חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 265
תל אביב, יום שני, ט"ו באב תשס"ז, 30 ביולי 2007.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: גִבְעַת הָאַהֲבָה. // אהוד בן עזר: יחף, יחף, בלילה לבדך.
לוחמה אידיאולוגית: משה (בוגי) יעלון כותב לבלייר לא לתקוף את "הכיבוש", אלא לפעול נגד אנשי האיסלאם הג'יהאדיסטי. [מצוטט מהאינטרנט].
ברוך תירוש: להצלת ים המלח, הירדן והכינרת. // אורי הייטנר: אחד מארבעה.
עידו קינן: כבר לא חס על יערות הגשם? שאלה ללוחם למען יערות הגשם.
משה גרנות: בעקבות כתבתו של ס' נידח, "איכה הייתה לזונה..."
יעקב זמיר / אדון בן עזר: עובדות ובדיות בסיפור ביוגראפי וברומאן בידיוני.
ד"ר גיא בכור: א. הזייה ושמה נסראללה: על התבוסתנות הישראלית. ב. מוחמד דחלאן ומבחן מוחמד עלי הנורא: מה סיבת הכישלון? ג. הפרדוקס המוזר של הפיגועים: מתי הם מתרחשים? ד. חמש סיבות מדוע לידיעה על שבויינו ביומון
א-נהאר אמינות נמוכה.
אהוד בן עזר: שלשום בפילהרמונית, החלילן יוסי ארנהיים הפליא לנגן את הקונצ'רטו החורקני לחליל ולתזמורת של יוסף ברדנשווילי.
מה קרה לציפורן הזרת הזיכרית המוארכת? // ב-27 באוגוסט 2 ירחים בלילה!
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק חמישי, הפלקתי לה סטירת לחי מצלצלת. זיון החיילת בפולקסוואגן.
אהוד זמיר: המישאל האינטרנטי בקשר לחרם האקדמי בבריטניה על ישראל.
יוסי גמזו / גִבְעַת הָאַהֲבָה
לַמוהיקאנים האחרונים של הרומאנטיקה אצלנוּ, לְרֶגֶל ט"וּ בְּאב, חג האהבה
בִּזְמַן שֶשּוּם תִּזְמֹרֶת כָּאן בַּלַּיְלָה לֹא הִרְעִימָה
מִלְּבַד אֵיזֶה נוֹקְטוּרְנוֹ שֶל תַּנִּים בְּקוֹל רָצוּץ
וְשוּם הֵיכַל-תַּרְבּוּת כָּאן לֹא עָמַד וְלֹא "הַבִּימָה"
וְשוּם מוּזֵיאוֹן רוּבִּינְשְטַיְן עוֹד לֹא חָלַם לָצוּץ, –
בִּזְמַן שֶשּוּם רוֹעֶה עַרְבִי עִם שוּם כִּבְשָֹה וְשוּם עֵז
לֹא בָּא לִרְעוֹת בְּיַם הַדְּיוּנוֹת שֶּבַּחוֹל טָבַע
עָמְדָה כָּאן חֲבוּרַת עֲצֵי שִקְמָה (בְּלַעַ"ז "גּ'וּמֶז")
עַל הַגִּבְעָה שֶנִּקְרְאָה "גִבְעַת הָאַהֲבָה".
גִּבְעַת הָאַהֲבָה,
גִבְעַת הָאַהֲבָה,
מִקְדָּש-מְעַט לְכָל הַדּוֹן ז'וּאָנִים בַּסְּבִיבָה,
שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)
שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם...
שָם שָר כָּל דּוֹן ז'וּאָן לְכָל קְרָסָבִיצָה נִרְגֶּשֶת
אֶת "סֶרְצֶה", "הַכְנִיסִינִי" וּפְסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים
וְאַהֲבוֹת פָּרְחוּ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶם
וְאֻכְלוּסְיָה גָדְלָה מִמִּסְפָּרִים לְמִסְפָּרִים...
וְעַד הַיּוֹם, כְּשֶגּ'וּנְגֶל-הַבֶּטוֹן סוֹגֵר עָלֶיהָ
עוֹד כָּל עֲצֵי שִקְמֶיהָ, כְּמוֹ מִפְלֶגֶת גִּמְלָאִים,
שוֹמְרִים עַל הַגִּבְעָה הַזֹּאת מַמָּש כְּעַל קָמֵעַ
כִּי עֵרֶךְ הַנַּדְלָ"ן שֶלָּהּ מֵאָז עָלָה פְּלָאִים.
גִּבְעַת הָאַהֲבָה,
גִבְעַת הָאַהֲבָה,
מִקְדָּש-מְעַט לְכָל הַדּוֹן ז'וּאָנִים בַּסְּבִיבָה,
שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)
שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם...
אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב סְטוּצִים הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,
אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב הַיְטֶק אֵין מָקוֹם לְאַהֲבָה,
אוֹמְרִים הַרְבֵּה שְטֻיּוֹת אַךְ בְּלֵילוֹת אָבִיב, לְפֶתַע,
הַכֹּל חוֹזֵר בְּ- come backכְּמוֹ נִיצוֹץ שֶלֹּא כָּבָה.
וְכָל מִי שֶהֶחְלִיף כָּאן חֲלוֹמוֹת וְסֶנְטִימֶנְטִים
בְּעֵגֶל-הַזָּהָב יוֹצֵא קֵרֵחַ כְּמוֹ שְמָמָה
כִּי כָּל הַצִּינִיקָנִים מִתְגַּלִּים כְּאִימְפּוֹטֶנְטִים
אִם לֹא שֶל הָאַגָּן אָז שֶל הַלֵּב וְהַנְּשָמָה.
גִּבְעַת הָאַהֲבָה,
גִבְעַת הָאַהֲבָה,
מִקְדָּש-מְעַט לְכָל הַדּוֹן ז'וּאָנִים בַּסְּבִיבָה,
שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)
שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם...
נ.ב.
לִפְנֵי שָנִים, כְּשֶזֶּה הַכְּרַךְ הָיָה יוֹתֵר צָעִיר
וּבַבְּחִירוֹת הוֹדִיעַ: "לֹא נָמִיר אֶת רֹאש-הָעִיר!"
עָמְדָה הָעִירִיָּה, לְשֵם גִנּוּן "גַּן יַעֲקֹב",
לִכְרֹת אֶת הַשִּקְמִים הַלָּלוּ, בִּבְחִינַת "יִקֹּב
הַדִּין אֶת הַגִּבְעָה וְאֶת עֲצֶיהָ" כִּי לֹא חָסָה
הָעִיר עַל זֵכֶר עֲבָרָהּ וּכְבָר הִכְרִיזוּ כַּאסַח
בּוּלְדוֹזֶרִים וּסְקְרַיְפֶּרִים בְּמַלְתְּעוֹת חָמָס
עַל כָּל אַרְבַּעַת הַגּ'וּמֶזִים שֶלִּבָּם נָמַס
כִּי שוּם נִמּוּק "קִדְמָה אַרְכִיטֶקְטוֹנִית" לֹא הִצְלִיחַ
לִמְחוֹת לָהֶם אֶת קֵץ בִּנְיַן גִּימְנַסְיָה "הֶרְצֶלִיָּה"
וְעִיר שֶלֹּא זוֹכֶרֶת לְכַבֵּד אֶת עֲבָרָהּ
סָפֵק גָּדוֹל אִם עֲתִידָהּ יִיטַב וְלֹא יֵרַע.
אַךְ זַעֲקוֹת הַ"לּוֹבִּי הַיָּרֹק", כִּמְיֻתָּמוֹת
נָפְלוּ, כְּפִי שֶצָּפִינוּ, עַל אָזְנַיִם אֲטוּמוֹת,
וְאָז, כְּשֶאֶת "גַּן סוּרְקִיס" בִּכְלוּב-אֶבֶן תִּכְנְנוּ
וְהַשִּקְמִים עַל חַיֵּיהֶם לַשָּוְא הִתְחַנְנוּ –
נִסָּה הֶחָתוּם מַעְלָה, מְשוֹרֵר צָעִיר נְטוּל
כָּל אַשְלָיָה עַל סִכּוּיָיו לִגְרֹם שָם לְבִטּוּל
אוֹתָהּ גְזֵרַת כָּרֵת הַמַּעֲלָה אֶת הַכּוֹרֵת
עַל הַשִּקְמִים הַנַּ"ל, לִכְתֹּב דְּבַר-שִיר שֶיֵּחָרֵט
אוּלַי בְּלֵב צַדִּיק אֶחָד מִפַּרְנְסֵי הָעִיר
שֶאִם יִקְרֶה הַנֵּס אוֹתָם עַל כַּן שָרְשָם יַשְאִיר.
הַשִּיר פֻּרְסַם בְּטוּר אִישִי מֵעַל דַּפֵּי "דָּבָר"
וְלֹא עָבַר שָבוּעַ, גַם חֶצְיוֹ עוֹד לֹא עָבַר
וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: רֹאש-הָעִיר אֲשֶר אוֹתוֹ קָרָא
בִּטֵּל (וַדַּאי גַם לֹא רַק בִּזְכוּתוֹ) אֶת הַגְּזֵרָה.
אַךְ לֹא הַקּוֹפִּירַיְט עַל הַבִּטּוּל הַזֶּה חָשוּב
אֶלָּא שִֹמְחַת כָּל אוֹהֲבֵי אֲתָר זֶה עַל כִּי שוּב
לֹא צִינִיּוּת הַהוֹן וְהַבֶּטוֹן נִצְּחָה שָם כִּי
אִם דַּוְקָא יַחַס הַכָּבוֹד לְמַשֶּהוּ עֶרְכִּי
כְּמוֹ תוֹלְדוֹתֶיהָ שֶל הָעִיר הַזֹּאת שֶהַשִּקְמִים
קָדְמוּ לָהּ בְּהַרְבֵּה וְעַד הַיּוֹם עוֹדָם רוֹקְמִים
רוֹמַנְטִיקָה שֶל פַּעַם, שֶכֻּלָּנוּ מִשוּם מַה
זְקוּקִים לָהּ כַּאֲוִיר צַח לִנְשִימָה וְלַנְּשָמָה...
מתוך "יֶלֶד בְּתֵל-אָבִיו", סימפוניה תל-אביבית ליובל המאה של העיר
אהוד בן עזר / שיר אהבה
יחף, יחף, בלילה לבדך
יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ
יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ
אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:
אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.
מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ
וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ
בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,
וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,
סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת
כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת
שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.
אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית
מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה
הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת
וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:
בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.
פברואר 1973
מתוך ספר השירים שטרם אזל "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" בהוצאת אסטרולוג, 2005.
לוחמה אידיאולוגית: משה (בוגי) יעלון כותב לבלייר לא לתקוף את "הכיבוש", אלא לפעול נגד אנשי האיסלאם הג'יהאדיסטי
[מצוטט משוטטות באינטרנט]
שלום רב, אני מעריך מאוד את נכונותך להירתם לניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני בן למעלה מ-100 השנים. פגשתי ותידרכתי שליחים רבים קודמים אשר ניסו לסייע בפתרון הסכסוך. את פגישותיי איתם סיימתי בהערכה שייכשלו, ולצערי לא טעיתי. כמי שקרא והקשיב לדבריך כראש ממשלת בריטניה, חוששני שגם אתה עומד להיכשל, אלא אם תדע להיפטר מן התפיסות המקובלות אך הבלתי רלוונטיות לסכסוך זה.
שמעתיך אומר מיספר פעמים שפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא תנאי לייצוב המזרח התיכון. קל להבין מדוע אנשים במערב ואף בישראל נוטים לחשוב כך. אך אין טעות חמורה מזו: ניתן למנות מיספר סכסוכים במזרח התיכון, אשר חלקם מנצלים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לצרכיהם, אך אינם נובעים ממנו, כמו למשל העימות בין האיסלאם הג'יהאדיסטי למערב, העימות בין השיעה לסונה, העימות בין הפרסים לערבים, העימות בין הערבים הלאומיים לערבים האיסלאמיסטיים ועוד.
הנחת המוצא של רבים במערב (וגם בישראל) היא – שהדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני היא בוויתורים טריטוריאליים ישראליים. במצב הנוכחי, כאשר האיסלאם הג'יהאדיסטי הוא הכוח העולה המוביל את המאבק נגד ישראל והמערב, כל ויתור ישראלי טריטוריאלי או אחר, בהסכם או באופן חד-צדדי, ייתן רוח גב לאיסלאם הג'יהאדיסטי, ולכן לא רק שלא יביא לפתרון הסכסוך, אלא אף ילבה אותו.
בעניין זה, להזכירך, שהרוב בישראל תמך בנסיגה חד-צדדית מלבנון ומעזה, בהנחה (שגוייה) שבהיענותנו לתביעותיהם הטריטוריאליות (של חיזבאללה ושל הפלשתינים) ננטרל את מקורות הסכסוך. התוצאה ידועה. גם בישראל רבים (כולל בדרג המדיני) אינם מבינים שהסכסוך השולט היום באזור אינו טריטוריאלי אלא אידיאולוגי, ואידיאולוגיה אין מביסים על ידי ויתורים. זה לא הצליח לפני מלחמת העולם השנייה מול האידיאולוגיה הנאצית, וזה לא יצליח היום.
הבעייה: אין הכרה בישראל
בהתעלם מן האיסלאם הג'יהאדיסטי ומלחמתו במערב ובישראל, אני מבקש לעורר בך מחשבה שנייה לגבי תפיסות מקובלות במערב ובישראל לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. רבים במערב ובישראל נוטים לחשוב שהבעיה בין ישראל לפלשתינים היא מה שהם קוראים "הכיבוש".
אנשים רבים במערב ובישראל מתייחסים במונח זה ל"שטחי 67'" (השטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים). פלשתינים רבים, וגם חלק מערביי ישראל, מתייחסים במונח "כיבוש" לכל ארץ ישראל ("מהנהר ועד הים"). אם הבעיה בין ישראל לפלשתינים היתה רק שטחי 67' והפתרון היה חלוקת הארץ (כפי שהוצע על ידי שלטון המנדט הבריטי ב-1937 על-ידי האו"ם ב-1947, או על-ידי ראש ממשלת ישראל ב-2000), אזי הסכסוך היה נפתר מזמן.
לב הבעייה בינינו לבין הפלשתינים הוא שעדיין לא קמה מקרבם הנהגה שהייתה מוכנה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית עצמאית. גם הפת"ח, גם החמאס וגם חלק מערביי ישראל אינם מוכנים להכיר בזכות העם היהודי לבית לאומי עצמאי, הכרה שניתנה על ידי קודמיך בתקופת המנדט הבריטי מאז "הצהרת בלפור", וזכתה לתמיכה והכרה בינלאומית.
רבים במערב ובישראל נטו להאמין שהפלשתינים רוצים ויכולים להקים מדינה שתחיה בשלום לצידה של מדינת ישראל. מי שעיניו בראשו מבין שזו הייתה משאלת לב שהופרכה. ערפאת הקים ישות כנופייתית המתכחשת לאחריותיות (accountability) – אבו-מאזן לא רצה ואינו רוצה לקחת אחריות ונהנה מ"חולשתו" – התוצאה גלויה לעין. חברה המחנכת ומעודדת תרבות של מוות היא חברה עם מנגנון השמדה עצמית. ראה את רצועת עזה! התנועה הלאומית הפלשתינית היא התנועה שזכתה ועדיין זוכה לתמיכה הפוליטית והכלכלית הגדולה ביותר בעולם (וגם בישראל), וראה את התוצאה.
נבילה כלכלית
רבים במערב ובישראל, בהסתכלם במשקפיים מערביות, מאמינים שפריחה כלכלית תנטרל רגשות לאומניים ודתיים, תביא שלום, והשלום יביא ביטחון. אם אתה עדיין מאמין בזה אני ממליץ לך לקרוא את דברי דוד בן-גוריון בפתיחת מושב הכנסת ב-1960 בנושא זה. (הוא קורא לאלה שהאמינו בכך "הציונים הנאיבים").
בנוסף לכך תבקש מהפלשתינים שיסבירו לך מה הם עשו עם כשבעה מיליארד דולר שקיבלו בשנים האחרונות? למה הרסו את אזור התעשייה בארז? למה הם תוקפים את המעברים ברצועת עזה? ולמה כלכלתם נסוגה תחת שלטון הרשות הפלשתינית ביחס למצבם לפני מאי 1994, מועד כניסת ערפאת לשטח?
בהסתכלות אל העתיד, ולנוכח ניסיון העשור האחרון בינינו לבין הרשות הפלשתינית, האם אתה רואה סיכוי למדינה פלשתינית בת-קיימא (פוליטית וכלכלית) בשטחי 67'? האם לאור השתלטות החמאס על רצועת עזה ולאור התנהלות הפת"ח, אתה רואה סיכוי יישות מדינתית לא עוינת לישראל (ולירדן) בשטחי 67'? האם זהו אינטרס של בריטניה ושל המערב?
הפתרון: לא ללחוץ על ישראל, אלא על האיסלאם
אז מה בכל זאת מה אני ממליץ לעשות?
לוותר על הפעלת לחץ על ישראל, שייראה, לכאורה, כהישג לטווח קרוב, ולנסות לעזור ולשכנע את הפלשתינים לפעול באסטרטגיה לטווח ארוך, שעיקרה רפורמה חינוכית, פוליטית וכלכלית, אשר תאפשר הקמת חברה אזרחית המקדשת חיים ולא מוות, המעריכה זכויות אדם וחופש, המפתחת מעמד בינוני ולא אליטה מושחתת ועשירה. אל תבזבז כסף לחיזוק אבו-מאזן או לחיזוק מנגנוני הביטחון שלו. הפנה כסף לרפורמה חינוכית ולעידוד עסקים קטנים שיצמיחו מעמד ביניים (שהוא לב ליבה של חברה אזרחית.
במקביל, פעל לנטרול בעיית הפליטים על ידי פתרון הומניטארי. הקם קרן בינלאומית אשר תציע לכל משפחת פליטים באשר היא סכום ראוי לשיקומה (כ-100 עד 200 אלף דולר למשפחה), ובתנאי שבזה פג תוקף מעמד הפליטות שלה. אל תתפתה ללכת בדרך הקלה שמראה, לכאורה, הישגים קלים על ידי דרישה מישראל להוריד התנחלויות או להפסיק את פעילות צה"ל בערים הפלשתיניות.
כפי שהבהרתי קודם לכן, כל ויתור ישראלי היום יירשם כעוד ניצחון לאיסלאם הג'יהאדיסטי. אם תלחץ על הפסקת פעילות צה"ל בשטחי הרשות, תביא לחידוש גל הטרור שחווינו לאחר ספטמבר 2000. מי כמוך, כמי ששלח את צבא בריטניה לאפגניסטן כדי למנוע פיגועים בלונדון, מדריד וניו-יורק, מבין שההגנה הטובה היא ההתקפה (קרי, חופש הפעולה והיכולת לעצור את המחבלים במקומות המסתור שלהם).
אל תתפתה להידבר עם החמאס, גם אם יש כמה בריטים שלוחצים לכך (חלקם משיקולים עיסקיים – כמו בריטיש גז). למען עתיד החברה הפלשתינית – החמאס והאידיאולוגיה שלו צריכים להיות מובסים. משימתך המוגדרת היא לטפל בסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך אל תטעה, הוא לא העימות החשוב ביותר היום. העימות החשוב ביותר הוא זה שבין האיסלאם הג'יהאדיסטי למערב. לא ניתן להביס את האיסלאם הג'יהאדיסטי מבלי להביס את המשטרים והארגונים התומכים ומזינים אותו, ואת האידיאולוגיה שלהם.
בפעילותך בזירה הפלשתינית אתה יכול לנסות ליצור דוגמה חיובית שאולי תקרין על חברות ערביות נוספות סביבנו, ותסייע בעימות שבין האיסלאם הג'יהאדיסטי למערב. זו אסטרטגיה לטווח ארוך שאין בה קיצורי דרך, ובוודאי אין בה הצלחות בטווח הקצר.
אם תנסה לתהות על קנקני הפוליטי, אל תיתן לפרסומים שונים להטעותך. אין לי שום מחוייבות פוליטית למפלגה כלשהי, ודעותיי בנושאים אלה אינן נובעות מתפיסה אידיאולוגית. כחבר קיבוץ וכאדם המקדש חיי אדם לפני קידוש אדמה, כמי שעד לכישלון אוסלו היה מוכן לפשרה טריטוריאלית. מסקנותיי, הן פרי ניסיוני.
נמנע מההשפלה
ועניין אישי אחרון: יש לי הערכה רבה אליך כמנהיג שהוביל את ארצו וצבאו למלחמת מנע בטרור הג'יהאדיסטי. לצערי, לא הצלחת להשפיע על המערכת הבינלאומית, ובראשה האו"ם, להתמודד עם אלה המאיימים על הסדר העולמי. כל עוד המערכת הבינלאומית תתקוף ותגנה את ישראל, המתגוננת מפני אלה שתוקפים את אזרחיה במתכוון ומשתמשים באזרחיהם כמגן אנושי – במקום לבודד ולהעניש מדינות וארגונים כמו איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס – המערב לא ינצח.
לצערי, גם בארצך נכשלת בעניין זה. למרות שינויים מסויימים בחקיקה, בעקבות מתקפת הטרור של האיסלאם הג'יהאדיסטי, עדיין פועלות בבריטניה קרנות "צדקה" איסלאמיות המממנות פיגועים נגד ישראלים וגם בריטים. כמו כן, למרות שהפיגועים בלונדון ובגלזגו איפשרו לאנשי ארצך להבין שמה שתוקף אותם אינו נובע מן הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולמרות שאנו עושים כמיטב יכולתנו כמדינה וכצבא לנצח במלחמה זו תוך שמירה על ערכינו –עדיין קולם של גורמים שונים בבריטניה (בפוליטיקה, בתקשורת ובאקדמיה), המאשימים את ישראל – גובר.
כל עוד אני, כבנו של חייל שלחם בצבא הבריטי (בבריגדה היהודית), כבוגר הקורס לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי וכמי שהקדיש את חייו להילחם באלה המאיימים גם על המערב ותרבותו – נמנע מלנסוע לבריטניה, כדי להימנע ממבוכת המעצר באשמה התעמולתית המופרכת כ"פושע מלחמה" – אין סיכוי שהמערב ינצח את האיסלאם הג'יהאדיסטי. וגם זה לא תלוי בפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אלא בהתפכחותו ובבהירותו המוסרית של המערב.
במעמדך, עם ניסיונך, ועם השתחררותך מפוליטיקה ובעיקר מתקינות פוליטית (פוליטיקלי קורקט) – אתה יכול לתרום לכל אלה.
25.7.07
רא"ל (במיל') יעלון כיהן כרמטכ"ל ה-17 של מדינת ישראל
ברוך תירוש
להצלת ים המלח, הירדן והכינרת
בגיליון 263 פנתה מיכל בקריאה נרגשת להירתמות ל"הצלת ים המלח" באמצעות הנשיא שמעון פרס, שכבר "ננעל", כבעבר, על הפתרון השגוי ואפילו המסוכן, שלגביו הכריז אורי בן נון, בעבר מנהל מפעלי ים המלח וחברת החשמל, ש"כבר הצעדים הראשונים למימוש תוכנית 'עמק השלום' יהיו אסון ובכייה לדורות."
ואכן, תחת הסיסמה "חיים לים המלח" מתגייס הנשיא שמעון פרס, ללא לאות, לקידום מפעל הזוי של חפירת תעלה מאילת לים המלח בשטח ממלכת ירדן, ומבטיח "עולם ומלואו" למאות אלפי ישראלי וירדנים מפריחת "עמק השלום", שלא ניתן לממשו.
כך התלהב בשעתו מנחם בגין ועורר התגייסות בעולם היהודי לכריית "תעלת הימים", מחוף עזה לים המלח. היה מדובר במנהרה באורך של למעלה מ-60 ק"מ מחוף עזה ומתחת לשפלת יהודה והר חברון, כאשר ביציאה, במורד הר סדום, אמורים היו מי הים התיכון להפעיל תחנת כוח שתפיק חשמל וכאמור "תחזיר חיים לים המלח".
לאחר הוצאת סכומי עתק נוכחו בסיכונים הרבים, כולל שליטה ערבית על פתח התעלה, והעובדה כי לאחר שמפלס ים המלח יגיע לרמה הרצוייה, יהיה אפשר להזרים בתעלה ולתחנת הכוח רק כמות מי הים התיכון השווה לכמות המים המתאדה מעל פני ים המלח. כלומר כמות זניחה שאינה מצדיקה כריית המנהרה!
כך התפוגג רעיון "התעלה" ואיתו ההשקעה העצומה בסקר ובהכנות; וחייבים גם היום לדעתי להתריע כי אין הצדקה לכריית תעלה מים אילת לים המלח וזאת ממכלול הסיבות האמורות לעיל; כולל העובדה שגם בקעת הערבה מתרוממת לעבר עין יהב וחצבה, שם מתנשאת רמה מעל פני הים, ויהיה צורך בכריית מנהרה ארוכה ויקרה.
והעיקר, אי שליטה ישראלית בתפעול המוביל עלולה, בעת מלחמה, לסכן את קיום החיים בבקעת השבר הסורי אפריקני מדרום ים המלח ועד מצפון לכינרת.
הנכון הוא שיש להיחלץ להצלת ים המלח, שהמבקר לידו נדהם לגלות את גסיסתו המתמשכת של הים, ואת הבולענים הנפערים ומסכנים את הפעילות היצירתית מסביב. הימה אוצרת בחובה ובסביבתה מכמני טבע נדירים. חלקם מופקים במפעלי סדום הנודעים בעולם, וכן בחקלאות ובתיירות הנופש וההחלמה בבתי המלון הרבים; שתפוקתם תורמת רבות לאוצר המדינה, ולפרנסה מכובדת במישרין ובעקיפין לאלפי משפחות.
חוגי ה"ירוקים", מתרעמים על היצירה הזו ומאשימים את המדינה ומפעליה בהוצאת "גזר דין מות על הים, תוך ניצול ציני ורצון להתעשר," אך למעשה, וכפי שיוברר – מתייבש ים המלח בהתמדה מזה יובל שנים – עקב מיעוט הגשמים, וניצול מתגבר של המים השפירים שהיו אמורים להגיע אליו בירדן וביובלים סביב הים עצמו.
גם מפעל החשמל שנבנה בנהריים ע"י פנחס רוטנברג, 'הזקן', בשלהי שנות ה- 20, לא מנע כמויות מים מזרימה דרומה, אלא מיתן את הזרימה בימי החורף והעביר את המים במפעל באורח קבוע בכל ימות השנה. זאת, מבלי להשפיע משמעותית על מפלס ים המלח שהיה תלוי בכמות המשקעים הכללית שירדה באגן היקוות ה"שבר הסורי אפריקני" במרחב; וכמובן במידת ההתאדות העצומה מעל לימה.
לאחר קום המדינה גברה בהתמדה צריכת המים השפירים עקב הגידול העצום באוכלוסייה החקלאית והעירונית, ומים רבים "נתפסו" במעלה עמק החולה לשימושים סביבתיים בגליל המזרחי ובכנרת, ולהזרמה דרומה ב"מוביל הארצי". גם ממזרח מנצלת סוריה כמויות של מי הירמוק, ואת מרבית שארית מי הירמוק וגם כמות מהכינרת, "תופסת" ממלכת ירדן בהסכמת ישראל, ומוליכה אותם דרומה בתעלת הרור המשקה את כפרי עמק הירדן המזרחי.
הפעילות הזאת, וכן עצירת מים שפירים בכל היובלים בירדן, מונעים מים רבים מים המלח, ההולך ומתייבש לעינינו, גם כאמור עקב ההתאדות הרבה, הייחודית לקטע העמוק של ה"שבר הסורי אפריקני". אנשי מפעלי ים המלח "ראו את הנולד" והגנו כהלכה על המפעלים ע"י בניית סכרים המבטיחים לאורך זמן את כמויות מי הים הדרושות לפעילות הייצור במפעלים, ובכך מסכנים את בתי המלון עקב הרמת מפלס המים כתוצאה משקיעה והתאבנות מלחים במאגרים. גם בממשלת ישראל "ראו את הקולות", והועלו תכניות למילוי חסר המים בימה באמצעות "תעלות הימים" שכאמור יש לגנזן על הסף מהסיבות דלעיל, ועקב סכנות אחרות שלא ניתן לפרטן כאן.
התייבשות ים המלח עקב מיעוט גשמים היתה ידועה בימי קדם, וקיימים תיאורים ואיורים משנות העבר, אודות שיירות גמלים החוצות בחרבה את המרחב בין ה'לשון' למצדה; וגם ה'בולענים' נפערו באותן שנות בצורת.
אולי לכך מכוון תיאור המלחמה במקרא בין מלכי סדום ועמורה וכדרלעומר מלך עילם ועמיתיו במילים ברורות:
"ועמק השידים בארות בארות חמר, וינוסו מלך סדום ועמורה, ויפלו שמה." בראשית י"ד.
כך גם בימינו יבש ים המלח, וסביבו נפערים בולענים, ולעומת החזון המרשים של תעלות הימים שלא ניתן להגשימו, קיים פתרון פשוט להתייבשות ים המלח ולשמירת מפלס סביר – באמצעות מוביל בצינור ממפרץ חיפה דרך עמק יזרעאל ובקעת הירדן לצפון ים המלח כפי שהצעתי כבר בסוף שנות ה- 70, כמפורט להלן:
* תוקם רשות "מוביל החיים לים המוות" אשר תערוך במזורז סקר מדעי של מאפייני הקרקע בעמקים ובבקעת צפון ים המלח, תחשב ותקבע את מפלס המים הרצוי לימה, כולל לבריכות המפעל בסדום שמפלסן הגואה עלול לסכן את פעילות בתי המלון. רמת המפלס תתואם, יחד עם שלטונות ירדן, למערך התעשייה, הישובים והמלונות סביב הימה, ותיחקרנה בעיות אקלימיות וביולוגיות הקשורות בהזרמת מי הים התיכון ועירובם במימי ים המלח.
* בשלב השני יוחל בהנחת צינור המוביל, בקוטר של 150 ס"מ, מנקודה בגובה של כ-35 מטר מעל פני הים, באתר המכרה הנטוש של ביה"ח נשר ליד חיפה. את מי הים יישאבו מאיזור נמל הקישון לנקודת ההתחלה, ומשם יוזרמו המים ב"מוביל" במורד העמקים, כאשר מדרום לעפולה יהיה צורך להעמיק את הצינור פחות מעשרה מטר מתחת לפני האדמה. מכאן ואילך יונח הצינור קרוב לפני הקרקע במורד עמק יזרעאל המזרחי (חרוד) ובית שאן, עד לאיזור שדי תרומות, שם ברמה של מינוס 200 מטר, (מתחת לפני הים), תופעל תחנת כוח שתייצר חשמל להפעלת המשאבות במפרץ חיפה, לתפעול המוביל ואולי גם לשימוש סביבתי.
המים, ביציאה מתחנת הכוח, ימלאו אגם שישמש את תושבי הסביבה ואורחיהם לנופש, לשעשועי מים ואף לגידול דגים; וניתן יהיה לנצל את התאדות מי האגם להתפלתם. בדרום האגם יוזרמו המים שנית לצינור המוביל במורד בקעת הירדן עד לנקודה מתאימה בסביבת אנדרטת הבקעה ברמה של מינוס 300 מטר, שם תופעל תחנת כוח נוספת וייווצר אגם לנופש, לדיג ולהתפלת מים. בהמשך יוזרמו המים במורד עד לנקודה מצפון לים המלח, שם תופעל תחנת כוח שלישית וייווצר אגם כנ"ל בגובה של מטרים אחדים מעל המפלס העתידי הרצוי של ים המלח. מכאן יזרמו המים לאיטם במורד לים המלח, ויסייעו להרמה הדרגתית של מפלס הים; כאשר בהמשך יקבעו שיעורי ההתאדות בימה ובאגמים את קצב השאיבה במפרץ חיפה וזרימת מי הים התיכון במוביל.
בהנחה שבקעת הירדן נשארת בריבונות ישראל, המוצע כאן מהווה פתרון ראוי לבעיית התייבשות ים המלח, וניתן לממשו במשך זמן קצר במיכשור, בידע ובאמצעים המצויים בידי חברות הבניה בארץ. בניית המוביל והפעלתו אינם כרוכים בהוצאה חריגה וניתנים לביצוע מזורז באמצעים מקומיים, כאשר כבר עם השלמת השלב הראשון ניתן יהיה לחוש בתועלת "מוביל החיים" לעמקים, לבקעה ולים המלח. בניית המוביל וזרימת המים במורד עמק בית שאן והבקעה לא יפגעו בנוף ובערכי טבע ולהיפך – יספקו חשמל לשימוש סביבתי ותעסוקה מכובדת ויצרנית לרבים מתושבי העמקים ובקעת הירדן, אשר יחד עם אורחיהם ייהנו משלושת האגמים החדשים. הנטיעות סביבם יושקו במים מותפלים ויחזירו את החי והצומח לנוף המידברי, יאפשרו נופש ודייג ושעשועי מים וסיורי טבע, והעיקר, המפעל יעניק חיים לים המלח, ויחזיר בו את המפלס הרצוי.
לאחר ניסוי התפעול במשך תקופה מוגדרת, כולל בדיקת השפעת עירוב מי הים התיכון במי ים המלח, תתאפשר קביעת היקף הזרימה החיונית להבטחת המפלס הרצוי לים המלח וניתן יהיה להגדיל בהתאם לצורך את קיבולת המוביל, על-ידי הוספת צינור מקביל לצינור הקיים, ולהזרים באורח מבוקר את כמויות המים החסרות עקב ההתאדות באגמים ובים המלח, והשאיבה במפעלי סדום, ולהבטיח בכך את קיום הימה.
באותה העת ראוי לשקם גם את זרימת הירדן ואת חיוניות אגם הכינרת תוך 'תיקון' מחדלי השאיבה השגוייה והמיותרת למוביל הארצי, והעובדה שהכינרת מאדה מים שפירים, ממליחה את הנאגרים, וקולטת מי קולחין.
המחדל הבסיסי, מימי שנות ה-50, הוא אורח תפעול המוביל הארצי והכינרת, המניח למי הירדן השפירים במרומי עמק החולה להדרדר במורד מעל ל-300 מטר לעבר הכינרת החסומה, והמאדה והממליחה את המים הנאגרים בה. המים, לאחר שהומלחו, נשאבים מהכינרת בעלויות עתק ובאיכות המחייבת שילוב מים מתוקים, למרומי המוביל הארצי בבקעת בית נטופה. באותה העת, הכינרת החסומה בסכר דגניה אוצרת ומשקיעה במימיה מלחים וזיהום מסחף ושפכים, אך גם עולה על גדותיה בשנים גשומות ומסכנת את היישובים סביבה. או אז, מזדרזים אנ"ש ופותחים ומשחררים בסכר דגניה דווקא את עודפי המים העליונים והצלולים לעבר הירדן וים המלח, ומשאירים בכינרת למעצבה את המים העכורים והמלוחים.
לכן הגיעה השעה להתעשת וראשית לתפוס את כמות המים הדרושה למוביל הארצי, כבר במעלה עמק החולה, ולהעבירם במוביל סגור (חלקו סיפון) ללא המלחים והזיהום, וכמעט ללא צורך בשאיבה, לעבר בקעת בית נטופה; ולהבטיח בכך אספקת מים שפירים לאורך המוביל הארצי; באיכות ובכמויות ובעלויות סבירות.
יתרת מי הירדן תמשיך לזרום בירדן ההררי לשמירת ערכי הטבע, החי והצומח, ולהנאת המטיילים; והזרימה, מלווה בשפיעת נחלי הגולן והגליל ובמיוחד הטיית מים מבוקרת מהירמוק, תבטיח מפלס ראוי ורצוי לכינרת, ליישובים סביבה, ולפעילות תיירותית. הזרימה המבוקרת לכינרת תאפשר לנקז באורח קבוע מתחתית האגם את המלחים והמים העכורים באמצעות צינור גמיש לעבר מוצא נמוך בסכר דגניה, ולהבטיח על-ידי-כך בכינרת לאורך ימים רמת מפלס ראוי של מים שפירים, וזרימה קבועה ומתואמת של מים בירדן.
באותה עת יש להקפיד על טיהור מי קולחין באגן ההיקוות של הירדן והכינרת, ולהעבירם לחקלאות ולתעשייה באיכות סבירה ובעלויות נמוכות. בנוסף, בדומה לנעשה בגולן, יש להגביר מניעת סחף מזהם על-ידי עצירת מי הנגר ואצירתם במאגרים לשימוש סביבתי ולהעשרת מי התהום הפורצים במעיינות, ומבטיחים יחד עם עודפי המים זרימה נאה וקבועה בנחלים ובהמשך לירדן ולכינרת.
וכך, בפעילות מושכלת ובעלויות סבירות, ניתן:
א. לשקם את ים המלח וסביבתו ולקיים מפלס ראוי על-ידי הפעלת מוביל מי הים התיכון דרך העמקים.
ב. להבטיח למוביל הארצי מים שפירים בכמויות ובעלויות סבירות, על-ידי העברתם ישירות ממרומי עמק החולה.
ג. להבטיח את חיוניות הכינרת במפלס ראוי בעזרת הזרמה מבוקרת של מים מהירמוק, ואת צלילות המים ע"י עצירת סחף ושפכים, וניקוז המים העכורים מתחתית האגם.
ד. להבטיח זרימה נאותה בערוץ הירדן מהחולה עד לים המלח, לשמירה על החי והצומח ולהנאת מטיילים.
הפעילות המשולבת המוצעת כאן והניתנת לביצוע באמצעים מקומיים, תחזיר את החיים לנהר הירדן, לאגם הכינרת ולים המלח, ותבטיח תעסוקה ואיכות חיים יצירתית להרבה רבבות שיעסקו במפעלי המים המוצעים, ובמערכות החקלאות והתיירות המוגברת לאורך בקעת הירדן וים המלח. בכך גם תוגבר אספקת מים שפירים לאורך קווי המוביל הארצי, בגליל המזרחי ובעמקים, ותימנע הבהילות המבויימת על-ידי בעלי עניין, הכופים על המדינה השקעות עתק מוגזמות ומיותרות בהתפלת מי ים. ניתן יהיה להסתפק בהפעלת מכוני התפלה בהתאם לצורך, בעיקר נסיוניים, לקידום הידע והמיומנות להתפלה עתידית.
אהוד: האין זה בעקבות התוכנית המקורית של "תעלת לאודרמילק" האמריקאי?
אורי הייטנר
אחד מארבעה
לפני שנים אחדות, עת שרתתי כמרכז קליטה של אורטל, הזמנתי לפגישה באורטל צעיר תל אביבי שביקש להתקבל לקליטה בקיבוץ.
ישב מולי בחור צעיר ונחמד. השיב על שאלותיי, סיפר על עצמו, על קורות חייו. בסך הכול עשה רושם חיובי.
"היכן שרתת בצה"ל?" שאלתי.
"לא שרתתי", השיב בקלילות, כעניין של מה בכך.
"למה לא שרתת?" הקשיתי.
הוא סיפר בקצרה איזה סיפור בלתי משכנע.
"בזה הסתיים הראיון." עצרתי אותו, והוספתי: "איננו קולטים באורטל אנשים שלא שרתו שירות מלא בצה"ל."
לנוכח פניו הנדהמות, התנצלתי על שלא ביררתי את הסוגייה בשיחתנו המקדימה בטלפון, וכך הייתי חוסך לו את נסיעת השווא הארוכה, אך הוא הבין שאין זה נושא למו"מ.
אין המדובר בקפריזה אישית שלי. אלו החלטות אורטל. אין הן תקפות רק לגבי נקלטים מבחוץ – גם בני הקיבוץ לא יוכלו לחיות באורטל אם לא ישרתו שירות מלא בצה"ל. ומי שאינו יכול לשרת מסיבות אובייקטיביות, בריאותיות למשל (והיו דברים מעולם), חייב להתנדב לשירות לאומי חלופי שאורכו כאורך השירות הצבאי.
מה הסיבה להחלטות אלו?
סיבה אחת היא גישתנו הערכית לשירות בצה"ל, לתרומה למדינה ולחברה הישראלית, כדרישה מינימלית מאדם החי בתוכנו. מי שאינו משרת, מעיד על עצמו, על ערכיו, על מחוייבותו האזרחית והלאומית, ככאלה שאינם מתיישבים עם ערכי החיים באורטל.
סיבה שנייה היא שכקיבוץ שיתופי, אורח חיינו מבוסס על נכונותו של הפרט לוותר למען הכלל, על מחוייבותו לתרום לחברה. מי שמשתמט משירות בצה"ל, מהחובה הנדרשת מכל אזרח כדי להבטיח את קיום המדינה, הוא אגואיסט ופרזיט, וככזה הוא לא מתאים לחברה הקיבוצית ולדרישותיה.
הגישה הזו אינה פוליטקלי קורקט בשיח הישראלי של השנים האחרונות. השיח המשתלט על החברה שם את הדגש על זכויות הפרט בלבד ולא על מחוייבות הפרט לחברה. השיח המשפטי והמשפטפטני אינו סובל את זכותה של קהילה לשפוט את הפרט ולהחליט אם הוא מתאים לערכיה, ומכאן המתקפה על ועדות הקבלה ביישובים הכפריים, המוצגות כ"סלקציה גזענית" ושאר שמות תואר מסוג זה.
אני מאמין, שאין לציית לתכתיב הפוליטיקלי קורקט, ושיש להיאבק על קיומו של שיח חלופי, המשלב את האינדבדואליזם עם הזהות הלאומית והקהילתית ועם הסולידריות החברתית, את זכויות הפרט עם מחוייבותו לכלל.
את פרי הבאושים של התרבות הזאת ראינו במלחמת לבנון השנייה. מאז המלחמה כתבתי פעמים רבות, שהבעייה העיקרית במלחמה לא היתה נהלי קבלת ההחלטות בממשלה, ולא חוסר הציוד בימ"חים, אלא הפגיעה התרבותית הרעה, ששחקה את ערכי היסוד של צה"ל – הנכונות להקרבה, החתירה למגע, הדבקות במשימה וכדומה. דו"ח של צוות בראשות האלוף במיל' יורם יאיר (יא-יא) וראש אכ"א אלוף אלעזר שטרן, שחקר את המלחמה באספקט הערכי, הצביע בבירור על הכשלים הללו כגורמים לכישלון במלחמה.
צה"ל זקוק לטלטלה. אני מקווה ומאמין שכתוצאה מלקחי המלחמה צה"ל משתנה. אך לאורך זמן אין אפשרות לבסס את צה"ל על מערכת ערכים שונה ממערכת הערכים של החברה הישראלית. הבעייה האמיתית אינה מערכת הערכים בצה"ל, אלא בחברה הישראלית.
ביטוי מובהק לכך הוא האחוז האדיר של המשתמטים משירות בצה"ל. אחד מכל ארבעה צעירים משתמט מהשירות. על כך יש להוסיף את הרבים, רבים מאוד, המתגייסים אך אינם משלימים את שירותם. אחוז המשרתים במילואים נמוך מאוד.
בדיון הציבורי בעקבות פרסום נתונים אלו, נשמעה הטענה שלנוכח מספר המשתמטים הרב, המשרתים בצה"ל חשים "פראיירים". איני מקבל זאת. אני רואה בשירות זכות גדולה, ואיני חושב שעובדת ההשתמטות מצדיקה ירידה במוטיבציה של המשרתים.
לפני כשבוע, ערכה פלוגת הצנחנים במילואים בה שרתתי עד לאחרונה, מסיבת פרידה ממני ומעוד מספר "חתיארים" שסיימו את שירותם. כל אחד מהלוחמים ביחידה, יודע היטב שביכולתו להשתמט מן המילואים בקלי קלות. כל מי שמשרת עושה זאת מרצון, מתוך מסירות נפש מלאה, פשוטה כמשמעה (בשנות שירותי הפלוגה שלי איבדה שני חיילים – במבצע "חומת מגן" ובתאונת אימונים), ללא כל תחושת "פראייריות".
הבעייה אינה בהשפעה על המוטיבציה של החיילים, אלא בדמות החברה. חברה, שמספר המשתמטים מן המינימום שהחוק דורש מחבריה, כדי להיות שותף בהגנה על קיום המדינה ועל חיי אזרחיה כה גדול, היא חברה חולה.
הדרך להילחם בכך היא חינוך. חינוך אינו רק מה שמקבל הילד במוסדות החינוך, אלא גם האווירה החברתית, הקהילתית. קהילה המבוססת על נורמות ערכיות, מחנכת את ילדיה ואת הנוער שלה יותר מכל בית ספר.
לכל ילד באורטל ברור שהוא ישרת בצה"ל שירות משמעותי ככל הניתן, לא רק כיוון שאורטל מחייבת זאת כתנאי לחיים בה כבוגר. זה הרי כל כך רחוק ממנו, ולכן זה ממש לא מעניין אותו. אך ההחלטה הזו של אורטל מבטאת נורמה חברתית. כל ילד באורטל רואה את אחיו הגדולים ואת בני הנוער הבוגרים ממנו, מתנדבים לשירות המשמעותי ביותר – מי בשייטת, מי בסיירת ומי "רק" בגדוד לוחם. הוא הדין בבנות, המתנדבות לשירות המשמעותי ביותר שניתן. רבים מהם גם מתנדבים לשנת שירות לפני הצבא. זאת הנורמה המוסרית והחברתית, וכל ילד גדל על הנורמה הזאת.
האתגר הגדול, הוא הנחלת הנורמה הזאת בחברה הישראלית כולה.
עידו קינן
כבר לא חס על יערות הגשם?
שאלה ללוחם למען יערות הגשם
"בשם יערות הגשם ההולכים ונכחדים, בשם כל חומרי הגלם המשמשים את תעשיית הנייר, למעט הסמרטוטים והחומרים הממוחזרים, פונה המכתב העיתי ללא נייר 'חדשות בן עזר' וקורא: יצומצמו העיתונים! מי צריך עשרות ומאות עמודים, בייחוד בעיתוני ובמקומוני סוף השבוע, אשר ככל שיש בהם יותר מודעות צבעוניות שאיש לא מסתכל בהן, אלא להפך, מתרגז ועובר הלאה – כן יש בהם פחות חומר מערכתי, פחות תוכן, והרמה – ביותר ממחציתם היא תת-רמה!
"אמנם, וכל זמן שהשיטפון מתרחש בתחום חדש-יחסית – האלקטרוני, האינטרנטי, זה דווקא לטובה. רוב המידע אמין. אפשרויות הנגישות אליו והתקשורת עימו הן בגדר התגשמות חלום שאותו לא העזו בני אדם לשער עד לפני שלושים וארבעים שנה. אבל הערך המוסף הגדול והעצום של העיתונות האינטרנטית הוא שאינה זקוקה לנייר ואינה מייצרת הררי זבל-נייר שאותו איש לא קרא ושבישראל גם אינו ממוחזר."
את הדברים הללו כתב הסופר אהוד בן עזר בגיליון 42 של הניוזלטר האימיילי שלו, "חדשות בן עזר" (4.6.05), וחלקים מהם צוטטו בטור של תום שגב ב"הארץ" (15.5.05). שנתיים עברו, ובן עזר מצטרף למכחידי היערות: הוא נמנה על המצטרפים לשורות העיתון העתידי "ישראל היום".
איך עולים הדברים בקנה אחד?
אימיילתי לבן עזר, ותוך זמן קצר קיבלתי ממנו תשובה מפורטת:
בן עזר: "אחת הסיבות להוצאה לאור של 'חדשות בן עזר' היתה התחושה שהעיתונים הרגילים סתומים עבורי ועבור עוד אנשים כותבים כמוני, ולפיכך המכתב העיתי יימשך ללא כל קשר להופעתו של העיתון החדש 'ישראל היום'.
"ההצטרפות שלי ל'ישראל היום' היא בתור פרי-לאנס ומתבטאת בכך שנתבקשתי לכתוב רשימה פובליציסטית פעם בשבועיים דרך קבע [שתתפרסם כל יום רביעי לסירוגין], וזאת אעשה גם כדי שעוד קוראים לבד מנמעני 'חדשות בן עזר' יקראו לפעמים את דבריי.
"אני חושב שאחת הסיבות שכותבים רבים מצטרפים ל'ישראל היום' נעוצה ביהירות, בהתנשאות, ובדיעות הקדומות שמאפיינות את שלושה העיתונים הגדולים הקיימים.
"אבל במקביל מתחזקת אמונתי שהעיתונות האינטרנטית הולכת ומאגפת את העיתונות המודפסת, ויותר ויותר קוראים מגלים אותה. ראה למשל את האתר המצויין של ד"ר גיא בכור.
"ואולם הבעייה בעיתונות האלקטרונית היא שחלק גדול מהחומר הוא מתחת לכל רמה מבחינת השפה, הסגנון והפיסוק ונראה ממש חובבני.
"לכן 'חדשות בן עזר' אינו אתר ואינו בלוג אלא הוא מכתב עיתי, מכתב כתוב בתוכנת וורד שאני שולח ערוך היטב פעמיים בשבוע לכל נמעניי, ואני גם עורך מבחינה לשונית את דברי המשתתפים, שיהיו ברמה לא פחות גבוהה ואולי גם יותר מזו של העיתונים היומיים, תוך מתן חופש מירבי לדיעותיהם (אך לא השמצות סתם וניסיון להשתמש בפלטפורמה שלי כדי לפרסם דברי בלע וחשבונות אישיים).
"בעייה נוספת באתרים ובבלוגים היא שככל שהאתר יהיה יותר סנסציוני מבחינה חדשותית, גם בנוסח של ידיעות מתחת לחגורה, תהיינה לו יותר כניסות ולכן יותר פרסומות תמורת סכומים גבוהים יותר. מה שמעודד שחיטה עיתונאית מתוך אינטרסים כלכליים ברורים."
אגב, בן עזר מציין ש"חדשות בן עזר", שנוסד ב-2005, הגיע כבר לגליונו ה-264, ונשלח ליותר מ-1500 נמענים. מי שרוצה להימנות על רשימת התפוצה שלו צריך לבקש זאת מבן עזר, בכתובת: benezer@netvision.net.il
מתוך: "חדר 404" בעריכת עידו קינן, 27.7.07. קישור: http://room404.net/?p=11845
* * *
אגב, וזאת גם לידיעת עידו קינן, הנה תגובה ששלח קורא עלום-שם ל"חדשות בן עזר" והיא הובאה לפני שנתיים בגיליון 47 מיום 21.6.05, בעקבות רשימתו של בן עזר והתייחסותו של תום שגב ב"הארץ". סגנון המכתב שובב אבל הקורא התעקש, גם בשיחה בעל-פה, כי על חוק הפולפה שומרים, בייחוד בברזיל, וכי העצים ביערות הגשם אינם מתאימים כלל לתעשיית הנייר.
פֶּרְפֶּטוֹאוֹם מוֹבִּילֶה של הַפּוּלְפָּה
עורך נכבד,
אודה לך אם תעז לפרסם דברים אחדים על טיפשותך, כפי שנתגלתה ברבים בְּמה שהביא מדבריך תום שגב במדורו ב"מוסף הארץ" (17.6.05) ושב והתייחס לכך ברדיו ולגלג עליך עודד ליפשיץ באותו יום שישי בבוקר.
ובכן להווי ידוע לך כי אי אפשר כיום לקנות כמות כלשהי של פּוּלְפָּה לתעשיית הנייר (פַּאלְפּ, עיסת עץ מוכנה לעיבוד לנייר) מבלי אשר יצורף לה אישור כי ניטעו עצים חדשים בכמות זהה לאלה שנכרתו לצורך כמות הפולפה הנמכרת בשוק הסחורות הבינלאומי. וכי שומרים על חוק הפולפה בארצות המייצאות עץ כגון בנורווגיה, בפינלנד ובייחוד בברזיל, הארץ הענקית, השלווה, הנעדרת פשיעה והידועה גם כחפה מכל שוחד ואישורים מזוייפים.
כמו כן, גם בערים קטנות כמו תל-אביב, שבהן נזרקים העיתונים הישנים לפחי-הזבל הכלליים, ואין בהן סידור של איסוף נייר עיתונים בנפרד – מובאת האשפה שלהן למיון כללי במזבלת חירייה [היא לעיתים הר סיני בפי ילדות ירושלמיות הנוסעות בפעם הראשונה בחייהן באוטובוס מירושלים לבני-ברק] ושם ממיינים אותה ושולפים את העיתונים מתוך הזבל הכללי ושולחים אותם למיחזור.
כך שכל דבריך על בזבוז הנייר לעיתונים, בשם יערות הגשם, אינם אלא שטות גדולה אחת. אין שום בעייה בתעשיית הפולפה לנייר – על כל עץ שנכרת ניטע עץ חדש! וכל עיתון שנזרק שב ונעשה לפחות קרטון לאריזת הביצים שלך גם אם הוא טבול כולו בשמן סרדינים או במיץ עגבניות רקובות ושברי זכוכית.
בכבוד רב,
קורא עיוני חובב מודעות
* * *
משה גרנות
בעקבות כתבתו של ס' נידח, "איכה הייתה לזונה..."
"חדשות בן עזר" 264
אני מזדהה לחלוטין עם סלידתו של ס' נידח מהצדקנות הדתית בביקורתה את "השרים הסוררים", כביכול, שמנהלים את מדינתנו, ואשר בעטיים של חטאיהם – עלול עם ישראל להיענש ולשוב לגלות. לא רק "טמטום" יש כאן ש"בא להקיא" ממנו, כדבר מחבר הכתבה, אלא ממש עיוורון מוחלט! הם מאמינים שכל הכתוב בתורה, טקסט גדוש סתירות וצווים מפלצתיים, הוא דברי אלוהים חיים, ומי שלא ימלא אחרי צווים אלה (שמעולם לא קוימו ולעולם לא ניתן לקיימם – גם על ידי מי שממש מאמין בתקפותם ומחויב להם בכל נימי נפשו!) – מסתכן בגרימתם של אסונות לאומיים וקוסמיים.
התנ"ך ככלל, והתורה בפרט, הביאו לעולם שלוש בשורות נוראות שקבעו לשבט את גורלו של עם ישראל, ושל כל העולם המערבי – הם בישרו לעולם –
א. שיחידי סגולה יכולים לצטט את האל ("כה אמר ה'"), ולכן דבריהם חסרי השחר קדושים, ולא ניתן לערער עליהם – לכל היותר לפרשם ולדרשם.
ב. שיש השגחה אלוהית פרטית שניתן להוכיח אותה ("אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" – ירמיה י"ז 10); ומאחר ששום אירוע פרטי או היסטורי איננו מסתדר עם "הנוסחה" הזאת, הרי שהברירה שנותרה בידי מעצבי האמונה המעוותת הזאת היא פשוט לשקר ולהמציא אירועים שלא היו ולא נבראו.
ג. שעם ישראל הוא "עם סגולה" (שמות י"ט 5, דברים ז' 6, י"ד 2 ועוד), עם נבחר בעל זכות אבות. מבלי לדקדק במשמעות של הנבחרוּת הזאת – עצם התודעה על קיומה אינה מאפשרת התקבלות במשפחת העמים, כפי שדברי הימים חזרו והוכיחו לנו כל דור מחדש.
ס' נידח כותב: "עם ישראל חי מאות שנים בימי בית ראשון ובימי בית שני, ולא שמר במיוחד על המצוות." ואני אוסיף: יתירה מזאת, התורה לא הייתה קיימת כלל עד ימי יאשיהו, ולא היה על מה לשמור! עשרות ראיות מוכיחות שגדולי ישראל, מלכים, כוהנים ונביאים – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה עד שהיא לא "נמצאה" על ידי כהן אינטרסנט, והובאה בפני המלך יאשיהו, ומסופר עליו שהוא קרע את בגדיו כששמע מה כתוב שם. אילו התורה הייתה טקסט ידוע – מה קרה לו שהוא נזעק?! יאשיהו הפתי מבצע בעקבות המניפולציה של הכוהנים את אחת הרפורמות הדתיות הזוועתיות ביותר, שכללה קורבן אדם (!), רפורמה שלעומתה מהפיכת חומייני מצטיירת כאידיליה (מלכים ב' כ"ב – כ"ג)!
הזכרתי קודם שהתורה לא הייתה קיימת, וכי לגדולי ישראל לא היה מושג מה כתוב בה. אביא קצת דוגמאות*:
שמואל הנער, לימים הנביא שמואל, שוכב ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 1, בניגוד מפורש לכתוב בויקרא ט"ז); דויד לובש אפוד בד ומקריב קורבנות (שמואל ב' ו' 13-14) בניגוד לכתוב בבמדבר ט"ז-י"ז), דויד טמא-מת הולך להשתחוות בבית ה' (שמואל ב' י"ב 20, בניגוד לכתוב בבמדבר י"ט 14-22), והוא מחזיר אליו את מיכל שהייתה לאיש אחר (שמואל ב' ג' 13-16, בניגוד לחוק בדברים כ"ד 1-4); על שלמה נאמר שחגג את חנוכת המקדש באוכל ובמשתה ביום שאמור היה להיות לפי התורה יום צום הכיפורים. ומה שהכי מעניין הוא שבעל ספר דברי הימים עצמו, שהוא סופר מאוחר מאוד לכל הדעות – לא היה לו מושג שיש חוק לצום ביום הכיפורים (דברי הימים ז' 9-10, בניגוד לויקרא ט"ז, כ"ג 23-32, 36, כ"ה 9, במדבר כ"ט 1-11, 35); בימי אלישע, היו הולכים אל הנביא בחודש ובשבת על גבי חמור - "המונית" של אותם ימים! (מלכים ד' 22-23, בניגוד לעשרת הדיברות האוסרים להעביד חמור בשבת –דברים ה' 14).
הבאתי כאן דוגמאות בודדות מתוך עשרות רבות, מהן משתמע שהתורה לא היתה קיימת כלל ברוב התקופה שבה חיו בני ישראל על אדמתם, היתה להם מלכות ונהנו מעצמאות מדינית ודתית סבירה. ודווקא כאשר התחברו ניצני התורה (בסוף ימי בית ראשון), חלה הידרדרות מדינית שהביאה לגלות.
ובימינו – מתי חלה התעוררות מדינית שהביאה להקמת מדינת ישראל? רק כאשר חלק גדול מן העם החליט לזנוח את הדת, לקחת את גורלם בידיהם ולא לחכות למשיח שמעולם לא בא, ולעולם לא יבוא. ועכשיו באים הדתיים, שחלק לא מבוטל מהם משתמטים מלשאת בעול המדינה, ומטיפים מוסר בשם אותה בשורה שקרית וחבוטה!
לא רק טמטום יש כאן מצד הדתיים הצדקניים, כדברי ס' נידח, אלא גם עיוורון, והצרה הגדולה היא שעיוורון זה הוא מידבק.
* המבקש להרחיב בנושא, מוזמן לעיין בספריי "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי – תמוז 1986, "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999.
יעקב זמיר / אדון בן עזר
עובדות ובדיות בסיפור ביוגראפי וברומאן בידיוני
לאהוד שלום רב,
תודה שפירסמת את הקטע ששלחתי לך [גיליון 264].
שאלה עניינית: כתבתי שבזמנים ההם לא היו מחלבות פרטיות ותנובה שלטה ברמה... וכו', ואתה שמת סימן שאלה בסוגריים אחרי המילים האלה. שאלתי היא – האם אני חייב לדייק בפרטים, מעין תיעוד היסטורי, והלא אני כותב סיפורים. מצד אחד תנובה היתה כל-כך דומיננטית וכן מפא"י, כך שלכל היתר בקושי נתנו לנשום, וזה שלא הזכרתי את העובדה הזו אמורה לתת את הרושם הזה. (אני לא חשבתי על זה כל-כך הרבה כאשר הדברים נכתבו).
גרסייה מארקס כתב ב"מאה שנים של בדידות" שבמלחמת הבננות נהרגו שלושת אלפים איש. אחר כך בספר היפה מאוד שלו "לחיות כדי לספר", סיפר לנו איך כתב את הדברים שכתב, וציין בעניין הזה דווקא שאולי נהרגו שלוש מאות או פחות אבל כך הוא כתב... ושזה לא משנה.
ואתה זוכר היטב איך צלבו את סמי מיכאל אחרי צאת ספרו "ויקטוריה" ואמרו לו העיראקים המעונבים עם הפיג'אמות מרמת גן: מה אתה כותב כך על היהודים בעיראק? – וענה שכך הדברים היו. נכון שכך הדברים (בדיוק) היו, אך טענתי אז שתשובתו היתה צריכה להיות: "אני כתבתי רומאן ולא ספר היסטוריה ותיעוד."
מה אדון בן עזר אומר?
בברכה,
יעקב זמיר
אדון בן עזר אומר: סיפוריך היפים, יעקב, אינם בידיוניים אלא הם סיפורי זיכרונותיך וזיכרונות משפחתך, ובכך כוחם. אילו רצית לבדות דברים או לערבב מציאות ודימיון, היה עליך לכתוב רומאן שבו מציאות ודימיון משמשים יחדיו.
לכן, כמי שגדל בארץ-ישראל ובישראל באותן שנים, לא מקובל עליי לומר שתנובה היתה יחידה בשוק החלב בישראל. והלא היו "עמיר ביע"ף" (ביצים, עופות, ירקות) של התאחדות האיכרים, ומחלבות שטראוס הקיימים עד היום, ומחלבות טרה, והרפת הפרטית של קלמניה (שדומה כי לא היתה גדולה כמותה בכל אזור השרון), שסיפקה חלב לתל-אביב ובמיוחד לבית ,החולים אסותא, ובפתח-תקווה בנימין גיבלי הנער עזר לאביו לחלק בבקרים בבתים את החלב מהרפת שלהם בעין-גנים, (וסנדר קונסטנטינר החלבן מרחוב פיק"א, ואדון בוטרשטרן היקה מוכר החמאה מתוך מזוודה בבתים, שישב יום אחד על צנצנת לבן שבורה), ועוד רפתות (בשכונת נחלת יצחק) ומחלבות פרטיות. יש ודאי בקיאים ממני בתולדות משק החלב והחלבנים בארץ, מחוץ ל"תנובה", שכבודה במקומה מונח, שהרי רוב הרפתות היו בקיבוצים ובמושבים.
לי יש כלל: ביצירותיי הבידיוניות אני משתולל כאוות נפשי ואסור לקורא לראות בהן מקור היסטורי, ובכך מארקס צודק. אבל בביוגראפיות שאני כותב אני משתדל לדייק בכל מילה ומילה ולא לערבב בהן מן הדימיון והבידיון, כפי שעושות כותבות אחרות.
לכן אתה צודק שמצד אחד היה על סמי מיכאל לומר למבקריו שמדובר ברומאן בידיוני ואין לבוא אליו בטענות, אבל בגלל רגישות הנושא, ומשום שהתייחסו ומתייחסים לרומאנים ה"בגדאדיים" שלו גם כאל עדוּת (כמו שמתייחסים ל"קיץ אלכסנדורני" של יצחק גורן-גורמזאנו או ל"מישל עזרא ספרא ובניו" של אמנון שמוש, שניהם רומאנים נפלאים) – היה מקום שהוא יאמר מה שאמר – שכך הדברים היו בבגדאד.
לאחר שסיימתי את "המושבה שלי" והרומאן יצא לאור, אמרתי לסמי שהספר הוא כמו "ויקטוריה" שלו, מערבב מציאות ובידיון, וסמי ענה: "אהוד, 'ויקטוריה' לא רק שאיננה בידיון, אלא אפילו לא סיפרתי ברומאן את כל מה שבאמת קרה!"
עכשיו יעקב יקירי, קח נא לרגע בידיך את הגיליון הקודם, 264, וקרא בו בפרק "ההצלפות בשנת השמיטה השנייה למושבה" (מתוך "חנות הבשר שלי") את הקטע הבא:
"ובשנת השמיטה השנייה חל הקרע בין משפחתנו לבין משפחת קצ'קו ומשפחות אחרות במושבה. בני קצ'קו לא סלחו לנו על השוט שבו סבא, ששימש כמדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף מדי בוקר באבא של וולפה ובשאר האיכרים המשתמטים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה."
ובכן, כל העובדות ההיסטוריות על אודות שנות השמיטה הראשונה והשנייה במושבה פתח-תקווה הן קושט דברי אמת היסטורית אשר הרומאן הבידיוני משתמש בה לצרכיו. סבו של המספר אכן שימש בתפקיד מדריך העבודות החקלאיות, ורק בדייה אחת הכנסתי כאן, עניין ההצלפות וסירוב איכרי פתח-תקווה לעבוד בשמיטה. להד"ם.
אכן, הסירוב אכן אירע בשנת השמיטה השנייה, אך בגדרה, בקרב קומץ מקומץ אנשי ביל"ו המפוארים והמיוחצנים היטב, שלקחו לעצמם מפתח-תקווה את כתר העלייה הראשונה).
סבורני שאחת ההנאות הגדולות של סופר בידיוני, כמו גם הפריביליגיה – היא לפברק קטעים פיקטיביים, בידיוניים, (אני קורא להם – בדיחות פרטיות), לשלבם בתוך טקסט הנראה היסטורי ודוקומנטארי בתכלית עד כי הקורא שוכח שההסכם שלו עם הסופר הוא שהוא קורא רומאן.
* * *
מערכת "חדשות בן עזר" אבלה על מותה של איילה הכהן, בתם של אולגה והסופר אשר ברש, שהיו ידידיה-בנפש של המשוררת אסתר ראב במשך שנים רבות
אנו משתתפים בצערן של משפחות הכהן וברש
* * *
דמוקרטיה אינה מופיעה במגילת העצמאות
תיקון קטן לאבנר הרוסי [גיליון 264] – במגילת העצמאות לא כתוב שהמדינה תהיה יהודית ודמוקרטית. המילה מדינה יהודית מופיעה פעמים רבות, אך המילה דמוקרטיה אינה מופיע אפילו פעם אחת. עם זאת, ברור שמבחינת תוכנה, מדברת המגילה על ערכים דמוקרטיים וליברליים עליהם תתבסס המדינה.
אורי הייטנר
ד"ר גיא בכור / 4 מאמרים
א. הזייה ושמה נסראללה: על התבוסתנות הישראלית
ראש ממשלת לבנון פואד סניורה לא היסס אתמול להביע במכתב גלוי את דעתו על נסראללה: שקרן, ממציא סיפורים, המיט אסון ולא מוכן לשום ביקורת עצמית. אז איך זה שאצלנו דווקא מאמינים לנסראללה, ורואים בו סוג של גיבור? נסראללה הוא הזייה ישראלית.
הנה מה שחושב ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, על הראיון הארוך של חסן נסראללה לאלג'זירה, ראיון בשלושה חלקים, ולאחר ההתייחסות נראה מה משמעות הדבר לגבי עצמנו.
תגובתו של סניורה נמסרה הלילה [25.7] בנוסח כתוב אל כלי התקשורת הלבנוניים. הנייר מלא בוז ואיבה לנסראללה. ניכר בו, בסניורה, שהוא אינו מאמין למילה אחת ממה שאומר נסראללה.
בתרגום חופשי לנוסח הארוך: "בראיון הטעיות רבות," כותב סניורה, "במקום שנסראללה יתרכז במאחד שבין הלבנונים, לאחר הנזקים העצומים שנגרמו להם כתוצאה מהמתקפה הישראלית, הוא מתמקד במפריד ובמסכסך. נסראללה טוען לשווא שחיזבאללה ניצח, וכי הוא מפקד הניצחון. עדיף היה לאמר את האמת, שמנענו כולנו מישראל לנצח.
"נסראללה מאשים אחרים (הכוונה את סניורה עצמו) במזימתיות ובבגידה, בעוד שהוא עצמו ממציא נתונים חדשים וטיעונים חדשים שלא היכרנו, כל זה בנסיון לשנות את מהלך ההיסטוריה, ולהוסיף דברים ונתונים שלא היו כלל.
"הבעייה עם נסראללה ועם חלק מגורמי האופוזיציה במדינה, שהם אינם מוכנים לביקורת עצמית או לביקורת כלל, ומה שהם אומרים היום הוא לעיתים הפוך למה שהם בעצמם אמרו בעבר."
כדוגמה מביא סניורה את טענת נסראללה בראיון לאלג'זירה, כי הרעיון לשלוח את צבא לבנון לדרום המדינה היה שלו. סניורה ממש מתפלץ מן הטענה הזו. "שנים טען נסראללה אישית, שמשלוח הצבא לדרום אינו מתאים, וכי הוא יפגע במאמצי חיזבאללה נגד צה"ל וישראל. אפילו לאחר המלחמה האחרונה עדיין התנגד נסראללה למשלוח הצבא לדרום, בטענה כי הצבא 'חלש' מדי, מול ישראל."
עוד טען נסראללה בראיון כי סניורה לא רצה הפסקת אש מול ישראל. "הוא משקר. מהיום הראשון רציתי הפסקת אש. ראיתי איך לבנון נהרסת. לטענותיו אין קשר לאמת."
וכך זה נמשך, כאשר פואד סניורה אינו מהסס לכתוב כי נסראללה "ממציא סיפורים חדשים, מעודד שינאת אחים... טענות שווא, סיפורים ושקרים.
"בניגוד לטענתו של חיזבאללה כי הוא גורם ליציבות בלבנון, ובמיוחד מול ישראל, הרי שנסראללה עד היום אינו מקבל את העיקרון שיש רק נשק אחד במדינה, והוא של המדינה, והוא אינו מקבל את הסכם הפסקת האש עם ישראל משנת 1949, שתי עמדות הגורמות לזעזועים בלבנון, והן אף סותרות את הסכם טאיף, הבסיס העדתי היחיד שכל הגורמים בלבנון הסכימו עליו". (הסכם טאיף הוא הבסיס עליו יושבת היום בלבנון, ולהאשים גורם כלשהו שהוא סותר את טאיף, זו האשמה חריפה בלבנון).
לסגנון הדיבור הזה של סניורה כנגד חיזבאללה יש לפחות שתי משמעויות:
הראשונה, סניורה אינו מפחד מנסראללה, מה שמחזק את טענתי כי בעולם הערבי כבר מתייחסים לחיזבאללה בלגלוג. הם יודעים שהארגון נחלש מאוד, וכך גם מוקדי הכוח שלו, סוריה ואיראן. העולם עומד לימין סניורה, ושגריר ארצות הברית באו"ם קבע אתמול [25.7], למשל, כי הצהרות חיזבאללה שיש ברשותו טילים חדשים הן "הפרה ברורה להחלטות מועצת הביטחון."
בימים הקרובים צפויה לצאת הודעת משותפת של מועצת הביטחון נגד סוריה ואיראן על שהן ממשיכות לתמוך בחיזבאללה המתחמש. לדברים חשיבות לאור בית הדין הבינלאומי שיתחיל לפעול בקרוב בהאג נגד סוריה.
[המשמעות] השנייה, אם כך רואה את הדברים ראש הממשלה הלבנוני, למה אנחנו בישראל מפרשים זאת אחרת? האם אין אנו מבינים את המצב? בעוד שבלבנון ובעולם הערבי נתקל נסראללה בתגובות מלגלגות, אצלנו ממש מעריצים את האיש הזה. הוא אמין, הוא רציני, הוא שקול, יש להקשיב לו, הוא מבצע את מה שהוא אומר, ומיני ג'מבו-ממבו שנמאס לי כבר לשמוע. זוכרים באיזו חרדת קודש הביאו "פרשנינו" בזמן המלחמה את נאומיו של נסראללה בשידור חי, כולל תרגום נרגש לעברית? באיזה כובד ראש ניתחו את נאומי התעמולה הפשוטים שלו? ראש הממשלה שלנו לא זכה לחשיפה כזו, וזו הפרעה. נאומי נסראללה בזמן המלחמה, כמו גם הראיונות שנתן עכשיו לאלג'זירה, לא שודרו בשום מקום במזרח התיכון, חוץ מהטלוויזיה של חיזבאללה ומערוצי השידור הישראליים. אנחנו, מתברר, הזרוע הארוכה של חיזבאללה.
ממה נובע הדבר? הבוז למנהיגים שלנו, תופעה שמגיעה כבר לממדים חולניים, וכבר כתבתי על כך, ואני מציע לקרוא זאת שוב; "חשבון נפש" ועודף ביקורתיות; חוסר ביטחון עצמי. כל אלה מביאים אותנו להעריץ את מנהיג האוייב. זוהי תופעה כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה, הפרעה ציבורית קולקטיבית שחייבים להתעשת, ולהיגמל ממנה מיד. יותר משהיא מדברת על נסראללה היא מדברת עלינו. התבוסתנות האמיתית נמצאת אצלנו בראש. היא לא נגרמת לנו מידי אחרים. אנחנו יצרנו אותה. נסראללה מבחינתנו הוא הזייה ישראלית, ואת ההזייה הזו חייבים לגרש.
26.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
אהוד: הייתי מתקן וכותב במקום הפרעה ציבורית – מופרעות ציבורית {ראו את "הצלחתה" של ח"כ זהבה גל-און להכניס את "פשעי המלחמה" של צה"ל לסדר היום של ועדת וינוגרד! – שעל כך אפשר לומר – שמיים ישומו!) – ואני שמח שהמכתב העיתי, שעליו אני שוקד ללא הרף, יכול להרחיב את ההד הציבורי לדבריו הנכוחים של ד"ר גיא בכור, זאת לנוכח הטמטום הכמעט כללי בתגובות למלחמת לבנון השנייה ובנושאים אחרים, הטמטום שפשה בציבור, בתקשורת ובאותו חלק של המערכת הפוליטית המפטפט את עצמו לדעת.
ב. מוחמד דחלאן ומבחן מוחמד עלי הנורא: מה סיבת הכישלון?
מהו המבחן הנורא שכל מנהיג במזרח התיכון צריך לשאול את עצמו האם יעמוד בו, ומה סיבת הכישלון? ולמה מחייך השליט מוחמד עלי (בתמונה שבאתר) חיוך קטן? מה הוא יודע?
התוכנית היתה מדהימה, עוצרת נשימה, נועזת, ותוכננה לפרטי פרטים. חולקו תפקידים, ניתנו הוראות, סוכמו סיסמאות סודיות. המושל של מצרים מטעם העות'מאנים, מוחמד עלי באשא (محمد علي باشا) (1769-1849) רקם את המזימה החשאית יחד עם בנו הבכור, טוּסוּן. העלילה הזו מתרחשת בשנת 1811, והיא מבחן נצחי לכל פוליטיקאי ומנהיג באשר הוא, בהיסטוריה האנושית.
השניים שלחו הזמנה מפוארת למאות מנהיגי הממלוכים, אותם אצילים מקומיים ששלטו במצרים תקופה ארוכה, ואשר שלטונם היווה איום לשלטון המרכזי המתהווה של מוחמד עלי. הם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, מסוכסכים איתו, כך שמצרים היתה מורכבת אחוזות-אחוזות נחלות-נחלות.
מאות המוזמנים החלו להגיע עם ערב אל המצודה (הסיטדל) של קהיר (שם נמצא עד היום מסגד מוחמד עלי המפואר), מקושטים במיטב המחלצות. לפידים עיטרו את המצודה, רקדניות פיזזו, בידור ופאר רב סביב. לקראת לילה הוזמנו כל האורחים הנעלים לאולם פנימי, לסעודת משתה מפוארת של אוכל, שתייה, ובידור. המנות החלו לזרום פנימה, מנה אחר מנה, בפאר רב. חולק גם יין, והממלוכים האצילים שקעו בחוויה יוצאת הדופן, בצחוק ובהנאה.
לקראת חצות ניתן האות. מוחמד עלי, המארח הנדיב, סימן את האות הסודי לבנו טוסון. דלתות האולם ננעלו. בבת אחת פרצו לאולם מאות חיילים ופשוט שחטו וחיסלו את כל המוזמנים במרחץ דמים שנכנס להיסטוריה של המזרח התיכון ושל העולם. התיעוד ההיסטורי מספר שכולם חוסלו, חוץ מאחד. רצפת המצודה התמלאה בגופות ובדם הממלוכים, שבבת אחת, כשיכבה חברתית מושלת, נמחקו, ואינם. החל עידן השליט מוחמד עלי בתולדות מצרים והמזרח התיכון.
זהו מבחן מוחמד עלי ובנו טוסון (שמת אגב, חמש שנים אחר כך ממחלה). כך מחסלים מנהיגים את הדור שקדם להם, ומפנים מקום למנהיגותם. כך נהג גם הנשיא סאדאת בשנת 1971, כאשר חיסל למעשה את דור המנהיגות של קודמו.
ישאל את עצמו כל מועמד לפוליטיקה, האם הוא מסוגל לעמוד במבחן מוחמד עלי ובנו טוסון. אם התשובה היא חיובית, תצלח דרכו בפוליטיקה. אם אין הוא מסוגל לעשות כן, שיחפש תחום אחר.
בשנת 1968 ביצע צעיר פלסטיני בשם יאסר ערפאת את מבחן מוחמד עלי ובנו טוסון, כאשר השתלט בבת אחת על ארגון אש"ף הריק מתוכן, וחיסל בכך לא רק את המנהיג הקודם, אחמד שוקיירי, אלא בעט את כל השכבה שהקימה את הארגון הזה, והקיפה את שוקיירי. עוצמתו של ערפאת היתה שלא היסס לפעול, ולהשתלט לבד על מנהיגות העולם הפלסטיני עד ליום מותו. הוא יצר וואקום, והשתלט עליו. לא היה זה דבר של מה בכך, וערפאת בלם דור ועוד דור של מנהיגות פלסטינית. הוא את מבחן מוחמד עלי ובנו טוסון הכיר, והמשיך אותו הלאה, עד למותו.
כל שנות התשעים המתנו בישראל שיקום דור ההנהגה הפלסטיני הבא. מקבלי ההחלטות שלנו ידעו מיהם מנהיגי הדור הזה: מוחמד דחלאן, ג'בריל רג'וב, וחבריהם הישאם עבד ראזק, מרואן ברגותי, פארס כדורה, סופיאן אבו זיידה, ועוד. הם היו בני דור הביניים, כולם אנשי פתח, בוגרי בתי הכלא בישראל, דוברי עברית, שנחשבו כמתונים, לפחות כפרגמטיים. הנחת העבודה אצלנו היתה שאחד מהם ישלוט בעולם הפלסטיני בזמן ערפאת, או בוודאות לאחריו. זו היתה ההמשכיות.
ערפאת מת בנסיבות לא ברורות ב-11 בנובמבר 2004. באותו לילה שאלתי את עצמי האם נחזה במבחן מוחמד עלי ובנו טוסון. המתנתי יום, יומיים. כאשר זה לא הגיע, הבנתי שאותם יורשים לא קורצו מן החומר הנכון. הם כשלו במבחן שממש נדרש מהם באותו רגע. הבנתי שאין המשכיות. הבנתי שהעניין גמור.
באיזור שלנו, אם לא הולמים בזמן, זה אבוד, ואיש מהם לא הלם. לא תפס את השלטון, לא פינה לעצמו את החלל הנדרש למנהיגות, לא הפגין עוצמה ואכזריות נדרשים. באופן מדהים אותו דור לא הביע מחאה, לא דרש, והסתפק במנהיגות הזקנים, בני דורו של ערפאת, אבו מאזן, אבו עלא, פארוק קדומי והאחרים. לא יאומן. הדור הזה פרץ עם האנתיפאדה הראשונה, כונה "ילדי האבנים", עצר את נשמת העולם הערבי, ופשוט התאייד.
זה היה הוואקום שאיפשר את עליית חמאס. חמור מכך, כאשר זכה חמאס בשלטון הם פשוט קמו ונעלמו מן השטח. לאחד היו כאבי גב, השני הלך ללמוד, השלישי פרש לעסקים, וכך הלאה. לפתח לא נותרה שכבת מנהיגות חדשה. אם הם היו הלאומיות הפלסטינית, הרי שאיתם היא הסתלקה.
השבוע הודיע האחרון שבהם, מוחמד דחלאן, שגם הוא פורש מן החיים הפוליטיים, בשל "בעיות בריאות". האמת היא שכישלונו הנורא ברצועת עזה חיסל את סיכוייו, והוא ידע זאת. הוא הפך לאדם שנוא בעזה אצל רבים. הוא ידע שאיחר את הרכבת, לתמיד.
כאשר הגיש השבוע את התפטרותו המבישה לבני השבעים והשמונים, הדור שמעליו, בעלי השיער הלבן, ראיתם על פניו כיצד הוא אינו מסוגל לעמוד במבחן שהכרנו היום. כיצד ויתר על המנהיגות כבר בלילה הראשון, כאשר היא נדרשה. כיצד הוא, למרות דברי הרהב כל השנים, לא צלח את המבחן האולטימטיבי במזרח התיכון, המבחן ששוב ושוב מלמדים אותנו המושל מוחמד עלי ובנו טוסון.
27.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. הפרדוקס המוזר של הפיגועים: מתי הם מתרחשים?
שימו לבכם לתופעה אורווליסטית מוזרה, הנשקפת לצערנו בחיינו: מתי מתרחשים פיגועים? מתי שילמנו את המחירים הנוראיים ביותר בטיהור אתני שניסו הפלסטינים לעשות לנו? דווקא בזמן תהליך מדיני לשלום. דווקא אז מתרחשים הפיגועים הקשים ביותר. ומה עדיף לנו חמאס או פתח?
עם היוודע הידיעה הסנסציונית, בקיץ 1993, על הסכם אוסלו שנחתם בחשאי, הייתי המום במשך יומיים, דבר שקורה לי לעיתים רחוקות מאוד. אני זוכר כיצד ישבתי בחדר העבודה הישן שלי, והתקשיתי להבין איך מישהו מאמין שזה יעבוד. איך זה יכול להיות? הרי אני כבר פירסמתי אז את הספר "לקסיקון אש"ף" (בהוצאת משרד הביטחון, 1991), שעליו עבדתי רק שש שנים. ראיתי עצמי מומחה בתחום, לאחר שירות צבאי של שנים כפרשן לַתחום בגלי צה"ל. ואז עשיתי טעות שאני מצטער עליה. הצטרפתי לזרם. שיכנעתי את עצמי שאם כולם אומרים, סימן שזה נכון.
אני מצטער על כך עד היום.
היום הסימנים מראים שהתהליך חוזר על עצמו. שוב שוטפים אותנו בתקשורת ובמימשל בספינים, כיצד המחבלים הפלסטינים מתפרקים מנשקם, תומכים בשלום, מה זה תומכים? חובבי ציון. ממשלת אבו מאזן היא המתונה ביותר, המצע שלה מתון, סלאם פיאד למד בארצות הברית, ולכן יש להסיר מחסומים, להפסיק לרדוף את המבוקשים, וללכת לוועידות שלום.
רגע אחד, אך זה לא אותו אבו מאזן? זה שהבטיח לפליטים הפלסטיניים בלבנון שיחזרו "לבתיהם"? ויש כרגע יציבות ביו"ש כי הפסקנו לרדוף את המבוקשים, והם עסוקים עכשיו בשיקום תשתית הטרור שלהם ובהתחמשות? הם הרי חייבים לעשות זאת, כי הם יודעים שבכל מקרה העימות שלהם שם עם חמאס עוד לפניהם?
האתר שאתם קוראים בו יום-יום הוא אחד הלקחים מן הטעות לה נתתי אז יד, ועליה לא אחזור. המבחן שלי הוא סוג של אוטואמנסיפציה: אם לפי המבחנים שלי זה לא הגיוני, אז זה לא הגיוני. ראו דוגמה בדיוק לפני שבוע, כאשר המדינה כולה נשטפה בידיעה על עסקת הנשק בין איראן לסוריה, בעוד שהערכתי ההיפך, וכך היה. האתר הזה [של ד"ר גיא בכור. – אב"ע] הוא, אם כן, סוג של הבנה מאוחרת.
היזהרו מן הספינים.
שלום הוא מלחמה!
שימו לבכם לתופעה אורווליסטית מוזרה, הנשקפת לצערנו בחיינו: מתי מתרחשים פיגועים? מתי שילמנו את המחירים הנוראיים ביותר בטיהור אתני שניסו הפלסטינים לעשות לנו? בזמן תהליך מדיני לשלום. דווקא אז מתרחשים הפיגועים הקשים ביותר, שכן התהליך הזה הוא סוג של התרסה, ואותו חייב הטרור לבלום. אך כאשר אין תהליך מדיני, אין גם צורך מבחינתם במאמץ לפיגועים. ממילא אין תהליך שלום.
לו היה מדובר בתהליך מדיני של שלום אמיתי, שאולי שווה את המאמץ העצום שאנו משלמים, ניחא. אך התהליכים הללו הם ברובם רגעיים ואינם מובילים לשום מוצא. אז מדוע לסבול ולהקריב?
בשנתיים האחרונות לא היה שום תהליך מדיני, שכן לא היה שום שותף לרצון שלנו בשלום. והנה, עכשיו, בכוח, האמריקנים לוחצים עלינו ועל אבו מאזן, שעכשיו מוצג כחובב ציון, להיכנס לסד מדיני. מה משמעות הדבר? אתם כבר מבינים. איך כתב אורוול בספרו "1984": "שלום הוא מלחמה, מלחמה היא שלום."
מה עדיף לנו: פתח או חמאס?
לפי ההיגיון הזה עדיף לנו חמאס מאשר פתח, איתו אין לנו שום סיכוי להגיע להסדר. הפתח הרי מכניס את הפליטים, שאת שיבתם הוא דורש, ירושלים, כל שטחי 1967, המים ומה לא. אשליית השלום מכשפת, ואנו נוטים לעתים להתפתות לכזביה. עדיף לנו חמאס, האוייב המוצהר, שאין לו שום כוונה לנהל איתנו משא ומתן, והוא יסתפק בהפרדה. הם שם ואנו כאן. אך עם פתח ניכנס לסחרור מחודש, שבו, תמיד, אנו הולכים לאיבוד. שלום הוא מלחמה, מלחמה היא שלום. שמתם לב איך ביטוי ידוע אצלנו שינה את משמעותו לחלוטין? פעם היינו אומרים פתחלנד ומתכוונים לאיזור מסוכן של מחבלים. היום אומרים בתקשורת פתחלנד ביו"ש, ומתכוונים לאיזור של שלום.
הג'יהאד האסלאמי
בזמן הקרוב שימו לבכם לג'יהאד. בחלוקה של חמאסלנד בעזה ופתחלנד ביו"ש, התכווץ הג'יהאד ונבלע. ולשם מה איראן מממנת אותו? נוצר לו ממש צורך בביצוע פיגועים כנגדנו, כדי להחזיר את עצמו למרכז התמונה. פיגועים כנגד ישראלים זהו כלי עבודה בפוליטיקה הפלסטינית.
אחד הבכירים של הג'יהאד האסלאמי, מוחמד אלהינדי, קובע בסוף השבוע בראיון לרשת "אלערביה", וישים ליבו כל אחד למציאות הזו:
"אנו לא מכירים בהחלטת אבו מאזן לפרק את הכוחות המזוינים ברשות, לא ביו"ש ולא בעזה. הארגון ימשיך לשאת נשק ולנהל מוקאוומה, לחימה, נגד ישראל. כל דרישה להתפרק מהנשק היא בגידה!"
לא נראה לו שאבו מאזן יפרק את הג'יהאד או יפעל לפירוקו. במילים אחרות, מדיניות המסר הכפול ברשות מצד הממשלה הפלסטינית נמשכת. לכל אחד אומרים משהו אחר.
חמאס לא נתן לארגונו שום הוראות להפסיק את שיגור הקסאמים לעבר ישראל. להיפך, חמאס, הוא אומר, היא ארגון התנגדות לישראל, ואין לו שום כוונה שלא לעשות כן.
הג'יהאד לא יכיר בשום תהליך מדיני עם ישראל, והוא יפעל לסיכולו.
28.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ד. חמש סיבות מדוע לידיעה על שבויינו
ביומון א-נהאר אמינות נמוכה
העיתון הלבנוני א-נהאר (נוסד 1933) נחשב לרציני שבין היומונים הביירותיים. עורכו האחרון ובעליו היה חבר הפרלמנט הנוצרי, ג'ובראן תוויני, שחוסל בידי הסורים ב-12 בדצמבר 2005. העיתון הוא בעל קו אנטי סורי ואנטי חיזבאללי מובהק. הלוגו שלו הוא תרנגול הבוקר הכחול. לעיתון אין ולא היה שום קשר לישראל, למרות ההקשר הנוצרי שלו.
ב-8 בדצמבר 2005 פירסם תוויני את מאמרו האחרון בעיתון שערך, ומיד לאחר מכן חוסל. דבריו היו אמיצים בכל קנה מידה, וכך כתב, בין היתר:
המשטר הצבאי הסורי צריך לדעת שהמשטרים העריצים והרשעים שביצעו מעשי טבח נגד האנושות נרדפו, נשפטו ונפלו. הרצח, הטבח וזריקת גופות בקברי אחים אינם עניין לגיטימי אפילו לא במלחמות הנפשעות ביותר, אלא אם כן גיבורי מלחמות אלה הם מן הזן של העריצים, ואין צורך להזכיר את אדולף היטלר, צ'אוצ'סקו, מילוסוביץ סדאם חוסיין ומנהיגי השבטים ברואנדה.
על דברים כאלה משלמים בלבנון בחיים.
בשל רצינות העיתון אני מתייחס בכלל אל הידיעה שפרסם אתמול, לפיה אחד מן השבויים שלנו, אלדד רגב או אהוד גולדווסר – בחיים, בעוד השני מת. אלמלא היה מדובר בא-נהאר ספק אם היה מקום להתייחס. פנטזיות מתפרסמות כל העת בתקשורת הערבית. ראשית לכל, זו הידיעה כולה:
وأوضحت المصادر ان برلين حاولت من خلال هذه المحادثات معرفة بعض المعلومات عن الاسيرين الاسرائيليين لدى "حزب الله"، لكن عون رفض الخوض في هذا الموضوع. إلا أن اجهزة الامن هناك فهمت ان أحد الاسيرين لا يزال على قيد الحياة والآخر توفي.
תרגום מדוייק: "המקורות הוסיפו כי במסגרת השיחות הללו (עם הגנראל עאון) ניסתה ברלין לדעת משהו על (גורל) שני השבויים הישראלים, הנמצאים בידי חיזבאללה, אך עאון סירב להיכנס לנושא הזה. אלא שמערכת הביטחון שם (הגרמנית) הבינה שאחד השבויים עודנו בחיים, ואילו השני נפטר."
אני מייחס לידיעה אמינות נמוכה, אם בכלל.
מדוע?
סיבה ראשונה: הידיעה התפרסמה בתוך כתבה רחבה על המגעים בלבנון להסדר בין העדות. מדובר בשתי שורות וחצי, עמוק בתוך ידיעה בנושא אחר. אפילו אני, שאני קורא כמעט כל יום את האתר של א-נהאר, לא הייתי מגלה את השורה וחצי האלה. מה זה אומר? תסמכו על העורכים של העיתון שאם היו בטוחים יותר בדיווח, היו מבליטים אותו. במילים אחרות, העיתון בעצמו אינו בטוח במהימנות של הידיעה, והוא מתייחס אליו כאל הערת אגב, כשמועה.
סיבה שנייה: בעסקת החילופין הקודמת, שהסתיימה לאחר שלוש שנות מגעים, בשנת 2004, תיווכו הגרמנים, והם עסקו בכך ברצינות ובענייניות. גם הפעם מדובר על אחראים במערכת הביטחון הגרמנית, אך העיסוק שלהם הוא בנושא פנים-לבנוני, יחד עם הצרפתים. רק בשולי השוליים עלתה שאלת השבויים שלנו, וספק אם היא דבר העומד בזכות עצמו. אין מדובר במשא ומתן, כפי שהדבר נראה.
סיבה שלישית: הידיעה מנוסחת בנפתלות. מדובר בכך שאנשי הביטחון הגרמני שאלו את הגנראל המארוני עאון על השבויים שלנו והוא לא רצה להתייחס. ואז כתוב כי הגרמנים התרשמו (לא כתוב ממנו) שאחד חי ואחד מת.
רקע: הגנראל הנוצרי-מארוני מישל עאון מעוניין להיות נשיא לבנון הבא, ולכן הוא משתף פעולה עם חיזבאללה השיעי. רבים יטענו שהוא דמות מפוקפקת. הגנראל עאון הוא האדם האחרון, שחיזבאללה היה מספר לו מה קורה עם השבויים שלנו. יודעים למה? כי עם מי שיתף עאון פעולה באופן גלוי וחשאי עד לפני שלוש שנים, לפי מקורות זרים? עם ישראל. ואז ערק אל הצד השני באופן מוחלט, דבר שאינו נדיר בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית. חיזבאללה מסתייע בו, לצרכיו, אך גם חושד בו. הוא עדיין לא השתגע למסור לו מידע ששווה הרבה כסף ומוניטין.
סיבה רביעית: שנה לאחר החטיפה, הנושא הזה נמצא אצלנו בראש סדר העדיפויות, אך בלבנון הוא כמעט ולא קיים. לחיזבאללה יש כיום דאגות הרבה יותר מוחשיות ומיידיות, מאשר להתעסק בעניין השבויים. לנסראללה יש עניין שהנושא יישאר חם, בשל הסיבה החמישית והאחרונה, אך לפי התרשמותי, אין משא ומתן רציני, והעניין נראה כרדום. גם המתווכים הזרים מבינים שיש בלבנון עניינים הרבה יותר בוערים ודחופים, שכן המדינה עלולה לגלוש למלחמת אזרחים חדשה.
סיבה חמישית ואחרונה: הגעתי כבר למסקנה כי לחיזבאללה אין אינטרס לשחרר את השבויים שלנו, שכן זו הגחלת האחרונה שלו לסכסוך עם ישראל, והוא חייב את הגחלת הלוחשת הזו בכל מחיר. למרבית הצער, אנו עדיין מגששים בערפל בנושא רגב וגולדווסר, אך את העירפול המגיע מן הידיעה הזו, אני סבור שיש לפוגג.
29.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
דואֵל בצירה
לאהוד,
ראיתי את הצעתו של הקורא משה ברק בגליון 264 בעניין שם עברי לאי מייל. אני מציע שינוי קל – לא דואַל בפתח, אלא דואֵל בצירה, וכך נוכל לומר – ובא לציון דואֵל.
בברכה
הרצל חקק
אהוד בן עזר: שלשום בפילהרמונית
החלילן יוסי ארנהיים הפליא לנגן
את הקונצ'רטו החורקני לחליל ולתזמורת של יוסף בְּרַדָנְשְׁוִילִי
לסיום העונה ההחליטה הפילהרמונית להעניק שי למנוייה: קונצרט במחיר אחיד של 70 שקל לכל מקום באולם, כל הקודם זוכה, בניצוח זובין מהטה, עם הפתיחה לאונורה מס' 3 של בטהובן, הקונצ'רטו לחליל ולתזמורת של יוסף ברדנשווילי עם החלילן המעולה, חבר התזמורת, יוסי ארנהיים, ולסיום הסימפוניה הראשונה ברה מג'ור של גוסטב מהלר; אף שביצוע הבכורה שלה ב-1894 בוויימאר נחל כישלון חרוץ, הן הקהל והן המבקרים קטלו את היצירה ובזו לה, ככתוב בתוכנייה – הנה כיום היא אבן שואבת לקהל המוסיקלי, וסיבה טובה למלא באמצעות השמעתה את ההיכל עד אפס מקום, גם אם מנגנים בחלק הראשון את ברדנשווילי.
ואכן, נראה שהצירוף שעשתה הנהלת הפילהרמונית הוא קצת ציני. קודם כול יצאו ידי חובת יוסי ארנהיים, שהוא חלילן נפלא מהקטגוריה של הראויים להופיע כסוליסט בקונצרטים, אבל במקום לתת לו יצירה קלאסית מוכרת שבה יוכל להפגין פעם בשנה את כישרונו הווירטואוזי, הפילו עליו את הקונצ'רטו הקשה לחליל ותזמורת של ברדנשווילי, ובכך יצאו גם כנראה ידי חובת המוסיקה הישראלית והמלחין עצמו, וסמכו על מהלר שיביא את הקהל, מה שאכן קרה.
וכך קרה ששמענו חלילן ממדרגה ראשונה מנגן בצורה וירטואוזית בשלושה סוגי חלילים חליפות יצירה קשה לביצוע ולשמיעה, שהתואר ניסיונית אולי יאה לה כי היו בה הרבה יללות תנים ונהמות מלב הטונדרה והרבה אפקטים ותזמור שתלטני, ומזל שנמשכה רק 20 דקות, שאמנם נדמו ארוכות כאילו נוגן אחד הקונצרטים לחליל הארוכים ביותר מן הרפרטואר הקלאסי. (אגב, בדרך-כלל המוסיקה הרצינית לא נועדה לחקות את קולות הטבע אלא להיות יצירה אמנותית סגורה בַּצלילים ובשאר העקרונות הפנימיים הייחודיים לה).
אמרנו לעצמו, מילא הסבל שאנחנו עוברים ביצירה שכתובה בתוכנית, אבל יוסי ארנהיים ודאי לא יחמיץ את ההזדמנות הנדירה, בערב מוסיקלי כה קצר, (שכולו יחד נטו, על שני חלקיו, נמשך לא יותר מ-84 דקות) – לתת לנו שניים-שלושה הדרנים, ולא של ברדנשווילי.
אך מה קרה? – עוד אנחנו מוחאים כפיים, קפץ ברדנשווילי על הבמה, משוכנע שכל מחיאות הכפיים מופנות אליו ולא לחלילן, וכך פעם אחר פעם, שלוש פעמים קראנו את יוסי ארנהיים עם החליל לחזור לבמה, ובכל פעם נלווה אליו גם ברדנשווילי הזחוח – והתוצאה: הדרן לא היה!
על הראשונה של מהלר אין מה להכביר מילים. יצירה מדהימה בעוצמתה שאפשר לשמוע אותה עשרות פעמים ולא להשתעמם. זהו אחד השיאים של המוסיקה לדורותיה. אלא שמוצ"ש האחרון היה אחד הלילות החמים ביותר של השנה – 30 מעלות בחוץ והלחות 70 אחוז! – וככל שמערכת המיזוג של היכל התרבות פעלה היטב ובשקט גמור, הנה בחצי השני כבר לא הצליחה לצנן היטב את האולם הענק, שהיה מלא עד אפס מקום, ולכן היה קצת קשה להתרכז במהלר, מה עוד שישבנו גבוה, בשורה 22 בגוש ה', והחום כידוע עולה למעלה.
אגב, כדי להתגבר על התקלה אין צורך להרוס את היכל התרבות וגם לא לשפץ את כולו או את מערכת המיזוג שלו אלא צריך קצת יותר שכל בתיכנון המופעים – שלא למלא עד אפס מקום את ההיכל בלילות החמים ביותר של הקיץ אלא לסיים את עונת הקונצרטים כשבועיים קודם לכן. כולנו נהנה מכך. בייחוד המְבַצְעים. מי שאוהב מוסיקה בחום שייסע לכפר בלום.
זאת ועוד, גם ממקום מרוחק-יחסית (הכרטיסים אזלו ביומיים הראשונים להודעה על הקונצרט) – לא היה אפשר שלא להתפעל מהאקוסטיקה הנפלאה של ההיכל, ואת מהלר דווקא עדיף לשמוע ממקום לא קרוב מדי לבמה אלא ממרחק סביר, שבו מצטרפים צלילי כל הכלים לשלמות מוסיקלית אחת. כך גם קטעי הסולו של יוסי ארנהיים.
לפני שנים רבות שמענו בפילהרמונית קונצרט נפלא עם החלילן האירי טוב-המזג ג'יימס גולוויי, ואם איננו טועים, גם כן בניצוחו של מהטה. במחצית השנייה של הקונצרט צירף עצמו גולוויי לנגנים וישב וניגן עימם כחלילן מן השורה כשהוא מחייך מאוזן אל אוזן. כך נהג הפעם גם יוסי ארנהיים, הרציני, שגם בערב שהוקצה לו כסוליסט, שב לשבת ולנגן בשורת החלילנים את הראשונה של מהלר.
מה קרה לציפורן הזרת הזיכרית המוארכת?
היו ימים בהם ראינו לא פעם גברים שזרתם או זרתותיהם ארוכות ציפורן, כמעט כציפורן נשית, מטופחת, רק ללא ששר. בדרך-כלל היו אלה גברים בעלי עור קצת שחום. אף פעם לא הבנו בדיוק מה זה צריך להביע. כפיונת אצבע נוחה לגרף דונג מהאוזן? להתגרד? הצטעצעות מזרחית בעלת כוונה כלשהי? רמז לאגודת סתרים? סמל שילוב זרת בזרת גבריוֹת?
בשנים האחרונות התופעה כמעט שנעלמה לגמרי.
מה קרה?
שימו לב, ב-27 באוגוסט
ייראו 2 ירחים בשמי הלילה!
למעשה, בתאריך זה כוכב מאדים יהיה בוהק מאוד בשמי הלילה, תהליך שיתחיל כבר מראשית אוגוסט. אבל בתאריך הזה באופן ספציפי הוא ייראה כמו ירח מלא לעין בלתי מזוינת. כל הדבר הזה יגיע לשיא בתאריך 27 באוגוסט כשכוכב מאדים יגיע למרחק של (רק) 34.65 מליון מייל מכדור הארץ. מי שיסתכל בלילה הזה על השמיים יראה כאילו 2 ירחים. הפעם הבאה שכוכב מאדים יהיה כל כך קרוב לכדור הארץ תקרה רק בשנת 2287. דומה כי אף אחד מאלו שחיים היום לא יוכל לראות מראה זה עוד פעם במהלך חייו.
ח"כ אחמד טיבי – שק לנו בתחת ולך לעזה ללמֵד שם את הַנָּכְּבָּה ולא בבתי הספר שלנו! שימרתם שישים שנה את בעיית הפליטים כדי לערער באמצעותה את הלגיטימיות של ישראל! אכן, לחוצפה הגזענית שלך אין גבול!
הפינה של ההוא מחלם
שבת שלום לכם אהודים יקרים – שיר – השורה ה-2 היא ההקדשה
ישראל הר
מוסר מלכות שליט
לשלשה – תעצומות ועוז רב שלומו לַחֲכִיּוֹת
דקר פגע באתיקה של זמיר
העץ עזר לבבון אמר באום
לך שן תעור אור ירח..סיס
תחבול אָדֹם תראה...רויט
תשמע ראם יקסֹם...רעם..
רעמתן כחלחל ילל...בוכה
זה מוסר...מוסר מלכותי..זו
מלכות טרוטת סוּלַיִם...היה
דג היום דולפין זמום! מוסר
שליטים! עבדים כי ימלוכו
עד כאן השיר וכל טוב לכם אהודים
*
נר לעילוי נשמתה של אַיָלָה בת אוֹלְגָה וְאָשֶׁר בַּרַשׁ ז"ל, שנפטרה ביום ח' באב תשס"ז, 23.7.07, והסנקת בוז לפרופסור מנחם פרי שהמנוחה כינתה אותו שקרן – בתוכנית "עלי כותרת" של ירון לונדון, בהקשר לספרֵי שיריו של דוד פוגל.
* * *
אהוד זמיר
המישאל האינטרנטי בקשר לחרם האקדמי בבריטניה על מוסדות אקדמאיים ישראליים
לאהוד שלום,
אני לא בטוח כמה הד קיבל הנושא בארץ, אבל העיתון British Medical Journal התעלה על עצמו ועל המסורת הבריטית המדעית והרפואית המפוארת, כשהציב באתר האינטרנט שלו בשבוע שעבר "משאל אינטרנטי" שבו נתבקשו הקוראים להצביע, לא פחות ולא יותר, אם הם תומכים או מתנגדים לחרם אקדמי על מוסדות אקדמיים ישראלים.
מדובר בפעולה בוטה וחסר בושה לחלוטין, שהפתיעה רבים, גם אלה שמכירים את הצביעות הפוליטית הבריטית היטב. מעניין מאוד ומומלץ בחום לקרוא את התגובות שכתבו עשרות קוראים לעיתון, במחאה, ובתדהמה מהאקט המתועב שלו. לא מדובר בטוקבקים מתלהמים בסגנון המוכר לנו מקריאת העיתונים היומיים בארץ אלא במאמרים ממש, מנומקים היטב, רציונליים ומצויינים. בין הכותבים רבים שאינם יהודים. (במיוחד מעניין לקרוא את הטיעונים האמיתיים וכבדי המשקל כנגד החרם הנתעב הזה, בניגוד למה ששמענו מהמקהלה הבכיינית של אקדמאים ישראליים מסויימים, שכל מה שידעו לאמר היה משהו בסגנון "אנחנו לא המטרה הנכונה לחרם, תחרימו אחרים בישראל, אנחנו כל כך יפי נפש ושמאלנים ולא מגיע לנו.")
נראה שהשנאה לישראל, כמו גם הדחף הבלתי נשלט ללקלק לעולם המוסלמי (דקה לפני שהוא נכנס בבריטניה ובשאר העולם המערבי, בפול כוח), עיוורו את מערכת העיתון הרפואי ה"מכובד" הזה, וגרמו לו לחשוף בפרהסיה את ערוותו. שווה קריאה בעיון רב:
http://www.bmj.com/cgi/eletters/335/7611/124#172791 .
על זה נאמר "לא נשכח ולא נסלח."
אהוד זמיר
מלבורן
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק חמישי
הפלקתי לה סטירת לחי מצלצלת. זיון החיילת בפולקסוואגן
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
יום אחד אמרה לי כוכבא שהיא חושבת שנסיה הרבה יותר מאושרת ממנה.
צחקתי, כטיפש.
כוכבא פרצה בבכי, רצה לחדר-השינה והסתגרה.
ופעם אחרת, בסלידה מתחטאת: "אולי נסיה היתה מתאימה לך יותר ממני, שמוקי – "
כך קראה לי, בינינו, בשפת פינוקים ופחדים.
המשכתי מדי יום לאסוף חומר בספרייה הלאומית על "צמיחת האני המלאכותי מיל"ג עד שלונסקי" אך דאגות אחרות החלו להטריד אותי. דירתנו היתה בקומה השנייה, כשנכנסת מהרחוב, אך בגלל הפרשי-גובה ירושלמיים טיפוסיים – היתה לה כניסה נוספת, מצד המיטבח, לחצר שהתחברה לגבעת טרשים ואדמת בור. כוכבא שתלה בה ערוגה של נענע. התמלאתי חשש – אולי, קוס-אוחתה, כשאני חוזרת ונכנסת בדלת הראשית, מצד הרחוב – מישהו סוגר אחריו בחשאי את דלת המיטבח וחומק בשדה הטרשים? ואולי אף טיגנה לו את הביצים-עם-נקניק על המחבת שנותרה מארוחת-הבוקר שלי? ואולי זה אפילו משה דיין? ומי יודע, גם אורי בן-עמי מסוגל להלחיך. כוכבא מצאה מאוד חן בעיניו. לאחרונה שמעתי שהחתיכת-חרא פירסם רב-מכר חדש על חיי הסטודנטים בירושלים באותה תקופה ומככבת בו דמות קצת נימפומאנית שמזכירה מאוד את כוכבא "שלי". אתם כבר מבינים איזו מין אישה היתה לי? לא מפני שאני משוגעת אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.
כוכבא למדה שנה שנייה בחוג לתרבות צרפת, הלימודים באו לה בקלות, וחלק ניכר מזמנה היתה נשארת בבית, מבשלת, אופה ומנקה. ניסיתי להפתיעה פעמים אחדות, אך בחוזרי בשעות היום, שבהן עדיין שמעתי שיעורים באוניברסיטה – הייתי מוצאת אותה עם מטפחת על שערה, לאחר חפיפת ראש, עסוקה בשטיפת רצפה, ורק החזה השטוח שלה, שחידודיו היה נעלמים כמעט מן העין, פרט שלא פגם ביופייה המהמם – היה חומר לקראתי בריטוטים מוזרים, ועד מהרה היינו מוצאים את עצמנו על המיטה, ולי נידמה כאילו לא לי חיכתה.
הייתי יורדת לה וטומנת את האף בקוס ובשערות הערווה, מלקקת לה ומריחה כמשוגעת לגלות אם נותר עליה ריח זרע ממישהו ששפך לפניי או ריח גומי חריף של קנדון טרי. מין אוראלי מאוד שימושי לגילוי בגידות אבל כוכבא היתה נקייה ומבושמת תמיד כזונת צמרת, זאת אולי בגלל שיעורי הבלט שבמהלכם הזיעה מאוד במפשעתה והיה עליה להתקלח ולטבול שעות באמבטיה כדי להתגבר על הסירחון.
הגוף הגמיש והאין-חזה דווקא התאימו לה מאוד להיות הבלרינה הראשונה מהמושבה אבל אימי, מנוחתה עדן, כשנודע לה הדבר העירה כדרכה: "לא ידעתי שגם בנות של עושי נקניקים לומדות לרקוד בלט!"
לא פעם, כשהייתי מטלפנת מהאוניברסיטה – לא נשמעה תשובה. בחוזרי התביישתי לשאול. לבטח ירדה לקניות, או התרחצה, או הלכה ללמוד אצל חברה או לשיעור בלט.
לבטח, לבטח – צנון ורתח!
פעמיים-שלוש בשבוע היו באים אלינו חברים לזלילה, בהם גם אורי בן-עמי והעיתונאי-לעתיד ירום מחוטל, ולאחר הסעודה, תחילה בצחוק ולימים בלהיטות גוברת והולכת – היינו משחקים קלפים. אני מאסתי בחוג לספרות לאחר שנתברר לי סופית שלא יימצא לי בו מקום הוראה אפילו כמתרגלת ברבע-מישרה. אורי בן-עמי כעס עליי. הוא האמין בכישרוני, כך אמר.
התחלנו לשחק בסכומי-כסף זעירים, לא פוקר רק רמי, ועד מהרה הסכומים הלכו וגדלו. החלו באים גם טיפוסים שלא היכרתי קודם, ובחבורה בלטו שמות כגון דוד יוזפק, חיים גרימצוג, אליהו כשלונס, מופתי ווירה, יושקה ורותי, סמדי בן גרא ואפילו עליזה אורלובסקי באה פעם אחת, בתקופה שאורי בן-עמי היה גר אצלה בדירה ודופק אותה, את בתה ואת אימה תרזה, לדבריו.
ארוחות הבשר של כוכבא נעשו לשם-דבר בירושלים. היא עצמה שיחקה בקור-רוח, בלי התלהבות יתירה, ולעיתים קרובות זכתה. אני – להיפך, שקועה כל-כולי, נלהבת, ופזיזה מדי. והפסדתי – ברוחב-לב, כיאות למארחת, הכסף לא נחשב בעיניי. הארוחות שהגשנו היו שוות הרבה יותר. ואם עלה חשש למחסור בבשר לסוגיו – היה וולפה עולה לירושלים פעמים בשבוע וממלא את המזווה. הוא היה גאה על כך שביתנו פתוח לאורחים, ופעם אף כתבו על החבורה העליזה שלנו במדור הרכילות של "העולם הזה": בן-חורן נחושתנוב, עורך-דין צעיר ממשפחה ירושלמית ספרדית ותיקה, שרקד בלונדון עם הנסיכה אן, אחותה של אליזבת, זכה בהתערבות לאחר שהוא חיסל חמש-עשרה נקניקיות בזלילה-רבתי שנערכה בדירתנו.
לימים התגורר בן-חורן פרק-זמן במחנה "מעשיהו", וכיום הוא סוכן-ביטוח בדנוור, קולורדו.
*
לילה אחד, לאחר שהרבינו לשתות, וחבורת-ידידינו העליזה הסתלקה סוף-סוף, החמיצה כוכבא פניה. זה כבר ימים ושבועות אחדים היתה נפוחה. מה על עבודת הגמר שלי? מתי אתחיל ללמד בחוג? – לא סיפרתי לה על קשיי – עד מתי היא תאכיל את החברים הפאראזיטיים שלנו? נמאסו עליה עשן הסיגריות הצרפתיות ולשטוף כלים בלי סוף! – וכשניסיתי לסיים את הוויכוח בדרך הרגילה, התקוממה – מדוע אני רוצה לשכב איתה כל לילה? רק על זה אני חושב כל היום, באוניברסיטה, לזיין אותה – במקום ללמוד ברצינות או לעבוד ולהביא כסף, ועוד עכשיו, כשהיא עייפה ומפי עולה סירחון טבק, קוניאק ונקניק שום –
התעלמתי מאותות האזהרה, מן העננים שהקדירו את אופק חיינו, מנסיה הזורמת בדמה, אמרתי לעצמי, אולי היא עצבנית לפני המחזור, אולי בהיריון?
חלפו ימים אחדים ושוב שיחקו אצלנו קלפים. אותו שבוע הייתי מצוננת ולא הלכתי לאוניברסיטה ובערב הפסדתי סכום כסף לא-גדול, כמחצית דמי-מחייתנו לחודש. לא דאגתי. היו לנו פנקסי-שיקים של מפעל "וולפה" לבשר ולנקניקים ברמת-גן, ויכולנו למשוך ככל העולה על רוחנו. זה הסתדר לו טוב גם עם מס-הכנסה. הייתי רשום במפעל, פיקטיבית, כעובד. אך כוכבא זו, נדלקה פתאום, ולעיני כל החבורה, גם אורי בן-עמי ישב שם, פתחה עליי את פיה ותצעק:
"איך אתה לא מתבייש להפסיד? – כסף של אבא שלי! – נמאס לי ממך, אתה שומע, נמאס – אפס מנופח!"
שתקתי. לא רציתי לבייש אותה בפני אורי, ירום, דוד, אליהו, מופתי, וירה, יושקה, בן-חורן וסמדי, מה עוד שכולנו היינו קצת מבוסמים, וגיהקנו. ליוויתי אותם בשקט, בנים ובנות, מחייך, מחייך, אל הדלת, וכשנישארנו שנינו לבד, ניגשתי אל כוכבא שניצבה רותחת כסוסה פראית, יורה בי את נשימותיה מצל נחיריה המופשלים, וזיקי הזהב החום מעיניה, ושאלתי, ללא הרמת קול:
"כסף של אבא שלך?"
"כן – "
"ואני אפס מנופח?"
"כן – "
"ונמאס לך ממני? – קוס-אוחתכ!"
ובטרם נשמעה תשובתה – אני הפלקתי לה סטירת-לחי מצלצלת שהוציאה מפיה קול צריחה, כחיה פגועה, והניסה אותה אל חדר-המיטות לטמון שם פניה בכר ולפרכס וליילל ולהכות באגרופיה על השמיכות כילדה קטנה ולכנות אותי בשמות מגעילים, אך התעלמתי ממנה, ארזתי לי קצת בגדים במזוודה, סגרתי, לקחתי את מפתחות המכונית וירדתי מן הדירה מבלי לומר לה ברכת-שלום ולאן פניי מועדות.
לא ידעתי לאן פניי מועדות.
תוך כתיבת הדברים האלה אני נזכרת שלא ממש התעלמתי ממנה. הלכתי אחריה למיטה, הרמתי את חצאיתה על גבה, הפשלתי במשיכה אחת את תחתוניה עד קצה הערווה, והפלקתי עוד סטירה אחת כואבת על אחוריה הצחים, הקטנים, שתהיה לה למזכרת.
*
הסתובבתי מגורה ברחובות ירושלים וחיפשתי, בנסיעה איטית, זונה לבזבז עליה את יתרת הכסף, על חשבון וולפה ומס-הכנסה. הרחובות היו ריקים, רק פה ושם זוג סטודנטים מאחרים או בחור בודד מדלג בפסיעות רחבות, חוזר מבילוי אצל חברתו או לימוד-בצוותא. נידמה לי שראיתי גם את פוליק שומרון צועד ומחייך לעצמו. מסעדה פינתית אחת היתה פתוחה, ברחוב קינג ג'ורג', ולידה חלונות אטומים-מוארים של הפאב הלילי "פינק", וזונה קשישה, נצחית, שפרצופה חרוץ קמטים מעלילות התורכים בירושלים במלחמת העולם הראשונה, ופיה חסר-שיניים (סיפרו שהיתה בת-רב שמכרה עצמה בגלל הרעב ומאז משפחתה נידתה אותה, והמשיכה והיתה זונה גם לחיילים האנגלים, ולימים פנחס שדה סיפר עליה בספרו "החיים כמשל") – מסתובבת הלוך ושוב לעבר רחוב יפו, בשפתיים צבועות, ועיניה כבויות, שקועות עמוק בחורבת פניה, כאילו ברחה מבית-משוגעים.
אסע לתל-אביב, חשבתי לעצמי, שם יש נשים רבות, גם בשעה מאוחרת כזו, בסימטאות ובבארים שליד הטיילת, על חוף הים הסגור, המזוהם.
כשיצאתי מירושלים עצרו אותי שלוש חיילות, רועדות-מקור, שנואשו כבר למצוא טרמפ והתכוננו לצעוד חזרה, לישון בבית החייל. "לאן אתן צריכות, בנות?" שאלתי, והתברר ששלושתן, שתיים טוראיות ואחת טר"שית, רוצות להגיע לרמת-גן. אסע לרמת-גן, החלטתי, ואביא אותן אחת-אחת לביתה וכך תחלופנה השעות, עד הבוקר.
בדרך פיטפטנו ושרנו ואחר-כך נירדמו שתי הטוראיות היפות, מאחור, צמודות זו לזו, ורק הטר"שית שלידי, גדולה ומלאה פצעי-בגרות, נישארה ערה ולא חדלה לדבר אליי, בקול עבה, אולי פחדה שאירדם.
הכביש היורד בשער-הגיא היה צר מאוד, מלא פיתולים, וממנו נמשכה דרך ארוכה לצומת הרטוב ומשם לרמלה. הורדנו את שתי החיילות המנומנמות, כל אחת בפתח ביתה, וכשהגענו סמוך לביתה של הטר"שית כבר היה ארבע לפנות-בוקר, וקר מאוד. ביקשתי ממנה לשבת עוד קצת לצידי. אני זוכרת משפט שאמרה לי, לאחר שסיפרתי לה על חיי: "יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא." היא התנצלה שלולא הוריה – היתה מזמינה אותי לעלות לביתה, ובינתיים נישארה לשבת, תוקעת בי עיניים גדולות, מפצירות. ליטפתי אותה, משתדלת לא לגעת בפניה הדלוקות פצעונים. הניחה לי לנשק את חזה הגדול, שהיה רך ונעים למגע, והסתערה עליי בפראות, בחללה הצר של המכונית, ועד מהרה התיישבה עליי בירכיה העבות, כמאיימת לפרק את המושבים, קורעת גרבוניה, ולא הירפתה ממני עד שבאה על סיפוקה, השמנה, כשהיא גונחת וקוראת לי כל הזמן: "ארל'ה, ארל'ה, ארל'ה – " כפונה דרכי למישהו אחר שממלא את מחשבותיה.
היא נישארה לשבת על ירכיי עוד זמן-מה, מחככת לחייה, הדלוקות כפומפייה, אל לחיי שכבר העלו זיפי-זקן מגילוח אתמול בבוקר, מנסה לנשק אותי ומהדקת שוב ושוב את חזה הצח והעצום אל שפתיי.
נאחזתי במרחביה ולפנות-בוקר באתי עליה-מתחתיה בשנית, ושוב היא התנשמה אל אוזני, בקולה הצרוד, העבה, "ארל'ה, ארל'ה – " אלא שפתאום אמרה, "לעזאזל, בדיוק עכשיו אני צריכה לפשתן," ויצאה, וכשחזרה מהחצר זה כבר לא היה אותו דבר, ואחר-כך התבהר המזרח והחלו לעבור מכוניות של עובדים משכימי-קום ומחלקי חלב ולחם, ביקשתי לחלק איתה את הכסף שנישאר לי, אך היא סירבה, אולי גם נעלבה – מיד אספה את חפציה ונפרדה ממני בתנאי שאסע מן הסימטה בטרם אראה לאיזה בניין היא נכנסת.
וכך היה. עוד בתחילת הנסיעה אמרה לי את שמה, אורלי, שם אשכנזי שהתפשט בכל העדות, אבל אני בטוחה שלא היה שמה האמיתי, כי כשפניתי בו אליה, לא מיד הגיבה. שכחתי אותו, ומעולם לא פגשתי בה בשנית.
לאן אסע עתה?
לבית-החרושת לבשר ולנקניקים של וולפה. ידעתי שהוא מקדים לבוא, למפעל, מדי בוקר. ולפתע הבנתי שמטרת נסיעתי הלילית היתה להגיע אליו, אפילו יתפרץ עליי בצעקות.
וולפה הופתע לראותני: בלתי-מגולחת, ובוודאי גם פרועה ומקומטת ומסריחה הפרשות הטר"שית ושלי, לא ישנתי כל הלילה – אולי חשש שמא קרה אסון. מיד הרגעתי אותו. כוכבא בירושלים. בעצם – מניין לי לדעת? ייתכן שכבר טילפנה אליו ותיארה את חתימותיי על לחייה ועכוזה? – מסתבר שלא. וולפה לא ידע דבר.
הוצאתי את שארית הכסף ואת מפתחות הפולקסוואגן והנחתי על שולחנו, "אני לא רוצה עוד את הכסף שלך, ואת החיפושית, ואת הדירה, ואם כוכבא לא רוצה אותי יותר, אז אני מוכן שניפרד – "
והתחלתי לפשתן מהעיניים.
וולפה הביט בי, ללא כעס, בעיניו הכחולות, המוקפות כריות-שומן, ורק עורפו, עורף פר, הוא היה קירח כמעט לגמרי – האדים מעט וורידיו התנפחו, אולי לגם קוסית וודקה השכם בבוקר, סגולה לאריכות ימים. הוא ביקש ממני לספר לו כל אשר קרה ביני לבין כוכבא, ובינתיים, אמר בקול בוטח, נאכל יחד ארוחת בוקר וזה ודאי ירגיע אותי.
ואכן, האוויר היה רווי ריחות פאסטראמי, שום, עלי דפנה ופלפל אנגלי. אדי בישול ועישון בשר עלו מהחדרים, והתמלאתי תיאבון כביר. עד מהרה ערכו לפנינו על השולחן מיבחר נקניקים, קנקן קפה טרי, וכעכים טריים בשומשום מן המאפייה הסמוכה, שריחותיה מילאו אף הם את הסביבה. בצעתי נתחים-נתחים של קאבאנוס, פאסטראמי וסאלאמי עם הכעכים החמים ומימרח-הכבד, ולגמתי שני ספלי קפה חריף, בלי חלב. וולפה שלף בקבוק ממגירת שולחנו, הציב קוסיות זכוכית עבה ירוקה-שקופה, בגון בהיר, ומזג לשנינו. אוי, אצבעותיי כואבות ונשימתי כבדה.
המשכתי וסיפרתי לו כיצד מתנכלים לי בחוג לספרות, ועל תעלולי כוכבא, ורק את אירועי האשמורת האחרונה הצנעתי, ותיארתי כיצד נסעתי שעות ארוכות, בלי מטרה, באיזור הפרדסים של חורזרזור, מדרום-מערב למושבה, וחיכיתי לבוקר.
וולפה הרים טלפון וחייג לירושלים. אני נחרדתי פן לא ימצא את כוכבא בבית, ומה שגרוע יותר, היא תימצא, אך לא לבדה. אולי אורי בן-עמי, או הרמטכ"ל-לשעבר, מפייסים בלקיקה את אחוריה? מלחיכים אותה? (אגב, לא מצאתי את המילה בזיכרונות דיין ולא בכתבי בן-עמי). למרבה המזל לא כך קרה. וולפלה שמנדריק העיר את בתו משנתה (ישנה טוב, הנבלה – ) ופקד עליה לחזור מיד הביתה, לרמת-גן.
אחר-כך הציע שנמכור את הדירה בירושלים ונעבור לגור לידם. כוכבא תמשיך ללמוד באוניברסיטת תל-אביב החדשה, ואני אלמֵד כאן, בחוג לספרות, כפי שהציעו לי בשעתו. ואם גם התל-אביבים יתנכלו לי, שלא אדאג – וולפה מוכן לשלוח את שנינו לחוץ-לארץ, שאלמד מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה, בהארווארד, בתרווד, באוקספורד או בשמוקספורד – ובלבד שאוכיח לנבלות כאן מה אני שווה. הלא בשעתו הסברתי לו שאין פשוט מכתיבת רומאן, התוצאה צריכה להיות סוחפת כסופת טורונאדו, והתהליך הוא – דגירה, הברקה וביצוע, ולדעתו זה כבר לא רחוק כל-כך מתעשיית הבשר. והוא לקח אותי לסיור במפעל – חדרי העישון, האדים, מכונת מילוי הנקניקיות הוורדרדות, דודי-הקיטור העצומים שבהם התבשל הבשר, שריקת המטחנה, הפועלות שמנקות את עור האווזים וההודו, לפני התיבול, מחסני הסוייה, צבעי-המאכל, חומרי השימור והתבלינים, חדר-הקירור הענק שבו מחכים לתורם הבשרים הקפואים, בטרם עיבוד. חדרי האחסנה והאריזה. תקרות מלאות נקניקים טריים, לייבוש. ערימות בשר טחון, לבנבנן-ורוד, וידיים מאדימות, ספוגות רטיבות, של העובדות. וולפה היה מעניק לכל אחת מהן טפיחה ידידותית בעוברו על פניה. לעיתים טפח גבוה, לעיתים נמוך.
התייחסו אליי כאל יורשת העצר.
מוקפת הרבה אהבה ונקניקים.
עברנו לגור ברמת-גן. (קדם לכך טקס פיוס אינטימי, אני שכבתי על ארבעתיי וכוכבא הצליפה בחגורה פעמיים על שתי הערום, הלחיים, אבל אחר-כך...)
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
כיצד ניתן להשיג את הפואמה של איתמר יעוז-קסט "תאונה ונס בערב"?
בעקבות הרשימה של אהוד בן עזר: "בבית החולים מתה הבושה!" – על הפואמה של איתמר יעוז-קסט "תאונה ונס בערב", פנו אלינו קוראים וביקשו לדעת כיצד ניתן לרכוש את הפואמה, שיצאה לאור זה עתה, אם אין היא מצוייה בחנויות הספרים.
לפיכך אנחנו מביאים כאן את האי-מייל של איתמר וחנה יעוז-קסט ואפשר לכתוב אליהם ולשאול כיצד אפשר לרכוש את הספר המומלץ.
"קרנטינה בקונסטנצה" הגיע לחנויות סטימצקי
המעוניינים בספרו היפה של משה גרנות "קרנטינה בקונסטנצה" יכולים מעתה לפנות ישירות לחנויות סטימצקי. נמענינו מתבקשים להתעלם מההצעה [בגיליון 263] לרכוש את הספר ישירות בהוצאת ספרא, בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, כי מתברר שמעתה, באמצעות סטימצקי, זה הולך יותר מהר.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,526 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
265 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.