חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 247
תל אביב, יום ראשון, י' בסיוון תשס"ז, 27 במאי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אורי הייטנר: קהילה של ציונים.
ישראל פנחסי: לא טל ולא מטר.
נביל נסר אלדין: מצב הרוּח מצב החוֹמר (שיר). // פּוּצ'וֹ פֶּרֶס.
יוסי גמזו: הַשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה.
יוסי אחימאיר: ראשיתו של קימרלינג.
שני סיפורי ילדות מאת רוני גרוס: 1. "אדון עולם". 2. הרכבת.
דני יערי: "אהוד [בן עזר] האיום" [אהוד גְרוּזְנִי].
אמנון בי-רב: תעלומת הקוד הגנטי, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ז. אבא מצטט פסוקים מן הקוראן.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים וחמישה, ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"
המשורר חיימקה שפינוזה מדווח לנו על פסטיבל המשוררים במטולה.
אורי הייטנר
קהילה של ציונים
הטקס השנתי בגמלא, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, הוא אחד המעמדים המרגשים ביותר בקהילת הגולן. חילונים ודתיים, קיבוצניקים ומושבניקים, תושבי דרום הגולן וצפון הגולן מתכנסים יחד וליבם הולם כלב אחד, לא רק בהתייחדות עם זכרם של יקירינו הנופלים, אלא גם בתחושה של שותפות ערכית; לא רק של שותפות גורל, אלא של ייעוד משותף. האירוע הזה ממחיש את עולם הערכים המשותף, הניצב מעל לשוני באורחות החיים שלנו ומעבר למחלוקות בינינו. איני חושב שרק המלחמה והמוות הם המאחדים בינינו, אולם הגיוס לצה"ל מבטא עולם ערכים של נתינה, של מסירות, של אכפתיות, של אהבת הארץ, של התנדבות, של תרומה לכלל, של נשיאה אישית באחריות לקיום הלאומי. נתוני הגיוס הארציים מעידים על כך שאחוז הגיוס בגולן הוא מן הגבוהים ביותר בארץ, וכפי שכולנו יודעים – בני הגולן מתנדבים בהמוניהם לשרות קרבי. לא אטעה אם אומר, שכל בני היישובים בגולן מתנדבים ליחידות קרביות, ומי שאינם משרתים ביחידות קרביות הם כאלה שמסיבות אובייקטיביות (בריאותיות, בד"כ) אינם יכולים לעשות כן, ולרוב גם הם מתגייסים לשירות המשמעותי ביותר שמצבם מאפשר.
אני מזכיר עובדה זו, בעקבות חשבון הנפש של אלי זיו בגיליון המיוחד לשנת ה-40. לדבריו, טעינו בכך שלא הקמנו עיר חרדית בגולן. אני טוען, שאילו הקמנו עיר חרדית בגולן, הגולן לא היה מה שהוא, הקהילה הגולנית לא היתה מה שהיא, קהילת הגולן לא היתה חולקת ייעוד משותף ואף לא גורל משותף. החרדים משתמטים משירות בצה"ל בהמוניהם ומחנכים את ילדיהם להשתמט מגיוס לצה"ל. בכך הם מציבים תהום ערכית בינם לבינינו. מצדו האחד של התהום – מסירות הנפש שלנו ושל ילדינו ומצדו האחר חייהם הפרזיטיים של החרדים. מדוע אני משתמש בביטוי כה בוטה, פרזיטים? כיוון שיכולתם לנהל את אורח חייהם הנצלני מתבססת על הנכונות שלנו להיהרג כדי לקיים את המסגרת הלאומית. לא, אינני רוצה אותם בגולן. איני רוצה אותם כשותפים בקהילת הגולן. אין הם עומדים בנורמות הערכיות שהן תשתית חיינו כאן.
כאשר ביקשו השבטים ראובן וגד ממשה נחלה בעבר הירדן המזרחי, חשד בהם משה שבכוונתם להשתמט מן המלחמה על הארץ ושאל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר ל"ב ו'). השבטים התחייבו להלחם ואכן – עמדו במילתם. רק בזכות נכונותם להטות שכם לעזרת אחיהם בכיבוש ארץ-ישראל המערבית, הם נמצאו ראויים לנחלתם בעבר-הירדן המזרחי.
אנו, החיים בעבר הירדן המזרחי, בנחלת חצי שבט המנשה, ראויים לנחלתנו כמי שנושאים בעול של קיום המדינה. מי שאינם נושאים בעול הזה, אינם ראויים לנחלת הגולן; אינם ראויים להיות חלק מאיתנו.
אלי זיו מאמין שקיומה של עיר חרדית בגולן היתה יוצרת מסה קריטית כמותית שהיתה מבטיחה את ישיבתנו בגולן. יתכן שהוא צודק, אך חיינו כאן אינם נמדדים בכמות, אלא באיכות הערכית של מפעל ההתיישבות. הקמנו כאן קהילה ציונית למופת, קהילה של ציונים. אל לנו לחפש קיצורי דרך, ולנסות להיבנות מהיכולת (אולי) לאיכלוס מהיר ללא אבחנה. עלינו לשמור על צביוננו הציוני, להקים ולבסס חבל ארץ ציוני.
יש סיבות רבות לשלילת החרדות – המבנה הכלכלי החברתי של החברה הזאת, המואסת בחיי עבודה ומעדיפה לחיות על חשבון אחרים, דרך החינוך החרדית, הנזק שהחרדים גורמים להתחדשות היהדות בהיותם אבן נגף בפני האתגרים שהמציאות המשתנה מעמידה בפני העם היהודי והחברה הישראלית (דוגמאות אקטואליות – סוגיית הגיור, סוגיית העגונות ועוד). אך אני מאמין שראוי לגלות סובלנות כלפי כל זרם ביהדות וכל מגזר בחברה הישראלית, גם מתוך מחלוקת, קשה ככל שתהיה. כך גם כלפי המגזר החרדי, אלמלא השתמטותו מגיוס לצה"ל.
השירות בצה"ל הוא בעיניי מחוץ למחלוקת ומחוץ לכל דיון. מי שמשתמט מצה"ל, מוציא עצמו מהכלל (ובמקרה זה נבנה מהכלל המחרף נפשו למען קיום האומה ונסמך עליו). ומי שמוציא עצמו מן הכלל כופר בעיקר. ההגדה של פסח מכנה את המוציא עצמו מן הכלל וכופר בעיקר – רשע. אילו היה הבן הרשע ביציאת מצרים, אומרת ההגדה – לא היה נגאל.
החרדים, המשתמטים מחובתם הלאומית, נהנים הנאה פרזיטית מפירות הגאולה המושגת בדם ובהקרבה של שאר שבטי ישראל. כל עוד זו דרכם, אין הם רצויים כאן, בגולן.
ישראל פנחסי
לא טל ולא מטר
בחודש יולי 2002, ברוב זעום של 51 נגד 41, אישרה כנסת ישראל את החוק המאפשר פטור מגיוס לבחורי ישיבה. שהציעה ועדה מיוחדת בראשות השופט טל. חוק דבילי, הנותן למעשה גושפנקא חוקית להשתמטות ממילוי חובה בסיסית. חוק שמעדיף ללא בושה דם על דם. חוק המאשר בצורה כמעט מדעית, שנבחר ציבור צריך אולי הרבה תכונות, לא כולל כמובן שכל ישר, או הגינות ציבורית. לא אמנה כאן את רשימת התומכים, כי הם היו הרוב, וחלקם עדיין נושא בתפקידים בכירים. ואני מטבעי, אמון על המצווה החשובה: "לא תלבין פני חברך ברבים," אפילו אם לקו אלו בליקוי מאורות.
מכל התקנות והחוקים שהיו לנו עד כה, עדיין לא נתקלתי באחד שגרם, גורם, ועוד יגרום לנו, נזק מצטבר רב יותר.
אנו מרבים לייצר לצורך או שלא, ועדות חקירה שונות; התקשורת לוחצת, וקמה לה ועדה. וזו שופטת בדרך כלל את אלו שחייבים להחליט ולעשות. ועושה זאת כמעט תמיד, אך ורק לפי התוצאות, ולא לפי הכוונה. כך קמה בזמנו ועדת אור כדי לבדוק את התוצאות הטראגיות של מרידת המיעוט הערבי, מבלי שנתנה כמעט את הדעת לכל אלו שהסיתו והמרידו. ועדת וינוגרד עדיין לא סיימה, וכבר יש הנוהגים באלו שלקחו אחריות, כאילו הם אלו שחטפו את חיילינו, והפגיזו לאחר מכן את חיפה.
שום ועדה לא קמה עדיין (ומדוע בעצם לא?) כדי לבדוק את ההשלכות, כולל הנזק העתידי, של החלטות ועדת טל, ושל החוק (הדבילי) שחוקק בעקבותיהם.
העליתי את החוק (הדבילי) מתהום הנשייה, כדי להסיר ממנו את האבק וקורי העכביש, כתגובה על עמדתו האמיצה של האלוף חובש הכיפה שטרן. בנוגע לחיילי ההסדר. אלו משרתים כשנה וחוזרים לישיבות, שעה שיתר החיילים, בנינו ובנותינו, משרתים שירות מלא, למרות שגם הם כבר רוצים להמשיך ללמוד, או להספיק "לגנוב" איזה טיול, בין מלחמה פתאומית למילואים. האלוף שטרן רוצה בתמימותו אינטגרציה מלאה בין דתיים לחילונים ביחידות וגם (ומדוע לא?) שירות מלא של בני הישיבות.
חיילי הישיבות למען האמת, נחשבים לחיילים אידיאליסטים מעולים ומחונכים. שירות מלא שלהם באינטגרציה בכל היחידות, ישפר מאוד את המערך הקרבי. ואם לא די בכך, שירות מלא שלהם יחסוך גיוס של מאות אלפי ימי מילואים, עם כל התועלת המוראלית והכלכלית שבדבר.
השופט חשין בפסק דין של בית המשפט העליון במאי 2006 קבע שחוק טל פסול מיסודו, וסותר את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
ועדת החקירה של ההיסטוריה תדון לחובה את החוק (הדבילי) הזה, את אלו שהציעו אותו, וכל אלו שהצביעו בעדו. וכנגד ההחלטה הזו, לא תהיה לי מילה רעה אחת לכתוב.
נַבִּיל נַסְר אלְדין
מצב הרוּח מצב החוֹמר
בְּעוֹלָמִי הַפְּנִימִי הַנִּסְתָּר
יֶשְׁנָן רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת
עִמָּן קֶרֶן אוֹר חַדָּה
אֵין בָּהֵן מַעֲצוֹר
נוֹשְׁפוֹת וְשוֹאֲפוֹת
מִצַּד לְצַד
נֶעֱלָמוֹת וּמוֹפִיעוֹת
בַּחֲלוֹמִי הַתִּמְהוֹנִי
הָעוֹלֶה סְחוֹר סְחוֹר.
וּבַלַּיִל בּוֹ אֲנֹכִי יָשֵׁן
אֵינָה שוֹבֶתֶת רוּחִי כְּלָל
וּבֵין לְבֵין
מְבַקֶּרֶת בַּאֲתָרִים זָרִים
לִי דּוֹמֶה שֶׁהֵם מֻכָּרִים
וּבֵין הַתְּמוּנוֹת הָעוֹלוֹת וְהַיּוֹרְדוֹת
מְשֻׁבָּשׁוֹת וַעֲמוּמוֹת
בִּי מַשְׁאִירוֹת זִכָּרוֹן
תָּמוּהַּ מְעֻרְפָּל
וְחוֹצוֹת אֶת נַפְשִי הֵן.
בּוֹהֶה אֲנֹכִי בִּדְמוּתִי
מִתְחַבֵּא מֵאָחוֹר
לֹא חָפֵץ בָּזֶה עוֹד
כִּי לִי הוּכַן דַּרְכּוֹן
מְשַׁחְזֵר אוֹתִי
לְגִלְגּוּל זֶה
אוּלַי לְגִלְגּוּל קוֹדֵם דּוֹמֶה
לִזְמַן אַחֵר וְאוּלַי לַזְּמָן הַזֶּה.
בְּעוֹלָמִי הַפְּנִימִי הַנִּסְתָּר
אֵין בּוֹ מַעֲצוֹר
הוּא תָּמִיד שַׁבְרִירִי
נֶאֱבָק בְּרִגְשוֹתַי
זֶה הוּא חֲלוֹמִי
חֲלוֹם הָרוּח
חֲלוֹם הַחֹמֶר...
על השיר "מצב הרוח מצב החומר" מאת המשורר
מבנה השיר: השיר בן ארבעה בתים ארוכים כשכל בית יכול להוות שיר קצר המעלה נושא אך ארבעת הבתים מהווים שלושה מעגלים המשרטטים את דמותי אני, המדבר בגוף ראשון. דמותי וזהותי – בבית הראשון מדבר על מחשבותיי, בשני על נשמתי באגו הפנימי – ובשלישי על ציפור הנפש שלי. יש כאן דמותי וזהותי מול מעגל שכלי שבו רגשות, רצונות והיגיון.
המוטיבים: אני פונה אל מטאפורת החלום, מעין חלון, ומציץ דרכו ולו בטשטוש כדי לגלות מה מתרחש בעולמי הנסתר. מוטיב הליל החשוך, המפחיד, והלא ידוע הוא בעצם הצד האפל בדמותי ובחיי. מוטיב הדרכון והמעבר בין לבי, חוצה ומגלה שתי זהויות דומות ושונות בעת ובעונה אחת.
שלוש הנקודות בסוף השיר: לציון הכמיהה האין סופית...
[המשורר הוא סגן יו"ר אגודת הסופרים העבריים]
פּוּצ'וֹ פֶּרֶס
ל"חדשות בן עזר",
אני לא מאלה שיוצאים לרחובות וחותמים על עצומות, בכלל אני בורח מפוליטיקה בכל כוחי, למרות שהרגליים כבר לא כמו שהיו. אבל עכשיו, כשאני רואה שהכנסת עומדת לבחור לנו נשיא לפי שיקולים מפלגתיים, בעוד רוב רובו של העם חושב שהמתאים מכולם הוא שמעון פרס, אני חושב שהגיע הזמן שמישהו יגיד לכנסת: די! תפסיקו להגעיל! הקשיבו לרחשי ליבם של אלה שבחרו אתכם, ונסו למצוא שריד כלשהו למצפון שאולי נשאר לכם אי שם כמה סנטימטרים מעל הכיסא.
פוצ'ו
(אהוד, וכאן תוסיף שחב"ע ישמח לתת מקום למצטרפים לדעתו של הנ"ל או לחלופין למתנגדים. מה למשל אתה חושב?)
פוצ'ו
אהוד: אני מתלבט בין פרס לריבלין, בהנחה שהבחירה תיפול בין שניהם. פרס מתאים מכל הבחינות רק לא מבחינת הגיל (ולצערנו גם המצב המשפחתי), ואי אפשר להעמיס על אדם בגילו שבע שנים של פעילות לא קלה.
ריבלין פחות מוכר בעולם אבל הוא עממי מאוד, ממשפחה מאוד מיוחסת (אבות-אבותיו עמדו גם על ערש ייסודה של פתח-תקווה) אבל גם "בא מן העם" ויוכל לתת לנשיאות גוון פופולארי שידבר לשכבות רבות.
באמת קשה לי להחליט. אולי בכל זאת פרס, כל זמן שכוחו עימו. ריבלין עוד צעיר ויוכל לבוא אחריו.
יוסי גמזו
הַשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה
(לכל אוהבי הזֶמֶר העברי שחגגו בימים אלה, בפסטיבל עין-גב, מחווה ללחני יוחנן זראי)
הלחן: יוחנן זראי, הביצוע: אריק איינשטיין
הַשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה
הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת,
בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה
הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שוֹמֵט.
וְחָפְשִי מִתְּכָכִים וּמִבֶּצַע
וְתָמִים כְּתִינוֹק בֶּן-יוֹמוֹ
הוּא דוֹלֶה מֵאוֹקְיָנוֹס-הַנֶּצַח
הֲמוֹנֵי אַלְמֻגֵּי חֲלוֹמוֹת.
אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִי
בֵּין אַחַת לְאַחַת וּשְלוֹשִים
וּמַרְגִּיעַ בַּיָּם סְעָרָה
וּכְבָר שְתַּיִם פָּחוֹת עֲשָֹרָה - - -
*
בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה
מְלַוִּים אֶל בֵּיתָן אֲהוּבוֹת,
בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה
מַשְכִּימִים מְטַאטְּאֵי הָרְחוֹבוֹת.
וְחֻרְשוֹת הַתַּנִּים וְהָאֹרֶן
לוֹחֲשוֹת אֶל הַוַּאדִי סוֹדוֹת
וְחוֹבְשִים אֶת פִּצְעֵי הַבַּצֹרֶת
הַטְּלָלִים הַיּוֹרְדִים לַשָֹּדוֹת.
אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִי
וְנוֹשֵק לְצַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִים
וּמוֹסִיף בַּטַּיֶּלֶת לִגְלוֹש
וּכְבָר שֶבַע דַקּוֹת לְשָלוֹש - - -
*
בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה
נִרְתָּמוֹת כָּאן רַכְּבוֹת-הַמַּשָֹּא,
בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה
אימא שוּב אֶת יַלְדָּהּ מְכַסָּה.
וְיוֹצְאוֹת הַפְרִיגָטוֹת לַשַּיִט
וְרוֹכְלֵי-הַסִּדְקִית עֲשִירִים
בְּחָלְמָם עַל מַלְכוּת-הַשָּמַיִם
שֶמּוֹצְאִים אוֹתָהּ רַק בַּשִּירִים.
אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִי
בֵּין אַרְבַּע לְחָמֵש וּשְלוֹשִים
וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים אֲחָדִים
אֶת שְבִילֵי-הֶחָלָב בַּכַּדִּים - - -
הפינה של ההוא מחלם
בוקר טוב לכם אהודים יקרים
ציקת אשדה
את נוצרת להשקיט לי
מימי רע אני לך איש
חֶלֶם בלילה אבוי אש
אשת יום הה חלום לי
מישראל הר וכל טוב לכם
הרעב והגרון
הרופא למרגוע / רושם תרופה למחלה / שאין לה מרפה: אשלייה // הרעב חי דק בגרון מציב / וירוס פושט מסביב לכל / מוצג תוצרי מזון משביע / מלא בטן: אשליית עשב // רזון הגוף אינו בהכרח / רזון הנפש; הרעב מעיר / ההכרח לחיים; רזון הגוף / מביא לרוב דיכאון מריר
עד כאן אהוד יקר מישראל הר
* * *
יוסי אחימאיר
ראשיתו של קימרלינג
כבר כתלמיד בבית-הספר תיכון ברמת-גן בשנת 1961 כתב
הפרופסור לסוציולוגיה סיפור על... "הכובש", בעקבות מבצע סיני
מותו של פרופ' ברוך קימרלינג ז"ל, הסוציולוג מהאוניברסיטה העברית והפובלציסט מעיתון "הארץ", והוא בן 67, בערב שבועות – בדיוק ביום השנה ה-45 לפטירת אבי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל – החזיר אותי 46-47 שנים אחורנית, כאשר היינו יחד באותה כיתה בבית-הספר התיכון "אהל שם" ברמת-גן.
ברוך הגיע לבית-הספר לאחר שעלה ארצה מרומניה וצורף לכיתתי במגמה ההומאנית – מתקשה בהליכה (הוא לא היה אז בכיסא גלגלים), קשה-דיבור, וגם מבוגר בשלוש שנים מבני המחזור. בתצלום שחור-לבן מאז הוא נראה יושב ליד השולחן בשורה הראשונה בכיתה. אני זוכר כי לא נמנע מליטול חלק בשיעורים. להיפך, הוא התבלט כידען, כמשכיל מעל לממוצע, כמי שמחפה על נכותו בידע שצבר וביכולתו השכלית. תמיד מרים אצבע להשיב לשאלת המורה. בעל כושר ביטוי, תמיד האזינו לו בסבלנות ובהערכה.
נכותו מנעה ממנו להיות נער ככל נערי הכיתה, ולהשתתף בכל הפעילויות ומעשי הקונדס, אבל נדמה לי שהוא לא חש עצמו מקופח או מוזנח. היה מודע לחלוטין למיגבלותיו הגופניות, עליהן חיפה בהצטיינות בלימודים.
במיוחד בסוף השמינית עלה ברוך ל"גדולה", כאשר קיבל פטור מבחינת בגרות בספרות, הודות לעבודת-גמר שכתב בנושא: "מוטיבים בספרות הילדים העברית". כמוהו גם אני כתבתי עבודת גמר (בנושא "חצי האי סיני – ארץ מעבר בין שני חלקי עולם") וזכיתי אף אני לפטור בבחינה בהיסטוריה.
בנוסף, השתתף ברוך בתחרות ספרותית על נושא מתחום מלחמת הקוממיות, שנערכה במשותף על-ידי משרד החינוך והמחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון ובחסות בית הנשיא.
ברוך זכה בפרס מידי רעיית הנשיא רחל ינאית בן-צבי ויחד עימו זכו בפרס עוד שניים מבני כיתתנו: בנימין כהן שכתב על "לטרון במלחמת הקוממיות" וזאב נדלר שכתב סיפור שכותרתו: "קבר אחים". בנימין-בני ז"ל, איש בנק הפועלים, נפל כלוחם ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, ואילו זאב-זאביק יבדל"א, אל"מ (מיל.) ומחנך, זכה בצל"ש על לחימתו ופציעתו באום-כתף במלחמת ששת הימים.
ומה היה נושא סיפורו של ברוך קימרלינג? – "הכובש". הסיפור נשתמר אצלי עד עצם היום הזה – הוא פורסם במלואו בביטאון מועצת התלמידים של "אהל שם" ומחברו הקדים לו מבוא קצר, שבו כתב בין השאר:
"מבצע סיני היה אולי המאורע הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל המחודשת ובוודאי שההיסטוריה תעמידו בשורה אחת עם מבצעיו של יהושע, דוד המלך והמכבים. אולם עם פתיחת המבצע חל שינוי מהותי באופיינו, שינוי שאף לא השגחנו בו: מאומה מתגוננת הפכנו שוב אומה כובשת. לשינוי זה נתלוו, לצערנו, גם תופעות מאוד בלתי-רצויות. כנגד תופעות אלה מעז הסיפור הזה, הכתוב כמעט בלשון רפורטז'ה עיתונאית, להתריע ולהזהיר..."
הנה כי כן, כבר בסוף התיכון, לפני כמעט יובל שנים, החלו מתגבשות אצל ברוך קימרלינג דעותיו הפוליטיות השמאלניות, שעימן היה מזוהה כל שנות פעילותו האקדמית, ועם השנים נכנסו לקטגוריה של "פוסט-ציונות" ו"היסטוריה-חדשה" – דעות שנתחזקו בוודאי לאחר מלחמת ששת הימים ובאו לידי ביטוי במאמריו הפובליציסטיים החריפים והמנומקים-היטב נגד ה..."כיבוש".
תמיד קראתיו בשקיקה, שהרי בן כיתתי היה, חבר לספסל הלימודים בתיכון "אהל שם". דעותיי הפוליטיות היו כמובן הפוכות לחלוטין משלו, והגם שלא החלפנו מלה אחת מאז נפרדו דרכנו באותו יום לפני 46 שנה, עת התייצבו חברי הכיתה לצילום משותף בגן המלך דוד בלב רמת-גן – תצלום שבו ברוך נראה בחזיתו, יושב על הדשא – תמיד היתה שמורה בליבי פינה חמה לאיש החושב והמקורי הזה, שנכותו הקשה לא מנעה ממנו להקים משפחה אוהבת ולהיות פרופסור לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בעל מוניטין באוניברסיטה העברית.
פרופ' ברוך קימרלינג ז"ל – איש מיוחד היה, איש הגות רציני, שהקים תלמידים הרבה והותיר אחריו שורת ספרים פרי הגותו ומחקריו. הוויכוח הנוקב עם הדעות הפוליטיות המוקצנות שמאלה שלו ושל חבריו באקדמיה – בוודאי לא תם עם מותו.
שני סיפורי ילדות מאת רוני גרוס
סיפור ראשון "אדון עולם"
שישה ימים בשבוע לא יצאנו מהכפר. ימים של עבודה ולימודים. הייתי הולך לגן, וחוזר לשחק בבית או בחצר. אבא היה הולך לעבודה בבוקר, חוזר לארוחת הצהריים ושב לעבודתו עד שעות הערב המאוחרות. ואימא הייתה הולכת בבוקר ללמד בבית הספר ואחר כך החלה בעבודות הבית. יום השבת היה שונה מכל יום אחר בשבוע. גן לא היה, אבא נח מהעבודה ורק אימא המשיכה בעבודות הבית.
שבת היתה מקדמת אותי בריחות הגילוח של אבא. הוא היה קם מאוחר מהרגלו, פותח את הרדיו בקול ישראל, לא הייתה תחנה אחרת, ושומע ואת הקריין חוזר על פרק התהילים "שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש":
"מזמור שיר ליום השבת:
טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון:
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות:
עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור:
כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן:
מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך:
איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת:
בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמידם עדי עד:
ואתה מרום לעולם ה'
כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און:
ותרום כראם קרני בלתי בשמן רענן:
ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני:
צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה:
שתולים בבית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו:
עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו:
להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו:"
ואחריו את אפרים די זהב שר את "אדון עולם בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה ועם רוחי גווייתי אדוני לי ולא אירא."
היה שם את משחת הגילוח בריח הלבנדר בגביע המיועד, מזה עליה מעט מים ובוחש היטב במברשת הגילוח עד שהיה מתקבל קצף עז וחזק, שהיה מזכיר לי את קצף הביצים שאהבתי ללקק מהקערה בה הכינה אימא את העוגה. אחר כך מורח את הקצף על פניו עד שנראה כאילו צימח זקנו כזקנו של אליהו הנביא. אז היה מוציא את סכין הגילוח, טוען בה את הלהב החד ומתחיל להסיר את הקצף יחד עם סיבי הזקן בני היום. אהבתי לשכב במיטה ולצפות בו בעת הגילוח. גרנו בחדר אחד ולא היה צריך להתאמץ כדי לחוות הכול.
משסיים להתגלח, ערכה אימא את השולחן לארוחת הבוקר.
גבינות, ביצים טריות שאך נאספו מהלול ונקנו מבעלת הבית יחד עם ליטר חלב הישר מהפרה. החלב הורתח היטב להוציא ממנו את החיידקים המזיקים, ואחר כך הוסר מעליו הקרום השנוא. בחלב החם הייתה אימא חולטת קפה נמס וסוכר, אז עוד אהבתי סוכר, ומוזגת לספל חרסינה סינית דק וזהוב, מעוטר עיטורים סיניים ומונח על תחתית תואמת. את התה הגישו בכוס זכוכית דקה נתונה במחזיק כסף מונחת על תחתית עבה, למזוג לתוכה את התה כדי יתקרר. לקפה הסתפקו בתחתית דקה.
אחרי ארוחת הבוקר, אם היום היה נאה, היינו יוצאים לטייל ברחובות הכפר או ממשיכים לשדות לראות את פרחי העונה ולקטוף זר נאה הביתה. טרם הבינו אז את הצורך להגן על פרחי הבר. מדי פעם היינו מביאים הביתה שתילי כלניות ונוריות, פקעות רקפת או בצלי נרקיסים וחבצלות. לפעמים יצאנו לחורשת האורנים הסמוכה, לגלוש על המחטים שנשרו ולהביט, מרחוק, מפחד קדחת המערות, במערות הפעורות בסלע.
אם לא ניתן היה לצאת לטיול היינו יושבים בבית ומקשיבים לרדיו. תחילה לחידון המוסיקלי ואחר כך לשירים העבריים כבקשתך. בצהריים היה אבא מקשיב לפרקי חזנות ואני, שלא אהבתי חזנות, הייתי יוצא לשחק.
רק מאוחר יותר, עת הייתי בצבא רחוק מן הבית, הייתי מאזין באדיקות לפרקי החזנות שהזכירו לי את אווירת השבת בבית.
גולת הכותרת של יום השבת היה סרט הקולנוע.
לאחר ההבדלה בקול ישראל, גם היא מושרת בפי אפרים די זהב:
"המבדיל בין קודש לחול,
חטאותינו הוא ימחול,
זרענו וכספנו ירבה כחול
וככוכבים בלילה,
שבוע טוב...
אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי,
במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד,
שבוע טוב."
היינו מתלבשים חגיגית, עולים על האוטובוס הראשון שיצא במוצאי שבת מהכפר, ונוסעים לעיר הסמוכה, לצפות בהצגת הקולנוע הראשונה באחד משלושת בתי הקולנוע בעיר. פעם קומדיה, פעם סרט מוזיקלי ופעם סרט מתח.
סיפור שני: הרכבת
אחד האמצעים לגרום למתח בסרטים היתה הרכבת. הסיפור התרחש בתוכה, או שעברה בדיוק בזמן להסתיר את פני הרוצח... הייתי צופה ברכבת נפעם. מעולם לא ראיתי רכבת. מורגל הייתי בטרקטורים ובמשאיות. אפילו מכונית פרטית וטנדר היו עוברים מדי פעם. ידעתי מה זה לנסוע באוטובוס, אבל רכבת הייתה משהו מופלא בעיניי. שורת אוטובוסים או משאיות מחוברים זה לזה ונוסעים על פסי-פלדה ולא על כביש.
"האנשים בקרונות יכולים ללכת תוך כדי נסיעה, ולעבור מקרון לקרון. כך הם יכולים להגיע למזנון או לשירותים בזמן שהרכבת נוסעת."
לא האמנתי. "במכונית," הזהירו אותי, "אסור לקום מהמושב!"
פעם, כשנסענו לתל-אביב, ראיתי פסי ברזל חוצים את הרחוב ליד התחנה המרכזית.
"אלה הפסים של הרכבת שנסעה מביירות לעזה דרך יפו ותל-אביב," הסבירו לי. השמות נשמעו רחוקים, כאילו נלקחו מהספרים. ידעתי שאלה שמות ערים בארצות השכנות, האויבות. בסיפורים שקראו לי הוזכרה רכבת העמק, זו שהנוסעים היו יורדים ממנה תוך כדי נסיעה כדי לעשות את צרכיהם, ומספיקים לחזור ולעלות עליה שוב.
והנה הגיעה השמועה לכפר כי נמתחו פסי רכבת מחיפה לתל-אביב, ובעיר הסמוכה הקימו תחנה ממנה ניתן לעלות ולנסוע ברכבת.
"רוצה לנסוע ברכבת?" הפתיעה אותי יום אחד אימא בשאלתה.
שתקתי רגע, קולט את השאלה וחושב על התשובה. ההצעה נשמעה כמו: "בוא ניסע לאמריקה לראות איך עושים סרט."
"כן!" קראתי.
"טוב," סיכמה אימא, "בשבוע הבא ניסע ברכבת."
לא היה מאושר ממני. כל השבוע תיכננתי את הנסיעה, איך אלך לאורך הקרונות בלי ליפול, איך אשתה מיץ במזנון ואולי יקנו לי גם עוגה. לילדים בגן סיפרתי כי אסע ברכבת בעוד כמה ימים וריחמתי עליהם, הנוסעים רק באוטובוסים הבודדים על כביש רגיל נטול פסים.
ביום הגדול יצאנו אימא ואני, מלווים בחברי ובאימו, למסע הגדול. היה עלינו לנסוע באוטובוס לעיר הסמוכה ולקחת אוטובוס נוסף לתחנת הרכבת. קשה היה לעצור בעדי מללכת כבר באוטובוס.
"אתה תיפול. אסור ללכת באוטובוס נוסע!" גערו בי אימא ואימו של חברי.
"אני יכול ללכת, זה כמו ברכבת רק יותר קטן" ניסיתי לשכנע.
הגענו לתחנת הרכבת ואימא הלכה לקנות כרטיסים לה ולשכנה. אנחנו, הילדים, היינו פטורים מחובת הכרטיס. "הם עוד לא בני חמש," אמרה לקופאי.
יליד דצמבר, הייתי תמיד הצעיר בגן ובבית הספר. רוב חבריי כבר היו בני חמש ואני עוד לא. כששאלו אותי לגילי הייתי מכריז בגאווה: "אני בן חמש!"
לאימא לא היה איכפת. אבל באוטובוס, ועכשיו ברכבת, היה הדבר חשוב. בני חמש ומעלה חייבים בכרטיס-ילד, והצעירים יותר – לא.
"בן כמה אתה?" שאל הקופאי.
"בן חמש." עניתי כהרגלי.
"רק בעוד כמה חודשים," מיהרה אימא לדייק, ואני הורשיתי לנסוע ללא כרטיס.
מרחוק ראינו את עשן הרכבת המתקרב. הקטר היה קטר-קיטור שעשן הפחם עשה אותו שחור משהיה. בנשיפות רמות נאנח הקטר והרכבת עצרה. נכנסנו לקרון ובחרנו לנו מקום ליד החלון. הספסלים היו ממוקמים אלה מול אלה ואני ישבתי מול חברי כשהאימהות לידנו. רעש ברזלים המשתפשפים זה בזה נשמע, עוד נשיפה ועוד אחת, והנוף בחוץ התחיל לזוז. התחנה התרחקה ואחריה השדות והפרדסים. אני נוסע ברכבת!
לא יכולתי להתאפק יותר. קמתי והתחלתי ללכת. כולם נגררו אחריי. לא ידעתי איפה המזנון אבל לא היה איכפת לי. מרחוק נראה מבקר הכרטיסים.
"היכן המזנון?" התעניינה אימא.
"בצד השני," ענה, "כרטיסים בבקשה."
אימא הגישה לו את כרטיסה.
"בן כמה הילד?"
"בן חמש!" עניתי.
"בעוד כמה חודשים," הוספתי, זוכר את מילות הקסם הפוטרות אותי מכרטיס.
פנינו לאחור והתחלנו ללכת לכיוון המזנון.
פלא פלאים, הרכבת דוהרת ואני שותה מיץ שלא נשפך, ואימא שותה תה שלא נשפך, הנוף בחוץ ממשיך לדהור אחורנית. אני ברכבת!
חיש מהר הגענו לתחנה בתל-אביב, מחכים לרכבת הנוסעת לחיפה שתחזיר אותנו הביתה. ישבנו במזנון התחנה ושתיתי עוד מיץ. אימא קנתה לי חוברת ציור בחנות הספרים שבתחנה. ואני וחברי הסתובבנו והצצנו בנוסעים הממהרים לדרכם.
בנסיעה הביתה כבר הייתי נוסע ותיק, מסתכל החוצה מהחלון אבל לא דוהר לאורך הקרונות.
הגענו לנתניה וירדנו מהרכבת. עוד שני אוטובוסים ואנחנו בבית. האוטובוס כבר חיכה לנוסעים היורדים. תהיתי איך הנהג יודע מתי אנחנו מגיעים ומחכה לנו. זכרתי לא ללכת באוטובוס בזמן הנסיעה וגם לא חיפשתי בו את המזנון.
מחר יהיה מה לספר לילדים בגן.
דני יערי: "אהוד האיום" (אהוד גְרוּזְנִי)
לאודי, חבר מנוער גם שלי,
קודם משה דור ועתה – ג'אד, ידידנו מילדות. עד להיכן תגיע התרסתך כנגד אלה שדעתם שונה משלך? [גיליונות 245, 246] ואני (ובוודאי גם יהודה ניימן, ששם משפחתו הפך להיות נאמן ולימים, נדמה לי שזה היית אתה, שנתת לו את הכינוי "ג'אד", כינוי שהפך להיות שמו הטבעי, כמעט) – תוהה תהייה עמוקה כעומק התהום – מתי הפכת מאודי התם, קורא הספר ומושך בעט החיבורים היפים בצופים, ל"אהוד האיום"???
יחד עם ג'אד ועוד רבים וטובים בצופי פתח תקווה, חונכנו להיות, בראש וראשונה, בני אנוש. "הצופה עוזר לזולתו בכל עת!" – זוכר?
אולי בכל זאת דרכי ההרג והשמד וההרעבה והחסימה והנקמה – נכון ! משני הצדדים – לא הוכיחו את יעילותם עד כה? (ראה 6 מלחמות, 2 אינתיפדות, ובין לבין). שמא – במקום לקרוא מעל "חדשות בן עזר" לחיסולם של אלה שנגזר עלינו לחיות בשכנותם (ומה עם זקנים, נשים וטף?) – יזקוף עטך את ראשו להציע משהו דומה לזה שאתה יודע היטב לשאוב ממעמקי דמיונך בעת כתיבת ספר או כתב-עת או מאמר כלשהם? אולי משהו אודות האפשרות למצוא את דרך החיים ולא את דרך המוות וההרס. נסה פעם. אולי תצליח?
המשך לשלוח אלי את "חדשות בן עזר". אהיה סקרן לדעת מתי תהפוך מאהוד להיות שוב אודי, זה הרגיש לסבל זולתו, כפי שהיכרנו כשהתחלנו להצמיח שורשים.
שלך, חברך מנוער,
דני יערי
דני יקירי,
אני באמת רוצה לשנות את המילים שלי, שכה הכעיסו את ג'אד ואותך, ומעתה אומר כך:
אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
כן ירבו
אבל אנחנו מצטערים מאוד אם בחילופי האש ביניהם נהרגים זקנים, נשים וטף
זהו. עכשיו אנחנו מוסריים ואנחנו גם נשתדל להמציא משהו, כדבריך, שיקדם את דרך החיים והשלום ולא את דרך המוות וההרס שכה אהובה עלינו ואשר בגלל התמכרותנו לה – נופלים הקסאמים על שדרות ומערב הנגב, ובקרוב על אזורים אחרים ורבים יותר בישראל.
כמובן, זקנים, נשים וטף שנהרגים אצלנו בישראל אנחנו לא מזכירים כאן, ועליהם איננו מצטערים, כי הדם הישראלי שלנו לא נחשב, וגם מגיע לנו, בתור כובשים, שיהרגו בנו.
חשבת פעם מדוע דווקא כשאנחנו מחזירים לפלסטינים ביד קשה, פתאום הם זועקים בעולם ומבקשים הפסקת אש? למה להם לבקש הפסקת אש? והרי זכותם להרוג בנו היא בלתי מעורערת, כי אנחנו כובשים אכזרים ואיומים, וגם שכחנו, כדבריך הנכוחים, את שבועת הצופים לעזור לזולתנו בכל עת, גם כשהוא מנסה להרוג אותנו.
אגב, לא אני נתתי לג'אד את הכינוי שכל כך הולם לו – ג'אד. הוא גם לא יקרא את דבריך התומכים בו, כי המכתב העיתי כבר אינו נשלח לו, וזאת לבקשתו, שטרם חזר בו ממנה.
מעניין מה היה אומר עליך אחד מאבי אבות אבותיך מנחם-מנדל מקמיניץ שתיאר בספרו "קורות העיתים" את הפרעות ביהודי צפת בשנת 1834 ולא ריחם על הרוצחים ולא על האנסים.
שלך,
חברך מנוער,
אודי
* * *
אני מבסוט מִינַכְּ, יא ג'אד נאמן.
תמשיך!
קארים איבּן יעיש סולטן
[המערכת: אין אנו יודעים מי השולח ומה מידת רצינותו]
אמנון בי-רב
תעלומת הקוד הגנטי
מזיכרונותיו של עורך עיתון
צחי גולן הגיע אליי יחד עם אבא שלו, העיתונאי הוותיק ורודף הסקופים מרדכי גולן.
מרדכי גולן העדיף תמיד להציג את עצמו בשם מוטקה, כדי להוכיח את עממיותו שהיתה מוטלת בספק. עכשיו הוא טפח על שכמו של בנו בחברמניות מופגנת, העלה על פניו העגולים את חיוכו הרחב ביותר, ואמר לי בנימה שאינה משתמעת לשני פנים:
"תכיר את העיתונאי החדש שלנו."
"שלנו?" שאלתי בתמיהה.
"ודאי," דומה היה שלמוטקה גולן לא היו שום ספקות באשר לעתידו המזהיר של הבחור הצעיר, "אל תשכח, זהו הבן שלי. והתפוח, כמו שאתה יודע, אף פעם לא נופל יותר מדי רחוק מהעץ."
צחי גולן היה בן עשרים ואחת. רק לפני שבועות אחדים השתחרר מהצבא, שם מילא תפקיד לא מוגדר באחד ממרכזי הפיקוד ששכנו בקריה.
לאחר שהשתחרר, הזמין אותו אביו לשיחת-גברים, כדי לדון בעתידו של הגבר הצעיר. צחי, כך מתברר, חלם לצאת לטיול של כמה חודשים בדרום-אמריקה. "לנקות קצת את הראש," כפי שהגדיר זאת. אבל לאביו היו תוכניות מוגדרות הרבה יותר.
מוטקה הסביר לבנו כי עכשיו, כשהוא כבר אזרח שמילא את כל חובותיו למדינה, הגיע הזמן לעשות משהו מועיל, שיקדם אותו בחיים.
"מה, למשל?" התעניין צחי.
"להשתלב בעיתונות, כמובן," הודיע לו מוטקה גולן בנימה החלטית, שאינה ניתנת לוויכוח.
"ומה אתה חושב שאני יכול לעשות בעיתונות?" שאל צחי בחוסר עניין.
ומוטקה גולן השיב לו בביטחון עצמי השמור ליחידי-סגולה:
"עיתונאי. אלא מה חשבת לעצמך – עובד דפוס?"
מרדכי גולן לא הירהר יותר מדי בקשיים שעלולים להיות לבנו בדרך למימוש תוכניותיו. מניסיונו העשיר ידע, כי שמו ההולך לפניו יכול לפתוח שערים נעולים רבים. קשרי התן-וקח שטיפח בעמל של שנים עם פוליטיקאים ושאר מושכים בחוטים, היקנו לו עוצמה שרק עיתונאים מעטים נהנים ממנה.
מאחר שכך, הוא ניער בשובבות את בלוריתו המתולתלת של העיתונאי-לעתיד, והבטיח לו בסמכות שאין לפקפק בה:
"אוקיי, בן. עכשיו, כשהחלטנו על הכיוון שאתה צריך ללכת בו, ננסה לסדר לך משהו."
מרדכי גולן החל להרים טלפונים. כצפוי, לא עמדו בפניו קשיים רבים מדי. מעטים היו העורכים שהשיבו בשלילה לפנייתו הידידותית. שכן, ברוב המקרים הוא פנה אליהם בשעות הערב, כאשר כבר ישבו בביתם עם משפחותיהם.
שיחת טלפון אישית ממרדכי גולן לא היתה עניין של מה בכך, אפילו לעורכי עיתונים. מה גם שהוא הציג את הנושא כ"הצעה-שאי-אפשר-לסרב-לה."
שיחת הטלפון של מוטקה גולן התנהלה בערך כך:
"היי, ידידי, ערב טוב, כאן מוטקה."
"מוטקה?!"
"מרדכי גולן, אם אתה דווקא רוצה לדעת, אבל בשבילך אני הרי תמיד אהיה מוטקה."
"שלום מוטקה, מה מביא אותך אלי בשעה כזאת?"
"לא מה, אלא מי."
"אמרת, אמרת. אם כך – מי?"
"שמעתי שאתה מחפש כוחות חדשים."
"מה אתה אומר! אני דווקא לא שמעתי."
"ככה מדברים בברנז'ה. בכל אופן, יש לי בשבילך הצעה שלא תוכל לסרב לה."
"אני מוכן לשמוע."
"אוקיי, יש לי עיתונאי צעיר, מה זה מוכשר, שאם תבקש יפה, יהיה מוכן להשתלב במערכת שלך ולמלא כל תפקיד אחראי שתטיל עליו."
"מי הוא העיתונאי המוכשר הזה?"
"כוכב אמיתי. פגז. בשלב זה הוא לא רוצה לנפנף בשם שלו, כדי לא ליצור ציפיות גדולות מדי. אבל סמוך עלי שהוא הטוב ביותר."
"באיזה עיתון הוא עבד עד עכשיו?"
"מה אתה שואל שאלות? יש לך כאן קנון שאסור לוותר עליו. אם אני אומר לך שהוא מוכשר, ממש שד, אתה יכול להאמין לי. הרי אני, מוטקה גולן, לא אמכור לך סתם איזה לוקש שאחר-כך יבייש את שנינו."
"אוקיי, מוטקה, אם אתה כל-כך ממליץ עליו, אני מוכן להיפגש איתו. תגיד לו להתקשר למזכירה כדי לקבוע פגישה. שיגיד שאתה שלחת אותו."
"בחייך," כאן מוטקה ניסה לשחק את תפקיד הכמעט-נעלב. "אתה באמת חושב שהוא אחד בשביל לקבוע פגישה? שכחת שיש לך כאן עניין עם סקופר שיפוצץ לך את העיתון. אני אביא אותו בעצמי מחר בבוקר. רק תגיד באיזה שעה נוח לך ותראה את שנינו מתייצבים בחדר שלך כמו שעון שוויצרי."
"בסדר. תבואו מחר בעשר. נראה מה אפשר לעשות."
צחי גולן ואבא שלו באמת התייצבו בשעה שקבענו.
מרדכי גולן ערך את ההצגה הצפויה, כאשר שיבח את בנו במילים גדולות, וענה במקומו על רוב השאלות שהצגתי לו.
כששאלתי אותו מה עשה בצבא, מיהר מוטקה גולן ללחוש לי, כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע, כי בנו מילא תפקיד מסויים בקריה, לא רחוק מהמטכ"ל, וכי בשלב זה הנושא כולו עדיין חסוי ואסור למסור פרטים שעלולים לדלוף החוצה.
לעומת זאת, הוא הפליג בשבחים על הסקופים שבנו יכול להביא לעיתון. הוא לא חסך בסיפורים על קשרים נסתרים, על היכרויות שעשויות להביא תועלת לכל הצדדים, על חוטים סמויים למקורות עלומים, על הדלפות מדהימות של ידיעות בלעדיות, ועל כישוריו של בנו להציף את העיתון בכותרות ענק שיזעזעו את כל המתחרים.
"שמע לי," שידל אותי מוטקה גולן בקול מבטיח, "למה לך להאמין לסיפורים שלי? נכון שאני כבר הוכחתי את עצמי והקרדיט שלי מדבר בעד עצמו, אבל הרי אתה מחפש עובדות, נכון? אתה רוצה סקופים בלעדיים, כדי שכולם יחטפו את העיתון שלך. הרי כל השאר בעצם לא כל-כך מעניין אותך. אני צודק או לא צודק? זהו. אז למה שלא תאפשר גם לבחור הצעיר והמוכשר הזה להוכיח את עצמו. תן לו שבועיים-שלושה ותראה בעצמך מה הוא מסוגל להביא לך. מה יש לך להפסיד? לא טוב לא כסף. לא יביא סקופים – תגיד לו יפה שלום ושלח אותו הביתה."
הוא הציץ לתוך עיניי, מחפש שם את התשובה.
היססתי.
"שמע," אמרתי לו, "הצוות שלנו מלא. אין תפקידים לא מאויישים. כל מה שאטיל על צחי, יהיה במקום של מישהו שעובד איתנו חודשים ושנים וכבר הוכיח את כישוריו ואת נאמנותו. הרי אני לא צריך לספר לך שזה יהיה פשוט לא הוגן כלפיהם."
"בעיתונות מודרנית אין דבר כזה 'לא הוגן'," רעם קולו של מוטקה גולן, "היום אנחנו חיים בעידן של תחרות חופשית. אם אני מביא לך פה עיתונאי מוכשר, שמסוגל לספק לעיתון שלך סקופים מרעישים, מי יכול להתחשב בכמה עיתונאים שאולי הספיקו לצבור ותק מסויים, אבל הקביעות כבר הספיקה לייבש אותם לגמרי. הרי מה שהם מביאים לך היום זה מה שכל מיני דוברים שלחו להם בפקס או באי-מייל. הם חותמים את שמם מעל ה'ידיעות' הללו ושולחים אותן לעיתון. ואתה, באין ברירה, נאלץ לפרסם אותן, בדיוק כמו שאר העיתונים."
הוא נשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך:
"ומה אני מציע לך? אני מציע לך לנסות לעבוד כמו שאני עובד. בשבילי אין דוברים. אין יחצ"נים. אין לוביסטים. אבל יש קשרים. יש שיחות רקע. יש הדלפות. והעיקר – יש סקופים. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מעדיף את השיטה שלי? בעיתון שמכבד את הנייר שהוא מודפס עליו, ואת הקורא שמשלם תמורתו כסף טוב, זוהי השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה. לא שווה לך לפחות לנסות אותה, לפני שאתה פוסל אותה על הסף?"
"אבל אתה מדבר רק על עצמך," ניסיתי להרגיע אותו, "מה יכול להציע לי בחור צעיר, שרק השתחרר מהצבא ואפילו לא החליט בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם עצמו? הרי הוא לא יכול להציע לי את הקשרים שלך, את ההיכרויות שלך, את המדליפים שלך."
מוטקה גולן חייך אלי בארשת של סודיות.
"הוא הרי הבן שלי," אמר בקול נמוך, "ראית פעם אבא שלא יעשה הכול למען הבן שלו? לא ראית וגם לא תראה. אז בוא נעשה הסכם ג'נטלמני. אתה נותן לו צ'אנס. אני נותן לו גיבוי. ואם הנוסחה הזאת לא תפוצץ לך את העיתון בסקופים אלף-אלף, אתה יכול להתחיל לקרוא לי מרדכי במקום מוטקה."
הצצתי לעבר צחי.
הוא ישב מן הצד, מעיין בעיתון-ערב, לא מראה כל סימן שהוא מקשיב או מתעניין בפרטי הדיון על עתידו המתנהל בחדר.
החלטתי לסיים את השיחה המייגעת, שהיתה יכולה להימשך כך גם שעה נוספת.
"בסדר," אמרתי לאבא של צחי, "הבחור יתחיל לעבוד אצלנו לניסיון של שבועיים. אם בתקופה זו יצליח להוכיח את עצמו ולהביא ידיעות שאמצא לנכון לפרסמן, נוכל להתחיל לדבר גם על ההמשך. אם לא – ניפרד לשלום."
"ידעתי שאני יכול לסמוך עליך," מוטקה גולן העלה על פניו את החיוך המפורסם שלו, "לרגע לא חשבתי שתוותר על הכוכב שהבאתי לך. תראה שלא תצטער."
וכשסיים לדבר, לחץ את ידי במרץ, בנענוע שנועד להביע את תודתו, אחר-כך קם ממקומו ויצא מהחדר, כשצחי נגרר בעקבותיו.
צחי גולן הופיע במערכת למחרת בשעה אחת בצהריים. הוא חייך אל הפקידות, הכין לעצמו קפה, הצית סיגריה וישב בפינת האירוח לקרוא עיתון.
חצי שעה לאחר מכן הוא נעמד בפתח חדרי.
"יש לך כמה דקות בשבילי?" שאל בחיוך נבוך.
"בוא, שב," הזמנתי אותו.
הוא נכנס בצעדים שקטים והתיישב בהיסוס-מה, עדיין מחייך.
"התלבש עליך, הזקן שלי, מה?"
בקולו היה ליגלוג על עצמו, על אביו, עליי, וגם על המצב ששנינו נקלענו לתוכו.
"הוא אמר עליך הרבה מאוד מילים טובות," עניתי לו, "עכשיו עליך להוכיח שהוא צודק. בזכותו קיבלת הזדמנות להראות מה אתה באמת יכול לעשות. ואני מתכוון – הפעם בלי עזרתו הפעילה מדי של אביך."
"אתה צודק," פניו של צחי הרצינו והוא הזדקף מעט במקום מושבו, "זה מה שאני מתכוון לעשות. תאמין לי שנמאס לי לרקוד על פי החליל של אבא שלי. הבנאדם הזה התרגל שהכוח בידיו והוא יכול לשלוט במעשיהם של כל הסובבים אותו. הוא מושך לא רק בחוטים שלי. גם האחים שלי, אפילו אימא שלי – כולם מוצאים את עצמם ממלאים את ההוראות שלו. מי שמנסה להתנגד לדעתו – הוא מנפח לו את השכל, עד שאין לו ברירה אלא להסכים למה שהוא אומר. הוא בנאדם חכם וחזק, אני לא מכחיש, אבל אני הגעתי לגיל שמותר לי להחליט לבד. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות."
צחי דיבר בשטף, במשפטים מנוסחים היטב, והעיקר – בהיגיון ובגילוי-לב.
"כל הכבוד," עודדתי אותו, "ומה בדיוק אתה מתכוון לעשות?"
"דבר ראשון – לא לקבל ממנו אפילו סקופ אחד. אפילו לא רבע סקופ. אני רוצה לעבוד לבד ולהוכיח לעצמי למה אני באמת מסוגל."
"ויש גם דבר שני?"
"ודאי. הוא רוצה שאכתוב על פוליטיקה ועל פוליטיקאים. בשטח הזה הוא מתמצא היטב וכמובן שבכך הוא גם יכול לעזור לי. אבל זה בדיוק הנושא האחרון שמעניין אותי. בשנים האחרונות עקבתי אחרי היחסים שלו עם פוליטיקאים ומה שלמדתי הספיק לי להרבה זמן. כולם אינטרסנטים, כולם רודפי פירסום, חלקם אפילו מושחתים."
הוא דיבר בפסקנות. נראה היה שהוא מאמין בכל מילה היוצאת מפיו.
"ומהו הנושא שכן מעניין אותך?" שאלתי.
"פשע," הוא ענה מיד, כאילו התכונן לשאלה, "גם הפושעים מושחתים, כמובן, אבל הם לפחות לא מתיימרים לנהל את המדינה ולתקן את העולם. הם עושים את העבודה שלהם. ותאמין לי שזהו עולם מרתק. לכן אני רוצה לכתוב על פשע ועל פושעים. ידיעות על מעשי-פשע, וכתבות-רקע על פושעים."
הוא השתתק ובחן אותי בעניין.
"איך זה נראה לך?" שאל.
"פשע הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בהם עוסקים עיתונים," אמרתי לו, "אבל כמו תמיד, התוכן, העניין והאמינות חשובים הרבה יותר מהנושא. אם תצליח להביא ידיעות בלעדיות ואמינות, אני בטוח שנמצא שפה משותפת. ואז, לאחר שתוכיח את עצמך באתגר הראשון, נוכל לדבר גם על כתבות-רקע."
החיוך חזר לפניו.
"יופי," אמר, "אני נורא שמח שאתה מבין אותי. תראה שלא אאכזב אותך."
ולאחר שאמר מילים אלו, קם ממקומו, לחץ את ידי ויצא מהחדר בצעדים גדולים.
משום מה, כשעקבתי בעיני אחרי דמותו המתרחקת, נזכרתי באביו. גם מוטקה גולן, אחרי שהשיג את מבוקשו, אמר תודה, לחץ את ידי והלך לדרכו.
שבוע אחד בלבד לאחר מכן, כבר התפרסמה בעיתון הידיעה הראשונה מפרי-עטו של צחי גולן.
וכפי שהבטיח, היתה זו ידיעה בלעדית.
שאר העיתונים פירסמו אותה רק ביום המחרת, כשהם מתבססים במידה רבה על האינפורמציה שמסר צחי, בצירוף כמה פרטים שוליים ויבשים שהגיעו לכל המערכות מדובר המשטרה.
הידיעה עסקה בפריצה מתוחכמת ומתוכננת היטב אל מלטשת יהלומים באזור התעשייה של רמת-גן. הפורצים, כך סיפרה הידיעה, הגיעו למלטשה בשעות הערב המוקדמות, כאשר העובדים סיימו את עבודתם ועמדו לעזוב את המקום.
חברי הכנופיה, שמנו שלושה אנשים רעולי-פנים, נכנסו מבעד לדלת הראשית, כשהם מאיימים על כל מי שנקרה בדרכם באקדחים שלופים. אחרי שהורו לכל הפועלים לשכב על הרצפה זה ליד זה, הכריחו את מנהל העבודה לפתוח את הכספת, נטלו יהלומים מלוטשים וגולמיים בשווי של שני מיליון דולר ועזבו את המקום בשקט, בלי לפגוע באיש.
כשהגיעה המשטרה, כחצי שעה לאחר מכן, כל מה שנותר לה לעשות היה לגבות עדויות מפי עובדי המלטשה. אלא שהללו לא ידעו למסור פרטים מזהים, שיוכלו להוביל את החוקרים בעקבות הפורצים.
צחי גולן הגיע למערכת בשעה עשר ושלושים בערב. הוא הודיע לעורך הלילה על הידיעה הבלעדית שהביא והתיישב לכתוב אותה במחשב האישי שלו. הידיעה פורסמה בעמוד הראשון של העיתון, בכותרת שהשתרעה לרוחב של ארבעה טורים. מעל הידיעה הופיעו המילים: "מאת צחי גולן, כתבנו לענייני פלילים."
כששאלתי אותו, למחרת בבוקר, איך הצליח להקדים את כל כתבי המשטרה, הוא חייך במבוכה ואמר:
"לא תאמין, אבל למרות כל ההחלטות החגיגיות שהחלטתי, אבא שלי שוב הוכיח לי מה פירושם של קשרים טובים במקומות הנכונים. מתברר שמפקד משטרת רמת-גן הוא חבר טוב שלו. או לפחות אחד שחייב לו כמה שירותים מיוחדים, בתמורה לכמה מילים חיוביות שאבא כתב עליו בעבר.
"ובכן, מה שקרה הוא, שאבא שלי ביקש ממנו שאם יקרה משהו מעניין באזור שלו, שיודיע לי ראשון. וזה בדיוק מה שהוא עשה. ברגע שנודע לו על השוד, הוא התקשר קודם לאבא שלי ודיווח לו שהוא מוסר לי את הסיפור הזה באופן בלעדי. רק אחרי שזכה לאישור שלו, הוא התקשר אליי."
"הישג נאה," אמרתי לו, "אבל אם תסתמך רק על הקשרים הטובים של מוטקה גולן, לא תגיע רחוק."
"סמוך עליי," הוא ענה, "אני בסך הכול שבוע אחד בתפקיד. עכשיו אני משתדל לקשור קשרים במקומות הנכונים, גם כדי לקבל אינפורמציה ממקור ראשון וגם להיות ראשון. אחרי הכול, משהו בכל זאת למדתי מאבא שלי."
חלפו שבועיים נוספים. צחי גולן הביא למערכת מספר ידיעות קטנות, שפורסמו בעמודים הפנימיים של העיתון. רובן לא היו חשובות במיוחד ועסקו בפריצות לבתים, בגניבות קטנות, בכייס שנתפס על חם ובגנבי מכוניות שנלכדו לאחר מרדף משטרתי ברחובות העיר, שהיה מלווה ביריות של השוטרים.
הידיעה הבלעדית הבאה של צחי גולן פורסמה ביום ראשון בשבוע. הוא הגיע למערכת חדשות הלילה במוצאי השבת אחרי השעה אחת-עשרה, כמחצית השעה לפני סגירת העיתון.
"יש לי סקופ אדיר," הוא אמר לעורך הלילה, "אני רוצה מקום טוב בעמוד הראשון."
"למה אתה חושב שזה סקופ?" התעניין העורך, "כתבי-משטרה של עיתונים אחרים עדיין לא קיבלו את הידיעה?"
"עד כמה שידוע לי – אני קיבלתי אותה ראשון," התלהב צחי, "המשטרה הגיעה לשם רק לפני פחות משעתיים. השוטרים עדיין בודקים את השטח ובקושי יודעים מה הולך שם. קיבלתי את האינפורמציה מאחד המקורות שלי. והוא בסדר, אני בטוח בכך."
עורך הלילה התקשר למטה המשטרה ושאל אם הפרטים נכונים.
"אל תשאל איזה בלגן אצלנו," אמר לו הדובר, "כבר מזמן לא נתקלנו בשוד כזה. המפכ"ל עומד למסור מחר הודעה מיוחדת. אגב, מאין אתה בכלל יודע על זה?"
"יש לי מקורות משלי," ענה לו עורך הלילה והניח את השפופרת במקומה.
"אוקיי, צחי," עורך החדשות היה נסער, "אני מפנה לך מקום טוב בעמוד הראשון. שב מיד וכתוב את הידיעה. אבל לא יותר משלוש מאות מילים."
הידיעה שפורסמה מתחת לכותרת גדולה, סיפרה על שוד נועז בבנק הפועלים בצפון תל-אביב. השודדים, שמספרם עדיין אינו ידוע, חדרו לסניף לאחר שזחלו בצינור הביוב המרכזי, עד שהגיעו לקיר המרתף של הבנק. הם פרצו אותו באמצעות ציוד משוכלל וחדרו פנימה, לאחר שהצליחו לנטרל את מערכת האזעקה המרכזית. משם הצליחו להגיע אל הכספת המשוריינת שהוצבה בחדר סגור בקומה הראשונה, פרצו אותה באמצעות מכשיר ריתוך ורוקנו אותה מתוכנה. סך כל השלל שלקחו איתם עדיין לא הוערך, אך הוא נאמד ביותר מחמישה מיליוני שקלים במזומן.
צחי גולן תיבל את הידיעה שלו בכל מיני פרטים פיקנטיים, שאמיתותם אמנם מוטלת בספק, אך הם הוסיפו צבע לאינפורמציה היבשה. בין השאר, סיפר שהפורצים לא היו חייבים למהר ויכלו לבצע את עבודתם בנחת. שכן, ייתכן שהפריצה נעשתה עוד בלילה שבין שישי לשבת, בעוד שהשוד התגלה רק בשבת לפנות ערב, כאשר ביקורת שיגרתית גילתה שמערכת האזעקה המשוכללת של הבנק אינה פועלת. ואם אמנם כך הדבר, אין ספק שהשודדים הנועזים הביאו עימם גם לפחות ארוחה אחת, שאותה יכלו לסיים בקפה משובח, באמצעות מכונת אספרסו חדישה שנרכשה לא מזמן על-ידי הנהלת הבנק, למען העובדים.
שמו של צחי גולן החל להתפרסם ככתב לענייני פלילים המצליח ביותר. אמנם, מספר הידיעות הבלעדיות שהביא למערכת לא עלה בהרבה על הישגיהם של חבריו למקצוע, אך בדרך המיוחדת לו, הוא ידע לנסח את הידיעות שלו בסגנון מקורי, להוסיף להן פרטים ציוריים ופיקנטיים ולתת להן כותרות מוצלחות במיוחד.
חודשיים לאחר שהחל לעבוד בעיתון, כבר הרגיש את עצמו כמו בבית. הוא היה חובב חברה ושותף נוח לשיחות בטלות. תמיד נשא עימו מאגר בלתי נדלה של בדיחות עסיסיות, וכשהיה מתיישב בחדר הכתבים, התקבצה סביבו חבורה עליזה וצוהלת של עיתונאים שלא היתה להם תעסוקה רבה מדי.
לא פעם היה הוא עצמו גיבור הידיעות שפורסמו בעיתון. יום אחד התקשר אליו עבריין נמלט, שהחליט להסגיר את עצמו למשטרה. הוא פנה לצחי גולן וביקש את עזרתו. מובן שהכתב החרוץ שיתף פעולה בהתלהבות. בנוסף לשוטרים שהזמין לדירתו כדי לפגוש את העבריין, הוא הזמין גם את צלם העיתון וצלם של אחת מרשתות הטלוויזיה, כדי שיחד ינציחו את המאורע. למחרת התנוססה תמונתו בעמוד הראשון של העיתון, כשהוא מוסר לידי השוטרים את העבריין שביקש את עזרתו.
גם קשריו עם צמרת המשטרה היו מקוריים ומיוחדים במינם. הוא לא רצה לקבל את הידיעות השגרתיות שהועברו דרך קבע לכל הכתבים לענייני משטרה. במקום זאת, היה פונה אל מפקדים בכירים, מנהל עימם שיחות ידידותיות וקושר עימם קשרים בלתי אמצעיים, שבמרכזם עמדו יחסי תן-וקח פעילים.
כאשר הם היו זקוקים לו, הוא היה נעתר לבקשותיהם ומפרסם ידיעות מגמתיות, שהיו עשויות לקדם אותם לעבר תפקידים נכספים.
וכאשר הוא היה זקוק להם, הם היו מדליפים לו ברצון פרטים חסויים מחקירות עדינות. בתנאי, כמובן, שלא יגלה את מקורותיו. והבטחה זאת הוא מוכן להעניק ברצון לכל מי שביקש ממנו.
וכך עלתה קרנו של צחי גולן בעיני הקוראים ובעיני העיתונאים והעורכים כאחד. הוא היה ללא ספק כתב מוכשר, פיקח ומתוחכם, שידע לקדם את האינטרסים שלו ושל העיתון בדרכים היעילות ביותר.
וכאשר צילצל אליי יום אחד אבא שלו, גאה על הישגיו העיתונאיים של צחי, לא יכולתי אלא להודות על האמת, שלהבטחות שלו בדבר הכישרונות יוצאי הדופן של בנו, אכן היה כיסוי מלא.
ערב אחד הגיע צחי גולן לחדר החדשות ומשך את עורך הלילה אל אחת הפינות של החדר הגדול וההומה אדם. השניים הסתודדו במשך דקות ארוכות, כשעיניו של עורך החדשות נוצצות מהתלהבות. לאחר מכן חזר העורך למקומו והורה לפנות מקום גדול בראש העמוד הראשון.
"צחי הביא סקופ מהסרטים," הסביר לשואלים, "אבל מאחר שהשעה עדיין די מוקדמת והסיפור יכול להתגלגל גם לעיתון אחר, החלטנו לשמור את הפרטים בסוד."
הוא לא רצה להמשיך ולפרט, אבל הסיפור שלצחי גולן יש סקופ חדש, עשה לו כנפיים ברחבי המערכת. כולם דיברו על משהו שעדיין לא ידעו מהו, ושמועות שונות ומשונות החלו לרחף בין החדרים.
צחי עצמו הסתגר בחדרו הקטן, כדי לכתוב את הידיעה. הוא לא ענה לטלפונים, לא רצה לפתוח את הדלת, וניאות להציץ החוצה לשניות אחדות, רק כדי לקבל את הקפה שהביאה לו המלצרית מן המזנון.
רק בשעה אחת-עשרה בלילה, כאשר כבר היה ברור שאף עיתון לא יוכל להעתיק את הסקופ החדש, ניאות צחי להעביר את הידיעה שכתב למחשב הראשי של חדר החדשות. עורך הלילה בעצמו עבר על החומר, שינה מעט פה ושם ונתן הוראה לעורך הגראפי לשבץ את הידיעה בראש העמוד הראשון, מתחת לכותרת אדומה וצעקנית.
העיתון שהופץ בשעות הבוקר המוקדמות בכל נקודות המכירה בארץ, הסעיר את המדינה. הכותרת שהתנוססה בראש הכתבה היתה:
שוד הכספות הגדול ביותר בישראל
בוצע אתמול בבנק לאומי בתל-אביב
מתחת לכותרת המבטיחה הובא הסיפור עצמו.
כנופייה נועזת ומתוחכמת, שהיתה מצויידת במיכשור משוכלל ובמידע מוקדם מדוייק, הצליחה לחדור אמש לחדר הכספות של בנק לאומי במרכז תל-אביב. השודדים הצליחו לפצח את כל הכספות, שמספרן נאמד ביותר מחמש-מאות, להוציא מתוכן שלל שנאמד בעשרות מיליוני דולרים בכסף מזומן, ועוד סכום בלתי ידוע, המוערך בעשרות מיליוני דולרים נוספים, בתכשיטי זהב ויהלומים.
צחי גולן הצליח לאסוף פרטים מדהימים על מהלך השוד. לדבריו, השודדים נעזרו במידע פנימי, הכירו מקרוב את מערכת האזעקה שהותקנה לא מזמן וניתקו אותה באמצעות הקוד הסודי השמור של הבנק. הם לא פרצו קירות ולא נעזרו בחומרי נפץ. הכספות נעקרו ממקומן באמצעות מוטות ברזל שהותאמו במיוחד למטרה שנקבעה להם. המיבצע כולו לא ארך אלא שעות אחדות. הוא החל מיד לאחר סגירת הבנק, בשעה חמש לפנות ערב, והסתיים שלוש שעות לאחר מכן.
מיד לאחר שהופץ העיתון, החל הטלפון בביתו של צחי גולן לצלצל ללא הרף. תחנות הרדיו והטלוויזיה ביקשו אותו לראיונות מיוחדים. גם עמיתים למקצוע, כתבים לעניינים פליליים של עיתונים אחרים, התקשרו אליו כדי לשמוע פרטים נוספים.
בשעות הצהריים של אותו יום כינס מפכ"ל המשטרה מסיבת עיתונאים מיוחדת.
עשרות כתבים סקרנים, שדרי רדיו וטלוויזיה, מצויידים בסוללת מצלמות ותאורה תואמת, הוצבו אל מול במת הנואמים בבית סוקולוב בתל-אביב.
כאשר עלה המפכ"ל על הבמה, מלווה בכמה קציני משטרה בכירים, השתרר שקט באולם הגדול. מצלמות הטלוויזיה הופעלו וצלמי העיתונות הבזיקו במצלמות שלהם. כולם ציפו לשמוע מה גילתה המשטרה עד עכשיו על שוד הכספות הסנסציוני.
המפכ"ל קם ממקומו, סקר בעניין את חבורת העיתונאים שהתקבצה סביבו, והחל לדבר:
"שלום לכולכם. אני מניח שכולכם קראתם את הסקופ של ידידנו צחי גולן, שפורסם הבוקר בעיתונו. אתמול לפנות ערב, לאחר שנסגר סניף בנק לאומי ברחוב לילינבלום בתל-אביב, חדרה לתוכו חבורה של שודדים, שהצליחה להיכנס לחדר הכספות ולאסוף שלל, שגם אם לא נוכל לאמוד אותו בשלב זה, הוא ודאי הגדול ביותר שנשדד אי-פעם במדינת ישראל. השודדים אספו את שללם בשקים גדולים שהביאו עימם. כדי לפנות את הכמות האדירה של כסף מזומן ותכשיטים שהוציאו מתוך הכספות, הם הזמינו מכונית של ברינקס, שהמתינה להם מול הבנק."
הוא העביר את מבטו על עשרות הפרצופים שעקבו אחרי כל מילה שיצאה מפיו.
"עכשיו מתברר, שהם עשו עבודת הכנה יסודית. ככל שאנחנו יודעים עד עתה, היה להם שותף, כנראה אחד מעובדיו הבכירים של הבנק. האדם הזה סייע להם לחדור אל תוך המבנה, להגיע בקלות אל חדר הכספות ולהתחיל לרוקן אותן – והכול בעבודה נקייה, ללא אלימות וללא הרס מיותר של קירות או פריצת דלתות. אנחנו עדיין חוקרים מי הוא משתף הפעולה מבפנים, ויש להניח כי תוך שעות לא רבות נצליח לעלות על עקבותיו ולעצור אותו.
"אבל כנופיה מאורגנת ויעילה כמו זו שיש לנו עניין איתה, אינה יכולה לפעול ללא ראש. ואני מתכוון לראש חכם, פיקח, מתוחכם ובעל דמיון והעזה. לכן, ברגע שנודע לנו על השוד, האתגר הגדול של המשטרה היה לתפוס את האדם שעמד בראש הכנופיה הזאת ולהעמיד אותו לדין."
הוא לגם מעט מכוס המים שעמדה על השולחן והמשיך:
"ודווקא בעניין זה יש לי חדשות טובות. הבוקר, שעות אחדות לאחר הופעת העיתון שהודיע על השוד, עצרנו את מנהיג הכנופיה המסוכנת הזאת. כבר עכשיו הוא נמצא במטה הארצי, בחקירה שהחלה לפני כשלוש שעות."
הרעש באולם אילץ את המפכ"ל לשבת במקומו ולהמתין, כשחיוך מיסתורי על פניו, עד שסגנו ישתיק את העיתונאים הנסערים.
כששככה ההמולה, הוא קם ממקומו ואמר:
"הבשורה הטובה היא, שהחשוד שבידינו משתף פעולה עם החוקרים. מאחר שכך, אפשר להניח שתוך זמן לא רב יתבררו כל הפרטים וכל המעורבים בשוד ימצאו את עצמם מאחורי סורגים.
"הבשורה הרעה היא, שהאדם שעצרנו הוא מיודענו, העיתונאי צחי גולן. מתברר, שהוא לא הסתפק במילוי תפקידו ככתב לענייני משטרה, וניסה לבצע בעצמו את העבודה השחורה שמאחורי הסקופים המרעישים שפירסם לאחרונה בעיתון שלו."
שבוע לאחר מכן התקשר איתי מוטקה גולן. הוא נשמע עצוב ומדוכדך.
"נוכל להיפגש?" שאל, "אני רוצה לשאול אותך משהו."
נפגשנו בבית-קפה בצפון העיר.
הוא נראה מבוגר בעשרים שנה. תחת עיניו היו כתמים שחורים. מצחו חורץ בקמטים עמוקים, כהים. פיו היה שמוט. שפתיו יבשות.
סיפרתי לו שצחי מילא רבות מהתקוות שתליתי בו. בנוסף לכך, אמרתי, הוא התגלה כאדם נעים הליכות וכעיתונאי מוכשר. חבל שמעד בצורה כל-כך לא שקולה.
מוטקה גולן הניע בראשו.
"דבר אחד מטריד אותי," הוא אמר, "אני לא מצליח לברר לעצמי, אם מה שהוא עשה היה כדי להוכיח לי שגם הוא, לא פחות ממני, יכול להיות עיתונאי מצטיין, שמספק לעיתון שלו את הסקופים הגדולים ביותר, או שאולי ההיפך הוא הנכון, ובאמצעות הדרך שבה בחר, הוא רצה לנקום בי על שלחצתי עליו להיות משהו שהוא לא רצה בו. הספקות האלה אוכלים בי ולא נותנים לי מנוח."
לא ידעתי מה לענות לו.
כשהלך, קודר ומדוכא, נזכרתי במילים שבהן בחר כדי להציג בפני את צחי.
"אל תשכח," הוא אמר לי, "זהו הבן שלי. והתפוח, כמו שאתה יודע, אף פעם לא נופל יותר מדי רחוק מהעץ."
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק כ"ז. אבא מצטט פסוקים מן הקוראן
היה שוחד חד פעמי ושוחד קבוע. הקבוע זה על מנת להבטיח את ההשפעה שתישאר כל הזמן ולא תפוג. כפי שקראנו בספרו של מריו פוזו "דון קורליאונה איש המאפייה", שהיה מחלק "משכורות" לשוטרים ולכל מיני אנשים בעמדות מפתח כדי שיעמדו לו ביום שיצטרך אותם.
ואבי עליו השלום אף הוא נהג כך במיני אנשים גדולים וקטנים, כדי שישרתוהו בעת שיצטרך. וזו שיטה שתמיד פעלה ופועלת ותפעל עד עולם.
להרבה פקידים ואנשי מפתח במשרדים ממשלתיים, שנזקק לשרותם תדיר, היה מחלק טובות הנאה חומריות בכל הזדמנות של חג מועד או חתונה של בן משפחה ועוד. למשל, בבית החולים היהודי בבגדאד ע"ש "מְאִיר אֶלְיָאס", היה אבא בן-בית בהנהלה ובעמותה, שדאגה לרווחתו של בית החולים ולאיסוף תרומות עבורו. כל אימת שהיה בית החולים במצוקה כספית, היה אבא נחלץ לעזרתו ומתחיל מיד בגיוס תרומות. הלך לעשירים ולבעלי היכולת ושת עליהם סכומים שונים כתרומה. והם כמובן התביישו לסרב לו, וכך אילצם לתת בעין יפה. סוף שהשלים המשימה, אם לבד או יחד עם כמה עמיתים, ואירגן את הסכום הנדרש.
בית החולים של הקהילה חי מהכנסות זעומות יחסית, ומתרומות, כדרכם של בתי החולים הקהילתיים מאז ומתמיד. בעלי היכולת שילמו, והעניים שילמו הרבה פחות או שלא שילמו כלל ונתמכו על ידי קופת הקהילה.
זו לא בושה להיות עני, אך גם לא כבוד גדול, אומרים האשכנזים. ורבותינו אמרו שעני חשוב כמת. וזה כמובן נכון מאוד.
וכי מה יעשה חולה עני? יתדפק על הדלתות של ועד הקהילה שמא יעזרו לו שם, או יבוא להתחנן ולבקש מאיש כמו אבא, שהיתה לו כאמור השפעה בהנהלת בית החולים, כדי שיפעיל את השפעתו וייתן לו "פתקה" ובה המלצה לבית החולים לאשפוז ולטיפול וכד'. (אוה, הפתקאות הללו, איך המפא"יניקים חגגו איתן כל זמן שלטונם, ולדראון עולם תיזכרנה).
במוסד כמו בית החולים הנ"ל יש גם פקידים וממונים ובעלי השפעה, שיכולים לסכל עצה ותוכנית גם של המנהל הכללי בעצמו ובכבודו. כך שיש לדאוג שגם הם יהיו בין הנהנים מדי פעם בתשר או בבקשיש או בהטבה כלשהי, כמסופר לעיל. אבא דאג לכל אלה, ואפילו על השוערים של בית החולים לא דילג.
בבגדאד היו סדר ומשמעת. לבית החולים יכלו המבקרים להיכנס רק בימים ובשעות הביקור הרשמיים בלבד. שלא כמו בישראל שכל אחד צועק ומתנפל על השומרים והשוערים ומזלזל בהם. בבגדאד לשוערי בית החולים היו מעמד וכבוד.
לבית החולים על שם מאיר אליאס היו שני שערים. בשער האחד ישב שומר מוסלמי, לא כל כך כהה עור, שלבש תמיד גָלָבִּיָה לבנה, ועל כן נקרא בפי כולם "השוער הלבן" (חָאגִי' אִל אָבְּיָאד). וזה לעומת השוער השני שהיה סודני שחור משחור, ולא משנה מה לבש, והוא נקרא "השוער השחור" (חָאגִ'י אִל אָסְוָאד).
וכאשר בא אבא לבית החולים לביקור כלשהו, היו השוערים האלה משתחווים לו וקדים קידה עמוקה כמעט עד הרצפה, ומברכים ב"אהלן וסהלן אדוני הנכבד."
וכן היו מכבדים את הפתקאות שבהן היה מצייד את אלה שביקשוהו, ובהן הוא פונה לשוער ומבקש שירשה למוכ"ז כניסה לשטח בית החולים מחוץ לשעות הרגילות.
בהיותי נער, נשלחתי על ידי אבא הרבה פעמים להביא כל מיני דורונים לשוערים האלה. למשל, בעת מלחמת העולם השנייה, עת היו המצרכים בקיצוב, ותה או קפה נמכרו בשוק השחור, דאג אבא לשלוח לשוערים האלה מדי פעם שקית ענקית של תה או של קפה וסוכר. דברים שלא יכלו לחלום עליהם בחלומותיהם הורודים ביותר. מובן שאת המצרכים הללו רכש אבא בשוק השחור. איך לא יכבדו את פתקאותיו ואיך לא ישתחוו לו בבואו לביקור שם?
וכך התנהלו העניינים בכל המשרדים והמוסדות למיניהם.
על פי רוב הסתובב בכל משרד ממשלתי או עירוני מין "מָאכִער", איש ש"סידר" לך את העניינים. שאל מה מבוקשך, ידע למי לפנות וגם נקב במחיר. חלק מהסכום הלך לכיסו וחלק באמת לפקיד. והיו גם מתמקחים כמסופר לעיל. וסוף שהכול סודר במהירות וביעילות לרווחת כולם.
והיו גם מקרים בהם העניינים לא כל כך הסתדרו. או שלא נמצא מאכער באותו המקום, או שהפקיד היה במיוחד גס לב וחסר מצפון ורצה להתעלל בקהלו, במקרה זה, באבא שלי. (דבר לא נדיר גם במקומותינו אנו). ואז היה אבא מתחיל לדרוש בתוקף מן המנהל האחראי על המקום את המגיע לו, והיה מצטט פסוקים ארוכים מן הקוראן הקדוש, בגנות אי הצדק והעוולה וכל כיוצא בזה.
דבר זה בדרך כלל עשה רושם וגם הרתיע, כך שהממונים הזדרזו לחסל את הפרשה כאשר ראו שזה מתחיל להריח מסקנדל, ועוד עם ציטטות מן הקוּראָן.
כגון שאבא היה מתחיל לצעוק שעושק נעשה כאן, ואי צדק יש כאן, והלא הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו צווה לאמר:
"שהכופר יחיה והעושק לא יחיה," כלומר, אלוהים ייתן חיים ורווחה לכופר, אף שהוא לא מכיר בו, באלוהים. אבל אם אדם עושק ועושה עוולה, כי אז הוא לא יִינָּקֶה והוא מתחייב בנפשו.
ונחזור לעניין יוסף הצורף [שהרג את בנו התינוק].
הסביר לי אבא, שאם הפסיכופת הזה יכנס לבית הסוהר לשנים הרבה, הרי שאימו ומשפחתו, שנתמכו על ידו, נדונים בזאת לחרפת רעב ולמוות כמעט. יתירה מזה, הוא לא ייתן גט לאשתו השכולה והעגונה, שמן הסתם לא תרצה לחיות יום אחד נוסף מחייה במחיצת מי שרצח את בנה/בנם.
את המת אי אפשר להחיות, ואת הנעשה אין להשיב, ומה תועלת תהיה בדבר אם יתעקשו להרשיעו ברצח מדרגה ראשונה ויתלו אותו או ישימוהו במאסר עולם? הקשיתי על אבי בשאלות בעניין זה, וכמובן, כנער, שאלתי איך ייראה כאן הצדק? ואבא הסביר לי הסבר ארוך ומפורט, ממנו הבנתי שיש עוד גורמים רבים במציאות של החברה בהם יש להתחשב, בנוסף לעונש ולנקמה.
במקרה זה, במחשבה שנייה של החברה ושל הקהילה והעדה, וגם של שלטונות החוק, עדיף שהשרץ לא ישב יותר מדי ימים בבית הסוהר, כאמור, כדי שמשפחתו והתלויים בו, לא יפלו כעול על שכמה של החברה. והיום, כאן בארץ ישראל, אני רואה שמערכת המשפט והתביעה אמנם לוקחות בחשבון את הדברים הללו כאשר דנים באיזה עניין דומה.
היה צורך גם לסדר את הדבר כך, שיוסף הצורף הרוצח לא יזמר בחקירתו יותר מדי דברים שאין מהם חזרה, כי אז זה יהיה מסובך.
הובא עורך דין ומכיר של מפקד אותה תחנת משטרה, וזה אף הבין בעצמו את העניין כפי שנאמר לעיל, ועם מעט מצלצלים, הדבר יסודר, והאשמה תהיה הריגה בשגגה, שהוא, יוסף, נתן בטעות את בקבוק החומצה לתינוקו כי חשב שזה בקבוק חלב.
וזה כמובן לא לפני שהוחתם על מסמכים מתאימים באשר לשחרורה של האומללה, אשתו האם השכולה, וכתב לה גט כְּרִיתוּת.
בסופו של דבר, ישב יוסף הצורף זמן מה בכלא, ואחר שולח לחופשי.
ולא שמענו יותר דבר כלשהו על אודותיו מאז אותו אירוע עגום.
ובאשר לתינוק הרך, שהושקה בחומצה הקטלנית, הוא נלקח למכון לרפואה משפטית, לנתיחה שתקבע את סיבת המוות. כי כידוע לכולם, עיראק היא מדינת חוק וסדר. המשפחה ביקשה מאבי אם יואיל בטובו לטפל בכל הסידורים של הבאת הגופה מהמכון הזה לקבורה. ואבא כמובן שהתנדב לזה ברצון. הוא אהב משימות כאלה, ואני נילוויתי אליו.
המכון לרפואה משפטית בבגדאד שכן בבית החולים המלכותי "המָּאגִ'ידִיָיה" על שם סולטן מָגִ'יד הטורקי, מקימו ומייסדו. לאבי היו גם שם מהלכים, אלא שכאן היתה רוטינה בלבד. בכל זאת. בית החולים השתרע על שטח גדול. מבניו לא היו רבי קומות, כי אם בעלי קומה אחת, כאשר יבנו באוריינט בימים ההם. בניני המחלקות היו ישנים ובחלקם עלובים למדי, מין ביתן ארוך ארוך ארוך ומשני הצדדים שורות של מיטות, כפי שרואים בסרטים על הנושא.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים וחמישה
ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"
דודי ההולל אלכס ואבי אלישע החזיקו ביניהם שלובי-זרוע את עלי בן ג'וואד מוסתקים כשהוא מחופש לאיכר עברי, ואת גברת עזרא בן קופל קובלמן המחופש לאיכרה – ופסעו כמרקדים באמצע רחוב חובבי-ציון (יש ציור עליז של נחום גוטמן המתאר את ארבעתם ברגליים זרוקות לצדדים) כשמגמת פניהם מזרחה, לבית-הכנסת הגדול.
כאשר עברו סמוך לבית המשפחה בן הקומותיים של ר' אברום גלר המנוח, החטיאה אותם שקית מלאה צואה טרייה שנזרקה לעברם בטכניקה הירושלמית הידועה, שהיתה מקובלת במושבה גם עוד בטרם החלו בה הפגנות השבת הגדולות, שלוו בזריקת אבנים, בהנהגת הרה"ג ר' יוסף גוש-זהב (גולדשטיק), ירא השמיים ונכה-הידיים, ואשתו סדוקת השפתיים (העומדת בראש מינהל החינוך העירוני) – היא הרבנית הצדקת מרת פנינה-פרלה גוש-זהב שתחי', שבעזרת השם גם נמצא לה כר נרחב לנשיקותיה המוצצניות ("יחצה וולנו מילוש!") בנשקה שוב ושוב את הבנות בבית-הספר לבנות "בנות יעקב" – אך כל זה אירע לאחר שנים רבות, כאשר המושבה כבר הפכה לעיר דתית משמימה וחסרת היסטוריה.
משלוח הצואה מהגזוזטרה של הקומה השנייה היה תזכורת מחאה נגד מידת הפריצות שבהליכת שלושת הגברים והאישה חבוקים ברחובה הראשי של המושבה.
מקצה הרחוב, מפינת הבאר הראשונה שחפר סבא חפר ושכיום היא קבורה, ממולאה בעפר, תחת הבטון בכיכר המייסדים – פסעו מולם יוסקה המרסק בעל פני התורכי שענן הזבובים מרחף מעליו ולצידו אשתו פרלה המנשקת – בדרכם לחנות הפלאפל של חיים הגורג'י ארוך-השפם, (אחיו של שבתאי), הצמודה לרחבה של בית-הכנסת הגדול – והם אורבים לשבור אצבעות ולינוק שפתיים של עוברי-אורח הניקרים על דרכם, והם פועלים כמכונת-הליכה כפולה שזרועותיה משוטים רבי-כוח ופיה יונק ערפדי שכמו יצא מהסרט "סליחה אתה נושך את צווארי" של רומאן פולנסקי.
ובתווך, גבו נתמך בקיר דרום של בית-הכנסת הגדול, ישב על המידרכה בשמש הקבצן העיוור גרשון מאנדאלאך, רגליו פשוטות לפניו – לצידו ניצב משפך-פח המשמיע צליל מתכתי בנפול בו מטבע – והוא שר כדרכו, בשומעו קול פסיעות מתקרבות, את שני שיריו היחידים כשהוא מטעים בהם כל מילה:
"פה לפניכם יושב עיוור
וממולו עומד ממזר...
העיוור מבקש נדבה
ומקבל רק בעיטה!"
"כל ידידיי עזבו אותי,
כולם הלכו לסינימה –
סקופ!"
כל המסופר כאן התרחש אצלנו וקשה לי להבין איך ייתכן הדבר שלמרות שהרבה סופרים מעולים יצאו מהמושבה שלנו, ומרביתם ראויים לפרס ישראל, איש מלבד אלימלך שפירא ומלבדי לא תיעד את המחזות האלה. והרי הכל נדפס בכרוניקה של עיתוני התקופה, דבר לא בדיתי מליבי. הנה ידיעה שדליתי אתמול מגיליון ישן של עיתון "הבוקר" (שמצאתי באוסף קרסל שבירנטון), במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות", תחת כותרת שם המושבה שלנו:
"הנער מנחם בן יוסקה גולדשטיק, בן למשפחת איכרים ותיקה מכובדת, דור שלישי במושבה, נתפס כשהוא מרוקן לכליו בהפסקת הצהריים את פדיון הקופה מחנות המכולת של גוטליב דיטריך אפריים ברחוב חובבי-ציון. מתברר שזו לא היתה לו גניבה ראשונה."
ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי? למה עזבת אותי מעוברת!" – ומיד השתטחה לרגליו והתעלפה.
ואולי קודם התעלפה ואחר-כך צנחה לרגליו.
לעיתים קרובות היתה עדה הארוכה, בעלת פני המדונה המטומטמות, מסתובבת ברחובות ובמגרשים הריקים, כשאחריה נשרכים שניים-שלושה אידיוטים נמוכים ממנה. עיני סימן השאלה שלה מתרוצצות כאילו יש בהן שכל. שערותיה מזדקרות כמטאטא עכור והיא ניראית בת בלי גיל. לבושה בשמלה ארוכה לגופה הגרמי, אותה שמלה, תמיד, המחשוף רחב אך אין חזה. לכפות-רגליה זוג כפכפי-עץ שכל רגע דומה שהיא עומדת ליפול מהם, ובחורף נעליים חומות, גבוהות וישנות מאוד.
היא היתה אורחת קבועה בשוק הגדול, משתחלת בגרון נטוי במעברים הצרים שבין הדוכנים, בידיה הארוכות מלקטת פירות, גונבת פיסטוקים וטומנת אותם בכיסים שבצידי שמלתה, אורבת לילדים הנושאים הביתה כיכרות לחם טרי ופיתות מהמאפייה של בובמיי. מתוך רחמים סלחו והתעלמו מהגנבנות שלה, מה עוד שלא הגזימה אלא לקחה רק את המעט-שבמעט הנחוץ לה ולגרוריה רפי-השכל כדי שלא לרעוב.
אנחנו היינו מקנאים בה ובחבורתה מפני שהסתובבו בחופש גמור, פטורים מהלימודים ומן המורים שירדו לחיינו בהעמיסם עלינו שיעורים רבים ולימוד בעל-פה של פרקי תנ"ך. דודי מצא חן כניראה בעיני עדה משום שהיה יפה-תואר ונדיב והולל, ומישהו אולי טיפטף לאוזניה שהוא אביה.
אני לא מאמין שעדה-פרומנדה היתה בת-דודי.
בעדות שגבו מפיו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ לתוכניתם "היו זמנים" (אך לא השתמשו בה) – סיפר דודי אלכס שמאדאם אום-אל-טאך הפקירה במושבה תינוקת, בטרם גורשה, וכי אביה יכול להיות כל גבר יהודי, ערבי או תורכי, שהיה לו דין ודברים עם אחוריה הגדולים של אימה המשוערת של האסופית.
מצד שני עומדים הדברים שאמרה לי מאדאם אום-אל-טאך כאשר שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפיה זכרונות על סופרים וציירים מאנשי העלייה השנייה, בחנותה בנחלת-בנימין: "ותדע לך שהוא [דודי אלכס] היה שוטף היטב את אצבעותיו היפות השזופות לפני שהיה נוגע באבר שלו, וגם העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה..."
ידיעת הרגלי ההשתנה של דודי וגם הסיפור על שרה התופרת ניראו חשודים בעיניי. אולי זו היתה האסופית? אבל כולם כבר מתו ואין את מי לשאול.
הארבעה גררו את עדה לחנות היין של "יקבי הירקון" והניחו אותה ליד חביות-העץ הגדולות המדיפות ריח יין חמצמץ.
הם השאירו אותה להשגחתו ולטיפולו של שמרל כרמי הממצמץ שתום-העין, שאביו היה הפלטשר, החובש או האח-המעשי של המושבה. אלא שאצל שמרל לא היו מים אלא יין וחומץ בן יין, ובחומץ הוא ניגב את פניה וביין הישקה אותה, וכדי שלא תשתה על בטן ריקה מילא את כרסה בצימוקי סולטנינה. דודי אלכס שלח את דודו מזרחי לקנות עבורה אצל חיים הגורג'י ארוך-השפם, ממול, מנה של פלאפל, אולי התעלפה מרעב.
מים עבורה לא נמצאו אבל בשלולית-הבוץ-והמים שבסימטה ליד החנות כבר התגולל שיכור אביו של דודו, שלמה מזרחי האורפלי, וטפח על ליבו: "שלמה בבוקר, כלב, כלב. בצהריים, בקבוק ארק, שלמה בן-אדם! בערב בקבוק קוניאק, שלמה מלך, מלך, מלך!"
באחד הימים התפרץ שלמה, המכונה גם אבו-דאוד, לחדר הרופא של המושבה, לאחר שזה כבר נואש מחייו בגלל שכרותו הכרונית, בידו החזיק בקבוק עראק, הכריז: "מה, שלמה ימות? שלמה ימות? כלב ימות!" – הפך את הבקבוק על פיו והערה אותו כולו.
לפני חג הפסח היה אבו-דאוד נושא על שכמו בסדין לבן קשור היטב את המצות הטריות מהמאפייה של בומביי בשוק הגדול אל בתי האיכרים.
אצלנו היו יושבים בערב סביב השולחן לאור מנורת הקרוסין ומנקים את החיטה מאבנים קטנות ומעשב-בר מריר. בבוקר היה אחד הנערים מהמשפחה רוכב על החמור לטחנה, לטחון את החיטה לקמח. אצל כל איכרה ניצבה במיטבח או במזווה חבית של קמח, והיו אומרים: "מי שיש לו חבית של קמח ופח של שמן בבית, הוא לא ידע רעב לעולם."
פעמיים בשבוע היו האיכרות או בנותיהן לשות את הבצק בגיגית, מותירות חתיכה למחמצת, ששימשה כשמרים, מכינות כיכרות לחם ופיתות, ובימי שני וחמישי רצנו אנחנו, הילדים, עם הכיכרות הרכים, המכוסים מטליות-בד, אל התנור של בומביי, שיאפה את הלחם.
משפחת בומביי, שבאו מפרס, קנו חלקת אדמה ליד השוק הגדול. בנו בית ובצמוד לו שני תנורים, אחד לחמץ ואחד למצות. והתנורים האלה הספיקו לאפות את כל הלחם והמצות של המושבה.
בימי שישי אחר-הצהריים היו האיכרות מפקידות בתנור את סירי הטשולנט ואלה עמדו בתנור ששמר על חומו יממה שלימה. יותר ממאה סירים הצטופפו בו בדרך-כלל, ולמוחרת, כשהיו חוזרים לפני הצהריים מבית-הכנסת, לאחר תפילת השבת, היה בומביי עומד ומחלק אותם וזוכר כל סיר וסיר לאיזו משפחה הוא שייך.
כבר ימים לפני הפסח היה כל בית-אב מכין חיטה נקייה, טוחן אותה ומביא את הקמח למאפייה של בובמיי, שם היו לשים את הבצק המיוחד למצות. היתה למרדכי בומביי מכונה פשוטה שמגוללת את בצק המצות וצרה ומחררת אותן. שני גלגלים הסתובבו ויצרו עלה דק, מנוקב, שהוכנס לתנור המיוחד למצות. לאחר שנאפו היתה כל איכרה מביאה סדין לבן גדול, מסדרת במרכזו את המצות שלה, מצה על גבי מצה בגובה של חצי מטר לערך. לאחר שהתמלא הסדין, קשרה את ארבעת קצותיו, נשאה אותו לביתה ותלתה מעל הארון, כדי שהחמץ לא יגע בהן. ואם האיכרה לא רצתה לטרוח, היתה שוכרת את אבו-דאוד.
בשאר ימות השנה היה אבו-דאוד עושה עבודות סבלות ומפרנס בקושי את משפחתו וזאת מאחר שהמקום האהוב עליו ביותר היה בחברת החביות של שמרל כרמי ובמציצה-בגניבה מצינור היין שלו. הוא ביקש שבבוא יומו יקברוהו בין החביות כדי שיוכל לחזור ולשתות החל מרגע תחיית המתים.
לעיתים, כאשר היה מתפלש בבוץ, טופח על חזהו, מורח את הזוהמה על עצמו וצועק: "אנא אבו-דאוד! אנא אבו-דאוד!" – היה חברי דודו עומד לידו ובוכה, ולבסוף היה נאלץ להביא לאביו מהחנות עוד כוס יין. לימים הגיע דודו, דוד קדם, לדרגת אלוף בצה"ל.
המשך יבוא
המשורר חיימקה שפינוזה מדווח לנו
על פסטיבל המשוררים במטולה
אהוד שלום,
רציתי לספר לך על פסטיבל המשוררים במטולה. האוריינטציה של הפסטיבל היא מאוד שמאלנית, כשהאורחים המובילים היו בעבר יצחק לאור ואהרון שבתאי וכמובן עם השנים גם דליה רביקוביץ ז"ל עם השירים הפרו-פלשתינים שלה, וכל המשוררות והמשוררים הדומים לה.
השנה אמנם, תודה לאל, לא היו שבתאי ולאור אך זה עדיין היה שמאל גם אם רך ושקט. ערב הנסיעה למטולה נהרגה אישה מפגיעת טיל קסאם בשדרות וארבעה נפצעו, חלקם קשה. בנסיעה למטולה תהיתי אם המשוררים יזכירו את שדרות ואת הסבל של האנשים שגרים בסמוך לעזה. ולא טעיתי, במשך שלושה ימים ישבו עשרות משוררים מדושני עונג על חשבון משלם המיסים – ובגדול!!!! – [אני הבאתי שק-שינה] – הם אפילו קיבלו שכר על שהותם במטולה. ולא הזכירו אפילו פעם אחת!!! – פעם אחת!!!! – את שדרות. שום אמפתיה, שום הזדהות עם קבוצת האנשים שסובלת, עם אזרחי המדינה שלהם הנמצאים בקו ראשון של המערכה – אך כמובן היו מחיאות כפיים רמות כשמישהו קרא הימנון אלטרנטיבי, ואתה יכול לשער את תוכנו.
סיפרו לי שנשמעו אותה שעה גם מחיאות כפיים רבות מעבר לגדר הטובה, ששם מכין החיזבּוּלָה את הליווי המוסיקלי לקונצרט הקיץ (או הסתיו) של ההימנון האלטרנטיבי.
אכן, שדרות הוזכרה פעם אחת על-ידי יגאל עמדי, סגן ראש עיריית ירושלים, שהיה אורח הפסטיבל (נידמה לי שהעירייה תומכת בפסטיבל, או שהוא היה נציג מפעל הפיס) אבל עמדי הוא סתם פוליטיקאי מוניציפלי ולא משורר עברי חשוב ואפילו לא פאלי.
חזרתי ממטולה עם תחושת גועל ואכזבה מרמתם ומעומקם של עמיתיי המשוררים והאינטלקטואלים בארץ שלנו! וכמו שאמר אחד הטייסים, שהשתתפו בתקיפת הכור בעיראק, בראיון בסרט המדהים של ניר טויב ששודר לא מכבר – שהוא מרגיש שהישראלים כבר לא יהודים. הניכור של חלק מהישראלים מהסבל היהודי ממש מכאיב.
וכמובן שלי כלל לא קראו לקרוא משיריי במטולה. הם אמרו – אלה שירים גסים וגם עושים צחוק ממשוררים לאומיים כמו מחמוד דרוויש, אגי משעול, יצחק לאור ואהרן שבתאי, והם לא מזכירים כלל את מועקת תושבי שדרות ואת העוני הנורא ואת הצרצר משורר הדלות ואת הרעב המושל בָּרחובות ואת מצוקת הסטודנטים שאין להם די מגרשים לחניית מכוניות.
הלכתי אפוא קצת צפונה, ליד הגדר הטובה, שם סוף-סוף השתנתי גם שלפתי את גיליונות "חדשות בן עזר" ומתוכם צעקתי לרוח את שיריי – ומעבר לגדר צעקו עליי בחזרה הג'חשִׁים המזדיינים של החִיזבּוּלָה:
"חרא עלֵיכּוֹם!"
האופרה הישראלית תל אביב יפו
על זיכרון והשכחה: מבט חדש על ילדות בצל הבתים הריקים
רב שיח לכבוד התערוכה החדשה של אשכר אלדן כהן: כשהבית ריק
אוצר: אודי רוזנווין
יתקיים ביום ראשון 3.6.07 בשעה 19.00
פאנל בהשתתפות: עופר כהנא – מעצב אזרחי. תומר גרדי – זוכרות, עורך כתב העת: סדק. מתי שמואלוף – משורר, עורך כתב העת: הכיוון מזרח. ד"ר אורי דיוויס – אנתרופולוג , יו"ר עמותת אל-בית, עמותה לזכויות אדם. אשכר אלדן כהן – אמנית. דיון בהשתתפות הקהל. מנחה: גליה זלמנסון לוי – מנהלת שותפה בתוכנית לחינוך לצדק חברתי בסמינר הקבוצים.
המשכן לאמנויות הבמה – בית האופרה, הגלריה העליונה.
שדרות שאול המלך 19, תל אביב.
הגלריה העליונה פתוחה ממחצית השעה לפני תחילת המופעים, בערבים שבהם מתקיימים אירועים בבית האופרה ועד לסיומם. פרטים לגבי מועדי ההופעות בטל' 03-6927700. לקביעת מועד ביקור מיוחד בגלריה יש להתקשר לטל. 050-6385727.
הקיץ הזה יהיה חם
ואפילו חם מאוד
אבל הפסיקו לחפש אשמים בקירבנו
כי מה שלא נעשה ואיך שלא נפעל, הטרור הפלסטיני ימצא לו דרך אחרת לנסות להכות בנו, כי זוהי מלחמה שאין לה סוף ולא באשמתנו. אל תרמו את עצמכם, אין קשר בין מעשינו ה"טובים" וה"רעים" לבין השנאה הלוהטת, רצחנית ובלתי מתפשרת, שחשים כלפינו אותם ערבים ואותם מוסלמים שלא השלימו עם קיומנו כאן (זאת אמרתי כבר לפני יותר מארבעים שנה).
וגם נורא נחמד שעזמי בשארה אינו מתגעגע לחזור לישראל, סוף-סוף הוא הבין שזו אינה המדינה לאנשים המרגישים כמוהו.
ואני מבקש מראש סליחת אלה בקירבנו הסובלים מעיוורון מוסרי ואולי מאידיוטיזם מוסרי.
אב"ע
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,464 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
247 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל