חדשות בן עזר

תל אביב, יום חמישי, י"ב בתמוז תשס"ז, 28 ביוני 2007

עם צרופת תוכנית המסע לליטא וללטביה בחודש יולי הקרוב בהדרכת יואל רפל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִכְתַּב בַּחוֹל הַחַם, עַל חוֹף אֵילַת (שיר).

והיה כי תבוא לאכול גלידה בתל אביב אל תשכח את גלידריה סיציליאנית.

ד"ר גיא בכור: מה עושים עם השבויים? מה עושים עם בשאר אלאסד?

רוני גרוס: שני שירי קיץ, מלחמת העונות, קיץ.

ס. נידח: לימוד שפה חדשה, תעסוקה מומלצת לשימור פעולת המוח של זקנים.

ישראל פנחסי: חמס משלנו. // רות ירדני כץ: חוה אלברשטיין בהופעה חיה.

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק ארבעים ואחד [חלק שני], כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון.

שחר יוסף: רוע או קהות חושים? // קצב לא אנס – סליחה שצדקנו!

גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // דורון גיסין: מכתב גלוי להוצאות הספרים.

סיגלית דיל: רשמים ממפגש ספרותי עם ילדי מהגרים בדרום ת"א.

אַתְּ הַסְּרָטִים הַכְּחֻלִּים שֶל שְמֵי קַיִץ,

אַתְּ פָאטָה מוֹרְגָאנָה – הָיָה לֹא הָיָה –

כְּפוֹר שֶל שָנִים בְּלִי תּוֹחֶלֶת וּתְכֵלֶת,

פִּתְאֹם, כְּמִתְּהוֹם, כְּמִין מַאגְמָה פּוֹרֶצֶת,

אַתְּ וֶטוֹ שֶל אֹשֶר, אַתְּ קוֹנְטְרָא שֶל אוֹר,

נוֹגְדַּן הַגְּמִילָה הַיָּחִיד שֶיִּסְתֹּר

אל תשכח את גלידריה סיציליאנית באבן גבירול 63

באמונה, זאת אחת הגלידריות הטובות ביותר שיצא לי להכיר בשבעים ואחת שנות לקקנותי, מה עוד שבילדותי היה נדיר מאוד לקבל מאימא את הגרושים או חצאי הגרושים לקנות בהם מנה גלידה בקיוסק של בֶּכוֹ או "בוזה" מרוכל ערבי שהיה מחזיק את הגלידה בארגז כפול דפנות עם קרח במלח. והכי טובה במושבה היתה הגלידה של קפה "קורסו" מול גן המייסדים, שאת עיסתה הצחורה היתה המכונה הענקית מכינה מול עינינו, כאשר כף המתכת הבוחשת עולה ויורדת בה כמלוש. אדון הורוביץ הקרח בעל העיניים הגדולות והעצובות, אבא של הסופר-לעתיד ובעלה השני של המשוררת והמלחינה נעמי שמר, מרדכי הורוביץ ["קרקס הפרעושים"] היה הבעלים והמפעיל של מכונת הגלידה האגדית.

נחזור מאגדות הנעורים לגלידריה הסיציליאנית. היא פתוחה כל יום מ-12.30 עד 24.00. ומדוע לא קודם? כי הבעלים הולך בבוקר לשוק לראות מהם פירות העונה הבשלים והטעימים ומכין מהם חלק מהגלידות, בייחוד הסורבטים כגון גויאבה, מנגו, מלון, אשכולית-קמפרי, לימון, פירות יער, תפוז, תות, תמר פקאן, ויש עוד. אך הגלידות המיוחסות יותר הן אלה המיוצרות על בסיס חלבי, כגון: פיסטוק, יוגורט דובדבן, שוקולד לבן פיצפוצים, טירמיסו, באונטי, דובדבן פיצפצי שוקולד אמרטו, שוקולד בלגי, שוקולד תפוז, ויסקי, וניל רגיל, ועוד. אפשר בגביעים ואפשר לפי משקל בקופסאות של בערך חצי קילו וקילו.

אז מה המיוחד? הטריות, הטעם, הרב-גוניות של הסוגים לפי העונות ולפי דמיונו היוצר של הבעלים האיטלקי [הסיציליאני?], בקיצור, תפקיד הלשון בגלידה אינו לדבר עליה אלא ללקק אותה. וההמלצה היחידה שאני יכול לתת כאן מידע אישי היא שאנחנו לא קונים לבית שום גלידה-בקופסאות אחרת. או סיציליאנית, או אבטיח!

גלידריה סיציליאנית, אבן גבירול 63, צעדים אחדים דרומית לכיכר רבין.

חמאס בלחץ. הוא מבין שעזה היא הישג גדול מבחינתו, אך יכולה להיות גם מקום חורבנו. מבחינת כללי ניהול המשא ומתן של הבזאר המזרח תיכוני, כללים שהוקצנו על ידי חיזבאללה, חמאס נתן כאן אות חיים – ללא קבלת תמורה. הוא ויתר.

מדוע? כי היום חמאס הוא בן ערובה בידי גלעד שליט, לא פחות מאשר להיפך. גלעד שליט הפך כלי במלחמה בין פתח לחמאס. הסיכויים לשיחרורו לא השתפרו.

ספק אם קלטת השמע שנתקבלה היום [25.6.] בישראל, של החייל השבוי גלעד שליט, מיועדת בכלל לישראל. המטרה היא להילחם בכוונות הלגיטימציה של אבו מאזן נוכח כישלונו הנורא בכיבוש עזה על ידי חמאס. כרגיל, הצדדים הערביים נאבקים ביניהם, באמצעות הכלי שנקרא ישראל. המטרה החמאסית היתה להבהיר מי בעל הבית הפלסטיני, מי יקבע האם ישוחררו אסירים פלסטיניים, וכמה. כאשר אבו מאזן נמצא בקרב הבלימה של הלגיטימציה הפלסטינית, בשארם א-שייח, המטרה היתה להראות שחמאס הוא הבוס בדברים האמיתיים של הפלסטינים.

כפי שכתבתנו כאן, חמאס מודאג מאוד מסדר היום של שארם א-שייח, שעלול לסגור עליו לחלוטין, ולקעקע את שלטונו בעזה, והוא בוחר להשתלט על סדר היום הבינלאומי, והוא אכן הצליח. המסר הוא פנים פלסטיני. כלי המשחק הוא חייל ישראל שבוי.

סוף סוף ניתנה חותמת אותנטיות לחטיפת גלעד שליט. אל מול מלל דברי הבלע בשנה האחרונה בתקשורת הערבית והבינלאומית, שהוא מוחזק בידי אלקעדה, בידי חמולות, כנופיות למיניהן, שמועות שבחלקן עודדו על ידי חמאס כדי להסיר מעליו אחריות, באה הקלטת ומייחסת את אחזקתו לחמאס בלבד. המטרה היתה לאותת לפלסטינים שיש כתובת, והיא חמאס, אך זה יכול להיות איתות גם לישראל. חמאס לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו, ולטעון שאין לו שליטה על חיי שליט.

המסר של חמאס לעבר ישראל הינו השיטה הפלסטינית הידועה, של לוחמה פסיכולוגית בתוך ישראל, להרבות מחלוקת ושינאה, אולי הציבור ייצא נגד הממשלה, או ההיפך. אלא שהדברים שנכתבו, ואותם קרא שליט, לא רק שנכתבו בעברית קלוקלת אלא שגם היו שקופים למרבית הציבור הישראלי. כמו קול הרע"ם מקהיר, גם כאן מבינים הכל שמדובר בתעמולה פסיכולוגית, ולא מתוחכמת במיוחד. בכלל, השנים האחרונות, בעיקר בזכות חמאס, חיסנו אותנו, כחברה ישראלית. אם בשנות השבעים, השמונים והתשעים, כתשנו פה איש את אחיו, האם ערפאת רוצה שלום או לא, היום פשוט כבר לא אכפת. התבגרנו.

חמאס בלחץ, ואני חוזר על זה. הוא מבין שעזה היא הישג גדול מבחינתו, אך יכולה להיות גם חורבנו. מבחינת כללי ניהול המשא ומתן של הבזאר המזרח תיכוני, כללים שהוקצנו על ידי חיזבאללה, חמאס נתן כאן אות חיים ללא קבלת תמורה. הוא ויתר. מדוע? כי היום חמאס הוא בן ערובה בידי גלעד שליט לא פחות מאשר להיפך. חמאס אוחז בידו כלי אסטרטגי בדמות חייל ישראל, אך זו גם צרה גדולה לחמאס, המביאה לבידוד של הפלסטינים ולקריסתם הפנימית. חמאס ביקש לאותת על עוצמה, אך בפועל אותת על חולשתו. איש מבין הפלסטינים לא האמין שממשלת ישראל תתמיד בסירובה לשחרר אסירים פלסטינים במשך שנה. כמו חיזבאללה, גם הם טעו בהערכת החברה הישראלית, הממשלה הזו, ובעיקר בראש הממשלה אולמרט, אותו ראו כחלש. גלעד שליט הוא נכס בידיהם, אך הוא הופך יותר ויותר לנטל. חמאס ביקש לאותת על עוצמה, אך בפועל אותת על חולשתו.

האם הקלטת מעידה על רצון פלסטיני להגיע לעיסקה? יש רצון כזה, אך אין יכולת. עיסקה משמעה שיוחזרו לשטח מאות פעלים של פתח, עיסקה משמעה חידוש המתח בין שתי התנועות, וטו הדדי על שחרורים, ועוד צרות. כיום, לאחר השינאה הפנים-פלסטינית העצומה, ונפילת רצועת עזה בידי חמאס, הסיכוי להוציא עיסקה כזו לפועל – רק הלך ופוחת.

הלחץ על דמשק מתהדק: היומון הערבי הבינלאומי "אלחיאת" מגלה היום [26.6.07] כי בקרוב יטיל הבית הלבן, באמצעות צו נשיאותי, סנקציות אישיות כנגד שורה של אישים סורים ושל תומכי סוריה בלבנון. הסנקציות יהיו כספיות וקונסולריות. עכשיו מתברר עוד כי סרקוזי חזר בו מכוונתו לפתוח בדיאלוג עם הסורים.

כאשר שאל ראש הממשלה אהוד אולמרט את נשיא ארצות הברית בביקורו האחרון, האם לארה"ב תהיה התנגדות שישראל תפתח במו"מ עם דמשק על רמת הגולן, חייך הנשיא האמריקני, כפי שגם עשה אל מול המצלמות. "אנחנו לא מתערבים בהחלטות הישראליות," משך בכתפיו, וחייך, אולי בשל התמימות או אי המעודכנות הישראלית. הוא חייך כי בעיניו משפחת אלאסד ועוזריה הם כבר פושעים בינלאומיים. הוא חייך כי הוא ידע שבקרוב מאוד יכריז על עמדתו בעניין, בצורת סנקציות אישיות כנגד בכירי השלטון בסוריה. הסנקציות האלה קודמות אפילו לבית הדין הבינלאומי כנגד השלטון בסוריה, אשר הקמתו מסתיימת בימים אלה.

היומון הערבי הבינלאומי "אלחיאת" מגלה היום כי בקרוב יטיל הבית הלבן, באמצעות צו נשיאותי, סנקציות אישיות כנגד שורה של אישים סורים ושל תומכי סוריה בלבנון. הסנקציות יהיו כספיות וקונסולאריות, דהיינו כל סכומי כסף של אישים אלה במערכת בנקאית הקשורה בארצות הברית – יוקפאו, וכן תיאסר כניסת אישים אלה לארצות הברית, בכל הקשר. ארצות הברית היתה רוצה להרחיב את הסנקציות ולשתף בהן גם מדינות נוספות. בראש רשימת השמות הסורית: אאצף שאוכת, גיסו של בשאר אלאסד (בעלה של אחות הנשיא, בושרה), העומד בראש המודיעין הצבאי בלבנון, וכנראה הוא היה זה שפיקד על חיסול רפיק אלחרירי ב- 14 לפברואר 2005, הגנראל רוסתום רזאלה, לשעבר הנציב הסורי העליון בזמן כיבוש לבנון, ויועצים מקורבים נוספים של בשאר אלאסד. הרשימה כוללת גם אישים לבנונים בכירים, הקרובים למודיעין הסורי, ובינים השרים לשעבר: מישל סמאחה, עבד אלרחים מוראד, אסעד חרדאן, ועוד. הצעד הזה מגביר עוד יותר את הבידוד של הסורים, אך גם את נחישותם לחבל בסדר הלבנוני, ואת הנחישות הזו ראינו בפיצוץ האחרון כנגד חיילי יוניפי"ל בדרום לבנון, פיצוץ שבו נהרגו ששה חיילי או"ם ספרדים. מועצת הביטחון גינתה במילים החריפות ביותר את הפיגוע הזה, אך מבלי להפנות אצבע מאשימה כנגד סוריה.

הסורים נחלו אתמול מכה כואבת ומדאיגה מבחינתם נוספת, כאשר צרפת שינתה את עמדתה בכל הנוגע אליהם. כל עוד שיראק היה נשיא צרפת, היתה פאריז אוייבת מושבעת של הסורים, ושיראק, מתברר, אף המליץ לנו בזמן מלחמת לבנון האחרונה לתקוף את סוריה (צעד שהיה מתבקש, גם לדעתי). הסורים קיוו שהנשיא החדש ניקולא סרקוזי יהיה נוח להם יותר, ואכן, עכשיו מתברר כי עם עליית סרקוזי לשלטון הוא הינחה את שגריר צרפת בדמשק, מישל דוקלו, להעביר איגרת לשר החוץ הסורי ווליד אלמועלם, בו הוא קורא לפתוח בדיאלוג צרפתי-סורי, תוך שהוא מתרה בסורים שזו "הזדמנות אחרונה" מבחינתם. זה היה הרבה מאוד לדמשק. אלא שלאחר שהסורים ועוזריהם חיסלו בשבוע שעבר ציר פרלמנט לבנוני אנטי-סורי, ווליד עידו, מתברר היום כי הצרפתים חזרו בהם. השגריר הצרפתי בדמשק העביר איגרת נוספת למועלם, הפוכה, בה קובעת פאריז כי בניגוד לאיגרת הקודמת, התנאים לדיאלוג כזה "טרם בשלו", בשל חוסר היציבות בלבנון.

כדי להדק את המצור על סוריה נפגשה ביום ראשון השבוע שרת החוץ רייס עם עמיתה הצרפתי ברנר קושנר בפאריז, והשניים הסכימו כי יש לבלום יחד את ההשפעה השלילית מאוד, האיראנית-סורית, במזרח התיכון.

הַחֹרֶף עוֹד נִלְחָם בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם

מוֹצִיא מִתּוֹךְ כֵּלָיו תַּחְמֹשֶׁת תֹּם-עוֹנָה:

עָנָן אֲשֶׁר עָיַף וּבוֹ טִפּוֹת שֶׁל מַיִם,

ח"כ ראובן ריבלין – מהפך 1977 – המהפכה לדורות

ד"ר אסתר ובמן – מקרבנות לפושעים –הכחשת השואה בעולם הערבי

ד"ר חיים משגב – אחריות בית המשפט העליון בפרשת בישארה

יוסף אורן – עמוס עוז מבקש מנוחה ממעמד "הצופה לבית ישראל"

פרופ' שלמה הרמתי – הרעיון הציוני של הרצל נולד לפני פרשת דרייפוס

ניר מן – לוחם לח"י האמיץ שבגיל 90 הפסיק לשתוק

אפרים אבן וד"ר מינה גראור – הביבליוגרפיה של כתבי ז'בוטינסקי

ביקורות ספרים: ד"ר אורי מילשטיין, יוסף קיסטר, ד"ר שרה אוסצקי-לזר,

אביתר בן-צדף, ד"ר משה יגר, עקיבא צימרמן, ועוד... ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להשיג: טל' 03-6910334, פקס 03-6950419, ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

לפני פחות משנה, בגיל שבעים, התחלנו ללמוד ספרדית במכון סרונטס ברחוב שולמית 7 [בית תבורי לשעבר] בתל אביב. עכשיו אנחנו כבר בקבוצה ברמה שנייה, קוראים ספרון בלשי למתחילים "Muerte in Valencia" וגם מחליפים פריטים בספרייה הנהדרת שבקומת המרתף של המכון: ספרונים ספרדיים למתחילים, ספרים עבריים מתורגמים מספרדית, וכן סרטים ספרדיים על גבי קלטות ותקליטורים, חלקם עם תרגום עברי. יש במקום גם מיבחר של כתבי-עת, עיתונים וספרים בתחומים שונים, גם לילדים ולנוער. המקום תרבותי ונעים מאוד. לתלמידי המכון השימוש בספרייה חינם, ואפשר לקחת עד שלושה פריטים, להחזיק כל פריט שבועיים, ולחדש אם לא סיימת לקרוא או לצפות.

אך העיקר הוא כמובן לימוד השפה הספרדית עצמה. צוות המורות מיומן ומסור מאוד. כל הלימודים בכל מכוני סרוונטס בעולם הם לפי חוברות "פריסמה", חוברת לימוד וחוברת תרגילים, והכול בספרדית מהשיעור הראשון. לכאורה נשמע הדבר אבסורדי אך תוך כמה שבועות אתה נכנס לרוחה ולפשטותה של השפה הנפלאה הזו ומתחיל להבין כמעט כל מה שהמורה מסבירה לך, בספרדית! –

לימוד השפה החדשה הוא כמסע אל עולם חדש אשר כל פעם מתגלים בו דברים חדשים ומפתיעים, וכל זאת מבלי לטוס למרחקים ולהיסחב עם מזוודות. תומס מאן כתב ב"הר הקסמים" כי הנסיעות למרחקים הן "ריענון תחושת הזמן" שנעשה יותר אינטנסיבי. מבחינה זו גם בלימוד שפה חדשה יש מטעמו של ריענון תחושת הזמן. אתה פתאום מדבר אל עצמך במחשבותיך ומכנה את סביבתך במילים ובמשפטים של שפה חדשה! כאילו הארץ עומדת על מקומה האחד, וכל היקום סובב סביבה.

יש הרבה עבודה בהכנת שיעורים בבית, וכך גם בשיעורים במכון, שעתיים וחצי מרוכזות מאוד פעם בשבוע, שעתיים וחצי שדורשות עירנות רבה ולקיחת חלק פעיל בתרגול השפה, בייחוד הפעלים יוצאי הדופן. אנחנו יודעים קצת צרפתית ולכן הספרדית לפעמים מבלבלת אותנו ולא פעם המורה אומרת, כשאנו עונים "וי" במקום "סי" – "אהוד, ספרדית, לא צרפתית!"

אך מצד שני מאוד מעניין לעמוד על הדימיון בין שתי השפות הלטיניות, אשר לכל אחת מהן יופי משלה, ומה שטוב הוא שבספרדית שמבטאים כל מילה כִּכְתִיבָה בלי העלמת סופי המילים כמו בצרפתית. לכן גם קל לכתוב בספרדית לפי השמיעה, ולא צריך לנחש הרבה.

כיתות חדשות ברמות השונות נפתחות כסדר אך תלויות במיספר הנירשמים לכל כיתה. בדרך כלל מיספרם בכיתה אינו עולה על עשרה, הטיפול אישי מאוד וגם האווירה הכללית מצויינת. אנחנו הכי זקנים בכיתה וגם שמיעתנו לא מה שהיתה ובכל זאת מקבלים אותנו ללא דיעות קדומות ובלי אפלייה, בבחינת – והדרת פני זקן.

אגב, הנאה נוספת היא שכאשר אתה שומע חדשות בספניולית (לאדינו) ב"קול ישראל" אתה רואה פתאום שאתה כבר מבין גם קצת ספניולית, אם כי אומרים לנו שלא כדאי לערבב בין הספרדית ללאדינו כדי שלא להתבלבל דווקא משום הדימיון שביניהן.

הכתובת: מכון סרוונטס, רח' שולמית 7, תל אביב 64371.

מדינת ישראל קמה על חורבותיו העשנות של שליש מהעם היהודי. אומות העולם ברגע נדיר של חסד וזעזוע, ובניגוד מוחלט למדיניותם, אישרו לניצולי השואה וליושבים בציון בית לאומי. וכך מושב האו"ם באמצע המאה הקודמת אישר את חלוקתה של ארץ ישראל, שנקראה אז פלסטינה. על מצבם של ניצולי השואה נכתב כבר רבות, זהו אות קין על מצחנו, וקלון שלא יכופר. המיליארדים שקבלה ישראל כשילומים עבורם, הבטיחו את עתידנו אך לא את עתידם. אחוז ניכר מתוכם חי בעוני, ללא אמצעים מינימאליים, ותרופות מתאימות. ציבור חלוש זקן, ועייף, שאינו מסוגל להפגין או לשבות. ידם אינה על השלטר או על בריחי הנמלים. אבל השפלתם היא ביזיוננו.

כאמור האמצעים ישנם, המדינה קיבלה עבורם הון עתק, ומדוע אם כן לא הוקמה קרן פנסיה עבורם?

אך זה עדיין עוד לא הכול, עד כה התייחסתי רק לקבוצה מוגדרת, פגועה מבוגרת וחלשה, שהגיעה בחוסר כל, ונשכחה מלב.

אבל ישנה גם קבוצה אחרת. קבוצה שלא רק שלא קיבלה מהמדינה את אשר מגיע לה כדין, אלא שבנוסף לכך גם נחמסה כאן. במילים פשוטות קבוצה שנשדדה לאור היום.

בימים האלו מתפרסם דו"ח של ועדה מיוחדת, המצביע על כספים רבים של ניצולי שואה ש"נבלעו" אי שם בחשבונות הבנקים. מה בדיוק עומד מאחורי הדו"ח המוזר הזה? ראשית, חשוב לציין את העובדה שהפרסום התעכב מאוד, בעקבות לחץ כבד שהפעילו הבנקים נגדו. הדו"ח למעשה יצא באיחור של שישים שנה לפחות. ובמשך כל אותם השנים החזיקו הבנקים (בעיקר בנק לאומי), בכספים לא להם. כשהם עושים כמיטב יכולתם להסתיר ולטשטש את עקבותיהם מהמפקידים ומיורשיהם.

מדובר בכספים שהשקיעו יהודים מאירופה, בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, בבנקים שפעלו בארץ ישראל המנדטורית. הכספים הושקעו כהכנה לעלייתם ארצה, וכמפלט מפני הסכנה הקריבה. חלק מהכספים הועבר אחר כך לבריטניה, וחלק נותר בבנקים. המדובר באלפי חשבונות. רבים מהמפקידים נספו, חלקם עלה ארצה והחל לדרוש את כספו, ולחלקם נותרו רק יורשים. כאמור מרבית החשבונות הם בבנק לאומי. ב-1997, בספרו "רכוש שנשכח", חשף לראשונה פרופ' יוסי כץ את היקף הבעייה ותבע חקירה. בשנת 2000 קמה ועדה בראשותה של ח"כ קולט אביטל. קולט לחמה כלביאה, היא דרשה ממדינת ישראל לפעול נגד הבנקים, בדיוק כפי שנהגו הארגונים היהודיים נגד הבנקים החמדניים משוויץ. הוועדה החליטה ב-2003 שעל הבנקים להשיב למפקידים או ליורשיהם את ההפקדות, כשהן צמודות לערכן מ-1939 בתוספת ריבית של 4% לשנה.

אין ברצוני לחזור ולדוש בבעיה הכאובה, כיוון שעוד ידובר בה רבות. כלכלית מדובר פה בשוד ולא בגניבה, כיוון שזה נעשה בגלוי ולאור היום, וכולנו גם מבינים את הפרינציפ. וכולנו גם יודעים מה שקורה לנו כשאנו חייבים כסף לבנק. בנק לאומי למשל עדיין לא הופרט, הוא שלנו למעשה, כך שמשכורות בכיריו (אינן צנועות ביותר), הן על חשבוננו. ורק מהסיבה זו ברצוני להפנות שאלה (דוגרי) לוועד העובדים שלו. עד היום עדיין לא הוחזרו הכספים (בערכם) למפקידים, להזכירכם ניצולי שואה. וזאת אחרי שפיקדונותיהם הוסתרו למעלה משישים שנה. האם בשביתה הבאה בבנק למען שמירה על זכויות העובדים, תסכימו להכניס גם את הסעיף של השבת הגזילה? בנק להזכירכם זה אמינות, ובלי זה אנא אנו באים.

מי שעושה הרבה ילדים בלי חשבון כדאי לפחות שישתדל לשמור עליהם כדי שלא יישרפו

החברה ל"שיפוץ" מוזיאונים, היכלי תרבות, תיאטראות

וכל מיבנה ציבורי יפה ובעל ערך שניבנה בישראל –

פונה ליזמים חסרי מצפון, למאכערים מובטלים, לאדריכלים מתוסכלים, חסרי יושרה ועמוד שדרה, לאוצרים מגלומאניים, לקבלנים תאבי-בצע, לעובדי ולנבחרי ציבור מושחתים, ליחצ"נים חסרי מוסר, למתרימי תרומות לפרוייקטים מיותרים, למקבלי הוצאות מהצעות שכלל לא היו וגם לא תהיינה להן תוצאות, לכל הז'וליקים והאינטרסנטים בעולם השי"ן קו"ף רי"ש –

ומציעה את שירותיה הטובים בשיכנוע לביצוע ובביצוע ההריסה והבנייה מחדש של מיבנים תחת המסווה ובעזרת השם "שיפוץ".

קומיסיונים ואחוזים נכבדים מכל הוצאה בפועל או רק מהצעה להוצאה – מובטחים.

יד רוחצת יד, ולפעמים אפילו בלי כתמי בטון ומלט.

בהזדמנות זו ברצוננו להזים את הדיעה שהשתרשה משום מה בציבור לפיה הבטון המזויין במרבית המיבנים שאנחנו מציעים לעזור בהריסתם לשם "שיפוץ" (חה, חה, חה! פּוּץ פוץ פוץ! – טמבלים, דון קישוטים שכמותכם, מתנגדים חסרי אונים, הלא בסוף נפצפץ את כולכם!) –

– ובכן, להזים את הדיעה שהבטון הישן הוא מבחינה בטיחותית באיכות טובה מכל מה שעתיד להיבנות במקומו, וגם עמיד יותר לרעידות אדמה, וזאת מפני (שהטמבלים שמתנגדים ל"שיפוצים" אומרים) שבעבר בנו את מוסדות הציבור, התרבות והאמנות שלנו אדריכלים מוכשרים וקבלנים ישרים.

אנחנו לא מתגעגעים לדרום-אפריקה אבל גם לא נתמוך במדינה פלסטינית-ישראלית שבה ישחטו אותנו

קיבלנו תגובות כעוסות אחדות, מלוות בבקשה שלא לקבל יותר את המכתב העיתי, בעקבות מאמרנו "האם דמוקרטיה בישראל תהיה בעתיד רק בקרב המיעוט היהודי-הציוני ואלה המזדהים עם דרכו הלאומית?" [גיליון 255]. אחדות מהן תגובות של יהודים שעלו בשעתם לישראל מדרום-אפריקה מתוך תקווה לחיות במדינה דמוקראטית במאה אחוז.

צר לנו. אנחנו לא גזענים, אנחנו לא ימנים וגם לא עיוורים. אנחנו רק רואים וקוראים בחרדה הולכת וגוברת את המציאות המתפתחת בחבל הארץ הקרוי ארץ-ישראל, מן הירדן לים, שבו נמצאת גם המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם. אם במזרח התיכון גורלנו יהיה לחיות במדינה בעלת רוב מוסלמי, דמוקראטי כמובן, פירושו של דבר שרובנו נעזוב או נגורש מכאן או נישחט כאן.

סליחה שאנחנו פוגעים ברגשותיכם ההומאניים ובאמונתכם הדמוקראטית והנאיבית בחברה האוטופית שהיתה אמורה לקום בישראל – בכך שאנחנו לא מהססים לומר לכם את האמת.

מוצ"ש שבת [23.6], תיאטרון ירושלים, חוה אלברשטיין נתנה הופעה מחשמלת. האולם הגדול של התיאטרון היה מלא עד אפס מקום, לא היה כיסא אחד פנוי. כ-900 איש נגעו בכל שיר ששרה, הצטרפו אליה ולא נתנו לה לרדת מהבמה.

אלברשטיין מלווה על ידי שני גיטריסיטים מעולים ומתופף, וכל הבמה שלה.

היא שרה שירים ידועים ומוכרים ושירים חדשים. שירים שמעלים צחוק וכאלה שדמעה עומדת בקצה העין, כאותו שיר שהקדישה להוריה שהסתלקו, "אני לא בוכה, רק מתגעגעת."

שירים חדשים שעוסקים באהבה וגם במכאובי החברה כמו השיר על אישה צעירה מרומניה שהגיעה לארץ כדי לטפל באישה זקנה, ומה עובר עליה. שיר נוסף מתייחס לביקורת דרכונים שמספר על ההרגשה שמלווה כל אחד שהוא מחבל בפוטנציה.

לאלברשטיין יש הופעה ממגנטת, וכאשר שרה את שיריה ידועים כמו "פרח הלילך", "את חרותי", "כמו צמח בר" – ואחרים הקהל הצטרף אליה וזה נשמע כמו תפילה. חוה אלברשטיין ודאי היתה מאושרת מגל האהבה והחיבוק הענק שזכתה לו, ומגיע לה.

אהוד, ממליצה שתיקח את "המיסתורית" שלך, ולכל אלה שאוהבים את קולה ושיריה של חוה אלברשטיין.

אהוד: גם אנחנו אוהבים את שירתה, וזוכרים לה לטובה שהלחינה וביצעה כה יפה את השיר של אסתר ראב "הציפורים אינן יודעות", הנמצא בתקליטורה "יונת האהבה" בהוצאת NMC משנת 1996. היא מן המלחינים הבודדים שנגעו בהלחנה באוצר הבלום של שירי אסתר ראב.

מיד עם השבעת ממשלת האחדות הפלסטינית (הסכם מכה) אץ רץ לו שר החוץ השבדי ואמר שעכשיו הגיע הזמן לדבר עם כל חברי הממשלה הזאת, כולל חמאס, וכמובן להפסיק את החרם. כמדומני שהם היו היחידים או כמעט היחידים באיחוד האירופי שמיהרו כל-כך.

כיבוש עזה על ידי החמאס הותיר את מליצי היושר השבדים פעורי-פה, אך ההלם והאלם התחלפו חיש קל בהסברים האפולוגטיים הרגילים מבית המדרש של האנשים הטיפשים הללו. וכמו תמיד לא נפקד מקומנו.

שר החוץ השבדי והתקשורת השבדית האשימו במה שקרה את החרם של ישראל, החרם של מדינות העולם (שהם בצביעותם חלק ממנו), את ישראל שהפכה את עזה לבית כלא ללא גג, את חוסר העשייה המדינית, וכל כיוצא באלה.

לפי אנשים אלה – הפלסטינים הם מפגרים שכל מה שקורה להם ואצלם, קורה בגלל משהו שמישהו אחר עושה, והם עצמם חסרי יכולת לקחת אחריות על מעשיהם. השבדים הם למעשה האנשים בעלי הגישה הכי קולוניאליסטית שאפשר לדמיין לגבי ה"ילידים" – בצורת התייחסותם זאת לפלסטינים. וכל הזמן הזה קשה היה למצוא איזושהי התייחסות או גינוי למעשי הזוועה שהטרוריסטים מהחמאס ביצעו באנשי הפתח.

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז'אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

"באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!"

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

"מה, עם מוסקה?" נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. "מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?" הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – "שרמוטה, רותי, שרמוטה!"

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג'ה, כדי ש"אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית." והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, "כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו" והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: "אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה... והיא בספונג'ה... תמיד חולה... עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך..."

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה... מה-יצר-אותה... אבא שלה מושקע בתוכה... "ארוך חם ומרטיב כומו קקי..." [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו... שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר'ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

יום לאחר שאולי סיפרה לי כיצד נעשתה שפחה לאביה וכיצד לילה אחד גילתה אותם אימה החולה, המאושפזת עתה במוסד, ושכחה ששלחה אותה לאב ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה השבורות – אני משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור-המיון בדואר, אדון אליהו פאריינטה.

האיש הזה, המדושן, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה בדקדקנות העבד-כי-ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק בן-עירו רבי איסחאק, שהחייה נערה מתה ושלח אותה באונייה לארץ-ישראל, ובהתייהרותו שפגש פעם בשוק את אליהו הנביא ודיבר איתו כאדם אל אדם. וכשעירבב אדון אליהו, פאריינטה, לא הצדיק – עירבב מחדש את תוכנו של שק דואר שמויין על-ידי – והודיע לי שינכה שעה ממכסת-עבודתי, אני התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי קצת את זקנו האפור עד שמשקפיו של אדון אליהו רעדו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו נכנסתי למגרש הרוסים והקפתי בריצת צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכזו, אני חופשי.

ידעתי שהפסדתי מקום-עבודה אבל לא היה איכפת לי. כבר למוחרת התייצבתי בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרומין, ברחוב קינג ג'ורג', וניראתה כפארלאמנט צעצוע בבירה של מדינת אופריטה, כפי שהשתקפה בסרט הקצר "ירושלים" של דוד פרלוב, מאותה תקופה.

קיבלתי את העבודה הקשה ביותר, שנותרה, משום כך, ללא דורש – נעשיתי פועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.

מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.

מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: "בארוד!" – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.

נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני "אתא" האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים.

אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –

אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.

אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. "כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?" היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, "נכון?"

אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?

"קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.

לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "

אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח "עידו ועינם" של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו" – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:

"לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "

העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – "מתי נלך לרב?" – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד..." וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "

ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: "בארוד!!!..." – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.

וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.

אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!

אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. "שיעור במולדת" קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.

"המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!" – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.

זרועותיי התמלאו שרירים. כתפיי התרחבו. פניי היו שזופי השמש האביבית, והעור כמו התחסן והבריא באוויר החופשי. אצבעותיי הפכו מיובלות ומסוקסות כידי פועל. אפילו קולי נתעבה קצת, הפך גברי יותר, מזרחי. יום אחד, בעבודה, כבר הטילו עליי לצעוק בקול גדול: "בארוד! בארוד!"

הרביתי לשתות עראק, ובערבים עזבתי מדי פעם את אולי לבדה בחדר וישבתי לשתות עם חבורה מקרב הפועלים. כולנו, פועלי-הבניין, היינו יהודים וגאים בעבודתנו. לא היו אז ערבים בירושלים שלנו. ואני ישבתי בחברת הפועלים, על שרפרפים קלועי-קש, בריח עשן נרגילות, בבית-הקפה של מנטלו, באחת הסימטאות.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבאק, לבקר אצל רותי, והתואנה – הגיונית למדי, לקחת ממנה חזרה את כתבי-היד שלי. אולי אולי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, בעלים העדינים, המכחילים מצפיפות הכתב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

רותי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כדי כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. פניה הלבנות, המתוקות, דמויות הלב, הפכו כהות מעט, כשנהב, באור הלילה.

אולי כאן המקום לבכות, אבכי עליכ, יא שרמוטה! – עכשיו אגלה, הפגם היחיד בה היו האוזניים. היתה לה צורת אוזן מאוד לא יפה. כמו קונכיה הפוכה. אינני יודע מאין באה לרותי התורשה הזו. אמנם, שפעת שערה הצהוב, החלק כמשי, הסתירה את אוזניה המוזרות. יופייה המדהים כישף כל מי שפגש בה ולכן לא שמו לב לאוזניים, שאולי הפריעו רק לי במין שמחה משונה לאיד מאז שהבחנתי בדבר לראשונה:

למדנו שחייה בבריכת-השקאה בפרדס אצל אדון באראקר, יקה מוצק, נמוך ושמנמן, שהיה מצמיד למותנינו חגורה עשוייה פחיות שמן-זית ריקות, אטומות, שצבען צהוב-ירקרק, ומנחה אותנו במים במוט ארוך ובמיבטא מצחיק: "חת-שתיים... שלוש ארבע! חת-שתיים... שלוש ארבע!"

אחר-כך קרה שישבנו על שפת הבריכה המרובעת, שהיתה עשוייה אבן כורכר מצופה טיח ערבי ורוד, ללא מלט, והשוויתי את אצבעות הידיים והרגליים הערומות שלנו שהיו, למרבה הפלא, תואמות להפליא וללא שום פגם, אפילו עיקול האצבע הקטנה ברגל היה מושלם. בחיי! הייתי מנשק את כפות-רגליה הלבנות וממלא באצבעותיהן הפניניות והנקיות את פי אלמלא אצבעותיי היו זהות לשלה וזה כאילו אני מנשק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שבכלל, מה אני יודע? כאן במושבה כולם הזדיינו עם כולן, אולי רותי היא אחותי-למחצה או בת-דודי? אולי כולנו קרובי-משפחה?

אולי, קוס-אמו הרוחניות, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, מה שקובע באמת הוא רק צורתם של אברי הגוף?

עתה נשמעו קולות חברותיה לדירה, אולי גם בעלת-הבית, לכן כניראה לא חששה מפניי והכניסה אותי לחדרה שהיה מלא מופלטצ'ינקות טריות מהמושבה שהעלו בי דמעות.

"מה קרה לך?" שאלה בדאגה. "חדלת ללמוד? שמעתי שהתחלת לעבוד בבניין?"

"לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל-כך," הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. "באתי לקחת את כתבי-היד."

"לא. מצאתי נערה צעירה. תלמידה שלי. החלטתי להתחתן איתה."

"ויתרתי. לא אהיה סופר." חטפתי מופלטצ'ינקה והכנסתי לפי.

"אתה השתגעת? מה קרה לידיים היפות שלך? החלטת להרוס לך את החיים? אתה – פועל!? אתה בטח תכניס אותה להריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!"

לברק עיניה הירוק-פרדס של רותי, שבחנו אותי בידענות, מתגרות בי, כתמיד, חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אולי לעלות עליה כמעט ערב-ערב, ומבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה.

"נעורים זה שום דבר," הוסיפה רותי, "אתה עוד תתחרט!"

"אבל היא אוהבת אותי," קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי את המתרחש בה – בראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, התמלאה קינאה והתאהבה בי. איך אפשר שלא לאהוב אותי – חזק, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מהסטודנטיות העדינות, שעורן הבהיר היה נעקץ מזיפי זקני ומצביטותיי, ודעתן נתונה רק לחרדה מפני הריון ולשימוש באמצעי-מניעה ולתביעת משגל-נסוג, תוציא! תוציא! – שיהוק עליהן!

"זאת שוב אי-הבנה," נרתעה ממני רותי. היא קמה ממקומה ופסעה לאחור, מביטה אליי, מחייכת בעיניים קרועות-לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי.

פני החלב שלה קיבלו גוון של עשן ולנגד עיניי הזדקנו פתאום והפכו לרשת קמטים וחריצים בתנועה מתמדת, כמסגירה התרחשות פנימית אדירה, לפני פורקן, "אני באמת אומרת לך, מתוך ידידות, אני לא שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה, בבקשה – "

בכל זאת ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. רבלון אינטימט החריף נדף מחלקת צווארה ועירפל את חושיי. היא הניחה לי לחבק אותה בעמידה, ללטף את שדיה מבעד לחלוק ואף לנשקם, ערומים, על פיטמותיהם העגולות, המושלמות. לגעת באצבעותיי המסוקסות בקוס שלה, שדהר בתוך עצמו בפעימות עזות, כמנשק אוויר מלמטה – אך בהרגישה את אברי מתקשח לעומתה, מבעד לבגדים, ושאני עושה הכנות להוציאו לחופשי ולאווררו מולה, פתחה את דלת חדרה וב"זוז כבר, אתה קצת מסריח," הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, לחדר המבוא ולדלת היציאה, תוחבת לכיסי מעילי את צרור כתבי-היד שלי.

כאשר חזרתי מאוחר בלילה אל אולי, עטוף במעיל-המלחים האפור, שבכיסיו הרחבים כתבי-היד, קפצה לזרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה היו קרות מן הכביסה.

היא ריחרחה בי רגע קצר ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת. שם בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי-הסבון שבה היו מושרים בגדי-עבודתי, שמעתי אותה מקיאה בחשיכה.

"מה קרה? אולי? מותק, מה קרה?" ניסיתי להרגיע אותה. "תשתי חלב?" – אולי חלתה בשפעת או בהרעלת-קיבה, או שתתה מהעראק שנישאר בבקבוק, והחל מוצא חן גם בעיניה לאחרונה, יותר מהחלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה בעקשנות לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי אותה והינחתי במיטתנו הצרה וכיסיתי אותה בסדין, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל רותי, באתי עליה בכוח, וכאשר צעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה על פיה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבנן, כמעט חונק אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי. מותק, מותק, אוהו, ככה, כמו אבא שלך, בכוח, באונס, כל הנקניקו [ו"ו בשורוק], את כל המגדל בשער האחורי...

התייחסתי אל אולי כמו לצעצוע-חי המצוי ברשותי ותפקידו לענג אותי ולהתאים לי ככפפה לאצבע. שתעריץ אותי ותשתוק. התמרדותה שיעשעה אותי. לא הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי את מעשיי בה והתכוונתי, שבע ומרוצה, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, התיישבה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה הזדקרו אליי בחשיכה-למחצה כנושמים, ובהתרוממי בהיסח-דעת לעומתה – סטרה לי על פניי והתחילה לשרוט אותי ופיה התמלא חרפות וגידופים מגונים ביותר, שאותם אני מבקש לא לזכור כלל. תפסתי בכפות-ידיה ובקושי הרגעתי אותה והכרחתיה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, המתקשת בחיקי בעודי מחבק אותה מאחור וכופת את ידיה באצבעותיי, עד שנירדמה, השפחה המקללת.

כריכים הכינה לי אולי בבוקר, כרגיל. אך כאשר חזרתי מהעבודה, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה – ענתה לי בקול צרוד, בוגר –

"ילד כבר צומח אצלי בבטן!" תקעה לי בגסות, מחקה שיהוק שלי.

הרומאן הארצישראלי הנידח "המושבה שלי" יצא לאור בספר בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג אך מסיבות מובנות הושכח ונעלם ואינו כלול בספרות העברית הקנונית, החשובה והלקקונית.

היום אני תושב כפר סבא (שנוסדה במקורה על-ידי "גולים" מפתח-תקווה) וסיפורי המושבה שלך מעוררים בי זיכרונות ילדות.

בקלות רבה זיהיתי בסיפורך את האדון [פרץ] פסקל אשר גר מול בית הספר פיקא בו למדתי וסיימתי בשנת... ואת השמועות על אשכי הקוף או הכלב שהושתלו בגופו. היום, כפרופסור לביולוגיה בדימוס, אני יודע שזו היתה שטות, אם כי הזרקת מיצוי אשכים העשויים כביכול לכלול הורמוני מין היתה מקובלת בצרפת כטיפול בבעיות הורמונאליות בסוף המאה הי"ט בעקבות "מחקריו" של Brown-Sequard שהצהיר על חידוש נעוריו ואונו בעקבות טיפול כזה. הוכחות ממשיות לא פורסמו כי נושאות מחקריו כנראה מילאו פיהן מים. אבל מי אנו שנשבור מיתוסים?

גם אני למדתי אצל האדון גלבוע (בעבלאך), המורה הרלב, אדון ירקוני (עם המכוורת והסוכה המטאורולוגית). וכן המורים קיטאי, נאמן, שלמה חיון, זלדה פסט, המורה [רחל] איכילוב, אפשטיין ועוד.

אהוד: תיקון. לא "גולים", שזה בימי מלחמת העולם הראשונה, אלא איכרים, שזה מקודם.

אחדים מכם משתמשים ברדיו כדי לקדם את פרסומו של המוצר התורן שלכם. אני משתמש במילה "מוצר" מאחר שאין לי מילה אחרת לתאר בה את מה שאתם מנסים לעשות. עבורי, ואולי עבור עוד כמה אנשים, המילה "ספר" מתארת דבר שונה לחלוטין מאותו "מוצר" שאתם מפרסמים.

בעבר הרחוק וגם הקרוב נתפתיתי לרכוש במיטב כספי, שבו אתם חפצים, כמה מאותם מוצרים ש"פומפמו" השכם וערב ברדיו.

מאחר שאני רוחש כבוד לספרים, לא יכולתי שלא לחוש מרומה כל פעם מחדש.

לא עוד! נשבעתי לעצמי. מעתה ואילך, כל מוצר שלכם שיפורסם בדרך זו לא יירכש על ידי גם אם מחירו יוזל וגם אם יוצע לי חינם. אתם מלכלכים את סביבתכם הספרותית. אתם מקדמים תת-תרבות ומרדדים את השפה. איני יודע ואיני מכיר את האחראים הישירים לכמויות הזבל המילולי שמציפים את שידורי הפרסומת ואת דוכני הספרים. אך דעו לכם – מרכולתכם אינה רצויה עוד בעיניי. עשו נא עימדי חסד וחידלו נא גם לעצבן את חוש השמיעה שלי.

רק דיקטטורות פרו-מערביות תייצבנה את המצב במזרח התיכון

היציבות במזרח התיכון תושג רק באמצעות מישטרים דיקטטוריים או דיקטטוריים-למחצה שבהם הדמוקרטיה והבחירות הן פארסה (סוריה, סעודיה, איראן, וכן ירדן ומצרים). ואילו המדינות שבהן הדמוקרטיה כביכול מנצחת – מועדות למלחמת אזרחים מתמדת (לבנון, עיראק והרשות הפלשתינית). ישנן באזור רק שתי דמוקרטיות אמיתיות ויציבות, ישראל וטורקיה (אך כיום יישום מלא של הדמוקרטיה בטורקיה עלול למוטט את האופי החילוני של משטרה, המוגן על-ידי צבאה). המסקנה היא שאין שום סיכוי לארה"ב ולמערב-אירופה לחולל שינויים באמצעות מישטרים דמוקראטיים שיביאו כביכול יציבות לאזורנו. מחוץ לישראל, רק משטרים פרו-מערביים דיקטטוריים או למחצה עשויים להבטיח יציבות באזורנו, בין הפיכה להפיכה.

משרד החינוך קרן ספריות לילדי ישראל המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

המינהל הפדגוגי מיסודה של רחל ינאית בן-צבי המרכז לספרות ילדים

9:45 – נאוה מקמל-עתיר – בית, משפחה וסוד, בעקבות ספרה: "נערה במרפסת ממול".

10:15 – ד"ר נילי לוי – אב, אם והדימוי העצמי של מתבגרות. עיון ב"לאחר סופת הקרח" מאת פיליס ניילור, וב"עיניים ירוקות מוזרות" מאת קרול אוטס.

10:45 – אורית רז – תהליך ההפנמה של דמויות ההורים עפ"י הספר "זמר של שיר".

11:50 – טקס הענקת הפרס ע"ש אביחי ברגסון ז"ל לעבודת מחקר בתחום ספרות הילדים והנוער.

12:10 – הלן לבנת וינינגר – מסע יהודי על פני ארבעה דורות עם ספרה: "למלא את הזמן בחיים".

12:40 – חדוה נוה – הורים עבריינים מזווית הראייה של ילדיהם עפ"י ספרה: "אבות אכלו בוסר".

13:10 – רימונה די-נור ונועה סמלסון – סיפורים ושירים משדה הקרב המשפחתי מתוך הספר: "שם פרטי, שם משפחה".

הכנס יתקיים ביום רביעי, י"ח בתמוז תשס"ז, 4.7.07

במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין, רח' המעגל 7, בית הכרם, ירושלים,

נא אשרו השתתפותכם עד לתאריך 26.6.07 בטלפון 02-6558179

אל: המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ת.ד. 3578, בית הכרם, ירושלים, 91035

אנו מעוניינים להשתתף בכנס שיתקיים בתאריך 4.7.07

גיליון מס' 126 של כתב-העת ספרות ילדים ונוער יצא לאור. החוברת תימכר לבאי הכנס במחיר מוזל – 25 ₪. לרכישה בדואר, נא לשלוח 35 ₪ לקרן הספריות, אבן גבירול 17, רחביה, ירושלים.

אוסף המאגד בתוכו את המיטב מתוך שיריה של ציפי שחרור וכן חטיבת שירים חדשים. האוסף משקף עולם יצירתי בעל נעימה אישית ומרתקת המוסיפה נדבך ערכי-משמעותי לשירת הנשים העברית.

הקורא באוסף זה יחוש במציאות חברתית רבת-מתחים אך בעלת צבעוניות עזה,הבאה לידי ביטוי-אם במפורש ואם במרומז, גם מעבר לפרובלמטיקה של "להיות אשה". הקריאה הקשובה בשיריה של ציפי שחרור מגלה הווייה אנושית מורכבת, שבה הפרט שבמרכז היצירה מקושר אל הכלל המקיף אותו. אהבת-חיים, יצרים חזקים ורוך מחלחלים בתשתיתו של הספר שלפנינו.

למבחר שירים מיוחד זה הוסיפה פרופ' נורית גוברין אחרית-דבר מאירת עיניים ודקת הבחנה, כשהיא סוקרת את התפתחותה של שירת ציפי שחרור מראשיתה ועד היום, ועומדת על תרומתה לספרותנו.

"המשוררת ציפי שחרור מבטאת את דורה, ומשמיעה את קולה הייחודי כמשוררת וכאישה. היא פועלת במסגרת שירת הנשים העברית הישראלית, אך בה בשעה היא עצמאית ובלתי תלוייה. מיבחר השירים 'עונה שנייה לאהבה', מאפשר סיכום ביניים של שלושים שנות שירתה של ציפי שחרור. הוא נותן ביטוי לתמורות שחלו בשירתה, משיריה המוקדמים הזועקים, עד לשירים הבשלים המאפשרים להסתכל אחורנית בזעם אבל גם מתוך הבנה ואפשרות של פיוס. מסקרנת מאוד היא הציפייה לשלבים הבאים של שירתה מתוך המשך שיהיה בו חידוש."

נורית גוברין מתוך 'אחרית דבר' ל"ציפור חלומה". החומר באדיבות הוצאת עקד ועל דעתם

נשיות ובשלות נשית, נשמות תאומות, עקרות והורות מאוחרת, חיפוש נואש של צעירות וצעירים בתל אביב אחרי אהבה, שכול ואבדן, יחסים גנובים עם גברים צעירים, תלישות, צעירים החוזרים מהודו, לילות סוערים בעיר הגדולה – וחיים אחרים – בפריפרייה ובעיירות הפיתוח, דו-קיום בלב תל אביב, אהבות נסתרות, תאוות כבושות ומאבקים יצריים... "נשמות תאומות" הוא פסיפס של דמויות ומקומות המורכב משתי נובלות ומסיפורים – מענגים, חושניים ויחד עם זאת מלאי מורכבות, שהומור וכאב מאכלסים אותם. הסופרת מיטיבה לגולל את מאווייהם המוארים והאפלים, אהבותיהם הגלויות והנסתרות ותאוותיהם הכבושות והמתפרצות.

ציפי שחרור, סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לשנים 1993 ו-2003. פירסמה עד כה 11 קובצי שירה, קובץ סיפורים, וספרי ילדים רבים. ספריה זיכו אותה בשבחים ובפרסים רבים. היא מנחה סדנאות שירה ופרוזה. כיהנה כחברה במועצת המנהלים של הערוץ השני ומן היוזמים הראשונים של תוכניות התרבות בערוץ 2. ממקימי הקרנות "סנונית" ו"ברוש" של הרשות השנייה, ערכה את הירחון הספרותי מאזניים, כתבה וערכה בשבועון "העולם הזה", ושימשה כמבקרת ספרות בעיתונות.

החומר נמסר באדיבות הוצאת גוונים ועל דעתם

לפני כשנתיים נפל דבר בישראל. הממשלה והכנסת החליטו על ביצוע מה שהמערכת קראה "התנתקות" ומבחינתי זה היה מעשה לא מוסרי ולא אנושי, שהיה בנוי על שנאה ועיוורון פוליטי, הפקרות ביטחונית ויצירת דרך סלולה לבריחה של המנהיג מאימת הדין.

מה לעשות, אחרי שנתיים המציאות הוכיחה כי ההתנתקות הביאה הרס וחורבן פיזי, נפשי וקיומי לאלפי אנשים שאיבדו את ביתם, פרנסתם, עשרות משפחות התפרקו, הביאה צעירים רבים לחוסר אמון מוחלט במוסדות השלטון ולקשיים נפשיים. בקיצור, חברה וקהילות שהיו למופת מכל הבחינות – גשמית, ערכית וחברתית, נמצאות עדיין אחרי שנתיים במצב בלתי אפשרי בחומרתו.

במישור המדיני והביטחוני ההצלחה לא פחות מרשימה. והרי כמה מההישגים: שלטון חמאס, איראניזציה של רצועת עזה, אלפי קסאמים על שדרות והנגב המערבי מאז ההתנתקות, עם סיכויים מצויינים לשיפור הטווח והמגוון.

מערכת המשפט, שלא כהרגלה, נרתמה בזריזות וביצירתיות יוצאת דופן לגיבוי המהלך רב ההשראה של ההתנתקות. חלק מהאמצעים לא היו מביישים משטרים ידועי שם בגישתם המיוחדת לזכות המחאה. כדוגמא: בתי משפט מיוחדים, מעצרים של ילדות וילדים במשך שבועות וחדשים, הגשת אישומים קולקטיביים ועוד.

והנה, אחרי שנתיים של סבל, ייאוש, אחרי ההצלחות המרשימות של המהלך, אחרי שהשקר, הכישלון והאבסורד זועקים לשמיים, מה יש למערכת המשפט לעשות כדי להשלים את הניצחון, לאמלל מאות ילדים ונערים, לפגוע בגיוסם לצה"ל, להרוס את עתידם, וזאת בשל העובדה כי הם חונכו על אהבת העם והארץ, על ערבות הדדית, איכפתיות, ועל זכות המחאה כשהורסים את ביתם? המערכת מתעקשת לשפוט אותם על הפגנות ועל שהייה בשטח צבאי סגור וכו'.

לא ראינו הפנמה של המציאות שנוצרה כתוצאה מהמהלך המרושע וההזוי של ההתנתקות. המערכת סבורה כי ע"י המשך התהליך המשפטי ניתן להסיח את הדעת מהתוצאות ולחזור ולסמן את ה"אוייב" שמפריע לפרוץ השלום. כידוע, אלפי תיקים משמידה משטרת ישראל מדי פעם בגין עומס יתר. אבל התיקים של הנוער הנפלא הזה, שחלקו כבר משרת בצה"ל, יוגשו למשפט.

בדרך כלל החברה מענישה את העבריין משתי סיבות: האחת, גמול על המעשה; השנייה – הרתעה. הציבור הזה, שבניו ובנותיו מועמדים לדין על זכות הזעקה והמחאה, לא סבל מספיק משך השנתיים האחרונות? מידת העונש לא מוצתה עד תום, על אף שלא פשעו כלל? בנושא ההרתעה: מה לא נאמר? איך מערכת ההפחדה עבדה שעות נוספות, לאיזה תסריטים קשים הוכנו הכוחות, כשהמציאות היתה שונה בתכלית. ממה יש להרתיע?

לפני מיספר שבועות התקיימה שביתת הסטודנטים. שערי אוניברסיטאות נסגרו בשרשראות, נחסמו כבישים, היו עימותים מילוליים ופיזיים קשים עם שוטרים. כמה כתבי אישום הוגשו נגד סטודנטים לשם ענישה והרתעה?

צריך לתקן את החרפה הזו של הגשת המשפטים כנגד משתתפי המחאה, ההפגנה וההתרסה לפני ותוך כדי ההתנתקות. זה יהיה מעשה קטן אך חיובי, צודק, מחבר, שיחזיר את אמונם של רבבות צעירים במערכת הצדק והשלטון בישראל.

במסגרת הגילוי הנאות, אני מבקש לציין כי נכדי השתתף בפעולת המחאה על הגג בכפר דרום, ורק מסיבות טכניות לא התאפשר לי להצטרף אליו.

תגובה לנורית הדרי על ביקורתי על מחברו העלום של הספר על צפיה אשת מוחמד

אודה לך אם תפרסם תגובה קצרה זאת למאמרה של נורית הדרי "צפיה ואדוניה של ההיסטוריה" [גיליון 255]:

נורית הדרי מאשימה אותי בהתנשאות ובהתיימרות לדבר בשם הסמכות ההיסטורית. אני ממש מעוניין שהיא תצביע על משפט אחד שכתבתי, ושממנו משתמעת הטענה הנ"ל.

סיפור היסטורי מתבסס בדרך כלל על גרעין היסטורי ועל הרבה דמיון, אבל הסופר, בכישרונו, יודע להשרות על הקורא תחושה שמה שמתואר בסיפור יכול היה להתרחש במציאות.

זה לא מה שקרה ב"צפיה – אישתו היהודייה של מוחמד", ואת דעתי זו כתבתי ברצנזיה, ונדמה לי שעל כך מודה גם נורית הדרי בצורה עקיפה.

המחבר העלום ביקש ממני לקרוא את הספר ולכתוב עליו. קראתי, ואמרתי לו את דעתי, והצעתי לו בהגינות שלא אפרסם אותה ברבים. הוא עמד על כך שאכתוב , אבל שלא אשכח להביא בפני הקורא גם את התועלת שהוא יכול להפיק מהספר. נעניתי לו, וכתבתי ברצנזיה משפטים כמו "מי שמוכן להתעלם מליקויים אלה (באשר לאמינות כרומן היסטורי), ומעוניין לקבל מידע על תקופה נוראה זו שקבעה לדורות את היחסים שבין מוסלמים ליהודים – ימצא מידע זה בספר בפירוט רב, פירוט המאושש בהערות מועילות."

הרצנזיה לא נשאה חן בעיני המחבר, והוא טרח ללמד אותי דעת, איך הייתי צריך לכתוב. אני כנראה עשיתי עליו רושם כאילו אני עובד אצלו וחייב לו דין וחשבון. אני מניח שגם ההתנפלות הלא הוגנת של נורית הדרי עליי שייכת לאותו מסע לא מכובד.

מכל מלמדיי השכלתי – גם מהמקרה הזה למדתי משהו.

אורי הייטנר אינו מדייק כשהוא כותב [גיליון 255] שאהוד ברק הרחיק לכת והציע בקמפ-דויד נסיגה מ-98% משטחי הגדה ותמורת 2% הנותרים-שטחים חלופיים בנגב. בקמפ-דויד ברק הציע 89% משטחי הגדה. ערפאת הסכים לוותר על 2% משטח הגדה (פיקדון שנמסר לקלינטון) תמורת שטחים חלופיים. ההצעה נדחתה על-ידי ברק.

בפגישה השנייה בטאבה הסכימו הפלסטינאים שישראל תספח 2.34% משטח הגדה (צורפה מפה מפורטת) תמורת שטחים חלופיים מדרום להר חברון, הצמודים לקו הירוק. כמו כן הסכים ערפאת שכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים (כולל הכותל המערבי), יהיו בריבונות ישראל.

הצעה זו נדחתה על-ידי אהוד ברק. ההצעות של ברק נדחו על-ידי ערפאת. שני הצדדים "קיבלו" את הצעת הפשרה של הנשיא קלינטון (העברת כ-95% של הגדה לריבונות פלסטינית) עם הסתייגויות רבות. הפרשנויות לגבי מה שהתרחש במו"מ הן רבות, אך חשוב לדייק בפרטי ההצעות שהגישו הצדדים במהלך המו"מ.

גבול סוריה-לבנון פרוץ לרווחה להברחות נשק לחיזבאללה

גבול ישראל-מצרים פרוץ לרווחה להברחות נשק לאירגוני הטרור בגדה

ציר פילדלפי בין רצועת עזה לסיני פרוץ לרווחה להברחות נשק לחמאס בעזה

מתקפה של עשרות טילים על ישראל מכל עבריה כבר ביום הראשון למלחמה

שכחתי את הדבר החשוב ביותר: האזהרה שפירסם משרד החוץ לתיירים ישראליים לא לבקר בגרמניה ובבריטניה [בשנת 2033, ר' סיפורי "איתי מלבנון" בגיליון 255].

אהוד: כשאהיה בן 97 כבר לא איכפת לי לא לבקר בשתי הארצות האלה. מה אני צריך לטלטל את הפיליפינית? יותר טוב להישאר בבית ולצבוט לה בפיטמותיה המלוכסנות הקטנות כל פעם שאני צמא ושנוזל לי ריר מהפה.

בתגובה לקטע הקצר "אחוות שמנים" [גיליון 255] ציטט באוזנינו חברנו הרזה, הסופר שמאי גולן, פתגם פולני, שאת תרגומו העברי שמענו כבר בילדותנו: "עד שהשמן ירזה, הרזה ימות!"

רשמים מביקורי ב"בית חם", נוער בסיכון וילדי מהגרים

כמי שמרבה לערוך מפגשים עם תלמידים ברחבי הארץ, אני יכולה להעיד כי הביקור ב"בית חם" היה שונה.

ראשית, עליי לציין כי תחושה חמימה של בית אכן אפפה אותי כבר מהרגע הראשון בו פסעתי אל תוך הדירה הקטנה והישנה השוכנת לה אי-שם בדרום תל-אביב. ייאמר לזכות בנות השירות הלאומי, אשר מדריכות במקום, כי הן עושות עבודה מבורכת, ואהבת הילדים אליהן ניכרת בחיבוקים ובחום הרב וההדדי שקיים ביניהן לבין הילדים המקסימים.

המדריכות הסבירו לי כי מדובר בילדי מהגרים אשר נולדו בארץ והם דוברים עברית על בוריה, אך שפתם דלה. לכן השתדלתי בהרצאתי, בקטעים בהם אני מקריאה מספריי, להמיר מילותיי למילים פשוטות יותר ולהסביר כל משפט במילים נרדפות כשאני מנסה להבין משפת גופם אם אכן הם מבינים אותי ואם הצלחתי לקחת אותם עימי אל המחוזות הדימיוניים והקסומים שבספריי.

אין ספק כי מדובר בילדים מיוחדים עם מנטאליות שונה, קיימת בהם מן ביישנות ותמימות שובת-לב, הם לא השיבו לשאלותיי אלא רק לאחר שביקשו רשות דיבור, שמרו על שקט מופתי, ובתום המפגש ביטאו בחן רב את שביעות-רצונם ואת הנאתם מן המפגש כשהם משתמשים בביטויים עם המון אהבה ורגש. לא מיותר לציין כי מדובר בילדים עם קשיי למידה אך לא בחינוך מיוחד.

אני אישית הפקתי הנאה מרובה מן המפגש, מן התשובות המיוחדות לשאלותיי ובעיקר משאלותיהם הסקרניות על גיבורי ספריי ועל צורת כתיבתי. ואם הצלחתי ולו במעט לחשוף בפניהם את עולמו המופלא של הספר, די לי!

סיגלית דיל, עו"ד ורו"ח, היא גם מחברת ספרי הילדים והנוער: "טירת כחולי-העין", "אנשי הקירות", "תלתלים מכושפים" ו"שעון הקסמים". פגישתה עם הילדים בדרום תל-אביב נעשתה בהתנדבות, במסגרת הפנייה לסופרים לילדים ולנוער (חברי סומליו"ן) להתנדב לכך.

תל אביב, יום חמישי, ו' בשבט תשס"ז, 25 בינואר 2007

בימים שבהן תרנגולות הסתובבו בלולים והטילו ביצים בלהקות גדולות וטרם היו כלואות בתאים קטנים להטיל ביצה-ביצה כל ימי חייהן, היה נהוג להצמיד להן בסיכה מאחור מגן-תחת עשוי פח נוצץ ודק, וזאת על שום מה? על שום שתרנגולת שדיממה-משהו בהטלת ביצתה היתה מיד מנוּקרת מאחור ונהרגת במקורֵי כל חברותיה ללהקה בגלל הדם. שיטה אחרת היתה להרכיב "משקפי פח" אטומות לתרנגולות על שורש מקורן כדי שלא תוכלנה לראות קדימה את הדם.

קצב אמנם אינו תרנגולת, ואת תואר הנשיאות שלו איבד, לפחות במכתב העיתי שלנו, מאז שסירב לכנות בתואר "רב" רבנים רפורמים וקונסרבטיבים (וזאת עשה גם על דעת רבו המלומד מחנך הבנים למופת הרב הראשי לישראל שלמה עמאר) – וגם יש לנו ספק רב אם מלכתחילה התאים קצב להיות נשיא – אבל אנחנו לא שמחים למִשְׁבּתוֹ ולא שותפים למחול השדים המתנהל סביבו. ארצנו מלאה פרשיות שבהן ההרים מולידים עכברים חדשים לבקרים, ואיכשהו לא מסתדר לנו בהיגיון שֶׁמה שהחל בתלונה מצידו על סחיטה נגדו מסתיים בהאשמתו באונס, ומשום כך לא מקובל עלינו שחזקת חפותו תישלל ודינו ייחרץ בתקשורת, בציבור ובכנסת – עוד בטרם נשמעו העדויות מכל הצדדים ובטרם הורשע במשפטו, אם בכלל. משפט ולא לינץ'.

בתא הטלפון ליד קולנוע מוגרבי, מרחק פסיעות אחדות ממוכר הנקניקיות בחרדל בעל הכובע הגבוה הלבן, ייערך מחר יום שישי כנס מבקשי הסליחה ממר סופר נידח בגלל כמה וכמה עמדות שנקט ושבכולן התברר שצדק לחלוטין וכי תחזיותיו היו מדוייקות – וזאת חרף הסחי, המיאוס והרפש שזרקו בו מתנגדיו, המוחזקים חכמים בעיני עצמם! – עכשיו הם יכולים לנשק למוכר הנקניקיות בתחת!

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,498 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

256 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה

באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

"בארץ אהבתי מחכים לאורח"- מסע לארצות הבלטיות ליטא , לטביה.

בפתח הספר "יהדות ליטא" כותב פרופ' יוסף קלויזנר מאמר פותח "החידה ליטא", הוא מספר. שכאשר היה בן 20 נאלץ לשוב לליטא ,לעירו הסמוכה לוילנה וכך כותב: " ואז שקעתי כולי בחיים המיוחדים במינם של ליטא היהודית.... מחשבה אחת היתה מנקרת אז במוחי: ליטא הקטנה, ליטא הענייה, ליטא שמספר יהודיה היה מועט לעומת מספרם בפולין, אוקראינה, ורוסיה, מניין לה השפעה עמוקה זו על קיבוצי היהודים הגדולים והעשירים ממנה?

ליטא יהודית קטנה זו , נעשתה חידה גדולה בעיני".

אנו ננסה לעקוב אחר חידה זו, ולתת לה תשובות ברוח ימים אלו.

נתור אחר יצירותיהם ועולמם של : הגאון מוילנה , א. מאפ"ו, חיים לנסקי, דבורה בארון, מנדלי מו"ס, ביאליק, לאה גולדברג, א. סוצקובר ואבא קובנר.

מסע בליטא, לטביה, הוא מסע בנופי טבע מרהיבים ובמחוזות המורשת היהודית; מסע לאירועים ודמויות מפתח בהיסטוריה היהודית.

מסע למחוזות המורשת היהודית, שבליבן "ירושלים דליטא",

טיול שכולו חוויה מרגשת, המשלב ביקור בערים היפות וילנה, קובנה, ריגה ובכפרים הקטנים שכמו יצאו מציוריו של שאגאל.

הכנר כבר לא מנגן על הגגות, אך בתי העץ עדיין פרוסים במרחבי יערות אורן ובשיפולי נהרות. בשתי המדינות, בעריהן ובכפריהן חיו בעבר מאות אלפי יהודים שייצגו את כל הזרמים ואת כל ההשקפות.

מסע בליטא ובלטביה הוא מסע בנופי טבע מרהיבים ובמחוזות המורשת היהודית; מסע לאירועים ודמויות מפתח בתרבות הבלטית ובהיסטוריה היהודית.

לאחר הנחיתה בשעות הבוקר, בריגה בירת לטביה, נצא לסיור להכרת העיר. נבקר בחומת העיר, "השער השוודי", אתרי העיר העתיקה- בית "שחורי הראש", בתי הגילדה הגדולה והקטנה, "בית מנצנדורף". נתרשם מיופייה הארכיטקטוני ומסגנון הארט-נבו המאפיין את העיר בסיור ברחוב אלברטה שבו ריכוז ייחודי של בניינים שעוצבו על-ידי האדריכל היהודי מיכאל אייזנשטיין בסגנון ה"ארט נובו". לינה בריגה.

את הבוקר נקדיש ל"ריגה היהודית". נבקר בבניין הקהילה ובו מוזיאון לתולדות הקהילה, בבית הכנסת המקומי, בבניין בית הספר היהודי, בגטו היהודי. נראה את ביתו של ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב. מאוחר יותר נבקר באתרי הזיכרון ביער ברנינקי הסמוך לעיר. בשעות אחר הצהריים נבקר בשוק המרכזי של ריגה מהגדולים באירופה. לאחר ארוחת ערב נטייל בסימטאות העיר. לינה בריגה.

19.7.07 –יום ה'- יום 3 ריגה - בויסק – רונדלה - פוניביז'- וילנה

בבוקר נצא לבויסק - עיירה בעלת היסטוריה יהודית, ממנה בא הרב קוק.

נמשיך לביקור בארמון נסיכי קורלנד רונדלה אשר נבנה ע"י הארכיטקט האיטלקי ברטולומא רסטרלי ומשמש היום כמוזיאון לתעוד חיי האצילים במאות ה-18 -19 . נמשיך לעיר פוניביז' ובה נראה את בנין הישיבה הידועה שנוסדה ע"י הרב כהנמן והועברה על-ידו לבני-ברק. לעת ערב נחצה את הגבול ונגיע לוילנה. לינה בוילנה.

20.7.07– יום שישי –יום 4 טאראקי– פונאר – וילנה

בבוקר נצא להתייחדות עם קורבנות השואה ב"יער פונאר", גיא ההריגה הגדול של יהודי ליטא. נמשיך לטארקאי, עיר הבירה העתיקה של נסיכי ליטא השוכנת בלב אזור אגמים. נבקר בטירה המרשימה, במוזיאון הקראי המספר על חיי הקראים החיים מאות שנים בליטא. נטייל על שפת האגם כדי להתרשם מיופיו של האזור. נחזור לוילנה שם נערוך הכרות ראשונית עם העיר "ירושלים דליטא" – מהמרכזים החשובים של התרבות היהודית. בערב ארוחת ליל שבת. לינה בוילנה.

לאחר ארוחת בוקר נצא לסיור רגלי באתרי העיר. נטייל ב"רחוב הגאון" ברחוב "היהודים", נראה את ביתו ופסלו של הגר"א- הגאון מוילנה, נבקר במקום בו ניצב בעבר ה"שולהויף" –בית הכנסת הגדול ומבני הציבור של הקהילה. נעבור בבניין בו פעלה אחת הספריות עשירות התוכן בעולם היהודי "ספריית שטראשון". נראה את האנדרטה לזכרו של אדם מיצקביץ –גדול משוררי פולין שחי ולמד בוילנה. נראה את מקום בית הדפוס הפעיל ביותר בעולם היהודי הליטאי של "האלמנה והאחים ראם". נסייר ברחובות הגטו היהודי ובחצר בניין היודנראט וננסה לשחזר את אירועי המרד בגטו, נצעד בעקבות יצחק ויטנברג ואבא קובנר. בשעות אחר-הצהריים נסור לביקור בקומפלקס האוניברסיטה הוילנאית בסימטאות וברחובות שמסביבה. לינה בוילנה.

בבוקר נצא לכיוון צפון מערב לז'זמר, שם שמור ע"י אונסקו בית כנסת מיוחד המאפיין את בתי הכנסת מעץ שהיו במזרח אירופה, זה המקום בו נעסוק בשאלה על תפקודם החברתי ועיצוב בתי הכנסת במדינות הבלטיות. בדרכנו לקובנה נכנס ל"פורט התשיעי" - המצודה ששימשה כמחנה מעצר ומוות ליהודי קובנה במלחמת העולם השנייה.

נמשיך לעיר קובנה שמיקומה במפגש הנהרות הניימן והנריס, והיא השנייה בגודלה בליטא. קובנה שימשה כבירת ליטא בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. נתחיל את הסיור במרכז העיר, ברחובות הקרויים על-שם הסופר א.מאפו, ו-ל. זמנהוף - אבי שפת האספרנטו. נבקר בבית הכנסת היחיד שנותר ופעיל, בחצר הגימנסיה העברית, בבית החולים היהודי הישן. נטייל במדרחוב בעיר ונעצור ליד ביתה של המשוררת לאה גולדברג. בשעות אחר הצהרים נצא לסלובודקה –פרבר העיר שהיה מאוכלס יהודים רבים, כאן אף חיבר אברהם מאפו את יצירותיו "אהבת ציון", ו"אשמת שומרון".

23.7.07 – יום ב' –יום 7 –קובנה –קאידן –שאבליי- וילנה- ת"א

בבוקר נצא לעיר קאיידן – אב-טיפוס לשטייטאל. העיירה היתה מאוכלסת בעבר ביהודים רבים ולאחרונה עברו חלקים רבים בעיר שיחזור וביניהם בית כנסת, ובית מדרש בו למד הגר"א. בעיירה זו נולד וגדל משה ליב לילינבלום מחשובי המשכילים בליטא. מכאן נמשיך לעיר שאוולי שם נתרשם מחיי "אצולת הממון" היהודית בביקור באחוזת משפחת פרנקל ובבית החרושת לעורות של המשפחה. נמשיך ל"גבעת הצלבים" אתר עלייה לרגל ייחודי שנהייה לסמל ההתנגדות הליטאי לשלטון זר. בתום ביקור בעיר נשים פעמינו לשדה התעופה בוילנה לטיסה חזרה לתל-אביב

· 200$ לנוסע דמי קדימה בעת ההרשמה.
סכום זה כולל 47$ דמי רישום, אשר לא יוחזרו בכל מקרה של ביטול.

· יש להשלים את יתרת התשלום עד שבועיים לפני היציאה לסיור.

· התשלום יתבצע בש"ח לפי שער העברות והמחאות גבוה ביום התשלום.

· למשלמים בכרטיסי אשראי : בהתאם לנהלי משרד הנסיעות מול חברות האשראי (בתוספת 1.9% עמלת כרטיס אשראי).

· חלוקה לתשלומים בכרטיס אשראי- בהתאם לנהלי משרד הנסיעות מול חברות האשראי (קרדיט).

· מ-14 ימי עבודה ועד 3 ימי עבודה לפני ההמראה – 400$ לכל מטייל.

· מ-3 ימי עבודה לפני היציאה ועד יום היציאה לסיור יחוייב הנוסע בכל ההוצאות שנגרמו למשרד הנסיעות כתוצאה מהביטול .

*הערה: הטיול מתומחר ע"פ מחירי הטיסות ומיסי הנמל והדלק הנכונים לתאריך 1.5.07 . כל שינוי שיחול במחירים הנ"ל יגרור עליה/הוזלה במחיר הטיול בהתאמה.

סיור בעקבות יהדות ליטא ולטביה עם יואל רפל { 2}

קוד הטיול:ליטא לטביה_ תאריך הטיול:__17.7.07 -23.7.07_

פרטים	מטייל מס' 1	מטייל מס' 2
שם משפחה (בעברית)
שם פרטי (בעברית)
שם משפחה (בלועזית כפי שמופיע בדרכון)
שם פרטי בלועזית (כפי שמופיע בדרכון)
תאריך לידה
מין	זכר / נקבה	זכר / נקבה
דרכון ישראלי	כן / אחר	כן / אחר
מספר דרכון
תאריך הוצאת הדרכון
תאריך פקיעת תוקף דרכון
מקום הנפקת הדרכון
כתובת (למשלוח דואר)
מספרי טלפון (בית)
(עבודה)
(נייד)
מספר פקס
דוא"ל
מטייל/ת שנרשם/ת לבד מעוניין/ת:	· בחדר ליחיד (בתוספת תשלום) · בשיבוץ בן/בת זוג לחדר	· בחדר ליחיד (בתוספת תשלום) · בשיבוץ בן/בת זוג לחדר
ביטוח בריאות ומטען	כן / לא	כן / לא
סוג האוכל (במהלך הטיסות)	רגיל/צמחוני/כשר:	רגיל/צמחוני/כשר:
סוג האוכל (במהלך הטיול)	רגיל/צמחוני/כשר:	רגיל/צמחוני/כשר:
אופן התשלום	מזומן / צ'ק / כ.אשראי / העברה בנקאית	מזומן / צ'ק / כ.אשראי / העברה בנקאית
למשלמים בכרטיס אשראי
מספר הכרטיס
תוקף הכרטיס
שם בעל הכרטיס
מס' ת"ז בעל הכרטיס

*חובה לצרף צילום דרכון לכל נוסע + דף הארכה במידה ויש