חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 260
תל אביב, יום חמישי, כ"ז בתמוז תשס"ז, 12 ביולי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
חדשות בן עזר / מלפני שנה
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח, גיליון מס' 158
תל אביב, יום חמישי, י"ז בתמוז תשס"ו, 13 ביולי 2006
זוהי מלחמה
"חדשות בן עזר" מצטרף לאבלן הכבד של משפחות החיילים ההרוגים ולצערן העמוק של משפחות החיילים השבויים. ישראל נמצאת במלחמה כל שנותיה, לעיתים סמוייה, לעיתים גלוייה. דרכי פעולתן הזדוניות של אויביה השואפים כל הזמן להשמידה רק משתנות מדי תקופה והן כַּגורגונה מן המיתולוגיה היוונית, מפלצת רבת אברים הצומחים מחדש לאחר קטיעתם. מאז ספטמבר 2000 זוהי מלחמה גלוייה בכל שטחי ישראל, גם בתוך ה"קו הירוק". לכן יש להרוס יום אחר יום חלקים מלבנון ומרצועת עזה עד שיוחזרו השבויים וייפסקו לתקופת זמן פעולות התקיפה נגד ישראל ונגד אזרחיה וחייליה. פתרון של קבע לא יימצא בעתיד הנראה לעין.
ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך
מאת יהודה הלוי
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן
וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך - אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ
בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!
[עד כאן פתיחת הגיליון מלפני שנה]
עוד בגיליון של היום, מס' 260: אורי הייטנר: המצודה בקדמת הכינרת.
רוני גרוס: חמישה שירי קיץ.
אמנון לורד: מפוסט-ציונות לאיסלאמיזאציה, מתוך מדורו "נגד הרוח" בעיתון "מקור ראשון". ציטוט.
ואני לא האמנתי למראה עיניי, שיר פיפי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
ד"ר גיא בכור: א. לעזור לאבו מאזן? שחרור אסירים? הכלל הקדוש של מידאס הפוך. ב. פחתה סכנת המלחמה בקיץ מול סוריה. כיצד זה קרה? ג. גל הסנקציות החדש נגד איראן יוצא לדרך. הטבעת מתהדקת.
יוסי גמזו: שְנֵי רִשּוּמֵי מַסָּע קְטַנִּים בְּמִכְחוֹל הַגַּעֲגוּעַ הַיַּפָּנִי.
אהוד בן עזר: לזיכרו של אהרון בן עזר.
רון גרא: אינֵךְ מוכנה לחתום על אהבה.
אִשָּׁה אֵשׁ, שיר מֵאֵת אֲדָלִינָה קְלַיִן.
דניה עמיחי (מיכלין): חזון העצמות המאוחדות, ברכות החלמה מהירה לאליהו הכהן, בעקבות דבריהם של יוסי גמזו ושל אליהו הכהן בגיליון מס' 259.
היונה הצחורה עפה מערבה, שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד.
אורי הייטנר
המצודה בקדמת הכינרת
ליובל ה-70 של עין גב
בכ"ז בתמוז תרצ"ט 6.7.37, לפני 70 שנה בדיוק, התיישבה קבוצת חלוצים מגרמניה וחברי תנועת הנוער "השומר הצעיר נצ"ח" מהארצות הבלטיות, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, במזרח הכינרת, למרגלות הסוסיתא, והקימו את קיבוץ עין גב.
היתה זו התיישבות חומה ומגדל, שעלתה לקרקע בעיצומם של מאורעות הדמים, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז. קיבוץ עין גב עלה על הקרקע בחיפזון רב, יום אחד לפני פרסום ההצעה לתכנית החלוקה (ועדת פיל), ומתוך ניסיון להשפיע על עיצוב גבולות הארץ באמצעות קביעת יתד במקום זה. קומץ צעירים התיישבו בנקודה מרוחקת ומבודדת, רחוקה מכל יישוב יהודי, מעבר לכינרת, סמוך לגבול, בעיצומם של ימי השתוללות הכנופיות הערביות. היתה בכך העזה רבה.
במשך 11 השנים שעד מלחמת העצמאות, נשאר היישוב בבדידות מזהרת, יישוב יהודי בודד ממזרח לכינרת. במלחמת העצמאות היה היישוב בודד ונצור לאורך חודשים ארוכים וקשים. הקשר היחיד שלו עם היישוב העברי ואח"כ עם מדינת ישראל, היה בסירות שיצאו מידי לילה לטבריה. ילדי היישוב וחלק מן האמהות פונו באישון לילה בסירות לטבריה, ולאחר ימים אחדים – לגבת, אלונים וחיפה. הגברים, הרווקות ו-13 אימהות נותרו בקיבוץ, שהיה למשלט צבאי, שנוהל כיחידה צבאית לכל דבר, בפיקודו של מא"ז היישוב. אפילו משפטים צבאיים על הפרת משמעת היו במקום (לחברים/לוחמים שיצאו לחופשה בטבריה, וחרף הפקודה לא לזוז מטבריה כדי להיות זמינים לכל קריאה, נסעו לראות את ילדיהם בחיפה).
במשך חודשים הופגז היישוב מדי יום ביומו. סמוך להפוגה הראשונה, במשך שלושה ימים רצופים, עמד היישוב מול שלוש מתקפות של אוייב שניסה לכבוש את המקום – הצבא הסורי, למחרת צבא ההצלה של קאוקג'י וכעבור יום נוסף כנופיות ערביות מן הסביבה. היישוב עמד בשלוש ההתקפות והדף את התוקפים, תוך שהוא מסב להם אבידות רבות. סמוך להפוגה השנייה, בלילה האחרון לפני היכנסה לתוקף, 40 חברים/לוחמים כבשו את הסוסיתא, ההר שהיה למפלצת, שממנו הופגז ונורה היישוב מידי יום. מרגע זה ואילך, קומץ החברים החזיקו ביישוב ובמשלט שלצדו – הסוסיתא. קציר הדמים של הקיבוץ במערכה היה כבד – שבעה חברים וחברה, ופצועים רבים.
איך זה קרה, שקומץ לוחמים, שאינם יחידה צבאית מאורגנת אלא חברות וחברים בקיבוץ אחד, עם מעט מאוד נשק ומעט מאוד תחמושת, הצליחו לעמוד בחודשי התשה ולהדוף שלוש התקפות של כוחות גדולים פי עשרה (ההתקפה הראשונה היתה של גדוד סורי, מלווה בירי פגזים ובהפצצות מן האוויר), חמושים הרבה יותר, מאומנים הרבה יותר, נהנים מעדיפות טופוגרפית חד-משמעית ומיתרון היוזמה? הרי הסבירות של ניצחון כזה היא אפסית! אין ספק, שהיה זה ניצחונה של הרוח.
נתגלגל לידיי לאחרונה הספר "עין גב במערכה", שיצא ביוזמת בן גוריון בידי הוצאת "מערכות" של משרד הביטחון בשנת 1950. שם המישנה של הספר הוא "המצודה בקדמת הכינרת". הספר הוא יצירה קולקטיבית של חברי עין גב, המגוללת בפרוטרוט את האפופיאה מעוררת ההתפעלות של עין גב במלחמת השחרור. הספר מתאר את שהתרחש יום אחר יום, תוך שילוב של סיפורי החברים, מכתבים שכתבו בימי הקרבות ורישומים מתוך הקרבות.
מעבר לתיאור המרתק של יומן האירועים, גם חברי עין גב מתמודדים עם השאלה הזאת – איך הם הצליחו במשימה הבלתי אפשרית הזאת? בסיכום המערכה שכתב המא"ז אפרים דפני, הוא מנה את "מקורות העמידה", כפי שכינה את המוטיבציות שאפשרו את עמידת הקיבוץ במערכה. הגורם לניצחון הוגדר בידיו כ"רוחו של האדם הלוחם". הוא שולל את הטענה שזהו כוח ה"אין ברירה" ומציע מספר מקורות אחרים: א. אהבת המקום. ב. החינוך והעבר התנועתי החלוצי. ג. חיי קיבוץ. ד. מצבה הגיאוגרפי המיוחד של עין גב. ה. אמונה בניצחון.
כל אחד מן הסעיפים הללו פורט בפסקה מיוחדת. את האמונה בניצחון הוא הגדיר כ"אמונה בצדקת ענייננו, אמונה ביכולתנו ואמונה בניצחוננו" וזה היה "המקור העיקרי של כוח עמידתנו". מעניין במיוחד הסברו של דפני אודות המוטיבציה הנובעת ממצבה הגיאוגרפי המיוחד של עין גב. "ההולך להיאחז בפינה מבודדת בארץ הזאת יודע את מידת ההסתכנות הכרוכה בזה. קיבוצנו עלה על הקרקע, כשמאורעות הדמים של שנות תרצ"ו תרצ"ט היו בכל תוקפם, ותוכנית חלוקת הארץ איימה בצמצום השטח להתיישבות. הוא עלה על אדמתו בשליחות העם להרחיב את תחום ההתיישבות. הכרת השליחות הזאת מלווה אותו מראשית צעדיו. ההגנה על המקום הזה אינה, אפוא, הגנה על ביתו ועל משקו בלבד, אלא גם על מילוי שליחותו. היה ברור, שברגע של מלחמה ממש תהיה הברירה: או עמידה עד הסוף, או פינוי המקום. המוצא השני לא עלה מעולם על דעת הקיבוץ. המצב האובייקטיבי דרבן אותו להכנות מעשיות ולכוננות נפשית תמידית לקראת מצבי חירום, יהיו אשר יהיו."
משמעות הדברים היא, שהקיבוץ קם לצורך משימה – הגשמת חזון התיישבותי. החזון זרם בעורקי חבריו, ונתן להם את הכוח לעמידה חסרת ההגיון, כביכול, במלחמה.
מה היה חזונם ההתיישבותי של מקימי עין גב? בפתח הספר, בטרם מתחיל סיפור המלחמה, מופיעה מסה של אחד מוותיקי עין גב, עורך הספר, מרדכי ניישטט. ניישטט שואל אף הוא מה המוטיבציה להעזה של חברי עין גב מרגע עלייתם לקרקע ואילך ובפרט במלחמה? מה החזון שיצר את המוטיבציה הזאת?
החזון הוא הרחבת גבולה של המדינה-שבדרך באמצעות המעשה ההתיישבותי. "מעולם לא הסכימו היהודים לגבולות [הגבול בין המנדט הבריטי שנועד למדינה היהודית לבין המנדט הצרפתי שנועד לסוריה א.ה.]; כשם שלא ויתרו על אזור מאזורי ארצנו שמעבר לקווי הגבול כן לא ויתרו גם על אזור זה. רצועת קרקע זו של קדמת הכינרת הדרומית, שיכלה גם היא להישמט מידי היהודים בגזירת חותרי גורל ארצנו, היא כעין פרוזדור לגולן ממערב. והגולן, לא זו בלבד שהוא נמנה עם גבולותיה ההיסטוריים של ארצנו, אלא שהיו בו, כידוע, גם כמה ניסיונות של התיישבות בראשית הציונות המעשית. שטחי קרקע נרחבים שלו – זכות בעליהם היהודים עדיין לא פקעה. על כן ניתן צו להזדרז ולתקוע יתר במקום זה, שתהא עובדה קיימת. כובשי עין גב הצעירים נשאו עיניהם [הדגשה במקור א.ה.] מעין גב ולמעלן... קסמו להם מרחבי הגולן הטמירים, שבהם חבוי גם עבר היסטורי רחוק של יישוב יהודי צפוף בימי בית שני וגם עבר לא רחוק של נחשוניות חלוצית נפלאה שנארגה במסכת מאמצים לקנות אחיזה באזור מבורך זה. מעין גב ולמעלן... זה משך את הלב. זה קסם. זה היה חזון נעורים, אשר איש לא ידע אם יתגשם בזמן מן הזמנים, ומתי וכיצד. בסערת הנפש של הצעירים חברו יחד שתי החוליות הרחוקות זו מזו לשרשרת אחת, ובמלאכת הכיבוש, שטרחו בה, חישלו חוליה חדשה לזו השרשרת."
הכותב מתאר את הנופים עתירי המורשת היהודית בגולן, שמתיישבי עין גב ערגו אליהם. הוא מזכיר את שרידי בתי הכנסת היהודיים מימי בית שני והוא מפרט את רפיד, אל דיקה, א-תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנטיר אותו הוא מזה כקמטריה התלמודית. הוא מצטט מן התלמוד אזכורים של סוסיתא ועיירותיה השכנות. הוא עורג אל חמת גדר אותה הוא מגדיר כמרכזה הרוחני של יהודי תחום סוסיתא. "בעונת הרחצה היה יורד לאל חמה רבי יהודה הנשיא ושם נפגש עם תלמידי חכמים רבים." ועוד – "בהשקיפך מעל מגדל הצופים לעבר הכיפה המונומנטאלית של סוסיתא השוממה, תנוח העין גם על שני כפרים סוריים שמשני עבריה, מצפון ומדרום. מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אל כפר חרובא, מהעיירות היהודיות שבתחום סוסיתא. הנך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו יצאו שני אחים גיבורים, שהיו מצביאים בצבאותיו של בר כוכבא. מצפון לסוסיתא, מתחת לקו הרכס, נראה הכפר העלוב ביר-א-שגום. מה היה לו לכפר זה, בימי קדם, אין אנו יודעים. ואילו עברו הקרוב מדבר אל לבנו. בתוכו הוקמה המושבה בני יהודה ע"י צעירים מצפת, לפני כשישים שנה. מושבה זו, שאדמותיה גובלות באדמות שלנו, נחרבה בשנת 1920 חורבן גמור. וכן הלאה, וכן הלאה, תיאורים מפורטים (כולל גמלא, המזוהה בטעות במקום אחר מהאתר שזוהה רק אחרי מלחמת ששת הימים).
ובכן, חזונם של חברי עין גב, היה לפרוץ את הדרך להתיישבות בגולן על מנת להכליל אותו בתחומי מדינת ישראל. החזון הזה נתן להם את הכוח לעמוד בודדים בכל השנים הללו, להדוף את הפלישה ולנצח במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה הוקמו באזור יישובים נוספים – תל קציר, האון ומעגן. אולם החזון, שחרור הגולן ויישובו ביהודים, טרם הוגשם. במשך 18 שנים נוספות, אחרי המלחמה, הסורים ישבו עדיין בגולן. עין גב המשיך להיות יישוב ספר שסבל מהצקותיהם ותוקפנותם הבלתי פוסקת של הסורים.
את חזונם של חלוצי עין גב הגשמנו אנו, מתיישבי הגולן. 30 שנה בדיוק אחרי עלייתה של עין גב לקרקע, ב-14.7.67, עלו ראשוני מרום גולן לעלייקה וחידשו את ההתיישבות היהודית בגולן.
חלפו שנים. בתקופה הקשה של המאבק על הגולן, ראינו בתושבי עמק הירדן והגליל העליון את שותפינו ובני בריתנו האמיתיים. למרבה הצער, נחלנו אכזבה מרה. אזרחי ישראל, ברובם, היו עם הגולן. דווקא חברי הקיבוצים בעמק ובגליל לא היו איתנו. נכון, בין הנאבקים על הגולן היו גם תושבים מן העמק, שהבולט בהם הוא חבר עין גב, תא"ל (מיל') עוזי קרן, היום יועץ ראש הממשלה להתיישבות, שהינו בשר מבשרנו והיה חלק בלתי נפרד מהנהגת המאבק. אולם רוב חברי הקיבוצים התנכרו.
זו תופעה שקשה להסבירה. איך אנשים שהיו מוכנים למסור את נפשם ולהלחם בכל מחיר על קיומו של יישוב בודד בן עשר שנים, היו מוכנים לוותר ללא קרב וללא תכלית על חבל התיישבות שלם, רב דורי, שעצם הקמתו היא הגשמת החזון שבשמו הם נלחמו במסירות נפש כזו במלחמת העצמאות. אין לכך כל הסבר, מלבד מפולת רוחנית, ערכית, מוסרית.
ויחד עם זאת, נישא ברכה לתושבי עין גב בת ה-70, ברכה ממשיכי דרכם ומגשימי חזונם.
* * *
אזרחי ישראל בעלי מנת המישכל המתאימה
בבחירות הקרובות הצביעו
בעד מפלגתו החדשה של אריה בר-לב
כדי להבטיח שחוק החסינות יגן על ארקאדי גאידמק
מפני חקירות והטרדה מצד רשויות החוק ומפני בקשות הסגרה
רוני גרוס / חמישה שירי קיץ
הַחֹרֶף עוֹד נִלְחָם בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם
מוֹצִיא מִתּוֹךְ כֵּלָיו תַּחְמֹשֶׁת תֹּם-עוֹנָה:
עָנָן אֲשֶׁר עָיַף וּבוֹ טִפּוֹת שֶׁל מַיִם,
אֲשֶׁר נוֹתְרוּ מֵהַסּוּפָה הָאַחֲרוֹנָה.
הַקַּיִץ מְחַיֵּךְ, שָׁקֵט הוּא וּבוֹטֵחַ.
הוֹדְפוֹ בְּהֶנֶף יָד, כַּיֶּלֶד שֶׁעָנָה
וְהִתְחַצֵּף בְּקוֹל לָאַבָּא הַסּוֹלֵחַ,
יוֹדֵעַ שֶׁבְּחִיּוּכוֹ אוֹתוֹ קָנָה.
הַקַּיִץ מְחַיֵּךְ אֵלֵינוּ
בְּאֵין-דִּמְעוֹת מָטָר,
בְּאֹדֶם אֲבַטִּיחַ,
בְּמֶתֶק הַצַּבָּר.
אָדֹם הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם
אָדֹם שֵׂעָר שֶׁל בַּת וְאֵם
הַמְּשַׁכְשְׁכוֹת עַל שְׂפַת הַמַּיִם
מִתְפַּרְקְדוֹת עַל חוֹף שׁוֹמֵם.
בִּשְׂדֵה הַחַרְצִיּוֹת
בִּשְׂדֵה הַחַרְצִיּוֹת יָדִי אוֹתָךְ קוֹטֶפֶת
חוֹפֶנֶת גִּבְעוֹלֵךְ צָמוּד אֶל מוּל גּוּפִי.
סוֹגֶרֶת אַתְּ עָלַיִךְ עָלַי כְּמַעֲטֶפֶת,
מוֹשֶׁכֶת אֶל צוּפֵךְ, קוֹטַעַת מְעוּפִי.
הַקַּיִץ מִתְהוֹלֵל
בִּמְשׁוּבָה שֶׁל יֶלֶד
שׁוֹלֵחַ בָּנוּ מַדְקְרוֹת שָׁרָב,
אַךְ אֵין לְהִבָּהֵל
עוֹד רֶגַע נְקַבֵּל אֶת
רַעֲנַנּוּת מַשַּׁב רוּחוֹת-הַסְּתָו.
בִּבְדַל עָנָן צָעִיר,
לְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם,
הַנֶּאֱבָק בְּשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה,
תִּקְוָה יֵשׁ לְמַכְבִּיר
לִרְבִיבִים שֶׁל מַיִם
שֶׁיִּשְׁטְפוּ אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וְצִפֳּרִים חוֹלְפוֹת
וּזְנַב הַנַּחֲלִיאֵלִי,
הַנָּע בְּקֶצֶב שַׁרְבִיטֵי חָצָב,
לִי מְבַשְּׂרִים טוֹבוֹת,
אוֹמְרִים הֵם, כָּךְ נִדְמֶה לִי,
כִּי תַּם הַחֹם, הִנֵּה מַגִּיעַ סְתָו...
* * *
אנחנו מְחזקים את ידיו של היועץ המשפטי מני מזוז להשלמת הסדר הטיעון שכבר הביא להתפטרותו של קצב ויכלול מצידו גם הודאה באשמה, ועונש, והורדת הנושא המביש מסדר היום הציבורי.
כל מי שמבקש לגרור את המתלוננות לבית המשפט, ששם עלולות עדויותיהן להתפרם בחקירה הנגדית – ועלול להיות שקצב יֵצא זכאי לאחר שנתיים של משפטים! – אינו אלא קהל צמא דם ועיתונות זנותית שלא הצדק חשוב להם אלא הנבירה בסנסציות הארוטיות במהלך המשפט, כנשות פריס שהיו באות לחזות בהוצאות להורג בכיכר הגיליוטינה! – כן, התוצאה המרתיעה תהיה שפחות נשים תתלוננה בעתיד!
כמובן שאם יתחכם קצב ויציג את הודאתו כמין פשרה מהפה לחוץ בגלל מוצאו העדתי והיותו דתי, (בדומה לאריה דרעי המורשע בשעתו, שזכה לתמיכת רבניו וחסידיו אבירי המוסר העדתי), אזיי לא תהיה ברירה אלא לגרור את קצב למשפט, וגם אם יצליח שלא להיות מורשע הרי שביזיונו יהיה גדול פי כמה וכמה. רק חבל שהמתלוננות תצטרכנה לעבור את דרך הייסורים הזו, שאולי אפילו תהיה לשווא כי לא תביא להרשעתו.
אמנון לורד
מפוסט-ציונות לאיסלאמיזאציה
מתוך מדורו "נגד הרוח" בעיתון "מקור ראשון"
מיום 1.6.07, שהגיע אלינו באיחור
אותם אירגונים, כמו איגוד האקדמאים והעיתונאים, פועלים בבריטניה בסביבה רוויית שנאת-יהודים. האנטי-ישראליזם, שמוזן כמובן על ידי אנשי שמאל ישראליים ואנשי אקדמיה ישראלים שהפכו את אנגליה לביתם, הוא בסך הכול יישור קו של שותי הבירה עם שוטות הרעלות, ושל חובבי הקריקט עם סוליות הנפץ. צריך לזכור שיורש-העצר הנסיך צ'רלס התחנן אצל אחד הנסיכים המיליארדרים הסעודים שיסייע במימון מסגד ענק שבו מטיפים היום בגלוי לרצח המוני וג'יהאד.
תהליך ניהיליסטי דומה עבר על השמאל הישראלי – ממאבק אנטי-ציוני פנים-ישראלי, שמונע על ידי רצון ליצירת חברה ישראלית שוויונית באופן מוחלט, להשתתפות במסע האיסלאמיסטי יחד עם השמאל הבינלאומי לחיסול מדינת ישראל.
יכולתי לראות את המהפך המנטאלי הזה בתגובה של איש הקולנוע יהודה (ג'אד) נאמן לדברים שכתב אהוד בן עזר בעיתון האינטרנט שלו, המופץ לפי רשימת כתובות. בן עזר שיגר איחולים והצלחה גם לחמאס וגם לפת"ח בשעה שמחבלי שני הארגונים הורגים אלה באלה. נאמן נפגע עד עמקי נשמתו, ביקש להורידו מרשימת התפוצה וטען שאנחנו לא עברים ולא יהודים.
ההתבטאות הזאת מבטאת התנתקות מוחלטת מכל עבר וזהות. אבל גם הזדהות בלתי מודעת עם כוונות ההשמדה של הפלשתינים ושל האיראנים נגד ישראל והיהודים. במקום ענן גז מכסה ג'אד את ישראל בשמיכת הוקוס פוקוס רעילה, שהופכת את תושבי המדינה לסתם הולכי על שתיים, "חיות דו רגליות" אולי, שכל מה שנעשה נגדן מוצדק.
ג'אד ודומיו הגיעו לנקודה הזאת בתהליך דו-שלבי: קריסת חלום השלום עם הפלשתינים, ההסכם המיתולוגי עם אש"ף, שהטיפו לו שנות דור; ולאחר מכן קריסת המיתוס הפלשתיני עצמו, זה מה שקורה למעשה בשנים האחרונות. אם השלום שהבטיחו לעם ישראל לא הצליח, לפחות מלחמת השחרור הפלשתינית, התשתית של המיתוס הפלשתיני, חייבת להצליח מכורח הדטמניזם ההיסטורי. הרי אין מלחמת שחרור שלא ניצחה – כך הם לימדו את עם ישראל באקדמיה ובתקשורת ובצבא. והנה, מלחמת השחרור הפלשתינית מובסת למעשה, לצה"ל ולשב"כ יש פתרון צבאי, למרות הכול, והפלשתינים עצמם שוקעים במדמנת דמים מתוצרת עצמית, כמקובל אצלם מקדמת דנא.
ואני לא האמנתי למראה עיניי
שיר פיפי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
החברה הכי טובה שלי היתה רותי ג.
כחולת עיניים וזהובת שיער
מותק של ילדה
היינו בני שלוש או ארבע
טרם גורשנו מגן עדן
טרם למדנו להבחין בין טוב לרע
ובין זכר לנקבה
שיחקנו לבד בחצר הגדולה
בין עץ הזית ללול התרנגולות
שהיו לנות מדי לילה על מוט
ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא
קודם אני הורדתי את
מכנסי ההתעמלות הקצרים
וראו שיש לי פִּיפִּי קטן
כמעט כמו שיש לי היום
כדי שנשחק בלמדוד את החום
אחר כך רותי הורידה בבת אחת
שנראה את הפיפי שלה
עמדה ופתאום אין לה פיפי
רק רמז דק של חריץ בגוף למטה
כמו תחת קטנטן לבן וחלק
ואני לא האמנתי למראה עיניי
הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה
אוי אוי אוי אוי אוי
הלא לכל ילד יש פיפי
איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי
הלא אין הבדל בין ילד לילדה
והנה הבדל בכל זאת יש
ככה זה אצלנו הבנות
התנצלה רותי כחולת העיניים
וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע
איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר
לא היתה חברה שלי מפני שידעתי
שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי
אתגעגע להגיע לַאֵין לה של רותי
ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. לעזור לאבו מאזן? שחרור אסירים? הכלל הקדוש של מידאס הפוך
מהו הכלל שכל מנהיג ישראלי חייב לשנן לעצמו בוקר וערב כי הוא הבסיס המערער של המדיניות המזרח תיכונית שלנו, אם יש לנו בכלל כזו?
אני מכנה אותו הכלל הקדוש של מידאס הפוך. מהו?
לעזור לאבו מאזן? לעזור לפואד סניורה? לעזור לערפאת? לעזור לבשיר ג'מאייל? לעזור למלך חוסין? לעזור לאש"ף? לעזור לסלאם פיאד? לעזור לצד"ל? לעזור לכוחות המתונים? כמה כבר עזרנו, דור ועוד דור, ומי יציל את האומללים האלה קודם כל מן העזרה שלנו?
במזרח התיכון קיים כלל קדוש, שכל מנהיג ישראלי חייב לשננו יומם ולילה. אני קורא לו הכלל של מידאס הפוך.
כמו במיתולוגיה היוונית, בה המלך מידאס נגע בפרטים ובכך הם הפכו לזהב, כך המצב אצלנו, הפוך. כל מה שישראל נוגעת בו – נובל. כל קשר פומבי של מנהיג ערבי, אישיות ערבית או כל גורם מזרח תיכוני איתנו מביא בסופו של דבר לחורבנו של אותו גורם ערבי.
יש לכך הרבה סיבות ולא זה הזמן להיכנס אליהן. אכתוב רק שהן קשורות בגורמים השליליים במזרח התיכון, ובאופיה של ישראל, אופי מערבי, משתנה, שמתקשה לשמור נאמנות מוחלטת לבעלי בריתנו.
אם זה המצב, חובה שלא לעזור לאיש מן המנהיגים סביבנו. כך נועיל להם באמת, ובסופו של דבר גם לנו. ההיפך, ברגע שאנו "עוזרים" להם, אנו חונקים אותם. מציגים אותם כמשת"פים שלנו, מוכרים אותם בזול.
העזרה הטובה ביותר היא תיאום שקט, חשאי, ותו לא.
לשחרר אסירים של פתח בלבד? לחבק את סלאם פיאד? התוצאה כבר קשה מבחינתם. הטוקבקיסטים באתרי האינטרנט הערביים כבר לועגים לאבו מאזן ולחבורתו. בעולם הפלסטיני והערבי רואים אותם כבר כ"הופכים לציונים", חמאס שם אותם ללעג. קל לו. אנו מגישים לחמאס את העזרה הזו על מגש של זהב. ולא של מידאס. אתם שמים לב? עזרה ישראלית לפתח מתהפכת להיות בעצם עזרה לחמאס.
ובכל זאת אנו רוצים לעזור נניח לערפאת, או לאבו מאזן (כל דור ועזרותיו, כל דור ושגיאותיו), מה נעשה? כיוון שלמנהיגות שלנו אין הרבה מושג בענייני המזרח התיכון, פשוט להתאפק, ולא להתערב. לא לעזור ולא להעניש. לשמור מרחק, זו האופציה הטובה ביותר למתלמדים. לא לעזור לפתח, שכן זה יתפוצץ בפנינו, ולא להעניש את החמאס שכן התוצאה תהא זהה. מן הסיבה הזו המלצתי בשנים האחרונות על גדר שהיא הפרדה. ההפרדה אינה רק טריטוריאלית, אלא קודם כל מנטלית. אנו לא מבינים אותם, והם אינם מבינים אותנו, ראו ערך מחפשי העבודה המוסלמים מאפריקה השחורה, מצב שרק הולך ומסתבך, וכבר אנו מתחילים לשלם עליו מחירים כבדים. לו היו שומעים לאזהרתי, ונמנעים ממעורבות, כל זה היה נמנע.
לפני שנים רבות כתבתי מאמר שמציג את ישראל כמבצר צלבני, המתנשא מעל הסביבה, והזהרתי מכך. מאז חזרתי בי. הבנתי שהמקסימום שנוכל לקבל באיזור זו הפרדה ואולי מעט יציבות, לא יותר. ישראל, שאינה מכירה את נורמות האיזור חייבת להתנתק ממנו ככל האפשר, ורק מומחים יוכלו לצאת ולבוא בין שתי החברות, לתועלתן ההדדית. זה המקסימום שנוכל להשיג.
יש אצלנו כל כך הרבה תמימות מכמירת לב ואפילו סוג של טיפשות.
עוד לפני שפרצה האנתיפאדה לקח אחד מארגוני "הפיסניקים" למיניהם קבוצה של ילדים פלסטיניים מעזה ל"מסע" בישראל ובגליל. המסע הזה הפך אחר כך לסרט. הם קיוו להראות לילדים היכן שכנו פעם הערבים לפני קום המדינה, ובכך הם חשבו שיישבו את החשבון ברמה ההיסטורית. הילדים התרשמו ולא אמרו הרבה. הם שתקו. אין לי ספק שבדרך חזרה אמרו: "אנחנו גרים בביוב, והורינו גרו בגן עדן, שאותו גזלו היהודים, והם עוד מראים לנו אותו כדי שנתרגז." אין לי ספק שזרעי האנתיפאדה שבאה כמה שנים לאחר מכן – נזרעו, בין היתר, אז.
9.7.07
ב. פחתה סכנת המלחמה בקיץ מול סוריה. כיצד זה קרה?
דברים מעניינים וחשובים מאוד קורים בזמן האחרון מול סוריה. וקודם כל, נוצר מימד של הרתעה מחודשת ברמת הגולן. באמצעות התרגילים הצבאיים בגולן הבהירה ישראל לסורים כי אם בשאר חושב שהתקפה עליה תהיה פיקניק, וכי ישראל תסתפק בתגובות המגומגמות של המלחמה האחרונה, הרי שהוא טועה. האם זהו כוחה של המילה?
הצלחת חיזבאללה לשתק את צפון ישראל למשך חודש ימים ואף יותר הותירה את בשאר אלאסד פעור פה. הוא, בחוסר ניסיונו, באמת ראה בכך עדות ליכולת לנצח את ישראל, וכבר ניתחתי זאת בעבר במאמר אודות "משולש הזהב". כולם מוזמנים לחזור ולקרוא את המאמר ההוא.
זאת הסיבה שהוא האיץ בשנה האחרונה את התחמשות סוריה בעיקר בטילים, כדי לנסות ולהגיע, בשעת הצורך, לסוג של הכרעה על ישראל, בכך שישתק אותה גם הוא אותה באמצעות טילים, ויעלה בדרך זו את סוגיית רמת הגולן, אגב קבלתה "בכבוד", כמי שעשה זאת במהלך צבאי מרשים.
הקמת בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח רפיק אלחרירי, שבקרוב יחל את פעולתו, הדאיגה אותי מאוד, שכן זהו איום קיומי עליו אישית ועל משטר המיעוט העלווי שבראשו הוא עומד. כיוון שדרכם של הסורים היא לכבות אש באמצעות אש חזקה יותר, הבעתי כאן את החשש כי סוריה מכינה מלחמה נגד ישראל. גם את המאמר הזה, שעשרות אלפים כבר קראו אותו, ובעיקר קברניטי המדינה שלנו, כולם מוזמנים לקרוא שוב. את המאמר פרסמתי לאחר חשיבה מרובה, והוא, עכשיו אתם מבינים, לא היה מקרי.
התחלתי לדבר על כך בתקשורת, שהיא, לצערנו, היום הבימה הכמעט יחידה להשפיע באמת על מהלך העניינים. כוחם של המדברים בתקשורת רב יותר אפילו מזה של חברי כנסת. הזהרתי בצורה הברורה ביותר, שאיש לא יאמר שהופתע, כדי שלא נעמוד מול מלחמת יום כיפור חדשה.
המסר עבר.
אין לי ספק שגם צה"ל הבין את הדברים לבד. אך כאשר מדברים על כך בתקשורת, ההבנה מעמיקה. התוצאה המבורכת של האזהרות היתה שצה"ל הגביר מאוד, כך קראנו, את הכוננות שלו ברמת הגולן, כאשר כולנו קראנו בתקשורת על סדרת תרגילים רבי עוצמה מכל הסוגים, שצה"ל ניהל בתקופה האחרונה ברמת הגולן. על פי הכתבות בתקשורת צה"ל נערך בצורות רבות ומגווונות. התרגילים הפומביים של צה"ל היו מבורכים, ויש להמשיך בכך, שכן להערכתי נוצרה תופעה חשובה ומחודשת בגולן: הסורים הורתעו. נוצר מימד של הרתעה מחודשת ברמת הגולן. ישראל הבהירה לסורים כי אם בשאר חושב שהתקפה עליה תהיה פיקניק, וכי ישראל תסתפק בתגובות המגומגמות של המלחמה האחרונה, הרי שהוא טועה. זהו צה"ל שיושב בפתחי דמשק, ולא ההיפך.
אני די משוכנע שהסורים קלטו את המסר. מסרים כאלה הם מבינים, כך הרי הם מתנהלים וחושבים. אין לי ספק שגם הגעת שר ביטחון רציני לתפקיד, הוסיפה גם היא. הדיבורים בתקשורת שלנו על כוונותיהם גם הם הוסיפו, כיוון שאם חשבו על מימד של הפתעה, כמו שעשו ב-1973, הרי שהפתעה כזו כבר לא תהיה.
סכנת המלחמה מול הסורים פחתה בטווח הקרוב, אך לא נעלמה. את זה נצטרך לבחון במהלך החודשים האחרונים, שכן ההצטיידות הסורית בטילים בהחלט מדאיגה. וגם הרתעה, יש לזכור, יש לתחזק. זו עוצמתה של ההרתעה, וזו אמנות המזרח התיכון. במילים אחרות, מי שחשב שדיבורים על מלחמה יזיקו, הרי שהם מועילים. למילה יש עוצמה באיזור שלנו, והלוואי שכך היה נעשה מול חיזבאללה לאחר חטיפת שני השבויים שלנו אשתקד.
למה הדבר דומה? לפני כשלוש שנים תקף צה"ל ברפיח והרס שורה של בתים כדי לעבות את מרחב הביטחון בין עזה לסיני. העולם השתולל אז, ומי שהגזימו בביקורת היו דווקא התורכים. ממשלתו של ראש הממשלה האסלאמיסט, טייפ ארדואן, חשבה לצמצם על חשבוננו את הביקורת כלפיהם בתוך תורכיה על שאינם אסלאמיים מספיק. כרגיל פותרים בעיות פנים באמצעות היהודי, כלומר ישראל. ואכן, ארדואן ואחרים שטפו אותנו בביקורת קשה ומרושעת, שהתעלמה לגמרי מן האינטרסים הביטחוניים שלנו.
על דעת עצמי בלבד פרסמתי מאמר בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", וזה היה ביום שישי, יום עם חשיפת שיא, תחת הכותרת: "תג מחיר מתורכיה". פניתי במאמר אל התורכים וכתבתי: אתם רוצים למתוח ביקורת הכי קשה על ישראל? זכותכם, זהו עולם פתוח. אך אני רק מזכיר לכם כי ישראל שולחת אליכם עשרות אלפי תיירים בשנה, ואולי הרבה יותר; ישראל מסייעת לכם בוושינגטון דרך אייפ"ק; ישראל קונה מכם מים במחיר הגבוה ממחיר התפלה אצלנו, רק בגלל היחסים המיוחדים; וישראל משביחה את הציוד הצבאי המתקדם שלכם. כיוון שאירופה אינה מעוניינת בכם, ולעולם לא תהיה מעוניינת בכם, נותרה לכם ישראל. אך דעו שלכל דבר יש מחיר, גם לביקורת מוגזמת שלכם.
באותו סוף שבוע התקשרו אליי מהרבה כלי תקשורת תורכיים, כיוון שהפרשנות הזו פורסמה בהבלטה רבה בתקשורת התורכית. אני זוכר שכאשר חזרתי למשרדי ביום ראשון בבוקר, הפתיע אותי מספר ההודעות של עיתונאים תורכיים שביקשו שאתראיין על דבריי. לא התראיינתי לאיש. לא היה צורך. המסר עבר. באותו יום ראשון התקשר אליי גם בכיר לשעבר במשרד החוץ הישראלי ואמר לי: "מה עשית? היחסים שלנו עם תורכיה חשובים." אמרתי לו: "דווקא בגלל שהיחסים עם תורכיה חשובים, כתבתי את הדברים. פניתי אל התורכים בשפה שהם מבינים."
(היה פה טריק קטן, אתם כבר מבינים, כי התורכים חשבו שכתבתי את הדברים על דעת ממשלת ישראל).
אין לי הוכחה, ובוודאי דברים נוספים קרו, אך לאחר המאמר הזה הביקורת התורכית פשוט נעלמה. היחסים חזרו למסלולם.
מה הניתוח שלי? התורכים שקלו את המצב. אם ישראל לא היתה מגיבה, ו"ישראל" היתה פה פשוט המאמר שלי, הם היו ממשיכים, שכן אלו הכללים במזרח התיכון. אך כיוון שאינטרסים חיוניים להם נראו פתאום מאויימים, הם פשוט הפסיקו. מאזן השיקולים שלהם הופר. כך בונים הרתעה במזרח התיכון. יש לחשוף את העוצמה ואת המחירים.
וזה מה שעשינו ברמת הגולן.
10.7.07
ג. גל הסנקציות החדש נגד איראן יוצא לדרך.
הטבעת מתהדקת.
מה החידוש המרכזי והחמור ביותר מבחינת איראן? מועצת הביטחון אוסרת על מדינות העולם ועל מוסדות כספיים בינלאומיים להגיש כל סיוע כספי או תמיכה כספית לאיראן, להוציא למטרות הומניטאריות. למשק מקרטע כמו זה של איראן, ולכלכלה חולה, זו מכה קשה מאוד. גל הסנקציות השלישי נגד איראן יוצא לדרך, לאחר שהלילה הסכימו עליו כל החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה.
האם יש לאיראן סיבה לדאגה? יש ויש.
הטיוטה נמסרה הלילה לחברות הלא-קבועות במועצה, שאין להן זכות וטו, ואשר רובן ככולן יתמכו בטיוטה, עליה מסכימות, כפי שהדבר נראה, גם רוסיה וסין. זו טיוטה שגם היא עברה סוג של ריכוך, והוסכם שאם הגל הזה לא יעבוד, גל הסנקציות הבא כבר יכלול צעדים דרקוניים עוד יותר כלפי איראן. מועצת הביטחון אמורה להצביע על הסנקציות הללו, ולאשר אותן עד לסוף השבוע.
מה החידוש המרכזי והחמור ביותר מבחינת איראן? מועצת הביטחון אוסרת על מדינות העולם ועל מוסדות כספיים בינלאומיים להגיש כל סיוע כספי או תמיכה כספית לאיראן, להוציא למטרות הומניטאריות. למשק מקרטע כמו זה של איראן, ולכלכלה חולה, זו מכה קשה מאוד. אסור יהיה לעזור למדינה בתוכניות פיתוח, הרחבת בתי הזיקוק לנפט, או כל תוכנית כלכלית אחרת. את ההחלטה הזו תרגיש הכלכלה האיראנית היטב. ירגישו אותה האזרחים, שהמשק שלהם ממשיך לנבול, תרגיש החברה. ההחלטה היא גורפת על כל מדינות העולם, ללא יוצא מן הכלל. מדינה שתגיש סיוע לאיראן – תוצג כמדינה עבריינית.
בנוסף מחליטה המועצה להחרים את הבנק האיראני הגדול "בנק ספאח", זהו בנק חצי-ממשלתי ותיק, שהממשלה האיראנית המהפכנית משתמשת בו כדי לגייס כספים לפרוייקטים ציבוריים רחבים. בעולם מעריכים כי בנק ספאח עומד מאחורי מימון תוכנית הגרעין של המדינה, ומטרת החרמת הבנק היא לייבש את התוכנית, בשל חוסר מימון. גם זו החלטה קשה מבחינת איראן, שכן הבנק מממן שורה של פרוייקטים כלליים לפיתוח ברחבי המדינה. למעשה זהו בנק המימון המרכזי של הממשלה ויש לו סניפים בפרנקפורט (גרמניה מאוד חשובה לתעשיית הבנקאות האיראנית), לונדון, פאריז ורומא. יש בכך התראה, שכן בעתיד ניתן יהיה לחנוק את המערכת הבנקאית האיראנית לגמרי.
בנוסף מחליטה מועצת הביטחון להקפיא את חשבונות ואת התנועות הכספיות של שורה של אישים וחברות התומכים או קשורים בתוכנית הגרעין של איראן, הרחבה לרשימה קודמת. כמו כן הורחבה רשימת החרם כנגד חברות הנשלטות בידי "משמרות המהפכה", פגיעה ישירה במקור כוחו של הנשיא אחמדינג'אד.
בנוסף, כל מדינה שאליה ייכנס גורם איראני הקשור בתוכנית הגרעין, חייבת ליידע על כך את האו"ם. בגל הבא של הסנקציות כבר ייאסר על אישים אלה לעזוב בכלל את איראן. המטרה היא גם לבנות בנק מידע על האישים הקשורים בתוכנית הגרעין, או לייאש אותם, ולעודד את בריחתם למערב. מעתה כל פעיל בתוכנית הגרעין של איראן יהיה מזוהה בשמו, חשוף, ויהיה אחריו מעקב בינלאומי. מפתחי תוכנית הגרעין ישלמו מחירים אישיים, כולל אפשרות של העמדה לדין בינלאומי בעתיד.
בנוסף, מורחב האיסור על איראן לייצא נשק אל העולם, ומעתה יהיה זה איסור גורף ובינלאומי. זו מכה קשה מאוד לתעשיית הנשק האיראנית. בעימות אפשרי בין ישראל לחיזבאללה למשל, אסור יהיה על לבנון להכניס מעתה נשק איראני לתחומה, וכך המצב גם לגבי סוריה.
בנוסף, מעכשיו כל מדינה שתרצה למכור נשק לאיראן תצטרך לקבל את אישור האו"ם. כך הולכת ומתהדקת הטבעת סביב המשטר החתרני ביותר באיזור שלנו, האחראי לחוסר היציבות האיזורית. נקבע כי אם תוך חודשיים לא תפסיק לגמרי את תוכנית הגרעין שלה, יעבור העולם אל גל הסנקציות הבא. ועל זה יש לשאול את אחמדינג'אד: הספירה לאחור של מי מתנהלת עכשיו?
עוד התפתחות חיובית אירעה השבוע: האינטרפול מחליט להיכנס למרדף אחר ארכי-טרוריסטים איראניים, לאחר שגם איראן וגם ארגנטינה מסרבות להוציא צווי מעצר נגד המעורבים בפיצוץ הקטלני של המרכז היהודי בבואנוס איירס בשנת 1994, שכיום כולם יודעים שאיראן עמדה מאחוריו, בתיאום עם חיזבאללה. האינטרפול העולמי הודיע שאם איראן או ארגנטינה לא יפרסמו צווי מעצר בעצמם יעשה זאת האינטרפול.
שמותיהם של מי מציין האינטרפול?
עלי פלחיאן – לשעבר שר המודיעין והביטחון האיראני.
הלבנוני עימד מורנייה, המשמש כיום כמקשר הבכיר ביותר בין חיזבאללה לבין איראן. מורנייה הוא ראש אגף המבצעים בחיזבאלל.
מוחסו רבאני – הנספח לענייני תרבות הקודם בשגרירות איראן בבואנוס איירס.
אחמד וחידי ומוחסן רדאאי – בכירים לשעבר ב"משמרות המהפכה" של איראן.
אחמד רדאי עסכרי – המזכיר השלישי בשגרירות איראן בבואנוס איירס.
מה משמעות הדבר? שמתחילה להסתיים התקופה שבה היה סוג של חסינות לטרור הבינלאומי. מי שיבצעו מעשי טרור בשם ארגונים או ממשלות, לא יהיו חסינים עוד בפני החוק הבינלאומי.
11.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ההיסטוריה תציב אותם בצד הזכות
אהוד,
מה שכתבת על אולמרט וחלוץ [גיליון 259], מילים בסלע! ההיסטוריה תציב אותם בצד הזכות.
ישראל פנחסי
יוסי גמזו
שְנֵי רִשּוּמֵי מַסָּע קְטַנִּים בְּמִכְחוֹל הַגַּעֲגוּעַ הַיַּפָּנִי
I.
קַיִץ סְתָוִי מְאֹד עַל הַמִּפְרָץ הַיָּפֶה שֶל טוֹבָּא,
גֶשֶם דַּק כִּתְפִלָּה עַל צְמַרְמֹרֶת הָאֹרֶן, עַל רִקּוּעַ-הַבְּדִיל שֶל הַיָּם.
עָרִים זָרוֹת הֵן נָשִים זָרוֹת. אַתָּה לְעוֹלָם נוֹסֵעַ.
כְּלוּם רַק בְּעִבְרִית הַמִּלָה "עוֹלָם"
הִיא גַם זְמַן וְלֹא רַק מָקוֹם?
וְהַמַּיִם נוֹשְקִים אֶת החוֹל הַלַּח בִּמְסִירוּת שֶכָּזֹאת, בְּאֹמֶן
כְּמוֹ יְדֵי הָאִשָּה בַּחֲנוּת-הַפְּנִינִים, בִּסְדִירַת הַפְּרָחִים, בַּלָּאט.
"סָאיוֹנָארָה" – כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רֹךְ וּמְתִיקוּת
בְּאַרְבַּע הֲבָרוֹת. הָרוּחַ
מְעַרְסֶלֶת בַּחוֹף, בֵּין דּוּכְנֵי-הַצְּדָפוֹת
אֶת פֵּרוֹת פָּנָסֵי-הַנְּיָר.
.II
הַמִּלְמוּל הַצּוֹנֵן שֶל הַמַּיִם
בְּטוֹקְיוֹ,
בְּיוּלִי,
בַּגָּן
בֵּין חֻפּוֹת הַיָּרֹק הָאָפֵל הַזֶּה. מַהִי
נִירְוָאנָה? דִמְדּוּם מְנֻגָּן
עִנְבָּלִים דַּקִּים שֶל רֹךְ, שֶל גַּעֲגוּעַ, אֵד שֶל עֶצֶב
(אֵיפֹה אַתְּ, צִפּוֹר כְּחֻלָּה שֶלִּי? תְנִי אוֹת, הַשְמִיעִי קוֹל).
אֲנַחְנוּ כַּנִּרְאֶה לֹא נִתְבַּגֵּר מִזֶּה לָנֶצַח
וְאֵין לָנוּ שוּם נֵצַח,
רַק עוֹד קְצַת
וְזֶה הַכֹּל.
(נדפס ב"הליקון, גליון 38)
אהוד בן עזר
לזיכרו של אהרון בן עזר
נולד בפתח-תקווה ט"ז תשרי תר"פ, 10 באוקטובר 1919
נפטר ל' שבט תשנ"ה, 31 בינואר 1995
מתוך דברים שנאמרו לזכרו
באזכרה בבית התאחדות האיכרים בישראל
בתל-אביב, ב-5 במרס 1995
יכולתי לפתוח ולומר – בני משפחתי וקהל יקר, שקרוב מאוד לליבנו, שמייצג את דור האיכרים, את מייסדי המושבות –
אבל לפני כן אני רוצה לספר סיפור קצר. הנה יושבת כאן מרים גיסין, אחותו של אהרון, והיא יכולה להעיד: ייתכן שאהרון אסף ריג'לה כשהיה ילד, אבל אני לא חושב שעשה זאת כדי להאכיל תרנגולות, כי ברוך ראב, אביו של אהרון, שנא תרנגולות. וכשהוא בנה את קלמניה עבור הבעלים, משה גרדינגר, שהיה מלך הביצים של אנגליה, אזיי ברוך היתנה שהוא יבנה את קלמניה כפי שהוא מבין. והיו חילוקי-דיעות שם, לא ממש ריב אלא פשוט אמר לו משה גרדינגר, עדיין בלונדון: "סע חזרה לארץ-ישראל, אני לא מקבל את התנאים שלך." – אבל עברה תקופת זמן, וגרדינגר לא מצא אדם יותר מתאים למשימה, ואז שב ופנה אל ברוך, שקיבל עליו את בניית קלמניה. ולכן אין ולא היה מעולם לול בקלמניה, כי ברוך ראב לא אהב תרנגולות ולא ראה בלול חלק מהמשק שתיכנן בחזונו. והחזון היה אותה טירה, קלמניה, שניצבת עד היום, פרי רוחו של ברוך.
אהרון היה דור שלישי ב"פרדס" כי כבר יהודה ראב, סבנו, היה חבר ב"פרדס" יחד עם יצחק רוקח, הם היו דור המייסדים. ואחר כך היה ברוך, ואהרון בא בעקבותיו. אני חושב שנוכחתם, מתוך מה שהוזכר וסופר כאן, שישנו איזה גורל במשפחה שלנו, משפחת ראב בן עזר, שישנה איזו התפצלות. חלק הם אנשי מעשה, ומעשה במאה אחוז, וחלק פונים לספרות ומתמכרים לספרות במאה אחוז.
סבנו יהודה ראב היה כאילו באמצע, בין הסיפור לבין העשייה-עצמה. יש פרק בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", שאותו לא כתב בעצמו אלא הכתיב לאבי בנימין, פרק שנקרא "באר חפרנו". יהודה ראב היה חופר הבאר הראשונה בפתח-תקווה [בראשית תרל"ט, שלהי 1878], וכשהתחילו לפרסם סיפורים על אודות הארץ בתקופת העלייה השנייה, כאשר בא פועל והשתתף יום אחד בחפירת באר וכתב סיפור בשם "באר חפרנו" [וילקנסקי], יצא יהודה ראב בכעס נגד הספרותיות של העבודה ושל החקלאות. הוא האמין שצריך לעשות ולא לדבר.
מבחינה זו היה אהרון שייך לצד המעשי במשפחה, וגם ברוך. ברוך היה מצוי באנטגוניזם עם אחותו אסתר. היא המשוררת, הוא איש המעשה. הוא לא יכתוב. אבל, וזה דבר מעניין שעובר מיהודה הסב, דרך ברוך הבן ועד לאהרון הנכד, ולאחותו מרים גיסין היושבת איתנו כאן – דווקא אלה במשפחה שלא כתבו שירים וסיפורים הם שהיו המספרים בחסד עליון, מספרים בעל-פה. את זה אהרון ירש מאביו ברוך, זה עבר עוד מהסבא יהודה, ששימר לנו את הסיפור על השומר היהודי-הבידואי דאוד אבו-יוסף ואת הסיפורים על ימי פתח-תקווה הראשונים.
אהרון בעל-פה – היה ממש תענוג לשבת ולשמוע אותו. הוא נהג לבוא עם תמר אל אחותו מרים ובעלה אברהם, כל מוצאי שבת, במשך שנים; ולפעמים היינו באים, הייתי מביא גם את הבן שלי, ושם הוא ספג את הסיפורים על פתח-תקווה. יואל ויהודית סימקין היו באים, ועוד חברים שלהם. יואל יושב איתנו כאן. הקלטתי אז חלק מן הדברים, כי ידעתי – כל זמן שהם יושבים ומדברים, פתח-תקווה של פעם קיימת. ומשעה שהם כבר לא יושבים שם ומדברים, ולא מספרים את הסיפורים האלה, אזיי כל מה שהיה בעבר – נישאר רק בספרים, ולא נותר עוד מקום חי לשבת ולשמוע את הדברים הללו.
אני רוצה לדבר על אהרון מכמה כיוונים. אקרא כאן קטע מצוואת סבו של אהרון, כי אהרון היה אחד האנשים המובהקים ביותר במשפחה שלנו, שהלך לפי אותה צוואה שהשאיר לנו סבו, סבנו. וכך אמר יהודה ראב:
"במידה שהדבר נוגע לעצמי, מישאלתי היא, שאוכל להמשיך לעבוד גם הלאה, ושלא אישאר אבר מדולדל, עד סוף ימיי. במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי, מישאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פאראזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן."
אהרון חי במאה אחוז לפי הבקשות האלה שבצוואת סבו. אני חייתי כל השנים בהרגשה שאני קצת שייך לצד הפרזיטי, הצד של התרבות, של הבידור, של הספרות, של אלה שלא עושים את הדבר עצמו. אהרון נישאר קשור לקרקע, לחקלאות, תרם את חלקו לביטחון, אהרון היה הדבר עצמו וכך הוא סימל בעיניי את משפחתנו במשך שנים רבות.
אנחנו מדברים כאן על משפחת בן עזר ראב, אבל הרי כל אחד מהיושבים כאן באולם שייך למשפחות, לענפים, שכל אחת מהן, שכל אחד מהם – הם פרק מפואר בתולדות ההתיישבות, בתולדות ארץ-ישראל המתחדשת.
אני רוצה להזכיר כאן בחטף את דוד תדהר, האיש שחיבר את "האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו". אני כותב עכשיו את הביוגראפיה של אסתר ראב, ואני מספר שם גם על ברוך. חלק ניכר מהכתיבה לא הייתי יכול לעשות אלמלא היו לי בבית הכרכים של תדהר. ואני בטוח שכל אחד מכם, היושבים כאן, אם אתה רק רוצה לדעת משהו על אבותיך – אתה פותח את מפתח השמות של האנציקלופדיה, ואתה יודע בדיוק על סבא וסבתא שלך ועל סבא רבא, וכך זה הולך אחורנית כמה דורות. זה מדהים איך אדם אחד שימר עבורנו כמעט את כל אנשי היישוב בארץ-ישראל של ראשית המאה וסוף המאה הקודמת.
פתחתי את תדהר כי ידעתי שאהרון, למרות הייחוס שלו מצד משפחת ראב שעלתה לארץ-ישראל ב-1875, ייחוסו הרבה יותר גדול דווקא מצד אימא שלו, רבקה שלאנק. היא היתה מצאצאיו של ר' יעקב עמדן מאמסטרדם, שהיה אחד הלוחמים הגדולים נגד ספיחי השבתאות. מוצאה של משפחת שלאנק הוא דבר מאוד-מאוד מעניין, כי לפני כמה שנים עלתה איזו תיאוריה של חוקר בשם מורגנשטרן שאמר כי ב-1840, היא שנת ת"ר, היתה ביישוב הישן בארץ-ישראל איזו התעוררות שבתאית, משיחית, לגאולת הארץ. והנה דווקא המשפחה הזו, משפחת שלאנק, שהם בהחלט חלק מהיישוב הישן – ואני מיד אעמוד על כך, כיצד אהרון מיזג באישיותו את שני הכיוונים האלה – המשפחה הזו היא ממוצא של אנטי שבתאים ואנטי משיחיים מן המובהקים ביותר.
נכדו של ר' יעקב עמדן, חיים יוחנן צבי שלאנק, עלה לירושלים ב-1832. זאת אומרת שמצד אימו, משפחתו של אהרון נמצאת בארץ מ-1832. סבו היה יהושע משה שלאנק, אחת הדמויות הבולטות ביישוב הישן בירושלים.
אהרון, כמו ברוך אביו, היה בו מהסמל של הצבר. ברוך היה הבן הזכר הראשון שנולד בפתח-תקווה. היה בברוך הקסם והיופי של הצבר מהדור הראשון שנולד במושבות, ובאהרון השתמרו היופי והעסיסיות הללו של הצבריות. ואתם יודעים שיש ויכוח היסטורי על ראשיתה של פתח-תקווה – אם היא מהיישוב הישן או מהעלייה הראשונה או מראשית העלייה הראשונה – והנה במקורותיו של אהרון שני הזרמים האלה נפגשו. מצד אחד שלאנק, שזוהי באמת משפחה מן היישוב הישן בירושלים; מהצד השני ראב, שעלו שנים אחדות בלבד לפני ההתחלה הרשמית של העלייה הראשונה, ובעצם הם כבר ראשית העלייה הראשונה. ושני המקורות הללו מחוברים בו, אם כי אהרון אין לו שום זיקה ושום קשר לא ליישוב הישן ולא לקרובים ממשפחת שיינברגר, סבתו, שחיים עדיין בירושלים, אלא הוא כולו שייך לחדש.
בספר "התלם הראשון" ישנה תמונה מאוד מפורסמת שצולמה ב-1944. הלל, שיושב איתנו כאן, בנו של אהרון, היה אז אולי בן ארבעה חודשים, והיו אז ארבעה דורות של גברים במשפחת בן עזר ראב, והם יהודה, ברוך, אהרון והלל. והם שלושה דורות ראשונים, אם תרצו גם של "פרדס", שלושה דורות של חקלאות בארץ-ישראל, ושל ביטחון, והנין, הלל.
לפני שאסיים בסיומים אחרים, אני רוצה לומר שאני מאוד מקווה שהלל, כמו דוד בן עזר שיושב כאן, כמו יעקב בן עזר ועמירם בנו שיושבים כאן – אני מאוד מקווה שגם הצאצאים של אהרון ימשיכו, אולי לא לי לומר זאת כי אני נמצא בכלל בכיוון אחר, אבל אני מקווה שצאצאיו ימשיכו את אותה שושלת מפוארת שמונה כבר שלושה דורות בציבור האיכרים, בציבור החקלאות העברית בארץ-ישראל.
אספר עוד משהו, כמעט אנקדוטה, על ישרנותם של ברוך ושל אהרון ועל עוז הנפש שלהם; וקצת אולי על החוצפה של אהרון, שפעמים רבות אמנם שתק, אבל כשדיבר, היה אומר בדיוק את דעתו, ללא כחל ושרק.
לברוך אביו היתה פעם היתקלות קשה עם אברהם שפירא. זה התחיל בכך ששפירא הזמין יום אחד עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, שבה דנו במיקרה בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, כי הרחוב היה מלא בוץ בחורף. שפירא רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו. והנה בישיבה, לאחר שהנושא הועלה, קם אחד האיכרים מחברי-הוועד, שהיה ידוע בקמצנותו, ואמר באידיש:
"אנחנו לא צריכים שוסיי, אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"
קם ברוך ראב ואמר לו, גם כן באידיש: "אתה יכול ללכת בבוץ, ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ, אבל זה לא יעזור לך, הכביש ייסלל!"
הדבר אירע בשנות העשרים. העיתונאי חזר לניו-יורק, ולאחר שבועות אחדים נשלח למושבה גיליון של העיתון האידי ובו הכתבה, וגיבורה – ברוך ראב, וכתוב עליו: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם כניראה מהופעתו של ברוך, שנהג להתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי בכיס מקטורנו; התרשם מעורו השזוף, שאגב, את הגוון הזה ירש ממנו אהרון – ותיאר את הצעיר היפה והגאה מפתח-תקווה היוצא נגד הדור הישן, נגד אלה שמוכנים להמשיך לדשדש בבוץ.
יום אחד, ברוך עולה במדרגות בית העיריה הישן, והנה מופיע מולו אברהם שפירא ומתחיל ללעוג לו ולדקלם: "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצר! – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!" – ועושה פארודיה מתיאורו של ברוך בכתבה, וכולם עומדים מסביב וצוחקים.
ברוך לא ידע כלל במה מדובר, עד שהתברר לו ששפירא מספר על הכתבה הטרייה, ולא עוד אלא שמאשים אותו, את ברוך, שהוא זה שביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. שפירא היה רגיל שכל הפאר, שכל ההתייחסות העיתונאית למושבה תהיה סביבו, ולא היה יכול לשאת שגיבור הכתבה הוא ברוך ראב.
בשמוע ברוך את ההאשמה הזו, והוא היה צעיר בשמונה-עשרה שנים משפירא, תפס את שפירא וטילטל אותו היטב ואמר לו: "דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים-מיכו, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כאן את הכיסא ומוריד לך על הראש!"
לאחר שנים, אולי עשרים, ואהרון כבר נוטר ב"הגנה", תפס פטרול שלהם ליד המושבה ערבי חשוד עם גמל, וכאשר חיפשו בשקיים שלו, התחילו ליפול מהן סוליות חשיש. הביאו את הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים של סרג'נט אלעזר גולומב ברחוב ביל"ו, ליד חצרו של יהודה ראב, ושם הוחלט להסגיר את הערבי עם מטענו למשטרה. אבל מה, הם היו חבר'ה כאלה, עם מבט למרחוק, והחליטו שסוליות אחדות של חשיש ישאירו אצלם. לא חס ושלום כדי להשתמש בהן, אלא אם יהיה צריך להפליל ערבי נוסף, בעתיד, ישימו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית החשיש.
והם הורידו סוליות אחדות ונתנו אותן לאהרון, שיחביא אותן אצלו בבית.
אהרון החביא את הסוליות בבור, בחצר הבית של ברוך, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת אביו, וסיפר לו על כך. ברוך, ביושר שלו, בלי קונצים, תיכף אמר לו:
"מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן."
הלך אהרון והחזיר לאלעזר גולומב את הסוליות.
בינתיים חקרו השוטרים הבריטים במשטרת פתח-תקווה את הערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שלו.
התבונן בהן הערבי וחשכו עיניו, כי פחד מפני שולחיו שיחשבו כי ידו היתה במעל, והתחיל לצעוק: "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"
התלוננו הבריטים בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא אהרון לבירור במפגוש, מפקדת הגוש של ה"הגנה". אולי יואל סימקין היושב כאן זוכר את הסצינה שעליה אהרון מספר.
אהרון נכנס, "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד כמו נידון למשפט, ואברהם שפירא, שעמד בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית:
"ווין הומה? איפה הן!"
"שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אהרון.
"ואללה עייב! – בושה! – איפה הן סוליות החשיש שלקחת?"
"עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי אותן לתחנת הנוטרים!"
"עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שפירא כאילו אהרון מחביא את החשיש אצלו.
תפס אותו אהרון כמו שברוך תפס את שפירא כעשרים שנה קודם לכן, ואמר לו:
"דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים מיכו! – אתה זוכר את הכיסא שאבא שלי הבטיח להוריד לך על הראש בוועד המושבה? – אז אם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – דע לך שעכשיו אני מסיים לעשות את מה שאבא שלי רק איים לעשות לך!"
"והסוליות החסרות," היה אהרון מחייך בסיימו לספר זאת, "באמת נעלמו ואינן. מתברר שמישהו אחר לקח אותן."
לסבנו יהודה ראב היו למעשה שתי צוואות. את האחת קראתי מן "התלם הראשון". את השנייה הוא מסר לנו בעל-פה בסדר פסח האחרון של שנת 1948. יהודה ראב זכה לחיות עד שבועיים לאחר קום המדינה. למן התלם הראשון שחרש באדמת פתח-תקווה בחנוכה תרל"ט ועד ל"ג בעומר תש"ח. אחיו משה-שמואל האריך ימים אחריו, אבל משה-שמואל לא היה ממש בתקופה הראשונה של ההתיישבות בפתח-תקווה, הוא היה אז ילד בן חמש-עשרה ולמד עדיין בירושלים.
יהודה ראב היה מההתחלה עד הסוף, עד השגת המטרה – והוא השביע את המשפחה להמשיך בסדר המשותף. הסדר של משפחת ראב היה אירוע שעבר מדור לדור והיתה בו גם מסורת, בשירים מיוחדים, וכן – שלא מחביאים את האפיקומן, כי אביו של יהודה, לאזאר ראב, אמר שאסור לחנך את הילדים לגנוב וכל העניין של האפיקומן היה פסול בעיניו לחלוטין.
יהודה ראב היה עורך את הסדר, ואחריו ברוך, ואחריו אהרון בביתם המרווח של מרים ואברהם. סבא יהודה השביע את המשפחה להמשיך ולערוך את הסדר שנה אחר שנה, ולמרות שבשנים האחרונות נתפזרנו, תמיד ידעתי שלפחות אהרון עושה עורך השנה את הסדר במתכונת הזו בביתו, וככה משהו נמשך. ואחד הדברים העצובים ביותר לאחר מותו הוא שעתה כאילו אין כבר המשך לאותו סדר של יהודה וברוך ואהרון, כי מי יודע אם בנינו ונכדינו יתייחסו לזה, ויזכרו את המיוחד בו למשפחת ראב.
אסיים את דבריי בכך שאקרא פעם נוספת את הקטע שקראתי על קברו של אהרון ביום הלווייה בפתח-תקווה, באחד בפברואר 1995.
אהרון יקירנו,
במותך נפלה עטרת ראשנו. אתה היית משכמך ומעלה, פאר המשפחה, השיח' של המשפחה, ראש השבט שלנו, יורש-העצר אחרי אביך ברוך שבא אחרי סבא יהודה שבא אחרי אביו לאזאר, הוא אליעזר ראב הראשון, אבי כל משפחות בן עזר ראב בארץ.
בחיוך שלך נתת ערך לכל אחד מאיתנו. שייכת אותנו לגזע שלנו.
כל זמן שאתה חיית בקירבנו – חי איתנו טופס מקורי של משפחת ראב ההיסטורית, של הזיכרונות, של המסורת, של החקלאות ושל הטבע של אבותינו – ושל פתח-תקווה על סיפוריה ושורשיה ודורותיה הראשונים, שהיו ולא יהיו עוד. איתך תם פרק במשפחת ראב. ומה שבא ויבוא אחריך הוא כבר אחר, אחר לגמרי. אנשים כמוך לא יהיו עוד.
אנחנו העומדים כאן, בני-משפחתך, חבריך וידידיך, נפרדים ממך אהרון, שהיית כה חזק מבחוץ, ועצוב מבפנים, שהיית כה מלא חיים, וחייך לא היו מלאים.
כאשר ביקרתי אותך אתמול, שעות אחדות לפני מותך, היית שקוע במאבק של הישרדות גופנית, כאילו הכבוד מחייב אותך שלא להיכנע למחלה, אבל הנשימה הכבדה בחזה שלך, שפירפר מבעד לשמיכה הדקה, ובייחוד המבט שהיה בעיניך השקועות – המבט אמר שאתה כבר נמצא מהעבר האחר, שאתה טובע בַּמוות, ושאתה יודע זאת, יודע באותה פסימיות שורשית, תורשתית, ביקורתית – של משפחת ראב, פסימיות שאתה, אהרון, שיכללת אותה עד לכדי שלימות, ואולי היו לך סיבות טובות לכך.
ואני נפרד ממך בשיר שכתבה דודתנו אסתר ראב עשר שנים לפני מותה, ואשר חרף השוני הרב שבין גורל חייך לגורל חייה, הרי רק עתה, כאשר חזרתי וקראתי בו אחרי שנודע לי אתמול בערב על מותך, הרגשתי כאילו הוא נכתב גם עליך:
עוד יש ימים
של לענה-ודבש
ופקעות-אביב
לבנות –
טבולות בזפת;
עוד יש פירפורים
של לב-צולע –
כשאחד האביבים
מקיפֵך בזרועו
לחיבוק אחרון.
עוד יש פירפורים
של לב-צולע –
כשאחד האביבים
מקיפְךָ בזרועו
לחיבוק אחרון.
*
דברים שלא נאמרו בפומבי: יש עוד הרבה לספר על חייו של אהרון בן עזר, על לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה, מהם שלף אותו אביו ברוך כדי שלא יהיה משכיל מדי אלא יעבוד בפרדס. על שירותו רב השנים בהגנה, בנוטרות, בצה"ל, כאשר במלחמת השחרור הוא משמש כמג"ד ומגיע לדרגת סגן-אלוף ומשתתף בקרבות בלטרון ובגליל. ופרקים רבים על עבודתו כחקלאי בפתח-תקווה וכממלא תפקידים במוסדות של התאחדות האיכרים.
סיבות משפחתיות מנעו ממנו כל השנים להתמסר לקריירה צבאית או ציבורית ומפלגתית שכרוכה בשהייה ממושכת מחוץ לבית, אך אולי מוטב שכך כי יושרו הרב היה תמיד בעוכריו ועורר עליו לא פעם מתנגדים.
ברומאן הנידח "המושבה שלי" (אסטרולוג 2000), מופיעים צירופים בידיוניים-למחצה של תריסרי דמויות אמיתיות. בדרך-כלל כל דמות היא צירוף של כמה אנשים חיים בתוספת היסוד הבידיוני.
בן-דודי אהרון בן עזר היה אחד הדמויות האמיתיות האלה, אך גם מקור בלתי-נידלה עבורי לסיפורים מרתקים על דמויות אחרות במושבה. כך למשל, ממנו שמעתי כי הַר מנדל (אהרון מנחם) שפירא האילם, בנו של אברהם שפירא, שלמד גרמנית על חשבון הברון לפני מלחמת העולם הראשונה בבית ספר מיוחד לחרשים-אילמים בגרמניה – היה לימים, בשנות ה-30, קוצץ את כפות הדקלים גם אצל האיכרים הטמפלרים, בווילהלמה או בשרונה. אצלם מצא, או נתנו לו, עיתונים בגרמנית [מהם אולי גם פרסומים שלהם בארץ-ישראל], שזו השפה שידע לקרוא, ואלה היו כבר עיתונים נאציים, והם השפיעו על הבנתו המוגבלת, וכך צועד לעיתים ברחוב במושבה כשהוא מרים במועל ידו בסגנון הנאצי הידוע ומגמגם בקול רם: "הייל היטלר!"
וגם שהשיאו בשעתו את הר-מנדל לעולה חדשה, וכאשר גילה שהיא בוגדת בו, היכה אותה בסנדה (קרש) וגירש אותה.
אהרון היה סבא של הסופרת הצעירה עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25", (אני מקווה שהיא תמשיך לכתוב רומאנים). אהרון היה בנו של דודי ברוך ראב בן עזר, וממנו ירש את כישרון הסיפור בעל-פה. אשתו של אהרון, אם-ילדיו, היתה תמר בן עזר, בתה של השחקנית פרידה תאומי, לימים ברלוי – ופרידה היתה אשתו הראשונה של השחקן מאיר תאומי, אביה של תמר, ולימים אביו של עודד.
* * *
"חדשות בן עזר" ומשפחת העורך
משתתפים באבלו של צביקה דבש על מות אחיו
ישראל דבש
ושולחים תנחומיהם לו ולכל משפחתו
* * *
רון גרא
אינֵךְ מוכנה לחתום על אהבה
הַסְּתָו חָלַף,
גַּם הַחֹרֶף הָלַךְ
אָבִיב בָּא,
רִגְשׁוֹתַיִךְ אָחוּזִים בְּשָׁרְשֵׁי
הַשַּׁלֶּכֶת.
אַתְּ שׁוֹקֶלֶת בֹּקֶר וָעֶרֶב
נְתוּנֵי עַכְשָׁו.
עָלִיתִי מַדְרֵגָה
כְּשֶׁצֵּל אַהֲבָתֵךְ חָדַר אֶל
נִשְׁמָתִי הָעֲצוּבָה.
נֶאֱחָז בְּפִטְמוֹת חֲלוֹם גּוּפֵךְ
בְּרוּחֵךְ שֶׁנִּלְכְּדָה.
בְּסַךְ הַכֹּל בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתַּחְתְּמִי עַל
אַהֲבָה.
הַכּוֹכָבִים יוֹרִים בִּי
אותוֹת אַזְהָרָה.
הַלַּיְלָה נָסוֹג,
הַשֶּׁמֶשׁ יָצְאָה מִמַּסְלוּלָהּ,
אַתְּ מְתַעְתַּעַת בְּעוֹנוֹת הַשָּׁנָה,
מְדַלֶּגֶת עַל כָּל הָאֳרָנִים,
נֶעֱלֶמֶת עִם הַשְּׁקִיעָה.
הַשַּׁחַר מִתְמַהְמֵהַ
אַתְּ אֵינֵך נִצֶּבֶת שׁוּב
עַל אַסְקֻפַּת בֵּיתִי.
בנדלה [רות קדרי]: זיגוג אינו שיבוץ זכוכית
אלו שתי פעולות שונות לחלוטין
תגובה למשה ברק [גיליון 259]
זיגוג הוא ציפוי של חומרים או כלים. הזיגוג נעשה לפעמים בחומר שקוף או חצי שקוף, ולרוב יש לו גם ברק. מכאן הקשר לזכוכית. (לעיתים קרובות מכניסים את הכלי עם הזיגוג לשריפה בתנור, כדי לגרום לו להתקשות, או להבריק, או לגלות צבע שונה וכו'). גם עוגה מצפים בזיגוג שוקולד, לדוגמה.
לעומת זאת, ויטראז' איננו ציפוי, אלא, כפי שנכתב אצלך, שיבוץ של חתיכות זכוכית בתוך תבניות מתכת. (עופרת בדרך כלל).
לכן, משה ברק, אינני חושבת שהמילה שבחרת: "זגון" מתאימה לוויטראז', או גם להטיית הפועל שהצעת.
ואפרופו, אם כבר כתבתי, אני רוצה לספר לך, אודי [בן עזר], שאני נהנית מאד לקרוא את רשימותיו של גיא בכור. אנא העבר לו את תגובתי.
אִשָּׁה אֵשׁ
מֵאֵת אֲדָלִינָה קְלַיִן
אִשָּׁה א'
אֶצְלֵנוּ בַּכְּפָר גֶּבֶר יָכוֹל לָקַחַת
כַּמָּה נָשִׁים שֶׁלִּבּוֹ רוֹצֶה
מַה יַּעַזְרוּ דִּבּוּרִים
מִי יִשְׁאַל אוֹתִי, שֶׁלִּבִּי בּוֹעֵר בָּאֵשׁ?
אִם לֹא יִקַּח אֶת זֹאת מֵהַכְּפָר שֶׁלָּנוּ...
יִקַּח אַחַת מֵעַזָּה אוֹ מִיַּרְדֵּן
מֶה חָשׁוּב. יָבִיא אוֹתָהּ. קוֹבֵעַ עֻבְדָּה.
אִם אֶרְצֶה לִבְרֹחַ, אֵיפֹה אֶבְרַח?
בְּבֵית הוֹרַי לֹא יְקַבְּלוּ אוֹתִי בְּשִֹמְחָה
זֶה בּוּשָׁה לַמִּשְׁפָּחָה
אֶת הַיְלָדִים שֶׁלִּי אֶצְטָרֵךְ לַעֲזֹב
וּמִי יְפַרְנֵס אוֹתִי?
אֲנִי אִשָּׁה הַתְּלוּיָה בְּבַעְלָהּ
כָּכָה זֶה אֶצְלֵנוּ. בּוֹלְעִים שׁוֹתְקִים.
וְהָאֵשׁ בְּתוֹכִי בּוֹעֶרֶת כָּל הַיָּמִים.
אִשָּׁה ב'
אֲנִי, אוֹתִי לֹא שָׁאֲלוּ כְּלוּם
כָּל הַיּוֹם הָיִיתִי קוֹפֶצֶת בַּמַּדְרֵגוֹת
וּמְשַֹחֶקֶת עִם הַיְלָדִים
פִּתְאֹם, יוֹם אֶחָד, אַבָּא שֶׁלִּי קָרָא אוֹתִי:
"מָחָר אַתְּ שַׁיֶּכֶת לָאִישׁ הַזֶּה."
קָבְעוּ תַּאֲרִיךְ לַחֲתֻנָּה שֶׁלִּי
עַד עוֹד שָׁנָה...
גַּם אָז לֹא יָדַעְתִּי מִכְּלוּם
וּמַה כֻּלָּם רוֹצִים מִמֶּנִּי.
הָלַכְתִּי עִם הָאִישׁ, וּבָאוּ הַיְלָדִים
"הָאִשָּׁה עַל פָּנַי" – לֹא יָכְלָה לָלֶדֶת
קָמָה וְרָצְחָה אֶת הַבֵּן הַקָּטָן.
מִי יַחְזִיר אוֹתוֹ לַחַיִּים עַכְשָׁיו?!
הַכֹּל בִּגְלַל הָאִישׁ הַזֶּה
שֶׁעוֹשֶֹה מַה שֶּׁמִּתְחַשֵּׁק לוֹ.
אֲנַחְנוּ הֵבֵאנוּ לוֹ יְלָדִים
רוֹצֶה צְעִירָה.
עֵדוּת
אַבָּא שֶׁלִּי עוֹשֶֹה מַה בָּא לוֹ, בְּלִי לַחְשֹׁב
יוֹם אֶחָד הֵבִיא אִשָּׁה חֲדָשָׁה 'עַל פְּנֵי אִמָּא'
דַּוְקָא הָיָה טוֹב בַּהַתְחָלָה,
הֵבִיאָה לָנוּ כָּל הַיּוֹם תֵּה לִשְׁתּוֹת
בְּבֵית הַסֵּפֶר כֻּלָּם צָחֲקוּ עָלַי וְעַל הָאַחִים שֶׁלִּי
בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ לֹא הָיָה כְּלוּם בַּפְרִיזִ'ידֶר
אֲפִלּוּ לֹא עַגְבָנִיָּה.
אִם אִמָּא שֶׁלָּנוּ בִּקְּשָׁה מֵאַבָּא
שֶׁיָּבִיא אֹכֶל לַיְלָדִים
הָיָה מַרְבִּיץ לָהּ מַכּוֹת כָּל הַזְּמַן
וְהָיָה הוֹלֵךְ לָאִשָּׁה הַחֲדָשָׁה.
הַבַּעַל
הָאִשָּׁה הַזֹּאת בַּת עֶשְֹרִים וְאַחַת
צְעִירָה וְיָפָה
יַעְנִי יוֹדַעַת לַעֲשֹוֹת טוֹב לַגֶּבֶר
חַמָּה וְטוֹבָה כְּמוֹ גְּלִידָה
לָקַחְתִּי אוֹתָהּ מִבֵּית אָבִיהָ
שִׁלַּמְתִּי בַּעֲדָהּ מֹהַר כְּמוֹ שֶׁרָצָה
פִּנַּקְתִּי אוֹתָהּ הֵבֵאתִי לָהּ הַכֹּל
נַקְנִיק גְּבִינָה בֵּיצִים וּפֵרוֹת
מִכָּל הַסּוּגִים שֶׁרַק בִּקְּשָׁה
בָּנִיתִי בַּיִת, לָהּ לְבַדָּהּ
לָמָּה רָצְחָה?! לָמָּה!!!
מֶה עָשָֹה לָהּ הַיֶּלֶד הַקָּטָן שֶׁלִּי?
יֵשׁ לִי עֶשְֹרִים וְאַרְבַּעָה יְלָדִים מֵהַנָּשִׁים שֶׁלִּי.
כָּל אֶחָד זֶה פֶּרַח. זֶה הַלֵּב שֶׁלִּי.
וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָם הַרְבֵּה מְאֹד.
לָמָּה קִנְּאָה בַּשְּׁתַּיִם הָאֲחֵרוֹת????
משלוח "המושבה שלי" בקובץ וורד באי-מייל
בעקבות פירסומם בהמשכים ב"חדשות בן עזר" של 42 פרקיו של הרומאן הנידח, שאינו שייך לתולדות הספרות העברית – "המושבה שלי", התקבלו תגובות קוראים רבות וחלקן גם נלהבות, ורבים מבקשים עתה לקבל לקריאה בקובץ וורד באמצעות האי-מייל את הרומאן כולו.
בקשתם נענית מיד כי אין דבר קל מזה. שתיים-שלוש לחיצות מקש וכל הרומאן יוצא לדרך מבלי שיהיה צורך בספר כדי להכילו.
אילו ביקוש ותגובות כאלה היו לספר הנידח בשנת הוצאתו לאור (אסטרולוג, 2000) – הוא לא היה מוחזר רובו מחנויות הספרים, לא היה נשלח על ידי המו"ל לגריסה, ולא היה נדון להיות נעלם, כנראה לנצח.
אז המשיכו לקנות ולדרוש בחנויות רק את הרומאנים של הסופרים החשובים, ותעשו לכם יומן קריאה של 30 העמודים הראשונים מכל ספר, שבהחלט די בהם כדי להביע דיעות בשיחות של קוראים/ות פלצנים/ות (ויש רומאנים חשובים שאפילו את 30 העמודים הראשונים אי אפשר לקרוא אבל זה לא מפריע להם להיכלל מיד ברשימת רבי-המכר ולזכות בביקורות למדניות וחשובות, שאפילו הן אינן מסתירות את השיעמום).
ס. נידח
כל המבקש לקרוא את כל פרקי הספר "המושבה שלי" ברצף אחד בקובץ וורד גדול יפנה אלינו ונשלח לו מיד באמצעות האי-מייל את קובץ כל הרומאן
דניה עמיחי: חזון העצמות המאוחדות
ברכות החלמה מהירה לאליהו הכהן
בעקבות דבריהם של יוסי גמזו
ושל אליהו הכהן בגיליון מס' 259
אכן נפלאות הן דרכי הגורל
אבל לא כולן מקריות.
הן כל אחד יודע זאת
כל סכל והדיוט.
כמו כולם רציתי אף אני לברך
את ידידנו הכהן
שהוכה שוק על ירך
ולא ידעתי איך
אני לא פגשתי את זיווה
וגם לא היתה לי שום אלטרנטיבה
אך לא יללתי אוי ויי ואוי ויי
כי אם אמרתי ניתי ספר ונחזי
לאן הולך ישראל? למקורות
לשמוע את דבר האל.
הלכתי אפוא לראות
מה כתוב ביחזקאל
והיתה עלי יד אדוני ואתעדכן:
התתאחינה העצמות ההן?
ויאמר אלוהים הן והן!
השומע אתה אליהו הכהן?
אז אל תתבכיין
כי עצם מעצמנו אתה
ואחר מלבדך לנו אין
כי מי ישיר לנו משירי ציון?
מי ימצא כל פרט ופרט
בסתרי הארכיון
רק מי שמקומו מובטח
אצלנו בפנתיאון
מן הון להון
הכל אמת ויציב ונכון,
אנחנו נפגש בצוותא או בתיאטרון
ואולי בשיחת רעים אצל אחי אמנון.
החלמה מלאה
וברכות חמות מאוד
דניה עמיחי (מיכלין)
ליל ולפורגה על פי "פאוסט" בתרגום יעקב כהן
[ראה מכתבו של שאול חומסקי בגיליון 259]
אהוד בן עזר שלום רב,
ליל ולפורגה (כך בתרגום), מופיע דווקא בחלק הראשון של "פאוסט" בתרגום יעקב כהן. (גטה, "פאוסט", הוצאת שוקן, ת"א י-ם, תשי"א, עמ' 185).
יום טוב.
נעמן כהן
* * *
אל תגעו בקול המוסיקה של קול ישראל
כי סופכם יהיה כסופם של מי שרצו להרוס את היכל התרבות בתל אביב!
* * *
לצילה היקרה
ברכות ליום הולדתך
והרבה איחולי בריאות לכל המשפחה
שולחת מערכת "חדשות בן עזר"
* * *
זוג גימלאים צעירים בַּנֶּפש
מחפשים שותפים לטיול בחבל אנדלוסיה בספרד
בסתיו הקרוב
* * *
פסוקים שימושיים
מאת הסופר העל-זמני חוואג'ה אלימלך שפירא, חי על גדת הירקון והיה עסוק מאוד לאחרונה באכילת אבטיחים מל"ליים מהמיקשה שלו ובחליבת עיזו הלבנה כדי לגבן מחלבהּ גבינה מלוחה קשה שתתאים לפלחי האבטיח האדום המתוק.
חרא של בן אדם היית
וחרא של בן אדם נשארת
* * *
פרסום חוזר במסגרת קבלת הפנים למחמוד דרוויש
פורסם לראשונה לפני שנה ב"חדשות בן עזר" גיליון 151, מיום 19.6.06
היונה הצחורה עפה מערבה
שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד
מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה
מחרבּנת על היהודים
מזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח
גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב
על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק
היונה הצחורה של השלום עפה
אל בתי הספר של היהודים
נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם
מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק
שלום רב שובך יונה של צדק
אל מערכת לימודים עברית מתרפסת
בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ
להתחמם בכבשנים
היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה
ומחרבנת על פניה
כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאה לה
אני רואה את השמיים שם, בהישג יד
כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת
ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע
לכו תשתו את הים, בני-דודים!
נכתב ב-17.6.06 בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מחמוד דרוויש, רמאללה, שפורסם ב"ידיעות", 16.6.06, עיתון שלא הסכים לפרסם אפילו שיר אחד מ"יעזרה אלוהים לפנות בוקר". אומרים כי מחמוד דרוויש מועמד לפרס נובל יחד עם סופר ישראלי ידוע שהשתתף בחיבור הפואמה המודעתית "האף תספה צדיק עם רשע?" ("הארץ", 15.6.06).
* * *
הזמנה לקריאה
נורית גוברין: "פרחים, פרפרים ודבורים: חינוך מיני לילדים ולנוער בארץ ישראל"
"עולם קטן. כתב-עת לחקר ספרות ילדים ונוער"
גיליון 3, תשס"ז/2007, עמ' 82-66
הוצאת זמורה-ביתן, מרכז ימימה, המכללה האקדמית בית ברל
* * *
הוכרז בבריטניה חרם חמור על מצרים
בעקבות מילת 90% מהנערות המצריות
גוברת בבריטניה המחאה על מילת 90% מהנערות במצרים. בהחלטת מחאה משותפת ובקריאה להחרים לחלוטין כל תוצרת הבאה ממצרים – יצאו איגוד המרצים האקדמאים הבריטי, צבא הדרשנים המיליטנטים במסגדי בריטניה, ארגון עובדי התחבורה הבריטי, יהודים וישראלים מתנגדי ישראל המתגוררים בבריטניה [למעט העיר יורק שבה נשרפו בשעתם], אגודת הזונות הזכרים באנגליה, בסקוטלנד וּבְּווילס, עובדי הפקולטות והמרכזים הגדולים ללימודי האיסלאם ברחבי הממלכה המאוחדת בכלל ובאוקספורד בפרט.
החרם יהיה בתוקף עד למועד שבו יוכח כי שיעור כריתת דגדגני הנערות במצרים וחיתוך שפתי ערוותיהן כבר הגיע ללא פחות מ-95% עד 99%!
* * *
המוסיקה פוגשת את השירה
קונצרט מוקדש לזכרו של עדי סמל – איש השירה והמוסיקה
סטנלי ספרבר, מנצח, גיל שוחט, מנחה
יסמין גלנדר-נבות, מצו-סופרן, ש. שפרה, משוררת
בתוכנית:
פליקס מנדלסון ברתולדי (1809-1847)
"חלום ליל קיץ", פתיחה
גבריאל פורה (1845-1924)
שירים למצו-סופרן ולפסנתר למילים מאת פול ורלן (1844-1896)
עיבוד למצו-סופרן ולתזמורת מאת גיל שוחט
"אור הירח" אופ' 46 מס' 2
"בדממה" אופ' 58 מס' 2
"מנדולינה" אופ' 58 מס' 1
"בעקבות החלום" אופ' 7 מס' 1
גיל שוחט (1973)
"מיכל", מחזור שירים לסופרן ולתזמורת למילים מאת ש. שפרה
ארנולד שנברג (1874- 1951)
"ליל הוד" אופ' 4
מוזיאון תל-אביב לאמנות, היום, יום חמישי, 12.7.07 בשעה 20:30
רכישת כרטיסים במשרדי התזמורת: טל' 03-5188845 שלוחה 6
* * *
נחום סוקולוב בא לבית סוקולוב
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הציבור מוזמן לארוע מיוחד לציון הופעתו מחדש הספר:
שנאת עולם לעם עולם
מאת נחום סוקולוב
בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל
הספר משנת 1882 עובד מחדש לעברית בת זמננו על-ידי משה שניצר
ברכות:
השר יצחק הרצוג, שר הרווחה
מר מוזי ורטהים, יו"ר קוקה קולה בישראל
מר אליעזר דר, יו"ר אגודת העיתונאים
הרצאות:
השופטת בדימוס הדסה בן-עתו
ההיסטוריון ד"ר אריאל פלדשטיין
הנחייה:
יוסי אחימאיר – מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יום ד', ג' אב תשס"ז, 18.7.2007, בשעה 18.00,
בית סוקולוב, אולם נורמן, רח' קפלן 3, תל-אביב
הספר החדש יימכר במקום בהנחה מיוחדת
* * *
לאחרונה הגיעונו תלונות על כי בזמן האחרון הפך "חדשות בן עזר" ל"בלתי נסבל מבחינת השמצות אישיות." אנא, נמענים יקרים, אם הגזמנו בתגובותינו או בהבאת תגובות של אחרים, אנא כתבו לנו והאירו את עינינו. נפרסם כל תגובה אלא אם תהא בלתי נסבלת מבחינת השמצות אישיות.
* * *
עיריית תל-אביב-יפו אגף התרבות והאמנות, מרכז תרבות בית אריאלה
ערב המוקדש לאנתולוגיה "סיפורי הקשת החדשה" בהוצאת כרמל
יתקיים ביום שלישי 17.7.2007 בשעה 19:30 באודיטוריום במרכז תרבות בית אריאלה.
דברי פתיחה:
עליזה ציגלר (חברת מערכת קשת החדשה)
אהרן אמיר (עורך ראשי, קשת החדשה)
על האנתולוגיה: פרופ' ניצה בן-דב (אונ' חיפה)
קריאת קטע של
נסים אלוני מן האנתולוגיה: גבריאל הדר (שחקן)
יתראיינו או יקראו קטעים מיצירותיהם הסופרים:
אור גראור,
ענת עינהר, יחזקאל רחמים, אלכס אפשטיין יקראו וידברו על יצירותיהם
נגינת גיטארה: דני מגד
מנחה: ד"ר דרור אידר
מחיר הכרטיס: 30 ₪, מספר המקומות מוגבל, מומלץ להזמין כרטיסים מראש
מרכז תרבות בבית אריאלה שד' שאול המלך 25, תל-אביב 64367
טל' 6910146, 6910141 (של' 222,209,208) פקס 6919024
* * *
אסור לתת להם סטירות-לחי
אבל מותר לקבל מהם יריקות בפרצוף
זה לא בסדר, באמת לא בסדר להפליק סטירת לחי לח"כ חצוף הנהנה מחסינות, שעה שהוא מעז לומר בפומבי: "אתה רשע וגרוע יותר מהגרמנים [במובן הנאצי]" – ולומר זאת ליהודי דתי, שהוא עו"ד מסור לתפקידו ולחוק, עובד בשירות המדינה – אדם שקרובי משפחתו נשמדו בשואה! –
מה עוד שהנסטר המקלל הוא ח"כ חסין המייצג ציבור חרדי שחי על חשבון המדינה אבל מחנך במוסדותיו בניגוד לעקרונותיה, ומקבע את תלמידיו בפיגור השכלתי של כמאתיים שנים ולתרבות של עוני וריבוי ילדים "על חשבון הברון!"
אסור לתת למקללים סטירות-לחי, אבל כנראה מותר לקבל מהם יריקות בפרצוף וכן כל דבר זבל שנדפס בעיתוניהם על מי ששומר על החוק ואינו מעביר להם כספים שאינם מגיעים להם!
* * *
רומאן חדש קריא ומהנה: "זאת שכולם יודעים"
לפוצ'ו היקר שלום,
אני קורא את הרומאן החדש שלך "זאת שכולם יודעים", שחלקו כבר קראתי בכתב-יד, ומאוד נהנה, אף כי אין לך סיכויים רבים, כי מה שהולך היום זה ספרים בלתי קריאים.
שלך
אהוד
אודי,
איך יש לך זמן לקרוא? תמיהני. בכל אופן תבורך. מה שכן, בימים האחרונים התחלתי לסבן את כפות הרגליים. גם על זאת תבורך.
שלך,
פוצ'ו
הפסדתם את "חליל הקסם" של בראהנה!!!?
חזרנו והפצרנו בכם לרוץ לראות את "חליל הקסם" של מוצארט בבימויו של קנת בראהנה באולם הקוואדרופוני המשוכלל של קולנוע "גת" בתל אביב בטרם יֵרד מן האקרן. לא הלכתם, הפסדתם את אחד הסרטים הגדולים, שלפחות סופר נידח וחסר השפעה כמוני ראה בימי חלדו. אתמול בערב, יום רביעי, היתה ההקרנה האחרונה. שום טלוויזיה ושום הקרנת וידאו ביתית לא יתנו לכם את התחושות המדהימות של שמיעת ושל ראיית האופרה-הסרט באולם קולנוע "גת"!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,514 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
260 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל