חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 261
תל אביב, יום שני, א' באב תשס"ז, 16 ביולי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: משה גרנות: על ספרו של פוצ'ו "זאת שכולם יודעים".
פוצ'ו: כל פעם כשהייתי מרים רגל במקלחת, היה מישהו סוחב לי את הכפכף.
יעקב זמיר: לנושק שָׁם [למטה]: "בל תשקצו את נפשותיכם!"
ד"ר גיא בכור: א. ממשלת ישראל, קדומי וחוואתמה: ניסויים מסוכנים וטעויות בצרורות. ב. לבנטיניות חדשה מתערסלת בין גלי הים התיכון. מה הסיכוי שלנו?
ג. העולם הערבי: היום בו מחבל מתאבד פוצץ את המילים. ד. מדד האיומים הביטחוניים על ישראל, יולי 2007 – משנה כיוון!
ישראל הר: הפינה של ההוא מחלם. // יוסי גמזו: הַשֶּקֶר הַזֶּה שֶשֶּקֶר הַחֵן.
אורי הייטנר: א. בעד ההתנתקות. ב. פיגוע רדיופוני.
לנושק שם: "בל תשקצו את נפשותיכם!" מאת יעקב זמיר.
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק ראשון: אשתי היפה כוכבא (מתנגנת כמוסקבה).
משה גרנות
מעידוֹת השלומיאל – הנאת הקורא, על ספרו של פוצ'ו (ישראל ויסלר), "זאת שכולם יודעים"
גוונים, 2007, 267 ע'
לדעת א. ברגסון, הפילוסוף היהודי-צרפתי, מצויים באדם שני כוחות עיקריים – הגשמי, המיכני, האוטומטי – מצד אחד, והרוחני, הגמיש – מצד שני. החברה האנושית מצפה כי האדם יהיה תמיד רוחני וגמיש; אך יש שהמיכני מתגבר, ואז שולט באדם פיזור הנפש, שגורם לו להיכשל כישלון שמעורר צחוק. אם משום פיזור הנפש, האדם איננו שם לב, למשל, לקליפת בננה על המדרכה, והוא מחליק עליה ונופל – זה עשוי לעורר צחוק – כאילו הסובבים אותו אומרים בלבם: הרי אתה אדם, לא אוטומט, מדוע אינך שם לב? מדוע אינך מתאים את צעדיך על פי הנסיבות? (ראו א. ברגסון, הצחוק, תרגם י' לוי, ראובן מס, תשכ"ב, ע' 11-47).
כדי לאייר את הטענה הנכוחה של ברגסון, אביא כאן בדיחה ישנה, אך לדעתי, הולמת את הטענה: מורה ללשון מתעלס עם העוזרת תחת גרם המעלות. אישתו מגיעה הביתה ותופסת אותם בשעת מעשה. האישה: "יוסף, אני ממש מופתעת!" – המורה ללשון: "לא יקירתי, את נדהמת, אנחנו המופתעים!"
המורה ללשון הוא "אוטומט", חסר כל גמישות – גם במעמד כל כך מביך שיכול להיות גורלי לגבי המשך חיוו – הוא לא משתנה – הוא ממשיך להיות מה שהוא – מורה ללשון המתקן שגיאות.
ומההקדמה הקצרה הזאת אעבור לאחד הערוצים של הצחוק: אנחנו צוחקים על טיפשים ועל שלומיאלים הנכשלים כל פעם מחדש ואינם לומדים לקח. לא רק שמחה לאיד יש כאן, אלא גם אותה אזהרה פנימית, רוחנית, שבאדם מפני האוטומטיות. כביכול, אנחנו שומעים קול פנימי האומר לנו: תסתכל על השלומיאל הזה, החוזר על שגיאותיו ואיננו לומד לקח, כי הוא לא רכש את התכונה האנושית החשובה – רוחניות וגמישות. צחוקנו אף מתגבר כאשר השלומיאל מדבר בקול ראשון, כי כביכול יש "עדות בדוקה" שהדברים שאנחנו היינו נזהרים כמו מאש – אמנם קרו בעלילוּת לביש-גדא הנדון.
זה כנראה, סוד קסמו של הספר "זאת שכולם יודעים" – מסופר בו בגוף ראשון על עיתונאי ששם העט שלו הוא ל' בזק (שמו המלא – בזק ליכטנשטיין), שנופל לכל מהמורה אפשרית לאורך כל הסיפור, ורק בנס הוא יוצא מהן בשלום פחות או יותר. הוא מנסה כל מיני עסקים כושלים, וכל נוֹכֵל מצליח להפיל אותו בפח: הוא נושא אישה ראשונה, שמסתבר בדיעבד שהיא גדולה ממנו ב-15 (או 25) שנה, אישה שנייה נישאת לו לאחר שהיא כבר נושאת ברחמה תינוק של מי שאמור להיות הגיבור הראשי בספר – ד"ר דניאל (דיני) חרובי, ונרמז שהיא גם שוכבת עם חננאל אחיו הבכור של בזק, האח שכל חייו דירבן אותו למעשים נואלים. כל חדל אישים מצליח לשכנע אותו לפתוח מפעלים הזויים, כמו בית מלון בירוחם, סרטים חסרי שחר וכדומה; זונה מצליחה לסחוט ממנו כספים בטענה של "הלוואה", ומשכנעת אותו לכתוב עבורה ספר הדרכה לזונה מתחילה, כשכל הקרדיט נאסף על ידה; מנחם חרובי, אחיו הממולח והרמאי של ד"ר דניאל חרובי, גורם לכך שבזק יפסיד גם את כספה של אליזה, פילגשו של אחיו.
"עורך הספר" (מן הסתם – פוצ'ו בעצמו) מעיר הערה בעמוד הקרדיטים שאין "שום דמיון או קרבה בין המספר, העיתונאי הטמבל ל. בזק, ובין המחבר התמים," אך לאחר שפע של אירועים שלומיאליים – הקורא בהחלט עשוי לשכוח הערה זאת – אם בכלל טרח לקרוא אותה.
בזק מתכוון לכתוב את תולדות חייו של ד"ר דניאל חרובי, שהיה עורך עיתון מאוד נערץ, אך נפטר במיטתה של פילגשו, עימה נפגש בחשאי מזה שלושים שנה. בזק נקרא להעביר את הגופה מהמיטה הנ"ל אל מיטתה של זוגתו החוקית, אלקה, להלביש אותו פיז'מה ולהניח את השיניים התותבות בכוס, כדי שאיש לא יידע מה היו נסיבות מותו האמיתיות. בסצינה הזויה ומשעשעת זאת מתחיל הספר.
בגב העטיפה של הספר כתוב שמדובר ברומן מפתח, ובאמת מפתה מאוד לזהות את ד"ר דניאל חרובי עם עורך עיתון משכיל ונערץ, שביקר בהודו כמוהו וכתב משם רפורטז'ות. בזק מתכוון לכתוב על אישיות זאת את ספרו, אלא שלמעשה, הוא כותב את תולדותיו הוא ואת תולדותיה של אליזה פילגשו של חרובי, שמתוודה על כל המאהבים שהיו לה מהגימנסיה בגרמניה, דרך האוניברסיטה ועד לארץ ישראל. אליזה טורחת לפרט שמות (אהרון, פליכס, דייוויד – עמו היא מתחתנת – מרצה באוניברסיטה, חיים החשמלאי, אברהם הכימאי, סרג'נט בריטי, קצין יווני, דניאל חרובי – לו היא משתדלת מאוד, ללא הצלחה, להיות נאמנה – חייל סדיר ברכבת ישראל, סטודנט מתאגרף ואימפוטנט, מלח מהבר, ד"ר האוזר – רשימה חלקית!) – היא טורחת לפרט מצבים, מקומות, וגם מוזרויות, כגון התעלסות בשלישייה, התעלסות כשהאהוב מציץ מחריר בארון הבגדים וכדומה.
הכיבושים הרבים של אליזה מעומתים עם חוסר האונים של בזק בענייני נשים: הגם שהוא חובב מין מושבע, הוא איננו מצליח לשכנע אפילו את אישתו לשכב עימו, ורק יצאניות נענות לו לאחר שהן סוחטות ממנו כסף וגונבות ממנו את יצירתו. העימות הזה בין קורות הזקנה הנמרצת, ובין קורותיו של הצעיר השלומיאל – משעשע ומבדר.
בסוף הספר מתוארת קומדיה שלימה של טעויות, שלא אביא כאן את פרטיה כדי לא לפגום בהנאת הקורא. התסבוכת השלומיאלית שמצליח בזק לשקוע אל תוכה חושפת את ממדי הגיחוך של הווייתו, כאשר אפילו אליזה, חובבת המין הזקנה, איננה מוכנה להתעלס עימו, למרות שעמל קשות על תוכנית הכיבוש.
הספר משעשע למדי, ויש מקומות שהקורא מחייך לעצמו תוך כדי קריאה, כגון כאשר דניאל חרובי מודיע לירדנה כבדת השדיים המזמינה אותו להיכנס עימה לאמבטיה – "לא, תודה, כבר התרחצתי" (ע' 174); או כאשר בזק מתאר זונה מתל ברוך החושפת רק שד אחד, ומסתירה את השני מתוך צניעות (ע' 237; ראו גם ע' 239-241, 243-245 ועוד). יש בספר גם סדרה של ציטוטים מתוך ספריו של ישראל ויסלר, "אהבה בליל הפשפשים" (ע' 149), "20 אחרי 10" (277), "אחריי במדבר" (ע' 323-324, 341) בציון עמודים המתארים באור מגוחך את בזק העיתונאי הביש-גדא. אני מכיר רק את הספר הראשון, וקשה לי להתחייב לגבי השאר. לשם איזון מוזכר עוד גיבור (דיוויד) המופיע בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות". ברור, שלמרות מראית העין הרצינית (ציטוט ספרותי מפורט!) הסופר משתעשע עם הקורא וקצת מתעלל בו.
וכעת הגיע תור "הטענות": לטעמי יש גודש רב מדי, ודי תבניתי, של תיאור כישלונותיו של בזק, של תיאור כיבושיה המיניים של אליזה, ושל סצינות הקנאה של ד"ר דניאל חרובי. צמצום בכגון אלה היה בוודאי מועיל לרתק את הקורא לספר. לעיתים נוקט הסופר בגוזמאות, שיותר משהן מצחיקות – הן מביכות (ע' 78, 207, 219 ועוד). לא רוויתי נחת גם ממיחזור אנקדוטות, כגון זו המתארת את סימה, אישתו של בזק, הממררת את חייו שיביא הביתה תפוחים, וכשהוא סוף סוף מצליח במשימה, היא מודיעה לו שבעצם רצתה אגסים (ע' 37-46)1 או הסיפור, בו חננאל, אחיו הפלילי של בזק, המציע לו למצוץ את המים הצואים הנוזלים מפינות משאית האשפה, במקום המים הקרים שמטפטפים ממשאית הקרח (ע' 147).
בספר יש סדרה ארוכה של שגיאות לשון "צבריות", כגון – "הכסף שלך שווה פי שש" (ע' 92), "שני שליש" (ע' 200), "אחיך התחלק עם האופנוע על כתם שמן" (ע' 272), "העלנו" (במקום העלינו – ע' 246), "מכנסיו מונחות" (ע' 265), "הרבתי" (במקום הרביתי – ע' 282), "משקפיים שחורות" (ע' 303), "שלושת כורסאות הפלסטיק" (ע' 324) ועוד. ציינתי שאלו שגיאות "צבריות", ואינני מעריך שהן מכוונות. אם טעיתי, והן כן מכוונות – צר לי לציין שאינני מבין את הסיבה.
הספר איננו מושלם, והבנתי שהמחבר גם לא התכוון לכך. הוא התכוון להעניק לקורא בידור והנאה ובזה הוא הצליח ללא ספק, כי הספרות, למרות "האיזמים" הפלצניים של החוקרים והמבקרים האקדמיים, בנויה בעיקר על רכילות טובה, ומן המין הזה יש בשפע בספר, ולקורא ירווח.
פוצ'ו: כל פעם כשהייתי מרים רגל במקלחת, היה מישהו סוחב לי את הכפכף.
אהוד יקר,
בעקבות חשיפת מכתבי האישי אליך בגיליון 259 פנו אלי המון קוראים (2) בכתב ובעל-פה ושאלו מה פתאום התחלתי לסבן את הרגליים.
אי לזאת חשבתי שאולי כדאי להדפיס שוב את שירו הבלעדי של לוטש המלים הבלתי נלאה, כדי שהשניים שפנו אליי יבינו מה לי ולכפות רגליי. אגב, הסיבה שחדלתי לסבן אותן מקורה בימים שהייתי חבר קיבוץ נתיב הל"ה, שסבל נואשות מחוסר כפכפים, וכל פעם כשהייתי מרים רגל במקלחת, היה מישהו סוחב לי את הכפכף.
מאז זרמו הרבה מים בברזים, אני גמרתי את הקיבוץ, ורק למקרא שירו של חיימקה שפינוזה המהולל, שמתי לב שאני עדיין נזהר מלהרים רגל באמבטיה. מה לעשות ויש כאלה שהם שוכחים שהם כבר לא בקיבוץ. ועוד אגב אחד – מדוע המשורר הנכבד לא סיבן את כפות רגליו, הרי הוא ככל הידוע לי לא היה בקיבוץ?
אהוד: אנחנו נענים ברצון לבקשתך ונותנים פעם נוספת את השיר הבלתי נשכח של חיימקה שפינוזה. לדעתנו, הסיבה לכך שהמשורר אינו מסבן את כפות רגליו היא, אויה! – כרסו הענקית שמקשה עליו להתכופף. הוא שייך לעם המישמנאים ולא למירזנאים. ורק סְכל-דֵע היה מתרגם את הספר מחדש מבלי להשתמש במילים ובשמות הישנים.
גברים אינם רוחצים את כפות הרגליים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני חושב שיש משהו שערורייתי בכך
שגברים אינם רוחצים את כפות הרגליים
עושים טובה שמקציפים בסבון את שער הערווה
אזור הסיבון הגברי המועדף
יורדים קצת לעבר הברכיים השוקיים
אבל לא נוגעים בכפות הרגליים
הן מחוץ לתחום הסיבון כי
גברים לא מתכופפים במקלחת
סומכים על זרם המים מעל ומתחת
וכמובן אחרי בריכה או ים הגוף הגברי נקי
כמו תחת של תינוק אחרי אמבטיה
אבל אישה
חסר לה שכפות רגליה תהיינה מלוכלכות
מטונפת יכנו אותה וגסת אצבעות ומגעילה
איך אפשר להתאהב במוזנחת שלא רוחצת
את כפות רגליה עם ספוג במקלחת
אבל לגברים יש מזל כי גברים יעני
אוהבים אותם גם כשהם מסריחים
ביום ההוא יחזיקו שבע נשים בגבר אחד
יאמרו לו שמלה לך קצין תהיה לנו
אנא אדונִי אנא בכוח
השחילני מלפנים הזריעני מתחת
שהרי לא נאמר בתנ"ך שצריך קודם לשטוף
רגליים ולהתרחץ כדי להפיג
זיעת סוסים וניחוח
תבשיל שעועית אפוייה בקלחת
על מדורת בוקרים בַּסרט של מל ברוקס
אוכפים לוהטים
[בשידור חוזר]
יעקב זמיר: לנושק שָׁם: "בל תשקצו את נפשותיכם!"
שלום רב לך ס. נידח,
הערות לגיליון מס' 260 וכן לקודם לו, שם דובר בעניינים הללו. בארון הספרים היהודי שלי מונח לו בכבוד כרך "קיצור שולחן ערוך" לר' יוסף קארו. ספר מרתק ומעניין מאוד כשלעצמו. בתגובה למה שכתבת על ההצצה לאלה שאין להן פיפי... הלא יש כאן עבירה על לאו מפורש. וראה להלן:
"...אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על 'והצנע לכת' ומעביר הבושה מעל פניו. שכל המתבייש אינו חוטא, שכתוב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם – זו הבושה – לבלתי תחטאו. ועוד שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו, וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה. ועובר גם על 'בל תשקצו את נפשותיכם'."
זאת ועוד, על מעשי אונן שהוזכרו בגיליון קודם של מכתבך העיתי:
"אסור להוציא זרע לבטלה. ועוון זה חמור מכל עברות שבתורה, ואלו שמנאפים ביד ומוציאים זרע לבטלה, לא די להם שאִיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר 'ידיהם דמים מלאו'. וכאילו הורג את הנפש. וראה מה שכתב רש"י בפרשת 'וישב' בער ואונן שמתו בחטא זה. ולפעמים בעונש זה , חס ושלום, וגו'. אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או שיביא עצמו לידי הרהור אישה... ואסור לאדם לישון על ערפו ופניו למעלה או לישון ופניו למטה, אלא יישן על הצדדים. שלא יבוא לידי קישוי..." (סימן קנא סעיף א' ב').
"שכבת זרע היא כוח הגוף ומאור העיניים, וכשתצא ביתר – הגוף כלה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה, זִיקנה קופצת עליו, וכוחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושיער ראשו וגבות עיניו נושרים, ושיער זקנו ושחיו ושיער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלה באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חליים, והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך האדם להיזהר."
וראה הוזהרת!!
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
יעקב היקר,
ברוך שובך ארצה ותודה על פרקי בגדאד הנוספים ששלחת למערכת. מאז הגיעני מכתבך הריני משנן אותו בעל פה ומתגלגל כל לילה על הגב
או ישן על הבטן
או שוכב על צד שמאל
או על צד ימין –
ולצערי בכל התנוחות אין אצלי הבדל בָּאֵין-קישוי ורק נחירות יש ויש, ואם היה הקישוי חזק גם תכוף כנחירות, כי אז לא היה הבן אדם יכול להסתובב מצד אל צד בלילות.
ס. נידח
המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מברך
את הנשיא התשיעי של ישראל
שמעון פרס
יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא
והרבה הרבה בריאות
הפינה של ההוא מחלם
ישראל הר
שיר
הִנֵּה דָּרְכָּה הַיָּמָה נָשָׁפָה
רַגְלֵי
הִנִּהִי צָפָה
לְיָעֵל טוֹ.קְוִיָּה בְּרָכָה
הַיי קוּ מֵהַרְרֵי
חֵלֶם עוֹ.קִדָּה
הַלְלְוּ יָהּ בְּתֹף
כִּנּוֹר חוּל הָרִי קְרִישְׁנָה
נָע נָה נָע נָא נָה
עד כאן אהוד יקר
*
שלום לך אהוד יקר,
הצדיק מלאך משמים וכת דיליה הרב הד"ר רנטגן הידוע כמאבחן בדיוק שעל חוט השערה הקרימילוגית – הגיעה לידי כתבנו המתחזה הנסתר המדובב – תמצית של הדוח של הנבדקת מ. קְרֶנְק והדוח עומד לרשות קוראי חדשות בן עזר: רגליים אנורקסיות / מותניים וחזה שופע מתאימה ליולדת / כתפיים כשל סבל / פרצוף של ציפור טרף / הבעה כשל תמימה אידיאליסיטית / מתאימה לח.כ. או למתלונן סידרתי או למוטרדת מיני / או כשקרן שהערים על חברת בלשים החוקרים באופן פרטי עם או בלי רשיון מטעם המדיה / עד כאן אהודים יקרים מי. צ'ין כל טוב לכם חבורת חדשות בן עזר
*
ארורה היד – אזהרה לעיריית תל אביב, שהתחייבה לשפץ את בניין הקונסרבטוריון התל אביבי שברחוב שטריקר ועתה מעזה להרוס את הבניין וגם לעקור את שדרת הפיקוסים – אזהרה אחרונה
ישראל הר
ברכות לחדשות בן עזר
* * *
ד"ר גיא בכור / 4 מאמרים
א. ממשלת ישראל, קדומי וחוואתמה: ניסויים מסוכנים וטעויות בצרורות
שיבת נאיף חוואתמה ופארוק קדומי ליו"ש? "הלבנת" המבוקשים והטרור? אילו טעויות קשות, שעליהן נשלם מחיר כבד. על הזיית המחוות, ועל ההונאה העצמית, כאילו לא היו שנות אוסלו מעולם. כך נמצא עצמנו עם תומכי סוריה בעזה, ועם תומכי סוריה ביו"ש.
נאיף חוואתמה ופארוק קדומי, שאתמול נדהמנו לשמוע כי ממשלת ישראל תתיר את כניסתם ליו"ש, הם אישים של דמשק. מקורבים למשטר הסורי, ונאמנים שלו. בכך ממשיכה ישראל בניסויים המסוכנים, והפעם כדי "לחזק את אבו מאזן". בעשור הקודם זה היה כדי לחזק את ערפאת. כך יישבו ברצועת עזה נאמני סוריה מן החמאס; וביו"ש, הפעם כבר קרוב לירושלים, פתח תקווה ונתניה, ישבו נאמני סוריה מטעם אבו מאזן. כאילו לא חווינו את שנות התשעים ואת לקחם הנורא. כאילו לא נבגדנו כבר על ידי הפלסטינים שוב ושוב. קדומי וחוואתמה, שניים שמעולם לא הכירו בהסכמי אוסלו, או אפילו ברעיון של משא ומתן והכרה בישראל.
לו היו שניים אלה מקוממים מחורבותיו את המחנה הלאומי הפלסטיני, זה אשר יילחם כנגד חמאס, ניחא. אך השפעתם בבנייתו מחדש של המחנה הלאומי הפלסטיני – שולית. הם דמויות היסטוריות, שהפסיקו להשפיע על המהלכים הפוליטיים החשובים. אך מעורבותם בטרור ובקשרים עם סוריה – עדיין משמעותית.
ולו היה פתח נחוש להילחם בחמאס, ניחא. אך את התוצאות המבישות של בריחתו מעזה כבר ראינו. האם ביו"ש המצב יהיה טוב יותר? ואיפה בכלל מנהיגיו שם? ובמה יעזרו פארוק קדומי ונאיף חוואתמה, חוץ מאשר להעיד על התקפלות ישראלית? הנזק בהבאתם לפה גדול, שכן הם נקשרים לסימבולים פלסטיניים נפיצים, ולהדגשת רעיונות השיבה וה"מאבק המזויין".
חבל. שוב מוכרים אותנו בנזיד עדשים. כמו תמיד בונה ישראל על המחנה שכבר הפסיד בראייה ההיסטורית המזרח תיכונית, אם אלו המארונים בלבנון או המחנה הלאומי הפלסטיני. וכמו תמיד אנו נצא מן ההרפתקה הזו במחירים קשים. זה הרי נגמר תמיד במפח נפש.
ומה באשר ל"הלבנת המבוקשים"?
זה שנה לפחות נמצאת תשתית הטרור הפלסטיני ביו"ש במצוקה קיומית: פעילות סיכול מוצלחת של צה"ל, לילה לילה, תוך שימוש באלמנט ההפתעה, שיבשו את הפעילות שלה לחלוטין. במקום לזמום פיגועים כנגד מדינת ישראל או כנגד ישראלים, נאלצו פעילי הפתח, בעיקר אלה המאורגנים במסגרת חללי אלאלקצא, וכן פעילי הג'יהאד (החמאס דווקא אינו בולט בפעילות הזו) למצוא מסתור, לברוח, ולחיות במחתרת באימה מתמידה מידי צה"ל. זו אחת ההצלחות הבולטות בלחימה כנגד טרור, ובכך שברנו לחלוטין את מה שנותר מן האנתיפאדה הפלסטינית.
שבירת מערכות הטרור הטרידה מאוד את הפלסטינים, שכן התשתית הזו הוקמה קודם כל כנגד ישראל, אך היא גם העוצמה של פתח כנגד חמאס. הם ניסו לבקש מישראל, לכפות הפסקת אש שתכלול גם את יו"ש, להשתמש בנשק גלעד שליט (היום אנו יודעים שלאבו מאזן לא היתה שום שליטה על גורלו) ובכל מיקרה ביקשו להגיע לכדי חסינות עבור מאות הפעילים שלהם שנמצאים תחת מירדף.
עכשיו הם יקבלו את מבוקשם מידי ממשלת ישראל, יו"ש תחזור להיות גן עדן חסין, לצורך שיקום ללא הפרעה של התשתית הטרוריסטית האנטי ישראלית, סכנה קשה לחברה בישראל שידעה בשנים האחרונות יציבות ורוגע יחסיים.
נכון, ראש הממשלה אהוד אולמרט רואה את היעד של חיזוק פתח והזרם הלאומי אל מול החמאס, אך אותם אנשים גם מבצעים את הטרור כנגד ישראל. צה"ל עצמו יודע מניסיון עסקות שחרור השבויים עם ג'בריל ועם החיזבאללה, כי כ-80 אחוזים מן המשוחררים הפלסטיניים, שכולם התחייבו שלא לעסוק עוד בטרור, חוזרים מיד לעסוק בחבלה כנגד ישראל. לדוגמה, בשנת 2005 שוחררו כמה אסירים בולטים, כמחווה לאבו מאזן, כן, אותו אבו מאזן. תוך חודש הם כבר נעצרו בחזרה לאחר שהתחילו להכין תשתית לירי טילים לעבר ישובים ישראלים ביו"ש, לא פחות. כלומר הם אפילו עלו מדרגה בפעילות הטרוריסטית.
מדוע זה קורה? עבור משוחררים אלה הטרור זו פרנסתם, דרך החיים, הכבוד וההגדרה העצמית. יותר מכך, מי שמשוחרר במסגרת עיסקה, חייב להוכיח את עצמו שלא השתנה, חייב להוכיח את מעמדו מחדש, והדרך היא באמצעות טרור נגד ישראל.
יתכן שממשלת ישראל עדיין לא הפנימה את מנטליות ההתנתקות הנדרשת כאן, כיוון שכל מעורבות שלנו בתחום הפלסטיני נגמרת תמיד ברעש נורא. מה שאנו חושבים שמחזק את אבו מאזן – בדרך כלל מחליש אותו, ולהיפך. יותר מכך, האם עיסקת חסינות זו או אחרת, תשנה את פני העימות העצום בין הזרם הלאומי לבין האסלאם הפוליטי במרחב הערבי?
כיוון שאין אנו מכירים את הכללים, וכיוון שמדובר בסכנה אמיתית לביטחון ישראל, יש להימנע מן המחוות הללו, ולהימנע מלשקוע מחדש בעולם הפלסטיני, שכולו הזוי מבחינתנו. שישראל תדאג לכנס את המועצה הלאומית הפלסטינית? תביא לכאן את נאיף חוואתמה? האם חזרנו לשנות האשלייה של אוסלו? המועצה הלאומית הפלסטינית, גוף היסטורי חסר כל חשיבות כיום, לא יכולה להתכנס בירדן? חייבת להיות מעורבות ישראלית בתוך נבכי נפשו המיוסרת של העולם הפלסטיני?
אילו הזיות שעבר זמנן, וטוב שממשלת ישראל תימנע מעצמה את ההונאה העצמית ואת השקיעה והאכזבה אחר כך, כאשר הכל יתפוצץ בפניה. עדיף להודיע שישראל אינה מתערבת עוד ולא תתערב לעולם בנעשה בחיים הפלסטיניים. לא בהענשה של חמאס ולא בפיצוי של הפתח. לא בחיסולים מיותרים כרגע בעזה, ולא בשחרורים הזויים לא פחות. לא בבניית מיתוסים נובלים של הפלסטינים, ולא בחיסולם. אנו אמורים להתנתק מן העולם הפלסטיני, לטוב ולרע, ולהתמקד, סוף סוף, בעצמנו בלבד.
15.7.07
[חלק ממאמרו של ד"ר גיא בכור המובא כאן פורסם אתמול, יום ראשון, 15.7.07, בדף הפובליציסטי "דעות אחרונות" של "ידיעות אחרונות", שם הוא כותב דרך-קבע, תחת הכותרת "בחזרה לאשליית אוסלו?"
אנחנו מניחים שגם מאמרים אחרים שלו, שאנחנו מביאים מהאתר שלו, מתפרסמים מדי פעם בשלמותם או בחלקם ב"ידיעות אחרונות" [אנחנו קוראים בעיקר את "הארץ"]. עם זאת, מאחר שלא כל נמעני "חדשות בן עזר" קוראים את "ידיעות אחרונות" או גולשים לאתר של ד"ר גיא בכור, אנחנו רואים חשיבות להביא את פרשנויותיו המבריקות והמעוררות למחשבה גם במכתב העיתיו, ונדמה לנו שבצורה שבה אנחנו מביאים אותם הם קלים יותר לקריאה וגם לא עברו עריכה וקיצורים].
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. לבנטיניות חדשה מתערסלת בין גלי הים התיכון. מה הסיכוי שלנו?
לאחר שנשיא צרפת הכריז השבוע על כוונתו לכונן ברית של מדינות הים התיכון, מן המזרח ומן המערב, ממדינות ערב, אירופה וישראל, נשאלת עכשיו השאלה, מה הסיכוי לכך? האם בזכות רעיונות "הים תיכוניות" יקבל אותנו סוף סוף העולם הערבי? זהו תהליך מפתיע שחייבים להכירו.
מאלג'יריה הודיע השבוע נשיא צרפת החדש, ניקולא סרקוזי, על כוונתו להקים את "איחוד הים התיכון", דהיינו ברית כלכלית ופוליטית חדשה, שתכלול את כל המדינות הסובבות את הים התיכון, מאירופה, אסיה ואפריקה, מדינות ערביות, אירופאיות, תורכיה וישראל. בכוונתו לכנס בחצי הראשון של שנת 2008 את כל מנהיגי המדינות הללו לוועידה מכוננת בצרפת, מתוך תקווה שעם השנים יתגבשו המדינות הללו במתכונת הדומה לזו של האיחוד האירופי. חזון גדול ומרשים, שנבנה על שכבות אדירות של היסטוריה משותפת: שומרית, פיניקית, יוונית, הלניסטית, רומית (הרומאים כינו את הים התיכון, סביבו הקימו את האימפריה שלהם:"mare nostrum" – הים שלנו"), ערבית ועות'מאנית.
בחצי הראשון של המאה העשרים התפתח באיזור שלנו זרם נפלא, שראיתי בו הרבה יופי וסינטזה, והוא "הלבנטיניות". אנו רואים במונח הזה מילת גנאי של עצלנות, אך אין זו המשמעות האיזורית. הלבנטיניות היא זרם תרבותי-לאומי, שחיבר בין הצרפתיות לבין הלאומיות הערבית, ומבין מייסדיו היו ערבים-נוצרים רבים. הזרם הזה חיבר לראשונה בין מזרח לבין מערב באיזור שלנו, בלבוש, בשפה, במטבח, בזמר ובתרבות. מייצגים בולטים של הזרם היו הזמרים האחים איסמאהאן ופריד אלאטרש בזמר המצרי, אשר לראשונה השתמשו בכלים מערביים עם סולמות וטונים ערביים. הזרם הזה הוליד את הלאומיות הערבית, אשר למרבית הצער גם יצאה נגד ישראל והציונות, אך לכשעצמה היתה אחת התופעות התרבותיות החשובות של העולם הערבי במאה העשרים. הלבנטיניות פרחה ושיגשגה באלכסנדריה, שם השתלבו הזרים והערבים, וכן בלבנון, בסוריה, ובצפון אפריקה. העניין הערבי העצום ברעיון גובה בעניין מקביל בצרפת, למשל מחקריו של ההיסטוריון הצרפתי הנודע פרנן ברודל (1902-1985), אשר עסק הרבה בים תיכוניות (רק להזכיר את ספרו הנודע: La Mediterranee et le Monde Mediterraneen a lépoque de Philippe II – הים התיכון והעולם הים תיכוני בתקופת פליפ השני) ואחרים.
האם יש לרעיון היפה הזה סיכוי, והפעם עם ישראל? לדעתי התשובה חיובית, למרות הקשיים, וזאת בשל השינויים האדירים שחווה עכשיו המזרח התיכון, בחפשו אחר מגדירים חדשים. גם אצלנו היו הדים לרעיון הגדול הזה, למשל אצל הסופרת ז'קלין כהנוב (1917-1979). כהנוב כתבה כי עצם הקמת מדינת ישראל זיעזע את העולם הערבי, ופתרון לבעייה אפשר יהיה למצוא רק במסגרת מרחבית חדשה, שתטשטש את הניגוד הלאומי החד והמאיים. שנים לאחר מותה מתחילים אצלנו סוף-סוף להבין את עולם מושגיה המורכב של כהנוב, וכגדול חוקריה ניתן להציב את פרופ' דוד אוחנה. היתה זו הציונות האירופית שדחתה בבוז את רעיונות הלבנטיניות, ובמידה רבה הביאה אותנו היום למצב הקשה שבו נמצאת ישראל, מבודדת ודחויה.[*]
בשנות התשעים פרחו לרגע באיזור שלנו רעיונות "המזרח התיכוניות" ו"הים תיכוניות", למשל במצרים. היו אלה אינטלקטואלים גדולים כמו לוטפי אלח'ולי ואחרים, שחיפשו אחר מגדיר, שישלב את ישראל, מבלי לאיים על הזהות הערבית. כמו תמיד במזרח התיכון הפתרון הטוב ביותר הוא התחליף, מבלי לאיים על הקיים. אלא שאז, ברגעים התרבותיים הרגישים, נחתה האנתיפאדה של שנת 2000, והכל קרס ברעש גדול.
היום, כאשר האסלאם הפוליטי בזינוק, ויש איום שיעי ממזרח, מחפש המימסד הסוני הגדול משקל נגד, שיווי משקלי חדש, שיאזן את עוצמת האסלאם הפוליטי, ויחבר סוף סוף את האיזור שלנו גם למערב, וזו הים תיכוניות. להחזיר את העוצמה למערב המזרח התיכון במקום למזרח, כאשר היום מי שקובע את המתרחש באיזור שלנו הן איראן, עיראק והמיפרץ הפרסי.
מטרותיו של סרקוזי באשר למהלך ברורות:
ראשית לכל בעיית ההגירה המוסלמית העצומה לארצו. כך, באמצעות השקעות ענק במדינות הערביות של המגרב (יש האומדים את עלות התוכנית ב-300 מליארד דולר, מה שמחייב את שיתוף ארצות הברית), מקווה סרקוזי לבלום את ההגירה הערבית צפונה. הרעיון הזה לא חדש, והוא נוסה כבר ביוזמת ברצלונה, אך הפעם יש כוונה ליצור ישות פוליטית-כלכלית משותפת, ולא רק סיוע חוץ כמו בתהליך ברצלונה. לדעתי, כאן הצרפתים ייכשלו. אין מדובר עוד בשאיפות קולוניאליות של צרפת באיזור. הפעם זו ברית של מאויימים: כן, גם האירופים מאויימים מאוד על ידי גלי ההגירה והטרור, כפי שמדינות ערב מאויימות כלכלית, ביטחונית ולאומית.
שנית, צינון הסכסוך הישראלי-ערבי ומציאת מגדירים חדשים, שיעקפו את הסכסוך בממדיו הקיימים או יסייעו לו. כאן לדעתי יש סיכוי לא רע, שכן כאמור אנו בשעת כושר: העולם הערבי מחפש חיזוק במערב כנגד אימת האסלאם הפוליטי, השוקל להכריע אותו. ישראל יכולה להרוויח הרבה מן התהליך הזה.
שלישית, סילוק בעיית תורכיה. סרקוזי מתנגד נחרץ להכנסת תורכיה לאיחוד האירופי, ודרך הברית החדשה הוא מבקש לשלב את תורכיה, אך לא באיחוד.
מותר להעלות רעיונות חדשים, אשר יפלחו מחדש את הגדרות המזרח התיכון ואירופה, ואפילו רצוי. היוזמה הצרפתית החדשה במקומה, אם כי יש לעבד אותה לעומק, כאשר אפילו סרקוזי עדיין אינו יודע מה בדיוק הוא רוצה. עם קריסת הלאומיות הערבית, עם הפיכת הסכסוך הערבי-ישראלי לשולי לעומת סכסוך גדול ממנו – הסוני-שיעי, ועם הפופולאריות העצומה של האסלאם הפוליטי, יש מקום למגדירים חדשים. יש מקום לחיבורים תרבותיים מזרח-מערב חדשים, ואין להסס בכך, למרות הקשיים. רצוי שישראל לא תאיץ את התהליך, פן תפחיד את השותפים הערביים, אך לעקוב אחריו בעניין ולראות לאן הוא מתפתח: בוודאי.
וראו את הטרגדיה: כמו כל תהליך חשוב במרחב שלנו, אנחנו בישראל אפילו לא שמענו עליו. במה כולם עוסקים אצלנו היום, יום השנה למלחמת לבנון? במה שהיה. שקועים כרגיל בעצמנו, בקרתנות שלנו, ברחמים עצמיים ובשינאה עצמית. ומתי נתעניין במה שיהיה? במשהו שהוא קצת מעבר לחוטם שלנו? האם בכלל יישאר לנו זמן לפתוח חלון אל הים התיכון?
12.7.07
[* חבל שפרשן מעמיק כד"ר גיא בכור נסחף כאן לכאורה אחר כיוון מחשבה שמטפחים ההיסטוריונים החדשים לחובת ישראל. אפנה את הקורא לשניים מספריי: האנתולוגיה על הערבי בספרות העברית "במולדת הגעגועים המנוגדים" בהוצאת זב"מ, וכן לספרי "ברנר והערבים" בהוצאת אסטרולוג. אוכל גם לשלוח לכל המעוניין בקובץ וורד באי-מייל את מחזור הרצאותיי ב"קול ישראל" מטעם האוניברסיטה הפתוחה "צל הפרדסים והר הגעש" שהוא כספר לעצמו ואף הוא על הערבי בספרות העברית. אב"ע].
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. העולם הערבי: היום בו מחבל מתאבד פוצץ את המילים
כמה נוראה היא הנקמה: העולם הערבי שהלך לישון לאחר מסיבת המתאבדים נגד ישראל, קם בבוקר והמתאבד מתעורר עכשיו לידו. הוא כבר לא בעייה של ישראל, היא ידעה להגן על עצמה יפה. עכשיו הוא בעיה מחרידה שלו. העולם הערבי נפל בפח שטמן לנו.
כמה גדולה היתה ההתלהבות בתחנות הטלוויזיה הערביות, הלוויניות, שחיו מן הפופולאריות העצומה של התופעה: ערב-ערב נהנה העולם הערבי לצפות בחזיון הטלוויזיוני, כיצד "לוחמי קודש" פלסטינים מתפוצצים ברחובות הערים הגדולות בישראל, והיהודים זועקים לשמיים. כמו במחזה אפוקליפטי, מטפיזי, דתי. כמין נקמה שמיימית כנגד הכופרים היהודים. שירי הערצה מצמררים נכתבו על גיבורי הזמן הערבי החדש. ילדים למדו את שמות המתאבדים נגד ישראל בעל פה, ופובליציסטים כתבו כי זו הדרך להלחם באוייב הציוני ולחסל אותו. איזה פרדוקס נורא: העולם הערבי ראה חיות ויצירתיות דווקא במוות; כאשר האקטיביות היחידה שסביבה יכול היה להתאסף היתה של הרג עצמי.
איש לא דיבר על העובדה שמדובר בטיהור אתני; שמדובר באזרחים שלווים; שמדובר בפשעים נגד האנושות; שמדובר בהערצה של תרבות מוות, אלימות נוראה וסילוף מזוויע של האסלאם. תרבות שבה האינדיבידואל הערבי הוא גרגיר קטן בשירות האידאולוגיה הגדולה, שעליו להקריב את עצמו כמובן מאליו; שאין ערך לחייו. השנאה לישראל כה יוקדת, עד כי הכל מותר. השנאה הזו עיוורה את עיניו של העולם הערבי מלראות את המחירים הכבדים.
השבוע, כאשר מחבל מתאבד התפוצץ באלג'יריה בפיגוע אכזרי במיוחד, כאשר כל יום מתפוצצים מחבלים מתאבדים בעיראק, בסעודיה, בלבנון, בסוריה, במרוקו, במצרים, באפגניסטאן, בפקיסטאן, ואיפה לא – הגלגל מתהפך. הנקמה התהפכה. מי שביקשו לנקום באחרים, הבינו כי בעצם נקמו בעצמם.
שימחת ההתלהבות בעולם הערבי נדמה. ההערצה נעלמה. עכשיו מדווחים על התופעה בתקשורת הערבית בפלצות, כמובן. מדגישים את העובדה שמדובר ברצח של נשים, ילדים ואזרחים שלווים, ובתרבות של מוות. כמה נוראה היא הנקמה: העולם הערבי שהלך לישון לאחר מסיבת המתאבדים נגד ישראל, קם בבוקר והמתאבד מתעורר עכשיו לידו. הוא כבר לא בעייה של ישראל, היא ידעה להגן על עצמה יפה. עכשיו הוא בעיה מחרידה שלו. העולם הערבי נפל בפח שטמן לנו.
לתופעת המתאבדים היו שלושה שלבים מרכזיים:
היא מתחילה לראשונה בעידן שלנו בלבנון, על ידי השיעים. המנהיג הרוחני של חיזבאללה, מוחמד חוסיין פדלאללה הוציא בשנות השמונים פתווא, שמותר להתפוצץ באופן מכוון מול חיילי האוייב, והדבר ייחשב כמות קדושים. אגב, הוא התיר פעילות רק נגד חיילי צה"ל, ולא בשטח ישראל. לטענתו הריגת אזרחים בפעילות ג'יהאד אסורה על פי האסלאם.
מי שקידם זאת הלאה בצורה מפלצתית היו הפלסטינים, חמאס ופתח, אשר החלו להתפוצץ בשנות התשעים בתוך אוכלוסיה ישראלית אזרחית. לא היה תקדים לשיטת הרצח הזו בהיסטוריה האנושית כולה, ואנו, כחברה אזרחית, צלחנו אותה בהצלחה. דרך אגב, לפני כל משא ומתן או מגע עתידי עם הפלסטינים, עליהם להתנצל כדבר ראשון על הטיהור האתני שניסו לבצע כנגדנו.
השלב השלישי היה כבר להתפוצץ בקרב אוכלוסיה אזרחית ערבית, וזו פעילות אלקאעדה ודומיה. הנימוק שמשמיע אלקאעדה לפיגועים זהה לנימוק כנגד ישראל. הטרור הדתי טוען כי מובארק, למשל, הוא מנהיג זר וכופר לא פחות מישראל! זה כבר סוג של הרס עצמי. פינג-פונג של מוות: בין המחבל המתאבד לבין החברה שלו.
בשלושת המקרים מדובר בפעולה ג'יהאדיסטית, שספק אם האסלאם המקורי היה מסכים לה בכלל.
בשנת 1996 כינס ראש הממשלה דאז שמעון פרס את צמרת מנהיגי העולם לוועידה נגד הטרור, בשארם א-שייח. הכוונה היתה לגנות ציבורית את הפיגועים בתוך ישראל. העולם הערבי דחה את הקריאה. הרי מדובר היה בהרוגים ישראלים, אז למה שייצא נגד התופעה? רק שנים אחר כך, כאשר האש הגיע אליו הביתה, החלה מערכת התקשורת, ההסברה והפובליציסטים הערבים לזעוק מרה. אלא שעכשיו זה כבר מאוחר מדי.
המעבר משלב שני לשלישי יצר בעייה לשונית ופסיכולוגית קשה. את הפיגועים נגד ישראל כינו הרי בהערצה ובחיוב כ"אסתשהאד" (מות קדושים) וג'יהאד. אך כנגד אוכלוסיה ערבית לא ניתן לכנות זאת כך, ולכן חזרו להשתמש במילה "אנתיחאר", דהיינו סתם התאבדות, שהיא אסורה על פי האסלאם (והיהדות). כלומר, אם רוצחים יהודים, זה בסדר. ערבים זו כבר סתם התאבדות. דרך אגב, פיגועים נגד ישראל הם עדיין אסתשהאד, שכן הדבר הפך כבר למטבע לשון. איזו פנקסנות כפולה ומצמררת!
כאשר טרור המתאבדים נעשה כבר אצלם, מתייחסת לכך התקשורת הערבית בהרחבה. למשל טארק אלחסן, שכתב באלאהראם לפני שנתים: "עד כה נהגנו לכנות אותם אסתשהאדיון, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר של השימוש השגוי ברעיון, בפוליטיקה, במילים ובמונחים שבהם השתמשנו בעבר. ובכן, האם לא הגיעה העת לקרוא לדברים בשמם בלי לייחס להם אסמכתאות דתיות?" העולם הערבי הבין כי עירוב בין דת, פוליטיקה, טרור ואלימות יוצר תופעות בלתי נסבלות.
המחבלים המתאבדים נוצרו קודם כל בתקשורת הערבית, בשיח, בקונצנזוס הערבי, ועל כך משלמת החברה הערבית מחירים עצומים. המחבלים הללו פוצצו את המילים הערביות, את האידאולוגיה את השמחה לאיד. המחבלים הללו מפוצצים עכשיו את החברה הערבית כולה. איזו נקמה אכזרית של ההיסטוריה!
ישראל ידעה להגן על עצמה דווקא משום שאין היא מדינה ערבית ומוסלמית, וקל יחסית לזהות בה את המחבל המתאבד הערבי, ולהתגונן מפניו. ואיך יגנו על עצמן החברות הערביות מפני התופעה שבאה מתוכן?
ועוד פרדוקס: המחבלים המתאבדים באו לחסל את ישראל, אך דווקא הם העידו במו ידיהם כי ישראל היא חלק מן המזרח התיכון. עובדה, מה שהתרחש כנגדה קורה עכשיו במזרח התיכון כולו.
13.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ד. מדד האיומים הביטחוניים על ישראל, יולי 2007 – משנה כיוון!
הביטחון של ישראל משתפר, לאחר שמדד האיומים הביטחוניים על המדינה יורד בפעם הראשונה מאז התחלתי למפות אותו. כיצד קורה הדבר?
דברי הסבר: המדד הינו מ- 1 עד 10. 1 – האיום הנמוך ביותר, 10 – המקסימלי, לפי הדירוג הכללי הבא: איום נמוך 1-4. איום בינוני 4-7. איום גבוה 7-10.
מצב הביטחון השתפר החודש כמעט בכל הקטגוריות, בעיקר בשל שינויים פנימיים המתרחשים בתוך החברות הערביות והמזרח תיכוניות.
איום פלסטיני, טרור קונוונציונלי, אנתיפאדה – 6.9 (בחודש שעבר 7.2)
במדד חודש יוני לא התרשמתי מכיבוש רצועת עזה על ידי חמאס, ביגוד לפאניקה שאחזה במרבית המומחים, וההיפך, לא העליתי את המדד, בהערכתי כי חמאס ישאף, בוודאי בטווח הקצר והבינוני, לייצוב המצב, תוך הוכחה שהוא שולט בשטח. מסיבות של זהירות השארתי את המדד הפלסטיני על כנו, אך החודש מדד האיומים מן הכיוון הפלסטיני אפילו יורד, והוא יעמוד על 6.9, לעומת 7.2 בחודש שעבר.
העולם הפלסטיני מחולק לשתי מדינות עוינות, עם יריבות עצומה ביניהן, וכך גם "הבעייה הפלסטינית". סוגיית המעבר הבטוח ירדה מן הפרק, איש כבר אינו מדבר על מדינה פלסטינית, כאשר התוצאות ניכרות ברצועת עזה. גדר ההפרדה מוכיחה את עצמה. רצועת עזה נובלת בחנק כלכלי שלא יאומן, ולחמאס אין משאבים או יכולת לפנות כרגע לעימות מול ישראל. הלגיטימציה שלו מונחת על הכף: פנימה, כלפי התושבים בעזה, המצפים ממנו לייצב את המצב, והחוצה, כלפי אבו מאזן, כדי לצייר את עצמם כיציבים וכאחראים. ירי הקסאמים נמשך, אך בתדירות נמוכה. הירי נובע עכשיו בעיקר מן הרצון החמאסי או האחר להראות שהם עדיין קיימים בשטח ברמה של "התנגדות", אך הם מתקשים להוציא לפועל ירי רצוף. טרור קונוונציונלי אפשרי, אך פעולות הסיכול של צה"ל כה מוצלחות ביו"ש, שהמערך הטרוריסטי הפלסטיני מתקשה שם לתפקד, והוא עסוק בעיקר בהגנה על עצמו. ניכרת כוונה של שר הביטחון החדש לשעתק את המודל הזה גם לרצועת עזה, והזמן יוכיח אם הטקטיקה הזו תעבוד גם שם. לא נראית כוונה ישראלית לבצע פעולה צבאית יבשתית גדולה בעזה, בנתונים הקיימים אין גם צורך.
סיכויים לאנתיפאדה חדשה אינם נראים באופק, כאשר החברה הפלסטינית שקעה כבר לעוני מרוד, אפטיה מוחלטת ואפילו חוסר עניין במתרחש. אנתיפאדות פורצות, זאת כבר למדנו, רק כאשר המצב הכלכלי אצל הפלסטינים הוא תקין.
חיזבאללה, מגה טרור, אלקאעדה 6.0 (בחודש שעבר 6.4)
גם כאן חלה החודש ירידה במידת האיום, לאחר שבחודש הקודם השארתי זאת ללא שינוי, על 6.4. לחיזבאללה קורים שני תהליכים שליליים: הראשון, אין לו עוד קשר יבשתי ישיר עם ישראל, לאחר שהאו"ם חוצץ ביעילות בינו לבין ישראל. אפשרויות של מחטף, ירי, וכך הלאה, קשות מאוד מבחינתו. אין לו נגיעה ישירה אל הסכסוך, והדבר יוצר לו קושי קיומי, שכן הוא חי מן הסכסוך. זו אחת הסיבות שכתבתי במהלך החודש, כי הסיכוי שישחרר את שני החטופים שלנו קטן, שכן הם מבחינתו הקשר הישיר האחרון שנותר לו עם הסכסוך. הם נכס עצום מבחינתו. התהליך השני, חיזבאללה מתקשה להשתקם שנה לאחר המלחמה, ותעיד על כך אווירת הנכאים בארגון. מי שציפה לחגיגות אופוריה ביום השנה הופתע לראות שאין זה כך. השיקום האזרחי מתבושש, ויש גל האשמות בלבנון, גם של שיעים, על הנזק שגרם להם חיזבאללה. השיקום הצבאי התרחש, אך הוא נבלם על ידי פעילות נחושה של צבא לבנון ושל יוניפי"ל בדרום לבנון.
מגה טרור ייתכן מכיוון אלקאעדה, ההולך ונבנה ברצועת עזה, אך באופן פרדוקסלי, יש מי שנלחם עכשיו באלקאעדה-עזה וזהו דווקא חמאס, הרואה באלקאעדה איום קיומי עליו.
סוריה ואיראן 6 (לעומת 6.5 בחודש שעבר)
גם כאן חלה ירידה משמעותית בהיקף האיום לעומת חודש יוני, בניגוד למה שסוברים. יצירת הרתעה אפקטיבית של צה"ל מול סוריה והצבא הסורי ברמת הגולן, בסדרת תרגילי מלחמה רחבי היקף, כל אלה הבהירו לסורים שליקוי המאורות של מלחמת לבנון האחרונה לא יחזור כאן. אם היו לסורים רעיונות לתקוף את ישראל, אם באופן קונוונציונלי ואם באמצעות טילים, הרי שהם, לדעתי, דחו אותם. הסכנה לעימות ישראלי-סורי ירדה, אך לא נדחתה, והסורים ממשיכים להתחמש באופן מדאיג, אך האיום נדחה לפי שעה בכמה חדשים.
במצב ההתגרענות של איראן לא חל שינוי, והוא נשאר מדאיג כשהיה, אלא שגם האיראנים מודאגים למצבם. בימים הקרובים צריכה לעבור החלטת סנקציות נוספת במועצת הביטחון, וכבר כתבנו על כך, וזהו מקור לדאגה אמיתית לאיראנים. ארצות הברית במקביל מגבירה את הנוכחות הצבאית שלה במפרץ הפרסי, כאשר נושאת מטוסים גרעינית שלישית נעה לעבר חופי איראן, בנוסף לשתיים שכבר נמצאות שם. רק לציין כי זהו מערך אמריקני גדול יותר אפילו מאז ימי כיבוש עיראק, אז הסתפקו האמריקנים בשתי נושאות מטוסים במפרץ הפרסי.
שני הצדדים, האיראנים והאמריקנים צריכים להחליט לאן פניהם מועדות, ושניהם עדיין לא החליטו. החלטה שלהם מחוייבת המציאות בחודשים הקרובים. לפיכך אני משאיר את המדד בכל הנוגע לאיראן על כנו, ללא שינוי. אך בשל הירידה המשמעותית באיום המיידי הסורי, המדד המשולב של שתי המדינות יורד גם הוא באופן משמעותי.
המדד הכולל של חודש יולי 2007 יורד, ועומד אם כך על 6.15
לעומת 6.5 בחודש שעבר.
14.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
* * *
הטלפונים של קצב
אהוד,
דרישת שלום מקיימברידג' אנגליה. מזג האויר קריר, גשום וישנים עם שמיכה!
בגיליון האחרון מס' 260 אתה מבקש להוריד את נושא הנשיא מסדר היום הציבורי.
איך אפשר?
אתמול התפרסם כי הנשיא התקשר לא' 697 פעמים בכל שעה שחפץ. סך הכל 33 שעות!
33 שעות הקדיש הנשיא לא', אתה מבין מה המשמעות? לנשיא היה כל-כך הרבה זמן פנוי, לא היה לו מה לעשות, פשוט השתעמם וכדי להפיג את השעמום טילפן לא' והעביר את הזמן ב"מה נשמע, איך את מרגישה, יש לי קצת זמן אז החלטתי לשמוע את קולך..."
ואני חשבתי שלהיות נשיא מדינה זה תפקיד שדורש 20 שעות עבודה ביום. יש לו כל-כך הרבה מטלות. בתחום הטקסי, חתימה על חוקים. הסמכת שגרירים של ישראל, קבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים וחתימה על אמנות בין ישראל למדינות אחרות. הוא משתתף בטקסים רשמיים של המדינה ומייצג אותה כלפי חוץ. יש לו סמכות לחון אסירים ולקצוב את עונשם של אסירי עולם. הוא מקבל ראשי מדינות, לכל ראש מדינה הוא צריך להכין ארוחה ולנאום. מארח כל מיני סקטורים בביתו, גם חיילים מצטיינים. מוזמן לבקר במקומות שונים בארץ ובכל מקום לדבר. כל אירוע דורש תכנון וארגון, הוא צריך לקבל מידע על כל מי שבא אליו, מה מטרת הביקור וכמה זמן יימשך. לפני כל נאום הוא צריך לקרוא אותו ולדעת על מה הולך לדבר. היומן שלו צריך להיות עמוס ביותר. כדי שימלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר עומד לרשותו צוות ענק. מזכירות, ראש לשכה, דובר, יועץ משפטי, מנהלי מחלקות, נהגים, טבחים, מלצרים, גננים, פועלי נקיון ובטח שכחתי עוד כמה בעלי תפקידים.
אני פשוט תמהה, מניין היה לו כל-כך הרבה זמן לשוחח עם א', ואם זו לא הטרדה אז אינני יודעת מהי הטרדה. ועל חשבון מי כל הטלפונים (לא רק)?
רות ירדני כץ
אהוד: אם הנתונים שפורסמו נכונים, אזיי משה ק. היה כנראה מאוד מאוהב בא' או שהיה לא' תפקיד משרדי מאוד מרכזי בלשכתו או שכל פעם ששוחח בטלפון עם א', משה ק. היה יכול לגרד בביצים ולבוא על סיפוקו. על כל פנים, גם באלף שיחות טלפון אי אפשר לאנוס, ואפילו לא להגיע למגע מיני פשוט. תאמיני לי. מאות פעמים הטרדתי בטלפון בחורה שאהבתי ולא יצא לי מזה כלום. אפילו לא השחלתי אותה.
הטילים על ישראל לא יעופו מאיראן אלא מלבנון
"חזון המלחמה" שקיבלנו ב"חדשות בן עזר" מס' 259 [בנספח] שגוי בנקודה חשובה: הטילים על ישראל לא יעופו מאיראן אלא מלבנון.
זו התחזית שלי – אלא אם כן יוחלף היודנראט הנוכחי בהנהגה, שתדע איך למנוע את זה מראש.
יוסף דוריאל
יוסי גמזו
הַשֶּקֶר הַזֶּה שֶשֶּקֶר הַחֵן
הַשֶּקֶר הַזֶּה שֶשֶּקֶר הַחֵן,
הַהֶבֶל הַזֶּה שֶהֶבֶל הַיֹּפִי,
מִנַּיִן הַסִּכְלוּת הַזֹּאת לִטְפֹּל בּוֹ מוּם וָדֹפִי
בִּמְעַט הַדְּבַש הַזֶּה שֶמַּבָּטֵנוּ הָרוֹכֵן
כְּהֵלֶךְ שְדוּף צָמָא עַל צְלִילוּתָהּ שֶל עֵין הַמַּיִם
בִּנְוֵה דְקָלִים בְּלֵב מִדְבַּר הַסְּחִי וְהַכִּעוּר
טוֹבֵל כִּקְצֵה מַטֵּהוּ, שַגְרִירָן שֶל הָעֵינַיִם
שֶאֹרוּ בְּפָנָיו שֶל יוֹנָתָן שֶפִּיו פָּעוּר
אֶל הַמָּתֹק-מָתֹק הַזֶּה בְּטֶרֶם תִּוָּדַע לוֹ
אֵימַת גְּזַר דִּין מוֹתו בְּצַו אָבִיו הַמַּר, שָאוּל?
מִנַּיִן הָרִשְעוּת הַזֹּאת לִגְזֹל אֶת שֶבָּדָה לוֹ
לִבֵּנוּ הָרוֹדֵף אֶת פַּרְפָּרָיו שֶל זְמַן שָאוּל?
הֲלֹא גַם לָנוּ מְחַכֶּה הַגְּזָר הַזֶּה עִם סְטוֹפֶּר
וְאִיש לֹא יְסַנְגֵּר עָלֵינוּ כְּמוֹ עַל יוֹנָתָן
שֶלֹּא תִפֹּל גַּם שַֹעֲרָה מִשְֹּעַר רֹאשֵנוּ, פְּרוֹפֶּר,
אֲפִלּוּ אִם נוֹסִיף כָּל לַיְלָה לְיַלֵּל כְּתַן
אֶל תּוֹךְ חֶשְכַת עֲרִירוּתוֹ שֶל הָאָדָם מוּל בֹּהוּ
פְּחָדָיו וּמוֹרָאָיו שֶאִם הַיֹּפִי וְהַחֵן
הֵם הֶבֶל וְהֵם שֶקֶר אָז רֹדֵף קָדִים כָּמוֹהוּ
וְרֹעֶה רוּחַ שֶכְּמוֹתוֹ סָבוּר כִּי יִתָּכֵן
שֶעוֹד יֵש בּוֹ בַּשֶּקֶר הַזֶּה שֶל הַחֵן וּבַהֶבֶל הַזֶּה שֶל הַיֹּפִי
אֵיזֶה מַשֶּהוּ עַז וְנָחוּץ כְּמוֹ אֲוִיר וּכְמוֹ לֶחֶם וּמַיִם לְמִי
שֶיּוֹדֵעַ שֶבְּלִי אוֹתָהּ פָאטָה מוֹרְגָּאנָה קְסוּמָה שֶגַּם הִיא בַּת-חֲלוֹף הִיא
אֵין חַיָּיו רְאוּיִים לִחְיוֹתָם בְּאוֹתוֹ יְשִימוֹן שֶל עֲרַאי תְּהוֹמִי
כִּי עוֹד יֵש בּוֹ בְּעֶצֶם הַשֶּקֶר הַזֶּה אֵיזֶה כֹּחַ מוּכָח וּפוֹלֵחַ
פִּי כַּמָּה מֵהַרְבֵּה אֲמִתּוֹת קְמוּטוֹת-מֵצַח וְגַם אִם אָכֵן הוּא שוֹכֵן
בֵּין מַמָּש לְדִמְיוֹן וְסוֹפוֹ לְטִמְיוֹן הֵן דָּמוֹ הַיֵּינִי, הַקּוֹלֵחַ
עוֹד לוֹהֵט בִּשְקִיקָה בְּעוֹרְקֵי הַתְּשוּקָה
כַּצְּנוּפָה בִּזְרוֹעוֹת הַגּוֹחֵן.
הַשֶּקֶר הַזֶּה הַמַּטְרִיף וּמוֹצִיא אֶת הַדַּעַת יוֹם-יוֹם מִכֵּלֶיהָ,
הַהֶבֶל הַזֶּה הַמַּדִּיר אֶת שְנָתֵנוּ. וּבְכֵן, בֵּיאַטְרִיצֶ'ה, וּבְחֵן,
רְאִי מֶה חָכָם הוּא הַלֵּב הַשּוֹטֶה, הַשּוֹתֶה אֶת יָפְיֵךְ וְסוֹלֵחַ
לוֹ – אֶת הַשֶּקֶר
וְלָךְ – אֶת אֵין-חֵקֶר סוֹדוֹ אֲשֶר לֹא יִבָּחֵן
לֹא בְּפֶלֶס הָרַאצְיוֹ הַקַּר, הֶעָקָר וְצָחִיחַ מֵחֹם וּמִלֵּחַ,
לֹא בְּחֹד לַהֲבוֹ שֶל אִזְמֵל-הַנִּתּוּחַ וְלֹא בְּעַדְשוֹת-הַתּוֹכֵן
אֶלָּא רַק בְּאוֹתָהּ כְּלוֹת-הַנֶּפֶש שֶרַק בִּזְכוּתָהּ הוּא חוֹתֵר וְצוֹלֵחַ
בּוֹ, בַּדֹּמֶן הַזָּב שֶל יְמֵי הָאַכְזָב וְלֵילוֹת הַיֵּאוּש. וְלָכֵן
אֲנִי שָר אֶת רִיצַת הַגַּלִּים שֶבַּיָּם אֶל קַצְוֵי הַבְּדָיָה שֶשְּמָהּ אֹפֶק,
אֶת הַבְּלוֹף הַנִּפְלָא שֶשִּירִים הֵם תַּחְבֹּשֶת שֶל נֹחַם עַל לֵב הָעוֹלָם,
אֶת אוֹתָהּ אַשְלָיָה שֶיֵּש טַעַם לִזְחוֹל דֶּרֶךְ כָּל מְדוֹרָיו שֶל הַתֹּפֶת
שֶקּוֹרְאִים לוֹ בְּלַעַג "חַיִּים" רַק בִּכְדֵי לְהַגִּיעַ בַּסּוֹף אֶל צִלָּן
שֶל רִשְתּוֹת הַסְוָאַת תַּאֲגַ"ד הַפְּצוּעִים הַזּוֹכִים, אִם בִּכְלָל, לְקִלּוּחַ
דַּק וּקְפוּץ-יָד שֶל אִינְפוּזְיַת-חֲלוֹם מִיָּדָיו שֶל הַזְּמַן הַטּוֹחֵן
הַכֹּל לְאָבָק חוּץ מִמַּה שֶמַּחְתִּים גַּם אוֹתָנוּ לְרֶגַע עַל לוּחַ
הַשֶּקֶר הַזֶּה הַנִּפְלָא שֶשְּמוֹ יֹפִי,
הַהֶבֶל הַזֶּה
שֶשְּמוֹ חֵן.
מלפפונים חמוצים בקיץ
[תזכורת מעודכנת]
הכלי: צנצנת זכוכית שקופה שתכולתה 5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט.
החומרים בהתאם: 12-10 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר, עד מלוא הצנצנת.
2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.
3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.
1-2 כפות חומץ רגיל. לא הכרחי. אפשר גם בלי.
1 אגד לא גדול של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.
2 כוסות מים או יותר, עד גובה הצנצנת..
2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.
דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.
שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.
ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם כף או שתי כפות חומץ בשתי כוסות מים רגילים, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה. (אפשר כאמור בלי החומץ. בנעוריי הסתפקנו במלח בלבד, אבל אומרים שהחומץ עוזר לשמור על קשיות המלפפונים וחבל שאי אפשר לטבול בו דברים אחרים כדי שיתקשו).
סוגרים את הצנצנת, מנשקים אותה ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש.
בימים החמים של הקיץ ובייחוד בחמסינים, המלפפונים החמוצים מוכנים תוך 24 שעות לערך ואפילו פחות. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל יותר מדי "עשוייה" למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי של המלפפון החמוץ.
במה תלוייה הצלחת ההחמצה?
בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, חבל על העבודה, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים; בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק. כך גם לסלט.
ואולם כיום אפשר להשיג מלפפוני בייבי, קטנים ודקים, בתבנית פלסטיק שחורה בעטיפה שקופה. הם קצת יותר יקרים אבל מצויינים להחמצה. רק צריך לוודא שהם טריים!!!
חצילונים זעירים בחומץ
לאחרונה נתקלנו בשוק הכרמל, למטה, באזור הדרומי-מערבי, בחנות ירקות שמחזיקה חצילונים זעירים, לא אלה הארוכים הקטנים בעובי האגודל אלא ממש כדורונים בגודל של עגבניות שרי. קנינו מהם מלוא השקית.
בבית קטמנו בסכין את העוקצים הירוקים, לא רחוק מדי מהקוטב כדי שלא להפסיד מהחציל עצמו. את הגדולים יותר חצינו לשניים. חיממנו אותם בין דקה לדקותיים במיקרו-גל, אפשר גם להרתיחם קלות, ושמנו בצנצנת בעלת פתח שבקבוק יין נכנס בו כבוכנה. הוספנו שיני שום אחדות, שני פלחים של פלפל חריף, חצי כוס חומץ, מלח לפי הטעם, או כפית לערך, ושקית אחת של סוכרה או כפית סוכר. אפשר להוסיף גם עיגולי פלפל ארוך מתוק ירוק או ירוק-אדמדם מסוג שישקה כדי לגוון את הטעם.
סוגרים את הצנצנת במכסה. מנערים היטב כדי לערבב את כל המרכיבים. אחר כך פותחים אותה ודוחפים לתוכה בעמידה וכבוכנה בקבוק מלא נוזלים, לוחצים קלות, ומשאירים לעמוד. בתוך שעות אחדות נדחסים ושוקעים מרבית החצילונים, והחומץ מכסה עליהם. אפשר להוסיף גם קצת מים, ואפשר לשים גם קצת פחות חומץ, תלוי בטעמו של המכין.
לאחר כשתים עשרה שעות אפשר להוציא את הבקבוק, לסגור את הצנצנת במכסה ולאחסן במקרר. החמוצייה מצויינת למנות ראשונות ועיקריות, לצד המלפפונים, וכן בקבלת אורחים, לצד הזיתים הדפוקים והזיתים השחורים.
אורי הייטנר / 2 מאמרים
א. בעד ההתנתקות
התנגדתי לתכנית ההתנתקות. את התנגדותי הבעתי מעל כל במה אפשרית, כולל במה זו. לא, לא רציתי ואיני רוצה בשלטון ישראלי על מיליון וחצי הפלשתינאים בעזה. אולם לא חשבתי שזו הדרך להיפרד מהם.
לא חשבתי שהדרך להיפרד מהם חייבת להיות כרוכה בעקירת שני גושי ההתיישבות – גוש קטיף והתוחמת הצפונית של רצועת עזה. לא חשבתי שיש להרוס את כל היישובים ולגרש את כל התושבים, גם אם אני סבור שהיתה זו טעות להתיישב דווקא בתוך רצועת עזה. תמכתי בכינוס יישובים מבודדים כמו נצרים וכפר דרום לגושים, אך לא בעקירה טוטאלית ואכזרית כפי שהיתה.
לא חשבתי שיש הצדקה כלשהי לנסיגה מהתוחמת הצפונית, שאין בה פלשתינאים, היא אזור התיישבות ישראלי והיא בעלת חשיבות ביטחונית רבה.
מעל הכל התנגדתי לתקדים הרה האסון של נסיגה מוחלטת, עד קווי 4.6.67. סברתי שהדרך להיפרדות כרוכה בנסיגה ישראלית משטחים עתירי פלשתינאים, במקביל לסיפוח לריבונות ישראל של גושי התיישבות, אזורים ריקים הפנויים להתיישבות ואזורים חיוניים לביטחון. הערכתי שנסיגה מוחלטת, תהווה ניצחון לטרור ותתפרש כך, ובהכרח תביא להתגברות הטרור כדי לסלק אותנו מאזורים נוספים (שדרות, למשל).
סלדתי מהדרך הבלתי דמוקרטית שבה הוביל שרון את התוכנית – הצפצוף על משאל חברי הליכוד, פיטורי השרים כדי ליצור רוב מלאכותי בממשלה לתוכניתו, התנגדותו למשאל העם. אף שאיני שותף לחשד שמטרתו של שרון בהתנתקות היתה להיחלץ מפרשיות השחיתות שנקשרו בשמו – תסמונת "האתרוג" של התקשורת הישראלית, שחיפתה על שרון ועל שחיתותו והתנהלותו הקלוקלת והאנטי דמוקרטית כדי שלא להפריע, חלילה, לעקירת היישובים, עוררה בי גועל.
היום, שנתיים אחרי, ברור שההתנתקות היתה מקח טעות. האשלייה שאחרי יציאה מעזה לא תהיה לפלשתינאים עילה לתקוף אותנו הופרכה באינספור טילי קסאם שנורו ונורים לעבר שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה, בחטיפת גלעד שליט ובתוקפנות מתמשכת כלפי ישראל ואזרחיה מתוך האזורים שישראל נסוגה מהם.
היום גם ברור, מה שבשעתו לא העליתי על דעתי, שבניגוד להכנה הדקדקנית והמקצועית מאוד לעקירת היישובים, ממשלת ישראל לא נקפה אצבע לטיפול במגורשים ושיקומם, ועד היום הם זרוקים ללא בית, ללא עבודה וללא פתרון.
אם כך, מה פשר הכותרת בה הכתרתי את המאמר?
חרף התנגדותי לתוכנית בכללותה, תמכתי במטרה המרכזית לשמה היא נועדה, ושלדעתי היתה צריכה להיעשות אחרת לגמרי – הפסקת השלטון על הפלשתינאים בעזה והתנתקות מהם. היום, אחרי שהחברה הישראלית שילמה את המחיר היקר כל כך של ההתנתקות, הגיעה השעה שהמטרה הזאת תיושם.
מתברר שהיום, אחרי שנתיים, אחרי עקירת כל היישובים והנסיגה עד המילימטר האחרון, אנו מתייחסים לעצמנו והעולם מתייחס אלינו כנושאים באחריות לנעשה בעזה. זהו אבסורד שאין להשלים עמו. היום, אחרי הכאב הנורא שגרמנו לעצמנו למען ההתנתקות, הגיעה השעה שאכן נתנתק.
על ישראל להודיע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאין היא נושאת באחריות כלשהי לנעשה בעזה, והיא מתנתקת. עליה לסגור הרמטית את הגבול, ולקבוע לוח זמנים ריאלי אך קצר ככל הניתן, לסיום אספקת החשמל והמים לרצועת עזה. ריאלי, כלומר כזה שיאפשר לפלשתינאים להתארגן ולקחת אחריות לפתרון חלופי. אך קצר ככל האפשר.
ומה עם השיקול ההומניטארי? אני סבור שישראל צריכה להעניק סיוע הומניטארי לאזורים המצויים במצוקה הומניטארית. על ישראל לסייע, כפי שסייעה בעבר ואף יותר מכך, לכל מקום שנפגע מרעידות אדמה, משיטפונות ואסונות טבע, וגם מאסונות מעשי ידי אדם. יש באפריקה, למשל, מוקדי מצוקה קשים יותר מעזה, ויש לסייע להם. למה דווקא בעזה?
נכון, עזה קרובה יותר. אך עזה היא מדינת אוייב, הנשלטת בידי טרוריסטים התוקפים אותנו מדי יום ביומו. האם דווקא היא מוקד המצוקה הראשון בעולם שישראל צריכה להירתם לעזרתו? האם יש הצדקה מוסרית לעסקה של מזון תמורת קסאמים, חשמל תמורת פצמ"רים?
לא, למרות מה שכתבתי, איני שולל סיוע הומניטארי לעזתים. אך התנאי לכך הוא שיהיה ברור להם, לעולם ובראש ובראשונה לעצמנו, שמדובר במחווה הומניטארית, כפי שסייענו לנפגעי רעידת האדמה בתורכיה, ולא בנשיאה באחריות כלשהי (המשחררת את ממשלת חמאס מאחריות). כל עוד אין אמירה ברורה כזאת, אין מקום לשום סיוע.
שנתיים חלפו מאז עקרנו את יישובינו בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. הגיעה השעה שנבצע גם את ההתנתקות מעזה.
ב. פיגוע רדיופוני
שני מטוסי בואינג עמוסי נוסעים מתנגשים מעל שמי תל-אביב. בכל מטוס מאות נוסעים. כולם נהרגים. שברי המטוסים נופלים על אזור הומה אדם. מאות אזרחים שהיו על הקרקע נהרגים. זהו האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אף פיגוע חבלני לא יצליח לגרום לאסון כה כבד. אבל פיגוע רדיופוני – יכול גם יכול. שידורי תחנת רדיו פיראטית עלולים לגרום לכך.
אם יקרה אסון כזה, תוקם ועדת חקירה ממלכתית. אף עד לא יוכל לטעון בוועדת החקירה, שהמקרה הפתיע אותו, שהיה זה רעם ביום בהיר, שהכתובת לא היתה על הקיר. לא יהיה אפשר שלא להתייחס לכך כאל רעם ביום סגריר. הרי כבר שנים מזהירים אותנו שאסון כזה רובץ לפתחנו. אך מה עושים כדי למנוע אותו?
על רשויות המדינה להתייחס לרדיו הפיראטי כאל סכנה אסטרטגית, ולפעול בהתאם. הפעולה צריכה להיות שילוב של חקיקה ואכיפה, מודיעין ומבצעים.
יש צורך בחקיקה שתקבע עונשים חמורים ביותר על הפעלת רדיו ללא רישיון. הצפצוף של מפעילי התחנות הללו על החוק, מעיד על העדר הרתעה. אם המדינה תתייחס לעבירה הזאת, לא כאל עבירה טכנית של פתיחת עסק ללא רישיון, אלא כאל פשע של ניסיון לגרימת טבח, ותקבע עונשים חמורים בהתאם, היא תרתיע את העבריינים. ביום שבו יכנס מפעיל רדיו פיראטי ל-25 שנות מאסר, עשויה הבעיה להיפתר, אחת ולתמיד.
על המשטרה להקצות משאבים וכוח-אדם למודיעין ולמבצעים, על מנת להגיע בזמן אמיתי אל מוקדי השידור, לפשוט עליהן, לעצור את כל המעורבים בהם ולהחרים את ציודם.
לצד הפעילות הנגטיבית, יש מקום גם לפעילות פוזיטיבית של חינוך והסברה, בעיקר בקרב הציבור המאזין לתחנות הללו. ניתן לפעול גם בדרכים פוליטיות. למשל, אם הנשיא החדש, שנבחר בזכות הכרעתו של הרב יוסף, יפעיל את מלוא כובד משקלו על הרב, כדי שזה יוציא פסק הלכה האוסר שידורים פיראטיים מחמת פיקוח נפש, יתכן שבכך תפתר הבעייה. נכון, זה פחות מרתק מלפנטז על מזרח תיכון ננו-טכנולוגי, אבל הצלת נפשות היא משימה נשיאותית ראויה הרבה יותר.
על כל הגורמים הממלכתיים להתעורר, ולעשות היום את מה שיעשו בלאו הכי ביום שאחרי אסון התעופה הגדול.
אהוד: החיפוש אחר מילוי מצוות מיותרות, הַתחרוּת בחומרות, ושידור דברי הבורות וההבל במסווה של תורה – אלה חשובים היום בישראל הרבה יותר מחיי הנוסעים במטוסים, שעלולים ליהרג בגלל שידורי התורה-כביכול הפיראטיים.
התהליך המבהיל מאפיין את הדגראדציה של הדת היהודית החרדית והש"סניקית בישראל, זו השוקעת במ"ט שערי הטמטום ואובדן הדרך, בבורות ובחוצפה כלפי שמיא וכלפי כללים מוסריים אלמנטאריים של מדינה מתוקנת.
הצבועים האלה משתמשים בטכניקות של הקידמה כדי להפיץ את חשכת ימי הביניים שלהם. והלא בראש ובראשונה היה המחנה הדתי הכללי והמתון צריך להתקומם נגדם ולהוקיע אותם! מדוע אין שומעים את קולו?!
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
"עוד רומאן פיקאנטי של בן עזר / שאינו מסוגל להשתחרר מהמושבה שלנו / אני רק לא מבין מדוע הוא מתבלבל בין זכרה לנקבה / וכבר לא בא לבקר אותי כמו פעם / ועיניי עששו מקרוא."
הסופר אלימלך שפירא / בראיון למקומון "בפתח תקווה אחרת" / בגיליון 80 השנה להתקפה על המושבה, ב-5 במאי 1921
פרק ראשון
אשתי היפה כוכבא (מתנגנת כמוסקבה)
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך ינרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
לאבא של כוכבא (מתנגנת כמוסקבה) היה בית-חרושת לנקניקים ברמת-גן. הווילה המשפחתית ניצבה על גבעה, ומן הגן ראית בשעתו את צפון תל-אביב עד לתחנת רידינג ורצועת הים – פרושים כומו [השתגעה לי המילה] על כף-ידך.
כף היד של אביה של כוכבא היתה קצרת אצבעות ומגושמת, יד פועל-לשעבר שעירה ושרירית. כשלחצתי אותה בבואי לביתם בראשונה, חשתי תפוס כומו בצבת לכל החיים.
"אז מה, מולודייץ – " שאל בקול עבה, "אתה החבר החדש של כוכבא?"
ואני נזכרתי בדברי הסופר אורי בן-עמי, שעימו הייתי מיודדת פרק-זמן בירושלים – "אם תיכנס למשפחת קצ'קו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לצ'יפס! – "
עמדתי בסיום עבודת המ"א שלי על "צמיחת האני המלאכותי מיל"ג ועד שלונסקי", ונחשבתי תלמיד מצטיין. למדתי בפקולטה למדעי הרוח והייתי ספוגה כולי רוחניות. ספרי הראשון, "ההר הנושם", זכה שבועות לא רבים לאחר צאתו לאור להדפסה שנייה, והביקורת גמרה עליו את ההלל, מחוץ למבקר טרדן אחד, סטודנט שהתגלגל ארצה שנים אחדות קודם-לכן בעליית גומולקה מפולין, סיגל לעצמו מיד את העברית, ובביקורתו הזדונית, שהודפסה בעיתון הסטודנטים "פי האתון", טען שהייתי יכולה להיחשב גאון אלמלא הקדימוני קאפקא ועגנון.
מאוניברסיטת תל-אביב, שעמדה בשלבי הקמתה – פנו אליי שאצטרף לסגל-המורים הצעיר ההולך ונוצר. תצלום דיוקני כגבר צעיר – תלתלים שחורים ופני בן-איכרים ארצישראלי רזה, התנוסס בתערוכת "יוצרים צעירים מתלמידי האוניברסיטה" שבבניין המינהלה, מעל מרתף הכספות שבו שכנו עדיין המגילות הגנוזות.
את כוכבא קצ'קו היכרתי בנשף פורים שנערך בקמפוס שבגבעת רם. רקדנו לילה שלם, מתווים מעגלים-מעגלים על פני היציעים הרחבים של בנייני לאוטרמן ומייזר. היא הירשתה לי לשים לה יד על התחת תחת השמלה המרשרשת, הפרפר שלה פירכס על ירכי כשרקדנו צמוד – כמנשק, כמנשקת אותי מלמטה. לפנות בוקר ליוויתי אותה לדירתה, משתדלת שלא תריח את טיפת הזרע שליחלחה את תחתוניי. לא רק מפני שרוב הקוראים (הקוראות) הם נשות (נשים) אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.
לראשונה עוררה כוכבא קצ'קו את תשומת-ליבי כשראיתי אותה אוכלת צהריים באף מורם וקוקו אסוף מאחור כחוגגת עם משה דיין באגף-המורים בקפיטריה של אדון שטארק בריא-הבשר בבניין המינהלה. כאשר עברתי על פניהם, קרוב אליהם ככל האפשר, ואני שטה רעבה בהבל החמים של המסעדה ובהמולתה המתמדת בשעה זו, אני התקנאתי אפילו בצלי המושחם שבצלחותיהם, שניראה לי ריחני וטעים לאין שיעור בהשוואה לכדורים של קציץ הבשר ברוטב עגבניות, שהיינו מסיעים על מגשי אלומיניום בעומדנו בתור, במדור הכללי של השירות העצמי, עם הרבה לחם אחיד. "שוויצרית! מה את משוויצה? שוויצרית!" – תפסתי פתאום שאני מדברת אל עצמי בתור לקופה.
משה דיין, גיבור מלחמת סיני 56', למד באוניברסיטה כסטודנט מן המניין לאחר שסיים את כהונת הרמטכ"ל ובטרם נכנס לחיים הפוליטיים. חשבתי רבות אם ראוי לשרבב שם של אדם מפורסם לסיפור, כפי שנוהגים גם סופרי-צמרת דוגמת אורי בן-עמי החתיכת-חרא שהייתי מאחלת לו, כומו שאומר אוסקר ויילד, "לכתוב פעם נוספת את כל הספרים שלו במדור הגיהנום המיועד לסופר." תקוותי שהעורך שיעבור על כתב-היד יתקן אותו וישמיט ממנו את הראוי בעיניו לגניזה, כי אני, בכתיבתי, נותרתי חסרת-ביטחון. אמנם, בימינו אפילו שר-הביטחון משה דיין, שהיה הישראלי המפורסם ביותר בעולם אחרי בן-גוריון, מנוחתו עדן, כבר נשכח כמעט לגמרי, ודווקא חשוב שאעשה עימו חסד ואזכיר אותו בזכרונות שלי למען הקוראים הצעירים ששמו נקשר אצלם בעיקר ביעל ובאסי.
הישגיי בלימודים הביאו לי מילגה צנועה, וספרי הראשון הניב קצת תמלוגים, אך בכל אלה לא היה די. היום אני יודעת – אילו התעקשתי אז להמשיך, בכוחות עצמי, הייתי מתגברת על חוסר-הביטחון שלי, ומצליחה. רבים מאלה שלמדו איתי הם היום פרופסורים, כל אחד בתחומו – אך אני עוררתי בכוכבא פרץ-אהבה פרוע כלפיי, נחשול רכושני שסחף אותי, את הוריה ואף את הוריי, שלא היו מאושרים מן השידוך עם בתו של הנקניקן וולפה קצ'קו שעלה לגדולה ברמת-גן, שסבי הצליף בשוט על אביו בשנת השמיטה השנייה למושבה ובבחרותו עבד בטורייה בפרדסי המושבה (יש תמונה שלו מאותה תקופה בתחתונים ובחולצה בלבד) והיה מהלך ברחוב חובבי-ציון בקבקבי-עץ וכונה בשם וולפלה גאלצ'אלאך, ולאחר שעזב – וולפלה שמנדריק. והוא היה גם סטראוואדור מפורסם, אורז תפוחי-הזהב העטופים בתיבה, בפי הערבים, ועזר לחבריו לקבל את עבודת האריזה המיוחסת בכל מושבות הפרדסים מחדרה עד גדרה וגם בנה בהם תעלות-בטון רבות להשקייה עד שגילה את עולם התעשייה של הנקניקיות ודווקא בתקופה שבה רמת-גן היתה מלאה מלטשות-יהלומים.
והיתה התקרית עם אימי, מנוחתה עדן, שאותה לא שכחה לה כוכבא כל שנות נישואינו. כאשר הבאתי אותה לראשונה לביתנו הראתה לה אימי, מנוחתה עדן, את כתונת-התינוק הראשונה שלי בצבעי לבן שהצהיב ובשולי תכלת, את שן-החלב הראשונה שנפלה, את מסרק השנהב הקטן, וסיפרה לה כיצד היתה מכסה אותי בלילות החורף הקרים, מפני שאני זז מאוד בשנתי ועלול להצטנן, צריך להשגיח עליי.
כוכבא ענתה שאין צורך לומר לה זאת מאחר שאימה טיפלה בה בצורה דומה, שעל כך העירה אימי, מנוחתה עדן, ברוב טאקט: "לא ידעתי שגם עושי נקניקים נוהגים לכסות את הילדים בלילות!"
מנגד עליי לציין שכוכבא אהבה מאוד את הלימונדה הערבית שאימי, מנוחתה עדן, היתה מכינה מלימונים טריים סחוטים ללא תוספת מים, הרבה סוכר מומס, עלי נענע וקרח. כד לימונדה כזו יש לי תמיד בחנות ואני מכבדת בו רק את המיוחסים.
*
חתונתנו התקיימה באולם מפואר ברמת-גן. בית-החרושת לנקניקים של וולפה סיפק את מעדני הבשר. זאת היתה חתונה! – כל קרוביי בעלי-התיאבון מהמושבה, כל יצרני הנקניקים מרחבי גוש דן. אפילו הוריי השלימו לבסוף עם השתקעותי במדעי-הרוח משעה ששמעו כי וולפלה שמנדריק יממנם. צנומה כמקל, רגישה עד כדי בכי למיקרא שיר חדש של דליה רביקוביץ, שברתי את הקוס [המחשב שלי מחליף כל כוס בקוס ואני לא מצליחה לתקן את התקלה] במכה אחת. שולחנות הסעודה היו גדושים במגשי בשר קר, לשון, פסטראמי, סאלאמי, קאבאנוס, פרושוטו וממרחי כבד, שלא לדברי על הררי צלי, כתית, קציץ, כבדים מטוגנים, קציצות קטנות, נקניקיות בחרדל, צ'וריטוס, גריל ברוטב, שלא לדלג על סלטים למיניהם, וגזר מתוק מבושל בצימוקים, חמין, שוויסקים שמתפרכים ונמסים בפה, משקאות קרים וחריפים – שלא להחסיר התהדרות קטנה בכך שאפילו כרע-תרנגולת אחד, מן הזן שהיה מצוי אז באולמי חתונות, לא נכלל בשפע המעדנים שהכין וולפלה שמנדריק לחתונת בתו היחידה.
יחידה? לאו-דווקא. היתה גם אחות מבוגרת, נסיה, שעל קיומה לא ידעתי תחילה. נסיה התגוררה עד יום מותה במוסד סגור על גבול רעננה, וזאת לאחר – רבים מתושביה הוותיקים של רמת-גן זוכרים את השערורייה – שהחלה מסתובבת ערומה ברחובות העיר באמצע היום! – אני, מימיי לא ראיתי אותה, ונידמה לי שגם כוכבא וולפה התעלמו ממנה. רק האם, אישה אפורת-שיער בעלת אף ארוך במיוחד, שקטה ומכונסת-בעצמה, ורזה מאוד, היתה נוסעת לבקר את נסיה פעמיים בשבוע, נושאת אליה, בצנצנות מחית תפוחי-עץ תוצרת-בית.
על טיב היחסים בין וולפלה שמנדריק לאשתו שושנה אפשר ללמוד מהסיפור הבא. יום אחד נסעו בפרייווט שלהם, סיטרואן, מרמת-גן לתל-אביב. ליד המשטרה של שרונה קרה להם פנצ'ר. וולפה ירד, ובתוך זמן קצר מאוד החליף את הגלגל.
"כל-כך מהר?" אמרה גברת שושנה, "אתה בטוח שהחלפת טאייר?"
"בכלל לא החלפתי," ענה וולפה.
"אז איך האוטו נוסע?"
"שמתי את הצד עם הפנצ'ר למעלה!"
ההיזכרות בחתונתי עם כוכבא גורמת לי התרגשות רבה. ידיי כואבות. הכתיבה קשה עליי. להקליד במחשב עדיין לא ממש התרגלתי כי אצבעותיי הוורודות מרוב עיסוק בבשר הן עבות מדיי. ודאי אגש למיטבח לכרסם שאריות של קאבאנוס או חאשטינאדה בנוסח בולגרי, למרות שגורמים לי צרבת. הימים אמנם כבר לא היו ימי הצנע, אך עוד אזכורה כיצד צעד וולפה, מבוסם-קמעה, מדדה מדודה לדודה מבנות-משפחתי, צלחת עמוסה כבדים מטוגנים בידודה, סליחה, בידו (האצבעות השמנות שלי!) – והוא מפציר בהן לטעום רק עוד קצת, מעט, מהלעבערקעס הנפלאים שלו!
גם אני הייתי שתוייה קצת, מתנודדה בחליפה כחולה חדשה, ענובה עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה לא הסרתי מראשי, מתנוססת על תלתליי. וכומו מתוך ערפל אני זוכרת אותי עם כוכבא בעלת עיני הדבש החומות-זהובות והשיער השחור, בשמלת חופתה הלבנה, עוברים משולחן לשולחן ומצטלמים עם יושביו, ואת האכזבה שנכונה לי, בלילה (אם העורך יחשוב שעליי להרחיב בקטע הזה, עוד ארחיב – חה, חה, חה! – ) – ) – ) –
וולפה קנה לנו דירה ברחביה, לא רחוק מביתו הנמוך של פרופסור הוגו ברגמן, ברחוב רמב"ן 51, מילא את תא-ההקפאה באומצות, במזווה – נקניקים, ואת המרפסת ריצף באבטיחים. מדי שבועיים היה בא לבקר אותנו בטנדר של בית-החרושת, קורא לי לרדת לעזור בפריקה ובנשיאה, ואני חשה שבינתיים הוא בוחן את שרירי זרועותיי הדקות – אם התחזקתי בזמן שחלף מאז ביקורו הקודם, בזכות מזונותיו. מזמזם לעצמו כל אותה שעה שיר-לכת רוסי נשכח, בקול צרוד, בדבקות חסידית, ומפיו נודף ריח יין חמוץ. מה יש לומר, גברי, ממש גביר. מה שעורר בי רעיון לכתוב מחקר ספרותי: "מהעיירה המזרח-אירופית למושבה הארצישראלית – הדומה-למעשה מול השונה-לכאורה". הרי רק על הגרעפצים של וולפה היה אפשר לכתוב דיסרטאציה.
עתה, כשדאגת הפרנסה סרה ממני, וחבריי הסטודנטים סרים אלינו לארוחות-ערב בשריות שמכל אחת מהן אפשר לשבוע שבוע ימים – הייתי שוכבת במיטה וקוראת, למשל, ביומניו המדכדכים של קפקא, ואומרת לעצמי עד כמה שפר מצבי ממצבו, או שבה ומדפדפת להנאתי בעותק של "רעב" לקנוט האמסון, שהופיע בהוצאת תושיה, ורשה, 1891 –
ואחר-כך מגלגלת את כוכבא ומנסה לחדור אליה מכל מקום אפשרי כמפצה את עצמי על חזה השטוח ומוציאה מפיה צריחות חמדה פראית, ולעיתים בכי וחרדה סתומה – – – ביני לביני כיניתי את פטמותיה הצנמנמות "נקניקיות קוקטיילה" אך מעודי לא העליתי דימוי קרניבורי שכזה על דל שפתיי – אני, שכתבתי את "ההר הנושם" ועובדת על "צמיחת האני המלאכותי מיל"ג עד שלונסקי" –
– – –
אבל, צפוף, צפוף למדי היה מצבנו אז בחוג לספרות עברית, היחיד בארץ, לבד מהתחלה צנועה, פולמוסית, של הפרופסור החדש ד"ר ברוך קורצווייל, באוניברסיטת בר-אילן הצעירה. כשרעבתי לעיתים, כשהייתי בודדת ובקושי שילמתי דמי שכירת חדר דל – אני בערתי, נדחקתי קדימה מתוך שאיפה מתמדת להצטיין, להתבלט, ובתקווה להימנות בבוא היום עם סגל המורים לספרות באוניברסיטה. כל זאת בקרב חוג תלמידים מבריקים אשר היו, זאת עליי להודות, מוכשרים ממני, רובם פרופסורים-לעתיד, בעלי שכל חד, שליטה בשפות וכושר הפשטה והסתגלות למינוח אקדמי, שרובו היה כסינית עבורי, אם כי, לימים, איש מהם לא יצר אסכולה משלו, אולי בגלל שנות השבתון הרבות שבילו בחוץ-לארץ, או גמדיותם לעומת דור הפרופסורים הראשון באוניברסיטה, גאוני המדע והמחשבה היהודית ממזרח-אירופה ומגרמניה, או שהיו עסוקים מדי בפעילות פוליטית ותקשורתית או שהתמקדו בגזרות מקצועיות ממש שוליות.
עתה, משהוטבו תנאיי בהינשאי לכוכבא, גברה חשקנותי ופחתה שאפתנותי ועוד בטרם חשתי בכך, או, יותר נכון – חשתי בכך רק משנתברר לי כי אפסו סיכויי לקבל אפילו רבע משרת מתרגלת בחוג לספרות לשנת הלימודים הקרובה.
אשתי היתה ילדה מפונקת. וולפה העריץ אותה. היא היתה ההיפך ממנו – דקה, תמירה וחיוורת-עור. שערה שחור ומצחה גבוה. אפה סולד-גאה ונחיריה פעורים קצת, כשאתה מסתכל בה היטב, כצל מופשל. רק לאחר זמן הבנתי שעברה ניתוח פלאסטי. יופייה הרב הסתיר תחילה כמעטה צמר-גפן את נחישות-דעתה, את תקיפותה החדה כסכין ואת החוש הנמרץ שלה לעסקים – בזאת דמתה בפנימיותה לאביה כשני נקניקי סאלאמי הונגרי. מה מצאה בי – הבטלן? – אינני יודעת. הלא יכלה באותה מידה לאמץ אל חיקה העשיר סטודנט לרפואה העומד בסיום לימודיו, שידוך מכובד יותר ממאסטראנט לספרות, וגם יותר מעשי, אם לוקחים בחשבון את הטיפול הרפואי של הדוקטור החתן במשפחה.
ואולם כוכבא דבקה דווקא בי, והוריה כיבדו, אמנם לא בשמחה רבה, את רצונה, אולי משום ייחוסה של משפחתי, הדלה אמנם, אך נמנית עם מייסדי הארץ, או משום שכוכבא המאוהבת שיכנעה אותם שאני עילוי בספרות וכי נכונו לי עתידות של סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטה. חדר-עבודה ריהטו לי מעץ טיק משובח, אך לא יקר מדי, שולחן-כתיבה גדול, כיסא מרופד עור ומדפי ספרים עד לתקרה. לא תיארתי לי כי חדרי הקודם, השכור, הכיל כמות עצומה כזו של ספרים. הייתי ישנה עליהם, מונחים בארגזי קרטון, מתחת למיטתי, דופקת סטודנטיות, מאוננת, הכל על ספרים, ששכבתם העליונה כבר הסריחה ריח כבד-מתקתק כפריחת החרובים.
וולפה קנה לי חיפושית פולקסוואגן, לא חדשה, כדי שיהיה לי קל יותר לנסוע לספרייה הלאומית, שהעברתה הסתיימה אז מאולמי טרה סנטה למשכנה החדש בגבעת רם, וגם כדי שנוכל לרדת לעיתים קרובות יותר, ובנוחיות, מירושלים לסוף-שבוע ברמת-גן. כאשר חזרנו במוצאי-שבת היה ריח חריף של שום עולה מהנקניקים הגודשים את תא-המטען במכונית מלפנים ומתערבב עם ריח השריפה שפולט המנוע הגונח מאחור ומתאמץ בעליות של באב-אל-ואד – ואני חשה את עצמי כנוסעת בתוך קופסת בשר מעושן ולצידי כוכבא היפהפייה בעלת השיער השחור החלק ועיני הדבש החום-זהוב והריח החריף מגרה את נחיריי ואני מהרהרת בבושה על רצוני לחזור מהר ככל האפשר לירושלים כדי לפרוק את תוצרת וולפה המדיפה ריח בשר מעושן ולהשכיב את בתו על מיטתה לאחר שהתרחצה בסבון ירדלי לוונדר ולמצוץ את הנקניקיות הרזות שלה, בלי חרדל. אפילו השירים שכתבתי באותה תקופה היו מוקדשים לה והיו כמובן רוחניים, מטאפוריים מאוד, בלי חרדל ופטמות, מעודנים, אבל כבר מבשרים את העתיד המר:
שני אגרטלים
נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה
סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,
שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –
קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ
הֶסְתֵּר-דָּבָר.
שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –
מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים
וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת
שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.
וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ
כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,
וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,
שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.
*
בקומת הקרקע של הבניין הסמוך לנו גרו שתי בחורות ששכרו את הדירה בת שני החדרים. לא פעם הסתובבו חצי-ערומות, לפעמים ערומות לגמרי, ובקיץ החלונות פתוחים, וגם מבין שלבי התריס, אם אינו סגור לגמרי, בייחוד בלילה, באור – היה אפשר לראות אחת מהן. המיטה שלה נמצאה באמצע החדר ומחלון חדר-השינה שלנו היה אפשר לראות את מצב הרגליים ואת הנעשה באיזור שפת המיטה הפונה למרכז החדר. היא אמנם הורידה את התריס של הדלת הכפולה, הפונה למרפסת – עד לחציו, ואולם מבין השלבים, כאשר החדר היה מואר בלילה – יכולנו לראות את תנועותיה.
לילה אחד, כוכבא כבר ישנה, לפני שנכנסתי למיטה הצצתי לשם, והנה אני רואה גוף בעל תחת ערום מטפס על המיטה. מאחור לא ידעתי אם היתה זו היא או הבחור שלה. לא עברו רגעים מועטים ועל המיטה החלה מתפתלת אותה פקעת, שהסופר הצרפתי ראבלה מכנה בשם "החיה בעלת שני הראשים". ממקום המיצפה שלי ראו בעיקר את רגלה הימנית, לכל אורכה, שהתרוממה וירדה כל הזמן בלא הפסק לפי קצב ההזדווגות. מדי פעם היא גם התרוממה, וניראתה צללית גבה כשהיא מושכת אליה את הבחור.
כל זה נמשך למעלה מרבע שעה, ומדי פעם נשמעו גם נשיקות. לאחר כעשרים דקות דממו, לא לפני שהתרוממה ומשכה אותו אליה בפעם האחרונה. אחר-כך שהו כמה רגעים על המיטה. לפתע קם הבחור, ערום, ורץ לכיוון השירותים. נדלק שם האור. אחריו קמה היא, והיה אפשר להבחין בבירור באחוריה הערומים ובחריץ, והסתלקה גם היא לשירותים.
הבחור חזר ראשון, לבש תחתונים לבנים, ישב על המיטה ועישן סיגריה. הבחורה לבשה רק חלק עליון תכלכל של פיג'אמה "בייבי-דול", שבה התרוצצה מדי ערב בהישארה לבד בבית. היא נכנסה למיטה בחצי-ישיבה ובפישוק-ירכיים, אולי גם היא עישנה.
כך שהו, הוא יושב לצידה למשך-זמן סיגריה אחת ומשחק קצת באצבע בפוסי ובתוסי שלה. אחר-כך קם ולבש את מכנסיו הארוכים, ושוב ישב. ושוב קם, והפעם חזר לבוש בחולצה אדומה. עמד מעליה והם נפרדו לשלום בנשיקה שכזאת: עדיין חצי-שכובה במיטה, היא הרימה את רגליה באוויר לאחור עד שנעלמו מעיניי, הוא גחן ונשק לה שם בכתם השחור של ערוותה ובעכוזה, ומיד כשהתרומם, ירדו רגליה על שפת המיטה. הוא יצא מן החדר, וכעבור רגעים אחדים ראיתיו הולך מאושש ברחוב שלנו, באור הפנס.
לאחר שהסתלק, הדליקה אור גדול יותר בחדר, לקחה חוברת של "לאישה" ושכבה לקרוא במיטתה כשהיא מסלסלת מדי פעם שיער בראשה ובערוותה. אני הלכתי לישון.
בבוקר סיפרתי על כך לכוכבא. אישוני הדבש החום-זהוב שלה התרחבו כמיוחמים שעה שהסתובבה כהרגלה יחפה במכנסונים קצרים וציפורני אצבעות רגליה, מושלמות בצורתן, אדומות כדם. "חבל, למה לא הערת אותי? זה מאוד מלחיך אותי לראות הזדווגויות..."
"מה זה מלכיך?"
"לא חשוב."
"מלחלח או מלחך, מה התכוונת?"
"תפסיק! בטח השפכת במכנסיים מרוב התרגשות."
"היה לי חבל לבזבז. שמרתי לך."
"איזה מותק אתה, שמוקי... ואתה, אתה אומר שככה היא סילסלה... אני מקווה שגם הלילה המנשק יבוא לבקר את השכנה מתחת..." התנפלה עליי בנשיקות קולניות ולפתה באצבעותיה את אשכיי עד שהכאיבה לי, ופתאום קראה באכזבה:
"עכשיו אני יודעת שאוננת כשראית אותם מזדיינים! תפסיק לאונן, קוקי, זה לא בריא. נהיים מזה עיוורים."
"אם צרפתי מאונן הוא גם כן מתחיל לבדר עברית?"
"אל תצחיק! אמרתי עיוורים בוו"ו!"
"לאונן דווקא חשוב וגם מאוד בריא, קוקי, האונן פולט החוצה את הזרעונים הישנים ומפנה מקום לטריים, ככה בשביל להפרות בצ'יק את הביצית. לא ראית את הסרט של וודי אלן עם הזרעונים לפני הפליטה בחליפות הצלילה הלבנות? – תרדי קצת, רוצה לשתות טרי?"
הייתי בחור יפה בעל עיניים תכולות וחיוך מקסים, ככה גם כוכבא אמרה עליי. בראשית נישואינו חששה שנשים אחרות, וגם גברים, יחשקו בי ויקחו אותי ממנה. טענה שיש לי אופי חלש ומתמסר. אני זוכרת את חרדתה כאשר נסעתי לביתו של פרופ' ג'ייקוב פליישצ'יק בעין-כרם, לקבל ממנו את הנוסח המתוקן של הרצאותיו "על הסתירה שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו", כלומר, האם הרע בא מאלוהים, גם אושוויץ, או שאלוהים איננו כל-יכול שאז איננו אלוהים? – הרצאות בתיאולוגיה של הספרות, שרשמתי בשיעוריו והוצאתי אותן בחוברת במפעל השכפול של הסתדרות הסטודנטים. כל מי שרצה להיחשב סופר ראה עצמו מחוייב להוציא חוברת.
פליישצ'יק הרזה קיבל אותי יחף, במכנסיים קצרים ובחצי גוף עליון ערום, כיבד אותי בקוס מים, ויותר משהתייחס להערות הבודדות שתיקן לי בכתב-היד, הביט בי בעיניים כלות ובערגה. הוא גר לבדו בבית הגדול. כאשר סיים את תיקוניו קמתי ללכת כי האווירה היתה קצת לא נעימה. ליד הפתח שאל אותי בקולו החד-גוני אם אני רוצה פיפי.
השאלה היתה אולי תמימה. כל הדרך שעשיתי עד עין-כרם, והשהות אצלו, ועכשיו אני יוצאת כדי לחזור לירושלים. אבל משהו בקולו החשיד אותו שאולי הוא מתכוון אם אני רוצה את הפיפי שלו, וחסר לי שאומר כן. הייתי יכולה להתלונן עליו כומו החיילות-לשעבר על אלוף מרדכי ולהרוס את הקאריירה שלו. אבל אמרתי מיד "תודה, לא!" ויצאתי, למרות שבאמת כבר הייתי צריכה מאוד להשתין.
כשסיפרתי על כך לכוכבא נתקפה בהפגנת קינאה ובעלות והתחילה לחבוט אותי בילדותיות על עכוזי. "אני כועסת עליו מפני שהוא רצה לקחת ממני את הפישיק שלך!" – פינקה ועשתה פולחן שלם סביבי, נישקה את אצבעות רגליי ואת הפישיק. אילו יכלה היתה שמה אותו לא רק בפה אלא גם בכיס או בארנק שלה ובלבד שפרופ' פליישצ'יק לא יחטוף לה אותו ממני.
היא גם ביקשה שאנשק את אצבעות הרגליים שלה, להוכיח את אהבתי אליה, מה שלא כל כך התכייף לי כי אני רגישה מאוד לריח, גם בעניין ליקוק הדגדגן, למרות שכוכבא היתה נקייה למופת ונדפה מכל פינותיה ריח רבלון אינטימט ששיגע אותי וגורם לי לרצות אותה גם עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה.
אלה היו ימינו הטובים ואני לא יודעת מדוע בכל זאת חשתי אי-שקט, ושהאהבה הסוערת בינינו היא אולי רק הצגה אחת גדולה. למשל, לא חשבנו על ילדים, וכוכבא הכריחה אותי לגמור בחוץ או להלביש קנדון.
השתתפתי בגילויי-הדעת של הסטודנטים והסופרים ואנשי-הרוח נגד הכיבוש והדיכוי והפרת הזכויות, חתמתי על עצומות עם הסופרים הערבים הישראליים, אלה שהיום מכנים עצמם העם הפלסטיני בישראל. האמנתי בדו-קיום, שערביי ישראל הם גשר לשלום, שיש עם מי לדבר וכי מחנה השמאל והשלום ינצח. להפגנות עצמן אני לא הלכתי. לא התחשק לי לחטוף מכות מהשוטרים או לנסוע רחוק כדי לעמוד עם יהודים וערבים, להניף כרזות ולצעוק שהערבים צודקים. זה ניראה לי ראוותני ומגוחך, למרות שאולי אומץ-הלב להשתטח על הכביש מול מצלמות הטלוויזייה היה מקדם אותי מאוד בספרות העברית.
כוכבא מצידה אסרה עליי להסתכן והתנהגה כאילו אני רכוש שלה, אבל הרגשתי שהיא בזה לי על פחדנותי.
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה בתולדות הספרות העברית, בהוצאת "אסטרולוג", 2001. לאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם.
הבהרה בקשר לשיר שבעקבות מחמוד דרוויש
שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מחמוד דרוויש, רמאללה, פורסם לפני שנה ב"ידיעות אחרונות" מיום 16.6.06.
בעקבותיו פירסמתי לפני כשנה, ב"חדשות בן עזר" גיליון 151, מיום 19.6.06, פרפראזה על השיר תחת הכותרות: "'היונה הצחורה עפה מערבה', שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד, מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים." את הפרפראזה הזו שב ופירסם העורך בגיליון הקודם של המכתב העיתי, מס' 260.
ה"שיר" של דרווש מחמיד [שם בדוי, כמובן] משתמש באלמנטים משירו המקורי של מחמוד דרוויש "ציור קיר" – זאת כדי לחשוף את שנאת ישראל המפעפעת בשיר ובכותבו גם יחד, ואת חלומו הפיוטי והפוליטי להשליך את יהודי ישראל לים.
כמובן שהפרפראזה שלי לא נכתבה ערבית במקורה אלא היא פרודיה על השיר המקורי של דרוויש, שיר שאכן תורגם לפני שנה לעברית.
חיימקה שפינוזה
יוסי לנג: מבקש פרטים על בית הספר החקלאי
בפתח תקווה בשנים 1921-1925
אהוד שלום וברכה,
בקשה לי אליך. אני משלים בימים אלה מחקר אודות בית הספר החקלאי-תיכוני שנוסד בפתח תקווה בשלהי 1912 והחזיק מעמד, בקשיים מרובים, כנראה עד 1925. יוזם בית הספר היה הסופר והפובליציסט יעקב רבינוביץ' (תושב פתח תקווה) ומנהלו היה ד"ר אליעזר פיקהולץ. רוב תלמידיו (ובכללן גם אסתר ראב) היו פתח תקוואים. אודה לך אם תפרסם בעיתונך קול קורא המבקש עדויות כלשהן על בית הספר ועל תלמידיו כדי שאוכל לתארו כראוי לו.
בתקוה שתיעתר לבקשה ושתהיה לה היענות,
יוסי לנג
אהוד בן עזר: לקוראים המבקשים לדעת על בית הספר החקלאי (שאם איני טועה היה נמצא בצומת הרחובות רוטשילד וסלומון בפתח תקווה, בקטע הצפוני-מערבי) – מומלץ לקרוא את הפרקים המתאימים בספרי הנידח "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".
אסתר ראב: "פחדתי שספרי יטבע בערימת התבן" (קיץ 1963)
שלום אהוד,
למקרה שלא קראת, הנה קטע מתוך מאמר ב"מעריב" של יום שישי, 13.7.07, "לא בערימת התבן" מאת מנחם בן, אודות "יוכני" מספר 4, יולי 1963, עיתון לספרות בעריכת נתן זך ואורי ברנשטיין.
...עד כאן השירים. אבל במרכז החוברת ובליבת החיוניות שלה עומדים לא פחות המאמרים על השירה ועל הספרות, הפולמוסים, הוויכוחים העקרוניים, ההבדלה בין הטפל והעיקר, בין הטוב והרע, ומעל לכול, ההבטחה הגדולה המופיעה בדבר העורך, והמתייחסת לדברים שאמרה המשוררת אסתר ראב בראיון מקסים שקיימה איתה באותה חוברת אסתר הגר.
כותב נתן זך: "כשנשאלה אסתר ראב על ידי המראיינת מדוע לא פירסמה קובץ שירים שני במשך שלושים ושלוש השנים האחרונות, ענתה: 'יש כל כך הרבה שירים. פחדתי שספרי יטבע בערימת התבן.'" וזך מתרגש ומגיב: "שירה טובה תיכתב תמיד. אנחנו נוציא אותה – על ברכינו ובציפורנינו ממש, אם יהיה צורך להרחיק לכת עד כדי כך – מערימת התבן שבה טבעה." הבטחה מופלאה.
ואכן נתן זך מימש את הבטחתו בעצם החוברת שהוציא, בעצם השירים המתפרסמים בה ובעצם הפולמוסים והאיזכורים. כולם נועדו להבדיל בין הטוב לרע. להוציא את המוץ מערימת התבן...
["מעריב", 13.7.07]
בברכה,
ניצה וולפנזון [השולחת]
לניצה,
תודה לך על הקטע. באמת לא ראיתי אותו. עכשיו אוכל לצרפו לארכיון אסתר ראב הנמצא עדיין ברשות המשפחה.
בעקבות הראיון של אסתר הגר ב"יוכני", ביוזמתם של העורכים נתן זך ואורי ברנשטיין, ששלחו אותה, התעורר העניין המחודש בשירי אסתר ראב. ממש באותו זמן, המבקר הספרותי הירושלמי שלום קרמר, שערך סדרת ספרים של אגודת הסופרים בשיתוף הוצאת "מסדה", קיבל את הצעתי, על דעת אסתר, להוציא מחדש את "קמשונים" (1930), ספרה הראשון של אסתר ראב, כאשר בכרך החדש כלולים גם כל השירים שכתבה מאז ועד שנת 1963.
ואכן הספר "שירי אסתר ראב", שחלק משיריו העתקתי מגיליונות ישנים של עיתונים וכתבי-עת, יצא בשלהי שנת 1963 (השנה בה יצא לאור גם ספרי הראשון "המחצבה"). עיקר ההתייחסות לשירתה של אסתר, וגילוייה מחדש, התרחשו במהלך 1964. ומאז, תודה לאל, כל כמה שנים "מגלים אותה" מחדש. אסתר התעקשה שלא יצוינו בספר תאריכי פרסום השירים, כדי להסתיר את גילה. במהדורת "אסתר ראב / כל השירים" שההדרתי, ואשר יצאה לאור כבר לאחר מותה, תיקנתי את המעוות.
אגב, אסתר ראב מעולם לא ראתה עצמה כשייכת ל"מיגדר" אלא למסורת הגדולה והמפוארת של הספרות והשירה העברית שאין בה הבדל בין זכרים לנקבות.
אהוד בן עזר
זוג גימלאים צעירים בַּנֶּפש
מחפשים שותפים לטיול בחבל אנדלוסיה בספרד
בסתיו הקרוב
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,511 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
260 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל