חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 258
תל אביב, יום חמישי, י"ט בתמוז תשס"ז, 5 ביולי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: ברוך החוזר לחיפה מחמוד דרוויש, שיר מאת חיימקה שפינוזה.
אורי הייטנר: מתקפת נגד, על ספרו של א. יקירה "פוסט-ציונות פוסט-שואה".
ד"ר גיא בכור: א. דאגות ומרירות בטהראן. ב. סלאם פיאד וארבעים השודדים – למה אין לו סיכוי? ג. תובנה טורדנית ואפילו מחרידה באשר לשחרור שבויינו.
חנוך לוין: ציפור המכנסיים הקטנה [ציטוט] // אנדי פישהוף: צו 8 (שיר).
יוסי גמזו: סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים מוּל מִשְֹרְדֵי הַמֶּמְשָלָה.
מכת האופניים במדרכות גרועה מקקי של כלבים!
י"ז: עוללות אמריקה – בניית ציפורניים, כתב רש"י וסעודה בסוהו.
רות דנון על הלבנונית בריגיט גבריאל ועל ספרה "מפני שהם שונאים".
מיקה קרני וקרינה זמפיני הנפלאות!
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק ארבעים ושניים [אחרון], ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית.
אלי יזרעאלי: תיאטרון "קרוב".
ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש
איחלת לנו בשיריך שניזרק כולנו לים
מלאתָ שינאה ונקם כלפינו "שודדי" מולדתך
ואילו אנחנו עורכים ערב חגיגי לכבודך בחיפה
בשעה שבני עמך טובחים אלה באלה
ואין להם עתיד כי הפלסטינים אחֶיךָ
שוחטים תמיד את העתיד שלהם
אבל אנחנו אין גבול לסובלנותנו
לא נעיפך באוויר מחמוּד גם אם תרצה
לא נטבילך בים ליד החכות המיותמות
של אמיל חבִּיבִּי גם אם תרצה
ולא נפוצץ אותך מחמוּד כמו את ע'אסן כנאפני
בביירות אלא נחייך ונחבק אותך
בַּצביעות הדמוקראטית שלנו בברכת ברוך הבא
כי באמת דפקנו אותך מחמוּד
מיליון מאיתנו בהם גם ערביי ישראל ימריאו
הקיץ מעל הים לטייל ברחבי עולם
זו התשובה שלנו לנבואות הזעם בשיריך
לעומת הצלחתה של ישראל אתה חגב מחמוּד
הפסדת את עולמך כאשר נפרדת מאיתנו
ומן העברית והדו-קיום, זוכר מחמוּד?
והצטרפת לרוצחים שכיום רוצחים
אלה את אלה ואיכפת להם משיריך
כמו שאיכפת להם לזרוק את בני עמם
מחלונות בניינים גבוהים בעזה ולרוצץ
את גולגולותיהם על המרצפות הקדושות
של פלסטין מולדת פיוטי השנאה שלך
אורי הייטנר
מתקפת נגד
על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט-ציונות פוסט-שואה"
אחת הפרובוקציות הדמגוגיות החביבות על גורמים אנטי ישראלים בחו"ל, ולמרבה הצער והבושה גם בתוכנו, היא ההשוואה הנואלת בין השואה לבין מעשים אלה או אחרים של ישראל, אם אלו פעולות צה"ל בשטחים היום ואם זו ה"נכבה" ב-48'.
הפרובוקטור היוצר את הזיקה הזו יודע היטב שהיא מופרכת מעיקרה. מגמתו היא למשוך את המגיב בלשון, לתגובות כמו: "איך אתה יכול להשוות! מה, היו כאן תאי גזים?!"
תגובה זו משחקת לידי הפרובוקטור, כיוון שהיא נותנת לגיטימציה לעצם ההשוואה. עצם הצגת ההבדלים בין האירועים והנכונות להשוות ביניהם, מעמידה אותם באותו מישור ומזמינה את הפרובוקטור לתגובה נוסח: "טוב, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל..."
בכך השיג הפרובוקטור את מבוקשו.
בספרו "פוסט-ציונות פוסט-שואה" מתמודד פרופ' אלחנן יקירה, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, איש השמאל הציוני, עם המתקפה האנטי-ציונית הזו, אך לא בצורה אפולוגטית המשחקת לידי הדמגוג, אלא במתקפת נגד. יקירה מתמודד עם המתקפה בדרך של דה-קונסטרוקציה. הוא מנתח בצורה ביקורתית את הטקסט האנטי-ציוני, מקלף אותו מהכסות הפסוודו-אינטלקטואלית בה הוא מתעטף ומפשיט אותו עירום וערייה. לראשונה נעשה ניסיון אמיתי להתמודד עם תופעת האנטי-ציונות, לא על פי כללי המשחק שלה, לא מתוך התגוננות, אלא מתוך הארת התיאוריות האנטי-ציוניות בזרקור ענק המציג אותן כמות שהן.
בכך פורץ יקירה דרך, ומן הראוי שילכו בה רבים, לא עוד להתנצל ולהתגונן בפני המתקפה האנטי-ציונית, אלא לתקוף אותה חזיתית. הספר מלומד מאוד וגם קריא מאוד. אני רואה בו את הספר החשוב ביותר שהתפרסם השנה בישראל.
הספר בנוי משלוש מסות. הראשונה מספרת על קבוצות של מכחישי שואה מתוך השמאל הרדיקלי באירופה. האחרונה מנתחת את ספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן ומותחת עליו ביקורת חריפה (מפאת קוצר היריעה לא אתייחס למסה זאת). ובתווך – המסה החשובה ביותר והמקיפה ביותר, בה דן יקירה בדרך בה קבוצה רדיקלית של היסטוריונים, פילוסופים וסוציולוגים משתמשים בשואה באופן אובססיבי, כדי לתקוף את ישראל ולאושש את תפיסתם האנטי-ציונית.
ידוע ומקובל שמכחישי השואה באירופה הם אנשי הימין הרדיקלי, גורמים פשיסטיים וניאו-נאצים, גלוחי ראש למיניהם. במסה "הכחשת השואה והשמאל" יקירה מציג תופעה מקבילה, תמונת ראי שלה, בשמאל הרדיקלי באירופה ובעיקר בצרפת. הוא מציג את הדרך הפתלתלה והחולנית בה התנגדות קיצונית כפייתית למדינת ישראל מביאה להכחשת שואה.
ההתנגדות למדינת ישראל ושלילת קיומה, היא הגורמת להכחשת השואה. הטענה היא שמדינת ישראל נוצרה כתוצאה מהסחטנות הרגשית של הציונים לאחר השואה, ובכך נגרם עוול חמור לפלשתינאים תושבי הארץ, ולכן הם הקורבנות האמיתיים. העוול הזה נמשך, כיוון שישראל מתרצת את כל מעשיה בזכויות היתר שהיא נוטלת לעצמה כקורבן השואה. אם מדינת ישראל היא הרע, הרע המוחלט, והמדינה קמה כתוצאה מהשואה, הרי שאם לא היתה שואה, הצידוק לקיומה של המדינה אינו תקף עוד. לכן, כדי להביא לשלילת זכות קיומה של המדינה, יש להוכיח שהשואה לא היתה.
קשה להאמין, אך גורמים רציניים בשמאל האירופי, אינטלקטואלים, אנשים שפויים ברמה התפקודית, מקדישים את חייהם להכחשת השואה כדי להצדיק את התנגדותם לקיום המדינה היהודית. יקירה שוחח במשך שעות רבות עם פייר גיום, בעליה של חנות ספרים בצרפת הנושאת את השם "החפרפרת הזקנה", שהוא בין מובילי הקו הזה. מדבריו של גיום ומניתוח כתביהם של אינטלקטואלים נוספים הדוגלים בקו זה, מתאר יקירה את התופעה שאותה הוא מגדיר כ"פרוורסיה אידיאולוגית". הוא מראה איך באופן עקום גורמים פציפיסטיים הרחיקו לכת עד הכחשת השואה, מתוך גישתם הפציפיסטית.
דמות המפתח של הפרוורסיה הזאת הוא פול ראסיניה, אינטלקטואל צרפתי הדוגל בעמדות קומוניסטיות, אנרכיסטיות ופציפיסטיות. מהי הלוגיקה המביאה פציפיסטים להכחשת השואה? קיומו של רע מוחלט כמו הנאציזם, מחייב מלחמה בו והדבר מנוגד להשקפה הפציפיסטית. אם לא היתה שואה, אלא זוועות מלחמה ככל זוועות מלחמה, הרי הרע המוחלט אינו הנאציזם אלא המלחמה. אין הבדל בין מה שעשו הנאצים במלחמת העולם השניה, למה שעושה ישראל לפלשתינאים, אולם כיוון שישראל משתמשת בטענת השואה, היא מקבלת צידוק למעשיה.
כאמור, עיקר הספר עוסק באינטלקטואלים האנטי-ציונים בישראל. במסה "קשר השואה והישראלים הטובים" מתמודד יקירה עם העיסוק האובססיבי של הגורמים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים בשואה כדי לנגח את ישראל ולשלול את זכות קיומה, דווקא באמצעות הצגתה כאובססיבית לשואה. יקירה אינו מאשים אותם גורמים בהכחשת השואה, אך הוא מוכיח שהם משתמשים בדיוק באותם טיעונים ובאותה שפה כמו מכחישי השואה מן השמאל האירופי, למעט המסקנה הסופית, שהשואה לא היתה, כביכול.
הטענה של אותם הוגים, כמו עדי אופיר, משה צוקרמן, עדית זרטל, אייל סיוון, יוסי גרודז'ינסקי ואחרים, היא שישראל עושה אינסטרומנטציה של השואה כדי להצדיק את מדיניותה "הנפשעת". מדיניותה הנפשעת, אגב, אינה "הכיבוש", אלא כל ההיסטוריה הישראלית מאז מלחמת העצמאות, או כפי שהם מכנים אותה, מלחמת 48' ואילך – היסטוריה שכולה רצף של מעשי עוול. טענתם היא שישראל פיתחה תסביך קורבניות ובשמו היא הפכה למדינה מיליטריסטית נפשעת, הסוגדת לפולחן הכוח, מייצרת נשק גרעיני וכו'.
עידית זרטל, למשל, מתארת את משפט אייכמן כמזימה בן גוריונית שנועדה למלכד את הישראליות בתסביך השואה על מנת לטפח את פולחן הכוח, והתוצאה היתה התוקפנות הישראלית במלחמת ששת הימים, כעבור שש שנים.
יקירה מוכיח עד כמה דבריהם דברי הבל, ה"עובדות" שהם מציגים נטולות יסוד, ושלמעשה דווקא אותם גורמים, אובססיביים לעיסוק בשואה, אך לא מתוך רצון ללמוד את השואה, אלא כניכוס אינסטרומנטלי אידיאולוגי, לניגוח הציונות ומדינת ישראל.
ספרו של יקירה מצביע על הרדידות, השטחיות, הקלישות וחוסר הקוהרנטיות של התיאוריות המגוחכות הללו, ואת הקשר בינן לבין הכחשת השואה.
ספרו של יקירה הוא ספר חובה. מבקריו הפוסט-ציונים לא מצאו דרך רצינית להתמודד עם טענותיו של יקירה, ולכן הם בחרו בדרך של השמצות אישיות כלפיו, במאמרים בעיתונים השונים. הלחץ שספרו גרם לאותם חוגים, מעיד על חשיבותו ועל רצינות טיעוניו.
דבר אחד חסר בספר. אין בו תשובה לשאלה, מה מביא אנשים רציניים לפרוורסיה הזאת? מה מביא יהודים, ישראלים לשנאה עצמית חולנית כל כך? יתכן שאין ליקירה תשובה לשאלה הזאת, וייתכן שהוא העדיף להתרכז בניתוח הביקורתי של האידיאולוגיות הללו, ולהשאיר את ההסבר לקורא.
אולם התמודדות רצינית עם התופעה החולנית מחייבת הסבר לגורמיה. מישהו חייב לקחת על עצמו את האתגר ולכתוב ספר המשך שינסה לתת תשובה לשאלה הזאת. מן הראוי שיהיה זה מומחה בתחום בריאות הנפש.
לצד הקרדיט הגדול לפרופ' יקירה, יש לאזכר גם את הוועדה האקדמית של הספר, שכללה כמה מגדולי ההיסטוריונים והחוקרים בישראל ובהם פרופ' אניטה שפירא, פרופ' דינה פורת, פרופ' אשר ססר, פרופ' אלי שאלתיאל ואחרים.
אני מקווה שהספר הזה הוא אות הפתיחה של מתקפת הנגד מול המתקפה האנטי ציונית והאנטי ישראלית הארסית, ההולכת ותופסת תאוצה בשנים האחרונות.
אהוד בן עזר
מי עמד ראשון על טיבו של קצב?
מר משה קצב, עד שלא תקרא לו רב לא אקרא לך נשיא
משה קצב, ---- מדינת ישראל, מסרב לפנות בתואר רב לרבני התנועה הרפורמית. עד שלא יחזור בו ה---- קצב מאיוולתו, "חדשות בן עזר" לא יכנה בתור נשיא את ---- מדינת ישראל משה קצב, וקורא לכל קוראיו לנהוג כך בכתב ובעל-פה.
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 152 מיום 22 ביוני 2006, בטרם נתפרסמה אפילו מילה אחת בנושא קצב והמתלוננות.
ה-- הראשי הספרדי עמר חכם כמו ה---- קצב
ה-- הראשי הספרדי שלמה משה עמר, שמקבל משכורת ממדינת ישראל גם כדי שהוא ומשפחתו ישמשו דוגמה ומופת להתנהגות יפה [בלי מכות], הִצדיק בראיון רדיו ב"קול ישראל" את עמדת ---- המדינה משה קצב שאין לכנות רב רפורמי, וכנראה גם קונסרבטיבי, בשם רב. לדברי ה-- הראשי הספרדי עמר יותר טוב שיהודי יהיה חילוני ואחר-כך יעשה תשובה, שזו תופעה שהולכת ומתרחבת לדבריו, מאשר שיהיה דתי רפורמי או קונסרבטיבי.
נאמנים לשיטתנו להתעלם מתארי המתעלמים – שום נשיא או רב שמדיר תואר רב מרבנים רפורמים או קונסרבטיבים לא יזכה להיקרא בתואר נשיא או רב מעל דפי "חדשות בן עזר". יתירה מזו, לדעתנו חלק ניכר מן ה"רבנים", שהישיבות הישראליות מייצרות, הם בורים ועמי-ארצות לא רק בהשכלה כללית ויהודית אלא גם ההשכלה התורנית שלהם, ו"הסמכותיהם" ל"רבנות", הם בגובה ה-אי.קיו. של פארזיטים ושָׁבָּבְּנִיקִים שגודשים את הישיבות והכוללים כדי שלא לשרת בצבא – ולעניות דעתנו רובם יכולים לצחצח את נעליהם של רבנים רפורמים וקונסרבטיבים, שעולים עליהם לא רק בהשכלתם הכללית אלא גם בידע יהודי היסטורי, באהבת ישראל ובדאגה לאחדות העם.
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 154 מיום 29 ביוני 2006, בטרם נתפרסמה אפילו מילה אחת בנושא קצב והמתלוננות.
מודה ועוזב ירוחם
עִזבו את קצב. תנו לו להודות בבוֹשְׁתו במה שהסכים להודות בו ואל תתייחסו אליו יותר כי הסיפורים המפוקפקים שלו ושל המתלוננות נמאסו עלינו כליל, וכל מי שנוגע בהם מתלכלך גם הוא. די! נמאסתם! אתם חֶבֶר מעוותי אמת משני הצדדים! גועל נפש! לא רוצים יותר לשמוע אֶתכם ועליכם!
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. דאגות ומרירות בטהראן
הנשיא אחמדינג'אד במבוכה עמוקה, כאשר הכלכלה שלו ממשיכה לטבוע. אני לא רואה סיכוי שהוא ימשיך לאחר הבחירות בשנה הבאה. קיצוב על הבנזין? שריפת כעשרים תחנות דלק בידי ההמונים? הוא עסוק בתרגילים למנוע את גל הסנקציות הבא על ארצו בגלל הגרעין. וכל התחבולות מותרות.
לאחר שהכלכלה האיראנית ממשיכה להתרסק, ובאישון לילה הטילה בשבוע שעבר ממשלת טהראן קיצוב כלל-ארצי על שימוש בבנזין למכוניות, ולאחר שהמונים שרפו כעשרים תחנות דלק ברחבי המדינה, הובא הנשיא אחמדינג'אד במבוכה. הוא, שנבחר אך ורק על רקע הבטחתו לכלכלה טובה יותר ולחיים טובים יותר, מביא לבידוד חסר תקדים של ארצו, בעקבות ההרפתקה הגרעינית שלו. הוא נזקק לעזרה, וזו אכן הגיעה אתמול.
מנהיג הרוחני של הרפובליקה האסלאמית בכבודו ובעצמו, האיתאללה עלי חמנאי, הגן אתמול על אחמדינג'אד, והבהיר שהוא תומך בו וב"פעולה האמיצה" לקיצוב בנזין במדינה. ההחלטה המהוססת שקיבלה ממשלת אחמדינג'אד גרמה לירידה עצומה בפופולאריות שלו, אך לא היתה לממשלה ברירה. איראן צורכת כל יום 75 מיליון ליטר בנזין, 45 מיליון היא מצליחה לייצר אצלה, ואת היתר, עוד 30 מיליון היא רוכשת בחו"ל, ובכסף יקר. חמנאי הבהיר אתמול כי בעלות החיסכון בנפט, בסך חמישה מיליארדי דולר, ניתן לשפר את תחומי השיכון, העבודה ובתי הספר, שלושה תחומים בהם קורסת המדינה האיראנית. מדובר במשק צנטרליסטי מאוד, מולאם, כולו נתמך על ידי המדינה, וקורס. האירוניה היא שאיראן מייצאת נפט, אך לא מסוגלת לזקק אותו לבנזין אפילו עבור עצמה.
ויחד עם זאת מתח חמנאי סוג של ביקורת על אחמדינג'אד, כאשר קרא לממשלה באיראן "לשפר את מסגרת יחסיה הכלליים" עם העם. כך נאלץ חמנאי לשקם את תדמית אחמדינג'אד, שעד היום דובר עליו כעל אישיות פופולארית מאוד באיראן. אני לא רואה הרבה סיכוי שאחמדינג'אד יישאר בשלטון בבחירות לנשיאות הצפויות בשנה הבאה. עיקר הפגיעה באחמדינג'אד היא באיזורי היתרון שלו: עניים ופריפריה.
ובאשר לעניין הגרעין, גם כאן יש התפתחויות מהירות. השבוע מתיישבים, סוף סוף, נציגי מועצת הביטחון לדון בגל סנקציות שלישי על טהראן. ארצות הברית ואירופה דוחפות את הסנקציות, רוסיה וסין מאיטות, אך לא בולמות לגמרי. הסנקציות האלה מלחיצות מאוד את חמנאי ואת אחמדינג'אד, שכן גם כך המצב הכלכלי של המהפכה בכי רע. כאן חוזרים אל טקטיקות ההשהיה האיראניות המקובלות, אם כי בעמדת אירופה חלה תפנית מסוימת. בהמלצת מוחמד אלברדעי, ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית, מוכן האיחוד האירופי לעסקה חדשה עם איראן: הפסקה תמורת הפסקה. אם איראן תפסיק להעשיר אורניום, ותסתפק במה שכבר העשירה ותו-לא, תהיה אירופה מוכנה להפסיק את הסנקציות הבינלאומיות הבאות על איראן. האם יש לכך סיכוי? די בכך עבור איראן להרוויח זמן. עובדה, היא כבר הצליחה להלבין את מה שהעשירה. ההנחה בעולם היא שבאיראן עובדות היום 1,500 צנטריפוגות להעשרת אורניום, ובסוף יולי הם יכניסו עוד 3,000 צנטריפוגות לפעולה. עבודה כזו יכולה לתת להם מספיק אורניום להכנת פצצה גרעינית בעוד כשנה!
איראן מנהלת היום מדיניות תכסיסנית בשני ראשים: אחמדינג'אד הכריז אתמול, שוב, שאיראן הגרעינית לעולם לא תוותר על כך, בעוד ראש הדיפלומטים האיראנים בנושא, עלי לריג'אני, נתן להבין כי הוא מוכן להיכנס למו"מ על דיל עם מדינות העולם. בעוד עשרה ימים תגיע לטהראן משלחת של הסוכנות לאנרגיה אטומית, כדי להכין "תוכנית עבודה" למשא ומתן לפתרון המשבר. דיל אחר שמדובר עליו הוא שאיראן תהיה מוכנה לביקורת פתע של פקחי האו"ם, אם נושא הגרעין שלה יוחזר ממועצת הביטחון לסוכנות לאנרגיה אטומית. אין לזה הרבה סיכויים, אך זה יעסיק את העולם, וימשוך זמן עבור איראן.
איראן ממשיכה להתל בעולם, והעולם אינו שש להתעמת איתה. ביום שישי, בדרשה שלו, הבהיר המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמנאי, את ה"אני מאמין" שלו מול העולם:
"עדיף תמיד לנקוט מדיניות התקפית מול העולם ולא הגנתית, ותודה לאל, ממשלת איראן נוהגת במדיניות התקפית, ואינה מוותרת." הוא גם הבהיר שמדיניות התקפית אינה בהכרח מדיניות מלחמתית. איראן ממשיכה אם כן להתגרות בעולם, היא ממשיכה להתקדם בנושא הגרעיני, אך מתחילה לשלם מחירים כבדים יותר ויותר בתחומי הכלכלה והמשטר. הניסיון הצפון-קוריאני מלמד שבסופו של דבר, כאשר המשטר כולו נתון באיום כלכלי-הישרדותי, הסנקציות הבינלאומיות עובדות, אפילו אם כבר יש נשק גרעיני מוכח. את הלקח הצפון קוריאני גם האיראנים מבינים, וזה מדאיג אותם.
1.7.07
ב. סלאם פיאד וארבעים השודדים – למה אין לו סיכוי?
ראש הממשלה הפלסטיני של אבו מאזן, סלאם פיאד, הוא המציאותי מבין המנהיגים הפלסטיניים לדורותיהם, היחיד שמנתח את המצב העלוב אליו הגיעו, בבהירות ובאומץ. ודווקא בגלל זה אין לו הרבה סיכוי. דווקא בגלל זה הוא ההזוי שבהם.
סלאם פיאד מפתיע בביקורת העצמית שלו, בניתוח ההיסטורי הנכון, ובהבנת השבר הפלסטיני העצום. "הכנסנו את עצמנו אל תוך אסון (כארת'ה, זהו אותו ביטוי שבו משתמשים הפלסטינים גם לבריחת 1948), ועלינו להציל את עצמנו מתוכו. הכיבוש לא הצליח להבריח את הפלסטינים מכאן, אך אנחנו עושים זאת לעצמנו בהצלחה. כ-40-50 אלף פלסטינים היגרו בתקופה האחרונה, בעקבות מלחמות פתח-חמאס, והאחרים היו רוצים להגר, אך אינם יכולים. אני אדם מציאותי, לא פסימי ולא אופטימי. אך את כל הנזקים האלה עשינו לעצמנו," הוא אמר השבוע ליומון הערבי א-שרק אלאווסט ("המזרח התיכון").
בכמה ראיונות תקשורתיים מן הימים האחרונים מצטייר ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, כמנהל עם חשיבה מערבית, ביקורתית, ואכן הוא אהוד במערב, ודווקא מן הסיבה הזו אין לו שום סיכוי. אצל הפלסטינים לא חיפשו אף פעם מנהלים. הם חיפשו גיבורים כריזמטיים, דומיננטיים, הזויים, שיובילו אותם, כמו תמיד, לעוד אסון חדש, ואת זה הם מחפשים גם כיום.
מנהיג שנראה כמו פקיד בנק ונשמע כמותו? לא יכול להיות. זהו סלאם פיאד וארבעים השודדים. איזה סיכוי יש לו מול חמאס (שכבר הטיל עליו גזר דין מוות), הג'יהאד או אלקאעדה? איזה סיכוי יש לו מול התפיסה המזרחית, המזרח תיכונית, הדורשת נקם, ח'ליפויות דתיות או מהפכים מטפיזיים כמו השמדת ישראל? איזה סיכוי יש למנהיג הרציו, השכל, אל מול מנהיגי האמוציה, הרגש, שהאיזור שלנו מלא בהם? הוא מציאותי ולכן הזוי. האחרים הזויים ולכן מציאותיים במזרח התיכון, ראו ערך אחמדינג'אד.
זו הרי הטרגדיה הפלסטינית, שכאשר מגיעה אישיות שבאמת יכולה להוביל אותם לדו קיום עם ישראל ועם העולם, אין לה כבר שום סיכוי. היא מגיעה מאוחר מדי. "אנו דורשים את הסרת המצור הבינלאומי, אך קודם עלינו להסיר את המצור הפנימי, שאנו מטילים זה על זה." דווקא בגלל שהוא כה מפוקח וברור, שונא אותו חמאס שינאה תהומית. ממתין לו בפינה, אורב להזדמנות לפגוע בו. יש רק להעריך אותו, על התפקיד כפוי הטובה והמסוכן שנטל לעצמו. איפה הדחלאנים, הרג'ובים ודומיהם, שדובר בהם כה רבות בעבר? הרוח לקחה את כולם. דווקא המנהל, הפקיד, נשאר באומץ עד הסוף.
עמדתו כלפי ישראל ברורה. הוא רואה בה הזדמנות גדולה עבור הפלסטינים לשגשג. הלוואי. חמאס טען כי פיאד אמר לסי.אן. אן שההתנגדות לישראל הביאה לפלסטינים רק עליבות ומסכנות. הוא מכחיש זאת, אך זו בהחלט רוח דבריו.
יש לו כמה כלים, כולם מנהליים, במאבק מול חמאס. הוא ישלם משכורות רק למי שנאמן לממשלת אבו מאזן, ולשם כך החלה ישראל להעביר לו את כספי המיסים. הוא לא יכיר בדרכונים שתנפיק ממשלת חמאס, וכך יעשו גם מצרים וירדן. המשמעות היא נידוי ובידוד של תומכי חמאס בעזה. אך מעבר לכך אין לו הרבה מה לעשות. כאשר ברחובות ביו"ש משתולל הטרור, ועזה כבר אינה כפופה לו, הוא ראש ממשלה מדומיין, על הנייר. הוא פנטזיה מערבית על מזרח תיכון חדש. במידת מה הוא גם מודה בכך. "היום לחייל ישראלי במחסום יש יותר כוח מן הממשלה שלי."
דיאלוג מחודש עם חמאס? בשום פנים ואופן לא, עד שחמאס לא יכיר בריבונות ובחוקיות המוחלטת של ממשלתו ושל אבו מאזן, ודבר כזה הרי לעולם לא יקרה. הוא דורש את איסוף הנשק הלא חוקי בשטחי יו"ש, אך אין לו האמצעים לעשות זאת או לכפות את זה. "העולם הפלסטיני מלא סיסמאות ריקות מתוכן," הוא אומר, למשל איסור שפיכת דם פלסטיני. טוב, אני שפכתי עכשיו דם פלסטיני? או הנשק הקדוש נגד ישראל. ומה עשה הנשק הקדוש הזה עכשיו בעזה? אילו סיסמאות מזוייפות ועלינו להתבגר ולהבין לאן אנו הולכים ומה המטרה שלנו."
פיאד לעולם לא היה מתמנה לראש ממשלה, אלמלא הטראומה של נפילת עזה. הצבתו בראש הממשלה מעידה עד כמה אבו מאזן נואש, שכן אפילו הוא יודע שפיאד אולי פרו-מערבי, ידידותי לישראל, אך בהקשר הפלסטיני האכזרי והנוקם של היום, סיכוייו אפסיים. מה נורא הוא גורלם של הפלסטינים: תמיד הם מקבלים את מה שדחו אתמול, אך כאשר הם כבר עושים זאת, הדבר כבר מאוחר מדי. בשנות התשעים, כאשר הדבר היה אולי אפשרי, פיאד ומשנתו כלל לא היו על הפרק. בשנות האלפיים, כאשר זה כבר מאוחר מדי, עכשיו הוא ממונה. סלאם פיאד הוא עדות למצב הנפשי הקבוע של הפלסטינים: הרדיפה אחר הדבר שלעולם לא יוכלו להשיג. ההיה פיאד מציאות או שמא רק אילוזיה הוא?
2.7.07
ג. תובנה טורדנית ואפילו מחרידה באשר לשחרור שבויינו
יכול להיות שהגענו עכשיו לשלב חדש, שלב ג', שבו אין כלל רצון לשחרר אף אחד, ועצם החזקת הישראלים הופכת למטרה, ולא עוד שחרור של הצדדים הערביים? אני סבור שהגענו אל השלב הזה. מהם שלבים א' ו-ב' ומה זה אומר עלינו?
במהלך החודשים האחרונים משהו לא הסתדר לי בכל הנוגע לשבויים שלנו, אך לא ידעתי להגדיר אותו בבירור. כבר כתבתי באתר שלנו שרצון גדול לשחרר את השבויים שלהם או לפתוח איתנו במשא ומתן לא ראיתי, לא מצד חיזבאללה ולא מצד חמאס. ובכל זאת, הרזולוציה של התהליכים לא היתה חדה מבחינתי. השבוע הבנתי. אם הניתוח שאציג בפניכם עכשיו נכון, ואני מאמין שכך הוא הדבר, הרי שהמסקנות יכולות להיות מחרידות; שאנו גורמים לעצמנו נזק, במקום תועלת.
יכול להיות שאנו עומדים בפני שלב ערבי חדש לגמרי בכל נושא השבויים, ועדיין לא הבנו זאת? משמעות הדבר היא שכל דרך ההתייחסות שלנו אל הבעיה אמורה להשתנות.
בצורת ההתייחסות הערבית לדורותיה בכל הנוגע לשבויים שלנו ניתן לדבר על שלושה שלבים מרכזיים:
שלב א': יש מלחמה, יש שחרור
בשולי מלחמה או מהלך צבאי אחר, נופלים שבויים משני הצדדים, ובמסגרת זו מתבצעים גם חילופי שבויים. כך היה במלחמות הקונבנציונליות של ישראל מול הצבאות הערביים, וכך היה גם במלחמת ישראל מול אש"ף בקיץ 1982. זהו המצב הרגיל, שהאמנות הבינלאומיות מתייחסות אליו, וכך גם הדין הבינלאומי.
שלב ב': אין מלחמה, יש שחרור
הכישלון המסורתי של צבאות ערב או הצדדים הערביים האחרים במלחמותיהם מול ישראל, הביא אותם למחשבה קריאטיבית. גם ללא מלחמה ניתן לחטוף חיילים ישראלים, ולנהל דרכם משא ומתן לשחרור אסירים ערבים. כלומר, אין כבר צורך באקט המלחמתי, שהיה תמיד כושל אצל הצד הערבי, כדי לסחוט מישראל עסקת שחרור. אחריתה של עסקת ג'בריל בשנות השמונים היתה כבר בשלב הזה, מנותקת כבר ממלחמת לבנון וממהלכיה. הצד הערבי לא סיכן בשלב הזה דבר, ולא היה צריך לחכות למלחמה או לאקט מלחמתי אחר. חטיפת ישראלים לצרכי מיקוח הפכה מן הטפל (למלחמה) לעיקר. היא הפכה לדבר העומד בזכות עצמו.
שלב ג': אין מלחמה, אין שחרור
יכול להיות שהגענו עכשיו לשלב חדש, שלב ג'? ברור שמדובר כאן בחטיפה שלא במסגרת מלחמה, אלא כאקט העומד בפני עצמו, אך הפעם אין כלל רצון לשחרר אף אחד, ועצם החזקת הישראלים הופכת למטרה, ולא עוד שחרור של הצדדים הערביים. אני סבור שהגענו אל השלב הזה.
בציבור שלנו יש לחץ תמידי על הממשלה מדוע אין היא משחררת עוד ועוד אסירים ערבים, או את פלוני ולא את אלמוני, בשעה שאם אנו בשלב ג' אין זה כבר משנה בכלל את מי משחררים, שכן אין זו עוד המטרה הערבית!
אנסה להוכיח שחמאס וחיזבאללה נמצאים כבר עמוק בשלב ג':
ראשית, החזקת ישראלים מעניקה פרסום בינלאומי, גאווה, יוקרה, תהילה ועוצמה לארגון החוטף. משמעות הדבר חדשות ועניין בחמאס או בחיזבאללה באופן שוטף וסדיר. חטופים ישראלים הם כמו גביע הצטיינות בארון התצוגה של הארגונים. משפחות החטופים דואגות להיפגש עם גדולי העולם? עוד פרסום והעצמה לארגונים החוטפים. למה שהארגונים האלה יוותרו על כל אלה?
שנית, אחזקת ישראלים פותחת סוג של תהליך מדיני בינלאומי, שאפילו ארגון טרור מעוניין בו. הוא נפגש עם נציגי מעצמות, יש חיזור אחריו, מתווכים מסתוריים באים והולכים, כספים מוצעים ואולי אפילו מועברים, הארגון בעניינים. יש לו יכולת להיות מעורב בתהליכים איזוריים. למה שיוותר על זה? פעם היה מדובר שישראלים הם פוליסת ביטוח עבור הארגונים. כיום, כאשר ישראל אינה נתפסת עוד כחזקה כמו בעבר, שואלים בארגונים אלה, פוליסת ביטוח מפני מה?
שלישית, באמצעות החזקת חטופים ישראלים ניתן להשתלט, ואפילו להכפיף, את סדר היום הישראלי למטרותיו, ותוך דקות. די בקלטת שמע אחת כדי לכבוש את הכותרות בישראל לחלוטין, ולהשתלט על סדר היום. ארגונים ישראלים כבר קוראים להידבר עם חמאס, והבלבול הישראלי רק גובר. האם באמצעות ניהול מקיווליסטי של עניין השבויים הם עוד יוכלו לשנות תוצאות בחירות בישראל? את זה עוד נראה. למה לוותר על זה? מה גם שהתאכזרות לציבור הישראלי ולמשפחות החטופים רק גורמת להם נחת רוח.
רביעית, אין את מי לשחרר. בשנת 2000 היו לחיזבאללה הרבה אסירים ואינטרסים אצלנו. אין זה המצב כיום. יש כמה שבויים מן הארגון שנפלו בידינו במלחמת לבנון האחרונה, וחיזבאללה, לדעתי, יחסל אותם אם יוחזרו אליו, ויש סמיר קונטאר, דרוזי, איש ארגוני השמאל הפלסטיניים. ממש מעניין את נסראללה.
ובאשר לארגונים הפלסטיניים. לחמאס ברור שתמורת גלעד שליט יחזרו לרחוב גם מאות ואולי אפילו אלפי לוחמי פתח. מי צריך אותם שם? חמאס צריך להיות מטורף לשחרר אותם. אגב, חטיפה של בכירים בארגונים הללו לא תשנה את המאזן, כפי שכבר הוכח גם בהקשר הלבנוני וגם בזה הפלסטיני. אין בכך תועלת.
מכאן עולה ששלושת השבויים שלנו הם נכס יקר מדי מכדי לוותר עליו. הרווחים לארגונים הטרוריסטיים הללו מהחזקת הישראלים עולים על הרווחים משחרורם.
אנו, על פי ההגיון המערבי והיהודי שלנו, רואים באקט השחרור של שבויינו את הערך הנעלה ביותר. מי אמר שגם הצד השני חושב כך? שתמורת שחרור שבוייו יעשה את הכול?
האם אני משוכנע שלא יהיה שחרור של שלושת שבויינו? אי אפשר להיות בטוח בשום דבר במזרח התיכון, הכל נזיל. אך אני משוכנע שהשיקולים שהעליתי כאן עולים בעוצמה אצל הארגונים החוטפים. אין לי ספק שרבים מבין מקבלי ההחלטות אצלם קוראים שלא לשחרר בכלל.
מכאן עולה מחשבה מחרידה נוספת. אם זה המצב, האם יכול להיות שככל שאנו עושים יותר רעש תקשורתי, ציבורי ובינלאומי סביב החטופים, ומשפחות החטופים נוסעות אל גדולי העולם בעניין הזה, כך קטנים יותר הסיכויים שלהם להשתחרר? האם ככל שיש יותר מודעות, כך "משתבח" יותר ערך "הנכס", ולכן הצד השני יתקשה עוד יותר לוותר עליו? למרבית הצער, אני סבור שכן. לו היינו נמצאים בשלב א' או ב' היה הגיון ברעש התקשורתי, אך אם אנו בשלב ג', שבו, מבחינתנו, הרעש הופך לחיסרון. שחרור יושג רק אם השבויים הללו יאבדו מערכם, או שיוולדו מנופי לחץ חדשים, שישנו את המאזן הנהנתני של חמאס וחיזבאללה, שפרסתי כאן בפניכם.
חמאס וחיזבאללה הם אויבים מושבעים של ישראל, וזו כבר קלישאה, אך הם גם אוייב ממולח, שכלליו שונים ממה שהיה בעבר. אין לנו מנוס מניתוח המצב והבנתו על הגיונו של הצד השני. אחרת אנו נידונים לקיפאון מחשבתי, לניוון ולכישלון.
3.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
חנוך לוין
ציפור המכנסיים הקטנה
פעם, בעודני ילד, גיליתי במכנסי כפתור,
כאשר פתחתי אותו, ראיתי תחתיו ציפור,
ציפור קטנה רטובת מקור,
"ילד," היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול."
אחר כך נעשיתי נער, וליטפתי בלילות את הציפור,
היא פרשה כנף כל הלילה, רוטטת מכוח עצור,
את כל תקוותי תליתי בציפור,
"נער," היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול."
ציפור מכנסי השבת שלי,
ציפור תחתוניי המתוחים,
זמיר מנגינת הלילות שלי,
דרור חלומותיי הנשכחים.
בא היום, נעשיתי גבר, יצאתי בלילות עם הציפור,
והייתי מוצא לה טרף, פה חור וגם שם איזה חור,
והיא ניקרה ללא מעצור,
"גבר," היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול."
שנים חלפו, הזדקנתי, היא נעשתה קצת עייפה, הציפור,
פה ושם היה כבר צורך להושיט לה יד ולעזור,
לפעמים היא היתה מתנמנמת בחור,
"חבר," היא אמרה לי, "תעיר אותי כשיבוא האושר הגדול."
ציפור מכנסי השבת שלי,
ציפור תחתוניי המתוחים,
זמיר מנגינת הלילות שלי,
דרור חלומותיי הנשכחים.
עכשיו הכול כבר עבר, ובמכנסיי עוד רועדת ציפור,
ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור,
ודמעה יבשה בקצה המקור,
"סבא," היא לוחשת לי, "טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור."
את השיר קרא-ביצע בשעתו בקולו המיוחד השחקן הנהדר רפאל קלצ'קין, שהיה אחד מגדולי הבמה הישראלית. העתקה זו הגיעה אלינו ממקור לא מוסמך הרץ באינטרנט, ועם בעלי הזכויות, הסליחה.
יוסי גמזו
סַיֶּרֶת הַנּוֹפְלִים מוּל מִשְֹרְדֵי הַמֶּמְשָלָה
"כּשנשוּב לביתנוּ צריך יהיה לתת דין-וחשבּון"
(י.ח. בּרנר: כּתבים, כּרך א', עמ' 21)
הַלַּיְלָה, לְאוֹרָהּ הַצַּח שֶל לְבָנָה בְּשֵלָה,
בִּמְלאֹת שָנָה לַמִּלְחָמָה הָאַחְרוֹנָה, לְפֶתַע
גִלּוּ מְאַַבְטְחֶיהָ שֶל קִרְיַת-הַמֶּמְשָלָה
שוּרָה שֶל סִילוּאֶטוֹת חֲשוּדוֹת קְרֵבוֹת לְפֶתַח
לִשְכַּת רֹאהַ"מ, וְעוֹד הֵם מִתְלַבְּטִים הַאִם לִנְצֹר
אֶת נִשְקֵיהֶם אוֹ כְּבָר לִירוֹת בְּגֹבַה רַגְלֵי אֵלֶּה
שֶלֹּא חָדְלוּ לִצְעֹד מוּלָם לַמְרוֹת קְרִיאַת "עֲצֹר
סִסְמָה!" הֵם נוֹכֲחִים פִּתְאֹם כִּי לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא
לֹא רַק שֶאֵין אוֹתָן דְּמֻיּוֹת פּוֹסְקוֹת מִצְּעִידָתָן
אֶלָּא שֶהֵן רַבּוֹת יוֹתֵר מִשֶּנִּרְאָה לָעַיִן
בִּמְחִי מַבָּט רִאשוֹן, וְעַד לְרֶגַע קְפִיאָתָן
בְּמִין – אִם יִתָּכֵן לוֹמַר כָּךְ – הַס מַחְרִיש אָזְנַיִם
דּוֹמֶה כִּי מִנְיָנָן עוֹלֶה אֲפִלּוּ עַל מֵאָה
וּכְשֶשּוֹאֵל קַבַּ"ש קִרְיַת הַמֶּמְשָלָה (שְמוֹ גָּדִי):
"עִם מִי כָּאן יֵש לִי הַכָּבוֹד?" קוֹלֵט הוּא בִּתְמִיהָה:
"עִם מִי שֶלֹּא זֻמְּנוּ לַוַּעֲדָה הַוִינוֹגְרָדִית."
אוֹמֵר אָז גָּדִי בְּנִימָה מְאֹד לֹא מִתְגָרֵית
(אַף כִּי עַל כָּל מִקְרֶה עוֹד אֶצְבָּעוֹ לִשְהוֹת תּוֹסִיף עִם
הַהֶדֶק בִּצְמִידוּת): "אוּלַי תּוֹאִילוּ לְפָרֵט,
כְּלוֹמַר: אוּלַי תּוּכְלוּ לִהְיוֹת טִפָּה יוֹתֵר סְפֶּצִיפִים?"
וּמִי שֶמִּתְיַצֵּב בְּרֹאש אוֹתוֹ הַקַּמְבֶּק שֶל
חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשוֹת הַזֶּה, הַמִּיסְטִי
עוֹנֶה לוֹ בְּשֵם כָּל רֵעָיו בַּטּוּר הַמִּשְתַּלְשֵל
בְּקוֹל שָקֵט כְּמוֹ לַחַש אַךְ נוֹקֵב כְּמוֹ טִיל בָּלִיסְטִי:
"אֲנַחְנוּ חַלְלֵי קְרָבוֹת מָרוּן-אַ-רָאס, בִּינְת גְ'בֵּיל
וּשְאַר גִּזְרוֹת הַמִּלְחָמָה הַהִיא שֶלֹּא תָנִיחַ
לְאִיש מִכֶּם, זֶה הַזּוֹעֵם וְזֶה הַמִּתְאַבֵּל,
לִקְבֹּר אוֹתָנוּ בֵּין שִפְעוֹת הַחַארְטָה וְהַטִּיחַ
שֶל מְתָרְצֵי הַתֵּרוּצִים שֶלֹּא חָדְלוּ לִסְעֹד
זִבְחֵי מֵתִים עַל חֶשְבּוֹנֵנוּ בְּלִי כְּלִמָּה בַּת אֹדֶם,
דְּבוּקִים בְּדֶבֶק-הַמַּגָּע הַצִּינִי אֶל כִּסְאוֹת
שֶאֵין הֵם רְאוּיִים לָהֶם (וְלֹא הָיוּ גַם קֹדֶם)
וּמִכֵּיוָן שֶאִיש מִכָּל אַחֵינוּ שֶחָזְרוּ
עַל רַגְלֵיהֶם מִשְֹּדוֹת הַקְּרָב הַהֵם עוֹד לֹא הִצְלִיחַ
לִגְרֹם לָאַחְרָאִים לַבִּזָּיוֹן שֶיֶּאֱזְרוּ
חֲלָצֵיהֶם כְּגֶבֶר וְיוֹאִילוּ לְהָנִיחַ
לַגּ'וֹבּ וְלַשְֹּרָרָה, מַה שֶּמַּמָּש לֹא יְתֹאַר
בְּאֶרֶץ שֶאִבְּדָה כָּל צֵל בּוּשָה וּשְבִיב דִּין-צֶדֶק
הֶחְלַטְנוּ לְהַחְרִיד אֶת הַשְּתִיקָה, שֶתְּטֹהַר,
כָּךְ שֶמֻּתָּר לְךָ לִשְמֹט כְּבָר אֶצְבַּע מִן הַהֶדֶק.
אֲנַחְנוּ לֹא אָמַרְנוּ "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ",
אֲנַחְנוּ – אִם אָמַר זֹאת טְרוּמְפֶּלְדוֹר אוֹ לֹא אָמַר –
בְּטוּחִים שֶאֵין דָּבָר שֶטּוֹב לָמוּת עָלָיו. הוּצֵאנוּ
לְפֶתַע מִבָּתֵּינוּ אֶל הַקְּרָב הַהוּא הַמַּר
רַק מִשּוּם כָּךְ שֶטּוֹב לִחְיוֹת וְלֹא בְּעַד שוּם אָרֶץ
(גַּם לֹא שֶלָּנוּ) אֶלָּא בַּעֲדָם שֶל הַחַיִּים
הָעֲשֹוּיִים מִיֶּלֶד, מֵאִשָּה, מִבַּיִת, הַר, עֵץ,
מִפֶּרַח וּמִפְּרִי, מִן הַשְֹּמָחוֹת וְהַנְּכָאִים
שֶאֶרֶץ הִיא רַק תְּנַאי לָהֶם, לֹא מַטָּרָה וְיַעַד
וּמִי שֶמְּאַיֵּם עָלֶיהָ – אֶת חַיֵּינוּ שָֹם
עַל כַּף מֹאזְנֵי הַסַּכָּנָה כָּל רֶגַע וְכָל צַעַד
אִם בְּמַטְּחֵי קַטְיוּשוֹת אוֹ בִּירִי טִילֵי קָסָאם.
וְרַק מִתּוֹךְ תְּשוּקָה לִחְיוֹת יָצָאנוּ אֶל מוֹתֵנוּ,
וְרַק מִתּוֹךְ שִֹנְאַת הַמָּוֶת, רַק מִתּוֹךְ תִּקְוָה
לָשוּב כִּכְלוֹת הַקְּרָב מִשְֹּדוֹת-הַקֶּטֶל אֶל בָּתֵּינוּ
חַיִּים, וְלֹא בַּאֲלֻנְקוֹת דָּמֵנוּ שֶנִּקְוָה
בְּמִין בִּזְבּוּז מַחְרִיד בֵּין הַגְּוִיָּה וּבֵין מַדֶּיהָ
לָחַמְנוּ בֵּין סִמְטוֹת מָרוּן-אַ-רָאס, בִּינְת גְ'בֵּיל וּשְאַר
גִּזְרוֹת הַמִּלְחָמָה הַהִיא שֶאֱלֹהִים יוֹדֵעַ
שֶזִּכְרוֹנָהּ, כָּמוֹנוּ, מְסָרֵב לִהְיוֹת עָבָר
וּמִתְעַקֵּש לִהְיוֹת הוֹוֶה שֶעַד הַיּוֹם תּוֹבֵעַ
מֵעַל לְסַמְכוּתָן שֶל וַעֲדוֹת-הַחֲקִירָה
אֶת מַה שֶּמַּצְפּוּנִית גַּם מִתְחַיֵּב וְגַם נוֹבֵעַ
מֵהַסָּקַת מַסְקְנוֹתֶיהָ שֶל זִקָּה בְּרוּרָה
שֶבֵּין סַמְכוּת לְאַחְרָיוּת, בֵּין הֵחַלְצוּת לִמְנֹעַ
אֶת הִתְעַצְּמוּת הַחִיזְבַּאלְלָה וּשְבִי הַחֲטוּפִים
וְהָאִיּוּם עַל עֹרֶף שֶהֻפְצַץ לְלֹא מָנוֹחַ
(כָּל שְלוֹש הַמַּטָּרוֹת שֶגַּם אֲנַחְנוּ, הַצּוֹפִים
מִן הָעוֹלָם הַבָּא עַל אֶרֶץ זוֹ שֶבָּהּ נִקְבַּרְנוּ
יוֹדְעִים, מַמָּש כְּמוֹתְכֶם, כִּי עַד הַיּוֹם עוֹד לֹא הֻשְֹּגָה
אַף לֹא אַחַת מֵהֶן) – וּבֵין הַמֶּלֶט בּוֹ חֻבַּרְנוּ
אִיש אֶל אָחִיו בַּגְּדוּד, בַּמַּחְלָקָה אוֹ בַּפְּלֻגָּה,
זֶה שֶל דֻּגְמָה אִישִית אֲשֶר כְּמוֹתָהּ אֵין אִיש חוֹזֶה
בְּרִקְבוֹנוֹ הַמּוּסָרִי שֶל הַמִּמְסָד הַזֶּה.
אֲנַחְנוּ מְצִיצִים בָּכֶם מִלְּמַעְלָה, בַּשָּמַיִם,
וְתִסְלְחוּ לָנוּ עַל הַדּוּגְרִיזְם הַזּוֹעֵם:
לֹא עַל הִסְתָּאֲבוּת הָעֲרָכִים הַזֹּאת בַּבַּיִת
הַלְּאֻמִּי הַזֶּה יָצָאנוּ לַקְּרָבוֹת הַהֵם,
לֹא עַל הַשְּחִיתֻיּוֹת הָאֵלֶּה רַצְנוּ לְהָגֵן כָּאן
עַל כָּל הַגַּ'בְּלָאוֹת בֵּין שְֹדוֹת מוֹקְשִים וּבְרַד טִילִים,
לֹא עַל יוֹעֵץ כָּל-כָּךְ לֹא מִשְפָּטִי הַמְּאַרְגֵּן כָּאן
פָּרוֹדְיָה עַל הַצֶּדֶק וְצִפְצוּף עַל הַכְּלָלִים,
לֹא עַל סִיּוּט פָאדִיחַת הַנְּשִֹיאוּת הַסֶּקְס-מַנְיָאקִית
וְזֶה שֶאֵין כִּמְעַט בַּמִּשְטָרָה שוּם שַֹר בְּלִי תִיק,
לֹא עַל הַעֲלָאַת גָּבְהָן שֶל מַשְֹכְּרוֹת הַחַ"כִּים
וְהוֹרָדַת רָמַת רְגִישוּתָם הַחֶבְרָתִית,
לֹא עַל פִּקְחוּת רָמוֹן וְיָשְרַת הִירְשְזוֹן וּגְרוֹטֶסְקַת
שָֹרוּת הַבִּטָּחוֹן שֶל פֶּרֶץ שֶבֵּיתוֹ מֻגַּן
שֶלֹּא כַּאֲלָפִים מִבְּנֵי עִירוֹ אוֹתָם קִרְקֵס כָּאן
בִּבְחִירָתוֹ לַפְּרַיְמֶרִיז בָּהֶם טִיבוֹ הֻפְגַּן,
לֹא עַל מִבְחַן בּוּזַגְלוֹ הַנִּלְעָג, הַטְּרָגִי-קוֹמִי
שֶל בְּלוּמֶנְטַל וְשֶל עָמְרִי שָרוֹן (כֻּלָּם שָוִים...)
לֹא עַל חֶרְפַּת תַּקְצִיב הַהוֹצָאוֹת הָאַסְטְרוֹנוֹמִי
שֶל גְּבֶרֶת אוֹלְמֶרְט בִּמְדִינָה שֶיֵּש בָּהּ רְעֵבִים.
וּמִשּוּם כָּךְ שֶיֵּש עוֹד רְבָבוֹת בֵּין הַחַיִּים פֹּה
שֶטֶּרֶם שָכְחוּ אוֹתָנוּ וְנִרְאֶה שֶגַּם
לֹא יִשְכְּחוּ אַף פַּעַם, בֵּין קְבָרוֹת וּבֵין בְּכָיִים פֹּה
עַל אֵיזוֹ מְדִינָה, לֹא שֶל סֵאוּב וְלֹא שֶל פְּגָם,
עַל אֵיזוֹ יִשְֹרָאֵל יָצָאנוּ לְהָגֵן עַד מָוֶת
בֵּין מַאי לְיּוּנִי אֶשְתָּקַד, בִּתְקֹף אוֹתָהּ צָרָה,
זִכְרוּ כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן לְשִלְטוֹן-הָאָוֶן,
לָעָם יֵש זִכָּרוֹן אָרֹךְ אַךְ סַבְלָנוּת קְצָרָה...
* * *
הפינה של ההוא מחלם
אהודים יקרים
מחוות הנהנים
ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט, ראינו מעל מרקעי הטלוויזיה, מתמוגג כנראה מזיו פניהם של כמה ממנהיגי ערב, וכמחווה הכריז שישחרר 250 רוצחים מחבלים, והנה איש משרי הממשלה הישנה והחדשה לא מפנה מבט, לא עונה למכתביה של הגברת לוי, האלמנה השכולה, שבנה החייל נרצח בידי מחבל, שמר אולמרט ישחרר כמחווה למלך עבדאללה מממלכת ירדן ההאשמית והגברת לוי מגישה בג"ץ נגד החלטת הממשלה, שכנראה יידון לאחר שיחרורו של המחבל הרוצח, כזה הוא דיוקנה של הממשלה, ואין פוצה פה מלבד שר אחד מש"ס, מר אלי ישי, המגמגם משהו באוזני האם השכולה, שהוא... נגד מחוות ממשלת ישראל... כי אין לנו... למדינה... הסכם הסגרה... תדע כל אם אישה וילד... שיש... שאין... על מי... לסמוך, כי תפקידם של החיילים להגן בגופם על גבולות... הממשלה ושריה שהם כמו הקריקטורות של הקופים של דארווין... אינם שומעים... אינם רואים... אינם מדברים... אין לב להם...
כל טוב לך אהוד
מי. צ'ין
* * *
מכת האופניים במדרכות גרועה מקקי של כלבים!
בנושא גללי הכלבים על מדרכות העיר חל שיפור מסויים. אינני ידע איך זה ברובעים אחרים אבל בסביבה שלי אני שם לב שאין כמעט בעל כלב עם רצועה שמטייל ברחוב, שאין שקית ניילון מעוכה כלשהי קשורה לקצה הרצועה שבידי הבעלים, כדי לאסוף את הקקי הצפוי, וזו התקדמות גדולה מאוד.
לעומת זאת מחמיר מאוד המצב בתחום האופניים. רק בחודשים האחרונים הופלו על מדרכות העיר שלוש מחברותינו שיצאו לתומן מהבית אל המדרכה או שכבר פסעו עליה, והכול באשמת רוכבי האופניים, שהפכו את המדרכות לנתיביהם הפרטיים. השלוש נפגעו קשה, שברו צלעות ורגליים, סבלו כאבים חזקים במשך זמן רב, ולא היה כמובן על מי להתלונן ואת מי לתבוע. לך תפוס רוכב אופניים!
לא יאומן ממש איזו כמות גדלה והולכת של רוכבי אופניים משתוללת כיום על המדרכות. הם שקטים. אינם נותנים שום התראה, גם לא צלצול, שהרי עצם נסיעתם אינה חוקית. אבל עליך להיות בעל עיניים בגבך, אחרת, כל סטייה פתאומית ימינה או שמאלה יכולה להביא עליך זוג אופניים הנוסע בפראות, ומחשב את כיוון נסיעתו בהנחה שאתה הולך ישר ואינך משנה מסלול. למעשה כדאי להולכי הרגל לאמץ את כללי הנהגים במכוניות, לאותת בפניות ואולי גם להצטייד במראות אחוריות.
מדברים הרבה על הבריאות שברכיבה על אופניים, על כך שאין בכך זיהום אוויר. לא מדברים על הנזקים ועל הטרור שרוכבי האופניים משליטים במדרכות העיר! הגיע הזמן שפקחים או שוטרים יתחילו לקנוס רוכבי על מדרכות. נכון שאם ירכבו רק בכבישים, מצבם יהיה מסוכן יותר. אבל מה אנחנו, הקורבנות העתידיים, אשמים?
באשר לקטנועים, הם כמובן יותר מסוכנים אבל לפחות הם משמיעים קול מנוע כך שניתנת לצועד התראה מסויימת בטרם הוא נס על נפשו אל הכביש או לחצר הבית הסמוך.
אנחנו מציעים ניידת עירונית בגודל משאית זבל להחרמת זוגות אופניים בו-במקום וזאת אם:
הם נוסעים על מדרכות!
אין להם פעמון (האבזר החיוני הזה נעלם כמעט כליל!) או שיש ואינם מתריעים בו!
אין להם מיספר עירוני! (הגיע הזמן למסד את מיספור הרשיונות לאופניים כדי שיהיה אפשר לזהות את הדורסים!)
אין להם תאורה!
נוסעים בחושך בלי תאורה גם כשיש להם תאורה!
י"ז: עוללות אמריקה – בניית ציפורניים, כתב רש"י וסעודה בסוהו
פרק בסידרה: מעיר הפיג'אמות לניו-ג'רסי
לאהוד שלום רב,
כולנו יודעים שארצות הברית היא מדינה ענקית, ומתפתחת כל הזמן, ובה ישנה תנופת בנייה עצומה בגלל מצבה. עושר מביא עושר וכו', בונים גשרים, סכרים, בתי חרושת, כנים לשיגור מעבורות-חלל, ועוד ועוד. אבל התנופה בה"א הידיעה היא בענף בניית הציפורניים.
אין מרכז קניות, שאפילו הוא מכיל רק ארבע חנויות בלבד ויושב על אם הדרך הראשית, שאין בו לפחות שני מכונים לבניית ציפורניים. וזה הולך בערך כך: מסעדה סינית, סופרמרקט, מכון לציפורניים, כירוקראקטר, ושוב חנות לבניית ציפורניים, וכך הלאה כל היום. מזה יש להסיק שעסק בניית הציפורניים משגשג מאוד כאן עד כי רבים מבעלי המקצועות החופשיים כגון גניקולוגים ומנתחים פלסטיים החליפו מקצוע ועברו לבניית ציפורניים. וגם שיכללו – מכון לציפורניים עם יהלומים, והשני עם פרחים כלומר פרחים קטנים דבוקים על הציפורן ליד השורש, ואחר נצנצים במרכז הציפורניים, צפרני רגל וצפרני פטרייה לא עלינו, ועוד.
ומכאן שכל חברת בנייה שמקימה פרוייקט של קניון או דבר דומה חייבת לשריין מספר מקומות, נאמר בין שלושים לארבעים אחוזים, למכונים הנ"ל. וזה על פי הסכם בין ארגון בוני הציפורניים לארגון הקבלנים. וקרוב משפחה שלי שעסקו בהיי טק חוזה שבעתיד הקרוב יעלה עסק זה על כל הסטרטאפים כולם. וכאשר שאלתי אותו ומה יהיה על עבודתו ענה לי "אנו בבניין ציפורנינו ננוחם".
ומעשה שעמדתי בתור לקופה בסופרמרקט ושמעתי שיחה בין השתיים שעמדו לפניי. אחת אמרה לשנייה שהנה במרכז הקניות החדש שנחנך לפני שבוע לא הוקצה לה מקום כזה, ועל כן הצטרכה להפעיל קשרים אצל ראש העיר כי אחותה עובדת כמזכירה שלו (וכאן באה קריצת עין של המספרת) והיא ביקשה אותה שתפעל למענה. והוא, כלומר ראש העיר, לא רצה שהמזכירה שלו, שמן הסתם עושה לו מה שמוניקה לוינסקי עשתה לקלינטון, תכעס עליו ולא תרד יותר אל מתחת לשולחנו, על כן טילפן למנהל הפרוייקט והעניין סודר.
ואני מקווה בזאת שמסרתי מעט מן הרושם שמקבל המבקר כאן על עניין ציפורניהן של האמריקאיות הדואגות לטיפוח החן והיופי שלהן.
ולעניין אחר: כתוב במשנה ש"שמואל אמר שנהירין לו שבילי דרקיע בשבילי נהרדעא," וזה על שמואל אחד שחי בעיר נהרדעא בתקופתו של ר' עקיבא, וידע על גרמי השמיים הרבה עד כי אמר מה שאמר.
וכפי ששמואל ידע על גרמי השמיים הרבה עד כי יכול היה להשתבח בכך, כן כותב השורות הללו אומר שנהירים לו מקומות מושבם של כל עצי הפרי החופשיים בארץ-ישראל. תותים, סברס, תאנים, חרובים, רימונים, עוללות גפנים, דוּמים (הם מה שנקראים שיזף או תפוחים סיניים), שסק למינהו, ועוד. ובצאתי לחו"ל ממשיך אני לתור אחרי עצים כאלה ובדרך כלל אין. וזה דבר שמצער אותי על באמת. אלא שנאמר, שיגעת ולא מצאת אל תאמין. זה כתוב בתנ"ך אבל ר' איציק פון ברדיצ'ב חיזק את הנאמר והדגיש אותו עוד יותר.
אני לקחתי את זה ברצינות והתחלתי חוקר ודורש ובוחן כל עץ ועץ שנקרה בדרכי. והנה לא אכזב! מסתבר שעצי תותים שחורים ולבנים עסיסיים וטעימים מצויים בסביבתי לרוב. שמחתי היתה רבה בסיבוב הראשון, ואחר כך נטלתי לי כלי פלסטיק מבית מארחי והחזרתי אותו מלא בפרי הזה. אמנם, אכזבת מה כרוכה בכך, יען כי האשכנזים שגדלו על גרגרי יער של יערות פולין ועוד, אינם מתלהבים מתות העץ של האוריינט, שמחזיר אותנו לימי הילדות שם, שם רחוק בזמן ובמקום. ויש שהקערה מלאת התותים נשארת כמעט כפי שהבאתי אותה גם בחלוף יממה. אז אני בולע את עלבוני, ואחר כך נאלץ לבלוע גם את התותים עצמם.
ניו-ג'רסי יושבת לא רחוק ממנהטן, וכל הרוצה לא למות משעמום בסביבה הירוקה והשלווה שכאן, ייקח את עצמו ויגיע למנהטן, שעליה דובר כבר כאן בעבר.
אתמול הוצע לי לנסוע לשם ובין היתר לבקר בחנות של דברי אלקטרוניקה בבעלות יהודים שהיא הגדולה בעיר והכי יעילה מסוגה בענף. ולא רק זאת כי אם יש לרשותם מגרש חנייה ללקוחות חינם אין כסף. מביאים המכונית לכניסה ואומרין שאנו הולכין לקנות שם, והכושי, שמשמש עוזר לדוס עם הפיאות היושב בבודקה, נוטל המפתחות ומחנה המכונית, ונותן תמורתה פתק דמתקרא קבלה. נכנסין לחנות ובאמת עשרות עובדיה כמעט כולם דוסים צעירים כנראה חבדניקים ממזרים ומפולפלים, וכל אחד יודע את עבודתו ולו עוזרים גויים גם כן. ובחנות אלפי דברים של אלקטרוניקה ומצלמות ווידאו ועוד ועוד ועוד, כל מה שתחפץ נפשו של אדם בכגון אלה. קונים המוצר והולכין לקופה לשלם ועם הקבלה הולכין לדוכן לשם מגיעה הסחורה על מין מסילות תלויות בתקרה. שיא היעילות. האמת שזה מחמם לנו את הלב לראות את בני עמנו ודתנו מצליחין ומשגשגין.
והצעיר שישב ליד דלפק אחד ואגב חיוג בטלפן עיין בספר קדוש מין חומש רש"י, וזה כדי לא להתבטל מדברי תורה, שנאמר והגית בה יומם ולילה, – הפסיק ממשנתו ושאל מה רצוננו.
אמרנו את שאמרנו ואגב שאלתיו למה ספר זה שבידו נקרא חומש רש"י.
אמר כי רש"י כתב אותו.
אמרתי: "ולמה את הכתב קוראים כתב רש"י?"
אמר כי רש"י כתב בו.
אמרתי לו: "לא חביבי, טעות בידך. רש"י כתב בכתב כפי שמופיע בספרים העתיקים ובספרי התורה. אלא שכאשר, שלוש מאות ושמונים שנה אחר כך, המציא גוטנברג את הדפוס, רצו בני עמנו להדפיס את הספר הראשון במעלה שברשותם והוא חומש רש"י. הם לא רצו להדפיס אותו באותיות שהיו נהוגות אז אלא הלכו והביאו גרפיקאי מומחה ואמרו לו: 'המצא לנו כתב מיוחד לכבוד הדפסת הספר הקדוש הזה שברשותנו.' וזה ישב ועמל על מלאכתו והוציא מתחת ידו כתב חדש, הוא הנקרא בפינו כתב רש"י. כי בו הודפס חומש רש"י בשיטת גוטנברג. "
אגב ההסבר שלי נקבצו עוד אברכים, חבריו של הנ"ל, לשמוע את דבריי ושמחו על הגילוי שלא ידעוהו. שאלתי אותו בחיוך אם זה יזכה אותי בהנחה נוספת על המחיר הנקוב? כמובן שלא.
אחרי שכיבדונו בסוכריות טעימות חזרנו למגרש החנייה לקבל את המכונית, והכושי הצביע לי על הבניין הסמוך שהוא בית כנסת של בית ישראל ואמר שבכניסה ישנם שירותים הדרושים לכל נפש חיה. וזהו מרכז קהילתי מאורגן ויפה, ובאמת שמחתי להיות בו ולראות שאלה מקיימים את מסורתם ומנהגיהם ודבר לא יחסר.
ובני ישמעאל ימח שמם רואים ונחמץ ליבם ואומרים: הנה היהודים שולטים בכלכלת העולם. אלא שהם בהמות בני בהמות יען כי הנפט ברשותם ומקבלים תמורתו מיליארדים שאי אפשר לספור, ומבזבזים אותם על בנייני ראווה וקניית דברי משחית לפלסטינאים ימח שמם.
לא תשבע העין ממה שרואה בעיר הזו, כאמור ברשימה קודמת, אלא שמדי פעם מתלהבים מחדש. עם כל ההמולה ואלפי המכוניות הנעות לכל הכיוונים עדיין נשמר הסדר על ידי שוטרים ופקחים עירוניים המצויים לרוב בכל מקום. כך שקל לנוע בה ואפילו לעצור היכן שאין עצירה וחנייה, לאפשר ליתר הרוכבים ברכב ללכת ולקנות קרם ידיים ומיני שטויות דומות. ובינתיים לסרוק את העוברים ושבים ובעיקר את העוברות ומענטזות בבגדיהן המודרניים, תאווה לעיניים.
יצתה בת קול ואמרה לכו לכם אל אזור הסוהו הוא רובע האמנים והחנויות המשגשגות והגלריות ובתי הקפה וההמולה העליזה והססגונית. נוסעים קדימה וישר שמאלה וימינה ומחסום משטרה בגלל חפירות בכביש ושוב שמאלה וימינה ועוד ועוד, כמו בדרום תל אביב, רק יותר מסודר ויפה, ומגיעים למסעדה שעל ידה יש חניון המעלה את המכונית לקומה חמישית במעלית ואחר כך גובה עשרים וחמישה דולרים עבור שעתיים חנייה הוא זמן המשוער לסיים בו את הארוחה שאוכלים בסוהו. אני חוזר, הארוחה שאוכלים בסוהו.
תרגום אונקלוס: כמו בארצנו הקטנה, שמחקים בה את העולם הגדול כביכול, גם כאן כך, או בעיקר כאן כך. מיני מקומות שהיו שכוחי-אל בדרום המוזנח, פתאום היתה להם עדנה והפכו למיני גלריות ומסעדות יוקרה החבויות בינות לבניינים שהיו מטים ליפול וקישטו אותם ושיפצו והפכו אותם למסעדות פלצניות עם שמות מפוצצים.
וכפי שאמרתי יצתה בת קול לאמור לכו לשם והוזמנו לשם. אחד משתחווה לנו בכניסה ואחרת מעיינת בספר ההזמנות שלה ומחייכת ומגלה שִמחה על שהגענו. שלישית באה ללוותנו לקומה תחתונה, למרתף שהיה מלא גרוטאות עוד מלפני מלחמת העצמאות האמריקאית ופונו אלה למגרשים והפכו את המרתף למסעדה.
כאן אנו נמסרים לצעירה אחרת בשחור, וזו מחזיקה מתחת לבית-שחייה קלסר גדול ושחור, משל היתה עוזרת במאי בסרט אינדיאנה ג'ונס. מלאה חשיבות ורצינות כמצולה שאין בה דגים. מובילה אותנו למקומנו ליד הקיר, ומעל ראשינו תקרה מלאה חורים בהם מקובעות חתיכות זכוכית עבה ורואים דרכה כצלליות את העוברים ושבים. וזה ללמדכם שהמרתף יושב מתחת למדרכה. וזה הזכיר לי את תקרתו של החמאם הטורקי באיסטנבול, שם גם יש זכוכיות כאלה.
המקום יפה ומסוגנן ונאה ומרשים. הביאו התפריטים וכדומה. עיינו בתפריט משל היה דף גמרא יען כי לא הבנו מה מכילה כל מנה בעלת השמות המוזרים והלא מוכרים. אגב זה אני מפסיק העיון ושואל אם אפשר לקבל מן הלחמניות שעמדו להן בצורת פירמידה בקערה על הדוכן הסמוך. היא מהנהנת לאות הסכמה, אלא שאינה מביאה את הלחמניות. מעקב אחריה גילה שהיא העבירה את המסר לכושי ענקי ונחמד שעמד קוממיות בצד, ליד העמוד, וזה עשה סיבוב ושניים, כמו במחול בימי מוצרט, ואחר נטל הפירמידה, כיסה אותה במין סדין לבן ובא לשולחננו עם מלקחיים בידו לשים בעזרתם את הלחמניות לצלוחיות.
עד שחזרה עוזרת הבמאי מן הסרט אינדיאנה ג'ונס כילינו את הלחמניות ואיכשהו עלה בידי לתפוס מבטו של הכושי הענקי וסימנתי לו שהוא יכול לשים לנו עוד מן הלחמניות העגולות, שקליפתם היתה קשה משל אגוזי הקוקוס עליהם ישב אדון יחזקאל עזרא הבגדאדי כאשר חזר מהודו, שם מכרו לו את אגוזי הקוקוס ואמרו לו אלה ביצים של פיל ואם ישב עליהם ארבעים יום יבקעו ויצאו מהם פילים. והקורא הנכבד מתבקש לעין בסיפור שלי על כך.
סוף שהוגש המזון, שהיה טעים בחלקו ובחלקו לא מוכר לנו, כגון בשר של ברווז שהוא קשה כמו החומר ניאוליט שבו השתמשו הסנדלרים בימי הצנע של דב יוסף בתור סוליות נעליים, כי היה מחסור במוצרי עור.
סך הכול היה נחמד וכאמור פלצני מעצם טבעו, ומנה אחת של מרק העגבניות היתה טעימה במיוחד, והיא זיכתה את הטבחית בכך שהלכתי למיטבח ושאלתי מי בישל את המרק, והמנהל קרא לטבחית כושית צעירה ויפה ואמר שזאת היא ולא אחרת, וציינתיה לשבח וחייכה וגילתה את סט השינים היפות שלה שהלוואי שהיה לנו חצי ממנו.
סליחה על שמבושת פנים וכלימה איני מגלה כמה עלתה לנו הארוחה במסעדה אשר בסוהו, רובע האמנים בדרום מנהטן.
וכדי לא להטיל עליכם שעמום, חס וחלילה, אפסיק כאן את כתיבתי ועל הקורא תבוא ברכה על שהאריך רוח לקרוא כל הכתוב כאן.
י"ז
אנדי פישהוף
צו 8
אֱלֹהִים קִבֵּל צַו 8
הַמַּצָּב מְכֻנֶּה חֵרוּם
בְּקוֹלוֹ הַחִוֵּר מִפַּחַד
אֱלֹהִים מְנַסֶּה לְסָרֵב לַפְּקֻדָּה
וּמְמַלְמֵל פִּתְאֹם שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה
לִהְיוֹת שֻׁתָּף לִפְשָׁעִים נֶגֶד הָאֱנוֹשׁוּת
כְּאִלּוּ מוֹדֶה שֶׁבִּנְעוּרָיו כֵּן הָיָה
עֲמִיתָיו
הוּא גּוֹרֵס
לֹא נִקְרְאוּ לְאַף מִבְצָע
וְאֵינָם עוֹשִׂים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ
לְמַעַן שְׁמִירַת הַסְּבִיבָה
הַמְּזֹהֶמֶת בְּדָמָהּ
בֹּקֶר אֶחָד יִדְפְּקוּ בְּדַלְתּוֹ עֲשׂוּיַת אַשְׁלָיוֹת
וְיֻכְרַז עָרִיק עַד תֹּם קִיּוּמוֹ
הוּא יִדָּרֵשׁ לְהַחְזִיר אֶת צִיּוּדוֹ
אֶת מַדָּיו וְאֶת הַדְּרָגוֹת
וְיַהֲפֹךְ שׁוּב לְרוּחַ הָאֵשׁ
בְּחִפּוּשׂ אַחַר מֹשֶׁה
אַחֵר
* * *
רות דנון על בריגיט גבריאל
אהוד היקר,
כמדומני שאתה העברת בזמנו את הראיון המוקלט עם בריגיט גבריאל בעלונך החשוב. הראיון הרשימני ושְמה נחרת בזיכרוני והנה פגשתיה (בארה"ב) וקיבלתי את ספרה, שהוא לדעתי אחד הספרים החשובים לנו הישראלים ולעולם המערבי בכלל. תגובתי הראשונה היתה להזמין 10 עותקים מספרה על מנת לפזרם בין מכריי ולהפיץ את תוכן דבריה!!!
אשמח אם תפרסם את המצ"ב.
בברכה,
רות דנון
בני עטרות
בריגיט גבריאל – הספר "מפני שהם שונאים"
BECAUSE THEY HATE BRIGITTE GABRIEL:
בריגיט גבריאל, עיתונאית אמריקאית נוצרית מרונית, ילידת דרום לבנון, שהתה מגיל עשר עד גיל שבע-עשרה במסתור צפוף עם הוריה בעת מלחמת האזרחים בלבנון, ללא לימודים ולעיתים ללא מים ומזון.
שמעתי עליה לראשונה בעקבות ראיון מרשים עימה ב-CNN אשר הופץ באינטרנט, ופגשתיה לפני כחודש. בעקבות פגישתנו קראתי בשקיקה את ספרה המרתק בו היא מתארת את חוויות התקופה, בציון העובדה שחינכוה בילדותה לשנוא את ישראל ואת היהודים, ולאחר-מכן את מפגשה עם הישראלים בעקבות מבצע ליטני, בהגיעה עם אימה הפצועה לבית החולים בצפת, נערה בת שבע-עשרה שיצאה לראשונה מהמקלט, והיחס והטיפול ההולם שהשפיעו ועיצבו את השקפת עולמה הנוכחית.
ספרה המרתק נכתב בעקבות 9/11 כאשר ילדיה שאלו אותה: "למה הם [המתאבדים] עשו זאת?"
היא ענתה: "כי הם שונאים!"
וספרה נכתב על מנת להזהיר את ארה"ב ואת מדינות המערב מפני סכנת האיסלם הקיצוני. בספר מוזכרים הביטויים ששמעה מדי פעם: "קודם נגמור עם השבת (היהודים) ולאחריו עם יום ראשון (הנוצרים)," ועל "השטן הקטן" (אנחנו, ישראל) ולאחריו "השטן הגדול" (ארה"ב) – בהזהירה את האמריקאים והמערב כי אחרי הישראלים יבוא תורם.
שליטתה בשפה הערבית מאפשרת לה להבין את הנאמר בשפה הערבית, השונה לדבריה לא פעם, מהתרגום לאנגלית.
זהו ספר חשוב המאפשר לישראלים, בשירות החוץ, באקדמיה ובמפגשים עם מקטרגים למיניהם) לצטטו. יחסה האוהב וההערצה לישראל (שלעיתים ניראים כמוגזמים...) נעימים לקריאה (כדאי להודות בהזדמנות זו לצוותי בית החולים בצפת, שפעילותם השגרתית הניבה אוהבת ישראל כזו).
מיקה קרני וקרינה זמפיני הנפלאות!
אחת הזמרות ששבו ביותר את ליבנו בסדרת השידורים החוזרים, בלילות, לתוכניתו המצויינת של יוני רועה "זמר בשידור" – היא מיקה קרני. לאחרונה הופיעה בתוכנית שהוקדשה כולה למלחינה נורית הירש.
תוך שאנחנו מסתכלים במיקה קרני שרה ומאזינים לה, היבהבה בנו שוב ושוב התחושה שאנחנו מכירים אותה, שכבר ראינו אותה פעמים רבות, ודווקא לא בתוכנית של זמר עברי.
והנה נפל לנו האסימון – קרינה זמפיני, אחת הכוכבות המוצלחות והעדינות ביותר של הטלנובלות הלטינו-אמריקאיות (הופיעה גם עם גבריאל קוראדו). זה ממש לא יאומן הדימיון בין השתיים – בפנים, בעיניים, בחיוך, במידות הגוף (שתיהן רזות), ממש כשתי תאומות או אחיות, עם אותה שפת גוף, ועדינות כבר אמרתי. זמפיני, למיטב ידיעתנו, אינה זמרת אלא שחקנית בלבד. לאחרונה רואים אותה אצלנו בטלנובלה "המחרוזת", שאותה אנחנו לא רואים כי אנחנו שקועים עדיין עמוק מאוד בשלושה הפרקים כל סופשבוע של "עמק התשוקות" עם גבריאלה ספניק וסול ליסאסו.
את החלילן המקסים שהופיע בשעתו בתוכניות "זמר בשידור", אמיר מילשטיין, אנחנו לא יכולים להזכיר באופן אובייקטיבי כי אנחנו מכירים אותו היטב וגם חברים של הוריו.
אגב, את "חליל הקסם" הגאוני של מוצארט בסרט בבימויו הגאוני של קנת בראהנה כבר ראיתם? יש לנו רושם שהסנובים הפסוידו-אינטלקטואלים של תל אביב כלל לא מדברים על הסרט ואיש לא שעה להמלצתנו לראותו (שהרי מי אנחנו בכלל? סתם חובבי טלנובלות נחותות ואי אפשר לסמוך על טעמנו הנידח). או אולי כך מפני שהסרט "חליל הקסם" קצת גבוה ממנת המישכל התל-אביבית הפלצנית הממוצעת וגם אין בו שום התייחסות לפלסטינים?
לורד הו הו ולא האו האו
סופר נידח שלום,
התועמלן הבריטי הבוגד ששידר דברי תעמולה מרדיו ברלין היה מסיים את השידור בצחוק מתגלגל "הו הו הו!" לכן הוא כונה לורד הו הו (ולא לורד האו האו כפי שרבים סבורים).
רון וייס
רמת-גן
"מילים מתכתבות עם נטאלי ופלורנטין"
בשעה 20.00 בתאריך 5.7.07 תתקיים בגלריה ארליך, אמנות עכשווית,
רחוב ידידיה פרנקל 7, שכונת פלורנטין, תל אביב, 03-6819594
סדנת כתיבה ספונטאנית בהשתתפות פאנל של כותבים וסופרים. הפאנל יקבל השראה מהנעשה ברחוב, בשכונת פלורנטין ומציורי הנשים של רועי דרסטין המוצגים בחלל.
את הערב תנחה הסופרת נרי אלומה וישתתפו בו: יפה וגנר, ענת שרייבר, רוני רימון, פיצ'י בן מאיר, יואב איתמר, רות זקצר, רבקה גל, רועי דרסטין (האמן).
הנושאים שיעלו בערב: הדיוקן ככרטיס ביקור המקרין ערכים עצמיים,
דיוקן כמודל להעברת תכתיבים חברתיים, מודל האישה האורבאנית, דיוקנאות החברה הישראלית העכשווית, תפקידו של האמן בחברה, האם דיוקנאות יוצרים מודלים או להפך? דיוקנאות רשמיים אל מול פופולאריים ועוד.
הקהל מוזמן לקחת חלק בתהליך ובשיח הספונטאני שייווצר.
בברכה דניאל כהנא-לוינזון, אוצר התערוכה
* * *
עיריית תל-אביב-יפו אגף התרבות והאמנות, מרכז תרבות בית אריאלה
ערב המוקדש לאנתולוגיה "סיפורי הקשת החדשה" בהוצאת כרמל
יתקיים ביום שלישי 17.7.2007 בשעה 19:30 באודיטוריום במרכז תרבות בבית אריאלה.
דברי פתיחה:
עליזה ציגלר (חברת מערכת קשת החדשה)
אהרן אמיר (עורך ראשי, קשת החדשה)
על האנתולוגיה: פרופ' ניצה בן-דב (אונ' חיפה)
קריאת קטע של
נסים אלוני מן האנתולוגיה: גבריאל הדר (שחקן)
יתראיינו או יקראו קטעים מיצירותיהם הסופרים:
אור גראור,
ענת עינהר, יחזקאל רחמים, אלכס אפשטיין
נגינת גיטארה: דני מגד
מנחה: ד"ר דרור אידר
מרכז תרבות בבית אריאלה שד' שאול המלך 25, תל-אביב 64367
טל' 6910146, 6910141 (של' 222,209,208) פקס 6919024
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק ארבעים ושניים [אחרון]
ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית
השנים עוברות, רותי ואני עוזבים כל אחד בנפרד את ירושלים וחוזרים לגור במושבה, והמוזר מכל הוא שאני לבסוף כן מתחתן עם אהובת-ליבי והחתונה מתקיימת באולם של "בית האיכר", שהפך למפואר והיקר בכל אזור השרון, ואיזו חתונה! אני שובר את הכוס במכה ראשונה. שולחנות הסעודה גדושים כל טוב, בשרים ותפוזים, יונים ממולאות באורז ובצימוקים, וצימס של דלעת כמו במסיבה הבלתי-נשכחת שערך סקנדר אבול-באר'ל עם היוולדה של רותי "בתו". מאז, רק לנציב העליון סיר ארתור ווקופ נערכה במושבה מסיבה מפוארת שכזו. זה האולם שכאשר לפני שנים בא לנאום בו המנהיג הקומוניסטי שמואל מיקוניס עמדנו בשתי שורות, מהכניסה עד לרחוב, וחבטנו בו ובחבריו-למפלגה בקתות של טוריות.
על השולחנות ניצבים יינות "יקבי הירקון" מחנותו של שמרל כרמי ובקבוקי "ברנדי הפטרון" הנושאים תווית מיוחדת ליובל התשעים של שיח' איסאחק נורדאו, שנעתר ובא כאורח מצד משפחתי, וזאת חרף היריבות העתיקה עם חותני סקנדר אבול-באר'ל, שהחריפה מאז שסטר על לחיו של חותני. נורדאו מרבה לאכול בחתונתי בשר צלוי.
למוחרת בבוקר מוצא אותו ארל'ה בנו במיטתו שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הוא מבהילו במצב אנוש לבית-החולים "הירקון" שבמושבה. מאבחנים אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים מבקש מארל'ה, החצי-אבא של היינץ-משה, לחתום על הסכמתו לניתוח. האילם נרתע מהאחריות וגועה בבהלה. מרוב מבוכה הוא מרווח את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם, ומארגן מחדש את הביצים. שיח' איסאחק מבקש עט וחותם ובכך מזים סופית רכילות מרושעת לפיה אינו יודע אפילו לחתום את שמו.
כשהוא מתעורר אחר הניתוח הוא מוצא לידו בחדר שוכבים ארבעה מזקני האיכרים, צעירים ממנו, גוססים ומכחכחים בשארית קולם "שמע ישראל!" כדי למות ב"אחד". הוא מסרב להישאר במחלקה פן יגיע גם תורו ומתחנן:
"תוציאו אותי מפה. חוואג'ה שעבקלה הולך למות. לייזיק אל-טאוויל [הגבוה] הולך למות. דאוד אל-נאג'ר [הנגר] הולך למות. ברל אסמאר [השחור] הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה..."
השמועה על מצבו הקשה של שיח' איסחאק עוברת במושבה בתקופת ירח הדבש שלי. מתחילים להכין לו לווייה מכובדת. הלא ממנו ועד לח"כית סרח גוב ("התחת של המדינה"), שאימה טיז-עליז היתה באה אל אימי ומשאילה לה בגאווה שבועונים עם תמונותיה במיני-ביקיני (הייתי אסיר תודה לה על כך, כי הייתי מאונן עליהן) – לא הוציאה המושבה מקירבה שום אישיות מפורסמת, למעט אולי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין.
ואולם ביום השלישי אחר הניתוח מתאושש שיח' איסחאק נורדאו, וכשבא האילם לבקרו הוא מזכיר לו לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר.
כאשר רואים אותו יוצא מבית-החולים בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – מודיעים במושבה להפסיק את ההכנות להלווייה ולחזור לתוכנית המקורית של יום הזיכרון להתקפה הגדולה.
שיח' איסחאק מתעקש לצאת גם הפעם בראש התהלוכה אל זירת הקרב, לרגלי התל, שבו נהרג אביתר, עולה על סרקופג האבן [שהיום משמש בתור עציץ גדול במשתנה הציבורית בכיכר המייסדים] ונושא את נאום האזכרה השנתי בפני תלמידי בית-הספר וזקני האיכרים:
"בזה אני מתכבד לפתוח את המיסדרון [מיסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אביתר והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו הוא חי מחדש את העבר ומסיים בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."
ובאולם "בית האיכר", הניראה לאחר חידושו כבית-זונות פריסאי עתיק, מסתובב בועז חיסין בעל החזה השרירי והעגבות המוצקות, לבוש רק סליפ צר לשחייה והתותח, שעליו ישבה רותי-גרטכן שלי, בולט מאוד מבעד לבד המתוח –
ואבול-באר'ל גרשוני הזקן, המכונה גם אבו-ג'יללה, שפניו השמנמנים התקמטו ושפמו הקטן המרטט כבר הלבין, צולע משולחן לשולחן כשהוא מבוסם-קמעה, צלחת כבדים מטוגנים בידו והוא מפציר בקולו הדק באיכרות השמנות, הלובשות את מיטב שמלותיהן ועונדות את עדייהן, לטעום רק עוד קצת מהלעברקעס הנפלאים שכלל בתפריט –
"קחי עוד לעברקע, אכלת רק אחד. שוין? [כבר?] קחי עוד אחד, לקחת רק שניים!... ואני, מה אני אומר? יוישער, יוישער און שפארזאמקמט!... הוועד-מושבה עוד יתגעגע אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל בשנים הקשות ההן!"
ושולחנות החתונה שלי גדושים קערות ובהן תאנים קרות שהכפור עוטף אותן והן מתוקות כדבש, ענבי מוסקט שחור-ייני, סאברעס קלופים בין מכיתות-קרח, פלחי אבטיח מל"לי עסיסי, קוביות מלון מקומי צהוב המדיפים ריח נפלא, שזיפי סנטה רוזה בשלים המתפוצצים בפה וגם, איך לא – קיגעל מיט קישקע [פשטידה ומעיים ממולאים] עם מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון, א-מחייה!
וכל קרובי-משפחתי נמצאים באולם דמוי הבורדלו, וזקני האיכרים, וראשי אגודת "פרדס", והנהלת התאחדות האיכרים ונשיאה, הסופר משה סמילנסקי, וועד אגודת הסופרים, והסופר אלימלך שפירא, ורב-סרן אהרון פראנצויז הצנום במדי קצין בגווארדיה הצרפתית, וחותנתי-לעתיד אנא חוואג'ה שיינע-פשה המשוגעת ששערה הצהוב כבר הלבין ועיניה השחורות כבו וחזה הגדול צנח, והיא יושבת כל הערב בצד, בלי לזוז, ומעשנת סיגריה אחר סיגריה ואפילו אינה עומדת איתנו תחת החופה, ששם אבא שלי לוחש לי ופניו אפורים: "אני לא מבין מדוע אתה נמשך כל-כך לדם הגרמני של שיינע-פשה? יש שם תורשה של טירוף! אוי ואבוי עכשיו מהשנור [הכלה] הזאת!"
והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב"ג שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא כדי לומר לו: "באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ-ישראל!"
ודודותיי בת-שבע ויעל יחד עם מאדאם אום-אל-טאך, שהיא כניראה גיסתן-לזרג וגם דודתי, מצד היותה הידועה-בעיבור של דודי אלכס, והדודה של רותי שולוקטה אל-פחל, שכפות-ידיה הכתומות ספוגות מי-כביסה, ועימה בועלה הדוד של רותי יינע-מייער בעל הפה העקום, ולטיפה הערביה הטבועה מפרדסו של חוואג'ה בארס אבול-חושחש, שאני רואה אותה עכשיו לראשונה בחיי, למצחה צבע קלף בהיר של מתים, כפות ידיה צבועות חינה, מחרוזת מטבעות ונזם באפה והיא יושבת לשולחן עם שימל ונחמיה-פופו, שניהם בבגדי נשים ובציפורניים מואדמות, ורותי הבהירה בעלת הדם הכחול, ואני – כמו רומיאו ויוליה אבל לא מן המתים, שהרי המשפחות שלנו השלימו ודודתי בת-שבע שבה לחיים, וכמוה ארלטי קלדם ומסייה בוריס עם פילגשו המורה אפרת ירקוני, וה"שטודנט" מחוף-הים (לא אוכל לנקוב בשמו), רציני, בחליפה ובעניבת פרפר שחורה ובהומור ייקי, נמוך (הוא, לא ההומור), דומה לבנקאי ארנסט יפת ומביא לנו בקופסה פריטים ניבחרים מאוסף הערוות המצולמות שלו עם הקדשה: "בתור התחלה... לחיי הנישואים".
והנה גם גצל קרסל מצפצף לי בקול דק ובידו שזיף שחור: "בכל אופן, שתדע לך, בן-עמי, שבשום מושבה בארץ-ישראל לא התקיימו חיים כמו אלה שאתה מתאר. את זה – אפילו לא גנבת. זה הכל המצאה שלך!"
ובשולחן הדתיים לובשי השחורים יושב בן-דודתה של רותי, הרב השבור בעל פני התורכי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), ראש המועצה הדתית שלנו, הילה שקופה של זבובים כדמות שטריימל מעל השטריימל מרחפת מעל לראשו, ועימו אשתו הרבנית המלחששת מרת פנינה-פרלה לבית רוגוז'ינסקי, דמתקרית בעבר סניוריטה פצ'וס (שדיים) והיא כיום ראש מחלקת החינוך העירונית, ועימם יושב בנם הבכור בריא הבשר שחור השיער מלוכסן העיניים ומטופח הזקן ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב דור שלישי ושאר בניהם, בנותיהם, כלותיהם, חתניהם, טפלוליהם, נכלוליהם וכל נכדיהם, שאינם יודעים כי התחייה הדתית של סבא יוסף השבור ושל סבתא פרלה המלחששת התרחשה רק לאחר שעלי בן ג'וואד מוסתקים מיפו ריסק את ידו של סבא יוסקה-דרעק ולאחר שעזרא בן קופל קובלמן סדק את שפתי סבתא פרלה המנשקת וגם דרכו על גרשון העיוור ועל המשפך שלו והמטבעות התפזרו, וכי המחזה נערך לקול תרועות הצחוק של הג'חשים, הדור הצעיר של בני-האיכרים במושבה, וכי על כך צעק וקילל ובכה ונסדק גרונו של המגיד הירושלמי ר' בן-ציון ידלר, שהיה יורד מדי פעם משכונתו ובא להטיף ברחבת בית-הכנסת הגדול שלנו, וכי הוא הוקיע את תעלולי דודי ואבי כדוגמא לפריצות הגואה ולהפקרות המשתוללת, וכי הוא התחנן בפני הקב"ה שיהפוך את המושבה למשכן יראי-שמיים כשכונות עיר הקודש ירושלים תובב"א אשר ממנה בא, וכי הוא נשבע כי הרחובות הנושאים את שמות מייסדי המושבה ייקראו מחדש על שמות הרבנים שהתנגדו ליישוב ארץ-ישראל, וכי הוא, אלוהים, נעתר כמעט לכל בקשותיו, ובייחוד לאחר שבאחת מהפגנות השבת הרב הצעיר מנחם-קריינדל'ס הוריד אלה על ראשו של גאול גלבוע, ראש העיר החילוני האחרון שלנו, וגרם לו לאבד את כהונתו בהופכו אותו לצמח היושב בפינת האולם על כיסא-גלגלים והריר זב ממנו אבל לא היה אפשר שלא להזמינו לחתונה, מה עוד ששפר מזלו מיצחק רבין, שאותו גם אלוהים לא יוכל להחיות, והשופטים ריחמו על מנחם-קריינדל'ס ושיחררו אותו בלא כלום למרות שהיו לו הרשעות קודמות על כך שרוקן את הקופה בחנות של גוטליב דיטריך אפריים, ושהוא חובט בבני-אדם בלהט השמירה על הכשרות ועל השבת במושבה, שהולכת והופכת לעיר דתית חשוכה כפי שהיתה בימיו של "אוייב-העם" הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שנילחם במחראות ובמשתנות הפתוחות שלנו וסופו שעזב בלב שבור את המושבה ואת ארץ-ישראל ומת בגולה.
והרה"ג יוסקה לומד בקול רם דף בספר הקודש של מושבתנו: "איש אחד הלך ולקח, בכוח היתר של אחד מרבני ירושלים, אישה חדשה על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו בנים. ויקומו נגדו רוב בני המושבה וירדפוהו, אך יש אשר עמדו לימינו. ויהי במות שתי הנשים, זו אחר זו, במיתה חטופה, ויאמרו כי אך בחטאו מתו ויסקלו את ביתו באבנים. ויקרא זה לעזרת הקאימאקם ביפו, ויהי במושבה ריב ומדון וחילול שם שמיים גדול..."
ובמרכז האולם יושב מי אם לא דודי המנוח אלכס וסיפוריו קולחים בעברית בלולה באידיש ובערבית. "שאבו-ג'יללה אבול-באר'ל הקמצן יאביס את כל שנואי-נפשו?" הוא מחקה את קולו המאנפף-קימעה של גרישה ירקוני, "פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שהבת השארמוטה של גרשוני איתנו התחתנה..."
והוא מצביע לעבר ידידו-לשעבר, הרב יוסקה-דרעק, וכל כת טפליו, ואומר לי: "אבא שלך ואני נכשלנו. היהדות המרוסקת קמה לתחייה על תקן של מפלצת!" וקורץ, "מזל-טוב [זי"ן צרויה] מיינע פלעמעניק, דיר-באלאכ! כול אל-חרא קודאמאכ! [מזל טוב, אחייני, היזהר! חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שהגרוע מכל עוד לפניך!] – ואל תשכח את המינהג הבידואי: הרוג את החתול בליל החתונה! הפחד את אשתך! קח את מקל-הגללים של אבו-ג'יללה אביה וחבוט בו היטב על אחוריה החלביים, חריצים-חריצים תעשה את התחת שלה, עוד הלילה, ולא תתחרט! – שתדע לך, אישה צריכה להתעבר ולהמליט, תיכף, בלי תירוצים, כמו באורווה וברפת! – אני מכיר את גזע הגולדשטיקים! אלה אם לא גוזמים אותם גדלים פרא! יש אימרה: הלך הארבה בא הצפע, הלך הצפע בא הכלב השוטה, הלך הכלב השוטה, נישאר השוטה בכבודו ובעצמו – יחד עם שתי הצהובות האלה, הנפקנית והממזרת!"
ואינו שוכח לצטט מאוסקר ויילד האהוב עליו: "לפעמים האנשים הנחמדים ביותר אומרים את הדברים הנוראים ביותר!" – ופרח היסמין הריחני תקוע בדש בגדו ועדה-פרומנדה יושבת לרגליו ופני המדונה המטומטמטמטמות שלה, לבנות כחלב, מונחות על ברכיו יחד עם התינוק שלה חזי בחיוך של אושר עילאי, כאילו סיימה את תפקידה בהצגה ועתה שבה להיות בן-אדם. ועגנון, כן גם עגנון בא במיוחד מירושלים לכבוד דודתי יעל שגמרה ביד לאחר שברח ממיטתה.
רק טשרניחובסקי, פולונסקי ונפוליון אינם באים.
הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב בעל זקן-הפרא והקילע עד הברכיים תחת כרסו העצומה קם וניגש אל השוויגר הטרייה שלי ואומר לה בחביבות דתית: "טנטע שיינע, אולי מספיק כבר לעשן? לשמוח בחתונה זאת מצווה מן התורה, שכתוב – לשמח לבב חוסן וכולה! לשמח דיינע טוכטער, ער איסט א-מצווע!"
קמה חותנתי שיינע-פשה בפנים נפולות שלובנן כהה מרוב טיפולים ושדיה הענקיים תפארת מושבתנו התרוקנו-צנחו כלא היו – וחרף שגעונה מדברת היא בקול צעיר של סאברע ותיקה, והקול מתגלגל ברחבי האולם, צלול ומדוד כפעמון המושבה:
"איליביסקי, איליביסקי, איבן-איליביסקי! תיראו מי שמרשה לעצמו לדבר! הגורנישט מיט גורנישט הזה, מלקט הנופת מן המחראות, הספק-מאמזער של ג'מאל-פשה ושל גיסתי באשה-קריינדל מדנגת השפמים!" והיא מצדיעה לו כשהסיגריה רועדת בין אצבעותיה הלבנות, המוכתמות בניקוטין, ומסיימת בלעג אריסטוקראטי של בת-איכרים ובעיניים כבויות שייאוש תהומי ניבט מהן, כשיכורה: "רב [ברי"ש בציירה] גנרל יוסקה דער-תרכ! אתה בעיניי לא קרוב שלי! כבר כשהיית פישר קטן ורחצתי אותך בפיילה הסתכלתי בך וידעתי היטב מה תהיה אחריתך! – מהשוואנץ אל יראת-השמיים! אותי תרמה? יוסקה-דרעק? טפו, תועבה, כל המושבה! וגם בתי הזונה ששכבה עם בן-דוד גרובאן שכמוך!"
דממה נופלת באולם ואז, למרבה התדהמה, תוחב לעומתה הרב ר' יוסקה העבדקן ולבוש השחורים את פניו הרחבים כשהוא מצפצף ופועה ומחקה בעדינות רבה את שירת הזמיר ממש כפי שעשה בנעוריו מעל צמרות האקליפטוסים הריחניים בחורשה, לפני שמלק את ראשי התרנגולות והזריע את ראשי הבנות. "ואת, טנטע שיינע, את, גם את חטאת לא מעט עם פולונסקי הפוץ, ימח-שמו, המפא"יניק הזה, שכשהיה שר בממשלה אירגן עם הקיבוצים לחטוף את ילדי תימן ולעשות מצות מדמם. הגיע הזמן דודה שתעשי תשובה במקום לספר עלינו שקרים!"
"מה ואת? – רב [רי"ש צרויה] שמוק-שכמוך! – אני לא זניתי! ושתדעו לכם שהשר זיאמה פולונסקי, האיש הנפלא, שחתם על מגילת העצמאות ושהיה החבר הטוב של לוי אשכול, הוא-הוא האבא של עדה-פרומנדה, ואמא שלה, שזנחה אותה, היא מאדאם אום-אל-טאך שיש לה הבורדלו במנשייה!"
מיד מוציאים אותה ושולחים אותה באמבולנס חזרה לבית המשוגעים בתוספת זריקת הרגעה כדי שתסתום את הפה ולא תגלה כל מה שהיא יודעת עלינו ועל אבות אבותינו ועל האמ-אמ-אמ-אמו שלנו.
שיינע-פשה החולה חולפת בחוץ גם על פני החמור הקפריסאי של סנדרל בעלה, שהאבן רוצצה את אוזנו (של החמור) כשהיא מחזיקה בשמשייתה הלבנה וממלמלת בקול בוכים: "איפה האנושיות שלכם, הסופרים החדשים? הלא אני, בילדותי, הגשתי פרח להרצל בירושלים!"
בכרוניקה הזמן הוא חומר גמיש וצייתן. לפעמים הגיבור אינו משתנה במשך עשרות שנים. תפיסת הזמן בכרוניקה דומה למה שרואה היושב במכונית פתוחה כאשר גבו לכיוון הנסיעה. מה שנמצא קרוב, בצידי הדרך, עצים ועמודים, חולף במהירות, אינו ניראה ברור לעין וקשה לתארו בדייקנות. מה שנמצא רחוק, ניראה ברור מאוד ואינו משתנה מדי רגע, אלא רק הולך ונעלם. שם, בתמונת הזמן ההולך ונעלם, חיים לעד הגיבורים בני-בלי-גיל של הכרוניקה. ככל שהשנים חולפות מיטשטש ההבדל בין שנה לשנה. העבר בורח לנו. בין שנתה השלושים לשנתה השישים חיתה הזדיינה חותנתי הזמנית אנא חוואג'ה שיינע-פשה כשישים שנה וגם השתגעה. אז מה? מישהו זוכר מה היו השנים ההן? אם עברו מהר או לאט? איך חותנתי ניראתה בכל אחת מהן, אם היתה כבר בת מאה כשמתה בת שישים? ואם פיזדתה היתה צהובה גם היא מתוקף גרמניותה? לזמן המתרחק יש איכות משלו, הוא הולך ומתפחס, הולך ומתרדד כחומר ביד הכותב. דף אחד של כרוניקה מכיל עשרות שנים שנעשות דומות זו לזו ככל שהן יותר עתיקות. בכרוניקה נמדד הזמן מנקודת-המבט של העתיד הרחוק – שנה אחת יכולה להימשך חמישים שנה, ולפעמים מאה, וגם להיפך.
וגם אני שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה איני מסיר מראשי, על תלתליי. וכמתוך ערפל אני עובר עם רותי (שמעתה עדה-פרומנדה, שהראתה לי את הקוס שלה בילדותי, היא כבר לא בת-דוד שלי אלא אחותה החורגת של אשתי, וחזי התינוק המתוק בעל העיניים הכחולות הוא אחייננו-למחצה), בשמלת-חופתה הלבנה, משולחן לשולחן, ואנחנו מצטלמים עם יושביו, ותמונה אחת עם כל הנחשבים ושנחשבו לבני-דודים שלנו ובהם עדה-פרומנדה, שימל קוסוחוב, הרב יוסף, אחותו יוכבד די תרכל'ה שיקסע, ואבנר מהצד שלי. גם סרח פוגאצ'וב היפה מצטרפת אלינו בנפנוף צידי חצאיתה כדי שניראה את רגליה הנהדרות ואני חושש כל הזמן פן תרים את החצאית עוד קצת יותר ותכרע להשתין בשולחן הלבן על הלעברקעס, הקיגעל, הקישקע, המופלטצ'ינקות והפירות הטריים.
בסוף השבוע מופיעה כתבה על החתונה שלנו במדור של דן בן-אמוץ "מה נשמע" ב"דבר השבוע". מתברר שעבר במקרה ונכנס בלי הזמנה ותיאר חתונת שתי משפחות איכרים מהמושבה, וכי כל אחד מהמוזמנים, שעימם דיבר, סיפר לו משהו מופרך אחר על המשפחות שלנו.
על סבא נאמר: ש"הצליף בשוט על האיכרים שהעיזו לצאת לעבוד בשנת השמיטה הראשונה"! – וכך יצא שם תיאור מלגלג ומלוכלך שבו למשל עליי, החתן, נכתב שהוא, אני: "כתבן לא רציני, שספר אחד שלו מתרחש ביממה, ספר אחר במשך מאה שנה. כל מושג הזמן אצלו הוא בלבול אחד גדול כמו אצל איכר זקן, סנילי, שסופר כל פעם מחדש את השנים על אצבעות ידיו ורגליו..."
אבל אותי הדבר לא מדאיג כי אני נתון כבר בעיצומו של ירח הדבש הנורא, של הימים המרים כלענה.
סנדרל גרשוני פינה עבורנו את הקומה העליונה בביתו (ששם, בחדר-השינה, היה מסייה בוריס קלדם דופק בהיעדרו את שיינע-פשה אשתו), חידש אותה, השקיע בה הון, הכל מסוייד, צבוע, מצוחצח ונקי, ואנחנו על מיטת-עץ רומנית גדולה, שרכשנו לנו בכספו במחסן של רהיטי "מרס" ביפו, והסדינים טריים, והשמיכות והכרים ממולאים פוך אוורירי וחלומי שאין כאיכותו כיום, (והוא נישאר ירושה במשפחתם מהפרנה, הכסת הענקית שהביא מהאנובר ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, סבא של שיינע-פשה, וממנה תפרו שמיכות לכל צאצאיו), וכל כלי-המיטה צחורים ונקיים ומדיפים ריח נהדר, לא היה צריך לקנות כלום כי את כולם שימרה שיינע-פשה בבולמוס הניקיון ששיגע אותה ושעבר גם לרותי בתה, ששוכבת לעיניי ערומה, מקופלת על צידה, מושכת קצת למעלה באצבעותיה את הלחי של התחת שלה, כל אברי גופה בעלי הדם הכחול מושלמים (מלבד האוזניים), אפילו הציפורניים בכפות-רגליה, והעור הנהדר, בהיר כחלב, לשתות אותו, (תורשה מסבתא-רבתא שלה הגרמניה, הברונית פון לאקסן, ומשיינע-פשה אימה), והיא מוקפת כרים לבנים שמדיפים כמוה בושם רבלון אינטימט חריף, ומפנה את פניה המתוקות, דמויות הלב, לאחור, אליי, ושערה הצהוב פזור, ועיני הירוק-פרדס בדבש כהה מתגרות בי כתמיד, והיא מחייכת בשובבות, יפהפיה, וגם שפתי הערווה העבות שלה והכפתור הפעור של פי הטבעת ["זכור את דברי דודתך יעל: קח אישה טובה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא!"] מביטים בי, נושמים לאט, מחייכים אליי בעין אחת, בוורוד כהה, מגרה, כמבקשים לנשק אותי. [או אולי נפער כך כי תקעה פוקי קטן?] רק שדיה נסתרו בקיפול גופה. צירוף של יופי נשי עילאי, רך, ושפתיים דגדגניות של נקבה וחור שכל חיי חלמתי לראותו, ומחילות – אמנם מדהימים בשלמותם, עוטים פלומה שקופה כמעט, מוזהבת, וללא שום פגם או עיוות – אבל כאלה יש גם לכל חיה, לכל בהמה, ככה, באמצע האחוריים האגסיים, שמשם יוצאות גם קקה ושתינה שמזבלות את שדות המירעה הירוקים שלנו, והפלחה, ואת הפרדסים.
וככה, מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה.
אני, כמו הנסיך הצעיר המלט, המחשבות הרגו לי את המעשים.
שלושה חודשים. כל הנסיונות עולים בתוהו. לא מצליח. נמס מאהבה, מהגירוי, מעצם הנגיעה בקוס הצהבהב שלה שאותו הייתי צריך להרוג בליל החתונה ובעצם הרבה זמן קודם אבל האפרוח נישאר חי ומחייך ואני לא יכול לחדור אליו, אליה. לסחוט אותו. למלוק אותו. לצרוח: "אנא חוואג'ה!" מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה והיא ממשיכה לשכב כך, מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.
מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.
עד שהיא מתחילה להפציץ עליי בכל המושבה שאני לא גבר, שאני אנאלי, כמו שימל קוסוחוב ונחמיה ירקוני, ואנחנו מתגרשים בשערוריה שמתפרסמת בשבועון "העולם הזה". למשך לילה אחד עוצרים אותי במשטרה בגלל מכות וניבולי פה, פצעי המשפחות מן העבר נפתחים, אבא מת משברון-לב, שיינע-פשה, במוסד, שותה בקבוק ליזול ומתה אף היא, (לאחר שאחיינה הרה"ג ר' יוסקה מסיים להתפלל על קברה ולהספידה ניגשת אליו רותי בתה וסוטרת בכל כוחה על פניו המזוקנים) ואילו אני ממשיך לאהוב את רותי כל ימי חיי, ועדיין חולם לשתות את עורה, שהוא צח ומוחשי כחלב, ואם אפשר לינוק אותה, לחלוב וגם לחנוק אותה –
ואני מתעורר, צמא, ופתאום אין לי ביצים. מישהו חתך לי אותם בשנתי. סירסו אותי. ולוקח לי זמן להבין שגם זה חלום שממנו התעוררתי, והביצים הזקנות שלי עדיין עליי.
ואני נרגע –
תל-אביב, ירנטון-אוכספורד, 1999-1996
בגיליון הבא: רשימת שמות המשתתפים ברומאן
כל המבקש לקרוא את כל פרקי הספר "המושבה שלי" ברצף אחד בקובץ וורד גדול יפנה אלינו ונשלח לו מיד באמצעות האי-מייל את קובץ כל הרומאן
שתיים מהנשים שאהבתי ודמויותיהן משוקעות ברותי כבר מתו יהי זיכרן ברוך
ספרו של סוקולוב על האנטישמיות
יצא לאור מחדש לאחר 125 שנה
125 שנה לאחר שראה אור לראשונה, שוב נדפס ויצא לאור הספר "שנאת עולם לעם עולם" שנכתב בעברית על-ידי נחום סוקולוב. אם במאה ה-19 נדפס הספר בדפוס גולדמן בווארשה, הספר הנוכחי יצא לאור על-ידי מכון ז'בוטינסקי בישראל.
עותק נדיר של הספר החשוב, משנת 1882, נמצא ברשותו של מר מוזי ורטהים, יו"ר חברת קוקה-קולה. מר ורטהים פנה אל הנהלת מכון ז'בוטינסקי בהצעה, לעבד את הספר לעברית בת ימינו ולהוציאו מחדש לאור.
נושא האנטישמיות, שבו דן המנהיג הציוני והעיתונאי הדגול, שהלך לעולמו לפני למעלה משבעים שנה, נותר אקטואלי גם בימינו, כאשר לעם היהודי ישנה מדינה עצמאית משלו. כאז כן עתה – נשארה על כנה ואף התגברה אותה שנאת עולם לעם עולם, שם שלא שונה במהדורה החדשה. מכאן אקטואליותו הרבה של הספר הישן-חדש.
רבים הסופרים שהתמודדו עם השאלה – מדוע ולמה. מהם שורשי השנאה לעם היהודי (וכיום גם למדינת ישראל) וסיבותיה. האומנם רק נבערים מדעת שונאים אותנו? – לאו דווקא. היום השנאה היא גם נחלתם של המתקדמים הליברלים ואלופי "זכויות האדם", כביכול, ומקרה המרצים והאקדמאים בבריטניה יוכיח.
העותק הראשון של הספר הוגש לראש הממשלה לשעבר, ח"כ בנימין נתניהו, בידי מוזי ורטהים, פלג תמיר ויוסי אחימאיר, בלשכתו בתל-אביב. "דבר לא השתנה בנושא האנטישמי מאז נכתב הספר של סוקולוב," – אמר מר נתניהו כשהוא מדפדף בו ומוסיף: "חשוב שהספר יופץ ברבים, ייקרא ויילמד."
אומר מוזי ורטהיים: "כמי שנחשף בילדותו לחידה הנוראה כיצד התאפשרה שואה בה נרצחו מיליונים בידי עם תרבותי כביכול – חשבתי כי מוחם הורעל על-ידי הזיוף הזוועתי של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. 'הבא להרגך השכם להרגו' – 'הצטדקו' הרוצחים. אבל, לא; עולם כמינהגו נוהג. השנאה והרדיפות, שימיהן כימי התרבות וההיסטוריה המוכרת לנו, הן מעשים של יומיום. נחום סוקולוב לא התיימר לתת בידינו פתרון לחידה, אבל הוא הוסיף נדבך למידע ולהבנה של המחלה הממארת הנקראת אנטישמיות".
הספר נכתב בעברית של תקופת ההשכלה במאה ה-19 ועובד לעברית של המאה ה-21 בידו האמינה של העיתונאי והעורך משה שניצר. התוצאה היא – ספר מרתק ומעורר, פנינה מו"לית ייחודית.
הספר, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, הוא בן 320 עמ' וכולל גם צילומי תשעה עמודים מן העותק המקורי. ניתן לרוכשו במזכירות מכון ז'בוטינסקי בתל-אביב.
מכון ז'בוטינסקי יקיים ערב עיון מיוחד על הספר של סוקולוב – כמובן, בבית סוקולוב, בית אגודת העיתונאים בתל-אביב, ביום ד', 18.7.07, בשעה 18.00.
ישתתפו: השר יצחק הרצוג, השופטת בדימוס הדסה בן-עתו, מר מוזי ורטהים וד"ר אריאל פלדשטיין. הארוע פתוח לציבור הרחב. לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, טל' 03-6210620, 054-6611882.
[המידע באדיבות מכון ז'בוטינסקי]
אלי יזרעאלי / תיאטרון "קרוב"
את תיאטרון "קרוב" הקים ניקו ניתאי לאחר שפרש מניהול תיאטרון "הסימטה" לפני כעשור. בראשיתו שכן התיאטרון בבית מרכזים, עד שזה עלה באש, והתיאטרון עבר לקומפלקס חדש בתחנה המרכזית החדשה, באזור בו היה לפנים קולנוע לב.
ניקו ניתאי איש רב פעלים. בעברו היה שחקן "אהל" ולאחר מכן שחקן "הבימה". בשנת 1972 פרש מהתיאטרון הממוסד והעלה את הצגת "הנפילה" על פי אלבר קאמי, אשר רצה עד כה כ-3,000 פעמים. הוא החל פעילות זו בסלון ביתו, משם עבר לבית התה "בית הובן", ששכן במרתף קפה "רוול" ברחוב דיזנגוף, ולאחר מכן המשיך את פעילותו בתיאטרון "הסימטה". תיאטרון זה, שנתמך על ידי עיריית תל-אביב, איפשר לו להעלות מספר הצגות חדשות מדי שנה. הצגות אלו בוימו כמעט כולן על ידו. גם לאחר שנטש את "הסימטה", בעקבות אי אלו אי הסכמות, המשיך פעילותו והקים את תיאטרון "קרוב" שבו הוא מעלה 5-8 הצגות חדשות מדי שנה. את רובן המכריע הוא כותב או מעבד, וכמובן מביים. הוא גם משחק במרבית ההצגות, ובנוסף אליו משחקים בתיאטרון שחקנים מהשורה הראשונה כמו מוסקו אלקלעי, שמואל וולף, מיקי מרמור ורבים אחרים. רובם עושים זאת תמורת סכום סמלי. המקום מהווה גם במה לשחקנים מתחילים, בוגרי בתי ספר כ"ניסן נתיב", סדנת חולון ועוד.
חלק מהמכותבים נחשפו בעבר לתיאטרון ולפעלו של ניקו ניתאי. אחרים מוזמנים לצפות בהצגות, אשר אינן נופלות מהצגותיהם של תיאטראות ממוסדים כ"הבימה" או ה"קאמרי", ולעיתים אף עולות עליהן. בניגוד לתיאטראות הממוסדים, מחירי הכרטיסים להצגות הנפלאות של "קרוב" נמוכים באופן מפתיע.
לאחרונה ראיתי את "זבובים" מאת ז'אן פול סארטר, את "קומוניזם כפי שסופר בבית משוגעים", את "כוכב ללא שם" והצגות רבות נוספות. ראיתי גם את המצוקה הכלכלית שבה מצוי התיאטרון, כאשר מיקומו, בלב הסוהו האמיתי של תל-אביב, גורם ולא בצדק למיעוט מבקרים. מי שאוהב סוג זה של תיאטרון, בנוסח הבמות הפזורות ברובעים השונים של פריז, ודאי יחוש החמצה אם מצוקה כלכלית זו תגרום בשלב כלשהו לסגירתו.
שוחחתי עם ניקו והצעתי להקים אגודה, עמותה, חבורה או איך שתרצו לקרוא לזה, של ידידי תיאטרון "קרוב". אני פונה אליכם, מכיוון שידוע לי כי הנכם קרובים לתרבות וכי אין קושי עבורכם לשלם בין 50 ל-70 ש"ח לכרטיס להצגה. כמו כן, ידוע לי כל איש מאיתנו מכיר די אנשים, כדי לעודדם לבוא לתיאטרון זה.
אין כרגע מדיניות כלשהי והרעיון בחיתוליו. חשבתי שאולי ידידי התיאטרון ירכשו מראש כרטיסים להצגות חדשות, שתהיינה להם פריווילגיות מסויימות, (שיוזמנו לפרימיירות, כולל כיבוד ויין) ויוכלו ליהנות מחברות במוסד תרבות ייחודי ומהצגות מצויינות.
ברצוני לגייס אתכם למשימה. היא אינה קשה ואינה דורשת יותר משעה בחודש (לא כולל צפייה בהצגות). אשמח אם תאשרו לי נכונותכם למייל זה, על מנת שנקיים בקרוב פגישה עם ניקו ניתאי, תוכלו לראות את התיאטרון ולהבין מכלי ראשון את חשיבותו. ממתין לתשובותיכם. כך ייחסך לי מרתון טלפוני מתיש. בהנאה לכולנו וסליחה על אורך היריעה.
ברגע האחרון:
ברכות לשריה החדשים של הממשלה
"חדשות בן עזר" מברך את שריה החדשים של הממשלה ומקווה שכל חבריה ישכילו לעבוד יחד ובתבונה, שאז אין כל סיבה שלא תתקיים עד לסוף הקדנציה של הכנסת, וגם ראוי מאוד שלקראת הבחירות הבאות יתאחדו העבודה וקדימה לגוש מרכזי אחד שימשיך להנהיג את המדינה.
בניגוד לקיתונות השופכין הקרויים "פרשנות" שיוצקת ללא הרף התקשורת, גם המשודרת, על המינויים החדשים, הרי עכשיו, כשבנשיאות יושב פרס ולא קצב, ואל הממשלה הצטרפו ברק ורמון ונמוגו ממנה פרץ (מי זה?) והירשזון – אנחנו הרבה יותר רגועים, ורק קצת תוהים איך זה ששוב צמרת הצמרת רובה אם לא כולה אשכנזים? כלום רודף מזל רע את יוצאי עדות מזרח בפוליטיקה הישראלית, למרות, ואולי דווקא – בגלל עלייתם המטאורית?
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,504 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
256 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל