חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 253
תל אביב, יום שני ב' בתמוז תשס"ז, 18 ביוני 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אורי הייטנר: א. משחק הקלפים של הפוסט היסטוריון. ב. היכונו לחגיגות הנכבה. // יוסי גמזו: כָּל הַהֶבְדֵּל הוּא זֶה...
ד"ר גיא בכור: א. המזרח התיכון השתנה אתמול [14.6] לבלי הכר, מה שהיה לא יהיה עוד. הנה לנו 10 הפתעות מרעישות. ב. חיזבאללה עם הסרת המסכות:
עזה מהדהדת עכשיו [15.6] גם בגבול הצפון שלנו. ג. הפתעה: ראש ממשלה מהמטריקס. [מאמר בזכות אהוד אולמרט!!!]
הסופר נתן שחם כותב על חדר עבודתו.
דורון גיסין: לעצים [במושבה רחובות] יש רגליים או – סלח שבתי מודל 1917.
אמנון בי-רב: חווייה הודית, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
שירי מכות מצרים או – המצרים משחקים באש, מאת אהוד בן עזר.
משה גרנות: על הספר "צפיה – אשתו היהודייה של מוחמד".
4 הערות [פיקאנטיות] למכתב עיתי מס' 252, מאת אלי יזרעאלי.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ט. המשך קורות משפחת חנינה.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ותשעה, בערוגת הגזר.
רוצו, רוצו, רוצו, רוצו! לסרט-האופרה "חליל הקסם" של מוצארט לליברית של שיקנדר בעיבודו ובבימויו של קנת בראהנה ובנוסח האנגלי של סטיבן פריי.
אורי הייטנר
א. משחק הקלפים של הפוסט היסטוריון
בראשית ההתיישבות בגולן ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן ופגש את החברים. "תבטיח לנו, שהגולן ישאר תמיד בידינו," הפצירו בו המתיישבים.
"איך אני יכול להבטיח לכם?" השיב ביושר, "אני מבקש שאתם תבטיחו לי! הרי אתם אלה, שבמעשיכם, תוכלו, אולי, להבטיח שהגולן ישאר ישראלי."
איך ניתן לנתח את תשובתו של גלילי? אפשר לדרוש את התשובה באמירה שאפילו גלילי, המזוהה כל כך עם ההתיישבות בגולן, לא היה מוכן להבטיח למתיישבים שהם מקימים התיישבות של קבע. ומכאן, שלא היתה כוונה, בהקמתם, להתייחס ליישוביהם כאל יישובי קבע.
פרשנות כזאת היא פרשנות צינית. מה שגלילי אמר, הוא שאי אפשר לדעת מה יהיה. אי אפשר לדעת מה תעשנה ממשלות בעתיד. אין הוא יודע איזה לחץ יופעל על ישראל והאם יהיה בכוחה לעמוד בו. אבל ברור, מדבריו, שהוא רוצה שהגולן יהיה ישראלי. הוא מבין, שתנאי הכרחי לכך שהגולן יהיה ישראלי, הוא התיישבות ישראלית בגולן. לכן, חרף אי הוודאות, הוא רוצה בהתיישבות בגולן, כדי לקבוע עובדות קבע, כדי למנוע נסיגה. לכן, הוא ממריץ את המתיישבים להתעלם מחוסר הוודאות וליצור ודאות בעצם המעשה שלהם, כמיטב מסורת ההתיישבות הציונית.
אני מעלה באוב את הסיפור העתיק הזה, לנוכח פרסום מעל כל במה אפשרית של מחקר חדש של יגאל קיפניס מאוניברסיטת חיפה, הטוען שמטרת ההתיישבות היתה... להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. שהיישובים בגולן הוקמו, כביכול, כקלפי מיקוח במשא-ומתן. איני יודע אם קיפניס מכיר את הסיפור הזה, אך ברור שכפי שניתן לעוות את דבריו של גלילי, כך ניתן לעוות דברים אחרים כדי לסלף את ההיסטוריה.
המבחן הראשון של תיאוריה, הוא ההיגיון שבה. איזה היגיון יש בהקמת יישובים כדי שיהיו קלף מיקוח? הרי מי שרוצה להחזיק שטח כקלף מיקוח, לא יקים בו יישובים, כדי שלא ליצור מציאות שתקשה עליו במיקוח או תהפוך אותו לבלתי אפשרי.
כנראה שגם קיפניס מבין את חוסר ההיגיון, ויש לו הסבר – ממשלות ישראל פחדו מלחץ שיביא אותן לידי נסיגה ללא הסכם, והקימו יישובים כדי לעקור אותם רק בהסדר שלום.
כידוע, במלחמת ששת הימים צה"ל שיחרר לא רק את הגולן אלא גם את יהודה ושומרון. ממשלות ישראל שלא רצו בנסיגה מהגולן ללא שלום, לא רצו גם בנסיגה מיהודה ושומרון ללא שלום. על פי אותו היגיון, היה עליהן ליישב את יהודה ושומרון כפי שישבו את הגולן. והנה, לא זו בלבד שלא עשו כן, הן מנעו התיישבות בשטחים אלה בכל דרך אפשרית. לעומת זאת, הן הקימו יישובים בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון. הן פעלו על פי מפה, על פי תוכנית. התוכנית נועדה לעצב את גבול ישראל לעת שלום. ממשלות ישראל הפרידו בין אזורים שהנם קלפי מיקוח במו"מ לשלום, שישראל מוכנה לסגת מהן, לבין אזורים שאין לסגת מהם ולכן אין הם קלפים למיקוח. בשטחים שהנם קלפים למיקוח, אין מקימים יישובים, כיוון שיישובים אינם קלפים במשחק אלא שורשים שנועדו ליצור עובדות של קבע. באזורים שאינם קלפים למיקוח, הוקמו יישובים.
עשר שנים אחרי המלחמה, ב-1977, הליכוד עלה לשלטון. בניגוד לממשלות המערך, הליכוד לא צידד בפשרה טריטוריאלית אלא בשלטון קבע ישראלי ביהודה ושומרון. הוא לא התייחס עוד לשטחים כאל קלפי מיקוח. לכן, ממשלות הליכוד יישבו את אותם שטחים. שהרי הביטוי לכוונות מדיניות הוא התיישבות.
ממקרה יהודה ושומרון ניתן לגזור גזירה שווה לגולן. הממשלות שלא ישבו את יהודה ושומרון, אך ישבו את הבקעה, צפון ים המלח וגוש עציון – ישבו את הגולן. הן עשו כן, כיוון שלא ראו בגולן קלף מיקוח אלא אזור שמיועד להיות ישראלי. על כך היה קונסנזוס של ממש. אפילו ב"ג, שצידד בנסיגה כמעט מוחלטת מן השטחים, סייג זאת – חוץ מירושלים והגולן.
יכול קיפניס לצטט אמירות אלו או אחרות המבטאות נכונות לפשרה (בוודאי לא לנסיגה מהגולן, אלא לפשרה טריטוריאלית בגולן). הנכונות הזאת נבעה בעיקר מחשש שישראל תאולץ לסגת. לצד אותה גמישות מדינית, שנועדה להרוויח זמן ולהרחיק לחצים, הוקמה ההתיישבות, כדי ליצור עובדה המקשה על נסיגה מהגולן.
אכן, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, ב-19.6.67 הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לאמריקאים, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.
הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה לבטל אותה. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני).
מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שלא יהיה אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.
כאשר התקבלה ההחלטה, בדצמבר 67', היה בגולן יישוב אחד, הקיבוץ גולן (לימים – מרום גולן) שעלה ביוזמת יישובי הגליל, בתמיכת שרים, אך ללא החלטת ממשלה וללא מדיניות הממשלה. לאחר ההחלטה, מדיניות הממשלה היתה ליישב את הגולן, כדי לקבוע עובדות מדיניות שתמנענה נסיגה מהגולן.
ב-1981 החילה כנסת ישראל את ריבונות ישראל על הגולן, ובכך גיבתה את העובדות ההתיישבותיות בשטח במעשה מדיני ומשפטי שנועד לעגן לעד את היות הגולן ישראלי.
יישובים אינם קלפים למשחק. איך הגיע קיפניס למסקנותיו ההזויות, בלשון המעטה?
ימים אחדים לאחר רצח רבין, קיבלו עשרות חברי קיבוצים ומושבים בגולן מכתב מיגאל קיפניס, חבר מושב רמות, שבו הוא אומר ש"עלינו להפסיק לשתוק". למעשה, הוא העז להאשים את תושבי הגולן, שניהלו מאבק דמוקרטי לעילא ולעילא נגד נסיגה, באחריות לרצח. בין השורות, המסר שלו היה – המנהיג של השבט שלנו נרצח על ידי השבט שלהם. בואו נתכנס חזרה לתוך השבט שלנו. במילים אחרות – אל ניאבק נגד ממשלת השבט שלנו ונגבה אותה במדיניות הנסיגה מהגולן שהיא מובילה.
איזו ציניות! איזו נבזות! דמו של רבין עוד לא יבש, וקיפניס יצא במחול סוער על הדם, בניסיון לתפוס כותרות כתושב הגולן התומך בנסיגה.
מספר תושבים בגולן הצטרפו אליו, תחת הזעזוע של הרצח ובהשפעת קריאתו הדמגוגית, אך רובם התעשתו מהר וזנחו אותו. אולם קיפניס הפך באחת לכוכב תקשורת. התקשורת, באופן טבעי, אוהבת סיפורי "אדם נשך כלב", ומה יותר "אדם נשך כלב", מה יותר קוריוז, מתושב הגולן המצדד בנסיגה? קיפניס וקומץ קטן של תושבים שכינו את עצמם "תנועה", ניסו להציג עצמם כגורם משמעותי בגולן. בשלב זה או אחר אפילו לתקשורת נמאס מהם.
קיפניס אובססיבי לנסיגה מהגולן. וכדי להסביר מדוע, אם זו דעתו, הוא חי בגולן, מדוע עלה לגולן, מדוע אינו יורד מהגולן "למען השלום", הציג את התיאוריה המופרכת שהיישובים עלו כדי להיות קלף מיקוח לשלום.
וכפי שעושים הפוסט היסטוריונים האנטי ציונים, התיאוריה הפוליטית שלו היתה בסיס ל"מחקר". אין כל קשר בינה לבין העובדות. לא חקר ההיסטוריה מעניין אותו, אלא הפוליטיקה העכשווית. הצגת ההתיישבות המושרשת, בת 40 השנה, כ"קלף מיקוח" נועדה להקל על ההימור בעתיד המדינה, של הדוחפים לנסיגה מהגולן.
ב. היכונו לחגיגות הנכבה
הקדימונים זירזו אותי להאזין לתכנית הבוקר של גל"צ. במסגרת שבוע שידורים לציון מלחמת ששת הימים, הוקדש שידור אחד לקרבות על הגולן. ומה שמעתי בתוכנית? מה היה לתחנה הצבאית לספר על הקרב ההרואי בו שוחרר הגולן? השדר מיכה פרידמן, שהיה טירון נח"ל באותם ימים, סיפר בסרקאזם כיצד יחידתו יצאה לקרב, בטיפוס רגלי לגולן ממטעי הבננות שבעמק, התגלתה בידי האויב שישב בעין תאופיק והחל לטווח אותה, קיבלה פקודת נסיגה וברחה. והוא סיים באיזכור ציני של דברי הרמטכ"ל יצחק רבין, שאף יחידה של צה"ל לא נסוגה במלחמה, והנה, דבריו היו שקריים.
ומה עוד? כלום. זה כל מה שיש לתחנה הצבאית לספר על קרבות הגולן.
לא נורא. מותר לספר גם על כישלונות. אין צורך להציג תמונה מושלמת, כי אין תמונה מושלמת. הבעייה היא, שהכתבה הזאת אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא סימפטום לדרך בה ציינו כלי התקשורת מלאת 40 שנה למלחמת ששת הימים.
ניסיון של מדינות ערב להשמיד את מדינת ישראל הסתיים בגדול הניצחונות של צה"ל. הניצחון הזה צויין כגדול האסונות שקרו למדינת ישראל. זהו טירוף מערכות כללי, שאין כדוגמתו באף אומה ומדינה. כששמעתי את התוכניות הללו, הצטערתי על שלא הפסדנו במלחמה הזו. אילו הערבים ניצחו, אולי היינו ניצולים מהאסון הנורא שפקד אותנו.
בשנה הבאה יימלאו 60 שנה למלחמת העצמאות ולהקמתה של מדינת ישראל. לא אתפלא אם כלי התקשורת יציינו מועד זה בפסיכוזת "נכבה" ובעיסוק בעוול הנורא שגרמנו לפלשתינאים ב-48'.
יוסי גמזו
כָּל הַהֶבְדֵּל הוּא זֶה...
כָּל הַהֶבְדֵּל הוּא זֶה –
הָרֶגַע שֶאַחַר. מַרְגִּיעַ סוּסִים בֶּחָזֶה
מָתוּן-מָתוּן,
בְּזֵעַת-קָלָל,
לִלְגֹּם מִשִּקְתוֹת-הַשֶּקֶט.
לוֹחֵש, אוֹ לֹא לוֹחֵש. נוֹשֵק, אוֹ לֹא נוֹשֵק אֶת
קוֹנְכִית אָזְנֵךְ, שֶבָּהּ תֻּפֵּי טַם-טַם מִיַּעַר-אַתְּ
כָּבִים. וּכְבָר הַדָּם הוּא תְמָד וּפְטָל. לְאַט-לְאַט
עוֹצְמוֹת יָדַי אֶת מְדוּרוֹת עוֹרֵךְ הָעֵר, הוֹזֶה
שְטֻיּוֹת רֵיחָנִיּוֹת כְּטַל.
כָּל הַהֶבְדֵּל הוּא
זֶה –
ד"ר גיא בכור
א. המזרח התיכון השתנה אתמול [14.6] לבלי הכר, מה שהיה לא יהיה עוד. הנה לנו 10 הפתעות מרעישות על האיזור שלנו, על השכנים וכמובן, עלינו עצמנו. 10 הפתעות מתוקות כלענה. נכבה שנייה. תפסת מרובה לא תפסת!
לעיתים רחוקות בלבד מבקרת אותנו קליאו, אילת ההיסטוריה, וכשהיא עושה זאת לא תמיד מבחינים בה. אתמול [14.6.] היא ביקרה את המזרח התיכון, באכזריותה, ומאז השתנה האיזור לבלי הכר. נכנסנו לתקופה חדשה בתולדות האיזור שלנו, כאשר המגדירים מתערבלים ומתחלפים במהירות בעקבות הפיכת רצועת עזה למושבת חמאס לכל דבר, לאחר שגורשו משם בבושת פנים ותוך קרבות משפילים הפונקציונרים של הרשות הפלסטינית ושל תנועת פתח. הנה כמה הפתעות מן המזרח התיכון המתפתח עכשיו לנגד עינינו. חלקן מדהימות.
הפתעה ראשונה:
עד לימים האחרונים ממש "חוגגים" אצלנו את פסטיבל הדיכאון של 40 שנות "כיבוש", דהיינו, איך העזנו לנצח במלחמת ששת הימים. יש תערוכת צילומים לכיבוש, כיצד דיכינו כל השנים את הלאומיות הפלסטינית, וכל ערוץ, כמיטב המסורת של התקשורת שלנו לשבור אותנו, התחרה בעמיתיו בהמצאת ההיסטוריה מחדש.
באמת? ומה הערובה היחידה להמשך קיום הלאומיות הפלסטינית, הממלכתיות הפלסטינית או הרשות הפלסטינית? מי הגורם היחיד המונע את נפילת יו"ש לידי חמאס גם כן? מי עוד מחזיק בחיים את העניין הלאומי הפלסטיני, לאחר שקרס בעזה? מי שומר ומבצר את שרידי הלאומיות הפלסטינית לדורותיה מפני הדור החדש של מגדירים דתיים-פוליטיים?
ישראל.
בעצם נוכחותנו ביו"ש נותרת בחיים הלאומיות הפלסטינית. אם היינו יוצאים – היה בא סוף מוחלט לאותו "עניין הפלסטיני", כאשר הזרם האסלאמי היה שוטף גם את הגדה. זהו המקרה היחיד בהיסטוריה האנושית, שצד א' מחזיק בחיים את צד ב', הנלחם בו. נלחם בו צבאית מעזה, ומדינית מיו"ש. כיבוש? אימרו מהיום - הצלת הלאומיות הפלסטינית. איזה פרדוקס אכזרי!
הפתעה שנייה:
הזירה הפלסטינית היא מעבדת הניסויים של המשטרים הערביים. הם יודעים שמה שקורה היום אצל הפלסטינים עלול לקרות מחר אצלם. הם מבינים היום, בפלצות שאחזה בהם, שיו"ש זו הגחלת הפלסטינית הלאומית האחרונה. הן, מדינות ערב, שרק גינו אותנו וירקו עלינו כל השנים על "הכיבוש" האכזרי הברברי שלנו, מבינות עכשיו שהן תלויות בישראל. אם אין ישראל ביו"ש, אין לאומיות פלסטינית, אין לאומיות ערבית, ואין משטרים. גורלם של המשטרים נכרך במה שנותר מן הבעיה הפלסטינית, ובישראל, המחזיקה את האצבע בסכר. אם לא תהיה ישראל לא יהיו המשטרים הערביים. אח, איזו אירוניה.
הפתעה שלישית:
מאז ומעולם הקפידו דוברי אש"ף לדבר על "העם הפלסטיני". לעולם לא "העם היהודי" או "העם הישראלי" חס וחלילה. באלה מעולם לא הכירו, גם לא ערפאת או אבו מאזן. אך "העם הפלסטיני"? זה מובן מאליו. והנה מתברר כי מעולם לא היתה ממלכתיות פלסטינית או לאומיות כזו. באיזו יהירות ומשטמה מתייחסים היום הפלסטינים של יו"ש ל"בני עמם" הפלסטינים מעזה. באיזה שמות גנאי הם מכנים אותם, על תמיכתם בחמאס. לא עם אחד, לא ממלכתיות ולא חזון משותף. כשם שבעצם מעולם לא היתה ממלכתיות עיראקית, כך, עכשיו אנו מבינים, גם הלאומיות הפלסטינית היתה מדומיינת.
הפתעה רביעית:
המדינה הפלסטינית התפוגגה אתמול בקול דממה דקה. הרעיון הזה, שמבחינה דמוגרפית או גיאוגרפית לא היה מעולם בר תוקף, אומץ על ידי חוגים ישראליים רחבים, שבעייפות החומר שלהם פשוט קנו את הנראטיב הפלסטיני מבלי להשקיע קצת מחשבה ביכולת המימוש שלו, והרעיון הזה היום התפוגג. איש לא מדבר על כך עוד בעולם, וסביר להניח שכך יקרה גם בישראל. חמאס אף פעם לא היה מעוניין באמת בחזון הלאומי של אש"ף, פרי שנות החמישים וההשתחררות מהאימפריליזם המערבי. ח'ליפויות אסלאמיות עניינו אותו יותר, ועם בריחת הפתח ברח גם החזון שלו. עזה תישאר עוד שנים רבות מן מובלעת שאינה שייכת לאיש, טריטוריה מוגדרת של ייאוש, וכדור משחק בידי מעצמות איזוריות, או שתסתפח ותישאב לאיטה למצרים, פתרון לא רע בכלל.
הפתעה חמישית:
רווח עצום להסברה הישראלית. איזה ארגון מרצים בריטי עוד יעז לדבר על סיום הכיבוש, כאשר מעשי הזוועה שביצעו חיילי חמאס הוקרנו בכל העולם? כאשר פוטנציאל הסכנה שלהם כה בולט ומוחשי? כאשר הפלסטינים באיוולתם הפכו עצמם מן החלשים במשחק הזה, וערפאת הקפיד על תדמית זו, לחזקים? לאלימים? לטרוריסטים? חמאס מימש את כל הפחדים הישראליים, ואלה אף הצטלמו בעולם כולו. עכשיו צריך לרכב על הגל הזה, לעוד הרבה שנים.
דרך אגב, עכשיו מתברר מה שטענתי כאן תמיד, שלמרות המשחק בדמוקרטיה, אין בעולם הערבי שום הבנה של הערכים הללו. דמוקרטיה זה לא רק הצבעה בקלפיות, דמוקרטיה זהו מצב נפשי. פשעי המלחמה הנוראים, שבוצעו בשבוע האחרון בעזה צריכים להיחקר בטריבונלים בינלאומיים, ואת האחראים יש להעמיד לדין. את הדרישה הזו צריכים לדרוש קודם-כל כל אותם ארגונים בינלאומיים שידעו למתוח ביקורת ארסית על ישראל, על הרבה פחות מכך. דרך אגב, מדוע עדאלה שותק? האגודה לזכויות האזרח? מפגיני בילעין? האנרכיסטים? כל אותן עמותות אנטי יהודיות, המתיימרות לבקר אותנו על פשעי הכיבוש?
הפתעה שישית:
שוב מתברר כי בפתח המנהיגים בורחים ראשונים, ומקריבים את חייליהם. כך היה עם מפקד חטיבת קסטל, חאג' איסמאעיל צרצור, אשר בשנת 1982 ברח ראשון מן המערכה בדרום לבנון, ובעקבות זאת קרסה החטיבה שלו מול צה"ל. כך היה בשנת 1948, כאשר המנהיגות הפלסטינית דאגה קודם כל לעצמה, כאשר נמלטה ראשונה מן השטח, והביאה לבריחה המבוהלת של הנכבה. לא יאומן, אך זה דפוס פעולה די קבוע אצלם. אפילו בחמאס לא האמינו כמה קל יהיה להם לסלק שם את כולם.
אכן, הכוחות אומנו וחומשו על ידי האמריקנים, אך כאשר המפקדים בורחים ראשונים למצרים או לרמאללה, לא נשאר מי שייתן את הפקודות!
הפתעה שביעית:
כמה קל לשכתב את ההיסטוריה, ואכן גם ההיסטוריה הפלסטינית של חצי המאה האחרונה, מאז הקמת תנועת פתח בסוף שנות החמישים בכווית, דרך אש"ף, פשוט מתפוגגת. ההיסטוריה הפלסטינית נכתבת עכשיו מחדש על ידי מזוקנים מכוסי ראש במדים שחורים, כאילו לא היה קיים דבר לפניהם. ערפאת? מישהו מההיסטוריה. בעוד חמש שנים בעזה גם את זה בקושי יזכרו. יש בכך לקח היסטורי. הפתח שיכתב את ההיסטוריה שלנו, כנגדנו. מלחמת השחרור, הפליטים, הפשעים-לכאורה. כיצד הוא חש כאשר מישהו אחר עושה לו בדיוק את אותו דבר?
הפתעה שמינית:
הפחד הגדול ביותר של יאסר ערפאת היה למות לא רלבנטי, כמו חג' אמין אלחוסייני ואחמד שוקיירי, קודמיו למאבק הפלסטיני לדורותיו. "את המורשת שלי לא ימחקו אחריי," היה נוהג לאמר, "אני בניתי לאומיות פלסטינית. אני עשיתי היסטוריה."
שנתיים וחצי לאחר מותו, והוא הכי פחות רלבנטי במזרח התיכון, הוא ומורשתו. מה שעשה הוא לקודמיו, עושים לו אחריו יורשיו בהנהגה הפלסטינית, ובאותה מידה של חריצות, כמוהו.
הפתעה תשיעית:
מעולם לא ראיתי באבו מאזן דמות היסטורית, כריזמטית או סמכותית. הוא תמיד היה פקיד, ולמעשה נבחר על ידי האמריקנים בשל דברים מתונים-יחסית שאמר על האנתיפאדה האחרונה. אך במשבר הנוכחי, הקיומי לו ולחזון הפלסטיני, האיש פשוט נעלם. לא שלח את עשרים אלף הלוחמים המאומנים שלו, לא נתן הוראות בזמן והפקיר את אנשיו, למרות שידע את ממדי הסכנה. אך מה לנו כי נלין על אבו מאזן הוותיק? להיכן נעלמה כל אותה שכבת דור הביניים של הנהגת פתח? מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב, סופיאן אבו זיידה, ורבים אחרים? כמה דיברו עליהם אצלנו. איש מהם, מסתבר, לא קורץ מחומר של מנהיגים. פתח קרס כבר לפני שנים, שכן דור המשך אמיץ פשוט לא היה לו.
ההפתעה העשירית:
בעינים פקוחות נכנס חמאס למלכודת היסטורית ממנה הוא לא ייצא. איני מבין איך חמאס שכח את הכלל הבסיסי ביותר במזרח התיכון: לעולם לא לשאוף למאה אחוזים, וחמאס השתלט במאה אחוזים על הרצועה. באיזור כאוטי, מריר ושואף נקם, מי שחותר למאה אחוזים, סופו שיקבל אפס אחוזים. מאה הוא מספר מוחלט וכך גם אפס; שניהם קרובים זה לזה. וחמאס מתיימר היום להנהיג מעל מיליון איש, בתחתית המדמנות של העולם, ללא אהדה ערבית, בינלאומית או אחרת (אם נתעלם מאיראן הרחוקה). חמאס, בחזונו למאה אחוזי שליטה בפלסטין, עוד יוביל את עמו, וזו מסורת בציבור הפלסטיני הזה, לעבר אסון וקריסה מחודשים. גם הפעם, כמו בשנת 1948, זו תהיה תוצאת עבודת ידיהם, למרות שבמיטב המסורת הפלסטינית, הם ניסו ועוד ינסו להפיל זאת עלינו.
ד"ר גיא בכור
ב. חיזבאללה עם הסרת המסכות:
עזה מהדהדת עכשיו גם בגבול הצפון שלנו
המזרח התיכון כולו צופה בריסוק הלאומיות, במקרה האחרון, הפלסטינית, ומסיק לקחים. ומדוע שחיזבאללה האסלאמית-שיעית לא תרסק את הלאומיות הלבנונית, אם בכלל קיימת כזו? לא במקרה כתבתי אתמול [16.6] כי המזרח התיכון כולו משתנה עכשיו לנגד עינינו.
הקלות בה ריסק חמאס את הלאום הפלסטיני, דהיינו לאומיות ותנועה לאומית, לא רק שהיכתה רבים בעולם הערבי בהלם, אלא שהיא מתחילה גם להניע תהליכי חשיבה. היא לפחות זרז. זוהי תוכחה ברורה למשטרים, התומכים במיליציות אסלאמיות אנטי-ישראליות, עד שאלה מרסקות אותם. זהו לקח לאותן מיליציות אסלאמיות להעז יותר. ומדוע שחיזבאללה לא יעשה זאת, וישתלט בעצם על הלאומיות הלבנונית, אגב ריסוקה? האם הוא מסוגל לכך? בהחלט. האם הוא רוצה? עד לסוף השבוע האחרון הנחתי היתה שלא. עכשיו אני כבר לא בטוח. בהמשך נבין מה עלול לקרות.
לבנון חיה כל חייה עטופה במסכות. הטשטוש, אי הדיוק, האמירה המעמעמת והאשמת ישראל הִצילו את המדינה החשובה והאומללה הזו, השסועה כל חייה בין קהילות דתיות ועדתיות עויינות, שאין להן הרבה מן המשותף. העמעום הוא מיפלטו של החלש, של זה החושש. הפוליטיקה הלבנונית היתה ועודנה עטופה בצעיפי טאבו ממשי, המתבדרים ברוח. למשל, אסור לדבר על האיום של חיזבאללה. אסור לדבר על האיום של סוריה, אסור באיסור חמור להציג פלוני או אלמוני כבן עדה זו או אחרת, אסור באיסור חמור להזכיר את המורשת הנוצרית של המדינה.
אחד הלקחים המוקדמים הזכורים לי, אירע בסתיו 1982, כאשר ישראל קיימה "שיחות שלום" עם ממשלת לבנון, והשיחות התקיימו בח'אלדה שבדרום ביירות, ואף הגיעו לקריית שמונה, למי שעוד זוכר, הייתי אז עיתונאי של גלי צה"ל, ופגשתי קבוצה גדולה של עיתונאים לבנונים, אשר הגיעו נרגשים ומלאי בוז לקריית שמונה (לה הקפידו לקרוא: אלח'אליסה). בשיחה עם פרשן של תחנת הרדיו "קול לבנון" שאלתי אותו על ציר פרלמנט פלוני, מאיזו עדה הוא. מבטו היה רושף תיעוב, כאשר אמר לי: "אתם הישראלים, כל הזמן מנסים לסכסך את העדות שלנו. אצלכם כולם סונים או נוצרים." לא אשכח זאת.
האמת היא שהנושא העדתי הוא עצום בלבנון, אך אסור היה לדבר עליו. האיש כמובן שיקר. זה לא אנחנו, אלו הם. מה שקורה בשנים האחרונות, מאז נפילת עיראק הסונית ועליית השיעים, שהמסכות הוסרו, וזהו תהליך מדאיג וחמור מאוד במדינת הטשטוש. תוקפים את סוריה בגלוי, תוקפים את חיזבאללה בגלוי, העניין העדתי גלוי לגמרי. עצביה הנסתרים של המדינה חשופים ופגיעים. אילו סממנים מבשרי רעות ללבנון, אשר עומדת, להערכתי, בפני צונאמי שנאה מחודש.
לאחר אירועי עזה וקריסת הלאומיות הפלסטינית, התראיין אתמול סעד א-דין אלחרירי, מראשי המחנה האנטי-סורי, ליומון א-שרק אלאווסט. דבריו היו חריפים ביותר. הוא האשים את סוריה כמובן ברצח אביו, אך גם ברצח האכזרי האחרון של ציר הפרלמנט האנטי-סורי ווליד עידו, וכינה, לא להאמין, את המיליציות הפלסטיניות המשתוללות במחנות הפליטים בלבנון, בעיקר פתח אלאסלאם, כ"כנופיות עאסף שאוכת (גיסו של הנשיא בשאר)."
"הוא שלח את הצבא הפרטי שלו ללבנון להכות בעדה הסונית," אמר, וחצה את כל האיסורים שהזכרתי. "הוא (גיסו של הנשיא הסורי) עומד מאחורי המלחמה במחנות."
גם לעבר חיזבאללה שלח טילים: "על חיזבאללה לבחור בין לבנון לבין משמרות המהפכה באיראן," אמר, בהציגו את חיזבאללה כסוכן איראני קיצוני, לא לבנוני. אלו דברים שהפוליטיקה הלבנונית לא סובלת. על דברים כאלה משלמים בלבנון, והם מעידים על המתח העצום שבו נמצאת המדינה.
אתמול, כאשר מזכ"ל האו"ם פתח בהכנות להקמת בית הדין הבינלאומי לרצח רפיק אלחרירי ועוד 22 איש, הלחץ על סוריה מתעצם. הם כבר עובדים בטורים גבוהים של טרור: מפעילים את המיליציות הפלסטיניות במחנות הפליטים בלבנון; רוצחים מתנגדים להם בלבנון בקצב גובר; מטמינים מטעני תופת; ועומדים מאחורי פעולת ההסחה של חמאס בעזה. אך נשארה עכשיו שאלת חיזבאללה. עד לסוף השבוע, כאמור, הייתי סבור, שנסראללה לא יתגייס לטובת סוריה, וזו דעתי גם היום. אך הקלות בה התרסקה הלאומיות הפלסטינית מעניקה למזכ"ל חיזבאללה מרחבים חדשים של חשיבה. לא לטובת סוריה הוא יתגייס אלא לטובת עצמו. הוא יודע שבמקרה כזה לבנון תגלוש למלחמת אזרחים מחדש, אך אם המזרח התיכון כולו גולש לעבר אלימות כמוה לא ידע מימיו, ופטרוניותיו סוריה ואיראן מאויימות, מדוע שלא ינצל זאת לטובתו? והנה, עזה מהדהדת עכשיו גם בגבול הצפון שלנו.
ד"ר גיא בכור
ג. הפתעה: ראש ממשלה מהמטריקס
אהוד אולמרט, זה שכולם כה אוהבים לבזות, הוא ראש הממשלה הראשון זה שנים רבות, המגיע מן המטריקס. ומי שמכיר היטב את האתר שלנו יודע שאני מתכוון לשבח. הוא מפתיע אותי מחדש בכל פעם מחדש, כיצד הוא מכיר את הכללים הנסתרים של המזרח התיכון, שהציבור שלו עצמו אינו מכיר. הוא "ראש ממשלה חלש", וסניורה בוכה. באמת?
איני איש מפלגתי, ומעולם לא נפגשתי לשיחה עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, אך הוא מפתיע אותי בכל פעם מחדש. האיש הזה, שכולם כבר גמרו עליו את הכרת, שברור לכל שהוא אינו מבין דבר, הוא ראש הממשלה הראשון זה שנים רבות, אשר באמת מכיר את הכללים הנסתרים של המזרח התיכון. יכול להיות שראש הממשלה מכיר והעם שלו אינו מבין זאת? אכן כך!
קבעתי כבר את דעתי במאמר "ממשלת החלומות" מלפני חצי שנה, והנה דעתי נשארת כמות שהיא, והמציאות מתיישרת בהתאם אליה. אהוד ברק אכן נכנס לתפקיד שר הביטחון, מי היה מאמין לפני חצי שנה, ושמעון פרס יהיה שר החוץ-על של מדינת ישראל. חסר עדיין רק נתניהו כשר האוצר.
ואולמרט?
כולנו מכירים את שתי הכתבות הקלאסיות של האתר – "החיים בטריקס" ו"בארץ המראה" – כיצד אין לנו מושג קלוש על המזרח התיכון, אך דווקא אולמרט מפתיע כל הזמן לטובה, כאילו הוא אכן מכיר את הכללים.
אני מאבחן זאת בשלושה מישורים:
כיוון שטענתי כבר במאמרים אלה שיש תמיד לעשות בדיוק את ההיפך ממה שאנו חושבים, בדרך כלל הוא אכן נוהג כך. הוא תמיד מפתיע את הערבים. כשחיזבאללה בטוח שישראל לא תגיב – הוא תקף (אך מה לעשות, הוא היה מוקף חדלי אישים). כשחמאס מת שניכנס עכשיו לעזה, למלכודת שהכין – הוא אפילו אינו שוקל זאת. כשהפלסטינים התחננו שנפרוץ במבצע צבאי לרצועת עזה כדי להציל אותם מידי עצמם, הוא נתן להם לחסל אחד את השני, ללא שום מעורבות ישראלית. כשסגן שר הביטחון אפרים סנה לחץ להכניס פועלים מהרצועה לתוך ישראל – הוא מנע זאת. כשאחמדינג'אד מנסה כל העת למשוך אותו בלשון, ולהציג את הסכסוך עם ישראל כעילת הכל – הוא לא מגיב (טוב, בדרך כלל). כשסוריה מנסה להוציא מאיתנו מגעים בעורמה, כדי להציל את עצמה מארצות-הברית – הוא מגיב בטקטיקות דומות, ומייאש אותם. כשכולם מקוננים מסביב על "אסון" קריסת עזה והלאומיות הפלסטינית – הוא רואה בזה "הזדמנות".
במישור השני, אולמרט משתמש בכלי, שכמעט כל הציבור הישראלי אינו יודע שהוא קיים, כלי שרק אומן בהכרת המזרח התיכון כמו פואד סניורה מכיר ומשתמש; כלי שהציבור הישראלי רגיל לבוז לו והוא: החולשה. כמו פואד סניורה, שהפך את הכלי הזה למקור עוצמה, כך נוהג גם אולמרט. מן הבחינה הזו הם תאומים סיאמיים שהופרדו כנראה בלידתם: שניהם ממולחים כסוחרים, ומשתמשים בטקטיקות המפתיעות את היריב. אהוד סניורה ופואד אולמרט.
"אני ראש ממשלה חלש," אמר אולמרט, ואילו סניורה בכה, אך שניהם השיגו את המטרה, שכן בהפגנת חולשה ביטלו את מרבית ההתנגדות כלפיהם, הרי אין תוקפים אדם חלש. כולם הספידו את אולמרט, אך דווקא בשל חולשתו הוא עשוי לסיים את הקדנציה כולה, דבר שאף אחד מקודמיו לא זכה לו.
אולמרט יודע שלא טוב לנצח יותר מדי במזרח התיכון, שכן אז הצד השני עולה על סולם ממנו יתקשה לרדת. כל תוצאת מלחמת לבנון היא כזו. אם ארצות הברית גילתה שישראל חלשה מכפי שציפתה, הרי שבסיבוב הבא, אם יהיה, אולי ארצות הברית גם תתערב למעננו קצת? ואם ישראל חלשה, הרי זו סיבה מספיק טובה שהעולם יתגייס למענה, למשל ברצועת עזה, בלבנון או מול איראן? למה להתגייס לטובת מדינה חזקה ושחצנית? אולמרט, לטוב או לרע חזר לצייר אותנו כדוד ולא כגוליית. נאהב זאת או לא, אתם חייבים להודות שיש פה תחכום.
במישור השלישי נוהג אולמרט הפוך לגמרי מכל קודמיו. בניגוד לברק, נתניהו או שרון, אולמרט כלל אינו מתיימר לפתור שום דבר, שכן הוא יודע שהתוצאה תהיה הרת אסון. אולמרט מנהל. ברגע שעברנו ממשטר של פתרונות-שווא למשטר של ניהול הסכסוך, גם לצד השני יהיה קל יותר להגיע להבנות. הרי הוא לא פותר שום דבר מול ישראל, הוא רק מנהל זאת, אם באופן זמני (שכמו כל דבר במזרח התיכון הופך להיות הכי קבוע) אם בשיטות מעקפים או "רגיעות" למיניהן.
קחו למשל את המתרחש כרגע בדרום לבנון. אין ספק שלא פתרנו דבר במלחמה האחרונה. חיזבאללה חזר והתחמש בטילים, אך בדרום לבנון יש כיום 12,000 חיילי או"ם מחצי מהעולם. אם חיזבאללה יפתח מלחמה כנגדנו, הוא מסתבך עם העולם כולו. וארגון הזקוק ללגיטימציה, וכזו היא גם איראן, יהסס מיליון פעם לפני שיעשה כן. לא פתרון, אך בהחלט ניהול.
יכול להיות שאני לא מסכים עם כל הדרכים הללו, והייתי מעדיף יצירת הרתעה, אך אני בהחלט מבין את אולמרט. אני מעריך את החשיבה שהוא מפגין כאן. טוענים כלפיי שאין לו אג'נדה? זאת האג'נדה!
הציבור בישראל, המחפש אחר מקסמי שווא מהירים או פתרונות סופיים ומוחלטים, מה שנקרא היום, ולא במקרה, "סופי סופני", אינו מבין שהניהול הוא הפתרון; שהזמני הוא הקבוע; בעוד ש"פתרון" כפי שהכרנו עד היום, בדרך כלל גורר חורבן.
ניתוח זה מאשר את הבנתו המצערת של אולמרט, ואני מסכים לכך, ולפיה ראש הממשלה מבין, אלא שעמו שלו עדיין אינו מבין.
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
אהוד בן עזר: קוראינו הוותיקים ודאי זוכרים כיצד נשכבנו על הגדר למען אהוד אולמרט רק מתוך אמון מלא באיש ובדרכו, ואלו חרפות וגידופים ספגנו על כך מכל עבר. רק זיכרו את קיתונות השופכין של המשורר משה דור על רה"מ. תודה לך, ד"ר גיא בכור, דעתנו היתה כדעתך בשנתיים האחרונות, ואיבדנו בעטייה לפחות שני ידידים, שאנו הסכמנו לתת במה לדיעותיהם אך הם לא יכלו שאת את דעותינו.
הסופר נתן שחם כותב על חדר עבודתו
מתוך העיתון "הקיבוץ השבוע" לשבוע הספר
חדר העבודה שלי [בקיבוץ בית אלפא] הוא מקלט זעיר למדי, הכורע תחת נטל הספרים התופסים בו כל מקום פנוי, שרויים בדאגה לגורלם אחרי שיבוא הקץ על בעליהם. שותפים להם שולחן ועליו מחשב סבלני, ולידו מדפסת. לא הרחק מהם נמצאים המערכת הסטריאופונית, הנעולה על כל[?] המוזיקה, עוד מהימים שהיה קול המוזיקה, וכן טלפקס וכפתור מצוקה, שעתיד כנראה להיזכר כאחת מן המזכרות הלא-נחוצות שאספתי במסעותיי. כמו כן יש בחדר כיסא נייד, כורסא נייחת, מושב רך המאכסן את הוויולה שלי, ואת עמוד התווים המקופל המונח עליה, וכן מיטה צרה לשם האזנה למוזיקה בעיניים עצומות, בתקווה לשנת צהריים, שהשעון הביולוגי העתיק שלי מתקשה לאמץ.
המקום הפנוי על הרצפה טוב לשלושה-ארבעה צעדים זהירים. לא מומלץ לעשותם בחושך, שכן הסיכוי להיתקל ברהיט גדול מן הסיכוי להגיע בשלום אל הטלפון, המצלצל בדרך כלל כאשר הזיכרון העייף מנסה לשווא להיזכר באיזו מילה יומיומית זמינה.
בכניסה למקלט ארון מתכת ובתוכו אוגדנים המכילים קטעי עיתונים שמן הסתם לעולם לא אציץ בהם, טיוטות של רומנים שכבר נדפסו מזמן, ומן הסתם יעניינו אי-פעם מי שיבקש ללמוד מה קורה לטיוטה יומרנית בדרכה להיות רומן צנוע.
אני מגיע לקן תפילותיי הנידחות הזה שש פעמים בשבוע, ושוהה בו כשמונה שעות: חמש לכתיבה, שתיים לקריאה ואחת למנוחה. זו השעה שבה קופצים לראש ומוקפצים אל המחשב כל הרעיונות שנדחו קודם לכן כטפלים לעיקר. אני עובד בדרך כלל על שניים-שלושה ספרים בעת ובעונה אחת. מתחיל באחד ומניח לו כשהוא יוצא משליטה, פותח באחר, מסיים אותו, מניח לו להבשיל ברשות עצמו בדיסק הקשיח ובמחשב הגיבוי הנייד הנמצא בחדר המגורים המשפחתי, חוזר לראשון – עתה הפגישה ביני לבינו היא פגישה שבין זרים – ואני מגלה עד מהרה את כל החסרונות שלו, ובייחוד את העמדות הפנים שאותן אני ממש מתעב; כותב אותו מחדש, מתחילתו ועד סופו, ומניח אף לו להבשיל בחשיכה (וכך ארבע עד חמש פעמים) וחוזר למספר שתיים, שבינתיים חשף בחשאי את כל חסרונותיו שלו, כותב אותו שוב, אם בגוף שלישי במקום גוף ראשון, או בתפזורת, וחוזר חלילה. הספר השלישי הוא בדרך כלל מסלקה של רעיונות, ולא אחת אירע שדווקא הוא מגיע לדפוס ראשון.
אני כותב במחשב, אנחנו ידידים, והוא כמעט שאינו משחק אתי במחבואים. מכל הקלידים שעליו, הידידותי ביותר בעיני הוא זה שכתוב עליוDEL. מעולם לא איכזב אותי, שכן הוא חולק עמי את ההשקפה, שלכתוב יכול כל אחד, אבל בשביל למחוק מן הכתוב נחוצה מקצועיות מסוימת.
דורון גיסין
לעצים [במושבה רחובות] יש רגליים או –
סלח שבתי מודל 1917
חיל המשלוח המצרי – זה היה כינויו של הכוח בראשות גנרל אלנבי שנשלח לכבוש את פלסטינה מידי הצבא הטורקי אדוני הארץ. בין הגייסות השונים היו אוסטרלים, ניו זילנדים, הודים [גם איטלקים! – אב"ע], וכמובן בריטים.
בראש אחד הגייסות האוסטרלים עמד גנרל ותיק שבע קרבות בשם שוואל. שוך הקרבות מצא אותו ואת יחידתו באזור המושבה רחובות, ובפאתיה קבע את מחנהו. הרחובותים קיבלו את החיילים האוסטרלים במאור פנים ולא עבר זמן רב והגנרל וקציניו היו לאורחים רצויים במושבה. בחגיגה גדולה וברוב עם חגגה רחובות באותה שנה את ט"ו בשבט, ואורחי הכבוד היו הגנרל שוואל וקציניו. בשיאה, התכבד הגנרל בנטיעת עץ זית במרכז הרחבה מול בית הועד.
ולמה דווקא במקום ההוא? תשאלו.
ובכן – אותו יום היה גשום הגנרל היה מבוגר, והרחובותים תחמנים. כל עוד חנה הצבא ליד רחובות היה הגנרל עולה לרגל לעיתים מזומנות ופוקד את שתיל הזית בן טיפוחיו ודואג לשלומו. והרחובותים דאגו שלא יאונה לעץ הצעיר כל רע. אך משעקר הצבא את מחנהו ועבר הלאה, לא הקפידו יותר והמיקום המוזר היה בעוכריו של השתיל ויום אחד נדרס ונשבר תחת גלגליה של עגלה מזדמנת.
חלפה לה כשנה והגנרל הוותיק שוחרר אחר כבוד והכין עצמו לחזור למולדתו אוסטרליה. במסגרת סיוריו האחרונים עלה לרגל לפקוד את שלומו של "העץ שלו" ברחובות. מה עשו הרחובותים כדי להיחלץ מהבושה? מיהרו ועקרו ממקומו עץ זית מפותח ושתלו אותו באותו מקום בדיוק וגם דאגו להקיפו בערוגה מחלוקי נחל.
בא הגנרל, התפעל מקצב גידולו המהיר של העץ ושיבח את הרחובותים על דאגתם ל"עץ שלו."
אלא מה? אין זה סופו של הסיפור. באחד מימי מלחמת העולם השנייה הופיע כומר צבאי אוסטרלי ברחובות וביקש לראות את ראש הוועד. "הגנרל הזקן שוואל הוא ידידי, ולפני שיצאתי לדרכי הבטחתי לו להגיע לרחובות ולפקוד את עץ הזית שלו בארץ הקודש."
הלכו לחפש את העץ ולא נודעו עקבותיו. רק כמה מזקני המושבה זכרו את הגנרל ואת התרגיל שעשו לו לפני כעשרים וחמש שנים. קמו והשביעו את הכומר שלא יגלה לגנרל את האמת ולימים סופר שבזיכרונותיו מזכיר הגנרל בחיבה יתרה את עץ הזית שלו בארץ ישראל.
אמנון בי-רב
חווייה הודית
מזיכרונותיו של עורך עיתון
אפי אלמוג היה כתבנו לנושאים מיוחדים ויוצאי-דופן.
הוא היה עיתונאי מוכשר, שידע לגלות ולאתר את הסיפורים האנושיים המסתתרים מאחורי האירועים השיגרתיים.
נוסף לכישרונו למצוא את השונה והמקורי, היה לו כישרון כתיבה שאי-אפשר היה לעמוד בפניו. הוא היטיב לתאר אנשים, סגנונות, מעשים, מחשבות.
סגנון כתיבתו היה פשוט וענייני, אבל תוך כדי עיון בכתבות שלו, מצא את עצמו הקורא נסחף לעבר עלילה מרתקת, שתמיד נסבה על סיפור אישי של גבר או אישה, שאלמוניותם נחשפה במחי אחד ונהפכה לגלריה ססגונית של טיפוסים מעולם אחר.
אפילו כתבה פשוטה, על אדם רגיל לכאורה, היתה מתגלה כחשיפה מרגשת של סיפור מופלא, שהסתתר במשך שנים מאחורי הדמות האפורה שעמדה במרכזה.
בתוך-תוכו היה אפי אלמוג שחקן ברוך-כישרון. לפעמים היה אומר, שאם היה לומד מישחק ומשתלב בתיאטרון כלשהו, אולי היה זוכה להצלחה, אבל ההפסד היה כולו שלו. שכן, פגישותיו עם גיבורי כתבותיו הם הנאה שאין גדולה ממנה, והתגובות הנלהבות שהוא מקבל על יצירותיו המתפרסמות בעיתון, הן התמורה המלאה ביותר שאדם יכול לדרוש תמורת עבודתו.
כישרון המשחק שלו בא לכלל ביטוי כאשר הוא מספר על אדם מסויים שזה עתה נפגש איתו ושמע ממנו את סיפור חייו. הוא מפליג אל תוך סיפורו בהנאה, מפרט את רשמיו האישיים ממקומות ומצבים ואנשים, כשהוא מתבל את דבריו בתיאורים צבעוניים ובציטוטים מקוריים.
מישהו אמר עליו, שהוא מסוגל לספר במשך שלוש שעות רצופות, את עלילתו של סרט קולנוע הנמשך שעה וחצי בלבד. ואמירה לא כל-כך מפרגנת זו, אמנם משקפת היטב את כישרון המשחק של שלו.
וכאילו כדי להשלים את מכלול תכונותיו, אפי אלמוג היה גם גבר נאה. קומתו הגבוהה, גופו האתלטי, קלסתר פניו הגבריים, שפעת תלתליו הבהירים וחיוכו הטבעי, שהקרין תמיד חביבות וטוב-לב – כל אלה הפכו אותו מוקד למבטיהן הנכספים של נשים צעירות, וגם לא כל-כך צעירות.
אבל למרות שכבר היה בן עשרים ושמונה, אפי עדיין שמר בעקשנות על רווקותו. לא חסרו לו חברות וידידות. הוא היה מחליף אותן לעיתים קרובות. מעולם לא התחייב לקשר ממושך מדי, אך עם כולן שמר על יחסי ידידות חמימים, גם לאחר שהרומן קצר הימים הסתיים. ביוזמתו, כמובן.
יום אחד, בשעת אחר-צהריים מאוחרת, נעצר אפי אלמוג לפני דלת חדרי, שלח לעברי את אחד מחיוכיו המפורסמים, ושאל כבדרך אגב:
"רוצה לשמוע סיפור?"
תשובה חיובית לשאלה כזאת עלולה לגזול שעתיים תמימות. אך הפעם היתה על פניו ארשת של סודיות מסתורית, שעוררה את סקרנותי.
"סיפור ארוך?" שאלתי בזהירות.
"עשר דקות," הוא הבטיח והרים את ידו הימנית בשבועה צופית.
"בוא, שב," אמרתי לו ונשענתי בכיסאי לאחור.
הוא נכנס בצעדים קלילים, התיישב בנוחיות על אחד הכיסאות והניח את הטלפון הנייד שלו על השולחן שלפניו.
"לא תאמין," קולו היה מבודח מעט, "אתמול בערב עברתי חוויה מדהימה. משהו שבן-אדם מן היישוב יכול להיתקל בו פעם אחת בחיים. בדרך כלל – גם זה לא. שיעור עיוני במיסטיקה מעשית. ואם אתה רוצה, אפשר גם להיפך – שיעור מעשי במיסטיקה עיונית. בכל אופן, אם לא הייתי עובר בעצמי את החוויה הזאת, לא הייתי מאמין שהיא קיימת."
הוא הביט בי בסקרנות, בוחן את תגובתי.
"אוקיי," אמרתי לו, "עד כאן ההקדמה. עכשיו גש לסיפור עצמו."
הוא העלה על פניו הבעה של נעלב.
"שום הקדמה," אמר בנימה של נפגע-שלא-בצדק, "הרי זה בדיוק הסיפור. אם הייתי בא אליך ומציע לך לעשות כתבה על בחורה צעירה, יפהפייה מדהימה, שחזרה לישראל לאחר שחיה שלוש שנים במקדש של כת הודית מסתורית, שם למדה שיטה עתיקה וסודית להגדת עתידות – היית מאשר?"
"ודאי," אמרתי.
"תיארתי לעצמי," הוא הניע בראשו, "לכן אתמול בערב הלכתי אליה, כדי לראיין אותה לעיתון."
"יפה," אמרתי, "ויש כתבה?"
"זה בדיוק הסיפור. עדיין רוצה לשמוע?"
"אני מקשיב," אמרתי.
"בסדר," הוא חייך שוב, "שמעתי עליה מידידה שלי, שאמנם לא פגשה בה אישית, אבל ידיד שלה סיפר עליה ניסים ונפלאות. אמרו לי שהיא בת קיבוץ מצפון הארץ, שאחרי הצבא נסעה לטיול תרמילאים בהודו ונקלעה במקרה למקדש מיוחד במינו, שנמצא על אחד ההרים הגבוהים ביותר במדינה. בראש המקדש הזה, כך סיפרו לי, עומד מנהיג כריזמטי של כת מסתורית, שדוגלת בחופש אישי בלתי מוגבל של כל מאמיניה. מותר להם לעשות כל מה שהם רוצים, להאמין בכל מה שהם רוצים, להגיד כל מה שהם רוצים, וכמובן – לשכב עם כל מי שהם רוצים. בקיצור – חופש מוחלט."
הוא ליקק את שפתיו והמשיך.
"עוד סיפרו לי, שהבחורה הצעירה הזאת, קוראים לה נוגה, החליטה להישאר במקדש הזה, כדי ללמוד את האמונות העתיקות והמסתוריות שלהם. הסיפור הזה של חופש אישי מצא חן בעיניה. היא קיבלה שם תא קטן, שהרהיט היחיד שהיה בו, היתה מיטה זוגית, והתחילה להיקלט בחברה החדשה. בין השאר, היא למדה את השפה שלהם – דיאלקט הודי עתיק של אחת הכתות הטרום-בודהיסטיות שכבר נעלמו מן העולם. היא התחילה לסגל לעצמה את המינהגים המוזרים שלהם, וכמובן – חיה ביניהם, כאילו היתה אחת מהם, בהשלמה מלאה עם אורח החיים שלהם. כלומר – חופש אישי מלא, ללא מיגבלות, ללא איסורים, ללא מעצורים."
פניו של אפי הרצינו.
"הסיפור שהכי ריתק אותי, היה על יכולתה לחזות את העתיד. מובן שתחילה לא כל-כך האמנתי. אחרי הכול, בהצגה הזאת כבר הייתי. כבר שמעתי וראיתי את כל השרלטנים והרמאים והשקרנים שמתיימרים לנבא את העתיד. הרי כדי שיכתבו עליהם כמה מילים בעיתון, הם מוכנים לזחול אליך על ארבע, לנשק לך את הרגליים ולספר לך סיפורי אלף לילה ולילה על היכולות המדהימות והבלתי אפשריות שלהם.
"במקרה של נוגה, הסיפור היה שונה לחלוטין. עד כמה שהבנתי, היא בכלל לא מעוניינת שיכתבו עליה בעיתונים. אין לה כל רצון להתפרסם. היא אומרת שיש לה מספיק לקוחות וכתבה עליה בעיתון רק תגרום לכך שהתור של אנשים שרוצים להיפגש איתה, יתארך ללא צורך.
"אבל היא תהיה מוכנה שאני אראיין אותה, כי מה שחשוב לה באמת, זה לעזור לאנשים. לגלות כבר עכשיו מה צפוי להם בעתיד, כדי שיוכלו להתכונן לכך בעוד מועד. היא רוצה למנוע מחלות, היא רוצה למנוע תאונות, היא מנסה לכוון את הלקוחות שלה אל הדרך הנכונה והבטוחה, שתהפוך את חייהם לשלמים ולמאושרים יותר."
אפי הרים אליי את עיניו.
"זהו," אמר, "עד כאן– רק חלק מהסיפורים ששמעתי עליה. מובן שמייד החלטתי שאני אהיה העיתונאי הראשון שיראיין אותה. אחרי כתבה כזאת בעיתון שלנו, לא היה לי ספק שיעוטו עליה גם העיתונים האחרים, שלא לדבר על תוכניות האירוח בטלוויזיה, שבוודאי
"ובאמת נפגשת איתה?" שאלתי בסקרנות.
"אל תשאל," על פניו היתה הבעה של זחיחות מהולה במבוכה, "זו היתה פגישה שלא אשכח לעולם."
"מדוע?"
"ראשית, הבית שבו היא מתגוררת, זה משהו שרואים רק בתפאורות הקסומות ביותר של סרטי הקולנוע. במקור, זה היה בית ערבי שנבנה על גבעה שמשקיפה אל נמל יפו. מי ששיפץ אותו, עשה עבודת אמנות שצריך לראות אותה מקרוב כדי להעריך כראוי את הכישרון שהושקע בה.
"מרפסת הכניסה לבית מעוטרת בחמש קשתות מרהיבות, שנצבעו בכחול עמוק. בחלקן העליון של הקשתות נקבעו פסלי-אבן של אריות ונשרים. מרפסת הכניסה הגדולה והמדרגות המובילות אליה רוצפו באריחים צבעוניים בסגנון מזרחי, שבתוכם שזורים סמלים מוזרים של תרבויות עתיקות.
"הבית עצמו צבוע בתכלת זוהרת, שמשתלבת בהתאמה מופלאה עם הים ועם השמיים. דלת הכניסה רחבה מאוד ועשויה עץ בעיבוד גס, שבתוכו מגולפות דמויות של חיות דימיוניות. שיניהן הענקיות נחשפות כלפיך וזנבן מתפתל ומשתרג, עד שהוא מסתיים בפינות הדלת הגדולה והכבדה.
"מימין לדלת תלויה ידית ארוכה, עשויה נחושת רקועה, והיא מתחברת לפעמון גדול התלוי מלמעלה. כאשר משכתי בידית, החל הפעמון להשמיע צילצול עמום ומתמשך, שצליליו נהפכו להיות מנגינה רכה ומשתפכת".
אפי חייך לעצמו.
"וכל זה, תאר לעצמך, רק מחוץ לבית. לאחר שפסקה המנגינה, נפתחה הדלת כאילו מעצמה ברחש חרישי ואני נכנסתי פנימה, אל תוך חדר-כניסה גדול. המראה הראשון שראיתי היה קיר גדול, שעליו מצויירות דמויות מוזרות. חלק מהדמויות היו של גברים, העליון אדם וחלקן התחתון חיות-טרף. חלק אחר היו של נשים, ואז חלקן העליון היה של נשים יפהפיות עירומות וחטובות, וחלקן התחתון של דגים, שזנבם הרחב שימש להן כעין כורסה מפוארת.
"הצבעים העיקריים ששלטו בחדר הזה היו כחול ואדום. הם התערבבו זה בזה ויצרו מערבולת הרמונית של גוונים. סילוני אור ורודים ותכולים, שנזרקו אל תוך החדר מתוך מנורות שהיו קבועות בתקרה, השלימו את החגיגה הצבעונית הזאת.
"על הרצפה היה שטיח ענקי, שצבעיו העזים כאילו הקפיצו אותו כלפי מעלה. לרגע היה נדמה לי, שכדי לדרוך עליו, עליי לעלות במדרגה גבוהה, לעבר במה נישאה."
הוא שלח אלי מבט מסוקרן, כדי לראות את תגובתי.
"ואז ראיתי אותה," קולו התחזק מעט, כמו רצה להתאים אותו לסיפור המעשה, "היא ישבה על כורסה אדומה בצד החדר. אלומת אור תכולה-סגולה האירה עליה מלמעלה ואפפה אותה באווירה כמעט מכושפת. חלפו שניות אחדות עד שהצלחתי להתבונן בה טוב יותר. ולמרות שסיפרו לי על נוגה לא מעט והייתי מוכן למצוא בחורה בלתי רגילה, ההפתעה שלי היתה מוחלטת.
"היא בחורה ממש יפה. הדבר הראשון שבולט בה, הוא הניגודים. יש לה שיער ארוך שחור, שנופל על כתפיה, ועור פנים לבן ועדין. יש לה שפתיים עבות, חושניות, אדומות מאוד ועיניים כהות, ממש שחורות. היא לובשת רק לבן, אם אפשר לקרוא לבוש לכיסוי הצנוע שהיה על חלק גופה העליון ויריעת-בד לבנה שעטפה את חלקה התחתון. היא היתה יחפה, ומה שבלט במיוחד בידיה וברגליה, היו הציפורניים שלה, שהיו צבועות בגוון אדום לוהט וזוהר."
הוא הצטחק.
"שלא תבין אותי לא נכון. לא היה לי ספק אפילו לרגע אחד, שכל מה שאני רואה הוא הצגה אחת גדולה. הצבעים, הציורים, התאורה, האפלולית המכוונת. את הסרט הזה כבר ראיתי לא פעם. אבל כאן בכל זאת היה משהו מיוחד. אולי הסיפורים ששמעתי עליה. אולי הציפיות שהיו לי לקראת הפגישה איתה. הייתי מוכרח להודות שהרושם היה עצום. היא בהחלט השיגה את המטרה שלה.
"כשנכנסתי, היא קמה לקראתי והושיטה לי יד שעליה היה תלוי צמיד זהב עבה. התרשמתי שהיא בחורה די גבוהה. אבל מה ששבה את לבי יותר מכל, היה החיוך שלה. שמעת פעם את המושג 'חיוך של מלאכים'? ככה בדיוק נראה לי החיוך שלה. יפה כזה, מתוק, נוגע ללב ואישי מאוד. כאילו היא מחייכת רק אלי.
"אחר היא החזיקה אותי בשתי ידיי ומשכה אותי אחריה, מבעד למסך אדמדם שכיסה דלת נסתרת, אל חדר אחר בבית שלה. גם החדר השני היה מרווח מאוד וצבעוני מאוד. במרכזו ניצבה מיטה רחבה, עם כיסוי אדום, כמובן. בצד המיטה היתה כורסה רחבה. הקירות היו מכוסים בטפטים כהים בסגנון אוריינטלי. מן התקרה מעל המיטה היתה תלויה נברשת גדולה, אך כבויה. לעומת זאת, תאורה עמומה, ממנורות קטנות שהיו צמודות אל הקירות, נסכה על החדר אווירה מסתורית של מיקדש מיסטי.
"נוגה עדיין עמדה לידי, שקטה וחייכנית. היה לה ריח שטרם היכרתי כמוהו. כאילו התרחצה קודם לכן בנסך של קטורת מבושמת. היא לקחה ממני את תיק העור שלי והניחה אותו על הכורסה. ואחר כך, בלי לומר מילה, השילה מעל עצמה את מעט הבגדים שכיסו את גופה, ולפתע עמדה לפני עירומה כביום היוולדה.
"תחילה נדהמתי. אחרי הכול, זה היה הדבר האחרון שחיכיתי לו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה, שיש לה גוף מדהים. כתפיים ענוגות מעוגלות. שדיים מושלמים, שבקצותיהם מזדקרות פטמות גדולות וכהות. מותניים צרים ורגליים ארוכות, חטובות וחלקות."
אפי שתק מעט, אולי כדי להגביר את הרושם.
"ואז, בלי לומר מילה, היא החלה לפרום את כפתורי חולצתי ומשכה אותה מעלי בזריזות. אחר כך התירה את חגורת העור שלי ופתחה את כפתורי מכנסיי. מה להגיד לך – אפילו לא עלה בדעתי למחות או להתנגד. הוא הושיבה אותי על המיטה ומשכה את המכנסיים שלי כלפי מטה. והכול בתנועות רכות, מיומנות. תוך פחות מדקה, עוד בטרם הצלחתי להשתחרר מההלם שאחז בי, מצאתי את עצמי עומד מולה, עירום בדיוק כמוה.
"בלי להיכנס לפרטים רבים מדי, אני יכול לסכם בביטחון מלא: היא היתה אישה ברמה אחרת. מליגה אחרת. מעולם אחר. מתברר שמה שהיא למדה במשך שלוש השנים ששהתה באותו מיקדש מסתורי בהודו, היה הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים כאן. לא רק הרבה יותר, אלא משהו אחר לגמרי. ממכר יותר. סוער יותר. מרתק יותר. אמיתי יותר. ובינינו – מספק הרבה יותר.
"מובן שלא אספר לך את כל מה שקרה בחדר האפלולי ההוא במשך השעה שלאחר מכן. מהמעט שסיפרתי לך עד עכשיו, תוכל להבין ולתאר לעצמך. מה שאני כן יכול להגיד לך, שזה היה עונג מופלא שמעולם לא ידעתי כמוהו.
"שוב מתברר, שיידע ומיומנות ושליטה, הם כישורים נרכשים. אף אחד לא נולד מושלם, אבל מי שלומד ומשכלל את ידיעותיו וכישוריו, מסוגל להגיע ליכולות שעשויות להפתיע גם כאלה הסבורים שהם כבר יודעים הכול."
אפי השתתק. הוא נשען לאחור בכיסאו, עיניו היו עצומות למחצה, כאילו הוא מנסה להיזכר במה שעבר עליו.
"ומה עם הכתבה?" שאלתי אותו.
"מה?"
"הצלחת לראיין אותה לכתבה שלך?"
הוא משך בכתפיו.
"אחרי שהתלבשתי," הוא דיבר בקול נמוך, "היא התעטפה בחלוק היה מונח על שרפרף קטן בצד החדר, שלחה אלי מבט אדיש ואמרה בשקט:
"חמש מאות שקל."
"מה?!" קפצתי בבהלה.
"חמש מאות שקל," היא חזרה על דבריה ביובש.
"תשכחי מזה," הודעתי לה בהחלטיות, "אני בא הנה לראיין אותך על שלוש שנים שהיית בהודו, את סוחבת אותי למיטה כמעט בכוח, ואחרי זה עוד מעזה לדרוש ממני חמש מאות שקל?"
"אדוני," היא בכלל לא התרשמה ממה שאמרתי לה, "קיבלת את מה שרצית? עכשיו תשלם ואל תבלבל לי את המוח עם הודו."
"בשום אופן!" הודעתי לה.
"ככה?" בקולה נשמעה נימת איום.
היא פתחה דלת נסתרת בצד החדר וצעקה החוצה:
"אברם, הבנזונה לא רוצה לשלם!"
צעדים כבדים שנשמעו התקרבו במהירות ואל החדר נכנס ביריון, לבוש בטי-שירט אפורה ומלוכלכת ובמכנסיים קצרים. פניו היו רעים ומפחידים.
"מי לא רוצה לשלם?!" הוא שאל בקול מאיים.
"בסדר, בסדר," הודעתי לו מיד. "אני משלם לה. זאת היתה סתם אי הבנה."
"הוא נהם משהו יצא מן החדר.
"ואילו אני שילמתי לה את חמש מאות השקלים שלה ומיהרתי להסתלק מן המקום."
"אני לא כל כך מבין," אמרתי לאפי אלמוג, לאחר שסיים את סיפורו, "הרי ידידה טובה שלך הפנתה אותך אל הבחורה הזאת, לאחר שסיפרה לך עליה סיפורי אלף לילה ולילה."
הוא הניע בראשו. על שפתיו היה חיוך דקיק.
"אתה רוצה להגיד שהיא סתם מתחה אותך?" שאלתי.
"ממש לא," אפי נשמע מבודח מעט. "הבוקר באמת התקשרתי אליה ושאלתי אותה מה בדיוק צריך להיות הסיפור הזה."
"'נכון שנוגה בחורה מדהימה?' היא שאלה אותי.
"מדהימה או לא מדהימה," עניתי לה, "אני בחיים לא אלך יותר לרחוב חיפה חמש ביפו."
"מה פתאום ביפו?" היא התפלאה, "הרי אמרתי לך בפירוש: רחוב יפו חמש בחיפה."
שירי מכות מצרים או – המצרים משחקים באש
מאת אהוד בן עזר
השלום הקר עם מצרים מניב את פירותיו המורעלים. אפס קשרים תרבותיים. אפס קשרים אקדמיים ומקצועיים. עיתונות עויינת לישראל, אנטישמית בחלקה – ומשחק ב"כאילו" שומרים על קו פילדלפי שיהיה גבול סגור ממש ולא כברה שדרכה מוברחים נשק מתקדם וטרור איסלאמי קיצוני לרצועת עזה. גם השמירה בסיני על הגבול הארוך עם ישראל עד ים סוף הוא פיקציה שמעודדת הברחות סמים, זונות, נשק לטרור, ופליטים סודאנים, הכול כדי לערער את היציבות בישראל.
כדאי להם למצרים לחזור ולקרוא בהגדה של פסחץ דומה שאת מכות מצרים הבאות לא אנחנו ולא הקב"ה נפיל עליהם אלא הצפעונים האיסלאמיים הקיצונים הנאספים מכל קצות עולם הטרור, והשואפים להפיל את המשטר המצרי על ידי החמרת פעולות הטרור בתוך מצרים והרס ענף התיירות המצרי.
המצרים היו אמורים להבין זאת ולפעול איתנו ביושר וביעילות נגד שיטפון הטרור והנשק לרצועה. אבל הם לא מבינים. ואולי ברמות השטח, הקצינים והחיילים שלהם פשוט ניתנים לשיחוד קל. אשר על כן המכה שיקבלו, ולא מאיתנו אלא מאחיהם המוסלמים הקיצוניים, גם אם תתמהמה, בוא תבוא, ותהיה כואבת ואכזרית מאוד ותאיים על עצם השלטון המרכזי המתון יחסית במצרים.
אין שום שלום טבעי של אינטרסים הדדיים בין ישראל למצרים, אלא האמריקאים הם שקנו וקונים עבורנו את השלום עם המצרים, בכך שלולא תמיכתם הכספית במשטרו של מובארק לא היה העם המצרי, העני ברובו, יכול להמשיך לקנות את מצרכי המזון הבסיסיים שלו במחירים ממשלתיים מסובסדים ולא ריאליים. שיעור הילודה הגבוה במצרים פועל לטובת המשך השלום הקר שלנו איתם, בכך שהוא מרחיק יותר ויותר את סיכוייה של מצרים לזכות בעצמאות כלכלית ולקיים את אוכלוסייתה הגואה ללא הסיוע השנתי של הקונגרס האמריקאי, הניתן להם גם ואולי בעיקר בזכות ישראל.
משה גרנות
צריך לבחור בסוגה המתאימה
על הספר "צפיה – אשתו היהודייה של מוחמד" הוצאת צופר, 2007, 192 עמ'
אחת הטעויות המכריעות של הלוחמים כנגד חוסר ההומאניות וכנגד סרבנות הקידמה של הדתות המונותיאיסטיות טמונה בהנחה שספרי השתייה של דתות אלו התכוונו לטוב, ורק נושאי הבשורה וכוהניה עיוותו את מסריהם. במילים אחרות: בתנ"ך בברית החדשה ובקוראן יש מסרים חיוביים מאוד, אלא שהרבנים, הכמרים והשיח'ים עיוותו מסרים אלה ודרדרו את האמונה לקנאות ולשממה תרבותית.
תקצר היריעה מלפרט את כל ההבל, האכזריות והקנאות הניגרים ממש מפסוקי שלושת הספרים המבהילים הנ"ל, ורק כדי לאייר, אביא מעט מן המעט:
התנ"ך דורש השמדה של עמים שלמים, השמדה מוחלטת, מבלי להשאיר שריד (שמות י"ז 14; דברים כ' 16; שמואל א ט"ו 3), מנציח את חרפת העבדות (שמות כ' 14; כ"א 21) ורואה באישה קניין הגבר, כמו שדה, כמו שור וחמור (שם כ' 14, רות ד' 10).
הברית החדשה דורשת להתנכר לרגשות הומאניים בסיסיים כמו אהבת הורים ואחים, כיבוד הורים, הצו הקטגורי לקבור את המת – למען ההתמסרות המלאה לישוע ואמונתו (מתי ח' 21-22; י"ב 46-50, מרקוס ג' 31- 35; לוקס ח' 19-21; ט' 59-60; יוחנן ב' 4);
הברית החדשה מביעה משטמה תהומית לעם היהודי (מתי כ"ז 17-26; מרקוס ט"ו 6-15; לוקס כ"ג 4-25; יוחנן י"ח 38- י"ט 16; איגרת לתסלוניקים ב' 14-16; מעשי השליחים י"ב 1- 6; כ' 19; כ"ח 17, 21 וכו' ; ההתגלות ב' 9, ג' 9 ט' 4; כ' 4 ועוד מאות פסוקים!);
שוללת את השלום, ומבכרת את החרב והפילוג בין בני האדם (מתי י' 34-39; לוקס י"ב 49- 53 ועוד).
הקוראן שולל את זכות קיומם של הכופרים בעולם הזה ובעולם הבא – הם נועדו להשמדה, והתפקיד הזה מוטל על המאמינים המוסלמים אשר נדרשים לחרף את נפשם ולהשתוקק למוות במלחמת מצווה (סורה ב' 149, 187-189, ג' 136-137, 163-164, 194- 195, ד' 76-79, ח' 15- 17, ח' 68, , ט' 1-5, י"ד 48, 51, ל"ג 58-64, ל"ד 3, ל"ה 33-37 ועוד מאות פסוקים!);
מובן מאליו שהקוראן מביע משמטה כלפי היהודים שהם דומים לקופים וחזירים, והם מקוללים בעולם הזה ובעולם הבא (סורה ד' 50-59, ה' 56-63, 69, 82-88, ז' 166, נ"ט 2-4 ועוד רבים).
האישה על פי הקוראן היא קניין הגבר (ניתן לקנות עד 4 נשים, ולנביא יש זכות לקבל נשים בלי מוהר ובלי מספר!), היא צריכה להיות נכנעת לו, כי יש לו יתרון עליה, ויש לו גם זכות להכות אותה! (סורה ב' 228, ד' 3, 28, 38-39, ל"ח 43).
הבאתי הקדמה קצרה זאת כדי לרמוז לכך שספר החושף את מקורן של הזוועות להן אנחנו עדים בשנים האחרונות – הוא ממש הכרח המציאות, אלא שמחבר הספר "צפיה – אשתו היהודייה של מוחמד" אמנם ביקש להתמודד עם המשימה הזאת, אך בחר בדרך שאיננה מתאימה לכישוריו. הוא טרח, ערך תחקירים נרחבים, קרא ספרות בנושא, אלא שאת כל יהבו היה צריך להשקיע בספר עיוני, ולא ברומן.
אביא מספר דוגמאות מהספר כדי להוכיח את הטענה שלי:
פרקי הרומן מתחילים בהקדמה קצרה, ואחר כך מובא הווידוי של צפיה עצמה, וכך יוצא שלאורך כל הספר יש כפילות בתיאור המאורעות. חוץ מזה, כביכול נפל לידיו של המחבר היומן של צפיה – והרי אין להניח כלל שבמעמד הנחות של האישה של אותם ימים איזו שהיא בת למדה לכתוב, ואפילו כן, איזה סיכוי שיומן כזה היה נשמר בקרבות, במצורים ובשבי שצפיה חוותה? הקורא רוצה שישלו אותו שמה שכתוב בסיפור היסטורי, יכול היה להתרחש במציאות, ואילו כאן – חוסר הסבירות ממש זועק.
לחתן היהודי של צפיה קוראים "כנען", וזה שם בלתי סביר ליהודי רבני באותם ימים. רוב השיחות בספר הן מאולצות, והן נועדו להביא מידע היסטורי והלכתי לקורא, ואינן נדרשות על פי הנסיבות בהן הן מתנהלות. לעיתים מצטטים הגיבורים היהודים הלכות מהתורה, מחז"ל, ואפילו מ"שולחן ערוך"(!), וברגעים הכי פחות מתאימים (כגון בעת בריחה מהמצור ששם מוחמד על שבט קוריט'ה). החיילים המוסלמים בתורם מצטטים את הקוראן שבאותם ימים טרם התחבר.
הספר רחוק מלהיות רומן היסטורי אמין, אבל מי שמוכן להתעלם מליקויים אלה, ומעוניין לקבל מידע על תקופה נוראה זו שקבעה לדורות את היחסים שבין מוסלמים ליהודים – ימצא מידע זה בספר בפירוט רב, פירוט המאושש בהערות יעילות.
4 הערות למכתב עיתי מס' 252
מאת אלי יזרעאלי
1. חיימקה שפינוזה מבטא את החלום האמיתי
אכן, מבריק הבן-אדם ויותר מכל מיטיב לבטא את הכמיהות הגנוזות בלב החרמן החושני, אשר לא פעם, בשל נורמות רקובות ובלתי ראויות, נסחף אחר המודה שעל פיה מגלחים כל חלקה טובה. בנים מעלימים שערותיהם בלייזר ונראים כפייגעלעך עלובים. בנות מורטות או מעלימות שערן באופנים שונים, כולל מבית השחי ושער הערווה ונראות כתרנגולות מרוטות.
אין, אבל אין, דבר סקסי יותר מעלמה עטורת שערות בבית השחי, בין רגליה ואף על רגליה. כמה נהדר לצלול אל תוך יער השיער ולהריח אותה מרטיבה. כמה נהדר היה לשחק בשיער רגליה של אנה ההולנדית ולשמוע את נשיפותיה כשהיא מתחרמנת ומחרמנת. אירופה, אשר הנחילה לאנושות חלק ניכר מאד מתרבותה, מובילה אף בתחום זה (בעיקר אירופה הצפונית). על כך מגיעות ברכות לחיימקה, אשר אמר את אשר בביטנו ועל ליבו, כשם שפלאטו שרון קבע (ובצדק): "עם בחורה רזה הולכים למועדון – עם בחורה שמנה הולכים למיטה!" ואנו נלך אחר הלב והיצר, כפי שציינתי בספרי, "המדריך לציד ולאילוף בחורות":
"הצטייד בפינצטה! לא. אין הכוונה לתלוש לה שערות מהכוס, מבית השחי או מהרגליים. אלו דווקא מוסיפות ללוק הפראי ולחייתיות. לעומת זאת, לעתים מופיעה מישהי ששווה פיצוץ גרעיני ורק שערה או שתיים, הצצות לפתע מנקודה כלשהי בפניה, הורסות את הבריאות ומונעות מלהתרכז בעיקר. במצב זה, שלח ידך לפינצטה, תפוס את ראשה ושלוף החוצה את השערה, כפי שאתה מוציא קרצייה מכלבתך. פינצטה קטנה – שיפור גדול למראה שלה ולהנאה שלך."
2. בעניין העז, יונה הכובסת והביטחון העצמי
אין כל סיבה, אהוד, שיונה הכובסת לא היתה אמורה להתלהב מתשוקתך. נראה כי הבעייה הינה באימרה העתיקה של גראושו מרקס: "איני מוכן להיות חבר במועדון המוכן לקבל אותי." אין מה לעשות וזאת הבין גם ניטשה, הממליץ לקחת את השוט בלכתך אצל האישה. לו היית מתעלל בה קצת בעבודה, סביר שהיית נהנה בקלות מפטמותיה ולא רק מפטמותיה, אלא גם מפיה על שימושיו השונים ושאר חמוקיה.
מכל מקום אני מצרף את השער השלישי, "בין משק החלב לשימור המורשת", שצייר דובל'ה שמר-שפרינגר לספרי "אגדת שוורצמן מבת שלמה (אם אל ג'מאל) – הסיפור האיכרי של ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל" ובו ניתן לראות את הדרך הנכונה שבה היית אמור לבצע את זממך באותם ימים נפלאים.
3. לא "אולי" – אדרבה!!!
את אורי הייטנר מטרידה שאלת התמודדותו של פרס לראשות הממשלה בעוד שבע שנים. שמעתיו לאחרונה ואני מודיע בריש גלי, כי מכל הפוליטיקאים המציפים את עולמנו ומטביעים אותנו באין סוף זוהמות, פרס ניחן בחוש הומור נדיר, ברוח צעירה, בכושר ניתוח מעמיק ונדיר של מצבים ויכול רק לעורר קנאה והתלהבות בלב שומעיו.
בהחלט אשמח אם יאמר את מילותיו כנשיא ואם ימשיך בכושרו ובדרכו, איני רואה כל פסול שיהיה ראש הממשלה בגיל 92, שכן אין לפסול אדם בגין גילו, אלא בגין נחיתותו וכשליו וכאלה ישנם לרוב. בהחלט אשמח לראות את שמעון פרס כראש ממשלה שיחליף בעוד שמונה שנים את אהוד אולמרט לקדנציה אחת, רק כדי לגוון את הטוב. הרבה שנים לא היה לנו ראש ממשלה מוצלח כאולמרט ולאחר עשור בתפקיד, בהחלט מגיעה לו קדנציה להתרעננות, כדי שישוב לאחר ארבע שנים להמשיך ולעשות...
...אלא אם כן, יתחולל נס ויקום אדם מוכשר יותר לתפקיד משנֵי הנ"ל. כרגע, לצערי אינני רואה מועמד באופק.
4. ובנוסף להצדעות גם איחולים
ברצוני לצרף להצדעותיו של אהוד ללוחמי החמאס ההרוגים בידי הפתח וללוחמי הפתח ההרוגים בידי החמאס, ברכת הצלחה גדולה ורבה לפתח ולחמאס, שימשיכו ויצליחו עד בלי די במלאכתם הנפלאה ויכפילו את תפוקתם מאה מונים!
יישר כוח לאורי הייטנר
אורי הייטנר, יישר כוח על " שלנו. נקודה". [מכתב עיתי 251].
ברכות.
דבורה קוזוינר
ראש פנה
מה מונע ממנו להפעיל כבר היום טרור ברמת הגולן?
סופר נידח שלום,
ד"ר גיא בכור טוען במאמרו [גיליון 251] כי אחרי שסוריה תקבל לידיה את רמת הגולן, היא תיישב ברמה הסורית כמיליון אזרחים סוריים, שיבצעו פעולות טרור בגליל בהכוונה של השלטון הסורי.
אם זהו הגיונו של בשאר אסד, אז מה מונע ממנו להפעיל כבר היום טרור ברמת הגולן?
אם מטרתו היא לקבל את רמת הגולן אז מדוע שיפעיל טרור לאחר השגת מטרתו?
המצרים לא הפעילו נגדנו טרור לאחר שקיבלו את סיני. עד היום הוכיחו הסורים שהם מקיימים הסכמים שחתמו עליהם, והגבול ברמת הגולן הוא הגבול השקט ביותר.
רון וייס
רמת-גן
המשוררת אסתר ראב, ד"ר בוגוזובסקי ויהודה ראב
לאהוד שלום,
אתה כותב [גיליון 252] "על שם המשוררת אסתר ראב טרם נקראו אפילו סימטה או בית-שימוש ציבורי בתל אביב."
והנה, על שם ד"ר יוסף בוגוזובסקי, מייסד הרפואה הציבורית בפתח-תקווה והרופא העירוני במשך עשרות שנים, יש איזכור [בפתח-תקווה]?
אין!
מ. ב-ח
אהוד: גם על שם יהודה ראב בן עזר חורש התלם הראשון, השומר הראשון וחופר הבאר הראשונה של פתח-תקווה, אין רחוב. היתה סימטה קטנה, ובוטלה.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו פרקים נוספים
פרק כ"ט. המשך קורות משפחת חנינה האומללה.
תוך כדי כתיבת הדברים האלה שוחחתי על כמה עניינים עם בכירים ומבוגרים ממני, ומסתבר שעניין התמוטטותם של בתים באופן פתאומי וחורבנם הגמור, לא היה דבר כל כך נדיר בבגדאד. לפעמים זה גבה גם את חייהם של בני אדם. הנה אני שומע מפי קרובתי חוויית ילדות שלה, שנחרתה בזיכרונה. הבית ששכן בסימטה שבפִתְחָה נמצא אז ביתו של אחד הדודים שלי, השמיע קול אימה חד ונוראי בשעת שחר מוקדמת, ומיד צנח כל אגפו המזרחי מלמעלה למטה. הימים היו ימי קיץ, והדיירים ישנו כרגיל על הגג. חלק מבני הבית נחתו עם מיטותיהם ונשארו למעלה על חורבותיו. אך הבת הגדולה, יפהפייה בלונדית מתולתלת, נקברה מתחת להריסות. ועד שחילצו אותה היא כבר לא היתה בחיים. ובראשה של הקרובה מוסרת הסיפור נחרתה התמונה כיצד הוּבְלָה האומללה לאחר מכן על אלונקה בדרכה לבית החולים הממשלתי כשהיא מכוסה בשמיכה, ובקצה, מתחת לשוליים, הציצו תלתליה היפים של ההרוגה, זיכרונה לברכה.
יחזקאל [ראה גיליון 252, פרק כ"ח] היה בחור רציני, ללא שובבות או רצון למעשי קונדס מיוחדים. ואני אהבתי אותו בגלל נועם הליכותיו, חוכמתו ונימוסיו הטובים.
והימים ימי אחרי מלחמת העולם השנייה, בהם הציקו העיראקים המוסלמים ליהודי עיראק, לקראת הקמת מדינת היהודים ומלחמת העצמאות. התנועה הציונית פעלה בעיראק במרץ, אימנה והכשירה צעירים ונוער לקראת העלייה וההגשמה.
יחזקאל, אף הוא הצטרף לשורות התנועה, ואחרי זמן-מה ברח מעיראק ועלה באופן בלתי ליגאלי לפלשתינה. זה היה כמובן למגינת ליבה של אימו, כדרך כל האימהות של כל הצעירים האידיאליסטיים שעלו והקימו מדינה במו ידיהם תוך הקרבה עצמית אמיתית. כמובן שהצטרף לקיבוץ ולהגנה ופעל בשורותיה. הוא כתב להוריו באופן סדיר, ולמעשה הם קיבלו ממנו יום יום מכתב. תדיר היתה חנינה מביאה את מכתביו של בנה אלינו הביתה, ואבא היה מפרש לה את כל הכתוב בהם, ומה משמעותם של כל התיאורים שבנה מוסר.
מאוחר יותר, עם גבור הלחץ על יהודי עיראק, ושיבוש כל הסדרים שהיו קיימים עד אז, נותקו הקשרים עם הבנים שישבו בציון לבין משפחותיהם בבגדאד. המכתבים שהגיעו אל יהודי עיראק מפלשתינה, הוחזקו כולם במחלקת החקירות CID, ושימשו אחר כך חומר נגד היהודים לעלילות, לחליבת כספים ועוד. (וראה במקום אחר ברשימות בגדאד על העניין הזה).
יותר לא היה לחנינה שום מושג מה קורה עם בנה הבכור, בבת עינה. ומגעגועים ומדאגה לו לא חדלה לבכות ודמעותיה לא יבשו. ובכל פעם היתה מתאוננת בפני אבא על מצבה, והוא היה מרגיע אותה לאמור, שהנה אף לנו שני בנים בפלשתינה וגם מהם לא שמענו הרבה זמן ולא קיבלנו מילה כתובה. בכל זאת הבטיח שינסה ליצור קשר עקיף עם בנה דרך אנגליה ויבקש מאחִי שיברר מה שלומו.
אבא טען בפני אימי, שאף היא לא חדלה לבכות מגעגועיה לבניה אשר בציון, שהנה מדי פעם מגיע מכתב מאנגליה באופן עקיף מאחַיי שהיו בפלשתינה והיה מקריא את המכתב בפני כולנו, אך לא תמיד הוא נתן לי את הטקסט ביד, כפי שהיה עושה מדי פעם בעבר. (ועל כן אני חושב שבחלק מן הפעמים זו היתה פעולת הרגעה מתוכננת). אחר כך היה אבא הולך ומבשר לחנינה שהנה הכל שפיר כביכול.
וכך חלפו הימים הקשים עד שהפציעה תקוותנו על ידי כך שהממשלה העיראקית החליטה לאפשר ליהודים לצאת מעיראק תמורת השארת כל רכושם שם, וכן ויתור על האזרחות ועוד.
כמעט כולם נרשמו לעלות לארץ הקודש, וכמובן גם משפחתה של חנינה, היא, בעלה, שתי הבנות ושני הבנים, כשהגדול ביניהם כאמור היה בגילי.
ובארץ הקודש במחנה העולים, אחרי ימי הבלבול הראשונים וההתארגנות, החלה המשפחה במאמצים לאתר את בנה. היו קשיים, שכן הקשר לא היה כל כך טוב עם משרדי הסוכנות היהודית, וכרגיל מאז ימי בית המקדש הופעלה השיטה של "לך ושוב ומחר אתן" גם על משפחתה של חנינה.
אחות היתה לחנינה בירושלים, לשם היא באה שנים רבות לפני כן. אחרי מאמצים אותרה משפחת האחות, וכמובן נחלצה כולה כמצופה לעזרת העולים החדשים שזה עתה באו ונתקלו בקשיים המרובים.
בנה של האחות, בחור בוגר, הבטיח לסייע בידי המשפחה לעבור למקום יותר מרכזי והגון בארץ, משהו באזור תל אביב והמרכז, שם הוא גר ועבד. משהו כמו מעברת חולון או יאזור וכדומה, שכן פקידי הסוכנות במחנה העולים הראשוני הקצו להם מקום במעברת מגידו או כרכור, לא עלינו. מקומות שכוחי אל ונידחים.
יום אחד בא הבחור, הוא בן האחות, ובידו מכתב. הוא מסרו לבת הגדולה ואמר לה שתפנה אל משרדי המעברה עם המכתב הזה ובעזרתו הם יופנו למקום על יד תל אביב. איש מבני הבית לא ידע לקרוא עברית עד כדי הבנת הכתוב באותו המכתב. ואמנם, הדברים זזו כפי שהוא אמר, והם הופנו למעברת חולון, לשם הגיעו תוך יום עם מיטלטליהם הדלים. הם שוכנו באוהל קרוע פה ושם, שהצריך תיקון שיפור ומתיחה כדי שיהיה כשיר למגורים סבירים.
על המעברות נכתבו תלי תילים של מלים. על הקושי לחיות שם, על חוסר המים, על האוהל הדולף בחורף, על הקור, על בור השירותים הציבוריים, על הבוץ, על הקיצוב במזון על הרעב ועל חוסר התעסוקה, על הקוץ, הדרדר, הנחשים והעקרבים שהסתובבו בין המגורים המסכנים הללו ועוד.
שמו בני המשפחה את ערימת חפציהם ליד האוהל ופנו לקשרו לשפצו ולחזקו.
הלכה הבת הקטנה לחפש איזו אבן שתוכל בעזרתה לתקוע היתדות מחדש, וחזרה עם אבן אמנם אך גם עם בשורה בפיה. הרחק שם בשדה בין העשבים וההריסות שבמקום, ראתה איזה לוח שיש מלבני דמוי פלטה, ואיזה יופי הוא יכול לשמש למעין שולחן מטבח לשים עליו את הַפְּתִילְיָה. מה טוב ומה נעים. אחרי חיזוק יתדות האוהל היא תשוב למקום לוח השיש ותנסה להביאו. והיא אמנם הלכה, אך חזרה אחרי מספר דקות לאמור שאת השיש היא לא הצליחה לחלץ מתוך האדמה שם היה קבור, אך נדמה לה שמשהו עקץ אותה והיד שלה כואבת.
כל אחד מהסביבה הקרובה נחלץ להיות מושיע ומבין דבר. אחד בחן ואמר שזו דקירת קוץ ויספיק לרחוץ היד במיים קרים. שני אמר שיתכן שזו עקיצה של עקרב ויש לחטא המקום בנפט ולחבוש. בינתיים חלפו השעות והיד הלכה והתנפחה, והכאב גבר. כשזה עורר יותר דאגה ופחד, פנתה המשפחה אל משרדי המעברה, משם הופנו לבית החולים, אז בית חולים דונולו ביפו עיר היַמִּים.
הוכנסה הילדה פנימה, אך המשפחה לא הורשתה להיות איתה. גם לא ניתן להם לבקרה באותו הערב, ונאמר להם לשוב למחרת בשעות הביקור הרשמיות אחרי הצהריים.
וחנינה שהיתה אכולת דאגה למצוא סוף סוף את בנה הגדול, החליטה למחרת היום לנסוע אל אחותה שבירושלים, גם לפגשה וגם לברר דבר. היא הגיעה לשם, ואחרי החיבוקים שאלה על הבן. האחות, שידעה כמובן על כך שהוא נהרג באחת מפעולות ההגנה, החלה מגמגמת. חושיה של האם האומללה נתחדדו ולא היה צריך הרבה כדי שהיא תבין מתוך הדמעות שהחלו זורמות מעיני אחותה שמן הסתם אסון פקד את בנה יקירה. אז קמה בעלת הבית ובזעקה מרה ובכי תמרורים בישרה לאחותה את בשורת השבר הנוראה מכל.
ובעוד הבית הומה מנהי וכאב, נכנס בנה הצעיר של האחות הירושלמית לבית ובידו עיתון. והוא מספר רְאו רְאוּ, איזו ידיעה מחרידה כתובה כאן. והוא מקריא את הסיפור על נערה צעירה כבת שלוש-עשרה ממעברת חולון, שהוכשה יום קודם על ידי נחש ארסי ומתה בלילה בבית החולים דונולו ביפו מבלי שהצליחו הרופאים להושיעה במאום. נוסח "עוד זה מדבר וזה בא..." שמוזכר בספר איוב.
וכך חזרה חנינה לאוהל שלה בחולון כדי לשבת ולהתאבל על שני ילדיה שנקטפו ממנה ביום אחד, והכאב גדול ועצום מכדי לתארו במלים כאן. וכפי שכתב ר' יהודה הלוי בשיר קינה:
"היָדעוּ דְמָעוֹת מי שְפָכָם,
או יָדְעוּ לְבָבוֹת מי הֳפָכָם.
הפכָם בוֹא מְאוֹרָם בין רְגָּבִים
וְלא יָדעוּ רגָבים מה בְּתוֹכָם."
לאחר מכן הסתבר שאותו מכתב אשר הביא בן האחות לדודתו חנינה, ואשר בעזרתו הם נשלחו למעברת חולון, במקום למעברת כרכור או מגידו, לא היה כי אם מכתב אישור ממשרד הביטחון שהמוכ"ז משפחת זו וזו הינה משפחה שכולה, ויש לסייע בידה. לברנש לא היה האומץ לספר לקרוביו על אסונם, והוא סמך על כך שהדבר יוודע להם איכשהו מפי אחרים. והם כמובן שלא הבינו את הכתוב. והכל חיו בבלבול גמור.
וכאשר ניחת האסון השני, במותה של הבת, נחלץ שוב בן האחות התל-אביבי לעזרת המשפחה האומללה. האם רצתה שהבת תיקבר ליד הקבר של הבן, אלא שדבר זה היה מְחַייבָם לשלם לאנשי חברה קדישא ממון רב. הלך הקרוב למשרד הביטחון והסדיר את העניין, ונתקבל אישור שהנפטרת תזכה למנוחת עולמים בקרית שאול אשר בירושלים, חינם אין כסף. בא האח הצעיר בן השש עשרה אז, למשרדי החברה קדישא בירושלים כדי לעשות הסידורים הדרושים.
ואלה, עסקיהם כרגיל. להתעלל באנשים קרובי המת, לנצל את מצוקתם הנפשית, וללסטם אותם עד כמה שניתן.
:מה יש לך ומי יש לכם בקרית שאול, והלא אתם גרים בחולון, והנה אנו נסדיר לכם חלקה טובה בחולון על יד הבית, ואם תרצו אף נפצה אתכם במעט כסף שמן הסתם נחוץ לכם בימים אלה?"
אנשי חברה קדישא פשוט רצו את החלקה שהִקצה משרד הביטחון למשפחה השכולה שכול כפול, על מנת למכור אותה אחר כך לכל המרבה במחיר, ואיך שהוא לעשות רֵוָח מכל העניין. והבחור בן השש עשרה, שתוך יום אחד איבד אח ואחות, בערה חמתו בו להשחית, ובשפתו העברית העילגת והיתר בשפת אימו, היא הערבית, הרים קולו על המזוקנים חובשי המעילים הארוכים והשחורים, לאמור ימהרו במלאכתם ולא יבלבלו לו את המוח אחרת...
תם ונשלם פרק זה באסונות המשפחה. לעת עתה.
אנשי משרד הביטחון באו לעזור בהדרכה ובעצה, ובסיוע למצוא עבודה ופרנסה, והם אף איפשרו למשפחה לעבור מהאוהל העלוב במעברה למיבנה ערבי נטוש שהיה בקרבת מקום, עם חצר וגדר, וגם ניסו לשקם את האב בעבודה שתתאים לכישוריו, שלא היו לו. כמובן שגם סידרו מין קיצבה חדשית, לא עלינו, להקל מעט את המצוקה.
האב, שנשבר כליל אחרי מה שקרה, לא הסתדר כל כך בעבודות שהוצעו לו. ולעומת זה תלותו בבקבוק גברה, לעמעם את הזיכרונות.
ומעט זמן אחרי זה, בעוברו את הכביש ההומה שליד המשכן החדש, כנראה שהתנדנד איכשהו בהשפעת האלכוהול, ולא הספיק לחצות לפני שהשיגה אותו המשאית הדוהרת, ומחצה אותו למוות ליד ביתו.
וכך נותרה חנינה השכולה והאלמנה עם הבת הגדולה ושני הבנים. והיא החלה עוסקת בכל מיני עבודות פשוטות ואף קשות על מנת לאסוף פרוטה לפרוטה ולפרנס את משפחתה. ובין לבין נישאה הבת הגדולה לאיש והקימה משפחה ואף ילדה בת חמודה אשר האירה במעט את חשכת הזמן שאפפה את המשפחה, ואשר שמחת החיים שלה העלתה שוב חיוך פה וחיוך שם תחת הענן הקודר שרבץ עליה כל הימים.
אך גדודי הצרות הוסיפו להגיע, ותותחיו של הקדוש ברוך נשארו מטווחים על חנינה שלנו.
האם הצעירה החלה להרגיש רע פה ושם. הלכה ובאה לקופת חולים, כן גריפה לא גריפה, אבל זה היה יותר מסובך. אחרי זמן אובחנה אצלה לויקמיה, היא מחלת סרטן הדם. ובימים ההם הרבה לא ניתן היה לעשות, והיא הוכרעה על ידי המחלה חיש מהר, ונפטרה בייסורים, בהשאירה אחריה בעל אלמן ובת קטנה ויתומה.
וכך שבו הקָדרוּת והאבל לשכון בביתה של חנינה.
אבא זיכרונו לברכה נהג לבקר מדי פעם את משפחתה של חנינה, וגילה התעניינות בכל קורותיה. אמנם אבי בעצמו עם בואו לארץ ירד מגדולתו לגמרי (כלכלית, מעמד בחברה ועוד) וכבר לא היה אותו הגביר שהכירה חנינה מימים עברו, אך סימפתיה ותמיכה נפשית וסעד רוחני היו בהחלט נחוצים. ואבא ידע גם ידע לתת גם מאלה מלוא חופניים.
הוא התעניין בזמנו בבעל האומלל והלא יוצלח, וכן במעשי הילדים שהלכו ובגרו, וחסרה להם היד המכוונת, כתמיד. וחושבני שגם כלכלית סייע בידי המשפחה ככל שידו השיגה מתוך מניעים אנושיים, וכמעשי מצווה כמנהגו מימים ימימה.
כמו כן נהגו אימי עליה השלום וכן אחיותיי אף הן לבקר את חנינה, ולהתעניין בה מדי פעם.
היא היתה תמיד אישה ידועת סבל, כנראה עוד מילדותה. ואני זכרתיה כבעלת זֶפֶק גדול ועגול אשר "קישט" את צווארה. במזרח קראו לזה "חָסְרָה", כלומר "צרה", או "מצוקה", שכן תדיר זה הופיע באופן פתאומי אחרי מאורעות חדים וכואבים שניחתו על האדם בחטף, (כך מוזכר בכתבי הרמב"ם).
וכן ידענו שהבן, הגדול עתה, הוא בן גילי, נדד בארצות ניכר כמה שנים טובות: בגרמניה, מינכן ופרנקפורט, בהולנד, וכל היתר. "עסקים". אני שם כאן מרכאות כפולות שכן ההצלחה לא האירה לו פנים במיוחד. ופעם, לפני הרבה שנים, פגשתיו והוא כולו זורח, והחל מספר לי על מעלליו וחוויותיו אשר צבר בארצות שמעבר לים, אך לא סיפר לי על איזו עשייה מרשימה. סוף שחזר לארץ. ועד כמה שנודע לי אף כאן דילג מעבודה אחת לשנייה, כאשר האחרונה היתה ניהול חוות סוסים בחצר ליד אותו בית ערבי נטוש שאיכלסה משפחתו כאשר באה לארץ.
חנינה נקראה למרומים לפני שנים, ונגאלה מצרותיו של די עלמא הדֵין, וחכמים אומרים שלבטח היא זכתה לילך לגן עדן. יהי זכרה ברוך.
המשך יבוא כאשר יגיע
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים ותשעה
בערוגת הגזר
ברחתי משם מלא פחד פן תספר לאמא מה עשיתי לה. שטפתי את עצמי זמן רב מהשיירים ומהריחות הנוראים. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע, אינני יודע אם אום-יונה התלוננה או אם גם היא לא. מהלימודים הלא כבר גורשתי, ובבית התחילו לרטון ולומר שהבטלה היא אם כל חטא, שאני עצל, הוזה, ישן יותר מדי ואינני עושה דבר. קראתי את מחשבותיהם. הרגשתי שאני נופל עליהם למעמסה. דימיתי לשמוע אותם מדברים עליי בלילות, ואת אבי אומר:
"סבא שלו בעל אדמות בתולה של ארץ חדשה – והוא בועל עוזרות-בית וגם בזאת נכשל!"
נכנעתי. הסכמתי לעבוד כפועל בגן-הירק של דודי אלכס, באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים שמפכפכת בהם בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות אקליפטוסים ריחניים על הירקון. שדרות ברושים סביב הפרדסים. קולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן, וצהלת סוס רחוקה.
מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא איתי כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתי במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבניית מרימנד כרסתנית וטרייה.
את עיקר העבודה עשה יוסוף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה "פועל ראשי" וקבוע אצל דוד אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. כאשר הגיעה העת לאסוף ירקות טריים למשלוח, היה יוסוף מביא נשים אחדות מהמעברה, כולן עטופות בשמלות צבעוניות, פטפטניות ושחורות-עין. הן היו פושטות על הערוגות, כפופות ובאחוריים מורמים, וניראו כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.
לאחר העבודה הייתי חוזר הביתה צרוב שמש, מתקלח ויושב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פושטת בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה.
דודו הופיע שזוף וטרי מהשחייה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף נתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב את יונה מהמעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך מדי פעם בדוושות, וחזה מתגלה. שערותיה השחורות מבריקות כאילו הן רטובות, ריחה חריף, כפות ידיה צבועות בחינה. כוחותיי להסיעה אוזלים. אנחנו נישארים מאחור, ופונים הצידה לפני גשר הברזל, גשר ביילי, שעל הירקון. שם, לרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, יונה שרועה כבר על גבה. לובן רגליה, ירכיה הערומות, ריחות הכמון, החילווה והעשן, ספוגים בבגדיה, ומשיפולי ערוותה בולט הקליטוריס המוסבר בספר "השאלה המינית" של אבגוסט פורל רק שאני עוד לא יודע איך בדיוק הוא ניראה, אולי כמו זין קטן?...
"מה קרה לך, נרדמת?" שואל דודו.
"...לא!" אני מתעורר מהזיותיי בחיוך אווילי. הוא ממשיך ומדבר על בנות, כדורגל ומסע לוואדי עמוד ולוואדי למון שבגליל. אני לא שותף להתלהבותו. לבסוף הוא עוזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. אני מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה, אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעליהם קראתי ברומאנים של דיקנס. רחמנות עליי.
באחד הימים נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ודיללתי אותה. מהצד השני כרע מולי יוסוף הפועל הראשי ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימת המנוע של מכון השאיבה על שפת הנחל, ליד פרדס בחריה.
הפרדס הזה ניטע על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. המקום נקרא בערבית בוכריה, ובעצת יחיאל מיכל פינס, ידידם של הקונים, קראו לו בעברית "בחר-יה".
הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. בחריצי צווארי ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב מעורבב בעפר. נידמה שלעבודה אין סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.
"יש לך אישו?" שאל יוסוף.
"לא," אמרתי. אין לי.
"עשית לאישו זיג-זג?" המשיך יוסוף בקולו הצפצפני.
חשבתי על התחת של אום-יונה. האם זה נחשב? אולי היא אשתו? אולי עשה לה את יונה מהזין שלו? "לא." הייתי כולי ציפייה. "אף פעם."
השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת יום אחד לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף. אני מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות כמו קליטוריסים קטנים, אולי. זיעה זולגת על עיניי. ויוסוף מולי, שואל:
"זובי שלך גדול?"
אני נרגש. מניע בראשי לאות הן. הלא הגעתי איתו עד לתחת של אשתו, אום-יונה. אני גדול. גדול.
"כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!" הוא מקרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה. "גדול כומו זה? רוצה לראות?"
ואני שותק. משועבד לציפייה מכאבת ואין בי כוח מוסרי לסרב. יוסוף יביא פועלת. אולי יונה. הוא ילמד אותי. שלושתנו יחד בפרדס הסמוך, בגומת אדמה פריכה, מוצלת. יוסוף מתקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו כהות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפניי.
"רוצה תחזיק?" קולו ניחר.
אני תופס בגיד השחום שלו, שמתנודד זקוף, מבין הסמרטוטים, כצוואר של עוף עיוור. אצבעותיי נלפתות בצינורו, חם רך וקשה, ונסחט באצבעותיי כמבקש לצווח בקול: "קוקו-ריקו, קוק-ריקו!"
ובאותה שעה נשלחת ידו לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות אותי. נוגעת בי חמצמצות ירוקה. מדגדגים אותי פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים שנינו על גבי ערוגת הגזר המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אני סחרחר בשמש ובבוץ. נירגש עד עילפון. מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונישבר.
כאשר נגמר הדבר מסתובב יוסוף לצד אחר ומוחה ידו בבוץ וממשיך לעשב את עלי הגזר כאילו מאומה לא קרה. הערוגה גובהת בינינו. אני שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, המושבה, הכול! – כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוסוף, הבטיח לי אישה, אישו! – הרגשתי את עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות שוב אותו ריח משונה. על כפות-ידיי פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח את עצמי אינני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד שנשמעים צלצולי פעמון הכנסיה, סליחה, המושבה, לסיום העבודה בשעה ארבע, אך עם יוסוף לא החלפתי מילה.
חזרתי על אופניי הביתה. הרוח הניעה גלים ירקרקים בענפי האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא בעיתון "הבוקר".
"איך היתה העבודה היום?"
"אני לא הולך לשם יותר."
"מה קרה?"
"אין לי חשק."
"אלכס פיטר אותך?"
"לא."
"יותר טוב לגדול פאראזיט?"
"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."
"מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים."
"לא צריך. אסתדר לבד."
"גיבור גדול!"
"כן. אם אני רוצה."
המשך יבוא
ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון
מצורף המסמך (3 עמ'): סערה בקבות פתוא של המופתי של מצרים, לפיה חברי הנביא התברכו בשתיית השתן שלו
סערה תקשורתית עקב פרסום ספרו של המופתי של מצרים, בו טען כי חברי הנביא שתו את השתן שלו כדי להתברך בו. הממסד הדתי התנגד לפתוא
לקריאה הקישו: http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2163&language=Hebrew
לצפייה בקליפים חדשים מערוצי הטלוויזיה הערביים, הקישו: www.memritv.org
מכון ממר"י (מלכ"ר) מתרגם ומפיץ מאמרים, דוחות וקטעי וידאו מן התקשורת הערבית והמוסלמית. אם אינך מעוניין/ת בדוחות, נא להשיב ב"הסר"
ממר"י - להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.il
אישור
הננו לאשר כי כל המתפרסם בגיליון 253 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" נבדק ושוכתב על ידינו והינו תקין מבחינה פוליטית, מוסרית, מיגדרית וקולינארית (אך איננו מאושרים מן החלק האירוטי, הדל מדי לטעמנו).
פרופ' טוביה ב. מוסוליני
מר בִּנפוֹל אל-תשמח
ד"ר עדאלה אל-חַוואג'את
ברית יועצים לתקינות פוליטית, מוסרית, מיגדרית, קולינארית בישראל
המשרד: רח' המשוררת אסתר ראב 8, תל אביב
ביוליטין 2 על מצבו של האדם אליהו הכהן
אליהו מרגיש טוב יותר בימים האחרונים. אתמול [שבת] הוא יצא לראשונה לאור היום והשמש כשהוא רכוב על כיסא גלגלים, ופגש בני משפחה וחברים בגינת בית החולים. [איננו רואים עצמנו רשאים לציין את שם בית החולים].
ברוך שפטרנו
ברוך שפטרנו מעונשו של שר הביטחון המגוחך עמיר פרץ. אילו היה ממוצא אשכנזי היינו יכולים לומר עליו את דעתנו במלואה ללא חשש של גזענות. עם זאת איננו חושבים שיש לו קשר כלשהו, לטוב ולרע, למלחמת לבנון השנייה, וגם איננו חושבים שאילו היה מישהו אחר במקומו – היו התוצאות שונות בהרבה, לטוב ולרע.
רוצו, רוצו, רוצו, רוצו!
לסרט-האופרה "חליל הקסם"
של מוצארט לליברית של שיקנדר
בעיבודו ובבימויו של קנת בראהנה
ובנוסח האנגלי של סטיבן פריי
רבים חושבים, ואני ביניהם, ששתי האופרות הגדולות ביותר של מוצארט, ואולי הגדולות ביותר שנוצרו מעולם, הן "חליל הקסם" ו"דון ג'יובאני", ויש המעדיפים את "חליל הקסם" כראשון במעלה. מכל מקום, הסרט של האופרה "חליל הקסם", שביים גאון הקולנוע קנת בראהנה (אי אפשר לומר על-פי "חליל הקסם" כי הוא נתן בסרט את האופרה כולה), ובנוסח האנגלי המעולה של סטיבן פריי – הוא אחד הסרטים הגדולים, המרתקים והמרגשים ביותר שראיתי בימי חיי, ואני משוכנע שזהו סרט לדורות, אף כי עדיף לראותו ולשומעו באולם קולנוע משוכלל (ולצערי – כמעט ריק) מאשר בבוא היום בווידאו ביתי.
בראהנה נטע את ראשית העלילה של האופרה (עם הדרקון) במלחמת החפירות הנוראה של מלחמת העולם הראשונה באירופה. לקח משם את טמינו החייל למסע המטלות המפורסם, כשעימו חייל נוסף, הלא הוא פפגנו. החולשה או המוזרות העלילתית של האופרה, מקבלת כאן אינטרפרטציה אחידה. מלכת הלילה, הנמנית על צד הטובים במערכה הראשונה, ומבקשת מטמינו להציל את בתה טמינה השבוייה בידי זורואסטר הנורא, הופכת במערכה השנייה למלכת כוחות החושך והרוע, ואילו זורואסטר, שהוא כמין נשיא עליון וחיובי של לשכת הבונים החופשים (המאסונים), שעליהם השתייך מוצארט-עצמו וגם כתב להם מוסיקה מיוחדת – הופך להיות המנהיג הטוב והרחום; הוא השואף להביא לעולם את השלום והתבונה, כנגד כוחות הרשעות והמלחמה, אשר מלכת הלילה נעשית להם סמל שלילי. בדרך מדהימה, מרגשת לעיתים עד כדי גרון חנוק מדמעות, כורך בראהנה את הליברית ההפכפכה של שיקנדר לסיפור מדהים של הימנון לשלום ולקץ המלחמות ולעתיד טוב יותר לאנושות, תוך שהעלילה האגדית מקפצת בין החפירות, הקרבות, בתי החולים של שדה ובתי הקברות צבאיים – לארמונו המואר של זורואסטר, שבו עובדים הבנאים החרוצים, הם המאסונים המיומנים והנאמנים ליושר, לאומץ ולחוכמה –אלה חברי האחוות המקצועיות שבנו בשעתם את הקתדרלות הגדולות של אירופה.
שעתיים שלמות ישבתי מרותק, שומע כל מילה, קורא כל משפט בטקסט עברי ואנגלי בגוף הסרט, מתפעם שוב מהמוסיקה המופלאה, הגדולה, הזורמת אליי מכל פינות האולם ("חוליו אגלסיאס מהתחת" בשיטת דולבי) – וחש בו-בעת שאני צופה במלאכת מחשבת אמנותית, רבת דימיון והמצאות, שיש בה גם יסוד מיסטי, ויסוד כלל אנושי, הומאני במובן העמוק (בין הכתובות על לוחות הזיכרון יש שמות רבים גם בעברית למרות שהיהודים שנהרגו כחיילים במלחמת העולם השנייה זכו למגן דוד במקום צלב אך הכיתוב בשפת המדינה שבהם שירתו. וכך גם במלחמות הבאות). גם קהל הניצבים שאסף בראהנה לסרט הוא פסיפס של גזעים ועמים, של האנושות. היומרה אכן ענקית, אולי גדולה מהאופרה עצמה. אבל בידיו של גאון כקנת בראהנה עלה לחבר את כל אלה ליצירה אחת, נאמנה למקור במוסיקה ובמרבית הטקסט השירי וגם המאסוני, ועם זאת חדשנית להדהים באינטרפרטאציה ובביצוע. אלו נופים! אלו תפאורות! איזה מפגן של גדולה אנושית, של הגניוס של האדם! – אך מאחר שהקהל הישראלי הוא קצת מטומטם (והמבקרים לעיתים אינם טובים מקהלם), היה האולם כמעט ריק לגמרי, ואני חושש שהסרט ירד בקרוב. לכן רוצו, רוצו, רוצו לראות את "חליל הקסם" כי סרט כזה אולי מימיכם לא ראיתם וגם לא תראו עוד!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,486 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
252 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל