חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 262
תל אביב, יום חמישי, ד' באב תשס"ז, 19 ביולי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אילן שיינפלד: "תחזקנה" [31 ביולי 2006].
אהוד בן עזר: על קובץ סיפוריו המעולה של משה גרנות "קרנטינה בקונסטנצה".
נעמן כהן: הַפְרָטָה. // אורי הייטנר: זאת הגאונות של ממשלת אהוד את אהוד?
יוסי גמזו: נְיָר בְּיַד מְשוֹרֵר.
ד"ר גיא בכור: א. על שקרים, הזיות וביטחון עצמי במלחמת לבנון השנייה.
ב. דרישת שלום ממר קרפד בוש או המזרח התיכון, ואיך להרסו בשמונה שנים!
ג. מחבלי פתח מוסרים את נשקם? עוד פטה מורגנה של חום יולי-אוגוסט.
"חדשות בן עזר" מברך את אוהבי החזירים במועצת עיריית נתניה, שמטעמי צער בעלי חיים אישרו תיקון לחוק העזר העירוני, לפיו תיאסר מכירת בשר חזיר בעיר.
אהוד: בין קצב לנהגו או מה התרחש בין גד מכנס ליחיאל ליפסקי.
אהוד בן עזר: תיקון חוק הספריות הציבוריות, סגירת האורווה לאחר שהסוסים ברחו? // ליטמן מור: "הגלידה מתה – געשטארבן!"
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק שני, לילה בלי אהבה בקיבוץ בערבה. // הצעות למשלוח חומר למכתב העיתי "חדשות בן עזר".
אילן שיינפלד / תחזקנה
פורסם אצלנו ב-31 ביולי 2006
בשבת שעברה קמתי עם שורתו של ח.נ. ביאליק מהדהדת בזיכרוני, "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים את עפרנו באשר הם שם." חזרתי אל השיר ההוא, שהיה שיר חיזוק לבניין הארץ, וקראתיו. או-אז נטלתי את השורות הראשונות בכל אחד מבתיו, ועשיתי בהם שינויים, כמתבקש משיר לאומי, המהדהד פתאום בנסיבות זמן אחרות.
שבוע ימים המתנתי ומיתנתי את נוסחו הראשוני של השיר הזה, שמקורו ותבניתו הכתיבו מלכתחילה טון זר לי, טון שאינני מורגל בו. אולם, אחרי שבוע נוסף של לחימה קשה, ובצבוץ שירי מחאה ראשונים של משוררים, שנמניתי עליהם במלחמת לבנון הראשונה, החלטתי להוציאו מתחת ידי אל הציבור. הייתי אחד המשוררים הראשונים שכתבו שירי מחאה נגד מלחמת הלבנון הראשונה, ויצאו לקוראם בכל מקום ברחבי הארץ. עכשיו אנחנו שוב בלבנון, במלחמה אחרת. ואסור לנו, המשוררים, לשכפל את קולותינו מן המלחמה ההיא גם במלחמה הזאת.
בניגוד למלחמה הארורה ההיא, זוהי מלחמה צודקת. על כל זוועותיה, היא צודקת. לו המתנו עמה עוד איזה זמן, היה גורלנו מר שבעתיים.
העבירו הלאה את השיר הזה ככל שתחפצו בכך. הגיבו אליי אם תרצו. אבל מינעו ממני דברי צדקנות. גדלתי עליהם כל חיי. זוהי עת אחרת.
נכתב 21-28.7.06
[השיר פורסם ב"חדשות בן עזר" גיליון מס' 163, יום שני, ו' באב תשס"ו, 31 ביולי 2006, לפני כשנה. הוא שב ונדפס במקביל במקומות אחרים, ועתה – במסגרת המחקר "האומץ לומר... שירה על אירועים אקטואליים: הצעת מתודה להוראתה" מאת לאה ברץ, בתוך "מסד – מאסף לענייני ספרות והוראתה" מס' 5, בעריכת ד"ר עדינה בר-אל, ובהוצאת אחווה, המכללה האקדמית לחינוך, החוג לספרות, מס"ד, מרכז לספרות, לספרות ילדים ולדידקטיקה].
תֶּחְזַקְנָה
תַּחְזֵקְנָה יְדֵי כָּל בָּנֵינוּ הַמְּחוֹנְנִים אֶת חַיֵּינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.
בַּמְּטוֹסִים, בְּסוֹלְלוֹת הַיֶּרִי, בְּעֶמְדוֹת הַפִּקּוּד, בַּתַּצְפִּיּוֹת, וְאִשַּׁם
בּוֹעֶרֶת בְּחוּצוֹת עָזָה וּבְעָרֵי לְבָנוֹן, בָּרְצוּעָה וּבְבֵּירוּת, עַד תִּשַּׁם.
בַּל תִּפֹּל רוּחֲכֶם וּבַל יִשָּׁמֵט בָּכֶם לִבְּכֶם. הַמְשִׁיכוּ לְהַרְעִישׁ שָׁם.
וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם מוּג לֵב. וְלֹא יָקוּם בָּכֶם סַרְבָן. וְלֹא יֵעוֹר בָּכֶם אָשָׁם.
תַּחְזֵקְנָה יְדֵי כָּל בָּנֵינוּ הַמְּחוֹנָנִים אֶת חַיֵּינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.
הֵן סוֹפְרִים אָנוּ אֶת חוֹבְכֶם, וְחָבִים אָנוּ לָכֶם אֶת נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאַף,
אֶת לֶכְתְּכֶם מֵעִמָּנוּ וּמֵעִם חֵיק הוֹרֵיכֶם אֶל צוּרִים וּנְקָרוֹת, לְהָטִיל אֶת חַיֵּיכֶם בַּכַּף,
אֶת זְחִילַתְכֶם בֶּעָפָר, אֶת לְחִיכַתְכֶם אֶרֶץ דָּמִים, אֶת נִשְׁקְכֶם הַחַף,
בְּחַפֶּשְׂכֶם מְאוּרוֹת אוֹיֵב, מִצְבּוֹרֵי טִילִים וּמַשְׁגְּרֵי טִילִים בַּנּוֹף אֲשֶׁר נָאַף
עִם קַנָּאֵי דָּת וְעִם רַהֲבַּם שֶׁל שַׁלִּיטִים, אֲשֶׁר עָרְצוּ גְּבָרִים, נָשִׁים וָטַף
לִהְיוֹת מַסְוֵה לִמְשַׂנְּאֵינוּ, וְהֵם בָּנוּ תַּחְתֵּיהֶם מַחֲנוֹת, אֲגַף אַחַר אֲגַף.
הֵן סוֹפְרִים אָנוּ אֶת חוֹבְכֶם, וְחָבִים אָנוּ לָכֶם אֶת נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְאֶת זֵעַת הָאַף.
אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת, אֶת הַמַּסָּד הַחֲרִיבוּ. רַב לָכֶם אָחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא.
עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחְרֵשׁוֹת וָמֶלַח. הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב.
הִפְכוּ אוֹתָן מִדְבָּר צָחִיחַ. עִיִּים שֶׁל חֳרָבוֹת. עֵמֶק עָכוּר, לֹא מְיֻשָּׁב.
כִּי כָּמַהְנוּ לַשָּׁלוֹם וּבוֹ רָצִינוּ, וְאֶת בָּתֵּינוּ הֶחְרַבְנוּ קֹדֶם, וְהָיוּ לְמַתָּת לֹא נֶחֱשָׁב
בְּעֵינֵי הַמְּרַצְחִים הָאֵלֶּה, עֲטוּרֵי זָקָן וְסֶרֶט גִ'יהָאד, הַקּוֹרְאִים "טֶבַח עַכְשָׁו!"
וְאֵין בָּהֶם לֹא אַהֲבָה וְלֹא שָׁלוֹם, וְאֵין לָהֶם לֹא אֵל, לֹא אָב.
אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת, אֶת הַמַּסָּד הַחֲרִיבוּ. רַב לָכֶם אָחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא.
עַם קַו לְקַו אֲנַחְנוּ. מִקַּו לְקַו קוֹמַמְנוּ אֶת שִׁמְמַת עַמֵּנוּ וּבָנִינוּ בִּנְיַן־עַד.
קַו ת"ח ות"ט, קַו קִישִׁינֵב, קַו לֵיל הַבְּדוֹלַח, קַו אוֹשְׁוִיץ, כֻּלָּם קַו אֶחָד.
כֹּחֵנוּ הוּא בְּזִכְרוֹנֵנוּ. בִּידִיעַת הִשְׁתַלְשְׁלוּת הַדָּם. לֹא לַשָּׁוְא נוֹסַד
לָנוּ כָּאן בַּיִת, וְעַתָּה לֹא נְוַתֵּר עָלָיו, גַּם אִם יַעֲלֶה בִּמְחִיר דָּמִים. אִם חֲשָׁד
עוֹלֶה בָּכֶם, אָחַי, צוֹדְדוּ אֶת קְנֵיכֶם וִירוּ. שֶׁלֹּא נֵלֵךְ אֲנַחְנוּ לְפִי חֶרֶב. וְאִם רָצַד
בָּכֶם אוֹר הַתְּבוּנָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כָּל אָדָם, כַּבּוּהוּ. זֶה זְמַנָּם שֶׁל הַנִּצּוֹד אוֹ שֶׁל הַצָּד.
עַם קַו לְקַו אֲנַחְנוּ. מִקַּו לְקַו קוֹמַמְנוּ אֶת שִׁמְמַת עַמֵּנוּ וּבָנִינוּ בִּנְיַן־עַד.
אַל תֹּאמְרוּ קָטֹנּוּ. הִתְבּוֹנְנוּ בִּפְנֵי רֵעֵיכֶם הַהוֹלְכִים לַקְּרָב.
אִחֲזוּ בִּידֵיהֶם וּלְכוּ, לְכוּ עִמָם אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה שֶׁאָרַב.
אַל תֶּחְרְדוּ. הֵן כֹּל אִישׁ וָאִישׁ אֶת מוֹתוֹ עַל פָּנָיו גָרַב.
הַכְּאֵב עֲלֵיכֶם מְיָרֵא כֹּל לֵב, בְּנֵי עַם נֶחְרָב.
בַּל יִהְיֶה זֶה דַּמְכֶם. יִהְיֶה זֶה דָּמַם הַזָּב.
אַךְ אִם יָסוּף בָּכֶם אִישׁ, הוּא לֹא יִפֹּל לַשְּׁוָא.
אַל תֹּאמְרוּ קָטֹנּוּ. אָחֲזוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ, הַהוֹלְכִים לַקְּרָב.
מִי בָּז לְיוֹם דָּמִים, בֻּזּוֹ יְבַזֵּהוּ. מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וּפְּצָצוֹת עֲשׂוּ,
וְהַמְטִירוּ אוֹתָן עַל כְּפָרִים וְעַל עָרִים וְעַל בָּתִּים עַד יִקְרְסוּ.
הִרְגוּ בָּהֶם, הַקִּיזוּ אֶת דָּמָם, הַחֲרִידוּ חַיֵּיהֶם, לְבַל עוֹד יְנַסּוּ
לְהַחְרִיבֵנוּ, עַד שֶׁנִּשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֵרִים מִתְפּוֹצְצִים, שֶׁנִּדְרְסוּ
בַּעֲקֵבֵיכֶם, קוֹלוֹת תְּחִינָה וָנֶהִי. וַעֲלֵיהֶם בּוֹרוֹתֵיהֶם יְכַסּוּ.
מִי בָּז לְיוֹם דָּמִים, בֻּזּוֹ יְבַזֵּהוּ. מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וּמִלְחָמָה עֲשׂוּ.
נכתב 21-28.7.06
אהוד בן עזר
על קובץ סיפוריו החדש של משה גרנות
"קרנטינה בקונסטנצה"
בהוצאת ספרא, בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, 2007. 144 עמ'.
דומה כי משה גרנות לא פונק על ידי הביקורת וההכרה הספרותית בישראל. שמו אמנם ידוע גם בזכות כתיבתו הביקורתית והמחקרית הרבה בנושאים ספרותיים ואחרים, ואולם יש קוראים לא מעטים, כמוני למשל, שנחשפו לראשונה לכתיבתו הבידיונית דווקא בספרו האחרון, קובץ הסיפורים בעל היסודות האוטוביוגראפיים, "קרנטינה בקונסטנצה".
זהו קובץ סיפורים מרתק, כתוב היטב, שמגלה לקורא העברי מחוזות חיים שאינם בזרם המרכזי של הסיפורת העברית בת-ימינו. קודם כל מבחינה צורנית. אלה סיפורים ריאליסטיים בתכלית שהקיום היהודי עומד במרכזם, ולכן אין צורך בהם בריאליזם פאנטאסטי או בכתיבה סימבולית (או סתם פטפטנית ומשעממת כנהוג בחלק מרבי-המכר שלנו כיום) – אלא המציאות עצמה יוצרת סיטואציות מדהימות לעיתים, אכזריות וגם מרגשות, כאשר הזירה העיקרית לרוב הסיפורים היא תקופת ילדותו ונעוריו של גרנות ברומניה, בצל נוראות מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר המעבר לישראל, שלו ושל דמויות אחדות מסיפוריו.
הנה למשל הסיפור הנותן לקובץ את שמו: "קרנטינה בקונסטנצה" [אגב, שם לא מסחרי, שמעורר התנגדות בקורא הישראלי המפונק, שהיה להוט ודאי יותר לקרוא ספר בשם "צ'וֹרבָּה שלי"] – סיפור מעולה שסגנונו ותוכנו נעים בין שלום עליכם לבין בשביס-זינגר. כל-כולו מכתב של חייט יהודי עני מהעיירה פרומושיקה שברומניה, יעקב שמו, אל אחיו שהתעשר באמריקה ובא לקחתו ליבשת החדשה ומכריחו להותיר בינתיים את אשתו ושתי בנותיו בעיירה. לב מי לא יימס למקרא הווידוי המרגש, האנושי והעמוק כל כך, התמים ומכמיר הלב, שכולו התנצלות מאמצע הדרך, מקונסטנצה, על כך שיעקב מסתלק מלהפליג עם אחיו, וחוזר אל אשתו הגיבנת ואל שתי בנותיו בפרומושיקה. מה אגיד לכם, זה לא חמור ארצישראלי שמחלק את הדואר בנהלל, אבל זה הרבה יותר קרוב לספרות גדולה.
גם שאר הסיפורים מגלים עולם מרתק של חיים יהודיים, בעיקר ברומניה, כאיפיונן ההולם הנדפס על העטיפה האחורית: "לא מעט מהדמויות המאכלסות את קרנטינה בקונסטנצה אינן שגורות בסיפורת העברית. אלה יהודים ילידי רומניה, חלקם קשי יום, ידועי סבל ורדיפות, בני עדה שייצוגה נדיר בספרות העברית."
עשרים הסיפורים שבספר מפגישים את הקורא עם דמויות שתהפוכות העת חשפו בהן קויי אופי מפתיעים: דוֹד אישי החולק את אשתו עם המאהב שלה בשל השקפת עולמו הקומוניסטית. הוכמן, מנהל בית ספר (כבר בתל אביב) הנאלץ לנטוש את אישתו ובתו בגלל סחיטתה של רווקה מיואשת. מורדי המביא יצאנית למחנה לעבודות כפייה של יהודים בכפר ברומניה, כדי למנוע מחבריו לשכב עם הגויות הצעירות, שכל הגברים שיועדו להן יצאו להילחם ברוסים במסגרת הצבא הגרמני, נשבו ולא יחזרו לעולם. ואם היהודים הצעירים ימלאו עתה אחר תאוותן, יפרוץ פוגרום והוריהם האיכרים יעלו את היהודים על קילשונים. או שלוימי, ששינה שמו לסרג'יו (לא זה מהגששים) לאחר שאימו היהודייה נישאה לקולונל רומני גוי, והוא הופך לקלגס אכזר המתעלל בבני עמו במחנה הריכוז שבו הוא מוצב, ודווקא שני אחיו הצעירים, היהודים-למחצה, שומרים על קשר עם משפחתו של המספר ואף מביאים להם מזון מדי פעם, גם בגלל אחיותיו היהודיות היפות.
אי אפשר להתעלם מההיבטים החברתיים וההיסטוריים של הסיפורים. מבחינה חברתית – העוני המרוד של יהודי העיירות הקטנות, שעיקר מקצועם חייטות וחייהם עלובים ברומניה כמו גם בשנותיהם הראשונות והקשות בישראל. כמה פאתטי מצבם פה, גם כאשר הוטב מבחינה כלכלית, כמו בסיפור "חתונת הזהב".
וההיבט ההיסטורי, שאם חשבנו בטעות שמזלם של יהודי רומניה שפר עליהם והם סבלו פחות והושמדו פחות מיהודי ארצות מזרח-אירופה האחרות (למעט בולגריה), הנה באה המציאות האכזרית המתוארת בסיפוריו של גרנות וטופחת על פנינו. מסכת ייסורים נמשכת אחת של שנאה ליהודים, רדיפות ופוגרומים, בהתנדבות, לא בידי הנאצים הגרמנים, אלא מטעם בעלי בריתם הרומנים.
כדאי גם לציין שמוזר – הבנתי כל משפט וכל מילה עברית בספרו של גרנות, וגם את ההקשר העלילתי של כל סיפור וסיפור, וגם נהניתי מהקריאה ופה ושם התרגשתי. מה שאינני יכול לומר על הניסיון לקרוא כמה רבי-מכר של סופרים חשובים והרמטיים שמככבים אצלנו, ואשר עקרות בית, שהשכלתי וטעמי הספרותי אינן מגיעות לקרסוליהן – מדברות עליהם בחופשיות כאילו היו פרקים מהספר "גן גני".
ספק אם יהיה אפשר להשיג את ספרו המעולה של גרנות בחנויות הספרים. הוא יצא לאור ב"ספרא", בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, ולפי שסופר לי העותקים נמצאים עדיין בהוצאה ואין הרשתות הגדולות מוכנות להפיץ אותם. בוודאי, כי העסק של הפצת הספרים ויצירת רבי-המכר המלאכותיים הפך להיות ממוסחר וגם מושחת מבחינת הערך הספרותי, וכיום לספרים טובים, אם אין אחריהם מערכת משומנת היטב של הוצאות ספרים שחלקן קשורות בעיתונים גדולים או ברשתות הפצה גדולות – אין סיכוי להגיע לציבור הרחב.
זו אגב אחת הסיבות לכך שחדלתי לכתוב ספרים חדשים ואני מעדיף לקיים את הקשר שלי עם הקוראים באמצעות "חדשות בן עזר". על כל פנים, על דעת עצמי אני מוסר כאן את האי-מייל של משה גרנות [הכותב דרך-קבע אצלנו ואני מכירו אישית] כדי שמי שמעוניין לקרוא את ספרו, בעקבות המלצתי החמה עליו, יוכל לפנות אליו ישירות:
נעמן כהן
הַפְרָטָה
בֶּרְל
הֵקִים בַּנְק,
יִסֵּד עִתּוֹן,
בָּתֵּי חֲרשֶׁת,
קֻפַּת חוֹלִים.
חֶבְרַת בִּטּוּחַ,
בֵּית סֵפֶר,
תֵּאַטְרוֹן,
הַכֹּל
לַפּוֹעֲלִים!
הָלְאָה
הַנִּצּוּל!
הָעֹנִי,
הַמְּצוּקָה!
הַפּוֹעֵל
סוֹלֵל,
בּוֹנֶה,
מֵקִים
מֶשֶׁק
לְתִפְאֶרֶת.
לְכָל אָדָם
חֵרוּת.
הִסְתַּדְּרוּת!
חַיִּים רָמוֹן
(וִישְׁנִיָה לְשֶׁעָבַר),
בִּמְחִי יָד
קַלָּה וַעֲנֻגָּה,
מָחָה זֵעַת הַפּוֹעֲלִים.
פֵּרֵק, הָרַס, מַחַק.
עָמָל שְׁנוֹת דּוֹר
הֲלַךְ לְטִמְיוֹן.
מָכַר לְבַעֲלֵי הַהוֹן.
אורי הייטנר
זאת הגאונות של ממשלת אהוד את אהוד?
אהוד ב', שלום!
בתור חסיד של אהוד א', האם יש לך הסבר לאובססיה של "חיזוק אבו מאזן", שהגיעה לשיאים חדשים בשחרור טרוריסטים, הוצאת טרוריסטים מרשימות המבוקשים והכנסת רבי מרצחים לרש"פ?
חוואתמה נשם כבר הרבה יותר אוויר מכפי שהיה ראוי, וזה מחדל עצום של ישראל. אך לעולם לא מאוחר. במקום לשנות את מצב הצבירה שלו, אנו מכניסים אותו כגיבור, כדי לקיים מצוות "לחזק-את-אבו-מאזן". זאת הגאונות של ממשלת אהוד את אהוד?
אורי הייטנר
אהוד ב': אני פסימי לא פחות ממך, ובוודאי שהייתי שמח אילו המנוולים המורשעים הללו של הטרור הפלסטיני היו נישארים אצלנו תחת סורג ובריח, וגם איש ממנהיגי הטרור הרצחני לא היה מורשה לבוא לגדה.
אבל, יש לנו שני חטופים בלבנון, שחרף העובדה שהם בידי החיזבאללה, אולי יש להנהגת הרשות מידה כלשהי של השפעה על סיכויי שיחרורם, בעקבות המחווה? וכן – גם אם אנחנו בטוחים שבסופו של דבר אין הבדל בין הטרור של חמאס לטרור של פתח, וגם אם הם עלולים לחבור שוב ליישות רצחנית אחת, הנה עכשיו, בזמן הנתון, עלינו לתמוך במתונים שברשות ולחזק אותם כדי שהתהליך לא ייראה בעיניהם ובעיני העולם כאילו הוא ללא מוצא (והאמת היא שהוא ללא מוצא. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא "ניהול הסכסוך", כהגדרת ד"ר גיא בכור).
מה שמונע כיום במידה מסויימת את הטרור אינו ישיבת טרוריסטים פלסטינים מורשעים בבתי הכלא שלנו אלא הפעילות של צה"ל וכוחות הביטחון בגדה, וכל טרוריסט שהם הורגים הוא עוד נדבך חיוני לביטחוננו – יותר מטרוריסט היושב כיום אצלנו בכלא, אשר מחר או בעוד שנים אחדות ישתחרר בתום ריצוי תקופת מאסרו, עם או בלי חנינה, ומיד ישוב לפעול נגדנו.
אני חושב ש"המסחר" שלנו בשיחרור אסירים מוכיח דווקא את כוחנו ולא את חולשתנו. מחוץ לשנאתם התהומית כלפינו ורצחנותם כלפינו, שלא השתנו – הלא הפלסטינים מצויים כיום באחת מתקופות השפל הכי גרועות שלהם, ואבו-מאזן ממש מתאים לשמש להם סמל.
יוסי גמזו
נְיָר בְּיַד מְשוֹרֵר
נְיָר בְּיַד מְשוֹרֵר הוּא תַרְגִּיל בְּאַלְכִּימִיָה, מַה שֶעוֹד אֵין בּוֹ
פִּתְאֹם דַּוְקָא יֵש בּוֹ: בִּדְיוֹ-הַסְּתָרִים הַשְּקוּפָה מְגַלָּה אֵש הַנֵּר
פִּיגְמֶנְטִים שְחֻמֵּי מַשְמָעוּת, מִן הַצְּחוֹר הָאַנְטְאַרְקְטִי בּוֹקְעִים כְּמִין יַעַר
תָּרְנֵי הַסְּפִינוֹת הַקְּבוּרוֹת מִימֵי בִּירְד וְאַמוּנְדְסֶן. עַכְשָיו, שֶהָעֵט
מַפְצִיר, כְּמַשְבִּיעַ רוּחוֹת בְּסִיאַנְס, בְּלָבְנוֹ שֶל הַדַּף, זֶה הָאֵלֶם
מַפְשִיר, מִתְמוֹסֵס כְּמִין קֶרַח דּוֹמֵעַ נִטְפֵי סְטָלַקְטִיטִים. מִלִּים
אֵינָן הִפּוּכָהּ שֶל שְתִיקָה, הֵן פֵּרוּש שֶלָּהּ. מַה שֶּהִמְתִּין כָּאן כְּאַמְבּוּש
בְּחֹמֶר הַנֶּפֶץ לִמְחִי הַמַּרְעוֹם
הוּא הַשִּיר הַשּוֹאֵג
אֶת שִקְטוֹ.
אִשָּה בְּיָדוֹ שֶל אוֹהֵב הִיא נְיָר, נְיַר לַכְּמוּס בּוֹחֵן, מַה שֶאֵין בָּהּ
לְיָד לֹא-אוֹהֶבֶת פִּתְאֹם כָּל-כָּךְ יֵש בָּהּ, הַיֶּתֶר כֻּלּוֹ טָעֻיּוֹת
כְּמוֹ הַסִּיגִים שֶהֵם רֹב הַזָּהָב, כְּמוֹ הָרֹב שֶחָשַב שֶהַשֶּמֶש
סוֹבֶבֶת סְבִיבָהּ שֶל הָאָרֶץ וְרַק בִּזְכוּת maverick אֶחָד, עַקְשָנִי
נִצְּלָה הָאֱמֶת, בְּדִידוּתוֹ שֶל קוֹפֶּרְנִיקוּס. גַּם אַהֲבָה הִיא מִין צֶדֶק,
הַכֹּל מִתְגַּהֵץ בָּהּ, קִמְטֵי הַמְּרִירוּת, הַשָּנִים, הַפְּשָרוֹת, הָעֶלְבּוֹן.
לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ נוֹגְהוֹת מִן הַחֹשֶךְ זֶה כְּמוֹ לְהָשִיב בְּרִבּוּעַ
גְזֵלָה לִבְעָלֶיהָ, לָגַעַת פִּתְאֹם בְּרֶגִיסְטֶר סָמוּי וְנִשְכַּח
וְהִנֵּה הוּא מַצְעִיר אוֹתָהּ כְּמוֹ בְּכִשּוּף מִסְתּוֹרִי שֶל כִּירוּרְגִּיָה פְּלַסְטִית.
לֹא, הִיא אֵינָה מִשְתַּנָּה, הִיא פָּשוּט מִתְרַגֶּלֶת
לִדְמוֹת לְעַצְמָהּ.
נִגּוּן בְּיָדוֹ שֶל נַגָּן הוּא אִשָּה: מְחַזְּרִים אַחֲרָיו, מְשַדְּלִים בּוֹ
אֹמֶץ כָּמוּס, שֶיִּפְשֹט אֶת שִֹמְלוֹת הַשְּתִיקָה, שֶיַּתְחִיל לִהְיוֹת הוּא.
כָּל מַנְגִינָה הִיא תָמִיד אַהֲבָה שֶהָיְתָה מְכֻסָּה מֵאִתָּנוּ,
מוֹצְאִים אוֹתָהּ, לֹא מַמְצִיאִים אוֹתָהּ, כְּמוֹ אֶת הָאֵש הַנִּסְתֶּרֶת בַּצֹּר.
רַק לְעֵינָיו שֶל רוֹדֶן מִתְגַּלָּה הָאִשָּה-בְּפּוֹטֶנְצְיָה מִבַּעַד
לַשַּיִש הַבּוּר, הַגָּלְמִי, כְּמוֹ זָהָב בְּגַלָּיו שֶל גַּלַּאי-מַתָּכוֹת.
כָּל בֹּקֶר עָבְרוּ אֲנָשִים עַל פְּנֵי עֵץ בַּכִּכָּר הַהוֹמָה שֶל קְרֶמוֹנָה
וְרַק הַמָּאֶסְטְרוֹ, סֶנְיוֹר סְטְרָדִיוַרְיוּס,
רָאָה בּוֹ
בָּעֹמֶק
כִּנּוֹר.
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. על שקרים, הזיות וביטחון עצמי במלחמת לבנון השנייה
ראו איזו משוואה מוזרה בתולדות מלחמות העמים: אנחנו ניצחנו במלחמה האחרונה, אך אנו סבורים שהפסדנו. בחיזבאללה יודעים שהפסידו במלחמה הזו, אך טוענים לניצחון. איך אפשר לשבור את המשוואה ההזויה הזו? ובמה עוזרת לנו בעלת הטור הלבנונית דיאנה מוקלד?
כיוון ששני הצדדים יודעים שמשהו לא בסדר, שמשהו חסר בהערכה הפנימית שלהם – הם מנסים לחפש הוכחות דווקא אצל הצד השני!
זו היתה המלחמה הראשונה בתולדות העמים, שבה דווקא האויב אמור להעיד הדדית מי ניצח או הפסיד. ואנו מעניקים בדכדוך שלנו את טענת הניצחון לחיזבאללה, בעוד הוא מעניק לנו בשמחה רבה את מראית תבוסתנו. חיזבאללה נאחז בדו"ח וינוגרד כדי להוכיח את נצחונו; פרשנינו נאחזים בשידורי אלמנאר, כדי להראות שהפסדנו. אך האמת הפוכה! וכבר לימדתי כאן עשרות אלפי ישראלים איך השיעים עושים זאת! חשוב שנבין את המשוואה ההרסנית הזו, ונתפקח מיד!
אנסה לשבור עכשיו את ההערכה המקובלת אצלנו, ולהראות שחיזבאללה הפסיד, ואיתו החברה הערבית כולה, השבוייה, כרגיל, אחר סיסמאות ריקות מתוכן. גם אני איאחז במתרחש בצד השני, אך הפעם לא בתעמולת אלמנאר השקופה והעלובה, אלא בבעלת טור לבנונית אמיצה, שיש לה העוז לאמר בפני העולם הערבי כולו את האמת, ובכך לשבר את המשוואה השקרית, שהצגתי בראשית המאמר.
דיאנה מוקלד היא בעלת טור לבנונית צעירה ואמיצה, הכותבת ביומון הערבי הבינלאומי "א-שרק אלאווסט" ("המזרח התיכון"). ביום השנה למלחמה בלבנון אין היא חוסכת שבטה מחיזבאללה, אם כי גם היא נזהרת בכתיבתה, פן יבולע לה. וכך היא כותבת (בהשמטות קטנות):
התיירים המעטים שבאים כיום ללבנון יכולים לצפות בשלטי ענק, שבדרך כלל נושאים את תעמולת חיזבאללה בדרך אל שדה התעופה, איזור שנתון להשפעת הארגון, והשלטים הענקיים הללו מציינים בגאווה שנה ל"ניצחון האלוהי" [המרכאות במקור] על ישראל.
ואכן, גם התקשורת הערבית והלבנונית מציגה את גבורת הלוחמים שלהם, והעיתונאים הערבים עומדים לצד הלוחמים, גאים על עצם פגישתם איתם. נראה שמטרת ציון שנה למלחמה לפי התקשורת הזו נועדה אך ורק להציג את "גבורות" [המרכאות במקור] לוחמי חיזבאללה וכמובן לתקוף את ממשלת סניורה.
סיפורי המלחמה אכן מזכירים את 1,200 הקורבנות שמתו במסגרת "הניצחון האלוהי" [שוב, המרכאות במקור], ואנו רואים את הבנים של לוחמי חיזבאללה מדברים בפני מצלמות הטלוויזיה על קברי אבותיהם, שנהרגו במלחמה האחרונה נגד ישראל, כאשר הטקסט המלווה את המפגשים האלה מביא למסקנה אחת, והיא שהבנים צפויים לאותו גורל כמו אבותיהם.
בתקשורת חיזבאללה שמחה וששון על הניצחון, אלא שהניצחון הזה רובץ בכפייה על לבנון. סיפורי הלוחמים התגברו בכוח על כל מימד אחר של המלחמה, שאותו לא מזכירים, ויש התעלמות מלאה מן המחיר האנושי הנורא של המלחמה, כאשר מסתפקים בצלצולי הניצחון, והתקשורת הערבית שבוייה בידי הטענות הללו של חיזבאללה.
יותר משניצחו לבנון או הלבנונים ניצחו והרוויחו בשנה הזו איראן וסוריה, אך את זה לא מציינים ועל זה לא מדברים. וההישגים הללו באו על חשבון לבנון, לא לטובתה.
איפה הביקורת הלבנונית והערבית על מה שקרה במלחמה? איפה הלקחים?
וישנם מחירים פוליטיים ששולמו ועוד ישולמו בגינה. התקשורת הישראלית מילאה תפקיד מרכזי בהתחשבנות עם הממשלה, והיא ממשיכה לעשות כן.
אך אנו בלבנון עומדים חסרי אונים ומשותקים, מכדי שנוכל למתוח ביקורת על "המתיימרים להיות מנצחים", משותקים הן בתקשורת והן בפוליטיקה שלנו.
זו היתה דיאנה מקלד, במאמר מרכזי ביומון הערבי החשוב ביותר, "א-שרק אלאווסט", והעולם הערבי קרא. האם תרצו לפנות אליה? האם אפשר לעודד כאן דיאלוג איתה? האם בעצם הדיאלוג נשבור עוד יותר את משוואת הניצחון וההפסד ההזויה?
ראו איזו דילמה לכותבים הערבים: הם מבינים שחיזבאללה לא ניצח במלחמה האחרונה, אך במקביל הם יתקשו לקבל את העובדה שישראל ניצחה. איזו דילמה!
בכל מקרה האימייל שלה הוא: Diana@asharqalawsat.com
16.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. דרישת שלום ממר קרפד בוש, או – המזרח התיכון, ואיך להרוס אותו בשמונה שנים!
כאשר צפיתי אתמול [יום שני, 16.7] בנאומו של נשיא ארצות הברית, חזר אלי לרגע מר קרפד ביש המזל שלנו, הנפוח מחשיבות עצמית. ג'ורג' בוש, אין דרך אחרת לאמר זאת, היה הנשיא האמריקני שפשוט הרס את המזרח התיכון. אני עוסק בתחומי 27 שנים, ואיני זוכר מזרח תיכון כה מאויים, כה רדיקלי, כה בלתי מיוצב וכה נפיץ.
בילדותי אהבתי מאוד את ספרו הקלאסי של קנת גרהם "הרוח בערבי הנחל" – The Wind in the Willows – עם ציוריו הכה משעשעים של ארנסט שפארד ובתרגומו מעורר ההשראה של יונתן רטוש. כמה נהגנו לצחוק בלילות החורף מעלילותיו של מר קרפד (Toad) בעל האחוזה הוויקטוריאני, היהיר, האריסטוקרט, הנפוח מחשיבות עצמית, חסר המזל אם-כי החביב, אשר נקלע לשורה של צרות צרורות, כאשר כל חייו מתרסקים בכל פעם מחדש, והכל בגלל גאוותנותו ואטימותו. היתה לו תכונה מיוחדת: בכל פעם שראה משהו חדש שמצא חן בעיניו, הוא היה שוכח לגמרי את הדבר הקודם שכה אהב, ושוקע כל כולו בקסם החדש.
בתחילת הסיפור, כאשר מר קרפד נתון כל כולו בהתלהבות מקרון רתום לסוסה, חולפת לראשונה מכונית נדירה-אז במהירות, ומפילה לצד את הקרון שלו. זהו. הקרפד ישב תחתיו ממש באמצע הכביש המאביק, רגליו פשוטות לפניו, והיה ניבט הישר לעבר המכונית הנעלמת, נשימתו קצרה עליו, פניו לבשו ארשת נואשת של שביעות רצון, ומפעם לפעם היה ממלמל בקול רפה: "פופ-פופ!"
"מראה מעורר, מפואר!" מילמל הקרפד, והוא אינו אומר לקום כל עיקר. "השירה שבתנועה! אופן הנסיעה האמיתי! אופן הנסיעה היחיד! הו, אלי, הוא אלי! והגע בנפשך שלא ידעתי כל ימיי!" המשיך הקרפד בחדגוניות חזיונית. "כל השנים הבטלות הללו שמאחוריי, מימיי לא ידעתי, מימיי אף לא חלמתי, אבל עכשיו – אבל עכשיו שאני יודע, הו איזה נתיב פורח משתרע לפני מעתה! אילו ענני אבק יתמרו מאחורי ברוצי אורח בדרכי הנמהרה! אילו קרונות אטיל בלא תשומת לב אל התעלה בנתיב סערי הנהדר! קרונות קטנים ונתעבים. פופ-פופ!"
וקרפד הפוץ מסתבך. כמה שהוא מסתבך. כל הצרות קורות לו. הוא בורח מידידיו הטובים, שמנסים לתקן את דרכו, גונב מכונית, לאחר שאינו מסוגל להשתלט על יצרו, נשפט ונכלא בבית הסוהר של אנגליה הוויקטוריאנית, נזרק אל ביבי החברה, בורח בעורמה כשהוא מחופש לכובסת, על גבי ספינה בתעלות המים של אנגליה, גונב סוס מבחורה תמימה, חוזר אל אחוזתו המפוארת, שנתפסה בינתים בידי שודדים, ומשתלט עליה בחזרה, אך ורק בעזרת ידידיו הטובים. בלעדי עזרתם היה אבוד.
כאשר ידידיו הטובים מצילים אותו מכל הצרות שנפלו עליו, שוב תוכף עליו יצרו, הוא אינו מתאפק ומתכנן ערב "ניצחון", שבו הוא קובע כמובן את התוכנית המרכזית: הרצאה מאת קרפד. ומה נושא ההרצאה? וכך נכתב בהזמנה שכבר הספיק להדפיס:
"תמצית: מערכת בתי הסוהר שלנו – דרכי המים באנגליה הישנה, סחר סוסים וכיצד לסחור – הרכוש, זכויותיו וחובותיו – חזרה אל הקרקע – בעל אחוזה אנגלי טיפוסי"
הקרפד, שהרס והחריב הכול, ייתן עכשיו הרצאות לאחרים. הוא כבר יוצא למסע הרצאות על חורבות כישלונותיו!
כאשר צפיתי אתמול בנאומו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, חזר אלי לרגע מר קרפד המסכן שלנו. ג'ורג' בוש, אין דרך אחרת לאמר זאת, היה הנשיא האמריקני שפשוט הרס את המזרח התיכון. אני עוסק בתחומי 27 שנים, ואיני זוכר מזרח תיכון כה מאוים, כה בלתי מיוצב וכה נפיץ. ג'ורג' בוש הרס את עיראק כאשר ריסק את ההגמוניה הסונית, והפך את עיראק למדינת אייתולות שיעית. ג'ורג' בוש עומד חסר אונים לחלוטין לנוכח גל הטרור הנורא שאופף את עיראק ואת אפגניסטאן, שתי מדינות שהצבא שלו שקוע בהן עד צוואר, לא לבלוע ולא להקיא. אם ייצא משם – הכל ייתנפץ. ואם יישאר – הכל מתנפץ. ג'ורג' בוש הורה לתלות את הפראייר היחיד שעוד היה מוכן לעשות את העבודה המלוכלכת ולאזן את המרחב הערבי: סדאם חוסין. ג'ורג' בוש הביא לכאן את חזון הדמוקרטיה, ובכך זיעזע את האיזור. הוא כפה דמוקרטיה על עיראק האומללה, שבסך הכול ביצעה שינוי אתני אדיר ותו לא. הוא הביא את חזון דמוקרטיה לרשות הפלסטינית, שהביא בתורו לעליית חמאס, ובסופו של דבר גם להשתלטות האסלאם הפוליטי על רצועת עזה. במו ידיו הרס את הלאומיות הפלסטינית, שעכשיו הוא מנסה לבנות מחדש. כמו הצבא העיראקי שהרס, ועכשיו הוא בונה מחדש. בשני המקרים זה כבר מאוחר מדי.
ג'ורג' בוש כמעט וחיסל את המשטר במצרים בתביעות הדמוקרטיה שלו, אלא שמובארק הצליח, למזלנו, ובניגוד גמור לדרישות האמריקנים, להתאושש. ג'ורג' בוש מזניח את איום איראן הגרעינית, וכנראה ישאיר כבר את העבודה ליורשו. הוא יירשם כנשיא אשר הניח לגורם המטורף ביותר בעולם להתחמש בנשק גרעיני. ג'ורג' בוש לא עשה דבר כאשר בת הברית היחידה שלו באיזור, ישראל, הסתבכה בהרפתקה צבאית שלא בטובתה, אם כי בעצות הוא בהחלט היה חזק. ג'ורג' בוש ביקש להחליף את מרבית המשטרים באיזור, כולל דחיקת בית המלוכה הסעודי, מובארק ואחרים. זה המזרח התיכון שהולך ומתקרב להתרסקות כלכלית, והשרוי בעוני נורא. ג'ורג' בוש נמנם כאשר כבר לפני שנתים-שלוש היה צורך בליכוד השורות הסוניות ויצירת ברית פרו מערבית. ג'ורג' בוש יירשם כנשיא האמריקני שבמהלך כהונתו הפך המזרח התיכון מאוסף מדינות לאומיות לאוסף ארגונים אסלאמיים, בדרך לשאיפת החליפות האסלאמית המיוחלת.
ועכשיו, כאשר מר קרפד בוש ניצב לנוכח חורבות המזרח התיכון, או מה שנותר ממנו, הוא מבקש לחגוג! לצאת לוועידת שלום איזורית, שתעיד עד כמה הכל פורח ומשגשג במזרח התיכון כולו! איזו הצלחה!
לו היתה השפעה איזורית לוועידה הזו, ניחא. אך ממש מעניין את הסבתא של אחמדינג'אד שאולמרט מנהל משא ומתן עם אבו מאזן; מעניין את דודתו של האיתאללה סיסתאני, מנהיגה של עיראק המודרנית, שיש ועידה בעניין הפלסטיני, מעניין את אחותו של נסראללה שישראל והפלסטינים, או מה שנותר מהם, מתקרבים; מעניין את אחיו של בשאר (טוב, במקרה הזה דווקא מעניין את אחיו הצעיר, מאהר, איש המודיעין) שיש או אין אופק פלסטיני.
בעצם מעניין אותם. היה ויראו שיש התקדמות, הם יפעילו את כל מה שהם יודעים לעשות, והם יודעים, בדמות גל טרור חדש, כמובן נגדנו. הם הרי לא יתנו ל"חגיגה" של מר קרפד לצאת לדרך, כאשר הם יודעים שהיא על חשבונם.
חבל. כבר התחלנו איכשהוא להתרגל לחיות ללא פיגועי התאבדות ברחובות שלנו. אך זה יהיה אקורד סיום חגיגי וראוי למר קרפד! מסיבת הסיום של שתי קדנציות מפוארות! להחריב גם את טיפת היציבות שעוד הצלחנו להשיג בישראל בשנתיים האחרונות. למר קרפד היו ידידיו הטובים, שלקחו אותו בכוח הביתה, והצילו אותו מידי עצמו. ומי יציל את בוש מידי עצמו!
17.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. מחבלי פתח מוסרים את נשקם? עוד פטה מורגנה של חום יולי-אוגוסט
אם יש עכשיו באוויר תחושה של משא ומתן והתקדמות, נוצר צורך ממש לאלו שממשיכים להילחם בישראל בתוך תנועת פתח, להעיד על כך, והדרך לעשות זאת היא תמיד דרך פיגועים. הפיגוע הופך להוכחת הנאמנות האידאולוגית, הנאמנות לשורשים, לבית פתח-אבא. זוכרים את סיסמת תנועת פתח? "רובה עצמאי, החלטה עצמאית". הסיסמה מקבלת עכשיו משמעות חדשה.
כמה רעש עושים אצלנו בתקשורת מן העובדה שפעילים של גדודי חללי אלאקצא "מוסרים את נשקם" לידי הרשות הפלסטינית ביו"ש. עוד פעילים מוסרים נשקם... ועוד... תמורת הבטחת ישראל שלא לרדוף אותם. ואולי זהו מיראז' קיץ? עוד פטה מורגנה מאילו שכה התרגלנו אליהם?
אכן כך.
יש לעשות סדר בדברים. חלק ממחבלי גדודי חללי אלאקצא, הזרוע הצבאית של פתח, אכן "מסרו את נשקם" לידי המנגנון הביטחוני של הרשות, בתמורה לקבלת נשק חדש באופן מיידי, דהיינו הם יצטרפו אל המנגנון הביטחוני, ויקבלו משכורת. כמה מהם עשו זאת איננו יודעים, אין שום נתונים. אלה שלא נקלטו, או כאלה ששמם לא אוזכר במסגרת רשימת החסינות הישראלית, לא הניחו נשקם. במילים אחרות מספר המחומשים ביו"ש לא משתנה. משתנה רק התואר שלהם.
מתברר היום שעוד ועוד קבוצות בתוך חללי אלאקצא מודיעות שאין בכוונתן למסור את נשקם ולהפסיק להלחם בישראל, אם מהסיבה שלא הציעו להם תפקיד בארגונים הבטחוניים או מסיבות אחרות. כבר ציינתי בעבר שהאחיזה בנשק מבחינת רבים היא מעמד, סטטוס, ומקור פרנסה. איך אפשר לוותר על כל אלה סתם כך?
זאת ועוד, מחבלי פלגים אחרים והם: חמאס, הג'יהאד, והחזית העממית לשחרור פלסטין הודיעו אתמול כי הם דווקא ממשיכים להילחם בישראל ביו"ש, וכי אין בכוונתם "להיכנע". מספר פלגים קטנים בתוך חללי אלאלקצא אף הודיעו שאינם מכירים בממשלת סלאם פיאד, ומסיבה זו ימשיכו להילחם.
שימו לבכם גם לחלקלקות ההחלטה. אומר מפקד בגדודי אלאקצא: אם התוקפנות הישראלית תתחדש, נשוב ונאחז בנשק ולא נשתוק.
הנקודה האחרונה רגישה. יותר יותר נתפסת כוונת אלה שמסרו את נשקם ככניעה לא מכובדת, נקודה רגישה בחברה הפלסטינית. מי שאמר אתמול את הדברים בפירוש, ואיש לא יוכל להתעלם מכך הוא מפקד המועצה הצבאית העליונה של גדודי חללי אלאקצא, הנמצא בעזה, ח'אלד אבו הילאל. "המכובדים והאציליים שבאנשי הגדודים מסרבים לבגוד באומה תמורת טובת הנאה אישית," אמר בתקשורת הערבית והפלסטינית. "זאת בנוסף לייתר הפלגים שאינם מוסרים נשקם."
אותו מפקד בכיר הזהיר כי מדובר ב"מזימה ישראלית לתקוע טריז בין הפלגים השונים, תוך יצירת סיבה לרדוף אותם מחדש, כפי שקרה בעבר." הוא גם הזהיר את מי ששמו מופיע ברשימה "מליפול לפח הישראלי", שכן כאשר ייצא לעולם הגלוי הוא יחשוף את עצמו לחיסול עתידי אפשרי.
תאמרו, אלו האותיות הקטנות. אך ניסיון אוסלו לימד אותנו כי האותיות הקטנות הן הקובעות בסופו של דבר, ודי בפיגוע גדול אחד, חלילה, כדי להרוס מאמץ מדיני גדול. ואני שואל, אם אין אפשרות להסכים על דבר, חוסר האימון הוא כה גדול בין הצדדים, וכל הסכמה עם הפלסטינים תמיד יוצרת נוגדנים הפוכים, מה משמעות המהלך שבו התחלנו מחדש עם אבו מאזן?
צריך להבין מה משמעות הדבר "להניח את הרובה" מבחינת האתוס המכונן של תנועת פתח, זהו כמעט דבר שלא ייעשה, בלתי הגיוני בעליל. הרי סיסמת התנועה היא "המאבק המזוין", ו"רובה עצמאי החלטה עצמאית", דהיינו הרובה הוא סוג של אוטואמנציפציה. מסיבה זו נתפסת הקריאה כבגידה לא רק בהקשר המקומי אלא כבגידה בכל מה שתנועת פתח חינכה עליו לדורותיה.
חמור מכך, אם יש עכשיו באוויר תחושה של משא ומתן והתקדמות, נוצר צורך ממש לאלו שממשיכים להילחם בישראל להעיד על כך, והדרך לעשות זאת היא תמיד דרך פיגועים. הפיגוע הופך להוכחת הנאמנות האידאולוגית, הנאמנות לשורשים, לבית פתח-אבא.
ממשלת אבו מאזן שברירית, מאויימת, וחבולה, ללא רצועת עזה, חסרת לגיטימציה בפרלמנט הפלסטיני, ולמעשה חסרת מעמד חוקתי. באופן פרדוקסאלי ההחלטה לאסוף את הנשק מציגה אותה בחברה הפלסטינית כמשת"פית של ישראל, וכפגיעה עוד יותר. אין לי ספק שאוייביה הרבים של הממשלה הזו ינצלו עד תום את החולשה שהיא מקרינה.
18.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
געגועים לשלושים וחמישה קילומטר חופש
חבר שהוא כבר סבא אמר לי: "בימי נעוריי היה טווח המשחקים והשוטטויות שלנו שלושים וחמישה קילומטר, וההורים אפילו לא ידעו היכן אנחנו עד שלא שבנו הביתה. אצל הילדים שלי טווח המשחקים והשוטטויות החופשיות כבר הצטמצם לרדיוס של חמישה קילומטר, ואילו הנכדים שלי מסתובבים ברדיוס של לא יותר מחצי קילומטר מביתם, רוב הזמן משחקים בבית מול המחשב, ומושגחים על ידי הוריהם באמצעות הטלפון הסלולרי כל שעה וכל רגע שהם נמצאים מחוץ לבית."
"חדשות בן עזר" מברך את אוהבי החזירים במועצת עיריית נתניה, שמטעמי צער בעלי חיים אישרו ברוב קולות תיקון לחוק העזר העירוני, לפיו תיאסר מכירת בשר חזיר!
כיום אוסר חוק העזר מכירת חזיר בכל חלקי העיר, אולם בנתניה פועלות כ-40 חנויות לממכר חזיר. בתיקון נקבע, כי מכירת החזיר תותר באזור התעשייה הדרומי ובאזור התעשייה קריית אליעזר. 17 חברי מועצה אוהבי חזירים הצביעו בעד התיקון וזאת מטעמים [לא מטיב טעם] של צער בעלי חיים, ורק שלושה חברי סיעת ישראל ביתנו התנגדו.
סגן ראש העירייה מטעם המפד"ל, עו"ד מנדי ויס, היסווה את עמדתם הפרו-חזירית בנימוקים ממין אחר: "מגילת העצמאות, חוק חופש העיסוק וחוק כבוד האדם וחירותו מדברים על מדינה יהודית דמוקרטית. המילה יהודית קודמת לדמוקרטית." לדבריו, "החזיר הוא לא רק עניין דתי, אלא גם עניין לאומי שכן הוא סמל דיכוי והשפלת היהודים."
חבר המועצה מטעם ישראל ביתנו, בוריס צירולניק, אמר כי התיקון לחוק יגרום ל-2,000 איש שעובדים בחנויות ובמסעדות המוכרות בשר לא כשר להישאר ללא תעסוקה. "הנפגעים העיקריים מההחלטה יהיו תושבי נתניה החילוניים, המהווים שני שלישים מאוכלוסיית העיר, ומתוכם כ-50% הם יוצאי ברית המועצות לשעבר."
אנחנו מציעים ברצינות למועצת עיריית נתניה לבטל את כל הצטלבויות [צלב!] הכבישים והרחובות בעיר ולהסיטם קצת הצידה, כפי שהיה במושבה פתח-תקווה בראשיתה, וכניראה גם בעיירה חלם – שכן "זה עניין לאומי והצלב הוא סמל דיכוי והשפלת היהודים."
אילו היינו אזרחי נתניה היינו מצביעים בבחירות הקרובות לעירייה עבור רשימת ישראל ביתנו, וזאת רק מתוך מחאה, ואפילו ללא כל התחשבות בצער בעלי חיים של החזירים הנחורים, שלהם דואגים כל כך חברי המועצה הדתיים.
כן, גם אצלנו אכילת בשר החזיר היא סמל, סמל לחזירות המתחזה ליהדות כשרה ומרשה לעצמה לקבוע לנו מה לאכול, וגם אם לחיות או ליפול משמיים בתאונת מטוס עקב שידורי רדיו חרדי פיראטי!
* * *
חורבן הבית – 60 שנה לנפילת גוש עציון
ערב עיון לרגל צאת ספרו של שילה גל
"האם הופקר גוש עציון במצור תש"ח?"
משתתפים:
חנן פורת – "בזכירה סוד הגאולה", ימי זכרון מאז ועד היום.
יוחנן בן-יעקב – מורשת גוש עציון כמיתוס.
פרופ' יוסי כץ – גוש עציון: היסטוריה, זכרון ומה שביניהם.
שילה גל – האם הופקר גוש עציון במצור תש"ח?
האירוע יתקיים ביום ראשון, ז' מנחם-אב (22/7) בשעה 20:30
באולם מבנה החיזיון האור-קולי בכפר עציון. הציבור מוזמן!
מארגנים: מרכז קהילתי גוש עציון, בית ספר שדה כפר עציון,
הקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר-אילן
בית ספר שדה כפר עציון, 02-9935133 או http://www.k-etzion.co.il/
* * *
אהוד: בין קצב לנהגו או מה התרחש
בין גד מכנס ליחיאל ליפסקי
לרות ירדני כץ שלום וברכה,
בגיליון הקודם [261] כתבת לי: "בגיליון האחרון מס' 260 אתה מבקש להוריד את נושא הנשיא מסדר היום הציבורי. איך אפשר? אתמול התפרסם כי הנשיא התקשר לא' 697 פעמים בכל שעה שחפץ. סך הכל 33 שעות! 33 שעות הקדיש הנשיא לא', אתה מבין מה המשמעות? לנשיא היה כל-כך הרבה זמן פנוי, לא היה לו מה לעשות, פשוט השתעמם וכדי להפיג את השעמום טילפן לא' והעביר את הזמן ב"מה נשמע, איך את מרגישה, יש לי קצת זמן אז החלטתי לשמוע את קולך... --- אני פשוט תמהה, מניין היה לו כל-כך הרבה זמן לשוחח עם א', ואם זו לא הטרדה אז אינני יודעת מהי הטרדה. ועל חשבון מי כל הטלפונים (לא רק)?"
עניתי לך מה שעניתי וזאת בהנחה שהידיעה, שגם אני קראתיה בתקשורת, מדוייקת. לא עלה בדעתי לפקפק.
והנה שלשום קראתי באחד העיתונים כי לעובדת בית הנשיא א' היה רומן או קשר רומנטי, תקופה מסויימת, עם נהגו של הנשיא, והיא עצמה מודה בכך(!) – ועורכי דינו של הנשיא טוענים שחלק ניכר מן השיחות האמורות, בייחוד בשעות המאוחרות בלילה, הן אלה שהנהג של הנשיא טילפן אליה ממכונית הנשיא!
וזה הזכיר לי סיפור מהמושבה, שהתרחש לפני כשבעים שנה.
היה לי דוד, אח מבוגר של אימי, איש חמודות, יחיאל ליפסקי שמו, ובימי רווקותו הממושכים הוא נחשב לדון ז'ואן של פתח-תקווה, גם אצל נשים נשואות, ולא אקוב בשמן.
והיה גם אחד מעשירי המושבה, איש מפורסם שחי עם משפחתו בבית אבן גבוה ויפה ברחוב רוטשילד, גד מכנס שמו, ממשפחה ותיקה, מפוארת ורבת ענפים, כולל לימים הכדורגלנים מנתניה. גד מכנס הוא סיפור לעצמו. היה קשור לנושאי ביטחון, לרכישת קרקעות, לחקלאות, לפרדסנות. ראויים היו הוא ומשפחתו שספר ייכתב עליהם.
גד היה גבר נאה, נראה כשחקן מבוגר בסרטי קאובויים אמריקאים. כמין ג'ון ויין או רונלד רייגן ממלבס. רוב הגברים למשפחת מכנס דומים. תווי פניהם ארוכים, מנומשים, קול צרוד קמעה, גברי מאוד. בן-אחיו ידין מכנס הוא כיום הדומה לו ביותר.
ולגד היתה אישה, אפרת. ומאחר שהיה גבר חמודות, וכלל לא עני, נראה שפלירטט פה ושם במושבה, והיו באים אנשים טובים אל אפרת ואומרים לה:
"אתמול בלילה ראוי את המכונית של גד ברחוב זה מיספר זה..."
וחוזר חלילה, לרחובות אחרים ולמיספרים אחרים. בכל המושבה היו אז אולי שלוש ארבע מכוניות פרטיות, ואין שתיים מאותו דגם וצבע, ולכן לא קשה היה להבחין בהן. מכוניתו של ראש העיר יוסף ספיר. מכונית הסיטרואן השחורה של ד"ר אליעזר רמן, שיסד את בית היולדות. מדובר בתקופת שנים אחדות לפני מלחמת העולם השנייה.
אפילו מזכיר מועצת הפועלים פנחס רשיש, לימים ראש העיר, וזאת בתקופה שכבר היו יותר מכוניות במושבה – היה נוסע מקיבוצו גבעת השלושה [במתחם הישן, מול "יד לבנים"] למרכז המושבה – בעגלה נמוכה רתומה לחמור, כאשר הרגל הקשה או התותבת שלו, דומני הימנית, פרושה קדימה והצידה. במכונית הוא לא היה יכול לנהוג.
ובכן, יום אחד מופיע גד מכנס אצל דודי יחיאל ליפסקי הרווק, מוציא מפתח מכיסו ונותן לו אותו.
"מה זה?" שואל דודי.
"מפתח נוסף למכונית שלי [אז קראו למכונית פרייבט]. קח. מהיום אנחנו שותפים. מתי שתרצה, ליפסקי, אתה יכול לקחת את המכונית ולנסוע בה לאן שאתה רוצה."
טוב. דודי קיבל עליו את ההסדר הנעים. ומאז, כשהיו אנשים טובים באים אל אפרת מכנס ואומרים לה: "ראינו את המכונית של גד ברחוב זה... מיספר זה..." – והיא היתה באה אל גד בטענות ומוכיחה אותו, "מה אתה מספר לי סיפורים? שוב ראו את המכונית שלך..."
היה גד עונה לה:
"מה את רוצה ממני? זה היה ליפסקי!"
"מה פתאום ליפסקי?!"
"אנחנו עכשיו שותפים במכונית, ואת הלא מכירה את הדון ז'ואן הזה?!"
אגב, שני הלֵצים הללו לא הטרידו מינית ולא אנסו אף אחת. פעם בגידה היתה בגידה ולא הטרדה, אלא "רומן" עם הרבה רגש משני הצדדים, ותקיעה רצינית. הגברים המבוקשים הרבו לתקוע דווקא נשים נשואות, כי הרווקות היו בתולות, חסרות ניסיון או שדרשו נישואים קודם. ציטוט מהזיכרון מסיפוריו אבי ז"ל בנימין.
בברכה,
אהוד
"להתמקד בעצמנו" – טוב, "שקועים בעצמנו" – רע
גיא בכור קרא בסוף המאמר הראשון [המובא בגיליון 261] "להתמקד, סוף סוף, בעצמנו בלבד." ואילו במאמר השני הוא מגנה אותנו על שאנו "שקועים כרגיל בעצמנו."
אני מודה – אני התבלבלתי.
אורי הייטנר
* * *
אהוד בן עזר
תיקון חוק הספריות הציבוריות
סגירת האורווה לאחר שהסוסים ברחו?
במשך שנים ארוכות לחמו סופרים, אירגוני סופרים, ספרנים וגם הוצאות הספרים לתיקון חוק הספריות הציבוריות. לפני שנים אחדות הגשנו, סופרי הילדים המאוגדים בסומליון, עצומה בנושא. הספרנים התלוננו בפנינו על ניוון הספריות הציבוריות ועל כך שאין להם תקציב לקנות ספרים חדשים. הוצאות הספרים התלוננו גם הן, בדיוק על כך: אם בעבר היו מאות אחדות של עותקים מכל כותר עברי נקנות על ידי הספריות ומאפשרות למו"ל להוציא לאור את הספר בצורה מסחרית, הנה בשנים האחרונות חדלו הספריות כמעט לגמרי לרכוש את מרבית הספרים העבריים החדשים, למעט רבי המכר, ותמחור הספרים האלה נפל יותר ויותר על הסופרים עצמם, וללא סיכוי גדול שיגיעו לקהל קוראי הספריות.
והנה התבשרנו שביוזמת ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, וכן מרכז ההדרכה לספריות הציבוריות, וסופרים פעילים כנירה הראל – אושר סוף סוף בכנסת התיקון הנדרש, ומעתה הממשלה תתמוך ב-50% מתקציב הספריות הציבוריות בישראל, כפי שאכן היה בחוק המקורי, רק שהוא נחקק ללא תוספת סעיף תקציבי מחייב, וכך התמיכה בספריות צנחה ל-10% בלבד ולעיתים קרובות הושקע רובה במשכורות לספרנים ובתחזוקה אלמנטארית של המיבנים.
מתברר שעכשיו הובטחה העברה של 66 מיליון שקלים נוספים בכל שנה, לצד 19 מיליון השקלים שמקציבה המדינה כיום, ובסך הכול 85 מיליון שקלים בשנה. לפי כתבתה של שירי לב-ארי אתמול ב"הארץ" ("גלריה" מיום 18.7.07) העברת התקציב תתרחש באופן הדרגתי ותתפרש על פני שש שנים. הרשויות המקומיות תממנה את החצי השני של התקציב, (כך היה כתוב מכבר בחוק הספריות הקיים), כלומר 85 מיליון שקלים נוספים, בסך הכול 170 מיליון שקל בשנה.
עד כאן הבשורות הטובות. ובכל זאת יורשה לנו להביע כמה תהיות.
קודם כל – מה פירוש "באופן הדרגתי על פני שש שנים"? – האם תינתן תוספת של 66 מיליון שקל כל שנה, או שרק בשנה השישית תגיע התמיכה השנתית ל-85 מיליון שקל?
ומה על הרשויות המקומיות השקועות בגרעונות כרוניים. מאיפה הן תשלמנה את הסכום השנתי ל-85 מיליון שקל?
והתהייה העיקרית – האם אפשר להחיות את הספריות באמצעות ההנשמה הכספית? לפני שנים היו בארץ ספריות מסוגים שונים, וכולן פעילות מאוד. היתה רשת ספריות מפוארת וזמינה של מועצות הפועלים בכל מקום ומקום. היו ספריות פרטיות רבות בעברית (היום נותרו אולי רק בשפות זרות) שגם הן היו פזורות, בגודל של חנות רגילה, במרכזי מגורים שהבטיחו גישה קלה לשני הקהלים העיקריים, ילדים ונוער, וזקנים. היו ספריות בקיבוצים ובמושבים, במוסדות תרבות ובכפרי הנוער (אפשר למצוא עותקים רבים עם חותמות של ספריות כאלה, שהתבטלו, בחנויות לספרים משומשים וגם נדירים).
כיום נותרו בכל עיר רק הספריות הציבוריות-העירוניות, לעיתים רק אחת, אמנם גדולה מאוד אבל מרוחקת ממרבית קוראיה. קחו לדוגמא את ספריית שער ציון בבית אריאלה בתל אביב, ואת המאבק נגד סגירתן של ספריות עירוניות בסניפים כמו מגדל שלום או בשכונות הצפוניות של העיר. הספרייה שוב איננה חלק אינטגראלי מאזורי הקניות, הבילויים והמגורים, כמו למשל חנויות סטימצקי המרושתות כמעט בכל מקום מרכזי והומה שיש בו גישה נוחה להולכי-רגל.
ברחבי הארץ קיימות גם ספריות בתי הספר ואולם השירות החשוב שהן נותנות הוא חדרי העיון שמאפשרים לתלמידים לכתוב עבודות או ללמוד בבת אחת מעותקים רבים של אותו ספר. הדגש בהן אינו השאילה לקריאה, ובדרך כלל הן אינן מעודכנות בספרות קריאה עברית מהשנים האחרונות.
אך כל זה עדיין לא עיקר הבעייה – אלא העובדה שהרגלי הקריאה והקנייה של הספרים השתנו באופן דראסטי. לגיל הרך קונים ההורים ספרים, קוראים אותם לילדים ואלה גם קוראים אותם בכיתות הראשונות של בית הספר. אבל מגיל תשע עד עשר לערך הם חדלים לקרוא ושואבים מעתה והלאה את מרבית המידע והסיפוק הבידיוני מהטלוויזיה, הווידאו ובעיקר מן המחשבים, דרך האינטרנט. אין כבר צורך ללכת לחדרי עיון בספריות. לפעמים אין צורך בספרים הנדפסים עצמם. את הכול אפשר למצוא בגוגול ובאתרים למיניהם. הנוער לא קורא.
גם הרגלי הקריאה של המבוגרים השתנו. לפני עשרות שנים היה כל קורא משכיל שואל (מחליף) ספרים בספרייה. זה היה תרבותי. זה היה מכובד. אבי ז"ל, שהיה קורא כפייתי, לא קנה מימיו ספרים. הוא אמר שאין צורך למלא את הבית בספרים מיותרים. לשם כך יש ספרייה. את החיבה לספרייה ביתית גדולה ירשתי מסבי האפיקורס-המשכיל חנוך יששכר ליפסקי, שעלה עם משפחתו ומקצת ספרייתו מלודז' לפתח תקווה בשנת 1921, וכאן הגדיל מאוד את ספרייתו והפסיד את פרדסו.
כיום לא אני, ודומני גם לא איש מחבריי וממכריי, שואל ספרים בספרייה ציבורית. בדרך כלל אנשים קוראים רק את הספרים המדוברים ואותם הם קונים, ולכל היותר מעבירים אותם אחר הקריאה (או הבלי-קריאה) לחברים. יש שכבה רחבה של אנשים שקונים את הספרים המדוברים החדשים בתור מתנות אלה לאלה, אך בלי לקרוא אותם.
נוצר מצב שבו מי שמבחינת השכלתו ואופק התעניינותו יש לו עניין בספרים, קונה אותם כי יש לו גם כסף פנוי לכך. ומי שאין לו כסף – לא רק שאינו קונה ספרים אלא גם לא הולך לספרייה לשאול אותם כי לרוב אין לו הדחף התרבותי והרקע הסוציו-אקונומי לקריאה.
נותר רק שובל צר של אנשים משכילים שעדיין משתמשים בספריות ואינם מתביישים פן חס ושלום יחשבו שאין להם כסף לקנות את הספר חדש כאשר הם עומדים בתור עם הילדים.
ונותרו כמובן שני הקהלים הקלאסיים של הספריות, ילדים וקצת בני נוער, וזקנים, שגם חלקם היחסי ואולי גם המוחלט בקרב מנויי הספריות הציבוריות הולך ומצטמצם.
ומה על קריאת ספרים ישנים שעדיין נמצאים בספריות ובמחסנים של הוצאות הספרים, ספרים בעלי ערך שטרם אזלו ורק כבר אי אפשר למצוא אותם על מדפי חנויות הספרים הכורעים מעומס ספרים חדשים לבקרים?
את מי מעניינים הספרים האלה? אולי רק את הסטודנטים שצריכים לכתוב עליהם עבודות ולא מצאו די חומר בגוגול ובמקורות אחרים, כדי למחזר אותו בתור עבודה מקורית, כאילו באמת קראו את הספר עצמו.
אפשר אפוא לחדש עתה את אולמות הקריאה והשאילה של הספריות הציבוריות, לדאוג למשכורות הולמות לספרנים ולספרניות, להוסיף עוד עמדות מחשבים וקישורים לאינטרנט, למחשב את המלאי ואת תהליך השאילה בכל הספריות ולא רק בקצתן, ולשם שינוי גם להתחיל לקנות לפחות אלף עותקים מכל ספר פרוזה ושירה עברי חדש, מקור כמו גם תרגום.
אבל האם כל הכספים המושקעים הללו ישנו הרגלים של אי-קריאה וגם יביאו קוראים חדשים? – הלוואי.
בינתיים שומעים לעיתים על ספריות ותיקות שעורכות ניפוי וזורקות או מוכרות חלק ממלאי הספרים הישנים שלהן, שאין להם דורש בקרב הקוראים. גם אצלן המקום אינו ללא גבול. ואם תתמלאנה עכשיו ספרים חדשים רבים מדי?
לא רק שלא אפשר להכריח את הסוס לשתות אלא שכבר גם לא אפשר לגרור אותו אל השוקת או לפתותו לבוא אליה.
הופיעה חוברת חדשה של מסד
מאסף לענייני ספרות והוראתה בעריכת ד"ר עדינה בר-אל
חוברת 5, תשס"ז, 2007. בהוצאת אחווה, המכללה האקדמית לחינוך, החוג לספרות, מס"ד, מרכז לספרות, לספרות ילדים ולדידקטיקה.
תוכן העניינים:
"האם זה קרה באמת?" – דברי סופרים חברי "סומליון" ביום עיון ב"אחווה"
תהליכי כתיבת סיפור אישי על רקע היסטורי, נורית יובל. * תן לחומר לדבר: עצות לכותבי ביוגראפיה, אהוד בן עזר. * המפתח לספר היסטורי, דוד בן-קיקי. * איך סיפרתי לילדי הגן על השואה, בת-שבע דגן. * תהליכים ומחשבות בעקבות כתיבת ספר לילדים על בסיס אירועים היסטוריים, יעל בן-ברוך. * "חבורה שכזאת" כספר היסטורי, פוצ'ו.
רשימות ומאמרים
"שני קוני למל" לאברהם גולדפאדן, זאב גולדברג. * עיצוב המציאות בסיפוריה של דבורה ברון, שיבולת זית. * מוטיב האם ביצירותיה של מרים ילן-שטקליס, הרצליה רז. * האומץ לומר... שירה על אירועים אקטוטאליים: הצעת מתודה להוראתה, לאה ברץ. * רומן מלחמה: "אם יש גן עדן" מאת רון לשם, תום זמיר ושרה זמיר. * קול נהי נשמע: על סוג מיוחד של 'משמע מצלולי' במילות הקינה במקרא, דורון דן. * מספר-הסיפורים, המאזינים ותגובותיהם, מנחם רגב.
ליטמן מור: "הגלידה מתה – געשטארבן!"
ל"חדשות בן עזר" שלום,
בשובי מהחופש עברתי וקראתי את כל הגיליונות שפורסמו בהיעדרי מהבית. אני מתייחס לכתבה של יוסי גמזו בגיליון 256 מיום 28 ביוני 2007 בשם: "והיה כי תבוא לאכול גלידה בתל אביב".
יוסי גמזו מספר שבילדותו היה מקבל מאימא גרושים – חצאי גרושים לקנות מנת גלידה אצל רוכל ערבי שהיה מחזיק את הגלידה בארגז כפול דפנות עם קרח ומלח.
ככימאי מזון עליי להבהיר כי הטכנולוגיה של ייצור ושיווק גלידה השתנתה ללא הכר. את הורדת הטמפרטורה היו משיגים בזמנו על ידי ערבוב קרח עם מלח (כך אפשר להגיע למינוס 21 מעלות צלסיוס). את העיסה הנוזלית של הגלידה – סוכר, חלב, שמנת, ביצים – היו שמים במיכל עגול. את המיכל היו מכניסים למיכל שהכיל את הקרח והמלח, מסובבים אותו קדימה ואחורה עד שהעיסה הגיעה למצב מוקשה.
את הקרח היו קודחים בחורף, מהנהר הקפוא שעבר בעיירה, ריבועים ריבועים לבלוקים, ומוכרים אותם בחורף ליהודי אמיד שהיה לו לשם כך כסף נזיל והוא איחסן את הקרח במחסן סגור ואפל. חציו של המחסן היה באדמה והשני מעל האדמה עם פתח אחד לכניסה וליציאה. מי שהיה זקוק לקירור בקיץ קנה את הבלוקים של הקרח והשתמש בהם לצרכיו.
אגב, עד שנות החמישים השתמשו בארץ גם כן בקרח לקירור. היה מקצוע "מוביל קרח" כמו "מחלק חלב". בכל בית היה מקרר, מכל מעץ. עקרת הבית היתה קונה את הקרח אצל המוביל שעבר על יד הבית, ברחוב, מכניסה את הקרח ל"מקרר" ומאחסנת מעל לקרח את התבשילים [תיקון: הקרח היה נמצא בתא נפרד עליון, והמצרכים למטה בתא המקרר, ורק דברים שהיה צריך להם קרור חזק הושמו על הקרח עצמו למעלה]. מחלק החלב היה מביא את החלב בכדים עד פתח הדירה למנוע את החמצתו. את הקרח היו מייצרים בבתי קירור בטכנולוגיה מתקדמת.
ולסיפורו של יוסי גמזו:
בהיותי ילד, לפני למעלה משמונים שנה, גם אני הייתי מקבל לפעמים מאימא ז"ל חצי גראש (מטבע פולני) לקנות מנת גלידה בקיוסק היחיד שהיה בעיירה, דויד הורודוק (בתחום המושב בביצות פוליסיה), ושהיה מוכר סוכריות, מי סודה וגלידה בקיץ. לא קיבלנו אז דמי כיס. מי סודה היינו עושים בבית ממים, מלח לימון וסודה (קרבונט).
לראשונה קיבלתי מאימא חצי גראש לקנות מנה גלידה. הלכתי לקיוסק וקניתי ופלה מצופה בגלידה, ועל מנת להוכיח לאימא שלא ביזבזתי את הכסף למי סודה, הלכתי הביתה עם הגלידה. ומה קרה? הגלידה נמסה בדרך.
אימא שאלה אותי: "איפה הגלידה שקנית?"
דיברנו בינינו אידיש. ואני אמרתי: "הגלידה מתה – געשטארבן!"
עד היום אני מתקשה לתרגם את המילה נמס לאידיש. מצבי הצבירה בפיזיקה מבוטאים בעברית: מוצק, נוזל וגז. אבל נמס הוא תהליך טכנולוגי שונה, והתרגום המילולי של המילה נמס הוא – צעגאנגען – ללכת, והכוונה ללכת לצדדים.
בברכה,
ליטמן מור
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שני
לילה בלי אהבה בקיבוץ בערבה
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך ינרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
לפעמים היו מזמינים אותי להרצות בקיבוץ. אמנם וולפה החזיק אותנו על חשבונו ביד רחבה אבל המשכתי להופיע כדי לשמור על כבודי העצמי, להראות שגם אני מביאה כמה לירות כל חודש. אחרי שנים באתי לאחד הקיבוצים בעסקי קניית בשר בקר ולא זיהו בי את הסופר הצעיר, הרזה, בעל העיניים התכולות והחיוך הכובש-לב (ככה אפילו אחרים אמרו עליי), שהירצה אצלם.
לפעמים אני אומרת לי שאני לא מאמינה שכזה הייתי. ולא מפני שאני לא יודעת דקדוק אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.
אותו יום ריחף מטוס ההראלד של "ארקיע" מעל צמרות קופאות של צמר-עננים. צילו הטיל כתם אפור אשר זחל על פני לובן העננים הרך, אחר-כך נפרשו ערוצי הנגב כציור – צמרת צפופה של יובלים חרבים, וגזעה – ואדי רחב ששפכו פונה מזרחה. בריכות עגולות של מכרות הנחושת. פני הבריכות היו חלקים כראי פלדה ממורט וכהה, וסביבן שפכי חול צהוב ומחפורות-ענק אדמדמות. אחר-כך גבעות נמוכות שסגרו על חוות הגדנ"ע. צלע גבעה אפורה ועליה שורטטו בקווי אבנים מסויידות לבן סמל הגדנ"ע ואותיות אחדות. ובמערב, על רקע הרים צחיח, התפתלה דרך לעבר עמודי-שלמה. היה אפשר להבחין רחוק בפתחים האפלים של נקרותיהם.
ההראלד רעד. שלף רגליים מחביון כנפיו. אצבעות רכות מגששות באוויר, גומי שחור ואלומיניום מבריק, בחריקה.
ירדנו. ההרים. עקבה. ים-סוף. ההראלד חג בקשת. שמיים, נוטה על צידו. נמל הנפט. מכליות, שוב נמל. שחור. אוניות. הרים, הפעם נמוכים, כהים. אורות. אילת.
מכונית הקיבוץ חיכתה לי. נסענו בחושך. אוויר הערבה היה יבש, ריח סלעים קלויים ואבק מלוח. מאחור, בין ארגזי פרחים, ישבו נערות ושרו. שיריהן היו מוכרים לי מנעוריי ועוררו נימה ישנה בליבי. ופתאום הן עברו לשירים חדשים, מדוקלמים בחן-ילדות שובב, מגרה. לא היכרתי את השירים האחרונים האלה וקינאת בנעוריהן. אולי החמצתי את התקופה שבה הייתי בן-גילן.
הגענו לקיבוץ. ארוחת-הערב הסתיימה. רצפת חדר-האוכל היתה שטופה במים רבים. כלי-המיטבח נערמו על שולחנותיו, ניצבים כומו על בהונותיהם במים. הייתי רעבה וריח מי-השטיפה דיכא את תיאבוני. מבלי להציע לי לאכול הביאו אותי הבנות-מהדרך לחדר של חברותיהן, כולן נח"לאיות. מפיותיהן נדף ריח טוב של חביתה עם נקניק שגירה אותי מאוד. החדר היה חמים ונשי כפלומות של הרבה אפרוחיות רכות, אבל שמותיהן היו חרוקות כחניתות – נעמית, צורית, דנית וגורית. כולן בנות תשע-עשרה, מגרעין ההשלמה למשק. בנעלי-בית חמות עם פונפונים ישבה כל הלהקה והאזינה בדבקות לתקליט חדש של הביטלס.
"איש אחד," צייצה הנעמית, "שביקר במשק נכנס לרפת וביקש שאסביר לו ממה מכינים תערובת. מה מעניינת אותו תערובת? לא הפסיק לשאול והסתכל עליי, כאילו לא ראה אף פעם פרות ורפת!"
הלא ברור שבה חשק. יכולתי להריח אותה. עטרנו זר למגל ולחרב. היא לא מבינה, או מנסה לשאת חן? לשים אותה ברפת, איזה בזבוז.
"איזה אנשים משונים," המשיכה לצייץ, "כולם עוברים פה."
עוצמת המוסיקה גברה. צורית סרגה. הייתי עייפה מהטיסה. נעמית ודנית פיטפטו במרץ על קטיף הפרחים ושיווקם. ורדים. ייצוא. אמסטרדם. בריסל. ילדות יצואניות. לא העלו על דעתן שאני משתעממת. גורית רצתה ללכת להתקלח. מנחלים נ"חלנו יגבר. חזרה והביעה את רצונה בקול רם אך לא התרוממה מריבצה. השתתפתי בלבטיה בחיוך מטופש.
נעמית קמה והביאה לי קוס [המחשב שלי מחליף כל כוס בקוס ואני לא מצליחה לתקן את התקלה] תה בהיר וצלחת עמוסה טוסטים בגבינה צהובה. ארוחת-הערב שלי. כאשר התכופפה יכולתי להריח ממנה חלב ורפת למרות שכבר התרחצה. שמחתי על האוכל אך לפתע נעשו כולן רעבות, בייחוד אלה שבאו איתי במכונית ובהן יצואנית הפרחים דנית. הן חלקו איתי את המנה שלי. צווארה של נעמית היה ארוך. שערה ארוך. גבוהה. דקה. עיניה שחורות ורכות. עורה חיוור. רפתנית שכמוה. גורית שוב הביעה את רצונה להתקלח. היא התייעצה בחברותיה. כל החדר אמא שלה. אם באורח-פלא הייתי מתמזגת בהן, הייתי יכולה לסבן אותה. בתלתלים.
ניסיתי לצוד את מבטה של נעמית, אך משפטיה הקצרים, ארוחתי הדלה, קוס התה החיוור, כולם הוגשו לי בהטיית צוואר רוממה, ואולי מבויישת, ממני והלאה, לא הסתכלה בי.
נכנסה בחורה צחקנית, מגושמת, עיניה רצו כאומרת לי – אותך חיפשתי!
"יה! יש כאן סופר! שלום סופר. מה שמך? תגיד, איך זה להיות סופר? אף פעם לא ראיתי סופר מקרוב," צחקה כדי לעודד אותי וגילגלה עצמה על הספה לצידי, "אני נורא אוהבת ספרים. כמה כבר כתבת?"
מצאתי בת ברית! הערצתה המטופשת הזאת, הלא-אמיתית, השטחית. גימגמתי לה תשובה אווילית עם "ההר הנושם" וחשבתי, לא הייתי נוגעת בך, צפצפה שכמותך.
"קראת 'סיפור אהבה'? משתגעת אחרי הספר הזה. ו'לא שם בובה'?"
"לא."
"באמת? חבל. יופי של ספר. ואיך שם בירושלים, בבוהמה? בקפה ניצן? במסעדה ענת? במאי-בר? בבכחוס? נפגשים יחד הציירים מבצלאל והסופרים והמשוררים מהאוניברסיטה ו... החבר'ה הזקנים מתש"ח ומהפלמ"ח שיודעים לשיר ולרקוד ולהשתכר? אוי, כמה שאני מעריצה אמנים, אוי, אני ממש משפיכה מהם..."
הייתי עייפה וחושיי מגורים. ישבתי בקירבן כבר יותר משעה, שואפת לקירבי את נעוריהן. הבוסר השמנוני הזה, הרך, הלבנבנן, המסמיק. שרידי הריח של החביתות-בנקניק. צהלת הצחוק של אהבותיהן הטהורות-עדיין, השופעות חברות. עוד לא נשים, כבר לא בתולות, כיודעות ואינן יודעות עדיין את הר הגעש הבלום בתוכן שעליו הן יושבות ומצחקקות. כשנגעתי בכף-ידי בספה יכולתי לחוש בה את הוויבראציות שלהן כאילו הן רוכבות על ברכיי וצוחקות.
אך הנה לרגע התחדש החדר. נכנסה עוד נערה. לא גבוהה, בעלת יופי גזעי, עור שחום, שיער שחור, עיני דבש חומות ומצועפות חיוך, לבושה פרוות כבשים לבנה. עורה הקלוי, לובן מעילה, ניגוד צבעים מופלא. שכחתי את שאר הנמצאות בחדר, ומוקסם השתדלתי להשביע את מבטי ביופייה שהיה מזרחי, דשן, עגלגל וארצישראלי כל-כך. היא הסתכלה בי במבט חמים ואוהד.
עור השוקולד שלה היה חלק ותמים, ללא פגם.
"אילו הייתי צייר הייתי מצייר אותך," חיבקתי אותה במילים, מתפלא על העזתי. היא דמתה לסטודנטית ערבייה צעירה מאוד, שרואיינה לא מזמן בתוכנית טלוויזייה, נערה ענוגה ושחרחורת, שיופייה לא המתיק את מרירות לשונה. וזו שכאן, מבטיה התקרבו אליי, כמבקשת להביע משהו, אך לשונה נאלמה.
"צירוף צבעים שכזה, בהיר וכהה," הוספתי. מגופה עלה ריח טוב של אחר עבודה, לאחר רחצה, בקיבוץ.
"אומממ..." חייכה.
"המעיל שלך!"
"אהה..." הניעה בראשה ושוב חייכה חיוך ילדותי, אילם. מישהי פנתה אליה, ואליה הסתובבה, והסתלקו הדבש, מאור פניה וטריות גופה. האם הבינה מה שאמרתי לה?
כן, הייתי רגישה מאוד בשנים ההן, ומחורמנת.
סוף-סוף ניגשנו לחדר-האוכל. במשעולי הקיבוץ, על דרכנו, פגשנו תהלוכה מוזרה: בחור שקגלו חבושה קירטע על קביים. שניים אחרים הובילו באלונקה פצוע שראשו חבוש, שצחק כאילו דיגדגו אותו. לצידו פסעה בחורה שעל פניה וזרועותיה קווי שריטות וכתמי-דם צבועים. ואחריהם עוד אחד, לבוש מדי-קרב מנומרים כאיש-קומנדו ערבי ומניף מקל דק וארוך, כשוט.
"זה תרגיל התגוננות?" שאלתי.
"תשאל אותו," אמרה הנעמית.
שאלתי.
ענה איש-הקומנדו: "לא. אלה לא רצו להתחפש לפורים, לכן אני שובר [והרי"ש שלו מתפנקת בחי"ת, בנוסח דיבורו של משה דיין] להם את העצמות!"
בדיחה. תזכורת. פרומו לחג. מצאו זמן, לפני ההרצאה שלי.
והשישה המשיכו להתפתל, כתהלוכת מוקיונים מסרט של פליני והמוסיקה של נינו רוטה, שאותם הערצנו אז – בין בניינים לבנים שבנתה עבורם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ועצים דלים, סחופי-מידבר. הרי לך הצגת התעוררות קיבוצית לחג פורים מול צוקי גרניט משחירים ושמיים מכוכבים.
"מי המציא את הרעיון המאקאברי הזה?" שאלתי.
ענתה הנעמית: "ועדת התרבות הבין-קיבוצית מוציאה חוברת הצעות איך לעורר עניין לקראת החג, ואלה, אמנם, קצת הגזימו."
לאיטם, בהליכה זוחלת וכבדה, התאספו תריסר צעירים וצעירות. קירות חדר-האוכל, שרצפתו היתה רטובה עדיין, מלאו כרזות לקראת החג, קישוטים על התקרה, והחלל מלא שרשראות-נייר צבעוניות וריח טיגון של חביתות-בנקניק. דיברתי על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית. התחלתי בברנר, שעוד לפני עלייתו לארץ כתב ב-1907 בלונדון: "יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא." דממה מוזרה שררה בחדר. בחור אחד ראשו נשמט מדי פעם, מתרומם, ונשמט. שמעו את שתיקת הערבה, כאילו נמצאנו בחלל ריק. שתי היפות-מאוד, נעמית ובעלת פרוות-הכבשים ועיני הדבש, קמו בפיהוק והסתלקו. על מה ציפו שאדבר? על השאלה המינית? שאתאר את הפוסי שלהן בעיניים של סופר? מה בעצם מעניין את היפות, ובמיוחד – את היפות במיוחד? פסיכולוגיה? פאראפסיכולוגיה? טלקינזיס? הרזייה? אמצעי-מניעה? קרטושקס? – מחיר ההרצאה יחד עם כרטיסי הטיסה שווים כמה הצגות תיאטרון טובות בעיר לכל אחד מהנוכחים.
המשכתי בהרצאתי. קפצתי ל"סידהארתא" והלקח שעל כל אדם לעשות לבד את הדרך אל האמת, אי אפשר לקבלה מהמוכן. הגעתי למתח המצטבר, כירסום עצמי, שיממון וציפייה לאסון בקרב אנשים היושבים במקום קטן ואינם מוצאים טעם בחייהם ב"מסע הערב של יתיר" של א.ב. יהושע, והאסון, הורדת הרכבת מהפסים, או השריפה הפורצת כמלחמה ב"מול היערות" שלו, שכומו מפיגים את המתח לשעה קלה ומעניקים טעם לחיים. עוד אני מדברת על הפורקן והמשמעות, שבה ונכנסת הנערה בעלת פרוות הכבשים הלבנה ועיני הדבש ולוחשת דבר-מה ליושב ליד הפתח. הוא לוחש ליושב לצידו, אנשים קמים ויוצאים, ונשמעו קולות –
"שריפה!"
והיו גם קריצות ומילמולים שכוונו כניראה אליי, ומישהו התעורר ויצא כלא-מאמין: "סתם מתיחה לקראת פורים!" – ולבסוף רק חבר אחד מנומנם, לבקני, עקביו סדוקים ביובש מלוכלך מבעד לסנדליו, נישאר איתי בחדר-האוכל והסביר לי באיטיות: "אתה מבין, החבר'ה, יש כאן מנהג, אם ההרצאה משעממת, נכנס מישהו ומגיד: 'שריפה!' [תקע גרפץ, ביקש סליחה] – ומפסיקים את ההרצאה."
וכאן הפסיק המגיד, פיהק, והמשיך כעומד להירדם אחרי כל מילה: "אבל אני מוכרח, להגיד לך, ההרצאה דווקא היתה, מעניינת. כניראה היתה כאן, פא... פא... פאשלה. החברים עייפים, אחרי יום עבודה. וגם ועדת תרבות, שלנו, התחלפה. שכחו לבטל, את ההודעה, על שריפה!"
נישארנו לבדנו. איש לא חזר. המתנמנם ביקש ואני המשכתי להרצות לו על "מול היערות", אבל לפתע פרצה שוב פנימה בעלת פרוות הכבשים הלבנה ועיני הדבש, והיא הסתכלה במתנמנם כלא מאמינה:
"טמבל! – מה אתה עוד עושה כאן? – זאת שריפה אמיתית, לא בגלל..." ומיד קטעה את עצמה. כאילו אני לא יודע.
טוב. יצאנו החוצה. ריח קל של עשן, וירח מידברי, קידמו את פנינו. ג'יפ גרר אחריו עגלת כיבוי-אש מקומית. הלכנו אחריו. ההרים השחירו ולרגליהם היבהבה אדמומית קלה. בראש הגבעה הגחילו שרידיו של צריף-מגורים. חדריו אוכלו באש. הגג נעלם. נותרה רק תבנית הקירות והמרפסת. אודים שחורים, עשנים, תוססים בלובן קיטור סמיך כשמתיזים עליהם מים בצינור.
קבוצת "מתנדבים" צעירים, לבושים סחבות ומגודלי-שיער, שנתאספו ובאו לקיבוץ מקצווי-עולם, עמדו נדהמים מול רכושם המועט שעלה באש. בחורה אחת התעלפה ונפלה בזרועות חברותיה. משקפיה הוסרו, חולצתה נפרמה, זוג שדיה הפחוסים הציץ חיוור כתאומים יתומים מן הגולה. שדי תרומות. זיהיתי בה מי שניגשה אליי לפני ההרצאה וביקשה רשימת ספרים קלים לקריאה בעברית. רשמה את שמותיהם בפנקסה. עתה נשרפו חפציה המעטים ונותרה עם הביבליוגראפיה.
חזרתי לחדר-האוכל הריק. ישבתי וחיכיתי, אולי הנעמית, או בעלת פרוות הכבשים ועיני הדבש, תיזכרנה בי. נכנסה בחורה מגודלת, שמנה, צחת פנים, וחייכה אליי, רצינית.
נזכרתי כי באמצע ההרצאה שאלה בהתרגשות אם אולי יש בכל מה שאנחנו עושים כאן בארץ איזו ערובה לכך שחיינו בעתיד יהיו טובים יותר, והאם יש ביכולתו של המרצה להצביע על עוד מטרות שעל הציונות להגשים אותן כדי שיהיו לנו חיים טובים יותר?
אני התאכזרתי אליה. "כן," ציטטתי מ"ימי צקלג": "הרוג יפה, בן יקר, הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו, סוף-סוף, עולם יפה ושקט..."
ועתה –
"מה, לא ידעת, אז אני מגידה לך, אני המארחת שלך. דורית."
ולוקחת אותי לחדר. מתברר כי החדר, חדרה. ואין איש מלבדנו בדירה. היא אמורה לישון בחדר השני.
החלה להציע למעני את המיטה שלה. מתכופפת, רחבה כערבה, פורשת סדין טרי, לא מגוהץ, מריח קיבוץ. והמיטה חורקת.
רק זה חסר לי.
"אני עוד תחת השפעת השריפה," קולה נרגש, "תשתה קוס תה? אתה רעב?"
חשתי ברצונה להישאר ולשוחח. שמעתי איזו ערגה בקולה, ובדידות. אולי לכן נתנו לה או היא ביקשה אותי ללילה. אם הרצאתי נדפקה, לפחות שאדפוק אותה.
"אשתה."
היא הפסיקה את סידור המיטה. פשטה את מעילה, חלצה כפכפיה מבלי להתכופף ונותרה בשמלה ערבית ארוכה ורחבה שהסתירה קצת את גופה הגדול. הכינה תה והביאה פרוסות לחם אחדות. היא אוהבת לחם. משוגעת אחרי לחם. "וחבל שאני צריכה להיזהר ממנו כל-כך." ישבה בשיכול רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני על מיטה שנייה, בזווית הקיר. החדר היה מרוהט בחמימות. שטיחים מזרחיים. תצלומים ותמונות נוף קטנות, לא יקרות, במסגרות מוזהבות בסגנון עתיק. למראשותי המיטב ננעץ שיר של אורי ברנשטיין הפותח במילים:
"את מושלגת בעיר ההיא, שם קר,
את מצפה לעוויתו של גבר זר – "
– מועתק בכתב-יד המעיד על פיזור-נפש, ובעט כדורי, מהודק בנעץ לקיר המצופה אריג-קש. שמלות של בד ערבי צבעוני קישטו דלתות של ארון-הבגדים. האור היה עמום. ספרים בכוננית. פרחים. מיקלט לבחורה רגישה ושמנה החפצה לייחד לעצמה פינה משלה כנגד העולם החיצוני.
"את נח"לאית או כבר אחרי הצבא?" שאלתי.
"כן, אחרי, אבל לא הרבה."
אביה עובד במשרד החוץ. משפחה מעופפת שכזאת. היא טיילה הרבה בעולם. שלא אחשוב, היא ראתה מקומות, הו, את שמותיהם לא תאמר. שלא אחשוב שהיא כומו כולם, רוצה לעשות רושם. אבל לסיים את הלימודים לא רצתה. "מה תוסיף לי תעודת-בגרות?" – חייתה כשנה עם חבר ועזבה אותו. טפחה בכפות ידיה על ברכיה כשגבה זקוף, כמתופפת לזכרו. "עייף."
"מי?" שאלתי.
"הכל."
"למה?"
"אין עם מי לדבר."
"כותבת?"
שלא אדאג. מה שכתבה שמור היטב במגירה אשר לא תיפתח לעולם. לא לה רדיפת הכבוד. ואין חשש שהספרים יגלו לה דבר חדש אשר לא ידעה על אודות עצמה.
ואני המשכתי לדובב אותה, מוקסמת מהסיכוי להשכיב אותה.
"מאוהבת?"
"לא. עצמאית בהחלט."
דורית טחנה מדי פעם, כומו בתנועת ריחיים, את ירכיה המשוכלות ופשטה אותן בחוסר מנוחה על מיטתה. לא מצאה מקום לעצמה. שטחים צחורים מאוד ומפתים נחשפו לעיניי ממחבוא שמלתה. סיפרה שיש ימים שבהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. מנתקת. אינה זקוקה לאיש. ולא חשוב המשק.
"שוקעת בזיכרונות?"
שלא אדאג. ילדות נורמאלית. הורים נחמדים. ארץ-ישראל הישנה, היפהפיה והנשכחת. ולא לקחת מכל הטוב שקיבלת, ושרוצים להמשיך ולתת לך, אלאל הוכיח לעצמך שאת באמת שווה משוה בכוחות עצמך. אבל יש רגעים, הם נדירים, אפילו כאן – יש רגעים שכדאי לחיות למענם. היא יושבת בבוקר והילדים סביבה על הגבעה. הערבה מכוסה ערפל. והם על אי, צפים בחלב. והקטנטנים מצטופפים אצלה:
"דורית, תגידי, אנחנו עוד בעולם? – ואולי בירח?"
ומיבטאה עמוק וחם. גרוני קצת. רק לזכור רגעים כאלה. נותנים לך כוח להמשיך בתוך הבינוניות. ומה כאן? כאן אין עם מי לדבר. מי מבין אותך? אומרים: לדורית יש זבובים בראש. היא לא יציבה. מתאהבת בקלות. טיפשה. "כן, אני טיפשה. כן, ההרגשה, פתאום את נפגשת עם אדם זר, נחשפים... אתה לא עייף?"
"לא. להפך. לא תיארתי לעצמי שאפגוש בחורה כמוך, מעניינת, מיוחדת..."
האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה השחורות של דורית הצטיירו לי גדולות וממש יפות. מדי פעם הביטה בי כמתחננת, ומיד הרכינה ראשה בצניעות שאינה משכנעת ובארשת בושה שמקורה אולי בהרהורי היצר שלה. היה לנו טוב בישיבה יחד, בשיחה המגומגמת, המקוטעת, ברמזים, אך אני רעדתי קצת, אולי מפני הקור המידברי ששרר בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה ואפשיטה מבגדיה. והיא, נרגשת, דיברה גם לא לעניין, אולי חשבה כמה זמן עוד אשב מולה מבלי לגעת בה.
קמתי.
היא המשיכה לשבת, הרכינה ראשה. חיכתה. התכופפתי ונשקתי לה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא הביעה התנגדות. לרגע רציתי לכרוע לרגליה ולטמון את ראשי בחיקה. לא, מגוחך. אך לא חיבקתי אותה, כרוצה לתת בידיה את הבחירה, קבלי אותי או לא, אך אל תיאבקי עימי.
הרכנתי את ראשי, שפתיי פירפרו על חלקת צווארה, מנשקת בלטיפת שפתיי פעם ועוד פעם, בתחושת הקלה. בטוחה כי מעתה הכל ברור בינינו ואנחנו עתידים לבלות יחד לילה מופלא וחד-פעמי. כן, חד-פעמי. הוא יהיה מאורע בחייה, שהרי לא עולה בדעתי להיפרד מכוכבא. הזרות, באופן דיאלקטי, מיד אסביר לה, מכפילה את העוצמה האירוטית ולכן אין כומו המגע הראשון של גוף בגוף.
לפתע קמה ורצה לקראת הדלת, יחפה.
החשמל כבה. נשמעה חריקת הנעילה של הדלת במנעול. רגליים יחפות. הרצפה רעדה קלות מכובד משקלה. בחשיכה התנגש בי גופה הגדול. היה חיבוק גמלוני, מגושם. היא הסתבכה בשמלתה הערבית. הזיעה קצת. התנשמה. האריג היה מחוספס. מהסוג שגורם לי לעורי תפרחת אלרגית.
"בכלל לא הייתי צריכה לארח אותך הערב. מרכז ועדת התרבות, חולה." לחשה.
התגלגלנו בכבדות, בבגדינו, על המיטה שלה.
אתה מאמין באהבה?"
"כן."
"אתה נשוי?"
"כן, אבל אני שונא את אישתי," נפלט לי פתאום כאילו מישהו אחר מדברת מתוכי, "הייתי עוזב אותה בשביל אחת כמוך..."
"אתה לא נשוי," צחקה. "אין לך טבעת, ובכלל אתה ניראה לי ממש..."
"מה?"
"אחד שאכזבה גדולה מדברת מתוכך. לא חשוב. אין לי ניסיון עם נשואים אבל אני חושבת שהם מתנהגים אחרת."
שפתיה היו גדולות ולחות. ריח החביתה-בנקניק, ארוחת-הערב בקיבוץ שהפסדתי, עלה מפיה. עורה היה חלק כל-כך. וצעיר. הרבה עור, רך ושמנמן. קפלים שהעלו פלומה דקה, אוורירית. גבעות רכות. קרקע. ערבה נקייה, רחבה.
"לא. לא להוריד בגדים." אמרה.
פתאום התנגש ראשה בקיר.
התחילה לבכות.
"לא נורא," ניסיתי לנחם אותה. להצחיקה. חפרנו בחצי-לבושים חצי-ערומים זה בזה. הבד הגס של שמלתה מגרה אותי במובן האלרגי. ופלאי-פלאים, הצלחתי להחליק על הכריות הרכות של ירכיה ולחדור, תחילה בסדק שביניהן כאילו כבר הגעתי, ולבסוף הגעתי לאן שהגעתי, ושקעתי, ושקעתי, כומו בתוך קוצים...
"תיזהר! אתה שורף אותי."
מרוב התרגשת לא שמעתי היטב. "מה טיז?"
"שורף לי. לא ככה."
"דורית, למה? תקני לי אם אני טועה, אני לא בתחת?"
"לא. אבל יוצא שאני, ככה, סובלת תמיד. אולי לא רטובה מספיק."
אחר-כך צנפה עצמה בשמיכתה. אפילו לא התרחצה. אמרה שברצונה לישון. שמלתה הערבית הסריחה זרע ואני חשתי גירוי, במובן האלרגי, וזקוקה מאוד לפילולה של פירובנזמין. דורית היפנתה גבה אליי ואמרה שברצונה לישון. ניסינו לשכב יחד ואני תיכף הרגשתי סיבוב שני. האלרגיה, מציקה ככל שהיתה, השפיעה לטובה לפחות על הזין שלי, שמיד קפץ ועמד עוד פעם, כאילו דורית הערומה היתה לבושה ספרד, סליחה, סרפד.
ככה נתקעתי באחוריה הגדולים, ידיי מקיפות אותה וחופנות את שדיה, ומועכות אותם.
"תפסיק, אני נירדמת," שלחה יד והרימה את העגבה העליונה, ממש אבטיח-חצבה אבל רכה. וכשהירפתה מאחיזתה כבר הייתי לכודה בהן כמחלץ בפקק. נוטפת טיפה שקופה ראשונה. ועוד טיפה. מתנת הטבע לזכרים. עוד לא ממש הזרע, רק לליחלוח החלחולת המלחיצה של דורית.
"עד כאן, לא יותר," אמרה, "אם אתה מתעקש אתה יכול לגמור בין התוסיקים שלי, אבל בחוץ."
ככה שכבנו בלי תנועה שעה ארוכה. כשהרגשתי שנירדמה ונעשתה רפוייה לגמרי תקעתי לה בחלחולת שכבר היתה לחה ופתוחה לרווחה וגמרתי עמוק בפנים כשכולי מתפוצצת מעוצמת הריגוש, ונירדמתי.
באמצע הלילה חשתי מתוך שינה שהיא שולפת אותי מהחילחול שבתוכה וקמה ועוברת לחדר השני.
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, חרף היותם חסרי ערך מהבחינה הספרותית העברית.
הצעות למשלוח חומר
למכתב העיתי "חדשות בן עזר"
מגיעים אלינו כל הזמן שירים, סיפורים, מאמרים ותגובות, חלקם מכותבים שכבר הבאנו מדבריהם וחלקם מכותבים חדשים. אין אצלנו שום דעות קדומות לגבי שמו ומעמדו של הכותב, ולא חשוב לנו אם הוא אדם ידוע או כמעט אנונימי.
אבל יש לנו כללים חדים לפרסום.
האחד – האיכות. מה שלא נראה לנו איכותי, אם מבחינה ספרותית, בשירה ובפרוזה, ואם פובליציסטית – לא מתפרסם, ואנחנו מבקשים מהכותב לשלוח לנו דברים נוספים, שאולי הם יהיו בעלי איכות, בעינינו. זהו זה. אנחנו אחראים על הרמה של המכתב העיתי, ואם נכלול בו ללא הבחנה כל דבר שנשלח, איש לא יקרא אותנו, ובצדק.
והכלל השני – שלא לעבור על חוק לשון הרע ושלא ישתמשו בנו כבפלטפורמה לפרסום דברי ביקורת חריפים במיוחד, שלעיתים ניראים כדברי בלע והשמצות ללא ביסוס. גם כאן מונח השם הטוב שלנו על כף המאזניים. אם נפרסם גם דברים נבזיים, מלכלכים, ללא הבחנה, איש לא יקרא אותנו, ובצדק.
אבל תמיד אנחנו מבקשים מהכותבים לשלוח לנו חומר נוסף בתקווה שהוא כן יעמוד בדרישות שלנו. ואין מדובר כאן בצנזורה של דעות. אנחנו פתוחים וגם שמחים לכל תגובה, רוצים שקשת הדעות תהיה רחבה ככל האפשר. אבל שלא תהיה זו סתם השמצה וזריקת רפש, וגם שתהיה כתובה באופן קריא ושוטף, וגם לא ארוך מדי.
עם זאת יש לנו חטיבה נוספת, כפולה, ששני כללים אינם חלים עליה, והיא כוללת:
א. את תולדות פתח-תקווה, המושבות הראשונות והעליות הראשונות, כוללת היסטוריה של הספרות והתרבות הארצישראלית – מהם נפרסם בחדווה כל נדבך היסטורי חדש, אם רק היקפו לא יהיה רב מדי.
ב. היא כוללת את אסתר ראב, את תולדות משפחת בן עזר ראב, היא כוללת יצירות ותגובות של אהוד בן עזר, אלימלך שפירא, חיימקה שפינוזה, אגנה וגנר, ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ ועוד – למן הספרות "היפה" ועד למתכוני המיטבח ורחיצת כפות הרגליים אצל גברים.
לשם החטיבה הנוספת הזו נוצר בעיקרו המכתב העיתי שלנו, ואין בה שיוויון ודמוקרטיה כי, למשל, מרבית המשפחות הוותיקות של פתח-תקווה [בעיקר מהשנים 1878-1900] לא הצמיחו סופרים שיכתבו עליהן. אפילו על אברהם שפירא – אנחנו כתבנו את סיפור חייו "ג'דע" ולא היה מי ממשפחתו שישמר את זיכרו ויכתוב עליו.
כך גם, לצערנו, לגבי מייסדיה האחרים של המושבה מאותן שנים ראשונות, שהבולטים בהם יהושע שטמפפר, דוד מאיר גוטמן וזרח בארנט [בתו חנה טראגר כתבה לפני שנים באנגלית ספר סיפורים על תקופת ילדותה הקצרה בפתח תקווה, סיפורים שלדעתי הם בחלקם חסרי בסיס היסטורי, ורב בהם הדמיון].
מערכת "חדשות בן עזר"
היכונו! היכונו! היכונו! בלי ליקוי מאורות!
מלחמת לבנון השנייה תפרוץ בעוד חודש
ואז לא נחטוף את הזובור של אלפי הטילים
מפני שאנחנו נהיה מוכנים לקראתם!
לדעת מעבירי הביקורת על מוכנות העורף ועל ההנהגה הישראלית, שהחליטה על היציאה למלחמה לפני שנה וחודש – הצבא והעורף, אפילו בתי החולים ומכבי האש, שלא לומר התקשורת ומשרד מבקר המדינה – לא היו מוכנים ליציאה למלחמה ולמתקפת הטילים מלבנון.
דעתו של ח"כ מיקי איתן, בראיון עימו ב"קול ישראל" – היא שהיה על ראש הממשלה לחכות כשנה וחודש, שזה הזמן הנדרש, לדעת המומחים, להשלים את מוכנות הצבא והעורף למלחמה – ורק אז לצאת למלחמה!
איזו שנה נפלאה היתה יכולה להיות זו לכולנו, שנה ללא ליקוי מאורות, שנה ללא הסמטוכה של מלחמת לבנון השנייה שפרצה מבלי שהיינו מוכנים לקראתה במאה אחוז. וכמה היינו מוכנים וממוגנים עכשיו בזכות מבקר המדינה היודע-כל – למאות ואלפי הטילים שיפלו עלינו.
וכמה לא היינו צריכים שום ועדות חקירה ומבקר מדינה יודע-כל לבדיקת מוכנות העורף כי הכול היה פועל באופן מושלם, כפי שכידוע קרה לבריטניה, כאשר רק בהיותה מוכנה במאה אחוז למלחמה הכריזה מלחמה על גרמניה בספטמבר 1939! כמה טוב ללמוד מן ההיסטוריה שלא היו בה מעולם שעות חירום, רק ימ"חים מוכנים ועורף ממוגן ומבקר מדינה יודע-כל כמו שהיה כידוע בתקופת הבליץ בלונדון, שהיה בודק בין פצצה לפצצה אם לא מכרו לווינסטון סיגרים בהנחה גדולה מדי שיש בה חשש של שוחד!
ברגע האחרון:
צלילי המוסיקה – סוף-סוף יהיה שלום!
גילוי דעת בעד הידברות. בעד שלום. בעד שתי מדינות זו לצד זו.
1967-2007: מאז הכיבוש עברו כבר 40 שנים, 480 חודשים, 175,200 ימים. אנו – מוזיקאים ומוזיקולוגים, מלחינים, מבצעים ומורי מוזיקה – מוחים על הכיבוש הממושך המשחית את דמות מדינתנו. המשך שליטתנו בשטחים ובתושביהם הפלסטינים אינו צודק מוסרית, אינו מעניק לנו בטחון ואינו מאפשר להתפנות ולטפל בבעיותיה הפנימיות הבוערות של המדינה. אנו מעדיפים לחיות בביטחה במדינת ישראל מצומצמת בשטחה, אך החיה בשלום עם שכנותיה.
אנו קוראים לממשלת ישראל לאמץ את האמירה כי "שלום עושים עם אויבים" לא רק ככיסוי לגרירת רגליים מדינית, אלא כהנחת יסוד לתכנית פעולה ריאלית. אויבינו הם החיזבאללה, אש"ף, חמאס, לבנון וסוריה. חתירה למשא ומתן אחראי איתם היא האופציה החיובית היחידה.
לכן אנו קוראים לראש הממשלה ושותפיו לפתוח במשא ומתן מיידי עם המנהיגות הפלסטינית ועם המדינות השכנות, ולהתמיד בו באותה נחישות, אומץ ויצירתיות שאפיינו את חיילי צה"ל במלחמות ישראל. אנו תובעים כי תפסיקו לשלוח אותנו, את בנינו ואת נכדינו למלחמות "יש ברירה" ותפתחו במתקפת שלום אמיתית.
המסמך נשלח על ידי דן אורסתיו, מוסיקולוג ואיש רדיו, לפרסום בשבועון האי-מיילי "תיאטרון החדר" מיום 18.7.07 שמוציא אמיר אוריין: orian01@bezeqint.net – ושם גם מופיעה רשימת החותמים על העצומה שתביא לנו את השלום. אגב, שכחו בין אויבינו לכלול את איראן. לא נורא. מוסיקאים. יודעים לנצח. בטח יודעים גם מה זה היום מנהיגות פלסטינית. חבל שלא כללו בגילוי הדעת גם הוגה דעות, דניאל בארנבוים, בדרכו לפרס נובל לשלום.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,512 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
260 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
נספח ששט באינטרנרט
העדכונים האחרונים מהאקדמיה...
בתחום
הטכנולוגיה:
מעתה אל תאמרו
DiskOnKey , אימרו הֶחְסֵן נַיָּד.
מעתה אל תאמרו
פורט
(
Port ),
אימרו
פִּתְחָה .
מעתה אל תאמרו
דונגל (
Dongle
), אימרו
תְּקִיעַ .
מעתה אל תאמרו
גאדג`ט, אימרו
חֲפִיץ.
מעתה אל תאמרו
רינגטון, אימרו
נְעִימוֹן.
מעתה אל תאמרו
סאגווי, אימרו
רְכִינוֹעַ.
ומעתה אל תאמרו
"יישום" או "
אפליקציה",
אלא הֶחָלָה.
להזכירכם:
תַּקְרִישׁ , ולא
ג`ל לשיער.
רַגֶּשֶׁת , ולא
אלרגיה.
גַּחֶלֶת , ולא
אנטראקס.
מַצְבֵּעַ , ולא
טוש (צבע)
תַּצְרֵף , ולא
פאזל.
מַצְלֶה - אדם העושה לו
מנגל, "ממנגל".
יש לומר תַּקְלִיף, ולא
פילינג.
יש לומר תַּחְפִּיף, ולא
שמפו .
יש לומר גַּלְגֶּשֶׁת,
ולא סקייטבורד .
יש לומר אַל-רֵיחַ, ולא דאודורנט.
וכן יש לומר צַיְמָנוּת, ולא אנורקסיה (ויש להדגיש שבלי ניקוד: ציימנות).
וכמובן, מעתה אימרו מִרְשֶׁתֶת ולא אינטרנט חלילה.