חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 250
תל אביב, יום חמישי כ"א בסיוון תשס"ז, 7 ביוני 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: בעתיד הנראה לעין [פרסום חוזר].
דְבורָה קוזְוִינֵר: הָרָמָה שֶמִמוּל (שיר). // יואל נץ: ששת הימים שלי.
ש. שפרה: עדי סמל // נתן זך: אני רוצה תמיד עיניים [פרסום חוזר].
עידו זיו [שם עט]: שמעון פרס "ענק בשטח".
ס. נידח: משוט בארץ: גליל עליון וגולן.
אלישע פורת: חדר עבודה. // יוסי גמזו: חִידַת אִיגָיוֹן.
אמנון בי-רב: מיבחן של אהבה, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
אורי הייטנר: די לסרבנות. // דני רשף: האח הגדול.
הפינה של ההוא מחלם. // לזיכרו של יוסק'ה ליכטמן הירושלמי.
תקווה וינשטוק: אדריכלות נעלמת מונצחת בצילום.
עוד פעם צהריים קלים ב"שיין 38" לשניים.
אהוד בן עזר
בעתיד הנראה לעין
הפער בין מדינות עשירות לעניות רק יגדל, קואליציית הטרור רק תתעצם, השנאה הבין-גזעית והבין-דתית רק תעמיק, הסכסוך הישראלי-פלשתיני רק יחריף. בעתיד הנראה לעין, העולם אינו עומד להפוך למקום טוב יותר.
נדפס לראשונה בשבועון "מקור ראשון", במוסף "יומן שבועי", בתאריך 29.9.04.
בעתיד הנראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. מאות מיליוני הרעבים, החיים על סף עוני ובערות ומשועבדים לעריצות, לא יזכו לעלייה ברמת חייהם, וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, בשל היעדרו של מעמד ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות השלטונות ואכזריותם.
בעתיד הנראה לעין אין סיכוי שמשטרים דמוקרטיים ומבשרי עתיד טוב יותר יקומו במרבית המדינות האלה. להפך – יש להניח כי יגברו בהן הפלגנות השבטית, הקנאות הדתית, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות המאפיינות חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ. לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של השגשוג בדרום-קוריאה, ושל המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כולן חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציוויליזציה המערבית – בשפתן, בדתותיהם ובאורח החיים הנהוג בהן – אך השכילו לאמץ את הישגי הציוויליזציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שדבר-מה הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין העצמי תוך נטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.
בעתיד הנראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ואת משפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בשיעור אוכלוסייתה), פקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, הפיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה ליהנות מאורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת נוסח המאה ה-21, יהא עליו להחליט האם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו; האם הוא נישאר בארצו כפי שהיא – מחוסר ברירה או מפני שהוא נהנה מהמותרות המערביים העומדים לרשות שכבה דקה ולעיתים קרובות מושחתת ואנטי-דמוקרטית – או שמא הוא מהגר למערב.
בעתיד הנראה לעין, גם אם מדינות מסוימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה בדמוקרטיה (ולו למראית עין), לא זו בלבד שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן, אלא שהן עלולות להידרדר למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי, ובייחוד הערבי, אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית אסלאמית, כאשר הכריח אותם לעבור מכתיב ערבי לכתיב לטיני, והפקיד את הצבא לשמור שלעולם, גם לא בהליך 'דמוקרטי', לא יחזור האסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת הח'ליפות.
צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת-רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה'חופשית'. הוא כֵּן רדף את השיעים, המהווים שישים אחוזים מאוכלוסיית עיראק, נקט כלפיהם יד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את קיום פולחניהם, כגון תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים. והנה, לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים, השתחרר גם השד הכלוא מהבקבוק. שישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם הדמוקרטיה, אם זו תתממש ותעניק להם רוב, כינון עיראק מוסלמית בתכלית, שבה נשים תלכנה ברעלות, וייושמו בה שאר ה'שיפורים לאחור' ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.
בעתיד הנראה לעין, ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות. טובי בניהן של אותן ארצות, הלומדים במערב (חלקם אף נשלחים ללמוד בו), עומדים בשלב מסוים בחייהם בפני משבר, כשעליהם להחליט האם לחזור למדינות המפגרות שלהם, לחיות שם ללא חופש אמיתי ולשרת משטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות לביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול למצוא לו מקום עבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.
בעתיד הנראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח, וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. יש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מקרב עובדי הכפיים, המוצאים את פרנסתם במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד; לא על פני השטח; אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות לא יאהבו במיוחד את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם, בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור (ואלה שכן נטמעים הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי שונה [במקור – פורה] מאוד, אך גם אחר ומוזר). לכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא למעשה בריחה ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שנותן סיכוי כזה – יוחרפו האיסורים על ההגירה ויגבר המתח הבין-גזעי.
בעתיד הנראה לעין, אותו חלק 'פרימיטיבי' בעולם האסלאמי, החלק המלבה קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות, יעצים את מלחמתו באלה הנהנים מ"חיים טובים" – כלומר יפעיל טרור, טרור ועוד טרור, על מנת שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן. כך ישוגר מסר למערב – כמונו גם לכם, לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל. כך גם יוכלו מנהיגי החלק הזה באסלאם להפחיד את אלה מבני עמם ואמונתם הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מעריצות דתית: עתה, בעידן של טרור אסלאמי, די יהיה במראה פניהם כדי שייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור.
בעתיד הנראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובלית של ארה"ב ואומץ הלב של אנגליה – לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2003-2001 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות, לבין צל של תקווה שהמצב לא יחמיר, כל עוד יש מי שמנסה ללכוד את מציתיה של אש הטרור ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.
בעתיד הנראה לעין, לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן בשנית של ממלכות ומדינות שנראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום הגלובאלי, להפך; קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מעצמת-על, מדינת-עולם – שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. גם לא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי דיו, שיוכל לקחת על עצמו אחריות לעולם כולו. הרי סין מתמודדת בקושי עם משימות קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.
אולי ארה"ב היא הפיתרון לבעיות העולם כולו. בזכות היותה אומה שקמה על ידי בני עמים רבים, רובם אירופיים. הרי כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), היא הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם אמרה הבדיחה הנפוצה ערב מלחמת עיראק: מדוע באים בתלונות אל הצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מידי הנאצים!
בעתיד הנראה לעין, יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקנים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האסלאם, כוח המורכב מארגונים וממדינות שמשתעשעים במחשבה להשמיד בנשק מודרני, קונבנציונאלי ולא-קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזציה המערבית. אותם ארגונים ומדינות זוכים עקב כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו, כמי שהשיבו בכוח ההרס את הגאווה והכבוד, החשובים יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות. בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו ומצית את מנהיגיו בשי;געון גדלות, זכה נשיא אמריקני נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – להיחשב כאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, ולקנות את מקומו כמגן העולם החופשי מול שלטון הרשע; תפקיד היסטורי דומה לזה שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה. בעת היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.
בעתיד הנראה לעין, הדוגמא של העם האמריקני, שנוצר וקם מתוך הגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להוות פתרון לעולם כולו: יכולנו לראות בתקומת ארצות הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, כחזון הסהר הכנעני הפורה של יונתן רטוש – מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון. למעשה, חזון כור ההיתוך של ארה"ב הצליח בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודים. בכל שאר ארצות העולם לא נראה סיכוי לכך שהפילוג הבין-גזעי והבין-דתי ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד, במדינה דמוקרטית גדולה ושוות זכויות לכול. אי אפשר לומר שגם בארה"ב כיום אין בעיות. האמריקנים מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל מדינת מוצא את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם הדבר פועל לרעת הארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם, ונמצאו מסבסדות את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.
בעתיד הנראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקני לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלויה והעוממת של שנאת הערבים לישראל. אם תהיה מדינה פלשתינית עצמאית, לא ייכון שלום, מכיוון שהמדינה הזו תשמש ראש גשר למלחמה נוספת. ואם ייאכף שלום-כביכול, אזי המדינה הפלשתינית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל (ושל ישראל בלבד, שכן אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצד הפלשתינים תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה. כל זמן שיימצאו פלשתינים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים, כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם מולידים אותם, באחוז הילודה הגבוה בעולם, כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתיני הצעיר וכדי לגבור מספרית על היהודים בתקווה להכריעם. ככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור ויטרפד אותו.
בעתיד הנראה לעין, עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."
המסה "בעתיד הנראה לעין" נכתבה בתקופת שהותנו במרכז ללימודים עבריים ויהודיים בירנטון, אוקספורד, בחודש אפריל 2003, על רקע ההפגנות נגד כניסת בריטניה למלחמה בעיראק, כאשר יהודים דוגמת המחזאי האנגלי הרולד פינטר צעדו שלובי ידיים עם מוסלמים שונאי ישראל ברחובות לונדון בהפגנות נגד המלחמה ובעד סאדאם חוסיין והפלסטינים, וכאשר איש ממכרינו היהודים באנגליה לא העז לתמוך בטוני בלייר כי הדבר היה עלול לערער את מעמדו הציבורי ובייחוד באקדמיה. אנחנו היינו התומכים היחידים בראש-הממשלה האמיץ של האנגלים, שאחדים מהם החלו כבר אז בפעולות להחרמת ישראל, כולל את המו"ל הישראלי שהוציא לאור בין השאר את ספרינו.
המסה נשלחה לפרסום מיד לאחר היכתבה, ונדחתה על-ידי "הארץ" ועיתונים מרכזיים אחרים בארץ. לאחר הפרסום הראשון בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.9.04, שבה המסה ופורסמה במקורה ב"חדשות בן עזר", גיליון 18 מיום 22.3.05. מאחר שמאז נוספו למכתב העיתי יותר מאלף נמענים, אנחנו שבים ומביאים את המסה בגיליון ה-250, וזאת בין השאר כדי להעמיד במבחן את תחזיותינו מלפני יותר מארבע שנים.
דְבורָה קוזְוִינֵר
הָרָמָה שֶמִמוּל
הָרָמָה שֶמִּמוּל בְיָּדֵינוּ, כְּמוּנַחַת עַל כָּף עֲנָקִית,
רְגוּעָה וּשְלֵוָה וְנִגְאֶלֶת.
חִיּוּך מְנוּמָר וְרָחוק בְּאָפוֹר וְיָרוֹק וְשָחוּם
וְעִמְעוּם הַשָּחוֹר שֶל בַּזֶלֶת.
חֶדְוָה מִתְפָּרֶצֶת לִשְאוֹג אֶל רוּם רְכָסִים וּפְסָגוֹת
וַעֲטֶרֶת צוֹחֶקֶת בִּתְכֶלֶת.
מֵעַתָה לא נוּכָל לְהָבִין אֵיך יָכֹלְנוּ בְּצֵל-לוֹעֵי-הֶרֶס
וּמִפְלֶצֶת-מִטְוָח מְאַיֶּמֶת,
לִחְיוֹת וְלָשִיר בְּכָל לֵב, לֶאֱהֹב וְלִנְבּט בַּפְּרָחִים
וּלְקַווֹת בְּבַת עַיִן חוֹלֶמֶת
וְלא קַמְנוּ מִזְמָן לְרוֹצֵץ וְלִמְחוֹץ אֶת רָאשֵי הַפְּתָנִים,
בִּזְרוֹעַ רַבָּה וְהוֹלֶמֶת.
הָרָמָה שֶמִּמּוּל בְּיָדֵינוּ, כְּמוּנַחַת עַל כַּף רְחָבָה,
שְכִיַּת נוֹף עֲתִיקָה נֶהֱדֶרֶת,
מַבָּט מִתְרַפֵּק וְאִלֵם, הַקּוֹרֵא מֵחָדָש וְתָמִיד,
בִּמְגִילַת אֲגָדוֹת מְסוּתֶּרֶת,
אֶת כָּל הַשְּבוּעוֹת בַּשִירִים וְרִקְמַת חֲלוֹמוֹת הָעֶרְגָּה
עַל חֶרְמוֹן וְיַרְדֵּן וְכִנֶרֶת.
הָרָמָה שֶמִּמּוּל בְּיָדֵינוּ. רְחָבָה עֲנָקִית – וְשֶלָּנוּ.
וְסִירוֹת נוֹצְצוֹת שֶבַּמיִם
וּמֵאוֹת פַּנָּסִים – בְּנֵי כּוֹכָב, בִּמְכוֹנוֹת נְהוּגוֹת בְּבִטְחָה,
בִּגְבוּלוֹ הֶחָשוּך שֶל הַלַּיִל
לוֹחֲשִים סוֹד-חַיִים בְּאָזְנֵי כּוֹכָבִים וּנְשָמוֹת חֲבֵרוֹת,
בְּגַנֵּי אֱלהִים בַּשָּמַיִם.
ראש פינה, סיון תשכ"ז, יוני, 1967.
40 שנה למלחמת ששת הימים
ביום שני, 6.6.67, לפנות בוקר, היתה ראש פינה אפופת אש ועשן. במשך כשלוש שעות ירדו על המושבה כ-250 פגזים.
צומת ראש פינה, שכונה בעבר בפי כפריי האיזור: "אום-א-דרוב", אם הדרכים, היתה למקום ריכוז של יחידות שונות, התחנה האחרונה לפני העלייה לגולן.
כעבור שש שנים, במלחמת יום כיפור, ובשנים שאחרי, יחזור המראה הזה בהיקפים הרבה יותר נרחבים ובאותה צומת.
יום קודם לכן, ביום ראשון אחר הצהריים, ירדו פגזים אחדים במעלה הרכס מעל למושבה, ו"המומחים" של המושבה ידעו לפרשן שזה ניסוי טיווח המכוון לפיקוד, למעלה על הכנען.
כנראה בגלל הטיווח הזה, שכוון, שוב, כנראה, למרחקים של 50 מטר, ומפני שהמרחק בין הבתים ממעלה ההר למטה הוא 25 מטר, פגעו הפגזים פגיעה ישירה בכל בית שני לאורך המורד.
אנחנו, כל תושבי השכונה שלנו, הצטופפנו במרתף הגדול של בית הספר החדש, שאמור היה להיפתח בטקס גדול וחגיגי בשנת הלימודים הבאה, וכעבור יומיים בכינו כולנו, יחד עם כל עם ישראל, בהתרגשות ובהתפעמות לב, לשמע תקיעת השופר וברכת ה"שהחיינו" של הרב גורן [ליד הכותל].
אני חוויתי באותו רגע מעין חווית דז'ה וו. תשע-עשרה שנים ועוד שבועיים קודם לכן, באותו יום שישי, טרם כניסת השבת, עמדנו, משפחתנו הקטנה, בבית בתל אביב וענינו "אמן" בכיליון לב ובהתעלות הנפש, אחרי ברכת שהחיינו של הרב פישמן-מימון, בטקס הכרזת המדינה. הסתכלתי על הוריי, אנשים דתיים, חלוצים, שבנו והקימו את המדינה, והם ממש בכו באותו רגע, וראיתי בברור שבשבילם היתה זו שמיעת פעמי משיח מתקרבים.
כעבור יומיים, ב-10 ביוני, שוחררו הגליל, עמק החולה, איזור הכנרת ועמק הירדן – משנים של הפגזות, מיקושים, תקריות גבול, פעולות איבה והטיות מים בכנרת ובנחלי הצפון, שגבו מחיר דמים. ראש פינה שכלה שני בנים שנה קודם לכן.
השיר המצורף, "הרמה שממול", הופיע במעריב כעבור חודש.
יואל נץ
ששת הימים שלי
...למרות המיתון הכלכלי העמוק בו שרויה הייתה מדינת ישראל מזה כמה שנים, נאלצה הממשלה להורות על גיוס יחידות מילואים רבות ולהציב אותן לאורך גבולות המדינה. תקופה המתנה מעיקה של חרדה קיומית ירדה על הארץ.
חברים רבים שלי גויסו לשירות המילואים בהליך מזורז של מצב חירום. היחידה אשר הייתי מסונף אליה מאז שהועסקתי בה כאזרח עובד צה"ל, פעילה במלוא עוזה דווקא בימי הרגיעה, ואין כל סיכוי שמפקדיה יקראו לי למילואים לעת מלחמה.
ברדיו הדהדו ברמה צמדי מילים של סיסמאות אשר קראו לדגל את אנשי המילואים של היחידות השונות. גם דוד הג'ינג'י גויס... קמתי ואמרתי לרוזנברג שאני עוזב את כרמיאל וכי אני הולך להתגייס ליחידת האם שלי – לצנחנים. רוזנברג לא ניסה לעצור בעדי ורק ביקש שבטרם אלך אשלים את הכנתם של לוחות הדפוס עבור ההזמנות השוטפות לאריזות ארטיק.
התייצבתי בנקודת האיסוף של יחידת הצנחנים. אמרו לי כי לא יקבלו אותי בלעדי התיק האישי שלי. נסעתי בבהילות אל משרדי היחידה. ביקשתי מן המפקד כי ייתן לי את התיק – לא נתן. התחננתי – לא נתן. דיברתי על מצפונו, דיברתי על המצפון שלי. המפקד התרכך מעט:
"התיק שלך יישאר אצלנו. אבל אם אתה מעוניין – יכול אני להפנות אותך אל יחידת דובר צה"ל, שם יקבלו אותך גם בלא תיק כחייל מושאל מן היחידה שלנו בתור צלם."
בלשונם של חזאי מזג האוויר – הייתי מעוניין עד מעוניין חלקית. לא היססתי זמן רב. עדיף ללחוץ על כפתור המצלמה בשדה הקרב ולא לכסוס ציפורניים מרוב בושה בעורף... המפקד הושיט לי מעטפה סגורה, ממוענת לדובר צה"ל. באתי אל הבית המוכר לי היטב – אל בית סוקולוב. האיש שפתח את המעטפה וקרא את תוכנה הודיע לי שאני מוצב במעבדת הצילום. אל המעבדה יזרמו לפיתוח הסרטים מכל גזרות הלחימה. אהיה שותף לצוות הצלמים אשר יאיישו את המעבדה. אנו נפתֵח את הסרטים שיישלחו מן החזית, נבצע הגדלות על נייר צילום בעבור כל העיתונים בארץ ועבור עיתונאי החוץ.
"אני מעדיף לצלם ולא לפתח סרטים," אמרתי.
"ביחידה זו," אמר האיש חדות, "נוהגים על פי ההעדפות שלי!" (לאחר תום מלחמת ששת הימים נזדמן לי לעיין במכתב אשר הבאתי אתי מן היחידה שלי. כתוב היה בו לאמור, שאני מומחה רב צדדי בעבודות מעבדת הצילום).
במהלך ימי המלחמה אנו, אנשי צוות מעבדת הצילום, היינו אולי "הלוחמים" המוגנים אף יותר ממרבית אזרחי המדינה: מעבדת הצילום שכנה במרתף עמוק של בית סוקולוב, מתחת למעטה בטון מזוין בעובי של כמה מטרים... אבל העבודה התנהלה במרץ וביעילות. מגדילים היינו תמונות לגודל של 13X18 ס"מ כל מסגרת בסרטי ה-35 מ"מ. נתבקשנו לחזור ולהגדיל צילומים עשרות רבות פעמים מן הנגטיבים הנבחרים. הצילומים נפרסו בקומת התצוגה, שבה אך לפני שנתיים הייתה מוצגת תערוכת הצילומים הראשונה שלי. כל עיתונאי מקומי או זר רשאי היה ללקט כאוות נפשו מן הצילומים. כל אימת שהייתה אוזלת תמונה מן ההיצע – היינו מקבלים הוראה בהולה לחדש את המלאי.
בתום המשמרת הייתי נוסע הביתה למעוז אביב. נזדמן לי אפילו לרדת למקלט עם גילה שהייתה בהריון, עם הילדות ועם כל שכני הבית האחרים. פגזים ירדניים נחתו בשכונת תל ברוך הסמוכה...
נדמה, כמו נסתיימה המלחמה עוד בטרם החלה, ותוצאותיה היו מעבר לכל דמיון. מדינת ישראל שרויה הייתה בהלם הניצחון הכביר. המוח ממאן להכיל את המציאות החדשה, בה מרחבי סיני העצומים, המשתרעים עדי מוצא תעלת סואץ אל הים התיכון ועד לפאתי שארם-א-שייך – נשלטים בידי כוחות צה"ל, ומצרי טיראן פתוחים לרווחה לתנועת האוניות לעבר נמל אילת; כי האיום הבלתי פוסק ממצוקי רמת הגולן ומטחי התותחים החוזרים ונשנים משם לעבר דייגים בכינרת ולעבר יישובי הצפון – הוסר אחת ולתמיד; כי חבלי ארץ התנ"ך המשתרעים באזורי יהודה ושומרון, שהסכנו כבר בלעדיהם במרוצת תשע עשרה שנות קיומה של המדינה, נפלו לחיק שליטתו של צה"ל כפרי בשל; ועיקר העיקרים – ירושלים כולה, הר הבית והכותל המערבי היו כעת בהישג יד של נסיעה קצרה!
שפע של אלבומי הניצחון, בהם צילומים רבים אשר עברו מחת ידיי בימי הלחימה, שטפו את המדינה. רבים מאוד מבין חדורי האמונה הדתית נתמלאו אקסטאזה משיחית בציפייתם להתגשמותה של ההבטחה האלוהית. קציני צה"ל וחייליו נצטיירו בעיני תושבי ישראל ובעיני תבל ויושבי בה כגיבורים כל יכולים והיו נשוא להערצה...
מיד שהשתחררתי ופשטתי מדים נסענו גילה ואני לטייל בירושלים המשוחררת. צילמתי בה כאחוז תזזית.
אחר כך התחלנו לחזור אל ימי חולין...
ש. שפרה
עדי
[הנוסח המלא של המספד שנשאה ש. שפרה על קברו של עדי סמל, עם השיר של זך]
בכל שנה בימים האחרונים של האביב אני נתקפת פחד סתום עם פריחת היוקרנדה, פריחה סגולה חריפה, נפלאה וגם מאיימת, שגביעיה המושלמים בעודם על העץ, נושרים והופכים על מדרכות העיר לשטיח רך למגע ומשתק את צעדי הפוסע. ואת אשר יגורתי בא לנו. עדי כבן המקום הזה הולך מביתו בנס ציונה אל בית עולמו עם גביעי היוקרנדה הנושרים בחמישה עשר בסיוון, בזרוח הירח המלא.
עדי היה לי ממש כאח וקשה לי לדבר עליו כעל מי שאיננו. ובאמת עודנו כאן איתנו ותמיד יהיה מפני שכולנו מוסיפים לחיות בזיכרון של האוהבים אותנו, ולעדי יש הרבה אוהבים. קשה לפרוט למלים את הדמות הצבעונית, והאצילה של עדי – לוּ היו מחלקים אצלנו תארי אצולה היה ודאי עדי נמנה על הזוכים – ואף על פי כן אנסה לאמר את הבלתי אפשרי. עדי היה אסתטיקן ואנין טעם מעין כמוהו, עיניו פקוחות ואוזניו כרויות תמיד אל היופי שביצירה מוסיקלית, בתמונה, בספר, וגם אל יפי העולם המקיף אותנו.
עדי היה קשור אל המקום הזה, אל המושבה הקטנה שבה נולד, ובעפרה הוא מוצא עכשיו את מנוחתו, בקשרים של אהבה נקייה, אהבה לשמה. הוא לא היה זקוק לאידיאולוגיות. לא התפלאתי כלל כשחזר לגור עם שרה והילדות, תכלת ותואם, בנוף מולדתו, וניסה לבנות מעין שחזור של הבית בנס ציונה, מן הדלתות ועד האנשים הקטנים שעוצרים בעד התריסים מלנוע ברוח.
שנים אחדות ישב עדי מעבר לים וכשחזר הביא אתו משם ניחוחות של העולם הגדול. דרכו התוודעתי ל"מות הטרגדיה" של ג'ורג סטיינר ששלח לי מלונדון, למחזאות הבריטית בת ימינו, ולמייקלאנג'לי הפסנתרן שלקונצרטים שלו האזנו בעיניים דומעות מהתרגשות, והלא המוסיקה הייתה אהבתו הגדולה.
כל האוצרות שהביא אתו מעבר לים התמזגו והתערבו בעדי, האיש מכאן, שצמח בנס ציונה, ומתוך המיזוג הזה נולד איש תרבות מזן יחיד במינו – מקורי, חדשן ונון-קונפורמיסט, תכונות שהנחו את עבודתו בכל המוזיאונים השונים שאותם ניהל ובמפעלי התרבות שבהם היה שותף, ולא תמיד הקלו על חייו.
מעל לכל וראשית לכל הייתה לעדי אהבת חיים אדירה, עד שלכולנו היה נדמה שהמוות לא יוכל לנצח את היופי שבאיש. עכשיו כולנו עומדים כאן סביבו ושואלים: "איך, אבוי לכולנו, יכול לו הצל." אני מבקשת לקרוא לעילוי נשמתו את שירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים" שנקשר אצלי תמיד עם דמותו של עדי.
נתן זך
אני רוצה תמיד עיניים
אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא, יופי.
ואינני רוצה להיות עיוור ליופי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אוניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ ולא פחות
מכך, בסבלנות, סבלנות בלי די.
ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולא רק לרגע –
שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.
עידו זיו
שמעון פרס "ענק בשטח"
ב"חדשות בן עזר" שהופיע ב-4 ביוני [גיליון 249] קראה נגה מרון לעשות מעשה למען בחירתו של נשיא ראוי – לחלץ כתובות של ח"כים מאתר הכנסת ולפנות אליהם להצביע בעד "שמעון פרס הענק."
פניתי אל האתר הזה והעזתי לעיין בו בפרטים הביוגרפיים של "הענק", שמופיעים שם, כמוצהר, על אחריותו. בסעיף השכלה מצאתי כתוב: "אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת הארוורד." מה וכמה בדיוק למד בשתי האוניברסיטאות האלה? לגבי הארוורד לפחות נמצאת תשובה בכל מיני ביוגראפיות שנכתבו בברכתו של האיש. מסופר בהן מפיו שכל מסכת הלימודים הזאת הסתכמה בסמינר בן שלושה שבועות, שחלק נכבד ממנו נועד למסיבות קוקטייל. כן, אפשר למצוא ביצירות האלה כי חברו של פרס לאותו סמינר היה אהרן רמז ז"ל. האם רק במקרה אין בביוגרפיה של רמז באתר הכנסת שום תזכורת ללימודים בהארוורד? האם רק במקרה נזכרנו שיומרה אקדמית חסרת כיסוי מהסוג הזה עוררה לפני כמה חודשים קצף גדול על אסתרינה טרטמן?
נניח לאתר הכנסת ונחזור ל"שבוע הספר" המתרחש בימים אלה. לכבודו פנו עורכי "ידיעות אחרונות" לשמעון פרס, "חובב ספר מושבע" (לפי הכתוב בעיתון) כדי שירכיב "את הרשימה האולטימטיבית שאף ספרייה אינה שלמה בלעדיה."
לא איש כפרס יירתע מן המשימה הזאת – והתוצאה מאלפת.
למשל, התנ"ך בל ייזכר. גם לא התלמוד (או לפחות פרקי אבות או ספר האגדה).
למשל, בראש הקטגוריה "ספרות עברית" מופיע "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. יש אומרים כי לא זו פסגת הספרות העברית, אבל פרס, המגדיר את עוז כחברו היחיד, בוודאי בחר באובייקטיביות. אין ספק גם שהיתה לו סיבה מעמיקה לבחור מכל יצירותיו של עגנון את "הכנסת כלה" ולא למשל את "תמול שלשום".
הקטגוריה "ספרות לועזית" נפתחת, לעומת זאת ב"שידוך הולם" של ויקרם סת', שפרס בוודאי העמיק לקרוא בו. האם משום כך החליט ש"מלחמה ושלום" של טולסטוי או ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" אינן יצירות אולטימטיביות שכדאי להזכיר אותן?
בקטגוריה הבאה, "דמויות בלתי נשכחות", כולל פרס את "מאהבה של ליידי צ'טרלי" (מי הדמות? המאהב? הליידי? ומה, בעצם, כל כך בלתי נשכח בהם?) את "לוליטה" (הילדה עצמה? הומברט הומברט?) את "מובי דיק" (מי הדמות? הלווייתן?) את פורטנוי של פיליפ רות (אכן, דמות מופת), את שבתי צבי (בתוקף היותו מושא ספר העיון של גרשום שלום).
בקטגוריה "משוררים עבריים" – ביאליק יוק. כך גם טשרניחובסקי. כך גם יהודה הלוי. אבל אל דאגה, יש יונה וולך ויש נתן זך ש"הענק" בוודאי הוגה בשירתם מדי יום ביומו.
הקטגוריה "שירה לועזית" כוללת, לעומת זאת, את "מרובעים" של רבינדראנאת טאגור. חשבתי שנתפסתי בבערותי ולכן הקשתי בגוגל "טאגור+מרובעים" – רק כדי לגלות 57 צירופים כאלה. יש בהם, למשל, דירה ברח' טאגור ששטחה 70 מטרים "מרובעים". ואולי נדמה לפרס שטאגור הוא שם-עט של עומר כיאם?
הקטגוריה "הגות" כוללת את "החופש לבחור" של מילטון פרידמן (האם לא זה הספר שמטיף למה שפרס הגדיר בשם "קפיטליזם חזירי"?) – וכנראה, לשם איזון, את "הקפיטל" של קרל מרקס (שמצווה להגות בו יומם ולילה, ופרס מדקדק בה באמונה). יש בה גם "המסע של הביגל" מאת דרווין (האם "מוצא המינים" אינו יצירת הגות חשובה קצת יותר מיומן המסע?) אבל שפינוזה, מושא הערצתו של בן-גוריון, נעדר. גם קאנט חסר. ובמקרה, הרמב"ם אינו אולטימטיבי די הצורך.
בקטגוריה "ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות" מופיעה סדרת "מלחמת העולם השנייה" של צ'רצ'יל – גם זו ביוגרפיה? יש בה, בתוך 11 הביוגרפיות "האולטימטיביות", שתי יצירות של שרי חוץ אמריקנים. אבל הביוגרפיות של בן-גוריון וברל כצנלסון, שפרס לא מחמיץ שום הזדמנות להציג את עצמו כתלמידם ובנם היקיר, אינן. שמועה מרושעת אומרת שהוא לא אוהב את היצירות האלה מפני שאינו נזכר בהן. אבל חזקה על "ענקים" שחשבונות כאלה אינם מטרידים אותם.
מה גם שבאותה קטגוריה ממליץ פרס על "עלייתו של שלום ליש" מאת שלמה לביא בנימוק שהספר הזה הוא "על חייו של א"ד גורדון". כבר במבט ראשון ברור ששלום ליש הוא שם נרדף לשלמה לביא עצמו ומי שאינו מגיע לספר יכול למצוא באנציקלופדיה העברית כי מדובר ברומן אוטוביוגרפי. ושלמה לביא עצמו היה איש יקר ועתיר זכויות , שהביוגרפיה שלו חשובה בפני עצמה. אבל כאשר מדובר לא באהבת ספר אלא בשמיטת שמות (Name-dropping), למי אכפת?
וזה, אולי, הרגע לסכם את התופעה. הרשימה שפרס מציג היא תערובת שיש בה בורות, הונאה, חיפוף, מריחה, אי-יושר אינטלקטואלי, נפיחות, רדידות, פזילה ברורה ל"פוליטקלי קורקט", ולא מעט ממה שקוראים בעברית המודרנית בשם "פלצנות". מי שחושב שכל הסגולות המופלאות האלה מעידות שיש "ענק" בשטח, מי שרוצה אותו כנשיא – יבושם לו. בקהלם לא ייחד כבודי.
[עידו זיו הוא שם עט של עיתונאי ועורך ידוע]
ס. נידח
משוט בָּארץ: גליל עליון וגולן
א. בית ההארחה של כפר-בלום שינה שמו למלון "פסטורל". החדרים עברו שיפוץ יסודי מאוד, שמשדרג אותם לרמה גבוהה. הם גדולים. חדר אמבטיה נרחב עם אמבטיה ופינת מקלחת נפרדת. מיטות רחבות ונוחות. מקרר. פינת קפה ותה מזוּודת היטב. טלוויזיה. כמובן מיזוג. ספת כורסה ומולה שולחן כתיבה. ארון מרווח לבגדים. מרפסונת לעישון. בקיצור, אין טענות. בריכת השחייה הגדולה של הקיבוץ אינה מחוממת. לפני הצהריים פוקדים אותה גדודים של תלמידים ותלמידות קטנים ורעשניים לשם שיעורי שחייה בה וריצה סביבה. גם אי אפשר לשחות בה לפני ארוחת-הבוקר כי היא נפתחת רק בשמונה. יש גם ספא משוכלל שאליו נכנסה רק המיסתורית, כי כי די לנו בשחייה. אולי לא ידעתם אבל אנחנו מחזיקים בתעודת גימלאי של המרכז הרפואי שיבא, בזכות המיסתורית. ארוחות הבוקר נהדרות ועשירות. ארוחות הערב קצת פחות כי הבישול המוני מדי לטעמנו. בכל זאת אתה יכול למצוא לך תפריט הולם וגם להתנחם בכך שיש תה וקפה חופשי, ופירות העונה, מחוץ למנות אחרונות רגילות, לא-חלביות, כמובן. השירות עצמי. בצהריים אפשר להזמין ארוחה קלה בלובי. העיתון שהזמנת מגיע עד תשע בבוקר. ואם נתמזל מזלך, כמונו, לבוא במסגרת הגימלאים של תל השומר, מזומנת לך סידרה של טיולים בסביבה עם מדריכים מצויינים במסגרת חברת "מולדת". מומלץ, וזאת עוד לפני שבועי המוסיקה.
ב. דואו צליל. בערב הראשון הופיעו ברחבת המלון בחוץ עשהאל שריר ממושב אמירים בחליל (054-7722811) ואורן עזר ממושב שורשים בקלידים (054-5924409). הם קוראים לעצמם "דואו צליל" ומנגנים יחד מכיתה ז' ויחד למדו באקדמיה למוסיקה. ההופעה מרתקת ובעלת איכות גבוהה בהרבה ממה ששמענו אי פעם בבתי הבראה ובבתי מלון. ממש קונצרט של לחנים עבריים מקומיים ומן הרפרטואר העולמי, עם דגש על מוסיקה אירית, אך גם באך, וגרין סליבס, ועיבודים מקוריים מאוד לשירים ידועים בסגנונות שונים. מחיאות הכפיים החזיקו אותם זמן רב והביאו הדרנים רבים. מה עוד שהם נהנים לנגן ויודעים לנגן. מומלץ מאוד. אפשר ליצור עימם קשר גם באי-מייל: ezeroren@yahoo.com
ג. בית הבד של הגולן בקצרין, מרכז המבקרים, קצרין. מיבנה יומרני ענק בסגנון עתיק-חדש של שילוב בזלת ובטון מטוייח, המשמש לייצור שמן זית ומוצרי זיתים אחרים, למימכר המוצרים האלה וכן להדרכת מבקרים. יש שלוש סדרות של טעמי שמן זית: בית ציידא, כורסי וטבחא והם נמכרים בבקבוקים בנפחים של עד 750 מ"ל וכן בפחיות של 3 ליטר. טעמנו את שלושה סוגי שמן הזית. לחיכנו הסובייקטיבי בהחלט נדמה ש יש להם טעם לוואי לא נעים, שאיפיין השנה עוד סוגי שמן זית ישראלי לא-ערבי מסדרות יקרות של ראשית המסיק. ידיד שלנו, בעצמו יצרן שמן זית מכרמו, זן ברנע, אמר לנו שידידיו הערבים אומרים לו שהם אינם מסוגלים לצרוך את שמן הזית מהאצירה של היהודים. כנראה שהתהליכים השתכללו מדי על חשבון הטעם הפשוט והטוב, והריח הטבעי. אכן, השמן הקרוי טבחא קצת יותר טוב, והוא גם הכי יקר. וכאן אנחנו מגיעים לעיקר: המחיר הממוצע של ליטר שמן זית בבית הבד של הגולן הוא בין 55 ל-60 שקל. מחיר מוגזם לכל הדעות, ולדעתי הסובייקטיבית גם אינו עומד ביחס לאיכות טעמיו של השמן. אבל המבקרים חושבים שזוהי מציאה, וקונים, מבלי לדעת שכמעט בכל חנות עירונית אפשר למצוא שמן זית לפחות באותו טיב ובמחיר הרבה יותר זול.
סוגייה לעצמה הם הזיתים הכבושים של בית הבד של הגולן. ידידה שלנו קנתה קופסת פלסטיק עגולה שקופה. הזיתים בה היו כמעט יבשים, כהים מאוד, בלי המים שבהם הוכנו. הם הסריחו מריח של שום והיו רכים, כאילו גילם מלפני יותר משנה. הם לא היו דפוקים וגם לא ירוקים. בקיצור, האנשים האלה אינם יודעים כלל איך מכינים זיתים דפוקים כבושים ירוקים בארץ-ישראל! אילו הייתי זית, הייתי תובע מהם את עלבון סירחוני מן השום!
ד. מופע אורקולי ודגם מואר ומוער של רמת הגולן במרכז המבקרים בקצרין, "קסם הגולן", הנמצא בהיכל המעוצב והגבוה שבין יקבי רמת הגולן לבין בית-הבד. המופע מרשים מאוד ויש בו גם ריחות וזילופי מים קלים אבל הייתי מעדיף שיהיה בו יותר מידע והיסטוריה ופחות פיוט של נופים. נופים יפים יש במקומות רבים בעולם, וממופע ייחודי לגולן היינו מצפים לקבל מושג טוב יותר על תולדותיו. הדגם של רמת הגולן, הפועל גם הוא בשיטה של הצגה אור-קולית אך ללא מסכים, מרשים מאוד. הוא נותן מושג מדוייק אם כי קצר על חבל הארץ המקסים הזה, ומצאנו בו רק חסרון אחד: קו הגבול אינו מסומן בו בצורה בולטת, וקשה לדעת בדיוק היכן מסתיימים השטחים של ישראל. מומלץ.
ה. מרכז המבקרים הקתולי "דומוס גלילי", בית בגליל, בכורזים, צופה על הכנרת, מקום בו ביקר בשנת 2000 האפיפיור יוחנן פאולוס השני. כאן ליווה אותנו בהסברים מפורטים האח דניאל, ספרדי דובר עברית טובה, שגם שר לנו כשהוא מלווה עצמו בגיטרה את תפילת "שמע ישראל". הארכיטקטורה של כל חלקי המיבנה מאוד מרשימה, ועדיין אגפים בחוץ דומה שטרם הושלמו. אין רואים בצורה בולטת צלבים, צלוב ומסמרים. גם לא בכנסייה. הכיתובים הם בלטינית, עברית וחלק גם בערבית. ישנה הרגשה שנעשה הכול כדי שיוכלו לבקר במקום בני כל העמים והדתות ולהרגיש את המאחד ולא את המפריד, כאשר תולדות חייו של ישו ו"הדרשה על ההר", החקוקה באבן גם בעברית, והפותחת במילה "אשרי" וצופה אל מול הר האושר – כמו באה להדגיש שישו היה כלאדם ולא רק משיח נוצרי, קתולי, שפסע כאן על אדמת מנזר הפרנציסקנים. בסך הכול יש כאן הרבה רצון טוב לרצות את המבקר היהודי ולא ניסיון להטפה מיסיונרית, וכך אין חשש שמישהו יהודי יראה את האור וימיר את דתו בעקבות הביקור. מומלץ. הכנרת נפרשת מהמרפסת, שלרגליה התנהל הוויעוד הגדול של האפיפיור עם הקהל הרב שבא למקום בשנת 2000.
ו. צפת. – "ציונות לעזזל" – צירוף מילים מזוהם, בכתב-יד, שנמרח כנראה בידי חרדים מטומטמים שאינם יודעים אפילו כתיב עברי נכון – מקשט בשחור את לוח ההסברים המתכתי בשערו של הבניין המפואר שהיה בשעתו בית החולים רוטשילד, ועכשיו הוא חלק מהקמפוס של המכללה האקדמית של צפת. בית החולים נבנה בתרומת הברון, כתשובה לבית החולים של המיסיון השוכן נטוש מעבר לרחוב, מתחתיו. כאן שירת כנראה גם בן דודה ואהוב נפשה של דודתי אסתר ראב, הלא הוא ד"ר אברהם-חיים גרין הצעיר, שהקריב חייו למען תושבי צפת וענייה וגם נקבר בה.
תחילה סברנו שהגרפיטי הוא מקרה פסיכי אחד מבין הפרזיטים הצעירים חובשי המגבעות ובעלי הפיאות המסתובבים בעיניים יוקדות מבטלנות ומאוננות בסימטאות העיר, אך למרבה הסלידה והגועל חזרה אותה כתובת נאצה מזוהמת ומזהמת פעם אחר פעם ככל שהתקדמנו בסיורנו דרך הסימטאות, כתובת שנמרחה בעיקר על מקומות שיש להם קשר להיסטוריה של צפת בטרם נכבשה על ידי הבורים ועמי-הארצות של החרדיות השחורה. נראה בעליל שאיש אינו מעלה על דעתו למחוק את הטינופת הזאת.
כן. צפת, צפת הולכת לעזאזל בגלל הפאנאטים האלה. בין התקופה ששוחררה משוכניה הערבים לבין התקופה שנכבשה על ידי חרדים – היתה לה לעיר עדנה חילונית קצרה עם יומרות תרבותיות ואמנותיות. חאלאס. לא עוד.
אל תבקרו בצפת. זו עיר מכוערת מבחינה אנושית, שבה מסתכלים עליכם חרדים מכל הגילים והמינים כאילו הייתם שקצים בני שיקוצים.
כן, למרבה הצער, כנראה שק"ק צפת מחרבנת על הציונים!
אלישע פורת
חדר עבודה
אני בעצם דור שני ל"כותבים" בקיבוץ. אבי המנוח, אליהו פורת, היה מתרגם ועורך. הדירה הקטנה של הוריי, בסוף שנות החמישים וראשית השישים, היתה הדגם הראשון של חדר עבודה שראיתי. היו לו המון ספרים, מחשב לא היה אז, ועבודתו נעשתה בעזרת ספרי העזר, שהיו פזורים בכל מקום בבית. ערימות ספרים חנו בכל מקום: על שולחן העבודה, על המזנון, על הספות. הוא כתב בעטים כמובן. ועט עם דיו אדומה יוחד לתיקונים ולהגהות. אני זוכר שהצצתי פעם בגניבה על דפים שערך: הם היו ממש אדומים! הערותיו ותיקוניו האדימו את הדפים. מכונת כתיבה לא היתה לו, והוא קיבל מספריית פועלים שעות עבודה עם קלדנית.
נזכרתי בכך בראשית כתיבתי. נהגתי לכתוב את סיפוריי הראשונים בעיפרון. גם משום שהיה לי נוח למחוק, וגם משום שהיתה בזה התרסה: שימו לב, אני לא סופר, אני קיבוצניק, חקלאי, שגם כותב מדי פעם. פעם אחת השתתפתי בערב קריאה עם רבקה גורפיין ז"ל, הסופרת מעין שמר. היא ישבה לידי והציצה בניירות שלי הכתובים בעיפרון. אני זוכר שהיא המהמה לעצמה בשקט, אבל שיכולתי לשמוע: "איך זה? בעיפרון? והרי היום כבר לא כותבים ככה!" לימים נזדמנתי לביתם של רבקה ועזריאל אוכמני ז"ל, והיא קידמה את פניי בחיוך של ידידים, ואמרה: "המנגינה הכי יפה בעולם, היא תקתוק שתי מכונות הכתיבה שלנו, שלי ושל עזרי!" – ובאמת היו להם שני חדרי עבודה קטנים, וחשבתי לי אז, כמה מתוקים יכולים להיות חיי הסופרים.
כנער רך זכיתי לראות שני סופרים ידועים בעת יצירתם: את מורי ורבי חנוך ברטוב, ואת המשורר אבא קובנר ז"ל. חנוך היה יושב רכון על מכונת הכתיבה הגדולה שלו, בחצי גוף ערום, מזיע מיום עבודתו על הטרקטור, ומתרגם במרץ את "עקב הברזל" של ג'ק לונדון. "מה אתה מסתכל ככה?" שאל אותי, "זאת המחרשה של הסופרים!"
אבא קובנר היה טוען במכונת הכתיבה שלו דפים גדולים, ומשחק ומצייר עליהם עם הכתוב. כמה פעמים הצצתי בגניבה בחלון הצריף המפורסם שלו, בשולי החורשה. ופעם גם ראיתי אותו יושב מול המכונה, ורגליו בתוך גיגית פח מלאה במים קרים. הצריף שלו להט בימי הקיץ, מזגן לא היה, ולימים קראתי בראיון שנתן לאיזה עיתונאי, שגיגית המים הקרים הצילה אותו.
כל הסיפורים הללו, ונוספים, חולפים בזיכרוני כשאני ישוב אל שולחני, אל מול המחשב, בחדרי הממוזג. למדתי להקליד לפני שנים רבות, בשתי אצבעות, ממש כמו שהמליץ לי חנוך ברטוב: "בשביל לכתוב סיפור מספיקות שתי אצבעות!" מכונת הכתיבה הראשונה שלי היתה ממשרדה של אימי ז"ל, לולה פורת. במפ"ם נהגו מדי פעם לחדש את הציוד המשרדי, וכך זכיתי במכונה ישנה, גדולה וכבדה. המכונה השנייה כבר נקנתה על ידי אימי כמתנה מיוחדת. היא השיגה אותה בחנות לצעצועים. זו היתה מכונה חמודה ונוחה, "קלמנטיין" קראו לה, מתוצרת "אוליבטי" האיטלקית. אבל היא היתה חסרת מזל, זמן קצר לאחר שנקנתה החלו לחדור לשוק מעבדי התמלילים.
ספרים אין כמעט בחדר עבודתי. הם בגדו בי בגידה מכאיבה, בעת מחלתי. היו לי כאלפיים כרכים, שזה המון! באיזו הנאה נקמנית סילקתי אותם, לאחר שהתחלתי להחלים: אחד אחד העפתי אותם. מי לאשפה ומי לספריות, מי לסוחר ספרים ישנים, ומי לחברים. היום יש ליד שולחן עבודתי ספרי טלפונים בלבד, אטלסים לכבישים וכמה לקסיקונים. ולפעמים עולה בי המחשבה, כמה צדק קוהלת בכותבו: "היזהר בני מעשות ספרים הרבה!"
יוסי גמזו
חִידַת אִיגָיוֹן
"צריך לתת לנוּ לתקן כּי אנחנוּ קילקלנוּ..."
(שֹר הפּנים, רוני בּר-און, בּראיון רדיו עם ניסים מִשעל)
בְּשִלְהֵי הַמֵּאָה הַי"ח
וּתְחִלַּת הַמֵּאָה הַי"ט
נִתְפַּשֵּט בִּמְדִינַת אַלְבִּיוֹן
זַן מֻפְלָא שֶל שִירֵי אִיגָיוֹן.
הֵם כֻּנּוּ, אִם נִדְרֹש וְנַחְקֹר,
nonsense verse, שֶבִּלְשוֹן הַמָּקוֹר
פֵּרוּשוֹ, בְּתַכְלִית הַפַּשְטוּת,
שִירֵי הֶבֶל וְחַארְטָה וּשְטוּת.
אַךְ עֻבְדָּה: אוֹתוֹ זַ'אנֶר סוֹרֵר
לֹא חָדַל בֵּין קוֹרְאָיו לְעוֹרֵר
פּוֹפּוּלָרִיּוּת לֹא רְגִילָה
כִּי כָּל מִי שֶקָּרָא בּוֹ גִלָּה
חוּש הוּמוֹר וְדִמְיוֹן מְפֻתָּח,
בְּקִצּוּר: שַעֲשוּעַ מֻבְטָח
(בִּמְיֻחָד בִּזְכוּת שְנַיִם גְּדוֹלִים
בִּכְתִיבַת חֲרוּזֵי הֲבָלִים
- יֵש לוֹמַר זֹאת מִיָּד, short and clear –
לוּאִיס קֶרוֹל
וְאֶדוּאַרְד לִיר).
אַךְ אֶצְלֵנוּ, אִם מַה שֶרָשוּם
בִּכְתוּבֵי וַעֲדַת וִינוֹגְרַד
לֹא גָרַם לוֹ לָעָם הַזֶּה שוּם
שַעֲשוּעַ, לַמְרוֹת שֶגֹּרַד
כָּל תֵּרוּץ לְמִינֵהוּ, כָּל טְלַאי
שֶנוֹעַד לְכִסּוּי הָעֶרְוָה
בִּידֵי כָּל מַנְצִיחָיו שֶל הַבְּלַאי
כְּתַחְלִיף לְנִקּוּי הָאֻרְוָה –
מִסְתַּבֵּר כִּי צָמַח פֹּה, יָא שֵיךְ,
בֵּין הַרְבֵּה טִעוּנֵי שִגָּיוֹן
לְטִיּוּחַ כָּל פַאשְלָה, הֶמְשֵךְ
לְאוֹתָם חֲרוּזֵי אִיגָיוֹן.
וְאִם קֶרוֹל וְלִיר הָאַנְגְלִים
עוֹרְרוּ בְּשִירֵי הֲבָלִים
שַעֲשוּעַ בְּלֵב קוֹרְאֵיהֶם
מִסְתַּבֵּר כִּי עוֹלֶה עֲלֵיהֶם
לֹא פָּחוֹת מֵעֲשֶֹרֶת מוֹנִים
הַגָּאוֹן הַתּוֹרָן שַֹר-הַפְּנִים
לֹא כָּל כָּךְ בְּשֶל חִין פִּיּוּטָם
כִּי אִם דַּוְקָא בְּנוֹנְסִיּוּתָם
שֶל דְּבָרָיו (טֶקְסְט-חוֹבָה בְּכָל מֶדְיָה
הָעוֹסֶקֶת בִּתְחוּם הַקּוֹמֶדְיָה)
הַשּוֹבְרִים, כְּגִלּוּי אֶזְרָחוּת
לְמוֹפֵת, כָּל שִֹיאֵי מֻפְרָכוּת
שֶאוֹצַר סִכְלוּתָם כְּבָר נֻצַּל
בִּבְדִיחוֹת חַכְמֵי חֶלֶם זָצָ"ל.
כִּי לְשֶמַע הַ- nonsense שֶלּוֹ
בְּקוּמוֹ כָּאן לָשֵֹאת מְשָלוֹ
תוֹךְ הֶסְבֵּר מְנֻמָּק מִפְּנֵי מַה
יֵש לָתֵת, לְטוֹבַת הָאֻמָּה,
אֶת תַּפְקִיד מְתַקְּנָיו של הַפְיַאסְקוֹ
דַוְקָא לוֹ, לַהֶרְכֵּב בּוֹ מָאַס כֹּה
לֵב אוֹתָהּ הָאֻמָּה שֶבְּשֶל
פִשוּלָיו שֶהִפְלִיא לְפַשֵּל
הִיא שִלְּמָה (וְעוֹדָהּ מְשַלֶּמֶת!)
אֶת מְחִיר-הַדָּמִים שֶל מִלְחֶמֶת
לְבָנוֹן הַשְּנִיָּה וּצְלָלֶיהָ,
כֵּן, לְשֶמַע נִמּוּק כֹּה קוֹלֵעַ
אַף עוֹלֶה שַֹר-הַפְּנִים הַמָּסוּר
עַל שִֹיאֵי תֵּאַטְרוֹן-הָאַבְּסוּרְד
שֶל דּוֹבְרֵי מֶמְשַלְתּוֹ הַקּוֹדְמִים
שֶאָמְנָם מִבּוּשָה מִתְאַדְּמִים
אַךְ טוֹרְחִים כָּאן כָּל כֶּשֶל לִמְחֹק
וְעוֹשִֹים מִן הַלּוֹגִיקָה צְחוֹק
בְּשָעָה שֶהָעָם מְגַחֵךְ
בְּשָקְדָם עַל כָּל שְטִינְק לְסוֹכֵךְ
תּוֹךְ שְטִיפַת כָּל מֶחְדָּל וְקָלוֹן
בְּאַמְבַּטְיוֹת שֶל אוֹדֶקוֹלוֹן
אַף כִּי הֶלֶם הַצַּחַן מַכְרִיעַ
גַם אֶת זֶה, הַמֻּכָּר, שֶל חִירִיָּה –
בְּעוֹד כָּל שוֹמְעֵיהֶם הַבְּקִיאִים
בְּאוֹתָם מֶחְדָּלִים וּבְקִיעִים
מַרְעִימִים בִּצְחוֹקָם עַד אַפְסַיִם
וּמַמָּש מַרְטִיבִים מִכְנָסַיִם...
כֵּן, אִם יֵש בָּן סִכְלוּת וְגֶ'נַאנָה
בִּמְרִיחוֹת אוֹתוֹ טִיחַ בִּטְרַאנְס
הֲרֵי רוֹנִי עוֹלֶה עַל כֻּלָּנָה
בְּתָבְעוֹ: תְנוּ לַקָּאלִיקֶער צַ'אנְס
לְתַקֵּן אֶת אֲשֶר הוּא הִקְדִּיחַ
שֶהֲרֵי אִם הוּא סְפֶּץ בְּקִלְקוּל-
הֶגְיוֹנִי (הֶגְיוֹן מִי?) לְהָנִיחַ
שֶיַּפְלִיא לֹא פָּחוֹת בְּכִלְכּוּל
מַעֲשָֹיו בְּתִקּוּן כָּל אוֹתָן תַּקָּלוֹת
שֶהֲרֵי הוּא כְּבָר קָלִיקֶער עִם קַבָּלוֹת...
סוֹפְסוֹף מִי הוּא קֹהֶלֶת אֲשֶר
לֹא טִיֵּחַ וְלֹא הִתְפַּשֵּר
וְהוֹרִיש לְכֻלָּנוּ מַתְכּוֹן
שֶעַל פִּיו לֹא יוּכַל כָּאן לִתְקֹן
מְעֻוָּת – מוּל אוֹתוֹ לוֹגִיקָן
שֶעַל תֶּקֶן מִינִסְטֶר-הַפְּנִים
כְּבָר מוֹכִיחַ כִּי אֵין קוֹמִיקָן,
סְטֶנְדְאַפִּיסְט אוֹ אַלּוּף-לֵיצָנִים
הַמַּשְֹכִּיל, כְּעוֹשֵֹה-נִפְלָאוֹת,
לְהַצְחִיק אֶת הָעָם עַד דְּמָעוֹת
טוֹב מִמֶּנּוּ, שָעָה שֶבְּשֶפֶךְ-
סְתִירוֹתָיו הוּא מַסְבִּיר וְטוֹחֵן
כִּי שָחוֹר הוּא לָבָן, וּלְהֶפֶךְ:
הַלָּבָן הוּא שָחוֹר. וְלָכֵן
יֵש עַל פִּי הֶגְיוֹנוֹ הַבָּהִיר
שֶל אוֹתוֹ גְאוֹן- nonsenseמַזְהִיר
לְהַפְקִיד אֶת תִּקּוּן הַבַּרְדָּק
שֶל אָסִיר שֶשּוֹמְרוֹ לֹא בָּדַק
אֵיךְ מִבֵּית-הַמִּשְפָּט הֶחָבִיב
הוּא מַצְלִיחַ לָנוּס דֶּרֶךְ-קֶבַע
(בֶּנִי סֶלַע – בִּתְחוּם תֵּל-אָבִיב
וְיוֹרְשוֹ – בִּתְחוּמֵי בְּאֵר-שֶבַע)
עַל אוֹתָם הַשּוֹטְרִים שֶבִּשְּלוּ
אֶת הַפַאשְלָה הַהִיא שֶפִשְלוּ
כִּי גַם הֵם – אִם חוֹקְרִים וְדוֹרְשִים –
פַשְלוֹנֶרִים עִם רֶקוֹרְד מַרְשִים...
וּמַמָּש עַל בְּסִיסוֹ שֶל אוֹתוֹ אִיגָיוֹן
יֵש לִמְסֹר אֶת תַּפְקִיד תִּקּוּנוֹ שֶל בִּזְיוֹן
מְעִילוֹת-הָעֲנָק בְּרָשוּת-הַמִּסִים
לִידֵיהֵם שֶל אוֹתָם מוֹעֲלִים מְנֻסִּים
שֶרַק הֵם, עַל פִּי רוֹנִי בַּר-אוֹנִי,
יַעַקְרוּ אֶת הַנֶּגַע הַכְּרוֹנִי
אִם זְכֻיּוֹת הַתִּקּוּן יִנָּתְּנוּ
רַק לְאֵלֶּה אֲשֶר חִרְפְנוּ –
כִּי אֲפִלּוּ אִם אִיש כְּבָר אֵינוֹ מַאֲמִין
בְּיָשְרָם וְכָשְרָם כָּאן לִהְיוֹת
מְתַקְּנָיו שֶל שוּם מוּם, מִשּוּם סוּג וְשוּם מִין,
הֵם אֵינָם חֲשוּדִים בִּפְנִיּוֹת
לְשוּם צַד, כִּי אָמְנָם אִיש-חַסְדָּם אִיש-יָמִין
אֲבָל כָּל יְדֵיהֶם שְֹמָאלִיּוֹת...
וּלְשֵם מִלְחָמָה בָּעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן
יְמֻּנּוּ לְתַפְקִיד חֵיל-הַיֶּשַע
רַק רָאשֵי הַכְּנֻפְיוֹת הַנּוֹתְנוֹת אֶת הַטּוֹן
וְשוֹלְטוֹת בְּכָל מַאפְיוֹת-הַפֶּשַע.
וּזְכִיָּה בְּמִכְרָז עַל פְּרוֹיֶקְט הַנְדָּסִי
תָעֲנַק רַק לְמִי שֶהֻפְלַל
בִּבְנִיָּה רַשְלָנִית שֶהוֹבִילָה לְשִֹיא
שֶל מִסְפַּר קָרְבָּנוֹת שֶצָּלַל
אִם מִגֶּשֶר קוֹרֵס אֶל שִפְכֵי הַיַּרְקוֹן
אוֹ אוּלַם-חֲתוּנוֹת כְּמוֹ "וֶרְסַאי".
בְּקִצּוּר, צַהֲלִי נָא וָרֹנִּי, צִיּוֹן,
וְאִמְרִי נָא: מִכָּל נְכָסַי
אֵין יָקָר לִי סוֹפְסוֹף מֵחָכְמַת שַֹר-הַפְּנִים
אוֹתוֹ רוֹנִי בַּר חֶסֶד עֶלְיוֹן,
שֶכֵּן לֹא רַק רָחוֹק פֹּה מִכְרָהּ מִפְּנִינִים
אֶלָּא גַם מִטִּפַּת הִגָּיוֹן...
אמנון בי-רב
מיבחן של אהבה
מזיכרונותיו של עורך עיתון
אילנה ססובר היתה מסוג העיתונאיות שלא רדפו אחרי כותרות, לא ניסו להתבלט, לא שאפו להיות חלק מהברנז'ה, וגם לא דרשו השכם והערב לקדם אותן בתפקיד, או להעלות את שכרן ולהגדיל את חשבון ההוצאות שלהן.
לעומת זאת, היא היתה כתבת מסורה, אמינה וחרוצה מאוד. כאשר קיבלה על עצמה משימה כלשהי – והיא לא נרתעה גם מהכנת כתבות קשות, שדרשו עבודת תחקיר ממושכת –
אפשר היה לסמוך עליה שתגיש את הכתבה שלה בזמן שנקבע לה, ושכל עובדה המובאת בה תהיה נכונה ומדוייקת.
אילנה ססובר היתה כבת ארבעים וחמש. לא יפה במיוחד, אבל תרבותית, נעימה ואשת-שיחה מעניינת ונינוחה. היה לה שיער בלונדיני, צבוע מן הסתם, אך גולש בתסרוקת פשוטה על כתפיה. על אפה היו מונחים ברישול-מה משקפי-ראייה ללא מסגרת, שלפעמים נבלעו בצבע פניה ורק הבזקן של נורות הניאון בזכוכית הצביע על קיומם.
פניה היו חלקים, בהירים, מטופחים, אך ללא צבעי-איפור בולטים לעין. רק שפתיה היו משוחות באדום-כהה, שבלט מאוד על רקע עורה הלבן.
היה לה סגנון אישי מיוחד במינו. היא הקפידה ללבוש בגדים שחורים, ולא סטתה ממינהגה זה בכל שעות היום. הצבע השחור נהפך לסמל המסחרי שלה. היו לה שמלות שחורות וחליפות שחורות ומכנסיים שחורים וחולצות שחורות, וכמובן – תמיד גם נעליים שחורות. בחורף היתה מגיעה למערכת כשמעיל שחור ארוך עוטף את גופה ומגפיים שחורים לרגליה. בקיץ היתה מגיעה בחולצות שחורות דקיקות, שידיה הלבנות, הענוגות, השתלחו מהן כאילו היו יצורים חיים בפני עצמם.
היא היתה נשואה והיו לה שני ילדים בגיל ה'עשרה'. בעלה, אבנר ססובר, יבואן ידוע למדי של מכשירי חשמל ואלקטרוניקה, היה נוסע מספר פעמים בשנה לחו"ל לרגל עסקיו. בתקופות שלא היה בארץ, היתה אילנה מודיעה שהיא מוכנה לקבל על עצמה משימות נוספות, פרט לאלו שהוגדרו במסגרת תפקידה.
אבל בימים רגילים, כאשר המשפחה היתה מאוחדת בביתה הנאה שבכפר-שמריהו, היא הקפידה לחזור הביתה בשעות מוקדמות של אחר הצהריים. לא פעם היתה מספרת בגאווה תמימה עד כמה חשוב לה לקבל את פני ילדיה החוזרים מבית הספר ולהכין בעצמה את ארוחת הצהריים. גם בעלה היה חוזר הביתה וכל המשפחה היתה יושבת ליד השולחן לארוחה משותפת.
מזכירות המערכת, שהיו מעורות היטב בחייהם הפרטיים של כל עובדי העיתון, ידעו לספר כי במשפחת ססובר מתקיימת זוגיות נדירה. כזאת שאנשים רגילים רק חולמים עליה. ועוד סיפרו, שבין שני בני הזוג יש אהבה גדולה. מסוג האהבות האמיתיות והמושלמות, שקוראים עליהן רק בספרים ורואים כמותן רק בסרטים.
דוגמא קטנה לאהבה הגדולה הזאת אפשר היה לראות מדי בוקר ברחבת הכניסה שלפני הבניין בו שכנה המערכת. אבנר ססובר היתה מביא את אילנה לעבודה במכוניתו. הוא היה מחנה את הרכב בכניסה ולפני שאילנה יצאה מהמכונית, היו בני הזוג נפרדים זה מזה בנשיקה ממושכת.
בוקר אחד התייצבה אילנה ססובר בפתח חדרי. על פניה היתה הבעה עגומה. היא היתה נסערת ונרגשת.
"נוכל לשוחח כמה דקות?" שאלה.
"ודאי," הזמנתי אותה להיכנס, "במה אוכל לעזור לך?"
"יש לי בעיה משפחתית," היא אמרה בקול רועד מעט, "ונראה לי שרק אתה תוכל לפתור אותה."
בעיה משפחתית אצל אילנה ססובר, היה מסוג הדברים שקשה היה להאמין בהם. כולנו עקבנו בהפתעה ובפליאה אחרי חיי הנישואין הרגועים והאידיליים של אילנה ואבנר ססובר, ואיש לא יכול היה להעלות בדעתו כי יש להם בעיה כלשהי.
"מובן שאעשה הכול כדי לעזור לך," עניתי.
היא התיישבה מולי, שתי ידיה שלובות זו בזו בחוזקה ועיניה מוצפות בדמעות.
"אתמול בערב," היא דיברה בקול שקט, רוטט מהתרגשות, "הגיעו אלינו הביתה שני שוטרים. אנחנו ישבנו וראינו טלוויזיה. הם ביקשו שנשלח את הילדים לחדריהם, כדי שנוכל לדבר ביחידות. ביקשנו מהילדים לעלות לחדריהם ונשארנו לבד. הם התיישבו מולנו בפנים חמורות. אחד מהם פתח תיק קרטון שהביא עימו ואמר:
"'אבנר ססובר, יש לי כאן תלונה שהוגשה נגדך באשמת מעשה מגונה, תקיפה וניסיון לאונס.'
"אבנר גיחך בקול רם.
"'ניסיון לאונס?' הוא שאל, 'ואת מי כבר הספקתי לאנוס, לפי התלונה שיש בידיכם?'
"השוטר עיין בתיק שלו וענה:
"'את התלונה הגישה המזכירה האישית שלך, הגברת אלונה אבקסיס.'
"'אלונה אבקסיס?!' אני כמעט צרחתי מרוב הפתעה, 'זה לא יכול להיות. יש לכם איזו טעות.'
"'גבירתי,' אמר השוטר, 'אין כאן שום טעות. הגברת אבקסיס התייצבה אתמול במשטרה, מלווה בעורך-דין ובבני משפחתה, והגישה תלונה רשמית נגד המעביד שלה, אבנר ססובר. לדבריה, הוא ניסה לפתות אותה ללכת איתו לבית-מלון בתל-אביב. מאחר שלדבריה לא הסכימה, הוא נעל את דלת המשרד שלו והחל לשלוח ידיים לעבר חלקים מוצנעים של גופה. כאשר החלה להתנגד, הוא תקף אותה, הפיל אותה על הרצפה וניסה להפשיט את בגדיה בכוח.'"
אילנה דיברה בנימה יבשה, כאילו הקליטה את דבריה מראש.
"השוטר קרא את הדברים האלה מהכתב," היא המשיכה, "אחר-כך הוא סגר את התיק ואמר:
"'מר אבנר ססובר, אני מבקש ממך להתלוות אלי לתחנת המשטרה לצרכי חקירה.'
"אבנר שאל בחיוך:
"'אתה רוצה להגיד לי שאני עצור?'
"והשוטר ענה:
"'אנחנו לוקחים אותך לחקירה. על המשך המעצר שלך יכול להחליט רק שופט'.
"וזה מה שהיה," אילנה סיימה את סיפורה, "מובן שנסעתי איתו למשטרה, אבל אותו הכניסו לחדר חקירות ואותי השאירו לחכות במסדרון. אחרי שלוש שעות מישהו יצא ואמר לי שאני יכולה ללכת הביתה. אבנר יישאר הלילה במעצר, עד להבאתו מחר בבוקר בפני שופט, כדי להאריך את מעצרו."
היא החלה לבכות בשקט.
הסיפור נשמע כל-כך פנטסטי, עד כי תחילה לא יכולתי להאמין שהיא באמת סיפרה אותו. אחר-כך שאלתי:
"ובמה אני יכול לעזור לך?"
היא ניגבה את דמעותיה במטפחת שחורה שהוציאה מתיקה.
"הבוקר כנראה שופט יחליט להאריך את מעצרו. לאחר מכן תצא הודעה רשמית של המשטרה. אני מבקשת ששמו לא יפורסם בעיתון."
ועוד בטרם הספקתי לענות, היא הוסיפה:
"אני בטוחה שתוך יום-יומיים תתברר הטעות והוא ישוחרר וישוב הביתה. אם נפרסם עכשיו את שמו, זה יפגע בילדים, בהורים שלו, בכל המשפחה. זה יהיה כתם שלעולם לא נוכל להסיר אותו."
התקשיתי להרגיע אותה.
"אני יכול להבטיח לך ששמו לא יפורסם בעיתון שלנו," אמרתי לה, "אבל את יודעת שיש גם עיתונים אחרים. יש רדיו וטלוויזיה."
"לא תוכל לדבר איתם? לבקש מהם?"
"אני יכול לנסות," אמרתי, "אבל לא הרבה יותר מזה."
היא ניסתה לחייך אליי מבעד לדמעותיה.
"אני אודה לך אם תנסה," אמרה וקמה ממקומה.
אחר-כך הניעה בראשה, יצאה מהחדר והתרחקה בצעדים עייפים לאורך המסדרון.
שמו של אבנר ססובר לא פורסם באמצעי התקשורת.
למזלו, בדיוק באותם ימים היו לעיתונים נושאים חשובים ומעניינים יותר לעסוק בהם, וכך נדחפה הידיעה על הארכת מעצרו בשלושה ימים, לעמודים הפנימיים של העיתונים, שרק שניים מהם דיווחו בידיעות קטנות ושוליות על הפרשה החדשה.
לאחר שלושה ימים הוא חזר לביתו, כדי להמתין להחלטת המשטרה אם להגיש נגדו כתב-אישום, או לגנוז את התיק מחוסר הוכחות.
בשיחה חטופה עם אילנה ססובר, היא סיפרה לי שאבנר מדוכדך מאוד. לדבריה, הוא לא מבין מדוע החליטה המזכירה שלו, אותה אלונה אבקסיס, שכל-כך טיפח וכיבד במשך התקופה שעבדה אצלו, להאשים אותו בהאשמות כל-כך מגוחכות וחסרות יסוד.
היא חזרה ואמרה, שאין לה שום ספק שהעלילה השפלה והמטופשת הזאת, תתברר בסוף כמצוצה מהאצבע. וכשהאמת תצא לאור, הם כבר יחליטו איך להגיב.
עוד היא סיפרה, שהם מקווים כי תוך מספר שבועות תחליט גם המשטרה לרדת מהסיפור המופרך הזה, ובכך אולי יחזור השקט למשפחתם.
אבל חלפו עוד חודשיים ארוכים עד שהחקירה הסתיימה. שני הצדדים טרחו להגיש לצוות החקירה המיוחד שהקימה המשטרה, עדויות רבות ככל שיכלו לאסוף.
גם אבנר ססובר וגם אלונה אבקסיס הציעו ביוזמתם לצוות החקירה לבדוק אותם במכשיר פוליגרף משטרתי, כדי להוכיח את אמיתות טענותיהם.
תוצאות הבדיקות הביכו לא מעט את החוקרים. שכן, בשתי הבדיקות נמצא כי הנבדקים דוברים אמת.
בניסיון נוסף להחליט מה יהיה גורל התיק, הפגישו החוקרים את אבנר ססובר עם אלונה אבקסיס לשיחה גלויה על ההאשמות שהיא הטיחה בו, ואף צילמו את תגובותיהם במצלמה נסתרת. אבל נראה היה שגם עימות זה, שהיה קשה וכואב לשני הצדדים, לא הניב את התוצאות המקוות.
בסופו של דבר נותרו החוקרים עם שתי גירסאות לא מוכחות. גירסת המתלוננת, שהמשיכה לטעון בעקשנות שאבנר ססובר תקף אותה בפראות וניסה לאנוס אותה, מול גירסת הנאשם, שטען בלהט שלא היו דברים מעולם, וכי עד עכשיו אינו מבין מדוע המזכירה האישית שלו מנסה לסבך אותו במעשה שלא עשה.
מאחר שכך, החליטה המשטרה להטיל את המשימה על בית המשפט. בהחלטה מנומקת הודיע צוות החקירה המיוחד, כי החליט להגיש כתב אישום נגד אבנר ססובר, באשמת הטרדה מינית, מעשה מגונה, תקיפה וניסיון לאונס.
היה עליהם להמתין יותר משנה עד שיתחיל המשפט עצמו.
כדי להיות מוכן כראוי לצפוי לו, שכר אבנר ססובר עורך-דין שהתמחה במשפטים שעסקו בהטרדה מינית, מעשים מגונים ומעשי אונס. שניהם קיימו עם עורך הדין מספר פגישות, בהן מסר אבנר את גירסתו וענה לשורה ארוכה של שאלות קשות ומציקות שהציג בפניו עורך הדין.
בתום השיחות המתישות הללו, שאל אבנר ססובר את הסניגור שלו:
"תוכל להגיד עכשיו, בגלוי, מה הסיכוי שלי לצאת נקי מהסיפור המחורבן הזה?"
המשפטן המנוסה נעץ בו מבט מהורהר.
"קשה להגיד," הוא ניסה למתן את תשובתו, "במשפט הזה תעמוד המילה שלך מול המילה שלה. ורק ההתרשמות האישית של השופטים משתי העדויות הסותרות שלכם, תכריע אם תימצא אשם ותלך לבית הסוהר, או שתחזור הביתה זכאי וצח כשלג."
החודשים עברו בזה אחר זה.
בינתיים ניסו בני הזוג ססובר לחזור לחיים נורמאליים ככל האפשר. היא חזרה למלא את תפקידה בעיתון, ורק הבעת פניה המתוחה והמוטרדת שיקפה במקצת את קשת התחושות שקטעה את האושר שידעה בחייה.
גם אבנר ססובר חזר למשרדו ולעסקיו. הוא מצא מזכירה אישית חדשה, שהתגלתה כבחורה מעשית ויעילה, ולולא ריחף מעליהם צילו המאיים של תאריך תחילתו של המשפט, ייתכן שהיו אפילו שוכחים, פה ושם, את הסיוט הצפוי להם.
בוקר אחד התקשרה אלי אילנה ואמרה:
"ביום ראשון מתחיל המשפט של בעלי. ביקשנו מבית המשפט לסיים את הדיונים מהר ככל האפשר והבטיחו לנו שהמשפט יתנהל יום אחר יום, עד לסיומו. מובן שאני רוצה להיות נוכחת בכל הישיבות ולכן אני מבקשת לצאת לחופשה."
ביקשתי ממנה שתודיע לי מתי יינתן פסק הדין, כדי שאוכל לבוא לבית המשפט, ואיחלתי להם הצלחה.
"תודה," היא אמרה וניתקה.
הדיונים בבית המשפט נמשכו ארבעה ימים רצופים.
רק לאחר שהסתיימה שמיעת כל העדויות והסיכומים, והשופט הודיע כי ייתן את פסק הדין שלו בעוד חודשיים בדיוק, סיפרה לי אילנה ססובר על מה שהתרחש בבית המשפט במהלך הדיונים.
תחילה נשמעה עדותה של המתלוננת. היא חזרה וסיפרה לבית המשפט את כל הפרטים המביכים. התובע הינחה אותה להתעכב על כל נגיעה, על כל פגיעה, על כל השפלה שספגה ממעבידה.
והיא, בדמעות בעיניה, ענתה לשאלותיו.
היא סיפרה איך אבנר ססובר ניסה לחזר אחריה במשך כמה שבועות. תחילה ליטף אותה כבדרך אגב. אחר-כך החל לגעת בה במקומות שונים בגופה, וגם כשביקשה ממנו לחדול, ואמרה לו שאינה רוצה שייגע בה, הוא המשיך בשלו.
עד שיום אחד, לקראת סיום יום העבודה שלה, הוא פנה אליה והציע לה להצטרף אליו לבילוי של כמה שעות בבית מלון קטן ואינטימי בצפון תל-אביב. 'יהיה לנו כיף', כך סיפרה שהבטיח לה.
היא אמרה לו בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים: 'תשכח מזה,' ואף הוסיפה שיש לה חבר והיא לא מחפשת סטוצים מן הצד. ואז, לדבריה, הוא ניגש אליה, חיבק אותה, ליטף אותה במקומות מוצנעים בגופה ולבסוף ניסה להשכיב אותה על הרצפה במשרד ולהפשיט אותה מבגדיה.
הסניגור של אבנר ססובר ניהל חקירה נגדית תוקפנית. מתברר שהוא בדק את עברה של אלונה אבקסיס, וגילה שהיא לא כל-כך תמימה כפי שניסתה להציג את עצמה.
בחמש השנים האחרונות היו לה יותר מעשרה חברים, שכולם עזבו אותה ביוזמתם. שלושה מהם אפילו הסכימו להעיד במשפט. הם סיפרו שהחליטו לעזוב אותה לאחר חברות של כמה שבועות, מפני שהתברר להם שהיא משתמשת בסמים ודוגלת בחופש מיני.
עוד הוא גילה, שמאז השתחררה מהצבא, לפני פחות מחמש שנים, כבר הספיקה להחליף חמישה מקומות עבודה. לפחות בשניים מהם, כך טען הסניגור, היא הסתכסכה עם המעבידים שלה, ולפני שפוטרה, סיפרה לחברותיה לעבודה שהיא עוזבת מפני שהם ניסו להתעסק איתה.
ההפתעה הגדולה ביותר היתה, שאלונה אבקסיס אישרה חלק גדול מגילוייו של הסניגור. הדבר היחיד שהכחישה בתוקף, היה שהיא צורכת סמים. "זה שקר נאלח," היא קבעה בתוקף, "בחיים שלי לא נגעתי בסמים."
אחר-כך עלה אבנר ססובר לדוכן העדים.
הסניגור שלו סיפר על חייו, על כך ששירת במשך שנים רבות כקצין בכיר בצבא, ביחידה קרבית, ושבמלחמת שלום הגליל זכה בצל"ש של הרמטכ"ל. בתשובה לשאלותיו, תיאר אבנר איך הקים את העסק שלו, בו השקיע את כל חסכונותיו. הוא סיפר על משפחתו, על אהבתו לאשתו ולילדיו, על אורח חייהם הצנוע ועל כך שמעולם לא תיאר לעצמו שיבוא יום והוא יואשם במעשים נוראים שכאלה.
מובן שהוא הכחיש מכל וכל את ההאשמות שתלו בו. "מעולם לא נגעתי בה אפילו בקצה האצבע הקטנה שלי," אמר לסניגור כשנשאל אם פגע במתלוננת.
וכששאל אותו הסניגור מדוע, לדעתו, היא מאשימה אותו במעשים כאלה, שתק אבנר ססובר ובעיניו עלו דמעות.
"אין לי שום מושג," הוא אמר, "היא עבדה אצלי יותר משנה. במשך כל הזמן הזה היחסים בינינו היו קורקטיים, אבל בהחלט יחסי-עבודה טובים ונעימים. אני הייתי הוגן כלפיה וגם היא מילאה את תפקידה לשביעות רצוני. אני לא יודע מה הניע אותה להגיש נגדי תלונה על מעשים שלא עשיתי."
בנאום הסיכום שלו, חזר התובע על כל פרטי המעשה, כפי שהופיעו בגיליון האישום. לדבריו, עדותה של המתלוננת אמינה, תוצאות מכונת האמת מאשרות כל טענה מטענותיה מעל לכל ספק, ויש להאמין לדבריה, שהיו כנים ואמיתיים.
עוד הוא אמר, כי הגיע הזמן שבית המשפט יתייחס בחומרה רבה יותר לעבירות מין, כדי להרתיע גברים חסרי רסן מלבצע את זממם בבחורות תמימות. בסיום דבריו דרש למצוא את הנאשם אשם ולגזור עליו עונש מרתיע, של לפחות שלוש שנות מאסר בפועל.
עורך הדין של אבנר ססובר חזר בנאום הסיכום שלו על מימצאיו בדבר אופייה המפוקפק של המתלוננת. הוא קבע שאין להאמין לאף מילה שלה, מאחר שגם בעבר ניסתה להעליל על מעבידיה עלילות בזויות ושקריות. הוא אף דרש להעמיד אותה לדין, כי למנוע ממנה בעתיד להיטפל לגברים ולהאשים אותם בהאשמות חסרות-שחר.
לאחר מכן חזר לתאר את אופיו הטוב ועברו הנקי של מרשו, תוך שהוא מציין כי במשך שנים רבות הוא העסיק במשרדו פקידות רבות, ומעולם אף אחת מהן לא התלוננה כלפי התנהגותו, אפילו לא בחוג חברותיה ומכריה. הוא תבע מבית המשפט לקבוע כי אבנר ססובר חף מכל אשמה ולהחזירו למשפחתו זכאי ונקי מכל רבב.
בכך הסתיים המשפט. השופט הודיע, כי ייתן את פסק הדין בתוך שבועיים.
ביום בו עמד השופט למסור את החלטתו, הלכנו, כמה מחברי המערכת, אל אולם המשפט, כדי לחזק את אילנה ברגעים הקשים.
במשך כל תקופת המשפט, ובימים הרבים שלפניהם, היא עמדה לצד בעלה, עודדה אותו, חיזקה אותו, תמכה בו.
עכשיו, ברגע המכריע, היא חיכתה שיימצא זכאי ויוסר ממנו הכתם הנורא שדבק בו.
כמו בכל הישיבות שהתנהלו בבית המשפט, גם עכשיו היא ישבה בשורה הראשונה ועקבה בדריכות אחרי הנאמר.
ראינו שהיא שולחת מבט תוהה לעבר אלונה אבקסיס, שישבה עם כמה מבני משפחתה מאחורי התובע. היא היתה בחורה נאה. עיניה השחורות היו נעוצות במושב המוגבה של השופט, שעדיין לא נכנס לאולם.
אילנה הביטה בה שניות אחדות ואחר-כך הפנתה את עיניה לעבר בעלה, שישב עדיין עד דוכן הנאשמים.
המתיחות ניכרה בפניה.
בשעה עשר בדיוק נכנס השופט לאולם.
כל הנוכחים קמו על רגליהם ואחר-כך חזרו לשבת.
השופט סקר מבעד למשקפיו את היושבים באולם. מבטו התעכב לשניות אחדות על אלונה אבקסיס ומשם עבר לעבר דוכן הנאשמים. אבנר ססובר ישב שם זקוף ומתוח, ארשת פניו רצינית וקודרת מעט, ממתין לפסק הדין שיחרוץ את גורלו.
ואז החל השופט לקרוא את פסק הדין.
הוא תיאר במילים ספורות את כתב האישום, את הנימוקים ששמע מעורכי הדין המכובדים בעד ונגד, ומשסיים את ההקדמה שלו, אמר במילים ברורות:
"אני מוצא את הנאשם, אבנר ססובר, זכאי מכל אשמה."
ראינו שאילנה נושמת נשימה עמוקה, כאילו עברה זה עתה משוכה גבוהה ולפתע היא התרוקנה מעצמה. תחילה נשארה לשבת במקומה, אך מיד לאחר מכן קמה ולחצה את ידו של עורך הדין שלהם, כשהיא מודה לו על מאמציו.
אחר-כך מיהרה אל בעלה וחיבקה אותו בחום.
ובכך, למעשה, הסתיים הכול.
שבוע לאחר מכן פגשתי את אילנה ססובר במערכת.
כמו תמיד, היא לבשה חליפה שחורה מחוייטת. שערה הבהיר היה מוטל על גבה, קשור בסרט שחור.
"חזרתם לשיגרה?" שאלתי אותה.
היא הניעה בראשה.
"לשיגרה – אבל אחרת," אמרה.
על פניה הצטייר צל צילו של חיוך מריר.
"מדוע אחרת?"
היא הרצינה. זוויות פיה נטו כלפי מטה. במצחה נחרשו קמטים דקיקים. קיוויתי שתספר לי משהו מהסיוט שעבר עליה בחודשים האחרונים.
ואז החלה לדבר.
"כשכל העסק הזה התפוצץ," קולה היה ענייני, כמעט טכני, "החלטתי שאני אעשה הכול כדי להוציא את אבנר מהבוץ הזה שנכנסנו לתוכו. ידעתי שאעמוד מאחוריו עד הרגע האחרון. אפילו בלי לדבר איתו על כך, היה לי ברור שלא אחסוך כל מאמץ וכסף, עד שאשמע את המילה הזאת – זכאי."
היא שתקה שניות אחדות, כאילו חשבה איך להמשיך את הסיפור שהחלה בו.
"למי שלא נקלע למצב כזה, אולי יהיה קשה להבין זאת," היא ניסתה להסביר את עצמה, "אבל כשהאדם הקרוב אליך ביותר מואשם במעשה שעלול להתקבל על-ידי כולם כמעשה הבגידה המשפיל ביותר, שלא לדבר על פשע פלילי חמור ובזוי, אתה לא יכול להתייחס לכך בשיוויון נפש."
היא נשמה נשימה עמוקה.
"במצב כזה, אתה מעמיד את כל חייך, את כל מעמדך, את כל עתידך, את כל כבודך, מול גל גדול ששוטף לעברך ומאיים להרוס אותם. ואתה מנסה לעצור את הגל הזה. מנסה להציל את עצמך ואת חיי האנשים הקרובים אליך. ואל תשכח שבעניין הזה מעורבים גם הילדים שלנו. פתאום גם הם צריכים להתמודד עם מצב שאין יותר בלתי אפשרי ממנו."
עכשיו היה קולה צורם משהו והיה נדמה לי שאני מזהה בו גם מרירות וטינה.
"ברגעים הראשונים הייתי בהלם. לא האמנתי שזה קורה לי. אמרתי לעצמי שזה פשוט לא יכול להיות. שאבנר לא מסוגל לעשות מעשה כזה. שלבחורה הזאת היה משהו נגדו. אחרת היא ודאי לא היתה מעלילה עליו עלילה שפלה שכזאת.
"אחר-כך חשבתי שאולי, אם אפגיש את שניהם אצלנו בבית, משני צידי השולחן, על כוס קפה, ללא ספק אוכל להשלים ביניהם. ואם לא ממש להשלים – לפחות להגיע לפשרה כלשהי. שתחזור בה מהתלונה שלה. שתבין שגם אם היה נדמה לה שקורה משהו, אבנר ודאי לא התכוון למה שהיא התכוונה.
"אבל מהר מאוד ראיתי שהעניינים אינם כל-כך פשוטים. שהתלונה שלה במשטרה היא רצינית וקשה וכואבת. שהשוטרים והחוקרים יודעים לשאול את כל השאלות הנכונות. והגרוע ביותר – לברור מבין כל המלל, והתירוצים, וההסברים, וההכחשות – גם את התשובות שהם רוצים לשמוע, ושמבחינתם – אלו הן התשובות הנכונות.
"ואז, כל מה שנשאר לי לעשות הוא – לצאת למאבק, כדי לעצור את המכונה המשומנת הזאת שמתקדמת אליך באכזריות ומאיימת לדרוס אותך. לאסוף את כל הכוחות הנפשיים. לרכז את כל האמצעים הכספיים. למצוא את המשפטן הטוב ביותר, שיתכנן ויבצע את ההגנה הטובה ביותר. ולקוות שהמכה הזאת שניחתה עליך ללא אזהרה מוקדמת, תכאב כמה שפחות. ושהסימנים שתותיר בעקבותיה יהיו כאלה שניתן למחות אותם."
היא השתתקה.
חשבתי שבכך סיימה את סיפורה.
"והתוצאה הוכיחה את עצמה," אמרתי בניסיון לעודד אותה, "אבנר נמצא זכאי."
שפתיה התעוותו בחיוך מאולץ.
"נכון," אמרה בקול שהצטרד לפתע, "ובכל זאת, החלטתי להתגרש ממנו."
"מה?!" הופתעתי.
"כן," פניה היו רציניים והחלטיים, "פשוט כך."
בעיניה היה ניצוץ עמום.
"אתה מבין," ניסתה לפרט, "אני מכירה מצויין את עורך הדין שהגן עליו. שמעתי עליו סיפורים שיכולים למלא סמסטר שלם בבית הספר למשפטים. הוא הסניגור הפיקח, המתוחכם והממזרי ביותר שהצלחנו למצוא. מספרים עליו שהוא מסוגל לשכנע את השופטים גם בדבר האבסורדי ביותר.
"אחרי היסוסים לא מעטים, הוא הסכים לייצג את אבנר והחל ללמוד את הפרטים ואת פרטי הפרטים של התביעה הזאת. לפני שהחל המשפט, הוא אמר בפירוש שקשה לו להעריך מה תהיה החלטת השופט. שבמקרה הזה עומדת גירסה מול גירסה. מילה מול מילה.
"ואז, בשלב מסויים של המשפט, לאחר שהתביעה הציגה בפני בית המשפט את כל הטיעונים שלה, והמתלוננת סיימה את עדותה, שהיתה כנה מאוד ועצובה מאוד, ראיתי שהוא מהסס. שהוא לא בטוח שאבנר באמת לא ניסה לאנוס את המזכירה שלו.
"ואתה יודע מה – הספקתי להכיר גם אלונה אבקסיס. היא בחורה נפלאה. ישרה והגונה. נשמה טהורה. הדבר האחרון שיעלה בדעתה, הוא לטפול על הבוס שלה עלילה מפלצתית ונוראית שכזאת.
"ובנוסף לכל אלה, אני מכירה כל-כך טוב גם את אבנר. אני מכירה מקרוב מאוד את כל היתרונות שלו ולא פחות מכך – את כל החסרונות. וכאשר אני מצרפת זה לזה את כל הפרטים שהצלחתי לברר עד היום, אני יכולה להגיע רק למסקנה אחת."
היא היססה לשנייה אחת בטרם אמרה את המשפט האחרון:
"שאני פשוט לא מאמינה לו."
אורי הייטנר
די לסרבנות
השבוע לפני חצי יובל שנים פרצה מלחמת לבנון הראשונה / שלום הגליל. במועד זה ניתן לציין גם 25 שנים לתופעת הסרבנות הפוליטית בצה"ל; למחלת הסרבנות הפוליטית בצה"ל.
מלחמת הלבנון (למעט השלב הראשון שלה) היתה שנויה במחלוקת קשה בחברה הישראלית. במדינה דמוקרטית, מחלוקות פוליטיות מוכרעות בהרמת אצבע במוסדות הנבחרים. בידי האזרחים דרכים רבות להשפיע על המערכת הפוליטית – בראש ובראשונה בקלפי, וכן בהפגנות, עצרות, שביתות שבת ורעב, עצומות, מכתבים למערכת ועוד. בימי מלחמת לבנון, נשבר הקוד הדמוקרטי הזה, בידי קבוצת אנשים ששברה ברגל גסה את כללי המשחק וניסתה להיאבק על דרכה בדרך בלתי לגיטימית – סרבנות לשרות בלבנון.
משמעותו של צעד זה, היא ניסיון למנוע בעד הממשלה הנבחרת לבצע את מדיניותה, באמצעות יצירת מסה קריטית של חיילים שיסרבו לבצע את פקודותיה, ובכך יהפכו את מימוש המדיניות לבלתי אפשרי. זהו פוטש. לא פחות ולא יותר.
המזימה כשלה, מאחר ומספר הסרבנים היה זעיר. אולם הסלחנות של החברה הישראלית וצה"ל עצמו כלפי התופעה החמורה, יצרה תקדים חמור. נוצרה לגיטימציה להתנקשות בדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיילי צה"ל.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הורחבה הסרבנות גם לשירות בשטחים. לאחר הסכמי אוסלו אמר המנהיג הרוחני של הסרבנים, ישעיהו לייבוביץ', שמעתה אין עוד הצדקה מוסרית לסרבנות, כיוון שאם אחרי ההסכם הפלשתינאים יפרו אותו, זכותה של ישראל להגן על עצמה. כידוע, הפלשתינאים לא קיימו את חלקם בהסכם אוסלו, שהתמצה בהפסקת הטרור. להיפך, מעולם לא הגיע הטרור למימדים שהגיע מאז אוסלו. ואף על פי כן, תופעת הסרבנות נמשכה. ככל שגבר הטרור, בעיקר באינתיפאדה השנייה, כך גברה ההסתה לסרב לשרות בשטחים; לערוק ממלחמת המגן נגד הטרור.
ברגע המבחן, במבצע "חומת מגן", התברר שמדובר בקומץ מזערי בשולי השוליים של חיילי צה"ל. אולם החשיפה האדירה של התקשורת הישראלית למכתבי הסרבנים (מכתב הטייסים, מכתב הסיירות וכו') בחודשים שקדמו למבצע, היתה שמן בגלגלי הטרור, שטפח למימדים חסרי תקדים, של אוטובוסים מתפוצצים ופיגועי התאבדות כתופעה יום יומית, הגובה חיי מאות אזרחים וילדים ישראלים.
לקראת ההתנתקות, התפשטה תופעת הסרבנות לצד הימני של המתרס. אלה שבמשך שנים הטיפו, בצדק, נגד הסרבנות, אימצו את שיטת הסרבנות, סיגלו את שפת הסרבנים ("סרבני מצפון", "הזכות לסרב", "התנגדות בלתי אלימה" וכו' וכו') ובדיוק כמו השמאל הקיצוני, ניסו לטרפד ולהכשיל את מדיניות הממשלה הנבחרת באמצעות יצירת מסה קריטית של סרבנים בקרב חיילי צה"ל.
כמו מקביליהם בשמאל הקיצוני, גם הם נחלו כישלון חרוץ. כמו החיילים בעלי השקפת העולם השמאלית, שברובם המכריע לא שעו להסתה לסרב, כך נהגו גם רובם המכריע של החיילים בעלי השקפת העולם הימנית והדתית. אולם עצם העובדה שגם בצד ימין ניתנה לגיטימציה לסרבנות, הפכה את התופעה החמורה הזאת ללגיטימית יותר בעיני הציבור, שהחל להתרגל אליה, כמעט עד כדי השלמה.
והנה, בימים אלה החלה מהדורה חדשה של סרבנות – סרבני שדרות. קבוצת קצינים ולוחמים במיל', תושבי שדרות, הודיעה שתסרב לשרת במילואים בשל אוזלת ידה של הממשלה בתגובה על ירי הטילים ובמניעת המשך הירי.
יש הבדל בין הקריאה הזו לסרבנות לקודמותיה. הפעם אין הכוונה לנסות לגייס המוני סרבנים כדי לסכל את מדיניות הממשלה, אלא בעיקר ביטוי של מחאה וזעקה מצד אזרחים במצוקה ביטחונית קשה. אולם גם ככזאת, הקריאה הזאת גורמת לנזק חמור לדמוקרטיה הישראלית – היא מעצימה את הלגיטימציה הציבורית לסרבנות, והופכת אותה כמעט לתופעת טבע; מי שכועס על משהו במדינה, ירשה לעצמו לסרב לשרת.
קשה לצאת נגד פעולה של אזרחים משדרות, לא רק כיוון שביקורת כלפיהם אינה פוליטיקאלי קורקט, אלא גם בשל הסולידאריות האמיתית איתם, בשעתם הקשה. קשה לי לבקר אותם, כיוון שאני מסכים עם טענתם שהמדינה אינה עושה די במלחמה נגד טרור הקסאמים. אך חרף הקושי, חשוב שמכתב הסרבנים יתקל במענה ציבורי האומר – עד כאן! גם במאבק הצודק ביותר חייבים להיות קווים אדומים.
הסרבנות היא חציית קו אדום. אי אפשר לנהל דמוקרטיה ללא שמירה על כללי המשחק. כללי המשחק ברורים – האזרחים בוחרים את הדרג המדיני. הדרג המדיני הוא הקובע את המדיניות ומטיל על צה"ל את המשימות. חיילי צה"ל חייבים לבצע את ההוראות החוקיות של הצבא. אסור להפוך את כללי המשחק הללו על פיהם. עד כה כל גלי ההסתה לסרבנות נכשלו, אך אם יצליחו חלילה, הסרבנות עלולה להרוס את צה"ל. ללא צה"ל חזק, אין קיום למדינה ואין קיום לעם היהודי. אף חייל, בסדיר ובמילואים, אינו רשאי להתנער מאחריותו.
צודקים תושבי שדרות בביקורתם על אוזלת ידה של הממשלה בטיפולה בירי הטילים, אך רק הממשלה מוסמכת לקבוע את דרכי התגובה. זכותם וחובתם של אזרחי ישראל ובוודאי של תושבי שדרות להשפיע על הממשלה ולמחות על דרכה. אולם עליהם לעשות זאת אך ורק במסגרת הלגיטימיות הדמוקרטית.
לא חבל על שום טיפה!
קריאה פומבית לבזבז הקיץ מים
אזרחי ישראל,
הכנרת עולה על גדותיה. מלאו אקוויפרינו מים. בחרמון הצטבר שלג שיספיק הקיץ לכל שטחי הדשא והגינונים, לנזילות, לדליפות, למקלחות שלוש פעמים ביום, לתעשיית המיצים הטבעיים והלא-טבעיים וגם לבריכות הפרטיות ולשעשועי המים ולבתי השימוש. אין שום סיבה לחסוך במים.
ויש הוכחה: שלא כבשנים קודמות, שהיו שנות בצורת שחונות וסיסמתן היתה: "חבל על כל טיפה!" – השנה אין שום קריאה ממלכתית, ציבורית או עירונית לחיסכון במים, ואין שר משוגע כמו רפול שיקרא לייבש את הגינות הפרטיות.
לכן בזבזו מים. בזבזו מים כאוות נפשכם כי יש לנו עודפים אדירים ואין צורך בשום מוּדעות לחיסכון במים.
שתו רק מים.
דני רשף
האח הגדול
דמוקרטיה במיטבה מתפקדת באיזון בין הרשויות השופטת, המבצעת והמחוקקת. ערעור האיזון וריכוז סמכויות לא מאוזן בידי אחד הגופים מכרסם ומערער את הדמוקרטיה ובהחלט עלול להביא לשיתוק המערכת ולהידרדרות מהירה לסוג של שלטון אוטוקרטי.
ממשלת ישראל האחרונה שרויה בשיתוק מוחלט מאז מלחמת לבנון השנייה. היא אינה מסוגלת להחליט, משהחליטה היא אינה מסוגלת לבצע והחלל השלטוני המעיק על כל אזרח, כפHרצה קוראת לגנב, סופו שיתמלא על ידי מי שלא נועדו לכך, שכרגע הם מענה זמין לבעייה ולעתיד מסמלים את סוף הדמוקרטיה כפי שהכרנו. יהיה זה גאידמק הממלא בהונו את החלל השלטוני עד כדי סכנה שהוא יהיה חלק מהשלטון ויהיה זה הבג"צ הממלא במצוות עשה את מה שהממשלה לא מסוגלת והופך בכך את עצמו לשלטון חליפי ממונה בידי ועדה עלומה.
החלטת בג"צ משבוע שעבר שבתוך ארבעה חודשים על הממשלה למגן את שדרות, אפילו היא נכונה וצודקת, מסמלת את גלישת ישראל למשטר ייחודי של אוטוקרטיה שיפוטית העוקפת ומבטלת את הדמוקרטיה האזרחית. החלטת בג"צ אינה שונה מוסרית וערכית מהחלטה המחייבת את ממשלת ישראל לצאת למלחמה בתוך ארבעה חודשים – ויהי מה – או לפנות את שדרות בתוך חצי שנה ויהי מה. החלטת בג"צ מייתרת את המערכת הפוליטית, את הוויכוח הציבורי ואת אחריות שאר מרכיבי הממשל הדמוקרטי למלא את חלקם במאזן המשולש: חקיקה, שיפוט וביצוע. כל מי ששמח על החלטת בג"צ בנושא מיגון שדרות – שמח על סופה של הדמוקרטיה המאוזנת ועל בואה של אוטוקרטיה ודיקטטורה הסמויה.
איננו יודעים, כאזרחים, מי הם המנהלים את נתיבות חיינו, מה עברם, מה גישתם, מה עשו כדי להגיע למעמד של שופט עליון בישראל, מי הם הממנים ומה הם שיקוליהם ובעיקר איננו יודעים למי הם חייבים דין וחשבון. זאת למרות זכות הציבור לדעת. אנחנו יודעים ויכולים להיות בטוחים שהם בני אדם וככאלה יש להם מקורבים ואסכולות מחשבתיות, שהם נגועים במאבקים כיתתיים בסגנון – מנה את מקורביי ואמנה את מקורביך – והם ממנים אחד את השני. היות ועדיין אין קוד גנטי לשופטים ההופכים לעל-אנושיים, טבעי שתוך זמן קצר תצמיח השיטה הלא מבוקרת שחיתות וסיאוב בלי מנגנוני פיקוח ותיקון. כבר היום יודע כל מי שניזקק למערכת השיפוטית בחיי היום יום שאין הבדל אמיתי בין התנהלותה להתנהלות שאר המדינה. גם בבתי המשפט הטוהר הוא וירטואלי והיום-יום מלא בעסקאות של עורכי דין, שבינם לצדק יש מעט מאוד, שהסחבת והשיתוק מכרסמים במערכת המשפט בדיוק כמו במשרד ראש הממשלה ושהסטנדרטים שבג"צ מכתיב לאחרים לא מיושמים במערכת המשפט עצמה.
תפקיד המערכת השיפוטית העליונה בישראל הוא בסך הכול לקבוע האם הממשלה מצייתת או חורגת מהוראות הכנסת. אסור לה להחליף את הכנסת במתן ההוראות ואסור לה להחליף את הממשלה בביצוע, ואם היא עושה זאת, יהיו החלטותיה ההגיוניות ביותר, היא משחררת מאחריות את מי שאנחנו האזרחים מינינו, והיא מייתרת את הדמוקרטיה לטובת מה שמתחיל להיות מכונה בצדק – דיקטטורה שיפוטית.
חוסן, 02.06.2007 – ט"ז סיוון תשס"ז
הפינה של ההוא מחלם
ערב שבת שלום לכם אהוד יקר
תשבץ
כאשר הייתי ילד קטן נשלחתי לעיר שהכול בה היה כחול לבן על דוכן בשוק האוטואים ליד התחנה המרכזית היו שלטים: "בנות פסיה הקטנות – קומבניזון קטן תחתוניות קטנות ועוד"
במהרה מצאתי ילד שחום בערך בן גילי קורא בעיתון ילדים: שמונארצנו-ישה – הושטתי לו את ידי והוא נתן לי גיליון ורמז שאשב, הוקסמתי מהעיר החדשה וכאשר חזרתי לבית אימי, כנראה שנדנדתי לה הרבה עד שהבטיחה שבהזדמנות תשלחני עם איגרת לאיזו בת דודה רחוקה שלה, נסעתי והגעתי לבית בודד שגדרו היה בצבע ורוד, נקשתי בדלת והילד השחום העירום והיחף עמד לפניי "רוצה אסקימו" שאל וגרר אותי לחדר האמבטיה ומשך מתחת לערימת פרנס ואמר – אמא תבוא לסעוד צהרים – והמשיך נחש ממה אני מתפרנס: מתשבצים, בעצם אני קומוניסט אבל אני רוצה להיות עצמאי...
לבית נכנסה... הגברת מבנות פסיה... אהה שלום לך ילד... אמרה כששמתי לה בידה האיגרת שכתבה אמא שלי...
המשך יבוא מיד
המשך // כשהמבחר גדול העולם קטן – אומרים. לימים בגרנו הילד שהיה שחום ויחף ואנו גדלנו, שרתנו בצה"ל הוא קצין ואני רב טוראי. פעם בעתודות הוא כבר מפקד טייסת, נפגשנו בחדר האוכל והמשיך לספר לי שנשא אישה, אמנם היא תימניה אבל אחיה הוא משורר. יש להם ילד פרוע, כמו שהיה הוא בגילו, והם חוששים מאוד לבקר את המשורר הגר בצפון העיר הלבנה כחול, בקומת קרקע, כי ילדם המופרע – זה היה ביטוי של מפקד הטייסת, כי ילדם המופרע עוקר את הצמחים בגינת דודו המשורר גורר רגליים ורוטן, אשתו הייקית מתאוננת ש"שוב הממזר הקטן השמיד את הבצל הירוק
המשך יבוא מיד"
המשך // מתאוננת ששוב הממזר הקטן השמיד את הבצל הירוק בעיתון יש סיפור על הומלס נקי דווקא החי בבונקר בערבה מתחת לגינת ביתו המבודד – אולי גם אנחנו נעבור לגור בערבה שם יהיה מקום לבננו – בנו של מפקד טייסת לעקור צמחים התלוצץ הילד שהיה שחום ויחף שהכרתי בילדותי הרחוקה הילד מבנות פסיה – והוא המשיך ואמר כי בקרוב הוא כנראה יישלח לאמריקה להשתלמות בטיס – המשיך המפרנס עצמו מחיבור תשבצים, ההוא הילד שבעצם הוא קומוניסט.
עברו שנים גם אני ביקרתי באמריקה וקראתי בעיתון הוליבודי, שטייס ישראלי לשעבר מציג דוכן נייד למאכל אקסזוטי ממצרים פאלאפל שם המאכל, בוואשינגטון די.סי. פורסם שהולך להם לא כל כך טוב: כי הם גנבו מילון [מיליון?] מאחד פושע העומד להשתחרר מן הכלא בקרוב – השמיים לשמיים והארץ לבני אדם / שמעתי קול בוכים מאחוריי עולה מבית העולם / הא לכם סיפור טראגי על ילד קומוניסטי וחלום אמריקני
עד כאן אהוד יקר וכל טוב לכם ולחדשות בן עזר מישראל הר מחלם
[הערה: ההוא מחלם מבקש שלא לשנות דבר בכתיבתו ואנחנו מכבדים את רצונו העברי כי הוא נפשו והוא סגנונו].
לזיכרו של יוסק'ה ליכטמן הירושלמי
בגיליון 143 של המכתב העיתי, מיום 22.5.06, פירסמנו רשימה בשם "בעקבות הזמן האבוד: חומוס מוֹנְטָנְיָה עם מרק שעועית במסעדת 'טעמי' ברחוב שמאי בירושלים" שפתחה במילים:
מסעדת "טעמי" הקטנה במעלה רחוב שמאי בירושלים, מיסודו של אלברט מדג'ה השמנמן שהיה צועק על סועדיו ומגרש אותם שיפנו מקום לבאים אחריהם – ראוייה להיכלל בספר השיאים של גינס בזכות רציפותה הבלתי-משתנית.
כאשר הגעתי כסטודנט צעיר לירושלים בשנת 1959 היא כבר פעלה, ונראה שנוסדה שנים אחדות קודם לכן, כלומר שהיא כבר כבת 50 שנה, ואינני יודע אם יש עוד מסעדות רבות בירושלים, ובארץ, שיכולות להציב שיא כזה של רצף קולינארי אחיד, כמעט ללא שום השתנות בתפריט ובצורת ההכנה. אותו חומוס מונטנייה שאכלת שם בהיותך כבן עשרים ומשהו, אתה אוכל היום בהיותך בן שבעים! אותו מרק שעועית הטוב ביותר בעולם ובצלחת גדושה, אתה גומע, והשעועיות נימוחות לך בפה. אותו אורז עם שעועית במיץ עגבניות, אותה קציצת בשר ירושלמית ארוכה ורכה ברוטב אדום, אפילו אותו דג פילה ברוטב אדום, שלא לדבר על שלל מאכלים נוספים מהתפריט הקבוע – במיה, כדורי קציצות דגים ברוטב אדום, ששליק פרגיות, קבאב, מרק עוף עם חתיכות עוף ופלחי תפוחי-אדמה – כל מה שהיה הוא שהוֹוֶה לבד מאלברט ז"ל שהיה יושב בפינה ומקנטר את הלקוחות המתמהמהים לסיים (המסעדה נשארה קטנה כשהיתה, חדר אחד, ויושבים בה לשולחנות הארוכים היכן שמתפנה מקום), ואתה לא רק מנגב את החומוס אלא נמצא במנהרת הזמן שבה גם כל נעוריך ואהבותיך עולים בפניך והחברים והחברות והטיפוסים שהיו מופיעים בצהריים בפתח המסעדה, כאשר לעיתים מנת החומוס היתה הארוחה היחידה שלך ביום, לבד ממה שהיית קונה בהקפה אצל החנווני באותו רחוב שמאי, למטה, שבהסתעפות רחוב עקיבא ממנו, במיספר 2, גרת אצל גברת בָּנִי סיל, אלמנתו של המוסיקאי האנגלי סידני סיל ובתו של יצחק אפשטיין, בעל ה"שאלה נעלמה", וכתבת בסתיו 1961 בשלושה וחצי שבועות את "המחצבה" לקול צלילי הסרטים מקולנוע "אורגיל" (בהם "סביב העולם ב-80 יום" שהלך חודשים ארוכים וכבר זימזמת את המוסיקה שלו בעל-פה והיית רוקד בעירום לפי הקצב שלו עם הסטודנטית התמימה יפת-החזה שבאה לחדרך לראות את המכתב שקיבלת מעגנון בכתב-ידו הבלתי-קריא, וממשיך עימה בקצב המוסיקה גם בתנוחה אופקית) – קולנוע שניצב במרחק כארבעה מטר מהחלון היחיד שבחדרך, חדר שבו זכית מפני שבעלת הבית לא רצתה לראות בבוקר בחדר-האמבטיה את החברות של הדייר הקודם שלה, דני גור ובייחוד לא את כרמלה, הבר-מנית הבלונדית בעלת המידות המרשימות של הבר במלון "אור-גיל" למעלה, מעל לקולנוע, שהיו שייכים שניהם לאחים שיף.
אין סוף לזיכרונות וסביבך יושבים ירושלמים צעירים ממך בכמה עשרות שנים אבל הם כבר מבוגרים ובעלי-גוף ומכירים אלה את אלה ואת המלצרים ויודעים כל אחד מה המנה היומית האהובה עליו, זאת ירושלים של פעם והם כבר דור שחלקם יכול להיות בנים שלך אבל דומים לירושלמים של העבר שהיו אוכלים איתך כאן –
ופתאום, כמו מתוך העבר הרחוק, מופיעה דמותו הגבוהה והרזה של יוסי ליכטמן, שעבד שנים רבות במחלקה להתיישבות של הסוכנות, ושאיתו ישבת כאן ובמקומות אחרים בחברת כמה מרווקי ירושלים המובהקים כישראל גור עורך "במה" וזק מחנות הוצאת הספרים שברחוב קינג ג'ורג ליד דרך יפו. ואתם יושבים עכשיו לשולחן כאילו לא חלפו מאז יותר מארבעים וחמש שנה. קפה "עטרה" נסגר והפך להמבורגריָה, "פינק" האגדי, שהיה מעין מקדש קטן ומיסתורי עם מרק הגולש המדהים והקירות המעוטרים מזכרות – הפך לסניף של רשת קונדיטוריות "נאמן", מרבית המסעדות ובתי הקפה המיתולוגיים נעלמו: "ענת", "ניצן" (ברחוב בן-יהודה, היכן שבימי המנדאט נמצא "קוויק לאנץ'" של רוּדי ופֵּסיה ברונשטיין), "טרבולוס" של "החיים כמשל", ברחוב יפו, "טעמון" מול הכנסת הישנה בקינג ג'ורג', ובאותו רחוב גם "לה גונדולה" בקומה שנייה ו"מרבד הקסמים". "חרמון" ברחביה, שאליו עבר רודי ברונשטיין לאחר שסגר את "קוויק לאנץ'", ואיך אפשר שלא להיזכר במסעדת הפועלים האגדית, ובקפה "וינה", ובמרתף של איציק?
כאן אני עוצר, ופותח את עיתון "הארץ" מיום 28.5.07 וקורא במודעה:
"מתאבלים על מותו של / יוסק'ה ליכטמן / איש אשכולות / חבריך מימי שישי ברימון: / עקיבא, פישקה, ראול, דודו, / שלמה, אמנון, יוסק'ה."
תהא נשמתו צרורה בצרור הרווקים.
יוצאים פניניהָ מן הכד
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
גם כשהמשוררת מחרבנת
יוצאים פניניהָ מן הכד
אחד אחד
כְּמו מִתוּסִיק של עז אשכנזית לבנה
ובעזרת יחסי ציבור טובים
הם נעשים חלק בלתי נפרד
מן הספרות העברית.
תקוה וינשטוק
אדריכלות נעלמת מונצחת בצילום
במרכז באוהאוס בתל אביב (דיזנגוף 99) מציג שרון רז תערוכה מעניינת – "אדריכלות נעלמת". התערוכה משקפת מבנים למיניהם ברחבי הארץ – בתי מגורים ,מפעלי תעשיה וכיוצא באלה, שכולם כיום נטושים ועזובים, על סף הריסה ומכירה לנד"לן.
גם המבנים הפשוטים הללו הם פרק באדריכלות שלנו, פרק ההולך ונכחד. אין להם ערך היסטורי או ארכיטקטוני הראוי לשימור, אך יש להם ערך נוסטלגי. הם נטועים בנוף של וותיקי הארץ, הזוכרים אותם כשהיו עוד תוססים ומלאי חיים.
שרון רז הוא בן למשפחה פתח-תקואית ידועה, משפחת סימקין, ותצלומים רבים בתערוכה נעשו באם המושבות. אני למשל, מצאתי צילום של "מגדל המים בחוות אטינגון" מימי המנדט, חווה (אז נקראה "פרדס") אותה ניהל סבי, אלתר אטינגון.
לראות ולהתרגש.
* * *
מאות קוראי המכתב העיתי מברכים את אליהו הכהן בהחלמה מהירה וצמאים לשמוע שוב את הרצאותיו הנהדרות!
* * *
עוד פעם צהריים קלים ב"שיין 38" לשניים
אספרסו כפול, 9 שקלים. סלט עוף מוקפץ על מצע של סלט ירוק מתובל היטב למיסתורית, 40 שקלים. לזניית בשר מעולה, מהטובות ביותר שאכלנו אי פעם אפילו בהשוואה להכנה ביתית, בתוספת קערית סלט ירוק מתובל היטב, 42 שקלים. שתי המנות הללו הן ממש ענקיות, ומשביעות. כוסות מים עם קרח ופלחי תפוז, חופשי. ס"ה 91 שקלים, בתוספת 20 שקלים טיפ – 111 שקלים. (הזמנו גם חבר לקפה וקרואסון, 21 שקלים, אך לא כללנו זאת כאן בחישוב). המלצרית: רייצ'ל. "שיין 38", שלמה המלך 38, פינת פרישמן. טל. 03-5276186. מיטבח מעולה. אווירה נעימה. קהל צעיר עם הרבה בחורות נאות בסנדלים, שיכלו להיות נכדות שלנו. ישבנו לפני הצהריים בחלק המערבי הפתוח, קצת מעלינו הבחורה הממונה על הביטחון, שנהנתה לשמוע את השיחות שלנו שנמשכו על פני כשלוש שעות. לא אגלה מי האורח. ארמוז שזכה בפרס ישראל לספרות עברית, אך לא סעד איתנו צהריים כי היה מוזמן למקום אחר.
בושת המשקפיים
לאהוד שלום,
תודה על פירסום רשימתי "ביקור בית".
אבקש לתת את הערתי [הדקדוקית] הקצרה בעניין "משקפיים אופנתיות".
לישראל פנחסי, שלום,
מבלי להיכנס לעצם הדיון ברשימתך תחת הכותרת "משקפיים אופנתיות זה לא בושה", אני מבקש להסב את תשומת ליבך, שלכתוב "משקפיים אופנתיות" זה כן בושה. כי – מה לעשות? משקפיים זה מין זכר-רבים. ראה בכל מילון מצוי. כנ"ל – מגפיים, וכן מכנסיים (אפילו אם לובשת אותם אישה).
יהודה גור-אריה
אהוד: גם אני, לבושתי, טועה עד היום בין זכר לנקבה במילים הללו והדומות להן. למשל, רגליים, ידיים, ששם היחיד הוא נקבה. גם פנים אני נוהג – יפים לגבר, יפות לאישה, וסתמי פעם ככה ופעם ככה.
ספרו של סוקולוב על האנטישמיות יצא לאור מחדש
כעבור 125 שנה
125 שנה לאחר שראה אור לראשונה, שוב נדפס ויצא לאור הספר "שנאת עולם לעם עולם" שנכתב בעברית על-ידי נחום סוקולוב. אם במאה ה-19 נדפס הספר בדפוס גולדמן בווארשה, הספר הנוכחי יצא לאור על-ידי מכון ז'בוטינסקי בישראל. עותק נדיר של הספר החשוב, משנת 1882, נמצא ברשותו של מר מוזי ורטהים, יו"ר חברת קוקה-קולה. מר ורטהים פנה אל הנהלת מכון ז'בוטינסקי בהצעה, לעבד את הספר לעברית בת ימינו ולהוציאו לאור מחדש. נושא האנטישמיות, שבו דן המנהיג הציוני והעיתונאי הדגול, שהלך לעולמו לפני למעלה משבעים שנה, נותר אקטואלי גם בימינו, כאשר לעם היהודי ישנה מדינה עצמאית משלו. כאז כן עתה – נשארה על כנה ואף התגברה אותה שנאת עולם לעם עולם, שם שלא שונה במהדורה החדשה. מכאן אקטואליותו הרבה של הספר הישן-חדש.
רבים הסופרים שהתמודדו עם השאלה – מדוע ולמה. מהם שורשי השנאה לעם היהודי (וכיום גם למדינת ישראל) וסיבותיה. האמנם רק נבערים מדעת שונאים אותנו? – לאו דווקא. היום השנאה היא גם נחלתם של המתקדמים הליברלים ואלופי "זכויות האדם", כביכול, ומקרה המרצים והאקדמאים בבריטניה יוכיח.
אומר מוזי ורטהיים: "כמי שנחשף בילדותו לחידה הנוראה כיצד התאפשרה שואה בה נרצחו מיליונים בידי עם תרבותי כביכול – חשבתי כי מוחם הורעל על-ידי הזיוף הזוועתי של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. 'הבא להרגך השכם להרגו' – 'הצטדקו' הרוצחים. אבל, לא; עולם כמנהגו נוהג. השנאה והרדיפות, שימיהן כימי התרבות וההיסטוריה המוכרת לנו, הן מעשים של יומיום. נחום סוקולוב לא התיימר לתת בידינו פתרון לחידה, אבל הוא הוסיף נדבך למידע ולהבנה של המחלה הממארת הנקראת אנטישמיות."
הספר נכתב בעברית של תקופת ההשכלה במאה ה-19 ועובד לעברית של המאה ה-21 בידו האמינה של העיתונאי והעורך משה שניצר. התוצאה היא ספר מרתק ומעורר, פנינה מו"לית ייחודית. הספר, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, הוא בן 320 עמ' וכולל גם צילומי תשעה עמודים מן העותק המקורי. ניתן לרוכשו במזכירות מכון ז'בוטינסקי בתל-אביב. במהלך שבוע הספר העברי, ובחודש יוני הספר יימכר במחיר מוזל של 68 שקל בלבד במקום 88 שקל. לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, טל' 03-6210620, 054-6611882. [ההודעה היא מטעם המו"ל].
* * *
אנחנו מוחים בכל תוקף על הפעלת "נוהל שכן" בשכם!
יותר טוב שחיילים שלנו ייהרגו בסריקות אחר טרוריסטים
מאשר יסוכנו חיי אזרחים ערבים שלווים ורודפי שלום!
* * *
אשמח אם תעבירו הלאה למתעניינים אפשריים
שֶׁז, משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה
הקיץ אני פותחת את הסדנא עליה חלמתי כבר לפני שנים: סדנת תמיכה והעצמה לכותבים ולכותבות, סדנא קצרת-טווח שתקדם את מטרותיכם ותזניק אתכם קדימה. הסדנא תתאים את עצמה לצרכים ולרצונות שיעלו מכם. על כן, הנושאים בהם נעסוק – בדיבור ובכתיבה – יעלו מתוך התכנים והצרכים שאתם תעלו בפגישות האישיות שקודמות לסדנא ובסדנא עצמה.
נושאי עבודה אפשריים: התמודדות עם פחד קהל, אימון בהופעה מול קהל, פתיחת חסימות ומעצורי כתיבה, התנסות בסוגות כתיבה נוספות, יציאה מהמגירה אל פרסום כתיבתכם, וכל נושא אחר. כאמור – הכול פתוח.
בסדנא, שתתקיים בגבעתיים במהלך אוגוסט-ספטמבר, שמונה מפגשים. המפגשים הקבוצתיים יתקיימו מדי יום א', בשעות 17- 19.30. לפני המפגש הקבוצתי, בין השעות 16.00 ועד 16.45, אקיים בכל פעם פגישת עבודה אישית עם משתתף/ת אחר. כלומר, כל משתתף/ת יקבל/ת שתי פגישות אישיות איתי: אחת – קודמת לסדנא, והשנייה - במהלך הסדנא.
בנוסף יתקיים, בתאריך נוסף עליו נחליט ביחד, מפגש צ'ופר תשיעי, שאת אופיו ותכניו תקבעו אתם. בין האפשרויות: ערב ספרותי שנארגן בו תקראו מיצירותיכם, מפגש חווייתי בחיק הטבע, מפגש לעריכת כתב-עת ספרותי שתוציאו בעצמכם, ועוד.
שלם – מי כפי יכולתך! – התשלום לכל הסדנא, בטווח שבין 580 שח ל-880 שקל. אפשרי בתשלומים. לפרטים נוספים והרשמה: שז, טלפון: 03-7313444, shez@bezeqint.net
* * *
אנחנו אהוד ב' תומכים באהוד א' ובאהוד ב' בתנאי ש-ב' יחבור ל-א' ולא יקרא להדיחו!
זה הסיכוי הריאלי היחיד לממשלה יציבה
לטובת מדינת ישראל ואזרחיה!
* * *
לא חשוב אם יפלו מטוסי נוסעים וייהרגו מאות נוסעים מעל ישראל ובדרך אליה בגלל שיבושי הקשר שגורמות תחנות השידור הפיראטיות!
יותר חשוב שהתחנות הפיראטיות תשדרנה דברי תורה, חלקם מפי בורים ועמי-ארצות – לקהל מאזיניהן, אף הם חלקם בורים ועמי-ארצות, כי זאת מצווה הרבה יותר גדולה מבטיחות חיי הנוסעים במטוסים!
והיא גם מצווה מתורה שעיוותוהָ באנדיטים של הקב"ה!
* * *
פרופסור שלום לינדנבאום, נמוך קומה ושערו שיבה. הוא מרכיב משקפים ויש לו זקנקן כסוף. אילו היו לו עיניים מלוכסנות יכול היה להיחשב למנדרין סיני. לפני הקמת המדינה הוא נלחם בבריטים בשורות האצ"ל, אך התשוקה האמיתית שלו קשורה לברונו שולץ, המורה מדרוהוביץ'. פרופסור לינדנבאום נחשב למומחה הגדול ביותר בישראל לענייני ברונו שולץ.
לדעת
לינדנבאום לפלשתינאים מגיעה אוטונומיה, אך צבא, ביטחון ונושאים פנימיים חייבים
להיות באחריות ישראל. שלום החזיר לבגין את כל אותות האצ"ל, משום שלמנהיג יהודי אין
זכות להחזיר את אדמת ישראל, אפילו אם הוא נאלץ לעשות זאת על פי תכתיב חיצוני.
לינדנבאום אומר שאנחנו בני ערובה של השמאל, החושב שפשרה עם ערבים היא אפשרית. גם
הימין שלנו זז שמאלה. אילו הייתי מתגורר בפולין או בארצות הברית הייתי אנרכיסט
ושמאלן קיצוני, אך כאן זוהי ישראל, פיסת העולם היחידה שבה היהודים יכולים להחליט מה
טוב ומה רע עבורם. לשם כך, על מנת להציל את הארץ, הייתי משהה את הדמוקרטיה
הישראלית. כן, הדמוקרטיה היא רק דיבורים של פוליטיקאים, משחק פינג פונג של דעות,
מריבות פרלמנטאריות, מחאות, מצעדים, כל הדברים האלה אפשריים, אך רק במקום שלא
מרגישים על הצוואר סכין של ערבי. אני חושש שנאבד את ישראל בגלל דיבורים. הפרספקטיבה
הזו היא ריאלית אף על פי שאינני רוצה אפילו לחשוב עליה.
מתוך: פאבל סמולינסקי, "ישראל שוב לא יפרוש כנפיים"
באתר: http://www.polishinstitute.org.il/Hebrew/events/smolenski.htm
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,476 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
250 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל