חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 257
תל אביב, יום שני, ט"ז בתמוז תשס"ז, 2 ביולי 2007
מלאה שנה ראשונה למלחמת לבנון השנייה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא, שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אהוד בן עזר: חלק ניכר מהעיתונות העברית מתפקד על תקן של לורד האו האו.
אורי הייטנר: מלחמת הפל-קל. // ישראל פנחסי: יזוז המזוז.
אהוד בן עזר: אל תקנאו בקצב – הוא את עונשו כבר קיבל.
ברכת חזק ואמץ ליועץ המשפטי מני מזוז! – ממערכת "חדשות בן עזר".
אורי הייטנר: א. זכות הציבור לדעת את האמת. ב. טעותו של מני מזוז.
יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל קַו הָעֹנִי.
פיחות ביכולת ההעמדה של נשיא המדינה עם כניסת פרס בן ה-84 לתפקיד.
ערב מלחמת ששת הימים, קטע מן הרומן של שמאי גולן "מותו של אורי פלד".
ד"ר גיא בכור: א. מה האמת? עלילות הריגול של אשרף בונד. ב. מילה פרעונית: כמעט כל אישה במצרים עברה כריתה. // מכתב מְאֲגָנָה וַגְנֵר על קצב הפרסי.
על מסעדות ועל אורי-בורי – רות ירדני כץ, ס. נידח.
הפינה של ההוא מחלם: טניה וג'וליה. // אלי יזרעאלי: בעקבות הגליון האחרון.
ד"ר יואב אהרוני: ביצים: ביקורת בונה, ביקורת הורסת, צבע ואמת בפרסום.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק ארבעים ואחד [חלק שלישי], כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון.
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בויארג'י מצידון או מצור
על חמור או אופניים מדי יום
משרך דרכו לפרדס הירוק
קושר תחת עץ חמורו אופניו חוצה
חופת הדרים סוככה עליו מגיע
לעצי קטיושות פזורות לעשרות בְּעשב
ליד גזעים לוקח קטיושה לחה
מרכיבה על חצובה מפעילה דרומה
לפעמים יש מנגנון השהייה
מה טוב חוצה שוב את
הפרדס ויוצא על חמור
או אופניים חזרה לצור או צידון
רואים למעלה במזל"ט אידיליה כפרית
לפעמים מתיישב ואוכל פיתה
ממולאה באורז לפעמים מחרבן
מטוס ישראלי מפציץ מקום יציאה
ריק נפלו כמה תפוזים ירוקים
חוזר חלילה מה קרה מה קרה
אללה אַכְּבַּר חיזבאללה
יום אחד עשה טעות אותו
בויארג'י מצידון או צור קשר
את החמור ליד קטיושה אולי
על גבו נשא בולט גם כַּן שיגור או
חצובה ולאור יום נקלט הוא במזל"ט
בום נרצח בויארג'י מִן לוּבְּנַאן
אחד ממאות תמימי דרך עמלים
קשֵׁי יום קטיושאים פרדסאים
נשארה פיתה עם אורז בלי פֶּה
פשע מלחמה פשע מלחמה
פשע מלחמה פשע מלחמה
יִמְכֵּן הַאדַא זָאלָמֶה מִן אִלְקַטְיוּשָׁה?
לַא! הַאדַא כּוּלוּ כִּיזֶבּ מִן אִישְׂרַאִיל!
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י הוּוֶ מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
אַלְלָה יִרְחָמוֹ
פורסם לראשונה בגיליון 165 מיום 3 באוגוסט 2006 של "חדשות בן עזר", אשר מתחת לכותרתו הופיעו המילים האדומות:
ביום ה-27 לַבְּלִיץ החיזבאללי-איראני-נאצי הרוצח בישראל יום ולילה. באבל על נהרגינו ובכאב על נפצעינו אתמול בצהריים בכפר גלעדי ובערב בחיפה. אין סמלי מכך שפגעו גם בטיילת השלטים בוואדי ליצירות סמי מיכאל ואמיל חביבי, מה שמוכיח כי השינאה המוסלמית שוקדת להשמיד אותנו גם אם יהיה עליה להרוג לשם כך את אזרחינו הערבים!!!
אהוד בן עזר
חלק ניכר מהעיתונות העברית מתפקד
על תקן של לורד האו האו
פורסם לראשונה באותו גיליון 165 מיום 3 באוגוסט 2006
ישראל נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר. לא פעולת תגמול קצרה נגד ארגון טרור או גרילה על הגבול, אלא נגד שלוחת החזית של איראן, שראש ממשלתה הבטיח לשרוף את ישראל, ובמשך שנים ארוכות סיפק ועדיין מספק לחיזבאללה ולאויביה האחרים של ישראל את הנשק הדרוש לשם כך. מאוד ייתכן שהארסנל שסיפקו האיראנים ללבנון הוכן לתגובה של ירי מאות טילים מכל הגדלים ובבת אחת לעבר ישראל, לאחר שארה"ב או ישראל יתקפו את מתקני הגרעין האיראניים.
זוהי מלחמה ששום מודיעין לא היה יכול לשער את מידותיה המדוייקות ואת התפתחותה, וגם אילו שיער – לא היו ממשלת ישראל וצה"ל יכולים לעשות דבר בפרקי זמן קודמים כי העולם המערבי, ואפילו ארה"ב, לא היו מאמינים לנו שאנו יוצאים למלחמה על עצם קיומנו, וכי זוהי רק התחלה למימוש האיום של האיסלאם הקיצוני, ובחודו תוכנית הגרעין של איראן – להשתלט על העולם המערבי כולו או לפחות להגיע למאזן אימה עימו לאחר חיסול ישראל. בשעות האחרונות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כאשר נשקלה בישראל מכת-מנע אווירית כמו בששת הימים, הטילו על כך האמריקאים וטו וחייבו אותנו לספוג את המכה הראשונה שאחרת היה העולם מאשים אותנו בפרוץ אותה מלחמה שהיתה יזומה נגדנו. יש דימיון לזה גם הפעם.
אבל מעיון בעיתונות סוף השבוע, מאמרים וכתבות, בעיקר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", עולה תמונה בל תאומן של חזית תקשורתית כמעט אחידה נגד הממשלה, נגד מפקדי צה"ל, נגד מרבית מוסדות השלטון, ולמעשה נרמז שכמעט כל מפקד בכיר בצה"ל חייב כבר עכשיו עו"ד צמוד ואיסוף מסמכים ועדויות לקראת ועדת החקירה שלאחר המלחמה, וכי הדרג הפוליטי הוא כבר בבחינת מחוסל מבחינת אחריותו למחדל. כן, משתדלים להכניס לציבור הקוראים לראש שמדובר במחדל! וכי האשם אינו באויבינו אלא בהנהגתנו האזרחית והצבאית!
זוהי תמונה של טירוף מערכות. של עיתונאים הנחשבים חכמים בעיני עצמם וזולתם ובעצם קשה למצוא מילים כדי לתאר את היוהרה, הטמטום העיוורון וגם החוצפה שלהם. הם אינם מבינים כלל את המציאות המסוכנת שבה אנו חיים כל הזמן, וזאת חרף הנורמאליות המפליאה של חיינו התרבותיים והדמוקראטיים. עיתונאים אלה דורשים מההנהגה ומהצבא דברים בלתי-אפשריים: היו צריכים לדעת מראש שמהאוויר אי אפשר לחסל את החיזבאללה. היו צריכים להיכנס קרקעית קודם. לגייס מילואים קודם. לצאת למלחמה קודם. להפציץ יותר קודם. להביא להפסקת אש קודם. ובְּלָה בלה בלה קודם ועכשיו ניתך מבול העצות המטומטמות והביקורת השחצנית של יושבי הקרנות חסרי האחריות שאם אינם במקרה בצפון, הסכנה היחידה האורבת להם היא חשיפת יתר למחשב ולטלוויזיה.
האם ניתן היה למגן כל בית עד חדרה? האם ניתן היה לצאת למלחמה קודם? נדמה שדיין הוא שאמר שרק חמור (בהמה עיקשת) אינו משנה את דעתו. מלחמה היא סיפור מתגלגל. היא כמשחק שחמט. אתה יודע עם אלו כלים אתה יוצא לדרך ומה הצעדים הראשונים אך לא כיצד יהיו כל מהלכיה ומה יהיו מהלכי האוייב. צריך להתעדכן מדי יום ומדי שעה. צריך גמישות מחשבה בתיכנון, צריך תבונה והעזה.
האיוּם הוא הרבה יותר רציני מכפי מה שבמציאות הגיאו-פוליטית היה ניתן לשער. וזה עוד לא הכול. הסורים והאיראנים עלולים להתגרות בנו ישירות, לא רק בחזית הקשה והאכזרית שפתחו נגדנו בלבנון. איראן עלולה לרצות לגרור באמצעותנו את ארה"ב והמערב כולו למלחמה כוללת במזרח התיכון שתיצור כאן מציאות מפוררת וקטלנית יום-יומית כמו בעיראק הנשלטת חלקית בידי ארה"ב, מציאות שתחסל את המשטרים המתונים-יחסית והפרו-מערביים במצרים, ערב הסעודית וירדן.
עומדת מול כל אלה הנהגה ישראלית צנועה-יחסית, כמעט לא מתלהמת, אולי קצת נאיבית, אבל חרוצה ומסורה מאוד ובעלת אמצעים צבאיים מאוד משוכללים, ויכולת צבאית מוכנה מראש שרק היא עומדת בינינו לבין ההשמדה בידי אויבינו. מצבנו דומה מבחינות מסויימות לזה של אנגליה בימי ה"בליץ" בשנת 1941, בעומדה יחידה מול מכונת המלחמה האדירה של גרמניה הנאצית. בוש מבין זאת. טוני בלייר מבין זאת. אפילו עמיר פרץ, שנבחר בשם תוכנית השלום שלו, מבין זאת. רק מרבית העיתונות העברית אינה מבינה זאת והיא ממשיכה להסית מתוך טמטום וגבהות לב את אזרחי ישראל נגד צבאם ונגד ממשלתם, ממשיכה לזרוע דכדוך ואי אמון, וכך לשרת בנאמנות את מטרותיהם של חסן נסראללה (שמסתתר כנראה בסוריה או בשגרירות איראן בביירות) ושל אחמדינג'אד ("שורף" ישראל ומכחיש השואה) – לפורר את המוראל של אזרחי ישראל ואת האמון שלהם בהנהגתם עד שירצו להגר מכאן כולם חזרה לארצות מוצאם באושוויץ ובבירקנאו שכידוע לא אירע בהם שום דבר רע ליהודים.
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ –
כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ:
כִּי לָקְחָה מִיַּד ה', כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.
ישעיהו, פרק מ', פסוקים א'-ב'
הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי,
וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ;
הֵן אִיִּים, כַּדַּק יִטּוֹל.
וּלְבָנוֹן, אֵין דֵּי בָּעֵר;
וְחַיָּתוֹ – אֵין דֵּי עוֹלָה.
שם, שם, פסוקים ט"ו-ט"ז
אתה שומע בשבת האחרונה ב"קול ישראל" ראיון של כרמלה מנשה עם אלוף פיקוד הצפון, אלוף אודי אדם (אגב, בניגוד למרבית העיתונות הכתובה, שדרני הרדיו, כתביו וקשביו ראויים לשבח כי מטבע המדיום הם מסתפקים בעיקר בדיווח ואינם עוסקים בביקורת-סרק ובערעור המוראל הישראלי). אדם העייף משדר ביטחון, תבונה, יעילות, ענווה וגם רצינות רבה שמהול בה עצב על הקורבנות. שום יהירות או רצון לנקמה. והלא אביו, אלוף קותי אדם, נהרג במלחמת לבנון הקודמת. אתה מרגיש שאפשר לסמוך עליו וכי המערכה מתנהלת במתכונת הראוייה.
אבל מה אודי אדם יכול לקרוא בעיתוני סוף השבוע? ספקולציות על כך שעומדים להדיח אותו בגלל כישלונותיו בניהול המלחמה בצפון! ומי כותב זאת? עכברי מחשבים שכוח דימיונם גם בימי שלום אינו מרקיע בהרבה מעבר לאינטריגות מפלגתיות וכמאמר העממי: מרוב עצים (שבעיניהם מסוכסכים תמיד זה עם זה בשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא) אינם רואים את היער (שזוהי מציאות חיינו הגיאופוליטית והביטחונית, "מרירות המציאות" בלשונו המפוכחת של גדול סופרינו יוסף חיים ברנר, שנרצח באכזריות בידי ערבים מקומיים במאורעות מאי 1921).
המאמר נשלח למדור הפובליציסטי של עיתון "הארץ" במוצ"ש 5.8 בצירוף המכתב הבא:
אודה לכם אם תתנו את רשימתי זו במדורכם עם מה שפחות קיצורים ועיוותים. היא עולה בניסוחה וברמתה על מרבית המאמרים שאתם מפרסמים, ואם לא תפרסמו אותה, הסיבה הברורה היא פוליטית ולא שום תירוץ אחר. אלפים מקוראיכם הם בדעתי, ומיום ליום העיתון שלכם נמאס עליהם יותר ויותר משום שאינם מוצאים בו ביטוי לדברים כשלי.
.
כמובן שהמכתב-המאמר לא הודפס שם מעולם. אב"ע
הערת הבהרה של נעמן כהן בהקשר אחר: אוסקר מוסלי, חבר פרלמנט, עמד בראש מפלגה בשם "האיחוד של הפשיסטים הבריטים". ב-1940 הוא ואלפי תומכיו נאסרו עד תום המלחמה.
וילאם ג'ויס, הידוע בכינויו "לורד האו האו" היה סגנו ומנהל התעמולה של אוסוואלד מוסלי. ב-1937 יסד מפלגה עצמאית "הליגה הבריטית הנציונל-סוציאליסטית". ערב מלחמת העולם ערק לגרמניה, ועבד כשדרן מטעם שידורי התעמולה של הרדיו הגרמני. לאחר המלחמה, למרות שלא היה בעל אזרחות בריטית, הועמד לדין בגין בגידה והוצא להורג בתלייה.
אורי הייטנר
מלחמת הפל-קל
40 שנה מלאו למלחמת ששת הימים. שנה מלאה למלחמת לבנון השנייה. במשך שישה ימים, הביס צה"ל שלושה צבאות של מדינות ערב. במשך למעלה מחודש, לא הצליח צה"ל לנצח את החיזבאללה, ארגון טרור וגרילה המונה כמה מאות לוחמים. "ניצחנו בנקודות," כדברי הרמטכ"ל הקודם. אוי לבושה!
מה קרה? זה אותו צה"ל?
בלילה שבין 4-5.6.67, שעות ספורות טרם פרוץ מלחמת ששת הימים, כינס האלוף ישראל טל ("טליק"), מפקד אוגדת הפלדה, את מפקדי אוגדתו לפקודה ותדריך. הוא סיים את התדריך בנאום, בו אמר בין השאר:
"היעד העומד בפנינו אינו רק יעד פיסי של שטח וכוחות, אלא בראש ובראשונה יעד פסיכולוגי ומוראלי. מי שינצח יעבור מבחינה מוראלית לאופנסיבה, ומי שייכשל יעבור לנסיגה מבחינה נפשית. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן להפסיד את הקרב הראשון, להפיק לקחים מן המפלה, להתארגן, להתקיף שנית ולנצח. לנו אסור בשום אופן להפסיד דווקא את הקרב הראשון. לכן הדבר הוא פשוט: גורל הקרב ביבשה תלוי בהצלחת הקרב שלנו. פירושו, שגם גורל המדינה כולה תלוי במה שאנחנו נעשה. עכשיו אני הולך להגיד דבר חמור, אך אין לנו ברירה אחרת. הקרב הזה יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבידות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה."
לאחר מלחמת לבנון השנייה, אמר ראש אכ"א אלוף אלעזר שטרן: "עודף רגישות לחיי אדם גרם לצה"ל לחלק מהכישלונות במלחמה בלבנון... בגלל נפגע אחד או שלושה עצרו קרב שלם – וזה לא צריך לקרות."
זה כל ההבדל כולו. חיילי צה"ל מודל 2006 אינם פחות טובים מחיילי צה"ל מודל 1967. הם בוודאי מקצועיים יותר. לבטח הם מצויידים יותר. ההבדל הוא ברוח הלחימה, ובראש ובראשונה ברוח הלחימה של הדרגים הבכירים, החל בדרג המח"טים וכלה בדרג המדיני. ייתכן שהביטוי "עודף רגישות לחיי אדם" קיצוני מידי, אך המסר הוא אמיתי – חלה שחיקה חמורה בערכי הדבקות במשימה, החתירה למגע, החתירה לניצחון ונכונות ההקרבה.
כל הקונספציה המופרכת של המלחמה, לפיה ניתן לנצח במלחמה בלי להלחם ובלי לשלם מחיר, אלא באמצעות חיל האוויר והארטילריה בלבד, היא פרי באושים של השחיקה הזאת. הקונספציה הזו תירגמה את התשתית הנפשית שציינתי לתוכנית מבצעית אופרטיבית. עובדה, גם כאשר הוכח בימים הראשונים עד כמה מופרכת הקונספציה, ממשלת ישראל וצה"ל המשיכו לדבוק בה לאורך כל המלחמה.
במלאת שנה למלחמה, חשוב מאוד להצביע על הכשל המהותי הזה. לצערי, בשיח הציבורי הולכת וגוברת הנטייה להצביע על עצם היציאה למלחמה ככשל של קיץ 06'. אבל היציאה למלחמה היתה הכרח. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעות קשות כל כך בריבונותה, שהגיעו לשיאן ביום פרוץ המלחמה – באירועים בהם נהרגו 8 חיילים, נחטפו שני חיילים וכל אזור הצפון הותקף בקטיושות.
יש לשבח את ראש הממשלה והממשלה על שהחליטו להגיב בעוצמה. הבעייה אינה בכך שהממשלה החליטה להלחם, אלא בכך שלא ניצחנו במלחמה שהיתה צריכה להסתיים בריסוק החיזבאללה ובניצחון ברור וחד משמעי של צה"ל. הבעייה אינה בעצם ההחלטה על המלחמה, אלא באופן בו היא נוהלה.
אני רואה דמיון בין המלחמה לבין אסון ורסאי. הבעיה באסון ורסאי לא היתה בכך שנבנה אולם ורסאי, אלא בכך שהוא נבנה מפל-קל. מלחמת לבנון השניה היתה מלחמת הפל-קל.
ומי יודע? אם רוח אנטבה היתה מפעמת בקרב מנהיגי המדינה – האם גלעד שליט היה מוחזק במשך שנה בשבי, במרחק יריקה מגבול המדינה?
ישראל פנחסי
יזוז המזוז
איזו הצגה... איזו חגיגה, תודה לך מזוז. הפרת את השגרה, החזרת את הסומק ללחיי האומה. זה לא חשוב שלא הבנו הכול, אבל מה אומר לך? על מנת לעמוד זקוף להישיר מבט, ולדקלם ברהיטות בליל כזה של שטויות – אדם צריך אומץ. אז תודה לך בשמי ובשם בני ביתי, ובשם כל אלו שלא גמרו לנגב את דמעות ההתרגשות.
אתה יודע מזוז, נזכרתי אז בחיים, כן חיים רמון, השובב שמצא את הזמן הכי לא מתאים בעולם כדי לנשק, ואפילו קיבל מיספר טלפון בתודה, ואתה רהוט ואמיץ ללא חת, הגשת כנגדו כתב אישום, ושאלת אז אותנו בשידור ישיר: "מה היינו אומרים אם הייתה זו בתנו?" – ולא היתה לנו תשובה מתאימה. ועכשיו רק תרשה לי במחילה לשאול אותך: האם היית משאיר ולו לרע קט את בתך או נכדתך לבד עם קצב? לא יזיק לך לענות על כך.
ועוד שאלה לי אליך, אני מודע לעובדה שרק חמור אינו משנה את דעתו, אבל איך מגיעים מכתב אישום חמור על אונס כפול, לעסקת טיעון ללא מאסר? נכון שניחנת בתעוזה, אבל להוציא את א' הראשונה מכתב האישום? נכון שלא היו עדים, אבל מתי יש כשאונס מתרחש? או שמא אולי חשבת שהיפיפייה המדהימה הזו נדלקה במקרה על ה"דון ז'ואן דה לה שמטה", הנשיא ירום הודו?
כדאי לך שתזדרז לחשוב, ולהשיב. תאמין לי שיש עוד כמה וכמה שאלות. שר המשפטים החדש הוא בעל פרס ידראל למשפט ובקי בחוק לפחות כמוך, מה קרה שם ביניכם בדיוק? שלושת רבעי התקשורת וחצי האקדמיה ניצבו לצידך, האין רחמים בליבך? הרי הצגת אותם ככלי ריק? אני ממתין בקוצר רוח לראות מי מהם יתמיד בדעתו.
ברור לך בוודאי, שאתה היועץ של כולנו, אנחנו משלמים ונשלם על הטעויות, ואת ההוצאות. ולמרות המעידות, אל לנו לפקפק ביושרך. אבל מה לעשות, מגיע לנו משהו טוב יותר.
אז בהזדמנות הראשונה, לאחר הגילוח וארוחת הבוקר, תקציב לנו כמה דקות, ותכתוב לראש הממשלה מכתב, עם העתקים לשר המשפטים ולתקשורת. מכתב קצר, אינך חייב להתנצל, זה קורה לפעמים. לא יכעסו עליך, מבטיח. אבל כן יכעסו אם תישאר.
אהוד בן עזר: אל תקנאו בקצב –
הוא את עונשו כבר קיבל
בדרך-כלל, בעולם, בסרטים, ברומאנים העוסקים בדרמות משפטיות – זיכויו של נאשם (למעט מקרים כפרשת סימפסון) – כל זיכוי ואפילו זיכוי דחוק או הסדר טיעון – מתקבל באנחת רווחה ובאהדה, כהוכחה לניצחונו של הצדק ושל מלחמתו של היחיד נגד מנגנון רב-עוצמה השואף להפלילו. מה עוד כאשר היחיד אינו פושע מועד, אינו רוצח, אלא הוא אדם ללא עבר פלילי, שהסתבך באישומים קשים ובמערכות משפטיות ממושכות.
לא אצלנו.
בישראל, מרגע שמוּעלות האשמות כבדות נגד אדם, ובייחוד אם הוא ידוע ובעל מעמד – הרי שעוד בטרם נחקר, בטרם הוגש נגדו כתב אישום ובטרם נשפט – כבר נפתח סביבו מחול שדים של התקשורת, של ציבור שטומטם ושהוסת, ושל פוליטיקאים דמגוגים דוגמת שלי יחימוביץ, שבעבר העניקה תשדיר שירות לפטרונה-לעתיד עמיר פרץ בעודה עובדת כמראיינת בטלוויזיה ומיד עברה לשמש לצידו כפעילה מרכזית במפלגתו – אבל היא, הדמגוגית הזו, בטוחה שהיא יודעת טוב יותר מכל מערכות החקירה והמשפט בארץ מי אשם ומי לא, ובחוצפה ובתוקפנות מגעילות למדי חרצה מיד את דינו של קצב לחומרה כפושע וכאנס וקראה להדיחו.
מתברר שאילו התקיים המשפט,,היו עדויות רבות נגד קצב נופלות מבחינה ראייתית וגם בגלל התיישנות, ועימן בין השאר היתה גנראה נופלת גם הקריירה המשפטית רבת הפרסום וקצרת הימים של עו"ד כנרת בראשי חביבת המדיה, שמייצגת את א' הראשונה (עובדת בית הנשיא לשעבר) שמתברר שלא חדלה להיכנס למשרדו כדי להיאנס.
היועץ המשפטי מזוז גם "גילה" ששתי עובדות בית הנשיא סיפרו בעדויותיהן שהיה ידוע להן כי בין א' לבין קצב התנהל רומאן! – וכנראה שגם בגלל כך נפלה עדותה המבולבלת של א' ועימה במקביל גם האישום נגדה על ניסיון סחיטת הנשיא. אבל עו"ד בראשי, שפנתה לבג"צ, לא היססה לכנות את העיסקה שבין מזוז לעורכי דינו של קצב בשם – עיסקה שפלה!
יש לשער שחוקרי המשטרה ידעו היטב שקשה לסמוך על עדותה של א' במשפט. מדוע אפוא לא הרפו ממנה? כאן כדאי להזכיר את שיטות החקירה של המשטרה. מערימים ומדליפים עוד ועוד תלונות על החשוד הנחקר, גם על מעשים שהתיישנו, בתקווה שיישבר ויודה בעצמו לפחות בחלק מן האישומים, וכך יתקצר הליך המשפט – והאישומים לא יועמדו בספק.
אבל קצב התעקש, אפילו שיקר, ולא הודה בשום אשמה – עד שהשיג את הסדר הטיעון הנוח-יחסית. מכאן מסקנה לכל נאשם – מה שלא יהיה האישום, אתה תכחיש, תכחיש, תכחיש ואל תיפול בפח של מה שמציגים לך ומדליפים לתקשורת כעובדות שהן כבר מוצקות נגדך!
מצד שני, אצלנו, במקום לפרגן קצת לקצב, שהצליח להדוף מעליו האשמות כבדות ואולי גם אבסורדיות של "אונס"! – ונאלץ להודות בכמה סעיפי אישום "קלים" יותר – שרק בהם היה די כדי לערער את שארית כבודו ומהימנותו – עדיין מרבית דעת הציבור, והתקשורת, והשדרים והשדריות, והשלי-יחימוביצ'ים והשלי-יחימוביצ'יות, והזהבה גל-אוניות– רודפים אותו וכבר שפטו אותו לחובה ומצאו אותו אשם בכל הסעיפים, סעיפים שאפילו היועץ המשפטי, שבשלב מסויים אכן היה דברן שלא לצורך, הבין שאין להם רגליים ראייתיות במשפט והם עשויים אף לזכּוֹתוֹ.
אבל, אל תקנאו בקצב – הוא את עונשו כבר קיבל! האיש אמור להיות אדם דתי, שומר מצוות, איש משפחה למופת, נאמן לאשתו התומכת בו, איש כבוד לתומכיו ולחוגים ולעדה הפרסית שמתוכה צמח – ומה נותר לו מכל זה? בושה וכלימה! מפולת מוסרית, איבוד כבודו העצמי ואולי גם מפולת משפחתית, אלא אם אשתו "תסלח" לו כפי שסלחה הילארי לביל!
אל תקנאו בקצב – הוא את עונשו כבר קיבל גם
על המשמושים וההצקות, שבהם, בגלל יצרו שעמד לו – הוא לא עמד בניסיון!
ברכת חזק ואמץ ליועץ המשפטי מני מזוז!
ממערכת "חדשות בן עזר"
אנחנו מחזקים את ידיך בהחלטתך האמיצה להגיע להסדר טיעון עם משה קצב, הסדר שיש בו גם הרשעה שלו מתוך הודאה שלו וגם התפטרות שלו (ואין צורך להענישו בנוסף על כך כי חייו נהרסו בין כה וכה).
נהגת בחוכמה. מנעת ביזיונות והתבזויות ממוסד הנשיאות כמו גם מן המתלוננות והתובעים, שהרי אפילו אחרי שלוש שנות משפטים וערעורים לבלי סוף, עדיין עשוי היה קצב לצאת זכאי!
יש לקוות שכל הרשויות הנוגעות בדבר, גם העליון, תאשרנה את צעדיך ונוכל להוריד את הנושא המביש מעל סדר יומנו, שיש בו באמת עניינים הרבה יותר חשובים ודחופים לטפל בהם.
לאחר שצפינו בביב השופכין שהמטירה א', העובדת לשעבר בבית הנשיא, על קצב בפומבי, ושמענו את עו"ד כנרת בראשי ברדיו מכנה את הסדר הטיעון "עסקה שפלה!" – אנחנו מתארים לנו איך היתה כל מערכת התביעה מתפוררת במשפט כמגדל קלפים אילו שתי הגברות ההיסטריות הללו היו מופיעות במשפט ומתנהלות תחת חקירה הנגדית!
ולאירגוני הנשים ולנשים הלוחמניות והמתלהמות והמפגינות-לשווא, ראוי לומר: ההופעה של א' במסיבת העיתונאים נגד קצב היתה בומראנג. אל תיכנסו למלכודת שלה! היא אינה אמינה! – אני מאמין לעו"ד אביגדור פלדמן, שאם לא היו לו הוכחות מוצקות, הוא לא היה מעז להכריז בפומבי שהיא שקרנית. מצד שני, ייתכן שהיא מתארת לפרטיו זיון אחורי אמיתי עם קצב אבל החדירה התבצעה כנראה בהסכמתה וכאשר היתה מאוהבת בו או שהיו לה ציפיות תועלתיות ממנו, למשל – לעבוד כקודמתה בתפקידה בלשכת הנשיאות 30 שנה, כדבריה! –
– אלא אם אתן רוצות לצעוד בראש תהלוכת מחאה כאשר שאשכיו וזרגו הכרותים של קצב מתנוססים בראשה על מוט כדגל, כפי שעשו הנשים לחנווני הנצלן ב''ז'רמינל" של אמיל זולה.
אך האמת הפשוטה והברורה היא ששום אישה ישראלית אינה צריכה לחשוש להתלונן על גבר שהתאנה לה או שניסה לאנוס או שאנס אותה. ובוודאי שלא כשזה קורה לה עם הבוס – הלא אפשר לצרוח בזמן אמת, לתת סטירה, לבעוט לו בביצים, להתלונן מיד, ואפשר גם לתת לכך פרסום כדי שלא לעמוד בפני פיטורים שרירותיים. אפשר לפנות מיד לאירגוני הנשים הלוחמניות שמצליחות לאחרונה להרוס כל בוס.
שום דבר לא השתנה! להפך, אחרי הסתבכותם של איציק מרדכי, חיים רמון ומשה קצב – דומה שגברים במקומות העבודה יהיו זהירים כפליים ולא יגעו לנשים ברגליים וגם לא במה שביניהן –אפילו הנשים תסכמנה לכך!
ואנחנו מבקשים סליחה מהקוראים על שאיננו לוקחים חלק בהיסטריה הכללית של מרבית התקשורת ושל חלק ניכר מן הציבור הנחשב בעיני עצמו לנאור. אנחנו לא אשמים שאנחנו רואים נכוחה במקום שבו אחרים מוכות בסנוורים או דגים במים עכורים!
כל הכבוד לך מני מזוז! בהסדר הטיעון עם קצב יצאת חכם וצודק יותר ממרבית מבקריך! – רק אל תפטפט יותר מדי!
אורי הייטנר
א. זכות הציבור לדעת את האמת
נכתב לפני הסדר הטיעון
אם אכן תחתם עסקת הטיעון עם הנשיא קצב, זהו יום שחור לשלטון החוק בישראל – זוהי שערורייה משפטית וחרפה מוסרית.
אילו היה מדובר באדם פרטי, ניתן היה, אולי, לקבל עסקת טיעון עם נאשם באונס. לעיתים אין עניין ציבורי המצדיק השקעת המשאבים הדרושים כדי להגיע לחקר האמת, ודי בכך שהאדם יודה ויענש על חלק מן העבירות.
לא כן, כאשר מדובר בנשיא מדינת ישראל, האזרח מספר אחד, אדם שאמור להיות מופת מוסרי וסמל ערכי. לא כן, כאשר מדובר באחד האנשים החזקים ביותר בישראל, הנושא במשרה הרמה ביותר. כאשר מדובר באדם כזה, זכותו של הציבור לדעת את האמת עומדת מעל לכל שיקול אחר, ומכאן – חובתה של המערכת המשפטית לעשות הכל כדי להגיע לאמת.
על הציבור לדעת האם אכן נשיא המדינה הוא אנס. אם לא – זכאי הנשיא לנקות עצמו מן הכתם הזה, מן החשד הנורא הזה. אם כן – עליו לשאת במלוא האחריות הפלילית למעשיו ולשאת במלוא העונש, כמתחייב על פי החוק. השארת הסוגיה הזו פתוחה, היא בלתי נסבלת מבחינה ציבורית.
אם אכן תיחתם עסקת טיעון כזו, ולא ימוצה עד תומו ההליך המשפטי, תהיה זו פגיעה אנושה במה שנותר מאמון הציבור במערכת החוק, המשפט והצדק בישראל. במקרה כזה, לא תהיה משמעות ציבורית לפסק דינו של בית המשפט. במקרה כזה, משפט הציבור והמשפט ההיסטורי של קצב, יהיה שונה מפסק הדין המשפטי הפורמאלי.
במקרה של עסקת טיעון, יכנס קצב להיסטוריה כעבריין מין, שהודה בחלק מההאשמות נגדו כדי להתחמק מבירור אמיתי של האשמתו באונס, ובכך להתחמק מהעונש הצפוי לו אם בירור אמיתי היה מוכיח את אשמתו. הוא ייזכר כשקרן, שבמשך למעלה משנה שיקר במצח נחושה, העליל עלילות על קורבנותיו וירה לכל הכיוונים בנאום האימים המפורסם שלו, ובסוף אף התחמק מהעמדת טענותיו במבחן המשפטי.
אין לי אמון בפרקליטות שתחתום על עסקת טיעון עם קצב. אין לי אמון ביועץ משפטי שימנע מהציבור את הזכות לדעת את האמת – האם נשיא המדינה הוא אנס. אני מקווה שהנ"ל יתעשתו והביזיון הזה ימנע. אם לא כך יהיה, אני מקווה שבית המשפט יפסול את עסקת הטיעון הרקובה הזו.
ב. טעותו של מני מזוז
נכתב אחרי הסדר הטיעון
מה אמר, למעשה, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בהצהרה בה הסביר לציבור את החלטתו להגיע לעסקת טיעון עם קצב?
הדבר החשוב ביותר הוא מה שלא אמר – מזוז לא אמר שהשתכנע שההאשמות נגד קצב הן האשמות שווא. אדרבא, הוא לא חזר בו כהוא זה מטיוטת כתב האישום נגד קצב.
מדוע, אם כן, חתם מזוז על עסקת הטיעון? לטענתו, אחרי שבמשך שנה קצב שיקר, והכחיש מכל וכל את כל ההאשמות, סוף סוף הוא הודה שהינו עבריין מין. עצם ההודאה בבית המשפט וההתפטרות (שאמנם אין לה ערך מעשי, שבועיים לפני תום הקדנציה, כשהוא בלאו הכי בנבצרות, אך יש לה ערך סמלי – קצב ייכנס להיסטוריה כנשיא שהתפטר בשל עבירות מין) –השיגו את עיקר המטרה. ולכן, מוטב לגונן על כבוד מוסד הנשיאות ועל מעמדה של מדינת ישראל, מפני הפגיעה שבחשיפת מעשיו של הנשיא השמיני, שיגוללו לאורך חודשים רבים בבית המשפט.
מזוז ידע, שגם אם יורשע קצב, הוא ואנשיו יציגו את ההרשעה כהתנכלות של האליטות בישראל, כולל בית המשפט, לקצב – מסיבות פוליטיות, עדתיות וכדומה. אבל מרגע שקצב מודה באשמה, הוא לא יוכל לטעון כלפי פסק הדין.
אני שולל גישה זו מכל וכל. בעיניי, דווקא כשמדובר בנשיא המדינה, על הצדק להיראות ולהיעשות ועל העובדות להתברר בבית המשפט. זכותו של הציבור לדעת את האמת על מעללי הנשיא, וחובתה של הרשות לאפשר מימוש הזכות הזאת.
אולם גם לשיטתו של מזוז – היה עליו להתנות את העסקה בהודאה אמיתית של קצב, שבה הוא מתוודה על מעשיו ומביע צער וחרטה עליהם. במקום זאת, אנו עדים לקמפיין מתוקשר היטב של סוללת הפרקליטים והיחצ"נים הבכירים המקיפה את קצב, לפיה הוא חף מפשע, והסכים להודות בחיבוק אבהי כדי לשים קץ לסבל הנורא של משפחתו ולהמשך מסע ההכפשה נגד הקורבנות. ויש אנשים הקונים את זה. די בקמפיין הזה, כדי שמזוז יחזור בו ויבטל את עסקת הטיעון.
הקמפיין של קצב ואנשיו הוציא את העוקץ ממטרתו של מזוז בעסקת הטיעון. וכך – בעקבות העסקה, גם נמנע מימוש האינטרס הציבורי של חקר האמת, נמנעה עשיית הצדק, נמנעה הענישה של קצב – אם היה מורשע בפשעים המיוחסים לו, וגם לא הושגו המטרות של מזוז, שהתבססו על הודאתו המלאה של קצב בפשעים.
כתוצאה מכך נגרם נזק חמור – פגיעה קשה באמון הציבור במערכת המשפטית, פגיעה חמורה וחסרת תקדים בשוויון בפני החוק ומכה קשה למוטיבציה של נפגעות אונס ותקיפה מינית להתלונן.
אני מקווה מאוד שבית המשפט יבטל את עסקת האישום. אם יבטל ואם לא – עצם העסקה היא כישלון חמור של מזוז, המחייב את התפטרותו. מזוז נכשל – הוא גילה חולשה מול בכירי הפרקליטים והיחצ"נים, הוא לא גילה כושר עמידה מול הכוח והשררה, ועליו לשלם את מחיר הכישלון.
סוגיה נוספת שעולה מן הפרשה, היא ההתיישנות. אני קורא לשינוי החוק בנושא זה – אין מקום להתיישנות פשעים של אונס ותקיפה מינית בנסיבות חמורות. הזמן שחלף מאז העבירה עשוי להשפיע לקולא על ענישת העבריין, אך אין הוא אמור להשפיע על עצם ההרשעה. כשמדובר בעבריין מין סדרתי שהמשיך במעשיו – אין זה ראוי שגורם הזמן ישפיע כלל, גם לא על העונש.
יוסי גמזו
בָּלָדָה עַל קַו הָעֹנִי
"200.000 יהודים, מהם למעלה מ-60.000 ניצולי שואה, חיים כיום בישראל מתחת לקו העוני. כל זאת – מלבד 300.000 יהודים חרדים ו-770.000 אזרחים ערביים." (מן העיתונות)
הַזְּמַן, הָאָקָמוֹל הַלְּאֻמִּי, לֹא יְרַפֵּא,
עֲלֵה-הַתּוֹאֲנָה הַבִּטְחוֹנִי לֹא יְחַפֶּה
וְכָל טַיָּחֵי הַבְּלָה-בְּלָה שֶל הַשֶּקֶר הַגַּס שֶקְּלוֹנוֹ מְצֻפֶּה
בִּשְמַאלְץ פַּטְרִיוֹטִי מוּל פְיַאסְקוֹ כָּאוֹטִי – תָמִיד, עִם סְגִירַת הַקַּלְפֵּי
טוֹרְחִים לְהַרְגִיעַ אֶת כָּל הַשּוֹאֵל
כִּי "רַק" שְנֵי אָחוּז מִיּוֹשְבֵי יִשְֹרָאֵל
חַיִּים מִתַּחְתָּיו שֶל הַקַּו הַמַּשְפִּיל
(עֻבְדָּה שֶאֵינָה מַטְרִידָה שוּם עוֹר-פִּיל
שֶל מִי שֶפָּטוּר מִשִּיּוּךְ מְבַזֶּה
סְטָטִיסְטִית
לָ"רַק" הַמַּרְגִּיעַ הַזֶּה).
הַיָּד, אִם הִיא יַד הַמִּמְסָד, מַצְעִידָה רַוְחַת-עַם בְּרַגְלַיִם פִּסְחוֹת
וְאִם הִיא יַד הוֹמְלֶס פְּרוּשָֹה לִנְדָבָה הִיא מוּשֶבֶת רֵיקָם וּמֻשְלֶכֶת
בְּעוֹד שֶהַפֶּה, אִם הוּא פִּי עֲלוּקוֹת הַשִּלְטוֹן, לֹא יֶחְדַּל מִלִּסְחֹט
וְאִם הוּא פִּיהֶם שֶל מִילְיוֹן מֻכֵּי עֹנִי –
חֵרוּק-נִקְיוֹן-שֵן בּוֹ,
לֹא לֶחֶם.
וְרַק הַסּוּמִים שֶכַּחֵלֶב טָפַש לְבָבָם וְעָרְלוּ אָזְנֵיהֶם
מוֹכְרִים לַתְּמִימִים "סֵדֶר יוֹם חֶבְרָתִי" בֵּין קוֹמְבִּינוֹת שֶל סְחִי וְשֶל זַהַם
בְּעוֹד פִּצְצַת-הָעַוְלוֹת מְתַקְתֶּקֶת בְּקֶצֶב גּוֹבֵר וְרוֹעֵם
וּמַאגְמַת הַמְּרִי הַטֶּקְטוֹנִי גוֹאָה בִּשְלַבֵּי סֻלַּם-רִיכְטֶר-הַזַּעַם.
מִי שֶהָאוֹבֶר-דְּרַפְט שֶלּוֹ בְּבַנְק-הַבְטָחוֹת-הַשָּוְא
גָּדוֹל כִּשְקָרָיו לִתְמִימוּת בּוֹחֲרָיו שֶשָּנִים הוּא מַלְעִיט אוֹתָם בְּרָארָה
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו מִלִּרְאוֹת וּמַרְדִים אֶת חוּשָיו –
יִזְכֹּר נָא, מַיְן לִיבּ, רַק אֶת וַאדִי סָאלִיבּ
וְאֶת שְחוֹר פַּנְתְרֵי מוּסְרָארָה.
"שָמַיִם, בַּקְּשוּ רַחֲמִים עָלַי," שָר מְשוֹרֵר הַגּוֹלָה הַכְּרוּתָה
לִפְנֵי כְּמֵאָה שְנוֹת חֲלוֹם צְחוֹר-כָּנָף שֶשִּבְרוֹ מִתְגּוֹלֵל לְרַגְלֵינוּ
הַיּוֹם, בִּמְצִיאוּת-הַסִּיּוּט בָּהּ מוּל "עַל הַשְּחִיטָה" צָץ לוֹ "עַל הַשְּחִיתָה"
בַּפְלִירְט בֵּין שִלְטוֹן לָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הַמַּלְבִּין, מִלְּבַד הוֹן, אֶת פָּנֵינוּ.
כִּי כָּאן, בְּהַעֲמִיק יוֹם-יוֹם, לִמְסוֹס לְבַב כֻּלָּנוּ,
הַפַּעַר בֵּין הָעֹשֶר וְהָעֹנִי, וּבִבְאֹש
שִבְרוֹ שֶל הַחֲלוֹם הַצִּיוֹנִי שֶהִפִּילָנוּ
מִמְּרוֹם-אוּטוֹפְּיוֹת-פָּז לִתְהוֹם-הַלַּעַן-וְהָרוֹש,
יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב מְאֹד בְּדֶנֶמַרְק שֶלָּנוּ
לַמְרוֹת כָּל הֶשֵֹּגֵינוּ שֶרָאוּי אוֹתָם לִדְרֹש
לִזְכוּת, אַךְ שֶאֵינָם צִדּוּק לָאֲטִימוּת שֶבָּנוּ
מוּל אֵלֶּה שֶהֻרְגַּלְנוּ כָּאן לִזְנֹחַ וְלִנְטֹש
שָנִים לְצִינִיקָנִים שֶאֶת לוֹקְשֵיהֶם בָּלַעְנוּ
וּכְמוֹ בְּכָל בִּצָּה הַדַּג מַסְרִיחַ מִן הָרֹאש.
מַסְרִיחַ מִנֶּתֶק פָּרוֹת-הַדָּשָן הַשְּקוּעוֹת בְּנִירְוָאנַת-הַקְּפוֹץ-לִי,
סְמוּכוֹת וּבְטוּחוֹת בְּמֵאָה עַכּוּז סוּטוּל כִּי אֵין הֵן יוֹשְבוֹת עַל פִּי שְֹפַת
הַר-גַּעַש גּוֹלֵש, אֶלָּא שוּב – מַעֲלֵיש! – עַל כִּסְאוֹת הַשְֹּרָרָה שֶשּוּם צְבָת,
מַחְלֵץ אוֹ מָנוֹף לֹא יַצְלִיחוּ לִשְלֹף אֶת שֵתָן הַדָּבִיק מִלִּרְבֹּץ לִי
נֵצַח תָּמִים, עַד לְקֵץ הַיָּמִים, עַל טְחוֹרֵי הַנִּווּן וְהַשֹּבַע,
בְּלִי הַגְבָּלוֹת, בְּאוֹתָן מֶמְשָלוֹת שֶיָּדָן מְיֻמֶּנֶת הֵיטֵב
בִּטְרִיק אֲחִיזַת-הָעֵינַיִם שֶבָּהּ אוֹלִיגַרְכְיוֹת שוֹלְפוֹת מִן הַכֹּבַע
"רוֹטַצְיָה" שֶבָּהּ מִתְחַלֵּף הַשִּלְטוֹן
אֲבָל לֹא הַשֻּמָּן עַל הַלֵּב.
בּוּשָה הִיא הִפּוּכוֹ הַקִּיצוֹנִי שֶל הַכָּבוֹד
וְזֶה בָּזֶה מֻתְנִים הֵם כְּכַפּוֹת מֹאזְנֵי הַצֶּדֶק,
אַךְ עַם שֶשַּלִיטָיו אִבְּדוּ מִזְּמַן, בְּלִי עַכָּבוֹת,
אֶת צְרַב הַבּוּשָה מוּל תִּינוֹק וְאִשָּה הַלָּנִים בָּרְחוֹבוֹת מוּל מֶרְצֶדֶס
שֶל שַֹר עַב-בָּשָֹר הַמַּרְבִּיץ בָּם מוּסָר בְּשֶל אִי תַשְלוּמָם שֶל חוֹבוֹת
הוּא עַם שֶהֻשָּה מִכָּבוֹד וּבוּשָה וּשְנֵיהֶם אֶצְלוֹ סֶדֶק עַל סֶדֶק.
עַם שֶשִנֵן לוֹ כָּל שְנוֹת גָלוּתוֹ "יִשְֹרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בַּזֶּה"
אֵיך הוּא שוֹתֵק בְּארְצוֹ הָחֹפְשִית מוּל שִלְטוֹן שֶל פִּימָה עֲלֵי כֶּסֶל,
מוּל גִמְלאי שֶבָּנה כָּל חייו אֶת הָאָרֶץ הַזּאת וּפְתְאֹם הוּא חוֹזֶה
בִּמְדִינה הַזּוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לַכְּלָבִים בָּה-בּעֶת שֶח"כּיו שֶבַּכְּנֶסֶת
מעלִים (לֹא בַּקֹּדֶש אַךְ דַּוְקָא בַּגֹּדֶש) אֶת דְמֵי משְכֹּרְתם עַל חֶשְבּוֹן
דְמֵי תְרוּפוֹתיו וְלחְמוֹ הַמְּעט; מוּל אוֹתה חד-הוֹרִית הַנִבְעֶטֶת
לַרְחוֹב עִם בִּתה הַקְּטָנָה בְּשֶל חוֹב עַל משְכּנְתא; מוּל בְּכִי הָעֶלְבּוֹן
של נָכֶה מְטֻרְטָר עַל קַבָּיו בֵּין פְּקִידוּת חַסְרַת-לֵב לְצַמֶּרֶת מֻשְחֶתֶת.
בֹּקֶר וָעֶרֶב עוֹרֶפֶת הַחֶרֶב, חַרְבּוֹ שֶל הַ"שּוּק הַחָפְשִי",
עוֹד תִּקְוַת-סְרָק שֶל מֻבְטָל הַנִּדוֹן לְמַחְסוֹר וְדַלּוּת-דֵּרָאוֹן,
וּמֻבְטָל מַצְפּוּנָם שֶל אוֹכְלֵי-הַחִנָּם הַטָּסִים לַתְּפוּצוֹת וְנוֹפְשִים
בִּכְנָסִים וּטְקָסִים תּוֹךְ רִקּוּן הַכִּיסִים לִמְשַלֵּם-הַמִּסִּים שְדוּד-הַהוֹן
וּמְלִיצוֹת בְּטָחְנָן מֻבְטָלוֹת מִתָּכְנָן, רַק הַפַּעַר הַלֹּא-אֱנוֹשִי
אֵינֶנּוּ מֻבְטָל, הוּא עוֹבֵד כָּאן שָעוֹת נוֹסָפוֹת, מִסָּבִיב לַשָּעוֹן.
בְּאֶרֶץ בָּהּ כָּל יֶלֶד רְבִיעִי מֻכֵּה-מַחְסוֹר
וְ-60.000 נִצּוֹלֵי שוֹאָה חַיִּים בַּזֶּבֶל
וְכָל מֶמְשָלוֹתֶיהָ, לֹא שָנָה וְלֹא עָשֹוֹר,
מַעֲשִירוֹת גְּבִירִים וּבוֹזְזוֹת דַּלִּים בְּ-level
שֶאֵין לוֹ אָח וָרֵעַ וְשִֹיאָיו נוֹסְקֵי שְחָקִים
הַרְבֵּה מֵעַל לִגְבוּל הַנִּרְגָּנוּת וְהָעֱנוּת פֹּה
(עַיֵּן: כִּבְשַֹת הָרָש, עַיֵּן: דִּמְעַת הָעֲשֻקִים)
יֵש סַבְלָנוּת לַגְּבוּל אַךְ יֵש גַּם גְּבוּל לַסַּבְלָנוּת פֹּה.
הַמֶּרְחָק הַקָּצָר בְּיוֹתֵר בֵּין שְתֵּי נְקוּדוֹת הוּא קַו יָשָר,
הַמֶּחְדָּל הַנָּפוֹץ בְּיוֹתֵר בֵּין הַmerde- וְהַמֶּרֶד הוּא אֹטֶם-לֵב כְּרוֹנִי
וְהַטְּוָח הַדָּלִיק בֵּין חָבִית דִּינָמִיט שֶל הַיּוֹם לַפִּצּוּץ שֶל מָחָר
אֵינֶנּוּ הַקַּו הַיָּרֹק אֶלָּא זֶה, הָאָדֹם מִכֻּלָּם: קַו הָעֹנִי.
וְעַל זֶה לֹא כּוֹתְבִים פַּיְטָנֵי הָאָפְנָה יַפְיְפֵי הַבּוֹן-טוֹן וְהָרוּחַ,
לִיצֶנְצִיָה בּוֹעֵטִיקָה הִיא גְּנַאי בְּעֵינָם, פַּמְפְלֶט.
אוֹקֵי, אָז זֶה לֹא art pour art, אַךְ לְנֹכַח שִֹיאֵי אָמָנוּת הַקִּפּוּחַ
אוּלַי דַּוְקָא זֹאת
הָאַחַת מִכֻּלָּן
שֶזּוֹעֶקֶת אֱמֶת לֹא-נִכְלֵאת.
חדשות ארקאדי
שלוש וחצי ידיעות בלעדיות הגיעו למכתב העיתי
הוא ימגן את כל חנויות "טיב טעם" בתוך ארבעה חודשים במבצע שעלותו 60 מיליון דולר בקופסאות הטונה של וילי-פוד (לא ויליגר, טמבלים! פְרֵחִים! שוב קניתם את המנייה הלא-נכונה, אבל הפעם דווקא לא תפסידו, כי אין שום קשר בין חברת ויליגר לבין ארקאדי).
הוא יקיף את כל הבתים בשדרות בשכבת חזירים ורודים שאותם יוציא מ"טיב טעם" (בזכות ה-10% שלו בעסק) – כדי שהקסאמים מרצועת עזה יתפוצצו עליהם ולא על התושבים!
את יתרת נתחי החזירים שיוציא מ"טיב טעם" (בזכות ה-10% שלו בעסק) יתרום ליחידה הרוסית של צה"ל שחייליה לא עברו גיור כהלכה והם יזרקו את נתחי החזירים מהאוויר על רצועת עזה וככה ייפסק שיגור הקסאמים משם, ובעזרת השם יהיה לר' ארקאדי סגן ראש עיר ערבי בירושלים שיאכל רק שימורי טונה של וילי פוד.
פיחות ביכולת ההעמדה של נשיא המדינה עם כניסת שמעון פרס בן ה-84 לתפקיד
מדברי א' (העובדת-לשעבר בבית הנשיא) במסיבת העיתונאים שנערכה ביום חמישי האחרון על פי כל כללי האתיקה של ג'ונגל התקשורת הישראלי, שבו הכול אוכל את הכול:
"קצב הפך אותי לשפחת מין. מדובר באדם שהיה יושב מדי בוקר, מוציא את אבר המין שלו, מנער ומנפנף בו ואומר: 'בואי תראי, בואי תלטפי, בואי תגעי, בואי...'"
והנה, ספק גדול אם הנשיא הנבחר שמעון פרס יהיה מסוגל בגילו המתקדם לחזור על הישגיו אלה של נשיאנו הקודם.
ומה תעשה א'?
עצתנו לה, הנה יש נשיא פרסי נוסף, אחמדי-נז'אד שמו (המדוייק), הוא יושב אמנם בטהרן ולא בירושלים אבל לפי הטמפרמנט והגיל נראה לנו שלא יקשה עליו להציג מדי בוקר את אברו הנימול האיראני הזקוף למטרות ליטוף ונגיעה. ייתכן גם ששלוש הנקודות ב"בואי" הרביעית – רומזות ל"תמצצי" כמו במקרה של מוניקה לווינסקי, אשר לפי אחד מעורכי-דינו של קצב חלמה א' ללכת בעקבותיה ואף סייגה את אחת מעדויותיה הכתובות בהערה "כל הזכויות שמורות".
בנדלה: מי זונה?
שלום אודי,
בדרך כלל, כשמגיע העיתון שלך, אינני קוראת את הקטע הראשון (למי מיועד העיתון). הפעם, משום מה, צדה עיני את השורה האחרונה בקטע זה, הכתובה בכחול: "אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לזנות, וגם לא של זונות."
מאז שקראתי, הראש שלי עסוק רק בדבר אחד:
א. איך אתה מגדיר זונה? האם זונה הוא מי שמוכר את גופו, או גם את נשמתו?
ב. איך אתה יודע מי הוא/היא זונה ומי לא? האם יש לך חוקרי חרש, מדליפים, מצלמות נסתרות, ידע אישי, וכו'...?
אשמח לשמוע את תגובתך, כדי שדעתי תנוח עליי.
בנדלה
בנדלה יקירתי,
את השורה הזו הכנסתי לאחר שקראתי בעיתון, או אולי שמעתי ברדיו, כי המו"ל האחראי והבעלים של עיתון "הארץ" [שאני מנוי עליו], עמוס שוקן, נתבע על פרסום מודעות המשדלות לזנות באחד הפרסומים הקשורים לרשת המקומונים שלו.
ביותר מכך לא התעמקתי ועימך הסליחה. כל כוונתי היתה להדגיש ברמז את ההבדל שבין המכתב העיתי "חדשות בן עזר" לבין רשת מקומוני "הארץ".
אגב, את המודעות של הזונות ושל הסרסורים שלהן, כמובן בהסוואות מילוליות – קל מאוד לזהות בעיתונות הנדפסת, זה ממש כמו למצוא את המילים הגסות במילון. צריך רק לחפש.
שלך מימי עין-גדי החמים,
אודי
ערב מלחמת ששת הימים
קטע מן הרומן של שמאי גולן "מותו של אורי פלד", בהוצאת עם-עובד, ספרייה לעם, 1971
עתה ידע שתהיה מלחמה. בראותו את אחרוני התותחים הנגד-מטוסים חולפים במהירות, כאצים להגן על אחרוני החיילים במצעד הצבאי, הורה בידו על חומת העיר העתיקה, שנראתה זוהרת ומאיימת מתמיד בשעה זו של צהריים, ואמר: "הפעם הזאת תהיה לנו מלחמה." עומדים היו במורד רחוב קרן-היסוד, מול כיפת הטחנה של ימין-משה. דומם חזו במצעד. אורי דימה לראות בתותחים החולפים את נסיגתם של חיילי פולין מפשלנו עירו, בשכבר הימים.
"אתה רוצה במלחמה," קבע מינץ ברוגזה.
"לחיזוק שרירי הבטן," גיחך אורי.
"מטורף," הפטיר מינץ.
"גם לחיזוק שרירי המוח," הוסיף אורי.
"מטורף," חזר מינץ בעקשנות.
"לא עוד מחקרים של מר קליינבוים ודיזלברוק."
"אתה מדבר כאילו הניצחון מונח בכיסך," נתגרה בו מינץ.
"ניצחוני שלי מובטח לי."
"אתה יודע, אורי, מלחמה זה לא אימונים," הגביה מינץ קולו. צליעתו היתה עתה מודגשת. כל אימת שמתרגש גוברת צליעתו, "מבצע סיני שלכם היה פסיק לעומת מלחמת-השיחרור שלנו ולעומת המלחמה שתבוא, אם תבוא."
"תבוא," חזר אורי בעקשנות, "ומי שצולע אל ייצא למלחמה," הוסיף בהתגרות, "כל הירא ורך הלבב…"
"כשהעניינים מתחממים על אמת יודעים את כתובתו של מינץ," טפח מינץ על חזהו, "ואם הפעם הזאת הם יפתחו," שינה נעימתו פתאום והנמיך קולו, "לא נשאיר עוד בידיהם את הבתים שלנו שמעבר לחומה."
"מה זה חשוב," ביטל אורי דבריו, "ביתנו הלא כאן."
"לך זה לא חשוב," פתח מינץ כשמח להשיב, " מה אתם יודעים על חיינו שם לפני המלחמה, בית אבי שם, הכותל, הסימטאות…"
"שטויות," ביטל אורי דבריו.
"רק בשבילכם המעפילים," פלט מינץ.
"ואני אומר, שטויות," הביט בפני מינץ באיום.
"חסרי-שורשים אתם," רקק מינץ על הארץ, "זה מה שאתם, הוסיף ודיבר בלב מורתח, "את כל המחקרים של מר קליינבוים ושלך הייתי נותן תמורת נגיעה של אצבעי הקטנה באבני הכותל."
אצבעותיו של אורי נקמצו ושפתיו נתהדקו. אנשים היטו אוזן אליהם, כמצפים לדבר-נבואה. נכונים היו להתערב אם יבקשו. נכונותם ניכרה בשפתיהם. עיניהם התרוצצו. אורי אחז קיבורת ידו של מינץ ומשכו לרחוב צדדי. "בסדר, מינץ, אם הכותל חשוב לך כל-כך אביאך לשם."
"מטורף," סינן מינץ בין שיניו.
"רק שנינו, מינץ. לא תהיה עוד אסנת בינינו."
"מטורף," אמר מינץ.
"אתה מפחד?" שאל אורי בהתגרות.
"ראינו את גבורתכם שם." נעלב מינץ ונשתתק. לפתע אמר בקול בוטח, "אנחנו נכה בהם עד חורמה."
"אתה בטוח?" שאל אורי בלגלוג.
"אין לנו ברירה," התעלם מינץ מנעימתו, ופתח בלשון-הרצאה, "הם מעמידים אותנו עם הגב אל הקיר…"
"אף הגרמנים העמידו אותנו אל הקיר," נכנס אורי לתוך דבריו בנעימת-זדון, "והצליחו."
"זה היה שם," אמר מינץ בבוז.
"את אביך הם רצחו פה," הטיח בו אורי. לא יכול להתאפק מלהטיח במינץ את מות אביו. בסתר ליבו חגג עתה ניצחונו.
"זה נכון…" אמר מינץ והשפיל עיניו.
"בירושלים נרצח," לא הרפה אורי.
"אמת," לחש מינץ ונתכנס בשתיקה.
"גם את אביך," חזר אורי בקול נמוך. כבר היה מצטער על דבריו. אפילו רחמים נתעוררו בו, כאילו מינץ היה נער יתום כמוהו ועל אורי לנחמו. "אני מצטער מאוד," לחש. הרחובות היו שקטים ושוממים, ואורי ננער ממחשבותיו על רחובות עירו לאחר שנשלחה הרכבת מן האומשלגפלאץ.
פתאום פתח מינץ את פיו וסיפר. על ימי-ילדותו סיפר. כיצד היה זוחל במדרגות הרחוב שהילך בו משיחם. דירתם היתה ברובע היהודים, לא הרחק מבתי המוגרבים, והוא אהב לשוטט בסימטאות. זכור לו כיצד נקלע פעם לתוך תהלוכה של כמרים בשמלות ארוכות. הם חלפו על פניו בלי להביט בו. שירים עצובים היו שרים. בידיהם נשאו דגלים רקומים. הדגלים היו יפים. וכשגדל היה מתייחד עם "זכרונות לבית דויד". ואחר-כך קרא על יוחנן מגוש-חלב ועל שמעון בר-גיורא ועל יהודה המכבי. ומכאן היתה הדרך קצרה לתנועת המחתרת. "כשסיפרתי לאבי על יוחנן…" דיבר מינץ.
ואורי מעולם לא סיפר לאביו דבר. אפשר שאביו טרוד היה במלאכת-החייטות, או בעיון בפרק משניות. אפשר שסיפר ולא זכה לתשובה. אימתי מתחיל אדם לשכוח את אביו, מינץ? מן היום שהוא רואה את אביו פושט יד לזכות בשארית של לחם זרים, ובנו יחידו מוטל על הארץ, וידיו חלושות מלתמוך זרועות אביו המושטות.
"יוחנן שמוחנן, פוסטה מיישש," סיפר מינץ תשובת אביו. זה אביו הסוחר בברזל ובפלדה, הסורק זקנו העבות באצבעותיו הארוכות והצהובות מטבק-הרחה. "מה יועיל לנו יוחנן שלך כשכותל השכינה מופקד בידי הישמעלים ובידי האדומים ואבן-השתייה עקבי-החמור של נביאם דשים בה. הה, נאנח אבא, איי-איי-איי, היה אבא מפלג שער זקנו ומדבר, לו בידינו המפתחות לשערי ההיכל, תולש אבא פטורי זקנו ומדבר, המפתחות אל דלת המערה שנשמות המתים מבקשות בה את פדותן," מספר מינץ קולו של אביו ועוצם אף הוא את עיניו, "ובינתיים היה אבא נוסע בין חלב לעמאן וליריחו, וגלילי-הפלדה שעונים אל קירות הבית כזקיפי-משמר של מלך."
"אבל הם הרגו אותו," שב אורי והזכיר קלונו. אפשר שנתקנא בסיפורו של מינץ.
"בין זקיפי-הברזל הם הרגו אותו," המשיך מינץ באותה נעימה מופלאה של אגדת-קדומים, בשנת תרצ"ח הם הרגו אותו, בגלל חוב שהיו חייבים לו ערביי חלב או חבריהם מיריחו או מעמאן. בשנת תרצ"ח הם רצחו אותו," גיחך מינץ בעצב, "והרי לא ידעו מניין שנותינו?"
"ודאי שלא ידעו," אישר אורי בנעימת למדן. "מניינם מתחיל אצלם מאוחר, בימי ההיג'רה," הסביר, "בשנת שש מאות עשרים ושתים לספירת הנוצרים וארבעת אלפים ושלוש מאות למנייננו."
"אתה באמת מלומד," אמר מינץ, "אחד יוזק קופרמן מוכרח להיות מלומד," וקודם שהיה בפי אורי להשיב דבר, המשיך מינץ, "היג'רה שמיג'רה, סתם רוצחים! בין מוטות-הברזל נחבא אבא כשהם באו, היה זוחל ביניהם על גחונו ושותק. תחילה הם לכדו אותי. אחד מהם הניח כפו על פי. עד היום אני חש בריח הזיעה של רוצח אבי. רק את עיניי לא הסתיר, שאוכל לראות. אבא קיווה שאלוהים יטול נשמתו על האדמה הקדושה, על כן קנה ביתו סמוך לכותל. אבי היה איש חכם."
"פיקח מאוד," נענה אורי.
"ולא עמדה לו חוכמתו," אמר מינץ בעצב.
"ולא פקחותו," הוסיף אורי, "ככה זה . היהודים תמיד חכמים לאחר מעשה."
"לא אצל אבי," התקומם מינץ, "הוא ניסה לקפוץ דרך החלון אל שכונת המוגרבים, קיווה להגיע איכשהו אל הכותל, כאילו אלוהים יעמוד לו שם בצרתו…"
"לא היה עומד," אמר אורי בביטחון.
"אבל הם לא נתנו לו," המשיך מינץ, "הם חשבו שהוא רוצה לברוח," כלועג לבורותם של רוצחי אביו דיבר," אף אימי חשבה כך, על-כן עמדה בפינת החדר והתפללה כמו דויד המלך בפינת המערה שמתחת לאבן-השתייה."
"אבי," פתח אורי פיו. מבקש היה לספר חיי אביו במשפט אחד חריף וטעון-כל, ומלומד, כיאה לחוקר נשכחות, וקצר כפקודת-הסתערות. אולם נשתתק, ואחר-כך אמר, "ואתה לא יצאת להגן על חייו, והוא לא ניסה לעמוד על נפשו, ואימך רק עמדה והתפללה, וכל זה בארץ-ישראל!"
"זה היה בימים ההם," התקומם מינץ, "ובכלל מי אתה שתטיף לנו מוסר!"
אורי לא השיב. שותקים המשיכו ללכת.
ד"ר גיא בכור
מה האמת? עלילות הריגול של אשרף בונד
נפילת המוות של המיליונר, חתנו של הנשיא גמאל עבד אלנאצר, אשרף מרואן, הציתה היום [29.6] את הדימיון אצל הקוראים בעולם הערבי. מרגל ישראלי? מרגל מצרי? חפרפרת? מרגל עבור עצמו? ומה הסיפור הזה של מצרים שקופצים אל מותם מהמרפסת דווקא בלונדון?
נפילת המוות של המיליונר המצרי המסתורי, אשרף מרואן, 63, ממרפסת דירתו בלונדון, ליד סנט ג'יימס פארק, הציתה את הדמיון של הקוראים הערביים, אך גם יצרה להם בעיה.
לאחר שנים של סדרות טלוויזיה הרואיות, רובן מצריות, ששודרו בחודש רמדאן, על מרגלים מצריים רבי עלילות בישראל, על חשיפה מוצלחת של מרגלים ישראלים ובכלל על מעללי מערכת הביון המצרית, קשה עכשיו להודות שישראל הצליחה לגייס לא פחות מאשר את חתנו של הנשיא גמאל עבד אלנאצר, הוא אשרף מרואן. ועוד לספוג את הטענה כי מרואן הזהיר את המודיעין בישראל על מלחמת יום כיפור המתקרבת.
לציבור המצרי קשה עם הסיפור הזה גם כיוון שהם התרגלו לעלילות הריגול המצריות מן הטלוויזיה, שרובן אם לא כולן פשוט מומצאות, וגם כיוון שמדובר בבעלה של מונה עבד אלנאצר, בתו של הנשיא האגדי עבד אלנאצר.
בשורה של סדרות טלוויזיה עסקה המדיה במצרים בישראל דרך הזווית הביונית. התקשורת במצרים התגאתה בהצלחות מודיעיניות רבות בישראל, למשל פרשת קבוראק יעקוביאן, ארמני מצרי, אשר המודיעין המצרי גייס לרגל בתוך ישראל, עד שנתפס (ריגל בשנים 1961-1966). או סידרת הטלוויזיה הנודעת "ראפת אלהגאן", שזכתה להדים רבים במצרים ובעולם הערבי, המתארת את הצלחתו "העצומה" של מרגל מצרי בתל אביב. כמו יעקוביאן, גם אלהגאן היה אזרח מצרי לא יהודי שהסתבך עם החוק, ונדרש על ידי המודיעין המצרי להשתלב בעלייה ממצרים לישראל ולשמש כסוכן בארץ. ניתן לו השם ז'אק ביטון על ידי מפעיליו המצריים. מהר מאוד עלו עליו אצלנו, הוא נעצר והסכים לשמש כחפרפרת. שם הצופן שניתן לו היה "יתד". המודיעין הישראלי אפשר לו להעביר מידע אמין, אם כי לא קריטי, למפעיליו המצרים, כדי לשמור על ערכו בעיניהם. לאחר מלחמת ששת הימים עזב ביטון את הארץ לגרמניה, ומת בשנת 1982. ביטון היה חפרפרת, כלומר שיטה במצרים, אך הדבר לא הפריע לסדרת הטלוויזיה להציגו כגיבור מצרי מהולל.
נחזור לאשרף מרואן: איך הקוראים הערבים פתרו את הדילמה? ראשית, גישה רווחת בקרב המגיבים הערביים לידיעות על מותו היא שמרואן היה מרגל כפול, ולמעשה הערים על הישראלים והרדים אותם בכל הנוגע לתאריך האמיתי של מלחמת יום כיפור. "אשרף מרואן היה חלק מנצחון אוקטובר," זו גישה שמופיעה הרבה. כלומר שהוא היה חלק מתרגיל ההטעייה שעשה לנו הנשיא סאדאת. הגישה המקובלת היא שהמודיעין הישראלי פנה אל מרואן, כיוון שהיה באופוזיציה ובעימות עם הנשיא סאדאת, אלא שמרואן סיפר לסאדאת על הפנייה, וסאדאת יעץ לו לשמש חפרפרת. הגישה המצרית המקובלת טוענת כי מרואן היה יושב עם סוכני הביון המצריים, אשר הורו לו כיצד להערים על המוסד.
יש כאן עניין בשלוש פרות קדושות ערביות: הנשיא עבד אלנאצר, מלחמת אוקטובר 1973, המתוארת כניצחון גדול, ולכן כל טענה הפוגעת בכך נדחית, ושירות הריגול המצרי.
מכאן יוצא שחלק מן המגיבים הערביים נטו להאשים את המוסד בחיסולו של מרואן, לכאורה כדי לנקום את היותו סוכן כפול, טענה שרק מאדירה את המוסד הישראלי "הכל יכול", שיש לפחד ממנו. אלא שלא כולם מקבלים את הכיוון הזה, ההיפך, רבים לא רואים בכך חיסול אלא "תעלומה", ואחד כתב: "למה להאשים רק את המודיעין הישראלי? ומהן מערכות המודיעין הערביות – מלאכים?"
ראו כמה הדבר אופייני: אם בישראל מתעסקים שוב ושוב במלחמת יום כיפור, ובפרשת מרואן, עיתונאים מתפרנסים מזה אצלנו, במצרים לא יפתחו את הנושא הזה לעולם, שכן זו חברה שבה מעדיפים שיהיו נושאים שלא יוודעו לעולם, וכך יקרה גם עם פרשת ד"ר מרואן.
מרבית המגיבים הערביים לפרשה הזו כלל לא התעניינו בהשלכות המודיעיניות שלה, אלא דווקא בעובדה שאין זו הנפילה הראשונה אל המוות של מצרים ידועים בלונדון. כך למשל השחקנית המצרית המהוללת סועד חוסני נפלה אל מותה ממרפסת דירתה בלונדון בשנת 2001, וקדם לה ראש המשמר הרפובליקני של הנשיא סאדאת, אללית'י נאצף. בשני המקרים האלה יש עד היום טענות על רצח ולא רק על התאבדות, ושני המקרים נשארו פתוחים בידי משטרת לונדון.
"מה העניין הזה עם המרפסות בלונדון?" היתה התמיהה של מרבית המגיבים בנושא. "מה הסוד העומד מאחורי המוות הזה?" שאלו רבים, "וכי אין מרפסות בקאהיר, רק בלונדון?" אחד כתב: "אם כבר לקפוץ, אז לפחות בלונדון!"
מגיב אחר, בצורה קצת מבודחת, כתב: "עצה קטנה לאחינו המצרים: בפעם הבאה שאתם מגיעים ללונדון, ועולים על מרפסת, החזיקו בבקשה טוב-טוב במעקה."
ד"ר גיא בכור
מילה פרעונית: כמעט כל אישה במצרים
עברה כריתה
מצרים היא לא רק ראיון עם הנשיא מובארק בטלוויזיה. זו הרי הצגה. מצרים היא גם לא רק ציר פילדלפי. מצרים היא גם מילת נשים שההיקף שלה עצום: כמעט כל נערה במדינה. משרד הבריאות המצרי אוסר את התופעה? אך אימא של כמעט כל נערה שם עומדת על כך שהכריתה תתבצע. קשה לקרוא את המאמר הזה, במיוחד מה שמכונה "מילה פרעונית", אך חובה.
משרד הבריאות המצרי הודיע השבוע שמעכשיו אסורה מילת נשים ברחבי המדינה באופן מוחלט. אז משרד הבריאות הודיע. זאת לדעת, שקרוב ל-90 אחוזים (!) מן הנערות במצרים עוברות את אחד המומים הנוראים ביותר שניתן להטיל על גוף של בן אנוש, והוא מילת הנשים. כמעט כל הנשים במצרים עברו את הכריתה הזו. במדינות אפריקה השחורה, רובן ככולן מוסלמיות, האחוז מגיע ל-95% מן הנערות. מספר הנימולות בעולם, לפי הערכות ארגון אמנסטי, עומד על מעל 130 מליון. מדי יום נימולות 8,000 נשים ברחבי העולם, רובן ככולן באפריקה. ידוע לי שהתופעה קיימת גם אצל הבדואים בדרום הארץ.
מהי מילת נשים?
המטרה היא שהאישה לא תחווה הנאה מינית, כדי לשמור על טהרתה ועל מוסריותה, במסגרת של כללי צניעות. כך גם שמרה החברה על מוסד הנישואין, על המונוגמיה של האישה מול הגבר, בעוד שלגבר מותר לשאת עד ארבע נשים באסלאם. בערבית הדבר נקרא ח'יתאן, או טהארה. יש שלוש שיטות לעריכת מילת נשים, הנבדלות ביניהן בהיקף הפגיעה באיבר המין הנשי:
המילה הסונית, הכוללת את הסרת כיפת הדגדגן, מילה זו נחשבת מתונה יחסית, והיא התפתחה בסודאן במהלך הכיבוש הבריטי בשנות הארבעים. הבריטים ביקשו להנהיג סוג מתון של מילת נשים, כדי למנוע את הסוגים הבאים, הקשים הרבה יותר
הסוג השני, ח'פד, מחמיר הרבה יותר והוא כולל את הסרת כל הדגדגן, כולל שפתי הנרתיק.
הסוג השלישי והחמור מכולם, הוא המילה המכונה "פרעונית", שכן מייחסים אותה לפרעונים שנהגו לערוך בנשותיהם את השיטה הזו. כאן מוסר כל איבר המין הנשי, ומה שנותר הוא פתח צר ברוחב כמה מילימטרים, על מנת לאפשר לשתן ולהפרשות המחזור לזרום החוצה. אותה אישה, שנאלצה לעבור מילה פרעונית, נאלצת לעבור הליך של פתיחת האיזור הקטוע וסגירתו מחדש, בכל קיום של יחסי מין או לידה, על פי הדרישה הגברית. מילה זו הופכת את האישה לחפץ, נתונה כל כולה לשליטת בעלה.
המילה הפופולארית ביותר היא בדרגה השנייה, וכאמור, מיליוני נערות עוברות אותה כעניין שבשגרה. הגיל המקובל לבצע את הכריתה, שנעשית ללא הרדמה, ובדרך כלל בתנאי רחוב: גילאי 7-8. הטכס הוא נורא. מספר נשים תופסות את ידיה ורגליה של הנערה המבועתת, ואישה מיוחדת, דאיה, מניפה סכין וחותכת. אין סטריליזציה, אין הרדמה, והכול בחסות אימה נוראה לנערה. מה יישאר מילדה כזו שהוטל בה מום? נערה צייתנית, רדופת טרור אישי, חפץ, שהחברה נוהגת בו כרצונה.
בכמה כנסים בינלאומיים שנערכו סביב התופעה המושתקת, תיארו רופאים מדיסציפלינות שונות עד כמה חמור הנזק הנגרם לנערה שמבוצעת בה מילת נשים, מאיום לבריאות, דרך עיוות מערכות הגוף ועד למחלות נפש או כניעות, סבילות ושוליות לכל החיים. מעניין לציין כי רק לאחרונה, בכנס של אחד מארגוני הבריאות של האו"ם, עלתה השאלה מהי הארץ, שבה נגרם הנזק החמור ביותר לנשים. הקביעה היתה ברורה: ישראל!
בנושא הזה של מילת נשים אינני מדבר על המצב לפני מאה שנים. זוהי מצרים של יוני 2007. מדוע אימה של הנערה אינה מתקוממת? מדוע אין היא מונעת את הטלת המום בבתה, שילווה אותה כל ימי חייה גופנית ונפשית? שכן האם מעוניינת בניתוח הזה יותר מכולם. סיכויי הנישואין של בתה ישתפרו מאוד אם תעבור מילה. החתן העתידי הרי ישאל שאלה ראשונה: האם הבחורה טוהרה או לא? ראיתי כבר כמה מקרים מפורסמים של נשים שעברו את הטכס, וכאשר בגרו הצדיקו אותו לחלוטין. המילה שומרת עליי, אמרו, כשם שהחיג'אב (כיסוי הראש) מגן עליי.
חייבים לציין כי הממסד הדתי במצרים מתווכח זה שנים האם מדובר במנהג הקשור בדת, באסלאם, או שאינו קשור לדת. יש מנהיגים דתיים מתונים, כמו שיח אלאזהר, מוחמד סייד טנטאווי, אשר רואים את המנהיג כפאגאני, ואוסרים אותו, או לפחות מגבילים אותו. אחרים, דורשים זאת כחלק מדרישות הצניעות של דת האסלאם.
מי שנודעת בעולם הערבי כולו בקרב שהיא מנהלת כנגד התופעה היא הרופאה והסופרת ד"ר נוואל א-סעדאווי, אלא שבשנה האחרונה, בשל איומי טרור דתי, נאלצה אפילו הלוחמת סעדאווי לנטוש את מצרים ולעבור אל מדינות המיפרץ הפרסי.
לאחרונה, לאחר מותה של ילדה כתוצאה מן הניתוח המזעזע, המבוצע לעיתים פשוט בסכין גילוח, התעורר משרד הבריאות המצרי. למרבית הצער זו עבירה המבוצעת בהסכמת השלטונות. אכן, הוראת משרד הבריאות היא התקדמות, אך כדי לעצור את הדבר הזה יש צורך בקול עצום של צעקה ציבורית, וזה לא נראה כלל באופק. אנחנו באים בטענות אל הנשיא מובארק בעניין ציר פילדלפי, ובצדק אנו באים. אך קצת פרופורציות, ראו מה עוד מתרחש במדינה הזו. סוג של טרור אישי, שקט, מושתק. ממית.
29.6.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
על מסעדות ועל אורי-בורי
רות ירדני כץ
אהוד, בוא נדבר קצת על מסעדות,
יש לנו חבר באנגליה ששמו בוני, חובב מושבע של אוכל, ואהבתו הגדולה היא לאכול במסעדות מומלצות ברחבי אירופה, תחביב שהפך לפולחן. פעמיים-שלוש בשנה הוא משלֵב שבוע של חופשה ואכילה. לוקח את מכוניתו, אשתו וזוג חברים – למסעדות שבחר. אבל לפני כן הוא עורך מחקר מקיף עליהן. כשהוא מגיע הוא יודע הכול! – כמה עולה כל דבר, מאפריטיף ועד המנה האחרונה. מי השף, היכן למד, כמה שנים הוא בעסק, איזה סוג של אוכל הוא מבשל (צרפתי, איטלקי וכדומה), איך נראית המסעדה, איפה הוא רוצה לשבת, מה יאכל, איזה יין ישתה וכמה ישלם. הכלל – עד 200 שקלים [לסועד] בערכים שלנו, והוא לא "מפספס".
באירופה ישנן אלפי מסעדות שאוכלים בהן טוב במחיר דומה וגם פחות, בוני לימד אותנו כי למסעדה חדשה לא ממהרים ללכת. נותנים לה זמן להתאמן על אלה שמוכנים "להסתכן" ולספר לחבר'ה, ואם אחרי שנה היא עדיין קיימת ומומלצת, הולכים בתנאי שיודעים מה מצפה לנו. ולמה זה חשוב? כי אם לא יודעים, אזיי שמקבלים חשבון מקבלים גם הלם. [ידידנו שלמה שבא ממליץ דבר דומה גם לגבי ספרים חדשים רבי-מכר. – אב"ע].
בארצנו ישנן מסעדות שמחשיבות את עצמן, והמחירים בהתאם. לכל מנה יש שם מפוצץ, והן מוגשות בצלחות גדולות, מעוצבות, ממוקרמות, מרוטבות, והמלצר/ית נותנים הרצאה מפורטת על טיב המנה, ברצינות תהומית, וחוזרים כל שתי דקות כדי לשאול "אם הכל בסדר". אצלנו המלצרוּת היא תחביב. בכפר הגלובלי מלצרות היא מקצוע. מסעדה שמחשיבה עצמה, מלצריה לא נראים ואינם מורגשים.
לא מעט מסעדות יוקרה נסגרו במקומות שונים בארץ בגלל פלצנות מוגזמת. בתל-אביב היתה מסעדה שבה ארוחה לזוג עלתה 1,000 שקלים. בירושלים היתה מסעדה שפעם עיתונאי אכל בה וכתב שצריך לקחת משכנתא כדי לשלם את החשבון.
אבל יש גם אורי-בורי בעכו. מסעדה שנחשבת לטובה מאוד, בין הטובות בארץ, בה אכלנו פעמים רבות. לזכותו של אורי ייאמר שהבין שאפשר לבשל נפלא במחיר סביר. כל פעם שהגענו אליו, המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום. מי שאוהב ומוקיר אוכל, גם לא כשר, שינסה את ארוחת הטעימות (180 שקל בלי התפרעויות) שלא נגמרת, וצריך לומר "עד כאן, אי אפשר יותר." כל מנה היא חגיגה לעין ולחיך. אם רוצים ארוחה שכוללת מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית, כוס יין וקינוח – 150 שקלים. והיא מה-זה שווה.
במזג אוויר יפה אפשר לשתות את האפרטיף בחוץ מול הים, ולנשום את ריחו. העובדה שמגיעים אליו מכל רחבי הארץ מעידה שיודעים איזה תענוג הולך להיות.
המלצה, כדאי גם כדאי להזמין מקומות מראש.
כדי לאזן את הביקורת אנחנו מביאים את ההתרשמות שלנו כפי שפורסמה בגיליון 104 מיום 5.1.07
צהריים לשלושה ב"אורי בורי" ברחבת המגדלור בעכו
389 ₪ + 60 ₪ טיפ לאלינור שהם 449 ₪
אני יודע שחלק מהקוראים אינם נוהגים ללכת למסעדות, ולכן אני משתדל לתאר בהרחבה חוויות קולינאריות, כי לדברי אחת הקוראות זו הדרך היחידה שלה לבקר במסעדה, ולא בגלל עוני. הזמנו מקום לצהריים במסעדת "אורי בורי" ברחבת המגדלור בעכו. אין קל מלהגיע אליה. נכנסים לעיר בכניסה הראשית מצד מזרח, נוסעים עד לים, פונים שמאלה-דרומה ברחוב ההגנה הנכנס לתחום העיר העתיקה, ומגלים מצד שמאל ברחבת המגדלור את השלט "אורי בורי".
הושבנו במקום שרואים ממנו את הים וקטעי החומה. קיבלנו את המלצתה של אלינור החייכנית ובעלת החוש הדרמטי לנהל את ארוחתנו בנינוחות, והלכו על ארוחת טעימות.
קנקן לימונענע (29 ₪) עם קנקן מים קרים ופלחי לימון וקרח קיבלנו מיד ואלה הירוו אותנו במשך כל הארוחה. כמו כן הוגשו קערית חמאת עשבים ושום ירוקה עם לחמניות חמות חומות מקמח כהה ללא הגבלה ועל חשבון הבית.
כשלוש מנות ראשונות קיבלנו שלוש צלחות: סשימי סלמון – פרוסות סלמון נא ברוטב סויה עם כדור סורבה ואסאבי ירקרק במרכזה (28 ₪). מנה מדהימה. אלמלא התביישתי הייתי מזמין עוד שלוש כאלה.
בצלחת השנייה סביצ'ה אינטיאס (28 ₪), פרוסות דג לבן בתחמיץ עם הרבה בצל יבש קצוץ דק. טעים.
בצלחת השלישית אנטי פאסטי (27 ₪) שהן פרוסות חציל, פלפל אדום או גמבה ופרוסות קישואים מטוגנות ומתובלות היטב, דומני גם כן בקצת רוטב סוייה, וטעימות מאוד.
למנה הבאה, מרק פירות ים על בסיס חלב קוקוס ובזיליקום עם תוספת עלי כוסברה קצוצים בצד (49 ₪) – נותרתי מכרסם פרוסות לחמניה בחמאה כי אני לא אוהב פירות-ים ולא מטעמי כשרות אלא מטעמי טעם וריח. גם רגלי צפרדעים אינני אוהב, ורגל קרושה של יהודים, וקרום חלב בימים שקרום היה קרום ולא רק מחזה נפלא של חנוך לוין. המסתורית והצאצא נהנו ממרק הקוקוס הגדוש שרימפים עגולים, קטנים וורודים. יש לציין שהמנות אינן גדולות, ומהקדרה נוצקו בדיוק שתי קעריות וכי המיסתורית ציפתה לשרימפים גדולים יותר, וישר מהים.
אלינור הנחמדה, בחיוכה המיסתורי, חיכתה כל פעם שנסיים סבב מנות, וכעבור זמן הביאה את הסבב הבא מתוך התחשבות בטעמינו השונים. וכך זכיתי בסבב השלישי בחצי פורל מעושן (51 ₪) ברוטב חרדל עם תפוחי אדמה קטנים אפויים וחצי בצל יבש אפוי בתנור עם הדג. מעולה. נמס בפה. זו המנה האהובה עליי ב"שצ'ופק" התל-אביבי, וכאן היתה מעודנת ועסיסית יותר.
המיסתורית והצאצא השתתפו באכילתה של חצי מנת שרימפס שפוכים (50 ₪) בקערית טבעית של לב ארטישוק שהיה אפוי או מבושל, במרכז הצלחת, ועל הכל רוטב טימין. לדבריהם היתה המנה טעימה מאוד רק שהם אוהבים יותר שרימפים בכל מנה.
נותרו הצלחות שוב מנוגבות מכל, חוץ מראש דג הפורל שלי (תמהני מהיכן הם משיגים פורלים דו-ראשיים למנות החצי?) ובינתיים גם ניגש אלינו אורי בורי גדול, שמן מאוד, זקן לבן יורד לו עד מותניים, נראה כמו המינגווי עם הבעה של טוב-לב, כשמח להשביע את תיאבונם של אורחיו ועובר משולחן לשולחן, ועם היפנים הוא גם מצטלם. עכשיו יראו ביפן איך נראה ישראלי טיפוסי.
מסרנו לו שבחים וגם מסר לנו את האי-מייל שלו כדי שנוכל לשלוח לו את המכתב העיתי. והנה הביאה אלינור הנחמדה, בחיוכה המיסתורי, עוד שתי מנות: אצלי הניחה חצי דג בס פורצ'יני בשמנת, או אולי במשהו קרוב יותר לקרם בשמל, ובפטריות (53 ₪) ואצל המיסתורית והצאצא, גם כן בצלחת גדולה, חצי מנה של בשר סרטנים בשמנת ואצות (54 ₪). ולכל אלה תוספת של תפוחי-אדמה קטנטנים ואפויים, חצאי בצל יבש אפויים אף הם, והטוב ביותר, פרוסות בטטה מטוגנות על קליפותיהן ומיובשות אחר-כך קצת בתנור, והיה להן טעם של צ'יפס מתקתק ופריך בקצה, ועסיסי בתווך. ואם איני טועה, הכול בשמן זית.
טוב. בנקודה זו שבענו והחלטנו שאפשר לעבור למנות האחרונות. הצאצא קיבל סורבה עראק, כדור אחד קטן אבל טעמו היה מדהים. יכול הייתי לחסל חמישה. מה מחירו איננו יודעים כי שכחו לכלול אותו בחשבון ורק כעת אני שם לב לכך. וכן גביע שטרויזל תות (20 ₪) בגביע בגודל בינוני, בתחתיתו מצע חתיכות תות-שדה מבושל קלות ועטוף בג'לי, מעליו פירורי עוגה וקצפת שמנת-וניל לא אוורירית מדי, אולי נוטה יותר לפודינג. טעם מעולה.
כפי שנאמר לנו, הארוחה נמשכת כשעה וחצי, לנו לקח שעתיים. הסועדים נותנים רק הנחיות כלליות מה לא אוהבים, והשאר נתון לשיקול דעתה המוצלח של המלצרית. מחייבים רק על מנות שנאכלו. אם משהו לא מוצא חן, אפשר להחזיר למיטבח. אם רוצים לאכול שעתיים וחצי, אין בעייה. המיבחר גדול. החשבון 389 ₪, והשארנו כאמור 60 ₪ טיפ לאלינור הנעימה, ס"ה 449 ₪.
מאחר שזו ארוחת טעימות, המנות אינן גדולות, אבל לארוחה רגילה עם מנת פתיחה, מרק, מנה עיקרית, קינוח ושתייה, המחיר לשלושה עשוי להיות לא פחות יקר.
אורי בורי, מסעדת דגים ופירות ים (אין בשרים!), עכו, רחבת המגדלור, רחוב ההגנה. טל. 04-9552212. פקס 04-9911198. המחיר אינו כולל טיפ. רצוי מאוד להזמין מקומות מראש ולא לבוא לחינם. פתוח בשבתות אבל גדוש.
אכל: ס. נידח
* * *
הסדרה המוסברת -- קונצרט מס' 5
המוסיקה פוגשת את השירה
הקונצרט מוקדש לזכרו של עדי סמל – איש השירה והמוסיקה
סטנלי ספרבר, מנצח
גיל שוחט, מנחה
יסמין גלנדר-נבות, מצו-סופרן
ש. שפרה, משוררת
בתוכנית:
פליקס מנדלסון ברתולדי (1809-1847)
"חלום ליל קיץ", פתיחה
גבריאל פורה (1845-1924)
שירים למצו-סופרן ולפסנתר למילים מאת פול ורלן (1844-1896)
עיבוד למצו-סופרן ולתזמורת מאת גיל שוחט
"אור הירח" אופ' 46 מס' 2
"בדממה" אופ' 58 מס' 2
"מנדולינה" אופ' 58 מס' 1
"בעקבות החלום" אופ' 7 מס' 1
גיל שוחט (1973)
"מיכל", מחזור שירים לסופרן ולתזמורת למילים מאת ש. שפרה
ארנולד שנברג (1874- 1951)
"ליל הוד" אופ' 4
מוזיאון תל-אביב לאמנות, יום ה', 12.7.07 בשעה 20:30
רכישת כרטיסים במשרדי התזמורת: טל' 03-5188845 שלוחה 6
* * *
התערוכה השנתית של מורי ובוגרי הקורסים לקרמיקה תיפתח חגיגית במרכז האמנויות בגבעת חביבה ביום חמישי, 5.7, בשעה 17:00. התערוכה תוצג עד ה-26.7.
המרכז הוא מן המובילים בארץ בלימודי קרמיקה למבוגרים ועקב הביקוש הרב בשנים הקודמות הורחבו שעות הפתיחה של התערוכה כדלקמן: ימים א'-ה' 8:00-19:00, יום ו' 10:00-16:00, שבת 11:00-14:00.
לפרטים נוספים טלפנו 04-6309287 או בדואר אלקטרוני
דודו אמיתי, דוברות גבעת חביבה, ד.נ. מנשה 37850, נייד: 052-4475-458
דו"אל: dudu_am@givathaviva.org.il אתר: http://www.givathaviva.org.il
הפינה של ההוא מחלם
טניה וג'וליה
חתול מיוחם חרמן פדופיל
יוצאים מארון בשר לבן
חבוי בשר שחור
אסד באשרה חבוי בקאטר
לא רוצה את טניה
לא רוצה את ג'וליה
רוצה את פנסיה מהכנסת
שתחי-ה בפנטזיה
ובא אלים הכורת
קורא: חאמס
אללה הוא אכבר
שימותו כל האזרחים
הטיפשים המיינים בהארץ
יהודים ערבים נוצרים וכל שאר הירק
קוט ג'וליה קוט טניה קוט
קוטר קוט ארון קוט אסד
שחור ולבן שחור עד יבוא
גועל מלא לציון: פוי
פוי עליך ארץ
פוי אליך ארץ ישראל
עד כאן אהוד יקר מישראל הר
* * *
אלי יזרעאלי
בעקבות הגליון האחרון
ואכן, צודק המשורר חיימקה שפינוזה. אם אתה יודע לבשל, החלף אישה. יימאס לך – החלף לאחרת. שהרי גם החיילות צועדות על קיבתן ומי תסרב לארוחה שתכין במו ידיך?
וביקורת קשה לי על מר סופר נידח. אני בעד מדינה ישראלית-פלסטינאית, שתהא מדינת כ-ל אזרחיה – הפלסטינאים, הבדואינים, הדרוזינים, הארמנים ואפילו האפריקאים מסודן... אני בעד שיהא לכל אחד מכ-ו-ל-ם זכות הצבעה שווה. אבל, זאת בתנאי שכל הנ"ל ימנו לא יותר מ-150 איש לקבוצה, יוכרזו כשמורת טבע ויכינו לנו חומוס טוב (בלי יריקות פנימה, יהיה פיקוח). כל עוד לא מתקיים תנאי בסיסי וליברלי זה, אשר באמת תומך במלוא הזכויות לבני דודנו שיהיו כאן, איני מסכים לקביעה שאנו נגד דרום אפריקה (הקלאסית). זו היתה מדינה לתפארת ובעלת איכות חיים נפלאה. תראה מה הולך שם (וגם ברודזיה ובעוד מושבות שהשתחררו מעול הכובש הלבן) ואין צורך להרחיב.
בעניין הגלידה הסיציליאנית – תמונת מצב. בעקבות מחקר מדעי שערכתי בשנתיים האחרונות ולא לבד, ובמסגרתו פקדתי לפחות מאה פעמים גלידריות מובילות, מוקמו הגלידות המובילות בישראל כדלהלן:
ציון 10 – אכן, הגלידריה הסיציליאנית. לאחר התלבטויות והתחבטויות לא מעטות, אשר תהיתי – סיציליאנית או אייסברג והלב נטה לאייסברג, אך בגלל הטעם, בגלל המבחר, בגלל שילובי הפירות בסורבטים, בגלל החידושים המתמידים ובגלל מקום הישיבה הנחמד, היא בהחלט מובילה.
ציון 8.5 – לגלידה אייסברג. טוב, טעים, נעים ואפילו כיף בבן-יהודה, אבל אין חידושים כבר זמן רב. המנות קטנות ב-10 אחוז לערך מהסיציליאנית וגם חטפתי פעמיים דו"ח חניה ובאמת שבלתי ניתן למצוא בסביבה חניה.
ציון 7.5 – לגלידריה בנוה צדק. המבחר מצומצם. חלק מהגלידות טעימות. אין חידושים. גלידת המסטיק איומה ומוציאה החשק לגלידה למשך חודשיים. גם המחירים גבוהים ביחס למתחרות והמנות קטנות יותר. מה שטוב, שניתן למצוא שם חניה.
טעון בדיקה – גלידריה חדשה בפינת הרבט סמואל ואלנבי. זה ישאר לדו"ח הבא.
בגנזכי מצאתי שיר אהבה לכּוֹס, שנכתב בעקבות ביקורו אצלי (אשתקד) של הצייר דב שמר-שפרינגר. במסגרת הביקור צוירו ציורים, סופרו הלצות והדלק שהניע היה כרגיל – בלק לייבל משובח בצבע הענבר, אשר הניע גם את דובל'ה שפרינגר הצייר לכתוב את שיר האהבה המצ"ב.
דב שפרינגר
שיר אהבה
הכרתי אותה דרך חבר
מיד אמרה: "היית חסר"
עורה מבריק ונוצץ
וכשחדרתי לשפתיה בלשוני
השמיעה צלילי: "מץ מץ"
נוזלים שבה עברו לפי
והיא הביטה בי במבט שאומר:
קח אותי לאט, כי איך שאתה חודר
אתה הולך לגמור מהר
היא השכיחה לי את כל האחרות
גם העלימה צרות
טעם שפתיה היה נהדר
הצבע ללחיי חזר
ועכשיו היא בכיור שוכבת
ריקה ונעלבת
אמנם עדינה וצווארה דק
אבל מהוויסקי שהיה בה לא נותר מאום
ולכן חשובה היא לי כקליפת השום
שנאכל בשילוב עם בייגלה זעתר
בחברת אלי יזרעאלי הלכל מוכר
יואב אהרוני
ביצים: ביקורת בונה, ביקורת הורסת
במדור הכלכלה של ידיעות אחרונות הופיעה בשבוע שעבר (יום ג', 26/7) כתבת תחקיר של איריס נאור-ליפשיץ בשם "ביצים צבועות". מכתבה זו למד הקורא כי יצרני ביצים "סוּפֶּר-טריות" מוסיפים למזון העופות "צבע מאכל", הצובע את חלמון הביצה בצבע צהוב כהה. עלותו של התוסף למגדל זעומה (פחות מאגורה לביצה) אולם מחירן של הביצים הצבועות גבוה עד 70% ממחירן של ביצים בפיקוח, בראש ובראשונה משום שהן טריות יותר, אך גם בגלל תוספת הצבע שעל-פי הכתבה "אין לו כל ערך תזונתי". בשורה התחתונה, עוד פעם הצרכן למד כי סידרו אותו.
הרקע להוספת צבע לחלמון הוא אמונת הצרכן כי חלמון כהה יותר בא מביצה טבעית ובריאה יותר. אמונה זו אינה לגמרי חסרת בסיס: עלים ירוקים מכילים, בנוסף לכלורופיל, גם פיגמנטים צהובים, הממלאים תפקיד בפוטוסינתזה. פיגמנטים אלה מסיסים בשומן, ולאחר שנאכלו על ידי בעל חיים הם נוטים להצטבר ברקמות השומן שלו וגם בשומני התוצרת שלו. לכן פרה האוכלת מזון ירוק בשפע תייצר חלב שצבעו צהבהב, והחמאה שתיעשה ממנו תהיה צהובה כהה, ותרנגולת האוכלת אספסת במרעה תייצר ביצים עם חלמון בצבע צהוב כהה. לצבע של חמאה וביצים כאלה יש ערך תזונתי משמעותי, כיוון שהפיגמנטים העיקריים שגרמו לו הם קרוטנים, ובראשם ביתא-קרוטן שהוא פרו-ויטמין A. בנוסף להיותו מקור לויטמין A, ביתא קרוטן, וגם קרוטנים אחרים, הוא אנטי-אוקסידנט יעיל מאוד.
בכתבה המפורטת לא נזכר בשום מקום שמם של הפיגמנטים שאותם מוסיפים המגדלים למזון העופות. התגובות של מגדלים ומשווקים של ביצים כי הפיגמנטים הללו אינם מזיקים וכי הם מאושרים ע"י ארגונים בינלאומיים, חשודות מראש כאינטרסנטיות, והציבור מתייחס אליהן בהתאם.
כיוון שאני, כתזונאי, יודע את האמת, כתבתי לידיעות אחרונות תגובה שמטרתה לאזן במקצת את ההתקפה על מגדלי ומשווקי הביצים, וגם לספר לצרכנים כי יש ערך מוסף לצבע. בתגובתי מחיתי כלפי הכתבת והעיתון שפרסמו רק חצי-אמת. לא הופתעתי יותר מדי מכך שתגובתי לא פורסמה בעיתון, שבו מצאתי למחרת (יום ד', 27/6) כתבת המשך של הכתבת באותו עניין. לא התעצלתי, ושלחתי את תגובתי זאת גם ל-ynet, שם הצטברו כבר מאות תגובות, שרובן הגדול מוחה בזעם על הרמאות השערורייתית של יצרני הביצים, וחלקן נוקט לשון שלוחת רסן בעליל.
כאשר אדם שולח תגובה אלקטרונית לעיתון זה, הוא מקבל תשובה האומרת פחות או יותר: "קיבלנו את תגובתך והיא תפורסם בכפוף לשיקולי עריכה." תגובתי לא פורסמה, ואני תוהה על אותם "שיקולי עריכה": האם העיתון האינטרנטי, כמו אביו-מולידו המודפס, מוכן לקבל כל ביקורת, גם הבוטה, הגסה והפוגענית ביותר, רק כל עוד היא מופנית כלפי אחרים ולא כלפיו?
כיוון שאצלך, אהוד, אין "שיקולי עריכה" מסוג זה, אני מפנה שאלה זו באמצעותך לקוראי עיתונך. ישפטו הם, ואולי גם יסיקו מסקנות מתאימות.
וזוהי התגובה שנפסלה לפרסום ב-ynet משיקולי עריכה:
ביצים, צבע ואמת בפרסום
בכתבתה של איריס נאור-ליפשיץ "ביצים צבועות", בולטת מגמה לשדר לצרכן כי יש מי שמרמה אותו וגורף הון על חשבון בורותו. אולם, מעבר לרצון למכור את העיתון כדאי גם להקפיד על אמת בפרסום. הטענה כי לתוספי הצבע המוספים למזון העופות אין שום ערך תזונתי, אינה מדויקת בלשון המעטה. אחד התוספים הנפוצים ביותר הוא ביתא-קרוטן סינתטי, שהיצרן העיקרי שלו הוא חברת Roche השוויצרית. בכתבה מופיע קטלוג של חברה זו לבחירת גוון החלמון – קטלוג שמטרתו לעודד את השימוש בתוסף זה, שהוא פרו-ויטמין A (כלומר, הופך בגופנו לוויטמין A), ובנוסף, הוא גם אנטי-אוקסידנט יעיל. כך, הצרכן הקונה ביצים שהוטלו ע"י עופות שקיבלו את התוסף מקבל, בנוסף לצבע היותר החזק של החלמון, גם תוספת תזונתית משמעותית. באופן פרדוקסאלי, הצבע הכהה בביצי טבע של עופות שניזונו ממוצרי תירס (גרעיני תירס, גלוטן), הוא בעיקר תוצאה של העשרה בפיגמנט קסנתופיל, שיש לו אומנם צבע צהוב יפה מאוד, אך הוא חסר ערך תזונתי.
גילוי נאות: לכותב אין כל קשר, עסקי או אחר, עם יצרני או משווקי ביצים.
ד"ר יואב אהרוני, תזונאי
ליואב אהרוני שלום,
מכתבך אינו מפתיע אותי. העיתונות הכתובה והמשודרת ספוגה בצנזורה עצמית על דיעות ובשיקולים מסחריים, ומלבה היסטריות מלאכותיות שהן לרוב חסרות יסוד וחולפות – עד לשערורייה התורנית המתוקשרת הבאה, שמייצרת כותרות מונחוֹת טמטום או תועלתנות קצרת טווח של כותרות Cעיתון.
אני מקווה כי התפתחותה של העיתונות האלקטרונית החופשית, ש"חדשות בן עזר" הוא אחד ממאפייניה, תקעקע את המונופולין השערורייתי של אמצעי התקשורת הגדולים, והם יתחילו להרגיש זאת דרך ירידת התפוצה שלהם.
עדיין אני זוכר באהבה את תרנגולות הלגהורן הלבנות שהיו מטיילות אצלנו בחצר במושבה, מנקרות באדמה למצוא תולעים ורמשים, וכמובן גם ירק שהייתי מביא להן (ריג'לה), ומטילות ביצים אדמדמות וטעימות מאין כמותן. לקח לנו הרבה זמן להתרגל לביצים חיוורות החלמון של לולי הכלובים. ליבי ליבי לתרנגולות הכלואות מוכות השעמום של ימינו.
אהוד בן עזר
לאיגוד המרצים הבריטים שלום!
ברצוננו להודות לכם, ובייחוד לבעילים היהודים, האישראלים והאישראלים-לשעבר שביניכם, על בעילותכם החשובה להחרמתה האקדמית של מדינת האברטהייד אישראל, שאינה נותנת מקום באוניברסיטאות שלה, ובייחוד בחיפו, לאף סטודנט, מרצה וחוקר ערבי.
לאות תודה והזדהות אנחנו נפוצץ עכשיו מדי יום בערים ובשדות התעופה שלנו הבריטים מכונית תופת אחת או שתיים, כדי שתדעו איך מתנהלת מלחמת השיחרור הבלסטינית באזורים הכבושים שעליהם הוקמה בטעות שלכם ובזדון אמריקאי המדינה הקולוניאליסטית אישראל.
מזכירות ארגון אלקאעידה
המממנים, המטיפים במסגדים, המהנדסים, הנהגים, המתאבדים,
ושאר חברי הסגל האקדמי המוסלמי העולה וכובש את האוניברסיטאות של הוד מלכותה
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק ארבעים ואחד [חלק שלישי]
כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו
וכתבתי את ספרי הראשון
חיינו התנהלו מעתה בשתיקה.
אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, או לנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר, מוכה וחבול, לאחר שהתקוטטתי על הפיגומים עם פועל שאמר לי "קוס-אמכ אשכנזי מחורבן", וכתוצאה נשלח הפועל לבית-חולים. אולי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לו.
לעיתים כבר לא מצאתי אותה בחוזרי לחדר. התחלתי לבלות בערבים, יותר ויותר, בבית-הקפה של מנטלו, יחד עם הפועלים. ערכי בעיניהם עלה לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט של סאלח-שבתי. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית-יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרו אותי, אלא הועליתי בדרגה, ומנהל-העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסני-בניין.
לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אולי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה כך בסימטאות.
כמו על פי הסכמה-מראש התנכרנו זה לזה בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדר, מאוחר בלילה, נדלקו גופותינו למגע, והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה. הכנסותינו עלו עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשתי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק, שבהם כיבדתי ברוחב-לב את חבריי-לעבודה, ואלמלא אולי החלה קונה לעצמה בגדים ומיני תמרוקים, שאני אפילו לא טרחתי להסתכל לעברם, ואף הביאה בכספה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המיטבח הצרה שבחדר.
גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר התעשר מילויים בבשר מעושן קר ממין משובח, ובגבינות ובמימרחים יקרים, ואולם לדבר לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שבו חזרתי מרותי ובאתי עליה בכוח מהשער האחורי, כמו אבא שלה.
ואני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה, או השד יודע מה – הרגשתי צורך לעשות משהו. להיפטר מההריון? – ואולי להיפטר מאולי? – לא ידעתי מה לעשות, ואיך. וכאשר שכבתי איתה בלילות, מחזיק את גופה הרך, שנדף לפתע אותו ניחוח קדוש בעיניי של רבלון אינטימט אלא שעל עורה השחום של אולי הפך לריח בושם זול, מהול בזיעה – היה מפרפר גופה הרך ונפתח אליי באורח שפחתי, ממש מחפיר, כאילו היא כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לקראתי – ואני נבהלתי מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש, המסמרים ונשיאת שקי-המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –
כן, להיפטר ממנה.
של מי הילד? מאין לי לדעת? אולי לכן ברחה אליי, מכפר-הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? סימן למה? מי יכול לדעת?
וכי אני בודק את עונתה? מה אני מבין בכלל בדברים האלה. יש לה וסת? אין לה וסת? אולי היא בכלל נמצאת עדיין בתקופת ההתבגרות? ואולי כבר לא? הלא גם את גילה לא גילתה לי במדוייק. חמש-עשרה? שש-עשרה? ארבע-עשרה? אולי שלוש-עשרה?
ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתי את אולי בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פיטמותיה השחומות, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.
מסכנה?
זונה! –
וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי, והייתי בא עליה פעם שנייה ושלישית מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים, שאת כספם היתה מביאה אליי –
אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה, ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה, ברצינות –
אולי מוטב שנלך לרופא, ויעשה לה הפלה, על חשבונה?
בעצם, מה איכפת לי להתחתן איתה? הלא ממילא אני גומר עם הכול. שיהוק על משפחתי. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות עברית. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול. ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי, לולא הצרבת. שתלך רותי העדינה וצחת העור בעלת הדם הכחול לכל הרוחות! שיהוק עליה –
ומה, בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל-אביב ובירושלים נערות כמו אולי, ודווקא אשכנזיות ממשפחות טובות? – ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות שעסקו בדברים האלה? כל זמן שאני עם אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה לכבס שוב את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.
אמנם את לימודיה העלובים, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדר, בשבועות הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – אותם עזבה לגמרי. כאשר הייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפני התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור-יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –
האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי שכך הדבר בגלל הערצתה אליי, ממש כפי שלי היה קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר הנערץ עליי ש"י עגנון או בנוכחות רותי, שהמחשבה עליה עדיין שיגעה אותי.
הרביתי לשתות, כדי לשכוח. שיהוק על כולכם, רבותיי. בארוד! לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר כדי להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. תמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי-היד שלו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – כמעט שהיה למצבתי שלי, הנבנית על זירת מותי!
ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם הוא שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאולי קוראת את מחשבותיי, אחת לאחת. יכולתי כמובן להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופ' הלקין ופרופ' תשבי ומר יוסף דן או באימפראטיב הקטגורי של קאנט – או אז אולי לא היתה אולי יכולה לנחש מילה ממחשבותיי, אך כל פעם שהרהרתי בה, ביחסינו, או ברותי – וכך עשיתי רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.
שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוהו. שיהוק עלייך, אולי, אבכי עליכ! – אולי, אולי שלי. יום אחד, כאשר חזרתי אחר-הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, ורעש פיצוצי הסלעים עדיין החריש את אוזניי, לא מצאתי אותה בחדר. מילא. זו לא פעם ראשונה. ודאי יצאה לעבודתה. רק מוזר היה שגם מעיל-המלחים האפור שלי נעלם.
התרחצתי, אכלתי מזונות אחדים שהכינה, העפתי מבט בכותרות של עיתון-הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בשוק, בבית-הקפה של מנטלו. מדי פעם הייתי מעיף מבט לסימטה ולזו שמחוברת אליה, אך לא ניראה שם אפילו צל-צילם של מעילי ושל אולי.
חזרתי לחדר, חשוך היה, קר, והמיטה – ריקה. עובש בבקבוקי-החלב הריקים, הישנים. שיהוק עלייך, אולי שלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? – אני בועט במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, רק לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב כדי שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –
השעות נקפו. נירדמתי. התעוררתי. נירדם ומתעורר בקישוי אבר שמתפרק אל הריק ואני חובק בידיי את אולי שנמוגה מחלומי ואיננה, אולי –
אולי, התחלתי לרעוד, אולי היחידה שלי, אולי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –
והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?
אני אבא שלו, שלך –
ושוב נירדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שוטף את פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל-חזייה שלה, חולצה גולשת כמשי בנפצוצי חשמל, מלטף, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.
אילו עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.
היא תחזור.
בשובי לפנות-ערב מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, קניתי עיתון-ערב. תמונת פניה המתות מילאה רבע עמוד ראשון. הכותרת היתה: "נעדרת מביתה נדרסה על-ידי רכבת. התאבדות או רצח?"
בארוד!!!... הזדעזע מוחי לפתע.
נשענתי רגע ליד עמוד-חשמל קרוב, התבוננתי לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, הרוצח, והמשכתי לקרוא על טפירו אוליביה, שהוכרזה נעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר-הנוער שאליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה מעיל-מלחים גברי אפור, על פסי מסילת-הברזל לירושלים. דרסה אותה רכבת-נוסעים שבאה מתל-אביב. בגלל השעה המאוחרת טרם הוברר אם הטילה עצמה אל הגלגלים או מישהו דחף אותה מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: "אהבתי את אוליביה בתי שהיתה מסורה לי יותר מכל ילדיי." טפירו האם: במוסד.
אל חדרי התקרבתי בהתגנבות-יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם אני כבר נתון במעקב ואם שוטרים מחכים בחדרי לעצור אותי. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי ממעילי בעוד מועד את כתבי-היד שלי, שתחבה רותי בכיסיי –
החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כאשר הגעתי אליו. איש לא ציפה לי. יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי בפותחי את הדלת. העליתי אור. דבר לא השתנה מאז עזבתי בבוקר. מיהרתי אל הכוננית. בידיים מקומחות עדיין ממלט, ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוהו – כל כתבי-היד כולם היו מונחים שם, וגם כסף, רגע –
האם הוצאתי אותם מהמעיל?
לא. בשום אופן –
אני המשכתי להחזיקם בכיסיי בנדודיי ברחובות, ובסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מרותי ובאתי על אולי הירקרקת, בדרך שהשתיקה אותה כלפיי לנצח –
טוב. לא נותר זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל עתה בקדחתנות קרימינאלית. אספתי את חפציה של אולי למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון-איפור, נעליים, מחברות אחדות, ספרי-לימוד, מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי-חלב ריקים, מסריחים, גביע-לבן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שיבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכל במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי. התבוננתי עוד פעם אחת אחרונה היטב סביבי, צד בדל-שפתון ובובת-צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול הכול –
סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור-המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המיכסה – והשלכתי אותה פנימה על תכולתה, שהתפרקה שם אל מדמנת הקרקעית, שהמים כמעט כבר אינם זורמים אליה בחורף מפני שתעלת הניקוז בחצר המרוצפת אבן, סתומה, מאז נעלם בעל-הבית הערבי במלחמה.
שבתי ועליתי לחדר. השלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא-למחצה.
התרחצתי. גילחתי את זיפי זקני מיום אתמול. לבשתי בגדים חדשים, טריים, מהכביסה האחרונה שעשתה אולי, וירדתי לרחוב כשרגליי מוליכות אותי מאליהן אל רותי. הבאתי לה במתנה בקבוק רבלון אינטימט שמצאתי בחדר, הזמנתי אותה למסעדת "רימון" וזללנו סטייק פילה, המנה היקרה ביותר, ואחר-כך הלכנו לקולנוע "ציון" הסמוך, לסרט הנפלא שכל העיר דיברה עליו, "הירושימה אהובתי". חיבקתי אותה. התנשקנו. רותי החיוורת הזילה דימעה והיתה נירגשת מאוד.
ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת. הניחה לי לנשקה שוב, על מצחה העטור שיער זהוב, על פני הלב המתוקות שלה, על עיני הירוק-פרדס עם דבש כהה שמתגרות בי, וכאשר הרחתי אותה שבתי והצעתי לה שנתחתן, והיא ענתה – "לא!" – ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים בעוד שבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן.
חזרתי לחדר, מריח את אצבעותיי, פורש ומכווץ אותן באוויר, כפסנתרן, רגע לפני התחלת הקונצרט. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שעתיד היה להיות הרומאן הראשון שלי.
לעבודת הבניין בבית-הספרים הלאומי שבגבעת רם לא הלכתי יותר. במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים-עדיין, בהיעדר אולי, ובלא מעילי ששימש לי גם כחלוק-בית. עד מהרה פלש הקיץ לירושלים. התחלתי לצאת לפנות-ערב, לטייל ולאכול במרכז עיר. חדלתי לשהק. בימים ישנתי ובלילות שתיתי חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נירפאה כליל, וכל אותו זמן כתבתי את הרומאן הראשון שלי (שנותר גם היחיד שנכנס לתולדות הספרות העברית כי הספרים שכתבתי אחריו כבר היו כולם כרוניקות, ללא בידיון), כתבתי באצבעות גמישות, שהלכו והתעדנו, שאמרו עליהן בנעוריי במושבה, לפני שגירשו אותי, שהן אצבעות של פסנתרן –
תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טפירו, אחר-כך שיניתי את שמה לבת של דנינו. אבל גורלן היה זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, חריקות המחפרים, צעקות ה"בארוד!" והלילות בבית-הקפה של מנטלו – נתנו לי השראה, וכמובן – כפר-הנוער, וראשית אהבתי לרותי.
כסף היה לי קצת ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בעבודת הבניין. מסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ליתר ביטחון העלמתי בספר כל פרט שהיה יכול להסגיר כי מקום התרחשותו בירושלים ובכפר-הנוער הסמוך לה.
כך אני נוהג מאז בכל ספריי, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאלימלך שפירא לאחר צאת ספרו הראשון "הבלנית נכוותה" – שעליו נכתב לימים ב"תולדות הספרות העברית החדשה" שהכרוניקה שלו אינה אלא "הביוב של הספרות היפה".
ובראשית החורף, כאשר קיבלתי מיקדמה ראשונה מהוצאת-הספרים, קניתי מעיל-מלחים חדש, אפור-כהה, עם כפתורי-קרן גדולים דמויי שן-פיל, ולולאות של חבל שזור ומפותל.
ובאביב, אחרי שהרומאן יצא לאור, קיבל אותי הפילוסוף הירושלמי מרטין בובר לפגישה בביתו בשכונת טלביה. כאשר נכנסתי לחדרו ישב מאחורי שולחן כתיבה כבד. מבט עיניו החודר ומחלפות השיער הכסופות, שהתפרעו על ראשו הגדול ובזקנו – שיוו לו מראה של נביא קדמון. הוא שאל אותי על הכוחות הגנוזים בעלייה המזרחית, שאותה כביכול תיארתי בספרי. הייתי אופטימי. לא כולם כמו אולי. יהיה עם אחד.
בתום הפגישה קם כדי ללחוץ את ידי. דימיתי שעתה אראה ענק מקראי מתרומם, כמו בפסלים ובציורים של מיכאל אנג'לו, אך בובר היה כה נמוך שגם כאשר קם על רגליו לא התרומם ראשו המפואר הרבה מעל גובהו בשעה ההיסטורית שבה ישבתי מולו. זו היתה אכזבה.
המשך יבוא
* * *
האם רק את הצ'חצ'חים מותר לכנות בשמות גנאי?
לאהוד שלום,
אני לא יודעת אם קצב אשם או לא, אבל ברור לי שהוא הסתבך בקשרים עם נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע. ואני רוצה לשאול אותך, בתור סופר (היחיד מבין הסופרים שבעל אותי וממך נולדה לי בתנו שאתה מתכחש לה) – איך, איך איש ציבור בעל רקורד כקצב היה יכול לסלול את דרכו למעלה עד היותו נשיא מדינת ישראל למשך תקופת כהונה שלמה כמעט, וזאת לאחר שבחרו בו רוב חברי הכנסת, שנבחרו על ידי העם, על ידינו?
הייתכן שכך קרה רק מפני שהוא פוליטיקאי ממוצא לא-אשכנזי ולכן נהנה, עד גבול מסויים, מאפלייה מתקנת?
מצד שני, אני מתפלאה ושומעת ברדיו ובהפגנה בכיכר במוצאי שבת את כל החרפות והגידופים הנאלחים, המבזים והדמגוגיים ביותר – כשהם יוצאים כלפי קצב מפי נשים וגברים הנחשבים אינטלקטואלים ומנהיגים חשובים, נשים וגברים שאין לחשוד בהם שהם מרמת העומק של ביבי שופכין. ולהפתעתי גם לא ראיתי כמעט אף פרסי או יוצא עדות מזרח בקהל האינטלקטואלי, שמחא כפיים וצווח כמו משוגעות היסטריות (בכנס מכשפות לֵילִי בסאלם) –אחרי כל קללה שנצרחה והוטחה בְּקֶצֶב בְּקָצָב מהבמה.
ורציתי לשאול מה דעתך – אם קצב היה אשכנזי, יליד-הארץ, נאה, בן היישוב הוותיק, מהקיבוץ, או ח"כ "צבר" יפה וחתיך של מר"צ, למשל, או עם בלורית כמו שהיתה לסופר העברי החשוב ביותר יעקב שבתאי, לפני שהתקרח בין שתי נשים ומת – האם גם אז היו מעזים לחרף ולגדף אותו ככה? או שרק את הצ'חצ'חים מותר לכנות בשמות גנאי איומים ונוראים, ולא לתת על כך את הדין?
טוב. לשם איזון הן חירפו גם הנשקן האשכנזי חיים רמון.
וההתלהבות שלהן! יכולת לחשוד שהמפגינות ממש מתות לקרוא יום-יום בעיתונים במשך חודשים ארוכים את פרשות ההשפלה וההתעללות שספגו המתלוננות מקצב, ואיזה מפלצת הוא היה, ורק שלא יסגור להן איזה מזוז משפטי את ההצגה ויסתום באבן את פי הבאר המפיצה מים מורעלים, מתוקים, היסטריים, אורגיאסטים ותקשורתיים כל כך.
אתה רואה שגם אני יודעת לכתוב.
אֲגָנָה וַגְנֵר
בשולי מלחמת לבנון השנייה
אנחנו לא מבינים בצבא ובניהול מלחמות. אנחנו רק מקשיבים לרדיו וקוראים בעיתונים. ומה שאנחנו כן מצליחים להבין הוא כי 99.99% מהביקורת על ניהול מלחמת לבנון השנייה נובעים ממה שקוראים בשפת הרחוב ובשכל הישר (קומון סנס) "חוכמה שלאחרֵי" או "חוכמה שלאחר מעשה."
גם המבקרים הקשים ביותר מודים בשני דברים: האחד, שגם הם קיוו תחילה כי המכה האווירית הקשה תהווה הרתעה שדי בה להכריע ולסיים את המלחמה. והשני, שאילו היו מגייסים את המילואים מיד, ומעבירים מיד את הלחימה לשטח האוייב לפי דוקטרינת בן גוריון (שאכן התאימה למלחמות אחרות) – היה מיספר הנופלים שלנו גדול פי כמה וגם אז ספק אם היינו משתלטים על כל אזורי השיגור אלא במחיר יומיומי של הרבה לוחמים הרוגים מצידנו.
חומר למחשבה, וגם לשאלה – אז במה אהוד אולמרט המושמץ אשם? ומי הם החוגגים, בישראל כמו גם בביירות, על התקוות לעריפת ראשו? ואיך היתה ועדת וינוגרד מנהלת את המלחמה טוב יותר, בהתחשב ברמת התיחכום הצבאי הבלתי-רגיל שניחנה בו מתוך אותה חוכמה שלאחר מעשה.
אהוד ב' [לא ברק]
לקקן של אהוד א'
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,504 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
256 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל