חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 264
תל אביב, יום חמישי, י"א באב תשס"ז, 26 ביולי 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: "איכה היתה לזונה, קרייה נאמנה," מאת ס. נידח.
אהוד בן עזר: "בבית החולים מתה הבושה!" על הפואמה של איתמר יעוז-קסט "תאונה ונס בערב".
ד"ר גיא בכור: א. כמה סודות מיקצועיים: מדוע בצמרת הפוליטית שלנו היו מי שהלכו שולל אחר הידיעה על עסקת איראן-סוריה? ב. חידת האל תמוז וחסן נסראללה: ההישג הוא גם התבוסה. חיזבאללה, עם הסרת המסכות. ג. מסודות המזרח התיכון: קסם האחוזים המתהפכים
יוסף דוריאל: הנצחת מצב המלחמה עם ישראל הוא צורך חיוני לקיום הדיקטטורות של שליטי ערב. רבים מדי ששים לעזור להם.
יוסי גמזו: לַיְלָה בְּטַאבָּה.
אבנר הרוסי: א. אפליה מתקנת ליהודים בישראל. ב. השפעת שעון הקיץ על ריבוי תאונות הדרכים.
משה גרנות: אין אשמים?! על ספרה של רינה פרנק-מיטרני "חיים שבירים".
פוצ'ו: היא איננה!!! // איליה בר זאב: טִיקוֹטִין (שיר)
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ל'. חלָב.
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק רביעי,
ההצלפות בשנת השמיטה השנייה למושבה.
FLOODS – WORST FOR 60 YEARS
A letter from London
Hi,
Hope you are both as well as possible.
Looting, panic buying – and a water shortage.
An estimated 90,000 gallons of water are raging down the Thames towards Oxford, Reading and Windsor.
I was told that the Ministry of Defence was unwilling to supply lorries and drivers to many areas without guarantee of payment, leaving delays in much needed help.
Londoners were today warned to prepare for some of the worst flooding in memory.
More than 200,000 people have been warned to boil their water before drinking it.
Thousands of passenger faced delays and cancellations with rail services brought to a halt because of the flooding.
Love,
Marion
בגיליון יום שלשום של העיתון לאנשים חושבים "הארץ" תפס אסון הטבע הקשה מזה שישים שנה, העובר על בריטניה, שורות קטנות אחדות בפינה השמאלית העליונה באחד מדפי החדשות. וכמעט כל שאר החדשות היו סוגים שונים של התבוננות בפופיק שלנו.
בגיליון החדשות של "ידיעות אחרונות" מאותו יום לא מוזכרים כלל השטפונות בבריטניה, אף לא מילה אחת, וזאת ביום שנהר התמזה, שעולה על גדותיו משעה לשעה – שועט לעבר לונדון וגורם לפאניקה בקרב תושביה ולמחסור במרכולים.
בגיליון יום אתמול של "הארץ" לא היתה מילה על כך. אז מה לנו מלינים על האנגלים שאינם מתייחסים ברצינות ובאהדה לאסונות שלנו?
ליבנו עם האנגלים, וכאשר מזכירים בחדשות, ומראים בערוצי הטלוויזיה הזרים, את השיטפון סביב ה"רויאל שיקספיר תיאטר" בסטראטפורד, אנחנו פותחים את היומן שלנו וקוראים:
11.4.98. ירנטון, אוקספורד. שבת. פסח. הבוקר מתחיל לפי התחזית: עדיין גשם, קר ורוח. עוזי ואביבה [שטרן, חברים שלנו] בפנסיון. אנחנו נפגשים איתם בתחנת האוטובוס ויוצאים ב-10.20 לערך לסטראטפורד. מזג האוויר עדיין גרוע, אבל הדרך משגעת ביופייה. כאשר אנחנו מגיעים לסטראטפורד וניגשים, דבר ראשון, ל"רויאל שיכספיר תיאטר", שבו אמורה להיערך הצגת מטינה של "הסוחר מוונציה", ב-1.30 בצהריים – מתברר שבגלל השיטפון של נהר האבון, הממשיך לזרום בעוז ומכסה חלקים נרחבים עד שהתיאטרון ניראה כעומד על שפת אגם – בוטלו כל ההצגות. אתמול חילצו מכבי האש את הקהל שחזה בהצגת הערב.
ארבעתנו מסתפקים אפוא בטיול בעיר היפה הזו, בביקור-חובה בבית שבו נולד שכספיר, שכמובן אין בו שום דבר אותנטי אבל שיחזור מעניין של רוח התקופה והרבה עדויות, מזכיר את הבית של מוצראט בזאלצבורג. משום מה היתה לי הרגשה שחייו של שכספיר לוטים בהרבה יותר אגדות, וכי פחות ידוע עליו.
אנחנו אוכלים ארוחה טובה בפאב הנקרא "דה גאריק" בהיי סטריט 25, על שם השחקן השכספירי הידוע, וכל הקירות מלאים תמונותיו ודברים כתובים הקשורים בו. יש קשר בין איכות האוכל לעתיקוּת הריהוט של הפאבים. אני לוקח דג עם צ'יפס, ויהודית לאזאניה קצת שמנה מדי. עוזי ואביבה מסתפקים במרק ובסלט.
בדרך חזרה אנחנו מגיעים שוב לסביבת התיאטרון והנהר ועוברים על פני הגשרים. שייטים בקאיקים משייטים בגובה ספסלי הגן שרק המעקה שלהם ניראה. פעם ראשונה בחיים שאני רואה דבר שכזה, מחוץ לשטפונות העונתיים של העריג'ה והסדייר ובעין-גדי.
ס. נידח
"איכה היתה לזונה, קרייה נאמנה --- שרייך סוררים, וחברי גנבים. כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים!"
ישעיהו א', כ"א-כ"ג.
בתוכנית רדיו המוקדשת למשפט, ערב תשעה באב האחרון, צקצקו בלשונם מומחי משפט ופרופסורים ליהדות, דתיים, לא אקוב בשמם, והם כל כך נהנו מכך שכל הרמזים מהתנ"ך מובילים לכתובת האחת – אולמרט, ושאר שרי ממשלתו, שהרי כתוב במפורש, "שרייך סוררים"! – ומה מדוייק יותר מזה?
כן, ודיברו גם על ייחודו של עם ישראל, שאין לו זכות לחיות בארץ-ישראל אם לא יתנהג בצורה מוסרית, שאז בצדק יגלו אותו מלכי הגויים, שכבשו מידיו פעם אחר פעם את ארץ ישראל, והתוצאה היתה שהוא יָצא לגלות, בעוונותיו כמובן, ולפי עקרונות הצדק האלוהי.
ואני רוצה להגיד לכם – בא לי להקיא מהצדקנות התקשורתית שלכם, מההתנפלות עד לזרא על כל מי שאחראי על שלומה ועל תיפקודה של מדינת ישראל, ועל הצגתו במין שמחה משונה כאילו הוא אוייב גרוע יותר מחסן נסראללה ומאחמדינג'אד, שכידוע הם מטה זעמו של אלוהים ויש להם קירבה תפעולית רבה יותר אליו מאשר לנו, החוטאים יום-יום לפי חוקי הדת היהודית (הקפואה והמאובנת), ומאשר יש לראש-ממשלתנו הפושע אולמרט, שהקשר היחיד שלו לאלוהים יהיה כנראה בקרוב בתור קורבן, בתור ריש גלותא, כאשר באשמתו נצא כמעט כולנו יחד עימו לגלות, כמו אחרי חורבן בית ראשון ובית שני.
זה מה שמאיימים עלינו!
בא לי להקיא מכם. מהטמטום שלכם. מהנהנתנות המוסרית שלכם, תמיד על חשבון הוקעת האחר! – כבודם של הנביאים במקומם מונח. אבל עם ישראל חי מאות שנים בימי בית ראשון ובימי בית שני, ולא שמר במיוחד על המצוות – ראו תוכחות הנביאים (שבמידה מסויימת מביאות לנו תוכחות וידיעות כמו התקשורת שלנו כיום) – והעם חי אז דווקא לא רע. ורק לאחר שהכוחות ההיסטוריים הגדולים, המעצמות החזקות ממנו, כבשו אותו והגלו אותו, הוא החל להיות דבק כל כך בדתו, דבק במסגרת היחידה שמחזיקה גם את לאומיותו, ללא קרקע, ללא שורשים, ללא עצמאות, ללא חקלאות, ללא שפה לאומית וללא תרבות לוקאלית ארצישראלית.
אנחנו היום עם ככל העמים, אנחנו היום יותר יהודים חופשיים על אדמתם מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה שלנו, ורק שאנחנו נלחמים על קיומנו מול אויביים שרוצים להכחידנו. ואין לסכנות הנוראות הללו שום קשר לתכונותינו המוסריות – ותהיינה תרומיות או מושחתות.
הנה, אחת השחיתויות הגדולות ביותר במלחמה על ביטחון קיומנו היא דווקא של היהודים החרדים ושל חלק מהדתיים, שצעיריהם אינם לוקחים חלק בהגנתה של מדינת ישראל ומשתמטים מהצבא, וזאת אפילו מבלי לייצר גאונים חדשים בישיבותיהם, שיש בהן גם הרבה "שבאבניקים". אז מה? הם קרובים יותר לקב"ה? אותם הוא לא יעניש בגלות חדשה?
אז שיפסיקו להטיף לנו מוסר. זכותנו להתקיים כמדינה – עולה פי כמה וכמה על זכותן של מדינות שהן מן המושחתות שבעולם, ואשר איש אינו מערער על קיומן, ואפילו משחרים לפתחן, בדרך-כלל בגלל הנפט.
"בבית-החולים מתה הבושה!"
מאת אהוד בן עזר
על הפואמה של איתמר יעוז-קסט "תאונה ונס בערב", שיצאה זה עתה לאור במהדורה מצומצמת בת 32 עמוד, "המיועדת לידידים ולאספני שירה," בהוצאת עקד, תשס"ז, 2007.
ביום 24.10.06, לפני פחות משנה, נדרס המשורר איתמר יעוז-קסט כאשר חצה את המדרכה הסמוכה לביתו בתל-אביב, בכיוון הירקון והים. חודשיים קשים של ניתוחים והחלמה עברו עליו עד אשר שב לביתו. ב-21.12.06, והוא עודו צולע ונעזר במקל.
כחייל על משמרתו כן משורר על גופו, חייב להיות פקוח עיניים ולדעת כל רגע ולזכור אותו כל זמן שלא איבד את הכרתו וזאת לא רק למען השמירה הפיסית אלא כדי ששום דבר שקורה לא יילך לאיבוד, אחרת לסבל אין משמעות, וזה נורא, כפי שכבר כתב על כך פנחס שדה בספרו הבלתי-נשכח "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו".
וכך עלה בידי איתמר יעוז-קסט לשחזר פרק אחר פרק את הקורות אותו בשעות שלפני התאונה, בתאונה עצמה, בתהליך ההחלמה ובשיבה הביתה. וכצפוי, בכל כתיבתו, בנדודי שינה, בכאבים, בהזיות של עירפול חושים ובסבל המתמשך – עולות בזיכרונות תמונות מילדותו בהונגריה, ילדות כפרית שיש בה יסודות של חלום ושל המראה, כמו בשיר על הנדנדה, שמתנפצים אז והיום אל קרקע המציאות הקשה. בין הרופאים הוא מוצא את אביו המטפל בחולי הטיפוס במחנה בברגן-בלזן, ואת אימו, ובערבוב שבין דמיון למציאות הופכת נושי, זה שם החיבה שהוא מכנה בו את אשתו המסורה, לדמות שמתמזגת מצד אחד עם אימו ומצד שני עם מחצית הווייתו הרגילה, היומיומית, זו שלא נדרסה ומתקיימת בה מולו.
מתוך:
מצבי-דמדומים
אני יודע:
אם אפעיל את הדמיון, ולו רק לדקה,
אוכל לראות גם את מראהו של אבי
בין הרופאים הנכנסים למחלקה.
ואמנם הוא מופיע,
לבוש במעיל-החורף שבו היה נכנס
לצריף חולי-הטיפס
בברגן-
בלזן
באי-זמן שנשרף.
הפואימה השקטה, הכואבת והיפה הזו, מעבירה את הקורא בה במסלול הכואב של התאונה והאישפוז וההווייה של בית החולים, וגם למי שמזלו שפר ולא עבר מכאובים כמו אלה בגופו ורק ביקר אחרים בבית החולים – נדמה במהלך הקריאה כאילו הוא עצמו גיבור הפואימה ובו התרחשו כל הדברים המסופרים בה, כאשר מתוך המכאובים ויד המקרה עולות האמונה ותשוקת החיים שאין להן שיעור.
מתוך הפרק "שורות ביניים" שבפואמה:
עשיית בוקר
רחצה. אחות צעירה מחליפה את המצעים.
"עוד מעט תורך... עליך להתפשט... לגמרי!"
מחלחלת אי-נוחות באיבריי. כולי מכווץ.
ייתכן שאילו היתה פחות צעירה. פחות יפה.
לא. אינני נכה!
האחות הצעירה כמו קוראת את מחשבותיי ומעירה לי:
"בבית-החולים מתה הבושה!"
אני רוחץ ידיים בלבד.
יהיה זה קצת ציני לומר שהספר הקצר המכיל רק את הפואמה, הוא מתנה מאוד הולמת להביא למי שאיתרע מזלו ונדרס או נפגע בתאונה והריהו שוכב בבית החולים, כואב ומשועמם, ומחפש משמעות וטעם לחייו.
את
[מוקדש] לנושי
שכבתי במיטה
כמו בחדר-חושך
ומצפה להיגלות פנייך
על הסף.
ואת הגעת תמיד עם רעשים בבוקר,
ואת הגעת תמיד עם שוך ההמולה בלילה היורד,
ליד מיטתי ישבת בכפל-הקיום; היית לי
חרדת אימי מן הילדות,
בועת חיוך בחדר,
הבאת איתך את רוגע העצים מן הרחוב שלנו,
מתוך ערבוב זמנים
הושטתי יד
אלייך
כאילו לידית-של-דלת,
ושמא רק הרחוב שבא איתך
כָּאב?
ואת: חציי אשר יושב מול מיטתי בלי-הרף,
בעוד עולם-החוץ
בחלונות
הולך ומרחק על קצות-אצבעותיו.
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. כמה סודות מיקצועיים: מדוע בצמרת הפוליטית שלנו היו מי שהלכו שולל אחר הידיעה על עסקת איראן-סוריה?
כיצד קרה שבכירים בממשל אצלנו הגיבו בתקשורת, רצו לכונן ממשלה חדשה, ואיימו – על סמך ידיעה מפוברקת, שהתפרסמה בעיתון סעודי? זיכרו: "עירוב תחומים זו שקיעה של תרבות!"
בסוף השבוע נזכרתי בדמותו האקסצנטרית של חוקר הספרות והשירה העברית, שנודע בלשונו החדה והביקורתית, פרופ' ברוך קורצוויל (1972-1907), אשר כתבתי על תרומתו לשיח הציבורי בישראל בספרי "חוקה לישראל, סיפורו של מאבק" (הוצאת מעריב, 1996). קורצוויל היה דמות טראגית, והוא התאבד בתלייה באופן מפתיע. בכל מקרה נזכרתי בסוף השבוע האחרון בדמותו, לאור אימרה שנהג לאמר, ואני סבור יותר ויותר שהיא נכונה: "עירוב תחומים זו שקיעה של תרבות."
מה שמתרחש אצלנו בשנים האחרונות זה לא רק עירוב של תחומים, זו אנדרלמוסיה, ויש צורך דחוף בכללים מחייבים, בהפרדה.
כאשר בית המשפט העליון שואף להיות גם הממשלה, גם הפרלמנט, גם הפרקליטות, גם הגיאוגרפים משרטטי גדר הביטחון, גם המשטרה וגם צה"ל.
כאשר התקשורת שואפת להחליף בעצם את מקבלי החלטות, וכאשר מקבלי ההחלטות שואפים להיכנס לתחומה של תקשורת.
או כאשר רשויות המימשל מתערבלות בינן לבין עצמן במהומה גדולה (ראו מקרה מחפשי העבודה מאפריקה).
התוצאה היא רדידות שפושה בכול, אנשים עוסקים בתחומים שאין להם מושג בהם, והתוצאות שאנו מקבלים בסקטור הציבורי – בהתאם. כבר כתבתי, כזכור לכם, על האגדה בשתי הממלכות. הסקטור הציבורי נובל, קודם כל בגלל תופעת עירוב התחומים.
דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בחזיון הדי מדהים, אם תחשבו על זה, של פרשיית סוף השבוע, בכל הנוגע לידיעה בא-שארק אלאווסט על עסקת מיליארד הדולר בין סוריה לאיראן, עיסקה שלא היתה. הרי ידיעה כזו היתה עוד עלולה להתגלגל לכדי מלחמה.
מה גלגוליה של הידיעה הזו אצלנו?
אתמול [22.7.] עסקתי בגלגולי הידיעה בעולם הערבי. כאשר פורסמה, היא הגיעה אלינו. בואו נלמד כמה סודות מקצועיים:
שבת הוא יום גרוע מבחינת התקשורת הישראלית, יום בו היא נתפסת בחולשתה, ויש היודעים להשתמש בכך. יום גרוע משום שהעיתונאים, ברובם המכריע, אינם עובדים. לכן בחדשות ברדיו, כמו גם באתרי האינטרנט, אין הרבה חומר. אני עוד זוכר את הימים של שנות השמונים, כאשר במוצאי שבת, בשעה 8:00 כמדומני, הקריין משה חובב היה מתיישב וקורא בקולו הערב את סיכום חדשות סוף השבוע ב"קול ישראל".
זהו יום פריחת חדשות החוץ, המגיעות דרך הסוכנויות. ואם יש ידיעת חוץ הרלבנטית לביטחון שלנו – רוב הסיכויים שהיא תככב בראש המהדורות. אם זו ידיעת איום על ישראל, למשל מכיוון חיזבאללה או מסוריה, הידיעה הזו גם תשודר שוב ושוב, לעיתים עשרות פעמים (וגם על המאזוכיזם האופייני שלנו, הגובל בשינאה עצמית, כבר כתבתי בעבר). כך קרה בדיוק גם עם הידיעה של א-שארק אלאווסט. במילים אחרות, המדיום יוצר את ההוויה: הידיעה מודגשת בשל חוסר בחומר ראוי, מתנפחת, וקובעת בלי כוונה סדר יום ציבורי. הידיעה מתנתקת מעצמה, והופכת חומר גלם ישראלי. מידיעה היא הופכת לרגש, לאיום, לתודעה.
הפוליטיקאים למדו כבר סוד מקצועי נוסף. בשבת קל להם להכניס תגובות וידיעות, שכן לתקשורת אין ממילא מה לשדר. שימו לב כיצד בשבת בבוקר ובצהריים תמיד תשמעו בחדשות מה עשה פוליטיקאי אלמוני או ח"כ פלוני. כך גם באתרי האינטרנט.
ועכשיו נחבר: מהר מאוד הגיעו תגובות חברי הכנסת והשרים על הידיעה של א-שארק אלאווסט, כאשר המגיבים לוקחים בחשבון שמדובר בשבת. הם גם יודעים שאם הידיעה הזו תשודר עשרות פעמים, כך גם תגובתם. רווח פרסומי נקי. כמה זמן כיכבה תגובתו של שר מסויים אתמול בראש מהדורת האינטרנט של ?Ynet שעות. ביום רגיל היא היתה מגיעה לשם לחצי שעה, אם בכלל.
במהירות להגיב ולהיצמד אל הגל שיצרה הידיעה המקורית, איש לא בדק מהי ידיעה זו, מי מסתתר מאחוריה ואיזה אינטרסים היא מגלמת. אין גם צורך. המדיום, התקשורת, היא העיקר. התגובה חשובה יותר מן ההוויה עצמה, מה גם שממילא אין לתגובות המהירות הללו שום חשיבות. זהו עירוב תחומים המערב עסקנות מפלגתית ואישית, ענייני מדינה ותקשורת, שכלתנות ורגש. אחריות ופרסום.
כיוון שהכול אצלנו הוא פוליטיקה פנימית, נגזרה מיד ידיעת א-שארק אלאוסט לשאלות קואליציוניות, מבלי שמישהו טרח לברר האם יש בכלל מצע לעמוד עליו! זיכרו מה הזהיר קורצוויל: עירוב תחומים הוא שקיעה של תרבות!
כאן נגזרת תופעה נוספת. הרצון הקיומי של התקשורת לבלוט, להתקיים, לחיות, וזאת בעידן בו הכל מאויים, העיתונים, אתרי האינטרט, הערוצים הטלוויזיוניים המפסידים. כך נולד הרצון להפחיד בכל מחיר, וכבר כתבתי על כך, שכן הפחד מוכר, לבקר בכל מצב, כפי שקרה לנו במלחמה האחרונה, למכור. אני מבקר משמע אני קיים.
בשל הצורך במהירות, ובלחץ התחרות, הכל דפיס, על משקל אימרתו של השופט ברק הכל שפיט. איש לא בודק את הידיעות. מפרסמים, ומייחסים למקור. זהו.
לאט לאט גם נעלם תפקיד הפרשן, המומחה, ואפילו העורך, שכן זה עולה לתקשורת הרבה כסף, וזה איטי. התקשורת שלנו הופכת לסוכנות ידיעות, שפשוט שופכת פנימה הכול, ללא סלקציה. הידיעות מתרדדות. גוגליזציה של הכול. החשוב מתערבל עם המעניין, הנכון עם השקרי. הכל ראוי לפרסום. גם אם התקשורת תדע שהידיעה היא שקרית, גם אז היא ראויה לפרסום, שכן עיתון סעודי פירסם אותה.
אנא מכם, תקשורת ופוליטיקאים. בידקו לפני שתפרסמו, הצליבו נתונים לפני שתגיבו, הפעילו שיקול דעת. אחריות. אחרת אנו עוד עלולים להסתבך במשבר, במלחמה, שאותם ניצור במו ידינו, כפי שבהחלט יכול היה לקרות בסוף השבוע האחרון!
23.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. חידת האל תמוז וחסן נסראללה: ההישג הוא גם התבוסה. חיזבאללה, עם הסרת המסכות.
אתמול [23.7.] עשה נסראללה נסיון להחיות את החיכוך עם ישראל, בראיון לערוץ אלג'זירה, אך הוא נתקל בחוסר אמון ובמשיכת כתף בעולם הערבי. המסר שלו כבר אינו אותנטי, לא מתקבל שם ברצינות. גם חמאס וגם חיזבאללה הגיעו להישגים גדולים, אך התוצאה מבחינתם קשה ועגומה. מדוע נסראללה מודאג מאוד?
"מלחמת תמוז", (حرب تموز) – זה שמה של מלחמת לבנון השנייה בצד הערבי, "מלחמת תמוז", על שם חודש יולי, הנקרא בערבית – תמוז.
כמה מעניין.
הקינה על מותו של האל הקדום תמוז היתה אחד הפולחנים החשובים ביותר במסופוטמיה, בתרבויות האכדית/שומרית/בבלית. הנשים היו בוכות על עלומיו של האל הצעיר תמוז, שעם בוא הסתיו היה הולך וגווע, עד שהיה נולד מחדש עם בוא האביב. אחת הפרשניות [והמתרגמות] המלומדות ביותר של המיתולוגיה הבבלית היא המשוררת ש. שפרה, אשר עסקה רבות בקינה על תמוז. תמוז היה דמות פרדוקסלית. הוא היה גווע בשיא פריחתו, ועל כך כתבה גם המשוררת נעמי שמר: עצוב, למות באמצע התמוז.
אפילו הנביא יחזקאל שלנו, שחי בבבל, הכיר את הפולחן החשוב של תמוז, ובפרק ח' כתב: "וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז."
מוזר שבלבנון משתמשים בשם מלחמת תמוז, שכן את חיזבאללה פקד אותו גורל מר של האל תמוז. הוא גווע דווקא כאשר נראה שהוא בשיא פריחתו. ההישג הגדול שלו לפני שנה הוא גם כישלונו הגדול, שכן הארגון השיעי הזה העז יותר מדי, ועל כך הוא משלם ועוד ישלם.
ראו עד כמה דומה גורל חמאס וחיזבאללה: שניהם הגיעו להישגים גדולים, לכאורה, זה כאשר הפציץ שליש ישראל וזה כאשר השתלט על רצועת עזה. אלא שאז התברר שההישגים היו גדולים מדי: חמאס כלא את עצמו בתוך בקבוק, מכותר מכל עבריו, חסר חשיבות לחלוטין, ומוחרם על ידי העולם כולו, להוציא איראן. חיזבאללה חי מן הסכסוך עם ישראל. הימצאותו על הגבול שלנו היתה הנכס החשוב ביותר מבחינתו, כי הדבר איפשר לו את החיכוך התמידי איתנו, את הדימום התמידי. אלא שהוא הורחק מן הגבול, ובעצם אין לו עוד נגיעה בסכסוך. צבא לבנון וחצי העולם מפריד עכשיו בינו לבין הסכסוך. ואם אין סכסוך – אין חיזבאללה. שני הצדדים תימרנו את עצמם לתוך הסגר. שיא החיכוך עם ישראל, לפני שנה, התברר עבור חיזבאללה כסוף החיכוך עם ישראל. נכון, עקרונית יכול נסראללה לפתוח חזית עם ישראל, טיליו יגיעו לכאן. אך אז יתעמת עם חצי מהעולם, משולל לגיטימציה בפנים ובחוץ.
אתמול [23.7] עשה נסראללה נסיון להחיות את החיכוך, בראיון לערוץ אלג'זירה, אך הוא נתקל בחוסר אימון ובמשיכת כתף בעולם הערבי. המסר שלו כבר אינו אותנטי, לא מתקבל ברצינות. הראיון שלו שודר בערוץ אלג'זירה, אך להוציא ישראל וערוץ אלמנאר, איש לא התייחס אל הראיון בעולם הערבי. הייתי אומר – התעלמות מוחלטת. מזל שיש את העיתונאים שלנו, שיחגגו על הנושא.
כתבתי כבר שהעולם הסוני החליט לגמד את נסראללה ואת טענת הניצחון שלו. כתבתי גם כיצד נסראללה עושה שימוש בתכסיסים פסיכולוגיים נגדנו. הציבור שלנו מתחיל להבין שמדובר בהרבה תעלולים שלו, חבל שהעיתונאים אינם מבינים זאת.
"אתה האיש שמנצח תמיד," ליגלגו עליו מגיבים באתר האינטרנט של ערוץ אלג'זירה. "נמאס כבר מהשקרים שלך. סוריה היתה מתערבת במלחמה נגד ישראל? תוך כמה דקות היה הצבא הישראלי נמצא בשערי דמשק!"
מבחינת חיזבאללה, לאבד את החיכוך המתמיד עם ישראל– זו טרגדיה, ונסראללה אינו יודע כיצד לפתור את הבעייה. הוא רואה את הקמת בית הדין הבינלאומי בהאג, כדי לשפוט את פטרוניו הסוריים – וליבו נחמץ. הוא מבין שכללי המשחק השתנו, ואם בעבר מותר היה לו להשתולל ולעשות כחפצו, העולם אינו מרשה זאת עוד. הוא רואה את בשאר יושב על כסא הנאשמים וחושב על עצמו.
ביום שנגמרה המלחמה הוא הפסיד לישראל, שכן הוא ניצב מול העולם כולו, והעולם לא רצה אותו. הוא הפסיד לראש הממשלה פואד סניורה, שאותו ביקש להפיל. סניורה נמצא עכשיו במצב שהוא יכול להכתיב תנאים לחיזבאללה, ולא להיפך. פחות מפחדים מחיזבאללה בלבנון, ונסראללה יודע זאת. השיעים חזרו והורידו את עצמם לעמדת הזר, המאיים, השולי, בפוליטיקה הלבנונית.
הוא רואה את סוריה ההולכת ונסגרת בתוך חרם בינלאומי, ואת איראן הנמצאת באותו מצב. הוא שוחח בסוף השבוע עם אחמדינג'אד, וראה אדם אפוף בעצמו, שאינו מבין עד כמה איראן וחיזבאללה מאויימות על ידי העולם. נסראללה הפיקח הבין שמצבו גרוע משחשב. האם יפתח בחזית צבאית חדשה מול ישראל? בלתי הגיוני. אלפים בעדה השיעית כועסים עליו, שכן עדיין לא שוקמו, בלבנון כועסים עליו, על הנזקים שגרם, בפוליטיקה הלבנונית (יש עכשיו בחירות בשני מחוזות במקום שני צירים שנרצחו על ידי הסורים) – מצבו מצריך עבודה רבה, ואין זה הזמן להרפתקאות. איראן וסוריה מסובכות בעצמן, ואין להן זמן לניסיונות שלו. לא. לא זה הזמן.
חיזבאללה פשט את זרועותיו בלבנון יתר על המידה. שיא הצלחתו לפני שנה, מתברר גם כתחילת נסיגתו. זה תהליך שייקח עוד זמן, אך הסימנים כבר ברורים למדי. מה יעשה? הוא פתר את הבעייה. אם אין חיכוך אמיתי עם ישראל, שיהיה חיכוך מדומיין. השיעים ממילא רגילים לעשות כן כל שנה. אתמול ערך חיזבאללה הצגה בעיר בעל בק, שבמזרח המדינה. לוחמים שלו פשטו על מוצב מדומיין של צה"ל, ולקחו בשבי שלושה חיילים ישראלים. הקהל השיעי, שצפה בהצגה, דווקא נהנה מאוד. עובדה, לפחות שם קיבל ארגונו של נסראללה מחיאות כפיים רבות.
24.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. מסודות המזרח התיכון: קסם האחוזים המתהפכים
לפנינו אחד הכללים העתיקים והסודיים ביותר במזרח התיכון, כלל קדוש, שכל אחד ממנהיגינו חייב לשנן אותו בוקר וערב. רצוי שגם אזרחי מדינת ישראל יתוודעו אליו, כי בכך תלוי גורלנו.
מהו?
ברוכים הבאים אל המזרח התיכון הנסתר מן העין.
לעיתים, כאשר אני מתבקש לחזות תהליך מזרח תיכוני מסויים, אם זה בתקשורת או באתר שלנו, אני משתמש באחד הכללים העתיקים והמקודשים ביותר באיזור שלנו מאז ומעולם. אי אפשר להבין את המזרח התיכון הנסתר מן העין בלי להכיר את הלחש הסודי הזה, שתמיד עובד. זהו אחד מן הכלים המקצועיים שלי, והיום אציג אותו בפניכם. זה כלל שכל מקבל החלטות בישראל חייב להכיר ולשנן בוקר וערב, כלי שרצוי שגם אזרחי מדינת ישראל יפנימו. בעצם זהו סוג של קסם. אני מכנה אותו: קסם האחוזים המתהפכים.
הכלל עתיק היומין הזה פשוט למדי. באיזור שלנו, רווי הדתות, המסורות, השמרנות, הקבעונות והפחדים, כל שאיפה באחוזים תתהפך בסופו של דבר לאחוז הנגטיב שלה. ובמילים אחרות:
מי שישאף למהלך של 100% – יקבל בסופו של דבר 0%.
מי שישאף ל-90% – יקבל בסופו של דבר 10%.
מי שישאף ל-80% – יקבל בסופו של דבר 20%.
מי שישאף ל-40% – יקבל בסופו של דבר 60%.
אך מי שישאף ל-20% – יקבל בסופו של דבר 80%.
וכך הלאה. אלו האחוזים המתהפכים.
מי שבאיזור שלנו רוצה הכול, למשל האמריקנים בעיראק, חמאס בעזה, "סוף הסכסוך" או המזרח התיכון החדש, מלחמת לבנון הראשונה, המארונים בלבנון, העלווים בסוריה, הסונים בעיראק – כל אלה גמרו או יגמרו עם אפס הישגים. מאה אחוזים זהו מיספר מוחלט. יש רק מספר מוחלט אחד שקרוב אליו – אפס.
לעולם, לעולם, אתם מבינים? לעולם, אסור לרצות באיזור שלנו הכול. ומה רצינו בשנות התשעים? הסדר קבע, שיכלול פתרון להכול, לפליטים, לירושלים, לשטחים. ומה קיבלנו בעקבות המשא ומתן על הסדר הקבע? קריסה מוחלטת של הכול, אינתיפאדה אלימה כאשר במובנים רבים אותה קריסה נמשכת גם היום.
ומה רצינו בפרוץ מלחמת לבנון האחרונה? גם שחרור של שני החטופים שלנו, גם פירוק חיזבאללה, גם סילוקו מדרום לבנון, גם הפרדה בין סוריה ללבנון, גם הכנסה לדרום לבנון של כוח נאט"ו לוחמני, גם ייצוב הגליל, בקיצור הכל. אתם יודעים מה קיבלנו בסופו של דבר.
העולם הלך על הסדר אחר בלבנון, והוא הסתפק בהכנסת כוח יוניפי"ל וירידת צבא דרום לבנון. זה מעט, הייתי אומר 30 אחוזים, אך בפועל זה התהפך ל-70 אחוזים, לא מעט במונחים מזרח תיכוניים. אם סוריה, חיזבאללה וכוחות שחורים אחרים מוטרדים מכך, זה כבר הרבה.
כל אחד מאיתנו יכול להתחיל לעבוד עכשיו עם הכלל העתיק. קחו כל מהלך מזרח תיכוני שעולה בדעתכם, ובדקו אותו. מה רצו יוזמיו, מה הם קיבלו בסופו של דבר. אהה.
נניח שבמלחמה האחרונה היינו מכריזים על יעד אחר: דחיקת חיזבאללה 4 ק"מ צפונה מן הגבול, לא היינו מציינים היום הישג?
הזהרו מן היעדים המורחבים, הם יתהפכו להיות אסון. למה זה קורה? משום שבאיזור שלנו ישנם כוחות קמאיים, עצומים, שיתנגדו תמיד למהלכים ראוותניים, לא משנה מי יוזם אותם.
לעומת זאת, שאיפה מצומצמת, אם תושג, הרי היא הישג עצום במזרח התיכון, הפוחד מכל שינוי, הדוחה רפורמות. מהלך של אינטשים אפילו, הוא הישג, שכן הוא יישאר.
נניח שרוצים להשיג מהלך גדול, איך נשיג אותו? נצטרך להסתיר אותו, לטשטש, שלא לעורר כוחות שליליים שמיד יבלמו אותו. אסור להשתמש במילים גבוהות מדי, אסור לעורר רעש ציבורי רב מדי, טקסים מחוץ לתחום, ורצוי שלא לדבר בכלל על המהלך באופן פומבי. אסור לתקוף אייקונים, ואם עושים זאת, רצוי לטשטש את היומרה. אסור לאיים או להיתפס כמאיימים על הסדר הקיים.
אך אנו רצינו תמיד בפרסי נובל לשלום, רצינו זעזועים אדירים, כל מהותה של ישראל היא השינוי והרוויזייה. ומזה בדיוק מפחד העולם הערבי. עכשיו אתם מבינים. ברגע זה יש בידי כל קורא באתר כלי רב עוצמה, קיבלתם כלי מדיד להבנת המזרח התיכון הנסתר.
אתן לכם דוגמה למהלך עצום, שהושג באמצעות הכללים.
בשנת 2000 עבר במצרים חוק מספר 1 לשנת 2000, בנושא המוח'אלעה, האפשרות שהאישה תתגרש ביוזמתה מבעלה. החוק קובע כי אישה תוכל להגיע לבית המשפט ולדרוש גירושין אפילו ללא עילה כלשהי, ואפילו אם בעלה מתנגד לגירושין, היא תקבל את הגירושין עד חצי שנה מיום הבקשה. הבקשה תהיה מופרדת מענייני משמורת, מילדים וממזונות, כדי שהבעל לא יתנה כנגד אשתו.
איך הנשים במצרים הגיע להישג כה גדול, שהוא ליברלי אפילו מהמצב בישראל?
קמה שם קבוצה של נשים משפטניות אמיצות, בראשותה של עו"ד מונה זולפיקאר (אשתו של עו"ד עלי שלקאני, המוכר לנו כבר ממאמר הפרידה שכתבתי עליו), וביקשה לאפשר לאישה במצרים ליזום גירושין. אם היו אותן נשים הולכות על חוק הנישואין והגירושין, הכפוף לשריעה האסלאמית, שהוא בבחינת 100%, היו מקבלות אפס. הן חכמות, והן ידעו זאת.
הן חיפשו מעקף, ומצאו. על פי האסכולה המאלכית באסלאם הסוני, הנהוגה בצפון אפריקה, יש כלי באסלאם שנקרא מוח'אלעה, ועל פיו האישה אינה מתגרשת אלא פודה את עצמה מקשר הנישואין. זהו מעקף עם כללים אחרים. במצרים, באסכולה החנפית, זה אינו נהוג. הן הביאו את הכלי הזה למופתי הגדול, שיח אלאזהר סייד טנטאווי, שתמך בהן, שכן הוא חייב לקבל כל מה שנמצא באסלאם. עכשיו היה עליהן להעביר את התיקון בפרלמנט. בבית הנבחרים הרוב גברים, והרוב התנגד לשינוי. מה עשו? הן הכניסו את התיקון לא בחוק הנישואין והגירושין המקודש, אלא בחוק הפרוצדורה של בתי המשפט, בסדר הדין. כלומר הן רמזו בכך כי זהו תיקון טכני, קטן, פרוצדורלי, וכיוון שהסתירו והקטינו את התיקון הענק, זה עבר! זה לא נתפס כמאיים מיידי.
מאות אלפי נשים הספיקו כבר להתגרש על פי התיקון הענק הזה. הן הסתירו את המהלך והצליחו! למה שאנו בישראל לא נלמד מן הנשים החכמות הללו, שמכירות היטב את כללי המזרח התיכון? הן הרי את כלל האחוזים המתהפכים מכירות היטב.
הערה למחשבה: ומה קורה כאשר מישהו בולם בכוח את עוצמת הקסם האיזורי? מונע בכוח את ההתהפכות? הרי ישראל המשגשגת שלנו, שהיא כמעט 100 אחוזים, הייתה אמורה להתהפך ל-... אהה. עכשיו אתם מבינים למה כל כך קשה למדינת ישראל במזרח התיכון. עכשיו אתם מבינים למה כל כך קשה לנו. כבר 60 שנה שאנחנו נלחמים בכישוף האחוזים המתהפכים, ויכולים לו, כי לנו פשוט אין ברירה.
אנא עזרו לאתר, והפיצו את דבר קיומו בין החברים. עכשיו, לאחר המאמר של היום, אתם מבינים עד כמה חשוב שעוד ועוד אנשים יתחילו להכיר את המזרח התיכון הנסתר מן העין. בכל זאת אנו חיים פה כבר 60 שנה. זה בנפשנו.
25.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ד"ר גיא בכור היקר,
אנחנו חיים כאן חיים לאומיים לא רק 60 אלא כבר 130 שנה, מאז ייסוד פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. ואת הכללים המרתקים והנכונים שלך כדאי לך לעמת עם הכללים של ראש השומרים במושבה אברהם שפירא, שיח' איברהים מיכו, (עליו כתבתי בספרי "ג'דע", סיפורו של שומר המושבה). לשם הבנתם נעזרתי רבות באליהו נאווי, שהיה בין השאר גם מזכיר ארגון השומרים בתקופתם של אברהם שפירא ואברהם דרויאן.
מצד שני, כדאי לך לעמת תהליכים אלה שעליהם עמדת – עם סיפורו המפורסם של אלכסנדר סולז'ניצין "יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ'" וכן עם ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". שני הספרים מספרים על הישרדות בדרך של הצבת מטרות קטנות שאפשרויות בהשגה ולא בהתעקשות על מטרות גדולות, המדרדרות את האדם לייאוש ולחוסר תקווה.
אהוד
יוסף דוריאל
המשרתים את הנצחת הסכסוך.
הנצחת מצב המלחמה עם ישראל הוא צורך חיוני
לקיום הדיקטטורות של שליטי ערב. רבים מדי ששים לעזור להם בכך.
לפני שמנחם בגין יצא לשיחות השלום בקמפ דייוויד הוא קיבל מהחתום מטה תוכנית שעובדה בעזרת צוות מומחים מהשורה הראשונה של היחידה לביטחון לאומי במטכ"ל – לניווט הדיונים בדרך היחידה שלא תיתקל במוקשים לאחר צעדיה הראשונים.
המוקש הראשון אותו היה צריך לסלק היה זה שטמנו וטיפחו שליטי ערב, בעורמה צינית, שנועדה להנציח את הסכסוך – מיד לאחר שנכשלו בניסיונם לחסל את מדינת ישראל בפלישתם הפושעת למדינה שזה עתה קמה, ב-1948. המוקש ניבנה בהחלטה שהם העבירו באו"ם – להקים מינהל מיוחד לטיפול בפליטים הערבים שברחו מארץ-ישראל – UNRWA – שידאג להנצחה ולטיפוח ציבור זה, במקום שיטופל על-ידי נציבות האו"ם לפליטים הקיימת, ועיסוקה – שיקום פליטי מלחמה בעולם כולו.
ומי הוגדר כ"פליט"? מי שהצהיר שבתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה הוא גר שם שנתיים. הוא לא היה צריך להציג תעודת זהות פלשתינאית (כזו שיש, למשל, לכותב שורות אלו) אלא – מספיק היה להציג אישור ממוכתאר של אחד הכפרים שנעזבו.
מה הפלא שמ-550,000 פליטים שברחו בתש"ח – הם מנפנפים כיום בסטטיסטיקות של 4,500,000 "פליטים", ולכל אלה, הם טוענים, מגיעה "זכות השיבה" (לכפרים שלא קיימים?)
עובדת קיומם במזרח התיכון של כ-30 מחנות פליטים עם אוכלוסיה הגרה בתת-תנאים, מבלי שאחיהם הערבים עושים משהו לשיקומם, היא בעיה הומניטארית אמיתית, אך פיתרונה איננו פוליטי, עם "זכות השיבה" התעמולתית (שגם אבו-מאזן טוען לה), אלא – כלכלית-חברתית. וסעיף ראשון בהסכם שלום עם מצרים, שחלקה היה רב ביצירת בעייה זו, צריך היה להיות – שיקום יושבי מחנות הפליטים. לזה היה לנו מודל מוכח מהקצה השני של העולם – בעיר האוטונומית הונג-קונג, שם שוקמו בהצלחה, תחת ניהולו של נציב עליון בריטי, מיליוני פליטים שברחו מסין. פרויקט משותף כזה של ישראל ומצרים, עם תועלת מיידית לכלכלת שתי המדינות, יכול היה להיות מנוף מייצב-שלום וגם גשר לפיתוח הדרגתי של קשרי כלכלה פוריים (שיניבו, לבסוף, שלום) עם ארצות ערב האחרות.
היה ברור לנו, שפתרון כזה לא תאם את האינטרס של שליטי ערב, שהמשך הסכסוך היה פוליסת ביטוח להבטחת שלטונם הדיקטטורי (בסימולציה של תהליך הפיתרון הזה גם צפינו התלקחות קצרה של מלחמת אזרחים מקומית, שעל צה"ל יהיה לכבות). אולם, לא תיארנו לעצמנו שעריצי האזור יקנו למטרה זו את עזרתם של אנשי מדינה ותקשורת בארה"ב ובישראל. הבכיר שבהם – הנשיא לשעבר ג'ימי קארטר, יוזם הדיונים בקמפ-דייוויד – חשף את קלון מכירת נשמתו לכסף ערבי – בספר אנטי-ישראלי נבזי, שהוכיח את צביעותו בתפקיד "המתווך הניטראלי" בסכסוך הערבי-ישראלי. וכך, לא בלי עזרת יועציו הבכירים של בגין ואנשי תקשורת מרכזיים, הושמטה חובת שיקום הפליטים מסדר היום, ופצצת הזמן המשיכה לנוח ולהתנפח עד להזדמנות הבאה לפוצץ כל משא ומתן לשלום.
תוכנית השיקום, בהתאמה לתמורות שחלו עם הזמן, הוגשה לראשי המדינה פעם אחר פעם, עם אותה תוצאה. אף אחד לא שאל – כיצד זה אנשים, מכל הקשת הפוליטית, שזכויות האדם בגרונם, בורחים מנושא זה וממשיכים לשרת את האינטרס של מנציחי בעיית הפליטים, על ידי התרכזות ב"פתרונות מדיניים", שאינם קיימים מבלי שתיפתר הבעייה ההומניטארית האמיתית. והפתרון לבעייה זו קיים גם כיום, אם כי בתנאים קשים יותר לישראל, ביחס למה שהיה אפשר לעשות לפני החתימה החפוזה על שלום (נוסח קארטר) עם מצרים.
בימים אלה התבשרנו שראש הממשלה בדימוס, טוני בלייר, עומד להגיע אלינו – לסיוע בפתרון הסכסוך בארץ ישראל. הייתי מציע לו שיזמין גם, כיועץ, את ידידו, הנציב הבריטי בדימוס של הונג-קונג, כריס פאטן, שניהל בהצלחה עיר של מיליוני פליטים משוקמים, שהגיעו לרמת חיים הגבוהה מזו של ישראל (והמכירים לו תודה, למרות שייצג, לכאורה, "שלטון כיבוש").
עדיין נשארו שני אתרים מתאימים להעתקת הצלחה זו לאזורנו. שרק לא יפלו לידי החוזים הכושלים של "מזרח תיכון חדש", המשרתים מזה שנים את האינטרס של שליטי ערב.
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי.
ברכות לח"כ הבְּעלתנית זהבה גל-און
על הסלחתך למלכֵּד את ועדת וינוגרד
בחקר בִּשעי מלחמה של סה"ל
במלחמת לבנון השנייה
יַא אוּחְתִי
זוכרים אנו את עזרתך המסְבּוּנית בתקופת המלחמה ההיא
מאיתנו: החברים מִסָפוֹן תיפתח הרעה והסדיק חסאן נ.
נ.ב. אם תסליחי למלכֵּד את ועדת וינוגרד בחקר עוד כמה בְּשָׁעים מוסריים נגד בני אדם סוּבֶּר-מוסריים כּוֹמוֹ אנחנו שלא מוכנים לגלות אפילו אם החטופים שלכם חיים, אֶהֶה...
אינשאללה ממשלתו הכושלת של אולמרט תתקיים עד תום הקדנסיה של כנסת ישראל מוּשבֶּלת חלשה ומובסת והמסקנות תוגשנה לאולמרט בכנסת הבאה!
יוסי גמזו
לַיְלָה בְּטַאבָּה
"הכּל סביבנוּ היה מסתורין המשתוקק להיחשֹף."
(פּרימוֹ לוי: "הטבלה המחזורית")
אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עוֹר הַיָּרֵךְ
כְּמוֹ עַל הַדְּיוּנוֹת שֶל טַאבָּה.
אַבָּא, קוֹרֵא בִּי בְּלִי קוֹל, מִבְּשָֹרֵךְ,
בְּנִי שֶעוֹד טֶרֶם הֹרָה בָּךְ.
וַאֲנִי נַעֲנֶה לוֹ כַּהֵד בַּמְּחִלָּה
אֶל הַקּוֹל הַזּוֹעֵק לְעֶזְרָה בָּהּ:
מַה, יֶלֶד, מַה? אֲבָל הוּא, בְּלִי מִלָּה,
רַק בּוֹכֶה אֵלַי: טַע אוֹתִי,
טַע בָּהּ.
חֹשֶן הַחֹשֶךְ מַגְחִיל כּוֹכָבָיו
לֶשֶם, סַפִּיר וּבָרֶקֶת
עוֹד מֵחֶטְאָם שֶל אָדָם וְחַוָּה
וּפִרְיָם הָאָסוּר. אַתְּ נִדְלֶקֶת
מִן הַחֵטְא-לֹא-לַחְטֹא הַזֶּה, זֶה שֶגָּבָה
אֶת עֶלְבּוֹן שְנוֹת אִשֵּךְ הַמֻּחְנֶקֶת
בִּמְזֻמָּן שֶל הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶרָוָה
אֶת צְמָאֵנו בְּשֹקֶת הַשֶּקֶט.
וְהַפְּרִי הַמֻּתָּר הַזֶּה דְבַש לְמָתֹק
וְאָפֵל, וְאָפִיל, וַאֲפִלּוּ
הַדְּמָמָה לֹא עוֹצֶרֶת בָּהּ כֹּחַ לִשְתֹּק
וְהִיא שָרָה אוֹתָנוּ כְּאִלּוּ.
וְכָל-כָּךְ מֻפְלָאוֹת הֵן דַּרְכֵי הַגּוֹרָל
שֶפִּתְאֹם, כְּמוֹ אָבָץ עִם נְחֹשֶת,
הוּא עוֹקֵר כָּכָה שְתֵּי בְּדִידֻיּוֹת מִסְּגוֹרָן
וּמַתִּיךְ מֵהֶן
יַחַד שֶל אֹשֶר.
כַּמָּה עֹבֶש מֻדְלָח בַּיֵּאוּש שֶנִּקְוָה,
כַּמָּה זֶרַע נִשְחָת שֶל חֲלוֹם קְצוּץ-כְּנָפַיִם
הוֹבִיש בִּי כָּל וַאדִי נִחָר שֶל תִּקְוָה
בַּסָּהַרָה שֶל שְנוֹת-בִּלְעֲדַיִךְ.
כַּמָּה רֹעַ מֻרְעָל אַרְסֶנִיק-עֶרְגוֹנוֹת
יֵש בַּבּוֹר שֶל יוֹסֵף וּבַבְּלוֹף שֶל מוֹלֶדֶת
אִם יֶלֶד צָרִיךְ אֶת עַצְמוֹ לְגַנּוֹת
עַל שֶאֵין הוּא אֶחָד מִן הָעֵדֶר.
וְכֵיצַד מְחַרְפֵן אוֹתְךָ כָּל הָעוֹלָם:
תִּתְיַשֵּר, תִּתְפַּשֵּר, תֵּרָגַע נָא
עִם הַמֵּילֶא שֶל אֵלֶּה שֶכָּל מַזָּלָם
הוּא שֶאֵין לָהֶם פַאטָה מוֹרְגָאנָה.
שֶאֵינָם מְגָרְדִים אֶת הָעֶּצֶב הַזָּב
בְּחַרְסָן שֶל כְּמִיהוֹת זְרוּיוֹת מֶלַח
וְאֵינָם מוֹדְדִים עַל רַגְלֵי הָאַכְזָב
אֶת נַעַל-הַזְּכוּכִית
הָאֲבוּדָה שֶל לִכְלוּכִית
הַהִיא, שֶאֶת בִּכְיָהּ שָנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בָּכִית
וְלֹא יָדַעְתּ שֶשְּמֵךְ הוּא סִינְדֶּרֶלָה.
וְלֹא יָדַעְתּ שֶאַּתְּ הִיא הָאַחַת שֶאֵין בִּלְתָּהּ
שֶבָּהּ, בִּנְמַל סְפִינוֹת הַגַּעְגּוּעַ
הַלֵּב עוֹגֵן סוֹפִית כְּבֵן אוֹבֵד עַל סַף דַּלְתָּהּ
שֶל אֵם שֶיַּתְמֻיּוֹת אֵין סוֹף הָגוּהָ.
שֶל מַשֶּהוּ נֶחְלָם כָּזֶה, שֶמֵּת לְהִתְאַיֵּש
וְשוּם יֵאוּש עוֹד לֹא כְּפָאוֹ לִשְכֹּחַ
שֶאִם עוֹד יֵש חֲלוֹם אָז גַּם חֲלוֹם הוּא אֵיזֶה יֵש
אִם יֵש לוֹ מַמָּשוּת כָּזֹאת שֶל כֹּחַ.
לַיְלָה בְּטַאבָּה. עוֹד יֵש אַגָּדוֹת
שֶצּוֹמְחוֹת אַף עַל פִּי שֶגָּדַעְנוּ.
לִפְעָמִים אֱלֹהִים עוֹד מַחְזִיר אֲבֵדוֹת
שֶאִבַּדְנוּ מִבְּלִי שֶיָּדַעְנוּ.
לִפְעָמִים עוֹד נִגְלִים מִסְתּוֹרִין שֶעָצְמוּ
מִפִּשְרָם שֶחָמַק וְאֵינֶנּוּ
בְּאוֹתָן שְמוּרוֹת טֶבַע שֶלֹּא נֶעֱצְמוּ
מֵעוֹלָם בַּמִּדְבַּר הַנּוֹאָש הַזֶּה, צְמוּא
הַשָּרָב הַלּוֹהֵב הַבּוֹעֵר עַד כְּאֵב
בִּשְמוּרוֹת הַחֲלוֹם שֶל עֵינֵינוּ.
כְּמוֹ יַם סוּף הַכָּסוּף שֶכִּסּוּף לֹא יָסוּף מִדָּכְיוֹ, מִבִּכְיוֹ הַמָּלוּחַ לָנֶצַח,
הַשָּב וְלוֹקֵק, עַקְשָנִי וְשוֹקֵק, בִּלְשוֹנוֹת אַדְווֹתָיו אֶת הַחוֹל
וּמֵמֵס בִּלְחָשָיו אֶת לֵב-אֶבֶן-טְרָשָיו שֶל שוֹבֵר-הַגַּלִּים הַנִּנְעָץ בּוֹ כְּפֶצַע
וּפֶתַע, בְּלִי רֶתַע, מוּל שְחוֹר סִילוּאֶטָה שֶל רֶכֶס אֱדוֹם מֵרָחוֹק
נִצָּת לוֹ כָּמוֹנוּ, כְּמוֹ נֵס לֹא מֻפְרָךְ
וּמַחְזִיר נִצְנוּצֵי קְרִיצוֹת עַיִן
לְסַהַר בָּשֵל הַזּוֹרֶה בְּאוֹר רַךְ
קוֹנְפֵטִי שֶל כְּלוּלוֹת עַל הַמַּיִם.
כָּל מַבְרִיחֵי הַחֲשִיש שֶבְּעַקַבָּה לֹא יִתְחָרוּ לְעוֹלָם
בַּסַּמִּים הַקָּשִים שֶל גְּבָרִים וְנָשִים שֶבְּשָֹרָם מְנַגֵּן לָהֶם פֶּרַע
אֶת סִימְפוֹנְיַת הַדָּם שֶאֵינֶנּוּ נִרְדָם וְחוֹמֵר לוֹ, שִכּוֹר מִמְּחוֹלָם
שֶל הַצּוּף וְהַדְּבַש הַבּוֹרְאִים מֵחָדָש אֶת הֻלֶּדֶת הַפְּרִי מִן הַפֶּרַח.
אֶת רוּחָם שֶנָּשְבָה מִחִידַת מַלְכַּת שְבָא שֶשְּלֹמֹה מֵעוֹלָם לֹא פִּצֵּחַ,
חִידָה שֶאַף הוּא, הֶחָכָם בָּאָדָם, לֹא יָכוֹל לָהּ, אַחַת וִיחִידָה:
אֵיךְ זֶה שֶדַּוְקָא שָעָה שֶהָרַאצְיוֹ סָבוּר שֶהוּא קְלָף מְנַצֵּחַ
יֵש עֻמְקֵי יָם וְאִשָּה
וְגוֹרָל
שֶאוֹתָם לְעוֹלָם לֹא נֵדַע...
(נדפס ב"הליקון", גליון 67)
אבנר הרוסי
א. אפליה מתקנת ליהודים בישראל
במגילת העצמאות נקבע שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". ה"יהודית" היא לצנינים בעיני התמימים, הפוסט-ציונים והלאומנים הפלשתינים-הישראלים. לאחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר קולות המבטלים את ה"יהודית", וביניהם גם פסיקות בג"ץ. זה מתבטא בנושאים הקשורים לאדמות הקק"ל והמינהל, חוק השבות, ערעור על סמלי המדינה כמו דגל והמנון, ועוד.
היות שישראל היא מדינה יהודית קטנה ויחידה בעולם, יש מקום לקבוע בחוק מדיניות של אפלייה מתקנת ליהודי ישראל, ולהפסיק לראות בכל הטבה למיגזר היהודי שמטרתה חיזוק מדינת ישראל, פגיעה בערבים אזרחי המדינה שיש לשמור את זכויותיהם בהתאם לחובותיהם למדינה.
מי מתושבי ישראל הערבים שהדבר לא נראה לו יכול להגר לכל אחת מ-22 המדינות הערביות שבהן הדת, השפה והתרבות זהים לשלהם.
אפלייה מתקנת איננה בשום אופן פגיעה בדמוקרטיה אלא שמירה על האופי היהודי הייחודי של מדינת ישראל.
ב. השפעת שעון הקיץ על ריבוי תאונות הדרכים.
הסיבה העיקרית לתאונות הדרכים היא אי התחשבות באחר. זה נובע מגסות רוח, חוסר חינוך וחזירות פשוטה. יש גם סיבות נוספות הנובעות מליקויים בתשתית הכבישים וטעויות אנוש.
מקובל לחשוב שרוב תאונות הדרכים בארץ קורות בתקופת החורף, בגלל הכבישים הרטובים, הראות הלקויה ושעות חשכה מרובות. להפתעתי, רוב התאונות קורות בימי הקיץ, כשהימים ארוכים, כשיש יותר שעות אור והראות טובה.
נראה לי שהסיבות לכך הן בעיות עייפות ועצבנות הנובעות לדעתי בעיקר מהפעלת "שעון הקיץ" .
הנימוקים להפעלת "שעון הקיץ" בישראל הם כלכליים, כי רק גורמים אלה ניתנים לכימות. ניתן לחשב את החיסכון בחשמל המתבטא בכסף, וכתוצר לוואי הציבור נהנה משעת אור נוספת בסוף היום. אבל יש גם חסרונות ב"שעון הקיץ" בישראל, בגלל תנאי האקלים בארץ, תנאי עומס חום גבוה בתקופת הקיץ. תופעה זאת גורמת לעייפות, עצבנות וחוסר סבלנות של ילדים, הורים וגם של הנוהגים בדרכים.
את ההשפעות הפיזיולוגיות של "שעון הקיץ" ניתן לראות בהתנהגות של האוכלוסיות השונות, בעיקר הילדים. מתחילת הפעלת "שעון הקיץ" הילדים סובלים מחוסר שינה. הסיבות לכך: בגלל האור עד לשעה מאוחרת יחסית, הילדים הולכים לישון מאוחר, חם בבתים, קשה להירדם, וכשנעשה קריר בשעות הבוקר המוקדמות, יש צורך להעיר אותם לתחילת יום חדש. התוצאה מכך, הילדים הסובלים מחוסר שינה ומעיפות מצטברת, "משתגעים" ומשגעים את הוריהם.
בדומה לילדים גם המבוגרים סובלים מחוסר שעות שינה ומעייפות מצטברת במשך חודשי הקיץ .
השפעת "שעון הקיץ" על התנועה בדרכים: בבוקר, הנוהגים ברכב יוצאים עייפים ורדומים מהבית. אחה"צ ובערב: חוזרים הביתה, אחרי יום עבודה, עייפים עוד מהלילה הקודם, ובשעות של עומס חום גבוה (למרות המזגנים שישנם כמעט בכל המכוניות). השמש מעיקה, נכנסת לעיניים. כל הנוהגים רוצים להגיע לבתיהם כמה שיותר מהר. פקקי תנועה בכל כיוון. הנהגים עצבניים בגלל החום והעייפות המצטברים וזה מביא לחוסר זהירות. רבים נוסעים במהירות, חוצים צמתים ברמזור "כתום" וגם באדום וכן גם מסתכנים יותר בעקיפת הרכב שלפניהם.
לדעתי ראוי לעורר את הויכוח הציבורי בנושא ולערוך מחקר מתאים לבדיקת כדאיות "שעון הקיץ" בישראל לא רק מבחינה כלכלית או דתית אלא גם מבחינה פיזיולוגית ורפואית.
ס. נידח: לא רק מפני שאבא שלך כתב לנו את הימנון המושבה הנפלא ("להורתנו – הורה!") הפותח במילים: "שירו שיר תודה לפתח תקווה אימא!" – אני חייב להגיד לך שלדעתי אתה צודק במאה אחוז. אנשים ממש יוצאים מדעתם בחום ובלחות הכבדים, ובכל תור קטן או כל חיכוך מקרי שהוא – מתפרצים זה על זה בחרפות ובגידופים, שהדבר המשותף היחיד להם הוא שלבסוף כולם מחרפים ומגדפים את המדינה בנוסח: "רק בישראל זה יכול לקרות כך!"
משה גרנות
אין אשמים?!
על ספרה של רינה פרנק-מיטרני "חיים שבירים"
ידיעות אחרונות 2007, 230 עמ'
ספריה הראשונים של רינה פרנק מיטרני השאירו עליי רושם שהיא מסוג הסופרים המצהירים ש"רק על עצמי לספר ידעתי." רבים וטובים מסופרי העולם כתבו למעשה רק ספר אחד בגירסאות שונות, וזה לא מנע מאף אחד מהם מלהוציא מתחת ידיהם יצירות מופת. לתומי, חשבתי שרינה פרנק-מיטרני שייכת לסוג זה של יוצרים. אבל מסתבר ש"חיים שבירים" הוא ספר שונה לחלוטין – הספר חף מכל וידוי של המספרת, וכמעט שלא מורגשת בו כל התערבות מצידה. הדברים כאילו מספרים את עצמם, והווידוי הגדול שבמרכז הספר שייך לאחד הגיבורים, דניאל, שמצליח לגרום לקורא להזדהות עימו, הגם שמדובר בנרקומן, גנב וסוחר סמים, שבדרך כלל, איש מן היישוב יתפוס ממנו מרחק ביטחון.
אבל על כך בהמשך.
אחד הגיבורים הראשיים של "חיים שבירים", הבלש מיכאל בן אבנר, המכונה "קולומבו", אומר באחד מרגעי ההתבוננות הפנימית שלו: "אין אשמים, יש סיפורי חיים." (ע' 213). הספר באמת גדוש בסיפורי חיים, בעיקר של אנשים החיים בשולי החברה, אלה, שכדברי המחברת "נולדו עם כפית חלודה בפה":
הבלש בן-אבנר עצמו, בעל האמרה הנ"ל, הוא בן למשפחה הרוסה – אביו אמנם מחנך דגול ואיש ישר דרך, אבל אימו נותרה עם "שריטה" קשה בעקבות המוראות שעברה בשואה, והמשפחה מתפרקת. מיכאל הקטן נאלץ להתחנך במוסדות, ומגיל ארבע היה חייב לשמש כאב לאחיו בן השנתיים.
דניאל, הגיבור שדבריו בספר מופיעים כווידוי בגוף ראשון, גדל בפנימיות דתיות וחוטף מכות מהמדריכים והמורים. הוא מתחבר לשימו, המדרדר אותו לסמים, לבלדרות סמים ולפריצות; שימו עצמו מסיים את חייו ממנת יתר, ולולא כלבו הנאמן – איש לא היה יודע שהוא נפח את נשמתו העלובה.
סיפורי שוליים כאלה יש לרמי, גונב המכוניות ואשף החרקות; לאריה הבן המפונק שאיבד את הונו במשחקי בורסה, והוא מוצא נחמה בגראס ובבולמוס אכילה; ליזהר הנרקומן שראה את אימו נדרסת לנגד עיניו; לשחר סוחר הסמים שהצליח להתברג במשטרה; לחזי המכה את הוריו וגונב מהם כדי לקנות סמים, ולעלובי חיים נוספים.
עלילות הספר מוכיחות בעליל עד כמה החיים באמת שבירים: מיכאל בן-אבנר שצמח, כאמור, במשפחה הרוסה, מצליח לתמרן את הסובבים אותו ומגיע בתושייה ובעמל אל משאת נפשו – יחידת בילוש במשטרה. ניתן לקטלג אותו כ"בלש הטוב", שכן הוא משקם עבריינים, מתייחס אליהם בכבוד, ואף מלין אותם בביתו (ע' 113, 130, 200). אלה מהם שהשתקמו, הם אסירי תודה (ראו, למשל, ע' 185). הוא "מורעל" של המשטרה ושל שלטון החוק, אלא שהוא נוהג ממש בשיגעון כדי לתפוס גנבים ופורצים, ושיטותיו כלפי "הלקוחות" שלו גובלות לעיתים בעבירות פליליות ממש (ע' 81 ואילך, 187, 209). העבריינים "הכבדים" מוציאים עליו "חוזה", וגם הממונים עליו במשטרה אינם רווים נחת מהבלש המצטיין, ולכן הוא מנותב אל מחוץ לשירות. הוא נולד ממש "עם כפית חלודה בפה": אימו נטשה אותו, וגדל במוסדות. המשטרה, משאת נפשו, מתנכלת לו, ואישתו החוזרת בתשובה נוטשת אותו – ובכל זאת, הוא נופל תמיד על הרגליים ומשקם את עצמו כל פעם מחדש.
סיפור של חיי שוליים יש גם לרויטל, אימו של יקי: היא גדלה בבית הדורש ממנה לשלם על מחייתה, נישאת לגבר לא יצלח שאינו מסוגל לפרנס את המשפחה, וכמו מיכאל בן-אבנר, גם היא נופלת כל פעם על רגליה ומשקמת את חייה מן העפר, ושוב – לא תמיד בדרכים כשרות: היא מרמה את מפקדיה בצבא כדי לקבל פטור מתורנויות; היא גונבת תכולה של מספרה, השייכת לשותף של בעלה (ע' 56, 61); גונבת בלוקים מאתר בנייה כדי לבנות "מיטת טיפולים" למריטת שיער ולטיפולים אסתטיים (מסתבר שזה מקצוע "מבוקש" ברומן – גם אימו של מיכאל בן אבנר מורטת שיער); זורקת את בעלה יחד עם מיטלטליו מהבית. רויטל מעוצבת ממש כ"סופרווּמן" – היא בונה עסק יש מאין ומשקיעה את כל מרצה בבן שלה – יקי. היא שוכרת דירה בצפון תל אביב כדי שבנה ילמד בבתי ספר יוקרתיים, משלמת הון על שיעורים פרטיים ומאמן אישי, כמו כל "הצפונים". היא מצליחה לשכנע בית ספר למשחק לקבל את יקי, למרות גילו הצעיר.
יש הערצה הדדית בין יקי הבן לבין רויטל האם. היא רואה בו את השקעת חייה, והוא מרשה לה להתנהג כלפיו כמו "אף בי איי": היא חודרת לו למחשב כדי לבדוק את המיילים שלו, היא בודקת את עיניו ואת הבל פיו אחרי מסיבות כדי לוודא שלא שתה אלכוהול ולא צרך סמים (ע' 145-146, 158). יקי מפנים את השקפת עולמה של אימו ש"הדשא של השכן צהוב" (ע' 45, 99, 146). היא המארחת את הלקוחות העשירות בטיפולים הקוסמטיים, יודעת שלכל אחת מהן יש בעיות יותר גדולות משלה. היא לא מרשה ליקי לקבל מתנה מהורי חבר – חופשת סקי בחו"ל – כי כל אחד צריך לחיות לפי יכולותיו, והבן יקי, בניגוד לצפוי, מכופף ראשו ומוותר על חלום יפה. הוא הפנים את תורתה של אימו כי ילד עני בסביבה עשירה יכול לשרוד רק אם יצטיין בלימודים (ע' 148). יקי תוכנת כך שייעודו בחיים יהיה לעשות נחת לאימו (ע' 230).
הדמות של דניאל, שהזכרנו בפתיח, היא הכי מושקעת בספר, וקורות חייו מובאים בעיקר בצורת וידוי בגוף ראשון. כאמור, הוא נגרר אל הפשע, הידרדר לסמים, לפריצות ולבלדרות סם הקוקאין. ייתכן שהיה משתקם מוקדם יותר, אבל החמצה של מיכאל בן-אבנר "הבלש הטוב" (הוא העביר את הטיפול בו לידי בלש עמית, שלא ניחן בחושים ובכוח ההבחנה הבריא שלו ע' 218-219, 227) דירדרה אותו למאסר ממושך. שופטת רחמנית, שגם התרשמה מהופעתו, מסמנת לו את נתיב הגאולה מהעולם חסר התקווה בו הוא נקלע. הוא עובר תהליך גמילה בכלא וממשיך את תהליך שיקומו בהוסטל לנרקומנים "נקיים".
ההוסטל מתואר כמקום בלתי אפשרי: אוכלים בו אוכל פיגולים, שאריות של בית תמחוי (ע' 75 ואילך), כל מעשה של הדיירים נרשם בפנקסיהם השחורים של המדריכים, מתחשבנים עימם על כל אגורה, וכל סטייה גורמת לעונשים ולקנסות כבדים – על קניית כוס קפה, שלא אושרה, ישלם הדייר קנס בסכום פי שמונה ממחירה (ע' 155)! אוסרים על הדיירים להתקשר אל בני המין השני, ומחליטים עבורם על מקום העבודה ומועד הפסקתה – ועל כל עולם הטרור הזה שולטת "הביג מאמא", אישה בעלת צורה מפלצתית ולב של אבן (ע' 50 ואילך). דיירי ההוסטל עוברים השפלות לאינספור, אך הם יודעים שמחוץ למקום מחכה התהום, ושם הם כבר היו. עובדה היא שכאשר דניאל מחליט שדי לו בהשפלה, ומחליט לעזוב את המקום, ולמרות שיש לו סיוע נדיב של אימו ואחיו הגדול – אכזבה הגדולה ראשונה מובילה אותו בחזרה אל הסמים.
הקורא מתרשם שחייו של דניאל רצופים בהחמצות החברה לגביו: ראינו איך משפחתו קבעה את ילדותו ואת נעוריו לשבט, ראינו איך חוסר תשומת לב של בלשים המשיכה לדרדר את חייו. לא חסרו "אנשים טובים באמצע הדרך" כמו השופטת שאת דבריה הטובים זכר דניאל בעל-פה, כמו הדר, מנהלת מכון הכושר, הבוסית שלו, שמאפשרת לו לא ללבוש מדים של עובד ניקיון, שאפילו מעניקה לו מנוי חינם במכון, כמו אחיו שממלא את חדרו השכור ברהיטים. אבל יש לא מעט אנשים חסרי לב שמחזירים אותו אל המקום הנורא ממנו הוא בא: אנשים שמגיעים למכון ואינם אומרים לו שלום כאילו הוא שקוף, וכאלה שמקשים עליו בהתייחסותם האדישה.
הסופרת מרמזת שיש בדניאל משהו טוב ביסודו, ועם קצת מזל הוא יכול היה להביא ברכה לעצמו ולחברה: בימים האפלים שלו, כאשר הפריצות היו מקור הכסף לקניית סמים, הוא היה מחזיר לתאי הדואר של הקורבנות את תעודות הזהות ואת שאר המסמכים שנמצאו בארנקים הגנובים (ע' 33). והנה, בתקופת השיקום שלו, בעבודתו במכון, הוא מוצא ארנק של עורך דין וכרטיס אשראי של אישה. הוא טורח לחפש את בעליהם של חפצים יקרים אלה, ומחזיר להם אותם, ואלה מתייחסים אליו ביחס מחפיר (ע' 93, 122).
אבל אלו אכזבות מינוריות. האכזבה שמחזירה אותו אל שפל המדרגה – הוא נחל אותה מסמדר, בעלת חנות שכנה לחדרו השכור של דניאל, לשם הוא עבר לגור לאחר שנטש את ההוסטל. סמדר חומדת את דניאל היפה, ונענית לחיזוריו. היא מתוודה על הבן שילדה מחוץ לנישואין, והוא מאמין שנפתח לו פתח להתוודות על עברו. אבל סמדר מפסיקה את הקשר ביניהם באיבחה אחת: נרקומן כבר היה לה, והיא מוותרת על התענוג להתנסות שוב.
באכזבה הזאת לא עמד דניאל, וחזר מובס אל מתחם התחנה המרכזית הישנה, מקומם של עלובי החיים.
שתי שאלות שאלתי את עצמי תוך כדי קריאת הספר הקליידוסקופי הזה:
מה הסיבה שהסופרת שמה בפיהם של שני ילדים קטנים חוכמה ודיבור נבונים כמו של זקנים ומנוסים? אני מתכוון למיכאל בן אבנר וליקי בנה של רויטל, שאינם מדברים כילדים, ואינם מתנהגים כילדים (ע' 23-25, 32, 36, 67, 99 ועוד).
והשאלה השנייה: בספריה הקודמים, וגם בספר הזה, הגיבורים מאמינים באמונות על-טבעיות (אישה שמוותרת על "שטר המזל" מקבלת שבץ ומתה – ע' 64; סמדר לומדת מחלום על אביה המנוח שאסור לה להפיל את העובר שניטע בה מחוץ לנישואין – ע' 217). הרושם הוא שלא רק הגיבורים גורסים כך, אלא כך גורסת גם זו שיצרה אותם – המחברת. הדברים מוצנעים בתחכום, והקורא נשאר עם סימן שאלה גדול.
בניגוד למרבית הסופרים שלנו שצמחו מ"ההתיישבות העובדת", או מהעילית העירונית, רינה פרנק-מיטרני היא "בוגרת ואדי סאליב", והיא בוודאי מכירה את אורחם ורבעם של הילדים הזנוחים כדוגמתם של מיכאל ויקי, שקשיי חייהם ביגרו אותם לפני זמנם והפכו אותם "זקנים קטנים", מה שנהוג לכנות ביידיש – "אלטער קאָפּ". זו תשובתי החלקית לשאלה הראשונה. לשאלה השנייה יטרח כל קורא למצוא את התשובה שלו.
הגם שהספר עוסק בעלובי החיים, הוא איננו ספר מדכא. לא מאשימים בו איש, והגיבורים אינם מקנאים באיש כי "הדשא של השכן צהוב". הסופרת מובילה אותנו בעולם שאנחנו, קוראי הספרים (בניגוד לגיבור דניאל שקיבל במתנה את הספר "ציפורים מתות בסתר", ומעולם לא קרא אותו!) – השייכים מן הסתם לשכבות חברתיות מסוימות, מעולם לא התוודענו אליו.
גיבור הספר, מיכאל בן-אבנר טוען, כאמור, שאין אשמים – יש סיפורי חיים, אבל סיפור החיים המגוללים בספר זה מנתבים את הקורא אל התהייה על אשמה האופפת את החברה, והיא סמויה מן העין.
הפינה של ההוא מחלם
לדעתי רצוי שהמשוררת שהוציאה 11 ספרי שירה ונתמנתה לעורך מאזניים, ציפי שחרור – תשלח ברכת רפואה שלימה לעורך משה בן שאול שזה עתה פוטר מעריכת מאזניים והוציא לאור 15 ספרי שירה ותרגומים מעולים בעיקר מצרפתית, ועתה שוכב בבית החולים איכילוב בקרוב יופיע בהוצאת קשב לשירה עוד ספר שירה של משה בן שאול
כל טוב לכם אהודים יקרים מישראל הר המוקיר את מכתב עיתי שלכם
* * *
פוצ'ו: היא איננה!!!
קראתי את גליון 263 ולא האמנתי למראה עיניי. "זה לא ייתכן!" – אמרתי לעצמי – "איך זה קרה? למה עשו לה את זה?"
חזרתי וקראתי שוב ושוב פעמיים כל מלה ונדהמתי: היא באמת איננה. אסתר ראב, הסופרת הלאומית של פתח-תקווה, הצברית הראשונה שלנו, לא מופיעה, אף ברמז, בחב"ע 263. היא לא נמצאת במאמריו הכואבים של הייטנר, לא בטרוניותיו של אמיר אור ואף לא במאמרו האקדמאי של בן עזר על הזיקפה המתמדת. רק יוסי לנג התקרב קצת לנושא כשדיבר על העגלה של רשיש, אבל גם הוא לא הגיע איתה לשום מקום.
אז מה יהיה? מה טעם לקרוא את חב"ע בלי אסתר המלכה? תבדוק את עצמך, אודי, לפני שאתה מוציא גיליון נוסף.
שלך,
פוצ'ו
אהוד: בעקבות מה שרמזתי לקורא במבוא לביוגראפיה שלה, "ימים של לענה ודבש" – היא ודאי לא היתה מרוצה משום גיליון של חב"ע, אילו קראה אותו, אלא היתה חוזרת ודורשת שזקני אגודת הסופרים יעברו על כל מה שאני כותב על אודותיה כדי להוציא את הגסויות שלי...
* * *
"חדשות בן עזר" ועימו הסופרים לילדים ולנוער המאוגדים בסומליון
מברכים את חברתם הסופרת האהובה, בת פתח-תקווה
בתו של הסופר והמורה שלום שטרייט
אסתר שטרייט-וורצל
במלאת לה שבעים וחמש שנה
[היא נולדה ב-25 בחודש יולי שנת 1932]
ומאחלים לה הרבה בריאות ושנות יצירה פוריות
מבחינתנו את כאילו כבר זכית בפרס ישראל לספרות!
איליה בר זאב
טִיקוֹטִין
סיור במוזיאון לאמנות יפנית בחיפה, טיקוטין 2007
פַּסֵי-דְּיוֹ שְׁחֹרִים נִפְרְשׂוּ
בִּמְשִׁיכַת אֶצְבְּעוֹת כַּף-יָד אַחַת.
מְשִׁיחָה טְעוּנָה, רַכָּה,
מְמֻשְׁמַעַת.
יוֹדַעַת אֶת דַּרְכָּהּ אֶל לָבָן מְרַחֵף
הַמֵּגִיחַ מֵעוֹלָמוֹת רְחוֹקִים.
לְעִתִּים, פְּרִיחַת הַדֻבְדְּבָן
בְּוָרֹד מִתְרַפֵּק
בּוֹכִיָּה בֵּין בַּדִּים שְׁחוּחִים.
חוֹתָם מִסְתּוֹרִיּוּת מֵעִיד בִּצְנִיעוּת,
בְּכָבוֹד לְדוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים –
אֲנִי, קָאזוּאוֹ אִישִׁיאִי,
הָיִיתִי כָּאן בְּעוֹלָמְכֶם.
בָּעוֹלָם הַזֶּה
אָהַבְתִּי.
קָאזוּאוֹ אִישִׁיאִי (1957) אמן קליגרפיה, חי ויוצר בישראל.
משה מנבכי חולשונו (ב')
דּוֹאֵל – e-mail . מוענים עבריים מתקשים לרוות נחת ממונח נוכרי זה. "אי מייל" נשמע בעברית אפילו כביטוי שלילי בשל הרכיב "אי" המצוי בו כמו "אי אפשר" "אי רצון" וכו'.
לכן, כנהוג בעברית הצבאית וגם האזרחית של ימינו, קיצרו חסידי העברית את התרגום המסורבל "דואר אלקטרוני" בכתובים, בשימוש בתחיליות שתי המלים, אותן מחברים בעזרת גרשיים – דו"אל.
בך נוצר יחס דו-פרצופי למונח – כותבים קיצור בן 4 אותיות וקוראים שתי מלים בנות 12 אותיות. שתי מלים שאחת מהן לועזית, בהן לא ניתן לעשות שימוש כלשהו במסגרת החמה של הדקדוק העברי. לכן הגעתי למסקנה, שיש לקרוא את דו"אל כאילו זה דואל ולא "דאר אלקטרוני", כמו שקוראים עכו"מ כעכום. אך במקרה שלנו אנו יוצרים מבלי משים שורש עדכני בן שלוש אותיות, לפי מיטב המורשת הלשונית שלנו. כדוגמת ד"וּח ל"דין וחשבון" שהפך לשורש דּוּח (במקרה זה בבנין פיעל – דִּוַּחְתִּי, מְדַוֵּחַ וכו'), כך "דואל" יהפוך בינוני פועל משורש דאל בגזרת השלמים כמו שאל, גאל וכו'. שם העצם דואל יוכל להמשיך כשם הדואר האלקטרוני, אך בה בעת יהיה גם שמו של מוען הדואל, ואם זאת מוענת תיקרא – דואלת.
כך נוכל מעתה ואילך לכתוב: דאלתי לך אתמול – שלחתי לך דואר אלקטרוני אתמול; אני דואל לך היום; אדאל מחר; דואל לקבוצת מדואלים יוכל לפתוח במלים: "לכל דואלי שלום!!"
משה ברק
גבת
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו עוד פרקים נוספים
פרק ל'. חלָב.
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.
באנו לארץ ישראל וראינו לראשונה בחיים בקבוקי חלב אשר ישימו אותם החלבנים ליד הדלת, בה בעת שתרדמת אלוהים שרוייה עדיין על בעלי הבית. והתכולה אמורה להיות חלב בן פרה. אמיתי ממש! אלא שמאז קדמת דנא ומיום שאלוהים ברא את האדם ואת הפרה לתת לו חלב, ואת החלבן לחלק את החלב לצרכנים, מאותו היום, מהל החלבן את החלב במים על מנת להגדיל את רווחיו. ועל כך ראיתי מעשים ושמעתי סיפורים עוד מהיותי עול ימים וצרכן חלב בעצמי.
באז הימים, בשכונה בה גרנו בבגדאד העיר, היתה מין רפת גדולה ובה מספר פרות שהניבו תוצרת שפירנסה את הבעלים. בית עִם חצר גדולה כזו, אשר בחלקו התגוררו דיירים שונים, ובפאתי אותה החצר שכנה לה הרפת באין מפריע. את הזבל של אותה הרפת הערימו אחר כך הבדואיות על ראשן בטסי מתכת גדולים, ובמקום מגוריהן צרו ממנו גושים בצורת כיכרות, הדביקו לקיר לייבוש, וזה שימש חומר בעירה לא אכזב.
והלא ניסיוננו מלמד שקל להסתדר במגורים משותפים עם פרות מאשר עם בני אדם. הפרה לא עושה מַנְגל ולא מעשנת את הסביבה, לא מפעילה רדיו בקולי קולות, לא מקבלת אורחים מרעישים באישון לילה, ועוד. מקסימום געייה פה, געייה שם.
ואנו הילדים נשלחנו מדי פעם לחלבן, הוא "כָּדּוּרִי אָבּוּ אִל חְלִיב", עם בקבוק ריק ביד, או עם סיר, ומעות מספר לקנות כמות חלב מסוימת. לשליחותנו תמיד נלוותה ההוראה-ההדרכה, שנשׂים עין ונוודא שהחלבן ייתן לנו חלב הישר מן העטין, ולא חלב מהול מאחורי הפרגוד. וכמובן שתמיד קיבלנו חלב מאחורי הפרגוד, בטענה שזה עתה נחלב. וכמובן שהוא היה כבר מהול, ומוכן לחלוקה.
וריאציה אחרת למכירת חלב בימים ההם היתה שהחלבן יסתובב ברחובות עם פרתו, ויקרא בקול ויבשר על מרכולתו. ומי שחפץ בכך יצא החוצה עם הכלי ויתמלא שמחה על כך שהנה הוא יזכה בחלב אמיתי ולא מהול, הישר מן העטינים. שכן ישים החלבן את הסיר או את הבקבוק ועל פיו משפך – מתחת לבהמה, יקרוס ויתחיל לחלוב. ואמצאות לרוב היו לחלבן איך בכל זאת למהול את הנוזל הלבן במים. מהן שראיתי: מבקבוק מים שהיה חבוי באמתחתו, או מצנצנת קטנה החבויה בין כליו, ועוד.
בספרֵיה של הסופרת האמריקאית פרל בק מסופר שבמחוזות ילדותה בסין של אז הימים, נהגו החלבנים שהסתובבו ברחובות ובאו לבתים למהול את החלב במים באין רואה. הוא שנאמר: "סדנא דארעא חד היא" כלומר שבכל מקום אותו הדבר.
ולסבתי זיכרונה לברכה, היא יִמָּא לוּלו, היה צרור סיפורים בהם היא כיכבה במומחיות יתרה, בנקיטת פעולות מנע שונות נגד המהילה, ולהבטחת קבלת חלב טהור.
וכאמור נחה דעתנו כאשר באנו לארץ ישראל ומצאנו שהתופעה שרירה וקיימת גם כאן. לא מצאנו את הפרה מסתובבת ברחובות, אבל לחלבן היתה עגלה עם גלגלי אופניים, ועליה מיספר כדים שונים, באחד מהם היו מים טהורים למהילה, כאמור לעיל. כך נהג גם מחלק הקרח, שלעולם עשה מבלוק קרח אחד שישה רבעים, מעשה נס.
והקידמה, זו חדרה למקומותינו במהירות. ולאט לאט הצליחה "תנובה" לשכנע את החלבנים דוחפי העגלות, את "המוהלים", לוותר על העניין ולחלק בקבוקי חלב סגורים ואטומים שנארזו מוכנים במחלבותיה. זה לא היה קל, שכן התגלע סכסוך ממושך בין הצדדים על גובה הפיצוי עבור אובדן הכנסה בגין "המהילה". הבעיה לא נפתרה בקלות. ורק הזמן, בעזרתו של המלאך הידוע, שליח האל, עזר בהתמעטות מיספרם של החלבנים הסרבנים, והזדקנותם של הנותרים והיחלשות התנגדותם. אמנם היה קיים ארגון מחלקי החלב בהסתדרות הכללית של הפועלים העברים בארץ-ישראל, אך זה חישב ומצא שאף-על-פי שכל החלבנים הללו היו מפא"יניקים ואנשי שלומנו, וכולם עד האחרון הצביעו "א" ביום הבחירות, בכל זאת מיספרם מועט יחסית, והנהגת ההסתדרות דאז קיבלה החלטה לא לצאת למאבק על עניין זה. מה גם שהמעסיק, שנגדו היו אמורים כביכול לנהל מלחמה, היה "תנובה", אחד המעוזים החזקים של מעמד הפועלים. ויש לזכור שמחלבות פרטיות משוקצות לא קמו עדיין בארצנו [?].
וסוף שפסו חלבנים ותיקים ובעלי חזקה מן הארץ. החדשים נאלצו לקבל עליהם את הדין וחילקו בקבוקים מוכנים ואטומים. וגם כאן היתה שיטה אוניברסאלית. הצרכן שם את הבקבוקים הריקים ליד הדלת עם סכום כסף עבור הבקבוקים הנדרשים, והחלבן הגיע לדלת, אסף את הריקים והשאיר אחרים מלאים בהתאם. העבודה הזו נעשתה בדרך כלל השכם עם שחר או אף באישון לילה ממש, שכן את החלב רוצים לשתות בבוקר, וגם שיספיקו לאסוף אותו למקרר אחרת יתקלקל בחוּמה של הארץ המדברית שלנו.
ומה טעם לחיים של חלבן אם הוא רק יחלק את הבקבוקים המלאים ויאסוף ריקים? ואיפה האתגר ואיפה המתח ואיפה הקידום והעלייה בסולם? ובכן, גם לג'וב הזה היו יתרונות. לא פעם נרקמו יחסי ידידות אופקיים, בין מחלק החלב לבין עקרות הבית, בעיקר אלה מהן שהיו פנויות בשעה זו של היום וחופשיות משמירה ובילוש של הבעל. כגון אלו שבעליהן עבדו במשמרת לילה בחברת החשמל או בנמל, והשאירו את מיטתה של האישה קרה במשך הלילה, (כאמור בשירו של חיים משה, כמה קשה במיטה בעלת טמפרטורה נמוכה...), וזמני חזרתם הביתה היו ידועים וקבועים מראש, הרבה אחרי השעה המוקדמת הנ"ל. והחלבן, שלאט-לאט הכיר וידע את צפונות המשפחה הצרכנית, יש אשר הסתנן בתואנות שונות הביתה פנימה, וניצח על מבצעי "קוויקי" כאלה. ועל כך היו הרבה בדיחות. וכאשר רצו לומר שפלוני הוא ממזר, ומוצאו ממשכב זימה, אמרו שכנראה החלבן עשה אותו, ולא נאריך.
וכמו שאומרים, לא לעולם חוסן. גם לא לעולם הזכוכית. חדרוּ מוצרי הפלסטיק לחיינו במלוא הקיטור, והתחילה תנובה לספק חלב בשקיות עשויות מהחומר הזה, ואת הבקבוקים שלא זרקו לזבל מסרו למוזיאונים לעתיד לבוא.
אימי זיכרונה לברכה נהגה לומר שאם אלוהים סוגר דלת, יפתח במקומה עשר. ובני ישראל לעולם סיפקו תעסוקה אחד לשני. שנאמר "לכו והתפרנסו זה מזה." קנתה אשתי שתחיה שתיים שלוש שקיות חלב והניחתם במקרר. באה לאחר מכן ומצאה שהמקרר מוצף בנוזל הלבן אשר דלף מן השקיות שלא היו כל כך אטומות. נתחייבה בנקיון ושאיבת הלכלוך מן המדפים. הקימו עקרות הבית זעקה גדולה על "תנובה" וחיש מהר נמצא הפתרון.
הלכו אותם הפועלים שחילקו קודם לכן בקבוקי חלב ופרנסתם קופחה עם בוא הפלסטיק, והקימו קואופרטיב חדש שהחל מייצר מיכלים קשיחים, מאותו החומר אמנם, שבהם ישימו את שקי החלב הדולפים. הם גם דאגו לכך שהשקים ימשיכו להיות לא כל כך אטומים על מנת שיוכלו למכור את המיכלים הקשיחים שייצרו.
כמו כן התחילו מייצרים מין כובעים מפלסטיק בתוכם אפשר להלביש את מיכלי הסיפולוקס אשר גם הם יטפטפו וירטיבו את הסביבה אחרי שלוחצים על ידיתם פעם אחת. כמו שיעשה זה אשר ניתחו לו את הפרוסטטה, יגמור לעשות פיפי אבל ימשיך לטפטף.
אף זוגתי שתחיה, הזדרזה ורכשה כמה מיכלים כאלה, אחד לכל שקית. אבל גם זה לא הווה סוף פסוק. בארץ הלוהטת הזו יקרה לא פעם שהחלב למרות היותו במקרר, יחמיץ ויתקלקל. אחרי דיון מדעי מעמיק סיכמנו שאת החלב נשים במיכל ממתכת, נירוסטה למשל, אשר יקלוט קור במידה גדולה יותר מן הפלסטיק. ואמנם זה עזר יופי.
ראתה האישה שזה עזר, הלכה והצטיידה בכמה וכמה מיכלי נירוסטה כאלה גם למוצרים אחרים שהקירור יאה להם.
בתוקף הנסיבות, נכנסתי בשנים האחרונות למשטר של צעדה יומית למשך שעה, לחיזוק הבריאות. אני משכים בשעה חמש לפנות בוקר, מתלבש ומדדה החוצה להתחיל בצעדה. והיות שקשה ללכת בבוקרו של יום, כשקורי השינה עדיין בעיניים, אמרתי, אשתה לי מעט קפה להתעוררות. וכך סיגלתי לי מנהג למזוג לי חצי כוס נס קפה, ומוסיף לו גם מעט חלב. אני פותח את המקרר כשאני עדיין חצי ישן, שולף משם את מיכל הנירוסטה הקרוב ומוזג ממנו לספל. והנה חתיכות צפות למעלה. והטעם, פוי! בירור קצר העלה שמזגתי לקפה קומפוט במקום חלב. העיקר שזה העיר אותי אפילו בלי לשתות אותו.
אחרי ימים אחדים שוב עשיתי את אותה הטעות. ובלי משים מזגתי לקפה ממיץ הסלק. את כל המוצרים הללו החלה אשתי לקרר במיכלי הנירוסטה, שכלם זהים, על מנת שלא יתקלקלו. כאשר סיפרתי לה את הקורות הללו, אמרה שהיא לא אשמה שאני למך כזה שלא מסתכל בקנקן לפני שאני מוזג ממנו מה, ושבכלל טוב יותר לא לשתות קפה כי זה עושה דפיקות לב, מדיר שינה מן העיניים, ממריץ את מחזור הדם ללא צורך ועוד. וגם שאין לה ספק שיש לי צורך במשקפיים חדשים, כי זה זמן ששמה לב שאני לא רואה כל כך טוב, בעיקר את הצבעים. וכך לדעתה החלפתי בין החלב למיץ הסלק.
עניין זה של הבלבול בצבעים אמנם הודבק לי, אך לא רק אני נגוע בו. בשנים האחרונות, בגלל הנסיבות שנתהוו ושהוזכרו לעיל, נצטוויתי ליטול טבלייה אחת של מיני אספירין ביום. ואשתי שתחי' דואגת כל בוקר להניח את חפיסת הטבליות ליד צלחתי על השולחן ולוודא שאטול את הכדור ולא אשכח. וכך חודשים רבים. מאידך, בגלל האופנה שפשתה לאחרונה במקומותינו, נוטלות הנשים מין כדורים של נעורים ונגד בריחת סידן מן העצמות ועוד (הורמונים בלשון עכו"מ). וגם את החפיסה הזו שמה אשתי על השולחן כל בוקר.
במשך הזמן היא שיכללה את השיטה והחלה שמה את הכדור שעליי ליטול ישר בצלחת שלי כדי שלא אטרח ואבזבז שניות יקרות לפני לכתי לעבודה. וכנ"ל את כדור ההורמון בצלחת שלה. טוב ויפה.
והנה, מזה מספר שבועות אני שם לב לשינויים גופניים מסויימים, ובגללם הרווח במכנסיים שלי למשל, הלך וגדל. ולא נרחיב בפרטים, והמבין יבין.
החלתי חוקר ובולש אחר מעשיי, מה אני אוכל, אולי חסרים לי ויטמינים, אולי חסר לי מיץ תפוזים או חלב או תַמִר הִינְדִי (הוא התמרין). ואז שמתי לב לכך שבשבועות האחרונים נהגה אשתי לשים לי בצלחת את כדור ההורמונים הנשיים שלה, ולה את המיקרו אספירין. וזה גם ההסבר לכל תלונותיה על הכאבים בפרקים. מה הפלא? והלא כל הסידן ברח לה. ואני בהשפעת הורמוני המין הנקביים תפסה אצלי ההצטמקות מקום נכבד, ולא נאריך.
זהו. כנראה ששנינו זקוקים למשקפיים חדשים!
מזל הוא שיש לי חבר בעל בית מרקחת משגשג ברחוב מרכזי מאוד בתל אביב, ומכאן שנכנסות אליו הרבה נשים חמודות שאוהבות להניח את משקפיהן על הדלפק כאשר הן בוחרות את הפודרה שלהן וכל יתר התמרוקים, וזה כדי לגמור עם מחצית המשכרת החודשית במכה ראשונה. ואחרי הקנייה, ההתלהבות וההנאה כל כך רבות, שהן שוכחות כמובן את משקפיהן על הדלפק. והרוקח, תחילה היה אוסף אותם ומניחם בתוך קופסת נעליים, עד שיבואו הבעלים יום אחד וידרשום. ומשרב מספרם העבירם לקופסת תפוחי הגליל. כנ"ל גם עם המטריות. ומדי הזדמני אליו הוא מכבדני בסיור במחסנו האחורי של בית המרקחת שלו, שם שוכנות הקופסאות הללו, ומאיץ בי לבחור משקפיים ומטריות כאוות נפשי.
האמת היא שהמשקפיים הנשכחים הללו, רובם ככולם משקפי שמש, אבל אני מקווה שיימצא ביניהם איזה זוג או שניים שאיכשהו יתאימו לעיניים שלי ושל אשתי, ונחסוך את הטרחה ואת הכסף בקניית חדשים כאמור.
והמחסן הזה של בית המרקחת מהו ומיהו? ובכן, משרד הבריאות, שעוסק בדרך כלל בכל אותם הדברים חסרי הטעם והחשיבות, במקום לדאוג לדברים החשובים באמת, קבע לו כללים רבים שתכליתם ראשית כל לרדת לחיי הרוקחים. כגון שחייב שִטְחו של בית המרקחת להיות כך וכך מטרים רבועים. והארונות של התרופות בעומק כך וכך אינצ'ים, אלה מידות האורך הנהוגות בארצה של הוד מלכותה מלכת בריטניה הגדולה. וארון התרופות המיוחדות, הוא שנקרא SEPARANDA , (מלה מפוצצת ומפחידה שכל תכליתה להרשים את ההדיוטות מבינינו). וחייב להכיל מין צנצנות בצבע חום בגודל מסוים ועליהן תוויות לבנות עם פינות עגולות חתוכות כלפי פנים, וסביב סביב פס שחור לקישוט. משל היו הצנצנות הללו כלי נוי, ולא מיכלים שבתוכם רעלים שיכולים למשל, לסלק מן עלמא הדין אישיות לא רצויה, כפי שנהגו הרומאים בשעתם.
ועוד כהנה וכהנה שיגעונות של פקידי משרד הבריאות המתוסכלים, שבין היתר הם גם אכולי קנאה ברוקחים. שבעיניהם אלה מוצצי דמו ולשדו של הציבור במחיריהם המרקיעי שחקים, והדברים ידועים.
וכך גם קבעו שלבית מרקחת חייב להיות בצמוד חדר גדול, הוא המחסן. לכאורה מקום זה היה נחוץ לאָפוֹתֵקָרְיָה (אזאָכָאנֵה, בטורקית) בימים עברו, עת שהרוקחים באמת רקחו את התרופות, הרתיחו וחיממו, מהלו וערבבו, זיקקו ומזגו. עובדה שתלו שלט על המחסן הזה לאמור באותיות קידוש לבנה LABORATORY כלומר מעבדה.
אלא שבימינו אלה הכול בא מוכן מבית החרושת ארוז ונקי, ואם מי מהחולים זקוק היום לאיזו תרופה שאותה יש באמת לרקוח, כי אז מוציא לו הרוקח את המיץ (ואת הממון) עד שהוא ניאות להכין לו את המרשם באופן מיוחד. שכן קל יותר לעבוד עם תרופות מוכנות, וגם העצלות משחקת כאן איזה תפקיד.
ואני תמיד מתלוצץ ועוקץ את חברי הרוקח על השימושים שכביכול הוא עושה במחסן זה, מדברי הזימה ומימוש ההזיות, שכן במחסן הזה שוכנת גם מיטה טובה למנוחה נכונה (ועיין בפרקים קודמים של סיפורי בגדאד על עניין זה).
המשך יותר בגדאדי יבוא
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק רביעי
ההצלפות בשנת השמיטה השנייה למושבה
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
כאשר התאהבתי בכוכבא התחלתי לחקור מה מקור השמועות לכך שהיריבות רבת השנים בין משפחתנו למשפחת קצ'קו, שדמתה כמעט לזו ששררה בין המשפחות של רומיאו ויוליה – החלה בשנת השמיטה השנייה למושבה?
ובכן, ראשיתה נעוצה בכך ששנתיים לאחר שנוסדה המושבה שלנו רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.
בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.
שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כשלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.
סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראברס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.
לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על מושבתנו שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.
הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.
רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.
רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."
הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.
ובשנת השמיטה השנייה חל הקרע בין משפחתנו לבין משפחת קצ'קו ומשפחות אחרות במושבה. בני קצ'קו לא סלחו לנו על השוט שבו סבא, ששימש כמדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף מדי בוקר באבא של וולפה ובשאר האיכרים המשתמטים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.
אולי לכן הרצון שלי לכבוש את כוכבא היה חזק כל-כך בתחילתו. קרוב-משפחה צעיר שלי מארה"ב התוודה בפניי שחלום חייו הוא לדפוק חיילת צברית, מוטב קצינה, אם אפשר בתולה, גם מאחור, שככה הוא משתחרר מהרגש המציק לו כבחור יהודי אמריקאי שמעולם לא היה בתוך צה"ל.
בתקופה שהייתי מאוהבת בכוכבא, או נכון יותר לומר, הסתחררתי ממנה, ניסיתי להשתחרר מהשפעתה בכך שהייתי מדמיינת אותה משתינה או מחרבנת. כוכבא כורעת, שומעים את הקילוח מקדימה, פוק, פוק! – וגם הקקה יוצא לה בקציצות מאחורנית. ולא רק שממש זה לא עזר לי אלא שהתחיל לעשות לי מחשבות סוטות שאני מנשקת אותה שעה היא עסוקה בפעילויות האלה וככה מגרה אותי עוד יותר.
ככה אני מנסה כל השנים להשתחרר מהסגידה לנשים יפות. לחשוב על ג'וליה רוברטס מחרבנת קציצות או משתינה בשדה בכריעה עם הגוף הנהדר שלה, וזה גם לא עוזר לי מפני שבסרטים היא מופיעה תמיד נקייה וזוהרת.
והערוות הנוצצות וכפתורי הפופו המיסתוריים והמתפערים בסרטי הפורנו, שבמקום לגרום לי לחשוב – פוי, איחס, מה בכלל יוצא מהחורים שלכן? – אני חושבת רק להכניס בכן את השטרונגול שכבר עומד לי כומו תורן מול הטלוויזייה.
היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו שמתאים לו ככה בקקה הוא וודי אלן אבל זו לא חוכמה כי הוא נוירוטי ומשלשל גסויות מהפה כאילו הוא מדבר מהתחת אבל הוא השחקן הכי אהוב עליי חוץ מגבריאל קוראדו שהוא הגבר הכי יפה בעולם, ברצון הייתי נשכבת לפניו ונותנת לו לדפוק אותי אילו הייתי באמת אישה. אני אוהבת סרטים של וודי אלן כומו "קליעים מעל ברודווי" ו"פשעים ועברות קלות" שבניגוד למוסכמות מוציאים להורג נשים רק בגלל שהן מעצבנות ומתברר שאפשר לרצוח בלי נקיפות-מצפון ולרוב גם בלי עונש. אחיך הגנגסטר חיסל לטובת שלוותך את אהובתך המעצבנת והמאיימת, ומעתה את יכולה להמשיך את חייך בשקט. ככה במציאות, רוב מקרי הרצח אינם מתפענחים והרוצחים לא מתגלים ולא באים על עונשם. לרסקולניקוב לא היו רגשות אשמה. ובניגוד למה שמקובל לחשוב בחיי יום-יום ובתעשיית הסרטים, ייסורי מצפון מציקים הרבה פחות מכאב שיניים ונשכחים באותה מהירות.
והיתה גם סיבה מדוע אבא שלי לא פסל לגמרי את המשפחה של כוכבא. לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים שיצאה להגן על המושבה שלנו בהתקפה הגדולה של ערביי אבו-קישק במאורעות 1921 – שימש קומץ המגינים בעמדות בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם החליטו לא להסתער לחינם ולא לבזבז כדורים אלא התחפרו ככל האפשר. במהלך הקרב התחממו הרובים, ואחדים מהמגינים הפסיקו לירות. הערבים הסתערו. המגינים החלו יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, אך לא הצליחו לעצור את ההסתערות.
ברגע המסוכן ביותר התעשת סבא של כוכבא. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון!" פקד על בעלי הרובים בעמדות, "אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" – כולם יחד, לירות חיילים, אש!
טראחחח...
"אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"
טראחחח...
"פאייר!"
טראחחח...
"פאייר!"
טראחחח...
כך כיוון אותם לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שהידהד כקול תותח באוזני הערבים שניסו להתקדם, ואכן היריות בלמו את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית המושבה, והצילו אותה.
עכשיו אני חוזרת לשמיטה. בעקבות ההסדר שהשיג הברון רוטשילד בשנת השמיטה השנייה 1889-1888 אזרו הרבנים הספרדים אומץ ואישרו את היתר מכירת הקרקעות לנוכרי. לא נודע אם היו איומים או חרמות עליהם, אך הם העזו לעשות את הצעד המכריע רק לאחר שהיתה להם תמיכה מצד ארבעה הרבנים האשכנזים הנודעים מרוסיה ומפולין, ומאחוריה השפעתו ונדיבותו של הברון.
הרבנים דיסקין וסלאנט, ועימם רבנים אשכנזים נוספים, פירסמו בימים הראשונים של שנת השמיטה, באוקטובר 1888, צו "לאסור על הקולוניסטים, איכרי המושבות, כל עבודה בשדה האסור בשביעית." העוברים על האיסור הוזהרו שמדובר בעוון חמור שכבר "הסב לנו חורבן בית קודשנו ותפארתנו, וכל איש יודע הייעודים הטובים המובטחים לנו בשמירת שנת השמיטה."
רבני הספרדים לא הצטרפו לצו והמשיכו לדבוק בהסדר מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה גם בשנים הבאות. ההסדר קיבל תוקף מחודש לקראת שנת השמיטה תר"ע, 1910-1909, בפסיקת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה רב ראשי אשכנזי ראשון בארץ-ישראל. לעומת גישתו פסק חזון אי"ש, ר' אברהם ישעיהו קרליץ, רב אשכנזי חרדי, שיש איסור מוחלט, ומכירת הקרקע אינה תקפה.
הרבנות הראשית לישראל הולכת בעקבות הרב קוק, מוכרת את אדמת המדינה לערבי ונותנת היתר ליהודים לחרוש, לזרוע ולקצור. החרדים הולכים בעקבות חזון אי"ש ואינם מכירים בהיתר לעבד את האדמה בשנת שמיטה. הם מעדיפים לקנות ירקות אצל נוכרים. אם יתגשם חלומם לכפות הלכותיהם על כלל המדינה, לא תתקיים חקלאות יהודית בישראל.
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
* * *
Mr Shimon Peres
President of the State of Israel
Jerusalem.
Honorable Mr. President,
In the last weekend’s edition of the “Jerusalem Post” (p.14), you were recorded saying “We have to get rid of the territories”, insisting that this is the majority view in Israel today.
That begs the question: “Who, or what, entitled us in the first place to that land, i.e. the Land of Israel”?
You may refer to the Balfour Declaration; or to the United Nation’s decision of 1947 – but are these the source of the title to the land? You know very well that our Arab/Muslim neighbors rejected and still reject them; accuse us of taking away from them their land (of the Dar-es-Salaam); and depict the establishment of the State of Israel in 1948 as their “Naqbah” (=catastrophe, disaster).
I think we have to acknowledge the fact that our title to the land roots solely in the Tanakh, the Hebrew Bible, expressing the Word of the Lord God of Israel and Creator of all beings. Some may accept that, some may reject it, but the fact remains.
Proclaiming, and trying, “to get rid of the territories”, is like despising the Land-Covenant and the central part of that land. In addition, it plays right into the hands of the “Jihadists”. It is like cutting the branch upon which we are sitting. “Getting rid of the territories” may sound nice in the ears of Anti-Semites and self-enlightened European neo-pagans who would gleefully watch the Muslims doing now that “job” they themselves could not finish in Auschwitz...
True, after Auschwitz it was Israel’s foremost task to serve as Miqlat / shelter for the survivors – but a miqlat is neither a goal of life nor its content: Being content with the land of Israel being merely a miqlat, would immediately entail the questions: What should be the borders of such a miqlat? What to do inside that miqlat – discos and football games? The Arabs tell us plainly to go back to Europe; and let the Europeans settle there the problem of anti-Semitism…
Making peace with the Palestinians? Your efforts in that direction are enormous indeed - but let’s be aware that the essence of the conflict is not an Israel/Palestinian strive over some territories – it is an Arab/Muslim all-out war against the State of Israel in which their leaders misuse the locals –Palestinians- as kind of spearhead. against us. Making peace with a spearhead, or assault troop, is a contradiction in terms. We could have learned that latest from the outcome of Oslo…
Isn’t it the foremost task of a President of Israel to be a father-figure for all its people, instead of pushing through the agenda of one of its fractions?
Sincerely,
Dr. Asher Eder
Jewish Co-Chairman, Islam-Israel Fellowship
* * *
מומלץ להתקשר ישירות לאי-מייל של ממר"י
ולהתעדכן בסיכום היומי העברי
* * *
החטיפה מן ההרמון ולא מן הארמון, טמבל! [גיליון 263]
סליחה על טעותנו בכתיבת שם האופרה. כתבנו את הרשמים מיד לאחר שחזרנו מהקונצרט, כדי להספיק לתיתם בגיליון שנשלח לנמענים כעבור כשעה, ומתוך התלהבות ועייפות גם יחד לא שמנו לב לשגיאה וכתבנו "החטיפה מן הארמון". אגב, בעמוד הראשון של תוכן העניינים כתבנו את השם נכון, גם כן מתוך עייפות, כנראה, שבעטייה לא היה לנו כוח לעשות עוד שגיאה.
* * *
הערה: אחד המשתתפים בגיליון זה העניק בשעתו בדמותו, לסופר אהוד בן עזר – השראה לספרו הנידח והנגרס "אנשי סדום", רומאן שנכתב בירושלים לפני יותר מארבעים שנה, תורגם לגרמנית וקנו אותו בגרמניה 93 קוראים, אבל אף מבקר גרמני, גם לא מבין הבודדים שכתבו עליו, לא הבין אותו ולא התייחס לפרשת הטמפלרים שמסופרת בו.
בגלל המו"ל הגרמני-יהודי של הספר, שנתברר שהוא אנטי-ישראלי, (ושהוציא לאור את הספר בטעות, בחושבו שבן עזר תומך בדיעותיו), בגלל המו"ל הזה שמוחרם על ידי השגרירות הישראלית – לא הוזמן בן עזר לגרמניה לאחר צאת ספרו, ונמנע ממנו לפגוש את 93 הקוראים של ספרו וגם להביע את תמיכתו המלאה בישראל, מבלי לומר על מדינתו מילים אחרות, שכל כך ערבות לאוזני הגרמנים, ועוזרות לעשות רבי-מכר.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,521 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
264 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.