חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 248
תל אביב, יום חמישי, י"ד בסיוון תשס"ז, 31 במאי 2007
גיליון ערב מלחמת ששת ימים, יוני 67'
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: לפני ארבעים שנה פחות יום.
ס. נידח: איך יש לי זמן ל"חדשות בן עזר"?
משה גרנות: ביזוי ההימנון בימי רוח וינוגרד.
אלי יזרעאלי: הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל עד כה.
חיים באר: רשימת הזיכרון היפה של יוסי אחימאיר.
ידידיה יצחקי: בברכת פוקח עיני עיוורים. // יואב אהרוני: על העיוורון.
דורון גיסין: ארבעה סיפורים. // השואלים לשלומו של אליהו הכהן.
ישראל הר: הפינה של ההוא מחלם.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ח, הילדה-אישה עוברת על פני התינוק ההרוג כי זו סגולה להתעברות.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ושישה. היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל. רצח והתאבדות בבאר הנטושה
לפני ארבעים שנה פחות יום
מתוך מדור "מכתבים למערכת" עיתון "הארץ"
מיום חמישי, 1.6.1967, כ"ב אייר תשכ"ז
ב.ג. לראשות הממשלה
הרב יחזקאל סרנה שליט"א בא לפני חודשים רבים לכנסת במיוחד כדי להביע את דאגתו העמוקה לביטחונה של המדינה וחיווה דעתו שהחזרת בן-גוריון לראשות הממשלה הכרחית ודבריו נפלו על אוזניים אטומות. וייתכן שבליבם גם אמרו: "רבי, רב לך כתר תורה והנח כתר ביטחון בידיים אמונות, בהן הוא נתון." והנה עתה רבים גם שלמים באים בדרישה זו אל הכנסת ואל הממשלה. זה לא יפגום ביוקרת אשכול [ראש הממשלה דאז], שכבודו במקומו מונח וכך עושות טובות שבאומות בעיתות סכנה. דברים טובים, נכוחים ובעיתם כתב "הארץ" מ-28.5 במאמר המערכת בעניין זה.
משה דוויק הכהן, ירושלים
*
אני סבור שברגע שייוודע שבן-גוריון מונה לראש הממשלה – תישמע אנקת רווחה מפי העם וחייליו.
חיים נייהויז, תל אביב
לא "בני אלים"
המאמר הראשי של "הארץ" מיום 23.5 המבקש את החלפת ראש הממשלה בשעת חירום זו אינו משרת את טובת המדינה. מיבחנה של המדינה בשעה זו אינו בהסתמכות אינפאנטילית על דמויות מיתולוגיות ובהחזרת מנהיגים וגנראלים לשעבר, אלא ביכולתה לקיים את עצמה וביטחונה מתוך בגרות מלאה גם כאשר העומדים בראשה אינם "בני-אלים" אשר כביכול לא שגו מעולם.
אהוד בן עזר, תל אביב
בגין לשלטון
הגיע הזמן למסור את מושכות הנהגת המדינה בידיו הנאמנות של איש האומה ח"כ מנחם בגין.
פרדריק סמדג'ה, חולון דרום
לא ראה את הנולד
ברצוני לשאול במה יעזור מר בגין בהשתתפותו בממשלה זו? והלא גם הוא כמו אחרים לא ראה את הנולד ובמקום להתריע על מחדלים ביטחוניים וליקויים אחרים בממשלה עסק בריב אחים עם שוסטאק ותמיר. האם הוא וחבריו בוועדת החוץ והביטחון אשמים פחות מאחרים במצב שנוצר.
לפי דעתי פגישתו של מר בגין עם מר בן-גוריון היתה אך ורק לשם השגת כיסא בממשלה ותו לא.
יוסף שאולזון, ירושלים
בעד קבינט לשעת חירום
אנו, מורים למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בדיעה: שעת החירום מחייבת מנהיגות לאומית הנהנית מגיבוי מלא של כל שכבות העם, ממעמד בינלאומי איתן יותר, מניסיון בתנאי חירום ביטחוני, מיכולת הכרעה ושיקול תוך ניצול ידע והערכת מצב שקולה.
אנו קוראים לכן למפלגות הקואליציה והאופוזיצה כאחד לפעול למען: א. הרחבת הבסיס הפוליטי והאישי של ההנהגה; ב. הקמת ממשלת איחוד לאומי; ג. הגברת כושר ההכרעה הלאומי על-ידי קבינט מצומצם לשעת חירום.
ד"ר אריה אונגר, פרופ' בנימין אקצין, ד"ר עמנואל גוטמן, פרופ' יחזקאל דרור, ד"ר מרטין זליגר, ד"ר משה צ'ודנובסקי, ד"ר נמרוד רפאלי. ירושלים
*
צורך השעה החלפת הממשלה.
שרה בריסקר, חיפה
לא לרפות את ידי העם
הזדעזעתי מהטפתכם החוזרת להחלפת ראש הממשלה [לוי אשכול] ולנתינת הגה המדינה בידיים אחרות. המודעה שהופיעה בעיתונכם הנכבד ("תוחלף הממשלה הכושלת בממשלת איחוד לאומי...") חורגת מגבולות המוסר הלאומי עליו אנו מצווים...
קוראים אתם להחזיר את מר בן-גוריון לראשות הממשלה ומסירת תיק הביטחון למר דיין. מלוא הערכתי נתונה למר בן-גוריון ולפועלו בעבר לכינון המדינה. אך אין הצלחתו בעבר אות לכך כי מגיעה לו ראשות הממשלה בהווה. אולי אין ההתרחשויות של השבועיים האחרונים אלא עדות נאמנה להוכחה לכישלון שיטתו של מר בן-גוריון? האם אין אנו נמצאים כיום בנקודה בה היינו לפני מבצע סיני? [של אוקטובר 56'].
יבורך המנסה לפתור בדרכי שלום את הסבך אליו נקלענו.
המשיכו בקריאתכם למען תיכון ממשלת ליכוד לאומי, מגח"ל [גוש חירות ליברלים] ועד מפ"ם, מבגין ובן-גוריון ועד מאיר יערי – אך אל נא תרפו את ידי העם!
מאיר גרייבר, בת ים
נשק פסיכולוגי
הציבור רואה כיום במר אשכול, בצדק או שלא בצדק, אדם בלתי מתאים לניהול ענייני המדינה בזמן חירום. ורצוני עז לראות את ב.ג. ומשה דיין במקומות המתאימים. אנשי המזרח מזהים כל מלחמה בין עמים כמלחמה בין גיבוריהם. ההתלהבות של אויבינו תדעך עד מהרה ופחד יחזור לליבם אם כנגד "גיבורם" נאצר יעמדו ב.ג. ומשה דיין, שמידם למד כבר לקח. גם היוקרה העצומה של שני האישים הללו באירופה ובארה"ב דייה לעזור לנו במלחמה על זכויותינו, אפילו מבחינה פסיכולוגית בלבד שווה לנו ב.ג. כתוספת נשק ללוחמים.
פרופ' מ. פרק, רחובות
באותו יום חמישי, 1 ביוני 1967, החליטה מזכירות מפא"י על הקמת ממשלת ליכוד לאומי עם גח"ל [גוש חרות ליברלים] ורפ"י [מפלגתם של בן-גוריון, פרס ודיין] ועל מינוי דיין לשר הביטחון.
מלחמת ששת הימים פרצה לאחר ארבעה ימים, בבוקר יום שני, ה-5 ביוני 1967, והממשלה בראשות לוי אשכול [חרף "נאום הגמגומים" שלו ברדיו], עם משה דיין כשר הביטחון הטרי, יצחק רבין רמטכ"ל, וכוחות הצבא, והמילואים שגוייסו בתקופת ההמתנה – הביאו בתוך 6 ימים לאחד הניצחונות הצבאיים הגדולים ביותר שידעה ישראל מעודה.
את מכתבי למערכת שלחתי לעיתון בחופשה בת שעות אחדות שקיבלתי מהמאהלים שבהם שכנה חטיבת המילואים שלנו, חטיבה 10, בתקופת ההמתנה בחורשות בית נבללה וביערות בן-שמן, שם שירת בצוות טנק גם חברי דן צלקה. המכתב שלי כוּון נגד הקולות ההיסטריים שקראו להתפטרות ראש-הממשלה אשכול מתפקידו כשר הביטחון, ולמסירת התיק לדיין על תקן של מושיע לאומי. אני האמנתי במוכנותו, בכוחו וביכולתו של צה"ל לנצח במלחמה גם ללא הצטרפותו ברגע האחרון של משה דיין כשר הביטחון.
ס. נידח: איך יש לי זמן ל"חדשות בן עזר"?
קוראים שואלים אותי לעיתים קרובות, בעיקר בעל-פה, מאיפה יש לי כל-כך הרבה זמן להוציא פעמיים בשבוע את "חדשות בן עזר" ולשלוח את הגיליונות למאות ועוד מעט כבר לאלפי אנשים.
ובכן התשובה פשוטה מאוד: אני לא פרופסור ולא פרופסור-בדימוס; אני לא מלמד בשום מקום, אף לא בסדנאות כתיבה; כמעט שלא מזמינים אותי להרצאות, גם על הנושאים שבהם אני בקיא לעיתים יותר מכל אחד אחר כמו לגבי אסתר ראב ונחום גוטמן או פתח-תקווה; לא מזמינים אותי להופעות בטלוויזיה או לשידורים ברדיו או לרבי-שיח; לא מזמינים ממני מאמרים או סיפורים; אין מראיינים אותי על כל גבעה ותחת כל עץ רענן; שלושת העיתונים הגדולים אינם פונים אליי שאפרסם בהם ואינם מפרסמים דברים שלי כאשר אני שולח אליהם, לכן הפסקתי לשלוח להם; אינני גיבור תרבות; אינני מגיש מועמדותי לפרסים ולכן אני פטור מלהשתתף בטקסים ארוכים ומייגעים; שום הוצאת ספרים לא מחכה לספר חדש שלי וכמעט שכבר עבר לי לגמרי החשק לכתוב ספרים חדשים.
לכן יש לי המון זמן פנוי לדבר עם עצמי במחשבותיי, והרבה אנרגיה לכתוב ולערוך חינם את "חדשות בן עזר". נדמה לי שאני מייצר ועורך מדי שבוע כמות מילים גדולה יותר מכל סופר או עיתונאי אחר בתקופתי. לא מדובר על איכות אלא רק על הכמות, כאשר החומר הנשלח אליי לפרסום על ידי הקוראים, בקובצי וורד באי-מייל, מהווה חלק הארי של המכתב העיתי.
וממה אני מתפרנס? כפי שכבר נרמזתם בשלהי טוריו של ידידי-לשעבר משה ד', אני יכול לספר עכשיו בגלוי כי יחסיי ההדוקים עם אהוד א' מניבים לי שיק חודשי נכבד על מנת שאמשיך להגן עליו בפומבי. דא עקא, אליה וקוץ בה. השיקים בחתימתו האישית של אהוד א' כה יקרים לי כמזכרות, ואני מאמין שערכם יהיה רב מאוד ברבות השנים, אולי גם מבחינה משפטית – שאין אני פודה אותם אלא שומרם בכספת. כך עשו מוכרי ספרים בניו-יורק כאשר דוד בן-גוריון שילם להם בשיקים בחתימת ידו על ספרי פילוסופיה יוונית, תחום שבו התעניין מאוד, שהרי ממש כמו ברנאר אנרי-לוי, דרידה, רפול ובשארה, גם בן-גוריון היה פילוסוף.
משה גרנות
ביזוי ההימנון בימי רוח וינוגרד
באחד מבתי הספר בעיר תל אביב התקיים טקס שבסופו שרו את "התקווה". מיספר תלמידים לא קמו, ולא שרו. הם המשיכו לשבת בהפגנתיות. אחרי סיום שירת ההימנון ניגש אליהם המנהל ושאל מדוע לא כיבדו את המעמד, והם ענו ש"התקווה" איננה הימנונם של אזרחי ישראל הערבים. "התקווה" איננה מתחשבת בערבים, וכל מדינת ישראל, שזה הימנונה, מתנכרת למיעוט זה, ולכן ההימנון איננו מייצג גם אותם – מכאן הפגנתם שהתבטאה בישיבה בעת שירת "התקווה".
בימים עברו היה המנהל מעניש בחומרה תלמידים המבזים את סמלי המדינה, אלא שהימים ההם חלפו ללא שוב: היום לא ניתן כמעט להעניש תלמידים על המעשים הכי חמורים שהם עשויים לעולל. מנהל הנוקט צעדים נגד תלמידים סוררים, אפילו תוך הקפדה חמורה על הכללים שמשרד החינוך התווה – צעדו עלול להתפרש כפגיעה בכבוד התלמידים, מעשה שיסעיר מיד את ההורים, ואלה יגייסו ללא קושי את כתבי המקומונים שששים להתעמת עם עובדי ההוראה, מתוך פרינציפ ומשום משקעים מימי לימודיהם בבית הספר. התוצאה הוודאית מצעד כזה – שערורייה לפתחו של בית הספר, שהיא המתכון הבדוק ל"אי שקט תעשייתי" ולביטול כל אפשרות לקיים עשייה חינוכית.
המנהל עשה את המעשה שכל איש ביצוע נבון היה מתנתב אליו בימי וינוגרד אלה: למרות שהוא בקיא בתקנות, הוא פנה אל מספר גורמים לבקש עצה לפני שיפעל. בין האנשים אליהם פנה, הייתי גם אני, היות שבעבר פיקחתי על בית הספר, ונותרו בינינו יחסי חברות וכיבוד הדדיים.
פרשתי בפני המנהל את משנתי בנדון: בית הספר מושתת על כפייה, ולא על דמוקרטיה, וזאת מעצם קיומו של חוק חינוך חובה: התלמיד חייב ללמוד על פי חוק, וממנו נובעת גם חובתו להישמע לכללי בית הספר, כללים הנגזרים מתקנות משרד החינוך (חוזר המנכ"ל המופץ מדי חודש). תלמיד שאיננו עומד בכללים אלה – רשאי המנהל להענישו על פי התקנות הנ"ל. מאחר שהתלמידים האמורים ביזו את המעמד בו הושר ההימנון בבית הספר, הם ראויים לעונש הרחקה (אני המלצתי על הרחקה של 3 ימים). תלמידים "מצפוניים" אלה לא היו מעיזים להיכנס למסגד מבלי להסיר את הנעליים, למרות שאולי הם לא ממש מזדהים,למשל, עם דיכוי האישה על פי מנהגי האיסלם; ורק את סמלי מדינת ישראל חושב כל הוגה דעות בעיני עצמו שמותר לו לבזות.
המנהל שמע את דעתי, שמע גם ייעוץ משפטי, והגיע למסקנה (המתבקשת בימי וינוגרד אלה!) שענישה היא מעשה חמור שלא יעבור בשקט, בעיקר כשהורי התלמידים האלה ידועים כשונאיה ומשמיציה של מדינת ישראל ושל כל מה שהיא מסמלת. הסתבכות עם ההורים האלה (שאגב, אבותיהם, על פי מה שגונב לאוזניי, היו אנשי מחתרות שלחמו לקוממיות ישראל בארצו!) הייתה גורמת לנזק ממשי לבית הספר. המנהל הסתפק בשיחה ובהזהרה לתלמידים לגבי הישנות מקרים דומים בעתיד.
במלחמת העולם השנייה שהיתי עם אימי ואחי במרתף טחוב (אבא הוגלה למחנה לעבודות כפייה), והחלום הגדול באותם ימים אפלים היה לחיות בארץ שבה ליהודים יש אותו מבט של בני אדם חופשיים, כמו לשאר אומות העולם; וכאשר זכיתי שהחלום הזה התגשם בעודי חי – בדרך נס ממש – נותרתי חסר הבנה כלפי מי שבועט בנס הזה, ובוודאי לא כלפי מי שמבזה אותו. אני מבין גם מבין את המנהל, אך אעשה שקר בנפשי אם לא אומר גלויות שהרוח הנכאה של אוהבי העם והמולדת (שהמנהל הנלבב הזה נמנה ביניהם) איננה מדכאה אותי עד עפר.
ולבסוף, הבהרה: אני מאשים את רוח וינוגרד בתקלה הנ"ל משום שבמלחמת לבנון השנייה מי שטעה היה העם, כי המנהיגים עשו בדיוק מה שהעם רצה, אבל ועדת וינוגרד מצאה אותם שעירים לעזאזל, וגרמה להם ולצבא ללקות באין-אונות ביטחונית ופוליטית, וזה בדיוק מה ששונאינו ייחלו לו מכבר. מי שמפנים את רוח וינוגרד, יודע בסתר לבו שדחיית החלטות ואי עשייה – עדיפות על קבלת אחריות ונקיטת יוזמה.
אלי יזרעאלי
אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל עד כה
היי אהוד,
יום חג לנו היום – הבחירות במפלגת העבודה. כשם שבאהוד לא דבק הברק בכהונתו הראשונה, כך אילון מציע עצמו שוב כגלב על פנינו ופרץ עדיין רואה עצמו מועמד (למה ולמה לא?). אחד משלושתם יהיה המתמודד המבטיח מול אולמרט וביבי.
ואמנם, אנו זקוקים לראש ממשלה עם ניסיון ולא לראש ממשלה לניסיון. הדבר פוסל את מועמדותו של עמי אילון, אך אם נבחן את הניסיון האמיתי של המועמדים, הרי שביבי היה סגן שר חוץ, ראש ממשלה ושר אוצר. לא רע, אך לא מספיק. ברק היה שר פנים, שר חוץ וראש ממשלה. גם לא רע, אך כשר כיהן תקופות קצרות (עד ומ-רצח רבין). פרץ היה רק ראש ההסתדרות, (שאגב לא השיג זאת בזכות תכונותיו התרומיות, אלא רמון העניק לא את הצעצוע לאחר שנמאס לו). אולמרט היה שנים ארוכות שר, חבר כנסת, ראש עירית ירושלים, ובתקופת שרון – שר תמ"ת, שר אוצר וידו היתה כמעט בכול.
כעת אולמרט ראש ממשלה. עוד כמה שעות תתפרסמנה התוצאות, מי הזוכה הגדול בגביע הנודד של ראש מפלגת העבודה. לא נותר עוד, אלא לדאוג שאותו "זוכה" יעמוד גם בשבע וחצי השנים הקרובות בראש השותפה הבכירה של קדימה בראשות אולמרט, אשר אגב מוכיח, לפחות לטעמי ולהבנתי, כי הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל עד כה.
כבר כמעט שלוש שנים ביבי אינו שר אוצר. הכלכלה פורחת. הצמיחה הינה הגדולה בעולם (לאחר סין). האבטלה ממשיכה לרדת. המטבע מתחזק. האינפלציה אפס... ועדיין הכול בזכות ביבי? הכיצד??? ועל כך כתב סאראמגו את "על העיוורון".
שיהיה לנו קיץ נפלא עם מינימום מדוזות.
שבוע טוב.
חיים באר: רשימת הזיכרון היפה של יוסי אחימאיר
רשימת הזיכרון היפה של יוסי אחימאיר על ברוך קימרלינג ז"ל היא מופת לכתיבה רגישה והומניסטית מתוך אמפתיה וללא טישטוש ויכוחים פוליטיים והבדלי השקפות, ומזכירה את ספרו הלא נשכח של אביו של יוסי, של אבא אחימאיר על ברל כצנלסון,
תודה,
חיים באר
ידידיה יצחקי: בברכת פוקח עיני עיוורים
לאהוד, שלום רב,
אני חייב להודות לך על התארים הנכבדים שהענקת לי ולשכמותי, לאמור אלה "שסובלים מעיוורון מוסרי ואידיוטיזם מוסרי". לדעתי אתה ושכמותך נהנים מכושר ראייה מופלג עד לקצה אפם, ולמוסר שלפנים היו קוראים לו מוסר הוטנטוטי. אני מכבד מאוד חילוקי דעות, התרבות היהודית שלנו היא כידוע תרבות של מחלוקת. אבל גידופים אינם מסייעים לשום צד במחלוקת.
קרא נא בעיון את רשימתו המרגשת של יוסי אחימאיר אודות פרופ' ברוך קימרלינג ז"ל. מחבר הרשימה, יוסי אחימאיר, הראה גדלות נפש ומידה ראויה של סובלנות, בעוד מושא רשימתו, קימרלינג ז"ל המושמץ בפי כל לאומן מצוי, הראה יכולת ראייה למרחוק, שמעטים זכו בה, כבר לפני חמישים שנה לא נגרר אחרי האופוריה הכוחנית שלנו, והבין ש"מבצע קדש", בשירות האימפריאליזם הבריטי והצרפתי, היה בקיע ראשון, עמוק, בחומת המוסר שהגנה עלינו ועל מפעלנו הציוני.
בברכת פוקח עיני עיוורים,
ידידיה יצחקי
יואב אהרוני
על העיוורון
לאהוד שלום
לצערי לא קראתי בזמן את גיליון 246, בו הופיעה תגובתו של ג'אד לשמחתך המשונה. חבל לי מאוד שג'אד ביקש להפסיק לקבל את עיתונך, אני זוכר אותו כרופא מצוין ואדם מצוין בגדוד הצנחנים בו שירתתי במלחמת ששת הימים וביום הכיפורים (וכל מה שביניהן) ומקווה מאוד שהוא ימשיך לקרוא עיתון זה וגם להגיב בעת הצורך.
בהזדמנות זו, כמה מילים על העיוורון. כבר שנים רבות מאשימים חוגי הימין את ה"שמאלנים" בעיוורון פוליטי, ולפעמים גם מוסרי, כיוון שהם מסרבים לראות שאויבינו קמים עלינו להורגנו, ומתכוונים להמשיך בכך עד הכחדתנו המוחלטת. חוגי השמאל מצידם מאשימים את ה"ימניים" בעיוורון של העין השנייה, שאינה רואה את העוולות שגורם הכיבוש ומסרבת לראות כי האפשרות לשלוט לנצח על כל שטחי ארץ ישראל ורמת הגולן היא אשלייה. אולי באמת קיימים עדיין כמה שמאלנים וכמה ימניים כאלה, אבל רובנו יודעים שבלי להחזיר את כל שטחי הגדה ועזה (או כמעט את כולם) ואת רמת הגולן – לא נשיג שלום.
השמאלנים המפוקחים שבינינו יודעים כי אין כיום שום זרם אצל הפלסטינים המוכן לוותר על האופציה להכחיד את מדינת ישראל בעתיד. גם אלה ביניהם החותרים לשלום בינינו עכשיו מתייחסים אל שלום זה רק כאל שלב ביניים. יחד עם זאת, גם מסיבות מוסריות וגם מסיבות פוליטיות, אנו משוכנעים שעלינו להשאיר את האופציה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית באמת, ובת קיימא באמת – פתוחה, ועלינו להתמיד בשמירה על ביטחוננו ובהצגת האופציה הזו לפלסטינים ככל שיידרש, אפילו 100 שנים נוספות. החמדנות שלנו מאז מלחמת ששת הימים עלתה ביוקר רב גם לנו וגם לפלסטינים, ועלינו להיות מוכנים להשיב להם את מה ששייך להם ברגע שיהיו מוכנים וראויים לכך.
ולעניין המוסר היהודי, הלל הזקן אמר: מה ששנוא עליך – לחברך לא תעשה. אינני יודע אם הבנת את זה אהוד, אבל הכלל הגדול הזה אומר כי נקודת ארכימדס הערכית שלך נמצאת בתוכך, ולא מחוצה לך. זה אומר שהעובדה שכולם גנבים אינה מתירה גם לך להיות גנב, והעובדה שהם רוקדים על הגגות אינה מתירה גם לך לרקוד, אפילו לא קצת. אנחנו יהודים, ומי ששמח בנפול אויבו חדל להיות יהודי לטעמי, וזה אפילו יותר חשוב מנטילת ידיים ותפילת שחרית.
יואב אהרוני
נ.ב.
אבקשך להעביר תגובה זו גם לג'אד, בתקווה שייענה לקריאתי וישוב להיות מנוי בעיתונך.
יואב
אהוד: אין לאיש זכות להטיל ספק במוסריות שלי. אני רואה עצמי כל השנים כמי שנוהג על פי תורת המוסר של קאנט, האומרת שעליך לנהוג כך שכל מעשה פרטי שלך יוכל להיות לחוק כללי. ואני בהחלט חושב שזה חוק כללי טוב ומוסרי מאוד שכאשר יש לאדם אויבים הקמים עליו להורגו, והם מתחילים פתאום להרוג אלה את אלה, הוא ישמח שהם הורגים אלה את אלה ולא אותו. ומצד שני יהיה מודאג מאוד עם יחדלו להרוג אלה את אלה וישובו לנסות להרוג רק אותו.
דורון גיסין
בתוך המהומה הגדולה העוטפת אותנו מכל עבר, מצאתי עצמי שוב פוסע במרחבי הזמנים ההם ודולה לי פנינים מאותו ים גדול של סיפורי ראשונים. מה שתמיד סייע בידי לראות נכוחה ולא להתבלבל, כי סדנא דארעא חד הוא וכל החדש ישן, כפי שנהג אחד מאבות אבותיי לומר במבטא הונגרי אמיתי: אין הדש תהת שמש ואין לשמש תהת הדש.
סיפור ראשון – "דע עם מי יש לך עסק!"
כרכרתו המפוארת של אחד הגבירים נשברה ערב שבת קודש בכניסה לעיירה נידחת. מפאת קוצר הזמנים והמרחק מביתו נאלץ הגביר לעשות את השבת בעיירה. לקבל את פניו יצא רב העיירה מלווה בגבאי בית הכנסת והשמש.
"אם תארחוני כיאות אדאג להשאיר בידיכם תרומה נכבדה כך שלא רק תוכלו לתקן את בית הכנסת אלא אדאג גם למחסורכם," כזאת אמר הגביר למקבלי פניו והוסיף, "משאלה אחת לי מכם, שק זהובים לי בעגלתי, ומפאת קדושת השבת יש להצפינו במקום סתר."
מיהרו הגבאי והשמש ליטול את שק הזהובים ולהפקידו במקום בטוח עד שיידרש בצאת השבת. כבוד גדול הושפע על הגביר וכל מחסורו נמלא אף בטרם ביקשו. עם צאת השבת עמלו בעלי המלאכה ותקנו את הטעון תיקון בכרכרתו של הגביר, ובטרם צאתו לדרכו ביקש הגביר את שק הזהובים שהפקיד. והנה לתדהמתו התכחש הרב מכל וכל לעצם הימצאו של שק הזהובים, וסיוע מצא לו בהכחשתם הנמרצת של הגבאי והשמש אפילו באשר לידיעת העניין. מאחר ואצה לו, דרכו פנה הגביר ועלה לכרכרה כשנפשו מרה ומאוכזבת מהתנהגותם של פרנסי אותה עיירה, אך בעודו מניף את שוטו לדרבן הסוסים לצאת לדרכם, רץ לקראתו הרב ובידו שק הזהובים החסר, ולשאלת הגביר: "הכיצד?"
ענה לו הרב – "לפני שאתה משפיע עלינו מטובך רציתי רק שתדע עם מי יש לך עסק!"
ולקורא התמים – ראה מי הם מנהיגי עמך ודע עם מי יש לך עסק!!
סיפור שני – אני גנב ?
באחד מהימים הובא גנב אל בית המשפט לעמוד לדין על מעלליו. היה זה בית דין של אז. ללא עורכי דין שיבלבלו את השופט באקרובטיקה מילולית. בית דין שפסק לפי ההיגיון והיושר של העומד בראשו, בית דין כפרי כפי שבית דין צריך להיות. השוטר הכפרי הודיע לשופט כי העומד למשפט הוא גנב סוסים ידוע שנתפס כאשר הוא מוליך את הסוס הגנוב למכירה ביריד הסמוך.
לשאלת השופט ענה הגנב כי אין הוא מודה באשמה וכי כל העסק כולו בטעות יסודו.
"דרוש כאן הסבר," אמר השופט, "ומוטב שיהיה משכנע ככל האפשר."
"בבקשה," אמר הגנב, "הרי לך ההסבר מוסבר על כל פרטיו. אני הלכתי לתומי מהכא להתם כשאני עוסק בענייניי, שהחשוב בהם הוא מציאת חבל לקשור בו את מכנסיי החדשים שרכשתי במשיכה מחבל שעליו היו תלויים לייבוש ונתגלו כגדולים ורחבים ממידותיי. והנה, בעודי הולך לי בדרך ראיתי בדל חבל מונח לו ללא בעלים ודורש. פניתי כה וכה ואין בסביבה איש לדרוש בעצתו. לפיכך פניתי אל החבל ישירות ושאלתיו אם הוא שייך למישהו, באין תשובה שאלתי את החבל אם הוא רוצה שאהיה בעליו וגם על כך לא נעניתי. משלא נעניתי ולא נמצא מי שיטען אחרת, נטלתי את החבל והפכתי בעליו, מעשה מציאה כשרה. זה שלקצהו של אותו חבל היה קשור סוס אין זה מענייני ואין זה מעניינו של בית המשפט.לפיכך זכאי הנני."
ולקורא התמים – הייתכן כי אחד משרינו טוען כך לזכאותו?
סיפור שלישי – היא לא תרד מהבמה עד ש...
"לא אשכח אותו יום עד אחרון ימיי," פתח סיפורו הזקן שישב על כורסת הנדנדה, מתחמם בקרני שמש אחרונות בטרם שקיעה. "ומעשה שהיה כך היה – אל העיירה הנידחת בפאתי המערב הפרוע הגיעה במרכבת הדואר זמרת העם המפורסמת, לתת קונצרט להנאת התושבים. כנהוג קבלה הזמרת את אחד מחדרי המלון ששכן מעל למסבאה המקומית. גרם מדרגות רחב חבר בין הקומות, ובשעה היעודה ירדה בו הזמרת אל הבמה כשהיא מקושטת ומאופרת ונראית כטווס שזנבו פרוס וכל נוצותיו רוטטות בצבעוניות, שסחטה מחיאות כפיים נלהבות מהקהל המצפה לה. תחילת הקונצרט היתה כמצופה יצירות קלאסיות ואריות מתוך אופרות בלתי ידועות ולא מוכרות. אבל המראה היה מרהיב וכל קטע גרף אחריו מחיאות כפיים. עד שלקראת הסיום, ולפי בקשה מיוחדת, נתנה הזמרת קולה בשיר עם מהיותר מפורסמים.
עם סיום השיר השתררה דממה ולא נשמעה ולו מחיאת כפיים אחת.
נעלבת פנתה הזמרת לרדת מהבמה אך מבוקשה לא ניתן לה. עגלון מרכבת הדואר שלף את אקדחו ואילץ את הזמרת לשיר עוד פעם את אותו השיר. שוב ושוב אולצה הזמרת לחזור ולזמר את אותו השיר תחת איומי אקדח שלוף. אחרי הפעם העשירית החלה להתחנן על נפשה וקולה כבר ניחר וסדוק ממאמץ ופחד. השריף, שעד אותו רגע לא התערב בנעשה, ביקש הסבר מהעגלון בעל האקדח, ונענה בתשובה הבאה: "עד שהיא לא תלמד לשיר נכון היא לא תרד מהבמה!!!"
וזו אולי ההנמקה היחידה מדוע צריך אהוד אולמרט להישאר בתפקידו.
סיפור רביעי – הזקן והכלבים
סיפור זה כבר סופר אך לקחו לא נלמד וחובה לפרסמו שוב!
במקורו סופר על ידי חיים לבקוב איש יבנאל. בהקשר לדרישה מהש"י להביא אינפורמציה על מושל חדש בכורדיסטן שבצפון עיראק. את הסיפור שמע ממולא מוסטפה אל ברזני, מנהיג הכורדים.
בפאתי העיר מוסול, בקצה של סימטה מרופשת, שכן ביתו של אחד מעניי העיר. ביתו – סוכת קנים מטה ליפול, לבושו שק עם חורים לראשו וידיו, וכל הווייתו אומרת עוני ועליבות. עשיר היה רק בצאצאים חשופי שת ובאישה עלובה כמותו.
יום אחד נדרש להביא דבר-מה למשפחתו על מנת שלא ימותו ברעב. פנה כה וכה והנה אין לו מה לסחור בו פרט לשני כלבים מכונמים ששוטטו בחצר. קשר הזקן את הכלבים והוליכם לשוק כדי למוכרם. ראו אותו פרחחי המקום והחלו לצחוק יען כי ידוע לכל שכלבים אינם סחורה נדרשת בשוק של מוסול.
אמר להם אותו זקן: "הניחו לי כי אינכם מבינים בכלבים, וחזרו אליי רק אם יש ברצונכם לרכוש את הכלבים."
פנה אליו אחד הצעירים ואמר שהוא רציני ויש בדעתו לקנות את אחד הכלבים וביקש לדעת את מחירו של הגדול מבין השניים.
"דינר אחד," אמר הזקן, ונענה כי המחיר יקר מדי ואין הסחורה מצדיקה את מחירה.
על כך ענה הזקן: "הוא שאמרתי! אינכם מבינים בכלבים."
"אם כך, מה מחירו של הכלב הקטן?" נשאל, וענה: "מחירו חמישה דינר."
"לא יכול להיות," אמר הלקוח, ועל כך חזר הזקן ואמר: "אינכם מבינים דבר וחצי דבר בכלבים."
"אם כך, למדנו," ביקשו הצעירים.
"ראו," אמר להם הזקן – "איל כאלב אלכביר, הדא כאלב, אמה אילכאלב אלזריר הדא כאלב איבן כאלב." [רוצה לומר – "הכלב הגדול הוא כלב אבל הכלב הקטן הוא כלב בן כלב!"]
וכל המקיש מהמסופר כאן על ימינו עושה זאת על אחריותו בלבד.
השואלים לשלומו של אליהו הכהן
ידיעה זו מיועדת למאמינים ובני מאמינים בלבד: בבית הכנסת שלנו אומרים תפילת "מי שבירך" לחולה אליהו בן חיה-פרומה (הכהן).
זהבה קור
לאהוד שלום,
חזרתי מחו"ל ואני מבקשת לדעת ממך מה שלום אליהו הכהן? האם הוא כבר בבית? מה בדיוק קרה לו? אם יש לך קשר עמו אנא מסור לו את איחולי הבראתי.
בברכה,
נורית גוברין
אהוד: רבים השואלים, בעיקר בעל-פה, ובטלפון, לשלומו של אליהו הכהן ושולחים לו איחוליהם להחלמה. אליהו נפצע בכביש ליד עומר כאשר חזר מהופעה עם אורה זיטנר. הוא יצא מהמכונית (שנהג בה דוד ברגמן, בן-זוגה של אורה) לבדוק אם אפשר לעשות סיבוב פרסה, כי טעו בכיוון. היה לבוש שחורים מההופעה. מכונית שעברה לא השגיחה בו ודרסה אותו. הנהגת שעצרה לאחר כמה מאות מטרים וחזרה על עקבותיה, בכתה כל אותו לילה. יש לו שברים באגן-הירכיים והוא טופל תחילה בבית-החולים סורוקה ולאחרונה הועבר לתל השומר. הוא סבל ועדיין סובל כאבים קשים, ותהליך החלמתו יהיה כנראה ממושך. עדיין אין רשות לבקרו. יחד עם כל השואלים לשלומו אנחנו חוזרים ומאחלים לו רפואה שלמה, וכפי שכבר אמרנו – אומרים שאין אדם שאין לו תחליף אבל לאליהו הכהן באמת אין תחליף!
זאת ועוד, קראנו אתמול (30.5.07) ב"הארץ", ברשימה "זמר זמר לך" מאת חגי חיטרון, כי אמש התקיימו באוניברסיטה העברית הרצאה וקונצרט למחבר הספר "שיר שיר עלה נא", ד"ר נתן שחר, ובין היתר מוקדשים עמודים אחדים בראשית הספר למקורות ולגלגולים של "התקווה".
למיטב ידיעתנו אין עוד מומחה לתולדות "התקווה" כמו אליהו הכהן, ושמענו לא פעם הרצאות על "התקווה" שהסתמכו כנראה על הקלטות פיראטיות שעשו המרצים מהרצאות ומופעים של אליהו הכהן.
אין אנו יודעים אם אכן הסתמך ד"ר שחר בספרו על מחקרי אליהו הכהן, ואם הזכיר אותם, ואולם בינתיים, בכל הרשימה הארוכה של חיטרון, שמתמקדת בעקבות הספר בבעיקר "התקווה", לא נזכר שמו של אליהו הכהן אפילו פעם אחת. אנחנו יודעים שאליהו, גם אילו היה בריא, לא היה מגיב. אבל אנחנו כן מגיבים ושואלים, לפחות את העיתונאי חיטרון, איך אפשר לכתוב רשימה שלמה על תולדות "התקווה" בלי להזכיר את אליהו הכהן?
הפינה של ההוא מחלם
שלום אהוד יקר: אתה זוכר שמידי פעם שאני שולח לך מה אנחנו מתנתקים כדי שלא יקרה הפעם אשלח בהמשכים // נאום המשוטט // שוטטתי בתל אביב ברחוב פרישמן מערבה בעקבות האלמן שצעד לטבילת השחר שלו כמידי יום ביומו בים. פתאום – רעם ומיד ברד וגשם. תרתי אחר מחסה המשך יבוא
והנה מישהו קורא לי בשמי מתוך בית הכנסת 'בית אל' קשה היה לראות בגלל גל המים שירדו מעל ועלו מים; ולפתע פתאום, כשם שהחלו הכול כך נגמרו הכל, אבל סקרנותי הג'ינג'ית והחלמאית הידועה משכו אותי לכיוון בתי השימוש שהיו פתוחים המשך יבאו
ושם, מה שראיתי לא ייאמן: בתא אחד מסתודדים ומתחבקים שלושה "משוררים", האחד שמו אהרון השבתאי, השני שמו עג'מאי אשמאי בישהרהא. את שמו של השלישי לא אגלה כאן לכם כי מיד יעוטו עלי עשרה אם לא שניים בהרמת קולם
שישמע בחיפה, עיר מגורי בעת ההיא: 'אני היתי הראשון שנעלתי' והאחר: 'זהו שקרן. זה הייתי אני' ומן הים בא ועלה הד קולו של האלמן אייכה בְּנִי יעקב?
ברחתי
משם כל עוד נפשי בי. לאן לכל מקום שאפשר לשוטט בו, לנדוד ולא להיתקל ב'משוררים' ואינטלקטואלים ג'אחשים או חת'יארים המצרצרים כמותם וכאלה השמאלניים
עד כאן אהודים יקרים מישראל הר
בהמשכים כי גם ממש עכשיו 'נותקנו' // מודעה / הוגעה רבה לאורייתא / לכל לקוחותינו מדן עד באר שבע והלאה / המחכים ומצפים לגז מארץ מצרים / הגדולה והרחבה / שימשיכו לצפות עד שהצינור החדש הצר / שבנו חלמאים – לא לא הייתה יד ורגל במזימה/ המשך יבוא
הגיאונים ממשרד התשתיות שהשר הממונה הרי כבר הודח והשר החדש עדיין מתלבט! אך בפינו יש בשורה טובה ללקוחותינו הנאמנים / הנה אירע נס: פתחנו דוכן לגמרי במקרה במרכז כיכר מוגרבי / ומסביב לכל המשך יבוא הרחובות הכוללים: בית הכנסת 'היכל התלמוד' מלון 'סבוי' שעל הים/
והמשוררים: ביאליק, טשרניחובסקי, זך, ומונטיפיורי [בינתיים רק בית הקברים] והרחובות הסימטאות גאולה עד הכושים הכובשים ועד בכלל מדרומית-מערבית / ומן המכרז בעיגול מושלם של הרחובות פינסקר, אלנבי, בן-יהודה, הס, עד שיינייקינט במעלה שדרות העיר וסביבת שדרול רוטשילד בן –ציון / אבי הצייר נחום בעל החמור של המשך יבוא
של לובנלולו מלך זולו הזולל ולא שובע, מלכת שבא המגיעה מן העיר צפת הקדֵשה / והברון דה זיגמונט רוטשילד מן הכינור של יוסי / כולל 'גיא דה מק' ההקדש לזכר עולם / על הטיפשות וההזנחה של הממשלות, כל הממשלות שבתבל / חובבי ציון ודומיהם וכו' כי הוכן שלנו חברת "הפזגוזיה" תספק אי"ה גז לא אך ורק לצורכי בישול לכל דורש – לא, לא חינם אלא
לא חס ושלום חינם אלא בכסף מלא טוב / לסוחר העובר ושב במט"ח, בלי עמלה כמות הבנקאים העניים, הבנקרוטיים של מדינת ישראל הצרה עינה בבנק, אלא אין אין לו מי שיפקח/בנאמנות ובסמכות אוכפת עליו.
עד כאן מי. צ'ין לאהוד היקר
וכלטוב לכם העוסקים במלאת הקודש של חדשות בן עזרים, תיפול ברכה על ראשכם.
לילה טוב לך אהוד יקר
גרון
איך את מכה
בו הלום בגרון כנר זיכרון
איך את נוטלת עופות
כנפיים שוסעת חיים ואיברים
מרסקת בידיים צלובות
איך אתם – שומו שמיים
עוטי עב גרון
שותקים כאילמים
עד כאן אהודים יקרים מי. צ'ין וליל טוב ושקט ללא נפגעים בעיר ובארץ
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו פרקים נוספים
פרק כ"ח. הילדה-אישה עוברת על פני התינוק ההרוג כי זו סגולה להתעברות
ואני זוכר פעם אחת, שהלכנו לבקר קרוב משפחה, נער יתום מאב אך שובב גדול, (וגם משפחתו היתה מטופלת על-ידי אבי). הנער נפל מאופניו ושבר את רגלו. הוא הושם בגבס עד הירך ושכב על מיטה, כאשר חבלים ומשקולות מושכים בגבס (סְפּרִינְט בשפה הרפואית), כדי למתוח ולקרב שני הקצוות של העצם השבורה, כך שהאיחוי לא יגרום לאדם לצלוע אחר כך בגלל שתי רגליים שאינן שוות באורכן.
הימים היו ימי ראשית הקיץ והשלגים בהרי האררט אשר בטורקיה, שם שוכנים מעיינותיהם של שני הנהרות הפרת והחידקל עם מימיהם השופעים, החלו מפשירים. זה אומר שהנהרות התמלאו מים ועלו על גדותיהם. ויתרה מזה, מפלס מי התהום עלה אף הוא. ומכאן שבמבנים הנמוכים, וכאלה היו רבים מאוד בבגדאד, החלו מי תהום צצים מן הרצפה כל יום יותר ויותר גבוה ולפעמים הגיעו עד הברכיים.
צרתו של הפרט בעניין מי התהום שעולים לו במרתף ביתו ומטרידים אותו, זה עניין אחד. קטן יחסית. הצרה הגדולה באמת היתה כאשר הנהר עלה על גדותיו והציף או איים להציף חלקים נכבדים של העיר. ובהיסטוריה ששמענו מפי הזקנים והזקנות, ידועים האירועים הללו כ- "כאשר בגדאד טבעה", כלומר כאשר רגז הנהר וגעש ועלה והציף. ואלה לא היו מקרים חריגים. וכמובן שעל זה ישנם סיפורים למכביר.
זרם המים השופע שבא מהרי האררט הביא איתו כמויות אדירות של סחף, שמילא את קרקעית הנהרות והעלה את גָבְהָם. ומפלס המים עולה והם באים בשצף קצף ממש, וצבעם חום-אדמדם ומהירות זרימתם גדולה. והיכן ששפת הנהר נמוכה דייה, שם המים יתגנבו ויציפו את הסביבה.
אם זה קורה באזורים לא מיושבים, ניחא. יצוצו כמה קילומטרים של ביצות חדשות ואחרי זמן המים ייסוגו ויִבָּלעוּ על ידי אדמת המידבר הצחיחה שמסביב והכול יחזור לקדמותו. המשקע ייהפך לשכבת טין דקה ומסודקת. וכשאוספים אותה ביד מקבלים גבשושיות כמו חצץ. וזה נקרא "טִין-חָ'אוָוה". הבדווים של האזור אספו את הגבשושיות הללו ומכרו לעירוניים. זה הכיל מין חול עדין ביותר. ואם לוקחים ממנו חופן ומוסיפים קצת מים, מתקבלת עיסה ששימשה לחפיפת ראש ולהברקת השיער.
כל בית היה מצטייד בשק מלא של הטין הזה לשימושו למשך כל השנה. פרימיטיבי? לא כל כך.
הנה לא מזמן ראיתי מודעת פרסומת של שמפו יוקרתי לשיער, שבישרה בין היתר על תכונותיו המיוחדות והמופלאות. ומה בעיקר? שהוא הכיל חול עדין ביותר.
הוא שנאמר שככל שהדברים משתנים, הם נשארים כפי שהיו.
ונחזור לנהר השוצף שאיים להציף את העיר ולהטביע אותה.
אנשי השלטונות, שכל השנה נמנמו והתענגו על נרגילותיהם, פילגשיהם ונעריהם, (על אהבת הנערים בארץ הפרת והחידקל כתבתי גם במקום אחר בסיפורי בגדאד שלי), לא דאגו לתחזק את הנהר בזמן כמתבקש, להעמיק את קרקעיתו ולסלק ממנה את הסחף הרב, לפחות במקומות סביב העיר. ורק בהגיע שעת הדחק, או אז קמו מתרדמתם ושאננותם לפעולת הצלה.
ומה אהבת נערים זו שבבגדאד העיר ?
כנראה שמאז קדמת דנא, היתה קיימת האהבה לנערים רכים ועולי ימים. עוד ביוון הקדומה היה הנגע קיים באופן נרחב. זה נחשב בעיני הפילוסופים לדבר שלילי והם גינו אותו, כפי שכתוב בספרו של אפלטון "המשתה".
זה לא ההומוסקסואליזם הרגיל של ימינו אנו. אהבת הנערים החלה באהבה ליופי באשר הוא יפה וענוֹג ומהנה. ותחילתה של אהבה זו היתה רוחנית טהורה, אלא שהסתיימה בתאוות בשרים ובמשכב זכר. ולא שהחושק לא אהב נשים ולא הקים משפחה והוליד ילדים. זה בנוסף. פֶּדוֹפִיְליָה כתענוג נוסף. ובאווירה היצרית של המזרח כמובן שלא נפקד מקומו של דבר זה.
וכאשר רצו להדגיש חִנָּה של אישה מסוימת ולהפליג בכך אמרו "היא יפה כאילו היתה נער."
וה"ציידים" ארבו לנערים ליד בתי הספר, בבריכות השחייה, ליד בתי הקולנוע, מגרשי המשחקים והספורט, ופיתום במיני תחבולות ודרכים, מפניהם הזהירונו הורינו ומחנכינו.
חלקם של אלה הפדופילים גם ניווטו את עצמם למיני עיסוקים שבהם הקשר עם הנערים היה מרובה. כגון מדריכי שחייה (אבא זיכרונו לברכה נהג לומר שאין לך מדריך שחייה שלא יהיה פדופיל) וכן אלה שעסקו במימכר ובהשכרת אופניים לנערים, או מוכרי הגלידה בשכונת בתי הספר, בעלי חנויות למימכר דברי ספורט, וכמובן מדריכי הספורט בעצמם, ועוד.
וגם מי שלא עלה בדעתו להיות פדופיל והסתפק בנשים בנושא האהבה, גם אלה מצאו לנחוץ לפעמים "לגוון" ולחוות את החוויה של אהבת הנערים, והצטרפו גם הם לחבורה הזו לזמן מה, JUST FOR SOME FUN...
ופעם נזדמנתי לישיבת רעים עם כמה חברים כאן בארץ הקודש ונשאלה השאלה אם מי מאיתנו יהיה מוכן לנסוע לבגדאד אילו הדרך לשם היתה פתוחה. ענה חברי: "כן, בתנאי שהיו קודם לכן מסלקים משם את כל ההומוסקסואלים ורודפי הנערים למיניהם."
ומה לעשות כאשר הסכנה המוחשית של הצפת העיר בפתח?
להכריז על מצב חירום לאומי, לצאת לרחובות העיר עם עגלות נוסעים גדולות או משאיות, ולאסוף את כל הבא ליד מהגברים הצעירים, ולקחת אותם לעבודת "התנדבות בשכר- ("סִיכְרָה"), וזה כביכול. במציאות זו היתה עבודת כפייה. גדודי אנוש אלה נלקחו הרחק לשדות שבסביבת העיר, על פי התיכנון של מהנדסי השלטון, מילאו שקי חול ואדמה, ויצרו מהם סוללה שסכרה את המים המאיימים.
כמובן שאיש לא אהב את "ההתנדבות" הזו, והאנשים עשו מיני תרגילים כדי לחמוק מעיניהם של הג'ינדארמים שצדו גברים למטרה זו.
נאמר, נזקק אדם באופן דחוף לצאת לרחוב למטרה מסוימת, היה הולך עם מקל הליכה וצולע באופן עקבי, כשיד שמאל תלויה לו ברפיון כאילו משותקת, בתקווה שבתור נכה ידלגו עליו. או שמתלבש בבגדי אישה עם רעלה וגלימה שחורה וארוכה, שלא לדבר על מערכת השוחד שפעלה אז במלוא תוקפה.
ואבא נהג לספר תמיד את סיפורו של אחד מן השכנים שלנו, שהיה בדרכו הביתה מן העבודה כאשר עצרה המשאית הגדולה באמצע הרחוב והג'נדארמים החלו מעכבים את הגברים כאמור. הוא לא איבד את עשתונותיו והחל מיד צולע ומושך רגל כאשר ידו האחת תלויה לו ברפיון לצד גופו. כאילו היה נכה מלידה. ובהגיעו לשכונה, מעט הרחק מעיני השוטרים, עדיין היה החשש בליבו להתיישר. אנשי הסביבה שהכירוהו כאדם ההולך זקוף בלי איברים משותקים כלשהם, הרימו גבות. כי השמועה על המשאית שאוספת "מתנדבים" עדיין לא הגיעה לאוזניהם, ושאלוהו לפשר צליעתו. והוא עונה "זה שִין וקוּף, זה רק שִין וקוּף," אלה שתי האותיות של המילה שקר בעברית, מין סימן מוסכם בין היהודים להביע "שקר" מבלי שיבינו אותם הערלים.
ואלה שניצודו והלכו למלא שקי חול ולהציל את עירם מטביעה, היו חוזרים העירה בסוף המבצע ושרים שירים מיוחדים. מעין שירי ניצחון ותפארת לשלטונות אשר השכילו להציל את העיר, ועל עצמם שיום וליל עמלו במלאכה: "סָדֵּדינָה אִל סַדָּאאת וּגֵ'יינָה..." ועוד.
ובכן, במחלקה האורתופדית בבית החולים הממשלתי, בה שכב הנער השובב ההוא עם הרגל השבורה והמגובסת עם חבלים ומשקולות ועוד, הופיעו כבר מי התהום וגובהם היה עד מעל לקרסול, וכדי להגיע למיטתו של המגובס ולומר לו שלום, היינו צריכים לדדות על לבנים ובלוקים שהונחו בתוך המים לאורך הביתן כדי לאפשר לאנשים את הגישה.
(כרופא התייצבתי פעם לשירות מילואים במשרד הקישור של חיל הרפואה בפיקוד דרום בבאר שבע, על מנת להישלח למוצב בסיני, בימי מלחמת ההתשה הזכורה לרעה. על הקיר של אותו המשרד היה שלט ועליו כתוב:
"חייל! אם יש לך גבס על היד, מים בברך ואבנים בכליות, אתה יכול לבנות שיכון לדוגמא!"
נזכרתי בכך עכשיו כי לקרובי הנ"ל היו גבס על הרגל, מים בכל המחלקה, ואבנים הרבה על הרצפה לשם פישוט הגישה).
וגם בביתנו אנו בבגדאד ניבעו להם מי התהום לפעמים. לבית בו גרנו היו שלושה מפלסים רגילים, ועוד שניים נמוכים תת-קרקעיים, למגורים ולמנוחה בקיץ הלוהט. אחד, מפלס תחתי ראשון, הוא ה"נִים", בו היינו נחים בצהרי ימי הקיץ, ואליו היו מחוברות ארובות האויר (בְּכָארִי) שהגיעו עד הגג. הארובות הללו נבנו כך שלכדו את הרוח שבאה מן המדבר, האוויר נכנס פנימה וירד בעל כורחו למטה. בדרכו הוא התקרר והגיע ל"נים" כשהוא קריר ונעים מאוד. לא היה צורך אם כן במזגני אוויר, והם גם לא היו בעולם בימים ההם.
מפלס תחתי נוסף, עמוק עוד קומה אחת, הוא ה"סִירְדָאב", שם היה ממש קר גם בימי הקיץ. לשם הכנסנו אבטיחים וכן מזון אחר לקירור. רק מתֵי מעט העיזו לישון ב "סירדאב" הזה, בגלל הקור ששרר שם וכן הרטיבות.
אם כן, מי התהום היו מתגנבים להם בלאט ועולים ומציפים תחילה את רצפת ה"סירדאב". ויכולנו להבחין בזה רק אחרי ימים, שכן לא בהכרח הזדקקנו לרדת לשם כל יום. ואז כל בוקר, מתוך סקרנותנו שלנו, הילדים, היינו יורדים וסופרים את מספר המדרגות שכבר הוצפו. ויש אשר כל המרתף התת-קרקעי הזה התמלא מים. ואז ויתרו על השימוש בו. אלא שיתושים וחרקים אחרים דגרו להם שם, וזו צרה צרורה. נהגו לפזר כל מיני חמרים על פני האגם הזה, בדרך כלל ללא הועיל.
אבא התעייף לבסוף מהטיפול במי התהום כמעט מדי שנה, ועל כן מילא לבסוף באדמה את ה"סירדאב" שלנו וסתם אותו לגמרי. אבל היו שנים שמי התהום עלו וניבעו גם ב"נים" הוא המרתף הראשון, ולנו הילדים שימש האגם הזה למשחקים ולשעשוע. וכך עד סוף הקיץ שאז מפלס מי התהום נסוג.
ואגב המרתף התחתי. הוא היה בדרך כלל גם חשוך ולא תמיד דאגו שזרם החשמל יגיע אליו. וסיפורים רבים התהלכו בזמנו, כאשר לא היה חשמל בלאו הכי בעיר, שאז היו יורדים אליו עם עששית להאיר בה את דרכם. ואת הצלליות ראו כשדים ורוחות, ועל זה מעשיות לרוב. אך החושך והבידוד של המקום, עשאוהו מקום טוב ואידיאלי למחבואים, ושל כסף ודברי ערך ל"מטמונים".
ומפי אימי עליה השלום שמעתי מיני סיפורים על מטמונים שהושמו בקירות הסירדאב, נשכחו, ונתגלו באקראי אחרי שנים רבות על ידי בנאים שבאו להרוס ולשפץ ולשפר. הנה בנאי שולח את המכוש בלבני הקיר ופתאום חלל, והמקוש פוגע בכד חרס שממנו נשפכות לירות זהב ותכשיטים, אבנים טובות ואיזמרגדים ומיני תכולה של עאלי בָּאבָּא האגדי מאלף לילה ולילה.
כי בימים ההם תושבי בגדאד לא גילו עדיין את החשבונות הסמויים בשווייץ, או לא נתנו בהם אימון.
(לפני זמן מה שחה לי ידידה, שעבדה כרופאת משפחה בראש העין "המקורית", זו עם התימנים שבאו הישר מכפרי תימן הביניימיים, שהזדמן לה לטפל במשפחה "גזעית" לפי כל הסממנים. ראש המשפחה עסק כקבלן בניין שהרוויח הרבה מאוד כספים, אך לא נתן לאשתו כסף מספיק להוצאות הבית לה ולששת הילדים. ותמיד בכתה האישה ותינתה את צרותיה איתו כל הימים.
יום אחד קיבל הקבלן שלנו התקף לב ומת פתאומית. בדרך כלל הוא ישן בפינה מיוחדת בביתו על ידי שהקים מין מחיצה עבה מבלוקים לשם ההפרדה. אחרי מותו רצתה המשפחה לנצל טוב יותר את שטח הבית, ולתכננו מחדש, ועל כן הם נאלצו להרוס המחיצה. והנה פרץ מתוכה זרם אדיר של דולרים ומטבעות זהב. ממש מאות אלפים רבים. המשפחה סוף סוף נשמה לרווחה, הן בגלל הסתלקותו מעל ראשם של הרודן הקמצן, הוא ראש המשפחה, והן בגלל ההון הרב שנפל לידיהם פתאום. ולדברי המספרת "הם קנו אחר כך את כל שורת הבתים בכל הרחוב בו הם גרו.")
ובכן, שטחו של בית החולים המלכותי הבגדאדי "המָאִג'ידִיָּיה", היה כאמור גדול מאוד. את חצרו הגדולה הקיפו סביב-סביב מיני בוסתנים, דקלים ועצי דוֹמִים, תותים ופירות אחרים. ובפאתי החצר שכן ביתן בנוי מלבנים לבנות, חלונותיו כולם סגורים ומסורגים ושמשותיו אטומות, וסביבו עצים ועשבים גבוהים. והוא הישרה לא מעט אימה ומסתורין, הלא הוא המכון הפתולוגי של בית החולים, וגם המכון לרפואה משפטית של בגדאד, עיר ואם במזרח.
אבא דיבר עם האחראי, הוא השומר של התאים בהם שומרים את הגופות, וגם שלשל לידיו כמה מעות, ואחרי מספר שניות יצא זה ומסר לאבא סל נצרים קלוע עם ידיות עשויות מרָפְיָה (כל החומר מקורו בעצי התמרים ובחלקיהם), ובתוכו, עטוף בחיתול היה תינוקו של יוסף הצורף שאביו השקהו חומצה גפריתנית.
אבי חתם על מסמכים שונים, לקח את החבילה ויצאנו לדרכנו.
ליד שער בית החולים חיכו הרבה עגלונים עם עגלותיהם ואבא אותת למי מהם שבא בשמחה לקראת הפרנסה, ומשם רכבנו עד מרכז העיר.
וכאן כרך אבא מצווה של הבאת מת לקבר ישראל במצווה נוספת.
לפי האמונה, וספרי השדים והרוחות, הלִּילִיוּת והגִ'ינִים למיניהם, אפשר לרפא חוֹליִים שונים וצרות משונות על ידי "מעבר" מעל מת. ואז, אומרת האמונה הזו, אותן הצרות שלא נמצא להן פתרון אחר, יִלָּכְדוּ בגופתו של הנפטר ויוסרו מעל ראשו של הנדון הסובל, וילכו לטמיון עולם.
ובאותה העת סבלה בתם הצעירה של מכרים שלנו מ"עקרות".
ולמה המרכאות הכפולות? יען כי את הנערה הזו השיאו בגיל מוקדם מאוד, ארבע-עשרה שנים, למישהו שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה.
אחרי תקופה קצרה מאוד החלה משפחתו של הזכר לרגון: "איפה ההריון? למה העיכוב? איך זה שאת לא מצליחה להביא לנו ילד?" – שיטות לעשיית מוות לבנות. אחותו לועגת לה מצד אחד ודודתו מצד אחר. זו אף לא הזמינה אותה לברית המילה של בנה, שמא תיתן בה עין רעה, בהיותה חשוכת בנים משלה. והאחרת לא תדבר בנוכחותה על הצלחות כלשהן שמא תקנא בה.
(להזכירכם: מדובר בילדה בת ארבע-עשרה שנה!)
שיקויים, קמיעות ותרופות, לחישות ותפילות של ידעונים ומומחים אחרים, וכן כל שיטה שידובר בה, היתה מתקבלת על ידי הורי הילדה המודאגים, שמוכנים היו לבצע כל דבר ובלבד שבתם תתעבר.
ואני זוכר היטב את סבלה של הנערה וגם נלוויתי לאבא, שהיה מטפל בה בחלק מן השיטות הללו, בתור עוזר ומושיע מתנדב.
בין היתר, "מרשם" אחד היה לעשות "סיבוב גדול", מין הקָּפה סביב-סביב לעיר בגדאד רבתי. מעין סובו בגדאד והקיפוה. כאשר העיקר היה להקיף את כל בתי הקברות של בגדאד, ובדרך קוראים לחשים מיוחדים שכל הצרות והעכבות למיניהן יישארו שם באחוזת המתים. כפי שמתואר בספרו היפה "שִינְהָאת המצרי" של הסופר הפיני מיקה וולטארי. והיה כמובן גם "סיבוב קטן" שכלל פחות אתרים.
נימוקים והסברים שונים לא חסרו לשיטה הזו וגם לאחרות.
וכן היו ממליצים לזו אשר לא צלחה לה דרכה בפוריות, לכבס את סדיניה של יולדת עם הדם ומי השפיר וכל ההפרשות של שעת הלידה.
היום אני יכול לחייך ולומר לעצמי שמן הסתם בדבר הזה יכלה להיות תועלת, שההורמונים השונים השופעים באותן הפרשות ייספגו לגופה של הכובסת, ויועילו לה במשהו.
שיטה אחרת היתה להתמרח בשתן של נשים הרות, או בשתן של נשים שוִוסְתָן כבר נפסק. הַשְּתָנים הללו עשירים בהורמונים, והיום מפיקים מהם תכשירים שונים לטיפול. אלא שאז הכול היה אמפירי, מבוסס על הביון[?], ולא יכלו לעשות אנליזה כלשהי.
היו עוד כהנה וכהנה שיטות למכביר.
וכל זה כמובן מלווה ברינונים, עצות, סיפורים ועקיצות, והכול על ראשה של הנערה הרכה, שהפכוה לאשת איש בגיל כל כך מוקדם.
כיום אני יודע שהסיבה ל"עקרותה" היתה גילה הצעיר, שכן כעבור שנה לעאך החלה הרה ויולדת בנים כשתילי זיתים לתפארת.
ובכן, סוכם שהנערה הזו תמתין ליד "בית הטהרה", שם רוחצים את המתים לפני הקבורה, ובין לבין היא "תעבור" מעליו.
גם בטקס הזה חזיתי. הנערה/האישה הרכה בימים לא רצתה לעשות זאת, והחלה לבכות וסירבה. ואז הופנתה אילה "הצעה שלא יכלה לסרב לה," בצורת איום בשתי סטירות, ובלית ברירה עשתה את אשר נצטוותה לעשות.
בסיום הטקס הקצר והעגום, מסר אבא את סל הנצרים עם התכולה למי שהוסמך לכך. והפעוט המסכן, שנרצח בידי אביו, הובא למנוחת עולמים.
ועד היום אני זוכר את מראהו המדויק של הקורבן הפעוט בתוך סל הנצרים, כאילו זה אך אתמול. ואני יכול להשוות עם מה שראיתי שנים רבות אחר כך כאשר, כרופא מתמחה, השתלמתי גם בנתיחוֹת, במכון הפתולוגי בבית החולים בו התמחיתי. ולא אכנס לפרטים.
ולפעמים, בצעדת הבוקר שלי בחצרות בית החולים הגדול הסמוך לשכונת מגורַיי, בעשותי את ההקפות סביב-סביב, אני מוצא את עצמי באחת הפינות הנידחות של החצר הענקית, ליד מבנה עשוי לבנים לבנות, חלונות מסורגים ושמשות אטומות, וסביבו עצים ועשבים גבוהים ושקט ושלווה ומוזרוּת כזו...
נכון, המקום הוא כמקום ההוא.
וזה לוקח אותי עשרות שנים לאחור, לחצרו רחבת הידיים של בית החולים המלכותי בבגדאד, הוא ה "מָאגִ'ידִיָה", ולביתן שהישרה עליי מסתורין ופחד.
עד כאן הפרקים הנוספים, וכולנו מחכים בסקרנות ובקוצר רוח לפרקים שיבואו
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים ושישה
היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל.
רצח והתאבדות בבאר הנטושה
"יקבי הירקון" קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.
החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.
האורח הנכבד התארח במלון "חובבי-ציון" וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.
לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ"פרחי-הברון", ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל "לרוות נקטר-אלים משפתותיה."
אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.
בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת "ויחסרהו מחמור אך מעט!" – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.
למוחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.
מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג'אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.
השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.
כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.
סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבערס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.
שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.
באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.
סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.
בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קיסם", חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.
הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.
במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.
ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.
שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.
רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.
סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.
הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.
מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.
לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.
למוחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.
כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: "אלוהים היודע..."
למוחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.
השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.
בתו של אחד השייח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.
חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.
צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.
לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.
לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.
לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.
לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.
עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למוחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.
לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?
חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:
"לשפוך!"
וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.
שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:
"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"
היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!
ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."
וכך היה.
כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:
"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"
היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!
"אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"
ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.
עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.
במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: "בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו 'יקבי הירקון' ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית."
"ומה בקשר..." היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, "להיום..."
"מה אנחנו, פארצאתים? באריזאים?" היה שמרל מרגיע אותם, "שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות."
יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: "נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?"
ענה לה: "נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!"
ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: "אין צורך. די לי שאתבונן באשתי."
לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.
המשך יבוא
ביום ד', 6.6.07, אחה"צ, 1400-1630, יתקיים במרכז לשלום בגבעת חביבה
יום עיון לזכרו של יורם מירון ז"ל
מורה וסופר, מחלוצי תיעוד ומחקר הפולקלור הערבי בארץ ומוותיקי הדיאלוג היהודי-ערבי.
יום העיון יוקדש לנושא "פולקלור וסיפור ערבי" (בעקבות ספריו של יורם). ויקחו בו חלק: פרופ' עלי יסיף, פרופ' עליזה שנהר, ד"ר מונעם חדאד, מספרי סיפורים ומנגנים.
פרטים מלאים בהזמנה המצורפת או ברשת (עברית וערבית)
http://www.givathaviva.org.il/hebrew/peace/14-5-07-y-r-hazmana.htm
בברכה, דודו אמיתי, גבעת חביבה
ממש לא יאומן איך הצליח המתחזה לשר-הביטחון להדוף מעל עצמו בערמומיות עסקנית כל ביקורת מוצדקת על תיפקודו – וכיצד ברוב חוצפתו גם ניסה להציג את כישלונו בבחירות להנהגת העבודה – כניצחון חברתי ועדתי ולתבוע לעצמו את שׂרות האוצר!
ואם מישהו חושב שניוושע בעמי אילון, הרי שלא ניוושע, וזאת כי עמי אילון לא המציא את אבק השריפה. נקודה. עמי אילון לא המציא את אבק השריפה. נקודה.
מה לעשות? אנחנו שוב בעד אהוד. בשנת 2000 הוא נשכב על הגדר של ההיסטוריה הישראלית כדי להוכיח לעצמו ולעם ישראל את שיטת הסלאמי הערבית-פלסטינית של הסכמי אוסלו. אהוד ברק יהיה שר ביטחון מקצועי, אשר לצד אולמרט כראש ממשלה, ועם שר אוצר רציני שייתכן אפילו שיובא מחוץ לכנסת, יוכל להבטיח את סיום כהונתן של הממשלה והכנסת הזו במועדן החוקי.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,464 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
247 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל