעודה, הוא נשא אותה על כפיו והעריץ אותה. אך אהבתו הגדולה רק הפחיתה את רצונה להמשיך לחיות איתו באותה עיירת-מרפא לעשירים שאליה לקח אותה, ליד קאהיר, בין המידבר, הפירמידות והנילוס. במחברותיה הישנות מצאתי כתוב:
...פגשתני הידיעה המבהילה על מות חברתי, מתה. לא איבדה את עצמה בידיה. נקטפה ייאמר, טבעה כחבצלת בביצה תחת זעף המטר... ובא צרור כתבים שעליהם כתוב היה שמי, מכתב היה שם מארלטי אליי, ובו נאמר:
"אתמול בערב בא גרינבלט היפה. כרע ברך, נרגש. ביקש ידי. לנשק כפות רגליי רצה. אמר שהן זכות. דיקלם בדמעות שיר שתירגם מגרמנית מאת משורר יהודי ששלח יד בנפשו והוא בן עשרים ושלוש שנים בלבד:
"'אהובתי, הה כי בליל כזה מצאתיך, / אותך נעלה, בין כוכבים עוברת! / מה ארצה כרוע בצידי הדרך / את מצחי בעפר ללחוץ / את דמי וחיי לפנייך הזיל, בחשכה, / בלילה על פני החול – – – '
"אמרתי לו: '!trop tard' [מאוחר מדי!] ובכיתי גם אני.
"את הבעירה האמיתית בי הן איש לא יכבה...
"בין סבכי היסמין ישבנו, בגן אבי הנואף. בשערי הרטוב עוד עמד ריח עשן הכביסה שבחצר. וגרינבלט דיקלם משלו: 'עוד עקבות רגלייך הזכות, בחול הגן לאור ירח נמות – '
"סלדתי ממגע ידו. 'להבה לבנה,' קרא לי, 'עלית מאופל הקרקע, כבדת-פליאה וגורל. שחי [חי"ת בחיריק] עלינו עם ערב, בענן שמלותייך הלבנות, על פני כרמים אלה...'
"את הבעירה האמיתית בי הן לא יכבה מטהו הדל... לפעמים אני משוגעת יען כי יצרי גדול וחזק. דומה אני לאבי. חטאה אנוכי. יען כי בחלומותיי רוכבת, כגבר...
"'ואון גברים במנוף מחשבתך,' כתב לי גרינבלט.
"הנה כך חייתי וכך מתי, למי זה איכפת.
"רציתי לשרוף, לגנוז את יומניי אלה, למה ידע זר את חיי, האין זה די שאני ידעתים? ובסוף חסתי, לא על הכתוב אלא עלייך, אשר נגעת בחיי יותר מכולם, את, אשר את צמאונך לנפשי הרגשתי תמיד. אהבתי אותך ואת נישאת לגבר זר ומגוחך. הא לך. הנה תדעי 'הכל'. זהו השי האחרון שלי לחיים. לא, לא לחיים כולם כי להם איני שייכת זה כבר, אלא לך. אשר נפשך ליוותני תמיד."
אובך המידבר התערב בענני הערב. אנשים – נמלים שחורות זוחלות על פני מישורי המידבר. רוחות מגוללות עננים כערימות זבל בוער. מתחת מעטה אפור קורנת השמש קרניים גדולות ורודות וירוקות עד למחצית השמיים. הנמלים זוחלות על קצה האופק, מקום פירמידות עוד זוקפות שדי בתולים בין צעיפי האבק. למה הלכת, ארלטי? למה? הן בכדי לראות זנב ענן זה בלבד – כדאי לחיות.
כמה טובה הכתיבה בכרוניקה שאין בה צורך להמציא דבר אלא רק לתעד את המאורעות ולאששם בתעודות עתיקות. ולעיתים הסודות החשובים ביותר, שהם לב הסיפור, כבר נכתבו בידי אחרים על גבי נייר המצהיב עתה מיושן. וככה הם יישארו לנצח.
לימים נחלש כוח-הגברא של מסייה בוריס קלדם אך טרם פסה תאוותו לחיות עם נשים.
הוא נסע, כפי שנהגו עשירי העולם, לקליניקה המפורסמת של דוקטור דנילו ראאב הנמצאת בעיירת-המרפא דאבוס שבאלפים השוויצריים. שם קיבל סידרה של זריקות הורמונים, שהופקו מקופים, כדי לחזק את יכולתו לזקוף את מקלו הרך.
מסייה קלדם שב למושבה ביצרים מחודשים אך לרוע המזל אלה לא היו ממוקדים רק במטרה אשר לשמה נסע להתרפא. לא יאומן אך לזריקות הקופים היתה השפעת-לוואי נדירה שגרמה לו, בגילו – לטפס על עצים! – הוא נהג להכין לעצמו שקית אגוזים והיה עולה עימה בזריזות למרומי אחת הצמרות ושם יושב ומפצח אותם ומשליך את הקליפות למטה! ויש שאפילו נשבעו שראו אותו מתגרד! –
לילה אחד הזעקנו את האילם נורדאו, המומחה לטיפוס על עצים, כדי שיוריד בזהירות את מסייה קלדם בסולם מן הצמרות ויחזירו הביתה.
האילם נורדאו סבל להיפך, מעודף הורמונים.
כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.
לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.
כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!
באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משוֹרֶתֶת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.
יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.
האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.
בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.
הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.
אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.
לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.
שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערוריה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.
על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה..."
הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.
כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.
לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.
אני שונא אותו. בגלל רותי. את העיניים הייתי מוציא לו אם רק היה עדיין חי!
ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסטלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.
היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי.
מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה.
האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.
האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.
לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("ויין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"
ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.
ביתו של גרשוני הצולע, "אבא" של רותי, עמד במעלה רחוב המייסדים, לא רחוק מהבית של מסייה קלדם.
לפעמים, כאשר גרשוני היה נוסע בענייני פרדסו ואגודת "פרדס" לנמל יפו ומקים שם צעקות שהידהדו עד לרציף הבחרג'יה: "ביג'י יום א-סחטוט! [הגיע יום הפרוטה!] יוישער און שפארזאמקמט! [יושר וחיסכון!] אתם עוד תתגעגעו אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה אגודת 'פרדס' מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר!" –
– היה מסייה בוריס קלדם, מחוזק בהורמוני-קופים משוויצריה ובזכרונות ליל החמסין שבו הציל את בעלה המפרפר ברגליים יחפות מחנק בין שדיה המגולים בקריאה הבלתי-נשכחת "זוז הצידה!" – עולה לחדר-השינה שבקומה השנייה של בית גרשוני ותוקע לשיינע-פשה היפה, צהובת השיער ושחורת העיניים.
באחת הפעמים אף הוכרח להשתלף בחיפזון מבין רגליה, לוותר על ההשתעשעות בחזה הגדול ובפיטמותיה שמידתן כבישליק והן עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – ולברוח מהחלון האחורי של המיטבח לעבר ביתו דרך כל החצרות הסמוכות – וזאת לאחר שנשמע צליל מתכתי עמום בפתיחת שער הברזל של החצר, וגרשוני ניראה מקרטע בשביל, בין שיחי הטויה המחטיים.
מסייה קלדם היה גבר מן הסוג הרגיל והמסוגל לבגוד גם באישה שעימה הוא בוגד באשתו, כלומר באפרת, כפי שנהג לימים שר-הביטחון שלנו משה דיין שבגד באשתו ובמאהבתו עם הבחורה אלישבע, אך לא עיבר אותה ולא הקים לו ממנה יורש, כמעשה דוד בבת-שבע.
יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב"חנות" פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל'ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:
"חוואג'ה בָּארֶס – הוּוֶא בֶּנִיקוֹ קוּס-מַרְת-סקנדר אַבּוּל-בַּארֶ'ל! חוואג'ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל!"
אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!
יש במושבה זקנה אחת שטוענת שלא מסייה בוריס קלדם אלא אבא שלי הוא שברח מבעד לחלון המיטבח של גברת שיינע-פשה גרשוני כאשר שמע את בעלה נכנס בדלת, וכי הדבר קרה כבר לאחר שהיה נשוי לאימי. אני לא מאמין, הלא תהום היתה פעורה בין שתי המשפחות מאז הרג הפרד של גרשוני את דודתי בת-שבע, כמו בין שני שבטים בידואים שנקמת-דם עומדת ביניהם לדורות.
מצד שני, אנחנו נוטים תמיד לחשוב שהורינו הם היחידים שלא נאפו, ואחר-כך מרחמים עליהם שכל חיי נישואיהם לא היה להם אלא את עצמם והשתעממו.
אילו הייתי כותב רומאן הייתי מפתח את הנושא מצידו הפסיכולוגי ומשלב בו משפטים חכמים ופאראדוכסים מבריקים המעידים על היקף ידיעותיי ועל אנינות טעמי ומאפשרים למי שקרא שלושה עמודים ממני או ראיון איתי לצטט אותי בשיחות חברתיות:
"כמו ש[השם שלי] אומר: מחר תזרח השמש."
"כמו ש[השם שלי] אומר: אני חושב משמע אני קיים."
"כמו ש[השם שלי] אומר: הציונות מתה."
ואכן השמש זורחת.
הקורא החושב עדיין קיים.
והציונות, יוק! – שום דבר לא התחדש בארץ מאז תקופת התורכים.
ואולי באמת להם יאתה התהילה, לסופרים ולהוגי הדיעות שעליהם כבר כתב אלימלך שפירא, שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ של מקוריות, ואלמלא טיפשות קוראיהם לא היה להם שמץ של קיום.
ולפעמים היה משתעל ומוסיף: "אבל כרוניקות עתיקות הן כמו התנ"ך, כל דף שפותחים בהן עומד כסיפור-לעצמו."
תאוות הבשרים של מסייה בוריס קלדם לבסוף הרגה אותו.
הוא חטף שבץ או התקפת-לב (המילה התקף טרם הומצאה) כאשר שגל בפרדסו פועלת, הפעם יהודיה. ההתקפה תפסה אותו כניראה תחת עץ, כי שם גם מצאו אותו שוכב כשמכנסיו מופשלים, ביציו לחות ופניו בעפר התחוח. הפועלת המבוהלת והרטובה רצה למושבה להזעיק עזרה. אך כשבאו כבר היה מאוחר.
חרף השמועות וההתבדחויות על אודותיו, רבים קינאו במסייה קלדם שזכה למות גיבורים בגומה שבפרדסו. הלווייתו היתה מכובדת, ראש העיר וראשי התאחדות האיכרים, ובהם הנשיא משה סמילנסקי, הספידו אותו. חבריו מלשכת "הבונים החופשים" רקדו על קברו במעגל ולבסוף ניתקו את זרועותיהם השלובות במחווה אצילית ומפחידה.
מאחר שלא הייתי בטוח בפרטים שאלתי את אימי הזקנה והיא השיבה: "אני זוכרת שסיפרו שמסייה קלדם קיבל התקפת-לב כאשר זיין בפרדס את המזכירה שלו, אבל אני משביעה אותך שלא תכתוב על כך בספר שלך. ושגם לא תזכיר את הערביה שהתאבדה בפרדס שבו מת."
בספרו "הירקון שבלב" מתאר אלימלך שפירא את אהבתו של מסייה בוריס קלדם ללטיפה, הנערה הערביה שטבעה בפרדסו. הוא מתאר אותה מבעד לעיניו של קלדם. הוא קורא לו בשם מסייה קלוד ליכטנשטיין, פרדסן צעיר, רווק עדיין. לטיפה עובדת כפועלת בפרדסו.
מי שלא ראה את עיני לטיפה – לא ראה עיניים יפות מימיו. זקופה, מהירה, לבושה כותונת כחולה, מטפחת לבנה מכסה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נופלות ויורדות מעל ראשה על שכמה וריח עשן הטאבון עולה מהן. עיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות. מתוך בבותיה נזרקו רסיסים של שמחה, חיים ותאווה.
בזכותה מצאתי עניין חדש בעבודתי בפרדס. כשהיה ליבי כבד ורוחי נעכרת, הייתי מביט בעיני לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעליי כמו ביד קוסמת. לעיתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אליי, את ברק עיניה החם.
פתאום נעלמה. לאחר ימים אחדים פגשתי אותה. היא הביטה אליי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליהן. רגעים אחדים החרישה.
"אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיח' מפג'ה." אמרה.
"ואת?"
"טוב לי המוות..."
ושוב החרישה. ואחרי-כן שאלה:
"חוואג'ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?"
"רק אחת, לטיפה."
"ואצלכם אין מכים?"
"לא, איך אפשר להכות את זו, שאתה אוהב, שאוהבת אותך?"
"אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"
"בוודאי."
"ואותנו מוכרים כחמורים..."
עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.
"אבי אומר," הוסיפה אחרי רגע, " כי היה נותן אותי לך לו היית למוסלמי..."
"לי?..."
למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אליי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.
"לטיפה," אמרתי, "היי ליהודיה ואקחך..."
"אבי יהרגנו, אותי ואותך..."
יום אחד ראיתי אותה עולה מן הרחצה בבריכת ההשקאה החדשה שבפרדס, עוטפת את גופה הלח בעבאיה, והיא וכסותה בצבע האדמה. אז באתי עליה. בכל חום נעוריה קיבלה אותי לטיפה. גופה השחום, הנערי, התפתל סביבי כאילו יחידים אנחנו לא רק בפרדסי הצעיר אלא בתבל כולה... כאילו מולדת חדשה נבראה לי בה...
מסייה קלוד שבסיפור מקווה מאוד שלטיפה תלד לו בן. לאחר שנים, באוסטרליה, הוא נושא אישה לא-יהודיה שיולדת לו שש בנות. אלמלא פחדה לטיפה ממשפחתה וקפצה לבריכה, אולי היה זוכה בבן ממנה. אילו היה שם, היה ודאי קופץ אחריה להצילה.
בסיום הסיפור לא ברור אם לטיפה התאבדה או שאביה הטביע אותה בבריכה כדי להגן על כבוד המשפחה וגם לסבך במותה את מסייה קלוד, שכביכול הטביע אותה כדי למחוק את עקבות הריונה ממנו. ואכן, מסייה קלוד ליכטנשטיין עוזב את הארץ מחשש לנקמת-דם, ומהגר לאוסטרליה.
המשך יבוא
ערב מקסים עם הזמרת שרון רוסטוֹרף והפסנתרן יונתן זק
הזדמן לנו להיות מוזמנים אמש, מוצאי החג, לקונצרט בביתו של שגריר הונגריה בישראל, שליתר ביטחון אנחנו כותבים את שמו בלועזית: Gyenge, בעיר הפיתוח הרצליה-פיתוח.
הזמרת הישראלית שרון רוסטורף-זמיר שרה אריות ושירים מתוך אופרות ואופרטות, מהנדל ועד גרשווין, ואף שילבה בסוף שיר עברי של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, שאותו שרה יחד עם הבריטון הישראלי הצעיר חגי יודן, שגם היה לצידה בשניים-שלושה שירים אחרים.
לשרון רוסטורף-זמיר יש קול עז, עמוק ומדהים. קשה להאמין שהגוף האנושי מסוגל לייצר עוצמות כאלה, שיכולות להתחרות בכל מיכשור הגברה משוכלל. בכלל, ככל שטכניקות ההגברה משתכללות, ושחקנים וזמרים מתרוצצים על הבמה עם מיקרופונים זעירים מודבקים לרקותיהם, כן אני מעריץ יותר ויותר את הקול האנושי נטו של זמרות וזמרים שעומדים לבד, לעיתים בתוך אולם ענק כהיכל התרבות, וממלאים אותו בקול צלול, ברור ונשמע היטב, ובאופן כמעט גאוני. לא תמיד, לא לכל זמר, יש את זה. אבל מי שניחן ביכולת למלא בקולו חלל גדול, ובצורה אמנותית נפלאה – הוא בעינינו גאון. ולשרון רוסטורף-זמיר "יש את זה", למן הרגע הראשון כובש קולה הצלול והעז, והמקצועי מאוד, את המאזינים, והם אכן מגיבים בהתלהבות.
הליווי של יונתן זק היה אף הוא מעולה, עז ביטוי ועשיר מאוד. חבל רק שלא נתמלאו ציפיותינו לשמוע אריות של מוצארט, ורדי, גונו ועוד כמה מלחינים פופולאריים באוזנינו. תוכניתם של שרון רוסטורף-זמיר ויונתן זק כאילו התמקדה בכוונה לא ביצירות הפופולאריות ביותר אלא לעיתים דווקא באריות שאינן מושמעות הרבה, ולכן יש לתת גם להן הזדמנות.
על מצבו של אליהו הכהן
היום יום שלישי [22.5], רואיין אליהו הכהן ברדיו, רשת ב', נדמה לי שבתוכניתו של עמיקם רוטמן, אודות ההמנון הלאומי שלנו "התקווה". הסיפור היה מרתק ומרגש כאחד. גם אני מצטרפת לאיחולים להחלמתו המהירה של אליהו ומקווה שישוב לאיתנו ויוכל לספר בעיתונך את שסיפר ברדיו. "התקווה" – התפתחות כתיבת המילים וכן התפתחות המנגינה.
תודה,
דבוישה
אהוד: השידור היה ודאי שידור חוזר. מצבו של אליהו הכהן אינו קל. הוא עדיין מאושפז בסורוקה, סובל מכאבים, אשתו דליה לצידו, ונראה כי תהליך שיקומו ייקח זמן.
בינתיים הוא גם אינו יכול לקרוא את "חדשות בן עזר" ולכן כדאי לנמענים לדעת שמאז נפגע אליהו – אנחנו כבר לא מכתב עיתי מהימן. אומרים שאין אדם שאין לו תחליף. אבל לאליהו באמת אין תחליף. ועד שלא היה קורא כל מכתב עיתי חדש שלנו ומעיר את הערותיו, לא היינו בטוחים שמה שפירסמנו אכן מדוייק הוא. הבה נתפלל כולנו להחלמתו המלאה והמהירה.
עצומה למען שמירת החרמון
שלום לכולם,
זה שנים רבות שהחרמון מתנהל כממלכה בפני עצמה וכאילו לא די בפגיעות הרבות שנעשו בו בשם הביטחון התווספו עליו הפגיעות של אתר הסקי שרובן ככולן נובעות מבניה בלתי-חוקית. עתה יש בכוונת האתר לבנות רכבלים נוספים לעמק בולען – שאין עוד דומה לו במחוזותינו – ולהוסיף חטא. על הפגיעות הללו נוספה לאורך השנים חסימת המעבר החופשי למרומי החרמון ע"י החברה המפעילה את האתר בפני מי שרוצה לעלות ברכבו ולטייל במרומי ההר – בעמק בולען ובגבעות הקרב – מבלי להזדקק לשירותי האתר ומחוץ לעונת הגלישה.
תמיכת הציבור חיונית במאבק זה כדי להביא להפסקת הבניה והפגיעות, להכרזה של עמק בולען וסביבתו כשמורת טבע, ולמימוש זכות הגישה החופשית למרומי ההר.
יש הרבה פרטים על המאבק באתר החברה להגנת הטבע:
http://www.teva.org.il/?CategoryID=587&ArticleID=931&Page=1
ואתר להצטרפות לעצומה:
http://www.teva.org.il/?CategoryID=587&ArticleID=932&Page=1
תודה לכולכם מראש על התמיכה ונשמח אם תעשו עוד צעד קטן ותעבירו הלאה למכריכם.
יוחנן דרום
החברה להגנת הטבע, אגף שימור סביבה וטבע, מחוז צפון, חרשים, ד"נ אשרת, 24954
טלפקס 04-9803356, נייד 052-3689647, דוא"ל: daromy@spni.org.il
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתר החדש של המשורר אמיר אור
* * *
על הנדל"ן שלנו ועל הטילים שלנו ועל המשגרים שלנו – נושיב שאהידים ילדים שלנו ושאהידות הרות שלנו ואתם אחים שלנו תפציצו ותפציצו ותפציצו וכל העולם יראה אותנו מרוטשים ונהרגים בטלוויזיה ויתעב אתכם וישנא אתכם וירחם עלינו!
אין לכם עתיד, אחים שלנו, תראו מה בְּרופסורים שלכם כמו אילן בֶּבֶּה כותבים!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,458 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
245 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל