חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 254

תל אביב, יום חמישי, ה' בתמוז תשס"ז, 21 ביוני 2007, היום הארוך ביותר בשנה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה.

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות.

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות.

עוד בגיליון: מבט מן הקומה ה-40, ראיון עם שמאי גולן. אירינה סולגאניק.

יהודה אטלס: יריד ספרי הילדים בבולוניה 2007: פחות ספרים יותר "נובלטיס".

שׂישׂי מאיר: מְחַפְּשִׂים מֵתֵיהֶם בַּמִּדְבָּר. // ד"ר גיא בכור: א. הקללה שנתהפכה.

 ב. קל להוציא את ישראל מעזה אך לא את עזה מישראל.

אורי הייטנר: משבר אמון. // אהוד בן עזר: בעקבות שבוע הספר תשס"ז בת"א.

גורי גרוסמן: בורג – החפרפרת שבמבצר הציונות. // לאה טרן: שירי עץ.

"תומכים במאה אחוז בשובו של חיים רמון לכנסת ולממשלה!" ארגון גברים.

יוסי גמזו: In a New York state of mind

קטעים מתוך ספרו החדש של פוצ'ו: "זאת שכולם יודעים" (רומן צדדי).

רון וייס: החלשת ה"פתח" חיזקה את ה"חמאס".

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק ארבעים, "רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!"

ארקאדי גאידמק קנה את הכשרות ואת החזיר אך התבלבל בין שניהם!

מבט מן הקומה הארבעים

ראיון עם הסופר שמאי גולן

ראיינה [ברוסית]: אירינה סולגאניק

ש. מר גולן, אתה נולדת בפולין, ובזמן המלחמה מצאת את עצמך יחד עם ההורים בברית המועצות. מה אתה זוכר מתקופה זו?

ת. לפני כארבעים שנה, כאשר כתבתי את "באשמורת אחרונה", ובספר , כמובן יש גם יסודות אוטוביוגראפיים (גיבור הרומאן – נער יהודי, שבזמן המלחמה נודד בדרכי הפינוי והנסיגה, מתנסה בבריחות, אסונות, ואובדן – א. ס.), באותם ימים של כתיבה זכרתי, כמובן, את התקופה ההיא טוב יותר, ואילו כיום אני זוכר פחות, אם כי נשאר בי לא-מעט, כי בינתיים הספקתי לבקר בפולין. ואם נדייק, הייתי באותם ימים בסך-הכל בן... בימי כיבוש פולין על ידי הגרמנים. חיינו בעיר פולטוסק, כשישים קילומטר מצפון לוורשה. למדתי אז ב"חדר" . אני גם זוכר שם יער, ואנחנו הילדים שיחקנו ביער בחיילים, כי בקרבת מקום היה גם קסרקטין של יחידה מן הצבא הפולני. העיר פולטוסק נחשבה למקום אסטרטגי חשוב – שם נהר הנארב מתחבר עם נהר הבוג, וכנראה תיכננו במקום זה לעצור את האוייב.

אחר-כך, יחד עם ההורים, ברחנו לברית המועצות, עד שמצאנו את עצמנו במחוז וולוגדה. חשבתי שאנחנו בסיביר, מפני שהיה שם קר מאוד, וכמובן לא היכרתי את הגיאוגרפיה של המדינה. אך בשנות ה-0 , כאשר שירתי בשגרירות ישראל במוסקבה כיועץ לתרבות, באתי אל סגן המנהל במשרד החוץ הממונה על קשרי תרבות, ואמרתי לו שהייתי רוצה לבקר באחד המקומות הלא-רגילים ברוסיה, שאת כתובתו אני זוכר היטב: במחוז וולוגדה, פלך אושטה, נקודת-יער מגורסק, איי-ואסילקוב. הוא כמעט נפל מכיסאו כאשר שמע מפי את הכתובת, אך הבטיח לברר אם קיים מקום כזה ואם כן, איך להגיע לשם. כעבור כעשרה ימים נפגשנו שוב, והוא הסביר לי שהמקום אכן קיים, רק השמות מעט השתנו. כדי להגיע לשם עליי לטוס לעיר וולוגדה, ומשם לעיר לא-גדולה בשם ויטגרה, וכ-200 ק"מ משם נמצא המקום שאני מחפש, "נקודת היער מגורסק" כבר לא קיימת. הוא אף הבטיח לי כי מן העיר וולוגדה יתלווה אלי נציג משרד החוץ. התלוותה אלי לנסיעה רעייתי ארנה, ילידת ישראל.

היה זה בקיץ, והנסיעה היתה מרתקת. היכרתי את המקום והנהר, אליו הוריי היו מובילים את העצים שכרתו בחורף, אך הנהר כיום כמעט יבש לחלוטין. כידוע, לאחר שנחתם ההסכם על אי-התקפה בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לבין שר החוץ הגרמני ריבנטרופ בשנת 1939, הפכו אזרחי פולין, בעיני שלטונות בריה"מ לאויבים, ושילחו אותם למחנות כפייה ועבודה. ורק כאשר הגרמנים התנפלו על בריה"מ, ביוני 1941, שיחררו אותנו הסובייטים והירשו לנו לעזוב את מחנה העבודה. הורי החליטו לנסוע לטאשקנט, בירת אוזבקיסטן, שנקראה גם "עיר הלחם".

היה זה אחרי שנפטרה אחותי הצעירה במחנה העבודה. אך באוזבקיסטן מתו גם ההורים, תחילה אבי, אחר-כך אימי, ואילו אותי הביאו לבית יתומים בטאשקנט; בתי-יתומים כאלה לילדים בעלי אזרחות פולנית היו, כפי שאני זוכר, בבוכרה, בסמרקנד ובעוד מקומות. כאשר המלחמה הסתיימה, העלו אותנו לרכבת והעבירו אותנו לפולין. וכך מצאתי את עצמי בבית ילדים ליד העיר לודז' – היה זה ב-1946. ומשם יצאתי לכיוון פלסטינה-ארץ-ישראל. אולי את זוכרת, היתה אז "עלייה ב'", עלייה בלתי-ליגאלית, ולמעשה, כל מה שכתוב על כך בספרי לימוד להיסטוריה – אמת. חצינו גבולות מארץ לארץ באופן לא חוקי. לבסוף הפלגנו באונייה אך האנגלים תפסו אותנו ושלחו את כולנו למחנה-מעצר בקפריסין. במחנה חייתי יחד עם הקבוצה שלי במשך חצי שנה. אחר-כך, באוגוסט 1947, הגענו לארץ-ישראל כבר בצורה ליגאלית, ואת כל הקבוצה שלנו הביאו לקיבוץ רמת-הכובש. הנה, זאת בקיצור ההיסטוריה של עלייתי ארצה.

ש. לפי עדויותיך, הרי התנסותך בילדותך, התנסות הקשורה במלחמה ובשואה, השפיעה עליך מאוד – השואה הפכה לנושא מרכזי בספריך.

ת. אכן, זה באמת כך. השואה קבעה את גורלי, היא שהביאה לכל השינויים בחיי, לפיכך אף לא יכולתי לא לחשוב עליה. באוניברסיטה העברית בירושלים אכן למדתי ספרות והיסטוריה. גם ערכתי אנתולוגיה לפי בקשת "יד ושם", המוקדשת לשואה. חוץ מאנתולוגיה זו, את בצדק הערת, נושא זה של השואה קיים בכל ספריי. ואם נסכם באופן כללי, הגעתי למסקנה, שאי-אפשר להבין את מה שקרה. מכל מקום, הסבר "הגיוני" אין כאן.

בספרי "מותו של אורי פלד" ( ברוסית נקרא הספר: "גבר, אשה ומלחמה") הדמות הראשית היא אדם צעיר מאוד, ניצול השואה, העולה לישראל, משרת בצבא ונשאר בו מספר שנים. וזאת, מפני שלפני כן, בתקופת השואה, הוא חש את עצמו מושפל ונרדף, ועתה כפיצוי הוא מבקש לחוש בתוך עצמו את הכוח, ונדמה לו שדווקא הצבא הוא שנוסך בו כוח זה. אבל בהמשך הוא שם לב שאינו יכול להישאר בצבא, כי הוא רוצה ללמוד ולדעת יותר על מה שהתרחש בשואה, לעסוק במחקר של הנושא הזה, ללמוד על כך באוניברסיטה – ולמעשה זה מה שהוא עושה. אך תחושתו העמוקה היא של קורבן, אדם שנרדף, והוא רוצה להבין מדוע ואיך כל זה קרה, אך להבין את זה אי-אפשר.

ש. באחת הפעמים שוחחתי עם גבריאל מוקד, סופר, פילוסוף, מו"ל, ואגב, גם הוא יוצא-פולין. הוא זכר איך במלחמת ששת הימים נדמה היה לו שבהשוואה לגיטו ורשה, המצב היה לגמרי לא רע.

ת. המלחמה הנוראה ביותר כאן היתה, כמובן, מלחמת יום הכיפורים, בה נפלו 2500 חיילים שלנו, ופצועים היו קרוב לעשרים אלף. אני השתתפתי במלחמה זו, כמו במלחמות הקודמות, חוץ ממלחמת העצמאות, בה הייתי עדיין צעיר מדי. אכן, המצב היה קשה, ואנשים התחילו לדבר שזהו מצב של חורבן הבית השלישי, של תקופת השואה. אבל אני גם זוכר את ידידי סופר היידיש לייב רוכמן, אחד מאלה שניצלו מן השואה. והוא אז אמר לי: "מה מדברים פה על שואה? יודע אתה כמה אנשים נפלו? סך הכול – 2,500, והרי באחת העיירות היהודיות הקטנות ביותר, שבה היהודים נרצחו, חיו שם יותר מ-2,500 איש, כך שאיזו השוואה אפשר בכלל לעשות כאן?

וכבר אינני מדבר על כך שבמלחמה זו נלחמנו עם נשק ביד והגנו על ארצנו, ובסוף גם ניצחנו – ולכן אין כאן בכלל להשוות, זה משהו אחר לגמרי, והשוואה עם השואה בכלל אינה במקום.

ש. עלית לארץ בגיל מאוד צעיר, חיית בקיבוץ, אחר-כך שירת בצבא, האם אתה מרגיש את עצמך יותר יהודי מאשר ישראלי?

ת. אני מרגיש את עצמו גם יהודי וגם ישראלי. אישית אני חושב שרק בישראל אנו היהודים החילונים יכולים להרגיש את עצמנו יהודים. אספר לך סיפור: כאשר ברוסיה התחילו לתרגם את ספריי, אמר לי המחזאי והסופר היהודי-רוסי אלכסנדר גלמן: "אתה יודע, אתה כותב שונה מאיתנו. אצלך לא מופיעה בכלל הבעיה היהודית, עליה חושב דבר ראשון זה שחי מחוץ לגבולות ישראל – אתה כותב בצורה טבעית, כאילו לא קיימת בעייה כזו."

ש. לאיזו משפחה, מבחינה ספרותית, אתה משייך את עצמך?

ת. התכוונת ודאי, מי השפיע על כתיבתי? מן הסופרים העבריים השפיע עליי קודם כל עגנון, קראתי כל מה שהוא כתב. השפיעו עלי גם ברדיצ'בסקי וגנסין, וכמובן ברנר. למעשה, כל הסופרים הישראלים הידועים כיום, הם אלה שגדלו עימי, הם בני-גילי, פחות או יותר.

ש. באסופת מאמריך "מסעותיי עם ספרים", באחד הפרקים, אתה כותב על האנטישמיות של דוסטוייבסקי ושל גינטר גראס. לפי ההתרשמות הכללית, אתה מעריך ספר זה או אחר או סופר, לא רק לפי קריטריונים ספרותיים, אלא בוחן גם את יחסו של הסופר אל היהודים, ובחינה זו משמשת לך גם קריטריון.

ת. למעשה, אכן חקרתי בספריו של דוסטוייבסקי, עסקתי בזה עוד באוניברסיטה, ומאוחר יותר בדקתי את הנושא ביצירתו של גינטר גראס. אין ספק, אנו דנים בסופרים מוכשרים מאוד, ואני מסכים בזאת עם כל האחרים, אבל שמתי לב, שכאשר הם מתחילים לתאר את היהודי, הגאונות שלהם נעלמת. הם מעמידים דמויות-קלישאות בכל הנוגע לתיאורו של היהודי, כאילו אין הוא בן-אדם בעל תכונות אנושיות רבות, אלא דמות חד-ממדית, כגון היהודי הרודף אחרי בצע כסף, או שונא גויים. ובתיאור כזה הסופרים מאבדים את יכולת תיאורו של היהודי ברב-גווניותו, בפרופורציות הנכונות.

למשל, דוסטוייבסקי מתאר בצורה נפלאה את דמותו של הזקן זוסים, את איוון ואליושה האחים קרמזוב, את סונייצ'קה, אבל כאשר העניין נוגע ליהודים, מרגישים מייד תיאור מלא בוז, או שינאה. דוסטוייבסקי לא הצליח לראות את היהודי כאדם מלא, מפני שהוא שנא את הקהילה היהודית בתבדלותה, הוא היה רוצה לראות את היהודים מתבוללים בתוך החברה הרוסית. בסופו של דבר לא עלה בידו לחדור לתוך פנימיותו של היהודי, הוא ראה אותו כאילו מבחוץ בלבד.

על האנטישמיות של גינטר גראס התחלתי לכתוב לפני זמן רב, עוד בשנות ה-70. וזה קרה תוך כתיבתי, בזמן ניתוח יצירתו "תוף הפח" שהופיעה בעברית. כבר אז הגעתי למסקנה שתיאורו של גראס את היהודים – הוא תיאור אנטישמי מוחלט. היהודי אצלו איננו בן-אדם מלא בעל תכונות אנושיות רבות, אלא נושא תכונה אחת שלילית מאוד. כך יהודי, ניצול השואה מתואר על ידי גראס כהתגלמות החמדנות, היהודי חומד כל מה שיש אצל הגרמני ורוצה לקחת לעצמו, כולל את האשה הצעירה והיפה.

בשנות ה-70 כעסו עליי רבים, איך אתה יכול לייחס לגינטר גראס מחשבות כאלה? אמרו. אך הייתי עונה להם שאינני "ממציא" את הדברים, אלא מסתמך על הטקסטים של גראס ב"תוף הפח" שלו. והנה, לפני זמן לא רב גינטר גראס התוודה ששירת ב"ואפן ס"ס" הנאצי.

בכלל, מעליב מאוד ונוצרת תחושה אישית קשה, כאשר סופר מפורסם מתגלה כאנטישמי.

ש. בשעתו היית היועץ לתרבות בשגרירות ישראל במקסיקו, אחר-כך – בארגנטינה. בספר המסות שלך ("מסעותיי עם ספרים" ) כתבת על סופרים בארצות אלו. על איזו תקופה מדובר? והאומנם היכרת אישית את המשורר המקסיקני הידוע אוקטאביו פאז ואת הסופר והמסאי הארגנטיני ארנסטו סבאטו?

ת. במקסיקו אכן הייתי יועץ בשגרירות, אבל בארגנטינה הייתי בשליחות שונה: נציג המחלקה לחינוך ותרבות לגולה לבתי-הספר היהודיים מטעם ההסתדרות הציונית, אחראי על החינוך העברי. מדובר בשנים 1978-1981. הכרתי היטב את ארנסטו סבאטו – אדם ישר מאוד, הגון מאוד, סופר נודע שעליו כתבו ספרים ומאמרים רבים. אם כי הוא בעצמו פירסם ספרי פרוזה לא רבים, נדמה שלושה ספרים, ומאמרים רבים. כאשר בארגנטינה החזירו הגנרלים את השלטון לעם , בחרו בארנסטו סבטו לעמוד בראש הוועדה הלאומית לבדיקת "היעלמותם" של המוני אנשים בשנות השלטון של הדיקטטורה הצבאית, בשנים 1976-1983. אגב, שם משפחתו מצלצל כיהודי: "סבאטו", שפירושו בספרדית ובלאדינו: "שבת", אך הסופר עצמו הכחיש בפני שהוא יהודי.

אכן, בשליחותי במקסיקו הכרתי את אוקטאביו פאז – הן הוא עצמו והן יצירתו השאירו עליי רושם רב. יתר על כן, הוא היה בעיני התגלמותו של המקסיקאי החדש, ואף כתבתי מאמר על כך. אם בארגנטינה, יותר מדוייק: אם ברחובות בואנוס איירס, כמעט לא רואים אינדיאנים, כאילו הם מעולם לא חיו כאן, הרי במקסיקו היה תהליך הפוך, תהליך של מהפכה תרבותית. מיזוג של המסורת האינדיאנית ותרבותה עם התרבות הספרדית. אותה התמזגות חלה גם בקרב שני הגזעים: הם התערבו זה בזה, ויצרו עם מעורב של אינדיאנים עם בני הגזע הלבן: ספרדים, איטלקים, אנגלים, אמריקאים. אוקטביו פאז הבין את תהליך השינוי והמיזוג, ותיאר אותם, מבלי לשכוח לציין את חלקה של התרבות האינדיאנית בתרבות המקסיקנית. הלא ידוע על מעורבותה של המיתולוגיה האינדיאנית, שלפעמים משיקה אף בעולם הקדום של התנ"ך, כגון סיפור המבול. ללא ספק, אוקטאביו פאז, אישיות נודעת, הוא משורר נפלא, אם כי לא קל להבנה.

ועכשיו אגלה לך סוד: למעשה למקסיקו, או נכון יותר לדרום אמריקה, נשלחתי למלא משימה מאוד מיוחדת. נתבקשתי בארץ, כסופר, להתקרב אל הסופרים והאינטלקטואלים בדרום-אמריקה ולשכנע אותם שיחתמו על פטיציות למען יהודי בריה"מ, כדי שהשלטונות הסובייטיים יתנו ליהודים הרוצים בכך, להגר למולדתם ההיסטורית, ושלא ירדפו את לומדי העברית. לאחר שאנשי-שם בארצותיהם היו חותמים, הם היו מגישים את הפטיציות לשגרירים בשגרירויות בארצות דרום-אמריקה: כך עשו במקסיקו, אקוודור, ונצואלה ובארצות נוספות.

אכן, הייתי נוסע לארצות אלו, נפגש עם סופרים ואנשי רוח, מופיע בפומבי בהתכנסויות, ואף מתראיין בנושא יהודי בריה"מ באמצעי התקשורת (בספרדית, כמובן) בארצות שונות. ראיתי בתפקידי זה מעין שליחות קדושה. הוצאנו גם לאור, בלשון הספרדית כמובן, אנתולוגיות ועיתונים, שבהם תיארנו את הרדיפות של אסירי ציון. באחד המאספים האלה, שראה אור במקסיקו ב-1984, נזכרים למשל אסירי ציון: יוסף בגון, אנטולי שרנסקי, אלכסנדר יקיר ואחרים.

מיספר שנים לפני-כן גם השתתפתי בשביתת רעב, ליד הכותל המערבי, למען יהודי ברית המועצות. השביתה פרצה על רקע "משפטי לניננגרד" המפורסמים בהם שפטו למוות את אלה שרצו לחטוף מטוס רוסי ולברוח לשבדיה, על מנת לעלות לישראל. היה זה בקיץ 1970.

יום אחד ביקרתי, כהרגלי , ליד הכותל המערבי (באותם ימים גרתי בירושלים), ושם ראיתי שני אנשים יושבים, ועל צוואריהם שלט ברוסית: "אני בשביתת רעב". כיוון שידעתי רוסית התחלתי לשוחח עם השובתים. ואז נזכרתי שאחר השואה באנו בטענות, מדוע שתקו בעולם החופשי ולא עזרו לנו. על כן החלטתי מייד שמחובתנו לעזור להם.

צריך לזכור שבאותם ימים היתה המדיניות בישראל לא להתערב בגלוי במאבקם של יהודי בריה"מ, כי הכול נעשה בחשאי. למעשה, שביתה זו היתה אחד הגילויים הפומביים הראשונים של מלחמתם של היהודים שם על הזכות לעלות לישראל ועל הזכות ללמוד עברית. אם כי קדמה להם הפניה הגלויה של יהודי גרוזיה לתת ליהודים לעלות למולדתם העתיקה – ישראל.

כמובן שמעצם שביתת הרעב לא חששתי, מפני שבימי מלחמת העולם רעבתי כמעט שש שנים, ורעב לא הפחיד אותי. כך שהתחברתי אל השובתים, והשתדלתי לארגן סיוע לשובתים מצד ישראלים. צילצלתי גם אל עיתונאים-ידידים, וגם לטלוויזיה, וכך התחילה להתפשט ברחבי הארץ הידיעה על "משפטי לנינגרד" ועל שביתת הרעב, שבה דורשים השובתים להחליף את פסקי דין המוות במאסר. וכך אמנם קרה.

רציתי להוסיף, שלולא מאבקם הגלוי של היהודים בבריה"מ לעלות לישראל, ובזכות מאבקם הגלוי למען חינוך עברי שם, אנחנו בישראל, אולי, לא היינו יכולים לעזור להם הרבה במאבק פומבי כאן, אך ברגע שהם הראו את נכונותם להיאבק בגלוי הרי מחובתנו היה לעזור להם, וכך עשינו.

ש. מר גולן, בישראל חיית בתקופות שונות, איזו מהן נראית לך המושכת והמעניינת ביותר, לאיזו מהן אתה מרגיש געגועים?

ת. כמובן שגעגועים חשים באופן טבעי לגיל הנעורים, כאשר הייתי צעיר, חזק, ונדמה היה לי שעל אדמת ישראל יכולות להתגשם כל התקוות שלי. נדמה היה לי שאוכל להשיג כל דבר שארצה, אם, כמובן, יימצא בי הכישרון המתאים.

עתה כבר עברתי את גיל השבעים, אבל אני מאושר שחייתי את חיי בישראל, אליה באתי, כפי שכבר סיפרתי לך, הגעתי, עוד לפני הקמת המדינה. השתתפתי בכל המלחמות כאן, חוץ ממלחמת העצמאות בה הייתי צעיר מדי, ואינני מצטער על שום דבר – כשיש סכנה צריך להגן על המדינה. אני שמח מאוד שאני חי בארץ זו ושארבעת ילדיי גם הם כאן; אם להודות על האמת, אני מצטער מאוד כאשר, בימים אלה, אני שומע על אנשים, לפעמים מכרים שלי, מנסים להשיג אזרחות נוספת – פולנית, רומנית , כל אזרחות אחרת.

ב-1983, כאשר נבחרתי ליושב ראש אגודת הסופרים, נסעתי לפולין עם משלחת ישראלית – הזמינו אותנו לציון ארבעים שנה למרד גיטו ורשה. ראיינו אותי שם מספר פעמים, ואני אמרתי לאחד העיתונאים : "אינני חש סימפטיה רבה לפולין, ואילו לא היתה קיימת מדינת ישראל ואני לא הייתי אזרח בה, לעולם לא הייתי בא אליכם." למרות שבפולין היתה התרבות היהודית מאוד מפותחת, בכל זאת היתה בה אנטישמיות חזקה, אם כי, כמובן, אינני משווה את הפולנים אל הגרמנים – מפני שאלה פשוט רוצחים.

הנה את שאלת אותי איזו תקופה בחיי נראית לי מושכת ביותר, לדעתי, כל תקופה מעניינת לעצמה. אם אתה חי כאן בזמן מלחמה, הרי למרות הקשיים והסכנות, הנך עד לסולידאריות, לעזרה הדדית שבזמנים אחרים לא תמצא. כן, וגם בסופו של דבר זוהי ארצנו, ותמיד צריך לזכור עובדה זו שבני הדור אשר נולדו כאן, נראה להם הכול טבעי – והרי מדינתנו קיימת לא כל-כך הרבה זמן, ולכן גם דרישות מופרזות אינן במקומן. אלה, שאינם משוללים יכולת של ראייה מתוך פרספקטיבה, שמסוגלים להתרומם בדמיונם, ולעלות, נאמר, לקומה הארבעים, ולהביט משם למטה, נוכחים לדעת שהישגינו רבים ובלתי רגילים. כל עשר שנים אפשר להשקיף ככה מלמעלה ולגלות את ההבדל העצום בהתפתחות.

באופן כללי, העיקר – שתישאר לנו יכולת הראיה הפרספקטיבית, אחרת כל אחד רואה לפניו רק את "הצלחת" שלו, הבעיות שלו. ללא פרספקטיבה, אני חוזר ואומר, הקיום בלתי אפשרי.

*

הראיון עם שמאי גולן פורסם בעתון "וסטי" ("ידיעות") בשפה הרוסית, במוסף סוף השבוע, ביום 27.3.2007, לרגל הופעתו ברוסית של ספרו "באשמורת אחרונה" בהוצאת "קניגה-ספר", מוסקבה-תל אביב, 2006; ולראיון נילוו כותרות הפתיחה:

שמאי גולן – סופר ידוע, מחבר הרומאנים "באשמורת אחרונה", "חופה", "מותו של אורי פלד", "אשמים" (שין קמוצה), אסופות סיפורים ומאמרים, חתן פרסים ספרותיים מכובדים, ביניהם פרס עגנון ופרס ראש הממשלה.

שמאי גולן – אידיאליסט ופטריוט המעורר סימפטיה והתפעלות, ונוסף לכך בן-שיחה מקסים ואדם חביב ביותר, אם כי הביוגרפיה שלו העצובה איננה מתחברת עם אדם בעל תכונות אופי כאלה.

ספריו של שמאי גולן תורגמו לשפות רבות, ביניהן לרוסית. בשנת 2006 ראה אור התרגום הרוסי של "באשמורת אחרונה". לפני-כן תורגמו הרומאנים שלו "חופה", "מותו של אורי פלד" (ברוסית שונה השם ל"גבר, אישה ומלחמה"), וכן אסופת סיפוריו "בריחות למרחקים קצרים". יצירותיו נדפסו לא-פעם בכתבי העת לספרות "נובי מיר", "זנמיה", "נייבה", "אינוסטראניה ליטרטורה" ועוד. על פי סיפורו "הסתלקות" נכתב מחזה והוצג בפטרבורג בתיאטרון "מאלי דרמטיצ'סקי תיאטר, תיאטר ייברופי".

יהודה אטלס

יריד ספרי הילדים בבולוניה 2007:

פחות ספרים יותר "נובלטיס"

הרשימה הבאה פורסמה ב"הארץ/ספרים" ערב יריד הספרים השנה. חשבתי, אולי יהיה בה עניין לקוראי העיתון המקוון של אהוד. להלן הרשימה המלאה. ב"הארץ" נעשו בה כמה קיצורים והשמטות, שהתחייבו, לדעתי, מקוצר המצע. הרשימה תורגמה גם לאנגלית והופיעה במהדורה האנגלית המקוונת של "הארץ" באותו שבוע, אך קרה לה שם דבר משונה: בערך שליש מהרשימה, בסופה, קוצץ. הקיצוץ היה מוזר כי הוא אירע באמצע שורה והוא חל בדיוק בקטע שבו אני מדבר על הדלות הנראית לעין של דוכני ספרי הילדים של ארצות ערב. לא עלה בידי לברר ב"הארץ" אם ידוע להם איך קרה הדבר. במוחי הפוליטי מתגבש ההיסק, שזוהי מלאכתם של האקרים ערבים או מוסלמים, שעלו על הקטע וביקשו בדרך זו לחסוך את הביזיון מתרבותם. אם אומנם הם עשו זאת, הרי באותו הינף הם חתכו גם את השבחים שחלקתי לביתן הספרים של איראן, שהיה עשיר ומגוון. אני מקווה שקוראי הרשימה עכשיו לא יפסחו עליו.

זו הפעם השלישית שאני מבקר ביריד ספרי הילדים, שמתקיים מדי שנה בסוף אפריל בבולוניה, איטליה. וכל פעם שאני חוזר משם, לפחות לכמה שבועות, אני משתדל להתנזר מספרי ילדים. יש משהו בגודש האינסופי הזה, שגורם לך לאבד את התיאבון לסוג המזון הזה, לפחות לזמן מה.

בימים כתיקונם, כשאני קורא ספרי ילדים או חושב עליהם, מה עובר לי בראש? אמנות! אמנות הכתיבה, אמנות האיור, אולי גם אמנות העריכה והעיצוב. כשאני בא לבולוניה ובמשך ארבעה ימים גורר רגליים לאורך קילומטרים של ספרי ילדים מכל העולם, האמנות מתנדפת לאן שהוא ואני נוכח לפתע שלפני הכול זאת תעשייה! תעשייה ענקית, חובקת עולם, שיותר משהיא יוצרת היא מייצרת, וכמו כל תעשייה – וזה בהחלט לגיטימי, אבל אותי כמעט שלא מעניין – גם רוצה למכור.

אז התופעה הבולטת ביותר בשנים האחרונות היא ההשתלטות של מוצרי הלוואי על שוק ספרי הילדים. את המילה הזאת, novelties, הכרתי רק אשתקד. אבל, העניין התחיל כבר מזמן. "נובלטיס" הם כל מוצרי הלוואי, שנגזרים מספרים, שנקשרים לספרים, שמסתובבים סביב ספרים: ספרים מצפצפים ופוֹעים, ספרים רכים, ספרי ליטוף, ספרי קרטון, ספרים מהונדסים, ספרי פופ-אפ, דמויות מתוך ספרים, מדבקות, פאזלים, מישחקים. כל דבר שנוצר כדי שהילד או הילדה, עם כניסתם לחנות, יצביעו עליו מייד ויאמרו: "אימא, את זה אני רוצה!" וכשיגיעו לסֵפֶר, אימא תגיד: "אבל קניתי לך כבר משהו! מספיק!"

לכל הוצאה שמכבדת את עצמה, גם לכאלה שלא, יש כבר פסי ייצור ומסלולי שיווק ל"נובלטיס". המוצרים הללו פרו ורבו וישרצו במאוד מאוד וקשה שלא לחוש איך הם דוחקים הצידה את מה אנחנו רגילים לקרוא "ספרים". לפעמים נראה, שהספרים נותרו קצת מכווצים ומבויישים לידם, וטעמם עימם: בעוד שכל אלה מעניקים לילד סיפוק מיידי, הרי ספרים טובים, כמו נשים טובות, לא מתמסרים בקלות. עד שהילד הקורא נכנס לעובי הקורה, הוא חייב להשקיע מאמץ, ריכוז, הפעלת התאים האפורים של המוח, התמצאות במיהו מי, הבנת העלילה, אולי גם תובנות והפנמה של מוסר ההשכל. לעומת זאת, כשאתה לוחץ על הריבוע שעליו מצויירת פרה בספר-הצעצוע, מייד יוצא לך מין מוּוּוּוּ ארוך ומצחיק ויש תמורה מיידית הולמת לאגרה שאמא השקיעה בקנייתו.

העניין העיקרי שלי ביריד, שלשמו אני בא, הוא ספרים מצויירים, מה שקרוי בלע"ז picture books. אלה הספרים המיועדים לגיל הרך, שמכילים בדרך כלל עד 32 עמודים (ברוטו) ומתאפיינים באיורים גדולים וצבעוניים, שתופסים את מרבית שטחם, כשליד כל איור כמה שורות, וביחד הם יוצרים סיפור שיש בו שיוויון ערך בין הטקסט לבין האיורים. אין לזה קיום בלעדי זה.

ביריד מציגות הוצאות מכל העולם ובדרך הטבע התצוגה של כל אחת מכילה בעיקר את הספרים החדשים שיצאו בשנה האחרונה, לעיתים, בשנים האחרונות, ואת ה"כוכבים" של שנים עברו, רבי מכר, שעליהם גאוות ההוצאה. היריד אינו מיועד לקוני ספרים אלא לקנייני זכויות: מו"לים, הוצאות ספרים, סוכנים. הוא משמש בדרך כלל לטעימה ראשונה ולפתיחת מו"מ, שיושלם אחרי שישובו הנוגעים בדבר הביתה ויתעמקו בסחורה.

וכאן אתה נוכח שוב לדעת עד כמה חשוב וקובע איור הכריכה ועיצובה. כשאתה עובר ביעף על פני רבבות ספרים, רובם בשפות שאינך שולט בהן, הספר שתרים, תפתח ותציץ בו הוא זה שכריכתו נושאת איור או צילום מיוחדים, יוצאי דופן, מושכי עין, שבולטים בתוך פסיפס הספרים שלפניך.

הוצאות רבות – כאלה ששפות הסיפורים של ספריהן אינן אנגלית-צרפתית-גרמנית – טורחות להצמיד לספרים המוצגים תרגומים לאנגלית. אנשי ובעיקר נשות המכירות, רובם מחוייטים בחליפות ייצוגיות, יֵשבו עם כל אורח מתעניין, ידפדפו עימו בכל ספר שיחפוץ ויספרו לו את סיפור המעשה, עמוד אחרי עמוד. לא פעם אתה רואה את עקת השיעמום רובצת בין עיניהן, כשפיהן ממלל בכל הרצינות את עלילות הילדה שרצתה ירח, לווייתן או גור דינוזאורוס.

ואפרופו דינוזאורוס: גם בשנה זו, כבשנים קודמות, ראיתי מאות ספרי דינוזאורים, מדעיים וסיפוריים, מאות ספרי פנטזיה שנתלים ביצולי עגלתו של הארי פוטר, מאות ספרים מתקתקים על האהבה האינסופית שבין ההורה לילד ("אני אוהב אותך עד הירח ובחזרה"), מאות ספרים שגיבוריהם ארנבים, וסדרות-סדרות-סדרות.

כל ספר/נושא שמצליח, שהופך לרב-מכר, מייד נועצים בו כולם ציפורניים ומציפים את השוק בחיקויים, עד שהעניין כולו הופך לזרא. כל ספר שמצליח גורר אחריו מייד שובל של ספרי המשך, שיוסיף להשתלשל כל עוד לא האפילה עליהם סידרה אחרת.

תופעה נוספת: הִתְרַבּוּת, כמעט בקטריאלית, של ספרים שביני לביני אני מכנה אותם "ספרי האיורים המכוערים". יש כנראה משהו בנפש האדם, ובמיוחד בנפש הילד, שמשתוקק לדברים מכוערים. אולי זו ריאקציה כנגד הנטייה שרווחה לפנים לצייר ילדים יפהפיים ומלאכיים. חבורות הזבל למיניהן עשו את המהפך. אז האופנה הפעם היא לא בדיוק חבורות זבל אבל ספרים שמאויירים בדמויות קריקטוריות שטוחות, מעוותות, מעוקמות, מין "אמנות ענייה" כזאת, בדרך כלל תוצר של ציור וצביעת מחשב (קווים בעלי עובי אחיד וצביעה מונוכרומית בתוך שטחים מתוחמים). את אלה ניתן למצוא בכל הדוכנים, בכל ההוצאות, בכל הארצות. לצידם קיימים עדיין הספרים המושקעים, שניכר שהמאייר הזיע עליהם את נשמתו. אך, בעוד שאלה פוחתים והולכים, הרי ספרי המכוערים מתרבים בקצב מסחרר.

האמריקנים והאנגלים, כך נראה לי, די מדשדשים במקום. כאילו נגמרו להם הרעיונות והם חוזרים על עצמם, כשהאיורים נוטים להיות דרמאטיים וגדולים מן החיים. כשאתה רואה את הפיצוץ הזה, של צבע וגודל ואקשן מצוייר, אתה מתגעגע פתאום עד כאב לרישומי השחור-לבן שליוו את הספרים של פעם, שידעו לעצב דמות ונוף ותנועה בקווים ספורים, שלא ניסו לתאר בדיוק את מעמדי הסיפור אלא לספק רמזים קלים, כדי שהקורא-הצופה ישלים בדימיונו את התמונה.

בגלל החשש מפני הפרת העקרונות של התקינות הפוליטית, האמריקאים מפחדים מהצל של עצמם. מפחדים להעליב אנשים, מיעוטים, חריגים, אנשים בעלי איפיונים מסויימים. נמנעים מלדבר בספרי ילדים על כסף, על אלימות, על מחלות, על מוות, על סקס רחמנא ליצלן. הרי אין כאלה דברים. חס ושלום שלא נקלקל לילדינו את האידיליה הוורודה של המציאות. התוצאה כמובן זהירה, פחדנית, אנמית, חינוכית להנביז, רחוקה מלהיות חוויה מזככת, רחוקה מהחיים האמיתיים, רחוקה מהלטביע חותם אמיתי.

מי שעדיין אפשר למצוא אצלם תעוזה, מקוריות, שיקוף נאמן יותר לחיים, הם הצרפתים. רבים מספרי הילדים שלהם כתובים ומאויירים באומץ, בהומור, במקוריות, בלי לעשות חשבון. בספר ילדים צרפתי ניתן לעיתים למצוא גם שד חשוף, ומסתבר שאף אחד עוד לא מת מזה. גם בספרים הגרמניים ניתן למצוא הרבה יופי ומקוריות. בקרב המדינות הקומוניסטיות לשעבר יש ניצני פריחה ואפילו הצלחות בינלאומיות. כך לִילָה פּרַאפּ, מאיירת סלובנית, ששני ספרים שכתבה/איירה – "1001 סיפורים" (בתרגום הח"מ) ו"למה" – יצאו בארץ בהוצאת אגם, הפכה תוך שנים ספרות לרבת-מכר בינלאומית. כך קְוֵטָה פָּקוֹבְסְקָה, אמנית צ'כית, שיוצרת ספרי פופ-אפ מקוריים, משעשעים, ייחודיים.

מרתק לסייר ליד הדוכנים של ההוצאות מהמזרח הרחוק – סין, טייוואן, קוריאה, יפאן ואחרות – שפיתחו תעשייה ענפה של ספרי-ילדים. המאיירים שלהם עושים עבודה שנראית מקורית ומיוחדת לעיניים מערביות. הם יודעים היטב את סוד הצמצום, את סוד הרמז, את משיכת המכחול האלגנטית והפראית כאחד, שעימה אתה יוצר נוף, הרים, נהר, אופק. חלק מהם מנסים לצייר ילדים ודמויות אדם על-אתניים, אבל, ברובם ילדים מלוכסני עיניים. חביבים ככל שיהיו, הקניין המערבי – אם אינו מעוניין ב"סיפורי עמים" – תמיד ישאל את עצמו אם ילדיו הבלונדים וזהובי השיער יוכלו להזדהות עם ילדים כאלה.

לסיפורים מהמזרח הרחוק יש לעיתים פואנטה מושחזת ומוסר השכל נבון. אך לפעמים נודפת מהם ארומה מוזרה, לפחות לגבי הקורא המערבי האנין. מעשה באישה שלא היו לה ילדים. הלכה אל ההר-האל והתפללה אליו לפרי בטן. אמר לה ההר: חזרי לביתך, דוגי שלושה קרפיונים מן הבריכה שבחצרך, טגני אותם ואכלי אותם עד תומם. כלומר, אל תותירי דבר. עשתה האשה כן, אבל הצליחה לגמור רק שניים-וחצי דגים. חצי דג היא הותירה. בעקבות זה נולדו לה שלושה בנים: שניים בסדר, השלישי – חצי ילד. יד אחת, רגל אחת, עין אחת וכו'. האחים שנאו אותו וניסו תמיד להיפטר ממנו, אבל הוא גבר בסוף על כולם והראה להם מי הגיבור האמיתי. נו, לך תרגם סיפור כזה לשפתך והגש אותו לילדיך. כולו מלא איבה והתנכלויות והשאלה מי יותר גיבור ומי מנצח את מי היא אחת התֵימות המרכזיות שבו. וחוץ מזה, ילד עם יד אחת ורגל אחת, סליחה, איך הוא בדיוק הלך? המעשייה הזאת, די ברור, לא תתורגם לעברית לעולם, למרות שאיוריה ממש לוקחים אל הלב.

לעומת ההיצע האדיר של ההוצאות והביתנים המערביים ושל המזרח הרחוק, יש ביתנים שמתבוססים בדלותם הרוחנית-ספרותית. כאלה הם הביתנים של אחינו מארצות ערב, שתעשיות הספרים שלהן מפגרות בשנות אור רבות אחרי המערב, שילדיהם קוראים בעיקר מעשיות מעובדות ממקורות שונים, בספרים שמאויירים בעוני ומודפסים רע למדי. בעוד שהדוכנים העשירים מלאים מבקרים וקניינים וסוכנים בפגישות עסקים, הרי את הדוכנים הללו פוקדים רק מעטים, בדרך כלל מו"לים מארצות ערביות אחרות. אתה עובר לידם ורואה את העובדים העומדים מבויישים באפס מעשה, מפצחים בעצמם את הפיסטוק חלבי שנועד לאורחים, וליבך איתם.

גם הביתן הייצוגי הישראלי אינו בדיוק אטרקציה. הוא קיים, יש בו מיבחר, אבל בשום אופן לא שפע. נילי כהן, מנכ"ל המכון הישראלי לתרגומים, העומדת בראשו, אומרת, שסדר יומה גדוש פגישות עם רוכשי זכויות פוטנציאליים ושאכן עיסקות נסגרות או נמצאות בדרך, אבל, אין ספק שיש מקום להשקיע שם יותר. זה חלון הראווה שלנו בנושא זה ודלותו היא דלותנו. עוד כמה קרטונים מלאי ספרים, אולי גם די-וי-די שירצד על מסך פלזמה וימשוך סקרנים (נגיד, האנימציה של סיפורי התנ"ך של יוסי אבולעפיה ומאיר שלו) היו בהחלט יכולים לעשות את העבודה.

יוצא מכלל אלה הביתן האיראני, שההיצע שבו עשיר ומאתגר. בכלל, אולי כדאי שנבדוק פעם אם כל הסטריאוטיפים שאנחנו אוחזים בהם לגבי מה שקורה באיראן אינם מופרכים פה ושם. מפגישות עם נציגים איראנים בכנסים בינלאומיים אני יודע שיש שם תעשייה משגשגת של ספרים וכתבי-עת לילדים ולנוער, שיש בה מאמץ גדול להעניק חינוך ובית-ספר לילדים רבים ככל האפשר, שנשים נמצאות בעמדות השפעה בכל התחומים, ושהמשטר מעודד יצירה למען ילדים ואינו נבהל אם כלולה בה ביקורת. "אתם תכתבו מה לא בסדר, כדי שאנחנו נדע מה צריך לתקן," הם אומרים לסופרי הילדים. סופרים איראניים לילדים פרצו גם אל השוק הבינלאומי וזוכים בו להערכה. כדוגמה אפשר לציין את הוּשַׁאנְג מוּרָאדִי קֶרְמָאנִי, מחבר סידרת הספרים "סיפורי מג'יד" וספרים אחרים, שרבים מהם תורגמו ללשונות אירופה וזכו בפרסים ובהוקרת הביקורת. ואגב, כל האיראנים שנפגשתי איתם בכנסים אלה הם אנשים מקסימים, ידידותיים, חבר'ה ממש.

יריד בולוניה השנה עמד בסימן מאה שנה להולדתה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן, אחרונת הענקים של ספרי ילדים ונוער, שהלכה לעולמה ב-2002, בת 94. באותה שנה יסדה ממשלת שוודיה לזכרה, את הפרס הגבוה ביותר בעולם בתחום ספרות הילדים, שמוענק מדי שנה לסופר, למאייר או למוסד, על יצירה, עבודת חיים או פעילות למען עידוד קריאה, ברוח אהבת הילדים ואהבת האדם של לינדגרן. הפרס, בגובה של כ-700,000 דולר, הוא משאת נפשו של כל יוצר לילדים, וברשימת המועמדים שלו רשומים בזה אחר זה רוב הדמויות המרכזיות בתחום, כולל גם כמה מישראל. מדי שנה מוכרז הזוכה ביריד בולוניה, כשהטקס עצמו מתקיים מאוחר יותר בשטוקהולם.

השנה זכה בפרס "בנק-דל-ליברוס" (בנק הספרים), אירגון ונצוּאלי שלא למטרת רווח שמרכזו בבירה קרקאס, שנוסד ב-1960 ומאז פעל ביצירתיות ובתנופה להפצת ספרים ולעידוד הקריאה בארצו ובארצות לטינו-אמריקאיות אחרות. זאת עשה על-ידי הקמת ספריות ציבוריות, ייסוד רשת של ספריות בבתי-הספר, הקמת הוצאת ספרים, ייסוד מרכז לתיעוד ולמחקר של ספרי ילדים, הוצאת כתבי-עת לילדים ועל ספרות ילדים ופרוייקטים אחרים.

ביריד בבולוניה הוצגה תצוגה מיוחדת סביב אישיותה וספריה של לינדגרן, נערכו אירועים והרצאות סביב יצירתה, במקום אחר בעיר הוצגה תערוכת איורים של מאיירים שונים ל"בילבי", והוצגו ספריה, לרבות מהדורות חדשות, עם איורי מאיירים חדשים. מסירותם של השוודים לסופרת הילדים הגדולה שיצאה מחלציהם והפרוייקטים לטיפוח זיכרה ולהפצת ספריה ורעיונותיה, עשויים לעורר קנאה, בייחוד בלב אותו עם שיודע להניח לאחדים מגדולי סופריו לגווע בחוסר כל.

היום הרביעי ביריד הוא היום שבו נפתחים שעריו גם בפני הקהל הרחב. והבולונזים שואטים אליו באלפיהם וקונים מכל הבא ליד. אחד המראות המרנינים ביותר של צהרי היום הרביעי הוא הרגע שבו פושטים כל המנהלים, הנציגים והעובדים בביתנים את החליפות המחוייטות, מסירים את העניבות, עולים על ג'ינסים ומתחילים לארוז ולקפל את הסחורה. באחת הרחבות הפנימיות של אולם המבוא יתחילו העובדים עוד מעט לקלף ולקרצף מקירות העץ את האיורים, הכרזות והדפים המודפסים, שתלו שם זה על גבי זה אלפי מאיירים אלמונים, שרוצים לפרוץ, בתקווה שאולי מישהו שהוא משהו – מו"ל, סוכן, סופר בעל מוניטין שמחפש מאייר טרי וחדש – ישים לב במיקרה דווקא לציור שלהם, יתלוש את הספח עם השם ומספר הטלפון, ואולי-אולי יום אחד הוא יתקשר.

שׂישׂי מאיר

מְחַפְּשִׂים מֵתֵיהֶם בַּמִּדְבָּר

מתוך העיתונות: "חיילים מצריים וחיילים ישראליים חיפשו גופות חללים במדבר סיני..."

רוּחַ נוֹשֵׁב, רוּחַ קַר

חַיָּל עִבְרִי וְחַיָּל מִצְרִי

מְחַפְּשִׂים מֵתֵיהֶם

              בַּמִּדְבָּר.

אֵי שָׁם גָּחֲנוּ שְׁנֵיהֶם

אֶל גּוּפָה שֶׁל זָר.

חַסְרַת זֶהוּת הָיְתָה

בְּלִי צִיּוּן, בְּלִי כִּוּוּן

         כְּמוֹ הַמִּדְבָּר.

– אָחִי – לָאַט הַמִּצְרִי לַגּוּפָה

וּפָנָיו חֲפוּיִים.

אוּלַי זֶה אֵהוּד, לָחַשׁ הָעִבְרִי

לָעֵינַיִם חַסְרוֹת הַחַיִּים.

וְצָרַר הָעִבְרִי דִּמְעָתוֹ

בִּשְׁתִיקָה

וְגַם הַמִּצְרִי לֹא הוֹצִיא

נְאָקָה

וּשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו לֹא הֵעֵזוּ לִבְכּוֹת

רַק בָּהוּ אֶל עֵינֵי הַמֵּת

                 הָרֵיקוֹת.

לַיְלָה פָּשַׁט אָפֵל וְקַר

וְחֶרֶשׁ הֵחֶל לָרֶדֶת מָטָר,

חַיָּל עִבְרִי וְחַיָּל מִצְרִי

מְחַפְּשִׂים מֵתֵיהֶם

              בַּמִּדְבָּר.

עצת אהוד לאהוד ולאהוד

לכו יחד בממשלה אחת עד לסיום הקדנציה של הכנסת ולקראת הסיום אל תתפלגו ואל תריבו אלא התאחדו באותו הרכב למערך אחד שיש לו סיכוי גם בבחירות הבאות להיות הסיעה הגדולה ביותר מול הליכוד וביבי

ד"ר גיא בכור

א. הקללה שנתהפכה

 אתמול [17.6] ביקשה דמשק לקלל את דרום לבנון ואותנו, כדי שניפול בפח שטמנה. כהרגלם של הסורים, הם אף פעם לא עושים את העבודה בעצמם, אלא שולחים שליחים. המזימה היתה להבעיר מחדש את גבול ישראל לבנון. אלא שהקללה התהפכה לברכה. איך קרה הדבר, ומה זה אומר על העתיד?

בִּלְעָם בן בעור המקראי היה מכשף רב עוצמה, אומן המאגיה השחורה והתחבולות. כאשר בלק, מלך מואב, נבהל מבני ישראל הבאים לרשת את ארצם, קרא למכשף הנורא בלעם, כדי שיקלל אותם.

שלוש פעמים ניסה בלעם לקלל את מחנה בני ישראל. ושלוש פעמים, במקום לקלל יצאו מפיו דברי הברכה היפים ביותר על ישראל. בלק מלך מואב רתח מזעם, הוא הרי הזמין את בלעם לקלל, לא לברך.

וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד.

במקום קללה נוראה בירך בלעם את ישראל, וברכתו נתקיימה.

אתמול ביקשה דמשק לקלל את דרום לבנון ואותנו, כדי שניפול בפח שטמנה. כהרגלם של הסורים, הם אף פעם לא עושים את העבודה בעצמם, אלא שולחים שליחים. המזימה היתה להבעיר מחדש את גבול ישראל לבנון, כפי שהסורים מנסים להבעיר את מחנות הפליטים בלבנון ואת רצועת עזה, הכול כדי להסיח את הדעת מבית הדין הבינלאומי לרצח רפיק אלחרירי, שיכול לסגור סופית על המשטר הזה.

הפרובוקציה היתה פשוטה, כמו שעשו הרבה גורמים אחרים לפניהם: לירות על קריית שמונה, אולי גם על יוניפי"ל, והרתיח את ישראל. זו תגיב, כדרכה, ובכך נפתחה בפניהם הדרך לחמם עוד יותר את הגבול, ובהזדמנות זו גם את לבנון.

לא רק שהקללה נכשלה, אלא שהיא הפכה לברכה, כמעשה בלעם המקראי.

לא חיזבאללה היה קשור למעשה הזה, ואכן דובריו הבכירים התנערו ממנו מיד ועל הסף. מי שעוקב אחר מדד האיומים הביטחוניים שלנו (אפריל, מאי, יוני 2007) רואה שלחיזבאללה אין כרגע עניין פתוח בחזית מול ישראל, ובוודאי שלא אחרים יאלצו אותו לעשות כן, עכשיו. העובדה ששום ארגון לא נטל אחריות על המעשה מחזקת את הפניית האצבע לעבר דמשק. לאחר שבישראל מיהרו להאשים "גורמים פלסטיניים" במעשה, דווקא בלבנון לא קונים את זה, וטוענים כי היתה זו ישראל, שהאשימה את הפלסטינים. הם עצמם העדיפו "טילים אלמונים", כי הם יודעים את האמת. היה זה בנו של רפיק אלחרירי, סעד א-דין אלחרירי, אשר האשים בשבוע שעבר במפורש את סוריה, ואת גיסו של בשאר, עאסף שאוכת, בהפעלת הארגונים הפלסטיניים "המומצאים" לדבריו, פתח אלאסלאם וג'ונד א-שאם.

אך מדוע הקללה נהפכה לברכה?

זה 27 שנים שאני עוקב אחר אירועי המזרח התיכון ולא ראיתי נחישות כזו, אדיקות לבנונית כזו, לא אופיינית, להגן על גבולם הדרומי עם ישראל. ראש הממשלה פואד סניורה, מפקדי צבא לבנון, וקצינים בכירים יצאו אתמול מגדרם כדי להוכיח שלא יתנו למעשה הזה להישנות. הם הרי יכלו לגנות ודי, כמקובל במזרח התיכון. אך לא, הם לא רק גינו. הם הכריזו על כוונתם לפעול. סניורה אמר: "במסגרת הניסיונות הפושעים לפגוע ביכולת הצבא והכוחות הבינלאומיים להגנת הדרום, המדינה תעשה הכול כדי לגלות מי עומד מאחורי האירוע הזה, ולעצור כל מי שירשה לעצמו לשחק ולפגוע בביטחון לבנון, בביטחון הדרום, וביציבות שלהם." אפילו תנועת אמל השיעית התנערה מן המעשה וקבעה כי זהו "מעשה פוליטי". גם אחמד ג'יבריל הכחיש כל קשר.

צבא לבנון מונה כיום דרומית לליטאני 15,000 חיילים, בנוכחות שמאז שנות השישים לא נראתה כמוה באיזור הזה. אמנם הוא מתקשה להכריע בנוק-אאוט את המתבצרים הפלסטיניים במחנה נאהר אלבארד שהבד השני של המדינה, בצפון, אך נחישות הצבא להצליח מפתיעה את כולם, במיוחד את הסורים, שלא שיערו שכך יעמוד מולם צבא לבנון. הצבא מתקרב להבקעה מכרעת אל תוך המחנה ואתמול השתלט על מוצב פיקוד חשוב של המתבצרים, מוצב "צאמד".

גם יוניפי"ל החדש, שיש לו 13,000 חיילים לוחמים, רתח אתמול מזעם על המעשה, אותו ראה "הפרה חמורה של החלטת מועצת הביטחון 1701 וההסכם לסיום מעשי האיבה." חיילי יוניפי"ל נערכים בימים האחרונים בהיערכות לוחמנית יותר, ומשתפים בעניין זה פעולה יפה עם צבא לבנון. על פי גורמי תקשורת זרים צה"ל וצבא לבנון משקפים פעולה דרך ועם חיילי יוניפי"ל. גם זה חדש.

אכן, נפלו אתמול שתי קטיושות בשטח ישראל ואחת ליד מחנה יוניפי"ל, וזה חמור, אך מעודד לראות כי הניהול שיצרנו בדרום לבנון עובד ומתהדק. גם משטח ירדן יוצאים לעיתים רחוקות פיגועים, אך הנחישות של הצבא הירדני מרשימה. יתכן ואנו מתקרבים לכך גם בגבולנו הצפוני. מבחינתנו זה המון. מי שזמם לקלל את הגבול בודאי רואה את הנחישות שגרם מעשהו. אולי הוא קיווה לעצימת עיניים של הגורמים בדרום לבנון, אולי לגינוי בלבד, אך קורה ההיפך. הפיגוע מדרבן את המערכת הביטחונית שם.

עכשיו תארו לעצמכם שראש ממשלת ישראל היה פועל ההיפך, ומשחק לידי האויב, ואכן היו אצלנו לא מעט קולות שקראו אתמול לכך. לא חבל על המערכת העדינה ההולכת ונרקמת לטובתנו בדרום לבנון?

כאשר כתבתי אתמול את המאמר על ראש הממשלה אולמרט, לא ידעתי כמובן על ירי הקטיושות הצפוי באותו יום. והנה, גם האירוע אתמול מאשר את התיזה כי אולמרט, למרות החרפות שהוא רגיל לקבל, פועל בכלל לא רע במזרח התיכון, ועל פי הכללים הנסתרים.

עוד הוכחה לתיזה.

ד"ר גיא בכור

ב. קל להוציא את ישראל מעזה

אך לא את עזה מישראל

עזה אינה רק טריטוריה גיאוגרפית או מקום פיזי. עזה היא מצב נפשי; גלוייה דהויה של זיכרון מתפורר; חורבן למאוויינו, אנדרטה לחזיונות השווא שלנו, געגועים לדבר שבעצם מעולם לא היה, או עדות שהכל היה לשווא. רגע, אך עזה היא גם הפתרון!

למה התשוקה הישראלית העזה, הבלתי ניתנת להבנה, לעזור לרצועת עזה, הכבושה כיום בידי הגרועים שבאויבינו? מאיפה זה בא? מדוע העיסוק האינטנסיבי שלנו במה שלכאורה כבר לא קשור אלינו?

כי עזה אינה רק טריטוריה גיאוגרפית או מקום פיזי. עזה היא מצב נפשי; חורבן למאוויינו, אנדרטה מחלידה לחזיונות השווא שלנו, געגועים לדבר שמעולם לא היה, של מזרח תיכון אחר, חדש, שבו הערבים אוהבים אותנו. שבו קנינו רהיטים אי-שם בצעירותנו, שבו בעלי מקצוע הגיעו מעזה. עזה היא כמו גלויה דהויה מן העבר הקולקטיבי שלנו, חלק מן החיים שלנו, זכר לימים שבהם הכל נראה פשוט הרבה יותר. דרך עזה אנו מתכתבים עם עצמנו.

להתנתק מעזה משמעות הדבר היא להתנתק מחלק מעצמנו, ממה שרבים האמינו בו בישראל. לכן מתעוררים הרפלקסים שכבר התחילו להירדם, לעזור להם, סיוע הומניטארי, גבול פתוח, העברת סחורות, מבלי להבין שזהו. זה נגמר. מבלי שנרגיש הפכה עזה כמצב נפשי להיות חלק מאיתנו, מן האני מאמין של ישראלים לא מעטים. אך אולי עזה מעולם לא היתה, והכול חלום תעתועים היה? כך המצאנו את עזה כאשר היתה, ואנו ממציאים אותה שוב, כאשר היא איננה. עזה היא הפאנטום של הקיום הישראלי, הזייה. סוף העולם, ימינה.

מתברר שקל הרבה יותר להוציא את ישראל מעזה מאשר את עזה מישראל. קשה לנו להודות שבעצם הכול היה לשווא, ארבעים שנים של תקוות, רעיונות, התלהבות, הפגנות, משה דיין, "כיבוש נאור", מעברים פתוחים, "אגודות הכפרים", הנכבדים, בחירות לעיריות בשטחים, ראשי העיריות, ערביי מזרח ירושלים, משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, שיחות מדריד, שיחות וושינגטון, שיחות אוסלו, הפתח, אש"ף, הרשות הפלסטינית, ערפאת. הכל גלויות ישנות ובלות, עפות ברוח.

עזה היא עדות חיה לקריסת ההיסטוריה שלנו עם הפלסטינים, עדות חיה ובועטת לקריסת המדיניות שלנו מכל קצות הקשת הפוליטית, להבלותה. וקשה לנו לקבל את זה.

מה שלא הבנו, ואיננו מבינים עד היום, שהפלסטינים הם לא רק אוכלוסייה. הם "בעייה" שהעולם הערבי לא ייתן לפתור אותה, והיא גדולה בכמה מידות מן התושבים הפלסטינים האומללים הכלואים בתוכה. לא הבנו שיש פלסטינים, ויש ה"בעייה" הפלסטינית, ואלו שני דברים שונים לגמרי. בעזה ראינו פלסטינים, אך "הבעייה" תמיד הסתתרה שם מאחורי הקיר. האירוניה היא שהבעיה הפלסטינית חיסלה קודם כל את הפלסטינים.

אלא שעזה היא עדות לבעייה אך היא גם הפתרון הגואל. היא היכולת שלנו לנתק מאיתנו לפחות חלק משמעותי מן הבעייה. להבין ששילמנו מחירים עצומים בהתנתקות מעזה, והגיע הזמן לקטוף גם כמה פירות מכך, אם כבר שילמנו. הגיע הזמן להגיד שלום לעזה, תרתי משמע. הניחו להם. זה נגמר. ככל שנתעסק יותר בבעייה של עזה, כך יברח הפתרון. ככל שנעסוק בפתרון, שהוא התנתקות מוחלטת ואמיתית, כך תלך ותצטמצם הבעייה. ככל שנדון עוד ועוד בעזה, נזמין את הקסאמים, שהם ניסיון פתטי של הפלסטינים להיתלות בנו. זה ייקח עוד כמה שנים, אבל מבחינה היסטורית – זה ייגמר.

קריסת עזה היא לא רק עדות לחורבן המדיניות הישראלית לדורותיה, אלא באופן מהדהד אף יותר, עדות לחורבן התפיסה האמריקנית במזרח התיכון. ארצות הברית, שרצתה דמוקרטיה בעיראק, הביאה שם חורבן מוחלט ומלחמת אזרחים, ואותו דבר בדיוק מתרחש גם באתר הניסוי הדמוקרטי השני, הרשות הפלסטינית, או מה שנשאר ממנה, כפי שהיה נוהג לומר הפרקליט הבריטי הנודע הוראס רמפול.

באיזור שלא ידע שנייה של דמוקרטיה מימיו, שהיה רגיל לשלטון עריצים, הדמוקרטיה נתפסה כחולשה, ונוצלה לרעה על ידי חורשי רעתה, כל אותם ארגונים איסלאמיים טרוריסטיים. היא הפכה לסולם עליו יטפסו למעלה, ויבעטו בסולם. תפיסה דמוקרטית אמיתית אינה יכולה להבין זאת, אך האזור שלנו מתקשה להבין תפיסה דמוקרטית אמיתית. זו הסיבה שארצות הברית ואירופה ניתלות עכשיו באבו-מאזן הגואל, יבלית אחרונה לחזיונות הפרו-מערביים. ואכן, לאחר כיבוש עזה על ידי החמאס, החרם הכלכלי הוסר מיד מעל לרשות הפלסטינית שלו, ומלבינים אותו לכל דבר. עכשיו מוצגים אנשי הפתח כצדיקים.

אך זהו אותו פתח, שביצע נגדנו באכזריות את האנתיפאדה השנייה, שביקש לזרוע כאן ייאוש, פחד ובריחה, אגב טיהור אתני באמצעות מחבלים מתאבדים. שלוחמיו ממשיכים להילחם בחיליי צה"ל בלילות ביו"ש, אשר פעיליו היו ועודם מעורבים עד לצווארם בטרור נגד ישראל. זו צביעות ממדרגה ראשונה להכשיר דווקא עכשיו את הפתח, אך אין למערב ברירה, אחרת הוא אמור להודות באסון שהמיט על האזור שלנו. תודה לך ד"ר קונדוליסה רייס על ההרס שזרעת באזור, הן בחזון הדמוקרטיה והן ביד הרכה שהפגנת בשנים האחרונות במזרח התיכון הברוטאלי. ועדיין לא אמרנו אף מילה על איראן, שם את בולמת בימים אלה את היד הקשה של סגן הנשיא צ'ייני.

אם מוסר החרם העולמי מעל הפלסטינים, ואבו מאזן עומד על כך שהכספים יגיעו גם לעזה, משמעות הדבר הסרת החרם העולמי מעל... חמאס. הרי אם העולם יזרים כספים לפלסטינים בעזה למזון, בריאות וקיום, האחריות מוקלת מעל ממשלת חמאס, או שהיא לא מחוייבת להקצות מכספיה לקיום האזרחים. אשריהם, ניתן יהיה לייחד את הכספים קודם כל לנשק, לצבא ולהתחמשות!

הנה לנו האירוניה של ההיסטוריה: כאשר חמאס מנצח בבחירות דמוקרטיות-לכאורה מוטל עליו חרם כלכלי ופוליטי מלא. כאשר הוא כופה את שלטונו בברוטאליות תוך כדי ביצוע פשעים נגד האנושות, החרם נגדו יוסר. מה המסר לכל אותם ארגונים טרוריסטיים? הטרור משתלם!

20.6.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

אורי הייטנר

משבר אמון

אם יתברר שרומן זדורוב אינו הרוצח שרצח את תאיר ראדה, תהיה זו רעידת אדמה שלא היתה כדוגמתה. אם כך יתברר, הרי שיש כאן מקרה בו המשטרה הפילה תיק נורא על אדם חף מפשע, עיוותה את חקר האמת וחדלה לחפש אחר הרוצח האמיתי, הממשיך להתהלך חופשי ומהווה סכנה לחיי אדם. אם כך יתברר, הרי שהמשטרה הפעילה מכבש פסיכולוגי נורא שגרם לזדורוב להודות במעשה שלא עשה, פיברקה עדויות, השקיעה רבות בבניית תמונת האשמה. זוהי פגיעה חמורה ביותר בזכויות האדם והאזרח, בכבוד האדם והאזרח, בשלטון החוק בישראל. אם כך יתברר, אי אפשר יהיה שלא לחשוד שהמשטרה תפסה טרף קל, עולה מרוסיה. אם כך יתברר, עלולות להיות לכך משמעויות קשות באשר ליחסי המדינה עם העולים מחבר העמים.

אם יתברר שרומן זדורוב אכן רצח את תאיר ראדה, גם אז תתעוררנה שאלות קשות. יהיו מי שיצטרכו להסביר, מה עמד מאחורי הקמפיין הציבורי והתקשורתי למען זדורוב ונגד המשטרה? תפקידם של סנגורי הנאשם להגן עליו ולהוציאו זכאי. אבל מה תפקידם של העו"דים והחוקרים הפרטיים, שבחודשים האחרונים לא השאירו אבן על אבן בניסיון לקעקע את גרסת המשטרה? מי חיבר אותם למשפחה וגרם לה לבטא חוסר אמון במשטרה ובחקירה? מי עומד מאחורי הקמפיין הזה ומה מטרתו? האם היה למישהו אינטרס להוכיח שילדים מבית הספר רצחו את תאיר? מהו האינטרס הזה?

כל חקירת רצח משאירה שאלות פתוחות. אף חקירה, כמעט, אינה יכולה לתת מענה לכל שאלה. הדוגמה הקלאסית לכך היא רצח רבין. הרוצח נתפס במקום, אקדחו נלקח מידיו, הוא הודה במעשה ללא סייג. זוהי חקירה קלה מאין כמותה, הרי הכול ידוע וגלוי. ובכל זאת, כבר בשבוע הרצח החלו לצוץ תיאוריות קונספירציה, שנועדו להאשים את השב"כ באחריות לרצח. התיאוריות הללו מופרכות מיסודן, אך האנשים שמקדישים במשך שנים את כל זמנם ומרצם לטוויית התיאוריות הללו, הצליחו למצוא אי אלו פרצות בחקירה, ובאמצעותן לעורר ספקות בדעת הקהל בגירסה הרשמית, שהוכחה בבית המשפט. וברגע שקיימים ספקות כאלה, קל לתיאוריות הנגד לחלחל לתוכם.

אם כך ברצח רבין, קל וחומר בחקירת רצח תאיר. במקרה זה, הרוצח לא נתפס על חם, הנאשם חזר בו מהודאתו, גם למשטרה אין הסבר אודות המניע לרצח. כל מי שינסה למצוא פרצות בחקירה כזאת, יוכל לעשות כן. השאלה היא, למי יש אינטרס לחפש ולמצוא פרצות כאלו?

באשר לרצח רבין – המגמה של ממציאי תיאורית הקונספירציה ברורה – מדובר באנשי הימין הרדיקאלי, המעוניינים לסייע לחברם יגאל עמיר, ולפגוע באמון הציבור בממסד השנוא עליהם. מה המגמה של המערערים במקרה זה?

תיאורית קונספירציה אינה יכולה להיקלט בדעת הקהל, אלא אם יש רקע מתאים לקליטתה. במקרה של רצח רבין – ציבור דתי וימני רחב, שחש שנעשה לו עוול באשמה הקולקטיבית שהוטחה בו בשל מעשה של אדם יחיד, היה בשל לקליטה חלקית של תיאורית הקונספירציה, או לפחות של הספקות שעוררה.

מה גורם לציבור רחב כל כך, לאמץ את תיאוריות הקונספירציה באשר לאשמת רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה?

הגורם לכך הוא משבר אמון חמור של הציבור בישראל כלפי משטרת ישראל. השאלה האם משבר האמון מוצדק, משנית בחשיבותה לעומת עצם הצורך להכיר בעומק המשבר ולהתייחס אליו. ייכן שסמיכות הזמנים,בין בריחת בני סלע מכלאו לרצח תאיר ראדה, העצים את חוסר האמון במשטרה ואיפשר לתיאוריות הללו לחלחל דווקא במקרה זה. אך דומני שהמשבר הרבה יותר עמוק, ואין לזלזל בו. חוסר אמון של הציבור במשטרה, הוא איום חמור על הדמוקרטיה ושלטון החוק, ולכן על צמרת המשטרה ובראשה המפכ"ל החדש, לראות בחידוש האמון משימה עליונה.

ועדיין נשאלת השאלה – למי יש אינטרס להוכיח שרומן זדורוב אינו הרוצח של תאיר ראדה ומה המניע שלו?

גורי גרוסמן

בורג – החפרפרת שבמבצר הציונות

בראיון בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, גילה אברהם בורג שאת ספרו "לנצח את היטלר", שעורר סערה גדולה, הוא כתב במשך 10 שנים. בשנים הללו 1995-1999 הוא כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. בשעה שהוא הפעיל את שליחי הסוכנות היהודית ברחבי העולם כדי לעודד את היהודים לשוב לציון, הוא כתב את הספר בו הוא מציע לבטל את חוק השבות. זוהי צביעות שאין גרועה ממנה, זוהי הציניות במלוא כיעורה, דבר והיפוכו, אחד בפה ואחד בלב. האיש הזה סבב אותנו בכחש והוליך אותנו שולל במשך עשור !!!

בהיותו יו"ר הסוכנות היהודית, שהטיף ליהודי הגולה "לעשות עלייה" ולזכות בדרכון ישראלי, כתב באותה עת בספרו כי כל ישראלי שיש לו אפשרות שימהר ויוציא דרכון זר, ולא יסתפק בכך, אלא ישתתף בבחירות בארצו החדשה, כפי שהוא עצמו עשה לאחרונה בבחירות בצרפת. האיש הדוחה הזה שנבחר להיות מנהיג הציונים בגולה, ויו"ר הפרלמנט הישראלי, אמר בראיון בערוץ 10, כי בראש ובראשונה הוא רואה עצמו כאזרח העולם, בעדיפות שנייה הוא רואה עצמו כיהודי, ובמקום האחרון הוא רואה עצמו כישראלי. והאיש המגונה הזה לא הסתפק בתפקידו בסוכנות היהודית אלא שידרג עצמו, בכנסת ישראל, שם, בשנים 1999-2003, נבחר ליו"ר הכנסת ומ"מ נשיא המדינה. וגם בתפקיד הנכבד הזה הוא לא הִרפה מספרו, וכנחש מתחת לקש המשיך להפריש ארס ממוחו הקודח כשכתב – לבטל את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, להתפרק מהפצצה האטומית, – הוקיע את ישראל כמדינה מיליטאריסטית, והצהיר ללא בושה שהמפולת הפאשיסטית כבר כאן, כמו בגרמניה הנאציונאל-סוציאליסטית לפני עלותו של היטלר לשלטון.

האיש הנקלה הזה פעל במרכז העשייה הציונית כסוכן זר, הוא פעל כחפרפרת בכנסת ישראל. האיש הזה התיימר להיות ראש ממשלת ישראל, ובפריימריס במפלגת העבודה זכה במקום הראשון, ואנחנו התמימים לא חשדנו בדבר. הנבל הזה התחזה במשך עשור שהוא ציוני וישראלי נאמן, הוא הוסיף חטא על פשע בכך שקיבל דבר במרמה, את שני התפקידים שבפסגת הפירמידה הציונית והישראלית.

דמו בנפשכם שהרב הראשי לישראל, אחרי פרישתו מתפקידו, היה מפרסם ספר בו הוא מטיף לחלל את השבת ולאכול נבלה וטרפה, או המפכ"ל הפורש היה קורא להתיר יבוא של סמים לישראל ללא הגבלה.

למען יראו ויראו כל הסוכנים הזרים הפועלים בקרבנו במחשכים, יש לשלול מיד את כל טובות ההנאה הניתנות לאיש הבזוי הזה בגין התפקידים מהם פרש. בדרישה זו אנו נוהגים בו במידת הרחמים. משום שאם היינו נפרעים ממנו באמת על כל חטאיו, היינו חייבים לדרוש ממנו להשיב לציבור המרומה את כל הכספים שהוא שאב במשך עשר השנים בהן כתב את ספר הפיגולים שלו, את תרומותיהם של הנדבנים היהודים בגולה כשאכל מבשר הלוויתן של הסוכנות היהודית, ואת כספי המיסים שלנו מהם נהנה בהיותו יו"ר הכנסת.

ביציאתו של בורג מן הארון מתברר, שהוא מתחרה בגרועים שבאויבינו, ולהם לא נותר אלא לתרגם את ספרו ולהפיצו ברחבי העולם, כדי להוכיח שמי שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית ויו"ר הפרלמנט הישראלי שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, קורא לישראלים להוציא דרכונים זרים, ולנעול את הארץ לעליית יהודים בביטול חוק השבות. והוא מיטיב לעשות זאת מעזמי באשארה, חאלד משעל, איסמעיל הנייה ודומיהם.

ידידים יקרים, אוהדי צוותא, באי קבלות השבת שלנו

קבלת שבת 46

ביום שישי, י"ג בתמוז תשס"ז 29 ביוני, בשעה 12.30 בצוותא תל אביב

מנחה: יואל רפל. משתתפים: אורה זיטנר, נתן שרנסקי, שהרה בלאו, רוביק רוזנטל וצבי סלטון.

מחכים לכם כתמיד עם קפה ועוגה

לאה טרן

שירי עץ

1.

עֵץ כְּרוּת-רֹאשׁ

בּוֹכֶה בַּחֲצֵרִי

עֵץ אֵיתָן

זְמַן חָמַד עֲנָפָיו

עַכְשָׁו הוּא פֶּסֶל

בְּיַד אֳמָן.

2.

אֵין חֹרֶף בָּעֵץ

לֹא אָבִיב וְקַיִץ

הַשָּׁמַיִם סְגֻלִּים

וּצְלִיל הַצְּעָקָה

יָבֹא בָּאָרֶץ

הִשִּׁילָה מֵעָלֶיהָ

גּוּף חַי.

3.

הַיּוֹשְׁבִים בַּשְּׂדֵרוֹת

מַבִּיטִים בַּצַּמָּרוֹת

שָׁם אוֹר

עוֹרְגִים אֶל צִפֳּרֵי אֵשׁ

וְלֶחֶם.

4.

עַל הָעֵץ חָרַטְתִּי לֵב וְחֵץ

צִפּוֹר קָרְאָה בּוֹ

נוֹפֵי נְעוּרַי

קְסָמָיו הֵגַפְתִּי

בְּפַטִּיש וּבְרָגִים.

5.

רָצִיתִי לְהַשְׁהוֹת

בָּעֵץ הַיָּרֹק

נַחַת אֲדָמָה

רָוְתָה מֵאוֹתָם גְּשָׁמִים

הִבְטִיחוּ עַלְוָה

מִמֶּנָּה אֲנִי קָמָה וְשָׁבָה.

6.

עֵץ בִּשְׁתִיקָתוֹ נָתוּן לְחַסְדֵּי מַיִם

מַה עוֹבֵר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל עֵץ

נָתוּן לְחַסְדֵּי הַיָּרֹק

אנחנו תומכים במאה אחוז

 בשובו של חיים רמון לכנסת ולממשלה

מאז שהצליח לפרק את ההסתדרות הוא לא נראה בעינינו המנהיג הפוליטי החכם או המוצלח ביותר, ולפעמים אפילו ההפך.

אבל התארגנות אירגוני הנשים נגדו מקוממת אותנו. הן, הצדקניות האלה, קידמו בברכה את היכנסה לכנסת של ח"כית, שאם איננו טועים הצהירה בשעתו בפומבי שהיא מתפרנסת בתור נערת ליווי, ולא עשתה זאת מפני שהיתה מובטלת באותה תקופה ולא היתה לה בנמצא עבודה אחרת לעסוק בה.

גם לא שמענו מפיהן גינוי לקצינה במדים שלא מצאה לעצמה דבר אחר לעשותו ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה מאשר לפלרטט עם גבר מבוגר ממנה, להתחבק איתו ולהציע לו לנסוע עימה לדרום אמריקה.

אז נכון שמרבית הגברים הם טמבלים שמאבדים את שיקול דעתם הנבון כאשר מתחככת בהם בחורה צעירה ונאה עם חזה זקוף ופטמות נוקשות בחזייה רכה או בלי חזייה בכלל– אבל אולי גם לבחורות יש חלק בהתגרויות הללו שמעבירות גברים על דעתם? איזו בחורה לא התגאתה בכך שסובבה ראשם של גברים עד שהשתטו כליל?

פורסם כמודעה של ברית אירגוני גברים נורמאליים שנשים זיינו להם את השכל

 והורידו אותם מן הפסים

יוסי גמזו

In a New York state of mind

בַּדֶּרֶךְ מִנְּיוּ-גֶ'רְסִי, לְיַד גֶּשֶר

גּ'וֹרְג' ווֹשִינְגְטוֹן - בָּתִּים, בָּתִּים רֵיקִים:

חֲשוּכֵי חַלּוֹנוֹת, חֲשֹוּכֵי אֲנָשִים, יְתוֹמִים מִוִּילוֹן, מֵעָצִיץ וּמִפֶּרַח.

עִיר-רְפָאִים עֲזוּבָה, מְצֹרַעַת

פִּצְעֵי חֲלוּדָה

וּ-smog.

וַאֲנִי מְהַרְהֵר בְּפִלְאֵי עוֹלָמְךָ,Boss , כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ –

הָאָרֶץ מָלְאָה קִנְיָנֶיךָ, הַיָּם – נְחָלֶיךָ, הַלֵּב – תִּמָּהוֹן:

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה בָּתִּים בְּלִי אֲנָשִים בְּעִיר שֶיֵּש בָּהּ

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִים, Milord,

בְּלִי בַּיִת

וּבְלִי תְשוּבוֹת.

מְאֻחָר מִזֶּה, בִּדְרַגְסְטוֹר רֵיק מֵאָדָם, בִּשְֹדֵרוֹת קִיסֶנָה –

שִפְעָם הַהוֹמֵם שֶל מַדְּפֵי אֶמְצְעֵי-מְנִיעָה, יַעֲרוֹת כַּרְטִיסֵי

אַהֲבָה לִכְבוֹד Valentine’s Day שֶבּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת, בְּעִיר אַחֶרֶת

 בָּרָאתָ אוֹתִי מֵעָנְיָם הַקּוֹדֵחַ

שֶל שְנַיִם, מִילְיוֹנֶרִים בְּרָעָב וַחֲלוֹמוֹת.

 וַאֲנִי מְהַרְהֵר בְּפִלְאֵי עוֹלָמְךָ, Boss, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ –

 שָמַיִם שֶל state of the art מְשֻבְּצֵי כּוֹכְבֵי Tiffany. רַק, מִתַּחְתָּם,

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אַהֲבָה בְּלִי אֲנָשִים בְּעִיר שֶיֵּש בָּהּ

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִים בְּלִי אַהֲבָה

וּבְלִי תְשוּבוֹת.

וּבִשְעוֹת הַצְּפִיפוּת מִתְמַלֵּא הַלּוֹנְגְאַיְלֶנְד-אֶכְּסְפְּרֶסְוֵּי טְרוֹמְבּוֹזָה שֶל רֶכֶב

דַּוְקָא מוּל בֵּית-הָעָלְמִין שֶבִּפְרֶמִינְגְדֵיל, מוּל הַמָּסוֹף שֶל הַסּוֹף.

וַאֲנִי מְהַרְהֵר בְּפִלְאֵי עוֹלָמְךָ, Boss, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ,

חוּץ מִן הָאֵלֶּה שֶלֹּא בְּחָכְמָה וְתִסְלַח לִי, גַם לֹא אַי-אַי-אַי:

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִים בְּלִי זְמַן בְּעִיר שֶלִּבָּהּ לֵב-אֶבֶן

מוּל זְמַן, כָּל-כָּך זְמַן, תַּחַת אֶבֶן, לְלֹא אֲנָשִים

וּלְלֹא תְשוּבוֹת.

קטעים מתוך ספרו החדש של פוצ'ו

"זאת שכולם יודעים"

(רומן צדדי)

סימה לא מסתכלת עליי ולא מדברת איתי מאז שמצאה בארנקי קבלה עבור עבודת תחקיר במועדון בריאות ברחוב הירקון. היא לא מבינה שעיתונאי הרוצה לשמור על שמו הטוב, חייב לעבור על גופו את נושאי כתבותיו ולא להסתפק במשמע אוזן. את סידרת כתבותיי 'פרנסות רחוב' התחלתי עוד בימים הטובים כשדניאל חרובי עוד היה חי. התחלתי במאכלי רחוב, עברתי לקבצני רחוב ומשם היה זה רק טבעי לעבור לנשות הרחוב.

סימה התנגדה חריפות לסדרה האחרונה, אמרה שאני עם האופי החלש שלי, לא אוכל לעמוד בפני דרישותיה של זונה ממוצעת ומי יודע איזה מחלות אני יכול להביא הביתה. אמרתי לה: 'מה את דואגת, הרי בשנה האחרונה הרשית לי סך הכל פעם אחת בלבד לגעת בך וגם זה רק בדירה הישנה שלך.'

אמרה לי: 'הרי סיפרתי לך שיש לי בעייה עם גברים, בגלל האינסטלטור שפיתה אותי כשהייתי בת שבע.'

אמרתי לה: 'אז למה לא סיפרת לי את זה לפני החתונה? הרי בהתחלה היית לוהטת וכבר בלילה הראשון התמסרת לי עוד לפני שניסיתי אפילו לגעת בך.'

אמרה לי: 'די, אני לא רוצה לדבר על זה. אתה מה שיש לך בראש זה רק סקס. אף אחת מהחברות שלי לא שוכבת עם בעלה יותר מפעמיים בשנה.'

'אז השנה את חייבת לי עוד פעם.' אמרתי בעוקצנות.

'אתה עם החשבונות הקטנוניים שלך!' – השיבה לי בארס והוסיפה: 'אתה יודע מה? תלך, תלך אל הזונות שלך, אבל אחר כך אל תתפלא אם אני אומרת שאתה מגעיל אותי...'

רשימת המספידים לא הייתה גדולה ואני נקראתי לקרוא את דבריי, מיד אחרי דברי ההספד השיגרתיים של רב החברה קדישא. בפנים חתומות, כיאה לאווירה ששררה סביב, הוצאתי את דף הנייר, אך ברגע האחרון החלטתי שבמעמד זה, מוטב להגיד את הדברים מתוך הלב ולא מדף הנייר, לכן כיווצתי את הנייר באגרופי לכדור ואמרתי בשפה רהוטה ונרגשת:

"לא חלפה שנה מאז פטירתו ללא עת של בכיר העיתונאים בימינו, של אחד מגדולי העורכים בכל הדורות, של איש האשכולות והמעשים ד"ר דניאל חרובי ז"ל, וכבר התבשרנו על הסתלקותו ללא עת של עורך המוסף לענייני תרבות ומחול. אביר קוזאק ז"ל, שהעריץ את ד"ר חרובי ז"ל ואמר עליו לא פעם, שבמותו איבד עם ישראל, את אחד מטובי בניו, והנה הלך לעולמו גם הוא. רק לפני כמה שבועות ישבתי עימו במזנון המערכת ויחד העלנו על נס את זכרו של דניאל חרובי ז"ל. כשאמרתי לקוזאק ז"ל שעכשיו אחרי מותו של חרובי ז"ל, אני לא חושב שאי פעם יחזור העיתון להיות מה שהיה, נענע לי אביר קוזאק ז"ל בראשו ואמר: 'אכן כך.' רק שתי מלים, אבל מה רבה משמעותן. רק אתמול כשנודע לי בשעת לילה מאוחרת על פטירתו ללא עת של חברי למערכת, נזכרתי עד כמה היה המום ונרעש כשנודע לו על פטירתו של דניאל חרובי ז"ל. 'מה יהיה עכשיו?' אמר לי כמה פעמים 'מה יהיה?' ואז אמרתי לו במלים אלו: 'יהיה מה שיהיה אנחנו נמשיך, או כמו שאמר דניאל חרובי ז"ל לא פעם: אם ההצגה חייבת להימשך, העיתון על אחת כמה וכמה. קדימה לעבודה!...'"

רציתי להגיד עוד כמה דברי הספד נרגשים, אך משום מה, כשציטטתי את דברי חרובי והרמתי את קולי בקריאה: "קדימה לעבודה!" התעורר הקברן התימני שנרדם על כלי החפירה שלו, תפס את האת שבידו והחל לשפוך רגבי עפר על הגופה. יותר הספדים כבר לא נאמרו, כי החזן התחיל לשיר שוב את 'אל מלא רחמים', ואנשי זרוע לקחו אתים בזה אחר זה, מילאו את הבור בעפר ופינו את הדרך לאביטל, מזכירת המערכת, שהניחה זר חרציות גדול על התלולית ומחתה דמעה בודדת שפרצה מעינה השמאלית בגלל אבק עפר שעדיין ריחף באוויר.

בדרך חזרה ספגתי מסימה מנה רצינית על דברי ההבל שנשאתי – לדבריה – ועל עקשנותי לשאת את תואר הטמבל של העיתון. מובן שלא לקחתי ללב את הטפותיה, כי אף אחד לא יכול להבין, בייחוד לא סימה, עד כמה קשה להספיד אדם וחבר כשאתה צריך כל הזמן להיזהר שלא לפלוט דבר ולו ברמז, על משיכתו הידועה של הנפטר לישבני גברים עדינים למראה.

אליזתי שלי,

 איני מעז אפילו לשאול לשלומך, ידעתי כי מר לך מאוד. האמיני לי שגם לי לא טוב. הגעגועים אוכלים אותי עוד ועוד ועושים בי שמות. אני חושב שבהתחלת השנה הבאה למניין הגויים, אוכל לצאת לדרך. אנא חכי לי...

את מכתבי זה, אני כותב בשבתי על יד חלון הראווה של המלון ההולך אל הגן. אבל מה שונה המראה. תפאורה חדשה לגמרי. אותו צייר עייף דומה דומה שהתעורר וחידש ימיו והפיח חיים באפרוריות תמונותיו, ומה שנראה כמתוך ערפל חוורוור לפני כחודש, הוריד את צעיף היתמות והריהו מופיע בכל הדר יקרו עם שלל גוונים אשר ירק העשב החריף ועלעלי העצים הצהבהבים כצבע אפרוחים בני יומם, שולטים עליהם. נראה כאילו מגדלת משקפת קירבה את הנוף, אשר עוד מעט קט אחוש ריחו באפי ושרף עציו הנוטף יבוא בעצמותיי.

...לפי צליל הנקישה ניחשתי שהבא הוא אותו נודניק שפניו מזכירות פרצוף של צב, וכל מה שיכולתי לעשות, בזמן הקצר שנותר בידי, זה לקום ממקומי, לשים את תיקי תחת זרועי ולצעוק 'יבוא!' בקול של אחד הממהר בקוצר רוח לפגישה חשובה עם ראש הממשלה.

בפתח התייצבה בחורה תמירה, שזופת עור חבושת כובע קש צבעוני וחמושת משקפיים שחורות הממוסגרות באדום עז כצבע שפתיה. ברגע זה נזכרתי שראש הממשלה יכול לחכות עד השנה הבאה והנחתי את התיק על השולחן. מאחורי גבה של השחרחורת הנאווה הבחנתי בראשו העגלגל של אביר קוזאק חברי הטוב, השולח לעברי חיוך הכולל בתוכו קנאה מיוסרת. אליו מיעטו נערות להיכנס, והמעטות שבאו היו בדרך כלל מבוגרות ורעות מראה, דבר שלא שולל כהוא זה את אופיו הנוח לבריות, את בקיאותו בידיעת הארץ ואהבתו למחול הקלאסי.

"כן?" פניתי אל אדומת השפתיים "אני מנחש שבאת אליי."

"נכון, ואל תגיד שאתה לא מכיר אותי..." אמרה הבחורה כשהיא מסירה את משקפיה הגדולות.

ברגע זה נשמעה בחדר דפיקה עמומה, אך לא הייתה זו דפיקת הדלת שאביר עמד לצידה, אלא הולם לבבי שזיהה בבאה את ויקי, נערת הרחוב אשר עימה נהגתי להיפגש פעם בשבוע כשהייתי צריך להמתין לגמר שיעורי ההתעמלות של חוחית הקטנה שלי. לא הרחבתי את הדיבור על אותם מפגשי סתר בתוך המכונית, כי בסופו של דבר הספר הוא על קורותיו של ד"ר דניאל חרובי, אך מאחר שביקורה המפתיע של ויקי אירע במקרה ביום בו ראיתי את ידידי הטוב אביר,בפעם האחרונה בחיי, אולי ארחיב מעט את הדיבור על קשריי עם אותה בחורה מופרעת.

ויקטוריה, או ויקי כפי שהציבור הכיר, לא היתה סתם אשת תענוגות. בראשה הסגלגל והנאה התרוצצו מחשבות עסקיות שנועדו להוציאה ממעגל הזנות ולהציבה כאשת עסקים בענף התרבות והקוסמטיקה. אני חושב שהיה זה במפגש השלישי בינינו, כאשר גילתה לי את סודה, בתנאי שלא אגלה זאת לאיש. וכך אמרה לי אז ויקי – אחרי שנשבעתי לה בחיי אימי שלא אגלה את דבריה לאיש – 'אני מגלה לך את סודי, כי אתה סופר ויכול לעזור לי. מזה זמן רב אני חושבת שלכל מקצוע ומקצוע יש ספר הדרכה שיכול לעזור למעונינים בו. המקצוע היחיד שלא נכתב לו שום ספר הדרכה, הוא דווקא המקצוע העתיק ביותר בעולם. אז אמרתי לעצמי למה שלא אכתוב ספר שנקרא לו: "המדריך לזונה מתחילה", וכל אחת שתרצה להיכנס למקצוע, תרכוש את הספר ותלמד מה לעשות. נכון אמנם שהיה עדיף לפתוח בית ספר מקצועי לנושא, אבל כל זמן שהממשלה שלנו תלויה בקולותיהם של הדתיים, ואל תשכח שכמה מחברי הטובים ביותר הם דתיים, אז אני יודעת שאין סיכוי שרשת החינוך תצליח להכניס תחת כנפיה, את השרות החשוב הזה. מה דעתך?'

הייתי די המום. אף פעם לא חשבתי שאשת הרחוב הזאת, יכולה להתמסר למחשבות ספרותיות, מופרעות ככל שיהיו. הודיתי לפניה שאכן למרבית הפלא מדריך כזה טרם נכתב, אבל סירבתי בכל תוקף לתת את שמי לספר פן אעורר חשד מוטעה שאני נמנה על אותם עלובי נפש הנזקקים לזונות הרחוב, וסיכויי להיבחר אי פעם ליו"ר אגודת העיתונאים יפחתו. הדבר לא הפריע לה. 'את שמך אני לא צריכה,' אמרה לי, 'השם שלך רק יקלקל. אני רוצה את כישרון הכתיבה שלך בלבד.' לכן היא מציעה לי שבכל מפגש היא תספר לי מה צריך להיות כתוב בספר בפרק הבא ולפגישה הקרובה אביא לה את הפרק כתוב והיא תספר לי את ההמשך .                  

"ומה יצא לי מזה?" – שאלתי.

"אני אוריד לך מהמחיר," אמרה, "תשלם לי רק חצי ממה שאתה מלווה לי תמיד כשאנחנו נפגשים."

להצעה שכזאת לא יכולתי לסרב וכך התחילה תקופה שבה הייתי מקדיש כמה שעות בשבוע, בחדר המערכת, לכתיבה פיראטית שחסכה לי סכום ניכר. ידעתי שעל נושא פחות ערך זה שעליו בזבזתי כמה שעות כל שבוע, המורה בֶּרכוז לעולם לא היה נותן לי את הציון 'מצויין', אך ראיתי בזה מעין שעשוע בלתי מזיק, שבעקיפין העשיר את השכלתי האקדמאית באינפורמציה חשובה אשר משום מה מעולם לא נלמדה באוניברסיטאות.

אחרי שהות של כמה שעות בפרנקפורט, כשהשמיים מתקדרים לעיניי ושלג מתחיל לרדת, עליתי סוף סוף על רכבת שהגיע מהצפון ואני נכנסתי לתוך קרון חשוך והתיישבתי באחת הפינות הפנויות. הרכבת נסעה בקצב איטי שהזכיר לי את הרכבות בארץ. כשהבוקר עלה והצצתי דרך החלון, לא ראיתי דבר כי בחוץ הייתה סערת שלגים, וחשכה של לילה ללא כוכבים היתה פרושה מסביב למרות שהיתה זו כבר שעת אור. ישבתי מנומנמת כשאני מחזירה לעצמי את שעות השינה החסרות, כאשר פתאום הרגשתי ברעד של הרכבת, בחריקת מתכת על מתכת שבסופה הרכבת נעצרה. הנוסעים קמו והתחילו לנוע באי שקט, האורות היו חלשים ובקושי אפשר היה להבחין בפרטים. התחילו דיבורים וקולות היסטריים עד ששמענו שריקת משרוקית והבחנו בקונדוקטור שעלה על ספסל בקדמת הקרון כשהוא מחזיק בידו פנס של עובדי רכבת. השתררה דממה והוא הודיע שהרכבת נתקלה בערמת שלג שצריך לפנותה. מתבקשים גברים המתנדבים לעזור בפינוי השלג. איש לא זז ממקומו פרט לבחור צעיר צהוב שיער שקם ומיהר לשבת חזרה כשאשתו היושבת לידו משכה בשרוולו וצעקו לו "הנס! שב בחזרה. אתה לא יוצא מכאן!"

הקונדוקטור חזר על בקשתו ואיש לא קם, להפך, אחדים החלו ללגלג על מבטאו בעוד אחרים קוראים לעבר הצעיר הבלונדיני "הנס תקום!" או – "הנס אתה לא יוצא!"

עד כה הייתי שקועה במחשבותיי השחורות ובחרטה על כל הנסיעה ואילו עכשיו הסתקרנתי לראות מי הם שותפיי לקרון. אימצתי את עיניי ואז ראיתי שכמעט כל הקרון מלא גברים לא מגולחים ולבושי מדים בלואים. שאלתי את היושב לצידי מי הם, והוא סיפר לי שהם קבוצת חיילים גרמנים החוזרים מהשבי הרוסי ונוסעים לבתיהם הנמצאים בכפרי האזור. היה זה שתים עשרה שנים אחרי מלחמת העולם, ואני התפלאתי שכל כך הרבה זמן אחרי המלחמה נשארו בשבי. האור החלש שחדר מהחלונות הציג לפנ,י קבוצת אנשים עלובה מאוד. הם דיברו במ,לים מקוצרות, שפת איכרים פשוטה, והרבו בקללות ובקולות צחוק על אחד פרידריך, שאשתו המסורה כתבה לו שלא יכעס עליה, אם ימצא בבית שלושה ילדים. מעניין שאני, למרות שהייתי בקרון הנקבה היחידה, להוציא הזוג הצעיר שהיה כנראה בירח הדבש, בכל זאת לא עוררתי בהם כל סקרנות, או התעניינות. האם זה נבע מעייפות, או שבתוכי תוכם, נסעו הביתה בלב מלא חששות פן מחכה גם להם הפתעה דומה לזו של פרידריך.

לא ספרתי כמה שעות חלפו עד שהרכבת התחילה לנוע מחדש. בינתיים, עד שזזה, גבר הקור בקרון, כי נהג הקטר כיבה את מערכת הקיטור מטעמי חסכון, או חוסר פחם ואני ברכתי את דניאל ששלח אותי לקנות מעיל ואת המוכרת שפיתתה אותי להוסיף עליו את הצעיף הירוק.

מפי הקונדוקטור נודע לי שאגיע לתחנה שלי בערב עם חשכה ומה שיותר גרוע, שהכפר לא נמצא ליד התחנה וצריך לנסוע אליו בעגלה, והוא מסופק אם אמצא עגלה בגלל האיחור. אם עד עכשיו ניסיתי לחזק את עצמי ולהגיד לי שדודה פאולה בטח הייתה אומרת לי: "טוב עשית! שלהבא לא יחשוב שאת בידיים שלו!" הרי עכשיו נפלה רוחי לגמרי ואני אמרתי לעצמי שדודה פאולה היתה אומרת לי: "איזה שוטה את. מכירה אותו כמעט עשר שנים ויודעת שישנה לו הבעיה המטומטמת הזאת של הקנאה, אז למה את לוקחת ללב, הרי ראית שבסוף הוא תמיד חוזר אלייך. עם אף אחת אחרת לא נשאר כל כך הרבה שנים כמו איתך, אז למה היית צריכה את הנסיעה המטורפת הזאת? יכולת עכשיו להיות במלון בשוויץ, להזמין ארוחת בוקר לחדר, או לגשת לאגם לצפות בסירות ולהאכיל את הברבורים..."

לעיתים היה אומר לי אל תבואי היום, יש כאן בלגן, אבל חכי לי במסעדה ואני בא אליך. באותם רגעים לא הייתה מאושרת ממני. היינו יושבים, אוכלים בלי להרגיש מה, ומדברים. כשהיה מדבר היה מביט תמיד ישר בעיניים, או בפה שהיושב מולו היה פוער כמעט תמיד. כשהיה כועס, והוא היה נוח לכעוס, היה סוגר את עיניו ואני הייתי מרגישה איך החשכה יורדת עליי, למרות שעיניי היו תמיד פקוחות, כדי לא לאבד אף תו מפניו. אני זוכרת שפעם הגיע אליי לבית הקפה רכוב על אופניים שלקח כנראה מאחד השליחים. הוא היה ללא ז'קט, אך בחולצה לבנה מהודרת עם עניבת תכלת שענב כנראה לצורך ישיבה מיוחדת. ישבתי מולו מוקסמת מקולו, שנשמע לי בוקע מתוך תיבת נגינה, פתאום ראיתי איך עיניו, שהיו אפרפרות, הופכות לתכלת ונראות לי כשני אגמים. הכל נראה לי כל כך מוחשי ואמיתי, עד שהרגשתי איך עוברת בי צמרמורת ואיך אני צובטת את עצמי להיות בטוחה שזה לא חלום. הייתי אז מאוהבת בו בכל נפשי, כל תא ותא שבגופי השתוקק אליו. רציתי שיבקש ממני דברים בלתי אפשריים ואני אעשה בשבילו הכול.

כשהגענו לקינוח, ניגש לטלפון שניצב בפינה לא רחוקה מאיתנו, טילפן למערכת והודיע שהוא נאלץ לגמור סידורים דחופים ויאחר לפגישה בחצי שעה. אחר העלה אותי על האופניים והסיע אותי חזרה לצריפי בגבעתיים. ישבתי לחוצה על הרמה, כשהוא מקיף אותי בחזהו ובזרועותיו, ולמרות המושב הצינורי הלא נוח, הרגשתי מתיקות של פרפר הטובל בצוף. כמובן שבבית הוא נכנס לחדרי ותוך דקה היינו מקפיצים את המיטה בפראות שלא הייתי רגילה אליה, כי בדרך כלל היינו נזהרים שהחריקות והדפיקות לא יעירו את יונתן.

כשהתלבש, ביקשתי שייקח אותי חזרה עם האופניים, כי רציתי להיות עוד ועוד בתוך זרועותיו ולהרגיש את אותה הרגשת תענוג של סקס מתמשך, אבל הוא מיהר. אמר שצריכה להגיע למערכת משלחת צבאית עם נספחים מחו"ל ושר החוץ, משה שרתוק, שהכירו עוד מגימנסיה הרצליה, ביקש ממנו לתת לה סקירה על עתיד היחסים בינינו ובין ארצות ערב. כמה הייתי נותנת לו יכולתי להיות זבוב קטן היושב על המנורה במשרדו ושומע ורואה איך הוא מהפנט את האנשים בקולו ואיך הוא מרתק אותם בניתוח המצב ומשכנע את כולם שכל מה שהוא אומר, זה מה שיהיה.

רק אחרי שיצאתי מביתה, לא בלי שהגישה לי לחי אחת ליד הדלת, רק אז הבנתי שלא סתם אמרה שהיא מוכרחה לשכב. נכון שהיא קודם אמרה בהומור האופייני שלה, שאני לא טיפוס שמושך אותה, אבל הרי זו דרכה של כל אישה להשמיע ציוץ של סירוב, כדי שלא ייצא לה שם של קלת השגה. איך לא הבנתי שהיא מחכה לשמוע ממני, שגם אני עייף וגם אני רוצה לשכב. למה האסימון נופל לי תמיד, אחרי שכולם עברו להשתמש בכרטיסי פלסטיק?

מחשבות אלו התרוצצו בראשי כשהייתי בתוך הפורד כשההגה מכוון אותי בלי שארגיש לעבר חוף תל ברוך. לרגע חשבתי לסובב את ההגה, לחזור אליה, ולהיענות לציפיותיה, אך אחר כך חשבתי שעד שאגיע לביתה, כבר תיפול עליה השינה ולא יהיה לה כוח לקום לפתוח לי את הדלת. לחוף תל ברוך הייתי נוסע לעתים נדירות וגם זאת רק כשהייתי מרגיש מחנק בתוך העיר דחוסת מפלטי האגזוזים. הריאות שלי שיכנעו אותי שבלי שיספגו לקרבם אוויר ים צלול ובריא, לא יניחו לי לחשוב מחשבות של יצירה וספרות. נסעתי לאיטי על הכביש המקביל לחוף ופתחתי את החלון כדי להקל על האוויר את הכניסה אליי. החוף היה די שומם וחוץ מזונה אחת שמנה, שחשפה שד ענקי והסתירה את השני מטעמי צניעות, לא הייתה שם שום סחורה, שבגינה היה כדאי לי להתעכב לצורך החלפת דעות.

כשהגעתי הביתה הייתה השעה אחת עשרה בלילה, נכנסתי על קצות האצבעות מתוך תקווה שסימה כבר ישנה ולא תשאל איפה הייתי. לזכותה אני חייב לציין, שבזמן האחרון היא אמנם שואלת את השאלה הנפסדת הזאת, אבל למזלי לא מחכה לתשובה.

"איפה היית?" – שאלה סימה ברגע שהנחתי בשקט את תיקי על הכיסא, וגרמה לי להלמות לב, "במערכת מטלפנים כל חצי שעה לשאול אם כבר הגעת. אביר קוזאק התאבד ורוצים שאתה, כידידו הטוב ביותר," הוסיפה בטון לגלגני, "תכתוב מאתים מילה לזיכרו ובפעם הבאה תסגור את החנות לפני שאתה נכנס הביתה..."

על השער האחורי של הספר נכתב:

"זאת שכולם יודעים" הוא סיפורו של עתונאי צעיר ואידיוט המראיין את המאהבת הסודית של עורך מפורסם שהלך לעולמו. האישה מנדבת לו מידע מפתיע ומוזר אודות מאהבה שהיה מגדולי היישוב ואחיו של איש עסקים מצליח, מעשירי ארצנו. בו זמנית מתחקר העתונאי הצעיר במכוניתו זונת רחוב בעלת ניסיון, המנצלת אותו כדי שיכתוב עבורה ספר שימושי שכמותו טרם נכתב בעולם: "מדריך לזונה מתחילה" (עם דוגמאות).

"זאת שכולם יודעים" הוא רומן מפתח ישראלי, השופך אור בין השאר על חיי היהודים בגרמניה ועל ההתיישבות בארץ בשנות השלושים והארבעים.

מכתב ישראלי מניו ג'רסי

לאהוד שלום רב מניו ג'רסי שלנו,

למה שלנו, כי כל ישראל כאן עושים כסף וגם חיים, לפי שעיניי רואות, לבריאות.

קיבלתי כמובן את המייל שלך כאן וראיתי שפירסמת את מה ששלחתי לך. תודה וחן חן. אגב לא הספקתי להעיר כמה מילים על מה שפירסמת לפני שבועיים בסיפור שלך בהמשכים. זה כתוב לי בראש ואני מקווה שלא יהיה מאוחר להעיר על זה יותר בתחילת יולי הבא עלינו לטובה.

ואיזו חגיגה יש עכשיו באזור?

ומה אומרים על זה מאיר שלו וחבריו? כמה מילים הם שפכו לפני הנסיגה מגוש קטיף? להזכיר להם את זה כעת. לא נסיגה אחת ולא מאה לא יעזרו לאלה שכל הווייתם היא הרג ורצח ונקמת דם מדורי דורות.

ואני מבין שהמצרים משקשקים כעת שמא החמאס יגיע אליהם. מה היה להם רע אם היו מקבלים אותנו כידידים שלהם על באמת? למה הם מלבים את האש בינינו על ידי כך שמרשים הברחת נשק ומעלימים עין?

מי חזה את עליית החמאס? ומי חזה עלייתו של חומייני? ומי יודע איפה בן לאדן? איפה כל המנגנונים של האמריקאיים והמודיעין המהוללים, שכותבים בלי סוף הערכות, והכול עורבא פרח?

העיקר, וזה מאוד חבל, שכל אלה עוכרי ישראל יוצאים מתוכנו ורק מקלקלים כי הוכו בסנוורים וגם התחרשו.

אני מקווה שאתה בטוב ולוחם כתמיד.

בברכה ולהתראות,

שלך,

י"ז

[ההוא מעיר הפיג'אמות רמת גן]

רון וייס: החלשת ה"פתח" חיזקה את ה"חמאס"

סופר נידח שלום,

ד"ר גיא בכור תוהה במאמרו (גיליון 253) להיכן נעלמה שכבת הביניים של ה"פתח", מנהיגים כמוחמד דאחלאן, ג'בריל רג'וב ושאר עמיתיהם.

את התשובה תיתן (אולי) ועדת חקירה פלסטינית, כדוגמת ועדת וינוגרד שלנו. חבל שד"ר גיא בכור לא השלים את התמונה ולא הזכיר את הרס מפקדות ובתי הסוהר של הפתח על-ידי ישראל. למשל הרס מפקדתו של ג'בריל רג'וב בביטוניה. למה ציפו ה"מופזים" למיניהם, כאשר הרסו את מפקדתו של רג'וב, שהביטחון המסכל שלו מנע פעולות טרור רבות נגד ישראל? הייתכן שלא הבינו שהחלשת ה"פתח" תחזק את ה"חמאס"?

רון וייס

רמת-גן

אהוד: בשם מנגנוני החושך והביטחון שלנו, שכפי שאתה רואה יש לי איתם קשרים טובים ואני מגן כל הזמן על פעולותיהם הנפשעות נגד הפלסטינים, אני רוצה להזכיר לך שהטבח במלון פארק בנתניה לא היה מעשה ידי החמאס אלא הפתח, וכי המבצע הצבאי הישראלי שבא בעקבותיו היה מלחמה של ממש בפתח, אם בג'נין ואם במפקדתו של רג'וב בביטוניה, וזאת בתגובה על כך שאנשי הפתח הרגו מדי חודש עשרות יהודים בפעולות טרור נפשעות נגד אזרחים.

נכון, אתה צודק. אלמלא פעלנו נגד הפתח, והיינו מוכנים להמשיך ליהרג יום-יום ובלבד שהפתח לא ייחלשו, אולי החמאס לא היה רוצח אותם בקלות שכזו ברצועת עזה, והם לא היו מתחננים על נפשם במסוף קרני ומבקשים מקלט אצלנו, אצל קורבנותיהם בעבר ובעתיד.

זאב שיף ז"ל

קראתי עשרות שנים את מאמריו ב"הארץ" והייתי מלא הערכה לגישתו השקולה והידענית. גם כאשר העיתון הלך והתקרנף ולקה יותר ויותר באידיוטיזם מוסרי, שיף נותר בעמדה עצמאית ובוותק שאיפשרו לו לשמור על חירות דיעותיו ולא לעזוב את הבמה הטבעית לו, כפי שעשה למשל אמנון רובינשטיין, שנשבר לו מ"הארץ" ועבר לכתוב ב"מעריב".

היכרתי מעט את זאב שיף כאשר עבדתי עם פרופ' סעדיה עמיאל החולה, בסוף ימיו, על ספרו האוטוביוגראפי "עד כלות, המלחמה לחיים" (בהוצאת "מעריב") שאותו הכתיב לבת-זוגו טובה. אחד הפרקים שלא הצלחנו לשכנעו לספֵּר-לכתוב היה הפרק האוטוביוגראפי של ילדותו ונעוריו. זאב שיף, שהיה חברו מילדות, עזר לי אז, במסגרת ראיון שערכתי איתו בביתו, להשלים את הפרק האוטוביוגראפי, כאילו בשמו של סעדיה עמיאל.

לאחרונה ראיתי את זאב שיף יושב בחברת אשתו באולם הקבלה של מכון הלב במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. לא הייתי בטוח אם נעים לו שרואים אותו כאן ולכן לא ניגשתי אליו ואף הוא לא נראה כמכיר אותי, אולי מפני שהיה שקוע בהרהוריו ובדאגותיו. לאחר שהסתלק שאל אותי אחד היושבים: "זה היה זאב שיף, נכון?" ואישרתי לו.

כיום אני מצטער שלא ניגשתי אליו להחליף מילים אחדות. אלה היו יכולות להיות, במבט לאחור, מילים של פרידה מעיתונאי ופרשן צבאי הגון ומוכשר שבמשך עשרות שנים עזר לרבים מאיתנו להבין טוב יותר את העולם והאזור שבהם אנחנו חיים.

אב"ע

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק ארבעים

"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!"

וככה שלחו אותי לכפר-הנוער בהרי-ירושלים.

אילו היה הדבר קורה לפני המלחמה, אולי היו שולחים אותי למוסד החינוכי לעבריינים צעירים בגרמניה: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, שאליו נשלח יוסקה-דרעק בנעוריו אחוזי התזזית.

היה כניראה לחץ ציבורי במושבה על הוריי לסלק אותי מהר ככל האפשר, אחרת קשה להבין מדוע ניאותה הנהלת הגימנסיה לבטל את גזירת הגירוש ללא תעודה, שהוטלה עליי, ולהעניק לי תעודה זמנית ומכתב שמפרט את תכונותיי החיוביות, את יחסי החם לחקלאות ובמיוחד לעיזים ולגידול ירקות (בגימנסיה למדנו גם את המקצוע "עבודת האדמה"), כל זאת כדי שאתקבל בכפר-הנוער החקלאי. ציידו אותי גם בהמלצות, האחת חתומה בידי נשיא התאחדות האיכרים והשנייה בידי יושב-ראש המועצה הכפרית, וגם המלצה מהרב המקומי, שלימד אותי את ההפטרה לבר-מצווה.

לימים, כאשר החלו להישמע קובלנותיהם של עולי עיראק ותימן על סבלם בתהליך קליטתם בארץ, ועל הקיפוח שנמשך עד היום – עלה בדעתי שגם חיי שלי השתנו קצת בעקבות עלייתם ויכול היייתי גם אני לבוא בטענות, אוהו! – היכו אותי ואת הזין חטפו לי! – הנה כי כן, אילו הייתי סופר יהודי מזרחי הייתי ודאי מתלונן על הקיפוח. אילו הייתי סופר יהודי אשכנזי הייתי ודאי קושר את כתיבתי לשואה. מאחר שאיני אלא כרוניסטן איכרי עברי מהמושבה, אשתוק, וזאת חרף היותי שייך למיעוט המושכח ביותר בארץ, לעלייה הראשונה. אי אפשר להבין אותי מבלי לקחת זאת בחשבון.

ברכבת לירושלים, ומשם בשני אוטובוסים של "המקשר" ו"אגד" – הגעתי לכפר-הנוער ולא חדלתי לבכות בחשאי כל רגע שבו נישארתי לבד. בוכה ואומר לעצמי: גירשתם אותי מבית-הספר, סילקתם אותי מהמושבה, ואמרתם שאני נצר לזרע החצוף והמתנשא של משפחתי. אין דבר. יום יבוא ואראה לכם. כאשר עצמות כולכם תירקבנה – כבר יזכרו אתכם רק מתוך מה שאני אכתוב עליכם ואתאר אתכם. זאת תהיה ההיסטוריה שלכם. סבא המיתולוגי שלי יסר אתכם בשוט ואני אייסר אתכם בעקרבים.

מילדותי הייתי נער סגור וחלש. משחקי-תחרות לא אהבתי. במחסן שבחצר-ביתי, ליד הדיר, הקמתי מעבדה, שם התבודדתי ושיחקתי בפלסטלינה ובהמצאות שונות, בראתי ממלכות שבדמיון, מחנות-צבא, תותחים, אוניות-צעצוע העולות באש בפיילות נחושת מלאות מים, מטוסי-נייר ובהם תאים לטייסים זעירים, אנשי פלסטלינה. גם הרביתי לקרוא ספרים, בשכיבה על הספה, עד שטענו בבית כי גופי מתעקם, ובמשפחה התגבשה דיעה שאני אולי לא כל-כך נורמאלי, שהרי מי משחק בפלסטלינה בגיל בר-מצווה ויותר?

לכן קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."

העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות, וקביני-ביני-בינימאט נקמת הדם שבין המשפחות שלנו, אני הרי לא הולך להרוג אותה אלא לאהוב אותה, והדם הטמא במשפחה שלה משגע אותי!

והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."

והנה, בדיוק עתה גורשתי לכפר-הנוער.

התקופה שבה שהיתי בכפר שבהרי ירושלים ניראתה לי, גם שנים לאחר מכן, כמצערת ומשפילה.

היא צפה ועולה כמבעד לערפל שכיסה, לילות רבים במשך השנה, את הגבעה שעליה היה בנוי הכפר. לא יכולתי להסתגל לעבודה הגופנית. תיעבתי משמעת. שנאתי חקלאות. סבלתי מהקור. רעבתי דרך-קבע. בלימודים היו לי ציונים לא רעים, אך באשר לשאר – נותרתי נער מסתגר, אגרוף קפוץ לכל קטטה מיותרת, למרות חולשת גופי. התלמידים הבוגרים בכפר-הנוער ידעו זאת וחיפשו מהרגע הראשון הזדמנויות להכות אותי. בשנה הראשונה עברתי טקס השפלה, שעד היום אני נזכר בו בחלחלה. פליטונים לא היה למי ועל מי לחבר. הכבוד היחיד שנפל בחלקי היה שכאשר בא לבקר בכפר ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הטילו עליי לכתוב ולקרוא את נאום הברכה בשם התלמידים. אשכול לחץ את ידי באצבעו הקטומה, שאל לשמי וסיפר לו שבבחרותו היה עגלון במושבה, הכיר את סבי ועדר בפרדסו.

דבר אחד בעל-ערך משך אותי להישאר בכפר-הנוער החקלאי והוא – לשם הגיעה גם רותי גרשוני. היא לא נשלחה כעונש או בחשד של מופרעות, כמוני. לא. פשוט, שיינע-פשה אימה, המכונה אנא חוואג'ה, אושפזה בבית-משוגעים לאחר שהחלה מסתובבת ערומה בבית הגדול, שדיה מתנודדים, מנגבת את הרהיטים ואת הרצפה בשמלותיה ושורפת חתיכות לחם עטופות בלירות כמו שמבערים חמץ. ועוד סיפרו במושבה כי כאשר סנדרל בטיפשותו ניסה להתעלם ממוזרויותיה והחמיא לה על החזה המדהים שלה, ענתה לו: "ושאלת את עצמך למה עדיין הם גדולים? כדי ששמה למעלה גם לתולעים יהיה מה לאכול!" – והיא לא לשמיים התכוונה אלא לגבעת בית-הקברות של המושבה.

סנדרל הזקן, שעל פי גילו היה יכול להיות סבא של רותי, שלח את בתו לכפר-הפראים שלנו. אותה תקופה כבר הייתי תקוע חזק מאוד באהבתי אליה, כי היתה שונה מבנות האיכרים האחרות. הייתי מוקסם מהסוד הטמא של מוצאה. איתי בבית דיברו רק עברית. אילו הבנתי אידיש, הייתי מגלה פרטים רבים יותר מהשיחות של המבוגרים במשפחה שלנו על משפחתה. "החיות הצהובות האלה," היה אלכס דודי מכנה את שתיהן, האם והבת.

בגלל רותי לא ברחתי חזרה למושבה. במקצועות ההומאניים, ובייחוד בכתיבת חיבורים – רותי ואני היינו הטובים בכיתה. אך בתום החורף הראשון עזבה את הכפר. היא מעודה לא חשבה שהכפר נורא כל-כך. תמיד היתה מוקפת אהבה. רבים העריצו אותה ושאפו להגיע לחברות איתה, ולו גם לשבוע אחד. רק אני לא זכיתי בכך מעודי, למרות שהייתי היחיד שכתב ושלח לה, בסתר, שירי אהבה. הנה אחד מהם:

 "בין שמש וירק והוד והדר / ויפעה / בין להט כבדבד ומתקתק של סמדר / בגבעה / בין לחש נטף-טל בעוד ליל חדר / בצנעה / צחה וברה מטל רחוצה / ניעורה נערה בגערת / קרן-פז מעוררת אורה."

השירים שכתבתי בנעוריי לרותי גרשוני צהובת השיער, בעלת הדם הכחול, קשורים גם לדודתי הסופרת יעל, שאצלה ואצל אפרת, אחות אביתר, אהובה המת של יעל, למדתי קרוא-וכתוב.

הייתי לוקח לפעמים את המקל שלי, מקל רועים גדול ועבה שמצאתי באחד השבילים (אולי רועה ערבי איבד אותו) והולך יחף בחולות עד לביתה של דודתי יעל. המקל היה חלק ועבה, וכל פעם שהזין היה עומד לי, הייתי מודד ומסמן עליו בחריטה קטנה עד להיכן הגעתי, כדי לראות אם אני יכול כבר להתחרות בזובים של הנערים הערבים. הללו אהבו לשלוף אותם בתקווה שאנחנו, הנערים העבריים, נתגרה מהם ונסכים לשפשף להם או לתת להם להכניס לנו מאחור, מה שכמובן מעולם לא הסכמנו, גם בגלל גאוות המושבה שנטע בנו שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, שחזר ושנה באוזנינו את הפתגם הערבי: "מי שזיינתי אותו יהיה לי שפחה או עבד כל ימיו."

הייתי צועד בשביל החול, בין משוכות הפרדסים. כאשר החול היה חם וצרב את כפות רגליי, השתדלתי לפסוע בצד השביל, בנתיב שנותר בו קצת צל, עד שהייתי מגיע לבית של דודתי, בקצה השני של המושבה.

בימים ההם לא היה טלפון בבתים. אנשים היו מבקרים זה אצל זה סתם ככה, בלי להודיע מקודם. אם לא מצאו אף אחד בבית שבו ביקרו, היו לוקחים מטאטא או מגרפה, מהחצר, ומשעינים אותם על ידית הדלת. לאחר ימים אחדים, כשהיו נפגשים במקרה ברחוב או בשוק, היו אומרים: "ביקרנו אצלכם בשבת אחר-הצהריים, השארנו לכם סימן!"

לפעמים היו עוברים על פני כמה בתים ולא מוצאים אף אחד. אמא נהגה לסחוב את אבא לביקורים גם אצל אנשים שלא אהב, והוא כינה את הביקורים האלה, כאשר לא מצאו אף אחד – "ביקורים מוצלחים"!

הביקורים אצל דודתי יעל היו מוצלחים. היא אמרה שההליכה שלי אליה יחף בחולות מזכירה לה את ימיה הראשונים של המושבה. "הנוף היה אז אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומהגבעה שעליה עמד בית הסבא שלך עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות ירוקים וצהובים, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. אז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמת המושבה שלנו, ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתארה היום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר."

לא כל-כך הבנתי. אחר-כך דודה יעל היתה מושיבה אותי לאכול במיטבח. ילד רזה הייתי והיא השתדלה תמיד שאוכל אצלה הרבה. כל פעם שהיתה באה אלינו ומסתכלת על הצלעות שלי, שבלטו מחזי הרזה (כל הקיץ הייתי הולך חצי ערום במכנסי התעמלות כחולים), היתה גוערת בהוריי ואומרת: "מרעיבים את הילד!"

לאחר ששבעתי הייתי עוזר לה לקטוף פירות בגן שלה. היא גרה בבית קטן מוקף עצים, ובגן גדלו תפוחי-עץ וחבושים וגם דובדבנים חמוצים ואדומים, שקראו להם בשם דובדבנים יפאניים, וניראו כעגבניות קטנות וכרסתניות. פה ושם היו גם שיחי גפן נמוכים, ואם התרנגולות והילדים של השכנים לא אכלו את הענבים, היה אפשר למצוא אשכולות אחדים.

בילוי אחר שלי אצל דודתי יעל היה לגזור את הבולים מהגלויות הישנות ששלח לה מביירות הבחור שאותו אהבה בנעוריה, וזאת בתקופה שלמד שם רפואה. הבולים נשאו את תמונתו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, בעל השפם הלבן.

תחת שלטון התורכים הלא-יעיל פעלו בארץ-ישראל שירותי דואר מטעם הקונסוליות של המדינות זרות, ובהן גם אוסטריה. לאחר שנים רבות, כאשר תיעדתי בכרוניקה דומה את החיים של דודתי, ורציתי לדעת את התאריכים של הגלויות ששלח לה האהוב שלה מביירות, כעסתי מאוד על עצמי, הילד, שחתך את הבולים עם החותמות שעליהן היו מודפסים תאריכי המשלוח של הגלויות.

ואז התאהבתי משוגע ברותי גרשוני, שלמדה איתי בכיתה, וכתבתי לה שירי אהבה ומילמלתי עליה לעצמי משפטים מוזרים כמו: "רותי גרשוני מתרחצת בחלב, ושערותיה מתבדרות ברוח כגלי שיבולים זהובים אווריריים בים חיטה שהבשילה," או: "עיניה של רותי גרשוני הן ירוק-פרדס עם דבש כהה," או: "את מה שאוהבים רוצים למצוץ!" או: "הקוס הקדוש של רותי שלי מתוק כמו התוך הלבן של אנונה בשלה רק שלא פולטת חרצנים שחורים."

הייתי בטוח שבאהבה זה כמו בלקבל ציון על חיבור. ככל שהחיבור יותר טוב, אתה מקבל ציון יותר גבוה, וככל שהשיר שכתבת לבת יותר יפה, יותר היא מעריכה אותך ואוהבת אותך ומסכימה להיות החברה הפרטית שלך מפני שאתה כל-כך כשרוני וגם אוהב אותה בצורה יוצאת מן הקלוץ, סליחה, מן הכלל, בשירים שלך.

גם הייתי בטוח ששירים שנכתבים מתוך אהבה חזקה כזאת הם השירים כי טובים בעולם. ומאחר שיש לי דודה שהיא לא רק מורה שלימדה אותי קרוא וכתוב אלא גם סופרת, אני אביא אותם אליה, שתקרא ותגיד לי מה דעתה. כולם היו מהסוג של "בין שמש וירק והוד והדר ויפעה" – דודה יעל קראה אותם, הביטה בי במבט שטרם הבנתי שהוא מבט של דאגה ורחמים, ואמרה לי:

 "אני עוד מקווה שפעם יצא ממך משהו!"

מיד שמעתי את פעמוני התהילה הספרותית מצלצלים באוזניי, ואת המשפט שמתחיל במילים: "הסופר החשוב אורי בן-עמי אמר..." – ואז נואלתי, זאת אומרת, הייתי מספיק אידיוט כדי לשאול אותה: "מה? מה יצא ממני, דודה יעל?"

 "שתעזוב סוף-סוף את השירים המטופשים האלה ותבחר לך מקצוע מועיל בחיים – תפתח חנות מכולת או גאראז' או שתהיה נהג ב'אגד'!"

אלה היו המקצועות הכי נחשבים, בייחוד המכולת, מפני שזו היתה תקופת ה"צנע" והיה מחסור גדול במצרכי מזון. מכרו אותם רק למי שהיה לו פנקס נקודות (או תלושים), שאותם חילק משרד האספקה והקיצוב כדי לקנות בשר, ביצים, שמן, סוכר, קמח ומצרכי יסוד נוספים.

 "אבל מה שכתבתי הוא אמיתי, הלא אני אוהב אותה, דודה יעל!"

 "את מי?"

ידעתי שאסור לי להסגיר את השם רותי גרשוני, ששימל קוסוחוב בן-הפלחית ויוסקה-דרעק בעל פני התורכי הם בני-דודיה, שהפרד המשוגע של אביה הרג את דודתי בת-שבע, ושהיא עצמה ממזרת, ולכן אמרתי רק:

 "זאת שלה כתבתי."

 "בפעם הבאה תשתדל להתאהב במישהי טובה שתחזיר לך אהבה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא ואז גם לא תצטרך לכתוב שירים שהם עוד-לא."

הערבים, כאשר הם לועגים לגבר הנשלט בידי אשתו, אומרים: "הווא בשוף א-נאר מן טיז מרתו!" – רואה את האור מבעד לחור התחת של אשתו. וכן שהוא: "תחת סורמייתה!" – תחת הנעל של אשתו, כלומר, היא דורכת עליו.

בן-דודי אבנר היה הבעלים של דפוס "הירקון". בסרבל כחול היה עומד ומדפיס במכונת דפוס שחורה על גבי ניירות ורודים דקיקים את המארקות, המותגים, של פרדסי המושבה. הניירות הדיפו ריח של חומר החיטוי דפיניל ושימשו לעטיפת התפוזים בארגזי-עץ, בעיקר לייצוא. ריח הצבע של הדפוס התערבב בריח הנייר ובישר כבר באמצע הקיץ את ריח קליפות התפוזים הראשונים של החורף.

לימים, כאשר החלו ספריי נדפסים, אמרה במשפחה דודתי יעל שהיא מעדיפה את הניירות שאבנר מדפיס עליהם על פני מה שאני מדפיס!

טוב. אני מנעוריי לא הפסקתי לכתוב שירים, ובייחוד לאחר שהתאהבתי ברותי גרשוני בעלת העור החלק והצח כחלב, שאם רק היתה מוכנה להראות לי את חור התחת שלה, אוהו! הייתי כורע ברך עד לשם כמו בפני ארון הקודש, והלב שלי היה מתפוצץ מהתרגשות – אבל היא סירבה להיות חברה שלי, ואפילו לא הירשתה לי למזמז אותה ולנשקה או למצוץ לה פיטמה, והיו לה פיטמות נהדרות, עגולות, גדולות, היפות ביותר שראיתי אי פעם בחזה של נערה. חשבתי שהיא מסרבת רק בגלל ששיריי אינם מספיק טובים, וכי עליי להשתפר. וככה השתפרתי והשתפרתי אבל רותי המשיכה לסרב לי, והתעסקה עם אחרים, ודי במרץ. אומרים אפילו שמצצה. ואולי זה הדימיון הפרוע שלי, כרוניקן-גבר קשה לו להבין להבין ללב אישה.

הדבר הכי נורא ששמעתי עליה, זה היה עוד במושבה, לפני שגורשתי – הוא שערב אחד, בפרדס העזוב ליד בריכת השחייה של "מכבי הירקון", הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין שכב על גבו והיא עלתה וישבה לו על הקטן! מה אני, מטומטם? שככה היא תתנהג? אני בטוח שזאת היתה סתם השמצה מתוך קינאה ביופי המדהים של רותי הקדושה שלי, שאני חושב שכל הצעירים במושבה רצו אז לנייק אותה ולכן המציאו שכאילו אבא שלה אמר עליה: "הבת שלי כולה קוס!"

לאחר שנים, בדרך לירושלים, שמעתי מאחוריי באוטובוס שני סטודנטים מדברים ואחד מהם אמר, כניראה מתוך ניסיון, על ביצועיה הסוערים של רותי גרשוני במיטה: "היא לא שונאת את מה שכולנו אוהבים!" – והרגשתי שעולמי חרב עליי. כל מה שהיתה אמורה לתת לי ורק לי. השרמוטה הלבנה. גברים זרים מזריעים את דמה הכחול ולי אף לא מברשת! [כך היינו מכנים את המגע הקרוב ביותר שעדיין אין עימו חדירה] – בחגורת ברזל הייתי סוגר את הקוס שלה. המקדש שלי. חולל. איך היא יכולה להיות מטומטמת שכזו ולוותר עליי?

ונזכרתי בדודי אלכס המצטט מאוסקר ויילד: "הכל רציני במקדש חוץ מהדבר המעניק לו את קדושתו," ו"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!" – זאת כבר מדודי-עצמו כי ויילד לא דיבר אידיש.

לימים נעשתה רותי מזכירתו ופילגשו החמה של היינץ-משה מהטכסטיל, בנה של לוצי הגננת הייקית ואולי נכדו של שיח' איסאחק נורדאו בכבודו ובעצמו – שסטר לאביה הרשמי סקנדר אבול-באר'ל גרשוני הצולע – מה שגרם לה אולי דווקא ריגוש מיוחד בשוכבה תקועה תחת היינץ כבד-הפה שעליו אמרו שהוא מזיין לאט ובגלים כמו שהוא מדבר וזה, לבד מעושרו, הוא סוד הצלחתו קצרת-הימים אצל נשים – ובל תישכח גם מטפחת הז'קט שלו הנפתחת בצורת תחתוני אישה ורודים.

הם חיו תקופה בלונדון, לשם ברחו מפני הנושים של בית-החרושת לגרביים, ורותי גם ילדה לו ילד מחוץ לנישואים לפני שחזר אל אשתו ובנותיו והתאבד.

את השיר "בין שמש וירק", שממרחק השנים אכן ניראה בעיניי פאתטי, הקדשתי לרותי לאחר שהסתדרתי לילה אחד בכפר-הנוער להציץ בה מתפשטת בחדרה ולראות לרגע גם את שדיה כאשר היא מתבוננת בהם בחיוך כבוש, מלאכי, כאומדת את ערכם. היא התפתחה מאוד מאז הצצתי לה לראשונה אז, במושבה, וחטפתי סנדה של יוסקה-דרעק על הראש. ואין זה נכון שהצלקת מתחת לעיני השמאלית באה מכך שהבוגרים תפסו אותי מסתתר בין השיחים והרביצו לי. לא. הצלקת נחרטה בי כאשר התנגשתי עם הפרגוסון בקיר המזכירות, בכניסה לכפר, כאשר סחבתי את הטרקטור בניסיון להגיע על גלגליו הגדולים, בלילה, לבדי, לתחנת-הרכבת בירושלים, ומשם לנסוע ברכבת הראשונה, בבוקר, חזרה לביתי. ניסיון הבריחה התרחש לאחר שרותי עזבה את הכפר, ממררת בבכי בערב האחרון, משום שנגזר עליה להיפרד ממוסקה הרפתן הצרוד, ואילו אליי לא שמה לב כלל.

אבל ערב אחד, בחמסין הראשון של האביב, כשבועיים לפני שעזבה, ואני טרם ידעתי שמועד נסיעתה כה קרוב – הסכימה רותי להתלוות אליי בדרך היורדת מהכפר לכביש הראשי.

ריח פריחה חזק עמד באוויר, ומאחורי הגבעות נשמע קול מרוחק של שקשוק גלגלי הרכבת העולה מתל-אביב לירושלים. רותי לבשה חולצה ירוקה קצרת שרוולים, מכנסי התעמלות קצרים, לבנים, וסנדלים. היא נשזפה מעט. גון עורה הבהיר-הוורדרד היה עתה כפרחי שקדיה בטרם חמסין. ריח סבון טרי עלה ממנה. עיניה בירוק-פרדס עז עם דבש כהה, במבט מתגרה, מציעה את עצמה ומסרבת, חירמנו אותי. כמעט השפכתי במכנסיי מרוב התרגשות. הערב היה מלא רחשים וצקצוקים. לפני שהגענו לכביש, פנינו שמאלה ועלינו בחורשת האורנים, שם מצאנו מקום לרגלי אחד העצים, כמו בספר "פאן" של הסופר קנוט האמסון, שלקחתי בהשאלה מספריית הכפר, ועד היום הוא נמצא בספרייתי.

לאחר שגיליתי לרותי, לראשונה בחיי, שאני יודע שהפרד המשוגע של אביה סקנדר אבול-באר'ל הרג את דודתי בת-שבע, אבל אני סולח לה (היא בכלל לא ידעה על מה אני מדבר, אף פעם לא סיפרו לה על כך), ניסיתי לגעת בה.

היא קמה, הדפה את ידי ושאלה: "בשביל זה ביקשת שאבוא איתך?"

 "לא," עמדתי גם אני, ובאומץ של מתאבדים שאלתי אותה את השאלה המכרעת, כך חשבתי, לגורל היחסים שבין בן לבת – "אז תגידי, את אוהבת אותי?"

אם תענה בחיוב אגלה לה שאני אוהב אותה, ובוודאי תרשה לי למזמז את שדיה. ולאחר שתהיה מספיק ממוזמזת כדי להיחשב חברה שלי, שייכת רק לי, נוכל להתחתן או משהו כזה, אבא שלה ימכור את הבית הגדול והריק שנישאר להם, ויקנה לנו דירה, או משהו כזה, ורותי תיעשה אישה מבוייתת ואפילו תלבב לי את המופלטצ'ינקות המפורסמות של פייגע-דובע סבתה.

אבל היא גימגמה שזה לא הולך ככה, שלא עונים לשאלה כזו בלי שמרגישים, ועוד מילים –

ואז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, והתחלתי להתעסק איתה בכוח, שולח ידיים לחולצתה, תופס, נירגש מן המגע הראשון בגופה, בתפיחת שדה הזקוף, החמקני – אך היא השתחררה ממני מיד, סטרה על לחיי וברחה – ודמותה הלבנבנה נעלמה בחשיכה וכמו נבלעה באד החם, בצל השחור, שעלה מן החורשה הלחה, בחמסין, ומלחיי הפגועה –

כמה קיללתי אותה בליבי, במילים הגסות ביותר, "ממזרת גרמניה, כולם ראו את הסימנים שצבט אותך מוסקה הרפתן!" – וכמה השפלתי את עצמי בפניה, למוחרת ובימים הבאים שנותרו עד לנסיעתה, מסמיק, מתרגש, מפציר בה לפתוח דף חדש ביחסינו, והיא התעלמה ממני, הגבינה, הקורבה הזאת, האלוהית שלי!

לפעמים נידמה לי שתולדות האהבה שלי לרותי הן תולדות המציצנות שלי ולכן היה לי כל-כך קשה ליצור איתה קשר אמיתי במשך כל השנים כי ברגע שהיתה פותחת את הפה הייתי מתרגש יותר מדי וגם אומר לעצמי שהיא סתם מטומטמת וכי אני מתפעל מכל מה שהיא אומרת רק מפני שאני מעריץ אותה ואת הגוף שלה ורוצה לזיין אותו. כן, לא פעם חשבתי עליה בלשון זכר, בייחוד מפני שרציתי לבוא עליה מאחור כי בתולה מלפנים היא כבר בטח לא וככה אהיה אצלה ראשון לפחות בתחת.

המשך יבוא

* * *

זה באמת נורא שפעילי פתח עם משפחותיהם תקועים במחסום ארז בין אחיהם החמאסים היורים בהם בגבם לבין ישראל החוששת משיטפון של פליטים פלסטינים שפניהם לשטחה ומחיזוקם את הטרור הפתחי והחמאסי בגדה המערבית. אבל אם נחשוב רגע אחד כמו בני-אדם מוסריים ולא כרחמנים סידרתיים, הלא רק לפני שבועיים יכלו פעילי פתח אלה להשתדל לתת לנו לפחות אות חיים מהחייל החטוף שלנו גלעד שליט! איפה היה ההומאניזם שלהם אז, רק לפני שבועיים?!

* * *

הזמנה לכורסה בסלון

ביום שישי ה-22 ביוני 2007, בערוץ 1 בשעה 16.00

בתוכנית: "אינטרמצו עם אריק"

יבוצעו 2 שירים מולחנים של יעקב ברזילי

אריה ורדי ישוחח עם המלחין אהרון חרל"פ ועם יעקב ברזילי

זמרת סופרן – סיון רותם

אבוב – שיר שחל

פסנתר – אהרון חרל"פ

אם לא תהיו עייפים, בברכת צפייה והאזנה נעימה

יעקב ברזילי

* * *

אהוד בן עזר מחווה דיעה ועורך

מקבל לקריאה ולחוות דעת כתובה, תמורת תשלום קבוע מראש; אחרי מסירת חוות הדעת באה פגישת פנים-אל-פנים בבית קפה, לא לפני-כן. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים וספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. העריכה על קובצי וורד או קבצים שניתנים להמרה לוורד. כמו כן מקבל בן עזר לעריכה כתבי יד [בקובצי וורד עברי, כנ"ל] שלאחר חוות-הדעת ניראים לו ראויים לעריכה ולהתקנה לדפוס. מחיר העריכה כולל גם ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתו מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל (והוא מצידו מוכן לעבוד עם מרביתן, התשלום מחציתו לפני תחילת העבודה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס.

לבן עזר ותק של עשרות ספרים שערך בתנאים אלה.

לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:

benezer@netvision.net.il

סופרים ועורכים ספרותיים, שרואים עצמם כשירים לעריכה, יכולים לפרסם עצמם חינם ב"חדשות בן עזר" בצירוף טלפון ו/או רק אי-מייל. רצוי לציין את התחום: פרוזה למבוגרים, לילדים ונוער, ארץ-ישראל, תחומי מדע והיסטוריה מוגדרים וכדומה. לעורכים אנחנו ממליצים להתקשר ישירות בהסכם עם המחברים ולא עם הוצאות הספרים, כי הן משלמות דמי עריכה זעומים מאוד; וכן לקחת תמיד רק עריכה יסודית ולא להתפתות למונח – "עריכה קלה", כי ברוב המקרים צריך לה אותו זמן עבודה אבל השכר נמוך בהרבה.

* * *

האזינו

גלי צה"ל, יום רביעי ד' בתמוז תשס"ז (20.6.2007) בשעה 22:00-23:00

לתוכנית בנושא: היום השביעי – התרבות בישראל אחרי מלחמת ששת הימים

מנחה: טלי ליפקין-שחק

משתתפים: נחמן אינגבר, דן אלמגור, נורית גוברין, דוד טרטקובר

* * *

ארקאדי גאידמק קנה את הכשרות ואת החזיר

אך התבלבל בין שניהם!

ברכות מאליפות לך ארקאדי גאידמאק על השלמת הרכישה של חלקך בשיעור 10% ברשת "טיב טעם" שתמשיך להיות לא כשרה ותמכור בשר חזירים בשבתות.

הנה הוכחת את כישרונך הגדול בעסקים, את שיקול דעתך הנבון, את הקסם שאין לעמוד בפניו של שמך – שמושך את כל האידיוטים לקנות מניות בכל מקום שאתה נוגע בו – ולהפסיד עד מהרה את מרבית כספם אך לא את הערצתם אליך – אתה, שהנך אחד הגאונים הגדולים ביותר של הכלכלה ושל הפוליטיקה הישראלית, אתה, שנוצרת למען העניים, למען הדפוקים וחסרי השכל הסבורים שבכוחך להושיע אותם וכי ברצונך באמת לעזור להם.

הוי גאידמק, גיאדמק! אתה העלית באיצטומכתנו את הערך של רשת "טיב טעם" בכך שמעתה כל חתיכת שינקן וכל חביתת האם אנד אג שאנחנו לועסים בשבת בבוקר – טעימה לנו כפליים, וככה אנחנו חשים, בזכות 10% של שותפותך ברשת הלא-כשרה –כמין ערוּת רוחנית מתחדשת, כזו שהיתה לפילוסוף הירושלמי מרדכי מרטין בובר, אחד מגדולי ההגות היהודית, שאהב במיוחד לאכול שינקן ושפק.

וזכור מה שכתבנו על אודותיך ממש מיד לאחר ה"קנייה", בגיליון 251 מיום 11.6.07 –

"אבד לנו הטעם מ'טיב טעם' לאחר שקראנו שהרשת נרכשה בידי גאידמק. וכפי שצָפינו, במסגרת חיזוריו אחר הקהל הישראלי הטיפש, הוא כבר הודיע שיהפוך אותה לרשת כשרה, לא יהיה בה בשר חזיר וסניפיה ייסגרו בשבתות! – רצינו לקרוא לקהל הקונים להחרים את 'טיב טעם' בשל כך אבל במחשבה שנייה [תכונה שחסרה כנראה לגאידמק] – לא יהיה שום צורך בחרם על 'טיב טעם' – כי הרשת תקרוס מאליה, ועד מהרה רשת אחרת של מזון לא כשר, אולי במימונו וביוזמתו של קובי טרייביטש שהתעשר – תצוץ במקומה וגם תצליח, ואולי בבוא היום תיקָנה אף היא בידי האיש, שאיש אינו שואל מהיכן בא לו הונו העצום, אם אכן הוא עצום, ודאי שלא מסעודיה, וכן גם מה יקרה לו אם ייסע לפאריס.

"השערה פרועה: רשתות המזון הגדולות ויצרני המזון הגדולים בישראל, כולם אסירי המזון הכשר, הם התומכים בגאידמק כדי שיהרוס את הרשת הלא כשרה הגדולה במדינה, רשת תופחת ומצליחה שאותה הציבור החילוני אוהב, ואשר על כן היא מאיימת לנגוס בנתח השוק אנוס-הכשרות של הרשתות ושל היצרנים הגדולים!"

עד כאן דברינו מיום ה-11.6, ועכשיו רק בקשה קטנה אחת לנו אליך, ארקאדי – אנא גלה לנו יום קודם אם אתה עומד להכריז על פשיטת רגל או להימלט מהארץ, זאת כדי שנספיק למכור בעוד מועד את המניות של "טיב טעם" שגם אנחנו מיהרנו לרכוש ברוב טיפשותנו בבורסה. את כל ההון העצמי של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" השקענו במניות שלך, ארקאדי!

* * *

האם יש גבול יבשתי בין ישראל לסודאן?

בעיני חלק ניכר מן הישראלים, הרחמנים בני רחמנים, כנראה שכן.

אבל לא!

מישהו דואג להביא ממרחק אלפי קילומטרים לגבול ישראל-מצרים זרם של פליטים מוסלמים אשר ככל שליבנו הרחום ייטיב לקלוט אותם כן יילך הזרם ויגבר ממאות לאלפים, ואיך שלא נתייחס אליו, הוא ישחיר את שמנו בעולם ויגרום להיווצרו של מיעוט לא-יהודי חדש בארץ, שלעומתו בעיית הפלאשמורה תיראה כמשחק ילדים!

למה הם לא נישארים במצרים, שאליה נמלטו מסודן?

מי שולח אותם?

מי מעוניין לערער בדרך זדונית נוספת את קיומנו ואת הרוב הדחוק שלנו בארץ הקטנה והדחוסה הזו שבין הירדן לים?

כבר לא צריך לדאוג לקו פילדלפי. "הפצצות האנושיות" של זרם הפליטים הבלתי נשלט יעשו זאת למען המצרים, שיש להם אומנם הסכם שלום עימנו אבל לפי התנהגותם, גם הם מחכים שנתמוטט!

אני לא מאמין בשלום עם מצרים. או שהם לא רוצים, ואז זה גרוע. או שהם לא יכולים, ואז זה הרבה יותר גרוע – כי אולי גם אין להם שליטה על מה שקורה!?

* * *

צריך להיות טיפש או צבוע כדי לחבק פתאום את הגדה המערבית, שהיא לעת עתה בהנהגה הזמנית של פתח, ולשכוח שממנה יצאו עד כה ועוד יֵצאו פיגועי הטרור הקשים ביותר בלב ישראל!

* * *

בעקבות כתבתו של יהודה אטלס שבו הזכיר את הנושא של "ספר מצוייר", באפשרותנו להציע לכל המעוניין בכך משלוח חינם של קובץ וורד ובו שתי הרצאות בעברית של הצייר והסופר הניו-יורקי (הישראלי לשעבר) הנודע ועטור הפרסים אורי שולביץ, שאותן נשא בביקוריו בארץ. ההרצאות כלולות בספר "סדנת הפרוזה" שבהוצאת אסטרולוג (2000). בהרצאות מוסבר כיצד כותבים ומציירים ספר מצוייר, ויש בהן הפנייה לספרו האנגלי הגדול Writing with Pictures.

* * *

הם מפגינים דווקא את שונותם

שלום אהוד!

אני מבקש להביע תמיהה גדולה: אין לי דבר וחצי דבר נגד ההומואים והלסביות. אני מעריך ומכבד אותם על שהעזו "לצאת מן הארון" ולהצהיר על שונותם קבל עם ועולם. אינני סבור גם שמישהו רשאי לחסום בעדם מלהפגין בתהלוכות ובהפגנות בכל מקום שהוא על פני כדור הארץ, ולזעוק ברמה שהם בני אדם "מן היישוב" בדיוק כמו ה"סטרייטים", ואין להפלות אותם לרעה בכל דרך שהיא.

אבל במקום להפגין את האמת הפשוטה הזו, הם מפגינים דווקא את שונותם על ידי התערטלויות, התנהגויות גרוטסקיות ומופעים פורנוגראפיים – ומשיגים בכך בדיוק את המטרה ההפוכה! – האם לא הרבה יותר אפקטיבי מבחינתם היה לצעוד תוך שירה וריקודים מבלי להדגים קבל עם ועדה את הרגלי המין שלהם? דגלים צבעוניים ואפילו כרזות פרובוקטיביות היה בהם די והותר, לעניות דעתי, לבטא את גאוותם ואת שמחת יציאתם מן הארון!

בברכה,

יואל נץ

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,487 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 254 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל