חדשות בן עזר

תל אביב, יום שני כ"ה בסיוון תשס"ז, 11 ביוני 2007

עם שתי צרופות טיולי ספרות והיסטוריה יהודית בליטא ובאוקראינה בהדרכת יואל רפל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה.

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות.

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות.

"האנשים הצבועים ביותר שעל כדור הארץ", מאמר מאת מיכאל בהה,

עיתונאי נוצרי לבנוני מביירות, 30.7.2006, פרסום חוזר.

ביוליטין חובבי אליהו הכהן, על מצבו של האדם.

יוסי גמזו: בְּכֵה, יֶלֶד. מֻתָּר... ארבעים שנה לשיחרור העיר העתיקה.

ד"ר צבי מלאכי: מה נטפלת לג'ורג' שטיינר? תשובה לפרופ' עוז אלמוג.

משה גרנות: אל נתיב האפוס, על ספרו של ב"צ יהושע "מילואים בשדות האורז"

דורון גיסין: חורף 1914 מהנעשה במושבה, או – מלחמת סווטיצקי בכול.

ד"ר גיא בכור: מה יעשו הסורים אם הגולן יעבור לידיהם?

לזיכרו של האופה, הזמר, הנגן והצייר שמואל גולדשטיין מפתח-תקווה, שגם קורא בפולנית את "לוקומוטיבה" מאת יוליאן טובים.

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ושבעה, הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד".

בראיון רדיופוני, הציע השר לענייני גמלאים רפי איתן פתרון יצירתי לסוגיית הגולן – יש לנהל עם הסורים מו"מ עסקי נדל"ני ולקנות מהם את הגולן בכסף מלא.

אף שמבחינה מוסרית, ערכית, עקרונית, ההצעה הזאת מקוממת אותי, אני מודה ומתוודה שאילו היתה מעשית, אילו היה לה סיכוי, הייתי קונה אותה בשתי ידיים. אין מחיר שהוא יקר מדי, לטעמי, להסרת הספקות ואי הוודאות ולסיום הוויכוח על הגולן. ספק אם עלות קניית הגולן תהיה פחותה מעלות נסיגה, עקירה, יישוב מחדש ושיקום. אין ספק, שעלות קניית הגולן לא תתקרב לעלות שחרורו מחדש של הגולן במלחמה הבאה (ואל נשלה את עצמנו שהיא תהיה "ששת הימים השנייה").

אך זו הצעה חסרת סיכוי. אין לה פרטנר. ודאי שאין לה פרטנר שעה שבקרב המדינאים הישראלים יש נכונות לנסיגה מהגולן. ומאחר ואין היא מעשית, השאלה היא האם הצגתה והעלאת הצעות נוספות מסוגה מועילה לאינטרס הישראלי או מזיקה לו.

לכאורה, מה יש לנו להפסיד בהעלאת הצעות כאלו? יש בהן גמישות ויצירתיות, יש בהן הצגת אלטרנטיבה ולא רק אמירת לא. הן זורקות את הכדור למגרשו של הצד השני. אם ההצעה תתקבל – מה טוב. אם היא תידחה, המצב הנוכחי לא ישתנה.

אני רואה את הדברים אחרת. בעיניי, הצעות כאלו מזיקות. מי שטוען שעלינו לקנות את הגולן מהסורים, אומר בעצם שהגולן הוא של הסורים ושעלינו לשלם לסורים כדי לקנות אותו מידיהם. אם הגולן הוא של הסורים, הרי שהם הצודקים בסכסוך. אם הם הצודקים, אם הגולן שייך להם, זכותם למכור אותו, אך זכותם לסרב למכור אותו, וסביר להניח שהם יסרבו למכור אותו. אם הוא שלהם והם מסרבים למכור לנו אותו, איזו זכות יש לנו על הגולן?

הצעה מסוג זה שומטת מאיתנו את צדקת ישיבת הקבע שלנו בגולן. אם אנו יושבים בגולן אך ורק מסיבות ביטחוניות, ואני האחרון שאזלזל בחשיבות הביטחונית של הגולן, הרי שאם וכאשר ימצא פתרון מניח את הדעת לבעיות הביטחוניות (עד היום מעולם לא הוצג פתרון כזה), יהיה עלינו לסגת.

כאשר הסורים מדברים בשם הצדק ואנחנו בשם שיקולי ביטחון – לטווח הרחוק ידינו תהיה על התחתונה. הטיעון המרכזי לעמדתנו, אותו עלינו להשמיע ברמה, בקול גדול, ללא היסוס, מבלי לגמגם ולהתבייש, הוא שהגולן שלנו. נקודה.

הגולן שלנו כיוון שהוא חלק מארץ-ישראל, רווי בהיסטוריה יהודית ויש לנו זכות היסטורית עליו. הגולן שלנו כיוון שב-21 השנים שבהם הסורים שלטו בגולן הוא היה בסיס לתוקפנות בלתי פוסקת נגד מדינת ישראל ואזרחיה.

הגולן שלנו, כיוון שהוא שוחרר במלחמת מגן, כתוצאה מהתוקפנות הסורית נגדנו.

הגולן שלנו כיוון שבארבעים השנים האחרונות (פרק זמן כפול מכל התקופה בהיסטוריה שהגולן היה בחזקת סוריה) הוקם בו מפעל התיישבות לתפארת שכל מדינה נורמלית היתה דוחה על הסף כל ניסיון להטיל ספק בהמשך קיומו.

הגולן שלנו כיוון שמזה 26 שנים הוא בריבונות ישראל, על פי החלטת הכנסת.

הגולן שלנו כי הוא אזור שאזרחי ישראל אוהבים, רואים בו חלק מהמדינה ורובם הגדול אינו מוכן לעזוב אותם.

הגולן שלנו, כיוון שאין בו סורים ואין הוא מהווה איום דמוגרפי.

בנוסף לכך קיימים טיעונים נוספים, חשובים כשלעצמם אך אינם עומדים בפני עצמם, כמו חשיבותו הביטחונית של הגולן, חיוניותו לשמירה על מקורות המים של ישראל וכדומה. היום יש גם סיבה נוספת לא להכנס למו"מ עם סוריה, והיא הימנעות מחבלה במאבק של העולם החופשי נגד ציר הרשע.

כיוון שהגולן שלנו, אין מקום לכל ההצעות היצירתיות, אודות ריבונות משותפת, החכרה, קניה וכדומה. הצעות אלו מחלישות את עמדתנו הצודקת. אם אנו מודים שהילד הזה אינו שלנו, אנו יודעים מה תהיה הפסיקה במשפט שלמה.

בהצעה הזו ובהצעות כדוגמתה יש פן אחד חיובי – שְׁבירת ה"מוסכמה" שיש הטורחים במשך שנים רבות להנחילה, אודות "תו המחיר" לשלום עם סוריה, נסיגה מהגולן. עצם העובדה שעולות הצעות נוספות, משבשת את הניסיון להנחיל מוסכמה זו בקרב הציבור.

הפן החיובי בהצעה כזו רלוונטי אם הוא בא מצד אותו חלק במערכת הפוליטית המצדד בנסיגה מהגולן. מזה 15 שנים מצדדת מפלגת העבודה בנסיגה מהגולן. מאז פרישתם של קהלני וחבריו ב-96', אין במפלגת העבודה כל ויכוח על הנסיגה מהגולן. לכן, כאשר עמי איילון מציע לחכור את הגולן ל-100 שנים ומודיע על התנגדותו לעקירת יישובי הגולן, דברים כאלה הם משב רוח מרענן המכרסם בתאוריית "תו המחיר". כאשר שמעון פרס אומר שהרעיון של נסיגה מהגולן הוא "רעיון של האתמול" זוהי התקדמות נאה, שהרי אך אתמול הוא טען שזה "רעיון של המחר".

אבל כאשר רעיונות כאלה באים מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מהגולן ושהתנגדו לה כל ימיהם, יש בהם כרסום בעמדתנו הצודקת – שהגולן שלנו.

הגולן שלנו. הגולן בידינו. אין כל היגיון בכך שנקנה ממישהו אחר סחורה השייכת לנו בזכות והיא אף נמצאת בידינו.

והרי בדיוק לפני 40 שנה כבר שילמנו על הגולן מחיר, שאין יקר ממנו.

הפוליטיקאים, העיתונאים והאינטלקטואלים של לבנון קיבלו בימים אלה את שוק חייהם. הם ידעו היטב שחיזבאלה הקימה מדינה עצמאית בתוך ארצנו. מדינה שכוללת מיניסטריונים ומוסדות מקבילים, בכפילות לאלה של לבנון. מה שלא ידעו – הם מגלים הודות למלחמה זו (דבר שמשתק אותם בגלל ההפתעה והפחד) – אלה מידות ההרס העצמי.

למעשה ארצנו הפכה להיות שלוחה של איראן, וכוחנו הפוליטי, כביכול, משמש מגן פוליטי וצבאי לאיסלמיסטים מטהרן. פתאום גילינו שטהרן מאחסנת מעל 12,000 טילים מכל הסוגים והמידות, הכל על השטח שלנו. ושהם אירגנו בסבלנות ובשיטתיות כוח משלים, אשר בעזרת הסורים, משתלט יותר ויותר, כל יום על כל חדרי הבית – לבנון. תארו לעצמכם שאנו מאחסנים טילי קרקע-קרקע על שטח ארצנו, טילי זילזל, וכי הירי ממכשירים אלו יכול לגרום, בלי שנדע, למאבק אסטרטגי אזורי שבכוחו לחסול את לבנון.

אנו ידענו שאיראן – באמצעות החיזבאלה, בנתה קוו מג'ינו אמיתי בדרום. אך רק התמונות של מרון אל-רס ובינת-ג'ביל גילו לנו את היקף העבודות, שמידותיהן מאפשרות לנו להבין מספר דברים בבת אחת: שלא היינו יותר שולטים על גורלנו, שאין לנו האמצעים הנחוצים כדי להפוך את המצב. הבנו גם שאלה אשר עשו מארצנו בסיס קדמי למאבק התורה האיסלמית נגד ישראל, לא היתה להם כל כוונה לוותר מרצונם על מעשיהם. חוסר החלטיות, פחדנות, מחלוקות וחוסר אחריות איפיינו את מנהיגינו. לכן לא היו מסוגלים להתמודד מול כוחות פוליטיים אחרים בארץ הארזים.

צבאנו בוודאי שונה במשך שנות הכיבוש הסורי כך שלא יהיה מסוגל למלא את תפקידו כמגן האומה. אף לא היה מסוגל להתמודד עם המליציות של חיזבאלה. צבאנו הוא כוח שעדיין תלוי בבעליו הזרים ואיננו ניתן לביקורת. למשל, הוא שיתף פעולה עם האיראנים כדי להעמיד את הראדר שלנו על שפת הים לרשות הטילים שלהם, טילים שכמעט הטביעו אונייה ישראלית במימי ביירות. חברי הממשל שאינם אנשי חיזבאלה אפילו לא ידעו על קיום טילי קרקע-ים על שטחנו... זה עלה הרס מוצדק של כל תחנות הראדר שלנו ע"י צבא היהודים. ועדיין אנו יוצאים בזול מכל התסבוכת הזאת.

וכעת אנו בוכים ומשחקים בצביעות את תפקיד הקורבנות. אנו יודעים להתלונן ולטעון כי אנו אף פעם לא אחראיים על הזוועות שמתרחשות, בהפרשי זמן קבועים, על שטחינו.

החלטת מועצת הביטחון 1559, התובעת מממשלתנו להציב את צבאנו על השטח העצמאי שלנו, לאורך הגבול הבינלאומי שלנו עם ישראל ודורש פירוק כל המיליציות הנמצאות על השטח שלנו , התקבלה ב-2.9.2004. היו לרשותנו שנתיים כדי לבצע החלטה זו ולהבטיח עתיד של שלום לילדינו ואנו לא עשינו כלום לביצועה. וזו היא טעותם של הפוליטיקאים פחותי-ערך הלבנוניים, ושל אף אחד אחר!

גם אחרי יציאת הכובש הסורי, הממשלה שלנו נתנה לאוניות ולמשאיות עם כלי נשק לפרוק את המטען אצלנו, מבלי להיות מוטרדים מהמשא שלהם. היא סיכנה את סיכויי התחייה של הארץ הזאת כאשר המירה את "האביב של ביירות" עם "השחרור של ביירות". למעשה, אנו קבלנו אז הזדמנות, כחנינה שלא קיווינו לה, כדי לאפשר לנו לקחת את עתידנו לידינו.

כעת אפשר בהחלט לומר כי לא היינו מסוגלים להגיע להסכמה כדי להרחיק את אמיל לחוד, הבובה של אסאד, ושהוא עדיין נשיא של מי שאחדים מתעקשים לקרוא הרפובליקה שלנו... אין צורך לחפש רחוק: אנחנו מה שאנחנו, כלומר, לא מי יודע מה.

כל האישים הנושאים באחריות ציבורית ותקשורתית בארץ זו, הם האחראים לאסון. פרט לקולגות שלי, עיתונאים ומוציאים לאור, אשר מתו כשהם נרצחים ע"י הקלגסים הסורים, בגלל זה שהיו פחות פחדניים מאלה אשר נותרו. ואילו לחוד נשאר בבעבדה (ארמון הנשיא).

וכאשר אני מדבר על אסון, אינני מתכוון לפעולה של ישראל כתשובה לתקיפת אזרחיה וצבאה, אשר נעשתה משטחנו ושאנו לא עשינו כלום בכדי למנוע אותה... ולכן אנו אחראיים לה. כל בריחה מאחריות זו (אחדים כאן לא מכירים את המונחים המינימלים של המשפט הבינלאומי כדי להבין זאת) פירושה שלבנון, כמדינה, איננה קיימת.

הצביעות נמשכת: אפילו כמה עיתונאים של "ל'אוריינט לה ז'ור" המכובד מעמידים, זה מול זה, את הפראות של החיזבאלה ושל הישראליים. בושה! חוסר יושר! ומי אנחנו בתוך הסיפור הזה? הקורבנות "המסכנים לעולם" של שאיפות האחרים?

הפוליטיקאים תומכים בתיזה חסרת-שחר זו, או שהם שותקים. ואלה שציפו מהם שידברו, כדי להציל את התדמית שלנו, גם הם שותקים כמו האחרים. ואני מתכוון בדיוק לגנרל און, AOUN, אשר יכול היה לדחוף כתף ולצעוק את האמת. אפילו האויב שלו – וליד ג'ומבלט, מנהיג הדרוזים הראה את עצמו פחות ... מעורפל.

לפני ההתקפה הישראלית, לבנון כבר לא הייתה קיימת. היא היתה רק הולוגרמה. בביירות, לאזרחים תמימים כמוני נאסרה הכניסה באזורים מסוימים של עיר הבירה שלהם. אף המשטרה שלנו, הצבא שלנו והשופטים שלנו היו בין אלה שנאסר עליהם להיכנס.

למשל, המקרה של אזור המפקדה של חיזבאלה ושל הסורים בשכונת חרט חרייק. ריבוע של קילומטר מכל צד, בירה בתוך בירה, נשמרת ללא הפסקה על-ידי צבאו של חוריא, לרשותה מוסדות משלה, בתי ספר, גני ילדים, בתי משפט, רדיו משלה, טלוויזיה ובעיקר... מימשל משלה.

"מימשל" אשר החליט לבדו (במקום "הבובות" שבממשלת לבנון – בה לחיזבאלה יש גם שרים) – לתקוף מדינה שכנה אשר אין לנו איתה כל סיכסוך מהותי או מבוסס, ולהטביע אותנו בסיכסוך דמים. ואם תקיפת מדינה ריבונית על שטחה, אם רצח 8 מחייליה, אם חטיפת שניים נוספים ובמקביל שיגור טילים על תשע ערים, אם זה איננו מהווה סיבת-מלחמה (קסוס בלי) אז צריך לבדוק מחדש את ההגדרה של עקרון היורידי הזה.

והנה הם, הפוליטיקאים השפלים, כמעט כולם, כולל מנהיגים רבים ואנשי דת שיעים, מברכים כל פצצה אשר נוחתת מאף-16 יהודי ואשר באה להקטין את העלבון לריבונות שלנו שחרט חרייק מהווה בלב ליבה של ביירות. בלי הישראלים, מה היינו עושים כדי לקבל הזדמנות נוספת (אשר לא מגיעה לנו בכלל!) לבנות מחדש את ארצנו ?

כל מיבצר איראני-סורי אשר ירושלים הורסת, כל לוחם איסלאמי שסולק, מאפשר ללבנון לשוב על רגליה באופן יחסי ולקום מחדש! החיילים של ישראל עושים פעם נוספת את עבודתנו. מחדש, כמו ב-82', אנו צופים – שפלים, מפוחדים ותוך כדי העלבתם – בקורבנם ההירואי, המאפשר לנו לשמור על תקווה ולא להיבלע במעמקי האדמה.

בהיותנו מוטרדים בדרום לבנון כמו משלג של אשתקד, נתנו לזרים להשתלט על זכויותינו מבלי שיהיה לנו הכוח להחזיר לעצמנו את העצמאות והריבונות.

והיה בגמר המלחמה, והצבא הלבנוני יחזיר לעצמו את השליטה על השטח שלו ויתפטר מהמדינה אשר בתוך המדינה, הפועלת לחנק העיר (ביירות) זה יהיה רק הודות לצה"ל. זאת הכל יודעים היטב, כל הפוליטיקאים הפחדנים – מהרמאי פואד סיניורא, אל סעד חרירי בנו של שודד לבנון, ועד הגנרל און הישר.

ובעניין ההרס הנגרם ע"י הישראלים... הנה לכם עוד מעשה מירמה: לכו אל המפה. אני ציינתי פחות או יותר אך בקנה מידה נכון, את החלקים של הבירה שלי אשר נהרסו על-ידי ישראל. מדובר על חרט חרייק – בשלמותה – ועל שכונת מנהיגי חיזבאלה הנמצאים בפרבר השיעי בשם דאייה.

בנוסף לשני אזורים אלה, צה"ל פוצץ בניין מפקדת החיזבאלה בן תשע קומות, בתוך הסיטי של ביירות (זה היה "מוט" של נסראללה בתוך העיר, באמצעותו הוא הוכיח את נוכחותו ושליטתו עלינו), מחסן נשק סורי בנמל, שתי תחנות רדאר של הצבא, אשר קצינים שיעיים העמידו לרשות החיזבאלה, ומשאית אשר נחשדה בהעברת נשק בתוך הרובע הנוצרי של אשרפיה. בנוסף לזה, הוצאו מכלל שימוש דרכים ושדות תעופה, אשר שימשו לצייד את החיזבאלה בנשק ותחמושת.

מחוץ לזה, צה"ל לא נגע ולא הרס שום דבר! וכל אלה המדברים על "הריסת ביירות", הם – או שקרנים או איראניים, או אנטישמיים, או לא נוכחים. אפילו הבתים הנמצאים במרחק סימטה מהמטרות שצוינו לא נפגעו, אפילו לא קבלו שריטה. כאשר רואים את העבודה הזאת, מבינים את פירוש המושג "ניתוח כירורגי" ויכולים להתפעל על מיומנות הטייסים היהודים.

הרובע שנמחק הוא זה שהבניינים שנהרסו היו שייכים למנהיגי הארגון הטרוריסטי. ביירות, כל השאר של ביירות, 95% של ביירות, חי ונושם טוב יותר מאשר לפני שבועיים. כל אלה אשר לא היו שותפים לטרור, יודעים שאין להם מה לפחד מאווירוני ישראל, להיפך! לדוגמה, המסעדה שאליה הלכתי אמש לאכול הייתה מלאה לגמרי והייתי צריך לחכות עד 21.30 כדי לקבל שולחן. האנשים מחייכים, רגועים, אך אין איש שיצלם אותם. משונה "הריסת ביירות", לא כן?

בוודאי, ישנם כ-500,000 פליטים מהדרום והם עוברים טרגדיה אמיתית והם לא מחייכים. אך ג'אן צדיק אשר עיניו לכפר קילה (לכל מילה שלו אפשר להאמין), מבטיח לי כי כמעט כל בתי הפליטים האלה הם שלמים. זאת אומרת שיוכלו לחזור אליהם, בדרום לבנון, כאשר חיזבאלה ינוצח.

תבוסת הקיצוניים השיעיים אשר נשמעים לאיראן, היא בלתי נמנעת. הדו"חות אשר פורסמו על-ידי אנשי נסראללה ועל-ידי הצלב האדום הלבנוני הם שקריים: מתוך 400 נפטרים שהוכרזו ע"י לבנון, רק 150 הם קורבנות אזרחים אמיתיים של מלחמה. היתר הם אנשי מליציה ללא מדים בשירות איראן. הכתבה הפוטוגרפית של סטפן יופה: "האזרחים מתוך הדו"חות הלבנוניים..." עבור הסוכנות שלנו, מהווה הוכחה מיוחדת במינה למידת "פיברוק" חולני. וזה עושה את המסמך הזה לחשוב ביותר.

כמו כן, הארגון של חסן נסראללה לא איבד 200 לוחמים, כפי שצה"ל טוען. המספר הזה מתייחס לקרבות אשר התחוללו ליד הגבול. ואף הוא מופחת על ידי הישראלים (מתוך סיבה שאינני מכיר) במאה אנשי מליציה נוספים. הסך הכל של אבדות חיזבאללה בבסיסי שילוח הטילים ובמחסני הנשק והתחמושת (בביירות, בבקעה ובבעלבק) מגיע לכ-1,100 אנשי חיזבאללה נוספים אשר פסקו מלהטיל טרור ולהעליב את ארצי.

כמו הרוב העצום של אנשי לבנון אני מתפלל שאף אחד לא יפסיק את ההתקפה הישראלית לפני שתפסיק לשבור את הטרוריסטים. אני מתפלל שהחיילים היהודים העברים יחדרו לכל פינה של דרום-לבנון ויגרשו, במקום שאנו נעשה זאת, את כל התולעים שמתחפרים שם. כמו רוב הלבנונים, שמתי בקבוק שמפניה לקירור כדי לחגוג את ניצחון הישראלים. אך אני מסכים למשפטו של מישל סרדו: שהם לוחמים גם עבור החופש שלנו, קרב נוסף, "אשר בו לא היתה"! [לא ברור]. ובשם העם שלי אני רוצה להביע את הוקרתי האין-סופית למשפחות הקורבנות הישראליים, אזרחים וצבאיים, אשר קרוביהם נפלו כדי שגם אני אוכל לחיות לפי זהותי. שיידעו שאני בוכה יחד איתם.

ובאשר לחבורת העלובים אשר פורחים בראש ארצי, הגיע הזמן שיבינו כי אחרי המלחמה הזאת, אחרי שבני הברית הטבעיים יפטרו אותנו מאלה שמונעים מאיתנו להקים מחדש את המדינה, הפסקת אש לא תספיק. כדי להבטיח את עתיד לבנון, עליהם להבין שהגיע הזמן לעשות שלום עם אלה שאין לנו כל סיבה להלחם נגדם. רק השלום יכול להבטיח את השלום. מישהו אמור להגיד להם שבארץ הזאת עדיין לא למדו מה היא "אמת ודאית"...

תרגום מצרפתית: אלעזר שפר, הדפסה בעברית: דינה מצליח.

למיטב זיכרוננו המאמר הזה כבר התפרסם אצלנו לפני קרוב לשנה, בתקופת מלחמת לבנון השנייה. חומר למחשבה כיום, גם לוועדת וינוגרד.

מוחמד צפוי להפוך בקרוב לשם הנפוץ ביותר בבריטניה – כך עולה מנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בלונדון. השם מוחמד במקום השני במצעד השמות הבריטי לשנת 2006 אחרי השם ג'ק. אשתקד נרשמו כמעט 6,000 תינוקות מוסלמים בשם מוחמד בגירסאותיו השונות באנגלית. 6,928 נרשמו בשם ג'ק, שעדיין נחשב לפופולארי בממלכה. השם האהוד לתינוקת מוסלמית הוא עיישה, אשתו של הנביא, והוא מדורג במקום ה-110 בסולם שמות הבנות האהובים ביותר בבריטניה. אף ששיעורם באוכלוסייה הוא פחות מ-5%, מובילים המוסלמים בשיעור הילודה ומביאים לעולם פי שלושה ילדים מאשר הבריטים.

מתוך כתבה ב"ידיעות אחרונות" מיום 8.7.07 מאת מודי קרייטמן, כתב העיתון בלונדון.

אכן, בעת ששהינו באנגליה חודשים אחדים בשנת 2003 שמנו לב לכך שכמעט אין רואים ברחובות נשים אנגליות הרות, וכאשר פוגשים נשים הרות, הן לרוב בעלות מראה מוסלמי. אבל כמובן זה כך משום שהראייה שלנו היא גזענית, שהרי כל הנשים ההרות שראינו היו קרוב לוודאי בעלות אזרחות בריטית.

"באנו לעודד ויצאנו מעודדים," בארבע מילים עבריות אלו ניתן לסכם את ביקורנו אצל אליהו הכהן בבית החולים שיבא, תל השומר, ביום חמישי האחרון, בצהריים.

הביקורים עדיין אינם פתוחים לכל עם ישראל, כמו למשל בבית הנשיא באחד מימי חול המועד של סוכות או פסח, אלא צריך לתאמם עם אשתו דליה, אשר לה הוא חב את חייו לא רק לפני התאונה אלא בעיקר בזכות עקשנותה באותו לילה נורא שעבר עליו לאחר התאונה. היא לא הרפתה עד אשר עמדו הרופאים על מלוא חומרת מצבו והעניקו לו את הטיפול המקיף המתאים.

אליהו שוכב על גבו בחצי הסבה, חבוש-חמוש במשקפיו, והוא יכול רק להזיז עצמו קימעה שמאלה ולא יותר, זאת בינתיים. מעל אגן ירכיו, שנפגע קשות בתאונה, מתנוססים שני מוטות מתכת שמתחברים בקצותיהם למעין פירמידה. למטה הם מחוברים לקונסטרוקציה שמטרתה לרפא במשך הזמן את הפגיעה. אליהו התנצל בפנינו על כך שהמוטות גלויים, וכאשר כיסה אותם לרגע בשמיכה, הבנו את הסיבה. המראה היה כמו אוהל שנגרם עקב זיקפה אדירה. מישהו העיר שאצל פגועי-מוח ישנה תופעות של זיקפה מתמדת (אולי אני טועה במינוח המדוייק) – ולכן זו היתה בהחלט סיבה טובה לאליהו שלא לכסות בשמיכה את חצובת שני מוטות הברזל המזדקרים אצלו.

אם אמרנו חזור ואמור בגיליונות הקודמים שאין אדם שאין לו תחליף – חוץ מאליהו הכהן שבאמת אין לו תחליף, הנה נרגענו לחלוטין, וזאת משום שבמשך חצי שעה לערך אליהו לא הפסיק להרצות לנו בעל-פה, ללא שום רשימות וספרים, רק מקצת מן המקצת שמרוחב יריעת זיכרונו ובקיאותו, וזאת ובבהירות ובחיוניות שלא ביישו שום הופעה קודמת שלו. אנחנו מכירים אנשים ששום עצם לא נשברה בגופם, אך אין בפיהם אוצר ידיעות אפילו לדקה אחת של אליהו.

למדנו, אמנם לא ישירות מפיו, על תוכנית שעתיים שהגישה אחרי חצות לילה רעיה אדמוני, במקום נתיבה בן-יהודה, תוכנית רדיו שנסבה על "התקווה" ואשר בה מרבית החומר נלקח ממחקריו של אליהו ואילו הוא עצמו הוזכר בה רק פעם אחת בעניין אחד ובשפה רפה.

למדנו על הדרכים שבהן מחבר הספר "שיר שיר עלה נא", ד"ר נתן שחר, הצליח להקדיש בספרו דפים רבים למקורות ולגלגולים של "התקווה" [ר' גיליון 248] תוך עמעום שימושיו במחקריו של אליהו. מחקרים אלה אמנם לא כונסו בספר אך היקפם בפריודיקה, ואיכותם – יכולים כבר עתה לפרנס כרך מחקרי חשוב שאין ערוך לו, גם אם ירבו אלה המעתיקים ממנו ואינם מודים.

אך לא רק על כך שוחחנו. הבאתי לאליהו את גיליון 250 המודפס והכרוך במיוחד עבורו, ובו ברכתם של נמעני המכתב העיתי להחלמתו המהירה והשלמה, וכתמורה זכינו בהרצאה מאלפת, כאילו עשה הפצוע פקודת "חפש!" בהארד דיסק הפנימי שלו, וחרז אחד לאחד את כל הדון קישוטים העבריים שהתעקשו להוציא לבד, במו-ידיהם, כתבי-עת מדהימים באיכותם המקצועית והספרותית.

הדוגמה האחרונה, שנחרתה בזיכרוננו, היא של ד"ר ברוך צ'יז'יק התל-אביבי, שהחליט להוציא לכסיקון חקלאות וטבע ארצישראלי, והתמיד בכך שנים רבות, לבדו, ללא עוזרים וללא משפחה, באיכות מקצועית מעולה בכל שפה ושפה שצוטטה בו, תוך שהוא גם מכין בעצמו למשלוח כל גיליון חדש של כתב-העת, ושומר על רצף מיספרי העמודים למן הגיליון הראשון.

זהו. זהו אליהו. ד"ש לכל הנמענים מאליהו. לא תיפטרו ממנו כל כך מהר.

בְּשַעַר-הָאֲרָיוֹת לֹא שוֹאֲגִים כָּעֵת שוּם אֲרָיוֹת אֲחֵרִים

אֵלֶּה שֶרָצוּ כָּאן אָמוֹק בְּלַבִּירִינְת הַסִּמְטָאוֹת

זוֹנְקִים, כּוֹשְלִים, קָמִים, מִסְתַּעֲרִים בִּמְטַר-

כֵּן, בַּיְחִידָה שֶלְּךָ לְבַד נוֹתְרוּ סוֹפִית

אֲבָל הַמַּחְלָקָה הָיְתָה יוֹרָה וּמַבְקִיעָה

בֵּין רַעֲמֵי הַפִּצּוּצִים הַמִּתְפַּצְּחִים בְּקוֹל פְּקִיעָה

בְּזַעַם, בַּחֲמַת כּוֹבְשִים, לֹא נוֹאֲשִים.

לְיַד הָאֲבָנִים הַנּוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה. שְקֹל

אַט-אַט מַה שֶּיֵּש לְךָ לוֹמַר עַל כָּל זֶה,

זֶהוּ הַכֹּתֶל, אֲדוֹנִי, כֵּן, זֶהוּ בְּכִיר

נִמְלֵי הַגַּעֲגוּעַ שֶל סְפִינוֹת אַלְפַּיִם שְנוֹת תְּפִלּוֹתֵיהֶם שֶל אֲבוֹתֶיךָ. שוּם תַּחְמֹשֶת

לֹא מַכְבִּידָה כָּעֵת מֵעֵבֶר לְאַשְפּוֹת-הַכַּדּוּרִים עַל לְבַבְךָ הַמִּתְפַּלֵּץ לוֹ בֶּחָזֶה

כְּמוֹ הַכָּרַת מֻפְקָעוּתוֹ הָאֲיֻמָּה שֶל הַמְּחִיר

הַסַּפְסָרִי שֶבּוֹ שִלְּמוּ בִּסְוִּיץ'-אֵימִים, מֵאוֹר לְחֹשֶךְ

בְּבַנְק-הַדָּם, בִּמְזֻמָּנִים שֶל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה,

עוֹד לֹא יָצְאָה מִכְּלַל שִמּוּש. כָּל יְרִיָּה

הִיא עוֹד תַּשְלוּם, הִיא עוֹד גּוּבַיְנָה. הַהֶבְדֵּל

בֵּין הָעַכְשָו לָאָז וּבֵין יָמֵינוּ אֵלֶּה

לְזִכְרוֹנוֹת הָעֲקֵדָה, בֵּין עוֹד-נוֹשֵם לִכְבָר-חָדֵל,

הוּא סַךְ הַכֹּל שֶגַּם הַפַּעַם יֵש פֹּה סְבַךְ אַךְ אֵין שוּם אַיִל

מַה שֶּנִּפְרַם כָּאן הוּא הַגְּבוּל, חוֹחֵי הַתַּיִל,

לֹא מַשְֹטֵמַת הַמּוּבָסִים. עִיר שֶחֻבְּרָה

אֵינָה אַחַת, אֵינָה יַחְדָּו עוֹד, וְשָנִים

רַבּוֹת מְאֹד וַעֲקֻבּוֹת מְאֹד תַּחְלֹפְנָה

כִּכְלוֹת נִפְצֵי הַפִּגּוּעִים הָעֲשֵנִים

שֶל אִינְתִּיפָאדוֹת וּמַטְּחֵי תְּגוּבוֹת-הַנֶּגֶד

עַד שֶתַּתְחִילוּ גַם אַתָּה וְגַם אוֹיְבֶיךָ

כִּשְֹכַר לִמּוּד עַל מֵתֵיהֶם וְעַל מֵתֶיךָ

פָּשוּט לִחְיוֹת זֶה בְּצַד זֶה בִּמְקוֹם לָמוּת

זֶה מִידֵי זֶה, מַה שֶּיַּצְרִיךְ לֹא פָּחוֹת אֹמֶץ

מִגְּבוּרָתָם שֶל אֵלֶּה הַקְּצוּרִים בָּאֵש

שֶעַד הַיּוֹם שוֹמְעִים הָיִינוּ אֶת הַלְמוּת

תֻּפֵּי לִבָּם לוּלֵא נוֹתַרְתֶּם שָם רַק קֹמֶץ

מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל, בַּקְּרָב הַמִּתְגָּעֵש.

וְלֹא חָזְרוּ מִן הָאֵימָה הַמִּשְתּוֹלֶלֶת

לֹא יְאַמְּצוּ עוֹד כְּמוֹ שַכְפָּ"ץ שֶל נְהָרָה

אֶל חֹם חָזָם, בְּהִתְחַכְלֵל הַכִּסּוּפִים

בַּמַּעֲרָב, בִּכְבוֹת הָאוֹר כְּתַבְעֵרָה

אֶל מוּל מוֹאָב וְיַם-הַמֶּלַח כְּסוּף-הַתְּכֵלֶת,

שֶכֵּן כֻּלָּם כְּבָר חֲבוּקִים וַאֲסוּפִים

בֵּין רְגָבִים תְּחוּחִים. גְּבָרִים קְשוּחִים אַף פַּעַם לֹא בּוֹכִים

אֲבָל עַכְשָיו סוֹפְסוֹף מֻתָּר לְךָ כְּבָר, יֶלֶד...

השפה השבדית עשירה בבטויים שמשמעותם האמיתית לא תמיד נתפסת בתחילה על ידי הזר שזה מקרוב בא, דווקא משום שהם ניתנים להתפרש כפשוטם. כך גם הבטוי תכולי עיניים ששבדים נוהגים ברגע של גילוי לב להעיד בו על עצמם. וכי לכאורה, האם יש דבר טבעי מזה בבואנו לחשוב על השבדים? בלונדים חסונים ותכולי עיניים. ובכן, לא בפשוטם של דברים עסקינן אלא במשמעותם, והמשמעות בענייננו זה היא נאיביות או תמימות. אכן, כך ביבטוי זה, אומר השבדי על אדם או קבוצה שהתנהגותם או צורת מחשבתם ודבריהם מעידים על תמימות גדולה.

ומה לרשימה זו עם ביטוי זה, תשאלו? ובכן כותב דברים אלו חי בשבדיה מזה מיספר שנים ומעוניין לחלוק עם הקוראים את רשמיו ותובנותיו הנוגעים לסכסוך במזרח התיכון כפי שהם מוצאים את ביטויים בשיח השבדי. יש לציין כי הנושא הוא גדול ורב ויכול להעסיק ספרים שלמים, אך כאן הייתי רוצה לגעת על קצה המזלג במספר נקודות שעשויות לעורר עניין. קירבתי לנושא נובעת מפעילותי ההתנדבותית בתחום ההסברה הישראלית ומהיכרותי את מערכות התקשורת והפוליטיקה השבדית מתוקף עיסוקיי. אנו נחזור עוד לביטוי עמו פתחתי רשימה זו אך כדי לקדם את הדיון נאיר מעט את המתרחש בשיח השבדי מנוגע לישראל.

השיח העיתונאי השבדי (עיתונות כתובה, אינטרנט, טלוויזיה ורדיו) נגוע באובססיה במה שנוגע לסיקור של ישראל והמזרח התיכון. בשבדיה יוצאים לאור אינספור עיתונים יומיים ומגזינים, אולי בין המדינות בעלות יחס עיתונים לנפש הגבוה בעולם. העם השבדי הוא צרכן תיקשורת אדיר, ומשקלה של העיתונות בקביעת סדר היום הציבורי והפוליטי הוא אדיר ויכול אולי להזכיר את ישראל בנקודה זו. עם זאת, רוב עיסוקה של העיתונות הוא בנושאי פנים, עניינים מקומיים, רכילויותיים, כאשר נושאי החוץ לא תופסים מקום כה רב – אלא אם כן הם בעלי נגיעה ישירה לשבדיה.

כך הם פני הדברים עד אשר מגיעים לישראל. כמות המילים בכלי התקשורת השונים בכל שבוע נתון על ישראל והפלסטינים, ישראל והערבים, ישראל והשטחים, ישראל והאיסלם וכן הלאה – היא חסרת פרופורצייה בכל קנה מידה, בין אם נשווה זאת לידיעות ומאמרי דעות בנושאי פנים שבדיים, ובין אם נשווה לנושאי חוץ כמו שבדיה ואירופה.

ניתוח הסיבות לכך יכול להוות נושא למחקרים סוציולגיים, היסטוריים או שמא בתחום מדע המדינה ותקשורת. לא כאן המקום לעסוק בכך, אם כי התרשמותי היא שיש לדבר נגיעה דתית (כן, עד כמה שזה נשמע מפתיע בהקשר של שבדיה הסוציאליסטית ליברלית) עמוקה ובלתי מודעת על פי רוב, שבגילוייה האנטי ישראליים יש בה יסודות אנטישמיים גם ובייחוד כאשר היא באה מבית מדרשו של השמאל השבדי.

הדבר המעניין בקריאת מאמרי מערכת, מאמרי דעות ומכתבים למערכת, כמו גם צפייה בדיווחים ובדיונים טלוויזיניים, הוא השפה בה משתמשים תומכי ישראל לעומת תומכי הצד הערבי/פלסטינאי. מקריאה של אלפי מאמרים ומצפייה במאות שעות שידור בנושא, ומדיונים אין ספור שנכחתי בהם באופן אישי, מתבקשת מסקנה אחת והיא – השפה בה תומכי ישראל נוקטים משתמשת במילים בעלות קונוטציה ומשמעות חיובית. זאת שפה המדגישה את התמיכה בישראל אך מכירה בבעיות של הצד השני. השימוש במילות שלילה נמוך מאוד וגם אז רק בעקבות אירועים בסדר גודל קטסטרופלי. הצד השני, לעומת זאת, לא נוקט כמעט כלל במילות חיוב לגבי הצד בו הוא מצדד, על פי רוב הפלסטינאים. המאמרים והדיונים טעונים בשלילה טוטאלית של ישראל, מעשיה וזכויותיה, מהם משתמעת שלילה של הישות הנקראת ישראל, נקודה. במילים פשוטות אפשר לומר כי תומכי ישראל בשיח הזה מוּנעים מאהבת ישראל לעומת תומכי הצד הערבי שנגועים ומוּנעים משנאת ישראל על כל המשמעויות שיש במונח זה. הבולטות של דברים אלו היא כה ברורה עד כי אפילו חוקר תקשורת שבדי אותגר לאחרונה לבדוק את הנושא בספר שפירסם לאחרונה על הסיקור של מלחמת לבנון השנייה בתקשורת השבדית. הוא הגיע למסקנות לא מפתיעות עבור מי שעוסק בנושא. הוא הראה שאפילו ביחס לאירופה, חוסר האמפטיה לצד הישראלי לכל אורך המערכה ולאחריה בדיווחים והסקירות כאן זועק בחריגותו.

כמובן שהפוליטיקה ודעת הקהל מחרים מחזיקים אחר אלוהי התקשורת שלהם. ביטויים והצהרות בעד ישראל נשמעים תמיד כיציאה ידי חובה, ולעולם, לעולם לא יעמדו בזכות עצמם אלא תמיד יסוייגו עם הערה כלשהי לגבי הפלסטינאים. ביקורת על ישראל לעומת זאת לעולם לא תאוזן עם ביקורת על הצד השני. כאשר מי מהפוליטיקאים נאלץ לבקר את הפלסטינאים בשל פיגועים, ירי קסאמים וכדומה – יאזן הנ"ל את ביקורתו תמיד עם איזו שהיא הערה (עצה) "קונסטרוקטיבית" לישראל. כי שבדיה זו, שומה עליכם לדעת, היא ארץ האיזון הקדוש, ארץ בה כולם צודקים, בין אם הוא הילד שנרצח או הטרוריסט שרצח והתאבד. כי שבדיה היא בעיני עצמה ישו, והאומות המאוחדות מגולמות בעם ובארץ אחת. היא בעד כולם ואף פעם לא נגד, ובכן כמעט אף פעם – החריג הקטן הזה נקרא ישראל. הם, כחולי העיניים, תמיד צודקים, תמיד יודעים יותר טוב מכולם ותמיד יידעו למתוח ביקורת אך לעולם לא יקבלו ביקורת עליהם. כך זה במשרדי הממשלה, שרותי הרפואה וכך זה אצל העיתונאים והמדינאים. השיח כאן חסר כמעט לחלוטין יכולת או רצון לביקורת עצמית. כך זה בכל דבר ועניין ולא רק בנוגע לישראל. האדם השבדי הוא חסר חוש ביקורת או יכולת לקבל אותה, אלא מקבל כל דבר בבחינת כזה ראה וקדש. הוא יגיד שזה גשם גם אם מה שמרטיב אותו מריח ונראה כמו שתן. הוא יאמין למה שכתוב בעיתונים גם אם זה סותר את מה שהוא רואה מול עיניו. הוא חסר יכולת להתמודד עם מורכבות של דברים ורואה הכול בשחור לבן. או שכולם טובים, או שכולם רעים, או שחציים כך וחציים כך. זוהי הנאיביות המדוברת וזו הסיבה שלמרות שאני אוהב עיניים כחולות, אני סולד מתכולי העיניים.

במסגרת הגילוי הנאות של הנפוטיזם ב"חדשות בן עזר" אעיר כי רון טננבאום הוא נכד של דודי אחי אימי, גרשון ליפסקי. וכי הוריו של רון, אברהם ושרה טננבאום, נפצעו קשה בפעולת המתאבד הפלסטיני בבית-קפה בפתח-תקווה לפני שנים אחדות.

חגיגה תיערך לו היום, שני, 11.6.07 בשעה 19.00 באודיטוריום קריית המוזיאונים, לשעבר בית יד לבנים, ברחוב ארלוזורוב 30 בפתח-תקווה

בענין הצרופה של עוז אלמוג [גיליון 249] – הוויכוח טעון תשובות מעמיקות. ברור כי העולם מלא יהודים שהתבוללו ושהתנצרו, וישראלים שנטשו את הארץ – איני אומר מולדתם כי לא מולדת היא להם – וילדיהם כבר אמריקנים בודהיסטים או בני בלי זהות. המדינה איבדה בעיניהם כל חשיבות, ורק עתה חלקם מובאים לכאן על-ידי פרויקט תגלית של הסוכנות בסיוע אירגונים כמו חסידי חב"ד החרדים, והם חוזרים ליהדות סביהם, למחצית יהדותם או לשורש נשמתם; חלקם יחזרו ארצה, חלקם נשארים ללמוד כאן יהדות ולהיות יהודים אמיתיים.

יש בדיאלוג של אלמוג סטיריאוטיפים – כמו תפיסת החרדים המעוותת. כך דיברו על היהודים מוצצי לשד ארצות הגויים. רוב החרדים הם משכילים, נשותיהן משכילות מאוד, יש להם גישה מודרנית תורנית לחיים, מהם עשירים גדולים ותורמים עצומים כמו לבייב, שהקים מערכת חינוך חב"דית גדולה בארצות חבר העמים, כמו גוטניק שהקים מוסדות תורה וגם צדקה וחסד (אולמות חתונה זולים לדלי אמצעים). יש קבלנים ובוני ערים, יש עוסקים בהי טק, יש מכון לב שהוא מכללה תורנית מדעית ובוגריו אנשי מדע וטכנולוגיה בתחומים הכי מודרניים, יש רופאים חרדים, יש אנשי עסקים ובעלי חברות גדולות וקטנות, יש סוחרים ויבואנים, יש מלחינים וזמרים חסידיים היוצרים ברמה גבוהה, איש מהם לא נזקק ל"חילונים" שיתרמו להם. להיפך. מוסדות החסד הגדולים הוקמו ע"י חרדים למען הכלל: יד שרה, עזר מציון, עזרה למרפא, ועוד עשרות אירגונים התומכים בדלי האמצעים, בחולים ובנכים ובזקנים. חסידי סטמר ידועים בעשיריהם, רבים מחסידי בעלז הם יהלומנים, חסידי גור כולם עובדים ומתפרנסים, ויש גם מפעלים טכנולוגיים לנשים חרדיות בערים חרדיות מפותחות ונאות כמו אלעד, בית שמש, מודיעין עילית, וכדומה.

איני יודע מה נטפלת לשטיינר, המתגאה ביהדותו, והוא בעל אישיות מסובכת כיוון שהוא גר בקימברדיג' אך אינו מרצה באנגליה אלא בג'נבה ובארה"ב, כי האנגלים פוחדים מידען כמותו. הוא טען שישראל מגמדת את הגניוס היהודי כי עוסקים כאן בחקלאות בעוד שבעולם כל גדולי האמנות – נגנים, מלחינים, ציירים, היו יהודים או למדו אצל יהודים. אף על פי כן הודה לי לפני שלושים שנה שהוא מקוה שילדיו – בנו ובתו – יתחתנו עם יהודים, ואף לא איכפת לו אם יעלו לישראל. מעניין לדעת היכן הם היום.

על ספרו של בן-ציון יהושע "מילואים בשדות האורז"

זכותם הגדולה של סופרי ישראל היא שהם פתחו בפני העם את השערים אל הציונות המעשית, הפוליטית. י"ח ברנר טען בצדק, שלולא סיפוריו של מנדלי מוכר ספרים, המראים את העיירה היהודית בכל ניוונה – לא היו קמים מושבים וקיבוצים, ובעקבות ברנר ניתן להניח, שפואמה כמו "בעיר ההריגה" של ביאליק האיצה את הקמת כוח המגן העברי. כאשר כבר קמה המדינה, התאגדו סופרי ישראל, שלא מדעת, לחבר את האפוס הגדול של היהודים אשר באו לכאן משבעים גלויות. האפוס הזה מרתק, לא רק את הקורא העברי, אלא את קוראי כל העולם – יוכיחו עשרות השפות אליהן מתורגמת מיטב הספרות העברית העכשווית.

החכמים נמשכים אל נתיב האפוס הזה, ותורמים לו לפי יכולתם וכישרונם, כדי שלא ייעדר ממנו אף מתת של שבט משבטי ישראל שהתקבצו כאן. בין הסופרים החכמים מבקש אני לכלול את בן-ציון יהושע, שנולד בארץ-ישראל, אך הוא טורח ללא ליאות לצרף אל נתיב האפוס האמור את שכיות החמדה הספרותיות של הוריו: אימו, בת היישוב הישן הספרדי בירושלים, ואביו שעלה לארץ מאפגניסטן. בן ציון יהושע חוקר ומספר על שתי הגלויות, הגם שבצדק הוא מתרכז (במחקר ובסיפורת) בכל הקשור בעולמם של יהודי אפגניסטן ומרכז אסיה. על ההווי היהודי בספרד שלפני הגירוש, ועל הווי יהודי ספרד בגולה ובארץ נכתב לא מעט (לדוגמה, "במצולות ים" של י"ל גורדון ו"הנשאר בטולדה" של אשר ברש), אבל באשר ליהדות מרכז אסיה – בן ציון יהושע הוא חלוץ, ועל כך יש לשבחו ולחזק את ידיו.

"מילואים בשדות האורז" מחולק לשני חלקים: "סיפורים מכאן", ו"סיפורים משם", וחלק גדול מהחלק השני מתרכז בעולם היהודי והמוסלמי שבמרכז אסיה ("הבלדה על סמירה הבתולה", "שלג אדום בהרים", "רוכב ערבה", "שיירה בשער העיר", ובמידה מסוימת גם – "מכשפה ושמה טטיאנה" ו"נשיקה של סטאלין"), אך הקורא ימצא גם סיפור נוגע ללב על תלאות היהודים בספרד הנוצרית ("רקואל, רקואל").

רוב הסיפורים בחלק הראשון בנויים בהרצאה ריאליסטית, ואפילו הומוריסטית (בעיקר – "פיגארו במאה שערים", "מזל", "מעשה בילקוט", "בריחה לילית"). במינון קטן יותר ימצא הקורא הומור גם בשאר הסיפורים, אך הנימה המרכזית בהם היא נימה סאטירית על העולם החרדי: בסיפור "צמח ישועה" יש הצלפה חזקה מאוד כלפי החוזרים בתשובה, המפקירים את משפחותיהם עבור מקסם שווא, ומידרדרים אל העוני בעטיים של נוכלים המכריזים על עצמם כשליחי האל; הסיפור "ורוניקה המטורפת" מתאר כיצד "מקובל" מנכס לעצמו נערה יפיפייה בנכלולי כשפיו; הסיפור "תינוק לכבוד שבת",מתאר אברך, המתפרנס מחלפנות, המפקיד את ילדו התינוק בידי זוג חילונים "ציוניסטים" שעומדים בתור לרופא, ואברך זה לא בא לקחת את "הפיקדון", אלא לאחר שהוא משוחרר מבית המעצר בעבור העלמת הכנסה; "האב, הבן ו'דויד הקטן'" מתאר כיצד הופכת הבורות המוחלטת של החרדים בענייני מדע – ליתרון אמוני. ארבעת הסיפורים האלה חושפים את השנאה העזה של החרדים כלפי "הציוניסטים" וכלפי כל מה שהקידמה מייצגת.

בחלק הזה של הספר יש שני סיפורים על בגידות בחיי נישואין ("הראי" ו"פרופסור לאתיקה"), ובשניהם יש סאטירה כנגד האליטה המזייפת ערכים שכביכול היא מאמינה בהם. הסיפור האחרון "רוחות" יוצא דופן בחלק הזה, שכן הרצאתו היא "אפלה" וסוריאליסטית.

האווירה בחלק השני – "סיפורים משם" – היא הרבה יותר כבדה: ב"הבלדה על סמירה הבתולה" מתוארים רצח והתאבדות שאירעו בנבכי העבר ואינם נותנים מנוח לאורחים בפונדק שבו קרה המעשה; בסיפור "רקואל, רקואל" מתואר שוב כיצד קורותיה של נערה יהודייה בספרד, בת שר שנידון לעינויים ולמוות – משפיעות על נערה בת שם דומה מצאצאיהם הרחוקים של מגורשי ספרד החיים בירושלים – גורל שתיהן – לטבוע בנהר הטאחו שבטולדו. "שלג אדום בהרים" מתאר רצח של יהודי בעולם הכפור שבהרי פאמיר; ו"רוכב ערבה" מספר על אומללותן של נשים שנמכרו לזנות כדי לענג את רוכבי השיירות שחולפים על פני מדבריות מרכז אסיה.

בסיפור "שיירה בשער העיר" הנימה היא יותר קלילה, וב "מכשפה ושמה טטיאנה" ו"הנשיקה של סטאלין" יש נימה כמעט הומוריסטית, כמו בחלק הראשון. "מילואים בשדות האורז", החותם את הספר, ושעל שמו נקרא כל הקובץ, חוזר אל הנימה הסוריאליסטית, כמו בסיפור האחרון של החלק הראשון.

הספר מביא אל הקורא ריחות, צבעים ואווירה מעולמות רחוקים גם מבחינת המקום וגם מבחינת הזמן. נקל לקורא לחוש בהתלהבות של המחבר הדואה על כנפי הדמיון אל אותם מחוזות אקזוטיים, התלהבות המנתבת אותו אל לשון פיגורטיבית עשירה; אלא שלעיתים הדאייה הזאת מובילה, לטעמי, אל פיגורטיביות עודפת. להלן דוגמאות:

"...(סטיב) הגיע הביתה תשוש, דגלו שמוט בין ברכיו, ונחירותיו מתפשטות מקצה הבית ועד קצהו כמנסרה בג'ונגל שאיבדה שליטה." (ע' 31); "לעיניי נתגלה ראשו של גוסטב במלוא הדרו – סלסילת ביכורים ענקית עמוסה פיאות מסולסלות לאורך ולרוחב, פיאות זעירות קפיציות ושחומות של נערה אפריקאית שנקלעה בטעות למאה שערים בירושלים." (ע' 88); "צעיר שלא טעם אישה מעולם, חש בשיפולי בטנו מרקד נחש קוברה בסלסלה של מרקיד נחשים." (ע' 234); "הוא פיזר כספים ברוחב לב על נשים כחולות עין וזהובות שיער, שגזרתן כשל כינור, אחוריהן צמד מילונים מתוקים ורימוני אהבתן מלאים מצוות." (ע' 237; ראו גם ע' 47, 48, 87, 90, 113, 254).

יש קטעים מצחיקים למדי בספר, אך חבל שמדי פעם משתמש המחבר ברסיסי הלצות מן המאגר הקיים והידוע: "כאן עושים נעליים מעור הקונה" (ע' 91); "פונקטליך כבר לא בא. הוא גם לא התקשר" (ע' 129); "איך יצאה נשמתה (של הצעירה בעת המשגל) כשכל נקביה סתומים?" (ע' 210); המספר שהפך להיפוכונדר מבקש שיחרטו על מצבתו: אמרתי לכם!" (ע' 256; ראו גם ע' 108).

בן ציון יהושע הוא ידען מופלג בדברי הימים ובפולקלור של עמי מרכז אסיה, והידענות הזאת מוצאת את ביטויה בקפלי הסיפורים, אלא שלעיתים השפע הזה איננו מיטיב עם הרצאת הסיפור: גיבוריו של יהושע מלעיטים את הקורא בידע היסטורי על יהודי אפגניסטן, על תולדות הפשטונים וקרבתם אל מנהגי היהודים, על אנוסי משהד, על מנהגי הנישואין של המוסלמים, על חובות המוסלמי המאמין וכדומה. גיבור אחד מספר לשני פרטי פרטים היסטוריים, כולל שנות ההתרחשויות (לפי הלוח הגרגוריאני!) – והשפע הזה, הגם שהוא מרתק – הופך לעיתים את השיחות לחסרות סבירות (ראו ע' 191-193, 201, 215, 217, 221-223, 230, 232).

אך כל אלו בבחינת זוטות – ראוי להיכנס לפרדס הזה של בן-ציון יהושע ולהתפעל מהצבעים, להתבשם מהריחות. הקורא יפגוש שם עולמות אקזוטיים שנדיר למצוא כמותם בסיפורת העברית.

מוסר ההודעה מספר לנו שטילפן לכוכבית-6662, (6662*) ונאמר לו שגימלאים אכן פטורים מתשלום האגרה. על מנת לקבל את הפטור יש לשלוח מכתב ולדרוש לבטל את הוראת הקבע בבנק ו/או להפסיק לשלם את האגרה.

יש ורצוי לצרף צילום תעודת זהות, לכתובת: רשות השידור, מח' הגבייה, רח' המסגר 9 ת"א. ניתן גם לשלוח פקס עם הפרטים האישיים ל-03-6371144.

בהצלחה. אנא העבירו לכל הגימלאים, ולחבריכם שהוריהם גימלאים!!!

דברי פתיחה: פרופ' עוזי שביט. קוראים מתוך "מוזיאון הזמן": עמינדב דיקמן, אורי הולנדר, אמירה הס, חדווה הרכבי, נורית זרחי, רוני סומק, בנימין שבילי, ענת שרון. לשירה אין צו-גיוס: אמיר אור.

מחול בוטו: מיה דונסקי, מוסיקה: יאיר דלאל. מנחה: קרן קוך.

הערב יתקיים בבית העירייה הישן, רח' ביאליק 27 תל-אביב, ביום חמישי, כ"ח בסיון תשס"ז, 14 ביוני 2007. טל' לבירורים: 03-5254530

19:30 פתיחת קופות / 20:30 תחילת הערב. דמי כניסה: 30 ₪

עצי השיטים [אקאציה] שימשו את איכרי פתח-תקווה, כמו במושבות אחרות, לסימון גבולות חלקותיהם ולהגנה על חלקותיהם החקלאיות מפני גנבים וחמסנים למיניהם. מאחר ונשתלו כסימון גבולות, היו כחזית קוצנית לעבר רשות הרבים, ולא אחת פלשו בענפיהם הקוצניים והצרו את הדרכים הציבוריות. תלונות רבות נרשמו בספרי הוועד על פגיעתם הרעה בעוברים ושבים.

אחת הגדרות היותר מפורסמות הייה בחזית חצרה של משפחת סווטיצקי. נמלכו פרנסי המושבה ובעצה אחת עם בעלי הבתים הוסכם שיש לברא את השיטים מחזיתות הבתים, להרחיב בהזדמנות זו את רשות הרבים ולהסיג את הגבולות מטר אחד לאחור ולטעת במקום השיטה הקוצנית עצים אחרים. כל מי שלא יישמע להוראות הוועד ייכרתו שיטיו בידי שלוחי הוועד ויושת עליו קנס.

לא כולם הזדרזו למלא אחר הצווים וכך יכולת לראות את רחובה של המושבה מתרחב וצר חליפות, ואי הנחת ניכרת בפני כולם.

אחר תלונות רבות הוחלט בוועד להוציא את האיום אל הפועל. נבחרה (ולא במקרה) חזית חצרו של אברהם סווטיצקי כמקרה מיבחן. נחושים וחרוצים הגיעו הפועלים והחלו מקצצים, כורתים עוקרים ומערימים את ענפי האקאציה בהמולה ובעסק רב.

מפתח הבית יצאו כנורים מקנה תותח אשתו ובנו של בעל הבית, ובצעקות רמות ובאגרופים מונפים ניסו למנוע את ביצוע העבודה. המהומה משכה קהל רב, שהיה עד לבואו של סווטיצקי לצעקותיו, לקללותיו, להצלפות מגלבו, להכותו מכות נאמנות את נציג הוועד גרינשטיין ואת גד מכנס על ניסיונם להוציא לפועל את הוראות הוועד.

יש עניין רב לחקור ולהעמיק בעדויות כתובות וקיים קסם רב באופן בו מתוארים הדברים ובניסוחם כפי שהם מופיעים ביומני הוועד. לכן מכאן ואילך (פרט לשינויים בודדים) זו הלשון בה מתוארים הדברים וכך נכתב בפרוטוקול ועד המושבה פתח-תקווה אור ליום י"ח בטבת התרע"ד (1914):

בא ה' ח"צ גרינשטיין ומגיש קובלנה על הא' דוד סווטיצקי פקיד הוועד, שעיכב אותו ואת הא' גד מכנס מלהוציא לפועל את פקודות הוועד הנ"ל לעקור את השיטה שעל גבול מגרש ה' אב' סווטיצקי והרחוב. [וכן קובלנה גם] על ה' אב' סווטיצקי שהיכהו [את ח"צ גרינשטיין] בזמן שהלך להוציא אל הפועל את פקודת הוועד הנ"ל. הוועד עצמו ג"כ [גם כן] היה נוכח בזמן שקיבל מכה אחת מה' אב' סווטיצקי. עדים שהיו נוכחים במשך כל זמן ההכאות הם: 1– מרדכי גולדברג, 2 – מרדכי שמואלביץ' 3 – עקיבא רובינשטיין 4 – זלמן פיסטשנר , 5 – דוד מניסטרסקי , 6 – מאיר גולד.

הוזמן העד מרדכי גולדברג ומעיד כי בנו ואשתו של ה' אב' סווטיצקי היכו את גרינשטיין ובן אברהם סווטיצקי חפץ להכותו בגרזן שבידו ועשה לו פצע קטן בידו. ה' ח"צ גרינשטיין בכל זמן קבלוֹ את המכות שתק ולא נתן חזרה. 2 – הא' סוואטיצקי דוד שעבר באותו זמן ונדרש מה' ח"צ גרינשטיין לא לתת לבן הא' סוואטיצקי ואשתו להפריע מלעקור את השיטה עשה ההפך ודרש מהפועלים שירפו מלעבוד וחפץ גם להכות במגלב שבידו את ה' ח"צ גרינשטיין בעד החזיקו את סוואטיצקי הצעיר. אך אני עיכבתיו מעשות כזה ויעצתי לו שילך לקרוא את ה' אברהם סוואטיצקי מפרדסו. ה' דוד סוואטיצקי שמע בקולי ורץ על סוסו אל הפרדס של ה' אברהם סוואטיצקי, האחרון בא כעבור זמן קט על סוסו של ה' דוד סוואטיצקי בקולות: "איפה הוא ח"צ גרינשטיין שהרג את משפחתי?" והתנפל ישר על גרינשטיין. מובן שה' דוד סוואטיצקי מסר באופן מהופך את העניין לה' אברהם סוואטיצקי למען שיכעס ואח"כ היכהו [סוואטיצקי את גרינשטיין] עוד והשאר ידוע כבר לוועד.

העד מרדכי שמואלביטש מעיד כי הוא ראה איך ה' אב' סוואטיצקי בא במרוצה על סוס מהפרדס והתנפל על גרינשטיין והכהו.

ה' עקיבא רובינשטיין מוסר את עדותו המקבילה עם עדות ה' מרדכי גלדברג.

ה' דוד מניסטרסקי מוסר את עדותו המתאימה עם עדות ה' מרדכי גלדברג ומוסיף כי גם הפקיד מר גד מכנס קבל מכות.

ה' זלמן פיסטשנר : "אני באתי אחרי שבא כבר ה' אב' סוואטיצקי מפרדסו והכה את ה' ח"צ גרינשטיין. אני הצעתי שתכף יוזמן הוועד לישיבה, וכשנתאסף הוועד והוזמן ה' אב' סוואטיצקי ונשאל למה איננו נותן להוציא אל הפועל את החלטת הוועד שנעשתה בהסכמתו, התחיל לצעוק על הוועד במקום מענה ועזב את הוועד בלי תשובה. אז האיצותי שכל הוועד ירד וכ"ג [כן גם] עוד תושבים ימצאו על המקום ויגמרו לעקור את השטה. [ההצגה הכי טובה במושבה]. כשהתחילו לעקור אז ניגש ה' סוואטיצקי והיכה עוד פעם את ח"צ גרינשטיין בפני הוועד. אז ניגשתי אני ועוד אחדים מהתושבים והחזקנו את ה' אב' סוואטיצקי באשתו ובבנו, והפועלים המשיכו את עבודת עקירת השטה . אח"כ הלך אברהם סוואטיצקי וצעק שהרגוהו פצעוהו וכו'."

ה' חפץ מוסר את עדותו המתאימה לעדות מרדכי גולדברג ומעיר כי הוא ראה שה' דוד סוואטיצקי עמד ולא התערב כלל עד שנסע לקרוא את ה' אב' סוואטיצקי.

הוחלט – להזמין את המועצה לישיבה ביום ב' בערב שבוע הבא למען שבת למשפט לדון אדות ה' אב' סוואטיצקי . להזמין לישיבה זו את ה' אב' סוואטיצקי.

ישיבת הוועד ה-43 והמועצה אור ליום כ"ג טבת תרע"ד

ה' אב' סוואטיצקי נשאל ע"י ראש הועד מה יש לו לאמר על הקובלנות נגדו ואם יש לו עדים בענין זה. ה' סוואטיצקי עונה כי לא צריכים לו עדים, יען כי העדים שישנם אינם רוצים להעיד נגד אחד מפקידי הועד מפחדם ממנו. הוא היה מבקש לדחות את המשפט לאיזו שבועות כי הוא עוד מרוגז ומבולבל מכל העניין, בנו עודנו חולה מן המאורע שבשבוע העבר, ידוע כי בנו הוא חלש ועלתה התרפאותו לאלפים אחדים. וכעת הוא שוכב במיטה. אך בכל זאת אם הועד רוצה, יציע לפניהם אודות המאורע. הוא ממשיך את דבריו.

"ימים אחדים אחרי ההסכם שביני לבין הוועד בדבר הרחבת מתר [כך במקור] אחד על חשבון מגרשי, שאלני ר' שמעון השמש אם יכול כבר לגשת לעקור השטה ולהעברת הגדר לעומק של מתר אחד וחצי, עניתי לו איזה שאלה זו? הן הסכמנו כבר לעשות את הגדר בחצרי ברחוק מתר ואח"כ לעקור את השטה.

"אחרי ימים אחדים בהיותי בפרדס, התחילו לעקור את השטה טרם שגדרו וכראות זאת אשתי יצאה עם בני למחות נגד זה שעוקרים את השטה לפני הגידור. ואז הופיע ח"צ גרינשטיין ושלח לקרוא אח"כ גם לגד מכנס ולדוד סוואטיצקי והתחילו להכות את אשתי ובני. כפי שמסרו לי, אמר ה' מרדכי גלדברג לדוד סוואטיצקי שילך לקרוא אותי.

"ה' דוד סוואטיצקי בא אלי ואמר כי ח"צ גרינשטיין ואשתי ובני רבים ביניהם ושאלך לפשר ולסדר את העניין. נסעתי תכף הביתה ובדרך אצל בית ה' ברויידא פגשוני אנשים ואמרו 'לך הביתה כבר קיבלו אשתך ובנך מכות.' מובן כי באתי בכעס ואמרו כי בני שוכב במיטה ופה רעש גדול. כמובן התנפלתי על ה' גרינשטיין ח"צ אך לא עשיתי לו כלום ורק אמרתי לו למה היכה את אשתי ובני . פתאום נעלם גרינשטיין ואח"כ קראוני להוועד ודרשו ממני שלא אפריע מלקצץ את השטה וכמובן בהתרגזותי לא הסכמתי להם. וכמדומני שעניתי – עשו מה שאתם רוצים. הלכתי והנה אחרי דקים אחדים הנני רואה את הוועד הולך בראש עם ה' ח"צ גרינשטיין. האחרון אחזני בגרוני והתחילו לעקור את השטה. בכלל אני שואל למה זה צריכים את כל החיילים בו בזמן שהסכמתי ברצוני הטוב לתת מתר אחד. אם הטחתי בזמן המאורע איזו דברים כלפי הוועד בהתרגזותי אבקש סליחה מהועד."

עד לכאן הובאו הדברים במדוייק כפי שנכתבו בספר פרוטוקול הוועד בשנת 1914. התובנות העולות מתוך הכתוב מרתקות באקטואליות שלהן. כאילו לא חלפו קרוב למאה שנה. כל הרעות החולות בהן ניחן המימסד העירוני, ממשיכות. האזרחים ממשיכים לתחמן את הרשות ולהוציא הטבות שמגיעות או לא. הסכמים אינם מכובדים. הרשות משתמשת בכוחה בלי שכל. פקידוּת ממונה בין שלצורך או שלא. ובתי הדין העירוניים משמשים עד היום להצגה הטובה ביותר בעיר.

אגב סיומו של הסכסוך שתואר כאן היה תשלום של 200 פרנק קנס לקופת הוועד.

דורון גיסין מפתח-תקווה הוא נכדם של זלמן גיסין ושל ברוך בן עזר ראב, ונינו של יהודה ראב בן עזר. הוא מתנדב לעזור בארכיון פתח-תקווה על שם עודד ירקוני ז"ל ומשם מביא לנו אחדים מסיפוריו.

פשוט, כה צפוי, מוכח, ועדיין ידהים אתכם. למה ידהים? כי מה אנחנו מבינים על המזרח התיכון?

נניח, רק נניח, שסוריה תקבל לידיה את רמת הגולן, שהוא שטח ריבוני ישראלי לכל דבר (כזכור החוק הישראלי חל שם בדיוק כמו על הרצליה. אי אפשר לפנות משם אזרחים כמו מעזה, שכן בגולן זכות הקניין היא בדיוק כמו בתל אביב, לידיעת בג"ץ). מה יעשה במקרה כזה בשאר אלאסד?

יישוב מיידי של כמיליון אזרחים סוריים ברמת הגולן. הסורים ממילא טוענים כי כמאה אלף סורים ויותר ברחו משם בשנת 1967, והם וצאצאיהם, וכבר הגענו לחצי מליון. ההוכחה: כבר היום סוריה מעודדת כל אזרח סורי שיכול, להגר לרמת הגולן, ובתמורה יקבל קצבה ממשלתית. כך עשו הסורים גם בלבנון, כדי לכבוש אותה. נכון שהצבא הסורי אולץ לוותר על לבנון, אך הסורים השאירו כ-800 אלף פועלים סורים, העובדים בלבנון, ואת המשכורות הם מעבירים לסוריה. כך נשארת הלפיתה הסורית על לבנון, למרות שלכאורה הם עזבו. במקומות אחרים בעולם היו קוראים לכך – מתנחלים. אצלנו זה אסור. לסוריה כנראה מותר.

כך יוכל בשאר אלאסד להגשים את חלומו בלא הפרעה: לכונן "התנגדות" נגד ישראל מרמת הגולן. רשמית הוא יטען שאין לו קשר לטרור שיופעל נגד הגליל וצפון הארץ מן הגולן, חס וחלילה, אך בפועל המודיעין הסורי יעשה בצפון ישראל ככל העולם על רוחו. עובדה, זה מה שהוא עושה כיום בלבנון.

מנהיג הקואליציה בלבנון, סעד א-דין אלחרירי, האשים אתמול רשמית את סוריה, כי המוחאבראת (המודיעין והבולשת) שלה לא רק עומדים מאחורי המחתרות המוזרות ג'ונד אלאסלאם ופתח אלאסלאם, אלא שהם "המציאו" אותן, כדי לחבל בלבנון. למה שהסורים לא יעשו זאת גם מן הגולן? וכי הסכם שלום עם ישראל יפריע להם? עם לבנון יש להם לא רק שלום אלא קשרי "אחווה וידידות" רשמיים.

משטרו העלווי, השולי והמלאכותי של בשאר אלאסד יופל, שכן דווקא שלום עם ישראל מעודד את הפלתו (מן הסיבה הזו לא יילך בשאר לעולם לשלום של ממש עם ישראל). גם כך למשטר הזה אין לגיטימציה בסוריה, בעיקר מחוגי "האחים המוסלמים", העולים ומזנקים במדינה. כבר היום הוציאה אלקאעדה גזר דין מוות על בשאר בשל קשריו לכאורה עם ישראל, ובשל אכזריותו לקיצונים האסלאמיים. כאשר יופל המשטר הזה תהפוך רמת הגולן לחוד החנית הרדיקלית נגד ישראל לא רק מסוריה: מאיראן, מאפגניסטאן ומאיפה לא. הטרור יהיה כפול: מלבנון ומרמת הגולן. החיים בצפון ייהפכו לסיוט בלתי נסבל.

אלא שעכשיו המצב כבר יהיה בלתי הפיך. מרמת גולן ריקה מתושבים היא כבר תהיה מאוכלסת במיליון סורים קנאים. היא תיהפך לעצם בגרונה של ישראל כמו רצועת עזה, לא לבלוע ולא להקיא. חצי האי סיני כה גדול, ששם המצב תמיד יכול להיות הפיך. עם ירדן לא ויתרנו על דבר, ועם הפלסטינים תמיד ניתן לכבוש מחדש כל שטח, זה לא ישנה בהרבה את המצב. אך עם סוריה המצב בלתי הפיך: מאיזור חיץ ריק הוא ייהפך למאוכלס בצפיפות אנטי ישראלית, לדורי דורות. מנכס אסטרטגי אדיר לישראל על הדורות הבאים שלה, היא תיהפך לנטל, שיוסיף את שלו במאבק ההולך ומתרחב לחיסולה.

הדורות הבאים שלנו לעולם לא יסלחו למי שיעולל להם זאת

לא מן הערבים אני חושש, הם את האיזור הזה מכירים היטב והם יודעים מה טוב ומה רע להם. מן המנהיגות שלנו אני חושש, זו החלשה, המופקרת, הבזה להיסטוריה, למורשת שלנו ולעצמה. וכי חבל ארץ במולדת הוא קניינו של ראש הממשלה, שברצותו יוותר עליו וברצותו ישאירו? האם המולדת היא בסך הכל שאלת נדל"ן ומחיר הנדל"ן, כמו שהתבטא לאחרונה שר הגימלאים רפי איתן לגבי רמת הגולן? האם כך התייחסו לארצם האבות המכוננים שלנו?

לכו תשאלו בעניין את מנכ"ל הסוכנות היהודית לשעבר, זה אשר לו ולאשתו שמורה חלקת קבר בין גדולי האומה שלנו, יו"ר הכנסת לשעבר, בכיר מפלגת העבודה, זה אשר קיבל ממדינת ישראל הכל, נולד עם כפית זהב בפה, ואשר ישראל שלנו היתה מגרש המשחקים שלו: כסף, קשרים, כבוד ויקר. באיזו עליבות הוא יורק על מי שרק נתן לו, ונתן.

בליל שישי האחרון התקיים בפתח-תקווה ערב זיכרון לשמואל גולדשטיין, אביה של הסופרת לילדים ולנוער דליה בר-אל, המתגוררת גם כיום בפתח-תקווה.

סיפור המשפחה מרתק. באמצע שנות השלושים עוזבים האב, אשתו, ארבעה בניו והבת הצעירה את פינסק ועולים לארץ-ישראל, לפתח-תקווה, וממשיכים בה את המאפייה והקונדיטוריה גולדשטיין, שהיתה להם בפינסק. ארבעה הבנים, בחורים כארזים, ממשיכים כולם במפעל של האב ובמקביל הם חברי אצ"ל ואחד או שניים מהם אף נתפסים בסזון ונשלחים לגלות אריתריאה. שמואל נשאר בארץ, הוא נוטר, הוא חייל, הוא אפילו חבר בלהקה צבאית בתקופת ראשית המדינה. הוא מתרגם שירי עם מאידיש, הוא שר, הוא מנגן באקורדיאון, כותב שירים משפחתיים, נעשה תלמידו של הצייר הפתח-תקוואי צבי שור, ויחד עם אחיו מתחיל לצייר, ומעמיד תערוכות אחדות. ציוריו, בעיקר ציורי נוף, יפים מאוד ומושפעים ממורו. הוא גם מצייר את נופי העיירה המזרח-אירופית בסגנון קצת תמים, קצת הומוריסטי ומאוד ריאליסטי.

לאחר מותו בשנה האחרונה, והוא כבר למעלה מגיל שמונים, יוזמת המשפחה, ובעיקר בתו דליה, סרט מרגש בן למעלה משעה על חייו, ואנחנו יושבים באולם מרותקים לסיפור האישי שלו ושל המשפחה, שנותר אמנם פרטי, אך יש בו קטעים שהיה אפשר להביא אותם בתוכנית טלוויזיה דוקומנטארית שעוסקת למשל בנושא: איך היינו כיום אילו שלושה מיליון שמואל גולדשטיינים של יהדות פולין היו נישארים בחיים ולא עולים בעשן המישרפות אלא לארץ-ישראל?

על אחד הקטעים רצינו להתעכב כאן. זוהי הקלטה באיכות מעולה של דקלום שירו של יוליאן טובים "לוקומוטיבה", הקטר, בפולנית, בקולו הנהדר של שמואל גולדשטיין, כאשר את ההקלטה מלווים בסרט תמונות וקטעי תמונות שאינני זוכר אם רק שלו הן. במקביל רץ על המסך התרגום העברי. אנחנו מניחים שהשיר כבר תורגם לעברית אולי גם יותר מפעם אחת, אבל מביאים כאן את הנוסח העברי שערכה דליה בתו בעקבות התרגום המילולי מפולנית של מרגלית קדם. על השיר כותבת לי דליה:

"חשוב לי לציין את הדברים הבאים: השיר מוכר לי במשך שנים, מההופעות הפומביות של אבי, שמואל גולדשטיין ז''ל, שנהג לדקלם אותו. חשוב היה לי מאוד להכנים אותו לסרט שהכנתי, כי אני חושבת שהוא מבצע את ההקראה נפלא. אבל ידעתי שכל מי שאינו דובר פולנית יתקשה לעקוב. לכן הבאתי את השיר לשכנתי, מרגלית קדם, שקוראת פולנית, והיא עשתה את התרגום. היא אהבה את השיר, ותירגמה את כולו (אני חושבת שהיא התקשתה בתרגום של שתי שורות, שאותן השמיטה). ברגע שהתרגום היה בידי החלטתי לעשות עיבוד וחריזה, כדי שאנשים יוכלו להתרשם קצת מהמוסיקליות הנפלאה של השיר. כל זה, כמובן, במסגרת המאמצים שלי להנציח את אבי, ולשמר חלק מפועלו, למען הנכדים והנינים."

ואכן, אני מעיד, הדקלום של שמואל גולדשטיין הוא ממש מדהים, מעשה אמנות של קריאה ממדרגה ראשונה, וראוי היה לשלב אותו בדרך כלשהי, שיגיע גם לקהל הרחב. דליה הכינה עותקים אחדים ומי שרוצה לפנות אליה יוכל לכתוב לה באי-מייל: daliabarel@walla.com

עיתון ספרותי חי מס' 19 על תרגום חדש למחזות לורקה

עיתון ספרותי חי מטעם איגוד כללי של סופרים בישראל והאופרה הישראלית, יתקיים ביום שישי השבוע, 15 ביוני, ב-12 בצהריים, באולם החזרות של האופרה הישראלית, הכניסה מרחוב לאונרדו דה וינצ'י 28 (כניסת האמנים), ת"א.

עם הופעת מחזותיו בעברית בתרגום חדש של רנה ליטוין.

משתתפים: רנה ליטוין, על התרגום החדש; פרופ' מריו שניידר, האוניברסיטה העברית, על הרקע ההיסטורי; הבמאי והמשורר יוסי יזרעאלי, על לורקה בתיאטרון העברי; הצייר אורי אליעז, בנו של רפאל אליעז, המתרגם הראשון של לורקה לעברית. זמרת האופרה הישראלית תשיר אריות מתוך 'כרמן' של ביזה.

מחיר כרטיס: 50 שקל. לגמלאים ולמנויי האופרה הישראלית: 40 שקל. הזמנת כרטיסים: בקופת האופרה טל. 6927777, ובמשרד איגוד הסופרים טל. 6950019 / 6950028 (ניתן להשאיר הודעה במענה הקולי). ביום האירוע: מכירה וקבלת כרטיסים מוזמנים מראש – בכניסה לאולם.

הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד"

יום אחד אמר לי דודו מזרחי: "אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי. "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."

תחילה חשבתי שהוא מתכוון לשכרות של אביו שלמה, המתגלגל בבוץ ליד חנות היין של שמרל. אחר-כך הבנתי שדודו מתכוון להתמכרות לדבר אחר.

התביישתי. הסמקתי. קינאתי בדודו על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים, מדיפים ריח מתקתק, על מכנסי הפיג'מה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אמא? הייתי שוטף בחשאי את מכנסיי וקורא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת "מצפה" – "השאלה המינית" לאבגוסט פורל.

סופר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן ובקפה, וקיים איתן יחסים שלא כבדרך הטבע.

חלומותיי, בתקופה שבה טרם ידעתי אישה ומהי בכלל דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בעיקר הפרקים על המישגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין ניראה מושך, מלא רגשי אשמה ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיוני עם גופה הנכסף והלבן כחלב של רותי גרשוני, עם מראה פניה האהובות, דמויות הלב, עם עיניה המבריקות בירוק-פרדס ודבש כהה, ועם פרפור הנשיקות שחלמתי להרעיף על פיה.

עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכל קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי נדר, שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.

יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית-השימוש. למוחרת, מעשה שטן, נישארתי לבדי בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כאשר הגעתי לפרק על צמיחת השדיים, לא יכולתי להתאפק.

מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שגזרתי מהגלויות הישנות של דודתי יעל, ושהיו יקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר, ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי. ביום שואה אחד, בראשית הקיץ, הרבצתי למורה לתנ"ך בבלאך [שני הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא]. כעונש גורשתי מהגימנסיה. אני מתבייש לספר שבבלאך היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו היו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם, גם לא אני. באותו יום הייתי תורן-הכיתה, חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר, ולפני רידתם הפכו את המכתבות ופניהן לאחור.

אני לא לקחתי חלק במשחק לא מפני סלידתי מההתפלשות באבק ובחול אלא מאז המכה הנוראה שקיבלתי בראש מהכדור שבעט בי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין (למזלי לא היתה לכך השפעה על שכלי ועל התפתחותי הנפשית).

בבלאך תפס אותי בהפסקה ושלח אותי לקרוא להם שיסדרו את הכיתה. איש מחבריי לא שמע לי. האמת, אני גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן.

באותו יום, שהוקדש לזכר השואה אך טרם היה גדוש טקסי-אבל וצפירות, נדחקה לאחר הצלצול חבורת התלמידים המזיעים אל הכיתה, ואני אחריהם. וברעש, בצהלות-הפרא שלהם למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע ידו של בבלאך לבן-השיער, עיניו יקדו, והוא התחיל לשרוט את פניי בחמת-רצח, ולצווח עליי כאישה. אני החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריי אחד מקבלני-הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחורי המורה.

בעיטות אלה נזקפו גם הן לחובתי כאשר גירשו, רק אותי, מבית-הספר.

חודשים אחדים לפני כן, מושפע מאוד מקריאת "כה אמר זרתוסתרא", בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור נלהב על אותו אדם עליון מיסתורי, והוא, כמובן – אני, המבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת: התבגרות, אוננות, תהפוכות אידיאולוגיות תוך חיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד נעשיתי חסיד של דויד ריקרדו וספרו על הכלכלה המדינית. קראתי את ספרו של פרויד על פשר החלומות, וניהלתי יומן חלומות. קראתי את "כלכלה ומישטר" לז'אן באבי ו"קורס קצר בפילוסופיה", ונעשיתי למשך חודשיים מארקסיסט. אחר-כך קראתי מאמרים של אברהם שרון-שבדרון בירחון "בטרם", על השאלה הערבית, וכתבתי לו שאכן יש לגרש את כל הערבים שנותרו בארץ, בעקבות אחיהם הפליטים. אבל החיבור על ניטשה היה השיא –

במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. אני מושפע מדיעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. "הוא כותב חיבורים על אדם עליון?" אמרו בלי להבין. "אומרים שכתב בחיבור – 'כשאתה הולך אל אישה אל תשכח את השוט!' – מה הוא חושב? שהכל מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, סיפרו שאני ביריון.

אני, שאת צלעותיי ראו מבעד לעורי, צנום וחלשלוש. אפילו כדורגל חששתי לשחק, פן יפילו אותי!

אבל אימהות במושבה הפחידו את ילדיהן שאם יתנהגו כמוני, יזרקו גם אותם מבית-הספר והם ישוטטו כל ימיהם בשדות עם עז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב! –

וזקני האיכרים אמרו: "השוט? הוא כתב בחיבור שלו השוט? מה אתם מתפלאים? כבר שכחתם את סבא שלו שהיה מאיים עלינו בשוט כדי שנצא לעבודה בשנת השמיטה? ההתנשאות עלינו עוברת במשפחה הזאת בירושה!"

לדברי חברי דודו קדם זכה בבלאך בכינויו: "מפני שהיה מפליץ מאחור וגם מלפנים!" – ואילו דודתי יעל טוענת שמהיותו יליד פולין היה מבטא בשיעורי התנ"ך את המילה בבל – בבל [שתי הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא], כמו בביליון, וככה הפך בבלאך בפי התלמידים, גם בבתיהם.

יום אחד הוזמן עזרא קובלמן שומר-השדות לבית-הספר בקשר להתנהגות של בנו שאול. כאשר בבלאך החל להתלונן, הפסיק אותו עזרא ואמר: "אבל אדון בבלאך..."

על כך חטף סטירת-לחי מהמורה החלשלוש, אבל ריחם עליו ולא היכהו בחזרה.

חודשים אחדים לפני כן, במעבדה לפיסיקה, געתה כל הכיתה בפרצי צחוק. המורה צדקה, בחור צעיר שהגיע אלינו מעיראק, קרא לי לעמוד לצידו מול הכיתה.

הגעתי אליו מבלי לחשוש למאומה, ולפתע הוריד על לחיי סטירת-לחי מצלצלת בכף-ידו הגרומה. חשב כניראה שאפשר להמשיך אצלנו בשיטות ההוראה של הארץ שממנה בא.

עזבתי את הכיתה והודעתי בבית כי לעולם לא אחזור ללמוד בבית-הספר. אבא שיכנע אותי להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכה אותי איזה מורה שהוא, אני אחזיר לו!

באותה תקופה סילקו האיכרים את אבא מעבודתו בניהול גוש כרמים בן מאות דונמים של ענבי-יין, שנטע עבורם על אדמות הכפר הערבי ענבה, שנעזב במלחמה. ("קשה לי להאמין שלפתע-פתאום קמו כולם ועזבו, לפעמים יש לי הרגשה שביום מן הימים הם עוד ישובו!").

העמידו את אבא אל עמוד הקלון, ופשוט הודיעו לו: "אתה מפוטר!"

עמוד עץ חום-כהה, ממורק, ניצב בכניסה לאולם של ועד המושבה. כותרתו היתה מגולפת ציצים ופרחים שעיצב הצייר והפסל בוריס שץ, מייסד "בצלאל", ודאי לצורך אחר.

בכותרת שולב סמל המושבה עם המחרשה והפסוק: "בזעת אפיך תאכל לחם" – וכל הנכנס לאולם היה מנשק את העמוד, כמזוזה, ומרוב פחד.

כאשר האיכרים היו מחליטים לפטר מישהו מעבודתו, היו קוראים אותו אל העמוד ומודיעים לו בקול רם הודעה שנקראה בשם "פתשגן הוועד", ומהדקים אותה בנעץ. רק לאחר הקראת הפתשגן עם חותמת הוועד, והנעיצה בעמוד – קיבלו הפיטורים תוקף רשמי.

כאשר בחנוכה שלאחר הפרעות ברוסיה ערכו הפועלים, על אף האיסור מאת ועד המושבה, נשף פומבי שבו הניפו דגל כחול-לבן ודגל שחור וצירפו את זכר גבורת ישראל בימי קדם עם מחאת היישוב העברי המתחדש בארצנו נגד מעשי הזוועה ביהודים בגולה – אזיי הוועד, שחשש מכל הנפת דגל בגלל השלטון התורכי, הכריז חרם על המתגרים בו ופירסם הודעה שמעתה יתקבלו לעבודה אצל האיכרים רק אותם הפועלים שיבואו לעמוד הקלון ויחתמו על "פתשגן הוועד" – האומר שהם נכנעים לוועד המושבה, ויהודק הפשגן בנעץ לעמוד עם חותמת הוועד, ומי שלא יעמוד בהצהרתו זו – יגורש מהמושבה.

תחילתו של טקס הפתשגן עוד בימי התורכים, כאשר שמרנו בקנאות על אוטונומיה בניהול ענייני המושבה ונמנענו מלפנות לשלטון העות'מני המושחת והנגוע בבקשיש. גם היה לנו "ספר אחוזה" פרטי של המושבה, ובו נרשמו בעברית הבעלות ושינויי הבעלות על החלקות, שנקראו בשם "נומרים".

המנהג פסק לאחר שראש העיר החרדי שלנו (שבא לאחר שקודמו גאול גלבוע חטף מכה של אלה על הראש והפך לצמח) – העביר את הטיפול בנושא לרב הראשי של המושבה, ואת העמוד לבית הכנסת הגדול.

באותה תקופה, לאחר שהחשמלאי הג'ינג'י של בית הכנסת הגדול פוטר בגלל עצלותו, בא אליו בחלום לילה אחד אביו המנוח וגילה לו שהנגיעה בעמוד יש בה סגולה להביא ילדים בריאים לעולם.

"בזיעת אפיך" אמר מר אבא – הוא הגבר, "תאכל" היא האישה ו"לחם" הוא הרך הנולד.

עשרות נשים וגברים, ג'ינג'ים ומעדות אחרות, החלו פוקדים מדי יום את העמוד ונוגעים בו כמו שהיתה שיינע-פשה נוגעת בדג המלוח של סקנדר אבול-באר'ל, וגם משלמים סכום לא גדול לחשמלאי המפוטר על כל ברכה שהביא להם בשם מר אבא שלו.

לעיתים היה הג'ינגי "מלמד את הנשים לאכול" ולדבריו היו לכך תוצאות טובות וזולות יותר מטיפולי ההפרייה ב"בתי-החולים של האשכנזים!" – כי "שבע יפול צדיק וקם" – כלומר הצדיק, שהוא "יסוד עולם" בקבלה, וספירת הזכר, הוא העמוד האבר של הקב"ה.

איש מהמאמינים לא היה מוכן להודות שבמקורו העמוד העושה נפלאות היה עמוד קלון, השייך למסורת המקומית שלנו לא פחות מחג החמלניצקיה ומיום הזיכרון לחללי ההתנפלות הגדולה על המושבה, שבה נהרגו אביתר ירקוני וחבריו.

והרי כל מי שפוטר ליד עמוד הקלון, ובייחוד פועלי העלייה השנייה – לא שכח לעולם את המעמד המשפיל, כפי שגם תיארוהו סופרי העבר – חיים ברנר, אלימלך שפירא, יוסף חנני ויעקב רבינוביץ.

היתה אפילו גירסה חריפה יותר. קשה לי להאמין בה. מי שחרף הפיטורים לא רצה לעזוב את נותן עבודתו, והיה מוכן להמשיך לעבוד אפילו בחינם, היו רוצעים את אוזנו אל עמוד הקלון!

מספרים שככה נהגו בעבד-המדומה הכושי שקנה ביפו האיכר סנדרל גרשוני הצולע במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, ואף נתן כתובת קעקע בזרועו באותיות לטיניות: SG

שהרי חלומם של מייסדי המושבה היה לחדש ימינו כקדם ולחזור לאורח חייהם של אבותינו בתקופת המקרא.

בתגובה לערעור וללעג של אנשים רציונאליים על קדושת העמוד ועל האמונה בניסים בכלל – שרף לאחרונה בן-דוד של החשמלאי, אף הוא ג'ינג'י, את ארון-הסעף של מרכזת הטלפונים האזורית, והיתה אצלנו דממה טלפונית במשך חודשיים.

דוקטור אחד, שדופלם בשלושה מקצועות ונתקבל להורות רק באוניברסיטה דתית אחת ובה התמחה בתולדות העלייה הראשונה – נחלץ לעזרת חבורת המאמינים בכוחו המרפא של העמוד העושה נפלאות בבית-הכנסת הגדול שלנו. במחקרו טען שהעמוד קדוש מראשיתו, שמו לא היה עמוד הקלון אלא הקולון, שפירושו עמוד. וגילף אותו לא בוריס שץ אלא אמן דתי שעלה מהעיר ההררית ג'נעא לירושלים בעלייה הראשונה והתמחה בציור קבר רחל, הכותל ובית-המקדש. החוקר מצא אסמכתא לכך שכאשר נחשד מישהו במושבה בשקר, חייבוהו לגעת בפיתוחי-העץ של העמוד העושה נפלאות ולהכריז בפומבי:

"אני נשבע באלוהים ששלח את משה, ובתורה, ובמה שכתוב בה, ובצדיק יסוד עולם, שאם לא אומר את האמת יהיה דיני כדינם של עבדי פרעה והמן, וכדין מי שעזר לנבוכדנצר להחריב את בית-המקדש ולעשות טבח בבני-ישראל, וכדין מי שאינו מאמין באש שלהטה בסנה, וכדין מי שמחלל את השבת ואינו מאמין בקדושת החגים. אם לא אומר את האמת אהיה בחרם, אובל שוב למידבר ולא אזכה לטעום מן המן והשלווים ולא יהיה לי חלק ונחלה בישראל!"

אומרים שהיא סובייקטיבית, תלוי מי הנאראטיב, כלומר איזה ציבור והשקפת-עולם מייצג "המספר הקולקטיבי" שלך. אומרים שהאמת ההיסטורית נמצאת אולי באמצע, בין הגירסאות השונות, מה עוד שצריך להתחשב גם בנאראטיב של הג'ינג'ים, הנשים, הפדרסטים, צאצאי העלייה הראשונה ועוד מיעוטים או קבוצות שהופלו לרעה במהלך ההיסטוריה.

רק מעטים מוכנים להודות שברוב המקרים סיפור ההיסטוריה אינו שונה בעיקרו ממה שכבר ידוע לנו, וכי רוב החידושים שהאינטרסנטים לסוגיהם מגלים בהיסטוריה אינם חדשים, או שאין בהם שמץ של אמת –

אלא לעיתים נדירות, כאשר חוקר רציני מעניק ביושר-לב ובבקיאות רבה פירוש שונה למקורות ישנים וגם חדשים, ובכך מוכיח שגם בעבר קיים מימד אוטופי שאותו טרם ידענו, ומשנה את התמונה הרוחנית שלנו לגבי העבר.

כי הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא?

בשנים הקשות של המשבר הכלכלי, בין שתי המלחמות, הפסדנו את הפרדס שלנו. מאז אבא היה שכיר, מנהל עבודות חקלאיות אצל אחרים, עד שפוטר. לעולם לא אשכח את מראה פניו האפורים בשובו הביתה מטקס הפיטורים. אולי לכן גברה כל-כך מרירותו, גם כלפיי. הוא לא הסתיר את אכזבתו ממני ואת חששו שחיי יהיו כישלון כחייו-שלו.

הוא ביקש ממני בגרון חנוק לא להרחיב על כך את הדיבור ואני מכבד את בקשתו כמו גם לגבי סודות אחרים וכמוסים של משפחתנו, שטרם הגיעה השעה לגלותם, אם בכלל. אבל אי-אפשר להבין את המושבה ולהבין אותי בלי לקחת בחשבון את כישלון חייו של אבי.

בעניין הודאתך [גיליון 250] שאתה טועה לפעמים בין זכר לנקבה [בדקדוק], אתה נמצא בחברה טובה. מספרים על המשורר זלמן שניאור, שגם הוא היה מתבלבל בין זכר לנקבה [בדקדוק]. כאשר העירו לו על כך, ענה:

"אמנם מתבלבל אנוכי בין זכר לנקבה, אבל בין נקבה לנקבה אינני מתבלבל כלל."

קיים פתרון פלאים להסגרת מבוקשים מבלי להשתמש בשיטות הגזעניות שבהן תומך ברשעותו סופר נידח!

אני מעדכן אותך על חידוש מדהים: אמצעי כריזה בעלי עוצמה רבה.

אפשר לקרוא למבוקשים, הנמצאים בבית מסויים, לצאת ולהסגיר את עצמם ואין צורך להשתמש ב"נוהל שכן" [גיליון 250] שנפסל על ידי בג"צ.

אם מישהו חושב שהחזרת הגולן לסוריה תימנע מלחמה, אזיי הוא טועה. החזרת הגולן לסוריה תגרום אחריה מלחמה שלעומתה מלחמת יוני 67' תיראה כמשחק ילדים. אצבע הגליל, טבריה, עמק הירדן ואפילו עמק יזרעאל ושדה התעופה רמת דוד יהיו שדה המערכה!

אלא נשכב על הגדר של ההיסטוריה הישראלית כאשר תקע סיכה בבלון של הסכם אוסלו, שהתברר כבלון מורעל שלא היה אלא הכנה פלסטינית לאינתיפאדת אל-אקצה

ארקדי גאידמק הכריז מלחמה עלינו, הציבור החילוני, הצורך מזון לא כשר

אבד לנו הטעם מ"טיב טעם" לאחר שקראנו שהרשת נרכשה בידי גאידמק. וכפי שצָפינו, במסגרת חיזוריו אחר הקהל הישראלי הטיפש, הוא כבר הודיע שיהפוך אותה לרשת כשרה, לא יהיה בה בשר חזיר וסניפיה ייסגרו בשבתות! – רצינו לקרוא לקהל הקונים להחרים את "טיב טעם" בשל כך אבל במחשבה שנייה [תכונה שחסרה כנראה לגאידמק] – לא יהיה שום צורך בחרם על "טיב טעם" – כי הרשת תקרוס מאליה, ועד מהרה רשת אחרת של מזון לא כשר, אולי במימונו וביוזמתו של קובי טרייביטש שהתעשר – תצוץ במקומה וגם תצליח, ואולי בבוא היום תיקָנה אף היא בידי האיש, שאיש אינו שואל מהיכן בא לו הונו העצום, אם אכן הוא עצום, ודאי שלא מסעודיה, וכן גם מה יקרה לו אם ייסע לפאריס.

השערה פרועה: רשתות המזון הגדולות ויצרני המזון הגדולים בישראל, כולם אסירי המזון הכשר, הם התומכים בגאידמק כדי שיהרוס את הרשת הלא כשרה הגדולה במדינה, רשת תופחת ומצליחה שאותה הציבור החילוני אוהב, ואשר על כן היא מאיימת לנגוס בנתח השוק אנוס-הכשרות של הרשתות ושל היצרנים הגדולים! – ובאשר לרשת הלא כשרה החדשה, אפשר לפנות אלינו לשם תיווך לְהשקעה וּלְשותפות, שמה בישראל יהיה:

אגב, בקשר לעליית שער הדולר צדקנו באיחור של שבועות אחדים.

[היא רינה שומרוני היפהפייה הגזעית מחדרה, שלא הפסקנו להסתכל לעברה לפני כחמישים שנה בפוסעה בין בנייני קפלן לגילמן בגבעת רם. – אב"ע]

בליל קיץ חם אחד בשנות השישים שמחתי כי נערה יפה צעירה כבת גילי ילידת העיר חדרה רקדה כנגדי וכינתה אותי ג'ינג'לה ואני רקדתי איתה כנגדה ושתיתי והשתטתי מאוד עד עלות השחר ודימדומים הקיצותי במרפסת חדרה בתל אביב ונדמה לי חולם חלום – כותל מערבי שמאחוריו קריית קברים רבים עד אין סוף? לא לא! לא חלום ולא סיוט – זו מציאות: מרפסת חדרה של הנערה היה בבית ישן בתל אביב בקומה השנייה ברחוב טרומפלדור, והצעירה היפה היתה – משוררת, שכעבור שנים פגשתיה בגן העצמאות לבושה לבן, בחברת צעירות וצעירים, ערב מותה הטראגי בהודו – היא נפלה על צווארי ואני אמרתי: "רנה שני?" והיא: "אה ג'ינגג'ילה אתה בוודאי מכיר אותי בשמי מן הגילגול הקודם, עתה שמי: 'רין שיין'." היא לא היתה שיכורה. יהי זיכרה ברוך –

ארשה לי להצטרף למברכים את הסופר והחבר חנוך ברטוב בהגיעו לגבורות.

צריך להזכיר לעידו זיו (מאמרו בגליון 249) כי כל בחירה היא בין חלופות שונות. גם אם טעמו הספרותי של שמעון פרס אינו לרוחו, המתמודדים מולו אינם ענקי הדור. פרס עולה עליהם בכמה דרגות בתבונתו ובניסיונו הביצועי.

חיל המעופפים הפלסטיני החל באימונים מעשיים

העימותים הפנימיים בין פתח לחמאס ברצועה גבו היום (ראשון, 10.7) שני הרוגים לפחות. לאחר שבמשך שעות היום נראה היה כי הפסקת האש עליה הוכרז אמש נשמרת, נמסר על תקרית נוספת בין חמאס לפתח. לפי הדיווח מהרצועה, לוחמים חמושים מהחמאס חטפו חייל מהמשמר הנשיאותי המזוהה עם הפתח, והשליכו אותו אל מותו מהקומה ה-15 של בניין מגורים בעזה; ההרוג הוא מוחמד סווירקי, בן 25.

[מתוך מהדורת אינטרנט "הארץ און-ליין", 10.7.07].

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,481 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

251 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

"אתם לא הכרתם את עירנו... אני שהכרתי את עירנו, בקירוב, בשילוח, במידת כוחו של אדם לספר שבחה של עיר... ש"י עגנון "עיר ומלואה"

מסע אל עולמם ומקורות יצירותיהם של ביאליק באודסה וז'יטומר, עגנון בבוצ'ץ ולבוב, אצ"ג בביאלה קמין ולבוב, שלום עליכם בקייב ואודסה, מנדלי מו"ס בברדיצ'ב ואודסה, הבעש"ט במז'בוז, ר' נחמן באומן, ר' לוי יצחק בברדיצ'ב ועמוס עוז ברובנה.

יום 1 7.8.07– יום ג – טיסה ת"א אודסה (טיסת לילה)

במהלך היום נטייל באודסה, עיר הנמל הגדולה לחוף הים השחור, מרכז ספרותי וציוני חשוב שבו פעלו מנדלי מו”ס, אחד-העם, ביאליק, פינסקר, שלום עליכם, ז'בוטינסקי, לילינבלום .במהלכו של היום נטייל באתרי העיר ומחוזות התרבות היהודים והלא יהודיים. נדלג על מדרגות פטיומקין וברחובות העיר. לינה באודסה.

יום 3 -9.8.07 – יום ה –אודסה –אומן שרגרוד -ויניצה

נצא בבוקר לאומן בעקבות רבי נחמן מברסלב. נבקר בציון הקבר המשמש מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפי יהודים ,נמשיך לביקור ב"גני סופיה" אתר גנים מרהיב שהוכרז כאתר שמור ע"י אונסק"ו. נמשיך לעיירה שרגרוד בה נשתמרה תבנית ההיסטורית של השטייטל.נמשיך ללינה בויניצה.

בבוקר נצא מויניצה למז'יבוז' , העיר בה חי הבעש"ט קרוב ל-20 שנה ובה נקבר. נטייל לאורכו של רחוב הבעש"ט מבית המדרש המשוחזר ועד לקברו ,הניצב במוקד 'פנתיאון' תנועת החסידות. ביום זה נעסוק במאבק בין המשכילים –בטרנופול- עירו של יוסף פרל והחסידים שמעוזם היה במז'יבוז עירו של הבעל שם טוב. נעבור בטרנופול, בחמלניצקי - נמשיך ללבוב- למברג ,בירת גליציה המזרחית. העיר בה גדל אצ"ג (אורי צבי גרינברג), ובה פעלו ברנר, שופמן ואחרים. נספר את סיפורה של אלונה פרנקל "ילדה" (זוכת פרס ספיר 2005), ונבקר באתרי העיר.

במהלך השבת נערוך סיורים רגליים במרכז העיר, ברובע היהודי,שנשתמרו בו שרידים מימי הביניים. נראה את הכנסייה בה התרחש הויכוח עם הפרנקיסטים {1759} נסייר בככר המרכזית.ובשאר אתרי העיר. לינה בלבוב

יום 6 – 12.8.07– יום א'- לבוב –זולקוב – דרוהוביץ –בולכוב –אבנו-פרנקובסק

בבוקר נצא לזולקוב משם נמשיך לדרוהוביץ עירו של הסופר ברונו שולץ ,עיר שבה התקיימה קהילה יהודית במשך 600 שנים. זיכרונות סוחר היין דב בער יביאו אותנו לבוליחוב עיר בה נשתמרו אתרים יהודיים .בסיום היום נגיע לאיבנו –פרנקובסק היא סטניסלבוב. לינה באיבנו פרנקובסק.

ביום זה נעסוק במאבק בין המשכילים –בטרנופול- עירו של יוסף פרל והחסידים שמעוזם היה במז'יבוז עירו של הבעל שם טוב. נעבור בטרנופול, בחמלניצקי - שם נעצור באתר ההנצחה ליהודי פרוסקרוב (חמלניצקי),שנרצחו בפרעות פטליורה.

יום 7- 13.8.07 – יום ב' –איבנו-פרנקובסק –בוצ'ץ –ברודי-לוצק

בבוקר נשים פעמינו לעירו של עגנון – בוצ'ץ, שהונצחה ותועדה בספריו. נטייל בעיר בעקבות ספריו של עגנון "אורח נטה ללון" ו"עיר ומלואה". נתרכז בבית המועצות נתעכב ליד ביתו של עגנון. נלך לאורך נהר הסטריפה ונגיע לגימנזיום. בתום ביקור בעיר נסע לברודי –בירת ההשכלה של גליציה, שם נראה את שרידי בית הכנסת, הקלויז המפורסם ובית קברות מעניין. נסע ללינת לילה לעיר לוצק.

יום 8- 14.8.07 – יום ג' – לוצק –רובנה- ז'יטומר- ברדיצ'ב –קייב

את הבוקר נקדיש לסופרים עמוס עוז וביאליק .נצא לרובנה בעקבות משפחתו של עמוס עוז וספרו עטור הפרסים "ספור על אהבה וחושך".משם נסע לזיטומר

בעיקבות המשורר הלאומי ונבקר בביתו של ביאליק . נמשיך לברדיצ'ב - עירם של ר' לוי יצחק ומנדלי מוכר ספרים. נכנס למתחם בית הקברות שבו השתמרו מצבות ייחודיות בצורת מגפיים. מברדיצ'ב נסע לקייב בירת אוקראינה. לינה בקייב

בבוקר נצא לראות ולהתייחד באתר הרצח ההמוני באבי-יאר. משם נמשיך לסיור באתרי העיר יהופיץ של שלום עליכם. נבקר ברובע פודול - הרובע היהודי, נכנס לבית הכנסת המשופץ, כיכר סופיה, בית הכנסת הקראי, מוזיאון מלחמת העולם השנייה, רחוב אנדרייבסקי - רחוב האמנות העממית, נטייל ברחובות מרכז העיר, בשדרות קראשצ'טיק, נראה את פסליהם של גולדה מאיר ושל שלום עליכם. בשעות הערב נצא לשדה התעופה לטיסה לת"א.

· ייתכנו שינויים בתכנית לאור אילוצים בלתי צפויים או ע"פ שיקול דעת האחראים.

· ניתן לתכנן ביקור שורשים בעיירות, לשם כך יש להכין כתובת מדוייקת וכל חומר אפשרי.

· למעוניינים ניתן להזמין מפת אוקראינה (59 ₪) ביום המפגש המתוכנן.

לפרטים בנושאי תוכן 052-3251253 דורית רפל- מלווה ארגונית

להרשמה: סמדר 03-7253024 פקס: 03-5233233 smadar@startours.co.il
מחיר הסיור: 1790$ ליחיד בחדר זוגי

· 200$ דמי קדימה בעת ההרשמה. הסכום כולל 47$ דמי רישום.

- יש להשלים את יתרת התשלום עד 3 שבועות לפני היציאה לטיול

- בשקלים: התשלום יתבצע בש"ח לפי שער העברות והמחאות ביום התשלום.

- בכרטיס אשראי – בתוספת עמלה של 1.9%, בהתאם לנהלי משרד הנסיעות מול חברות האשראי.

– ביטול הנסיעה עד 60 יום לפני מועד היציאה לטיול: יוחזרו דמי הקדימה למעט 47$ דמי רישום.

– מתחת ל 60 יום ועד 30 יום לפני מועד היציאה לטיול: יחוייב הנוסע בדמי ההרשמה במלואם.

– מתחת ל-30 יום לפני היציאה לטיול: יחוייב הנוסע בכל העלויות בהן חוייב משרד הנסיעות כתוצאה מהביטול.

* הערה חשובה: מחיר הטיול מבוסס על מחירי הטיסות כפי שהיו ידועים מיום 10.5.07 , כל שינוי במחירים אלו ישנה את מחיר הטיול בהתאמה.

לפרטים נוספים בנושא תוכן: דורית רפל 052-3251253

פרטים	מטייל מס' 1	מטייל מס' 2
שם משפחה (בעברית)
שם פרטי (בעברית)
שם משפחה (בלועזית) (כפי שמופיע בדרכון)
שם פרטי בלועזית (כפי שמופיע בדרכון)
תאריך לידה
מין	זכר / נקבה	זכר / נקבה
דרכון ישראלי	כן / אחר	כן / אחר
מספר דרכון
תאריך פקיעת תוקף דרכון
כתובת (למשלוח דואר)
טלפון בבית
טלפון נייד
דואר אלקטרוני
מטייל/ת שנרשם/ת לבד מעוניין/ת:	- בחדר ליחיד (בתוספת תשלום) - בשיבוץ בן/בת זוג לחדר	- בחדר ליחיד (בתוספת תשלום) - בשיבוץ בן/בת זוג לחדר
ביטוח בריאות ומטען	כן / לא	כן / לא
אופן התשלום	מזומן / צ'ק / כ.אשראי / העברה בנקאית	מזומן / צ'ק / כ.אשראי / העברה בנקאית
למשלמים בכרטיס אשראי
מספר הכרטיס
תוקף הכרטיס
שם בעל הכרטיס
מס' ת"ז בעל הכרטיס
סוג הכרטיס

לפרטים בנושאי תוכן הסיור – דורית רפל: 052-3251253

מסע למחוזות המורשת היהודית, שבליבן "ירושלים דליטא",

טיול שכולו חוויה מרגשת, המשלב ביקור בערים היפות וילנה, קובנה, ריגה ובכפרים הקטנים שכמו יצאו מציוריו של שאגאל.

הכנר כבר לא מנגן על הגגות, אך בתי העץ עדיין פרוסים במרחבי יערות אורן ובשיפולי נהרות. בשתי המדינות, בעריהן ובכפריהן חיו בעבר מאות אלפי יהודים שייצגו את כל הזרמים ואת כל ההשקפות.

מסע בליטא ובלטביה הוא מסע בנופי טבע מרהיבים ובמחוזות המורשת היהודית; מסע לאירועים ודמויות מפתח בתרבות הבלטית ובהיסטוריה היהודית.

לאחר הנחיתה בשעות הבוקר, בריגה בירת לטביה, נצא לסיור להכרת העיר. נבקר בחומת העיר, "השער השוודי", אתרי העיר העתיקה- בית "שחורי הראש", בתי הגילדה הגדולה והקטנה, "בית מנצנדורף". נתרשם מיופייה הארכיטקטוני ומסגנון הארט-נבו המאפיין את העיר בסיור ברחוב אלברטה שבו ריכוז ייחודי של בניינים שעוצבו על-ידי האדריכל היהודי מיכאל אייזנשטיין בסגנון ה"ארט נובו". לינה בריגה.

את הבוקר נקדיש ל"ריגה היהודית". נבקר בבניין הקהילה ובו מוזיאון לתולדות הקהילה, בבית הכנסת המקומי, בבניין בית הספר היהודי, בגטו היהודי. נראה את ביתו של ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב. מאוחר יותר נבקר באתרי הזיכרון ביער ברנינקי הסמוך לעיר. בשעות אחר הצהריים נבקר בשוק המרכזי של ריגה מהגדולים באירופה. לאחר ארוחת ערב נטייל בסימטאות העיר. לינה בריגה.

19.7.07 –יום ה'- יום 3 ריגה - בויסק – רונדלה - פוניביז'- וילנה

בבוקר נצא לבויסק - עיירה בעלת היסטוריה יהודית, ממנה בא הרב קוק.

נמשיך לביקור בארמון נסיכי קורלנד רונדלה אשר נבנה ע"י הארכיטקט האיטלקי ברטולומא רסטרלי ומשמש היום כמוזיאון לתעוד חיי האצילים במאות ה-18 -19 . נמשיך לעיר פוניביז' ובה נראה את בנין הישיבה הידועה שנוסדה ע"י הרב כהנמן והועברה על-ידו לבני-ברק. לעת ערב נחצה את הגבול ונגיע לוילנה. לינה בוילנה.

20.7.07– יום שישי –יום 4 טאראקי– פונאר – וילנה

בבוקר נצא להתייחדות עם קורבנות השואה ב"יער פונאר", גיא ההריגה הגדול של יהודי ליטא. נמשיך לטארקאי, עיר הבירה העתיקה של נסיכי ליטא השוכנת בלב אזור אגמים. נבקר בטירה המרשימה, במוזיאון הקראי המספר על חיי הקראים החיים מאות שנים בליטא. נטייל על שפת האגם כדי להתרשם מיופיו של האזור. נחזור לוילנה שם נערוך הכרות ראשונית עם העיר "ירושלים דליטא" – מהמרכזים החשובים של התרבות היהודית. בערב ארוחת ליל שבת. לינה בוילנה.

לאחר ארוחת בוקר נצא לסיור רגלי באתרי העיר. נטייל ב"רחוב הגאון" ברחוב "היהודים", נראה את ביתו ופסלו של הגר"א- הגאון מוילנה, נבקר במקום בו ניצב בעבר ה"שולהויף" –בית הכנסת הגדול ומבני הציבור של הקהילה. נעבור בבניין בו פעלה אחת הספריות עשירות התוכן בעולם היהודי "ספריית שטראשון". נראה את האנדרטה לזכרו של אדם מיצקביץ –גדול משוררי פולין שחי ולמד בוילנה. נראה את מקום בית הדפוס הפעיל ביותר בעולם היהודי הליטאי של "האלמנה והאחים ראם". נסייר ברחובות הגטו היהודי ובחצר בניין היודנראט וננסה לשחזר את אירועי המרד בגטו, נצעד בעקבות יצחק ויטנברג ואבא קובנר. בשעות אחר-הצהריים נסור לביקור בקומפלקס האוניברסיטה הוילנאית בסימטאות וברחובות שמסביבה. לינה בוילנה.

בבוקר נצא לכיוון צפון מערב לז'זמר, שם שמור ע"י אונסקו בית כנסת מיוחד המאפיין את בתי הכנסת מעץ שהיו במזרח אירופה, זה המקום בו נעסוק בשאלה על תפקודם החברתי ועיצוב בתי הכנסת במדינות הבלטיות. בדרכנו לקובנה נכנס ל"פורט התשיעי" - המצודה ששימשה כמחנה מעצר ומוות ליהודי קובנה במלחמת העולם השנייה.

נמשיך לעיר קובנה שמיקומה במפגש הנהרות הניימן והנריס, והיא השנייה בגודלה בליטא. קובנה שימשה כבירת ליטא בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. נתחיל את הסיור במרכז העיר, ברחובות הקרויים על-שם הסופר א.מאפו, ו-ל. זמנהוף - אבי שפת האספרנטו. נבקר בבית הכנסת היחיד שנותר ופעיל, בחצר הגימנסיה העברית, בבית החולים היהודי הישן. נטייל במדרחוב בעיר ונעצור ליד ביתה של המשוררת לאה גולדברג. בשעות אחר הצהרים נצא לסלובודקה –פרבר העיר שהיה מאוכלס יהודים רבים, כאן אף חיבר אברהם מאפו את יצירותיו "אהבת ציון", ו"אשמת שומרון".

23.7.07 – יום ב' –יום 7 –קובנה –קאידן –שאבליי- וילנה- ת"א

בבוקר נצא לעיר קאיידן – אב-טיפוס לשטייטאל. העיירה היתה מאוכלסת בעבר ביהודים רבים ולאחרונה עברו חלקים רבים בעיר שיחזור וביניהם בית כנסת, ובית מדרש בו למד הגר"א. בעיירה זו נולד וגדל משה ליב לילינבלום מחשובי המשכילים בליטא. מכאן נמשיך לעיר שאוולי שם נתרשם מחיי "אצולת הממון" היהודית בביקור באחוזת משפחת פרנקל ובבית החרושת לעורות של המשפחה. נמשיך ל"גבעת הצלבים" אתר עלייה לרגל ייחודי שנהייה לסמל ההתנגדות הליטאי לשלטון זר. בתום ביקור בעיר נשים פעמינו לשדה התעופה בוילנה לטיסה חזרה לתל-אביב

· 200$ לנוסע דמי קדימה בעת ההרשמה.
סכום זה כולל 47$ דמי רישום, אשר לא יוחזרו בכל מקרה של ביטול.

· יש להשלים את יתרת התשלום עד שבועיים לפני היציאה לסיור.

· התשלום יתבצע בש"ח לפי שער העברות והמחאות גבוה ביום התשלום.

· למשלמים בכרטיסי אשראי : בהתאם לנהלי משרד הנסיעות מול חברות האשראי (בתוספת 1.9% עמלת כרטיס אשראי).

· חלוקה לתשלומים בכרטיס אשראי- בהתאם לנהלי משרד הנסיעות מול חברות האשראי (קרדיט).

· מ-14 ימי עבודה ועד 3 ימי עבודה לפני ההמראה – 400$ לכל מטייל.

· מ-3 ימי עבודה לפני היציאה ועד יום היציאה לסיור יחוייב הנוסע בכל ההוצאות שנגרמו למשרד הנסיעות כתוצאה מהביטול .

*הערה: הטיול מתומחר ע"פ מחירי הטיסות ומיסי הנמל והדלק הנכונים לתאריך 1.5.07 . כל שינוי שיחול במחירים הנ"ל יגרור עליה/הוזלה במחיר הטיול בהתאמה.

סיור בעקבות יהדות ליטא ולטביה עם יואל רפל מס' 2

קוד הטיול:ליטא לטביה_ תאריך הטיול:__17.7.07 -23.7.07_

פרטים	מטייל מס' 1	מטייל מס' 2
שם משפחה (בעברית)
שם פרטי (בעברית)
שם משפחה (בלועזית כפי שמופיע בדרכון)
שם פרטי בלועזית (כפי שמופיע בדרכון)
תאריך לידה
מין	זכר / נקבה	זכר / נקבה
דרכון ישראלי	כן / אחר	כן / אחר
מספר דרכון
תאריך הוצאת הדרכון
תאריך פקיעת תוקף דרכון
מקום הנפקת הדרכון
כתובת (למשלוח דואר)
מספרי טלפון (בית)
(עבודה)
(נייד)
מספר פקס
דוא"ל
מטייל/ת שנרשם/ת לבד מעוניין/ת:	· בחדר ליחיד (בתוספת תשלום) · בשיבוץ בן/בת זוג לחדר	· בחדר ליחיד (בתוספת תשלום) · בשיבוץ בן/בת זוג לחדר
ביטוח בריאות ומטען	כן / לא	כן / לא
סוג האוכל (במהלך הטיסות)	רגיל/צמחוני/כשר:	רגיל/צמחוני/כשר:
סוג האוכל (במהלך הטיול)	רגיל/צמחוני/כשר:	רגיל/צמחוני/כשר:
אופן התשלום	מזומן / צ'ק / כ.אשראי / העברה בנקאית	מזומן / צ'ק / כ.אשראי / העברה בנקאית
למשלמים בכרטיס אשראי
מספר הכרטיס
תוקף הכרטיס
שם בעל הכרטיס
מס' ת"ז בעל הכרטיס

*חובה לצרף צילום דרכון לכל נוסע + דף הארכה במידה ויש