ברוך
תירוש:חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 263
תל אביב, יום שני, ח' באב תשס"ז, 23 ביולי 2007, ערב תשעה באב
עם צרופת צוואה עברית מרומא, שנת 1835
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: על "גודל האסון" של הזיקפה המתמדת, קים מונזו.
מיכל סנונית: הזדעזעתי לקרוא את הפרפראזה של א. שיינפלד לשיר "תחזקנה".
רון וייס: חיוני לחזק את אבו-מאזן. // ישראל גן עדן לרוצחים נתעבים?
ד"ר גיא בכור: א. הפרדוקס המוזר, כיצד דווקא מי שמוכן להעביר את הגולן לסורים – מבריח אותם! ב. אוסאמה בן לאדן ו"רוח גן העדן". האם הוא חי?
ג. פסגת האכזבה של אחמדינג'אד בדמשק: בא, בירבר והלך. ד. קצב, רמון והמטרידים המיניים בעולם הערבי. ה. ברית איראן-סוריה: להיזהר ממניפולציות.
אורי הייטנר: א. מו"מ נוסח אסד. ב. אצולת האון (הביזיון של השנה).
ג. יוסי שריד בין פסח לט' באב.
חמדה אביב קאלש: יום הולדת במטרו, ביום הארוך בשנה, מתוך מחזור שירים.
אמיר אביאל אור: אנשי לשון יושבים באקדמיה ללשון או פותרי תשבצים?
יוסי לנג: פנחס רשיש אכן נהג ברכבו. // הרצל חקק: בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל לֶמֶל.
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק שלישי, נהג הטריילר
בשעה האחרונה: החטיפה מן ההרמון בפילהרמונית!
אין שני נאראטיבים בארץ הזאת!
יש רק "נאראטיב" אחד, ישראלי, יהודי, ציוני. יש רק היסטוריה אחת של מדינת ישראל.
ה"נאראטיב" האחר, הפלסטיני, שקיבל עכשיו לגיטימציה במערכת החינוך הישראלית – אינו שווה-ערך היסטורי לזה הישראלי אלא הוא מסכת איבה וכזבים שמטרתם לערער את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה לאומית יהודית וציונית, האחת והיחידה בעולם! – מדינה שיש בה אמנם מיעוט ערבי, אלא שהוא חייב להסתגל לערכיה ולסמליה כנדרש מכל מיעוט של אזרחי מדינה דמוקראטית אחרת בעולם!
עצם השימוש החדשני של ביקורת הספרות ושל ההיסטוריונים החדשים שלנו במושג "נאראטיב" לא בא אלא כדי לקבוע רלאטיביזם מוסרי שבו, מבחינה לאומית – לאמת של הרוע, (של שנאת ישראל), שבה הם לרוב מצדדים – יש אותו משקל ותוקף כמו לאמת של הטוב, (של קיום ישראל כמדינה יהודית), שאותה לרוב הם משתדלים לקעקע –
וכך הם מבקשים לערער מיסודה את האמת של ההיסטוריה הישראלית, את תולדות מדינת ישראל – ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה בדרך לכינונה של עוד מדינה פלסטינית (אחרי ירדן והרשות הפלסטינית), מדינה אשר לתקוותם תהיה בלי יהודים או לפחות ללא שלטון יהודי!
הרלאטיביזם המוסרי אומר כנראה שאפשר מצד אחד ליהנות מכל מנעמיה של מדינה דמוקרטית מודרנית, כולל קצבאות ילדים נדיבות, ומצד שני לחתור תחת עצם קיומה כאילו היתה זו מדינת אוייב!
זיכרו, גם להיטלר היה "נאראטיב"! – ותארו לכם מה היה קורה, לפי תורת הרלאטיביזם המוסרי, אם ה"נאראטיב" שלו היה מנצח!
זיכרו, גם לאחמדנינג'אד יש "נאראטיב" העוסק בישראל, כולל הכחשת השואה, והוא אינו מסתיר את ה"נראטיב" שלו אפילו לגבי הקיץ הקרוב. אולי משרד החינוך יחליט ללמֵד גם אותו בבתי הספר? – הלא בישראל כל הגירסאות של שונאינו הן שוות-ערך לזו שלנו!
אהוד בן עזר
"גודל האסון" של הזיקפה המתמדת
קים מוֹנזוֹ: "גודל האסון", מקטלאנית: אורית קרוגלנסקי. כתר הוצאה לאור. ירושלים 2006. 203 עמ'.
בעטיפה האחורית נכתב כי קים מונזו, יליד ברצלונה 1952, הוא סופר ועיתונאי. סיפוריו הקצרים פורסמו בכמה אנתולוגיות, זכו בשבחי הביקורת ובפרסים רבים ותורגמו ליותר מ-15 שפות. "גודל האסון" הוא ספרו השלישי של הסופר הקטלאני.
בספרייה היפה של מכון סרוונטס ברחוב שולמית בתל אביב יש גם מבחר ספרים שתורגמו מספרדית לעברית, ועד שאוכל לקרוא ספרות יפה במקורה הספרדי, וזה לא קל לאדם בגילי שגם בצעירותו לא הצטיין בלימוד שפות, אני שולה מהמדף את התרגומים לעברית וכך הגעתי לספרו של מונזו. מתוך דפדוף הוא מצא חן בעיניי, כי היו בו הרבה דיאלוגים פיקאנטיים.
ראשיתו של הספר מבטיחה מאוד. חצוצרן התיאטרון רמון מריה זוכה להגשים את חלום חייו ולשכב עם השחקנית הראשית, אישה לא צעירה אך עדיין מושכת ויצרית מאוד והסקס ממלא חלק חשוב מאוד בחייה. הסיפור בנוי על מעין שלוש משאלות, שאותן היה שלפחות על הראשונה שבהן היה מוכן לעשות עיסקה עם השטן. בליל האהבים עם השחקנת הנחשקת בוגד בו אברו. אבל בבוקר לא רק שהוא מתעורר עם זיקפה מכובדת ומהנה בה את השחקנית, אלא שעד מהרה מתברר לו שזוהי גם זיקפה מתמדת, שמצד אחד מושכת אליו נשים כזבובים לדבש, אך מצד שני משנה את חייו וגורמת לו לחפוץ במשאלה השנייה, לחזור לחיים נורמאליים. ואז חל המפנה המרכזי השני בעלילה. הרופא מודיע לו שהזיקפה היא תוצאה של מחלה סופנית וכי נותרו לו שבעה שבועות לחיות. ושוב משתנה כל מהלך חייו, הוא ממשכן את הבית שירש מאשתו אם בתו החורגת, ומנסה ליהנות ללא הצלחה מן הכסף הרב. ואולם לבסוף הוא מת בתאונת-בית (נול מהגג) שגרמה לו במכוון בתו החורגת אנה פרנססקה, השונאת אותו, ובינתיים מנהלת חיי אהבה מוזרים משלה הכוללים גם איבוד בתוליה מאברו של גבר מבוגר שהיה יכול להיות אביה כי בשעתו היה גם מאהב של אימה. סצינת החדירה הזו היא מן הטובות שקראתי בספרות העולם ומגייסת את כל המרכיבים הגופניים והמדעיים לתיאור המתרחש באברים של שניהם, כמעט כמו בסרט של וודי אלן שבו הוא משחק בתור זרעון.
חלקו הראשון של הספר, הפיקאנטי, המקורי והאירוטי במידת-מה, נקרא בסקרנות משעשעת ובציפייה לבאות. מעין פיקארסקה של הזין בסגנון עסיסי ותאב חיים. ואולם מרגע שנודע לרמון מריה שנותרו לו רק שבעה שבועות לחיות, נעשה הספר משעמם, למדני ומורבידי, והקורא מדפדף בו בקריאה מהירה ולעיתים בדילוגים על דפים דחוסים של הגות משעממת, כאשר הקטעים הקריאים ביותר הם דווקא נאפופיה של בתו החורגת אנה פרנססקה המוזרה; היא גם היחידה, שבהציצה בו אינה הולכת שבי אחר האפשרויות שמציע אברו הזקור אלא נגעלת ממנו.
כדרכו של הריאליזם הפנטאסטי, או כפי שהספרדים מכנים אותו בהקשר לסגנונו של מארקס – Realismo Magico – בשלב מסויים הוא נותר תלוי באוויר אם לא נכתב בידי סופר רב השראה. וזה מה שקורה כאן. כל העלילה נראית מומצאת מלכתחילה. כמין משל על הזיון האנושי, משל ההופך למדני ומשעמם יותר ויותר, ולכן גם הסוף המפתיע של המוות המוקדם יותר נתפס כעוד טריק מומצא, דימיוני, בגרוטסקה שהלכה לאיבוד מן המקום שבו נגזר גורל גיבורהּ, והלאה.
סיגנונו של מונזו מתאפיין גם בדקדקנות בתיאור פרטים, נחוצים ולא נחוצים, שכמו מנטרלים את הבולמוס האירוטי או את השוטטויות ומצבי הרוח המתחלפים וגם את המורבידיות של אותו חצוצרן טראגי-קומי הניצב בפני מוות ידוע מראש ובסופו של דבר מת במוות אחר.
מיכל סנונית
הזדעזעתי לקרוא את הפרפראזה של אילן שיינפלד לשיר "תחזקנה"
הזדעזעתי לקרוא את הפרפראזה של אילן שיינפלד לשיר "תחזקנה". [גליון 262]. לא קראתיו כאשר פורסם מעל במה זו בשנה שעברה – וטוב שכך – ופרסומו בשנית הציף אותי בושה וכלימה. אין כאן שום הקשר לשיר המקורי ובזמנים אלה שלנו הוא משקף את ההיבריס לא רק כמושג ספרותי אלא כתופעה שרירה וקיימת שתעלה, וכבר עולה לנו, במתינו ובחיינו. דה-הומניזציה ברמה שכזו לא פגשתי מזה זמן רב.
לא נותר לי אלא להודות לאל שאבי ז"ל, שהאמין בחלום הציוני והגשים אותו הלכה למעשה, אינו עד לפרק מביש זה בתולדות עמנו. לא החיילים הם האשמים – ברי לב וטהורי כפיים, פשוטו כמשמעו – אלא השולחים אותם וכמו כן, הנותנים לכך גיבוי בשיר, במלל ובפועל.
מיכל סנונית
רון וייס: חיוני לחזק את אבו-מאזן
סופר נידח שלום,
ד"ר גיא בכור ואורי הייטנר רשאים לחשוב שישראל היא יישות ניטראלית שצריכה להתעלם מכל השינויים המשמעותיים המתרחשים אצל הפלסטינים. התבוננות מהצד, בבחינת ישחקו הנערים (הפלסטינים) לפנינו. אבל התגובה של אבו-מאזן "החלש" היא ברורה והחלטית: עשרות ואולי מאות אנשי חמאס נעצרו בגדה. הטרוריסט זכריה זביידי שדד וסגר את משרדי החמאס בג'נין ושרף את מחסניו. כך אירע גם בשכם וביתר ערי הגדה – לפי פקודתו של אבו-מאזן "החלש".
הזרם האיסלמי, שניצחונו מובטח להשערת גיא בכור, מוכה חבול ומדוכא בגדה. במצב זה, הוצאת לוחמי גדודי חללי אל אקצא, הלוחמים בחמאס, מרשימות המבוקשים של צה"ל –מתבקשת והגיונית. חיוני לחזק את אבו-מאזן ולשחרר אלפי אסירי פת"ח ולא רק 250 – שהם טיפה בים. הלקח צריך להיות ברור: מי שחותר לשלום (אבו-מאזן) ונלחם בחמאס – מקבל הרבה. מי שמתנגד לשלום ויורה קסאמים גם כן יקבל הרבה – הרוגים.
אבו-מאזן רוצה לקבֵּע בתודעה של הפלסטינים שמי שיקבע את עתידם הוא אש"ף – אירגון הגג של הפלסטינים, ולא החמאס. לכן הוא מזמין לגדה ראשי ארגונים קטנים החברים באש"ף, כדי לקבל החלטות אנטי חמאסיות בתמיכה רחבה ככל האפשר.
רון וייס
רמת-גן
ישראל גן עדן לרוצחים נתעבים, או – במערכת המשפט הישראלית – בטלנות, טמטום או טירוף?
[ציטוט:] רוצח הזונות שוב נעצר
[מתוך: "ידיעות אחרונות", 20.7.07]
מצית בתי הבושת שרצח ארבע זונות לפני שבע שנים נעצר אתמול בחשד שתקף את אשתו ואיים עליה.
יריב ברוכים (41) נידון בעבר למאסר עולם בגין הצתת שמונה מכוני ליווי וחנויות לאביזרי מין בתל אביב במסגרת "מאבקו הפרטי" בתופעת הזנות.
ואולם בית המשפט העליון ביטל את ההרשעה, קבע שאינו שפוי ושלח אותו לאישפוז כפוי באברבנאל.
בהמשך שוחרר ברוכים לביתו לאחר שריצה פחות מחמש שנות מאסר.
אתמול, לאחר תקיפת אשתו, הוא שוב נשלח לבדיקה פסיכיארטית, ומעצרו הוארך ביום.
[מאת בוקי נאה וזוהר שחר לוי. ההדגשות שלנו. – אב"ע]
אהוד בן עזר: אני ידעתי שכך יהיה, שמהר מאוד ישחררו אותו, ולכן, ברוחו של ברנר, שאני אולי אחד היחידים בארץ שמבין אותה באופן העמוק ביותר, כתבתי בצורה זו את המוטו לספרי הנידח "ברנר והערבים" (עמ' 5), שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2001:
לזכרן של ארבע זונות
מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן
שנשרפו חיות בדירה
ברחוב אליהו גולומב בתל-אביב
אור ליום שלישי, החמישה-עשר באוגוסט 2000
בידי יהודי חוזר-בתשובה
כדי לא לטמא את הספר לא ננקוב בשמו
תהא נפשן צרורה בצרור החיים
ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד –
ד"ר גיא בכור / 5 מאמרים
א. הפרדוקס המוזר, כיצד דווקא מי שמוכן להעביר את הגולן לסורים – מבריח אותם!
מהם תנאיו החדשים של נשיא סוריה, בשאר אלאסד, ומדוע בכך הוא סתם את הגולל על הערוץ הסורי? מהו הסינדרום המוזר ביותר בכל הנוגע למגעים שלנו עם משפחת אלאסד והסורים?
ההצהרות שהתפרסמו אתמול [17.7] בתקשורת שלנו על רצונו של בשאר אלאסד בשלום, שוב ושוב, כל זאת מתוך נאומו בפני "הפרלמנט" שלו, יכולות להטעות, והן אכן נועדו להטעות. מקריאת הנאום, וממעקב אחר המתרחש בזירה הסורית התוצאה, למרבית הצער, היא הפוכה. נשיא סוריה הצעיר, בשאר אלאסד, שהושבע אתמול לקדנציה שנייה, לאחר משאל העם המבוים שניהל, ברח אתמול כל עוד נפשו בו מן המשא ומתן לשלום. בדיוק כמו שאביו ברח, כאשר לשניהם התברר שהצד השני, אז אהוד ברק וכיום אהוד אולמרט, עוד מסוגל להחזיר להם את הגולן, ואנה הם באים? הרי כל המשטר בנוי על השינאה והעימות עם ישראל. אם אין עימות עם ישראל, אין שלטון של המיעוט העלווי השולי בסוריה.
נשיא סוריה פשוט שינה אתמול כיוון באופן צורמני, ובלם כרגע כל סיכוי להתקדמות בתהליך עם ישראל. התנאים החדשים שהוא דורש הופכים את העניין לבלתי אפשרי.
עד לנאום אתמול, סוריה דווקא הדגישה כי בניגוד לעבר, אין לה שום תנאים מוקדמים לפתוח במשא ומתן עם ישראל. הסורים הדגישו שדווקא ישראל היא זו שמציבה תנאים מוקדמים. אתמול המצב השתנה. ברגע שהסורים העריכו שאהוד אולמרט עוד מסוגל להחזיר להם את הגולן, כדוגמת אהוד אחר, אהוד ברק, או לפחות להתיימר לעשות כן, הם נחרדו.
מהם תנאיו החדשים של אסד?
על ממשלת ישראל לפרסם הודעה רשמית על רצונה בשלום עם סוריה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט צריך להעביר "ערבויות כתובות" במסמך רשמי, מה אתם יודעים, על כי ישראל מוכנה להעביר את כל רמת הגולן, עד לקווי 4 ביוני 1967 לידי סוריה ללא שום ויכוח. מסמך שכזה יכול להיות פומבי או חשאי, כפי שהסורים טוענים שהעביר להם ראש הממשלה יצחק רבין. (אגב, הגיע הזמן לשים קץ לטענתם על "מסמך רבין". ונניח שהיה מסמך כזה, למה הם לא הסכימו עליו?) כמו עורך דין קטן דורש בשאר שהכל יהיה בכתב.
בשלב הזה ייפתח סוג של גישור בלתי ישיר בין ישראל לבין סוריה באמצעות צד שלישי, המוסכם על ידי שני הצדדים. אין מנגנון לקבוע מיהו צד שלישי זה, ומדוע יש בו צורך.
היה וכל העניינים הובררו, ייפתח משא ומתן גלוי ופומבי. הרי בשאר זקוק ללגיטימציה העולמית, ולחבל הצלה מבית הדין הבינלאומי על שהורה לרצוח את רפיק אלחרירי.
מה אומר כאן הנשיא בשאר אלאסד? שהוא רוצה הכל. האם הוא מעלה בדעתו שצד מסוים יסכים לכל תביעות הצד השני, למעשה ללא שום משא ומתן? כניעה מוחלטת של ישראל? ומה הוא נותן בתמורה? ואתם, חברי המועדון, המכירים מצויין את האתר שלנו, יודעים שבמזרח התיכון, מי שרוצה הכל, מתכוון בעצם – לאפס.
"אין לנו אימון בישראלים," אמר אתמול בשאר (אגב, כמו יתר המנהיגים הערביים, הוא לעולם לא יגיד מדינת ישראל, העם הישראלי או העם בישראל. עבורם אנו תמיד סתם "ישראלים", ערב-רב...)
ולמישהו במזרח התיכון כולו יש אימון בו?
נאומו העיד על הדילמה הסורית הקיומית. מצד אחד הם זקוקים לסוג של תהליך עם ישראל, שיציל אותם מבית הדין הבינלאומי ומכלייה. ומן הצד השני, שלום עם ישראל זהו סוף משטרם. מדהים לראות כיצד בכל פעם שיש כוונה מצד מנהיג ישראלי להחזיר להם באמת את הגולן, הם פשוט נמלטים כל עוד נפשם בם ובצווחות רמות. והתנאים החדשים של בשאר מאתמול הם אכן הימלטות שכזו. מתי נדע סוף-סוף לקרוא באמת את משפחת אלאסד ואת הסורים?
המאמר שנשלח אתמול [18.7] במייל לחברי מועדון האתר בלבד. בעקבות בקשות של רבים, החלטתי לפרסמו.
פורסם גם ב"דעות אחרונות" של "ידיעות אחרונות" ביום 19.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. אוסאמה בן לאדן ו"רוח גן העדן". האם הוא חי?
היעלמות בן לאדן מעל מסכי הטלוויזיה מעוררת שאלות אצל מומחים, ונטל ההוכחה עובר כרגע לאלקאעדה. אלא שדווקא התנועה עצמה משגשגת והולכת. מצבה היום הרבה יותר טוב מאי פעם, והיא נערכת לעידן הבא בתולדות המזרח התיכון: מעידן המהפכות הצבאיות של שנות החמישים, אל עידן המהפכות האסלאמיות של המאה החדשה.
אי אפשר להתעלם מן העובדה שמנהיג אלקאעדה אוסאמה בן לאדן (בסך הכל בן 50) לא נראה בשום סרטון מאז שנת 2004. בעוד סגנו המצרי, איימן א-זוואירי, נראה פעמיים לחודש בערך, כאשר הוא מאיים על בריטניה, נוזף באירופה, מגנה את חמאס או חושף שיניים על לבנון. בן לאדן נעלם מעל המרקע או באתרי האינטרנט הקשורים לאלקאעדה. הדבר יוצר מצוקה לארגונו, אשר מתקשה עכשיו להכחיש ידיעות מלפני שנה כי בן לאדן מת ממחלת טיפוס. אות למצוקה הזו הוא סרטון של אלקאעדה שנחשף בארצות הברית בימים האחרונים בשם "רוח גן העדן 1", בו רואים את בן לאדן למשך כ- 50 שניות, אלא שמהופעתו של האיש, ממלוויו וממראה פניהם, וכן מן העובדה שמצולמים בסרט בכירים באלקאעדה שכבר אינם בין החיים (אבו מוסעב א-זרקאווי למשל) הסיקו המומחים שהסרט הזה אינו חדש, או שהוא רק ערך קטעים ישנים שטרם נראו.
בימים האחרונים הכפיל הקונגרס האמריקני את הפרס על ראשו של בן לאדן ל-50 מיליון דולר. האם זה אומר משהו על גורלו של האיש? קשה להאמין. כפי שנראה האמריקנים עדיין מגששים בערפל בכל הנוגע אליו, כאשר ברור שהוא נמצא בפקיסטן או באפגניסטן. אלא שכל מדינה מאשימה את רעותה כי שם נמצא מנהיג אלקאעדה. בן לאדן הפך כלי להתגוששות בין השליטים קרזאי ומושרף באפגניסטן ובפקיסטן.
היעלמות זו של בן לאדן מעוררת יותר ויותר שאלות אצל מומחים ואצל אוהדי התנועה הזו במזרח התיכון, ונטל ההוכחה עובר כרגע לאלקאעדה. אלא שדווקא התנועה עצמה משגשגת והולכת. מצבה היום הרבה יותר טוב מאי פעם, והיא נערכת לעידן הבא בתולדות המזרח התיכון: מעידן המהפכות הצבאיות של שנות החמישים, אל עידן המהפכות האסלאמיות של המאה החדשה.
אלקאעדה הולכת ומתבססת במספר איזורים במרחב שלנו:
עיראק – מדינה זו הופכת למחנה האימונים הגדול של אלקאעדה בעולם כולו. צחוק הגורל שהנשיא בוש כבש את עיראק כדי לדכא את היכולות של הטרור האסלאמי העולמי ושל אלקאעדה, אך התוצאה היתה הפוכה. כמו אפגניסטן בשעתה, עיראק היא כיום מאגר ההבקעה של צעירים מוסלמים המגיעים אליה, משתתפים בקרבות נגד השיעים ונגד האמריקנים, וחוזרים כמנהיגות חדשה אל מקומות מגוריה. מדובר בצעירים מכל מדינות ערב, בעיקר סעודים; צעירים מוסלמים; וצעירים מן העולם המערבי כולו. התופעה הזו קיימת גם באפגניסטן, שתי מדינות ענק, שקל להיטמע בהן. אין נתונים כמה צעירים נושאי דרכונים מערביים נמצאים באפגניסטן ובעיראק אך ההערכות מצביעות על אלפים. בעידן של מות האמונה והאידאולוגיה אלקאעדה מעניקה ריגוש עצום לחברים בה, אידאולוגיה קשיחה ומטרה ברורה.
אפגניסטן ופקיסטן ממשיכות להיות הבסיס הטבעי של הארגון.
קרן אפריקה והים האדום – מדינות כמו תימן, סעודיה, סומאליה, ג'יבוטי או סודאן משמשות גן עדן לטרור הזה, כיוון שהשלטון במדינות הללו רופף, הפיקוח הביטחוני אינו הדוק, ושיתוף הפעולה המודיעיני בין המשטרים רחוק מלהיות מהודק. זו הסיבה שחצי האי סיני, טאבה, אילת והאיזור נמצאים באיום גבוה יחסית. ים הטרור האדום מקרין לעבר האתרים הללו כל העת.
צפון אפריקה – זו תופעה חדשה יחסית, כאשר אלקאעדה הולך ומתבסס באלג'יריה ובמרוקו. אלפי צעירים אלג'יראים כבר הספיקו לנסוע לעיראק להתאמן שם, להילחם שם, ולחזור להקים את התשתית הטרוריסטית שלהם במדינות האם. שלטונות הביטחון באלג'יריה עצרו כבר כמאה צעירים מקומיים שנסעו לעיראק או שהתכוונו לעשות כן. הפיגוע בחודש שעבר באלג'יריה, בו נהרגו 33 איש כאשר שני מתאבדים של אקאעדה פוצצו עצמם, יכול להעיד עד כמה מתקדמת התשתית הזו בצפון אפריקה. מגמה זו מדאיגה מאוד את מדינות מערב אירופה, שצפון אפריקה משמשת מקפצה קדמית לעברן. שוב, חוסר שיתוף פעולה מודיעיני בין המדינות הללו לבין עצמן, וחשדנות הדדית, וכן מעט שיתוף פעולה עם מערב אירופה מביא לשגשוג פעילי הטרור.
עזה – מאחז חדש של אלקאעדה, ההולך ומתבסס בו לאחר נסיגת צה"ל, וכבר כתבתי על כך. זה אמור להדאיג אותנו, אך מדאיג גם את חמאס, יריבתה של אלקאעדה.
ולבסוף – לבנון, מאורעות החדשים האחרונים בצידון ובאיזור טריפולי מראים כי הארגון המתחזק הזה תקע מאחז גם בלבנון הטולרנטית. התבססות זו עוד תשנה את מאחזי הכוח בלבנון, שכן אלקאעדה הינו ארגון סוני, שמוצא שם את עצמו מול השיעים וחיזבאללה, שנואי נפשו.
מה המשותף לרשתות הללו? כיצד הן מפיצות את התעמולה שלהן? מתאמות בינן לבין עצמן? מגייסות כמויות אדירות של כספים? מתאמות אימונים ומבצעים?
האינטרנט.
דווקא הרשת המערבית הזו, פרי הטכנולוגיה של העידן החדש, המאופיינת ברוח של קידמה, הגנת פרטיות והגנה על זכויות אדם – היא הדינמו העומד מאחורי המארג הצפוף ההולך ומתפשט של אלקאעדה. זו היא האמת הבסיסית שבן לאדן מבטיח בהרבה מנאומיו, כולל זה האחרון, בין אם הוא חי או מת: יש להשתמש במערב, בטכנולוגיה שלו, בחולשות הדמוקרטיות שלו, בסובלנות שלו, בכלים שיצר במו ידיו – כדי להביא לחורבנו.
20.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. פסגת האכזבה של אחמדינג'אד בדמשק: בא, בירבר והלך.
חיוכים, שמחה ושביעות רצון לא היו בפסגת הטרור בדמשק בהנהגת אחמדינג'אד. למעשה כל הצדדים יוצאים מן הפסגה הזו מודאגים לגורלם ולעצמם. כאשר חיזבאללה והפלסטינים ביקשו ממנו כסף אמר להם: תתמקדו בלחימה מול ישראל.
בניגוד למתואר אצלנו, פיסגת הגורמים השליליים שהתקיימה בדמשק עם ביקורו של נשיא איראן שם, אחמדינג'אד, היתה פגישה של אנשים ממורמרים ומודאגים. כל אחד וסיבותיו עימו. נכון, אחמדינג'אד נתן אל הקטע הקבוע שלו, של בירבורים על קיץ חם ועל ישראל, אך לאף אחד מן הגורמים שם אין סיבה לחייך יותר מדי. ההפך.
על פי ההדלפות שיצאו מן הפגישות שקיים בדמשק אחמדינג'אד עם כל הגורמים השליליים, הרי שהוא בא לתחזק את ברית הטרור שיצר, אך הוא לא נתן דבר. לא היחלצות לטובתם, לא כסף, בקושי תמיכה מילולית. מן הבחינה הזו הפיסגה בדמשק היא אכזבה למשתתפים.
קודם כל, הברית הסונית הולכת ונוצרת, וישראל היא חברה צמודה לידה. כל מה שכתבנו באתר שלנו, נגד הזרם, שישראל מתקרבת אל הסונים בשל האיום האיראני וכי היא יכולה לחבור אל הברית הזו, מתקיים, וזו משמעות פיסגת השלום שמתכננים האמריקנים בסתיו כנראה בניו יורק. הסכסוך הערבי-ישראלי התמזער לנוכח האיום השיעי, והסכסוך הסוני-שיעי. מבחינתנו זו הזדמנות גדולה.
ההנהגה האמריקנית, שהגיעה לתובנה הסונית סוף סוף, אם כי מאוחר בכמה שנים, מדאיגה את האיראנים והם באו לתחזק את הברית שלהם, הכוללת את סוריה-חיזבאללה-חמאס-ג'יהאד, ההולכת ומידלדלת.
נסראללה בא לפגוש את אחמדינג'אד, וכנראה קיבל תשובה שלילית למרבית בקשותיו. עוד נשק האיראנים מתקשים לספק לו, מה גם שמחסניו מלאים. מתקשים בשל הסגר הבינלאומי על אספקת נשק איראני, בשל חוסר כסף, ואובדן לגיטימציה. אך לא נשק מדאיג את נסראללה. השיקום האזרחי מדאיג אותו. כל כך הרבה מלל ופתוס נשפך על "הניצחון האלוהי" שלו, והנה עברה שנה, והשיקום של ההרס הנורא בדרום לבנון ובעיקר בפרבר הדרומי של ביירות מתעכב. יש שם המון כעס על נסראללה ועל חיזבאללה, שהבטיחו ולא קיימו. אנשים ממורמרים. אחמדינג'אד הבטיח שיבדוק מה אפשר לעשות. מבחינת נסראללה הבעייה אמיתית. אם הנזק גדול והחורבן בלתי נגמר, שמא הניצחון לא היה כל כך "אלוהי"?
ח'אלד משעל הגיע לפגישה בפנים נפולות, לאחר שאנשיו השתלטו אמנם על רצועת עזה, אך זהו ניצחון פירוס, ולמעשה הוא כבר הודה בכך. חמאס סגר את עצמו מרצון בתוך עניבת חנק, כאשר הוא חוזה בעינים נפולות איך במדינת הרשות חוגגים עם חזרת הכסף העולמי, הקיצבאות ושחרור אסירים, ואצלם דממת מוות. כסף לחמאס זה כסף קטן לאיראנים, וכנראה פה הם יעשו משהו, אך זו טיפה בים. אחד המשתתפים הפלסטינים, ששמו לא הוזכר בהדלפות, ביקש מאחמדינג'אד לתווך בין חמאס לרשות, אך הנשיא האיראני נזף בו, ואמר לאנשי חמאס: תתמקדו במלחמה בישראל. זה הפתרון היחיד. המוקאוומה.
אחמדינג'אד ניסה לנחם אותם ואמר להם: לא נורא, ההישגים והניצחונות נולדים מרחם הקשיים והמשברים, אך סביר שדווקא המילים הללו הרגיזו אותם עוד יותר, כי הם הבינו שאיראן תסתפק בשלב הזה במילים.
צריך להבין נקודה רגישה נוספת. קשה לפלסטינים להשליך את כל יהבם על השיעים ועל האיראנים, גורמים מאוד בלתי אהודים על העולם הערבי מזה דורות. משמעות הדבר מבחינת הפלסטינים, שהם מכרו את הבעייה הפלסטינית, המקודשת לכאורה, לאיראן ולשיעים. שהפכו אותה לעניין עדתי. לעניין נקודתי. שגימדו אותה.
הג'יהאד בכלל הלך לאיבוד בחודשים האחרונים. רמדאן שלח, מנהיג הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, נפגש גם הוא עם אחמדינג'אד בדמשק. בתהום שנפערה בין פתח לחמאס הוא נעלם. הוא אינו חמאס, ובודאי אינו פתח. מה אמר להם אחמדינג'אד: תתמקדו במלחמה בישראל. העיקר זו המוקאוומה.
נשארה סוריה, זו שרק השבוע הביע הנשיא שלה, בשאר אלאסד, רצון לקיים שיחות שלום עם ישראל. עם ישראל?? זו שהספירה לאחור שלה כבר החלה? זו שבכלל לא צריכה להיות על הקרקע, מבחינת אחמדינג'אד? מה פתאום? אם הוא מוכן להכיר בישראל ולקיים איתה שלום, אזיי היא עוד תישאר על הקרקע. כל נאומו האחרון של בשאר (לא יֵצא מזה הרבה, אך זה לא משנה מבחינת איראן) הוא סטירת לחי בפניו של אחמדינג'אד. הנאום הוא הוכחה שישראל היא כוח משמעותי, ותישאר כזה. כתבתי כבר בזמן ביקורו של בשאר בטהראן, שאהבה גדולה בין הסורים לאיראנים אין, אך כאשר אלו הן שתי המדינות המצורעות בעולם, ואף אחד לא מוכן לצעוד איתן, הו נאלצות להסתפק זו בזו.
הנקודה האחרונה היא איראן עצמה. איננו יודעים עדיין, אך יש להניח שאחמדינג'אד נתן להם להבין מה הוא מצפה מהם אם איראן תותקף על ידי ארצות הברית. מבחינת איראן, התיאום הזה חיוני, שכן מאז המלחמה לא נפגשו אחמדינג'אד ונסראללה, למשל. נסראללה חושש לעלות על מטוס, מחשש שיופל בדרך. עדיין לא ברור מה היה התיאום, ואני מניח שזה ידלוף בימים הקרובים, אך מבחינת כל הגורמים השליליים זו נקודה עמוקה לדאגה. היה ואיראן מותקפת או אפילו נכנסת לעימות ישיר עם ארצות הברית, ואם הסנקציות יכריעו את איראן, ואנה הם באים? הם יודעים שלטוב ולרע הם כרכו את גורלם ואפילו את קיומם בידי איראן, נקודה עמוקה לדאגה מוסתרת בעיקר אצל הסורים והפלסטינים. אני גם לא משוכנע שברגע האמת, כאשר איראן תותקף, יעשו כל הגורמים הללו בדיוק את מה שאיראן מצפה מהם. ברגע האמת, אם יראו שאיראן משלמת מחירים כבדים מדי, הם עשויים לקפוץ כבר לפטרון אחר. נקודת חוסר וודאות גם לאחמדינג'אד עצמו. פסגת אכזבה כבר אמרנו?
20.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ד. קצב, רמון והמטרידים המיניים בעולם הערבי.
האם הסיקור האינטנסיבי בתקשורת העברית בכל הנוגע לפרשיות המין של בכירינו משפיע גם על המצב בעולם הערבי? בהחלט. הנושא מתעורר שם, ומגיע גם לסדרת טלוויזיה המצולמת בימים אלה.
אין לי ספק שהסיקור האינטנסיבי של פרשיות כמו קצב, רמון והאחרים בתקשורת העברית, והמודעות הפמיניסטית המתעוררת אצלנו, משפיעים גם על הלך הרוח הערבי, שכן בגלל מעמדם של שרים ובכירים אלה אצלנו, מדווחת על כך התקשורת הערבית בהרחבה, ולכן הנושא עולה לסדר היום גם שם. בגלל בכירות המעורבים אצלנו, הידיעות מתפרסמות בכותרות הראשיות של התקשורת הערבית, ולא רק בשולי השוליים, כמו דווח על מקרים מקומיים.
קל להם להגיד שזו ישראל המושחתת, הרקובה, אך בטוקבקים הערביים נעשית כבר ההשלכה וההקבלה גם על החברה הערבית. כתבתי כבר בשיא פרשת קצב כי הדבר מפחיד את מקבלי ההחלטות בעולם הערבי, ולכן ניסו להוריד את הנושא מסדר היום, לשווא.
השבוע נודע כי השחקנית המצריה המפורסמת מאוד יוסרה (יצא לי להצטלם איתה בטכס החזרת טאבה, שם פגשתי אותה) מצלמת סידרה דרמטית חדשה לטלוויזיה הערבית על נושא ההטרדות המיניות והאונס בחברה המצרית והערבית. הנושא שב ועולה גם בגלל שהתקשורת הערבית מדווחת על מקרים שמתרחשים, בניגוד למצב אך לפני כמה שנים, שלא דווחו על הנושא הזה בכלל.
זו עליית מדרגה, אך עדיין לא מעזים לדווח על בכירים. כאן נעצרים לפי שעה הביקורת והפרסום, אם כי גם בנושא הזה התקשורת הערבית מתקרבת לפתיחת חזית חדשה. כשם שהנושא חם אצלנו, כך הוא חם גם בעולם הערבי, וישראל, שוב, משמשת כסוכן השינוי החשוב ביותר במזרח התיכון, שלא מרצונה. בגלל עידון הערוצים הפתוחים והעניין העצום במה שמתרחש אצלנו, ההשפעות הולכות ומתרחבות גם לאיזור כולו.
עלילת התוכנית: רופאה, ראש מחלקת הילדים בבית החולים הקאהירי קסר עיני, יוצאת עם עמיתה שלה לביקור רפואי דחוף, שם שתיהן עוברות אונס, מה שגורם לה למשברים נפשיים עמוקים. הסיבה המרכזית: בחברה הערבית האישה הנאנסת נתפסת כמופקרת וכאשמה. הדילמה היא האם להגיש תלונה במשטרה. אם תגיש חייה יהרסו והיא תוצג כזונה וכאשמה לשארית חייה. אם לא תגיש – התוקף ימשיך לחיות את חייו כרגיל, ואולי להמשיך ולאנוס נשים נוספות. אין זו דילמה פשוטה, שכן זו יציאה כנגד נורמה שקיימת כבר מאות בשנים.
"אנו כמזרחיים מלבישים את הבושה על האישה הנאנסת, ולא על האנסים," אמרה יוסרה, "וכך קורה שכל יום אנו שומעים על מעשי אונס והטרדות מיניות בוטות, לעיתים לאור היום או במשרד, מבלי שקורה הרבה בעניין."
היא, ומומחים אחרים בעולם הערבי, מוסיפים כי האינטרנט, שבו קל להגיע לתוכן מיני, מלבה דור שלם של צעירים, אשר הקווים בין המותר לאסור נחצו אצלם. לא מזמן היה מקרה שבו קבוצת צעירים אנסה בחורה צעירה ברחוב ראשי בקאהיר, רחוב אלהרם, הפירמידות, לאור היום.
עד לשנים האחרונות ממש היה במצרים חוק, שאם צעיר חוטף ואונס בחורה, הוא פטור מעונש אם נישא לה. ואכן זה הפתרון המקובל בחברה העממית למקרי אונס. אלא שבשנים האחרונות החוק שונה, בעקבות לחץ של קבוצות נשים. אך בשטח בדרך כלל יכפו על הצעירה להינשא לאונס שלה, כדי למנוע את הבושה המשפחתית, וכך לסיים את הפרשה המביכה.
כאן מתלקח ויכוח עז מאוד בחברה המצרית: האם כללי הצניעות האסלאמיים שומרים על האישה או חושפים אותה עוד יותר להטרדות ולאונס?
זהו ויכוח עצום באינטרנט הערבי. חוגי האסלאם אומרים: הרעלה (ח'ג'אב וניקאב) מכסים על האישה, וכך שומרים על כבודה. מגיבים אחרים באינטרנט ערבי אומרים: ההיפך, בחסות הדת נעשים המעשים הגרועים ביותר כנגד נשים. אחר כותב: "הנה אנחנו מדינת החג'אב והנקאב, מסגדים בכל פינה, שמסתירים טוב טוב את הסודות האפלים ביותר כנגד נשים. אם בעבר אישה היתה יכולה להתלונן או לפנות למי שיעזור לה, במדינת החג'אב גם האופציה הזו כבר לא קיימת וגברים רבים מנצלים זאת."
21.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ה. ברית איראן-סוריה: להיזהר ממניפולציות
מי חיבר את הידיעה על הברית האסטרטגית בין סוריה לבין איראן, ומה האינטרסים הנסתרים, שיכולים לעמוד מאחורי הידיעה הזו? איך עובדים המנגנונים הנסתרים של ידיעות הגולים? ומה על ישראל לעשות לנוכח הידוק היחסים בין סוריה לבין איראן.
בסוף השבוע נכנסה המדיה התקשורתית שלנו ובכירי המימשל אצלנו כמעט לפאניקה, בעקבות ידיעה של היומון א-שארק אלאווסט, לפיה סוריה התחייבה לוותר על המו"מ עם ישראל תמורת כמליארד דולר איראני, למימון רכש צבאי נרחב של דמשק ברוסיה. גם הימין וגם השמאל אצלנו עושים בידיעה שימוש פוליטי, כל צד לצרכיו.
הפאניקה הזו מדאיגה שלוש פעמים: ראשונה, האם מנהיגינו אינם יודעים על שיתוף הפעולה הצבאי הנרחב בין איראן לסוריה? שנית, האם די בידיעה אנונימית אחת כדי להביא לשינויים ממשלתיים מפליגים, למשל הקמת ממשלת אחדות? האם הידיעה שהתפרסמה נבדקה בטרם התייחסו אליה בכירינו? אני סבור שלא. ושלישית, אני מצפה לקו ממשלתי אחיד, נחוש, ויוזם, לא רק מגיב.
אין חולק שלאיראן ולסוריה שיתוף פעולה צבאי נרחב, תמיכה ביטחונית הדדית, קשרי פיקוד פתוחים ושאיפות משותפות נגד ארצות הברית, המערב והאינטרסים הפרו-מערביים במזרח התיכון. אלא שהידיעה שהתפרסמה ביומון הערבי "א-שארק אלאווסט" ערמומית הרבה יותר.
מחבר הידיעה הוא ד"ר עלירידא נורי זאדה, פרשן איראני גולה, עצמאי, בעל אתר אינטרנט בפרסית, בעל מכון מחקרים בלונדון, המפרסם מאמרים גם ביומון הערבי-סעודי הבינלאומי א-שארק אלאווסט ("המזרח התיכון"). יש לו תוכנית טלוויזיה אנטי-ממשלתית, ואכן, נורי זאדה הוא מבקר חריף של המשטר בטהראן, הרואה בו אויב ואופוזיציונר מובהק. הרבה פעמים ידיעותיו של נורי זאדה טובות, כאשר הן קשורות בעיקר לנושאי האופוזיציה לאיראן. אך כאשר אני קורא את ידיעותיו, אני משקלל בדרך כלל את המניע האידאולוגי שיש לו. יש להיזהר תמיד בידיעות של "גולים", קבוצת בעלי אינטרס חזק. זיכרו איך הגולים העיראקיים הפילו בעצם את האמריקנים בפח, וניווטו אותם להפיל את סדאם.
זאת ועוד, היומון א-שארק אלאווסט מנהל בחדשים האחרונים סוג של קמפיין נגד איראן המתגרענת, בהוראת אדוניו הסעודים המודאגים. הסעודים כועסים מאוד גם על סוריה, הממשיכה לחרחר ריב בלבנון, ותומכת באיראן.
בשל הדילמה בין הקמפיין לבין המקצועיות שלו, העיתון הסעודי היוקרתי לא ממש עמד מאחורי הידיעה הזו, שכן הוא פירסם אותה בעמודים פנימיים, ולגמרי לא בהבלטה. לו היה העיתון עומד מאחורי ה"סקופ", וזהו סקופ עיתונאי, הוא היה יודע להבליט אותו היטב, כפי שהוא עושה בעניין סנקציות נוספות נגד איראן, וכדומה. הכמעט-הסתרה של הידיעה מוזרה, כמו גם חוסר ההתייחסות אליה בתקשורת הערבית.
ועוד שאלה, מדוע הסתירו האיראנים והסורים את ההסכם-לכאורה? הרי ביוני 2006 הם דיווחו אז על ההסכם הביטחוני שחתמו בגלוי ובגאווה רבה.
הידיעה שהתפרסמה אתמול ולפיה איראן תממן את הצבא סורי במיליארד דולר תמורת נטישת אסד את קו המו"מ עם ישראל – חשודה. לאיראן אין מיליארד דולר לחלק, וכל הסכומים שאוזכרו בידיעה, למשל סיוע שנתי לחמאס של 340 מליארד [מיליון?] דולר, נראים מוגזמים. גם סיוע שלכאורה הובטח לחיזבאללה לאחר המלחמה האחרונה בסך חצי מליארד דולר, לא הגיע כולו, ונסראללה התלונן על כך כמה פעמים בדלתיים סגורות.
מה המטרה באיזכור הסכומים? להביך את אחמדינג'אד באיראן, ולהציגו כמפזר כספים לזרים, בשעה שבאיראן הוטל קיצוב דלק ובקרוב יהיה גם קיצוב בחשמל. כאשר הבטיח אחמדינג'אד חצי מליארד דולר סיוע לחיזבאללה פרצו מהומות קשות במחוז חוזיסטאן ובעיר בם, שקרסה ברובה ברעידת אדמה – על פיזור כספי המדינה במדינות זרות, בעוד שלאזרחי ארצו לא נשאר סיוע. אחמדינג'אד הבין את הרמז.
הידיעה מבקשת להציג את איראן בצורה המביכה ביותר ואת סוריה כמשת"פית של איראן, כחסרת שיקול דעת משלה. ספק אם שני הקצוות נכונים.
לגופו של עניין, אותם פרטי הסכם צבאי עליו דיווח נורי זאדה ברובם אינם חדשים, והוא דיווח כמעט על כולם במאמר שפירסם באותו א-שרק אלאווסט ב- 16 ביוני 2006. חלקם לא התבצעו, וחלקם התבצעו.
אז מדוע פורסמה עכשיו הידיעה? כי ישנם הרבה מאוד גורמים מאחורי הקלעים, הרוצים לנצל את ביקור אחמדינג'אד בסוריה, להביך וללחוץ על סוריה ועל איראן. שתי המדינות נמצאות בלחץ, ואויבי שתי המדינות מעלים עוד יותר את הלחץ. גם איראן וגם סוריה מאוימות בסנקציות, בחרם בינלאומי, סוריה אפילו מאויימת בהפללת המשטר שלה בפרשת רפיק אלחרירי, וזו אינה שעה קלה להן.
בניגוד לרושם שציר הרשע חוגג את עליונותו וניצחונו, כתבתי כאן בסוף השבוע שהתמונה לדעתי היא שונה. יש עצבנות רבה בציר הרשע, חשש מבגידות הדדיות, וחוסר כסף, לא עודף, כפי שטען א-שארק אלאווסט. בתקופה רגישה זו, על ישראל להישמר שלא לשמש כלי בידי מתנגדי איראן או סוריה, בתוך המזרח התיכון. על ישראל לעקוב בשבע עינים אחר המתרחש בצד השני, אין להתעלם מהתעצמות סוריה ואיראן. יש לתגבר את מוכנות צה"ל והמערכת הביטחונית, ובכך לעודד מערך של הרתעה. יש לזכור כי הפעם זו עלולה להיות מערכה מכמה חזיתות. יש לתאם עמדות עם ארצות הברית. לנסות ולבלום עסקאות נשק סוריות עם רוסיה. ולהיזהר ממניפולציות.
22.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
אורי הייטנר / 3 מאמרים
מו"מ נוסח אסד
תגובה לצבי בראל "מפת הדרכים של אסד",
נשלח למדור מכתבים למערכת "הארץ" ביום 19.7.07
קבוצת העיתונאים, האובססיביים למו"מ עם סוריה, חזרה בחודשים האחרונים שוב ושוב על הטענה לפיה אסד מוכן למו"מ ללא תנאים מוקדמים. את התשובה לטענה זו נתן אסד בנאומו בפני הפרלמנט הסורי, בו אמר שתנאי לחידוש המו"מ הוא התחייבות ישראלית לסגת מכל הגולן וערבויות ישראליות להתחייבות זאת. במילים אחרות – אם ישראל תתחייב מראש לקבל את כל תנאי הסורים, הסורים יסכימו לנהל מו"מ ללא תנאים מוקדמים.
והנה, באופן מוזר, מצליח צבי בראל באקרובטיקה מילולית יצירתית, להציג את ההצהרה הזאת כהתקדמות, וכוויתור של אסד על דרישתו להתחיל את המו"מ מהנקודה שבה הוא הופסק.
כזכור, המו"מ הופסק כאשר אסד דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מכל הגולן ויותר – הופסק בשל דרישתו של ברק לשמור על רצועה של כמה עשרות מטרים (!) לאורך הכינרת. כנראה שאסד אינו מוכן להתחיל בדיון לפני שישראל תתחייב גם על אותם המטרים האחרונים.
בנאומו, ניסה אסד להכתיב לישראל תנאי כניעה. לנוכח נאומו, ברור שאין הוא פרטנר רציני ואין לקיים עמו כל מו"מ.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
אצולת האון (הביזיון של השנה)
90% מכתבי האישום של עבריינים בישראל מסתיימים בעסקת טיעון. הנתון המדהים הזה נחשף בעקבות הביקורת הציבורית על עסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב.
משמעות הנתון הזה, היא שכמעט בכל המשפטים בישראל יש ויתור מראש על הניסיון להגיע לחקר האמת ולעשות צדק. רובם המכריע של המשפטים מסתיימים בעסקת חליפין בין המדינה והעבריינים, על פיה הם יודו בחלק מן המעשים ובכך ימלטו מעונש על מעשים נוספים שעשו. משמעות הדבר, היא שהכרעת הדין אפילו אינה מתיימרת לבטא את האמת. זוהי פגיעה חמורה ביותר באמון הציבור במערכת אכיפת החוק בישראל.
אף על פי כן, ניתן להבין את הרצון להקל את העומס על בתי המשפט, באמצעות עסקות טיעון, ובכך להימנע מהיגררות לאינספור משפטים שימשכו שנים, כשאין לציבור עניין בהם. לא כן כאשר מדובר באישי ציבור. במקרים אלה, קיים עניין ציבורי מובהק במיצוי חקר האמת ובעשיית צדק, שגם ייראה.
ככל שמעמדו של איש הציבור בכיר יותר, כך העניין הציבורי גדול יותר. העניין הציבורי גדל, ככל שהעבירה בה נחשד איש הציבור חמורה יותר.
אין תפקיד ציבורי רם מעלה יותר מנשיא המדינה – האדם המסמל את מדינת ישראל, שאמור לגלם באורח חייו את ערכיה, שייעודו להיות מופת מוסרי לאזרחיה. מעולם לא נחשד איש ציבור בישראל בעבירות חמורות יותר מאלו בהן נחשד הנשיא הקודם – עבירות של אונס ותקיפה מינית.
הדעת אינה סובלת עסקת טיעון כאשר מדובר בחשדות כה כבדים באיש ציבור כה בכיר. חדשות כאלה חייבים להיבדק עד תומם בבית המשפט. בוודאי שאין לקבל עסקת טיעון כה נוחה לחשוד, הפוטרת אותו מנשיאה בעונש. עסקה כזאת עלולה לגרום למשבר אמון חסר תקדים בין אזרחי המדינה למערכת המשפט. העסקה הזאת היא הביזיון של השנה.
היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שהתראיין בערוץ השני, התפתל ככל יכולתו כדי להצדיק את עסקת הטיעון. האינטרס שלו היה להמעיט ככל הניתן את הפער בין מעשיו של קצב לבין הודאותיו במסגרת העסקה. והנה, אפילו הוא לא יכול לעשות שקר בנפשו. הוא הצביע על הפער בין אמת משפטית לאמת עובדתית. האמת העובדתית, תוארה בפיו באמירה שמשה קצב הוא עבריין מין סדרתי, ששיקר במשך שנה תמימה בכל חקירותיו. אם תתממש עסקת הטיעון, על הציבור הישראלי להיאחז באמירה זו של מזוז, כדי להעניש את קצב בכך שייזכר לדיראון עולם בתודעת הציבור ובהיסטוריה של מדינת ישראל, כעבריין סדרתי ושקרן.
איך נפלו היועץ המשפטי והפרקליטות והסכימו לעסקה הזאת? במלחמת המוחות בין אנשי הפרקליטות לבין הכרישים – פרקליטי הצמרת ויח"צני הצמרת ששרתו את קצב, ידה של המדינה היתה על התחתונה.
עבריין מן השורה לא היה זוכה לשימוע, ובכל מקרה לא היו לו הכסף והקשרים ליהנות ממערכת משומנת ויוקרתית זו של בכירי הפרקליטים והיח"צנים. האליטה המצומצמת הזאת היא של האנשים החזקים ביותר בישראל, המגינים על אנשי השררה בישראל – פוליטיקאים בכירים, בכירי עולם העסקים. זוהי אצולת האון – תרתי משמע, של מדינת ישראל. האצולה הזאת הצילה, כנראה, את משה קצב ועבריינים בכירים נוספים מעונש.
יוסי שריד בין פסח לט' באב
(תגובה ליוסי שריד: שיעור לתשעה באב, 20.7.07)
ערב פסח פרסם יוסי שריד מאמר תחת הכותרת "המלך פרעה: השליט כאידיוט", בו השווה את מדינת ישראל לפרעה ואת הפלשתינאים לבני ישראל שיצאו ממצרים.
שריד זיהה את משה כטרוריסט / לוחם חופש פלשתינאי, "הפותח את מצעדו... בפיגוע; מכה איש מצרי מהמינהל האזרחי או ממשמר הגבול וטומן אותו בחול." עם בריחתו למדיין הוא "מבוקש". התביעה לשחרר את בני ישראל היא "התנערות" – אינתיפאדה בעברית. עשר המכות ובהן מכת בכורות הן פיגועים של אין ברירה, בשל עקשנותו וסרבנותו של פרעה שממאן להתפכח עד הסוף המר, של מי שאינו מבין "שאת שאיפתם של עמים לעצמאות אין להצמית." מאחר ששריד אינו יכול להתעלם מהוויתורים הגדולים של ישראל לפלשתינאים לאורך השנים, הוא משווה אותם ל"וויתורים" של פרעה, המוכן לשחרר את בני ישראל ללא הטף, ואח"כ ללא הצאן והבקר וכותב: "אין מעבירים זעם בוויתורים צרי עין ובמחוות צייקניות," כלומר, העובדה שהוויתורים הישראלים נענו תמיד בפיגועים ובהסלמה, נובעת מכך שלא נעשו ברוחב לב.
המשוואה של שריד הציגה תמונה מעוותת הן של סיפור יציאת מצרים ועוד יותר מכך – של מציאות הסכסוך הישראלי פלשתינאי היום. האם בני ישראל תבעו בעלות על מצרים, רצו לשים קץ לקיומה, נלחמו בארץ הזאת במטרה להשמידה? האם היה סכסוך כלשהו בין בני ישראל לבין המצרים – סכסוך של שני עמים על ארץ, סכסוך טריטוריאלי על חלק כלשהו של מצרים? בני ישראל היו משועבדים במצרים כעבדים, ודרישתו של משה מפרעה היתה אחת – שלח את עמי. האם הפלשתינאים תקועים כאן בכוח כעבדים, כמהים לעזוב את הארץ ואנו מחזיקים אותם בכוח, כיוון שאיננו מוכנים לוותר על כוח עבודתם?
מעבר למשוואה המופרכת, מעניינת הגישה העקרונית שבדבריו – אף אימפריה אינה מסוגלת לעמוד בפני שאיפתם של עמים לעצמאות ולחירות. שהרי לא היתה בתקופת פרעה אימפריה גדולה וחזקה ממצרים, אך לא היה בידה לבלום את שאיפת החירות, אפילו של עם עבדים כעם ישראל.
בערב שבת, פרסם יוסי שריד מאמר תחת הכותרת: "שיעור לתשעה באב". במאמר זה, לימד שריד את קוראיו/תלמידיו, את "האמת הפשוטה" של חורבן הבתים: "פעמיים נהגה ישראל בשיגעון, דימתה את עצמה למעצמה והתגרתה בשתי אימפריות עולמיות, קודם בבל ואחר כך רומי. ישראל באיוולתה התעלמה ממגבלות כוחה – כוחה לא יענה את הכול – ועל כך נענשה."
מוזר. הרי רק לפני שלושה חודשים לימד אותנו שריד שאין אימפריה המסוגלת לעמוד בפני שאיפת חירות ועצמאות של עם. והנה, מה שנכון לאימפריה הפרעונית, אינו נכון כשמדובר באימפריה הבבלית ובאימפריה הרומית. אם את פרעה הוא כינה אידיוט, כיוון שהוא לא הבין שלעולם לא יצליח לגבור על עם הלוחם על חירותו, הרי שמול בבל ורומא הוא מאשים את ישראל באיוולת ושיגעון, על שלא הבינו שעם אינו יכול ללחום על חירותו ועצמאותו מול אימפריה עולמית.
הלקחים ההיסטוריים של שריד משלושת האירועים ההיסטוריים הללו הפוכים לחלוטין. איך ניתן להסביר את הסתירה? האם אין שיטה כלשהי בגישתו של שריד? האם אי אפשר לצפות ממנו לעקביות כלשהי?
ניתן גם ניתן. השיטה של שריד היא ציפייה מישראל להיכנע תמיד לאויביה ולוותר תמיד על יעדיה הלאומיים ועל האינטרסים שלה. במאבק מול החזקים ממנה עליה להיכנע, כי עמידה על שלה היא איוולת ושיגעון. במאבק מול החלשים ממנה עליה להיכנע, משום שבעמידה על האינטרסים שלה היא נוהגת כאידיוט.
האנלוגיות ההיסטוריות בהן משתמש שריד הן עלבון לאינטיליגנציה. המסר שלו מסוכן עד מאוד. מדינה המאבדת את נחישותה להיאבק על יעדיה, נדונה לניוון ולחורבן.
אהוד בן עזר: יסלח לי אלוהי מר"צ, אני כבר מזמן חדלתי לקרוא את שריד ולהתעניין בהטפות שלו. לא ראיתי שעשה אי פעם חשבון נפש נוקב על שגיאותיו כפוליטיקאי, כאשר גרם בין היתר לפירוק ממשלת ברק, ושגיאותיו כמנהיג של תנועה שהתפוררה, משום שראשיה עדיין מתעלמים מן המציאות המזרח-תיכונית או פותחים את הפה כמו זהבה גל-און שגורמת לי לכבות את הרדיו כל אימת שקולה נשמע בו. ואגב, כולם ישראלים יפים. לא מפלצות כמו קצב.
מתוך מכתב מקורא
שלום אהוד,
שמעתי לפני כשנתיים הרצאה מאלפת מפיך על נחום גוטמן שנשאת ב"יד לבנים" ברחובות, ובזכות ההזדמנות הזו נחשפתי למכתב העתי שלך. הוקסמתי, נשביתי והתמכרתי. הוקסמתי מן הסופר הפורה והמוכשר שלא נרתע מלהצהיר בפומבי שהוא נידח, והוא מורד בנידחותו כביכול, מייסד עיתון אינטרנטי רב עניין ורב משתתפים ומקיים באמצעותו קשר ישיר עם קוראיו, שמיספרם רק הולך וגדל בקצב מפליא; נשביתי בעוצמת דבקותו במסורת הווייתה של אם המושבות, שמתוכה צמח ושססגוניותה המקומית והייחודית היתה ביצירותיו לאמנות אוניברסאלית; התמכרתי לצרוך פעמיים בשבוע את "העיתון" שלו ואני "מקבל קריזה" כשהעיתון מאחר בכמה דקות להגיע אל פתח הדלת שלי באינטרנט.
י.נ.
חמדה אביב קאלש
יום הולדת במטרו, ביום הארוך בשנה
מתוך מחזור שירים
יום הולדת
פָּרִיז –
בַּיּוֹם הָאָרֹךְ בַּשָּׁנָה
"מְקַצֶּרֶת" לִי מַחֲשָׁבוֹת
בַּדֶּרֶךְ לַמֶּטרוֹ.
תָּאֵי מֹחִי נְמֵסִים
בְּ-30 וּמַשֶּׁהוּ מַעֲלוֹת,
מַנְמִיכִים בִּי צִפִּיָּה
מוּל לֵיצַן רְחוֹב
זָב צֶבַע
שָׁר לִי:happy-birthday
בְּנִיחוֹחַ צָרְפָתִי,
וּמְחַיֵּך חִיּוּךְ "מוֹנָה לִיזִי"
לֹא פָּתוּר.
אִשָּׁה צוֹרַחַת לַשָּׁמַיִם,
אֵייפֶל מוֹטֵט לָהּ אַשְׁלָיוֹת,
וַאֲנִי פּוֹחֶדֶת
שֶׁאֵרֵד עִם הַפַּסִים
וְלֹא אוּכַל
לְהַדְלִיק לִי יוֹם.
דיל מצויין
א.
זוֹחֶלֶת –
תּוֹךְ בִּטְנָהּ שֶׁל עִיר מוּאֶרֶת
עִם זַחֲלֵי כָּל הָעוֹלָם
זוֹלְלִים – "אֲרוּחוֹת עִסְקִיּוֹת"
בְּ"דִיל" מְיֻחָד שֶׁל יוֹם-הֻלֶּדֶת:
מָלוֹן 3 כּוֹכָבִים
שִׁנּוּי זֶהוּת
וּדְפוּס הִתְנַהֲגוּת.
ב.
תִּקְרַת הַמֶּטְרוֹ
מוֹעֶכֶת לִי זִכְרוֹנוֹת
אֵינִי יוֹדַעַת "מִנַּיִן בָּאתִי וּלְאָן"
חָשַׁבְתִּי שֶׁנִּקְלַעְתִּי
לְמִנְהֶרֶת-כְּשָׁפִים
הַמַּעֲלִימָה וּמְשִׁיבָה –
זְמַן
מִתְעַרְטֶלֶת עִם קֶסֶם הַשָּׁוְא –
אֲנִי תָּרָה אַחַר חֲלוֹמִי –
לְהִוָּלֵד. בּוֹ.
ג.
בַּצָהֳרַיִם –
בְּמַדְרְגוֹת הַמֶּטְרוֹ
הַכֹּל נִרְאֶה אֶפְשָׁרִי.
אִשָּׁה רְעוּלָה
וְנַעֲרָה חֲשׂוּפָה
נוֹשְׁקוֹת כָּתֵף,
אוֹכְלוֹת קְרוּאָסוֹן עִם חֶמְאָה –
וּמְחַיְּכוֹת אֵלַי.
וּלְרֶגַע,
לִפְנֵי שֶׁפָּנוּ
הָאַחַת לִשְׂמֹאל
וְהַשְּׁנִיָּה לְיָמִין
שָׂמַחְתִּי ,
שֶׁנִּמְצְאָה תַּחֲנָה בָּהּ נֵרֵד –
כֻּלָּן.
אַחַר כָּך –
חָצִיתִי לְבַדִּי
כְּבִישׁ בְּקַו יָשָׁר,
מִישֶׁהוּ בָּא לֶאֱסֹף אוֹתִי
בְּדִיל מְצֻיָּן
* * *
"חדשות בן עזר"
וסופרי סומליון לילדים ולנוער
משתתפים באבלה הכבד של חברתנו
הסופרת נירה הראל
על מות אחותה רמה פורת
* * *
צוותא ובית שלום עליכם מגישים
על הדרך עץ עומד
סידרה חדשה עם קובי לוריא על הסיפורים מאחורי השירים הגדולים ביידיש
ארבעה מפגשים על ה"צימוקים והשקדים" של הזמר היידי המספרים את ההיסטוריה והתרבות הציונית והיהודית כאן, באירופה ובאמריקה, בזמנים היפים ובזמנים החשוכים. הסידרה מלווה בהקלטות נדירות ומצגות עשירות.
ימי ראשון בשעה 20.30 בצוותא
9/9 בין העצים הירקרקים: עשרות סיפורים שבאו אלינו מיידיש ולא ידענו.
7/10 יחי קולומבוס! שירים ביידיש שבאו מאמריקה – מהתיאטרון, הקולנוע , הג'אז והמיוזיקל.
11/11 הנה לנו ניגון יש: על הטרובדורים הגדולים של היידיש, שיריהם והרקע ההיסטורי ליצירותיהם.
16/12 יאשקע מתגייס: שירים ביידיש שמספרים היסטוריה יהודית.
מחירים מוזלים לקוראי "חדשות בן עזר" בקופת צוותא
כרטיס בודד 55 שקל / מנוי ל-4 מפגשים 180 שקל
הפינה של ההוא מחלם
שלום לאהוד היקר,
בזה אני שולח שיר למכתב עיתי
מובל
ימים לא קלים עוברים
סוסי חושך זוחלים
בעקבי פעמוני הד
אתי הכורים
לקוט עשב שוטה
פס לבן שיכור חוצה
נהג צורח: אלונקה
באישון פרה פשוטה
בן עורב קורא: חיות מיער
וירוס, נבל, רוח עוגב: יעד מות
לא נתפש בקרב חיים מבטן
מובל לקבר
עד כאן השיר למכתב עתי מישראל הר בתודה
*
צהוב מרודדת
שלום לכם מכתב עיתי: סיכום / העניין מורכב / מה שרואים משם לא רואים מכאן / קריאת ביניים: "וכן להפך ..ממ.ה... משם... לא משם.. / נא לא להפריע למסכם בציחקוקים! קצת כבוד.. רבותי! ונכן שהיה מה שהיה אבל זה היה אז.. חחא... סליחה אוי השיעול. לא ישנתי כל הלילה.. כן.. איפה היינו.. הבית הזה כן מושפע מרחשי לב קולות בציבור, כל מה שהיה מקובל, בניגוד לרעשים בתקשורת, במדיה, בהפגנות שעיקר של יחצנים וחצאיות.. אבל האמת היא נורא פשוט.. אני לא מוח רובוטי... אני מומחית לשעבר ועו"ד לעניין סיכום דברי ראש המסכמים, אז זה הסיכום שלי: אני, מדינת הברדאק היחידה של העם ישראל בארצו שהקריב למענה מליוני קורבנות בנפש חפצה ועכשיו המדינה הזאת מיסכנה / ...מסוכסכת בין חלקיה ובתוך פלגיה.. בקרוב כל הגלובוס ייעלם, ומה אתם מערבבים ים של שירה עם מברברת מלים.. שלום מולדת שלום ולא להתראות... מוזיקה ..פיד אאוט / עד כאן למכתב עיתי וכל טוב לכם עורכי וקוראי ומגיבי מישראל הר
*
צהרי שבת למכתב עיתי מישראל הר
חלום
נימפה צהובה מיבשת מחוץ למערכת שהצילה אותנו אז מטביעה בים קיסרי שבה ונשמעה בליל זה זועקת בסונר שלנו: טִיפָּה צִּיפָּה רוֹלָה רוּמְפְּלֵיטַה זו אני דודתך הקטנה – האש שרפה את צמותי. התעוררתי רטוב
כל טוב לכם אהוד יקר
*
צהרי יום ראשון שלום לכם אהודים יקרים מישראל הר
ביום ה-29 ביולי לפני 52 שנים הופל מטוס "אל על" בשמי בולגריה הקומוניסטית ובו ידידתו של חברי המשורר בן ציון תומר ז"ל משורר רוסי אחד, טיוטצ'ב, כתב: אֶת רוּס בְּשֶׂכֶל לֹא תָּבִין / בְּרוּס רַק אֶפְשָׁר לְהַאָמִין
עיקר שכחתי: שמה של ידידתו של בן ציון תומר היה שרה זית
כלטוב לכם עורכי חדשות בן עזר מישראל הר
ברוך
תירוש:
שימו לב לכתובת העברית מרומא משנת 1835
לקוראים שלום,
ראו את הכתובת החרוטה על לוח שיש בבנין בית הכנסת ברומא, שצילמתי לאחרונה. מדובר בצוואה המעבירה נכס לבית הכנסת, והמשך התרומה והתנאים שהציבה האלמנה. העברית היתה שגורה כנראה אצל יהודי רומא עוד לפני שאליעזר בן יהודה נלחם ברבנים האשכנזים וקידם את השימוש בה. אל מול הציון הגברי "שכב עם אבותיו", מציינת האלמנה: "אחרי שיבוא יומי, ושכבתי עם אימותי, כי זה כל האדם."
כדי להבין את התקופות הקשות בחייהם של יהודי רומא, תחת הדיכוי מצד השלטון העויין של האפיפיורים, אני מציע לכם לקרוא את הספר The Popes against the Jews מאתDavid Kurzer, המפרט מתוך מסמכי הוואתיקן את התקופה הנוראה, עד שחרור איטליה בשנת 1870 משלטון הוואתיקן. אם תרצו, אשלח לכם דף עם הסבר על הקיצורים והגימטריות בגוף הצוואה. שימו לב לתאריך הנוצרי בעברית, לדוגמא: יום י"א מרצו, שנת א'ח'ל'ה' למניינם, כלומר 11 במרץ 1835.
בהתרגשות,
ברוך תירוש
[לחצו על התמונה לשם הגדלה]
אמיר אביאל אור
אנשי לשון יושבים באקדמיה ללשון או פותרי תשבצים?
אהוד היקר,
מיום שעמדתי על חידושי האקדמיה ללשון, תהיתי לא פעם אם אכן אנשי לשון יושבים בה או שמא פותרי תשבצים. האם כך יש סיכוי לחדש מלים לשימוש של ממש? הסיכוי שמעתה מי שעושה פילינג "יתקלף" שווה בערך לסיכוי שנקלחט זה לזה (מ"קולחוט" ששוגר מהאקדמיה להחליף את ה"שח-רחוק" ז"ל) ונשוחח על סיכוני השימוש בגלגשת.
ומצד שני, כשהכל כבר גולשים ברשת, מי זקוק למין "מרשתת" שכזו (מן הסתם על משקל מפלצת)? ומדוע אי אפשר פשוט לצלות על המַּצְלֶה כפי שקולים במַּקְלֶה? לאותה רגישות הקרויה בלעז אלרגיה כבר הותקנה "סַלֶּדֶת" ההולמת יותר מן ה"רגשת" (הגזורה משורש רב משמעים), אבל דא עקא, שללשון טעם משלה, וכנראה כבר לא נחליף את הבורגול ב"ריפות", את החומוס ב"חִמְצה", ואת הזנב בראש.
יותר מטרידה מן המלים השאולות (כדרך כל שפה) היא הקריאולית המדוברת בפי אנשי העולם הגדול שלנו ("ראית ת'אבטיחים? בֶּסְט אוֹף דֶה בסט!") והשילוט בהיבְּריש צחה שכבש לגמרי את רחובותינו.
טוב, מספיק ובּיי,
אמיר אביאל אור
אהוד: שידפקו לך הסרקזות את הצנטרפוגות
לאמיר שלום,
אני מסכים איתך בעקרון שאין למהר להמציא מילים עבריות חדשות או מחודשות למושגים ולשמות שנהוגים בכל העולם, בייחוד בעולם המחשבים, האינטרנט, הטלוויזיה, הווידאו ובכל התחומים המקצועיים הייחודיים.
כי מה קורה? המילה הבינלאומית והמובנת לכול, למשל, צנטרפוגה, הוחלפה במילה מוזרה, סרקזה, ונוצרה יישות לשונית דימיונית חדשה, שבקרוב כבר לא ידעו מה היתה במקור הלועזי, ומהי בכלל, ולא יוכלו לתרגמה חזרה בשיחה עם זר, וככה הבלבול הולך וגדל ובמקום לקרב את הקורא העברי לעולם המושגים והשמות הבינלאומי, כופים עליו חידושי לשון שמפרידים אותו משפת העולם, שהיא ברוב המקרים אנגלית. שפה בריאה וחזקה, שמתמודדת עם שפות העולם, ואימצה לעצמה את הטלפון וגזרה ממנו את הפועל לטלפן, זו דרכה של העברית במשך אלפי שנות קיומה כאשר הטמיעה בתוכה מילים ומושגים משפות זרות: פילוסופיה, להתפלסף. דוגמא, לדגום. שוויסקים (שמאלץ), מרגרינה, קונדום (קנדון), אנאלי, ויברטור, ליפסטיק, קרם, איידס (הצרפתים והספרדים קוראים למחלה סידא), ועוד.
אהוד
יוסי לנג: פנחס רשיש אכן נהג ברכבו
עד סמוך לפטירתו
אהוד שלום וברכה,
ברשימתך "בין קצב לנהגו וכו'" אודות הדון ז'ואנים הפתח-תקוואים ג. מכנס וי. ליפסקי, ["חדשות בן עזר" מס' 262] השתרבב תיאור נסיעתו של פנחס רשיש מזכיר מועצת הפועלים מקיבוצו גבעת השלושה למרכז המושבה. ואתה כותב כי בשל רגלו הקשה או התותבת, במכונית הוא לא היה יכול לנהוג.
ברצוני להבהיר: אכן, רשיש קיבל מקיבוצו חמור ועגלה כ"רכב אישי" לצרכי עבודתו. באשר לרגלו: אכן רגלו היתה נוקשה ולא תותבת, והיא, הרגל, נפגעה אי שם בערבות רוסיה ולא היו די רופאים מיומנים כדי לשקמה. אין גם ממש בסיפור שלא היה יכול לנהוג. רשיש נהג ברכבו עד סמוך לפטירתו. על אופן נהיגתו אפשר לספר סיפורים למכביר. כדי לוודא העובדות ניתן לפנות לבנו יאיר רשיש תושב פתח תקווה ולבתו זיוה מאור תושבת כפר סבא.
בברכה,
יוסי לנג
אהוד: אכן עתה עולים וצפים בזיכרוננו מעומעם המכונית הגדולה של ראש העיר פתח תקווה פנחס רשיש, וכן שהיו סיפורים על אודות נהיגתו בה. ותיקי אם המושבות, אנא עיזרו לנו להיזכר.
זאת ועוד, חברנו בן-גילנו עוזי שטרן זוכר את רשיש, אז מזכיר מועצת פועלי פתח-תקווה, נוסע לא בחמור ועגלה נמוכה אלא בעגלה קצת יותר גבוהה – וסוס! ואפילו מעניק לו ולעוד תלמידים מבית הספר לילדי עובדים – "טרמפ" באחד מקטעי הדרך.
הרצל חקק
בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל לֶמֶל
תורה נוהרת "במכחלתא דכספא" (בבלי, בבא קמא, קיז, ע'א)
יְלָדִים הָיִינוּ וְרָאִינוּ אוֹתָהּ, עִבְרִית בְּמִכְחוֹל
חַי, עִבְרִית נִכְסֶפֶת.
כְּשֶׁנָּגַעְנוּ בָּאֲבָנִים שֶׁל לֶמֶל רָאוּ עָלֵינוּ
אוֹר. אָדוֹן סֶגַל הַמּוֹרֶה הָיָה אוֹמֵר:
"מי שלומד פניו נוהרות".
מִי שֶׁנָּגַע בָּאֲבָנִים בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים
רָאָה אֶת הָעִבְרִית נִלְחֶמֶת עַל חַיֶּיהָּ
יוֹדַעַת סְעָרוֹת. קָמָה מִמַּצֶּבֶת.
בָּאנוּ בְּלוּיִים לִרְאוֹת סֶרֶט תַּנָ"כִי
בְּקוֹלְנוֹעַ אֶדִיסוֹן מִמּוּל
וְצָדוּ עֵינֵינוּ שְׁעוֹן אוֹתִיּוֹת נִרְגָּשׁ , "לֶמֶל", מָגֵן דָּוִד
חָשַׁבְנוּ שֶׁזֶּה לֹא בֵּית סֵפֶר, זֶה מִקְדָּשׁ
וְגַם בְּלֶב הַקַּיִץ, תָּמִיד הָיְתָה עָלָיו אֲרֶשֶׁת
סְתָוִית
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הֶחָכָם יוֹצֵא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
לְגוּפוֹ חֲלוּק וְתַרְמִיל, שׁוֹמֵעַ דְּבַר תּוֹרָה
נַפְשִׁי שׁוֹאֶלֶת הַאִם לְכָאן, הַאִם כָּאן רַגְלוֹ, אִם הִרְגִּישׁ
כָּל הֲבָרָה וּרְעָדָה שֶׁל בֵּן לַקִּישׁ
אוֹתוֹ מַרְאֶה בַּעֲרָפֶל כָּחֹל, אוֹתָהּ נְשָׁמָה נִשְׂרֶטֶת עֶצֶב
בְּמִכְחוֹל שֶׁל כֶּסֶף
הַסֶּרֶט הַתַּנָ"כִי בְּאֶדִיסוֹן נִגְמַר, הַקּוֹלְנוֹעַ נָדַם,
וּבִשְׁעוֹן הָאוֹתִיּוֹת כְּבָר לוֹמְדִים גְּמָרָא
עִבְרִית קְדוֹשָׁה וּגְוִילִים חַיִּים, כָּאן נֵעוֹר
כָּל הָעוֹלָם
הַמּוֹרֶה אָדוֹן סֶגַל רָאָה אֶת פָּנֵינוּ הַמְּאִירוֹת וְרָאָה
אֵיךְ הָפְכוּ חַיֵּינוּ לְסֶרֶט, צִיּוּר בְּמִכְחוֹל פְּלָאִים
אֵיךְ הָיִינוּ חָגִים כִּמְחוֹגִים
עֵינֵינוּ לָעִבְרִית וְלַמִּדְרָשׁ תְּלוּיוֹת
וְשַׁבְתִּי לַזְּמַן,לִנְשֹׁם אוֹתָהּ קְדוּשָּׁה סְתָוִית,
וְחַשְׁתִּי רְעָדָה: אוֹתָהּ עֶרְגָּה עוֹדֶנָּה
בֵּין הָאוֹתִיּוֹת
כיצד אפשר לרכוש את ספרו של משה גרנות "קרנטינה בקונסטנצה"?
בעקבות הביקורת החיובית שנתפרסמה ב"חדשות בן עזר" על ספרו של משה גרנות, "קרנטינה בקונסטנצה" [גיליון 262], פנו אליו רבים בבקשה לרכוש את הספר והוא אינו עומד בעומס האי-מיילים הזורמים אליו, מה עוד שהעותקים אינם מצויים בידיו, והספר גם אינו נמצא עדיין למכירה בחנויות הספרים.
הספר הופיע בהוצאת ספרא, בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, ומתברר שניתן לרכוש אותו במזכירות איגוד הסופרים אצל דניאלה, או רעות: טל. 03-6950028 או 054-2404115. המחיר 69 ₪, כולל משלוח.
חוברת "מאזניים" חדשה – ביוגרפיות ועוד
השבוע הופיעה חוברת "מאזניים" חדשה כפולה של אגודת הסופרים העברים בעריכת משה בן-שאול – החוברת, המוקדשת לביוגרפיות, מלווה בשירה וביקורת. בין הכותבים פרופ' נורית גוברין, שמעון שמעוני, על אביו דוד שמעוני (שמעונוביץ), דוד שחם על אביו אליעזר שטיינמן, נילי כרמל-יונתן על בעלה נתן יונתן, בלהה רובינשטיין על אביה יהושע בר-יוסף, קטעים מאוטוביוגרפיה של אביגדור המאירי ועוד, ממיטב הכותבים. החוברת מאויירת בידי הצייר אורי ליפשיץ.
קישור מומלץ לצמחיית ארץ-ישראל
לאהוד שלום,
אתם האמונים על כתיבת סיפורים ושירים שולחים אליי מפרי הארץ הטרי. ואולי בקישור שיש כאן ובאתר שלי בכלל יש סיפורים שיעניינו אתכם, ואז אוכל להרגיש כאחד שלא רק מקבל.
ניתן להגיע למדור ישירות דרך הכתובת:
http://flora.huji.ac.il/browse.asp?lang=he&action=content&id=364
בברכות לקיץ נעים,
פרופ' אבינעם דנין
המשוררת והסופרת ציפי שחרור
התמנתה לעורכת כתב העת "מאזניים" של אגודת הסופרים
המשוררת והסופרת ציפי שחרור התמנתה לעורכת כתב העת "מאזניים", והיא תחליף את העורך הנוכחי, משה בן-שאול שסיים את תפקידו. מֹאזְנַיִם הוא כתב העת של אגודת הסופרים העבריים. נוסד באספת הסופרים בשנת ,1928 הגיליון הראשון יצא לאור במרץ 1929. עורכו הראשון של כתב העת היה חיים נחמן ביאליק.
ציפי שחרור ערכה בשנים 1995-1997 את כתב העת "מאזניים" יחד עם דורית זילברמן, ואולם הפעם תערוך את כתב העת לבדה. שחרור זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה. היא פרסמה עד כה 11 קבצי שירה, קובץ סיפורים וספרי ילדים. ספריה זיכו אותה בפרסים רבים. שחרור מנחה סדנאות שירה וכתיבה לנוער ולמבוגרים, הייתה חברה במועצת המנהלים של הערוץ השני, וחלוצת תכניות התרבות בערוץ , כתבה וערכה במגזין "העולם הזה", ושימשה כמבקרת ספרות בעיתונים שונים.
החודש ראה אור ספרה החדש: "נשמות תאומות – סיפורי אהבה" בהוצאת גוונים. האתר של ציפי שחרור הוא :http://www.zippi.co.il/
אתר אגודת הסופרים העבריים: http://hebrew-writers.org/scales.asp
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שלישי
נהג הטריילר: "יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?"
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
בבוקר, כאשר פקחתי את עיניי, עמדה דורית לבושה במכנסי עבודה אפורים ובחולצה עבה וניראתה כמתאבק צעיר שהתחפש לאישה.
"מה קרה לך? הפנים שלך נפוחים כאילו עקצו אותך נמלים כל הלילה. לך תתרחץ."
"שום דבר. אני קצת אלרגי."
"מקווה שאתה לא מאשים אותי?"
"מה פתאום?"
"נדחקת למקומות שלא צריך להיכנס אליהם."
"חשבתי שרצית. בפעם הראשונה את היית ממש נהדרת. הרגשתי אותך עליי כומו כפפה נושמת."
"אתה חושב שיהיה המשך?"
לתת לה את הכתובת שלנו בירושלים? מה, השתגעתי? שכוכבא תגלה? ואם דורית תבוא יום אחד עם מזוודתה וחפציה ותיווכח שאני נשואה ותעשה לי שם סצינה! עוד תטען שהיא בהריון! – לא, לא מפני שאני מבולבלת אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות בחוג "חובבי סאלאמי קראקובסקה" ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.
"לא חשוב. אל תדאג. אולי אתה בכל זאת נשוי. אני עצמאית. אף אחד משנינו לא התאהב פתאום בגלל צינור ונקב. חשבתי רק שיכולתי ללמוד ממך הרבה. ספרות אני אוהבת."
"תלכי ללמוד באוניברסיטה. את ממש משוררת."
"תגיד, אתה שונא אותי?"
"מדוע?"
"חשבת שרציתי להיות פרה שלך?! פרת סופר רבנו!"
"היית רדומה לגמרי. נחרת. חשבתי שאת חולמת שחולבים אותך – "
"אבל נכנסת לי בתחת כשישנתי. אל תחשוב שאני לא יודעת שסופרים נעשים ממש סוטים אם רק נותנים להם הזדמנות. אל תחשוב שאתה הראשון. כולכם ככה. זה שהירצה כאן לפניך, אורי בן-עמי, הוא גדול יותר ממך. מה-זה מלחיך!"
"אורי מרצה מצויין." בלעתי את העלבון. את ספריו לא אהבתי (פעם סיפר לי שנעלב מכך שאומרים עליו שבדיבור הוא נשמע פחות חכם מאשר בספריו ועניתי לו שדווקא להיפך ואל לו להיעלב) – וה"מלחיך" שציטטה הדליק לי נורה אדומה.
"אורי מרזה מזויין," חיקתה אותי בלעג, "התכוונתי לזין, יא אהבל. מה קרה לכם? כשאתם רואים תחת של בחורה אתם מאבדים את הראש? אז מדוע אף אחד לא מתחתן איתי? אפילו לא נעשה חבר?"
"את נהדרת, דורית, אמליץ עלייך בתור פרס לסופרים."
"תראה, זאת לא בדיחה, אין לך הרבה זמן. האוטובוס מחכה. אם תפסיד אותו תצטרך ללכת ברגל עד אילת."
והסתלקה.
היה לי קר. התלבשתי ויצאתי. קר היה גם בחוץ. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק לאות תודה. נזהרתי לא להותיר עדות וגם כעסתי עליה.
בחוץ פגשתי שני מתנדבים שהסבירו לי כי ברגע זה בדיוק יצא האוטובוס בדרכו לאילת. איחרתי אותו. השעה היתה שבע. ניגשתי לחדר-האוכל. בין הסועדים היו חברים וחברות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עתה עייפות ומגושמות, בבגדי-עבודה גמלוניים, פניהן נפוחות בקורי-שינה, העיניים חסרות מבע. פג החלום, חלף הקסם.
איך אגיע לאילת? איש לא ידע.
"מדוע לא העירו אותך בזמן לאוטובוס?"
לא הזמינו אותי לאכול.
יצאתי והסתובבתי בשמש. היה קר. דורית לא ניראתה. נטשה אותי בכוונה. במבט לאחור, אפילו לא העירה אותי. לבדי התעוררתי.
בחור אחד יצא מחדר-האוכל, פיו מריח חביתה עם בצל מטוגן, ובידו מחזיק רובה אוטומאטי.
"אתה צריך להגיע לאילת?"
"כן."
"שמעת על אנשי סדום?"
נבהלתי. דורית כבר התלוננה שם על הסדום שעשיתי? והיתממתי: "הרומאן?"
"איזה רומאן? הם חיים כאן, במשק הזה. כאן איש לא ידאג לך. יותר טוב לך שתרד לכביש לתפוס טרמפ."
ירדתי איתו לשער המשק. איש-מילואים. מברק שנשלח להודיע לו שאשתו חולה, לא נמסר לידו, כי לא היה מי שיחליף אותו. "אנשי סדום, ממש אנשי סדום," אמר. נפרדתי ממנו לשלום והמשכתי לבד בדרך היורדת מהגבעה לכביש הראשי. רגליי גמעו את המרחק. בוקר חדש. הפסגות של הרי אדום האפירו במזרח. מורדותיהם מכחילים בצל הבוקר, מסתירים בקעות נעלמות. שיפולי הגבעה הקרובה הצהיבו בנקיונם המידברי, שטופי שמש. הגעתי לכביש לאילת. הרמתי יד לעבר משאית-ענק גוררת קרון, בעלת קבינה צהובה וארובה, טעונה אשלג. שתי מפלצות-דרכים כאלה עברו על פניי, והשלישית עצרה. טיפסתי ועליתי. אף פעם לא נסעתי במשהו גדול כזה.
"מאיפה אתה?" שאל הנהג, מרים קולו כדי להתגבר על רעש המנוע.
"ירושלים."
"במקור אני מחצור-גלילית," משך בצפצפה והשמיע קול תרועה אדיר כאשר עקף מכונית קטנה, מפוחדת, ודחק אותה לשולי הכביש. היתה לו זרוע שרירית ושעירה.
זכרתי את הסרט האמריקאי המתאר מכונית קטנה הנרדפת על-ידי מכלית-ענק שמתנכלת לה באלימות כבישית. מפלצת-הדרכים נהמה ורצה בכל זוגות גלגליה. הסתכלתי בראי לימיני. מתחת לשני קרונותיה טחן את הכביש טור צמיגים אפור, כמסתובבים על מקומם, ורק שולי הכביש נמלטים מהם במהירות לאחור.
חשתי עצמי חלק מהגוף הענק. חזקה. יציבה. מטפסת על הר גופה של דורית, רוכבת על גבעותיה. הכל גדול ורחב בערבה. יושבת בתוך המפלצת, אדונית הכביש.
"במה עובדים?"
"סופר." התרווחתי על המושב לימין הנהג. זרועו היתה חומה מאוד, מזרחית.
"זאת עבודה?"
"ככה. קצת מרצים."
"חוזר מהרצאה?"
"כן." עוצמתו של המנוע דיגדגה בי. הכל זז ורעש, ואז, טוב, ממש קשה לי לספר.
"בקיבוץ?"
"כן." אולי מפני שלקחתי רק פִּילוּלָה אחת של פִּירוֹבֶּנְזָמִין בבוקר, וכל עורי היה עדיין מגורה.
"על מה מרצה?"
"ספרות." הרעש היקשה לשמוע. הייתי צריכה לנחש את השאלה. ובתוך השיחה הרועשת, ועוצמת המנוע דיגדגה אותי כומו בפעם האחורית עם דורית כשהתחפשה לישנה.
"ומזה חיים?"
"לאישתי יש אבא עשיר," השפרצתי.
הנהג פרץ בצחוק, כלא-מאמין לגילוי-ליבי. "שמע, בחצור-גלילית אין עבודה. זאת הצרה שם, בחצור-גלילית. היתה לי חנות בשר אבל לאנשים לא היה כסף. וילה היתה לי. ולא נישארתי. חזרתי לעבוד נהג. ניסית פעם לרדת בטריילר עמוס מראש-פינה לטבריה?"
"לא."
כוכבא היתה אמנם רזה ויפה פי-כמה מדורית אבל לא המחשבות עליה הן שגרמו לי להשפיך במכנסיי בקבינה של טריילר דוהר בערבה כאילו הכביש הוא החריץ באחוריה של דורית.
"אפשר להשתגע. לא היה להם כסף לקנות בשר. והסיבובים. אז עברתי לדימונה. פה בן-אדם יכול לחיות. כבישים ישרים. ארוכים. יש עבודה. משכורת לא רעה. לפעמים אדם צריך לרדת בשביל לעלות."
"זה אמר יעקב פראנק. לפעמים צריך לחדור אל העיר דרך תעלות השופכין. דרך התחת!"
"יקוב פראנק מסדום?" הוא לא שמע את סוף דבריי.
"לא. מפולניה."
"לא מכיר. בטוח שיקוב זה לא עובד בסדום?"
"בטוח שלא. כבר מת."
"שמע, יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?"
"לא. ההוא, הפולני."
"הפולני מת?"
"מת!"
"אבל יקוב פראנק מסדום לא מת!" ריחרח נכחו, מבלי שהסיר את עיניו מכביש הערבה.
"לא."
"ואללה, תגיד, זיינת שם הרבה בלילה?"
"אני?" היתממתי.
"אל תעמיד פנים. מרגישים ממך. ואללה הולך לכם, אם אני הייתי בא לקיבוץ, בקושי היו זורקות לי עצם! ואללה, אני ריח של קוסיות קולט מקילומטרים, עוד כשמחכות על הבנקט לעצור טרמפ ומענטזות עם הטיזי והביזי!"
"מה זה ביזי?" שאלתי.
"ציצאלאך בשבילך, באשכנזית."
בתרועת צופרים הגיעה המפלצת לאילת. בכניסה לעיר ניצב מחסום. אדם לא-צעיר, במדים, שפמפם דק בצבע טבק, עור שחום, עיניים מלוכסנות קצת, פניו חרושי קמטים דקים, ועצמות הלחי בולטות, זה טיפס ועלה שתי מדרגות גבוהות, הציץ לקבינה וריחרח.
"מה אתה מחפש?" ליגלג ברקוביץ, הנהג. מיד אסביר.
"אולי יושב מחבל על-ידך ומחזיק על הברכיים כלי טעון?" ענה הזקיף במיבטא מזרחי.
"זה ניראה לך מחבל? – יא טושטוש! זה סופר עברי, זיין מירושלים! זה מריח ריבה של קוסיות מהקיבוץ!"
רק לפני שנפרדנו הציג את עצמו: "ברקוביץ. אתה מתפלא? אני מחטופי תימן. אימצו אותי. לא מאמין?" הפשיל חולצה מאחור וחשף צלקות ישנות בבשר. "ככה הגעתי למחנה היתומים חאשד שבעדן, בדרך לארץ-ישראל. הרבה מאיתנו מתו שמה במחלות בגלל שיטות הריפוי שבהן טופלנו עד אז בתימן. צרבו לנו את הגוף בכוויות. כומו לבהמות."
אני לא יודעת אם אמת דיבר או ליגלג עליי. אחרי שנים, כשהחלו העדויות בפני ועדת החקירה לגנובי תימן, חיפשתי בעיתונים את שמו. לא בא.
מושפלת, מטונפת, שם בתא השירותים של שדה-התעופה באילת, זרקתי את תחתוני הזרע. טוב שמכנסיי היו חורפיים ועבים. במזנון השדה טרפתי נקניקייה חיוורת ורכה בלחמניה ארוכה עם חרדל נוזלי לא-חריף. בלעתי עוד פילולה של פירובנזמין וטסתי לתל-אביב בהראלד מעל פסגות העננים, בין צורות משונות וספוגיות של הרים חד-פעמיים, ממולאים צמר קופא. הים התיכון, לבן וכחול. כאן הרי ענן, הושט היד וגע בם. הנה ארובת תל-אביב, הנמל. ובריכת השחייה בצבע ירקרק-בהיר. נכנסתי לפולקסוואגן בחנייה ועליתי לירושלים כשאני מהרהרת כל הדרך: דורית תצלצל או לא תצלצל?
ימים עברו, היא לא צילצלה, למרות שיכלה למצוא בקלות את כתובתי בספר הטלפונים.
*
כוכבא קידמה את פניי בבהלה. אישוני הזהב הכהה התרחבו. "מה קרה לך, פוצ'יניו? התנפחת כולך, ישנת עם פישפשים? מסכן! בטח עקצו אותך בזין עד שהשפרצת? – אני הלא מכירה אותך, אתה ממש מסריח!"
הכניסה אותי לאמבטיה, התפשטה ורחצה אותי מכף-רגל ועד ראש ומרחה את עורי במשחות. אחר-כך מצצה לי. ממש שתתה, המרחומה. האמת שאוראלית בדקה לי את הזין עוד קודם, כשרק חזרתי מהקיבוץ, כדי לדעת אם אין עליי ריח של קוס זר, סימן שבגדתי בה. כך עשתה גם כשחזרתי מביתו של פרופ' ג'ייקוב פליישצ'יק בעין-כרם. אם אין אצלי קצת קקה שלו מלפנים או זרע שלו מאחור. מין אוראלי מאוד שימושי לגילוי בגידות ובאותה תקופה אהבה אותי כוכבא באהבה רכושנית מאוד. אמרה שעליי להפסיק להתמכר לפירובנזמין ושהיא תיקח אותי לרופא למיפוי אלרגיות, יש עכשיו תרופות טובות יותר. "אחרת לא יפסיק לעמוד לך, פוצ'יניו, ולא בגללי! – אני מריחה שהתזת הלילה מרוב בדידות, מסכן שלי," המשיכה לשלגן אותי שפתיים ולשון.
אחר-כך הכינה לי סטייק פילה עסיסי מהבשר של אבא שלה, כפי שרק היא ידעה לעשות. חתוך כקובייה, מושחם מאוד, כמעט שרוף מבחוץ, רך ונא מבפנוכו וממש נמס בפה.
נשקתי לאצבעותיה המפולפלות כשהגישה לי את האומצה, משכתי את מותניה אליי בחלוקה הפתוח-למחצה ומצצתי את 'נקניקיות קוקטיילה' הצנמנמות שלה בתאווה קרניבורית ובשפתיים רטובות הרוטב שהכינה לי.
הדירה התמלאה ריחות. חששתי שמישהו מהחברים יתגרה ויעלה. היו קופצים אז לבקר זה אצל זה מבלי להודיע, מה עוד שידעו שאצלנו המקרר והמזווה מתפקעים ממזון.
"מדוע אבא שלך, שמייצר נקניקיות עסיסיות כל-כך, לא הצליח לייצר אותך כך שיהיו לך פטמות גדולות ועבות יותר?" – בא לי להגיד לה.
"די, מספיק! עוד מעט תשים לי חרדל על הציצי! יש עליי כבר כתם של אוכל – " התפרכסה לי עכשיו היא בפה ואני חזרתי לסטייק האדום שלי.
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
* * *
החיים המתוקים בצל מאזן האימה השברירי
חרף כל הפעילות-כביכול, המדינית והתקשורתית, בשם השלום ולמען השלום – שאין חדלים לדבר בה בארה"ב, במדינות ערב, ברשות הפלסטינית וגם בישראל, חרף כל התוכניות והוועידות למיניהן – הנה האמת היא: כּוּלוּ כִּיזֶבּ! הכול שקר! – מצבה הביטחוני של ישראל, שגבולותיה נקובים ככברה או שפשוט אינם קייימים, רק הולך ונעשה מסוכן יותר מיום ליום, ובאופק אין שום תהליך שלום או שלום אמיתי שיוסיפו משהו להגנתה.
אנחנו חיים מרגע לרגע, מיום ליום, כולנו מטוּוחים, אין גבול, כולנו חזית, גם העורף-כביכול, גם החיים המתוקים והעשירים ביותר בישראל מצויים תחת אותו איום קיומי של שדרות וקריית שמונה. אלא שבשדרות אין זה רק איום, שם המלחמה-עצמה אינה פוסקת כל השנים האחרונות.
חרף ההתנפלות האווילית והמרושעת על הרמטכ"ל הקודם דן חלוץ – הקונצפציה שלו [כל האחרים התנערו ממנה בגלל ההיסטריה התקשורתית והציבורית המטומטמת נגדה] היא הדרך היחידה לשרוד כאן, ופירושה מכות אוויריות אדירות לכל מי שמנסה לפגוע בעורף הישראלי. אין לנו מיליוני חיילים לזרוק למוות במערכה קרקעית מול האיום הטילי. רק הפצצות ממוקדות וגם אסטראטגיות, על סוריה, למשל, באם תעז לממש את האיום הטילי שלה, המכוון כמעט לכל מקום בישראל. כן. רק מאזן האימה השברירי מאפשר לנו להמשיך בחיים המתוקים שלנו כאן. והם מתוקים. אל תאמינו לעיתונים, לסטטיסטיקות, ולפוליטיקאים הדמגוגיים – צאו לרחובות וראו, לכו לשווקים, לקניונים, למסעדות, עימדו בנתב"ג וראו, לא רק ה"עשירים", כמעט כל עם ישראל עושה חיים משוגעים והכסף זורם כמים!
* * *
אם נזקק האחד להשתין, יבקש מחברו להחזיק לו
כדי שהוא לא יבוא לידי עבירה חס וחלילה!
שלום רב לך אהוד,
חשבתי שאולי מן הראוי שתהיה פינה קטנה במכתב העיתי שלך בה יופיעו פנינים (עם ובלי מרכאות) מארון הספרים היהודי שלנו. וזה למען כל אותם אפיקורסים הקוראים את העיתון. אם נראה לך הנה קטע המשכי לדוגמא:
"כְּשֶׁמַּשְׁתִּין, אסור לאחוז במילה להשתין. ואם הוא נשוי, ואשתו עימו בעיר, והיא טהורה, מצד הדין מותר לו, שכיון שיש לו פַּת בְּסַלּוֹ – אינו בא לידי הרהור וחימום, אך ממידת חסידות יש להחמיר. ושלא לצורך ההשתנה גם מצד הדין אסור לו. "
(קיצור שולחן ערוך סימן קנא סעיף ג')
ורק כך אפשר להבין את העובדה שתלמידי חכמים יוצאים לטייל בלילות זוגות-זוגות. שכן אם נזקק האחד להשתין ואשתו אינה בעיר או אם היא לא טהורה, יבקש מחברו להחזיק לו כדי שהוא לא יבוא לידי עבירה חס וחלילה.
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
* * *
היכונו! היכונו! היכונו!
לשנת השמיטה תשס"ח הבאה עלינו לרעה
כולנו נשלם טבין ותקילין את מחיר החרמת החקלאות הישראלית בידי חרדים ודתיים, המעדיפים תוצרת עכו"ם, וייבוא של יבולים חקלאיים, בשנת השמיטה. אלה יהודים? אלה פאנאטים חסרי מצפון, אלה שונאי הציונות וגאולת הארץ, אלה הגלות בהתגלמותה הגרועה ביותר המכרסמת בתוככנו וכל חשבוננו!
אנחנו, שאיננו שומרים את החוק הארכאי של שנת שמיטה, (אבל מסכימים בשעת הדחק להסדר של הרב יצחק, אלחנן שקיבע אותו הרב קוק, בדבר מכירה פיקטיבית של קרקעות הארץ לנוכרי בשנת השמיטה) – אנחנו היהודים האמיתיים!
בשנת יובל השישים למדינה הציונית לא תימכר בה תוצרת חקלאית יהודית מקומית כשרה!
הידד לאותו ביזיון!
* * *
רות ירדני כץ
הרהורים על הטרדה מינית בקמברידג'
אהוד,
שבת שלום מקיימברידג' אנגליה.
ברגע זה של החיים (יום שישי, 20.7.07) יורד גשם שהתחיל בבוקר. מחלון חדרי אני רואה את העצים הגבוהים מתנועעים מצד לצד, ושומעת את שריקתם והברקים והרעמים מרעישים עולמות. חורף, ובארץ 30 מעלות ויותר.
הסיפור שלך על מר מכנס ודודך מר ליפסקי [גיליון 262] הצחיק אותי. תמיד היו ותמיד יהיו גברים שרמנטים, אוהבי הרפתקאות ומחזרים נלהבים.
תמיד היו ותמיד יהיו סיפורי אהבה בין שליט ונשלטת. השליט הוא בעל התפקיד, הכוח והכסף. הנשלטת היא מי שתחתיו ולא חשוב מהו תפקידה. אין ספור סיפורים שמענו על הבוס והמזכירה. בסדר גמור בתנאי שזה נעשה בהסכמה.
כוח, כסף ומין מאז ומעולם הטריפו את דעתו של האדם. בעלי שררה הם לא רק אלה שנמצאים בראש הפירמידה, כל מי שיש לו את היכולת לשלוט הוא בעל שררה. הורים, מעבידים, מורים, מפקדים וכדומה שמנצלים את מעמדם וכוחם. משה קצב אחד מהם, לא רק הוא. מהעיתונות בזמן האחרון.
סב אנס את נכדתו בת ה-7. אב אנס את בתו במשך שנים. אח בן 15 אנס את אחותו בת ה-14. אב חורג אנס והתעלל בבת אשתו. בעל אנס את אשתו כי סירבה לקיים איתו יחסי מין ואונסים קבוצתיים. אני מכירה מישהו שבנו השתתף באונס קבוצתי. אותה נערה שנאנסה בשרשרת עד יום מותה לא תתאושש מהאירוע הנורא, ומשפחתו הקטנה והרחבה של הנער עברה ועוברת ייסורי תופת.
אסור להוריד את הנושא מסדר היום הציבורי. ככל שנדבר על-כך ונוקיע את התופעה המכאיבה והמבישה, אולי נעלה עוד יותר את המודעות, ואולי דעת הקהל תשפיע על המחוקקים והשופטים להטיל עונשים כל-כך חמורים על אותם פושעים שיחשבו היטב-היטב לפני שבאים על סיפוקם בדרך אכזרית, ולפני שהורסים חיים.
רות ירדני כץ
אהוד: כפי שתראי ממקרה הרוצח חביב בית המשפט העליון יריב ברוכים, אין לך על מה להתלונן. העונש בישראל על מקרה אונס קל שבקלים ומתוקשר מאוד, עם חשד להשתתפות סבילה מצד הנאנסות (היהודיות) – אמור להיות עד שבע שנים; הוא עונש הרבה יותר חמור, גם מבחינת ההוקעה הציבורית (כמו במקרה הנאנסות הסדרתיות אצל קצב) – מאשר חמש השנים באברבנאל על רצח של ארבע זונות (גוֹיוֹת) בידי חוזר-בתשובה יהודי שתיכנן את מעשיו בדם קר ובשפיות גמורה!
ואמרו חז"ל (והשר יצחק מודעי ז"ל): "כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ!"
[ובבקשה לא לשרוף לנו את בניין המערכת בתגובה בלתי שפוייה! כבר יש לנו צדיק אחד, ששרף בשעתו את ארכיון "העולם הזה", ולא נענש!]
* * *
הארי פוטר לא מעניין אותנו!
* * *
העצומה להצלת ים המלח
חברים יקרים,
לפני חודשים ספורים קיבלה ממשלת ישראל החלטה לקדם את תוכנית "עמק השלום" כפרוייקט לאומי בעל חשיבות עליונה. התכנית משתרעת על פני כמה מאות קילומטרים לאורך בקע ים המלח והערבה, מנהר הירמוך בצפון ועד הים האדום בדרום.
במרכז התכנית עומד פרוייקט "מוביל השלום" – גלגול של תעלת הימים, שיוביל מי-ים מים סוף לים המלח. לאורך התעלה מתוכננים לקום פרוייקטים כלכליים-עסקיים גדולים, שיכללו אגמי תיירות, בתי מלון, מתקנים לייצור אנרגיה ולהתפלת מים וכדומה.
לצד הכוונות לבלום את ירידת המפלס של ים המלח (אשר גורם לבולענים ולתופעות נוספות בעלות השלכות ניכרות על האזור כולו) ולצד הכוונות לפתח כלכלה ותיירות שלום עם ירדן והרשות הפלשתינאית, קיימות הערכות מקצועיות שמצביעות על סכנה ממשית להמלחת מי-תהום באקוויפר שלאורך התוואי, על אי-וודאות גבוהה במגוון נושאים אקולוגיים רגישים וכמובן – נלווית גם השאלה הנופית של פיתוח אינטנסיבי משני צידי התעלה, שעתידה לעבור בחבל ארץ ייחודי, מהיפים והרגישים בעולם.
תושבי המועצה האזורית ערבה תיכונה יזמו עצומה עם פניה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ממובילי התכנית, בבקשה לקדם חלופה אחרת שתתמודד עם ירידת המפלס של ים המלח. על חלופה זו – "החלופה המערכתית" – שוקדים בעלי מקצוע רבים (ביניהם הגיאולוג אלי רז, חבר קיבוץ עין גדי), במטרה לשקם את ים המלח במינימום פגיעה, בהוצאות מצומצמות יחסית ובטווח זמן קצר.
ביום רביעי הקרוב, 25.07.2007 תועבר רשימת החותמים על העצומה לידיו של ארז רון, שליחו של שמעון פרס לקידום הנושא.
אנא עיינו בחומרים הרצ"ב, חתמו – אם זה תואם את עמדתכם – והפיצו הלאה.
להתראות,
מיכל
לחתימה על העצומה:
http://www.arava.co.il/petition/
לקריאה על "החלופה המערכתית":
http://www.eingedi.co.il/HTMLs/article_list.aspx?C2003=12879&BSP=12570
קישורים נוספים בנושא:
http://www.green.org.il/yarok/042007/html/yamim.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/841804.html
* * *
אנחנו תומכים ב-100%
בשיקול דעתו של היועץ המשפטי מני מזוז
* * *
היכונו! היכונו! היכונו!
לעצרת המונים בכיכר רבין בתל אביב
לתמיכה ביוזמת השלום של בשאר אסד
ולתמיכה באיומיו הנבונים של אחמדינג'אד
שכל כוונתם להחזיר את ממשלת ישראל
הסוררה ומחרחרת המלחמות
אל נתיב השלום הצודק והסופי
בהשראת המשכוכית של עדר השלום יוסי ביילין
והקהל הקבוע של הסורגות מול הגיליוטינה
* * *
נמענים יקרים,
גיליון זה נשלח ל-1,514 נמענים. אנא המשיכו ושילחו אותו לכל רשימות הנמענים שלכם, וכך נרחיב את היקף תפוצת החינם של המכתב העיתי במאות ובאלפים. כמובן שנשמח להכניס כל נמען חדש שיפנה אלינו אישית באי מייל – חינם לרשימת התפוצה הראשונית שלנו.
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מזכירת המערכת
בשעה האחרונה: "החטיפה מן הארמון" בפילהרמונית
ביצוע מדהים ביופיו ובמקוריותו לאופרה של מוצרט
השמועה עברה בעיר וכמעט שלא היה מקום פנוי אחד בהיכל התרבות אתמול בלילה, בקונצרט האחרון של העונה שבו נוגנה האופרה "החטיפה מן הארמון" (1782) של מוצרט.
כולם היו מצויינים. הבמאי ארון שטיל יחד עם מעצב התפאורה יורגן קירגר ומעצבת התאורה ג'ודי קופרמן – הצליחו להקים על בימת היכל התרבות, המיושנת והלא-מתאימה כביכול לאופרה – תפאורה מקסימה שעוררה מחיאות כפיים מצד הקהל, וזאת יחד עם בימוי דינאמי, שובב וגדוש המצאות, שבהן לוקח חלק כרגיל גם המנצח זובין מהטה. הוא ניצח אמנם על הרכב תזמורת קטן יחסית אך ממוקם היטב במרכז הבמה, ובעל איכות ועוצמה שיכולות להתחרות דומני במיטב תזמורות העולם. שמענו לא מזמן קונצרט של תזמורת ישראלית אחרת, בערך עם אותו מיספר נגנים שהיו על במת ההיכל אתמול בערב, וההבדל הוא כמו בין יום ללילה. אין כמו הפילהרמונית.
קונסטנצה, בביצוע הסופרן אינגריד קייזרפלד, הפליאה בסלסולי קולה ובעוצמת קולה אף כי מסיבות אחדות היה נדמה לעיתים שמשחקה אינו מתעלה לרמת קולה. הסופרן הישראלית חן רייס, בתפקיד בלונדה, שהופיעה גם בבגד-ים שני חלקים, היתה נפלאה ושובבה תוך שהיא משרבבת בכוונה לטקסט הגרמני משפטים ומילים בעברית, שגררו פרצי צחוק בקהל. כמוה נהגו גם זמרים אחרים, וזאת כחלק מן הקונצפציה השובבה אך המקצועית-לעילא של הבימוי.
הטנור ירג שניידר, השמן נורא [וכמה שמחתי להרגיש רזה לעומתו] – בתפקיד בלמונטה, מאהבה של קונסטנצה, לא רק ששר היטב אלא שהיה משעשע בצורה בלתי רגילה, בין היתר בזכות מכנסי החאקי הקצרים וכל הווייתו הכרסתנית, שעמדה בניגוד משווע לתפקיד האוהב הרומנטי, אך בזכות ההומור שלו, זה לא הפריע.
הטנור אנדריאס שיידגר, בתפקיד המשרת פדרילו, לא נפל ממנו בלבושו המצחיק, במשחקו המעולה, וכמובן באיכות שירתו, כי בדרך כלל לטנורים לא קל להתחרות באחרים כי יש להם תפקידים קצת סנטימנטאליים.
סטיפן בליי, באס, בתפקיד הפחה סלים, נראה בחליפת הערב השחורה ובדמותו הצנומה יותר אירופאי מכל שאר המשתתפים. הוא אינו שר אלא משחק בלבד, וזאת עשה היטב. גם מקהלת האופרה הישראלית, בשתי הופעותיה במהלך ההצגה, היתה טובה והצליחה לרגש.
ואולם עיקרו של הערב, ומי שעמד במרכז ההצגה, ובמרכז מחיאות הכפיים הממושכות בסופה, לא היה אלא הבאס המזוקן והענק קורט רידל, בתפקיד אוסמין, שר הארמון של הפחה ו"האיש הרע" של ההצגה. נוכחותו היתה הצגה בתוך הצגה, מן הרגעים שאתה רוצה שיימשכו עוד ועוד ולא יסתיימו. קול אדיר, עמוק ועבה. יכולת קומית בלתי רגילה. עוצמה אנושית שסוחפת אחריה את כל היכל התרבות ומתגברת עליו כי היא במרכז. איזו הנאה! איזו איכות בינלאומית נדירה, כגדולי הבאסים של האופרות בעבר! – רק כדי לשמוע אותו כדאי לרוץ ולקנות כרטיסים, אם נותרו עדיין, ל"חטיפה מן ההרמון". כל מי שהשמיץ את היכל התרבות על האקוסטיקה שלו, שדורשת שיפור, כביכול – שיבוא לשמוע את קורט רידל ואחר כך יבקש מאיתנו סליחה, ולרידל – יישק באחוריו!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,515 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
263 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.