וְלֹא
יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 249
תל אביב, יום שני, י"ח בסיוון תשס"ז, 4 ביוני 2007
גיליון בעקבות מלחמת ששת ימים, 5 ביוני 67'
ובנוסף צרופת מאמרו של פרופ' עוז אלמוג בחוברת החדשה של "כיוונים חדשים":
"עם חופשי בארצנו – או אדם חופשי בכפר הגלובאלי", דיאלוג ישראלי של סבא ונכד.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: חיי במאי וביוני 1967.
ש. שפרה על עדי סמל.
יוסי אחימאיר: הירושלמי התל-אביבי – על העיתונאי לוי יצחק הירושלמי.
איליה בר זאב: צְלִילֵי תַּיִל (שיר). // במושב ברק, אידיליה מאת יוסף עוזר.
ישראל פנחסי: משקפיים אופנתיות זה לא בושה.
נגה מרון: א. רק ברק. ב. מי יהיה הנשיא הבא שלנו? // יוסי גמזו: לְמַעַן שְֹדֵרוֹת.
אורי הייטנר: בדרך לשכנות טובה, הדרוזים בגולן.
ברוך תירוש: עד שייענו ויתחייבו לשלום בר קיימא.
ד"ר גיא בכור: האמת על הקריאה בבריטניה להחרים את האקדמיה הישראלית.
אהוד בן עזר: חיי במאי וביוני 1967
מתוך יומן 1967 בשילוב תוספות והארות מאוחרות
במחצית השנייה של חודש מאי 1967 אני יושב וקורא בספר בקפה "אקסודוס", (שהיה ידוע בַּבּוֹרְשְׁט וּבַפִּירוּשְׁקִי שלו, ומאז היסגרו לא קמו לו מתחרים), בפינת הרחובות רמז וז'בוטינסקי בתל-אביב. לפתע נכנס משה דיין עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה"ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. "תהיה מלחמה," אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה"צברי", מתנגן מעט ומגלגל את הרי"שים; והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: "ברור שתהיה מלחמה."
המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל-אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה – וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.
ואכן, לאחר ימים אחדים קיבלתי בלילה צו 8 לגיוס מילואים. עברתי בכתובות אחדות של חיילים וקצינים מהחטיבה, שהייתי אמור להזעיק אותם, ובבוקר התייצבתי בנקודת האיסוף ומשם נסענו לחורשה בקטע הדרומי-מזרחי של מחנה צריפין, שם היו משרדי החטיבה ומקום הכינוס של המפקדה. תפקידי, חובש בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בחורשת איקליפטוסים בצריפין.
אחד הראשונים שראיתי בא מולי היה בן-דודי בדרגה שנייה דוד בן עזר. אביו אלעזר בן משה-שמואל ראב (בן עזר) היה בן-דוד ראשון של אבי בנימין בן יהודה ראב (בן עזר). דוד מבוגר ממני בשנה ואנחנו בידידות כל השנים. הוא רזה מאוד וצנום-פנים, דומה קצת לבחור-ישיבה ועיניו כחולות. שימש כאלחוטאי של מפקד הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית שלנו – רב-סרן ד"ר יואל ידלובקר מרמת-גן, ונסע עימו במושב האחורי של ג'יפ המפקד עם מכשיר הקשר במשך כל המלחמה.
אני הייתי בוגר קורס חובשים של חודש אחד בחר"פ 542, בסיס חיל הרפואה בצריפין, שיועד לאנשי מילואים. עברתי את הקורס בתקופה שהייתי חבר קבוצת עין-גדי. לימים שירתי בחטיבה 9 בתור חובש מחלקתי, כאשר עדיין שירתו בה חיילים ומפקדים בוגרי מבצע סיני 1956, ומפקד פלוגת המרגמות היה הפוליטרוק האגדי של הפלמ"ח, בני מהרשק מגבעת השלושה. נקראתי לאימונים שנתיים ונתתי להם ביטוי ברומאן "לא לגיבורים המלחמה" (1971). למזלי כחובש לא היה עליי אף פעם לטפל במישהו בצורה רצינית. תקופת זמן לפני המלחמה הועברתי לחטיבה 10, וזו היתה פעם ראשונה שהתייצבתי במסגרתה.
בשורה ראשונה שבישר לי דוד: "אל תדאג, אודי, אנחנו לא נהיה בקו הראשון. אנחנו פלוגת החובשים החטיבתית."
כשבועיים ויותר ישבנו בצריפין. התאמנו בפרישת התאג"ד, תחנת איסוף גדודית שהיא מעין בית-חולים שדה תחת אוהל הודי גדול. ערב אחד התבקשתי להרצות במועדון בפני כל החיילים על הספרות העברית, והדבר נטע יחס כבוד אליי במשך כל המלחמה. כאילו אני איזו סמכות מוסרית. אף כי המצחיק הוא שדוד בן-דודי דק הגוף, הפרדסן, נראה יותר סופר ואיש-רוח ממני, בעל הגוף המלא והפנים שאינם רוחניים כלל. לא פעם טעו והחליפו בינינו.
לפנות-ערב אחד הגיע יורם גאון להופעה קצרה מעל מאולתרת על קומנדקאר. הטילו עליי לארח אותו בתוקף היותי סופר. בקושי דיבר איתי. נראה תשוש מהופעות קודמות, ובקושי שר את מִקבץ השירים שלו, ועזב. הוא שר יפה אבל אני לא סובל את דברי הקישור ה------מים שלו בהופעותיו במשך כל השנים.
עוד לפני הגיוס נקבעה לי ולד"ר יוסף נדבה [שיחד עם אליעזר ליבנה חיבר את הספר המצויין "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית"] הופעה משותפת בבית יד לבנים בחולון. אינני זוכר מה היה בדיוק נושא ההרצאה. הבאתי עימי את מכתב ההזמנה, ובאותו יום אכן קיבלתי חצי יום חופש, ונסעתי מיד לתל-אביב. על אותם ימים סיפרתי ב"אומץ, סיפורו של משה דיין" (1997). וכדי לשמור על יושרי ואמינותי כסופר, הבאתי גם את התייחסויותיי שלי לדיין במשך השנים:
לפנות-ערב, ב-26 במאי, משדר אשכול נאום לאומה ב"קול ישראל" שבו הוא אמור להסביר לעם את המצב. למרבה הצער מתבלבלים לו דפי הנאום בעת השידור החי ודבריו נשמעים מגומגמים. מול איומיו היהירים של נאצר יש ל"נאום הגמגום" של אשכול השפעה קשה ומדכדכת. מתחזק מאוד חוסר אמון ביכולתו להנהיג את המדינה בשעות קשות אלה. מתרבות הקריאות בציבור, בעיתונות ובכנסת להקים ממשלת חרום, ממשלת איחוד לאומי, ולקחת מאשכול את תיק הביטחון. המועמד הטבעי ששמו עולה הוא גיבור מלחמת סיני, משה דיין, שכבר היכה פעם את המצרים, ובוודאי יעשה זאת שוב, ובאותה הצלחה.
אני מקבל חופשה של שעות אחדות מהמחנה בחורשה בצריפין. בטרם אני קופץ לים, להיפרד מחוף גורדון שכמעט נטוש בגלל מצב-הרוח בעיר, אני כותב ושולח מכתב חריף למערכת "הארץ", שמתפרסם לאחר כיומיים. אני מביע אמון מלא באשכול ובממשלתו וביכולתם לשלוט במצב, ומזהיר מפני ההזדקקות לגנרלים מן העבר. גם אני שותף לפחד מפני מסירת ההכרעה לדיין, שוודאי ידחוף למלחמה במקום לנסות לפתור את המשבר בדרכי שלום.
עד כאן בספר. ד"ר נדבה ואני חיכינו עד בוש בכניסה ל"יד לבנים" בחולון אך איש לא בא להרצאה, וחזרתי לצריפין. גברת שטיינברג, בעלת-הדירה, נסעה לצרפת עם תחילת המתיחות. די היה לה בכך שניצלה מהגרמנים.
מתיק קטעי העיתונות של שנת 1967 שלפתי את המכתב למערכת "הארץ", שנדפס ביום חמישי, 1.6.1967, כ"ב אייר תשכ"ז, וזו לשונו:
לא "בני אלים"
המאמר הראשי של "הארץ" מיום 23.5 המבקש את החלפת ראש הממשלה בשעת חירום זו אינו משרת את טובת המדינה. מיבחנה של המדינה בשעה זו אינו בהסתמכות אינפאנטילית על דמויות מיתולוגיות ובהחזרת מנהיגים וגנראלים לשעבר, אלא ביכולתה לקיים את עצמה וביטחונה מתוך בגרות מלאה גם כאשר העומדים בראשה אינם "בני-אלים" אשר כביכול לא שגו מעולם.
אהוד בן עזר, תל אביב
ואני ממשיך ומתאר את אותם ימים בספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין (1997):
חרף סכנת הקיום שישראל נתונה בה, גועשים היצרים הפוליטיים ובעיקר החששות בקרב הנהגת מפא"י. בן-גוריון הוצא מהמפלגה בעקבות הקמת רפ"י ואף נתבע לעמוד למשפט בפני בית-הדין של מפא"י. כאשר פרש יחד עם פרס ודיין איבדה מפא"י את הצמרת הביטחונית שהנהיגה את המדינה במערכת סיני בשנת 1956. כחיזוק, הברית שכרתו אשכול וחבריו עם "אחדות העבודה" הביאה לשולחן הממשלה את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת 1948. כדי לחסום את משה מציעה עתה גולדה שאלון יהיה שר הביטחון.
ככל שמחמיר המצב, והציבור מאבד אמון בהנהגה, מתחזקות היוזמות להרחבת הממשלה. מנחם בגין, מנהיג מפלגת האופזיציה הגדולה ביותר, גח"ל, גוש חרות-ליברלים, מבקש מאשכול למסור את ראשות הממשלה ליריבו ההיסטורי המר והקשה, עוד מימי ה"סזון" ואלטלנה, לבן גוריון בן השמונים ואחת.
התסריט של שיבת בן-גוריון ודיין לשלטון, כשהם נישאים על גלי המצב הביטחוני המתערער, מזכיר יותר מדי לאשכול ולחבריו-להנהגה את שיבת בן-גוריון לממשלה תקופה לא ארוכה לפני מערכת סיני, שיבה שסיבתה או גם תוצאותיה היו סילוקם של לבון, שר הביטחון, ושרת, ראש הממשלה. הביקורת הארסית ששופך בשנים האחרונות בן-גוריון מעל במת הכנסת ובעתונות על אשכול כראש-הממשלה ועל הנהגת מפא"י – רק מגבירה את החששות מפני המהפך הנדרש, שפירושו גם כניסתן לממשלה של שתי מפלגות האופוזיציה, גח"ל ורפ"י.
ב-2 ביוני 1967, יום לאחר שנופלת ההכרעה בממשלת אשכול למנות את משה לשר-הביטחון, הוא אומר בראיון לעיתונאי האנגלי וינסטון צ'רצ'יל (הנכד): "דרושים היו שמונים אלף חיילים מצריים בסיני כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל!"
את ההודעה הראשונה של דובר צה"ל על פרוץ המלחמה אני שומע בבוקר בטרנזיסטור של חבר-ליחידה, בחורשה ליד בית-נאבללה, שם התמקמנו ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה, רגעים אחדים לאחר שהרוקח הצבאי (דודו פישביין, בעלה באותה תקופה של העיתונאית יעל פישביין. לאביו היה שנים רבות בית-מרקחת בפתח-תקווה) של פלוגת הפח"ח שלנו מופיע בין העצים וקורא בקול רם שהמלחמה התחילה.
מיד אנחנו מפסיקים את התירגול היומי של הקמת אוהל הודי גדול למרפאת-השדה, ועולים על המשאיות העמוסות בציוד המרפאה ומשתלבים, יחד עם האמבולנסים הצבאיים שלנו, בשיירה ענקית הזוחלת על כל נתיבי הכביש, גם משמאל, לכיוון ירושלים. אנחנו מלווים את ימי הקרב של חטיבה 10 בגב ההר ובצפון ירושלים עד לבקעה. עבודה רבה אין לנו, וזאת מפני שביום הקרב העיקרי, ב-6 ביוני, מעבירים את מרבית פצועי החטיבה במסוקים ישירות מהאזור של גבעת הראדאר לבית החולים הדסה בעין-כרם.
מאוחר בליל ה-5 ביוני, עדיין אנחנו ביממה הראשונה למלחמה, מתפשטת בינינו הידיעה על הכחדת חיל האוויר המצרי, וברור שהניצחון קרוב. במהלך הימים הבאים אנחנו עוברים בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסים לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח, שנכבשה לפני שעות לא רבות. רק יריות בודדות של צלפים ירדניים נשמעות פה ושם ואנחנו מסתתרים במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. ממשיכים צפונה. את הלילה השלישי למלחמה אני מבלה בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב ראשי שכל בתיו נעולים וחשוכים. כאשר מאיר הבוקר מתגלה משני צידיו שכונת וילות לבנה, בית חנינא, והיא מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים. בצד המזרחי מתנשא ה"ארמון" של המלך חוסיין.
בערב אנחנו חונים בשדה התעופה הכבוש קלנדיה, עטרות, ולקראת סוף המלחמה עולה כל החטיבה דרך גב ההר בגדה המערבית אל רמת הגולן. פלוגת החובשים שאני משתייך אליה אינה משתתפת בקרבות. במלחמה אני מסתובב עם עוזי שבמחסניתו חמישה כדורים לבד, תקלה באפסנאות הפלוגה. רוב החיילים מקנאים בי, נשקם האישי הוא עדיין רובה צ'כי.
הפח"ח של חטיבה 10 עולה לרמה מיד בתום הקרבות, בנתיב-עפר שנסלל בשעות אחדות מעל קיבוץ גונן. אנחנו מתמקמים במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, שמשמש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, שבנויים בגבעות המקיפות אותו.
הרבה מה לעשות אין לנו. סוף-סוף אני מוצא כדורים מתאימים לעוזי שלי. יום אחד אני מתנדב לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הופכות את חיינו קשים למדיי. אנחנו סותמים את אפינו בממחטות ומצליחים לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, אזרח סורי, בולטים דפי נייר אחדים. אני שולף אותם והנה הם כתובים רוסית. דבר זה מקל על מצפוני – גם האזרחים שנהרגו במלחמה לא היו שיות תמימות.
בדרכים פוסעים מזרחה קצת פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים, ואנחנו נותנים להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה בג'וחאדאד, ניצבות בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות ברזל פשוטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה מזוודה עלובה מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן מזוודות עץ, וכולן נעולות.
הרופא (רס"ן ד"ר יואל ידלובדקר), מפקד הפלוגה שלנו – כולנו אנשי מילואים – אוסר על החיילים לבזוז את המזוודות. חולפים יומיים, המלחמה נסתיימה, אנחנו תקועים בג'וחאדאד, וכבר ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.
באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי – מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? –
ומדוע דווקא אותי? – כי אני סופר.
אני מוכרח לומר שזו פעם ראשונה ואחרונה בחיי שביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי סופר. אני מציע להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.
וכך נערך מעין מיסדר מזוודות – הן מוצאות בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שניראה כמין הגרלה – נקרא חייל אחר חייל, מקבל מזוודה סגורה, רץ איתה מרחק מטרים אחדים, רוכן עליה, פורץ אותה ומתחיל לפשפש בקרביה. ואולי זה התרחש בצורה אחרת. המזוודות נפרשו על הקרקע בשתי שורות, ולאות מהמפקד – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.
תוך דקות אחדות היו רכונים מרבית חיילי הפלוגה על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר. אני מסתובב ביניהם ומסתכל, מצלם בזכרוני תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך. אין בי רחמים או יסורי מצפון, רק צער על עליבותם ועוניים של הסורים האלה, שאומנו להילחם בנו ולהרוג אותנו.
תקופת הגיוס נמשכת פחות מחודש. מהר מאוד משחררים את כל חיילי המילואים של החטיבה. זוהי המלחמה היחידה שאני משתתף בה בחיי.
עד כאן מתוך הפרק ב"אומץ". התיאור חוזר ברומאן "שלוש אהבות" (אסטרולוג 2000) בפרק: "מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד":
החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.
הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.
בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.
בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.
מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.
עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.
באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.
הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.
נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.
הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.
לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.
לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך.
את היום השני (6.7) והיום השלישי (7.7) למלחמה תיארתי יותר במפורט בסיפור שכתבתי לאחר שנים לעיתון "במחנה", ולימים כללתי אותו כפרק ברומאן "שלוש אהבות" (2000) בשם "אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא":
את הלילה ביליתי בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית-חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.
בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.
המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא "ארמון" של המלך חוסיין.
מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.
בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?
אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.
בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.
בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.
יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.
יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.
הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.
ימים לא רבים לאחר השחרור צלצל בדלת הדירה בתל-אביב זוהיר יחד עם אשתו. הוא קיבל חזרה את מכוניתו, שהוחרמה בידי הצבא ונצבעה בצבע חום-צה"לי, ומאחר שנתתי לו את כתובתי באותו טיול שלנו להביא אבקת חלב, החליטו לרדת ולראות לראשונה בחייו את תל-אביב. לקחתי אותם לכיכר צינה דיזנגוף, שעדיין היתה כיכר וטרם הושחתה בפסל המזרקה של אגם, ובה נערך אז שבוע הספר העברי, בטרם עבר לכיכר מלכי ישראל. עלינו גם על הגג של מגדל שלום והראיתי לו את כל האזור. מה שהותיר בו רושם היה השם הערבי – כיכר מוגרבי או רחוב אבן-גבירול, וכמובן שהתרשם מהעיר ומדופק החיים שלה, שאמנם בהשוואה להיום היה צנוע. הבניין הגבוה היחיד היה מגדל שלום.
לימים, לאחר תיאום טלפוני עם זוהיר באתי ערב אחד, יחד עם חברי עוזי שטרן, לבקר בבית משפחתו של בבית חנינא. אביבה, אשתו של עוזי, לא רצתה לבוא איתנו. לא היה לה אמון בערבים.
היתה בי זחיחות של כובשים, חשבתי כי מעכשיו ישרור שלום ושני העמים יחיו יחד זה בצד זה ללא גבול של איבה וללא חציצה. ואולם אימו של זוהיר אמרה: "בשביל מה זה טוב? יותר טוב המצב שהיה קודם, כאשר היה גבול בינינו."
קיבלו אותנו יפה. אני נחשבתי למציל התינוק, או התינוקת, וזכיתי לכבוד רב. החזקתי טובה לעצמי על כך שהצלחתי לעשות מעשה הומאני בשעת המלחמה מבלי לחשוש מכך שאולי אני מסכן את עצמי.
התינוק הוא היום בחור בן עשרים ושמונה...
לגיליון "במחנה", ליום העצמאות ה-47, מאי 1995
את הלילה השלישי במלחמת ששת הימים ביליתי בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית-חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.
בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידינו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא "ארמון" של המלך חוסיין.
מאחר שהיינו פח"ח, פלוגת חובשים חטיבתית, ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.
בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו, בכורח הנסיבות.
אחר-כך עלינו לראות את ה"ארמון" של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו את רוב המזכרות, בעיקר בקבוקי-בושם וחפיסות-סבון. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה עם מזרון חשוף לגמרי.
הבעייה הקשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים מהפלוגה גילו לצד הווילות חנות מכולת קטנה, ששכנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וחירבנו בתוך חביות הקרטון ובארגזי הדיקט. הם גם הביאו איתם למשאית בקבוקי קוקה-קולה, שהיה להם טעם של העולם הגדול. חברת "קוקה קולה" עדיין החרימה את ישראל באותן שנים ואסרה לייבא או לייצר [בארץ] את המשקה.
לי זו היתה פעם ראשונה להימצא מחוץ לישראל. עד אז טרם יצאתי לחו"ל, למעט טיול מאורגן לחאן יוניס, קדש ברנע והכביש לאל-עריש, שבו ניצבו עשרות כלי-רכב מצריים מתוצרת רוסית, פגועים מהאוויר – לאחר מלחמת סיני, 1956.
אני התאפקתי מלחרבן. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן לעשות את זה בחנות. נכנסנו לחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני. הרופאים שלנו דיברו עם הרופאים של בית החולים. הסתובב שם גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, אבל עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני המשפחה התאספו בבית-החולים בגלל מצב המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-החלב המיוחדת, שנמצאת רק בדירתם, והוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו.
הוא דיבר אנגלית, ואני התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, יחד עם עוד חייל, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו, ובינתיים גם תהיה לנו אפשרות לחרבן בבית שימוש מסודר, ולהתגלח.
יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. בידי היה עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם קורה משהו; זוהיר צעד באמצע, ולצידו החייל השני, שהיה אלונקאי בפלוגה, ובידו רובה פשוט. אינני זוכר בדיוק על מה דיברנו בדרך, נידמה לי שהשתדלתי להתעלם ממצב המלחמה, וגם מן הצורך הדחוף לחרבן – ושוחחתי איתו דווקא על נושאים תרבותיים כלליים, על לימודיו ועל ספרים. דיברנו אנגלית, והרגשתי שהדבר לא כל כך מוצא חן בעיני שותפי-לדרך, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים כאילו ברית תרבותית ביניהם ומתבדלים ממנו.
כאן המקום לגלות כי הסיבה שבגללה התנדבתי ל"משימה" לא היתה רק להביא מזון לתינוק, ולחרבן – אלא כדי להשגיח שלא יחסלו את האב הצעיר, ולא יחזור סיפור "השבוי" של ס. יזהר.
הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף את קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו להביא. אני וחברי-לפלוגה חירבנו במשמרות בבית-השימוש הנקי, התגלחתי, ואחר-כך יצאנו שלושתנו וחזרנו לבית-החולים. לאחר שעות אחדות המשיכה הפלוגה צפונה.
מתוך חוש של סופר השארתי לזוהיר את כתובתי בתל-אביב וביקשתי ממנו לבוא לבקר אותי, אחרי המלחמה.
חנינו לילה או שניים באולם הנוסעים של שדה-התעופה הירדני עטרות, שמשרדיו כבר היו פרוצים לגמרי וכל דבר-ערך נעלם מהם. אני לא הייתי שותף לתאוות המזכרות של כמה מחבריי לפלוגה, אבל סקרנותי הוליכה אותי לכל מקום, וחיפשתי בעיקר ניירות כתובים, שממילא כבר היו זרוקים על הרצפה, אבל ניראו לי מעניינים, וזאת מתוך מבט-לעתיד של סופר המחפש חומר לכתיבתו.
החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, שהקיפו אותו.
הרבה מה לעשות לא היה לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, דווקא אזרח סורי, בלטו דפי נייר אחדים, לקחתי אותם, והנה הם כתובים רוסית. דבר זה הקל על מצפוני – שגם האזרחים שנהרגו במלחמה הזו לא היו שיות תמימות.
בדרכים פסעו מזרחה קצת פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים, ונתנו להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה שלנו בג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה היתה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.
הרופא, מפקד הפלוגה שלנו – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. ייתכן שהיה בכך רצון להיות בסדר, לאחר שחלק מאיתנו התקומם נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא. ואולם, עברו יומיים, המלחמה נסתיימה, אנחנו עוד נמצאנו תקועים בג'וחאדאד, וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי היו שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.
באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי – מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? –
ומדוע דווקא אותי? – כי אני סופר.
אני יודע שיש סופרים שנישאלים שוב ושוב בשאלות מצפוניות וגם מדיניות, ופוליטיקאים משחרים לפתחם, ונידמה להם שבפסק-ההלכה שהם קובעים לפוליטיקאים הם מניעים את גלגלי ההיסטוריה. אני מוכרח לומר, לשמחתי, שאצלי זו פעם ראשונה ואחרונה בחיי שביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי סופר.
מאז לא שאלו אותי.
עניתי אז, בג'וחאדאד, תשובה שניראתה לי די הגיונית – שיש להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.
ובכן, נערך מעין מיסדר מזוודות – הן הוצאו בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שניראה כמין הגרלה – נקרא חייל אחר חייל, קיבל מזוודה סגורה, ורץ איתה מרחק מטרים אחדים, רכן עליה, פרץ אותה והחל לפשפש בקרביה.
לא, נידמה לי שזה התרחש בצורה קצת אחרת. המזוודות נפרשו על הקרקע, בשתי שורות, ולאות שניתנה – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.
תוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה ההוא במזוודה עשירה יותר.
אני רק הסתובבתי ביניהם והסתכלתי וצילמתי בזיכרוני. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, אולי גם קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך.
לאחר כרבע שעה נותרו רק המזוודות הפעורות ותכולתן המשומשת, שלא נרצתה.
שוחררנו די מהר, בערך כחודש מאז הגיוס, וחזרתי לתל-אביב.
יום אחד, לפנות-ערב, מצלצלים בדלת, ומופיע זוהיר יחד עם אשתו. איני זוכר אם קדמה לביקור התראה טלפונית או שנפל עליי בהפתעה. זו הפעם הראשונה שלהם בתל-אביב. ירדנו למכונית שלו, שהיתה צבועה כולה בצבע צבאי כי הוחרמה לתקופת-זמן על-ידי הצבא והוחזרה לו, ולדבריו בזכות צבעה היה לו יותר קל להגיע לכל מקום בארץ.
סיירנו לאורך חוף-הים, עלינו על גג כלבו שלום, טיילנו בכיכר דיזנגוף שעדיין היתה קיימת ככיכר עגולה, ונערך בה שבוע הספר העברי, והייתי מאוד גאה לארח אותו במופע תרבותי כזה. מאוד עשו עליו רושם שמות כגון כיכר מוגרבי או רחוב אבן גבירול, ששמרו על צורתם הערבית.
בילינו בנעימים שעות אחדות, ונפרדנו.
לאחר זמן לא רב החזרתי לו ביקור בבית-הוריו בבית-חנינא. באתי יחד עם חבר שלי מירושלים, השיחה קלחה. הציגו אותי כמי שבזכותו קיבל במלחמה התינוק את אבקת-החלב החיונית.
כאשר הערתי בשיחה שטוב שהמצב השתנה ועכשיו הגבול פתוח ושני העמים יכולים לחיות יחד זה לצד זה, ענתה אימו של זוהיר שיותר טוב היה המצב הקודם, והיא כלל אינה שמחה על השינוי.
מאז היה רק עוד ביקור חטוף אחד שבו כבר נשמע זוהיר ממורמר, ולא שמרנו על קשרים.
במלחמה הזו נהרג בקו הירושלמי ידיד שלי, שמריהו ריבייה, שְׁמֵרְקֶה, איש בעל חיוך מקסים, שהיה אחד הכוחות המבטיחים ביותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
מה שכתבתי כאן זה לא סיפור אלא זיכרונות. לא המצאתי דבר. אם הייתי עושה מהזיכרונות סיפור בדוי, הייתי צריך אוליי להמשיך ולספר שהתינוק, שהיום הוא בחור בן עשרים ושמונה...
טוב, אני החלטתי לא לכתוב סיפור, אבל מי שקורא את הלא-סיפור שלי – אם הוא רק רוצה הוא יכול לעשות ממנו סיפור על ידי כך שיחבר בעצמו את הסוף, עצוב או שמח – כל אחד על פי האמונה והדיעה והתקווה שיש לו בליבו.
ועוד עוללות אחדות מימי המלחמה ההיא:
בערב אני מעשן את המקטרת שלי, וחיילים מצטופפים סביבי מפני שהעשן דוחה את היתושים. בהמשך המלחמה אוזל הטבק שהבאתי איתי, וכולם מתגייסים לחפש עבורי טבק. ברמה הסורית הם מוצאים טבק בתפזורת לגלגול סיגריות, ובאין ברירה אני משתמש בו למקטרת.
הביקור ביער בן-שמן, ביחידות של החטיבה, לצורך ביקורת או חיסון, והנה אני פוגש חייל מוכר, דן צלקה, טנקיסט, לא מגולח ופרוע למדיי, גם בבגדיו, והוא שמח מאוד לראות אותי. הוא ממש קרבי, לא כמוני.
לילה במאהל של הפח"ח ליד בית נבאללה. אני יושב באוהל המרפאה בתור הרושם ביומן, שהרי אני סופר. לפתע צצה בעייה רפואית קשה. אחת הפקידות שלנו סובלת מעצירות קשה והיא מסתובבת במאהל המואר-למחצה, בין העצים, כמי שבאה שעתה ללדת ואינה יכולה, וסביבה רופא וחובשים שמנסים לעזור לה, והיא בחורה נאה, ממוצא מזרחי. אני מתאר לעצמי שלא אחד מאיתנו היה מוכן להתכופף ולהוציא לה ביד מהתחת את הקקה הקשה כאשר היא כורעת חשופת-שת לחרבן בחורשה, ובלבד שיוכל לתמוך בידו השנייה גם בקוס שלה, ובינתיים להשפיך מרוב התרגשות את עודפי הזרע שלא נפלטו לו מתחילת הגיוס אלא אם בחלומותיו הפרועים בתוך שק השינה הצבאי.
הנסיעה בתפקיד לבסיס התחבורה הענק בבית-נבאללה, להביא משם יריעות של אוהלים. הר של אוהלים מקופלים נמצא בבסיס, תחת סככת-ענק, ומאוחסנות בו עשרות משאיות צבאיות.
למאהל ביער ליד בית נבאללה אני מקבל, בדואר הצבאי שלי, מכתב מבנימין תמוז, עורך "תרבות וספרות" של "הארץ", אם אני מוכן לכתוב ביקורת על ספרו החדש של פנחס שדה "על מצבו של האדם", ומפנחס אני מקבל את הספר עצמו. מחוץ לאימי ולאחותי, יש לפחות עוד אדם אחד שדואג לי מאוד שאחזור בריא ושלם מן המלחמה – והוא פנחס שדה, וזאת כדי שאכתוב על ספרו. אם הוא התפלל לשלומי, זו ודאי אחת הסיבות שיצאתי מהמלחמה ללא פגע, ולא רק מפני שלא לחמתי כלל.
הפירוק המהיר של מאהל הפח"ח ביער או בחורשה ליד בית-נבאללה והתזוזה המהירה, עם פרוץ המלחמה.
הטור הארוך החד-סיטרי, הממלא את כל הכביש לירושלים, כביש רמלה-נחשון, בכל מסלוליו, לאור השקיעה לפנות-ערב ה-5 ביוני, כולו צבא הזורם בנחש עקלתון אחד גדול ואיטי לכיוון ירושלים.
הישיבה אותו לילה הראשון במשאית העמוסה ציוד של התאג"ד בכביש לירושלים ליד בית-שמש, והאזנה לטרנזיסטור האחד, שהיה בידי חייל מעדות-המזרח, יודע ערבית, ושמע גם את ההתפארויות של תחנות השידור הערביות. בלילה ישנו על גבי המשאית.
למחרת בבוקר, ה-6 ביוני, פתיחת אוהל התאג"ד במושב שורש, בקצה כביש שער הגיא, בבוקר היום השני למלחמה. אנחנו הולכים להתקלח בבתי המושב, ואל האוהל מביאים ביריעה שרידי אדם מרוטשים מהקרבות המתחוללים סביב גבעת הראדאר. מסוקים חולפים מעלינו ישירות לבית החולים הדסה עין כרם.
אחר-הצהריים, הכניסה בשיירה לירושלים, מאות ואולי אלפי אזרחי ירושלמיים עומדים משני צידי רחוב יפו ומריעים לנו, אני מזהה בהם גם מכרים וידידים אחדים, כמו שלום קרמר, ומנפנף להם בידי. מרגיש כמשתתף בתהלוכת ניצחון של משחררים, כמו אחרי דה גול בשאנז אליזה, פאריס, 1945.
הדממה, היריות והחשכה מרגע שנכנסנו לשכונת שיח' ג'ראח מהצד הירדני, הפעם היחידה שהיינו תחת אש חיה במלחמה הזו, אבל מוגנים בהרבה ארגזי ציוד לכל אורך דפנות המשאית מבפנים. לילה שני של לינה על גבי המשאית.
הבושה התוקפת אותי למראה החיילים, רובם אלונקאים, נהגי אמבולנסים ושאר אנשי שירותים של הפח"ח, המקלפים מהקירות "מזכרות" בעוד בנות-המשפחה הצעירות בבית הערבי העשיר בבית-חנינא מתהלכות בביטחון גמור בין החיילים ומחלקות להם נס קפה חם בספלים. גניבת מזכרות – כן. פגיעה בנישם? חס ושלום. רק רחשי כבוד ותודה היו כלפיהן.
הארמון של חוסיין בבית-חנינא, שכבר בצהרי ה-7 ביוני היה ריק מכל חפץ בעל-ערך. אני מסייר בו יחד עם בן-דודי דוד בן עזר.
האולם הגדול בטרמינל של שדה התעופה קלנדיה, עטרות. השהייה בליל ה-7 ביוני ואולי גם ה-8. לפנות-ערב באה מכונית ספורט אדומה בעלת גג נפתח ובה יושבים דן בן-אמוץ וירון לונדון והם מבשרים לנו שהכותל בידינו. השיר "ירושלים של זהב" מתחיל להתנגן, אולי מהרדיו במכונית שלהם, ומלווה אותנו במשך כל המלחמה כאילו הוא עולה ומושמע מהכותל עצמו.
צי של אוטובוסים מהודרים לתיירים מתוצרת מרצדס, שכמותם לא ראינו בישראל, ממלא את מגרש החנייה של שדה התעופה. הם נצבעים מיד בחום-צה"לי ומשמשים את הצבא. אחד מהם ניתן לנו, ואת המשך הדרך אני כבר לא עושה על גבי משאית הציוד אלא בישיבה בספסל ימני-מזרחי באוטובוס מאחור. יש לי אפילו צילום בתנוחה הזו.
בלילה מקימים את כולנו מהמיטות-האלונקות באולם הטרמינל בקלנדיה משום שהיתה תאונת-דרכים ומביאים פצועים.
המסע ביום 9.7 לאורך כל הגדה המערבית. עוברים את רמאללה, שכם, וכל נופי ארץ התנ"ך שעד אמצע המאה ה-20 נפרשים לקראתי כאילו עדיין התקופה ההיא עדיין קיימת, והיא שונה כל-כך מהנוף האורבני והחקלאי-מודרני של ישראל.
יוצאים בכביש המוביל מג'נין לעמק יזרעאל, עוברים את עפולה, ומטלפון ציבורי שם אני מצליח להתקשר לפיצי ולומר לה שאני חי שתמסור דרישת שלום גם בבית בפתח-תקווה. לא מצליח למצוא טבק למקטרת. יורדים לעמק הירדן ומגיעים בלילה לכניסה לקיבוץ אשדות-יעקב וישנים שם.
למחרת עולים צפונה עד קיבוץ גונן, ומשם בדרך חדשה שנחפרה במעלה הרמה תוך כדי המלחמה, עולים לרמה הסורית ומגיעים לג'וחדאד.
במחנה הקטן יש בריכת מים פתוחה. הם לא נקיים ביותר, וזורמים ממעיין קטן שספיקתו נמוכה. אני היחיד שמעז לשחות בבריכה, בתחתונים, כדי לשמור על הכושר שלי.
המיטווח בג'וחדאד, לאחר שלא ירינו אפילו ירייה אחת במהלך כל המלחמה, ובעקבות התסכול של המחסור בתחמושת מתחילת הגיוס, פתאום אנחנו על מצבור גדול של תחמושת סורית, ומבקשים להרגיש שגם אנחנו ירינו במלחמה הזו.
מתחילים לצאת לחופשות, עם הנשק. אני יוצא לחופשה פעם אחת אבל משום מה אינני זוכר ממנה דבר.
הירידה מהרמה, בתום חודש הגיוס, דרך מעיינות אל-חמה שזה רק כשבועיים בידינו. אנחנו מסיירים בהם ואם אינני טועה גם מתרחצים.
מיסדר שחרור קצר בצריפין. אם אינני טועה התקיים מיסדר כזה גם כבר לאחר שחרורנו, כדי להעניק לנו את אות מלחמת ששת הימים.
מחוץ לבן-דודי דוד בן עזר לא הִכרתי מקודם איש מהפלוגה, וגם לא נשארתי בקשרים עם איש מהם. במטושטש אני זוכר את ד"ר יואל ידלובקר ואת הרוקח דודו פישביין, שגם בהם לא פגשתי מאז. עוד עליי לציין כי מלבד הגעגועים לפיצי והתקווה שאולי בזכות השתתפותי במלחמה תשנה את יחסה אליי ולא תוכל לסרב לי כאשר אחזור "מן הקרב" – לא חשתי שום פחד או הפרעה נפשית או גופנית במשך כל התקופה שבה הייתי מגוייס. גם לא תרמתי מי יודע מה למאמץ המלחמתי. למעשה לא עשיתי שום דבר, לבד ממילוי חלקי בשמירות הליליות. גם אילולא הייתי מגוייס לא היה הישגיה של מלחמת ששת הימים נפגעים כהוא זה.
עם זאת הייתי מתוסכל במקצת מכך שחוץ מדן צלקה, כמעט איש מן הסופרים, ידידיי ומכריי – לא גוייס למלחמה. זה לא הפריע ל-ע. ע. לפאר את עצמו ב"שיח לוחמים" כמי שמטייל עם העוזי בידו ברחובות ירושלים. היתה לי הרגשה שהעומס נפל ונופל וייפול עליי, בהמשך השירות במילואים, ואילו אחרים מדברים בשם המלחמה, כאילו השתתפו בה.
מי שלחם בגבורה ואף קיבל, דומני, עיטור על כך היה (חברי-מנוער בפתח-תקווה) ד"ר ג'אד, יהודה נאמן, רופא צבאי במילואים, שהיה עם הצנחנים במעבר המיתלה בסיני. דן בן-אמוץ הקדיש לו לימים כתבה שלמה באחד השבועונים, דומני "העולם הזה". מנחם ברינקר (שעימו למדתי פילוסופיה בירושלים) היה חייל בחטיבה הירושלמית, וכאשר משה נתן כתב לימים את ספרו "המלחמה על ירושלים" – הוא מופיע שם כגיבור בנוסח פייר בזאוחוב הפצוע המסתכל אל השמיים זרועי הכוכבים ברומאן "מלחמה ושלום" של טולסטוי.
שני הדברים שהדאיגו אותי במלחמה היו – שלא נפגע באזרחים ושלא ניקח שלל שאינו צבאי. אולי הייתי נאיבי, ובוודאי שהיה לי מזל שלא הייתי קרוב לקרבות הקשים ויכולתי להשקיף על הכול בעין של מתבונן מהחוץ, לא ממש מעורב.
נדמה לי שהתייחסותי למצב החדש שנוצר אחר הניצחון המזהיר נמצאת בדברי הסיכום למסתי "פורצים ונצורים" בחוברת קיץ 1968 של הרבעון "קשת", שם אני מציב את השאלה אם אכן הפריצה הטריטוריאלית פירושה לעתיד הוא שנפרצו גם חומות המצור הפיסי והרוחני סביבנו או שהן רק הורחבו.
כחודש אחרי שהשתחררתי נסעתי עם לאל'ה אחותי לטיול בירושלים. הסתובבנו בסימטאות העיר העתיקה ונהנינו למראה עינינו, אכלנו צהריים במסעדה שהיתה מאוד ידועה במנת ה"ג'אג' מוסאקאן", יונים ממולאות אפויות בתנור מוגשות על גבעה של מג'דרה ותוספות אחרות על גבי טס גדול.
אחרי הארוחה חיפשנו דרך לרדת ליריחו ומשם לחירבת קומראן. במעומעם נודע לנו שיש איסור לאזרחים לצאת מירושלים לכיוון יריחו. לא היו אז בעיות ביטחוניות וייתכן שחששו יותר מהתנהגות הישראלים. נהג מונית ערבי אמר לנו שאין לו בעייה לקחת אותנו ליריחו ולקומראן, יחד עם עוד נוסעים אחדים, אינני זוכר אם היו ערבים, יהודים או תיירים. שמנו לב כי מירושלים לא יצא בכביש הראשי אלא הסתובב בסימטאות הכפר אבו-דיס ומהן גלש במורד של דרך עפר לכביש ליריחו.
במחסום של יריחו עצרו אותנו ואמרו לנהג לנסוע למשטרת יריחו. כאשר באנו לשם הפרידו אותי מלאל'ה וכלאו אותי בתא עם סורגים יחד עם עוד "פראיירים", שנכנסו ללא רשות לתחום הגדה. הראיתי את פנקס המילואים שלי, אמרתי שאני שייך לחטיבה 10 שכבשה את יריחו, שאני חייל מילואים. לא עזר כלום. התא הסריח כמו מאורת דובים, והיו כלואים בתאים מסביב כמה עצירים ערבים שנראו במצב לא הכי טוב.
בחוץ הסתובב חבר עין-גדי לשעבר דוד זוהר, שכינויו בפינו היה אִיז'וֹ, יליד מרוקו שהיה איתנו בכל גלגולי הגרעין, בטירונות ובמשק, ולימים עזב ופתח קיוסק פרטי ראשון בשפך זוהר, אום-בע'ק, היכן ששוכן כיום אזור המלונות, ושמה חי לבד. לימים היתה לו מסעדה במאהל בצומת הכביש מיריחו והכביש הממשיך לקליה ולעין-גדי.
טענתי שאני לא אשם. שהנהג הערבי שהסיע אותנו לא אמר דבר על האיסור. הרמתי קולי וצעקתי כפי שקורה לי רק לעיתים נדירות. נתתי להם להבין שאני לא מהקטגוריה של אנשים שאוסרים אותם. ייתכן גם שצעקתי שאני סופר ועיתונאי וכי אפרסם בעיתונים איך מתנהגים לישראלים. בתוך כשעה שוחררתי. אינני זוכר אם קנסו אותי.
מאחר שהיה עדיין אור, עלינו כולנו על המונית הערבית ונסענו לבקר בתל של חירבת קומראן, והיה מעניין מאוד. מאוחר יותר חזרנו במונית לירושלים ומשם לתל-אביב ולפתח-תקווה באוטובוסים.
ש. שפרה
עדי
בכל שנה בימים האחרונים של האביב אני נתקפת פחד סתום עם פריחת היוקרנדה, פריחה סגולה חריפה, נפלאה וגם מאיימת, שגביעיה המושלמים בעודם על העץ, נושרים והופכים על מדרכות העיר לשטיח רך למגע ומשתק את צעדי הפוסע. ואת אשר יגורתי בא לנו. עדי כבן המקום הזה הולך מביתו בנס ציונה אל בית עולמו עם גביעי היוקרנדה הנושרים בחמישה עשר בסיוון, בזרוח הירח המלא.
עדי היה לי ממש כאח וקשה לי לדבר עליו כעל מי שאיננו. ובאמת עודנו כאן איתנו ותמיד יהיה מפני שכולנו מוסיפים לחיות בזיכרון של האוהבים אותנו, ולעדי יש הרבה אוהבים. קשה לפרוט למלים את הדמות הצבעונית, והאצילה של עדי – לוּ היו מחלקים אצלנו תארי אצולה היה ודאי עדי נמנה על הזוכים – ואף על פי כן אנסה לאמר את הבלתי אפשרי. עדי היה אסתטיקן ואנין טעם מעין כמוהו, עיניו פקוחות ואוזניו כרויות תמיד אל היופי שביצירה מוסיקלית, בתמונה, בספר, וגם אל יפי העולם המקיף אותנו.
עדי היה קשור אל המקום הזה, אל המושבה הקטנה שבה נולד, ובעפרה הוא מוצא עכשיו את מנוחתו, בקשרים של אהבה נקייה, אהבה לשמה. הוא לא היה זקוק לאידיאולוגיות. לא התפלאתי כלל כשחזר לגור עם שרה והילדות, תכלת ותואם, בנוף מולדתו, וניסה לבנות מעין שחזור של הבית בנס ציונה, מן הדלתות ועד האנשים הקטנים שעוצרים בעד התריסים מלנוע ברוח.
שנים אחדות ישב עדי מעבר לים וכשחזר הביא אתו משם ניחוחות של העולם הגדול. דרכו התוודעתי ל"מות הטרגדיה" של ג'ורג שניידר888 ששלח לי מלונדון, למחזאות הבריטית בת ימינו, ולמיכל אנג'לו888 הפסנתרן שלקונצרטים שלו האזנו בעיניים דומעות מהתרגשות, והלא המוסיקה הייתה אהבתו הגדולה.
כל האוצרות שהביא אתו מעבר לים התמזגו והתערבו בעדי, האיש מכאן, שצמח בנס ציונה, ומתוך המיזוג הזה נולד איש תרבות מזן יחיד במינו – מקורי, חדשן ונון-קונפורמיסט, תכונות שהנחו את עבודתו בכל המוזיאונים השונים שאותם ניהל ובמפעלי התרבות שבהם היה שותף, ולא תמיד הקלו על חייו.
מעל לכל וראשית לכל הייתה לעדי אהבת חיים אדירה, עד שלכולנו היה נדמה שהמוות לא יוכל לנצח את היופי שבאיש. עכשיו כולנו עומדים כאן סביבו ושואלים: "איך, אבוי לכולנו, יכול לו הצל." אני מבקשת לקרוא לעילוי נשמתו את שירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים" שנקשר אצלי תמיד עם דמותו של עדי.
[השיר של זך שקראה ש. שפרה על קברו של עדי סמל יובא בגיליון הבא]
יוסי אחימאיר
הירושלמי התל-אביבי –
על העיתונאי לוי יצחק ז"ל
לכתו של אדם בדרכו האחרונה נוטלת עימה לבלי שוב גם אוצר בלום שהיה חבוי בתוכו, אוצר רוחני של מידע, זיכרונות, אינטלקט, מחשבות ויצירה. איש איש ועולמו, איש איש ואוצרות רוחו, שירדו עימו, או עלו עימו, לעולם שכולו טוב.
הירהרתי על כך כאשר נודע לי, ואני במרחקים, על הסתלקותו של ידידי הטוב, העיתונאי לוי יצחק הירושלמי. זה היה לפני חודש ימים, והגם שידעתי על מחלתו, כמו על גילו, קשה היה לעכל את הידיעה כי לוי-יצחק איננו עוד.
הידע של לוי-יצחק, אוצרות רוחו, שאבדו יחד עימו, היו ברובם בתחום היהודי והישראלי, הפוליטי והתקשורתי. בור סוד שאינו מאבד טיפה – כזה היה בתחומים אלה, בעיקר. והנה הבור-סוד הזה נסתם יחד עם סתימת הגולל על האדם והעיתונאי שהיה – לוי יצחק הירושלמי ז"ל.
הקשר העמוק שלי עימו ראשיתו ועיקרו בשנות עבודתנו במערכת "מעריב", בשנות השבעים והשמונים. לוי, כעורך עמודי-הפנים, הוא שקלט אותי בעבודה ב-1969. מיד לאחר היכרות חפוזה, הניח לפני שני כתבי-יד. "תערוך ונראה" – ביקש. עברתי את מבחן העריכה ותוך זמן קצר התיידדנו.
הוא בא מהעולם החרדי, ממנו הגיע אל העולם הפוליטי-המפא"י-ההסתדרותי, בטרם היה לעיתונאי ב"פול-טיים-ג'וב". אני באתי ממקום פוליטי שונה, אבל דבר זה לא מנע את הידידות והחברות. יתר על כן, עובדה זו אף הגבירה את ההתעניינות ההדדית – בעיקר מצידו. הוא רצה להרחיב באמצעותי את הידע שלו על העולם הרוויזיוניסטי והעיתונות הרוויזיוניסטית. היה לו הרבה מה לומר בנדון...
כמובן, לוי-יצחק ידע הכול על שורשיי המשפחתיים והאידיאולוגיים, על היחסים מן העבר בין אבא לברל ולראשי מפא"י האחרים, ותמיד הוסיף לי תובנות מעניינות מן הצד הפוליטי "השני". טבעו של ידען מסוגו, שאהב גם להלך רכיל, כמעט בכל נושא, אבל היתה זו רכילות "רכה", אוהבת. היו לנו ויכוחים פוליטיים. התווכחנו גם מעל גלי האתר, בתכנית "הידברות" של דני בלוך, ברשת א' המחתרתית. הוויכוחים הללו תמיד היו לשם-שמיים, התנהלו בדרכי נועם, בהגינות שלא ראיתי כמותה מצידו של אף יריב פוליטי אחר, אם אפשר בכלל לכנות את לוי-יצחק "יריב פוליטי".
הוא היה ליבראל אמיתי בגישתו העיתונאית, וכעורך עמודי הדעות של "מעריב" במשך כמה שנים, נהג במקצועיות ובחברות ועמד על כך שמאמריי יפורסמו – בניגוד לדעת אחד העורכים הבכירים.
תמיד התעניין בשלום הסובבים אותו, תמיד נשאר נאמן ל"מעריב" של הימים ההם, לחבריו למערכת מאותם זמנים המתרחקים והולכים, ואני בתוכם, שומר על קשר ורוח צעירה בכל המיפגשים המתוכננים והאקראיים.
לוי-יצחק זוהי העברית לעילא ולעילא, זוהי העיתונאות הטובה של פעם, עיתונות במיטבה שנעלמת אט-אט ודועכת. זו העיתונאות החוקרת ובודקת, חזור ובדוק, בטרם "הורדה לדפוס" כפי שאמרו אז בעידן העופרת, שבו פעלנו. זו העיתונאות הידענית, התרבותית, המנומקת היטב בכל משפט ובכל מאמר, שאיננה מזלזלת בקורא, ומעניקה לו כתיבה קולחת ומדוייקת, גם אם אינך מסכים לכל מה שאתה קורא.
לוי-יצחק היה סופר בנשמתו, אך פירסם משום-מה רק קובץ סיפורים אחד וכתב רק ספר מחקר אחד על העולם החרדי בירושלים, שכה היטיב להכירו מבפנים, אף כי רחק ממנו כדי כך שהיה חילוני-להכעיס.
הירושלמי היה רוב שנותיו לתל-אביבי המובהק, דמות בלתי נפרדת מהנוף האנושי של בית סוקולוב, מוותיקי התקשורת, מעורב ופעיל בכל ענייני העיתונאים והעיתונים. איש של פרדוכסים, של ניגודים, שהשלימו אלה את אלה באישיותו הכובשת ועשו אותו ל"מענטש".
ראיתיו באחרונה – כמובן, בבית סוקולוב. הנסיבות היו מצערות: הלווייתו אשתקד של חברנו היקר משה לרר ז"ל, אף הוא מבכירי התקשורת ו"מעריב" בזמנו. לוי-יצחק היה בין הסופדים. כבר היה בעצמו חולה כנראה, גוו שחוח יותר, אך קולו נשמע בבירור, דברי חבר הסופד לחבר יקר, שהמחלה הממארת לקחה אותו מאיתנו. הספד שהושקעו בו מחשבה רבה ואהבה רבה.
הצער על לכתו של לוי-יצחק הוא גם הצער על אובדן הידע העצום שהיה משוקע באיש וצער על שהתבזבז במידה מסויימת, ולא פירסם יותר משני ספרים. לא יהיה לי יותר את לוי-יצחק, לשאול, להתייעץ, להתעניין. לא יהיו יותר צלצולי הטלפון ממנו – תמיד הוא הקדים אותי – בערבי ראש השנה ובערבי חג הפסח.
ואולם מאמריו – הרי הם פזורים מעל דפי "מעריב" זה עשרות בשנים. בוודאי יהיה זה ראוי למיינם ולהכין מבחר מתוכם לפירסום כספר, שיהיה מצבת-עד לזכרו, כמי שהיה עיתונאי-ידען בכל רמ"ח אבריו, שהיטיב להתנסח, אם בכתב ואם בעל-פה, בדייקנות, בזהירות ובשפה מרתקת.
חובם ללוי-יצחק הירושלמי של מכריו הרבים מעולם התקשורת, הוא לדאוג להנצחתו בספר – של ועל עיתונאי ותלמיד-חכם, שהיה משכמו ומעלה וחסרונו כה מורגש.
איליה בר זאב
צְלִילֵי תַּיִל
פְּסָלִים קְפוּאִים דָּמְמוּ
מוּל גֵּיא בֶּן-הִנּוֹם
צְלִילֵי תַּיִל זָרְמוּ
בְּסִלְסוּל מִזְרָחִי
אֶל מוֹרָד הַוָּאדִיוֹת.
עִיר, שְׁכוּנוֹתֶיהָ קְרוּעוֹת
חֻבְּרָה בֵּין מִדְבָּר צָהוֹב
חוֹמוֹת מִתְגַבְּהוֹת
בָּתֵּי קְבָרוֹת.
מֵעַל פִּסְגַת הַר-הַצּוֹפִים
בְּעַד אֶשְׁנַבֵּי הַיְּרִי
רָאִיתִי אֶת יָם הַמָּוֶת
הַמָּלוּחַ.
מַרְאֶה מְלֻטָּשׁ,
מָתוֹק.
פורסם לראשונה ב"מאזניים"
פברואר 2006
במושב ברק
אידיליה מאת יוסף עוזר
בַּכֻּתְנָה הַלְּבָנָה כְּיַלְדוּת עֲנָנִית
רָצִים אֶל הַוָּאדִי לִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
לְהוֹכִיחַ לְמִיכַל מַלְכַּת הַכִּתָּה
מִי גִּבּוֹר וְיַרְשִׁים אֶת הַקְּסוּמָה בַּת הַשְּׁמוֹנֶה
יַלְדַּת חֲלוֹם יְרֻקַּת עֵינַיִם.
בֵּין חֲלוֹם בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, לְבֵין קְלִפָּתוֹ –
רָאשֵׁינוּ צָמַח כְּעוֹלֶה מֵעָנָן
כָּל צִפּוֹרֵינוּ נָסְקוּ אֶל שָׁמַיִם תְּמִימִים
בְּמוֹשָׁב בָּרָק, הַשָׁנָה עֲדַיִן 1962,
בְּעֵץ הָרִמּוֹן – עֲדַיִן שָׁרָה הַחוֹחִית בְּסִינָר אָדֹם,
דַּלְתוֹתֵינוּ עֲדַיִן פְּתוּחוֹת, בִּשְׁנָתֵנוּ אֵין פַּחַד:
סַבְיוֹנִים קַטְפָה רוּחַ עִבְרִית וְהִיא חֲדָשָׁה וְצוֹחֶקֶת,
הִגִּישָׁה אוֹתָם זֵרֵי חִנָּם לְפִיו הַצָּהֹב שֶׁל בּוּלְדּוֹזֶר רָעֵב –
זוֹלֵל שְׂדוֹת כַּלָּנִיּוֹת, סוֹבֵא רַקָּפוֹת וּגְבָעוֹת וּבִּין רֶגַע פּוֹלֵט
עִיר חֲדָשָׁה, חוֹשֵׂף תְּפִלִּין, מְגִלּוֹת, גַּלְעִינֵי תְּמָרִים.
לַסַּבְיוֹנִים זְקַנְקַן לָבָן-רַךְ וּלְחָיֵינוּ וְרֻדּוֹת
וּמִיכָל הַקְּטַנָּה סְמוּקָה גַּם חִוֶּרֶת.
הָיִיתִי צִפּוֹר שֶׁחָזְרָה, צִפּוֹר שֶׁתִּפְרַח
מִיַּלְדוּת רֵיחָנִית – כִּמְעַט רֵיחָנִית
הִגִּיעָה עַד גֶּדֶר הַמּוֹקְשִׁים הַמְּקֻשָּׁט
סְרָטִים לְבָנִים, שְׁלָטִים צִבְעוֹנִיִּים
תַּחַת הֲרֵי שׁוֹמְרוֹן – גֶּ'נִין, לֹא רַק
רַעַשׁ הַטְּרַקְטוֹר רָחוֹק נָמוֹג
בְּרַעַשׁ צִפּוֹרִים וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה.
בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת חֲבָלִים שֶׁפָּרַמְנוּ
בַּסֵּתֶר מֵחֲבִילוֹת הַקַּשׁ הָרֵיחָנִי
שֶׁל "יוּדָה" הַסַּבָּל הַשָּׁמֵן הֶחָבִיב
הוֹבִיל שַׂק תַּעֲרֹבֶת בְּלִירָה וָחֵצִי
עוֹד יֻפְתַּע עֵת יִתֵּן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל לָאָתוֹן
וְכָל חֲבִילוֹת הֶחָצִיר יִתְמוֹטְטוּ
יְכַסּוּ אֶת כְּרֵיסוֹ מְקַפֶּצֶת וְצוֹחֶקֶת
רָצִים וַחֲבָלִים קוֹשְׁרִים אֶל נִיחוֹחַ
נַבִּיט אֶל הַחֶרְמוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים –
הַתָּבוֹר (עָגֹל כְּמוֹ הַבֶּטֶן שֶׁל יוּדָה)
וְגִבְעַת הַמּוֹרֶה, מֵעַל עֲפוּלָה,
חוֹפְרִים אֶת חַיֵּינוּ בַּעֲפַר הַשָּׁקֶט.
מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל רוֹאִים דְּבָרִים רְחוֹקִים.
נַפְתִּיעַ חֲמוֹרוֹ הַנּוֹעֵר בְּשִׂמְחָה
בְּשִׂמְחָתוֹ מַחְרִיד תַּרְנְגוֹלוֹת בַּלּוּל
מְבֹהָלוֹת שׁוֹבְרוֹת פְּרִי בֶּטֶן
בְּרֶמֶז שֶׁלֹּא נַכִּיר כָּעֵת – בְּחֶדְוָה,
מַפְתִּיעָה אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל הַמָּרוֹקָאִית
עִם עִבְרִית רִאשׁוֹנִית שְׂפַת עוֹלִים עִלֶּגֶת
הֲלוּמַת דוּנְמֵי סֶלֶק סֻכָּר
בְּתוֹךְ רְגָבִים מַמְתִּיקִים סוֹד בִּדְהָרָה
כִּי מִיָּד נִתְפֹּס – יַדֵינוּ רֵיקוֹת: לֹא מִיכָל וְלֹא עֹפֶר
מִגֶּ'נְיָה הָרוֹמָנִיָּה טַבָּחִית בֵּית הַסֵּפֶר
נַאֲכִיל אֶת הַחֲלוֹם בִּמְעַט בִּשְׁאֵרִיּוֹת,
כְּמוֹ לֹא יָדַעְנוּ שַׁרְווּל אֶחָד מֻפְשָׁל –לָהּ
הִיא מַחְבִּיאָה תַּחְתָּיו מִסְפָּר כָּחֹל.
כָּעֵת מִי יֵדַע מַה תִּבְחַר הָאֲדָמָה
סַסְגּוֹנִיִּים, מַדִּיפֵי חִיּוּךְ, קוֹרְאֵי עֹנֶג
נֵרֵד בַּמִּדְרוֹן שֶׁאֵלָיו הִגַּעְנוּ
צוֹרְחִים, מַפְרִיחִים בְּבֶהָלָה אֶת כֹּל דְּרוֹרֵי הַבַּיִת
מוּזָר כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחַ
אֶת דַּיָּרָיו הֲכִי מְתוּקִים
אִם אַךְ יוֹדְעִים לִצְרֹחַ בְּאַהֲבָה
אִם אַךְ בּוֹנִים אֶת הַקֵּן מִקַּשׁ...
שָׁם לְיַד מוֹשָׁב רָם-אוֹן, הָאֶקָלִפְּטוּס, הַגֶּשֶׁר-
הַמִּדְרוֹן יוֹרֵד וְעָפָר עִם הַקַּשׁ
מִשְׁתַּלְּטִים עַל שׁוּלֵי הַמִּכְנָס וְכִיסֵי הַבֶּגֶד
קוֹצִים דְּבֵקִים בַּדֶּרֶךְ לִלְכֹּד
מִי יִלְכֹּד רִאשׁוֹן לְמַלְכַּת כִּתָּה ב'
לְמִיכָל הַיְּרֻקָה אֵיזֶה עֹפֶר קָטָן.
הַשָּׂדוֹת הִתְאָרְכוּ עַד שׁוּלֵי הֶעָנָן
בְּעִקְבוֹת מִלְחָמָה אַחַת מִתְנַצַּחַת
לַמִּשְׁטָרָה נָסַע יִגָאֵל יָדִין
אֶת מִי הוּא לוֹקֵחַ לַחֲקִירָה? לְסַפֵּר נִתֵּן לוֹ:
"אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת שֶׁשֵּׁת הַיָּמִים
רָכַשְׁתִּי קֻפְסַת תְּפִלִּין וּבָהּ כָּל 4 הַפָּרָשִׁיּוֹת.
תְּפִלִּין מֵימֵי בַּיִת שֵׁנִי וְנִתְעוֹרְרוּ בְּעָיוֹת מְסֻיָּמוֹת
שֶׁצָּרִיךְ לְאַמְּתָן בַּמַּעְבָּדָה שֶׁל מִשְׁטֶרֶת יִשְׂרָאֵל.
נָסַעְתִּי בָּרַכֶּבֶת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְאוֹתָהּ מַעְבָּדָה
וּבְכִיסִי תַּצְלוּמֵי תְּפִלִּין אֵלּוּ, אִישׁ זוּלָתִי לֹא רָאָה
וּכְשֶׁעָבַרְנוּ אֶת כְּפָר חַבָּ"ד עָלוּ כַּמָּה אַבְרֵכִים לָרַכֶּבֶת
וְאֶחָד מֵהֶם נִגַּשׁ אֵלַי וְהִפְצִיר: "תָּנִיחַ תְּפִלִּין – סֵרַבְתִּי – – – "
הוּא סֵרֵב. כְּמוֹ זָקֵן שֶׁפּוֹתֵחַ סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל חַיָּיו
הַשְּׁכוּחִים הַסְּגוּרִים עִם מַנְעוּל וּמַפְתֵּחַ וְקוֹרֵא:
"שְׁמַע יִשְׁרָאֵל...", לֹא "סוֹד כָּמוּס לַפָּרָה וְלַסּוּס",
אֶלָּא תְּפִלִּין מְדֻיָּק, בֵּן אַלְפַּיִם אִתּוֹ מְשׂוֹחֵחַ,
הוּא לוֹקֵחַ אוֹתוֹ מִיָּד לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה
וְאֶת הֶחָדָשׁ, שֶׁהֻצַּע לוֹ, נִרְתָּע מִלָּשִׁיר
"כְּאִלּוּ כָּל הַפּוֹתֵחַ – כֶּלֶב נוֹבֵחַ", כָּכָה הָיִינוּ,
וּבִירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה חִפַּשְׂנוּ אֶת מֵעִיף הָעֲפִיפוֹן,
עֲרָבִי, שֶׁיְּהוּדָה עַמִּיחַי עָלָיו הִקְדִּים לְדַוֵּחַ.
מַה תָּפַח אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל פֶּנְטְהָאוּזִים
הָהָר הָפַךְ אֶת גַּבּוֹ בְּקֶצֶף
וּמִטּוֹת הַבַּרְזֶל – סוֹכְנוּת וּקְלִיטָה
צַמְחוּ וְהָיוּ לְרִפּוּד קְטִיפָה בְּעֵת לַיִל
הֵדֵי יְרִיּוֹת וְאַזְעָקָה שֵׁנִית
נָפְלוּ כְּמוֹ חָצִיר בַּצָּהֳרַיִם.
הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִירָה בָּבוּאָתֵנוּ בַּמַּיִם
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁרָאִינוּ מֵרֶגַע הַלֵּדָה
וְלֹא
יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,
בְּשָׂפָה יְחִידָה, בְּעוֹד שָׁנִים נִשְׁכָּחוֹת, הוֹלְכוֹת
גִּ'ימִי יִפָּצַע מִכַּדּוּרֵי הַסּוּרִים
תַּחַת הַחֶרְמוֹן שֶׁהִבִּיט מִכִּתָּה אָלֶף
מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה, מֵעַל גַּג הַלּוּל
בֵּין הַתָּבוֹר (יוּדָה נִפְטָר בֵּינְתַיִם),
לְגִבְעַת הַמּוֹרֶה שֶׁשִּׁכּוּנִים כִּסּוּהָ
וְרָפִי הַתְּאוֹם לְהַפְלִיא לְגִּ'ימִי
הֵבִין פִּתְאוֹם, כָּךְ הוּא סִפֵּר לִי
מַדּוּעַ אוּם כּוּלתּוּם קוֹרַעַת מִטְפַּחַת
בְּאֶמְצַע שִׁיר מְסֻלְסָל וּבוֹכֶה
עֵת יָשַׁב בַּזִּנְזָנָה בִּשְׁבִי מִצְרָיִם
שָׁם יִפְּלוּ שְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ
תִּצְמַח אַחַר כָּךְ בְּלוֹרִית מִתְפָּרַעַת.
מִסְפָּר כָּחֹל לגֶּ'נְיָה עַל יָד חֲשׂוּפָה
כְּמַדְלִיק אוֹר חֵרוּם בַּאֲפִילַת הַמִּקְלָט
נְצָרֵף חוּט לְחוּט, נִשְׁמַע אֶת גֶּ'נְיָה
בּוֹחֶשֶׁת סֻכָּר – לֹא הַמֶּלַח, סֻכָּר
מְאַבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם הַזַּכִּים,
לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עֲדַיִן צִמָּאוֹן אוֹ רָעָב
כֵּן, צִפּוֹרֵנוּ נַסְקוּ אֶל שֶׁמֶשׁ מִתַּמֶּמֶת
גַּם הַדִּלּוּל בַּשָּׂדֶה תָּמִים, מִתַּמֵּם:
כָּל עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים מַשְׁלִיכִים צְנוֹנִיּוֹת
לָתֵת לִצְנוֹנִית אַחַת לִחְיוֹת, לְהַאֲרִיךְ יָמִים.
וּכְבָר 1973. אֲנִי בְּעַצְמִי בְּרָמַת הַגּוֹלָן
חַיָּל בֵּן עֶשְׂרִים, מְחַיֵּךְ, כִּמְעַט חַי.
עַל גַּבִּי מַכְשִׁיר קֶשֶׁר, סַיֶּרֶת אֱגוֹז:
קַבֵּל דִּוּוּחַ – יֵשׁ לִי גִּ'ירָפָה אֶחָד, רְאוּבֵן פּוֹלִיטִי,
אַחֲרֵי רֶגַע "גִּ'ירָפָה " הָפְכָה לְ"נָמֵר".
וְנֶהֱרָג יוּבַל דַּהְבּוֹ, בֵּן מוֹשָׁב לְתִּפְאֶרֶת,
תְּמוּנָתוֹ בְּשָׁחֹר לָבָן מַלְשִׁינָה עַל הַזְּמַן הָעוֹבֵר.
זֶה לֹא יָפֶה לְהַלְשִׁין! אָמַרְנוּ אֵי פַּעַם,
כִּי הַתְּמוּנָה מִתְיַשֶּׁנֶת, לֹא הַדְּמָעוֹת.
עַכְשָׁו גִּ'ימִי מַחְלִים, מְסַיֵּם טֶכְנִיּוֹן
רָפִי מַחְלִים וְגַם אֲנִי כְּבָר שׁוֹכֵחַ
מָתַי אִם לֹא בְּכִפּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
נַרְגִּישׁ כַּמָּה רֵיק בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
גִּ'ימִי הַמְּהַנְדֵּס יְדַיֵּק לְהַסְבִּיר לִי –
הֲתֵדַע, מוֹטוֹת הַפְּלָדָה עַל גֶּשֶׁר
בְּלַחֲצָם, מְבַטְּלִים אֶת מִשְׁקָל הַשְּׁבִירָה
עוֹזְרִים לוֹ עַצְמוֹ לָשֵׂאת אֶת עַצְמוֹ
עַל גַּב גּוּפוֹ הַכָּבֵד מִנְּשֹׂא.
– יְדִיעָה בְּמָתֶמָטִיקָה, לֹא סִפּוּר עַל עֹפֶר
הִיא שֶׁמּוֹשֶׁכֶת אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁהֶחְלִימוּ
לְחַזֵּק נִדְבָּכִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
בִּתְמוּנָה זוֹ הוּא עוֹלֶה לַתּוֹרָה, הוּא שׁוֹאֵל טַלִּית
וְגַם הִיא, קְצָת, שׁוֹאֶלֶת.
יֵשׁ לָהּ פַּסִּים שְׁחֹרִים, מִתְעַקְמִים, מַבְטִיחִים:
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֶעֱרַב לָנוּ קוֹל שִׁקְשׁוּק שֶׁל רַכֶּבֶת.
אֶשְׁאַל מַה עוֹשֶׂה עַמִּיחַי
לְאַחֵר הַשִּׁחְרוּר מִסַּיֶּרֶת צַנְחָנִים
אַחַר הַצַּלָ"ש הוּא צָמִית לִצְמִיתוּת
בִּנְיוּ יוֹרְק יֵשׁ לוֹ מְכוֹנִית אוֹ שְׁתַיִים
צְעִירִים עִבְרִיִּים חֲדָשִׁים וְגֵאִים
אָדָם בְּבוֹאֵנוּ וִיהוּדִים מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ
בַּמְּדִינָה גָּדַלְנוּ כְּמוֹ בְּנַעֲלַיִם:
מוֹסִיפִים מִסְפָּר כְּמוֹסִיפִים מַכְאוֹב
כָּתַבְנוּ יַחַד מִבְחָנִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
מַעֲתִיקִים זֶה מִזֶּה אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת.
שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
יָפֶה לִקּוּי חַמָּה, לֹא לִקּוּי מְאוֹרוֹת
וְכָאן – לִקּוּי מְאוֹרוֹת-כְּבָר חֵלֶק מִן הַטֶּבַע,
בֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק אָמְנָם בְּשַּׁחֲרִית
וּבְשַׁבָּת לֹא תַּשִּׂיג מִנְיָן אוֹ רֶבַע
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מַרְעִידוֹת וּפוֹסְקוֹת
לֹא, לֹא הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן לְשׂוֹחֵחַ
זֶה אֲנִי לְבַדִּי מְדַפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם,
אֲנִי אֲשֶׁר בְּרִיחָיו הֵם בְּרִיחוֹתָיו.
אֶבֶן כְּמוֹ קָמָה כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם
סוֹחֲפִים מִסָּבִיב לָהּ טִין לִרְבָבָה
אִילָנָה הָאָחוֹת רוֹשֶׁמֶת כָּרָגִיל
כַּאֲשֶׁר הַקַּרְקַע רוֹעֶדֶת מִתַּחַת לָרַגְלַיִם
וְלֹא צִפּוֹרֵי הָאָרֶץ רוֹעֲדוֹת
בַּחֲדַר הַטֶּבַע הַמָּלֵא פֻּחְלָצִים
בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל אַדְמַת הַסַּחַף
הִיא אֲדָמָה מְאֹד לֹא יַצִּיבָה.
שׁוּב אַזְכִּיר, לֹא מִפְגַּשׁ רֵעִים הוּא
חֲבֵרִים מִשֶּׁכְּבָר, פֹּה אֵינָם נִפְגָּשִׁים
כְּמוֹ קַלֵּי הַזָּנָב הָעוֹזְבִים אַרְצוֹת קֹר
עוֹד שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
הַשַּׁלְוָה נִמְסֶכֶת כִּצְפִירַת אַזְעָקָה
בַּמִּרְפָּאָה שֶׁל אִילָנָה הָאָחוֹת הַמְּסוּרָה
רַצִּים לְהַזְמִין תּוֹר בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת אוֹר
שָׁם בֶּאֱמֶת אֵין תְּרוּפָה לְגַעְגּוּעַ
אֲבָל מְלַטְּפִים צַפְרִירִים שֶׁל קֶשֶׁב
זֶה אֲנִי ? אֲנִי? מִי דִּפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם?!
מַה גִּלָּה הַזְּמַן, מִי חַיוּ, מַה נִדּוֹן כָּאן?
אַלְבּוֹם עֲמוּס תְּמוּנוֹת, לְכָל תְּמוּנָה פֶּה:
הִנֵּה אֶדְמוֹנְד שַׁחַר – בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן
הוּא חָצָה אֶת הַתְּעָלָה,
אֲנִי אֶת הַסּוּרִים שֶׁחָצוּ אוֹתָנוּ
אֵיזוֹ תְּעָלָה? אֵיזֶה סוּרִים?
הוּא נֶהֱרַג בִּלְבָנוֹן, לְיַד בֵּית-לַחִיָא בְּ-82
הַקָּפֶה הִתְקָרֵר, כְּבָר הַבֹּקֶר אוֹר,
אַדְמוֹרֵי חַיֵּינוּ הֵם דְּלָתוֹת רַב בְּרִיחִים
מַמְתִּינִים לִימוֹת הַתְּחִיָּה הַגְּדוֹלָה בָּהּ נְבָרֵךְ עַל עַצְמֵנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אוֹתָנוּ בַּדִּין,
וְזָן וְכִלְכֵּל אוֹתָנוּ בַּדִּין, וְהֵמִית אוֹתָנוּ בַּדִּין,
וְיוֹדֵעַ מִסְפַּר כֻּלָּנוּ בַּדִּין, וְעָתִיד לְהַחֲזִיר וּלְהַחֲיוֹתֵנוּ בַּדִּין:
בָּרוּךְ אַתָּה – אֵין כָּמוֹךָ, מְחַיֵּה הַמֵּתִים!
אֲבָל הַכּוֹס כְּבָר קָרָה וְהַמִּשְׁקָע בַּכּוֹס שָׁחֹר
מוּזָר: אֵיךְ הַסֻּכָּר אִבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם
מוּבָן: מִיכַל יָצְאָה דּוֹחֶפֶת עֲגָלָה,
תִּינֹקֶת בָּהּ , חֻמַת עֵינַיִם –
בְּעֵינֶיהָ הַשּׁוֹתְקוֹת יֵחָבֵא אֵיזֶה עֹפֶר
אוּלַי עַד קְצֵה הַחֹרֶף יִרְעַד.
ישראל פנחסי
משקפיים אופנתיות זה לא בושה
"אמרו לי שלאחרונה הפכת לימני קיצוני," – כך, בשיא הפשטות, פנה אליי מכר ותיק, בעקבות תגובה ששמע ממי שטרח לקרוא כתבה שלי שהתפרסמה כאן. איני זוכר בדיוק את שהגבתי, אך אני זוכר היטב שהרהרתי בכך רבות.
כמי שהתחנך בבית שמאלני, והיה בעבר חבר ב"שומר הצעיר", מפ"ם ומועצת מרצ, (ואפילו זכה לייצוג מטעמה כחבר חילוני במועצה דתית). זכיתי לא פעם אחת ל"מחמאות חמות" שהופנו אליי בעיקר מחוגי הימין הקיצוני. ומה כבר לא שמעתי מפיהם: "עוכר ישראל," "אוהב ערבים," "קומוניסט מסריח," ועוד כהנה וכהנה. התגובות החריפות שלי, בכתב, לאחר רצח רבין, לוו בקללות קשות, ואפילו באיומים בכתב על חיי.
כך שאת ההערה על פנייתי כביכול ימינה, קיבלתי הפעם כמעט באנחת רווחה. המכות האידיאולוגיות שספגתי במשך השנים, כשלמדתי למשל על מעלליו השטניים של "שמש העמים" סטאלין, וכששמעתי במו אוזניי את נאומיו האנטישמיים של נציג ברית המועצות באו"ם פדורנקו, בתוספת לסכין שתקע בגבנו מקבל פרס נובל לשלום עראפת, לימדו אותי, (חבל שקצת באיחור), שאידיאולוגיות עם קיבעון מחשבתי, מתאימות בעיקר לחמורים. ואפילו הם ישנו את דעתם לפעמים, באם יזכו לחינוך הולם.
ואני, מה לעשות, למרות הסימפטיה הרבה שאני רוחש למחנה השמאל, ורצוני הרב והכן, להיות חלק מקהלם (קהל עדיף ברוב המקרים), לא מוכן בשום אופן להפוך לחמור בשל כך. אני אוהב ומכבד את השמאל. יותר שמאליים רוצים בשלום אמת מאשר ימניים (הקיצונים בעיקר). אבל, איני מקבל בשמאל, ואיני מוכן להשלים – עם התמימות. כשזה מגיע לתמימות אני בימין. פשוט כיוון שאני יודע ומשוכנע בכך שהרוב הערבי (בצדק מבחינתו) רוצה לראות בסופנו הפיזי. ואני, (למרות שתמיד הערכתי את עצמי כרודף צדק), פוסח במקרה הזה על שני הסעיפים. למען האמת אפילו עם נטייה ברורה להתעלם ממנו (מהצדק) רק הפעם, ויסלח לי על כך השם.
השתלטותנו על שטחים ואוכלוסייה לאחר מלחמת ששת הימים תתברר ללא כל ספק כגדולה וכחמורה בטעויות שעשינו. כאן אני עם השמאל! אבל כמאמין עיוור באימרה ששלום עושים כפי שעושים שלום, אך במלחמה יש לנהוג כבמלחמה, (ולא להפך) אני בימין.
אני גם מאמין שעלינו לפנות את כל השטחים, (כולל ירושלים המזרחית על רבע מיליון תושביה), כפי שדורש השמאל. אך תוך כדי החלפת שטחים הכרחית. משמע המשולש ואום אל פאחם בתמורה לגוש עציון, כפי שדורש כיום חלק מהימין. הטענה שמדובר בגישה גזענית היא הזויה. ראשית אין עדיין גבול מוכר של שלום, ושנית, גוש עציון היה יהודי בעבר, ואילו תמורתו קיבלנו מהמלך עבדאללה במתנה, ובניגוד לרצון התושבים, את המשולש ואת אום אל פאחם. תושביהם הינם פלשתינים גאים, מה הומאני יותר מאשר להחזירם על אדמתם, בתיהם, ורכושם, למדינתם ולבני משפחותיהם. לכל מדינה יש רשות להחזיר שטח, רק לספח אסור. אז מדוע עושה מכך השמאל סיפור? ירדן היא פלשתינית, פלשתינה גם כן, ואילו הערבים שלנו חולמים על מדינה פלשתינית גם כאן. מותר להם לחלום, זה נכון ונחמד אולי, אך מה יהיה פה כאשר נתעורר?
טוב, אז אני לא ימני קיצוני, תשאלו על כך את אנשי הימין, ובאשר לשמאל, אלו ב"תמימותם" עשויים הפעם אולי להסכים איתי.
גורם לעיכוב בתהליך הגאולה
שלום רב,
ברצוני להוסיף מילים אחדות לעניין ספרו של ד"ר נתן שחר [גיליון 248, בין השאר על "התקווה"]. אמרו חז"ל : כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ד"ר שחר בספרו גורם לעיכוב רב בתהליך.
בברכה,
מיכאל גרינשפון
נגה מרון
א. רק ברק
אני מאמינה שעמי איילון זכה לתמיכה גורפת בגלל תחושת המיאוס מכישלונות העבר, ובזכות התקווה שהוא יביא לפוליטיקה משב רוח טהור ורענן.
אולם עוד בטרם זכה במירוץ, הוא ממהר לחבור אל עמיר פרץ, החוגג את ניצחונו המפוקפק כממליך המלכים. ופרופ' אבישי ברוורמן, שאין כשיר ממנו למשרת שר האוצר, מוחל על כבודו בפני פרץ ומבטיח לו תיק בכיר בממשלה. ואיש אינו שואל את השאלה: למה "מגיע" תיק בכיר למי שכל שהוכיח מאז ועד היום הוא כוחו לאחוז את המדינה בגרונה ולנאום על "סדר יום חברתי"? מה הוא השיג לעובדים אשר בחרו בו לעמוד בראש ההסתדרות? הרי כל מה שהשיג בשביתות, שעלו למשק הון עתק, היה בעיקר לטובת העובדים החזקים שהיו מקור כוחו, ואילו החלשים נותרו בעוניים.
לעומת איילון עומד אהוד ברק: את מחיר חסרונותיו כבר שילמנו, וייתכן מאוד שהוא גם אינו מסוגל להשתנות גם אם למד משהו מכישלונו הכואב. אני אינני מגנה את פרישתו מהפוליטיקה לאחר שהובס, והעובדה שהצליח "לעשות לביתו" היא הוכחה נוספת שהאיש מוכשר ויודע להשתמש בכוחו להשגת מטרותיו. והמטרה שהציב לנגד עיניו היא להוציא את ישראל מן הייאוש ומן המצב הבלתי אפשרי שנקלענו אליו. אני מאמינה שזה החזון הבוער בעצמותיו וממריץ אותו לשוב ולהתפלש בביצה הפוליטית המבאישה.
לאחרונה חידשתי את חברותי רבת השנים במפלגת העבודה רק כדי שאוכל להשפיע הפעם ולבחור בברק. לא חתן לבתי אני בוחרת ב-12 ביוני, אלא מנהיג שיוציא את המדינה שלי מן הבוץ. אינני יכולה להרשות לעצמי ניסיון נוסף בראשות מנהיג טירון, גם אם אין לי ספק שהוא זך כשלג ומלא כוונות טובות.
ב. מי יהיה הנשיא הבא שלנו?
אני משפשפת את עיניי ואיני מאמינה: הנשיא הבא של מדינת ישראל יהיה רובי ריבלין! הליצן החביב, מעריץ הכדורגל וירושלים, לעומת שמעון פרס הענק, שאילו נבחר היה מחזיר למוסד הנשיאות את כבודו האבוד. ואנחנו, פשוטי העם, עומדים לקבל בשלווה את סטירת הלחי הזאת מיד נציגינו בכנסת שרק להם יש זכות הבחירה בנשיא.
האם אין משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע זאת?
האם נשב באפס מעשה וניתן לעלבון הזה לקרות?
והרי כתובות המייל והפקס של כל חברי הכנסת נמצאים באתר הכנסת באינטרנט, וכל מי שיש לו גישה למחשב יכול לכתוב אל כל אחד מהם ולהפציר בו להיות נאמן למצפונו ולא לחשבונות הקטנוניים שלו.
אני עשיתי זאת.
אני קוראת גם לקוראי "חדשות בן עזר" להביע את דעתם בנדון בדרך שתגיע לידיעתם של מי שגורל ההצבעה נתון בידם.
יוסי גמזו
לְמַעַן שְֹדֵרוֹת
לְמַעַן שְֹדֵרוֹת לֹא אֶחֱשֶה
וּלְמַעַן יוֹשְבֵי עוֹטֵף עַזָּה,
לְמַעַן כָּל יִשְֹרְאֵלִי נִבְגָד הַמִּתְקַשֶּה
לִתְפֹּס אֵיךְ חוּץ מֵחַארְטָה וּמִפְרָאזָה
אַף פַּעַם לֹא סִפְּקוּ לוֹ זֶה שָנִים כָּל מֶמְשְלוֹת
אַרְצוֹ, אִם שֶל עַכְשָו וְאִם שֶל פַּעַם,
פִּתְרוֹן לְאַזְעָקוֹת מַטְּחֵי קָסָאמִים בַּלֵּילוֹת
וּבַיָּמִים – מִקְלָט מֵאֵש הַזַּעַם.
לְמַעַן יְלָדִים שֶבְּנִגּוּד לִבְנֵי גִּילָם
בֵּין גְּדֵרָה לַחֲדֵרָה לֹא יָשְנוּ כְּבָר
יָמִים רַבִּים בְּלִי פַּחַד שֶהָפַךְ לְהֶרְגֵלָם
בִּמְקוֹם זִכְרֵי-עָבָר שֶהִתְיַשְּנוּ כְּבָר
שֶל תֹּם יַלְדוּת נוֹרְמָלִית שֶעָרְבוּ לְרַוְחָתָהּ
כָּל אֵלֶּה שֶבִּימֵי בְּחִירוֹת הִבְטִיחוּ
בְּצִינִיּוּת שֶל מֵצַח נְחוּשָה אֶת בִּטְחָתָהּ
שֶל עִיר שֶלַּכְּלָבִים אוֹתָהּ הִשְלִיכוּ.
לְמַעַן לֹא יֻכְרַח שוּם אִיש לִגְלוֹת מִתְּחוּם עִירוֹ
רַק מִשּוּם כָּךְ שֶטֶּבַח בְּנֵי דּוֹדֵנוּ
זֶה בִּידֵי זֶה מַמְרִיץ כָּל רַב-רוֹצְחִים מוּל מִתְחָרוֹ
לִגְזוֹר קוּפּוֹן-יֻקְרָה עַל חֶשְבּוֹנֵנוּ.
לְמַעַן יִשְתַּלְשֵל לוֹ וְיִפֹּל הָאֲסִימוֹן
סוֹפְסוֹף גַּם בְּמֹחָם שֶל מְעַצְּבֶיהָ
שֶל דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית בִּמְקוֹם לִטְמוֹן
רֹאשָם בַּחוֹל מוּל טֶבַע קַצָּבֶיהָ
שֶל "הָאַחְדוּת הַפָלַסְטִינִית", זוֹ שֶמִּנִּי אָז
יוֹרָה טִילִים מִמְּלַאי שֶלֹּא אָזַל שָם
מִמְּעוֹן אִשָּה, זָקֵן וָיֶלֶד – כָּךְ, שֶאִם יֻפְגַּז
שוּב תְּגַלְגֵּל עֵינֵי קוֹזָק נִגְזָל שָם.
לְמַעַן תֵּחָשֵֹפְנָה פְּנֵי אוֹתוֹ גִ'יהָאד "אַמִּיץ"
שֶאֵין עַמּוֹ זוֹכֶה לְשוּם יִתְרוֹן פֹּה
מִלְּבַד רָעָב וָסֵבֶל וְאַף פַּעַם לֹא הֶחְמִיץ
שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת פִּתְרוֹן פֹּה.
לְמַעַן יְמֻגַּן בֵּית-הַחוֹלִים בְּאַשְקְלוֹן
עַל אַף מִמְסָד אָטוּם וּקְהוּי אַפַּתְיָה
שֶיֵּש לוֹ גַם בִּצְפַת וְנַהֲרִיָּה אוֹת-קָלוֹן
וְשִֹיא אַרְצִי בִּסְפּוֹרְט הַדְּחִיּוֹקְרַטְיָה.
לְמַעַן יִזָּכְרוּ בְּכִירֵי תְּנוּעַת הָאֲבוּדָה
בְּאֶמְצַע מִלְחֲמוֹת הַדִּיאָדוֹכִים
בְּמַעֲרַב הַנֶּגֶב שֶאֻכְלוּסְיָּתוֹ עֵדָה
לְכָל מִגְוַן הַפַאשְלוֹת וְהַבְּרוֹכִים
בְּאֶרֶץ שֶלַמְרוֹת סִסְמוֹת שִוְיוֹן מְנֻפָּחוֹת
שֶל צַיָּדֵי קוֹלוֹת קַלֵּי-פִּיּוֹת בָּהּ
עוֹד יֵש בָּהּ אֲזוֹרִים שָוִים וְיֵש שָוִים פָּחוֹת
מִיָּד עִם הִסָּגֵר הַקַּלְפִּיּוֹת בָּהּ.
לְמַעַן יִפָּקְחוּ סוֹפְסוֹף עֵינָיו שֶל הַיָּמִין
לִתְפֹּס כִּי גַם תְּגוּבַת-תַּגְמוּל מֻצְדֶּקֶת
בְּלִי אֹפֶק מְדִינִי בִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ לֹא תַזְמִין
כִּי אִם טֶרוֹר שֶיִּתְוַסֵּף לְלֶקֶט
תְּגוּבוֹת וּתְגוּבוֹת-נֶגֶד בָּן יֻקַּז בַּהֵאָבְקוּת
הָעֲקָרָה מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב
דָּמֵנוּ וְדָמָם בְּלִי שוּם מוֹצָא מִן הַמִּלְכּוּד
וְעַד עוֹלָם תֹּאכַל אֶצְלֵנוּ חֶרֶב.
לְמַעַן הֲפָרַת אֲדִישוּתוֹ הַמַּחְפִּירָה
שֶל שְֹמֹאל-talk הַמַּצְפּוּן הַסֶּלֶקְטִיבִי
הַמִּזְדָּעֵק (בְּצֶדֶק!) מוּל כָּל יֶלֶד שֶנּוֹרָה
בְּבֵית-חָנוּן מִיְּרִי-תַגְמוּל אַקְטִיבִי
אַךְ מִתְחַסְּדָיו אוֹטְמִים עֵינָם, פִּיהֶם וְאָזְנֵיהֶם
מוּל כָּל חָלָל שֶלָּנוּ, סִיסְטֶמָטִית,
בְּמוֹנְקִי בִּיזְנֶס כְּמוֹ שֶל שְלֹשֶת הַקּוֹפִים הַהֵם
(לֹא סַחְתִּי, לֹא רָאִיתִי, לֹא שָמַעְתִּי).
לְמַעַן נִקְיוֹנוֹ שֶל כָּל מִמְשָל תָּקִין שֶבּוֹ
דוֹאֶגֶת מְדִינָה לִשְלוֹם יוֹשְבֶיהָ
לֹא רַק בְּמַס-שְֹפָתַיִם רֵיק שֶל מִי שֶאֵין לִבּוֹ
וּפִיו שָוִים מוּל פְיַאסְקוֹ מְשַוֵּעַ
שֶל הַזְנָחָה רַבַּת שָנִים בָּהּ נִטְחֲנוּ עַד דַּק
מֵי מֶלֶל רֵיק שֶל מִילְיוֹנֵי סָמָ"קִים
זוֹ הַשָּעָה לִגְמֹר בָּהּ, בִּשְֹדֵרוֹת, עִם הַבַּרְדָּק
וְלֹא לְהַשְאִירוֹ לַגַּיְדָּמַקִּים...
אורי הייטנר
בדרך לשכנות טובה, הדרוזים בגולן
בצעדה שנערכה באיסרו חג של שבועות, לרגל חנוכת שביל הגולן, השתתפו מאות תלמידים מהכפרים הדרוזים. בטקס הסיום של האירוע, הם העלו את הביכורים הקהילתיים שלהם, כמו קהילות דרום, מרכז וצפון הגולן. אני חותם על ההגדרה שהתלמידות מבוקעתא "גנבו את ההצגה" בריקוד הדבקה שרקדו.
שבועות אחדים קודם לכן, דווח ב"שישי בגולן" על פעילות תלמידי בתי הספר הדרוזים בפינת החי בקצרין. השנה, לראשונה, השתתפו בתי הספר הדרוזים בפרוייקט מרכזי של מערכת החינוך בגולן – פרוייקט הנשרים. מזה שלוש שנים, משתתפות נבחרות מג'דל שאמס בליגות היישובים בכדורגל וכדורסל בשלוחת "אביטל" של המתנ"ס. ההשתתפות אינה רק של השחקנים, אלא של מאות האוהדים הנוהרים לאולם הספורט של המתנ"ס ולמגרשי הכדורגל ביישובים. אפשר להוסיף על כך דוגמאות נוספות.
מדוע אני מציין זאת, ומקדיש לכך מאמר? הרי מה טבעי יותר משותפות בין שכנים; בין קהילות החיות זו לצד זו באותו אזור?
אני מציין זאת, כיוון שבשנות ה-90, לא כל כך מזמן, לא היתה כל אפשרות לקיים פעילות משותפת כזו. לא היה אפילו טעם לנסות ליצור קשרים כאלה (ובכל זאת, ניסינו...). לעומת זאת, בשנות ה-70 שותפות כזאת היתה מובנת מאליה ואיש לא התייחס אליה כאל תופעה הראויה לציון מיוחד.
מה קרה משנות ה-70 עד שנות ה-90? מה השתנה משנות ה-90 עד שנות האלפיים? האם הדרוזים השתנו? האם אנחנו השתנינו?
השינוי היה במצב המדיני. יש מצב מדיני המעודד ומאפשר יחסי שלום ואחווה בין הדרוזים ובינינו ויש מצב המעכיר את האווירה ומקלקל את השורה. מה השתנה משנות ה-90 לימינו? אז התקיים משא ומתן על נסיגה מהגולן. מציאות זו הרחיקה וקילקלה את יחסי השלום והאחווה. ככל שאנו מתרחקים מהמו"מ ההוא, כך השלום שב למעוננו.
מה הקשר?
העדה הדרוזית באשר היא, נאמנה למדינתה. הדרוזים מפוזרים במדינות רבות, ובכל מדינה הם אזרחים מצויינים, לוחמים מעולים, זוהי מצווה דתית בעבורם. כך גם הדרוזים אזרחי ישראל, הנושאים בעול ומשרתים את המדינה בנאמנות ובמסירות גדולה יותר אף מן האזרחים היהודיים (ולמרבה הבושה המדינה אינה יודעת להוקיר זאת כראוי ולתת ביטוי להוקרה זו בתקציבים, בתשתיות וכדומה). באופן טבעי, ניתן היה לצפות שהדרוזים, תושבי הגולן, ינהגו בדיוק כפי שנוהגים אחיהם בגליל ובכרמל.
ואכן, כך היה לאחר שחרור הגולן. התושבים הדרוזים רצו בשלטון ישראל, חגגו את יום העצמאות, דרשו לספח את הגולן למדינה, ביקשו לשרת בצה"ל. מה שגרם לשינוי, היה הסכם קמפ-דיוויד והנסיגה מכל סיני. כאשר הדרוזים בגולן ראו איך המדינה עוקרת חבל התיישבות, הם החלו להתייחס אליה כאל משענת קנה רצוץ. אם ישראל עלולה לסגת מהגולן, מוטב לדרוזים להכין עצמם לאפשרות הזו. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ולא יאונה להם כל רע אם ינהגו כפרו-סורים. לעומת זאת, אם ינהגו כפרו-ישראליים, הם יודעים היטב מה צפוי להם ביום שבו יהיו תחת שלטון סורי, חלילה. מכאן החלה ההתרחקות בין הדרוזים בגולן לבין ההתיישבות היהודית בגולן ובינם לבין המדינה. בשנות המו"מ על הנסיגה, ההתרחקות היתה לנתק.
הדרוזים מציינים את יום העצמאות הסורי, מניפים את הדגל הסורי. אך כל מי שמשוחח עם התושבים הדרוזים, לא בנוכחות התקשורת, יודע היטב את האמת – הדרוזים, ברובם המכריע, מפחדים מנסיגה ומשתוקקים שהגולן יישאר ישראלי. במצבם הכלכלי ובמעמדם החברתי הם קפצו שנות אור ממצבם תחת הסורים למצבם הנוכחי. הם יודעים כיצד חיים אחיהם בסוריה, תחת השלטון הרודני המדכא, ואיך חיים הם חיי חופש בדמוקרטיה הישראלית. אבל כאשר הנסיגה נראתה מוחשית וקרובה, לא היתה להם ברירה, אלא לנהוג כאנוסים.
ההתקרבות היום היא איטית והדרגתית. היא מעידה על התפכחות והפנמה שהגולן יישאר ישראלי. כל הצהרה וכל מעשה שמאיימים להחזיר אותנו למציאות של שנות ה-90 – מעכבים את תהליך הנורמליזציה הזה. כל הצהרה וכל מעשה המחזקים את אחיזתנו בגולן, מזרזים את התהליך. גם בשנים הקשות, בשנות ה-90, סברתי שעלינו להתייחס בהבנה ובאמפתיה לדרוזים, גם כאשר כעסנו על העמדה שהציגו, מתוך הבנה שהם עושים זאת כאנוסים. היום יש למצוא את הדרך לטפח ולחזק את קשרי השכנות הטובה והידידות בין תושבי הגולן היהודים והדרוזים (ולעשות זאת בשום שכל ובהדרגה – עקב לצד אגודל, ללא חיבוקי דוב), בתקווה שהפוליטיקאים לא יקלקלו זאת שוב, ברגלם הגסה.
ברוך תירוש
עד שייענו ויתחייבו לשלום בר קיימא
לאהוד שלום,
העיתון שאתה עורך ומפיץ כולל מידע מעניין בצד השתפכות מילולית חסרת בסיס של "חסידי האומה" יושבי הקרנות, המתעלמים מהמציאות האופפת אותנו, ומטיפים לנהוג כ"הרהורי ליבם". וכך מציגים משה גרנות, ידידיה יצחקי ויואב אהרוני בדבריהם את המבולקה בה אנחנו נתונים, כאשר אנשי תרבות שלנו, יחד עם רבים ברחבי תבל, אינם מכירים בחוקיות קיום העצמאות הייחודית של מדינת ישראל. באותה עת הם גם אינם מבינים כי אין טעם למגן יישובים מתוקפנות האוייב, אלא יש להכריעו ולכפות עליו שלום בר קיימא. לכן מתגדרים אנ"ש בהסתייגותו והתנכרותו של ברוך קימרלינג מאורח התגוננות ישראל והתבססותה מול התוקפנות הערבית, בהתאם למוריו ועמיתיו מימי הפ.ק.פ. שראו במתגוננים ובמתיישבים (גם אלה הקומוניסטים ביד חנה), בנדיטים עוכרי "מחנה השלום".
גם מדינות הברית היססו מול תוקפנות היטלר והירוהיטו עד ש"הגיעו מים עד נפש" ויצאו נגדם במלחמת חורמה. מאותה העת לא ניהלו איתם מו"מ ולא ציפו מהם ל"הודנה". לא חששו לפגוע ב"חפים מפשע", שלמעשה היו "מחפים על פשע", והחריבו את עריהם ותשתיותיהם עד שנכנעו והתחייבו כאמור לשלום בר קיימא.
גם אצלנו מיגנו ישובים והתגוננו נגד התוקפנות הערבית עד "שכלו כל הקיצין" במחצית חודש מרץ 1948. או אז שינתה ההגנה את טעמה, והובילה מערכת התקפית שגם הדפה את פלישת צבאות ערב ושינתה את פני הארץ תוך נכבא נוראית לאוכלוסיה הערבית.
לצערנו, עקב לחץ המעצמות, לא ניתן היה אז וגם לא לאחר מכן, להכריע במלחמות כדי להשיג את השלום המיוחל; ואכן קיסינג'ר הצטחק בראיון בסי. אן. אן. כאשר נשאל באם הוא חשש מתקיפה גרעינית סובייטית כאשר צה"ל התגבר על צבא מצרים בשלהי מלחמת יום כיפור. "לא חששנו מהסובייטים," הוא השיב, "חששנו מאוד מניצחון ישראלי גורף שישנה את האיזון הרצוי לנו במזרח התיכון."
והיום, בעוונותינו ובחולשת הנהגתנו המכורה ל"מיגון" ול"הודנה", הועמדה האוכלוסייה כולה כבת ערובה מול מאגר הטילים סביבנו. הבה נקווה שתקום לנו הנהגה שתנפץ את ההונאה האומרת שהניצחון במלחמת ששת הימים היה שלילי, ותשכיל, בדומה לאבי ריכטר שהצהיר זאת בשידור בערבית רהוטה, להסביר ולהפנים בדעת ערביי המרחב את העובדה שהמשך אלימותם הרצחנית יביא עליהם נכבא סופנית.
עם התעצמותנו התרבותית-כלכלית, נוכל גם לשכנע את ערביי ישראל לחיות במחיצתנו בשלווה כפי שנוהגים בני מיעוט במדינות מתוקנות, מבלי לעורר מהומות, ומבלי לחתור להרס אושיות המדינה ולהסתפח אל אויבינו.
ראש עיריית שׂדרות, אלי מויאל: אהוד ברק צריך להיות שר הביטחון ולהוביל את ההנהגה הביטחונית.
תמונה באבן
הנכם מוזמנים לחנוכת מיצב-תמונה באבן בשכונת אבן ישראל
יום חמישי כ"א סיון תשס"ז 7.6.07
40 שנה לשחרור הכותל על פי התאריך הלועזי
נאספים בשעה 16.30 בחצר אבן ישראל,
שער הכניסה מרחוב אגריפס פינת רח' עליאש
מנחה האירוע: ברוך שמולביץ אוהב אבן ואבני ישראל
ישאו דברים:
אורי לופוליאנסקי ראש העיר ירושלים
דניאל אלקלעי נין ונכד לרב יצחק פראג אופלטקא
אורן ולירו דור חמישי לשר חיים אהרן ולירו
דן דן בולוטין נין לחוקר ארץ-ישראל אברהם משה לונץ
תחיה כהן נכדת הרב חיים אלבוחר מחנך ומורה
דוד ריבלין נכדו של ר' יוסף ריבלין מבוני השכונות מחוץ לחומה
המשורר אלישע פורת יקרא את שירו "פחיתה"
תודה ליגאל בומגרטן עורך המוסיקה
חנייה בחניון בניין כלל, רח' כי"ח פינת אגריפס
במחיר שעה אחת משעה 14.00 ועד הערב
מומלץ להביא לבוש חם
להתראות
דבורה אבי דן 02-6223267
אלישע פורת
פחיתה
אני בכל דור הולך ופוחת
עם אשתי אני חולק בילדיי,
ובנכדיי, אני שותף זוטר.
בניניי יש לי שמינית
ומטה. ואז באים אליי
גם שילשיי וריבעיי וחמישיי,
ואלה שאין להם בכלל
שמות וכינויים. אני נגרע
ומתאפס עם התארכות
הענפים בעץ המשפחה העתידי
שלי: יורד אל שורשיו,
אל הנומך הסופי, הריק
החם הזה שיחייני מחדש.
אלישע: מיזם התמונות באבן שמתקדם בשכונות של נחלאות הוא מאוד יפה. היוזמת ודוחפת שמה דבורה אבי-דן, ולידה יש עוזרים. המעצבת שמה נירית שלו-כליפא, שהיא משקמת שכונות ידועה, ויש כמובן עוד שאני לא מכיר. לפני כשנתיים הוזמנתי לחנוכת המיזם בשכונת אוהל משה, והיה מקסים.
מעוללות דון קיחוט וסנשו העוזר
עוד תגובה על דברי ג'אד נאמן ותומכו דני יערי
מאת חבר לכיתה ולשיכבה
לאודי שלום,
מוזר אבל הגיע הזמן להתבגר. יש לג'אד הילה לא מובנת, שעוזרת לו להשתחצן בלי גבולות ורסן, מה שלא מפריע לו להצטרף לאותם הרוקדים על גופות חללינו. צריך ללמדו קצת דרך ארץ וכבוד, קודם אצל "עניי עירו". שאלת השאלות אם שניהם יודעים מי היה איוואן גרוזני. בטוח שלא, אם משווים אותו לאודי. אתה התפכחת מזמן, אבל מה דני מחרה מחזיק אחריו??? עידן התמימות עדין קיים?
שיאכלו את עצמם [הפלסטינים] בלי מלח, במלוא הגסות, כמו ילדים קטנים אבל לא שובבים. רק קיבלו קצת על ראש אחרי הקסאמים בשבועות האחרונים, וכבר אין השתחצנות, ועקומת הנפילות שואפת לאפס, הצילו הורגים בנו!
ר.
הפינה של ההוא מחלם
כלבלבת
הזאב והכלב והשועל דומים
כל אדם אוהב נבהל
מכלב לילה חורץ
לשון זאב לך לֶךָ הַב
אך מה יעשה אם האדם
נתקלל הוא באשה כלבה
מנוחה יקרא: לאחות
לא תִּשׁוֹכִי אני לא לַסִי
גם לא בָּלָקִי לא לכל
עֲוֹנֵכִי אֵם חַיָּיְכִי
תסלח לך בת כַּלְבִּי
הארורה - - הלנצח
עלי הב הב בשר
תִּנְבּוֹכִי מַר מָרִי
שובי למקומך: צלמות
עד כאן אהוד יקר יקר מישראל הר
* * *
הזדמנות!!!
דירה מרוהטת בת 3 חדרים במנהטן מוצעת להשכרה לחודש אוגוסט, במלואו או בחלקו. לפרטים: נירה 054-5377744. nira70@gmail.com
אהוד בן עזר
רשימת הספרים
1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם",
אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].
2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי",
אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).
3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).
4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.
5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).
6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).
7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.
8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).
9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).
10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום
לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).
11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.
13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך, ללא ציון שנת הדפסה חוזרת. מודן 1997 ואילך).
15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).
16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.
17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).
18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).
19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי
נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.
21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).
22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.
24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).
25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת
הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה,
ביירות, 2001).
27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).
28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).
29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.
30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.
31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997
ואילך), צייר: אורי שולביץ.
32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).
33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).
34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית.
מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).
35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).
38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).
39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).
40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).
41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).
האם שתקו המוזות, כשרעמו התותחים?
אירוע לציון ארבעים שנה למלחמת ששת הימים עם דן אלמגור ואורחים
במלאות ארבעים שנה למלחמת ששת הימים, ששינתה את חיינו ואת פני האזור כולו, ננסה לענות על השאלה: האומנם שתקו המוזות כשרעמו התותחים והכדורים שרקו בשוק ובכיכר? ואם לא שתקו – מה שרו המוזות בשבועיים שקדמו למלחמה – ובחודשים ובשנים שבאו אחריה? האם היו שירים שהשפיעו על מהלך המלחמה? מי חתם על העצומות הראשונות שהזהירו כי בהחזקת השטחים הכבושים תהיה משום בכייה לדורות, ועל העצומות הנגדיות שצידדו ב"ארץ-ישראל השלמה"? איך השתקפה המלחמה הקצרה באלבומי הניצחון, בשירי התהילה, ב"שיח לוחמים" ובסאטירות הנוקבות שכתבו חנוך לוין ואחרים בעקבות המלחמה ההיא?
מנחה: דן אלמגור. ניהול מוסיקלי: ניב קאופמן. משתתפים: ישראל גוריון, דב רייזר, אורי בנאי, לילך כספי, אורנה רוטברג, רונית קלמנוביץ' ועוד.
יום חמישי, 7.6, שעה 21:00, צוותא 1
כרטיסים במחיר הנחה של 60 שקל לקוראי "חדשות בן עזר" [אין צורך להיבחן על הגיליון], ונא להזדהות בקופה או בטלפון 03-6950156.
אהוד אולמרט תתבייש לך!
בגלל כישלונך במלחמת לבנון השנייה המיותרת –
צבא לבנון קיבל עכשיו ביצים והוא נלחם בנחישות לראשונה בתולדותיו בטרור הפלסטיני של פתח אל אסלאם במחנה הפליטים נהר אל-בארד בצפון המדינה!
בקשר לאיומי סוריה לפתוח במלחמת טילים על ישראל, העניין פשוט ביותר – אין לנו, וגם לא תהיה, הגנה מוחלטת או אפילו סבירה נגד מתקפת טילים כזו, אך יש להבהיר לסוריה, שהיא מדינה בעלת שלטון מרכזי – שאחרי המטח הראשון מתחומה לא תישאר לה תשתית אסטראטגית של חשמל, מים, מפקדות ומחנות צבא, שדות תעופה, תעשייה, והיא תחזור מאתיים שנים לאחור!
כנראה שגם שרת החוץ ציפי ליבני לא המציאה את אבק השריפה, שכן היא חשבה שהמבצע [מלחמת לבנון השנייה] שהחל ב-12 ביולי, יסתיים באותו לילה או מקסימום למחרת בצהריים. ואולי זו רק חוכמה לאחור כדי להתחמק ממסקנות וינוגרד?
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,469 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
249 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו.
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
נספח מיוחד
אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור – Gplanet
אל תחמיצו את מאמרו החשוב והמדהים של ד"ר גיא בכור באתר שלו על מצב האוניברסיטאות באנגליה ועל ההשתלטות המוסלמית עליהן, בסיוע כסף סעודי, שהביאה להידרדרות ברמתן ובהישגיהן – לעומת שגשוג המחקר באוניברסיטאות בארה"ב, שבהן היהודים ממלאים תפקיד חשוב לאין ערוך מזה של האקדמאים המוסלמים שרבים מהם שטופים בדיעות קדומות ובהטייה, ואולם באנגליה ובאירופה המערבית מלקקים להם וחוששים לגלות את ערוותם של ה"מלומדים" הללו. אנחנו ממליצים. קריאת חובה!
או –
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=376
וכן המאמר המרתק על הכנות סוריה למלחמה בישראל –
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=377
ברגע האחרון קיבלנו את המאמר על אוניברסיטאות בריטניה מד"ר גיא בכור תוך הרשאה להביא אותו אצלנו, וגם הצלחנו להביא אותו בקובץ וורד קריא במתכונת שלנו:
ד"ר גיא בכור
מהם התהליכים המוזרים מאוד, העומדים מאחורי הקריאה בבריטניה להחרים את האקדמיה הישראלית, מה זה אומר על בריטניה של היום, מה זה אומר עלינו –
ומה ניתן לעשות בעניין?
כמה תהליכים חמורים אירעו לאקדמיה הבריטית והאירופית בשני העשורים האחרונים, שאת התוצאות להם אנו רואים בהחלטה הנוכחית בפוליטיקה של האקדמיה הבריטית, ללכת לעבר חרם ממשי על האקדמיה הישראלית. אילו תהליכים מדהימים, שעכשיו הזמן לחשוף אותם, ולהבינם.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה חוו הבריטים את אובדן האימפריה שלהם, וגרוע מכך, הם התבוססו ברגשות האשם שלהם, על עברם הקולוניאלי. כתוצאה מגל החרטה האינטלקטואלי הזה, הם החלו לקבל יותר ויותר סטודנטים מן העולם השלישי, רבים מהם ערבים, במוסדות היוקרתיים שלהם ללימודים גבוהים. תלמידים אלה בגרו, נשארו ברובם, כמובן, באנגליה, והפכו מרצים, שנתקבלו קודם כל בשל הצורך לכפר על פשעי הקולוניליזם של הברטים עצמם. המרצים האלה הפכו לבכירים, לדיקאנים, ושיעתקו לאקדמיה הבריטית והאירופית את השיח הערבי והמוסלמי של חרמות, העדר ביקורת עצמית וכמובן, שנאת ישראל.
גרוע מכך. תהליך שפרופ' מרטין קרמר מתאר בצורה מבריקה החל להתרחש: ככל שהאקדמאים מן העולם השלישי התקדמו בדרגה, כך צנחה רמת האקדמיה האירופית, שכן הדרישות הורדו ובהתאם לכך גם ההישגים. תהליך השתלטות העולם השלישי על האקדמיה הבריטית התגבר לאחר צאת ספרו השערורייתי של פרופ' אדורד סעיד "אוריינטליזם", אשר צייר את הקולוניאליזם, את ישראל, ואת חקר העולם הערבי בפרט כבלתי לגיטימיים עוד. אוניברסיטאות החלו להתבצר עם חוקרים ומרצים ערבים, כדי שלא יטענו שהן "אוריינטליסטיות" רחמנא ליצלן. שמות ערביים הפכו לחובה, בלי הרבה קשר לתרומה המחקרית. משטרת המחשבות של השמאל האירופי החלה להשתולל, תהליך שבחלקו מתחולל גם באקדמיה הישראלית, ואוי ואבוי למי שחושב אחרת. לכך יש להוסיף את המימון של מדינות ערב, בעיקר סעודיה, ההולך וגובר, של האקדמיה הבריטית.
כתוצאה מן התהליכים הללו, רמת האקדמיה הבריטית היום היא בינונית במקרה הטוב, כאשר הטובים שם בורחים למכה של האקדמיה העולמית, היא ארצות הברית. זינוק האקדמיה האמריקנית החל בין היתר בשל הריכוז העצום של יהודים במחקר ובהוראה בארצות הברית, יהודים שהכניסה שלהם לאקדמיה האמריקנית נמנעה לפני מלחמת העולם השניה. הם פורחים ואיתם פורחת ארצות הברית, למגינת ליבו של העולם הישן.
להוציא כמה אוניברסיטאות בודדות, האקדמיה הבריטית כבר נבלה. שורה ארוכה של אוניברסיטאות שדה, מיכללות ומוסדות הוראה ומחקר, שאין ערך אקדמי אמיתי לעשייתן. התארים הבריטים אינם נחשבים כיום במועדון האקדמיה עולמי, בעוד שלפני כמה עשרות שנים המצב לא היה כך כלל. בחורף האחרון יצא לי לבקר ב-SOAS, בית הספר של אוניברסיטת לונדון ללימודי המזרח התיכון. עליבות כזו של מבנים ומתקנים לא תמצאו אפילו במכללה השולית ביותר בישראל. חרטה על עבר קולוניאליסטי אולי יש שם בשפע, אך פחות מחקר בעל משקל בינלאומי.
באופן מוזר, דווקא ישראל החלה להתבלט ולעקוף את בריטניה הגדולה, קודם כל כיוון שתמיד היא ניצמדה לארצות הברית, ולא עוד לאירופה הישנה. האקדמיה הישראלית הולידה את תעשית ההיי-טק הישראלית, השניה בתיחכומה רק לזו האמריקנית בעולם כולו, את תעשיית התרופות הגלובלית שלנו, ועוד. מישהו שמע על סטארט-אפ בריטי? על המצאה טכנולוגית בריטית חשובה? על בריטניה באינטרנט? על הובלה בריטית בתחומי הטכנולוגיה האינטרנטית? מספר המניות של חברות היי-טק ישראלית בנסד"ק הוא כמו של כל מדינות אירופה ביחד. ישראל הפכה למעצמה מדעית וטכנולוגית, אירופה בנסיגה.
כאשר אתם מחברים את הגורמים האלה אתם מבינים את מידת המשטמה שיש באנגליה ובאירופה בכלל כלפי האקדמיה והתעשייה בישראל: שילוב של קינאה, שינאה יוקדת על ההצלחה והחוצפה להצליח, זכרונות נעימים של אנטישמיות, וקינה על מר גורלם. הם יודעים שהאקדמיה באירופה כבר אבודה, קודם כל בשל ירידת הרמה שהם עצמם גרמו לה. הפוסל במומו פוסל, וההחלטה האקדמית הבריטית מעידה קודם כל על עליבותה ועל רמתה המדכדכת.
ניתן היה להמעיט מערך ההחלטה הבריטית, אך זו עלולה להיות מדבקת גם לאקדמיות נובלות אחרות, למעשה כל יבשת אירופה, ואולי אפילו לקמפוסים בארצות הברית הנשלטים על ידי השמאל הפשיסטי האנטי-ישראלי ועל ידי גורמים ערביים.
אם היה לנו שר חוץ ראוי, או שר חינוך ראוי, בודאי הם היו נוקטים בצעדים, והממשלה היתה צריכה לטפל בבעיה בעודה באיבה, אך למרבית הצער אין לנו כאלה, כרגע. יש לזכור שכיום יש לנו מדינה, היכולה להגיב, בעוד שבעבר כל יהודי היה לגורלו, ועם זאת, צערי, ממשלת ישראל אינה מפגינה ריבונות וגאווה לאומית בשום תחום, גם לא כאן. ממשלת ישראל מתנהגת בגלותיות מקוממת.
יש צורך בחבילה מיידית של מעשים, והם:
1. דגש חזק ומיידי על המימד ההסברתי-תקשורתי. בעיתוני העולם הגדולים תופיע מודעה של עשרות חתני פרס נובל וחוקרים מהידועים בעולם כנגד ההחלטה. הנוסח צריך להיות חריף כנגד האקדמיה הבריטית ומוסדותיה, דהיינו האקדמיה העולמית האמיתית מתגייסת נגד הפוליטרוקים של האקדמיה הבריטית. המחקר נגד הפוליטיקה של המחקר. כאן היתה יכולה להשתלב מחתרת השטרודל שלנו, ולעבוד נפלא. אך היא לא קמה.
2. גורמי אקדמיה, הסוכנות וארגונים יהודיים – יקיימו הפגנות מול קמפוסים של אוניברסיטאות בריטיות. יש לעשות שימוש בתמונות ושלטים מהחרם הנאצי על האקדמאים היהודים בשנות השלושים, ולהשתמש במימד המוסרי להבכת האנטישמיות הבריטית.
3. חשיפת האמת על האקדמיה הבריטית הנובלת של היום, כפי שעשיתי כאן.
4. הפעלת מינופי חרם נגדיים: קודם כל כנגד הבורסה הלונדונית. חברות ישראליות צריכות להודיע שלא ישקיעו עוד בבורסה הזו, או בכלכלה הבריטית. יש לפנות לטייקונים המשקיעים באנגליה, כמו משפחות עופר, לב לבייב או תשובה, שישעו עיסקאות ענק באנגליה. זה כבר יעשה את שלו, וייצור מנופים נגדיים. זאת לדעת שהבורסה הבריטית הקימה כאן נציגות כדי לחזר אחר חברות ישראליות שישקיעו אצלה. ישראל היא נקודה חשובה מאוד לכלכלת ההיי-טק הבריטית. אין לפחד מתגובה חזקה, שכן העולם מעריך את מי שעומד על דעתו ולא מוותר.
5. החרמה נגדית של לימודים באנגליה על ידי התאחדויות הסטודנטים שלנו. אנגליה מרוויחה רבות מן התלמידים הישראלים ומהזרים בכלל הלומדים באוניברסיטאות שלה. יש לקרוא גם לזרים לא ללמוד עוד באקדמיה הזו. החרמה נגדית לא תעשה טוב למוסדות הללו מבחינת מוניטין ומבחינה כספית.
6. העמדה מיידית על ידי מדינת ישראל של תקציבי מחקר של כמה מיליוני דולרים לטובת מחקרים משותפים בריטיים-ישראליים, בשיתוף עם גורמים אקדמיים אמריקניים. נראה אותם ממשיכים בחרם אחרי זה.
7. על הממשלה להודיע באופן התרסתי שהיא מקצה חצי מיליארד שקל תוספת למחקר האקדמי הישראלי, תוך הגדלת מענקי הפיתוח והמחקר לתעשיית ההיי-טק שלנו. יש לקשור זאת להחלטה הבריטית, ולהודות לה, שבזכותה ישראל רק תלך ותשגשג, בדיוק כמו שהתעשייה הצבאית והכללית שלנו התפתחה הודות לחרם הערבי, המוכרז כבר ששים שנה כנגדנו, ואשר בסופו של דבר פגע קודם כל במי שהטיל אותו. כיוון שהבריטים מודיעים שתוך שנה הם עלולים להטיל חרם כללי על האקדמיה שלנו, הרי יש להודיע שאם צעד כזה יתבצע, יועברו עוד חצי מליארד שקלים לחיזוק עוצמת הטכנולוגיה, ההיי-טק, הקשרים האקדמיים העולמיים והידע שלנו.
ולבסוף, והדבר נכון תמיד, יש לקרוא ליהודי אנגליה לעלות מיד ובהמוניהם, לארצם. וכי מה יש להם לחפש עוד בארץ, בה אין להם כיהודים הגאים בזהותם, שום עתיד?