הוועד לחקר תולדות תנועת "קידמה - השומר הצעיר" בצ'ילה
Comité de Estudios del Movimiento
“Kidma - Hashomer Hatzair” en Chile
חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 252
תל אביב, יום חמישי כ"ח בסיוון תשס"ז, 14 ביוני 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה.
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות.
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות.
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: פרקי מילואים לשיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה מחודש נובמבר 1973, קטעים מתוך היומן, ינואר 1974.
ישראל פנחסי: משתלבים במרחב. // יורם וולמן: 2-3 שאלות לאדון עולם.
יוסי גמזו: הַזִּכָּרוֹן הוּא פֶּצַע מְדַמֵּם. // אצל אורנה ואלה בשינקין, ת"א.
פרופ' חיים הררי: מַבָּט מתוך עֵין הסערה [ציטוט ממהדורת האינטרנט, 2004].
לאהוד בן עזר אין קשר לחגיגות ה-130 לפתח-תקווה.
נעמן כהן: יְוָנִי אוֹרְתוֹדוֹכְּסִי [שיר]. // במה מקצצין ובמה אין מקצצין? נגה מרון.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ח. חָנִינָה. בתים נהרסים ועבאיות כמסתור לאוהבים. // אורי הייטנר: אולי [על הנשיא פרס].
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ושמונה, קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת. מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב.
לשמעון פרס
ברכות לבביות וחמות מאוד להיבחרך לנשיא התשיעי של מדינת ישראל! מעכשיו יש לנו טרויקה מצויינת בצמרת של הנהגת המדינה!
לאהוד ברק
ברכות להיבחרך ליו"ר מפלגת העבודה. קח על עצמך את תיק הביטחון ולֵך יחד עם ראש הממשלה אהוד אולמרט ועימדוּ שניכם לעם ישראל בתקופות קשות אלה עד תום הקדנציה, אפילו אם ועדת וינוגרד תשפוט את אולמרט לחומרה! – כי לא ועדת וינוגרד אחראית לביטחון ישראל ולקיומה אלא אתם שניכם, אהוד ואהוד, ורק ההיסטוריה תשפוט אתכם!!!
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
פרקי מילואים
לשיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה מחודש נובמבר 1973
קטעים מתוך היומן, ינואר 1974
19.1.74. כ"ה בטבת תשל"ד. שבת. עכשיו לנסיעתי לאפריקה, כנראה האחרונה, מאחר שאתמול נחתם בקילומטר ה-101 הסכם על הפרדת כוחות.
יום שישי. 11.1.74
בשלוש וחצי בלילה הגעתי במונית למכון להכשרת מדריכים בפתח-תקווה [ברחוב שפירא]. כולם ישנו. בארבע וחצי לפנות בוקר החלו לבוא הנהגים. אך היציאה נדחתה משעה לשעה. נכנסתי לקבינה של המכונית בה נסענו, פולקסוואגן עם קבינה כפולה, וניסיתי להירדם ורגליי קפאו. עימי בצוות היו דוד הרדן, שמאוד התיידדתי איתו במשך הימים, ודן רונן, דובר משרד החינוך.
בשמונה וחצי יצאנו לדרך. השמש זרחה. עברנו על פני רצועת עזה, שהותירה רושם של שפע ושל נופים ארץ-ישראליים כבתמונות הראשונות בצבע של נחום גוטמן. דרך אל-עריש הגענו בצהריים לרפידים. אכלנו שם. ולפנות ערב באנו לפאיד. שימשתי כמורה-דרך בשעה שהגענו לגשרים, מאחר והייתי היחיד שכבר היה באיזור. הנהג, מיכה, מדימונה, בחור טוב וזהיר. עצרנו על הסוללה החדשה המחברת את שתי הגדות, והשקפנו על התעלה.
מפאיד המשכנו למטה אוגדה 252, אשר הועתק מרחק כמה קילומטרים מן המקום בו הייתי שם לפני חודשיים. הצלחתי קצת לישון בדרך. וכאשר הגענו למאהל של קצין חינוך – מיד נרדמתי על מיטה באוהל. קמתי לארוחת-ערב ושוב נירדמתי עד למחרת בבוקר. וכך ישנתי כמעט ארבע-עשרה שעות.
שבת. 12.1.74
שלוש הרצאות בגדוד קשר 193. המג"ד, יען ורד, צעיר ממני בכשלוש שנים, היה איתנו ב"נוער העובד" בפתח-תקווה. בחור נחמד ולבבי, ושוחחנו הרבה בשעת ארוחת-הצהריים. בהרצאה הראשונה קראתי את הקטעים הראשונים והאחרונים מהיומן של יחזקאל ינאי [שאותו כללתי לימים כפרק ברומאן "השקט הנפשי"], והדברים הותירו רושם של אמת ועוררו שיחה טובה ורצינית. חזרתי על ההקראה הזו כמה פעמים במשך השבוע, בייחוד כאשר התנאים החיצוניים – גשם, סערת חול ורוחות, באוהל – לא איפשרו שיחה או הרצאה של ממש. ותמיד היתה לדברים השפעה על השומעים.
צלצלתי בצהריים הביתה, לאימא. ולפנות ערב לפיצי. רשמתי כמה סיפורים ועדויות מפי חיילים בגדוד. בייחוד השלמתי עדויות בקרש למותו של האלוף אלברט מנדלר. מתוך שיחות עם נהג הנגמ"ש בו נהרג האלוף. ולאחר כמה ימים – שיחה עם האלחוטן היחיד שנשאר בחיים, מחוץ לנהג. [חבל שלא העתקתי ליומן את העדויות, כי כיום אינני זוכר היכן שמרתי אותן].
יום ראשון. 13.1.74
לפני-הצהריים – הרצאה בסוללת מילואים של אנשי נ"מ. בחור בשם זליג צייר אותי, לא במדוייק, ונתן לי את הציור. אחר-הצהריים – סופת חול עזה, וגשם אחריה. הרציתי בסוללת נ"מ, גם היא של גדוד 66, אנשי סדיר, ורשמתי מהם סיפורי חוויותיהם מרמת הגולן. הם ישבו על ג'בל ג'ניפה, ומשם ראיתי את כל איזור האגמים. מראה יפה, בין גשם לרוח.
חזרנו, הרדן ואני, במכונית פתוחה, בקור, בערב. בדרך נכנסנו למפקדת הגדוד, בבסיס טילים מצרי לשעבר, וראיתי את הבונקר המרכזי הגדול. באותו ערב התברר לי כי סרן שריר, קצין החינוך האוגדתי, מסרב בכל תוקף לשלוח אותי להרצות לחטיבה 164, זו שהייתי בה לפני חודשיים, מאחר וחשש פן אאסוף עדויות נוספות, ולדבריו יצאה הוראה שאין לגבות עדויות מחיילי צה"ל.
במאהל הסתובבו אנשי-שם – ס. יזהר, פרופ מעוז, ישראל כץ, עוזי פלד ועוד. אווירה קצת סנובית. אליי ואל דוד הרדן התייחסו כאל סוג ב' – מאחר שאיננו מן הסוג המוציא מוניטין למפקדי צה"ל בציבור. יזהר הוא תופעה נוגעת ללב ודוחה. פוליטרוק. מיובש. מבולבל. מחפש מנהיג. מחפש את נעוריו האבודים במידבר. אטום לספרות ולרחשי לב של צעירים. איש פוליטיקה בכל רמ"ח אבריו. התחמק אפילו מלקרוא את היומן של יחזקאל [ינאי] שהצעתי בפניו. היתה לי הרגשה שהוא חוקר את המהימנות הפוליטית ואת הדיעות של הרדן ושלי.
יום שני. 14.1.74
יום של גשמים ורוחות. לפני-הצהריים הרצאה בסוללה של תותחים מתנייעים. גדוד חת"ם 403. פגישה עם בחור צעיר, חובש, בשם אלדד. מעריץ נלהב של פנחס שדה. בא עימו בכתובים. ויכוח לוהט עם הבחור, אשר ראה בי את "אויבו" משום שאני כותב על נושאים חברתיים. שאר החיילים לא הבינו כלל במה מדובר.
בצהריים – נסיעה בגשם שוטף עם הרדן ומיכה הנהג לשק"ם בפאיד, ואחר-כך סיור בשדה התעופה של פאיד.
אחר-הצהריים – שיחה יחד עם הרדן בפני צוות אחר של הסוללות, על ספרות ויהדות, בצורה של שאלות ותשובות מצידנו. פגישה מעניינת.
יום שלישי. 15.1.74
לפני-הצהריים שוב הרצאה בסוללת חת"ם בפני חיילי סדיר מאותו גדוד. בצהריים – נסיעה עם הרדן ומיכה הנהג במכונית דרומה למבואות העיר סואץ. הגענו עם שיירת אספקה מצרית נהוגה בידי חיילי או"ם. במחסום הצפוני אמרו לנו שיש תקרית בעיר ואי אפשר להיכנס. סובבנו את הרכב ונסענו דרומה עד עתקה. שם היה מחסום ולא יכולנו להדרים. ביקרנו במוזיאון הימי ההרוס לגמרי, ופנינו מערבה עד לק"מ ה-101 בכביש סואץ-קהיר. חיפשתי שם את אורי חדש, בן-דודי, ששירת שם לפני שבועיים. אך הפעם לא נמצא שם. הקצין הממונה שאל מי אני, וכשהתברר לו כי אני מרצה, ביקש שאתן הרצאה לחיילים. הסכמתי, והיתה זו הרצאה מחוץ למניין, במחפורת, על גבעה צפונית לכביש, בפני חיילים שהיו מחופרים שם בשוחות, בצורת שאלות ותשובות בענייני ספרות והשתקפותה של המלחמה בה.
יום רביעי. 16.1.74
לפני-הצהריים שיחה יחד עם הרדן בפני חיילי סדיר מאותו גדוד. בצהריים – נסיעה בכיוון ג'ניפה-קיברית, לחוף האגם המר, ופנייה בצומת צפונה, לאורך חוף האגם המר הגדול, בכיוון פנרה, בואכה פאיד. ביקור במזח של חיל הים בפנרה. נוף אפריקאי מקסים של דקלים, שדות תורמוס, פרדסים ומטעי מנגו. פרות, שוורים וג'מוסים. והרבה שלווה בתוך המלחמה וההריסות.
בצהריים הגענו לשדה התעופה בפאיד, עלינו על מטוס סטרטוקרוזר ובתוך 50 דקות של נסיעה קשה, בלי אוויר, במזג אוויר סוער בחוץ, היינו בלוד המוצפת גשם.
*
26.1.74. ג' בשבט תשל"ד. ליל שישי. היום לפני-הצהריים הייתי אצל סגן גבי בקצין חינוך והחזרתי לבקשתו את הטייפ ומסרתי את הרשימות שעשיתי בסיור האחרון. בחור נחמד. שוחחנו קצת. סיפר שהרמטכ"ל [דדו] ביקש את הקסטות שלי. [ר' גיליונות 227, 228, 229 ו-230]. מעניין אם בעקבות פנייתי לדיין או לוועדת החקירה. בינתיים טרם שוחררתי פורמאלית. ולא הבנתי מהו בדיוק הסטאטוס שלי שם. אם אצא בקרוב להרצאות, או אמשיך בעבודת הכתיבה.
בינתיים, עם התחלת הפינוי היום מדרום לכביש סואץ-קהיר, והשלמתו במשך החודש הקרוב – כנראה שקצת השתנו תוכניות ענף ההסברה בקשר לשליחת עשרות מרצים. פתיחת "אוניברסיטה" בפאיד, וכו'. אגב, בקשר למה שכתוב בעיתון השבוע בקשר למדיניות החדשה כלפי עיתונאים בשירות קצין חינוך, אמר לי גבי כי אין הדבר נוגע לעבודתי, וכי הכתוב בעיתון אינו מדוייק, ומיושן. ועם זאת לפי הפעילות של אגודת העיתונאים יש לי רושם שהמדובר כאן בדבר רציני.
ישראל פנחסי
משתלבים במרחב
החלום הרטוב של מיטב הוגי הדעות היה (ויהיה כנראה) להשתלב סוף סוף במרחב השמי ולהיות חלק אינטגראלי במזרח התיכון. אני מביט סביבי (בחרדה למען האמת) ולפחות בינתיים הרעיון הזה לא כל כך קוסם לי. לפעמים אפילו נדמה לי ששיחק לנו בעצם המזל. כי אם (ישמור השם) בכל זאת היינו "מתקבלים" מתי ואיך שהוא ל"מועדון הים התיכון", אזיי אף אחד לא היה קורא מילים אלו. כי לא היה מי שיכתוב, וגרוע מכל, גם לא היה מי שיקרא.
ברור לי מעל לכל ספק, שאם שכנינו היו מקבלים בברכה את החלטת החלוקה באו"ם במחצית המאה הקודמת, הרי שמבחינתנו היה זה חיבוק הדוב ומלכודת של דבש.
לחלופין, במשך שישים שנה עברנו חוויות מסעירות ורבות, שאין להן כמעט תקדים בהיסטוריה של המין האנושי. מלחמת השחרור (נגד כל מדינות ערב), קליטת עלייה מאסיבית, פדאינים, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל, שלום עם מצרים, הסכם אוסלו, אינתיפאדה ראשונה, אינתיפאדה שנייה, ומלחמת לבנון השנייה. ובין המלחמות – אירועי טרור מסעירים, רצח הספורטאים באולימפיאדה, מבצע אנטבה, חיסול הנהגת הפתח בבירות, רצח רבין. ללא ספק הפכנו למרכז החדשות העולמי, מדינה בגודל של בול המסוגלת לייצר בשבוע יותר חדשות מאשר יצרו נורווגיה או שבדיה מיום היווסדן. וכן, שכחתי גם לציין שבינתיים התקיימה כאן מדינה שקלטה מיליונים, והפכה מבחינה כלכלית ומדעית למעצמה של ממש. ויש בהחלט ממה להתפעל.
הצלחנו בכך אך ורק משום שלא נטמענו בסביבה. ולמעשה אנו חיים במרחב מלאכותי מוגן. בקצת דמיון אפשר להשוות את מצבנו, לצלם האמיץ של "הנשיונל גאוגרפיק" כשהוא מסריט מתוך כלוב ממוגן להקה אחוזת טירוף של כרישי עמלץ[?] זועמים. ונשאלת רק השאלה, כמה חזק הוא הכלוב, ומתי יאזל החמצן. כי זה כלל לא פשוט להתקיים במגננה קבועה, מגננה שכל טעות בה עלולה להיות הטעות האחרונה.
אמנם אנחנו ללא ספק מה שמכונה; "עם לבדד ישכון", אך לא נוכל לתקיים לבד. גורלנו קשור בשאר אומות העולם. ואילו מתייחסות אלינו בתערובת בלתי סמויה של תמיהה הערצה, עוינות וחשדנות. אנחנו השכן הבלתי צפוי, שמרעיש בזמן המנוחה, ועשן מחניק עולה מחצרו. בקיצור מטרד לא קטן. שום מדינה (עובדה) עדיין לא "כיכבה" ולעולם גם לא תככב כמונו בדיוני מועצת הבטחון. העולם מעוניין יותר מכל בשקט ובשלווה, ולמען האמת לא מעוניין להתעמק יותר מידי בבעיותינו. רואים בנו למשל, את האשם העיקרי בהתפרצות הטרור האסלמי. ואין קל מזה. אנו נמצאים במרכזה של החממה העולמית לטרור, שיצרו קיצוני האיסלם. טרור שנוצר על ידי קנאות דתית בלתי מתפשרת כנגד הקידמה. העולם המוסלמי אינו מיקשה אחת, הוא מפולג לסיעות ותתי סיעות. אין דת מפולגת יותר, ואין רצחנית ממנה. הם שוחטים זה את זה באכזריות תהומית בסודן, בעיראק, בלבנון ובעזה. מחזות נוסח סברה ושתילה הן עניין של יום יום. יותר ערבים נטבחים בשבוע על ידי ערבים, מאשר בכל מלחמות ישראל יחדיו. אבל בשנאתם אלינו כולם מאוחדים.
תכונה מזרח תיכונית אופיינית לאזור היא היכולת והצורה שבה מנתחים אירועים. נראה לי שבזאת אנחנו דווקא כן מצליחים להשתלב. לאחר כל המלחמות שעברנו עד כה, נשמעו מיד "צהלות הניצחון" ברחוב הערבי, מלוות במעשיות נוסח "אלף לילה ולילה". הם "ניצחו" במלחמת יום כיפור, בכל האנתיפאדות, וכמובן במלחמת לבנון השנייה. הרי ראיתם את נאסראללה "זורח" מנחת בצאתו מהמחילה. אני עדיין לא מכיר אף אחד שמוכן להתחלף כעת עם לבנון ולו לשנייה אחת – לאחר המלחמה האחרונה. אבל מכיר פה הרבה אנשים שזועקים שהפסדנו. טוב, צריך הרי להשתלב סוף סוף איכשהו במרחב המזרח תיכוני.
את הסטיקר הזה צריך להדביק על מצחו
של כל נאד נפוח אנטי ישראלי בארץ ובעולם
(ולא שאנחנו רוצים לחזור לעזה!)
"בימים האחרונים התבטאו בתקשורת תושבים מעזה שאמרו: 'די, נמאס, מי יתן ויחזור הכיבוש!'"
מתוך: "אולי המוצא היחיד", דני רובינשטיין, "הארץ", 13.6.07. המצטט הוא ס. נידח, צאצא של דורות של קולוניאליזם וכיבוש עברי בארץ-ישראל.
יורם וולמן
שתיים-שלוש שאלות לאדון עולם
קראתי בהנאה את שני סיפוריו הקצרים של רוני סגל ["חדשות בן עזר" 247]. הראשון שבהם עורר בי עניין מיוחד. רוני סיפר בו על הכפר בו גר בילדותו, על התכונה לקראת הנסיעה לעיר הגדולה הסמוכה כדי לראות סרט, על ההווי של שבת בבוקר בביתו הקטן (חדר אחד), על קצף הגילוח בעל ניחוח הלבנדר של אביו ועל ארוחת הבוקר הטרייה, ועוד.
וכפי שהוא מספר, לא היתה שבת ללא האזנה לתפילת "שיר מזמור ליום השבת" [הנאמרת על ידי הלוויים בבית המקדש. היא נמצאת בספר תהילים פרק צ"ב], ששר אפרים די זהב (המנוח) ב"קול ישראל", בשעה מוקדמת בשבת. הזכיר לי לא מעט את ילדותי שלי, לא הכפרית אלא העירונית, כפי שתיארתיה בזמנו בסיפור קצר ב"מעריב" שאותו פירסם... כן, מר משה דור. החיים אז היו פשוטים יותר. אכן, היו זמנים.
גם היום, בכל שבת בשעה שבע בבוקר, משמיעים ברשת ב' את "שיר מזמור ליום השבת". קורא אותו דן כנר בקולו המהוקצע, אחרי שזמר בס בליווי מקהלה שרים להפליא מזמור תהילה לאל (בנוסח אשכנזי), ואני מאזין בקשב רב לתפילה הזו.
אעשה נא הפסקה קצרה ואחזור לרגע קט לעבר הקרוב, ל"חדשות בן עזר" [גיליון 101], בו כתבתי כמה דברי כפירה, רחמנא ליצלן, הקשורים לתפילת הקדיש. טענתי שתצפיות אסטרונומיות של העשורים האחרונים מלמדות אותנו מעל לכל ספק שהעניינים בחלל סוערים למדי: כוכבים מתים ומתפרקים, אחרים נוצרים, אסטרואידים וכוכבי שביט פוגעים במעופם בגרמי שמים אחרים ומתפוצצים, סלעים בגודל מכונית פוגעים תדיר בכדור הארץ שלנו ואנו כאן חוששים יותר ויותר לעתידנו כאן שמא יפגע בנו גוף שמימי גדול יותר. שומר נפשו ירחק. בקיצור, חסל סדר המוזיקה השמימית.
ומה אומר יהודי בתפילת הקדיש? הוא אינו מזכיר ולו במילה את המת המונח לרגליו אלא מפאר ומשבח את אלוהינו הכול יכול ומסיים בהבעת תקווה ונחמה שכשם שהאל עושה שלום במרומיו כך יעשה הוא שלום עלינו ועל כל ישראל.
שלום במרומיו???
ונחזור אל רוני. הלוויים אמרו תפילת "שיר מזמור ליום השבת" בכל שבת בבית המקדש. מישהו הרי כתב את התפילה, אך על מה חשבו הלוויים? על מה חושבים המתפללים היום?
"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון וכינור... מה גדלו מעשיך מאוד עמקו מחשבותיך... "
אך יש גם דברים אחרים: "בפרוח רשעים כמו עשב... להשמידם עדי עד... כי הנה אויביך אדוניי , הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי אוון..."
אלו מילים! אילו אני לוי, יכול להיות שהייתי שואל כמה שאלות. למשל, מה פירוש הדבר אויבי האל – כאשר אין לו דמות וצורה, כפי שהיו לאלי היוונים או הרומאים הקדמונים? היאך ירכוש לו אויבים ומי הם אויביו? האם בני אנוש הם או אלים אחרים? האם למרות נשגבותו העליונה על הכול צריך אדון עולם להתחרות עם אלים אחרים על מקומו ומעמדו?
הייתי גם שואל אם הוא אדון העולם וכל כך כל-יכול וכל כך נשגב ונאדר ומרוחק, מדוע מייחל היהודי שהאל ישמיד את "אויביו" שלו (של האל)? כי מה לו להשמיד בני תמותה, שממילא הוא בראם למיתה?
התפילה מסתיימת ב"להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו."
ישר ה'?? – האם היושר שלו הוא היושר שלנו?
אך זה כבר חומר למחשבות אחרות.
יוסי גמזו
הַזִּכָּרוֹן הוּא פֶּצַע מְדַמֵּם
גֶּשֶם מַטִּיחַ בְּגַג הַפַּח אֶגְרוֹפִים-אֶגְרוֹפִים שֶל מַיִם.
זוֹכֵר אֶת גִּבְעַת-רַמְבָּ"ם שֶל סְתָו 43?
הִיא אָמְרָה שֶתָּבוֹא בַּשָּבוּעַ הַהוּא, שֶעָבַר, וְשִקְּרָה, וְלֹא בָּאָה –
אֵיךְ יָכְלָה לְהַבְטִיחַ וְלֹא לְקַיֵּם כְּשֶיָּדְעָה שֶאַתָּה מֵיתָר
עָרוּךְ, דָּרוּךְ, מְתוּחַ צִפִּיּוֹת לְהִתְפַּקֵּע,
רִמּוֹן קָטָן, חֲלוּש נִצְרָה, דִינָמִיט-כִּסּוּפִים, מַרְעוֹם
אוֹ בּוֹא נֹאמַר כְּלַבְלַב-חוּצוֹת בָּעוּט, לָהוּט, בְּאַמְבּוּש
עַל שַד גִּבְעַת-הַחוֹל, מוּל תַּחֲנַת
"הַמַּעֲבִיר".
הַיּוֹם אֲנִי הוֹרֵג אוֹתָהּ, מַכְנִיס לָהּ אֶגְרוֹף וְזֶהוּ
(כְּבָר אָז – הַגְּבוּל הַדַּק בֵּין הַשִֹּנְאָה לָאַהֲבָה
וּשְתֵּיהֶן בְּמִנּוּן-אַדִּירִים שֶכָּזֶה, כְּמוֹ שִכּוֹר הָרוֹאֶה כִּפְלַיִם)
אֵיךְ זֶה הִבְטִיחָה לָבוֹא וְלֹא בָּאָה? אֵיזוֹ מִין אִמָּא זֹאת?
בֵּית-הַיְּתוֹמִים הַיֶּקִי "לֶבְנְטַל", יְתוֹמִים-בַּדֶּרֶךְ
(כְּמוֹ הַמְּדִינָה-בַּדֶּרֶךְ: עוֹד לֹא אֲבָל כְּבָר צָפוּי)
מְאַדֶּה רֵיחוֹת שֶתֶן, בָּלָטוֹת שֶל סְפּוֹנְגָ'ה וְלֶדֶר דָּבִיק שֶל מִישְמִיש.
רוּחַ אוֹקְטוֹבֶּר עוֹשָֹה סַפִּיחֶס
לָעֵץ הַגָּזוּם, מִמּוּל.
אַחַר-כָּךְ זֶה מַגִּיעַ: הָאוֹטוֹ עוֹצֵר כִּנְשִימַת רֵאוֹתֶיךָ, פֶּתַע
הִיא יוֹרֶדֶת יָפָה שֶכָּזֹאת, מַטְרִיפָה שֶכָּזֹאת, פְרוֹיְלַיְן גְּרֶטְכֶן שֶל
ד"ר פַאוּסְט-סַרְטָן מֵ"הֲדַסָּה"-שְפִּיטַל: חִוֶּרֶת, נוֹרָא חִוֶּרֶת,
קוֹמֶצֶת גַּם הִיא אֶגְרוֹפִים בְּטַפְּסָהּ, מַלְחִיתָה, עַל גִּבְעַת-הַחוֹל.
עַכְשָו אֲנִי הוֹרֵג אוֹתָה. שַקְרָנִית שֶכָּזֹאתִי. זֶהוּ
הָרֶגַע, כָּאן, עַכְשָו, שֶלֹּא תַּחֲשֹב לָהּ. לָרוּץ, לָרוּץ
בְּמוֹרַד-הַגִּבְעָה הַבּוֹזֵק גַּרְגְּרִים בַּגַּרְבַּיִם, צוֹרְבִים כְּמֶלַח,
גַּם דְּמָעוֹת הֵן מִין מֶלַח, גַּם שְנֵי אֶגְרוֹפִים בְּנֵי חָמֵש הֵם דִּינֵי עֳנָשִין.
שְפֹךְ חֲמַתְךָ, יֶלֶד קָטָן, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִֹּיגֶנָּה,
מַה הִיא חוֹשֶבֶת לָהּ? לֹא מַבְטִיחִים כָּכָה בְּלִי לְקַיֵּם. "שֶרִי!"
הִיא צוֹעֶקֶת פִּתְאֹם, צָרְפָתִית, מִגּוּפָהּ הַנִּבְגָד כְּמִין קוֹרְפּוּס דֶלִיקְטִי
נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם הָרַמַּאי הַזֶּה, זֶה
שֶהִבְטִיחַ וְלֹא מְקַיֵּם - - -
מַה זֶּה שִנּוּי מַצַב-צְבִירָה? זֶה חָרוֹן מִתְגַּיֵּר לְבֶכִי,
זוֹ רַכּוּת נוֹרָאָה מְמוֹסֶסֶת פִּתְאֹם כְּסֻכָּר אֶגְרוֹפִים שְלוּפִים.
גַּם אַהֲבָה לִפְעָמִים הִיא מִין יְהוּדָה אִיש קְרָיוֹת, בּוֹגֶדֶת,
דּוֹנַג מֻתָּך מְסַכֵּל אֶת מְעוּף כַּנְפֵי אִיקָרוֹס. מִי שֶנִּחַם
לֹא נֻחַם, מִתְמוֹטֵט הוּא כּוֹבֵש אֶת רֹאשוֹ הַקָּטָן בְּמִקְלַט-יָדֶיהָ.
אֵין לִי אֹפִי, יָדַעְתִּי שֶאֵין לִי אֹפִי
כְּבָר אָז, בְּחֵיקָהּ הַחַם.
תל אביב: "כיכר בצפון העיר תיקרא
על שם המשוררת יונה וולך"
יגאל חי, "הארץ", 13.6.07
על שם המשוררת אסתר ראב טרם נקראו אפילו סימטה או בית-שימוש ציבורי בתל אביב, ואין גם שום סיכוי שייקראו. מכתב שנשלח לוועדת השמות העירונית ובו בקשה כי לפחות יציינו בשלט את הבית ברחוב זלמן שניאור (בשעתו, דבורה הנביאה 8) שבו התגוררה בשנים האחרונות למגוריה בתל אביב – לא זכה אפילו למענה פורמאלי על אישור קבלתו.
פרנסי תל אביב – לאסתר ראב אתם יכולים לנשק!
תיקונים לביוליטין 1 על מצבו של האדם
(אליהו הכהן) בגיליון 251
שלוש שעות, ולא שעתיים, נמשך המישדר של רעיה אדמוני, שמילאה אחר חצות לילה את מקומה של נתיבה בן-יהודה; והמישדר היה מוקדש כולו לשיריו של המלחין מרדכי זעירא. במשך כל שלוש השעות הללו קראה רעיה אדמוני בלי בושה את דברי הקישור מתוך מאמרו המקיף של אליהו הכהן על זעירא, תוך כדי שהיא משמיעה שירים שהלחין זעירא, ותוך כדי שהיא מזכירה את אליהו רק פעם אחת בסגנון – "וגם אליהו הכהן אומר..."
ברוך צ'יז'יק גר בהרצליה ולא בתל אביב.
עוד מפעל יחיד גדול בתחום הספרות העברית היה לקסיקון הסופרים העבריים שכתב והוציא לאור לבדו ד"ר משה סמבטיון בשם "סופרון עברי", ובו הגדיר עצמו, ממש כמונו, הסופר הנידח – בערך "סמבטיון, משה," בתור "גדול הסופרים העבריים בארץ-ישראל וגדול הסופרים העבריים בעולם." ואילו על סיגנונו של עגנון – סמבטיון הלעיג. טוב, הוא לא היה יכול להכיר את סגנונה של הסופרת החשובה שרה שילה.
פרופ' חיים הררי
מַבָּט מתוך עֵין הסערה
[פרופ' חיים הררי, פיזיקאי תיאורטיקן, הוא היו"ר של מכון דוידסון להוראה מדעית, והיה נשיא מכון ויצמן למדע בין השנים 1988-2001. באותה תקופה נכנס המכון למספר תחומים ופרויקטים חדשים, הקים 47 בניינים חדשים, גייס תרומות בהיקף של מיליארד דולר, שכר יותר ממחצית הפרופסורים הקבועים שלו כיום, והיה לאחד מהמוסדות מקבלי התמלוגים המובילים בעולם. שך כל חייו הבוגרים הרים פרופ' הררי את תרומתו בשלושה תחומים עיקריים: המחקר העולמי בפיזיקת חלקיקים, הוראה מדעית במערכת החינוך בישראל, וניהול מדעי וקביעת מדיניות מדעית. ההרצאה ניתנה על-ידי פרופ' חיים הררי בכינוס חבר היועצים הבינלאומי של תאגיד רב-לאומי גדול באפריל 2004. דברים מרתקים אלה רצו באינטרנט בקובץ אי-מייל אנגלי בשם Undeclared WWIII, וגם בתרגום עברי, כנראה לא-מוסמך, ששלחנו ב-2004 לרשימת מכותבינו דאז, עוד בטרם נוסד המכתב העיתי. כיום מומלץ מאוד לקרוא את דבריו אלה של פרופ' חיים הררי: "מבט מעין הסערה, טרור, שקרים, ממון ופריעת חוק במזרח התיכון" בגיליון "קשת החדשה" מס' 11, אביב 2005, בעריכת אהרן אמיר]
כידוע לָכֶם, אני הוא זה שבד"כ מספק את ה"בידור" המדעי והטכנולוגי במפגשים שלנו. אך הפעם הציע היו"ר שלנו שאציג את דעתי האישית על המתרחש באותו אזור בעולם שממנו באתי. מעולם לא הייתי וגם לא אהיה פקיד ממשלתי, ואין בידי כל מידע מסווג. השקפתי מתבססת כולה על מה שעיני רואות, על מה שאני קורא ועל העובדה שמשפחתי חיה שם כבר כמעט 200 שנה. אתם רשאים להתייחס לדעתי כאל זו של נהג מונית בעל אוצר מימרות, אותו אתם חוקרים בבקרכם בארץ זרה.
יכולתי לחלוק עימכם כמה עובדות מרתקות וכמה הגיגים אישיים אודות הסכסוך הישראלי-ערבי. אולם באלה אגע רק ברפרוף; אני מעדיף להקדיש את מרבית הערותי לתמונה הרחבה יותר, של האזור והמקום שהוא תופס באירועים העולמיים. כוונתי היא לכל האזור שבין פקיסטן למרוקו, שרובו המכריע הינו ערבי ומוסלמי, אבל כולל מיעוטים לא-ערביים רבים וכן כמה מיעוטים לא-מוסלמיים ראויים לציון.
מדוע זה אינני מתייחס ישירות לישראל ושכנותיה הקרובות? זאת מפני שישראל וכל הבעיות הקשורות בה – למרות כל מה שאתם קוראים או שומעים מן התקשורת העולמית - איננה הנושא המרכזי, ומעולם לא היתה הנושא המרכזי בכל התהפוכות שעברו על האזור הזה. נכון שישנו סכסוך ישראלי-ערבי בן 100 שנה, אך לא כאן מתרחש המופע המרכזי.
למיליונים שמתו במלחמת אירן-עירק אין שום קשר עם ישראל; הרצח ההמוני המתרחש בימים אלה בסודן, כשהשלטון הערבי-מוסלמי טובח באזרחים השחורים הנוצריים, אין לו שום קשר לישראל; הדיווחים הרבים מאלג'יר, אודות רציחות של מאות אזרחים בכפר זה או אחר בידי אלג'יראים אחרים, אין לו דבר וחצי דבר עם ישראל; סדאם חוסיין לא פלש לכוויית, איים על ערב הסעודית ושחט בבני עמו בגלל ישראל;
מצרים לא השתמשה בגז רעיל נגד תימן בשנות הששים בגלל ישראל; אסד האב לא הרג עשרות אלפים מאזרחי ארצו בשבוע אחד באל-חמה שבסוריה בגלל ישראל; לאחיזה של הטליבאן באפגניסטן ולמלחמת האזרחים שם אין כל קשר לישראל; החבלה הלובית במטוס פאן-אמריקן איננה קשורה לישראל, והייתי יכול להמשיך כך עוד ועוד.
שורש הבעיה טמון בכך שכל המרחב המוסלמי איננו מתפקד, תהא אשר תהא משמעותה של מילה זו, והדבר היה קורה גם אילו הצטרפה ישראל לליגה הערבית ופלשתין העצמאית היתה קיימת כבר מזה מאה שנה. 22 המדינות החברות בליגה, ממאוריטניה ועד נסיכויות המפרץ, מחזיקות אוכלוסיה של 300 מליון בני-אדם - יותר מזו של ארה"ב, וכמעט כמו של האיחוד האירופי לפני התרחבותו. המרחב היבשתי שלהן גדול יותר מארה"ב או מאירופה כולה. ל-22 המדינות האלה, עם כל הנפט ואוצרות הטבע שלהן, יש תוצר לאומי גולמי קטן מזה של הולנד ובלגיה יחד, ובשיעור של מחצית התל"ג של קליפורניה לבדה. בתוך התל"ג העלוב הזה יש פערים שלא יאומנו בין עשירים לעניים, כשרבים מדי מהעשירים עשו את הונם לא הודות להצלחה בעסקים, כי אם בעזרת שלטון מושחת; מצבן החברתי של הנשים גרוע בהרבה מזה שהיה בעולם המערבי לפני 150 שנה; זכויות האדם נמצאות מתחת לכל תקן סביר, על אף העובדה המגוחכת שלוב נבחרה כיושבת-ראש ועדת האו"ם לזכויות האדם; לפי דו"ח שהכינה ועדת אינטלקטואלים ערביים, ואשר פורסם בחסות האו"ם, כמות הספרים שתורגמו בכל העולם הערבי, קטנה בהרבה מאלה שתורגמו ביוון הקטנה לבדה; סך כל הפרסומים המדעיים שהפיקו 300 מליון ערבים קטן מזה של 6 מליון ישראלים; שיעורי הילודה באזור גבוהים מאד, ומגבירים את העוני, את הפערים החברתיים ואת ההתדרדרות התרבותית. וכל זה קורה באזור שרק לפני 30 שנה נחשב לאזור השני בעולם מבחינת עושרו, ואשר בשלב מסוים בהיסטוריה היווה אחת מהתרבויות המתקדמות בעולם.
אפשר בהחלט לקבוע שכל זה יוצר בית-גידול חסר-תקדים לרודנים אכזריים, רשתות טרור, קנאות, הסתה, רוצחים מתאבדים והתדרדרות כללית. עובדה נוספת היא שבאזור זה כמעט כולם מאשימים בכך את ארה"ב, את ישראל, את תרבות המערב, את היהדות ואת הנצרות, ואת כל אחד וכל דבר - מלבד את עצמם.
האם אני אומר את כל זאת בתחושת סיפוק של מי שדן בכישלונותיהם של אויביו? לא ולא; אני מאמין בהחלט שהעולם היה מקום הרבה יותר טוב, ושהסביבה הקרובה שלי היתה הרבה יותר נעימה ושלווה, לו פני הדברים היו אחרת.
ועליי גם לומר מילה טובה על מיליוני האנשים הטובים, ההגונים והישרים, שביניהם מוסלמים אדוקים, וגם כאלה שאינם כה דתיים אך גדלו במשפחות מוסלמיות. הריהם קורבנות כפולים: גם של האיסלמופוביה שהעולם החיצון מפתח כיום, וגם של סביבתם הקרובה, שחוסר התפקוד שלה שובר את ליבם. הבעיה היא שהרוב הדומם של המוסלמים הללו איננו נוטל חלק בטרור ובהסתה, אולם גם אינו יוצא חוצץ כנגדה. מחדל זה שלהם עושה אותם למשתפי פעולה, וביניהם יש מנהיגים פוליטיים, אינטלקטואלים, אנשי-עסקים ורבים נוספים. מרביתם יודעים להבדיל בין טוב לרע, אבל חוששים להביע את דעתם.
אירועי השנים האחרונות העצימו ארבעה נושאים, שהתקיימו מאז ומתמיד אך מעולם לא היו כה שלוחי-רסן כמו בתהפוכות המתרחשות כיום באזור. אלה הם ארבעת העמודים עליהם נשען הסכסוך העולמי העכשווי, ושמא עלינו להתייחס אליו כבר כ'מלחמת-העולם השלישית שטרם הוכרזה'? אין לי כינוי טוב יותר למצב הנוכחי. יתכן שתעבורנה עוד מספר שנים בטרם יכירו בו כולם כבמלחמת-עולם, אולם אנחנו כבר נתונים עמוק בתוכו. המרכיב הראשון הוא המחבל המתאבד. מחבלים מתאבדים אינם המצאה חדשה, אולם הם נעשו פופולאריים – אם אני רשאי להשתמש בביטוי זה – רק לאחרונה. נראה שאף אחרי ה-11 בספטמבר, רוב העולם המערבי איננו מבין עדיין נשק זה. זהו נשק פסיכולוגי רב-עוצמה. לפגיעתו הממשית והישירה חשיבות משנית: סך כל האבידות ממאות הפיגועים בשלוש השנים האחרונות בישראל קטן בהרבה ממספר הרוגי תאונות הדרכים; כמותית, ה-11 בספטמבר היה פחות קטלני מרעידות אדמה רבות; בתוך יום אחד מתים מאיידס באפריקה בני-אדם רבים יותר מכל הרוסים שנהרגו מידי מחבלים מתאבדים צ'צ'נים-מוסלמים, מאז החל שם הקונפליקט; סדאם הרג מידי חודש יותר אנשים מאשר כל אלה שמתו בגלל מחבלים מתאבדים מאז כיבושה של עירק ע"י כוחות הקואליציה.
אז מה כל הרעש סביב המחבלים המתאבדים? זה יוצר כותרות; זה מרשים; זה מפחיד; זהו מוות אכזרי ביותר, עם חלקי גופות ופצעים איומים שרבים מהנפגעים יסבלו מהם עד סוף ימיהם. תמיד מראים את זה בטלוויזיה בפרטי-פרטים. פיגוע אחד כזה, בסיוע הכיסוי התקשורתי ההיסטרי, עלול להרוס לכל מדינה את תעשיית התיירות לפרק זמן ממושך, כפי שקרה בבאלי ובטורקיה.
אולם הפחד האמיתי נובע מן העובדה שאין להכחישה, ששום הגנה ושום אמצעי-מנע אין בכוחם לעצור רוצח מתאבד נחוש בדעתו. דבר זה טרם חלחל לתוך החשיבה המערבית. ארה"ב ואירופה משכללות ללא הרף את הגנותיהן נגד המחבל האחרון, אך לא נגד המחבל הבא. באפשרותנו לדאוג להגנה הטובה ביותר בעולם על נמלי-תעופה, אך אם ברצונך לבצע פיגוע התאבדות, אינך צריך לעלות על מטוס כדי לפוצץ עצמך ולהרוג בני-אדם רבים; מי יכול לעצור מחבל מתאבד, העומד בלב התור הצפוף שלפני גלאי-המתכות? ומה בדבר התורים שלפני דלפקי הבידוק בעונת נסיעות עמוסה? שימו גלאי-מתכות לפני כל תחנת רכבת בספרד, והטרוריסטים יפגעו באוטובוסים; הגנו על האוטובוסים – והם יתפוצצו בבתי-הקולנוע, באולמות הקונצרטים, בסופרמרקטים, בבתי-הספר ובבתי החולים; הציבו שומר בפתח כל אולם קונצרטים ותקבלו תור של אנשים הממתינים להיבדק על ידיו, והתור עצמו יהיה המטרה, שלא לדבר על הפגיעה בשומרים עצמם. באפשרותכם להקטין במידה מסוימת את פגיעותיכם ע"י אמצעי מנע והגנה, ובעזרת ביקורת גבולות קפדנית, אך לא תוכלו לסלק את הסכנה, וּודאי שלא תוכלו לנצח כך במלחמה זו; וזוהי אכן מלחמה!
מה עומד מאחורי המחבל המתאבד? כסף, כוח והסתה רצחנית בדם קר. זה הכל. אין שום קשר לאמונות-אמת דתיות וקנאיות. שום מטיף מוסלמי לא פוצץ עצמו מעולם. אף לא אחד מבניהם של המדינאים והמנהיגים הדתיים הערביים לא פוצץ עצמו. אין שאר-בשר של מישהו בעמדת השפעה שעשה זאת. האם לא הייתם מצפים שכמה מהמנהיגים הדתיים יעשו זאת בעצמם, או ישכנעו את בניהם לעשות זאת, אם באמת ובתמים מדובר באקט נשגב של להט דתי? האין הם מעוניינים ביתרונות שמציע גן העדן? תחת זאת הם שולחים נשים מנודות, ילדים תמימים, אנשים מפגרים וצעירים חמומי-מוח ומוסתים. הם מבטיחים להם את התענוגות – המיניים ברובם – של העולם הבא, ומשלמים למשפחותיהם בעין יפה אחרי שהאקט הנשגב הוצא לפועל ונהרגו מספיק בני-אדם תמימים.
כמו כן, אין שום קשר בין המחבל המתאבד לעוני וייאוש. האזור העני ביותר בעולם הוא אפריקה, ושם זה מעולם לא קרה.
בכל העולם, ובתרבויות, ארצות ויבשות שונות ישנם מיואשים רבים. אך הייאוש אינו מספק לאיש חומרי-נפץ, אמצעי סיור ותובלה. אין ספק שבעיראק של סדאם שרר יותר ייאוש מאשר בעיראק של פול ברמר, אולם איש לא פוצץ עצמו אז. המחבל המתאבד הוא פשוט נשק איום וזדוני של טרוריסטים אכזריים, בלתי-אנושיים, ציניים ובעלי מימון מצוין, שלחיי אדם אין בעיניהם כל ערך – ובכלל זה חייהם של בני ארצם שלהם – אבל לעומת זאת הם מייחסים ערך רב מאד לעושרם ולרווחתם שלהם, ולצימאונם לכוח.
הדרך היחידה להילחם בנשק חדש ו"פופולארי" זה, היא אותה דרך בה יש להילחם בפשע מאורגן או בשודדי-ים, והיא הדרך ההתקפית. כמו במלחמה בפשע המאורגן, חיוני שהכוחות התוקפים יהיו מאוחדים, וחיוני שיגיעו לראשה של פירמידת הפשע. אינך יכול לסלק את הפשע המאורגן באמצעות מעצרם של סוחרי הסמים הקטנים שבקרן הרחוב. עליך לצוד את ראש ה"פמיליה".
אם חלק מן הציבור תומך בהם, אם אחרים סובלים בשקט, אם רבים חוששים מהם ואם יש המנסים לתרץ את מעשיהם בתואנות של עוני או של ילדות עשוקה, הפשע המאורגן ישגשג – וכן גם הטרור. היום, אחרי ה-11 בספטמבר, ארה"ב מבינה זאת. רוסיה מתחילה להבין זאת. טורקיה מבינה זאת היטב. אני חושש מאד שרובה המכריע של אירופה איננו מבין זאת עדיין. למרבה הצער, אירופה כנראה תבין זאת רק לאחר שהמחבלים המתאבדים יגיעו אליה בגדול. ולעניות דעתי, זה אכן יקרה. הרכבות בספרד והפיגועים באיסטנבול הם רק ההתחלה. במלחמה בטרור, יש בהחלט ערך עליון לכך שתתקיים אחדות בקרב העולם התרבותי, ואחדות זו לא תושג בטרם תתעורר אירופה.
המרכיב השני הינו מלים, וביתר דיוק – שקרים. המלים בכוחן להרוג, והן אכן הורגות בני-אדם. נהוג לומר שפוליטיקאים, דיפלומטים ואולי גם עורכי-דין מוכרחים לעתים לשקר, כחלק מחייהם המקצועיים. אבל הנורמות של הפוליטיקה והדיפלומטיה הן ילדותיות, בהשוואה לרמת ההסתה ולשקרים המוחלטים, הנאמרים במצח נחושה, ואשר הגיעו באזור עליו אנו מדברים לשיאים חדשים. מספר לא-יאמן של בני-אדם בעולם המערבי מאמינים כי ה-11 בספטמבר לא התרחש מעולם, או שהוא פרובוקציה אמריקאית, או – טוב מזה – מזימה יהודית.
כולכם זוכרים את שר ההסברה העיראקי, מוחמד סעיד אל-סחאף, ואת מסיבות העיתונאים שערך כשכוחות ארה"ב כבר נכחו בבגדד. דיסאינפורמציה בעיתות מלחמה היא טקטיקה מקובלת; אבל לעמוד כך, יום אחר יום, ולהשמיע הצהרות מגוחכות כאלה, כשכולם יודעים שהן שקרים, ואף מבלי שיצחקו לך בין מקורביך-אתה, הריהו דבר שיכול לקרות רק בחלק זה של העולם. בסופו של דבר נעשה מר סחאף ליצן חצר פופולארי, אולם הדבר לא מנע מעיתונים מכובדים לכאורה להמשיך ולהעניק לו אותה תשומת לב כמקודם. אין זה גם מונע מן העיתונות המערבית להאמין מדי יום ביומו בדבריהם של שקרנים נוספים מסוגו. אחרי הכל, אם ברצונך להיות אנטישמי, יש דרכים מעודנות לעשות זאת; אינך מוכרח לטעון שהשואה לא ארעה וכי הר-הבית מעולם לא היה קיים.
אלא שמנהיגיהם של מיליוני מוסלמים אומרים להם כך.
וכשאותם מנהיגים משמיעים הצהרות אחרות, התקשורת המערבית מפרסמת אותם כאילו מדובר באמת לאמיתה.
עניין שבשגרה הוא, שאותם אלה שמממנים, מחמשים ומשגרים מחבלים מתאבדים, מגנים את המעשה באנגלית, מול מצלמות הטלוויזיה המערבית, בהפנותם את דבריהם לעולם הצופה בהם, ובחלקו – גם מאמין להם. אנו רגילים לשמוע את אותו מנהיג משמיע הצהרות הפוכות: בערבית – לבני-עמו, ובאנגלית – לשאר העולם. ההסתה בטלוויזיה הערבית, בלוויית תמונות-זוועה של גופות שעברו התעללות, הפכה לנשק רב-עוצמה בידיהם של אלה שמשקרים, מעוותים את המציאות ושואפים להשמיד הכל. הם מגדלים ילדים רכים על דיאטה של שנאה ושל הערצת קדושים-לכאורה, והעולם המערבי אינו משגיח בכך, מפני שמקלטי הטלוויזיה שלו מכוונים בעיקר לערוצי אופרות סבון ומשחקי גלגל-המזל. גם אם מרביתכם אינכם מבינים ערבית, אני ממליץ לכם לצפות מדי פעם באל-ג'זירה. לא תאמינו למראה עיניכם.
אך המילים פועלות בדרכים אחרות, מעודנות יותר. הפגנה בברלין, עם שלטי תמיכה במשטרו של סדאם ותינוקות בני שלוש הלבושים כמחבלים מתאבדים, זוכה בפי העיתונות ומנהיגי העולם להגדרה של "הפגנה למען השלום". בין אם אתם תומכים במלחמה נגד עיראק או מתנגדים לה, אם אתם אכן רואים באוהדיהם של סדאם, ערפאת או בן-לאדן פעילי-שלום, הרי שזה קצת עובר את הגבול. באמצע היום, נכנסת אישה למסעדה בישראל, אוכלת, צופה במשפחות עם זקנים וילדים האוכלים ארוחת צהרים בשולחנות הסמוכים ומשלמת את החשבון. אח"כ היא מפוצצת את עצמה והורגת 20 בני-אדם, ביניהם ילדים רבים, והראשים וחלקי הזרועות מתגוללים במסעדה. מנהיגים ערביים מכנים אותה "קדושה", ובעיתונות האירופית היא זוכה לתואר "אקטיביסטית". נכבדים מגנים את המעשה, אבל מבקרים את משפחתה השכולה, והכסף זורם. יש משחק חדש בשכונה: לרוצחים האמיתיים קוראים "הזרוע הצבאית", ומפקד המבצע מכונה "מנהיג רוחני". יש עוד דוגמאות לסוג זה של מינוח אורווליאני, ומשתמשים בו מדי יום ביומו לא רק מנהיגי הטרור, אלא גם כלי התקשורת המערביים. מלים אלה מסוכנות הרבה יותר ממה שרבים תופשים; הן מספקות את התשתית הרגשית להצדקת מעשי הזוועה. היה זה יוזף גבלס שאמר, שאחרי שחוזרים על דבר-שקר מספיק פעמים, אנשים יתחילו להאמין בו. יורשיו מאפילים עליו בביצועיהם.
ההיבט השלישי הוא כסף. כמויות אדירות של כסף, שיכולות היו לפתור בעיות חברתיות רבות באותו חלק בלתי-מתפקד של העולם, מתועלות לתוך שלושה מעגלים קונצנטריים המספקים תמיכה למוות ולרצח. במעגל הפנימי מצויים הטרוריסטים עצמם. הכסף מממן עבורם נסיעות, חומרי-נפץ, מקומות מסתור וחיפוש בלתי-נלאה אחר מטרות קלות ופגיעות. מקיף אותם המעגל הבא של תומכים ישירים, מתכננים, מפקדים ומטיפים שכולם מתפרנסים – ובד"כ מתפרנסים יפה מאד – מתשתית הטרור שהם מספקים.
ולבסוף אנו מוצאים את המעגל השלישי של הארגונים הקרויים ארגוני דת, חינוך ורווחה, אשר למעשה עושים כמה חסדים, כמו להאכיל את הרעבים ולספק מידה כלשהי של חינוך, אך שוטפים את מוחו של הדור הצעיר בשנאה, שקרים ובערות. מעגל זה פועל בעיקר דרך מסגדים, מדרשות דתיות ומוסדות דת נוספים, אך גם ע"י הסתה באמצעים אלקטרוניים וחומר מודפס. מעגל זה הוא שמבטיח שהנשים תישארנה נחותות, שהדמוקרטיה תישאר בגדר חלום מרוחק ושהחשיפה לעולם החיצון תהיה מזערית. כמו-כן, מעגל זה הוא שמוביל את הנטייה להטיל את האשם בעוולות המשטר על כל מי שמחוץ לעולם המוסלמי. מבחינה גראפית, מעגל זה הוא השומר, והוא מבטיח שהעם יתבונן ויקשיב פנימה, כלפי המעגל הפנימי של טרור והסתה, במקום להקשיב החוצה לעולם. למעשה, חלקים מסוימים באותו מעגל חיצוני פועלים מתוך פחד או כבני ערובה של המעגלים הפנימיים.
הגורם המאיים הנוסף שיש להתחשב בו הוא שיעור הילודה הגבוה. מחצית מאוכלוסיית העולם הערבי מצויה מתחת לגיל 20, שהוא הגיל הקל ביותר להסתה; דבר זה מבטיח שני דורות נוספים של שנאה עיוורת.
מבין שלושת המעגלים שתיארתי לעיל, המימון לשני המעגלים הפנימיים מגיע בעיקר ממדינות טרוריסטיות כאיראן וסוריה, עד לאחרונה גם מעיראק ולוב, ולפני כן – גם מכמה מן המשטרים הקומוניסטיים. מדינות אלה, כמו גם הרשות הפלשתינאית, הן נותנות החסות לסוחרי המוות. המעגל החיצוני ממומן בעיקר ע"י ערב הסעודית, אך גם בעזרת תרומות של קהילות מוסלמיות מסוימות בארה"ב ובאירופה, ובמידה קטנה יותר – מתרומות אירופיות לארגונים לא-ממשלתיים ומארגונים מסוימים של האו"ם, שמטרותיהם אולי נאצלות, אבל הם שורצים סוכנים של המעגל החיצוני המנצלים אותם לרעה. ברור שהמשטר הסעודי יהיה הקרבן הבא לטרור, כאשר המעגל הפנימי יתפוצץ ויפלוש אל תוך החיצוני. הסעודים מתחילים להבין זאת, אך הם נלחמים במעגל הפנימי בעודם מממנים את התשתית של המעגל החיצוני.
כמה ממנהיגיהם של המעגלים השונים האלה חיים בנוחות רבה על שללם. את ילדיהם תוכלו לפגוש במיטב בתי-הספר הפרטיים באירופה, לאו דווקא במחנות האימונים של המחבלים המתאבדים. ל"חיילי" הג'יהאד נכונו טיולי מוות מאורגנים לעיראק ולאתרים חמים נוספים, בעוד אחדים ממנהיגיהם עוסקים בסקי בשווייץ. הגב' ערפאת, המתגוררת עם בתה בפאריס, מקבלת מידי חודש בחודשו עשרות אלפי דולרים מן הרשות הפלשתינית המרוששת-לכאורה, וזאת בעוד מפקד תא מקומי של גדודי אל אקצא, הכפוף לערפאת, מקבל במזומן רק כמה מאות דולרים תמורת ביצוע פיגועים סיטונאיים.
הרכיב הרביעי בקונפליקט העולמי הנוכחי הוא ההפרה המוחלטת של כל הכללים. העולם התרבותי מאמין בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובחוק הבינלאומי, בזכויות האדם, בחופש הדיבור והעיתונות, ובחירויות נוספות כדוגמת אלה. יש לנו ההרגלים הנאיביים הישנים-נושנים, כגון כבוד למקומות וסמלים קדושים, אי-שימוש באמבולנסים ובתי-חולים לצורך מעשי-לוחמה, הימנעות מהתעללות בגופות ובניצול ילדים כמגינים חיים או פצצות חיות. מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, ואף בתקופת הנאצים, לא היתה התעלמות גמורה מכל שצוין לעיל, כמו שאנו רואים כיום. כל סטודנט של מדעי המדינה מתחבט בסוגיה איך למנוע מצב בו כוח אנטי-דמוקרטי יזכה בבחירות דמוקרטיות ויבטל את הדמוקרטיה. ישנם היבטים נוספים של חברה תרבותית בהם יש להציב גבולות. האם רשאי שוטר לפתוח באש על אדם המנסה להורגו? האם הממשלה רשאית לצותת לשיחת-טלפון בין טרוריסטים וסוחרי-סמים? האם חופש הדיבור מגן עליך אם תצעק "שריפה!" באולם תיאטרון מלא מפה-לפה? האם צריך להטיל עונש מוות על רוצחים סדרתיים? אלו הן הדילמות הישנות. אלא שעכשיו יש לפנינו מערכת חדשה לגמרי של בעיות.
האם תפשוט על מסגד המשמש כמחסן תחמושת של טרוריסטים? אם יירו עליך מתוך בית-חולים, האם תשיב אש? האם תפרוץ לכנסיה שהשתלטו עליה טרוריסטים, ולקחו את הכמרים כבני-ערובה? האם צריך לערוך חיפוש בכל אמבולנס, אחרי שכמה מחבלים מתאבדים השתמשו באמבולנסים כדי להגיע ליעדיהם? האם תפשיטו כל אישה בגלל שאחת העמידה פנים שהיא בהריון, בעודה נושאת פצצה על בטנה? האם תשיבו אש על מישהו שמנסה להרוג אתכם, ועומד בכוונה תחילה מאחורי קבוצת ילדים? האם תפשטו על מפקדת טרוריסטים המוסתרת בבית-חולים לחולי-נפש? האם מותר לירות ברב-מחבלים, העובר ממקום למקום כשהוא תמיד מוקף בכוונה תחילה בחבורת ילדים? כל אלה קורים מידי יום בעיראק ובמקומות פלשתיניים. מה באפשרותכם לעשות? נכון; אינכם רוצים להתעמת עם בעיה זו. אך לא ניתן להימנע ממנה.
הבה נניח, לצורך הדיון, שישנו אדם השוכן בגלוי ובכתובת ידועה בטהראן, כאורחה של ממשלת איראן ובמימונה, והוא מוציא לפועל מעשי-זוועה בזה אחר זה בספרד או בצרפת, הורג מאות חפים מפשע, נוטל את האחריות לפשעיו, מבטיח בראיונות טלוויזיוניים ממלכתיים להמשיך בכך, בעוד ממשלת איראן מפרסת גינויים רשמיים לפעולותיו אך ממשיכה לארח אותו, להזמינו לאירועים רשמיים ולהתייחס אליו בכבוד גדול. אני משאיר לכם זאת, כשיעורי-בית, לחשוב ולמצוא מה היו ספרד או צרפת עושות במצב כזה.
הבעיה היא שהעולם התרבותי עדיין נתון באשליות אודות שלטון-חוק, במצב נטול כל חוקים. משל הדבר להכנסת מחליקה על הקרח לזירת הוקי-קרח, או לניסיון להציב שחקן שחמט מול מתאגרף במשקל כבד. בדיוק כפי שאין בשום מדינה חוק שימנע מקניבלים לאכול את ראש הממשלה, מפני שזהו מעשה שאין להעלותו על הדעת, כך גם אין החוק הבינלאומי ערוך נגד רוצחים היורים מתוך בתי-חולים, מסגדים ואמבולנסים, בעודם נתונים להגנת מדינתם או עמם. החוק הבינלאומי איננו יודע כיצד להתמודד עם מי ששולח ילדים להשליך אבנים, ואז עומד מאחוריהם ויורה כשהוא מוגן תחת חסינותה של ממשלה, ולא ניתן לעצור אותו. החוק הבינלאומי איננו יודע מה לעשות במנהיג מרצחים שחי ברוב נוחות תחת האירוח המלכותי של מדינה, המתיימרת לגנות את מעשיו, או פשוט טוענת שהיא חלשה מכדי לכלוא אותו. המדהים הוא, שכל הפושעים האלה תובעים את הגנת החוק הבינלאומי, ומגדירים את כל מתקיפיהם כפושעי מלחמה, וישנם אמצעי תקשורת מערביים שחוזרים על האשמות אלה. החדשות הטובות הן שכל זה הוא זמני, מכיוון שהחוק הבינלאומי ידע תמיד להתאים עצמו למציאות. העונש למחבלים מתאבדים צריך להיות מוות או כלא לפני ביצוע הפיגוע; לא במהלכו ולא אחריו. אחרי כל מלחמת-עולם השתנה החוק הבינלאומי וכך גם יקרה אחרי זו הנוכחית. אלא שבתקופת הדמדומים עלול להיגרם נזק רב.
התמונה המתוארת כאן אינה נעימה. מה באפשרותנו לעשות בקשר אליה?
בטווח הקצר – רק להילחם ולנצח. בטווח הארוך? רק לחנך את הדור הבא ולפתוח אותו לעולם. את המעגלים הפנימיים ניתן להרוס באמצעות כוח, והכרחי לעשות זאת. את המעגל החיצוני לא ניתן למחוק ע"י שימוש בכוח. כאן עלינו להרעיב פיננסית את העילית הארגונית, לתת יותר כוח לנשים, לחנך יותר, להפעיל תעמולת-נגד, להטיל חרם ככל האפשר ולחשוף לתקשורת המערבית, לאינטרנט ולסצנה הבינלאומית. מעל לכל נחוצות אחדות ונחישות מוחלטות של העולם התרבותי מול שלושת מעגלי הרוע.
הרשו לי לנטוש לרגע את הזהות המדומה של נהג המונית, ולחזור לעולם המדע. כשיש גידול ממאיר, אפשר לסלק אותו עצמו באמצעות ניתוח, ואפשר להרעיבו ע"י עצירת זרימת הדם מחלקים אחרים של הגוף אליו, ובכך למנוע ש"אספקה" חדשה תגדיל אותו. אם רוצים להיות בטוחים, מוטב לעשות את שני הדברים.
אך בטרם תילחמו ותנצחו – בשימוש בכוח או בכל צורה אחרת – עליכם להבין שאתם נתונים במלחמה, ולאירופה יידרשו לכך עוד כמה שנים.
בכדי לנצח, צריך לנטרל קודם כל את משטרי הטרור, כך ששום ממשלה בעולם לא תעניק מקלט לאנשים אלה. אינני רוצה להתייחס כאן לשאלה האם המתקפה שהובילה אמריקה על עיראק היתה מוצדקת לאור שאלת הנשק להשמדה המונית, או מכל בחינה אחרת של הסוגיות הטרום-מלחמתיות. אולם אני יכול להתבונן במפת מערב-אסיה של אחרי המלחמה: כעת, כשאפגניסטן, עיראק ולוב הוצאו מהמשחק, נותרו שתיים וחצי מדינות טרוריסטיות: איראן, סוריה ולבנון, שהיא מושבה סורית. אולי יש לצרף לרשימה את סודן. כתוצאה מכיבוש אפגניסטן ועיראק, הן איראן והן סוריה מוקפות עכשיו בטריטוריות בלתי-ידידותיות להן. איראן מוקפת באפגניסטן, נסיכויות המפרץ, עיראק והרפובליקות המוסלמיות של מה שהיה בריה"מ. סוריה מוקפת ע"י טורקיה, עיראק, ירדן וישראל. מבחינה אסטרטגית זהו שינוי משמעותי, והוא יוצר לחץ רב על המדינות התומכות בטרור. אין זה מפתיע שאיראן כה פעילה בניסיונות להסית להתקוממות שיעית בעיראק. אינני יודע אם האמריקאים אכן תכננו לכתר הן את איראן והן את סוריה, אבל זה המצב שנוצר.
לעניות דעתי, האיום מספר אחד על העולם כיום הוא איראן והמשטר שלה. יש לה שאיפות ברורות להשתלט על שטחים גדולים ולהתרחב לכל הכיוונים; יש לה אידיאולוגיה הטוענת לעליונות על תרבות המערב; היא נטולת מעצורים; היא הוכיחה כבר שביכולתה להוציא לפועל פעולות טרור מורכבות, מבלי להותיר יותר מדי עקבות, תוך הפעלת שגרירויות איראניות; ברור שהיא מנסה לפתח נשק גרעיני; המתונים והשמרנים שלה משחקים, מצידם, משחק וירטואוזי של 'השוטר הטוב והשוטר הרע'. איראן מממנת את הטרור הסורי, היא עומדת בוודאות מאחורי רוב הפעילות בעיראק, היא מספקת מימון מלא לחיזבאללה, ודרכו – לחמאס ולג'יהאד האיסלמי; לפחות באירופה ובדרום אמריקה היא מבצעת פעולות טרור, וכנראה שגם באוזבקיסטן ובסעודיה, והיא למעשה עומדת בראש קבוצת טרור רב-לאומית, שבה כלולות – כשחקניות משנה – סוריה, לבנון ואלמנטים שיעיים מסוימים בעיראק. מרבית מדינות אירופה מקיימות עדיין קשרי מסחר עם איראן, מנסות למצוא חן בעיניה ומסרבות לראות את הסימנים הברורים.
על-מנת לנצח במלחמה צריך גם לייבש את הבאר הפיננסית של תאגיד הטרור. אין טעם לנסות ולהבין את ההבדלים הדקים בין הטרור הסוני של אל-קעידה והחמאס, לבין הטרור השיעי של החיזבאללה, סאדר ואירגונים אחרים המושפעים מאיראן. כשהדבר משרת את האינטרסים שלהם, כל אלה משתפים פעולה יפה מאד.
עצירת המימון מסעודיה וממקורות אחרים, המגיע למעגל החיצוני, שהוא הקרקע הפורייה של הטרור, היא עניין קריטי. חשוב לנטר את כל התרומות הזורמות מן העולם המערבי לארגונים מוסלמיים, לבדוק את ענייני הכספים של ארגוני רווחה בינלאומיים, ולהגיב בצעדים כלכליים קשים מול כל סימן קטן של סיוע כספי לשלושת מעגלי הטרור. חשוב גם לפעול בהחלטיות נגד מסע השקרים וההכפשות, ולהשגיח על אותם אמצעי תקשורת מערביים אשר משתפים איתם פעולה מתוך תמימות, אינטרס כספי או בורות.
ומעל לכל, לעולם אין להיכנע לטרור. אין לדעת אם הבחירות האחרונות בספרד היו מתפתחות אחרת, אילולא הפיגועים ברכבות ימים ספורים לפני כן. אך אין זה משנה; מה שחשוב הוא שהטרוריסטים מאמינים שהם גרמו לתוצאה זו ושהם ניצחו, בכך שגירשו את הספרדים מעיראק. הפרשה הספרדית תעלה ודאי ביוקר למדינות אירופיות אחרות, ובתוכן צרפת, שמגרשת כעת מטיפים-מסיתים ואוסרת על שימוש ברעלות, וכן למדינות אחרות ששלחו גייסות לעיראק. בטווח הארוך, ספרד עצמה תשלם אפילו יותר.
האם הפתרון הוא עולם ערבי דמוקרטי? אם באומרנו 'דמוקרטיה' כוונתנו לבחירות חופשיות, אך גם חופש עיתונות, חופש דיבור, מערכת משפטית מתפקדת, חירויות פרט, שוויון לנשים, גבולות פתוחים, חשיפה לתקשורת מערבית ולרעיונות מערביים, חוקים נגד הסתה על רקע גזעני ונגד השמצה, ומניעת התנהגות פורעת חוק בכל הנוגע לבתי-חולים, לאתרי תפילה ולילדים, כי אז – כן; דמוקרטיה הינה הפתרון. אם הדמוקרטיה תתבטא רק בבחירות חופשיות, סביר שהמשטר הקנאי ביותר הוא שייבחר, זה שההסתה והשקרים שיפיץ יהיו המשלהבים יותר. ראינו זאת כבר באלג'יר, ובמידה מסוימת גם בטורקיה. אם הקרקע לא תוכן בקפידה רבה, זה יקרה שוב. מאידך, דמוקרטית-מעבר כלשהי, כמו בירדן, עשויה להוות פתרון זמני טוב יותר, והיא תכין את הדרך לדבר האמיתי. אולי כמו שדמוקרטיה מיידית ופתאומית לא הצליחה ברוסיה, ולא היתה מצליחה בסין.
אין בלבי ספק כי העולם המערבי ינצח. אבל ככל שיארך הזמן עד שנבין את התמונה החדשה של המלחמה הזו, כך גם יהיה הניצחון יקר וכואב. אירופה, יותר מכל אזור אחר בעולם, היא המפתח לכך. רתיעתה המובנת מפני מלחמה, לאור אימי מלחמת העולם השנייה, עלולה לעלות בחייהם של עוד אלפי חפים מפשע, בטרם ייסוב הגלגל.
אני חולם על נערה לא מגולחת
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני חולם על נערה לא מגולחת
של ארץ-ישראל היפה והנשכחת
של אהבות נעורינו שחלפו לבלי שוב –
עם זרי שיער טרי צומחים לה בבתי-השחי
שריח טוב להם, ריח נשיות, ריח של ערווה
נקי ונעורים, ריח חקלאי של חלוצה, קיבוץ,
לפני קציר, של חציר חדש לטמון אפך
בתוך בתי-שחייה הזקנקניים, שיער שחור
שיער צהוב, גם ג'ינג'י (רק שלא יסריח),
שיער חלק, שיער מתולתל, כל מה
שאפשר להריח, לנשק, לגרום לה
להרטיב וגם לגמור רק מלנשוף לה
שם מתחת לזרועה הצעירה, החלקה,
לדגדג אותה עד שתצחק, לנבור בה
כמו כלב שבדשא מזורר וגם נושם הוא בכבדות,
לפחות לי תני סיבוב על מה שלך צומח
בטרם תגלחי, מה, גם את ערוותך?
קוס-אמכ! איכזבת אותי,
רק זונות ושחקניות של פורנו
ערוותיהן גלוח תגלחנה
ואני גן נעול רק על שיער טבעי
גם אם היה צומח לך בתחת...
כי חולם, חולם אני, על נערה לא מגולחת
לאהוד בן עזר אין קשר
לחגיגות ה-130 לפתח-תקווה
אחדים מהקוראים, בהם אנשי פתח-תקווה, שאלו אותנו מה עתיד להתרחש בפתח-תקווה בחגיגות שנת ה-130 להיווסדה, 1878-2008, ואם יש לנו חלק בהכנות ובוועדת ההיגוי ליובל.
ברצוננו להודיע שאין ולא יהיה לנו שום קשר לחגיגות יובל ה-130 לפתח תקווה, וזאת כי איש לא פנה אלינו ולא התייעץ איתנו ולא שאל לדעתנו בדבר מה צריך להיות תוכן החגיגות והכנסים.
משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, אינה זקוקה לכנסים ולחגיגות פומביות כדי לדעת את תולדות המושבה, כדי לקבֵּע אותם בהיסטוריה הישראלית ובספרות העברית, וכדי להנחילם לדורות הבאים. כל זה כבר נעשה על ידינו, וברמה ספרותית ומחקרית גבוהה מאוד.
כי אכן במקרה, לגמרי במקרה, אנחנו הסופר היחיד מבני המושבה שהוא נצר למייסדיה הראשונים בשנת 1878, ובמקרה, לגמרי במקרה, אנחנו גם אחד משלושה נכדיו האחרונים של יהודה ראב בן עזר (שהם גם אחייניה של אסתר ראב – בן-דודנו עמנואל בן-עזר, ואחותנו הצעירה לאה שורצמן בן-עזר) – שעודנו בחיים; ובמקרה, לגמרי במקרה, אנחנו גם אחד משני נכדים חיים הזוכרים עדיין את סבא יהודה, חורש התלם הראשון באדמת המושבה, חופר בארה הראשון ושומרה הראשון.
ובמקרה, לגמרי במקרה, המושבה היא אחד הנושאים הנושאים המרכזיים ביותר בכתיבתנו הספרותית וההיסטורית, ואנחנו אולי היחידים כיום היודעים את תולדות פתח-תקווה מתחילה לאשורן.
בתרבויות אחרות היו אומרים שאנחנו חלק מסמל שמעטים כמוהו. בישראל אנחנו רק סופר נידח. אפילו לא פרופסור.
ואולי יותר טוב כך.
אגב, אחת הסיבות שאין מזמינים אותנו לכנסים היסטוריים העוסקים בעלייה הראשונה ובפתח תקווה היא שאנחנו מתעקשים להוכיח שפתח תקווה היא תחילתה של העלייה הראשונה, עוד בטרם נהרגו יהודים בפרעות שנת 1881. כלומר, שהעלייה הראשונה (כדי לכונן מושבה עברית בארץ-ישראל) החלה עוד לפני שבעטו ליהודים בתחת. מה שלא מתאים לתפיסת האקדמיה ולפרנסים של ראשון-לציון, שמנסים כל השנים לתפוס במרמה את הבכורה.
לא יעזור להם. לפחות בכל מה שקשור לכתבי משפחת ראב בן עזר לדורותיה.
נעמן כהן
יְוָנִי אוֹרְתוֹדוֹכְּסִי
רפי איתן: יש להתייחס לגולן כעיסקת נדל"ן
יִצְחַק רָבִּין רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה.
הַבֵּן הַבָּכִיר שֶׁל הַצִּיּוֹנוּת,
מְהַפָּלְמַ"ח לְרַמַטְכָּ"ל:
"עָרָפָאת וְעָמִיתַיו מֵאַשָּׁף,
אֵין לָהֶם בָּגָ"ץ וּ'בֶצֶלֶם',
הֵם יִלְחֲמוּ בַּחָמָאס וּבַגִ'יהַד.
לְמַעַן הַשָּׁלוֹם יֵשׁ לְוַתֵּר עַל שְׁטַחִים,
הֲרֵי 'הַצִּיּוֹנוּת זֶה לֹא נַדְלָ"ן'."
דֶיאוֹדוֹרוּס קְרִיְבִליס יְוָנִי שְׂבַע יָמִים,
פָּטְרִיאַרְךְ הַכְּנֵסִיָה הַאוֹרְתוֹדוֹכְּסִית,
שׁוֹמֵר הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים,
לָכְּנֵסִיָה אֲדָמות רַבּוֹת, רְכוּשׁ רַב,
(רֹב יְרוּשָׁלַיִם רְכוּש אֲדְמָת הַכְּנֶסֶת):
"לְעוֹלָם לֹא נְוַתֵּר עַל שַּעַל מְאָדְמָתֵנוּ.
בְּזֶה כּוֹחֵנוּ, כָּךְ שָׂרַדְנוּ.
עַל מַה רָבִּין מְדַבֵּר?
הַאִם אֵינוֹ מֵבִין כְּלָל,
מַהִי צִיּוֹנוּת?
הַצִּיּוֹנוּת זֶה יַהֲדוּת פְּלוּס נַדְלָ"ן!
בְּלִי נַדְלָ"ן אֵין צִיוֹנוּת!"
במה מקצצין ובמה אין מקצצין?
מאת נגה מרון
קשה להאמין שמכל תכניות ההתייעלות של רשות השידור הוחלט להעיף מהאוויר דווקא את ערוצי "קול המוסיקה" ו"רשת אלף"! עד כדי כך אין הנהלת קול ישראל קשובה לקולו של עם ישראל המאזין לרדיו.
לא עולה בדעתם שיש בינינו רבים ששיגרת חייהם כוללת האזנה למוסיקה קלאסית ולתוכניות ספרות, שירה, בריאות ונוסטלגיה, המשודרות בערוצים שנידונו לכלייה. שקיים בארץ ציבור גדול שמוצא בהם מפלט מן הפטפטת והקשקשת והמוסיקה הרעשנית הצורמת באוזניהם. אינני יודעת אם מישהו עשה סקר לבדוק את העדפת המאזינים לרדיו. אולם אסור לפגוע בתכניות האיכותיות המשודרות בקול המוסיקה וברשת אל"ף.
ואם בכל זאת אין ברירה להתייעלות אלא לקצץ בתכניות, אני מציעה לקצץ את רשת גימ"ל ואת רדיו 88 אף אם, שנועדו בעיקר לצעירים. זאת משום שרוב הצעירים מאזינים לדיסקים דרך מכשירי האזנה אלקטרוניים ואינם נזקקים לשידורי הרדיו.
נדמה לי שאין עכשיו שר שאחראי על רשות השידור, אולם איפה ההנהלה?
ברוך תירוש: תחזקנה ידי כל אחינו
לאהוד בן עזר שלום והערכה רבה,
קונטרס 251 פרוש לפניי, וליבי יוצא ברגשות ובזעקות איחולים להחלמה מהירה ושלמה למורי וידידי הטוב אליהו הכהן, הנאבק יחד עם בני משפחתו לשימור בריאותו.
נוגע ללב גם מאבקו הנחוש, ולדאבוני הנטוש על-ידי השררה, של אורי הייטנר לשימור הגולן בגבולות ישראל, ולהסביר כי הגולן היווה חלק מהאימפריה העותמנית, ורק לאחר קרבות הדמים שהביאו לחיסולה, צורפה הרמה לסוריה, שקיבלה את עצמאותה במחצית שנות ה-40. אותה סוריה הביאה לשיא, 20 שנה מאוחר יותר, את קרבות הדמים בהם עברה הרמה לשליטת ישראל לאורך ימים.
אותה נחישות ועוצמה ישראלית, שהשכילה ל"שחרר" ולשלוט רק בכשליש מהמרחב שהוקצה כ"בית לאומי" לעם היהודי על-ידי חבר הלאומים, הינה לצנינים בעיני יושבי הקרנות בתבל ובמחיצתנו, ומעוררת בהם וגם בקרב "כחולי העיניים", רגשות ניכור מימים ימימה, כמתואר ברגש על-ידי קרובך רון טננבאום.
גדעון אלמגור: תיקוני לשון
שלום רב,
מזה זמן הנני קורא, בהחלט בענין, את עתונך.
הרשני להעיר - בעברית, כאשר משתמשים בסמיכות, אין מקף, גם בשמות מקומות ("פתח תקוה" ולא "פתח-תקוה", "בת ים" ולא "בת-ים"). מקף מופיע כאשר נעשה שמוש בצרופי מלים שמשמעותם שונה מזו של המלים המקוריות, כגון "תת-ימי", "על-מוליך" וכיו"ב. באִנּוּס כלשהו ניתן להשתמש במקף בתוך שמות - "בר-יצחק", "בן-אברהם" וכיו"ב. למטה מובאת אסופה מקרית קצרה של משפטים אחדים מספורך והשמוש השגוי במקף מצוין בצמדי המלים הצבועים אדום. "ירוק-פרדס" בצבע ירוק באחד ממשפטי הספור - שימוש נכון במקף, שכן אין זה צרוף מלים מקובל, אבל ב"חום-כהה", שמופיע במשפט אחר שאיננו מצוטט כאן, אין מקום למקף. גם עמיתיך, התורמים האחרים לעתון, מרבים להשתמש במקף שלא לצורך ומשבשים את השפה.
בברכה,
גדעון אלמגור
אהוד: אודה ולא אבוש, סוגיית המקפים, מתי כן ומתי לא, די משגעת אותי כי השיקולים לשים או לא לשים מקף הם די דומים וגם יותר מדי מופשטים ומבלבלים.
מצד שני, מה שהכי משגע אותי הוא שכמעט כל מי שמקליד בעברית, בייחוד כתבניות ומזכירות, אינו יודע את ההבדל בין מקף לבין קו מפריד, בין - לבין – כולל אתה, במכתב שלך, שהבאתיו בלי שום עריכה – שמשתמש שלוש פעמים במקף [שמן קטן ושחור] במקום בקו מפריד [ארוך בהיר ודק].
אצל אורנה ואלה בשינקין, ת"א
מאחר והוזמנו, והמארחים בשום אופן לא רצו לתת בידינו את החשבון והפירוט למען נוכל לדווח לקוראים, וכדי שלא ייצא שאכלנו חינם לחינם, לא נותר לנו לספר אלא על שתי מנות, ללא שום פרטים מזהים אחרים, אף לא הכתובת המדוייקת בשינקין, והטלפון.
מרק גספאצ'ו אדום סמיך, כמובן קר, טעים בצורה בלתי רגילה, מזמן לא התענגו לשוננו וחיכנו על שכמותו, הוגש יחד עם צלוחית תוספות מסודרת בצורה דקורטיבית: עירית ירוקה קצוצה דק, רצועות פלפל אדום מתוק, פתיתי מלפפון טרי בקליפתו, קוביות לחם מטוגן ופתיתי ביצה קשה. מדי פעם מוסיפים מכל אלה בכף קורט למרק. מומלץ מאוד.
מנה שנייה – שלושה כיסוני קובה גדולים, ממולאים בשר, וסביבם בצלחת העמוקה קוביות דלעת נימוחות בפה, והכול ברוטב טעים מאוד. עוד מעט קט רוטב – והתבשיל היה נעשה למרק קובה עם דלעת [שכמותו אפשר למצוא גם אצל כרמלה בנחלה, או עם סלק]. אם איננו טועים זיהינו ברוטב גרגירי הל או תבלין שובב אחר שמעניק לתבשיל מניחוחו המיוחד. מומלץ.
סדנת כתיבה בהנחיית הסופר והעיתונאי דודו בוסי
החלה ההרשמה לסדנת כתיבה יוצרת (מועד יולי) בהנחיית דודו בוסי, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הסדנה, המיועדת למתחילים, היא מקצועית ואינטימית, בת 18 מפגשים שבועיים. במהלך הסדנה ילמדו המשתתפים מהי דמות, כיצד לאפיינה ולפתחה לצד הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים שלה, וירכשו כלים מקצועיים וטכניקות להתפתחות אישית ויצירתית. המשתתפים יונחו כיצד לתרגם חווייה אישית לכתיבה ספרותית הנשענת על דימיון ואינטואיציה. בצד הכתיבה היצירתית תהיה זו סדנה שבה ייפתחו וישחררו המשתתפים מחסומי כתיבה, בין היתר דרך תנועה ומשחק תפקידים (בהתאם לדינמיקה שתיווצר). הסדנה תתקיים בתל אביב. מהלך כל שיעור: שעתיים.
פרטים נוספים בטלפונים: 036208918, 0547790693
מייל: busid@bezeqint.net
קבלת שבת 46
יום שישי י"ג בתמוז, 29 ביוני, בשעה 12:30 בצוותא תל אביב
פרשת השבוע היא פרשת "בלק" ומתוכה עולות השאלות מיהו בלעם – שבא לקלל ונמצא מברך?
מה המשמעות של הסיפור המיוחד על בלעם ואתונו ומה ייחודה של האתון?
בדגש מיוחד יתייחס האורח הראשון שלנו, נתן שרנסקי, לפסוק: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב."
שהרה בלאו מחברת הספר "יצר לב האדמה" תתראיין על ספרה הבוחן את עוצמתו של היצר ותוהה על מהותה של היצירה.
רוביק רוזנטל מחבר מילון הסלנג המקיף ידבר על "סל הקללות הישראלי", ובנוסף, הקיץ וביטוייו בשירה העברית מפיו של צבי סלטון ואורה זיטנר בשירי שבת, קיץ ושירי ארץ ישראל.
מנחה: יואל רפל
משתתפים" אורה זיטנר, נתן שרנסקי, שהרה בלאו, רוביק רוזנטל, צבי סלטון
מחיר מיוחד עבור קוראי "חדשות בן עזר" 35 ש"ח במקום 50 ₪
כולל קפה ועוגה. הזמנת כרטיסים בקופת צוותא ת"א, טל. 6950156
דברי דליה, בתו של שמואל גולדשטיין
שלום אהוד!
מה אני אגיד לך? התרגשות רודפת התרגשות. הלוואי ואבא שלי היה יכול לדעת על מה שכתבת עליו ועל האירוע בעיתון שלך. [גיליון 251].
מכיוון שאתה כבר מתעניין במשפחה, אז כמה הבהרות:
שלושה אחים היו בבית סוהר, בו זמנית, בתקופת ה"סזון". שניים היו בלטרון, למשך שנה וחצי, ואחד היה חמש שנים במחנות המעצר באפריקה. לכן אבא שלי פרש מארגון אצ"ל, כדי שיהיה לפחות בן אחד שיוכל לעבוד בקונדיטוריה.
לגבי הסרט: היוזמה היתה כולה שלי. המשפחה שיתפה פעולה, באופן יוצא מהכלל, בכל מה שנוגע להוספת מידע, או השלמת צילומים וקטעי סרטים. אבל כל ההפקה, התחקיר, התסריט וכדומה, הם שלי. הדחף שלי היה לשמר את זיכרו של אבי, שפעל ויצר כל כך הרבה.
לגבי "לוקומוטיבה" של יוליאן טובים – הציורים ברקע, בסרט, כאשר אבי מדקלם את השיר, הם ציורי קטרים ורכבות שאת כולם הוא עצמו צייר.
בברכה,
דליה בר-אל
אהוד: אנחנו חוזרים על המלצתנו למפיקים ולעורכים ברשתות הטלוויזיה לשלב באחת מתוכניותיהם קטעים מהסרט ובייחוד את ה"לוקומוטיבה".
הפינה של ההוא מחלם
שבת שלום לכל אהודים יקרים,
ברצוני לברך ברכת הגומל וברוך רופא חולים את עמיתי הסופר ישראל סגל, שהוא כמוני –רק ניכרים בשנינו, שהיינו ג'ינג'ים, הוא למד אצל הרב ש"ח ואני למדתי בילדותי בירושלים, כל טוב לכם ובריאות טוב לעורכי מכתב עיתי ושיקום טוב לישראל
מישראל הר
*
לילה טוב לך אהוד יקר
גרון
איך את מכה
בו הלום בגרון כנר זיכרון
איך את נוטלת עופות
כנפיים שוסעת חיים ואיברים
מרסקת בידיים צלובות
איך אתם – שומו שמיים
עוטי עב גרון
שותקים כאילמים
עד כאן אהודים יקרים מי. צ'ין
וליל טוב ושקט ללא נפגעים בעיר ובארץ
* * *
"בעיניים אחרות"
תערוכת הסיום של פרויקט "בעיניים אחרות" 2007, תפתח ביום ג' ה-19.6 בגבעת חביבה בנוכחות שר התרבות המדע והספורט, ראלב מג'דלה.
פרוייקט "בעיניים אחרות" של מרכז האומנויות בגבעת חביבה עוסק במפגשי בני נוער ערבי ויהודי הגרים באיזור ואדי ערה – באמצעות הצילום. הפרוייקט מפגיש בני נוער משני המיגזרים ויוצר קשרים אישיים ובלתי אמצעיים, חושף אותם לנושא הדו-קיום ולשאלות של זהות אישית, באמצעות טכניקת הצילום.
שיא הפרוייקט – ביקור וצילום בבתי כל המשתתפים, ותערוכה מסכמת בסיום השנה. הפרוייקט מתקיים לאורך כל שנת הלימודים, וההורים שותפים למהלך.
הפרויקט מתקיים זו השנה החמישית.
לפרטים נוספים על התערוכה והפרויקט ראו:
http://www.givathaviva.org.il/11-6-07-hazmana.htm
בברכה, דודו אמיתי,
דוברות גבעת חביבה, ד.נ. מנשה 37850
נייד: 052-4475-458
דו"אל: dudu_am@givathaviva.org.il
אתר: http://www.givathaviva.org.il
* * *
גם פרס ספיר לספרות לא יהפוך את הרומאן הגרוע של שרה שילה לספר טוב!
* * *
אברום בורג – פטור אותנו מנוכחותך –
עצומה – צרף את חתימתך עכשיו!
קוראים שואלים אותנו: "מדוע אתם לא מגיבים על דבריו של אברום?"
ובכן, על מעללי הפרזיט המיוחס של המימסד הישראלי והיהודי כבר כתבנו פעמים אחדות במרוצת השנים האחרונות, ואולם הפעם אין בדעתנו לשחק לידיו ולחזק את המערכה היחצ"נית החצופה של ספרו המתועב. לדעתנו התגובה המתאימה ביותר לז'וליק – היא התעלמות. כך הוא והשטויות שלו יקמלו מעצמם.
אבל אם בכל זאת ברצונכם להגיב, הנה נוסח וכתובת העצומה שקיבלתי להפיץ, ואשר תישלח אליו:
אברום בורג – פטור אותנו מנוכחותך –
עצומה – צרף את חתימתך עכשיו!
http://www.burggohome.com/index.asp
* * *
|
הוועד לחקר תולדות תנועת "קידמה - השומר הצעיר" בצ'ילה Comité de Estudios del Movimiento “Kidma - Hashomer Hatzair” en Chile |
|
תנועת השומר הצעיר בצ'ילה משיקה ספר
מאז ומתמיד, תנועת הנוער "השומר הצעיר" ידעה לחדש ולהתחדש. בשלביה השונים ואזורים רחוקים אלה מאלה מצאה את הדרך לשמור על ערכיה ועקרונותיה מחד, ולהתאים את עצמה לנסיבות המתחלפות מאידך. אחד המקומות בהם פיתחה אפיונים ודרכי פעולה מיוחדים היה צ'ילה, המדינה הדרום-אמריקנית השוכנת בין הרי האנדים והאוקיינוס השקט. מקימיה שם היו צעירים ילידי גרמניה שעם עליית הנאציזם השכילו, הם ומשפחותיהם, לעזוב את ארץ הולדתם ולחפש מקלט במחוזות אחרים. צ'ילה הרחוקה והבלתי-נודעת הפכה למקלט בטוח הודות להנפקת ויזות מיוחדות לאלפי פליטים, שהגיעו אל חופיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ניתן להצביע על צעדיה הראשונים של התנועה בסנטיאגו עוד ביולי 1939, כשהתארגנה "קבוצת נוער" של צעירים וצעירות דוברי גרמנית שלאחר חודשים אחרים אימצו את השם "קידמה". קידמה גדלה במהירות ובאוגוסט 1943 הצטרפה אל תנועת השומר הצעיר העולמית, ומאז לא הפסיקה לפעול למרגלות האנדים, על תהפוכותיה והישגיה.
השומרים הצ'יליאנים הראשונים שעלו ארצה הגיעו לירושלים ביולי 1947, במסווה של מורים לעברית האמורים להשתתף בכנס באוניברסיטה העברית. משם הופנו לקיבוץ נגבה, ובו נטלו חלק במלחמת העצמאות שגבתה מהם מחיר כבד: שניים מחברי הגרעין נפלו שם.
בוגרי התנועה מתפרשים היום בכל רחבי הארץ, בקיבוצים, מושבים, ערים ויישובים קהילתיים. קבוצת בוגרים ששומרת עדיין על להט הנעורים (שלמה אייזנר, בני בכרך, אבנר בר-און ז"ל, זאב הגלי ועוד) הבינה שהגיע הזמן להעלות את סיפורם על הכתב והקימה לשם כך את "הוועד לחקר תנועת קידמה – השומר הצעיר בצ'ילה". הוועד יזם את פרסומו של השומרים מארץ האנדים. תולדות תנועת "קידמה – השומר הצעיר בצ'ילה", ספר המתאר את הקמת התנועה והתפתחותה, אפיוניה המיוחדים, הישגיה המפוארים ותרומתה ליהדות צ'ילה ולציונות בכלל. הספר, שנכתב על-ידי אורנה סטוליאר, מגולל את תולדות התנועה מיום הקמתה ועד ימינו, ומשלב בין סיפור המעשה לבין מבחר ייצוגי של איורים, מכתבים, מסמכים, מפות, תמונות וכו'.
הספר יצא לאור ב-2004, אך המשימה הושלמה רק לפני כחודשיים, עם השקת תרגומו לספרדית, שיופץ בצ'ילה ובמדינות דוברות ספרדית אחרות. התרגום זכה לתמיכתו של משרד החוץ הצ'יליאני, שראה את סיפור התנועה כחלק מההיסטוריה של צ'ילה עצמה במאה ה-20.
לרגל הופעת הספר ייערך יום עיון שאורגן על-ידי הוועד הצ'יליאני, "מורשת", "יד יערי" ו"קרן חבצלת".
האירוע יתקיים בבית הקיבוץ הארצי, רח' ליאונרדו דה וינצי 13, ת"א, ביום ה' 28.06.2007 בשעה 16:00.
מנחה הדיון יהיה ד"ר אלי צור (חוקר ב"יד יערי"), ובפאנל ישתתפו אישים הקשורים לתנועת השומר הצעיר בכלל ולצ'ילה בפרט: פרופ' מריו שניידר (האוניברסיטה העברית), ד"ר גרסיאלה בן דרור (מנהלת "מורשת"), פסח זסקין (שליח לשעבר בצ'ילה), אפרו רמניק (בוגר התנועה בצ'ילה) והמחברת. כמו-כן, באולם יוצג אוסף מרתק של תמונות מכל הזמנים.
זאת תהיה הזדמנות מיוחדת להיפגש עם ידידים משכבר הימים, להיזכר בימים ההם ולצפות באוסף מרתק של תמונות מכל הזמנים, שיוצג במקום.
[הקומוניקאט מתפרסם כלשונו]
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו פרקים נוספים
פרק כ"ח. חָנִינָה. בתים נהרסים ועבאיות כמסתור לאוהבים.
בעיתון היומי הופיעה לפני זמן מה תמונה שהִשרתה עליי עגמימות רבה. נראה בה ילד כבן שלוש וחצי או ארבע שנים עומד על הריסות ביתו ובעיניו מבט כל כך עצוב. הכיתוב מתחת לתמונה אמר שהמימשל האזרחי בשטחים הרס יום קודם לכן שלושה בתים שנבנו ללא אישור, והילד עמד על הריסות ביתו.
נזכרתי שבבני ברק בונים כל הזמן בלי שום אישור, ומסדרים את ה"ממשלה הציונית". ואם היו הורסים כל שנבנה בבני ברק ללא אישור ותקנה, היו צריכים באמת להרוס את כל העיר הצפופה והדחוסה הזאת. כל קבלן בארץ שש לבנות בבני ברק. מגיש תUכנית לבניית מאה מטרים, בונה מאתיים ואף יותר, ביודעו שבסופו של דבר הכUל יאושר. כי על כן העיר בנויה כל כך בצפיפות. וגם תמהתי אם גם בכפר שלם היו הורסים שלושה בתים ביום אחד... וכמה בתים בונים בכפר שלם ללא אישור? אלא שקל להפעיל את החוק נגד החלשים והנשלטים.
ותמונתו של הילד העצוב המסכן הזה שאינָּה לו גורלו לחיות דווקא כאן ועכשיו, החזירה אותי אל בגדאד של ילדותי הרחוקה.
בהיותי תלמיד בכיתה הרביעית בבית הספר העממי שמעתי יום אחד מפי אבא שהבית של חנינה הפועלת קרס תחתיו והמשפחה נותרה ללא קורת גג. בגדאד היא עיר שקיימת מאות רבות בשנים, ובה בתים שנבנו מזמן מזמן. ונוסף ליושן קיים גם העניין של מי התהום שגואים כמעט מדי שנה, יחד עם הנהר שעולה על גדותיו באביב ובראשית הקיץ' ומציף שטחים נרחבים עד כדי איום על העיר עצמה. וזה בגלל המסת השלגים במקורותיו אשר בהרי טורקיה שמזרימים אליו כמויות אדירות של מים.
ובתי העניים לא זכו לבדק בית מדי שנה, והם הלכו ונתבלו ונסדקו והיוו סכנה ליושביהם. ועל כן לא נדירים המקרים בהם שמענו פה ושם שביתם של פלונים קרס תחתיו, "נהרס"' "נחרב". (הוא שנאמר בלשון ערבי "יִחְ'רַבּ בֵּייתוּ").
בעסק המשפחתי של אבא יצרו סיגריות פילטר ריקות, אותן היו קונים מוכרי הסיגריות, הטבקוּניסטים, "טוּטוּנְגִ'י" בלשון טורקית. העסק קנה גיליונות נייר משי דק, אותו נהגו לחתוך במכונת הגיליוטינה לפיסות קטנות, אותן היו מלפפים אחר כך סביב אימום ארוך דמוי עיפרון, כאשר את השוליים היו מדביקים עם דבק עדין עשוי מתערובת של קמח ואבקת אלומיניום הידרוכסיד. (זו אבן הגילוח שמורחים הסַפָּרִים על פצע, שנגרם בפניו של המתגלח אצלם בתער).
חתיכת נייר אחרת, עבה יותר ומגולגלת כגליל היתה מושחלת לאחר מכן לזנבה של אותה סיגריה ריקה, והא לכם סיגריית פילטר אותה יש למלא בטבק לפי רצון המעשן.
רוב אלה שעסקו במלאכה זו לא ישבו במקום. הנייר על שני סוגיו נתקבל בבית המלאכה, קצצו אותו במקום בהתאם, הכינו מזה חבילות, ומסרו אותן לפועלות שלקחו לביתן יחד עם אבקת הדבק, ושם גלגלו והדביקו והשחילו את זנב הפילטר.
אלה היו בעיקר נשים ששכר עבודתן זול במיוחד, וכאז והיום רובן לא היו מפרנסים עיקריים במשפחה, והכנסתן היתה מעין תוספת למשכורת. והיה מי שהלך לפועלות הביתה ואסף מהן את החומר המעובד, סיגריות מלופפות עם פילטר, ומסר להן חומר גלם להמשך.
רוב הפועלות, (שנקראו "אִיצִּ'יָאתְ", כנראה בלשון טורקית) היו נשים מוסלמיות ורק מיעוטן היו יהודיות בנות דת משה.
אחת מהן היתה חנינה. היא עסקה בעיקר בהכנת אבקת הדבק על ידי טחינת החומר המוזכר וערבובו יחד עם הקמח. ועל כן היא נקראה בפינו "חנינה אִם אֶל שַּבּ", היא אבן הגילוח.
אבא נהג לשלוח אותי אליה מדי פעם עם החומרים להכנה, והיא היתה מחזירה את הדברים המוגמרים.
בדרך כלל היה הסדר שחוּסֵיין, הוא הפועל המוסלמי שעבד בעסק גם כסבל וגם כשליח, היה הולך לשכונותיהן של הפועלות הללו, שכונות עוני מוסלמיות טהורות, שבדרך כלל רגל יהודי לא דרכה בהן מעולם, אוסף מהן את הסחורה המוגמרת, ומוסר להן חומר חדש לעיבוד. את השכר היו באות לקחת מדי פעם בעצמן אחת לזמן מה, או שאבא היה עושה סיבוב ומשלם לכל אחת את שכרה. אבי היה איש אמיץ לב וגם הרפתקן, שלא חשש ללכת למקומות הנידחים והמפחידים ביותר בעיר. הוא נהג לשכור לו מרכבה (דיליג'נס מזרחי) לשעות אחדות, משלם לרַכָּב, הוא העגלון, עָרָבָּאנְצִ'י בלשון טורקית, הרבה יותר משכרו הרשמי, והלה היה מביאו לכל אותן שכונות שהזכרתי קודם, ואחר משתחווה לו ומנשק את ידיו על שהביא לו פרנסה שופעת ובטוחה באותו היום.
בכל זאת, הפועלות חלקן היו באות אל מקום העסק כדי לדרוש שכר לפני המועד בעת דחקן, או להתחשבן בגלל טעות אמיתית או דמיונית. המוסלמיות היו באות כשהן עטופות ב"עָבַּאיָה", היא הגלימה השחורה שרואים בימינו בתמונות מטהראן של חומייני. לפעמים הוסיפו לזה גם רעלת פנים שכיסתה את פניהן, ולמעשה לא היתה שום אפשרות לזהות מי זו מי בוודאות. אבל גם לא היו בעניין זה מעשי מירמה עד כמה שידוע לי. האומללוֹת העניות הללו לא היו מתוחכמות דיין כדי לתחבל תחבולות, עם סכנה לאבד את פרנסתן.
על פי רוב היה אבא, יותר מאחיו האחרים, מטפל בפועלות הבאות, משלם את שכרן ומתחשבן איתן, כמה לקחו וכמה החזירו וכל כיוצא בזה. ועל כן רובן פנו אליו כאשר באו לבית המסחר. אלא שלפעמים הוא לא הזדמן במקום, ואחרים היו מטפלים בהן. חלקן הסתפקו בכך שהוא לא היה ולא רצו להתדיין עם אחרים מלבדו. הן שאלו "אליהו כאן?" ואם נענו בשלילה הן פנו והלכו להן.
אותה הגלימה המזרחית, היא ה"עבאיה", בה נהגו רוב הנשים להתעטף בצאתן מביתן, שימשה, ועדיין משמשת, בתפקיד נכבד בחיים במזרח. לפי המושגים המקומיים, זו שמרה על כבוד האישה ועל פרטיותה, במיוחד אם הוסיפה לה גם רעלת פנים, אף היא שחורה ודרכה לא ניתן לראות מבחוץ מאום מתווי פניה של האישה העטופה, (ה"מעוּלֵּפֵת" בלשון ספר בראשית). וכך יכלו נשים להסתובב ברחוב וללכת למקום זה או אחר מבלי שאיש יכירן. זה בהחלט נתן חופש ניכר לאישה מכל הבחינות. למשל, לא פעם ראיתי כרכרת דיליג'נס מובילה זוג נוסעים, גבר ואישה עטופה בגלימה וברעלת פנים. איש לא היה יכול לדעת אם היא אשתו של הגבר, אהובתו או בתו. במקרה של עסקי אהבה, הרי שאין פרטיות וסודיות שמורות יותר. לעומת מצב אחר בו נהגה האישה ללכת חופשייה, ("סִפוּר"), כלומר בלי רעלה ובלי גלימה, כי אז כולם יכלו לזהותה ולגלגל אחר כך בלשונם שהנה ראוה בכך ובכך והכול גלוי וידוע. והלא גם במזרח חגגה הצביעות כפי שחגגה בכל הארצות חובקות עולם.
וכן גם יכלה האישה להילוות לגבר לבית הקולנוע ולשבת שם בתא מיוחד (הוא ה-LODGE המפורסם) וליהנות מכל העולמות, וכל זה בחסותה של אותה גלימה אשר מנעה מעין כל להחליט אם המפגש הוא "תיקני" או לא.
הנשים המזרחיות, שלא היו שונות מכל אחיותיהן על פני כדור הארץ, ניצלו את המצב הזה עד תום לתועלתן, כי היה בזה מן הצורך להן. בעיקר באותה חברה יצרית וצבועה, שדרשה עד בלי די מהנשים והגבילה אותן בכול, ובה בעת נטלו להם הגברים את כל החופש שאיוו לו. כי לגבר היה מותר הכול ולאישה – רק פירורי החסדים שהואיל להעניק לה הגבר, אם זה אב או אח או בן דוד וכיוצא באלו. ולא נרבה בדוגמאות.
בשכונותיה של בגדאד רבות הסימטאות המעוקלות עם זווית ופינה. זאת מפני שניבנו מלכתחילה צרות מאוד, ורק אחר כך באה העירייה וקבעה להן רוחב רצוי שיהיה להן בעתיד לבוא, אם ירצה השם יתברך. וזה כיצד, אם הדיירים בבית כלשהוא ירצו לשפצו ולשנות את חזיתו, כי אז יצטרכו להפריש משֵּטח ביתם לצרכי הציבור וייסוגו אחורה מרחק מה, וכך תגיע הסימטה במשך הזמן לרוחב הרצוי.
ובמוצא מן המבוא בו שכן ביתנו בבגדאד, בדרך לרחוב הראשי, התעקלה לה הסימטה עם זויות ופינות, כאמור. וזכור לי זוג אחד שהיה בא מדי כמה ימים ומתבודד באותה פינה שמיקומה היה מול המבוא שלנו (דַרְבּוּנָה). הם בילו שם שעות כאשר האישה עטופה בגלימתה השחורה שהקיפה גם את הבחור. שנאמר, והיו לגוף אחד. ושם, בתוך העולם הפרטי והמוסתר שיצרו להם, עשו כאוות נפשם מבלי להיחשף לעיניים הרעות של המלעיזים. ובגמר המפגש פנה כל אחד מהם לדרכו וכאילו לא קרה כלום.
חנינה היתה אשה נעימת סבר ומנומסת, ותמיד קיבלה אותי בשמחה ובחיוך. וכילד, אף פעם לא קרה ששכחה לכבד אותי בממתק או בתקרובת אחרת. ביתה היה מסודר והבהיק מניקיונו, הגם שהעוני והמחסור ניבטו מכל פינה בו. היו לה חמישה ילדים, הגדול בוגר ממני בשנתיים או שלוש ועוד שתי בנות ובן, שהיה בגילי, והאחרון קטנצ'יק בן זקונים.
בעצם היא חָלקה שני חדרים בבית גדול שבין היתר איכלס גם "חדר", ומלמד דרדקים שלט שם ביד רמה. אני, שלא הלכתי ל"חדר", כי אבי היה יכול להרשות לעצמו לשכור לנו מלמד פרטי הביתה, תמיד השתהיתי אצלה והסתכלתי בסקרנות על הנעשה באותו "חדר".
המלמד (או עוזרו, הוא החִ'ילְפָ'ה), היה יוצא בבוקרו של יום לעבודתו, ומתחיל במלאכת איסוף הילדים מבתיהם. והלא הם בקושי דרדקים בני יומם. היה דופק בדלת הבית וקורא בקול את שמו של הזאטוט. וזה לא תמיד שש להינתק מסינרה של אמו, כך שלא פעם היו צריכים לגרור אותו תוך כדי צרחותיו ולצרפו לקבוצת הילדים המשתרכים כמו שובל אחרי החִ'ילְפָ'ה, שאוספם אחד-אחד ומובילם למחוז שלטונו.
ביתה של חנינה שכן בשכנוּת לבית כנסת ע"ש דַהָאן, לשם תרם סבא את ספר התורה שהוא נידב, וזה ישב בהיכלו של בית הכנסת הזה עד עלותנו ארצה. אז הביא סבא את ספר התורה איתו לארץ הקודש, והוא יושב היום בארון הספרים של בית הכנסת על שם יחזקאל אשר ברמת גן, ואנו רואים אותו בחגים כאשר הולכים לשם להתפלל. (על בית הכנסת הזה ראה במקום אחר בסיפורי בגדאד).
ב"חדר" ההוא היו כחמישה עשר או עשרים ילדים שישבו על שרפרפים נמוכים ולמדו תורה. בתיקרה של אותו אולם תלויה היתה יריעת בד עבה על מוט שבצידו הותקנה גלגלת, ועם משיכת החבל שהשתלשל ממנה, נעה היריעה הלוך וחזור ושימשה כמניפה. מאוורר יד. הפעלת המניפה הזו היה תפקידו של הילד התורן. ואם הוא התעייף ונימנם בגבור חומו של יום, אז השיגוֹ המקל של המלמד להעירו למלאכתו בלוויית כמה קללות עסיסיות באביו אימו דודיו ובנות דודותיו לדורי דורות. בל נשכח שהמלמד היה מלא תיסכולים בגלל עוֹנְיוֹ ומיסכנותו – והיכן היה לו לפרוק את כל המטען? כמובן על הילדים חסרי הישע שהופקדו בידיו.
וכך למדו אלף-בית ואחר כך חיבורי אותיות ומעט חשבון, עד שהגיעו לגיל הגן או טרום כתה א', אז עזבו את החדר והלכו להם לבית הספר (לחטוף מכות ממורים יותר אימתניים).
מקלו של המלמד לא ישב בטל במשך היום והוא נחת על גבי הילדים אם עשו או לא עשו מה. זה היה חלק מן ההווי. ההורים קיבלו את הדבר כמובן מאליו, כי גם הם זכו בזמנם במנת חלקם, "למען יתחנכו היטב".
ואני הסתקרנתי לשמוע את הילדים חוזרים שוב ושוב אחרי המלמד על נעימתה של המילה או על צירופי האותיות, ועוד. וגם לראות את המנמנם המושך בחבל של המניפה התלויה בתקרה בחום המעיק והמתיש של בגדאד.
"הֵא פָּאתַח – הָא, לָמֵד קָאמִץ לָהה – עִם הַכָּף סוּפִית – הָאלָאך," וכולי וכולי.
ה"חדרים" אוכלסו כולם על ידי ילדים זכרים בלבד, כי בימים עברו איש לא חשב שהבת זקוקה אף היא להשכלה כלשהי, והסתפקו בכך שתִּלמד את מלאכות הבית ותוכשר להיות אישה טובה לבעלה ולמשפחתה. רק יותר מאוחר זזו העניינים ונפתחו בתי ספר לבנות. אך לחדר הקלאסי לא הלכה אף לא בת אחת.
וכמו על כל נושא אחר, גם על החדר והמלמדים למיניהם, הסתובבו בדיחות וסיפורים למכביר.
קודם כל האפלייה. כי היו ילדים בני עשירים, ואחרים בני מעוטי יכולת. המלמד, שבעצמו היה דלפון גמור, כמובן שהיטה חסד לילדי העשירים כדי לזכות מהוריהם בתשר בזמן חג ומועד ("עִידָאנִיָיה", מתנת החג). וכן גם, מזמן לזמן, באיזו חליפה משומשת במצב טוב. ואני מתאר לי שגם המכות היו נוחתות בתדירות גבוהה יותר על בני העניים מאשר על בני העשירים. כי העני הלא הוא כבר במסלול של סבל מן ההתחלה.
ועוד אבא היה אומר, שכל אלה שעוסקים בעבודות הכרוכות בילדים, חייבים להיות פֵּדוֹפִילִים (קִרִינְפָארָא) במידה זו או אחרת. כגון מדריכי השחייה למיניהם, משכירי האופניים, מוכרי הגלידה והממתקים בשכוּנת בתי הספר ועוד. לאלה היו שיטות פיתוי והתמדה ידועות. כגון שהיו "טועים" בחשבון ותמורת מעות קטנות היו נותנים לילדים החָשוּקִים מנה כפולה ומכופלת מן הסחורה שמכרו. דבר זה היווה מעין פִּתְיוֹן, ובדרך כלל גרם לכך שהילדים יחזרו דווקא לאותו מוכר "נדיב". וזה ימשיך בשיטתו עוד ועוד, עד שיפתֵח את הקשרים. משכירי האופניים למשל היו "טועים" בחישוב הזמן שהאופניים הושכרו לילד, וגובים תמורה של שעה כאשר למעשה הגיע להם עבור שעתיים. וגם היו מעירים לילד שתנוחתו על הבִּיצִ'יקְלֵטָה לא כל כך נכונה והוא יושב משום מה נטוי. הנה רְכָב ואראה לך. והילד כמובן ששמח לשפר את הכושר, אבל הנ"ל נהג לרוץ אחריו כשהוא מחזיק את המושב, ואגב כך שלח את אצבעותיו לעבר אבר המטרה, הוא עכוזו של הילד. ואנו הילדים ידענו מי מבין משכירי האופניים "נדיבים במיוחד", והיינו מזהירים אחד את השני מהם. אבל אין ספק שהשיטה פעלה מדי פעם.
ואם מוכרי הגלידה הממתקים ומשכירי האופניים כך, על אחת כמה וכמה מלמדי הדרדקים ומורי בתי הספר בכיתות הנמוכות, ששלטו ביד רמה ב"נתיניהם ובחוֹסִים בְּצִלָּם", כך שאבא צדק במידה ניכרת בדבריו. ובדיחות וסיפורים על מלמדי הדרדקים היו לרוב.
בעלה של חנינה, לפי דברי אבא, לא היה מוצלח בעסקים, וגם שלח בַכּוֹס עינו. היתה לו חנות קטנטונת בה מכר מראות ודברי זגגות, והתפרנס בקושי רב. מדי פעם, בימי שישי, קנה אבא סל מלא של דברי מזון, פירות ועוד, מצרכים לשבת, ושלח את כל זה איתי לביתה כשי. מעין מצווה לנצרכים, דבר שאבא אהב מאוד לעשות כל חייו.
תחביבה של חנינה היה בין היתר כבישת "טוּרְשִי". אלה המחמצים הכבושים. מומחיותה היתה גדולה במיוחד בעניין זה, ולמעשה ידיה לא היה מתחרה. וכמובן שמדי פעם נהגה לעשות לנו איזה כד גדול של המוצרים הללו, שהצטיינו בחריפותם, בגיוונם ובטעמם המשובח במיוחד. היתה כובשת כל מיני ירקות שאיש לא חשב שבכלל ניתן לכבוש אותם, כגון חסה, לוּבְּיָה, דלעת, מלפפונים, עגבניות ירוקות, ופֵּירות כמו אפרסקים ירוקים, משמשים, ענבים, שזיפים, אגסים, תפוחים, ועוד ועד. עבורנו זה היווה אטרקציה ודבר יוצא דופן מאוד. בתמורה לכך נהג אבא לשלם לה בהזדמנות אחרת עבור כל זה בעין יפה ובהסתר, בשליחותי, כדי שלא תבוש ותיכלם שאין בידה להגיש לנו שי של ממש.
בנה בכורה, יחזקאל, היה בחור יפה תואר מנומס ונעים הליכות כהוריו, והיה מבוגר ממני בשנתיים לערך. הכרתיו מביקורַיי אצלם וכן מזה שהיה תלמיד בבית ספרנו בכיתה גבוהה יותר. אני הייתי חבר של אחיו הצעיר ממנו, שהיה בן גילי, ואשר למד בכיתה מקבילה. ופעם, בימי חופשת הקיץ החלטנו שנינו, אני ובן גילי זה, "לעשות עסקים", למכור מראות מתוצרת בית המלאכה של אביו. הלך לא רע, אך אחרי כמה ימים אבי אמר לי את אימרתו המפורסמת, שציטטתי אותה מאז מאות פעמים: "אם תעשה שותפות עם 'מִסַחְסַל' תיהפך גם אתה ל'מסחסל'." כלומר אם אתה כורך את גורלך או את עסקיך עם לא יוצלח, מן הסתם שתֵיהפֵך גם אתה ללא יוצלח במשך הזמן.
וכאמור לעיל, הזמנו את הבן הגדול של המשפחה, הוא יחזקאל, להתגורר אצלנו כל עוד ביתם חרֵב והרוס. יתר בני המשפחה נתפזרו במקומות שונים, ובאותה העת ניסו איכשהו לתקן את ההריסות. שמחָתי היתה גדולה לארח את הבחור אצלנו, וחיש מהר היינו חברים טובים.
למחרת בואו אלינו נלויתי אליו והלכנו לראות את הריסות ביתו, שמתחתם נשארו כל חפציהם וכלי ביתם. המראֶה היה נורא. תל גבוה וגדול של לבנים, טיח, חלקי עץ וקורות ברזל מעוקמות, עפר ושברים – זה כל מה שיכולנו לראות במקום הדירה של הוריו. והוא החל לחטט בין ההריסות, לְפַנּוֹת ערימה פה וערימה שם, לגלות קצותיהם של רהיטים וחפצים ולמשות אותם מבין העיים. ועל כל חפץ שיכולנו שנינו לחלץ שמחנו שמחה גדולה כאילו מצאנו איזה מטמון ממש. וכך, אחרי כחודש ימים, שופץ איכשהו ביתם העלוב וחזר חברִי אל מעון הוריו, ואני נתעצבתי בשל הפרידה.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים ושמונה
קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת.
מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב
הוריי לא ידעו מה לעשות בי, והעז, גם היא, בעקיפין, היתה פרק בפרשת שילוחי לכפר-הנוער בהרי ירושלים.
בחצר שלנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה, יונה, מהמעברה הסמוכה למושבה. היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, וכניראה לא לבשה מאומה תחתיו. כאשר היתה יושבת בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנושרים על שערה השחור, העבות, ושחלקם צף במי-הסבון המקציפים בפיילה, היא גיגית הנחושת שעליה היתה מתכופפת בחצי-גו – הזדקר לעיניי חזה הצעיר מבעד למפתח חלוקה הרחב.
אני חיפשתי תירוצים לעבור בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, שבלטו כחיטובי-שנהב מתוך הצל. השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך להגיע לכך. שכלי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אל יונה הדדנית הוא ללמד אותה לחלוב את העז – בדיר הקטן, אנחנו נתייחד, ואז –
החלומות-בהקיץ ששגיתי בהם הביאו אותי כניראה לעזות-מצח נואשת במיוחד שהתבטאה בכך שהצלחתי להביא את יונה הכובסת אל העז בעלת העטינים מלאים. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. לקחתי סיר מהמיטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי-רצון, ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה.
הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות. ארוכות. במשפחה אמרו שנכון לי עתיד כפסנתרן אלמלא נעדרתי כל שמיעה מוסיקלית. "סילוני-החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק," תיאר אלימלך שפירא ב"הירקון שבלב" את חליבת העיזים במושבה שלנו, "הצליל הלך והתעמעם ככל שהסיר איבד מריקותו. שכבת קצף צחורה התגבהה מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רחשה במנגינת-לוואי שקטה וחמימה. המו-המו מעיו של הסיר השבע, וריח החלב הטרי עלה מקירבו."
ריח החלב היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות, פוחד מעט, אד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והתמלאו חריצים מההשרייה במי-הכביסה המלבינים עד שהיה להן מעין גוון של קלף מקומט. יונה שלחה את כף-ידה אל עטיני-העז הוורודים, המנומרים כתמים חומים ויבלות אחדות, ושהיו מיטלטלים כשתי שקיות – ובאותו רגע התגלה לפניי שוב מיפתח חלוקה ובו חזה הצעיר, הזקוף, שגביעי-פיטמות כהים בקצותיו. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיה, הנוגעות בעטין כדי להדריך אותה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב אותן לשמלתה –
אני כבר לא זוכר בבירור כיצד הסתיים אותו מעמד. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל, שהיו חלקים ונוקשים, אפילו קרירים, ומשכתי חזק בפיטמתה שהיתה שחומה ככפתור שוקולד. אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? – ולאחר רגע התדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן כאילו נשפך בהן קפה, יקדו משטמה של השפלה ומצוקת-דורות כלפיי – קפצה יונה בקללה עמומה ועזבה אותי ואת העז, וכאשר קירטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז המבוהלת – נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ. אני נהדפתי, מתנשם ומתיז, אל פינת הדיר. מדיף ריח זרע, זבל, עשן כביסה וחלב. העז חייכה אליי בעיניה הוורודות הזגוגיות, זקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו כאילו היא שמחה לאידי ומלגלגת עליי.
מבוייש ומלא גועל כלפי עצמי חציתי את החצר וחזרתי לביתי, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה, ששבה לכבס בעיסוק רב, מכה בגיגית, המים ניתזים לכל עבר, העשן עולה, והכל רותח על סביבותיה –
החלפתי בגדים, חלפתי במיטבח על פני שקיות בד לבן שניראו כעטינים ואשר מהן טיפטפו מי גבינת-העיזים שהכינה אימי. לקחתי את אופניי ואת רובה הטוטו שלי, לקחתי לוח מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חורזרזור שבמערב המושבה.
שם, על מדרון, בין פרדסים עתיקים, שכנות-חושחש הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק – ערכתי מיטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי, ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה ואת הכוונת הקדמית, וכאשר הרכבתי אותן, היטשטשו כתפי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי מעודי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה טוטו מסוג שטוצר, ככלי שהיה לבן-מושבתנו נחמיה סירקיס, אלוף הארץ בקליעה למטרה. התקנאתי בקנה העבה, השחור, שניראה בעיניי סמל של גבריות ועוצמה.
כאשר חזרתי הביתה כבר לא ניראתה יונה בחצר.
איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. עד היום איני יודע אם התלוננה עליי ואם לא. כעבור שבועיים הופיעה אימה של יונה לעבוד במקומה. יותר לא ראיתי את יונה בחצרנו אבל הגירוי הנורא שעוררה בי המשיך לשגע אותי ופנה עתה כלפי אימה, שהיתה מבוגרת, מכוערת, ואם לילדים נוספים.
היא היתה לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ובשחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. אותו בוקר כרעה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט שניצב במיטבח מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה ומילאה בקבוק ירוק בנפט שהדיף ריח חריף ודוחה. אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, מדמה עלמות צעירות ויפות-תואר ששירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שמתואר בספרים. קראתי כי בימים ההם נחשבה המשרתת לרכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלתי אותה בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:
"אנא בעתינכ זובי, טוב, טייב?"
"לא [בקמ"ץ], לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט ולמשאבה החורקת, ומבלי להפנות ראשה אליי. אחוריה בלטו מבעד לכתונת השחורה. הם היו קטנים, כאחוריה יונה, בתה היפה. שאלתי בקול נרגש:
"ליש, למה?"
"האדא חראם, אסור, מן-א-תורה!"
"בעתיני..." התחננתי.
"רוּח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך אבל אני לא הרפיתי ממנה. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי. כמו בחלום הושטתי יד מתחת לשמלתה הארוכה.
היא עדיין כרעה ומשאבת הנפט והבקבוק הירוק בידיה. נגעתי באחוריה והפשלתי אותם מהסמרטוטים שבהם נעטפו. הם היו חלקים, קרירים ונוקשים. לרגע דימיתי שהם שדיה הנהדרים של יונה.
אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? –
התקרבתי לעברה בכריעה. ממכנסי ההתעמלות הכחולים שלי השתחרר מעצמו הזין שצמח כל המרחק עד לסדק שבאחוריה. נלחצתי בתוכם והרגשתי שאני חודר פנימה כאילו היא עשוייה שמה חמאה – ובאותו רגע גם התפרץ כל און הנעורים הדפוקים שלי ואני מילמלתי, מתנשם, באוזנה המכוסה חצייה במטפחת, "אנא בעתינכ זובי קוויס, קוויס, טוב?"
לאחר רגע התדהמה שאחז בה, סובבה לעומתי אום-יונה את פניה המכוערות. עיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן, כשל בתה היפה, יקדו כלפיי באותה משטמה של השפלה ומצוקת-דורות. היא עזבה בבהלה את המשאבה ואת בקבוק הנפט, שהחל נשפך על הרצפה, ראשה נחבט בשיש מלמטה שעה שקירטעה ממני והלאה. גם אני נהדפתי, מתנשם ורטוב, ועדיין המיזרקה שלי עובדת ומתיזה טיפות לבנות. השתטחתי על רצפת המיטבח הטבולה בנפט חלקלק ודוחה ובזרע ובריח של חרא.
המשך יבוא
נתקבל ברגע האחרון
אורי הייטנר: אולי
בנאום בו הודיע שמעון פרס על החלטתו לרוץ לנשיאות, לאחר חודשים ארוכים בהם השקיע מרץ רב ב"לא לעסוק בזה", הוא אמר: "זו תהיה, אולי, תרומתי האחרונה למדינה".
המילה החשובה ביותר במשפט היא "אולי". פרס אינו סוגר אופציות. בעוד שבע שנים יהיה בן 91, שזה בהחלט גיל ראוי להתחלה חדשה. נשיאות המדינה עשויה להיות קרש קפיצה לראשות הממשלה, ומי שחושב שזו אינה תוכניתו של פרס – שיקום.
מה שמטריד יותר משאלת התמודדותו על ראשות הממשלה בעוד שבע שנים, היא האם הוא ישלים עם מהות תפקידו, ויבין שגם אם הגדרת נשיא המדינה היא "ראש המדינה", אין הוא ראש הממשלה? האם לא ינסה להוביל תהליכים מדיניים? האם לא ינסה לממש את פנטזיות המזרח התיכון החדש שלו? האם לא ינסה לדחוף את האג'נדה הפוליטית שלו כשחקן ראשי במערכת הציבורית בישראל? אם מישהו מאמין שהוא יצליח, או שכלל ינסה, להתגבר על היצר שלו – שיקום.
אולמרט ניסה בכל מאודו לדחוף את בחירתו של פרס לנשיא, על מנת להרחיק ממנו את המתמודד התמידי, שתמיד ניצב לצידו, ותמיד "אינו עוסק" בהתמודדות נגדו. האם אולמרט לא יתחרט על הרגע שבו פעל לבחירת פרס לנשיא? האם הוא ויורשיו יוכלו לתפקד כראשי ממשלה, כשפרס יטיל עליהם צל כבד של "ראש המדינה" פעיל ומעורב בנושאים מדיניים ופוליטיים?
יכול להיות גם אחרת. שמעון פרס הוא אישיות לאומית ובינלאומית מוערכת מאוד. הוא מנהיג היודע להציב חזון שציבור רחב יאמין בו ויתחבר אליו. יש בו היכולת ללכד ולאחד את העם. יש לו ניסיון ציבורי רב ויכולת לשמש דמות ממלכתית בשעות משבר ומצוקה.
אם יבחר פרס לנהוג כנשיא ממלכתי וישקיע בכך את כל מרצו ומאודו, הוא יוכל להיות נשיא מצויין. אם הוא יבחר לעסוק באחדות העם, באיחוי הקרעים בין המגזרים בעם; אם יבחר להיות מצפון ומצפן חברתי, המעורר את המערכות בקריאה ופעולה למען צדק חברתי ושוויון, למען החינוך בישראל, למען האוכלוסיות החלשות, נגד השחיתות, הוא יוכל להיות נשיא מצויין.
האם פרס יהיה, כדרכו, פוליטיקאי בעל אמביציה משוללת רסן וחסרת גבולות, חתרן בלתי נלאה, המשתמש בעוצמה שניתנה בידיו לרעה? או שמא בגילו המתקדם יבחר בדרך הממלכתית הראויה לאדם שהגיע לפסגה ומחליט לפייס את האמביציות שלו ולהסתפק בתפקיד הנשיא?
האם שמעון פרס יפתיע?
אולי.
* * *
אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
ומצטערים מאוד אם בחילופי האש ביניהם
נהרגים גם אנשים רודפי שלום, זקנים, נשים וטף
[השורות שוכתבו בידי היועץ לתקינות פוליטית של המכתב העיתי, מר בִּנפוֹל אל-תשמח]
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,482 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
252 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל